יבולו הסיפורתי של אתגר קרת מסתכם עד כה בקרוב למאה וחמישים קצרצרים, שאותם כינס בארבעה קבצים רגילים: “צינורות” (1992), “געגועי לקיסינג’ר” (1994), “הקייטנה של קנלר” (1998) ו“אניהו” (2002), ובשני ספרי קומיקס: “לא באנו להנות” (1996) ו“סמטאות הזעם” (1997).

אף שלא סופרים רבים התמחו בסוגת הקצרצרים בעידן הספרות העברית החדשה, לא פסקה כתיבתם מאז רומם גרשון שופמן את הסוגה והציבה במעלה אחת עם תבניות הסיפור הארוכות יותר: הסיפור הקצר, הנובלה והרומאן. אלה שניסו לכתוב קצרצרים אחרי שופמן, על־פי הפואטיקה המקורית והמצליחה שעיצב לסוגה הזו, וקיוו לכבוש לעצמם באמצעותם מעמד דומה לשלו בסיפורת העברית, נותרו כמעט אלמוניים. שופמן הצליח להאפיל עליהם, כי האריך שנים מהם וגם המשיך לפרסם את הקצרצרים שלו כמעט עד יומו האחרון.

יתר על כן: איום על שליטתו של שופמן בסוגת הסיפורת הזו גם שנים אחרי מותו, היה יכול להיווצר רק מצד מספרי קצרצרים, שיחרגו מהפואטיקה שלו. הראשון שעשה כך והצליח להחזיר לסוגת הקצרצרים את הכבוד שהנחיל להם שופמן היה יוסל בירשטיין. את הקצרצרים שלו כינס בירשטיין בשני כרכים: “כתם של שקט” (1986) ו“סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים” (2000). כותב הקצרצרים השני, שגם את הצלחתו צריך לזקוף לחידושים הפואטיים שתרם לסוגה זו, הוא אתגר קרת.

בין שני הכותבים האלה, שהם הפעילים ביותר כיום בתחום כתיבת קצרצרים, מפרידים לא רק הפואטיקה השונה, שגיבשו בכתיבת הקצרצרים שלהם, אלא גם שני הבדלים נוספים. בירשטיין הגיע לפני שלוש שנים לגבורות, ואילו לקרת טרם מלאו ארבעים שנה. בירשטיין פירסם גם כרכים של סיפור קצר, נובלה ורומאן ובכך הוכיח שכוחו רב בכל התבניות של הסיפורת. לעומת זאת חרג אתגר קרת עד כה רק פעמיים מהתבנית של הקצרצרים, תחילה כאשר פירסם את הנובלה “הקייטנה של קנלר” וכעת על־ידי הכללת הסיפור הקצר “אניהו” בקובץ הנוכחי.

 

מה מייחד את סוגת הקצרצרים?    🔗

שני כותבי קצרצרים הידועים ביותר בספרות העולם הם ללא־ספק היינריך פון קלייסט הגרמני, שפעל בשלהי המאה השמונה־עשרה ובתחילת המאה התשע־עשרה, ופרנץ קפקא, הסופר היהודי הצ’כי שהיה מהסופרים המשפיעים ביותר במאה העשרים. בקצרצרים של שניהם אפשר למצוא את התכונות המגובשות של הסוגה. מהבולטות בתכונות אלה היא ההצטמצמות של סיפור־המעשה בסצינה אחת, שבזירתה מתבצעת התרחשות בודדת, או בליווי גיבור אחד לאורך מספר אירועים בחייו. הצטמצמות זו מרחיבה את תופעת הפערים בסיפור הקצרצר מהפערים בהווה של העלילה לאלה שלפניו ואחריו.

גם בכל ההיבטים האחרים של סיפור־המעשה נוהגת סוגת הקצרצרים בחסכנות מֵרבית, ובזכות זה היא מעפילה מהר לשיאים דרמטיים מפתיעים. מחבר הקצרצר נמנע מתיאורי נוף ומתנזר מחשיפת העולם הפנימי של הדמות. אם מופיע פרט נופי, או נחשף משהו מעולמו הפנימי של הגיבור בסיפור־המעשה, חשיבותם לפיענוח הקצרצר היא גדולה יותר מאשר בתבניות הסיפור הארוכות ואסור לפסוח עליהם. איפיון הדמות מושג בקצרצר באמצעות ההנגדה בין הדמויות ובעזרת הדיאלוג ביניהם. לדיאלוג נועד בקצרצר תפקיד נוסף: לחדד את הקונפליקט הדרמטי, שמתפתח בסיפור־המעשה.

תכונה נוספת, שחיבבה את הסוגה על הקוראים לאורך הדורות, היא ללא־ספק החתירה של סיפור־המעשה הקצר והחסכוני לפּוֹאֶנטה המפתיעה בסיומו. הפואנטה מאלצת את הקורא לבחון מחדש את ההבנה שגיבש בעזרת המידע שאגר, עד שהגיע לסיום הקצרצר. בגלל המרחק הקצר בין תחילת האגירה של המידע ובין התפנית המפתיעה, שנוצרה קרוב לסיום, לופת הסיפור הקצרצר את הקורא בחוזקה ואינו מרפה ממנו, עד שיברר את סבירות התפנית ואת משמעותה. לכן מסוגל סיפור קצרצר לרתק את הקורא אל עלילתו משך זמן ארוך לאין־שיעור ממשך הזמן שהקדיש לקריאתו. הוא יגלגל את המקרה שסופר, יבחן אותו מצדדיו השונים וינסה לפצח את סוד ההפתעה שבפואנטה על־ידי מתן משמעות הגיונית שתצדיק אותה. לרוב יגלה הקורא, שהמשמעות הזו אינה מצויה בנתונים הפשוטים של סיפור־המעשה, אלא בטבע האדם ובסדרים הפגומים של החברה.

כותב קצרצרים, שאיננו מצליח לייצב פואנטה כזו בעלילת סיפורו, עלול להיווכח, שבתום הקריאה, או סמוך ביותר אחרי השלמתה, שכח הקורא את הפרטים של סיפור־המעשה, אף שעל־פי כל היגיון שבעולם מידותיו של הקצרצר ומיעוט הפרטים בו היו אמורים לשמר את תוכנו אצל הקורא בקלות רבה, ודאי יותר בקלות מאשר תוכנם של הסיפורים הארוכים יותר. בכך ניתן להסביר, מדוע זוכרים קוראים גם אחרי שנים את תוכנם של סיפורים ארוכים יותר, ובעיקר של נובלות ורומאנים, שבחברת גיבוריהם השתהו זמן ארוך יותר, אך מתקשים לזכור את תוכנם של קצרצרים מתוך הכרך, שזה עתה סיימו את הקריאה בו. שתי דוגמאות ממורשת הקצרצרים, אחת מהספרות הכללית והשנייה מהספרות העברית, ידגימו את הפואטיקה המיוחדת של סוגת הסיפור הקצרצר.

 

“הכומר והאסיר” - הקצרצר של קלייסט    🔗

הקצרצר המופתי הזה של קלייסט נבחר כדי להוכיח, שהקצרצר הוא טקסט המחזיק מרובה, אף שהוא כה חסכוני במידע שהוא מוסר לקורא, וגם כדי להדגים את מרכזיותה של תופעת הפערים בסוגה זו. סיפור־המעשה בקצרצר הזה של קלייסט מתמצה בשלושה משפטים בלבד. במשפט הראשון מוצגים הגיבורים והסיבה שזימנה אותם יחד: “כומר אחד ליווה אסיר, ביום גשום מאוד, אל התלייה”. לפי שעה לא ברורה לקורא החשיבות של המידע על מזג־האוויר, ולכן הוא מתמקד בניגוד המסקרן בין הגיבורים, שההליכה אל מקום התלייה הפגישה ביניהם: האסיר המובל אל מותו והכומר, שאמור לשמוע מהאסיר את הווידוי האחרון ולהשמיע לו דברי מוסר ונחמה, לפני שיבוצע בו פסק־הדין שהוצא נגדו.

אך כבר במשפט השני נחשפת חשיבותו של המידע על מזג האוויר: “הנידון למוות לא הפסיק להתלונן, על שמוטל עליו ללכת אל מותו במזג־אוויר שכזה”. המידע החדש במשפט הזה ממוטט את הציפיות, שהעלה הקורא במחשבתו אחרי שקרא את המשפט הראשון. קורא נבון ודאי שיער, שהאסיר ינצל את נוכחותו של הכומר בחברתו כדי לערוך חשבון־נפש על חייו השגויים וכדי לשחזר את החטאים שדרדרו אותו עד שהגיע למעמד התלייה. הקורא מקווה שהאסיר יביע בשלב זה חרטה על הפשעים שביצע ואף יבקש מן הכומר מחילה עליהם. והנה מתברר, שלא המוות הצפוי לו מעסיק את האסיר, כי אם אי־הנוחות בעת ההליכה למקום התלייה בגשם הבלתי־פוסק.

יתר על כן: במשפט הזה מודגש, שהנידון למוות “לא הפסיק להתלונן” והטריד שוב ושוב את הכומר בתלונתו על מזג־האוויר, שכידוע, אפילו לכומר אין שליטה עליו. עד כה טרם סיפק הטקסט לקורא מידע על הכומר. סביר לכן להניח, שהשתלטותו של האסיר על השיחה, עם תלונתו על מזג־האוויר הגשום, מנעה מהכומר להגיע לנושאים, שלמענם זומן כנציג הכנסייה ללוות את האסיר אל מקום התלייה, ולפיכך נאלץ, או בחר לשתוק.

כבר בשלב זה מסכם הקורא לעצמו את המידע על גיבורי העלילה. האסיר מצטייר כנבל, שאינו מתחרט על החטאים החמורים שבעטיים נידון לתלייה. הסתבכותו בפשעים חמורים כאלה מוסברת על־ידי טיפשותו. אין הוא מבחין בין עיקר לטפל, וגם בשעה האחרונה לחייו, אי־הנוחות מהגשם בהווה דוחה ממחשבתו את הנושא, שהיה אמור להעסיקו: מותו הקרב. הן במו־ידיו בזבז את מתת החיים, שהוענקה לו בלידתו, אך גם ברגעים האחרונים לפני מותו הוא מוטרד רק ממזג־האוויר הלא־נוח. על טיפשותו של האסיר מעידה גם דברנותו המוגזמת. לא די שהוא מכביר מילים על נושא אחד, הבנאלי מכולם, אלא גם מפנה את דבריו אל הנמען הלא־נכון ובעיתוי הפחות מתאים.

הקורא עדיין תוהה על אופיו של הכומר, כי רק שני פרטים ידועים עליו: עיסוקו והעובדה ששתק ולא הגיב על תלונתו הבלתי־פוסקת של האסיר על מזג־האוויר. בשלב הזה עדיין פתוחות בפני הקורא ארבע אפשרויות סותרות כדי להבין את שתיקתו של הכומר: 1) לפנינו כומר שהוא שתקן מטבעו. 2) שתיקתו של הכומר משקפת מיומנות מקצועית, שאותה רכש במשך שנים של הכשרה ושל כהונה, להאזין בסבלנות אין־קץ לוידוייהם של המאמינים מבלי להתערב בדבריהם. 3) מדובר בכומר, שהכהונה הממושכת שלו בתפקיד שחקה את מסירותו למאמיני אלוהים והפכה אותו לכומר האדיש לסבל הזולת. ו־4) מסיבות, שטרם התבררו, בחר הכומר הפעם לשתוק.

תחילת המשפט האחרון בקצרצר הזה מזהה את האפשרות האחרונה כנכונה מבין הארבע: הכומר התאפק ככל שהצליח לשלוט ברוחו, אך לבסוף פקעה גם סבלנותו, שהיא ללא־ספק גדולה מזו של אדם רגיל, והחליט להשיב לאסיר. כדאי כבר כעת לשים לב, שאת תלונתו של האסיר על מזג־האוויר הביא המספר לידיעת הקורא במסירה עקיפה, אך את דבריו של הכומר אל האסיר בחר להביא כציטוט. מכאן שהוא מייחס חשיבות לא רק לתוכן דבריו אלא מוקיר גם את האופן שבו ניסח הכומר את התוכן הזה. במשפט היחיד, שאומר הכומר, כלולים שלושה חלקים: הפנייה “רשע שכמותך!” (1), התמיהה “מה אתה מתלונן כל כך?” (2), והנימוק “הן אתה חייב ללכת רק הליכה אחת, לשם. ואילו אני אצטרך גם לחזור את כל הדרך הזאת במזג־האוויר הזה!” (3).

תחילה מצטייר תוכנו של המשפט לקורא כמשפט מאכזב, שהרי באופן מילולי גם הכומר מצטרף לתלונתו של האסיר ומדבר על מזג־האוויר הגשום. הייתכן ששגינו בכל ארבע האפשרויות ומדובר כאן במקרה הרע מכל, שהפגיש אסיר טיפש עם כומר אוויל? כדי לכפות על הקורא להתעמק בדבריו של הכומר, מתערב “המספר” בסיום ופונה אל הקורא בדברים הבאים: “ואכן מי שנאלץ לחזור את כל הדרך חזרה ממקום התלייה, ואפילו ביום לגמרי בהיר, הוא לא יחשוב את דברי הכומר לדברים של טפשות”.

אזהרתו של “המספר” משיפוט מוטעה של דברי הכומר מתבררת כמוצדקת. אם חוכמת דובר מתבטאת בראש ובראשונה בהתאמת הדיבור אל מי שהדיבור מופנה אליו, הרי אין ספק, שהכומר לא אמר משפט טיפשי. במקרה הזה אכן התאים הכומר את דבריו לרמת הבנתו של האסיר. כדי לקטוע את תלונת האסיר המתמשכת על הגשם, בחר בפנייה מפתיעה אליו. כומר אינו נוהג לפנות בכינוי “רשע” אפילו לגדול החוטאים. זהו תפקידו של בית המשפט ולא של נציג הכמורה. אחרי שהדהים את האסיר בכינוי המעליב והצליח להשתיק אותו, ניצל מיד את השתיקה הזאת כדי להציג באוזניו את דעתו, שלא היתה הצדקה לתלונתו על מזג־האוויר הגרוע. ועוד לפני שהאסיר מתעשת מההפתעה, שהכומר חולק עליו ועוד ביום שבו הוא מובל אל התלייה, ואולי גם מתפרץ בגידופים עליו, משמיע הכומר לאסיר נימוק שאמור לשכנע אותו.

כיוון שהאסיר התלונן על ההכרח ללכת אל מקום התלייה במזג־אוויר גשום כל־כך, זיכה אותו הכומר במענה, שאפילו לטיפש כמוהו יובן כמשכנע. גם אסיר טיפש מבין, שהליכה בגשם בשני הכיוונים, אל מקום התלייה וממנו, היא סבל כפול מהליכה בגשם רק בכיוון אחד, רק אל מקום התלייה. שנית, כל דיבור, שהדובר מצליח להשיג באמצעותו את מטרותיו, הוא ללא־ספק דיבור נבון. במקרה הזה ביקש הכומר לנער מעליו פגע־רע, נבל, שהוא גם טיפש וגם טרדן. כיוון שהצליח בכך, דבר המוכח מהעובדה, שהקצרצר מסתיים בלי דיבור נוסף של האסיר, אין ספק שהכומר לא אמר דבר טיפשות.

אך עדות חשובה יותר לחוכמה הגלומה בתשובת הכומר לאסיר נרמזת בהערת המספר. הערה זו מדריכה את הקורא לשים לב למשמעות, שהצפין הכומר בדבריו, על־ידי שהסב את הנושא מהגשם לדרך. האסיר ודאי לא קלט את מטרת החילוף הזה, כי בחשיבתו הקונקרטית נקלטת הדרך רק במשמעותה הגשמית, כדרך שהפכה בלתי־נוחה בעטיו של הגשם, בעוד שהכומר מתכוון בדברו על דרך גם למשמעותה המטפורית. בעיני מאמין כמוהו משולים החיים לדרך, שהאדם קובע על־ידי בחירתו את אופייה המוסרי, אם תהיה טובה או רעה. בהערתו, “ואכן מי שנאלץ לחזור את כל הדרך חזרה ממקום התלייה, ואפילו ביום לגמרי בהיר, הוא לא יחשוב את דברי הכומר לדברים של טיפשות”, רומז “המספר” לקורא, שלמזג־האוויר אין שום קשר לדרך, שבה בוחר אדם לחיות את חייו. כי השב ממקום התלייה “ואפילו ביום לגמרי בהיר”, תכביד עליו עד יום מותו הידיעה, שקיימים בני־אדם מסוגו של האסיר, שמבזבזים בקלות כזו ובטיפשות כזו את החיים, את המתנה שאלוהים העניק להם בלידתם. היכולת לתמצת, בניסוח קצר ויעיל, יותר ממשמעות אחת, מעידה ללא־ספק על חוכמתו של המדבר. לא כל שכן, אם מצליח המדבר בניסוח פשוט כל־כך גם להיות מובן לאסיר, החושב רק על מזג־האוויר, וגם להבליע בת־בעת מחשבה על משמעות הקיום ברמה הפילוסופית - כדרך שכל אדם צריך לבחור לחייו.

 

“ילד זר” - הקצרצר של שופמן    🔗

הקצרצר הזה של שופמן נבחר להדגים את חשיבותה של הפואנטה בסוגת הסיפור הקצרצר. בעלילת “ילד זר” מוצבות זו מול זו שתי סצינות: סצינת המשורר, בעת שהוא כותב בחדרו, והסצינה שבה הוא פועל בחוץ, כשהוא נזעק לחצר-המשחקים של הילדים לשֶמע קול בכי של ילד. הפואנטה נוצרת על־ידי הסתירה, שהפגין המשורר בהתנהגותו בשתי הסיטואציות. לפיכך חשוב לשים לב לכל פרט המתאר את המשורר בשתיהן.

העיון בתימלול של הסצינה הראשונה חושף את הנימה האירונית שנוקט “המספר” בתארו את המשורר בסצינת החדר. התואר “המשורר המוכיח”, שבו מציג “המספר” את גיבורו לקורא, כבר מעיד על כך. התואר מדמה את המשורר למוכיחים הקדמונים, נביאי ישראל, שנהגו להשמיע את תוכחותיהם, כאשר התוכחה בנושאים מוסריים או בשאלות לאומיות הרות גורל היתה עצורה כאש בעצמותיהם, ולא נרתעו לבטא את התוכחה שלהם ברשות הרבים גם כשידעו, שהשמעתה באוזני הציבור ברשות הרבים תסכן את חייהם. אם משורר מעטר את עצמו בדורנו בתואר מוכיח, ספק אם אפשר לדמותו לאחד מנביאי ישראל הקדומים. גיבור “ילד זר”, למשל, זכה בתואר הנכבד רק בזכות פירסום תכוף של תוכחות אותן הוא כותב בניחותא בחדרו המוגן מפני תגובת הציבור.

יתר על כן: כדי לשמור על התואר “משורר מוכיח”, עליו לדאוג שקולו יהיה נשמע בתדירות הנדרשת. בכך הוא עוסק בסצינה הראשונה של הקצרצר הזה, בכתיבת תוכחה כדי לפרסמה, כנראה, בעיתון. לרוע מזלו, אין מזדמן לו ביום הזה נושא ראוי לכתיבת תוכחתו, ולכן הוא שולף מהמאגר את “העניין הישן־חדש” וכותב עליו: בני־אדם הם אנוכיים וכל “איש לבצעו”. ככותב מנוסה הוא יודע, שקביעה כזו איננה משכנעת ללא המחשה, ולפיכך הוא מצרף לה גם דוגמא: “שהנה נופל האחד באמצע הרחוב - ואין שם אליו לב!”. המשורר שלנו הוא מוכיחן מיומן, ולכן כאשר הנושא איננו חדש, וגם הדוגמא די מרופטת מרוב שימוש, הוא מגייס את כושר הניסוח שלו והופך בעזרתו את “העניין הישן־חדש” ל“תלונה נמרצת”. מי שהרגיש בלעג שהובלע בסצינה זו על המשורר, קרא נכון את הקצרצר עד כה.

הסצינה השנייה מובדלת מהראשונה באמצעות משפט, המסכם את הסצינה הראשונה: “כך ישב וכתב”, שכאילו אומר: אל תמהרו לדון את המשורר לכף חובה. בעת שישב בחדרו וכתב גינוי על אדישותם של בני־אדם למצוקת הזולת ודאי היה משוכנע, ככל אדם סביר בטרם הועמדו ערכיו במבחן, שאילו נקלע הוא עצמו למקום שבו נפל אדם ברחוב, היה נחלץ במהירות להושיט לו עזרה. מבחן כזה מזומן ל“משורר המוכיח” בסצינה זו הנפתחת בתגובתו הספונטנית - “ונזדעזע”, שבה הגיב לשֶמע קול בכי של ילד. הואיל והזדעזעות, שהיא תגובה רגשית קיצונית בעוצמתה, בטרם שהתברר לו, כי הבוכה בחצר הוא אחד מילדיו, מתגנבת ללבו של הקורא התקווה, שאולי באמת חף המשורר שלנו מהאדישות שייחס בכתיבתו לאחרים, אם עצם בכיו של ילד כלשהו בחצר מיד מזעזע אותו.

בכל מקרה, תגובת הזעזוע לבכי מתבלטת על דרך הניגוד לרוגע, שבו כתב קודם על האנוכיות, עובדה המוכחת מהארגון השקול והמחושב של תוכחתו, שהתחילה במליצה “איש לבצעו”, ועברה מהקביעה לדוגמא, המקרה של אדישות הציבור כלפי אדם שנפל ברחוב. כמו כן כדאי לשים־לב לאופן שבו הכשיר שופמן במיומנות ובכישרון את הקרקע לפואנטה: “עם הקולמוס ביד רץ ויצא אליהם בהול”. העובדה שלא הספיק להניח את הקולמוס, ועדיין החזיק בו בהגיעו לחצר, מדגישה שאכן היה בהול כאשר רץ אל החצר. באופן זה, באמצעות הקולמוס, העביר שופמן את נושא מן האנוכיות, שעליה כתב “המשורר המוכיח” בסצינה הראשונה, אל השמחה, שתקפה את המשורר, כאשר גילה שהבכי היה של ילד זר, ולא של אחד מילדיו, בסצינה השנייה. הפואנטה מגולמת בשמחת ההקלה של המשורר, כי אחרי שגינה את אדישותם של בני־אדם למצוקת הזולת בתוכחה שכתב בחדרו, ציפינו שיזדעזע באותה מידה בין שהילד הבוכה בחצר הוא אחד מילדיו ובין שהוא ילד זר.

מה ניתן, אם כן, ללמוד מהפואנטה? ההקבלה הניגודית בין שתי הסצינות בונה לכאורה גינוי למשורר, כי במבט ראשון אפשר לשפוט את תגובתו האנוכית כלפי צערו של ילד זר כבגידה ב“תוכחה”, שאך זה סיים לכתוב. אך מי שהזדרז בהגיעו לפואנטה לגנות את המשורר על שמחת ההקלה שהרגיש, אחרי שהתברר לו שלא ילדו בכה, אלא ילדם של אחרים, סימן שהוא או צבוע ומתחסד או שטרם הזדמן לו עצמו להעמיד את ערכיו במבחן החיים.

האם ראוי לגנות את נטיית בני־אדם להיות אדישים יותר כלפי עניינם של זרים ולהזדעזע למראה עניין הנוגע לעצמם? התשובה של “המספר” ניתנה בגוף הקצרצר. בסצינה הראשונה הובלט, שאת האנוכיות גינה המשורר בעת שכתב בנחת בחדרו, ולכן הציב להתנהגות האנושית תביעה הסותרת את טבע האדם להיות קרוב יותר לעצמו מאשר לזולתו. לעומת זאת בחצר הגיב תגובה כֵּנה וטבעית. מכאן, שהפואנטה מלמדת אותנו, שאין לדרוש מאדם דרישות מוסריות הנוגדות את טבעו באופן קיצוני. הדרישה להתנהג כאלטרוּאיסט היא צבועה ומתחסדת והיא גם לא־מוסרית. נראה, שרוב בני־האדם במרבית המקרים ייכשלו בנורמה הלא־מציאותית, שתביעה אלטרוּאיסטית מציבה להם. האיזכור שנית בסיום, שהבוכה היה “ילד זר”, נועד לחרוט בזיכרונו של הקורא את הלקח הבא: מוטב להיזהר בשיפוט הזולת ולהימנע מהצָבת דרישות, שבעצמנו איננו מסוגלים לעמוד בהן.

 

“סיפור אחרון וזהו” של אתגר קרת    🔗

כאמור, הצליח אתגר קרת להתבלט כאמן הסיפור הקצרצר בזכות חידושים אחדים, שהכניס לסוגה המיוחדת הזו בכרכי הקצרצרים שפירסם עד כה. חידושים אלה יודגמו באמצעות הקצרצר “סיפור אחרון וזהו” מתוך הקובץ “אניהו”. עם זאת, כיוון שהקצרצר הזה הוא סיפור אַרס־פואטי, מפרט בו אתגר קרת גם את התכונות המסורתיות של הסוגה, ובכללן את אלו, שהודגמו קודם באמצעות הקצרצרים של קלייסט ושל שופמן.

בקצרצר “סיפור אחרון וזהו” קיימת רק סצינה אחת והיא מספרת על פגישה בין שֵד ובין כותב־סיפורים, שהשד נשלח אליו כדי לקחת ממנו את כישרון הכתיבה שלו. הכותב מבקש מהשד לאפשר לו לכתוב את הסיפור האחרון שלו, והשד נעתר לבקשה זו. אף שהשיחה ביניהם מתנהלת בלי מונחים ספרותיים, מתבררות במהלכה התכונות העיקריות של הסיפור הקצרצר. אורכו יכול להגיע ל“שלושה עמודים גג”. תוכנו חייב להיות מעניין ודרמטי, “משהו כזה עם הרבה עצים וילדה שמחפשת את ההורים שלה”. וחשוב שהכותב לא ישכח “התחלה שתופסת אותך בביצים וסוף כל־כך קורע שאנשים פשוט יתחילו לבכות”. קיום כל התכונות הפואטיות האלה של הסוגה יניב את התוצאה המוצלחת, שאליה צריך הקצרצר לשאוף: “סיפור יפה - - - מרגש בטירוף”. אין ספק שתיאורטיקן של תורת הספרות היה מנסח את הפואטיקה של הסוגה באריכות ובשפה מלומדת יותר, אך גם הניסוח הזה ברור דיו כדי לאפשר לבדוק, אם עמד אתגר קרת בדרישות אלה של סוגת הקצרצרים.

הקצרצר של קרת אכן עומד יפה בכלל “שלושה עמודים גג”, ואורכו אכן מסתכם בשניים וחצי עמודים. אשר לתוכנו - הוא אמנם איננו עוסק בילדה שמחפשת ביער את ההורים שלה, ואף־על־פי־כן איננו דרמטי פחות. התוכן מספר על כותב קצרצרים, שיאבד את הטעם המרכזי לקיומו, אם יילקח ממנו כישרון היצירה שלו. הקצרצר גם עומד היטב בדרישות הפתיחה המושכת והסיום המפתיע. כבר במשפט הראשון נפתח הקצרצר בהתרחשות דרמטית: “בלילה ההוא, כשהשד בא לקחת ממנו את הכישרון, הוא לא התווכח או יילל או עשה בלגן”.

המשפט הזה מספק לקורא שתי אינפורמציות מעניינות, אף שהן לקוחות מתחומים שונים. האינפורמציה הראשונה היא, לפחות לגבי הקורא, מהסוג הפנטסטי. היא מספרת על שד, יצור ממציאות שאינה ריאליסטית, שנשלח לבצע שליחות בממשות שלנו: לקחת מיוצרים את כישרונם. האינפורמציה השנייה מעניינת גם היא: בניגוד למצופה, כותב־הסיפורים “לא התווכח או יילל או עשה בלגן” כפי שהגיבו אחרים. לקצרצר יש בהחלט “סיום קורע”. אין הוא מסתיים במקום המצופה, במימוש השליחות על־ידי השד, כלומר: בהוצאת הכישרון מהיוצר ובאריזתו “בקופסה המיוחדת עם הקַלקרים” ובסימון וי ברשימת המטלות שלו לאותו יום, אלא בחילופי־דיבור בין שני גיבוריה של העלילה אחרי שהשליחות בוצעה.

תחילת שיחתם של כותב־הסיפורים והשד איננה עדיין “הסיום הקורע” המובטח, אך היא בהחלט מכינה את הקורא לקראתו. מתברר שהשד מתקשה להיפרד מכותב־הסיפורים, שהתחבב עליו מאוד, כיוון שבניגוד ליוצרים אחרים התגלה כ“בנאדם נחמד - - - אחד עם כבוד”. השד מרגיש, שבנסיבות אחרות היתה יכולה להתפתח חברות בינו ובין כותב־הסיפורים הסימפטי, שלא רק שלא כעס עליו, אלא אפילו ביקש ממנו להעביר לבוסים שלו את תודתו על הכישרון המועיל והמהנה שהשאילו לו בעבר. אל הפואנטה מגיע הקורא לא בשלב הזה של השיחה בין השניים, אלא כשהכותב מנסה לברר, בהמשך שיחתם, “מה עושים בסוף עם כל הכישרונות האלה?”, והשד הנבוך מגלה, שבעצם אין לו מושג מה נעשה בהם אחרי שהוא גובה חזרה מהיוצרים את כישרונם. בשלב הזה כדאי לשים־לב לעובדה חשובה, שבלעדיה לא תובן הפואנטה: אף שמוסר המידע על ההתרחשות בין שני הגיבורים הוא מספר יודע־כל, שיכול היה לשקף את נקודת־המבט של שני הגיבורים, השד וכותב־הסיפורים, הוא מתאר את הסצינה רק מנקודת־המבט של השד. היצמדות זו של “המספר” אל השד מניבה את הפואנטה בסיום הקצרצר.

הפואנטה נחשפת לראשונה בעלילת הקצרצר הזה כאשר השד מבין, שהחזיק עד כה בדימוי מסולף על עצמו ועל עבודתו. בדיקה חוזרת של העלילה מגלה את ההבדל בין ההערכה המוגזמת, שהיתה לשד על עצמו בתחילת הפגישה עם הכותב, לבין ההתפכחות ממנה בסיום פגישתם. כנציגו של ממְסד, המרכז כוח בידיו לגזור את גורלם של אלה התלויים בהחלטותיו, היה השד בתחילה נפוח מחשיבות עצמית והרגיש יתרון על כותב־הסיפורים. אפילו תגובתו המפתיעה של כותב־הסיפורים, ש“לא התווכח או יילל או עשה בלגן”, לא פקחה עדיין את עיניו של השד להבין את האופי הבזוי של הג’וב שלו. נכונותו של הכותב לקבל חזרה את הכישרון, אם תתרחש טעות בספירה במחסן, היא שגרמה להתפכחותו של השד. הן הוא לא אהב מעולם את הג’וב שלו. הפואנטה מובלטת על־ידי ההבדל בין צחוקם כשהם נפרדים. הצחוק של הכותב הוא צחוק של אדם השמח בחלקו, אדם שהכתיבה היא כה משמעותית בחייו שלא יוכל להתקיים אם ישללו אותה ממנו את כישרונו להתמיד בה. ואילו השד צוחק “צחוק מבואס”, כי פתאום התברר לו, שבעטיו של הג’וב היו חייו תמיד עקרים וחסרי־משמעות.

הפואנטה מבליטה שני מהפכים שהתחוללו בעלילת הקצרצר הזה: המהפך הראשון התחולל רק אצל השד והוא מהפך בדימוי העצמי שלו, ואילו המהפך השני התרחש בין שני הגיבורים של הקצרצר הזה. שלא כמו בתחילת פגישתם, מרגיש השד בסיום הפגישה, שהוא נחות מהכותב, שבתחילת פגישתם היה נתון בידיו לשבט או לחסד. למהפכים כאלה יש אפקט קומי, אפקט שקל לחשוף אותו, אם משווים את מעמד הגיבורים זה מול זה וכל אחד מול עצמו בשני חלקיו של הקצרצר.

ואכן, אחרי שהקורא מגיע אל הפואנטה, הוא נזכר, שעוד קודם לכן נזרעו בעלילת הסיפור כל הרמזים למהפכים האלה. רמזים אלה הצביעו עוד קודם לפואנטה שהשד הוא, בעצם, פקיד זוטר, הנתון בחרדה מפני הצפוי לו מידי הבוסים בשובו למחסן, אם לא יעמוד במכסת הביקורים היומית שהוכתבה לו. מדי יום ציידו אותו הממונים עליו במחסן ברשימה שקבעה את מספר היוצרים שעליו לפקוד את ביתם, ומדי יום בדקו אם עמד במכסת העבודה שנקבעה לו. שאלתו של כותב הסיפורים לפני פרידתם,“מה עושים בסוף עם כל הכישרונות האלה?”, חשפה את מלוא חרפת חייו: במשך שנים ביצע אותן פעולות במסגרת עבודה, שמטרתה לא היתה ברורה לו, ושום תועלת לא היתה ממנה. מכל בחינה שהיא היו חייו של כותב־הסיפורים טובים משלו. הוא אהב את עיסוקו, וכל סיפור נוסף שכתב היווה אתגר חדש עבורו.

היתרון של מי שמבצע עבודה יצירתית על מי שמבצע עבודה, שאין בה תועלת לאיש, מובלט בסיום הקצרצר הזה. “המוצר” הסופי, שנותר בידי השד מעבודת יום שלם הוא “תעודת משלוח”: דף־נייר, שמוסרים לידיו במחסן כאישור שביצע את העבודה כראוי. גם “המוצר” של כותב־הסיפורים בסיום עבודתו הוא לכאורה דומה: דף־נייר שעליו מודפס הסיפור שכתב. ומה גדול ההבדל בין שני הניירות. על גבי הנייר של כותב־הסיפורים מודפסת יצירה, סיפור יפה ומרגש שהשד נהנה לקרוא אותו. ערכו של הנייר הזה הוא רב, כי הוא חד־פעמי, תוכנו מקורי ואין תאריך תפוגה לערכו. אם רק ישרוד, יודפס הסיפור שוב ושוב ויענג קוראים בלשון שבה נכתב וגם קוראים שללשונותיהם יתורגם. את ההיפך הגמור אפשר לומר על הנייר, שסיכם את עבודת יומו של השד. ספק אם הוא או מישהו אחר ירצה לקרוא את מה שנרשם ב“תעודת המשלוח” שנתנו לו במחסן בסיום יום העמל שלו.

 

העולם של הצעירים    🔗

עלילת הקצרצר “סיפור אחרון וזהו” מבוססת על האמונה העממית, שבהגיע יומו של בן־אנוש למות, נשלח מלאך לקחת ממנו את נשמתו. אמונה עממית זו שימשה את י. ל. פרץ באחדים מסיפורי־העם היותר נודעים שלו. אך בקצרצר של קרת הגיע השד ליטול את הכישרון לא מכותב־סיפורים בסיום חייו ולא מיוצר שבע־שנים. הכותב מזוהה כ“בחור” ואף מתנהג ומתנסח כצעיר שיינקינאי בתל־אביב העכשווית. יתר על כן: גם השד אינו דומה כלל לדימוי השכיח באמונה העממית על שדים. הוא אנושי לחלוטין, ידידותי ביותר, וגם התנהגותו והשפה שבפיו מעודכנות וזהות לאלה של הכותב. ואכן כאן מתגלה החידוש הראשון בקצרצרים של אתגר קרת: כמעט כל גיבורי הקצרצרים של אתגר קרת הם אנשים צעירים - ילדים שעודם בגן־הילדים (“עיניים נוצצות”), גימנזיסטים החובשים עדיין את ספסל הלימודים בבית־הספר (“איש בלי ראש”) בני-נעורים המשתייכים לתנועת־הנוער (“רבין מת”), צעירים המעשנים גראס (“תיאוריית השיעמום של גור”), סטודנטים המבלים בפאב (“בקבוק”) ובני העשרים והשלושים לחייהם, שעודם מחפשים חברה (“האיש שלך”), שזה עתה התחתנו (“תינוק”) או ששבו רק לאחרונה מטיולי התרמילאים באמריקה (“מעשה טוב אחד ליום”) או בהודו (“אניהו”).

באמצעות גיבורים צעירים אלה מצליח קרת להציב בקצרצרים שלו נקודת־מבט נון־קונפורמיסטית על החיים. התמימות של הילדים, המרדנות של בני הנוער והביקורתיות של בני העשרים והשלושים משמשות את אתגר קרת לשיפוט הנורמות של המבוגרים ולנקיטת עמדה אנטי־מימסדית בקצרצרים שלו. לא במקרה התחבבו הללו על דור הלומדים בתיכון, הדור שהתחנך על תרבות הקליפ, הקומיקס והסטנד־אפ. הוויית החיים המוכרת, הדמויות שניתן בקלות להזדהות איתן, נקודת המבט הפרובוקטיבית, ההומור של החבר’ה, השפה הזרוקה, הצער על אי־וודאות הקיומית בעולם והצגת החברה הבוגרת כאשמה במצב העצוב והמייאש של העולם - כל אלה הפכו את סיפוריו הקצרצרים של אתגר קרת לספרות שלהם. גם מידותיהם הזעירות של הקצרצרים, המביאות את הקורא מהר יותר אל התכלית, תאמו לציפיות של קוראים עוּלי־ימים אלה יותר מאשר התבניות הארוכות של הספרות הקאנונית.

בזכות מאפיינים אלה - ואחרי שמורים שילבו אותו בתוכנית הלימודים של בית־הספר התיכון - הפך הקצרצר “לשבור את החזיר” (הפותח את הקובץ “געגועי לקיסינג’ר”) לידוע מכל הקצרצרים של קרת. הסיפור מעמת את הערכים של הילד יואב עם אלה של הוריו. עיקר העימות הוא עם אביו. העימות איננו רק בין שאיפתו של האב לחנך את בנו לחסוך דמי־כיס כדי לממש רכישות שלו, ובין הנחתו של הילד, שהוריו אמורים לרכוש לו את החפצים שהוא רוצה. עיקר העימות בסיפור הזה הוא ביחסם השונה אל “פסחזון” — קופת החיסכון מחרסינה שקנה האב לבנו כדי להרגילו לחסוך.

“פסחזון” הוא “חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב”, קופה בדמות חזיר המיועדת לניפוץ, אחרי שתתמלא במטבעות שיצבור בה הילד. אך הילד התאהב בחזיר ופסק לראות בו רק חפץ שימושי. הוא העניק לו את השם “פסחזון”, רקם משחקים עם החזיר החייכן, שמר עליו שלא יתנפץ ולבסוף גם אימץ אותו כתחליף להוריו הסמכותיים. כלפי חוץ הגשים הילד את תוכניתם של הוריו ואגר בקופת־החיסכון את דמי־הכיס שקיבל מהוריו, אך לא כדי להגשים את המטרה החינוכית שלהם, אלא כחלק מהמשחק שלו עם החזיר: “רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי”.

הקונפליקט בין הילד לאביו מגיע לשיאו ביום שבו התמלאה קופת החזיר במטבעות. האב מצפה, שבנו ינפץ בפטיש את החזיר מחרסינה וירכוש במטבעות שחסך את בובת בארט סימפסון שכה חשק בה, אך לגבי הילד אין זו כבר קופת חזיר מחרסינה, כי אם חבר יקר. אין הוא מבין, כיצד מסוגל אביו לדרוש ממנו להניף פטיש על ראש חברו: “שימות בארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר?”. הצלת “פסחזון” היא עבורו המוצא היחיד, לכן הערים על אביו, דחה את ניפוץ הקופה וברדת החשיכה התגנב עם הקופה אל שדה־קוצים מרוחק כדי להיפרד שם מחברו ולשלח אותו לחופשי. מי שנותר צעיר ברוחו ודאי יכתיר את הילד כמנצח במאבק הסמוי שהתפתח בינו לאביו, אף שהאילוץ להיפרד מחברו, החזיר החייכן, העניק סוג של ניצחון גם לאביו.

סיפור עימות דומה בין ילד לאביו נכלל גם בקובץ “אניהו”, בקצרצר “יורים בטוביה”. כעילה למאבק בין הילד לאביו משמש כאן כלב, שהילד העניק לו את השם “טוביה”. הכלב מתנהג על־פי טבעו: הוא מגלה נאמנות ונועם־הליכות אל בני־המשפחה, אך מגונן בזעם ובתוקפנות על הטריטוריה שלהם מפני זרים. החלטת האב להיפטר מהכלב משקפת היגיון של אזרח מבוגר והגון. אך גם רצונו של הילד, להחזיק בידידו הכלב, איננו חסר־הגיון. שלושת הניסיונות של האב להיפטר מהכלב הם מדורגים. הראשון בוצע, אחרי שהכלב נשך את אחותו של הילד. האב הסיע את הכלב אל גשר בעיר והשליך אותו למים של נחל האַיָלון השוצף. אחרי שלושה ימים שב הכלב וקידם את פניו של ידידו הצעיר בחצר בית־הספר. הפעם נעתר האב לבקשות בני־המשפחה והתיר לכלב להישאר, אך בתנאי מגביל. בעוד שקודם הותר לכלב להתרוצץ חופשי בחצר המגודרת, הוגבלה מעתה תנועתו והוא נקשר בצווארו.

הניסיון לאלף את הכלב על־ידי עונש דמוי מאסר איננו מצליח. “טוביה” מתקומם נגד המאסר ואיננו מפסיק לנבוח “בטירוף על כל מי שרק עובר”, ויום אחד הצליח להשתחרר ונשך פקח של העירייה. הנשיכה הזו וכן ההפרה הקבועה של שלוות החיים של המשפחה ושל השכנים הן נימוקים מספיק הגיוניים כדי להצדיק את החלטתו של האב להרחיק את המיפגע מתחום החצר פעם נוספת, הפעם על־ידי הגליה של הכלב. האב הסיעו כמאה ק"מ מחצר המשפחה ונטשו שם. כעבור שלושה שבועות התייצב הכלב שוב בחצר בית־הספר של ידידו הצעיר.

הניסיון השלישי להיפטר מהכלב לא בוצע עקב פגיעה מכוונת של “טוביה” בזר. לרוע מזלו נפלה הסבתא ונחבלה, כאשר קידם בשמחה את פניה וקפץ עליה בפתאומיות. אחרי המאסר וההגליה בחר כעת האב בענישה החמורה מכולם, ההוצאה להורג, ומצויָד ברובה הסיע את הכלב למזבלת חירייה וירה בראשו. באופן מיסתורי התאושש “טוביה” מפצעי הירייה ולמרות נכותו הקשה הופיע שוב כעבור חצי שנה בחצר בית־הספר. עכשיו כבר אין אורבת לאיש סכנה מהכלב, ולכן מתיר האב לכלב הנכה לסיים את חייו בחצר המשפחה. והוא שרד שם עוד שתים־עשרה שנים, עד שמת בשיבה טובה.

גם בקצרצר הזה קשה לקבוע, מי ניצח במאבק הממושך שהתקיים בין האב לילד. לכאורה ניצח האב, שהרי הצליח להכניע את פְּרָאותו של הכלב באמצעות שלושת העונשים המדורגים, שהעניש בהם את הסורר. אך עם זאת התברר, שכל העונשים לא הצליחו להפריד בין הילד לכלב. שוב ושוב חזר “טוביה” אל בית־הספר לפגוש שם את ידידו הילד, והחברות הספונטנית בין השניים גברה על שיקוליו ההגיוניים של האב.

הגיבור האמיתי כאן איננו הילד, כפי שראינו בקצרצר “לשבור את החזיר”, כי אם הכלב. הילד בקצרצר הנוכחי הוא פאסיבי. רק לפני הניסיון הראשון הוא מבטא את התנגדותו לתוכנית המתגבשת אצל האב להרחיק את הכלב, וגם זו מתבטאת רק בבכי. ולאורך כל האירועים הוא משלים עם המניעים של אביו להעניש את הכלב, אם מחוסר ברירה ואם ממידת־מה של הבנה. דווקא אמו של הילד מתייצבת שוב ושוב להגן על הכלב, בעוד שאחיו הבוגר של הילד מתייצב לצד האבא ומסייע לו להוציא לפועל את עונשי ההרחקה של הכלב מהחצר של המשפחה.

הפאסיביות של הילד בקצרצר הזה מונעת את האפשרות לסיים בפואנטה את סיפור־המעשה המסופר בו. הניגוד בין הילד לאביו אמנם התחדד, אך בהעדר פואנטה לא העפיל הקצרצר הזה לשיא בסופו והסתפק בסיום הפושר, שהכלב שרד עוד שתים־עשרה שנים. עקב כך אין מנוס מהמסקנה הבאה: אף ששני הקצרצרים עוסקים בעימות דומה בין ילד לאביו, עולה הסיפור “לשבור את החזיר”, בזכות הפואנטה החזקה בסיומו, על הסיפור “יורים בטוביה” שפואנטה כזו חסרה בסיומו.

 

יסודות פנטסטיים    🔗

בקצרצר המדגים הבא, “סיפור אחרון וזהו”, מופיע רכיב נוסף, שאתגר קרת חידש בתוכנם של הקצרצרים: שילובם של אירועים פנטסטיים בתוך סיפור־מעשה, שביסודו הוא ריאליסטי. לפיכך ניתן להגדיר את רוב הקצרצרים של קרת כסיפורים ריאליסטיים־פנטסטיים. כאירוע פנטסטי בסיפור יוגדר כל אירוע, שאיננו ניתן להסבר בעזרת החוקים שעל־פיהם פועלת הממשות המוכרת לקורא. הופעתו של שד בדירתו של כותב־הסיפורים היא אירוע כזה. הימצאותה של מערכת היררכית במציאות אחרת, גם היא יסוד פנטסטי בקצרצר הזה. זוהי מערכת שעוסקת בהנפקת הכישרון למיועדים להיות יוצרים ובגבייתו מהם אחרי זמן. בראש המערכת עומדים בוסים ולהם מחסן, שממנו נשלחים מדי יום שדים לכתובות במציאות שלנו, כשהם מצויידים ברשימות היוצרים, שמהם עליהם לגבות חזרה את הכישרון.

כמו כן, פנטסטית היא ההנחה שהכישרון אינו יכולת מופשטת, אלא משהו גשמי ומוחשי, שיש לו גודל ומשקל וניתן למששו ולהחזיק בו, ולכן ניתן להכניס ולהוציא כישרון מתוך גופו של הכותב באמצעות הקפדה על סדרה של פעולות פשוטות, שכל גובֶה מסוגל לבצעה בקלות יחסית: “מוציאים את הנשמה, פותחים לה את הסקוץ', שולפים את הכישרון”, מקפלים אותו קטן־קטן ואורזים אותו בזהירות בקופסה מרופדת בקַלקרים וכך מובילים אותו לרישום ולאחסון במחסן של הבוסים.

הקצרצרים המוצלחים יותר של אתגר קרת הם אלה שבהם הוא מצליח לשלב באופן המצטייר כאפשרי וכטבעי את החומרים משתי המציאויות. כל היסודות הפנטסטיים שנמנו בקצרצר “סיפור אחרון וזהו” מתקבלים בו כאפשריים על־פי “כללי משחק” שהותנו עם הקורא. מה שמסייע לקורא לאמץ את החוקיות החריגה, שעל־פיה מתרחשים האירועים בקצרצר הזה, הם בין היתר התקבלותם כסבירים על־ידי גיבוריו. כותב־הסיפורים איננו מופתע מהגעת השד אליו לקחת ממנו את הכישרון, ואין זה נראה לו חסר־היגיון להציע לו כיבוד, לפנות אליו בבקשה ולרתק אותו לטלוויזיה בזמן שהוא פונה לכתוב את הסיפור האחרון שלו. גם השד, מתברר, רגיל מעבודתו לתגובות שונות של בני־אנוש. הוא יודע למיין אותם על־פי תגובותיהם. הוא מסוגל לדבר אליהם ועוד בשפה הדיבורית שבה הם מתנסחים. אלמלא הוכרז בתחילת הסיפור כשד שהגיע ממציאות אחרת, היינו מסוגלים לדמות אותו לגובה מטעם מוסד כלשהו בממשות שבה כולנו מתהלכים ופועלים.

צירופו של יסוד פנטסטי לסיפור־מעשה המתרחש בממשות הקונקרטית והריאלית נכשל רק כאשר שתי המציאויות אינן מתאחות כהלכה וזו הפנטסטית מצטיירת באופן בולט כנונסנס, כהמצאה חסרת־היגיון. בקובץ “אניהו” מספרם של כישלונות כאלה הוא ניכר יחסית. כך מתגלה כנונסנס ההמצאה הפנטסטית בקצרצר “השמנמן”. ההנחה הפנטסטית בקצרצר הזה היא שייתכן היפוך מינים בחלקי היממה השונים, ומי שהיתה אשה יפה, עדינה ומושכת במשך היום, תהפוך בלילה לגבר גוץ, שמנמן ושעיר, גבר האוהב ספורט, מתנהג בגסות ומרבה בשתייה חריפה.

סיפור־המעשה בקצרצר הזה מתארך יתר על המידה על־ידי תוספת פרטים לתפארת התיאור בלבד. וגם הסיום חוזר ומסכם את הידוע זה מכבר: “וככה, כל לילה, אתה נרדם איתו (עם הגבר השמנמן) עייף מול הליגה הארגנטינאית, ובבוקר שוב מתעורר ליד אישה יפה וסולחת, שגם אותה אתה אוהב עד כאב”. בהעדר פואנטה, מסתיים הקצרצר הזה במצב סטטי עם המצאה שהיא נונסנס גמור, המצאה שהוגשה לקורא כבר בחלקו הראשון של הסיפור וזכתה רק לעיבוי בהמשכו.

מסיבות דומות, על־ידי התארכות שלא לצורך והעדר פואנטה, נכשל גם הסיפור “הליבוט”. בתפריט המוגש לשני חברים שקבעו פגישה במסעדת דגים. בתפריט של המסעדה רשומה גם מנה המכונה “דג מדבר”. פגישת השניים נכשלת, והם נפרדים בכעס, משום שהמספר תובע את מימוש השם של המנה, שהדג שהוגש לו אכן ידבר. האירוע הפנטסטי מתרחש, אחרי שחברו של “המספר” נוטש אותו בכעס באמצע הארוחה במסעדה, כאשר הדג אכן פוצה את פיו ואומר לו: “עוף מכאן, קח מפה ספיישל לשדה־התעופה ותעלה על המטוס הראשון שיוצא, לא חשוב לאן”.

הצעה זו של הדג מתיישבת היטב עם הרגשתו של “המספר”, שמאז חזר לארץ, הכל בה לא מוצא חן בעיניו והיה ממריא מכאן לצמיתות, אלמלא אי־יכולתו למכור את העסק שלו בעת הזאת, כשהמדינה נתונה במיתון כלכלי. על הצטערותה־התנצלותה של המלצרית, שלא נהנה מהמנה, הוא משיב “הדג היה מאה אחוז”. רק הוא והקורא יודעים, שהדג אכן דיבר וגם אמר דברים, שהלמו את הרגשת הדיכאון של הגיבור מהמצב בארץ. אך העובדה שהדג דיבר, כמובטח בשם המנה, היא פואנטה חלשה, כי האירוע הפנטסטי משתלב בעלילה הריאליסטית רק כדי להשמיע אמירה בלתי־מפתיעה ביחס למציאות במדינה, שמיתון בכלכלה משרה בה בהכרח דיכאון על אזרחיה.

 

הקצרצר “מחשבה בצורת סיפור”    🔗

מקבוצת הקצרצרים הפנטסטיים ראוי להמליץ על הקצרצר “מחשבה בצורת סיפור” המתרחש אמנם כולו במציאות האחרת, אך נושא בחובו משמעות לממשות שלנו. הקצרצר הזה מסביר, כיצד נכחדו האנשים שהתגוררו על הירח בעידן קדום. בתחילת העלילה מפרט הסיפור את החוקים, שפעלו בקהילה של אנשי הירח ואשר הבדילו אותה מהקהילה המוכרת לקורא בממשות שלו. אנשי הירח המחישו מחשבות מופשטות על־ידי עצמים, “כמו מחשבת אהבה בצורת ספל קפה או מחשבת נאמנות בצורת אגרטל”.

הכל התנהל על הירח כשורה, כל עוד מימשו כל אנשי הקהילה את המחשבות באמצעות אותם עצמים. אך התפוררות הקהילה התחילה, כאשר אחד מצעיריה החל לעצב את המחשבות שלו בעזרת המחשות מקוריות, כי הקהילה לא הצליחה להתמודד עם הצעיר, שהחל לחשוב מחשבות עצמאיות ומקוריות. עד מהרה החל הצעיר הזה להגות רעיון מקורי: לבנות חללית כדי לאסוף באמצעותה במרחבי החלל “מחשבות ייחודיות”. אנשי הירח צפו בחשדנות בהתקדמות הבנייה של החללית, שהיתה אמורה להביא אליהם ממרחקים מחשבות זרות לאחידות שהגיעו אליה. אך בטרם השלים הצעיר את בניית החללית, החלו שכניו להתנכל לחללית שבנה, כי הוא הרכיב אותה מצורות שונות מאוד מאותן שהיו מוסכמות עליהם למחשבות שתוכנן מופשט. כך טענו, שהצורה ההולמת את המחשבה “סקרנות” היא מיקרוסקופ ולא מנוע. אחרי שפסלו את המנוע של החללית, פסלו אנשי הירח גם את מנגנון ההיגוי שלה, שבאמצעותו המחיש הצעיר את המחשבה “היגיון צרוף”. הם טענו, שדווקא מדף היא הצורה הנכונה להמחיש “היגיון צרוף”.

כיוון שהצעיר לא נכנע למוסכמותיהם של שכניו, התאספו הללו לילה אחד ובתואנה, שהם מרחמים עליו ומתקנים את שגגותיו, “פירקו את החללית שכמעט הושלמה למחשבות שהרכיבו אותה וסידרו אותן מחדש”. למחרת מצא הצעיר את כל המחשבות שמהן הרכיב את החללית מונחות זו ליד זו, אך בהמחשות המקובלות של השכנים. ומאלה לא היה יכול להגשים את תוכניתו, כי בלי “סקרנות” כשהיא מומחשת למנוע ובלי “היגיון צרוף” כשהוא מומחש למנגנון היגוי ושאר המחשבות המקוריות שלו, שיכלו להניע את החללית, לא היה לה סיכוי לצאת למסע בחלל. הצעיר זעם, החל להשתולל וסיכן בכך את הקהילה, שקיומה היה מותנה בשמירה קפדנית על “משמעת וסדר”.

אנשי הירח הכניעו את הצעיר, אחרי שהגו במיוחד למענו כלא, “צינוק עם תקרה נמוכה”, וכלאו אותו בו. עקב הבדידות קצה נפשו של הצעיר בחייו בצינוק ולכן הגה את המחשבה המקורית האחרונה שלו. זו היתה מחשבה על חבל ובקצהו לולאה, שבאמצעותם תלה את עצמו בצינוק. דווקא את המחשבה הזו של הצעיר אימצו שכניו אחרי מותו “וככה נכחדו להם כל האנשים על הירח”. למזלם הרע של אנשי הירח לא זכה הצעיר, שאחת מהמחשבות המקוריות שלו תאומץ על־ידי שכניו, וכאשר אימצו דווקא את המחשבה הממיתה, כבר לא היה בחיים כדי לחשוב מחשבה מקורית שתמנע מהם להתאבד.

הפואנטה בסיומו של הסיפור מבליטה היטב את משמעותו האלגורית: כאשר הגיעו האסטרונאוטים הראשונים לירח מצאו שם רק מליון בורות. תחילה סברו, שאלה “קברים קדמונים של האנשים שגרו פעם על הירח. רק כשבדקו מקרוב גילו שהבורות האלה היו פשוט מחשבות על כלום”. הבורות ממחישים היטב את ערכן של מחשבות שאינן מקוריות לבסוף חזרו האסטרונאוטים אל כדור־הארץ שלנו, בלי שהביאו איתם מהירח מימצאים כל שהם. אך טיסתם לשם לא תיחשב למיותרת, אם חזרו משם עם האזהרה לאנושות מפני חזרה על השגיאה החמורה של אנשי הירח, אנשים שלא נפתחו להבין את החשיבות של המחשבות המקוריות להבטחת קיומם.

חלשים במיוחד בקובץ “אניהו” הם הסיפורים מהסוג המוזר. אין אלה סיפורים פנטסטיים המספרים על מציאות אחרת, או כאלה שמפגישים דמויות ממציאות אחרת עם דמויות מהממשות שלנו. עלילת הסיפור המוזר מתרחשת בממשות, ופרט לרכיב חריג אחד, המשלב בממשות התנהגות או פעולה מוזרה ובלתי־הגיונית, פועל בה הכל על־פי החוקים הרגילים שידועים לקורא מחייו. כזה הוא הסיפור “נחת”, המחדיר לממשות את הימצאותה של מחלה נדירה: צמיחת ילד נעשית על חשבון הגובה של הוריו. אחרי שהתברר לליאם, הגיבור של הקצרצר הזה, שגובהו מקצר בשיטתיות את הגובה של הוריו, החליט ללחום בצמיחתו על־ידי אורח־חיים שמונע את הצמיחה. הוא מיעט באכילה ובשינה והחל לעשן. ליעם הצליח לעצור את צמיחתו לגובה ואת ההתקצרות של הוריו, כאשר גובהם לא עלה על חמישה־עשר סנטימטר. בשלב הזה יכול היה ליאם להסתיר את הוריו בכיסי חולצתו, ומשם יעצו לו ההורים מה לעשות עם החברה שלו, וגם שמחו כאשר נישק אותה לראשונה.

חולשה דומה מתגלה בקצרצר “סוסיקו” המספר על כוחם של חלומות ועל סכנתם כשהם מתגשמים. בעצת סבתו הצמיד גיבור הסיפור את ראשו לבטן של חברתו המעוברת, כדי שחלומו ישפיע על התינוק שיוולד להם. תוכן החלום שחלם נחשף בלידה, כאשר במקום ילד, נולד להם סוס פוני זעיר. שני הקצרצרים חסרים פואנטה, והרכיב המוזר נותר בהם חסר־פשר ככל המצאה של הדמיון, שאיננה מחכימה ושאין לה תכלית.

 

יתרונות ומגבלות השפה    🔗

החידוש השלישי, שזוקף לעצמו אתגר קרת בכתיבת קצרצרים, הוא בתחום הלשון - הוא מנסח אותם בשפה המדוברת בפי הצעירים ברחוב הישראלי. לא רק במעשיהם ובחשיבתם מגלים גיבוריו מרדנות כלפי ערכיהם של המבוגרים וכלפי חוקיו של הממסד, אלא גם באופן שהם מנסחים את דיבורם. שפתם של גיבוריו הצעירים היא פרחחית ופרובוקטיבית, כדי להגביה את החומה החוצצת ביניהם ובין מגבילי חירותם חמורי־הסבר - המבוגרים, שאוחזים בכל מוקדי הכוח וקובעים משם בתוקף ובחוזק־יד את סדרי־החיים וגם את הנורמות של השפה התקנית.

בקצרצר האַרס־פואטי “סיפור אחרון וזהו” שנבחר להדגים את חידושיו של אתגר קרת בתחום הלשון, מאופיינים הגיבורים באופן שבו הם מתנסחים. בזמן שהשד ממתין, שכותב־הסיפורים ישלים את הסיפור האחרון שלו, הוא חושב לעצמו את המחשבה הבאה, הנמסרת כציטוט מדבריו: “הלוואי שיצא לו משהו ממש יפה, משהו כזה עם הרבה עצים וילדה שמחפשת את ההורים שלה. משהו עם התחלה שתופסת אותך בביצים, וסוף כל כך קורע שאנשים פשוט יתחילו לבכות”. השימוש הרטורי בכינוי הרומז והמעורפל “משהו” (“שיצא לו משהו”, “משהו כזה”, “משהו עם”) והצירופים המטפוריים שהותאמו לאותו משהו (“התחלה שתופסת אותך בביצים” ו“סוף כל־כך קורע”) ממקמים היטב את השד מהמציאות האחרת בתוך הממשות שלנו. השפה מזהה אותו כשד צעיר, בן גילו של כותב־הסיפורים. עובדה זו נתמכת על־ידי התוכן של מחשבתו, המבטא ציפייה להצלחת כותב־הסיפורים ותקווה, שיצליח להשלים סיפור מהנה, “סיפור יפה - - - מרגש בטירוף”.

השפה מוסיפה גם תבלין הומוריסטי־קומי לסיפור־המעשה, תבלין שמצעיר את הסיפור ומתאימו לקהל היעד הטבעי שלו: צעירים בגילם וצעירים ברוחם. תדגים זאת מחשבה נוספת של השד, הנמסרת הפעם כדיבור עקיף: “השעה היתה אחרי ארבע, ותוך עשרים דקות, חצי שעה גג (במקום: לכל היותר), לא משנה גמר־לא־גמר (במקום: אם סיים), הוא היה חייב לפתוח לבנאדם (במקום: “הבחור”, שהוא הכינוי המדויק שבאמצעותו מזוהה כותב־הסיפורים בקצרצר הזה) את הסקוצ’ים, לשלוף את הסחורה (במקום: הכישרון, שהוא הכינוי המדויק לדבר שהוטל עליו לגבות מהכותב), ולהתחפף משם (במקום: לעזוב מהר ככל האפשר את המקום). אחרת, אחר כך במחסן יאכל כזה חרה (במקום: יינזף וייענש), שהוא לא רצה לחשוב על זה בכלל (במקום: להיקלע למצב בלתי־נעים כזה)”.

הניסוח התיקני הוצב בסוגריים בצד כל שימוש בסלֶנג על־ידי השד כדי לאפשר לקורא לבצע קריאה של הקטע בשתי הנוסחאות. קריאה כזו תשכנע, שהנוסח שבמקור הוא צבעוני ומשעשע יותר מזה המוצע כתיקני. יתר על כן: לא רק הניסוח הוא הומוריסטי, אלא גם התוכן הוא קומי. הן קודם לעג השד לתגובות של בעלי הכישרון הקודמים שאצלם ביקר, ולכן שיבח את כותב־הסיפורים, שבניגוד להם “לא התווכח או יילל או עשה בלגן”, והנה הוא נחשף פתאום כמי שחושש מפני הצפוי לו במחסן, אם לא ישלים את מִכסת הביקורים, שנקבעה לו לאותו יום, או אם יתאחר לחזור אל הממונים עליו במועד.

ולבסוף, הדגמה לתרומת השפה הדיבורית בקצרצר הזה למאבק הרעיוני של אתגר קרת בערכים של המבוגרים. כזכור, מטרת העלילה היתה לשכנע, שחיים המוקדשים ליצירה כחייו של כותב־הסיפורים הם מלאי תוכן ובעלי משמעות גדולה יותר מחיים כחייו של השד אשר מתבזבזים על עיסוק שאיננו יצירתי. גם מטרה זו של עלילת הקצרצר מושגת על־ידי התימלול “הזרוק”, שבו מנסחים שני הגיבורים את דבריהם. כותב־הסיפורים מסכם את חייו עד כה במילים הבאות: “תגיד להם (לבוסים במחסן) שממש נהניתי, מהכישרון והכל”. שונה לחלוטין הוא הסיכום של השד על חייו באותה תקופה: “אני, חוץ מעבודה, אין לי כלום בראש, תאמין לי”. התוכן של סיכומיהם מבליט, כמובן, הבדל גדול בין חייהם, אך הניסוח בלשון דיבורית דומה (“מהכישרון והכל” בפי כותב־הסיפורים ו“אין לי כלום בראש” בפי השד) רומז על הקירבה שנוצרה ביניהם, אף שעד כה ניצבו משני עברי המתרס, וחייהם היו מנוגדים באופן קוטבי. השפה היא שתרמה להתקרבות ביניהם.

אחרי ההדגמה הזו מתבקשת ההדגשה הבאה: התופעות השונות של השפה הדיבורית המופיעות בקצרצרים של אתגר קרת (ההפרזה במילים הרומזות, השיבוץ המאסיבי של מילות הסלֶנג במשפטים, השימוש התדיר במטפורות וההפרה הבוטה של כללי התחביר בארגון המשפט הן ביריעה של מספרי הסיפורים והן בפיהם של גיבוריהם) מתלכדות היטב עם גילם של הגיבורים, עם ההווי של חייהם, עם מחשבותיהם ועם האירועים בחייהם.

בקצרצר של אתגר קרת מצטיירת שפה כזו כשפה טבעית ומותאמת היטב לסיפור־המעשה ולמטרתו הביקורתית, האנטי־מימסדית והנון־קונפורמיסטית. אך בשפה כזו קשה לקיים סיפור באחת התבניות הארוכות יותר, כי עד מהרה יתבלט אופייה המנייריסטי, ואז תפסיק לשעשע וגם תטיל על הקורא שיעמום. לעומת זאת מצליחה שפה כזו להיות אפקטיבית בסיפור הקצרצר, אך ורק משום שבמידותיו הקצרות כל־כך אין היא מספיקה להמאיס את עצמה על הקורא. קביעה זו אינה נשארת על מכונה אחרי קריאה של קצרצרים אחדים ברציפות בקובץ “אניהו” או בכל אחד מקובצי סיפוריו הקודמים של אתגר קרת. השתקעות ממושכת מדי בטקסטים המנוסחים בשפה “זרוקה” ובלתי־מכופתרת כזו חושפת מהר מאוד את שפתם כשפה מאולצת למדי.