חדוה ואני: קומדיה בשש תמונות

 

הנפשות    🔗

חברי קבוץ “מרחבים”:

         שלומיק

            חדוה

            מישקה

            צפורקה

            נחום

            חנה

            פרץ

            חבר א'

            חבר ב'

            חבר ג'

הוריה של חדוה:

         אברהם קרקובר

            הדסה קרקובר

דודים ודודות של חדוה:

         עזריאל

            ביילה

            זבולון

            נינה

בעל מסעדה

סבל

עגלון

השר

חנינא

אפרסמון

גניה

פקידים ופקידות במשרד הממשלתי

 

תמונה א' – בקבוץ    🔗

(שלומיק נכנס בבגדי עבודה עם מפתח בידו. חדוה שוכבת על המיטה, מתייפחת ומפרכסת ברגליה).

חדוה: אני גמרתי! אני אורזת את החפצים ומחר אנחנו נוסעים מכאן! יותר לא יראו אותי…

שלומיק: מה קרה שוב?

חדוה: שום דבר לא קרה. כל הענין נמאס לי ונגמר. יש גבול לכל דבר.

שלומיק: אבל מה קרה?

חדוה: אני לא אשאר פה אף יום אחד יותר, גם לי יש כבוד עצמי והם….

שלומיק: רבונו של עולם – אולי תגידי כבר מה קרה!

חדוה: הם ילמדו פעם אחת ולתמיד, מה זה להתעלל כך בחברים. יותר לא אהיה טפשה כשהייתי.

שלומיק: טוב, אם אינך רוצה להגיד מה קרה – אז לא צריך.

(משתקע בכורסה וקורא עתון).

(חדוה מסתכלת בו רגע. מתנפלת על המיטה, כובשת ראשה בכר ומתייפחת. אח"כ מרימה את ראשה ומוחה את דמעותיה)

חדוה: אתה קרא לך את העתון. אפילו אם אקבל שבץ־הלב, שום דבר לא יעניין אותך.

שלומיק: הרי שאלתי מה קרה – ואת לא רוצה לומר.

חדוה: טוב, אם לא מעניין אותך מה קרה אז לא צריך.

(קמה בהחלטה נחושה, פותחת את הארון ומשליכה מתוכו את הבגדים אחד אחד על הרצפה)

שלומיק: (קם מהר ועוצר בעדה) רגע אחד, מה את עושה? מה את משליכה את הבגדים מן הארון, מה יש?

חדוה: אל תפריע לי, אני החלטתי כבר. (ממשיכה להשליך)

שלומיק: (משליך את הבגדים חזרה לארון) אין לך שום רשות לעשות כך.

חדוה: (משליכה מן הארון) אני עושה מה שאני רוצה…

שלומיק: (משליך חזרה לארון) לא, קודם תספרי מה היה, אחר כך…

חדוה: (מפסיקה, מליאת כעס) מה קרה? אתה שואל! בשביל זה עובדים כמו חמור חמש שנים, מוסרים את כל הכוחות בלי חשבונות בלי חג וללא חופש – כדי שכשתצטרכי פעם לזוג גרביים לבנים – אז, אז יאמרו לך: אין! בשבילך אין, בשביל אחרות יש! וזהו השויון שאתה מדבר עליו, וזהו הצדק שאתה מדבר עליו!… אבל תדע לך – זה מספיק לי. אני כבר למדתי לקח. אני יותר לא אהיה תלויה בחסדי אחרים. עודני צעירה ברוך־השם ואני יכולה להרוויח את לחמי בכבוד, מבלי להזדקק לטובותיה של חנה או בלה. אני גמרתי עם מרחבים. הערב אני אורזת ומחר אני נוסעת מכאן.

שלומיק: וכל זה – בגלל זוג גרביים?

חדוה: (בברק נצחון) ידעתי שזהו מה שתאמר! על כל דבר אתה אומר כך. ומה היה בשבוע שעבר כשסדרו אותי לשמירה אחר יום עבודה קשה – שכחת כבר – מה?

שלומיק: אבל ותרו לך לבסוף, לא?

חדוה: ותרו לי! כמובן, לאחר שצעקתי ואיימתי – ותרו לי! ומה היה לפני שבועיים כשלא רצו לתת לי כסף לנסוע לרופא השניים – שכחת כבר, מה?

שלומיק: אבל לסוף נתנו לך, לא?

חדוה: כי לא היתה להם ברירה אחרת, כי הודעתי להם שאחרת לא אצא לעבודה! ומה היה לפני חודש עם החדר, ולפני זה עם נעלי שבת ולפני זה – עם הקומקום החשמלי? – אבל למה לי כל זה, כבר יותר משנה אני אומרת לך שהחיים האלה נמאסו עלי… למה אני צריכה לסבול כל הימים?

שלומיק: למה? מפני ש…

חדוה: טוב, טוב, אני יודעת כבר בעל־פה מה שתגיד עכשיו. מפני שצריך לכבוש את הנגב ומפני שאסור לעזוב נקודה על הגבול ומפני שאין אנשים אחרים ו… תשמע, למה נרמה את עצמנו? היום לא מה שהיה פעם. היום כל אחד דואג רק לעצמו, ואם אתה לא דואג לעצמך – אני לא אשמה. זוג גרביים! איכפת לי זוג הגרביים? איכפת לי הפרינציפ! איכפת לי שאתה אומר… (אוחזת ברקותיה) אח, שוב הכאב ראש הזה! (נשכבת על המיטה) הבא לי קצת מים, שלומיק.

(שלומיק יוצא ומביא כוס מים)

שלומיק: (נותן לה את הכוס) אני אסדר לך זוג גרביים לבנים.

חדוה: (שותה) סדר… אם אתה מאמין בכך… אני רוצה רק שאתה בעצמך תיווכח בזה – איך צריך להלחם כאן על כל שטות, על כל דבר קטן וחסר ערך שבושה בכלל לדבר עליו…

שלומיק: אני אסדר לך זוג גרביים.

(יוצא. חדוה משתהה רגע. אחר קמה, מעמידה קרש גהוץ, מוציאה מגהץ מתחת לארון, נוטלת חולצה ומתחילה לגהץ אותה. בחדר משתרר חושך. נראה המחנה, שלומיק מדבר עם נחום המזכיר.)

נחום: אינך צריך להתנצל… אני מבין אותך יפה מאד…

שלומיק: פשוט לא נעים לי… שטות שכזאת.

נחום: הפסק! ברור מה העניין – היא אימה עליך בעזיבה ואתה רוצה למנוע זאת – אני לא יודע מה זה?

שלומיק: הבן, יש דברים קטנים שפשוט לא כדאי בגללם…

נחום: כמובן! ומה אתה מתאר לעצמך שניתן לך לעזוב בגלל זוג גרביים? – אני אסדר את העניין מיד אחרי הישיבה, אנחנו באמצע דיון עכשיו…

שלומיק: אני באמת מצטער שאני מטריד אותך בעניין כה טפשי…

נחום: זה בסדר שלומיק. עוד הערב תקבל חדוה זוג גרביים ואתה אל תדאג יותר מדי. דברים כאלה…

(עוברת חנה המחסנאית, צרור מפתחות בידה)

חנה: (אל נחום) או, טוב שמצאתי אותך. נחום, אני מודיעה לך שאם עוד פעם אחת (אל שלומיק) לא איכפת לי שגם אתה תשמע את זה… אם עוד פעם אחת חדוה תתנפל עלי בצורה שכזו…

נחום: שמעתי, שמעתי את כל העניין… את צודקת בהחלט, אבל יש לי בקשה אליך… תגשי עכשיו עם שלומיק למחסן ותתני לו זוג גרביים בשביל חדווה…

חנה: אני? (מוסרת לו את המפתחות) בבקשה, קח את המפתחות, תנהל אתה את מחסן הבגדים ותעשה מה שאתה רוצה, כל זמן שאני מחסנאית, אנהג לפי שאני מבינה.

נחום: אבל תביני, יש פה עניין עדין… את יודעת איזה ברורים היו לנו עם חדוה בזמן האחרון ואינני רוצה שבגלל זוג גרביים…

חנה: כל זה איננו מעניין אותי. למה אתן לה זוג גרביים לבנים, כשלא מגיע לה? קבלתי 30 זוגות גרביים לבנים ויש לנו 53 חברות. בחלוקה הקודמת קבלה חדוה מן הראשונות ויש עוד 15 חברות שלא קבלו אף פעם אחת. להן מגיע לפני חדוה, נכון? יש תור ואני אחלק בדיוק לפי התור, בלי שום יוצא מן הכלל.

נחום: את צודקת בהחלט – אבל לפעמים צריך לדעת גם לוותר ובמקרה זה…

חנה: שמע נחום, כל שיטת הויתורים הזאת אינה מוצאת חן בעיני. ואני מתפלאת עליך מאד. חשבתי שאתה בתור מזכיר תגש בעצמך אל חדוה ותסביר לה שאין לה זכות לתבוע מה שלא מגיע לה. במקום זה אתה בא ומתנפל עלי. לא, אני לא אוכל לעבוד בצורה שכזאת! (אל שלומיק) ואתה עוד מצדיק אותה?

שלומיק: אני לא מצדיק, אבל… פה עניין מסובך קצת…

נחום: חנה, תגשי למחסן ותתני לשלומיק זוג גרביים.

חנה: אין מה לדבר, אני לא אתן!

נחום: את רוצה שנחייב אותך?

חנה: אתם רוצים לחייב אותי? בבקשה! אבל תדע לך – אם אתם כופים עלי לנהוג בעניין זה בנגוד למצפוני, בנגוד להכרתי, בנגוד לכל מה שנהוג – אני מתפטרת! תבחרו לכם אחרת במקומי!

נחום: זה עוד נראה. בינתיים – בואי תגשי אתי למזכירות ושם נברר את הדבר.

חנה: בבקשה.

(שלושתם פונים לעבר חדר המזכירות. עוברת במהירות שרה סדרנית העבודה, גליון נייר ועפרון בידה)

שרה: חדוה בחדר, שלומיק?

שלומיק: כן, שרה. תמצאי אותה שם.

שרה: אוף, יש לי פנצ’ר כזה מחר, שאני אובדת עצות ממש…

(נדלק אור בחלונות חדר המזכירות. על החלון צובאים מספר חברים, מקשיבים לנעשה בפנים)

נחום: (קולו נשמע מחדר המזכירות) לכן אני אומר, אם יש לחבר או לחברה, הרגשת קפוח כלשהי, עלינו לעשות הכל כדי לסלק הרגשה זו ואפילו במחיר ויתורים מסויימים…

חנה: אתה אמרת קפוח ואני רוצה לדעת…

חבר א': (בחוץ) אני רוצה לדעת למה הפסיקו את הדיון על הפלחה והתחילו לדון על זוג גרביים!

חבר ב': (בחוץ) אתם רוצים שמחר לא נצא לחרוש בגלל זוג גרביים.

חבר ג': (בחוץ) הטרקטור יעמוד בגרז' מחר וחדוה תלבש זוג גרביים לבנים!

חבר א': (חולץ את נעלו) אני נותן לה את הגבריים שלי ובלבד שתחליטו מה יהיה מחר עם הטי־די תשע!

נחום: שקט שיהיה שם בחוץ! אם תמשיכו בהפרעות, אצטרך לבקש אתכם להסתלק מכאן… (ממשיך בנאומו) אני לא אמרתי שהיה כאן קפוח, אמרתי שיש כאן הרגשת קפוח!

חנה: אז מה אני אשמה בזה?

נחום: רגע אחד – לא אמרתי שאת אשמה, אבל אי אפשר להיות פורמאלי כל כך בכל דבר! צריך לדעת להיות קצת יותר גמיש במקרים מסויימים, ביחוד כשהדבר נוגע לחברה רגישה.

חבר א': (בחוץ) גם החברה שלי רגישה לגרביים.

חבר ב': (בחוץ) למה לא מחלקים גרבי ניילון לחברות!?

פרץ: (מבפנים) רגע, אחד חברים, אני רוצה לומר משהו…

חברים: (מבחוץ) או פרץ מתחיל… עכשיו תשמעו נאום… אפשר לשכב לישון…

פרץ: (נואם לאט, בקול מאונפף) חברים… אנו דנים הערב באחת הסוגיות הקשות והכאובות של חיינו… בבעיות אחריות הפרט לכלל ואחריות הכלל לפרט… יש חברים השואלים את עצמם – למה אני צריך לסבול…

חבר א': (מבחוץ) זה גם מה שאני שואל – למה אני צריך לסבול את הנאומים הארוכים והמשעממים שלך…

נחום: אני מכריז שמעכשיו והלאה – הישיבה בדלתיים סגורות (סוגר בכוח את התריסים)

חבר ג': לטרקטור כבר תהיה שבת מחר – זה ברור.

חבר ב': (מתיישב על הארץ… נשען אל הקיר) ואני אומר לכם שחנה צודקת – תור הוא תור!

חבר א': (מתיישב) צודקת או לא צודקת, אבל מה שלומיק אשם בכל זה? מיום שחזר מהצבא – מושכת אותו חדוה שיעזוב העירה. מה אתה היית עושה במקומו, הה?

חבר ב': הייתי עוזב אותה, לכל הרוחות!

חבר א': תנוח קצת, זה לא כל כך פשוט. חיים משותפים של חמש שנים לא מנתקים כל כך מהר.

חבר ג': ולעזוב קבוץ אחר עשר שנים, יותר קל?

(דלת המזכירות נפתחת בכוח, אח"כ נסגרת בכוח – חנה מצטרפת החוצה)

נחום: (בפתח) רגע אחד, חנה.

חנה: (זורקת לו את המפתחות, הוא תופסם) תבחרו מחסנאית אחרת במקומי אני גמרתי. (בורחת)

נחום: (פנימה) בא, שלומיק, ניגש למחסן.

(שלומיק יוצא אחרי נחום)

שלומיק: אני אומר לך, כל העניין לא כדאי, באמת לא כדאי. בגלל שטות כזו לגרום למשבר חברתי…

נחום: אתה לא מכיר את חנה? מחר תמצא אותה במחסן מחלקת בגדים כתמול־שלשום!

שלומיק: אילו ידעתי שלכך יגיעו הדברים…

חבר ג': (צועק אחריהם) מה יהיה עם הטרקטור, נחום? (בחוץ משתרר חושך. בהידלק האור נראה שלומיק ועל זרועו זוג גרביים לבנים. הוא צועד לקראת החדר בשמחת נצחון. בפותחו את הדלת – מוצא את חדוה כשהיא כורעת על הארץ ואורזת מזוודה גדולה העומדת באמצע החדר, מלאה כבר בבגדים מסודרים נאה).

שלומיק: (בבהלה) מה קרה?

חדוה: (ממשיכה באריזה. אינה נושאת עין אליו): מחר אנחנו נוסעים.

שלומיק: (צועק) אבל… אבל הבאתי לך זוג גרביים!

חדוה: (ממשיכה כנ"ל) אין לי צורך בזוג גרביים.

שלומיק: (צועק) את יודעת מה את עושה או שאינך יודעת?

חדוה: אני יודעת יפה מאוד. אמרתי לך – אני מצפצפת על זוג גרביים! אינני צריכה אותם! חמש דקות לאחר שיצאת נכנסת הנה שרה ובמתק שפתיים אומרת לי: חדוה, יש לי הפתעה לא כל־כך נעימה בשבילך. מה יש? דודו לקח לי את זיוה להשקאה בחציר למחר ותצטרכי להחליף אותה במטבח, אני מצטערת מאד… (בצעקה) אתה מבין איזו חוצפה? שמונה שבתות מגיעות לי! חודשיים עבדתי ללא מנוחה וסוף־סוף הואילו לתת לי מחר שבת עלובה – ובשמונה בערב היא באה להודיע לי שמחר אני עובדת! זו היתה המכה האחרונה בשבילי במרחבים! מחר אני נוסעת. אתה רוצה – תישאר. אבל בלעדי! אתה שומע? בלעדי! אני עזבתי!

(חושך)

 

תמונה ב' – ברחוב    🔗

(על רקע של רחוב תל־אביבי ברובע המסחרי, נראית חדוה עמוסה צרורות וחבילות ומטאטא תחת זרועה. למרות המטען הרב – נחפזת בהליכתה.)

חדוה: (נעצרת לרגע, פונה לאחוריה) שלומיק, בוא כבר, מה אתה חולם?

(מופיע שלומיק במצנפתו. עמוס צרורות בשתי ידיו)

חדוה: עייף?

שלומיק: חם נורא! (מניח את הצרורות, מתיישב על אחד מהם)

חדוה: מה התישבת לך באמצע הרחוב, שלומיק.

שלומיק: אסור לנוח רגע?

חדוה: ננוח בבית. באמת שלומיק…

(ניגש סבל, גוחן על החבילות של שלומיק)

סבל: (אל שלומיק) צריך עזרה, אדון?

שלומיק: אתה יכול לקחת אותם…

(הסבל מתכופף להרים את הצרורות)

חדוה: (עוצרת בעדו) רגע אחד! (אל שלומיק) יש לך כסף?

שלומיק: מאין יהיה לי?

חדוה: אז מה אתה אומר לו לקחת אותם?

שלומיק: שאל אותי אם צריך עזרה, חשבתי שהוא רוצה לעזור…

סבל: חינם?

שלומיק: למה לא? פעם אחרת אני אעזור לך!

(הסבל מבריג אצבע אל מצחו, מסתלק)

חדוה: קום, שלומיק, עלינו למהר!

שלומיק: (קם ונוטל את הצרורות) עוד רחוק?

חדוה: עוד שלושה רחובות.

(קופץ כנגדם צלם רחוב, מתכופף ומכוון מצלמתו מולם)

צלם: (עוצר אותם) רגע אחד רבותי, זה יהיה יופי של תמונה!

חדוה: אין צורך, אין צורך.

צלם: גברת, זה יהיה מצויין, בחיי! תמונה כזו כבר לא היתה לי חמש עשרה שנה שאני מצלם בתל־אביב.

חדוה: אמרתי לך שתעזוב אותנו!

צלם: (אל שלומיק) תגיד לגברת שלך. באמת – זה תמונה בשביל ספר, זה אקסטרה פיין! (מושיט לו כרטיס מסחרי)

שלומיק: (לחדוה) מה הוא רוצה?

חדוה: הנח לו. רוצה לצלם… בוא.

שלומיק: שיצלם, מה איכפת לך?

חדוה: זה עולה כסף – אינך מבין?

שלומיק: (מתיישב ליד שולחן המסעדה) כאן אני יושב ואינני זז יותר.

חדוה: שלומיק, עוד כמה קניות ואנחנו חוזרים הביתה. אל תהיה עקשן כחמור.

שלומיק: ראית חמור נושא משא שלוש שעות ללא מנוחה? רוב החמורים נהנים עכשיו מאויר צח. לי אין רגליים יותר.

חדוה: רק עוד קניה אחת, שלומיק. שמעתי שמוכרים סירי פלא אצל אקמן בשתיים ושלושים, פשוט חבל להחמיץ הזדמנות כזאת.

שלומיק: למה לך סיר פלא?

חדוה: אתה סבור שנתגורר אצל אמא כל הימים?

שלומיק: אינני יודע היכן נתגורר. על כל פנים אין לנו צורך בסיר־פלא.

חדוה: טוב, לא אריב אתך. אני אלך בעצמי לאקמן ואתה כבר תקח את האמתחת הביתה, בסדר?

שלומיק: בסדר.

חדוה: (פונה ללכת וחוזרת בה) כן, ועוד בקשה לי אליך. בדרך הביתה, תקנה משחת נעליים חומה בשביל אמא. אבל שלא תשלם יותר מחמשה־עשר גרוש.

שלומיק: בסדר.

חדוה: (הולכת, אחר חוזרת) שלא תשלם יותר מחמשה־עשר גרוש, שלומיק.

שלומיק: בסדר.

(מופיעים שלושה רוכלים. מציעים סחורתם, –שָׁרִים)

שלומיק: אין צורך.

(רוכל ג' מסתלק, שלומיק מפסיק וקורא לכולם)

שלומיק: רגע אחד! יש לך משחת נעליים חומה?

רוכל ג': יש. (מגיש לו קופסה)

שלומיק: כמה זה?

רוכל ג': שנים עשר גרוש!

שלומיק: אין צורך. (ממשיך לצפצף)

רוכל ג': קח בעשרה.

שלומיק: אין צורך. (ממשיך לצפצף)

רוכל ג': טוב, יהיה כבר תשעה. בשבילך תשעה.

שלומיק: רק חמשה־עשר! (ממשיך לצפצף)

רוכל ג': חמישה עשר? (צוחק) תן חמישה עשר.

שלומיק: (מוציא מכיסו ונותן לו) הנה! (ממשיך לצפצף)

(רוכל ג' מסתלק כשהוא מסתכל בו כבמשוגע. ניגש אל בעל המסעדה)

בעל המסעדה: מה בשבילך?

שלומיק: אינני רעב. תודה. (ממשיך לצפצף)

בעל המסעדה: משהו לשתות?

שלומיק: אינני צמא. תודה. (ממשיך לצפצף)

בעל המסעדה: תסלח לי אדוני, זה לא מקום מנוחה פה.

שלומיק: כמה זה עולה?

ב' המסעדה: מה?

שלומיק: לנוח?

ב' המסעדה: אמרתי לך זה לא מקום מנוחה. אתה רוצה לנוח תלך לשפת הים. תסלח לי מאד.

שלומיק: (קם ממקומו) סלחתי לך.

(מופיע מישקה, טופח לו על שכמו מאחוריו)

מישקה: הי, בחור! מה מעשיך כאן?

שלומיק: מישקה!

מישקה: זה למעלה משנה שלא ראיתיך! (תוקע לו בכתפו)

שלומיק: הזהר…

מישקה: לגמרי לא נשתנית, בחור! (טופח לו בחזהו)

שלומיק: עוד טפיחה כזו ואני משתנה ללא הכיר!

מישקה: אותו בחור עם המצנפת!

שלומיק: ואצלך, אותה הכרס אני רואה! (טופח לו על כרסו)

מישקה: (נותן עינו באמתחת) ומה זה? עשו אותך אקונום לעת זקנה, מה?

שלומיק: מין אקונום שכזה….

מישקה: סירים אני רואה, קומקומים בשביל בית הילדים, כלי מטבח בשביל חדר האוכל, כמו עקרת בית אתה נראה עם כל אלה, חביבי. עליך לא האמנתי שממגַדל תלתן תיהפך לנושא משאות..

שלומיק: הזמנים נשתנו, חבר. החמורים כבני אדם ואנחנו כחמורים. פעם היינו מגדלים תלתן לחמורים והחמורים היו נושאים את המשאות. עכשיו – חמור מי שמגדל תלן ואנחנו נושאים את המשאות. מה נשמע אצלך?

מישקה: חיים איכשהו. מה חדש במרחבים, שלומיק?

שלומיק: הכל כרגיל. מחלת הפה והטלפיים.

מישקה: והכניסה למשק אסורה. הגד, מה שלום יוסקה?

שלומיק: לא תאמין, אבל הוא עזב.

מישקה: מה’תה אומר? שמע, עליו באמת לא הייתי מאמין! בחור כזה שיעזוב! אשתו סחבה אותו, הה? או, חביבי התהפכו היוצרות בימינו, עליונים למטה ותחתונים למעלה, הבחורות מתלבשות על הבחורים והם כרוכים אחריהן כעגלים. מה שלום חדוה, שלומיק?

שלומיק: לא תאמין, אבל היא עזבה.

מישקה: עזבה?… מ… מה… זאת אמרת… לא ייתכן… אתה…

שלומיק: לא תאמין, אבל גם אני עזבתי.

מישקה: (צועק) אז אתה עזבת? (תוקע לו בחזהו) אה, ימח שמך (בשנית) אה, נבל שכמותך (בשלישית) נבז מנובז?

שלומיק: הפסק! לא תשאיר בי עצם על עצם!

מישקה: (שוב תוקע בו) אה, בן נעות המרדות, ואותי אתה מותח כל הזמן! עזבת, מה – בוא! נשתה בירה לכבוד המאורע.

(מישקה מושך אותו אל שולחן המסעדה. שניהם מתישבים לידו)

מישקה: (אל בעל המסעדה) חיים! תן שתיים בירה, חיים! (אל שלומיק) ובכן עזבת, מה? טוב מאוחר משלעולם לא, כמו שכתוב אצל מרכס, הה? סוף־סוף נפלת אל השכל!

שלומיק: נפילה כזאת, שכל גופי נתרסק בה.

מישקה: אין דבר, חבר, טוב עשית! לעולם לא תתחרט על כך! רוצה שאגיד לך משהו? (גוחן אליו, בלחש) הקבוץ, זה עניין בשביל נערים בני שמונה עשרה, בתולות זקנות ובחורים שמפחדים מן החיים, אתה שומע אותי? העיר זה זבל, אבל כאן אתה יודע לכל הפחות, פה אתה אדון לעצמך! ממה אתה חי עכשיו?

שלומיק: קשה לומר שאני חי. אני מפרפר בין חדוה ובין אמה.

מישקה: (צוחק) בכל זאת – ממה אתה מתפרנס?

שלומיק: משוק שחור…

מישקה: אתה משוק שחור? תפסיק!

שלומיק: אתה מבין, אני חי בבית אביה של חדוה, אביה של חדוה חי על שוק שחור. כיון שאני חי על חשבונו, הרי שאני חי על שוק שחור.

מישקה: ושום עבודה לא מצאת עוד?

שלומיק: לא מצאתי.

מישקה: אתה רוצה לומר לי שבחור כמוך, עם ראש ועם ידיים קשה לו למצוא עבודה בעיר?

שלומיק: אני עצמי מתפלא על כך. אין לי פה שמוש לראש ואין שמוש לידיים. אני רוצה להשכיר את הידיים ואומרים לי אל תהיה שוטה, אתה בחור בעל ראש. הנח את עבודת הידיים לעולים חדשים שיש להם רק ידיים ואין להם ראש. כשאני רוצה להשכיר את הראש, אומרים לי הסר את המצנפת. לא חביבי! את המצנפת לא אסיר.

מישקה: אם כן, הסר אותה! איזה צורך יש לך במצנפת מטונפת?

שלומיק: לא, זה לא.

מישקה: למה לא? מה זה בשבילך?

שלומיק: ככה היא שומרת על הראש.

מישקה: אה, בחור משונה אתה…

שלומיק: מה נשמע אצלך, מישקה? מה מעשיך?

מישקה: פרוליטר, חביבי! חבר ב“שלב”. עובד קשה מבוקר עד ערב. מיום שעזבתי את מרחבים, עוד לא היו לי יומיים רצופים של חופש. ככה זה, חביבי. במקרה הַמֶק שלי בגרז' עכשיו, ויצאתי קצת להתאורר…

שלומיק: משתכר טוב?

מישקה: טוב – קשה להגיד. ככה איזה ארבע מאות חמש מאות לחודש.

שלומיק: חמש מאות לחודש! שמע, זה המון!

מישקה: מה אתה מתפעל? מה זה היום חמש מאות לירות לחודש? מתפוצץ לך צמיג הולכות לך מאה. נשפך לך קוגל־לַגֶר – הולכות עוד מאה. קילקול כלשהו בקרנקשאפט – עוד מאה. הראדיאטור נסתם – עוד מאה…

שלומיק: אם כן, לא נשאר לך כלום….

מישקה: ככה זה חביבי, תמיד יש לך קלקולים ותמיד תקונים, ואתה משתכר אל צרור נקוב…

שלומיק: אם כן, איך אתה מסתדר בכל זאת רק עם מאות לירות?

מישקה: באמת קשה, חביבי, אתה יש לך מושגים של קבוצניק. אינך יודע מה זה היום לחיות בעיר. יש חושבים – נהג ב“שלב”, חמש מאות לירה בחודש זה מליונר. אבל אני אעשה לך חשובן פשוט: הנה, לא מזמן, קנינו דירה על יד רמת־גן, זה עלה לנו קרוב לעשרת אלפים לירות, ועליה אני משלם בכל חודש איזה מאה וחמישים. דירה כזו צריך לרהט, לא? כמה כורסאות, איזה ארון, איזה שטיח – שוב אלף לירות. נו ומה אתה חושב, בלי פריג’ידר אפשר לחיות בארץ?

שלומיק: אני… חושב שלא.

מישקה: ובכן, שוב שמונה מאות לירות. אחר כך, כיריים חשמליים, מערכת גז, כמה בגדים בשביל צפורקה, איזה רהוט קטן בשביל דלינקה שלנו – שוב קרוב לאלף לירות, ועל זה אני משלם בכל חודש כמה מאות. עכשיו אני שואל אותך, כמה נשאר לי לחיות.

שלומיק: לא כלום בעצם. שמע, אלה באמת חיים עלובים… הגד, אתה לא חושב לחזור פעם לנגב?

מישקה: לנגב? – שמע יה־חביבי, אני רוצה להגיד לך, אתה לא מכיר אותי בחור בן־אדם שמתפאר הרבה, נכון?

שלומיק: נכון.

מישקה: אבל חולשה אחת יש לי שבגללה אני מחזיק טובה לעצמי, והיא – שלעולם איני בורח מן הקושי, לא רק שאינני בורח – אלא שבכל מקום שקשה – שם אני. פעם היה קשה בהגנה – אני הייתי בהגנה, היה קשה במלחמה – אני – הייתי במלחמה וגם נפצעתי, היה קשה בנגב – אני אכלתי חול בנגב. עכשיו קשה בעיר, זה נכון – אז אתה מתאר לך שאני אברח? לא חביבי, לא מישקה, ומה שנוגע לחלוציות – תדע לך שאני נשארתי בדיוק אותו החלוץ שהייתי, אל תסתכל על המֵק שלי, הסתכל על הלב. (לוקח את ידו של שלומיק ומניח על לבו) אתה מרגיש את הלב?

שלומיק: כן.

מישקה: דופק?

שלומיק: כן.

מישקה: זהו. זה הלב של מישקה. הוא לא השתנה. (קורא אל בעל המסעדה) חיים, כמה אני משלם, חיים…

ב' המסעדה: שתיים בירה – ששים גרוש.

(מישקה מוציא את ארנקו לשלם)

שלומיק: עזוב, אני אשלם. (מוציא את ארנקו)

מישקה: (דוחה את ידו) לך הצידה, אתה רוצה להעליב אותי?

שלומיק: שמע, מצבך בין כה וכה די קשה. תן לי לשלם.

מישקה: תפסיק אני אומר לך… (משלם לבעל המסעדה) זהו, עכשיו אני חוזר לגרז' ומוציא את המכונה שלי. הגד, איפה אתה גר עכשיו?

(נשמעת צהלת סוס. עגלון עובר עם ארגז על שכמו, נכנס למסעדה)

שלומיק: (מסתכל למרחוק) תביט איזה סוסים יפים, השמאלי – בדיוק כמו הורדוס שלנו… מה שאלת? איפה אנחנו גרים? בבית הוריה של חדוה, כמובן.

מישקה: ובכן תשמע, אני וצפורקה באים אליכם בשבת. תגיד לאמא של חדוה, שתכין עוגות טובות ונבלה כמה שעות בנעימים, בסדר?

שלומיק: (מסתכל לעבר הסוסים) תביט, זה עם הכוכב על המצח, ממש נהדר. תראה איזה רגליים. דוהר טוב בוודאי!

מישקה: מה אתה מסתכל על הסוסים… אז אנחנו באים אליכם. להתראות, שלומיק.

שלומיק: להתראות (אינו מסיר מבטו מן הסוסים)

(מישקה הולך לדרכו, העגלון יוצא מהמסעדה)

שלומיק: (אל העגלון) אלה שלך?

עגלון: אלא מה, שלך?

שלומיק: סוסים יפים.

עגלון: אתה לא משקר, הא?

שלומיק: בן כמה זה, השמאלי עם הכוכב?…

עגלון: אני לא מוכר אותו, חבר.

שלומיק: סוחב טוב, מה?

(העגלון חוזר עם עוד ארגז על שכמו)

עגלון: אתה מקבוץ, הה?

שלומיק: כן, מאין אתה יודע?

עגלון: (מצביע על המצנפת) לפי הכובע. אני מכיר כל בן־אדם לפי הכובע! (פונה ללכת וחוזר)

שמע חבר, אני רואה שאתה מבין בסוסים.

שלומיק: קצת.

עגלון: רוצה קצת מצלצלים?

שלומיק: לעבוד אתך?

עגלון: למה לא? אני לא טוב? יש לך מכובדים ממני לעבוד אצלם? אני משלם טוב – אתה יכול לסמוך עלי.

שלומיק: כן? כמה?

עגלון: פי שניים ממה שאתה רואה בחלום.

שלומיק: כמה זה?

עגלון: בוא, בוא, אחר־כך נדבר. אני רואה אנחנו נבין אחד את השני… (רץ אחר הסוסים) הוייססה, יכנס השד בזנב אבי אביכם.

שלומיק: (רץ אחריו) הויססה, יכנס הרוח בעצמותיכם!

(בעל המסעדה יוצא, מנגב את השולחן, מוצא את האמתחת)

ב' המסעדה: (מחזיק באמתחת וצועק) הי, בחור! (מצפה, משלא באה תשובה, מבריג אצבע על מצחו) משהו לא בסדר אצל הבחור הזה…

 

תמונה ג' – בבית הוריה של חדוה    🔗

בית משפחת קרקובר. שעת ערב. קרקובר יושב ליד השולחן, מתופף באצבעותיו. הדסה יושבת לידו מליאת דאגה.

הדסה: (אל חדוה) היכן השארת אותו.

חדוה: אמרתי לך אמא, השארתי אותו ליד המסעדה, ואמרתי לו שאני הולכת אל אקמן ומיד אחזור, וכשבאתי לשם – מסר לי בעל המסעדה את האמתחת ואומר לי: הבחור שלך שכח את זה כאן!

הדסה: (אל קרקובר) נו, ראית כבר מין ברייה שכזו? הבחור הזה עלול עוד את ראשו לשכוח במקום כלשהו.

קרקובר: לא את ראשו לא ישכח, כל עוד המצנפת חבושה עליו – לא ישכח אותו. אוהו, עליה הוא שומר מכל משמר!

הדסה: (אל חדוה) לומר לך את האמת, הריני מתחילה לדאוג לו, הרי ערב כבר, שמא באמת קרה לו משהו…

קרקובר: בעל חלומות! וודאי ראה צפור מצפצפת על אחת הגגות, טיפס אחריה לתופסה, ואחר כך שכח היכן הוא נמצא…

הדסה: לא, אין הדבר פשוט. שלומיק זה מסוגל לכל מיני מעשים. מי יודע אם לא התחיל פתאום אותו יתוש של מרחבים לנקר לו במוחו ו… נו, אני חוששת לומר… אבל מי יודע אם לא נשא רגליו..

חדוה: מה את מדברת, אמא, נסע למרחבים מבלי לומר לי שלום אפילו, מה? באמת מיני רעיונות עולים לך בראשך…

הדסה: אני יודעת? כלום יודעת אני מה לחשוב? הייתי כבר הולכת למשטרה ומודיעה ש…

קרקובר: כן, כן, שהילד איננו! נעלמו עקבותיו ולא נודע…

(נפתחת הדלת, נכנס שלומיק בפנים מאירות)

או, הנהו! כבר רצו להודיע עליך למשטרה!

חדוה: לאן זה נעלמת אני רוצה לדעת?

הדסה: כך עושים? יודע אתה באיזו דאגה היינו שרויים כאן בגללך?

חדוה: ואת האמתחת על כל הכלים משאירים באמצע הרחוב, מה?

הדסה: לולא חדוה, שבאה לשם, כבר היתה נגנבת על כל מה שבתוכה.

שלומיק: חזרתי באמת לקחת אותה ואמר לי בעל המסעדה, שאת באת ולקחת…

חדוה: למזלי – היה זה אדם ישר. ובכן איפה היית? מה זה פניך מאירות כל כך?

הדסה: אנחנו כבר חששנו מי יודע מה קרה לך, ואתה נוהר משמחה ממש!

שלומיק: (ממשמש בתוך כיסו, בחיוך) מתנה הבאתי לכם.

הדסה: (פורצת בצחוק) מתנה? אתה – מתנה? מהתל אתה בנו?

חדוה: אם כן מה אתה מחביא אותה? הוציאה ונראה!

שלומיק: לא, תנחשו תחילה.

חדוה: חפיסת שוקולד?

הדסה: קשוט בשביל אשתך?

קרקובר: הניחו, משטה הוא בכן! לא הביא דבר!

שלומיק: איני משטה! מתנה של ממש!

חדוה: אם כן – סיכת נחושת!

שלומיק: לא.

הדסה: גרביים בשביל חדוה?

שלומיק: לא.

קרקובר: אמור להן, אמור להן, אינך רואה שנשמתן יוצאת?

שלומיק: סימן אתן לכן – לא לחדוה מתנה כי אם לאמא.

הדסה: לי? (צוחקת) מה כבר יכול קואלייר כמוך להביא לי?

שלומיק: דבר בלתי מצוי המאחד את הנעים עם המועיל.

הדסה: את הנעים עם המועיל?… אינני יודעת.

חדוה: מספיק למתוח, שלומיק!

קרקובר: אה, וודאי איזה בקבוק של מי בושם…

שלומיק: ובכן – לא נחשתם!

(שולף מכיסו שפופרת של משחת־מריקה ומושיטה בחגיגיות להדסה. הבעת אכזבה קשה משתררת בפני כולם)

הדסה: (הופכת את השפופרת מצד אל צד ומתרוממת) מ… מה… מה אעשה בזה?…

שלומיק: זה… זה פלא מאמריקה…

קרקובר: (נוטל מידי הדסה את השפופרת ומסתכל בה) נו, נו…

חדוה: (מסתכלת בשפופרת) אוי שלומיק – שלומיאל, הרי זה משחה לכלי נחושת. מה תעשה אמא בה, אם כלי הנחושת אין לה…

קרקובר: נו–נו, לא המעשה עיקר, כי אם הכוונה. נמצא כבר שמוש כלשהו בשפופרת זו…

הדסה: ומניין היה לך כסף לכך? הרי בחצי לירה ראיתי מוכרים אותה ברחוב…

שלומיק: השתכרתי היום לירה וחמישים בשעה וחצי…

שתיהן: השתכרת ממה?

חדוה: ולא ספרת כלל?

שלומיק: וייתכן מאד שתהיה זו עבודה קבועה ובשכר לא רע לגמרי.

חדוה: ספר כבר איזו עבודה?

שלומיק: עבודה מצוינת, בדיוק לרצוני.

הדסה: הבה נשמע כבר!

שלומיק: ובכן – כשישבתי שם וחיכיתי לך ליד המסעדה, נעצרת שם פתאום עגלה עם שני סוסים מצויינים. את זוכרת את הורדוס שלנו? אחד היה בדיוק כמוהו. סוס נהדר, ממש אצילי. זקוף כזה, עם רגליים מתוחות… אני מתחיל לדבר עם העגלון על הסוסים והוא שואל אותי, שמע, חבר, אולי אתה רוצה להרוויח קצת. למה לא – אני אומר לו. בקיצור, עליתי על העגלה ואחזתי במושכות – קדימה דהירה כזו… (צוחק)

הדסה: אתה… זאת אומרת… זאת אומרת נשכרת לעגלון?

שלומיק: זהו הדבר! כשראה איך אני נוהג ומשיג את כל העגלות והאוטובוסים גם יחד – אמר לי, שמע חבר… מה אתם תמהים? אני עגלון סוג אלף אלף. זהו מקצוע שלי.

קרקובר: (קם על רגליו בחימה רבה) אי – זה מקצוע? נטרפה דעתך עליך, שוליה של עגלון הוא מקצוע בעיניך? לשם כך עשית עשר שנים בנגב? לשם כך היית במלחמה? לשם כך באת העירה עכשיו? (צועק) פשוט נבלות בשוק! פשוט נבלות בשוק אני אומר לך! בזה את שמך! בזה את שם משפחתנו! שים לקלס את קרקובר כדי שכל העיר תדע… שאני אברהם קרקובר…

חדוה: (אוחזת בו בזרועו, בבכי) אבא, חדל לך… חדל…

קרקובר: (מנער אותה מעליו) לא! לא אחדל! כל עוד אביך אני, וכל עוד אני חי – לא יקום ולא יהיה, ובתי – בתי לא תהיה אשתו של עגלון – שיהיה דבר זה חקוק יפה יפה על לבכם! (מוציא את ממחטתו ומוחה את הקצף מעל שפתיו) בחור משכיל, יודע ספר, בחור שיודע עברית… כן, כן, יודע עברית! עברית זהו נכס גדול היום! יכול אתה להיות שר בישראל עם העברית שלך! ובכן אתה, עם כל המעלות שלך, צריך להיות עגלון. אם כבר עזבת את הקיבוץ – הרי זו עזיבה לצורך עליה ולא לצורת ירידה! כדי להיות עגלון צריך לבא העירה? יודע אתה ידידי, מה היום שוויו של אדם שהיה עשר שנים בקיבוץ? מהו דבר זה בשביל המדינה? סתם ככה מתגלגלים אנשים שיש להם נסיון כזה, ידיעות כאלה. רוחב שכזה, לא ידידי. אתה ושכמותך הם הם תקותה של המדינה, הם ולא אחרים! ואם כבר התחלנו לדבר בזה, אומר לך את אשר תעשה. אתה למר חנינה תיגש, לקריה, ותאמר לו דברים גלויים ומפורשים, אני הוא בעלה של בתו של קרקובר ואני כך וכך שנים הייתי בקיבוץ, ועכשיו מכיון שבאתי העירה – אני עומד לרשותך. זה מספיק. וכשם שאני אזרח בעיר הזאת, אם לא מובטחת לך משרה מניה וביה. ולא סתם משרה – כי אם משרה מכובדת! כן, כן, זו הדרך עליך ללכת בה ולא להשכיר את עצמך לעגלונות. כי בימים אלה על כולנו לשוות לנגד עינינו לא רק את טובתנו ולא רק בצענו – אלא טובתה של המדינה כולה, כי אם אנו נוהגים איש־איש לפי תועלתו בלבד, הריני אומר לך, סופנו חורבן ואבדון, חורבן ואבדון!

(שלומיק יושב מדוכא וראשו בין כפות ידיו. קרקובר יוצא מן החדר ואחריו הדסה, המוחה דמעה מעינה וחדוה תומכת בה. אט־אט בא הבמאי, מתיישב ליד שלומיק ומניח ידו על שכמו. שניהם שותקים רגע ממושך)

קול: קשה, מה?

שלומיק: (לאחר שתיקה, מראה לו את שתי כפות ידיו) תראה הידים האלה נועדו להחזיק בעט של לבלרים?… פשוט לא תצלחנה לכך… תן להן מחרשה, הן יודעות להחזיק בה… תן להן מושכות… תן להן חרמש… הן קוצרות מצויין. הייתי הקוצר המהיר ביותר בכל הגוש, אמרו… תן להן רובה בשעת הצורך, גם בזה הן אמונות… אבל עט? עט של פקידים?… (מסתכל בידיו)

קול: נו, ההכרח לא יגונה, כמו שאומרים. רבים עזבו את הקבוץ ונעשו פקידים בממשלה. אני עצמי אפילו מכיר פקיד גבוה במשרד החוץ…

שלומיק: כן, אבל מה אני אעשה שם? אני מבין אנשים שלא הצליחו בשום דבר בקבוץ, שהיו פלחים גרועים או… או פקקים הנזרקים מעבודה לעבודה – הולכים העירה ונעשים פקידים בממשלה… אבל אני? אני הייתי חקלאי טוב…

קול: סופ־סוף גם זהו תפקיד. אפשר לתקן איזה תקונים במדינה… או…

שלומיק: אני? לא… אינני מבין בזה דבר… אני אוכל אולי לתקן משהו במדינה אם אצליח להוציא יבול יותר גדול של תלתן אבל… לשבת במשרד?… (בדכאון רב) תאר לך שאני יושב במשרד… קורא מכתבים, כותב מכתבים… בתוך חדר סגור… לא רואים שום דבר מלבד ארבעה כתלים ריקים… והידיים מתנוונות לאט לאט… וגם הראש חדל לחשוב… ושממון כזה בלב… אתה יודע, חבר מה זה בשבילי? זה בית־סוהר… בית סוהר… (מליט ראשו בידיו).

 

תמונה ד' – במשרד    🔗

(הדלת נפתחת. יוצא שלומיק, חיוור ומיוגע. הדסה, חדוה וקרקובר רצים אליו).

חדוה: ובכן?

קרקובר: מה נשמע?

הדסה: הכל בסדר?

שלומיק: (עובר אל הספסל וצונח עליו) נתקבלתי.

הדסה: (באנחת רווחה) תודה לאל…

חדוה: מה אמרתי לך, אמא?

קרקובר: נו, מזל טוב, מזל טוב, בשעה טובה ומוצלחת! (בלהט) ומה המשרה?

שלומיק: תיוק.

חדוה: (בבהלה) ת–יוק?

הדסה: מה פרוש תיוק?

שלומיק: אינני יודע.

חדוה: (בצעקה) אינך יודע?

הדסה: אלי שבשמים, אם כן למה לא שאלת?

קרקובר: כיצד אמרת? תיוק?

שלומיק: כך אמר – תיוק.

קרקובר: תיוק בת’ו?

שלומיק: בת’ו ובקו’ף.

קרקובר: ושמא אתה טועה?

שלומיק: אינני טועה, כך אמר!

קרקובר: הרי לכם קללה שאינה כתובה בתורה. אומרים לו תיוק והוא עונה אמן. ושמא זו גריפת תעלות שופכין בחצרו של חנינה? אולי פשיטת נבילות בשוק?

הדסה: רבונו של עולם, היכן לקחו מין מלאכה ששמה תיוק? אולי תקתוק, אולי דקדוק, אולי רתוק, אולי… (פקיד א' יוצא מחדרו של חנינה עם צרור ניירות בידו)

חדוה: תסלח לי רגע אחד, אולי אתה יודע מה זה תיוק?

פקיד א': תיוק? בוודאי! עבודה משעממת עד מאד, סדור מכתבים בתוך תיקים מבוקר עד ערב! דרגה ג', שישים לירות לחודש, חמישים וחמש לאחר נכויים. להתראות, כל טוב! (ממהר לדרכו)

הדסה: אל אלוקים!

קרקובר: (יורק על הרצפה) פסקודניאק! חונף נבזה וצבוע! את שש הלירות האחרונות שלי לויתי לו כשהיה מנפץ חצץ בכבישים! תיוק הוא משליך לו! עצם גרומה מתחת לשולחן! טפו!

הדסה: הו, כמה שפלים הם בני־האדם! כמה כפויי טובה! את שש הלירות האחרונות שלנו… ועכשיו הוא יורק כך בפנינו… אח, איזה עולם! איזה עולם! (יוצאים – שלומיק נשאר, מתחיל לעבוד)

פקידה א': שמעתם שהשר שלנו עומד לבקר אותנו היום?

גניה: ה–שר?!

פקידה א': הוא בכבודו ובעצמו! אומרים שהוא עובר בכל המשרדים ו… (נכנסת פקידה ב')

פקידה ב': (אוחזת את לבה) אני מתרגשת נורא!

(נכנסת פקידה ג')

פקידה ג': אומרים שהוא כבר פה! אתם מתרגשים? אני לגמרי לא… (נכנס פקיד א')

פקיד א': אל התרגשות רבותי, אל התרגשות, המכונית שלו כבר עומדת כאן למטה…

פקידה ב': ל–מטה?

(הכל רצים אל החלון ומסתכלים החוצה)

פקידה ג': הנה הוא יוצא, אתם רואים?

פקידה א': הביטו על חנינה, כמה הוא נרגש!

שלומיק: א… (נכנסים השר, חנינה. הכל מסתדרים בחצי עגול באמצע החדר.)

חנינה: וכאן חדרי התיוק.

השר: (מעביר את חיוכו על כולם) בתיוק מתיקים, מה? (הכל מחיכים).

פקיד: כן בתיוק מתיקים…

אפרסמון: (שוטח ידו כלפי כולם) נא להכיר, עובדי המדור!

השר צועד צעד וכולם מציגים את עצמם.

שלומיק: שלמה פורת.

השר: בן פורת שלמה, בן פורת עלי עין, חבר קבוץ לשעבר?

שלומיק: כן, במרחבים.

השר: במרחבים? (תולה מבט של שאלה בחנינה).

חנינא: לא מכבר נתקבל לעבודה אצלינו…

השר: האמנם? ומה היתה עבודתך שם?

שלומיק: חציראי.

השר: אנוש כחציר ימיו. ומים להשקאה יש כבר שם?

שלומיק: כן, במשורה.

השר: עומדים אנו להקים עוד ישוב אחד באותה הסביבה.

שלומיק: אוה…

השר: כן. בימים הקרובים ביותר.

שלומיק: ואיפה המקום?

השר: ליד זביחה. כחצי קילומטר צפונית משם.

שלומיק: יש מקום לכמה נקודות באותה סביבה.

השר: צדקת. דא־עקא שהמחסור במים מעכב.

שלומיק: אילו היו מעבירים את מי השופכין של תל־אביב בלבד – אפשר היה להשקות שם אלפי דונאמים…

השר: לא קל הדבר, לא קל… (אל אפרסמון) לאן אנו פונים מכאן?

אפרסמון: (מורה על הדלת) הנה, כאן בבקשה.

(השר ומלויו פונים לצאת)

השר: (פונה לאחוריו) אבל רעיון נאה יש בדבריך, רעיון נאה… אגב, מה עבודתך עכשיו?

שלומיק: מתייק – כמו כולם.

השר: כמה שנים היית בנגב?

שלומיק: למעלה מעשר.

השר: השתתפת במלחמה?

שלומיק: מפקד מחלקה בגדוד החמישי.

השר: האינך סבור שיכולת לפעול גם בשטח אחר?

שלומיק: אין לי כל נסיון בעבודות משרדיות.

השר: או, הנסיון נרכש במהרה. דרושים לנו אנשים כמותך.

חנינא: דברנו על כך שאפשר ונושיב אותו במקומו של מר אבירם שנתפנה זה עתה.

השר: כן רעיון נאה מאד. מן הראוי לחשוב על כך. (פונה לצאת, מניף ידו אל כולם) ובכן שלום לכם ולהתראות – יישר כוחכם!

(השר ומלוויו יוצאים. הפקידים מסובבים את שלומיק בהתרגשות רבה)

פקיד א': (לוחץ את ידו) ההצלחה מאירה לך פנים, ידידי! כבוד שכזה, הו–הו!

פקידה א': כלל לא ידענו שהוא אשיות שכזו!

פקידה ג': הגד, איפה זה מרחבים, בנגב?

פקידה ב': ראיתם איך דבר אתו? כאילו יחד שחקו בג’ולים בבית הספר!

פקיד א': כדאי לעזוב את הקבוץ רבותי! העלאה במשכורת! כל שנה בקבוץ – שתי שנות ותק בפקידות!

פקידה ג': הגד, חנינא הוא קרוב שלך?

פקידה א': פה יותר קל מאשר בנגב, מה?

פקיד א': ואני אומר לכם – הכל בזכות המצנפת שלו! מצנפת לך – קצין תהיה לנו. (מורידה מעל ראשו ומניפה למעלה) תחי המצנפת! הידד…

(נכנס אפרסמון)

אפרסמון: מר שלמה, מר חנינא מבקש לראותך.

שלומיק: (בבהלה) אותי?

אפרסמון: אותך, ידידי! בוא נא.

(שלומיק יוצא אחר אפרסמון, נזכר שהכובע נשאר בידי פקיד א', חוזר ולוקח אותו ויוצא שוב. ההתרגשות גוברת).

(נכנס שלומיק. מתיישב ליד שולחנו, אוחז ראשו בשתי כפות ידיו ושותק.)

גניה: קרה משהו?

שלומיק: לא… שום דבר.

גניה: נזפו בך?

שלומיק: לא, לא…

גניה: אם כן מדוע אתה במצב רוח כזה?

שלומיק: (לאחר שתיקה) העלו אותי בדרגה.

גניה: העלו אותך בדרגה?

שלומיק: מינו אותי לקצין העתונות של המדור ליחסי צבור במשרדו של חנינא.

הפקידות: (מציצות) אוווו…

 

תמונה ה' – בדירתם של חדוה ושלומיק    🔗

דירתם של שלומיק וחדוה. חדוה והדסה עורכות שולחן למסיבה. על המזוודה ובמקומות שונים צרורות של פרחים באגרטלים וחבילות שונות המעידות על מתנות שהובאו. באמצע החדר, עומד קרקובר, ובידו עתון “הבוקר”. הוא קורא ממנו בקול רם. סביבו עומדים ומאזינים בקשב רב וביראת קודש – שעיה וביילה ועזריאל, לאזנו של עזריאל צנור קנה־שמע, אך כנראה שאין הוא פועל כתקונו, כי הוא מטה את אזנו השניה ואינו מטיב לשמוע.

קרקובר: (קורא מתוך העתון) "באותה מסיבת־עתונאים, מסר מר שלמה פורת… (מפסיק וצוחק) מר! שומעת את, הדסה? מר שלמה פורת…

הדסה: (תוך כדי סדור השולחן) כלל לא ידעתי ששלומיק שלנו מסוגל להיות מר…

קרקובר: הרי לך עובדה, הוא מר! (ממשיך לקרוא)… מסר מר שלמה פורת פרטים מאלפים על פעולות המחלקה וכ' וכ' וכ'….

חדוה: אבא, אולי לא תבליע כך את המשפטים, אני בטוחה שהוא לא אמר וכ' וכ' וכ'…

קרקובר: וכמו כן סקר, את המצב הכלכלי לאור ההתפתחויות האחרונות וכ' וכ' וכ'…

הדסה: שוב וכ' וכ' וכ'… קרא כל מלה, רוצים אנו לדעת מה אמר שלומיק!

קרקובר: (קורא לעצמו בלחש, פורץ בצחוק) אה, כפתור ופרח, כפתור ופרח! (קורא) פעולותיה של המחלקה משרתות את התכלית העליונה… שמעתם מלים? התכלית העליונה!… של המדינה והיא טובתם של האזרחים כולם ללא הבדל עדה, מפלגה או מין…

עזריאל: (מתקשה לשמוע) או מה?

הדסה: או מין, עזריאל, או מין….

עזריאל: או מין, אהה, אהה, אני מבין!

קרקובר: (ממשיך לקרא)… במטרה להשיג את המטרה הנכספת… שמעו שמעו, הנכספת!… והיא קבוץ הגלויות.

עזריאל: איזה קבוץ?

ביילה: קבוץ הגלויות, עזריאל!

עזריאל: אהה, הגלויות… אני מבין!

קרקובר:…וככל שישתפר המצב הכלכלי כן יגדל כוח הקליטה וכוח המושך וכ' וכ' וכ'.

חדוה: על העיקר אתה פוסח, אבא, באמת – תן לי לקרוא!

קרוקובר: שקט, ילדה! אל העיקר עוד לא הגעתי!… הנה, הקשיבו (קורא מלה במלה) על–שאלה–בדבר–הצעדים–הממשיים–לחזוק–בטחונה–הצבאי–של–המדינה–סרב מר שלמה פורת לענות… שומעים אתם? סרב! כשפקיד ממשלתי מסרב לענות הרי זו מדרגה גבוהה מאוד, רבותי!

ביילה: וודאי, מאד מאד!

קרקובר:…ואמר כי אין הדברים בגדר סמכותו לגלותם! אי דיפלומט!, דיפלומט ממולח ומפולפל!

ביילה: אבל מניין לו כל זה לשלומיק?

הדסה: לומר לך את האמת, ביילה, גם אני אינני מבינה מניין לו כל זה. בא לו בחור מן הנגב, תמים, חולמני, אינו מבין דבר בחוויות העולם, שולחת אני אותו לקנות משהו בשוק, מרמים אותו במחיר ובטיב, ופתאום…

חדוה: אינם מכירים את שלומיק, חושבים אתם שהוא תמים…

(נכנסים זבולון ונינה, בידיהם צרור גלדיולות. חדוה רצה לקראתם לנשקם)

נינה וזבולון: נו, מזל טוב, מזל טוב!

חדוה: אני מודה לכם מאד

זבולון: (מסתכל על הדירה) יפה! יפה! וכמה דמי מפתח שלמתם בעד האוצר הזה?

חדוה: שלושת אלפים וחצי!

זבולון: שלושת אלפים וחצי! הרבה! חדר אחד?

חדוה: עם כל הנוחיות. יכולנו להשיג דירה דומה לזו באלפיים, אבל ברחוב קאלישר, ואני רציתי דווקא בצפון…

נינה: צדקת, חדוה, צדקת. כדאי לשלם עוד אלף לירה ובלבד לגור בסביבה הגונה. העיקר, את מרוצה ממנה?

חדוה: מאוד! קודם כל יש פה אויר מצויין כל היום, שנית – יש לי שתי מרפסות… יש ארון קיר קטן במטבח – מזווה…

נינה: זה כבר לא הצריף של הקיבוץ, מה?

חדוה: אח, מה יש להשוות…

זבולון: ואיפה בעל הבית בעצמו?

(נכנס שלומיק כשהמצנפת לראשו ופרח תחוב ברצועה. הכל רצים אליו).

הדסה: (נושקת לו בשתי לחייו) שלומיק, אנו גאים בך. גאים בך מאוד!.

ביילה: יש לכם דירה נהדרת!

זבולון: מי יתן ותעלה מעלה מעלה בסולם ההצלחה! דירה זו – ארמון ממש!

עזריאל: (מנענע ידו בחזקה) יישר כוח! הדברים שאמרת שם לעתונאים – דברים של טעם הם!

קרקובר: נו, שוליה של עגלון רצית להיות, מה! (טופח על העתון) תעודה גדולה, כן, תעודה גדולה!

(נכנסות חדוה ונינה).

קרקובר: אבל מניין לך לשון דיפלומטים כזו – הה? איזה נסוח ערום ומפולפל! נוגע – ואינו נוגע. מגלה טפח ומכסה טפחיים, דבר והפוכו! א–ה–ה, מוח יש לך בקדקדך! יותר שאני קורא בזה – יותר אני מבין כמה חשובים הדברים שלא אמרת! מצהיר! מסרב לענות! מכחיש! מניין לך כל זה, הה?

שלומיק: אני… אני רק קראתי את הדברים שחנינא נתן לי לקרוא…

הדסה: מה פרוש אתה קראת – לא אמרת אותם במו פיך?

זבולון: מה, וכל זה…

קרקובר: (צוחק) אה, משטה הוא בכם! דיפלומט, נו! לכו דברו עם דיפלומט! הוא מכחיש! כל מה שאמר – לא הוא אמר! לא היו דברים מעולם!

שלומיק: לא, אני באמת רק….

קרקובר: (טופח לו על שכמו) אתה בסדר! בסדר גמור! לא אמרת שום דבר!

הדסה: רבותי, מה אתם עומדים? שבו אל השולחן, נשתה, נאכל, נחוג את המאורע כראוי לשלומיק ולכולנו! (הכל עוברים אל השולחן תוך כדי שיחה ערה. עזריאל עוד מעכב את שלומיק בדרכו).

עזריאל: (אל שלומיק) אז אתה זאת אומרת, עזבת את הקבוץ?

שלומיק: כן.

עזריאל: אפשר לשאול למה עזבת?

שלומיק: שאלה קשה.

עזריאל: בגלל אשה! נו, זה בסדר. ולמה עזבה האשה?

שלומיק: (בצחוק) או, מעשה בזוג גרביים!

עזריאל: בגלל חוסר מים! כלומר – אין מים בנגב – הלכה לחפש לה מים בתל־אביב! רק בגלל זה עזבה?

שלומיק: מסתם עוד ענינים רבים.

עזריאל: בגלל מסתננים ערביים! כלומר – פחדה, ונשאה רגליה וברחה…

זבולון: (מרים את כוסו) רבותי, לחיי קצין העתונות, מר שלמה פורת!

(נשמע צלצול בדלת. חדוה הולכת לפתוח).

חדוה: מישקה! צפורקה! תביטו מי שבא!

(שלומיק קם ובא לקראתם)

מישקה: (אל חדוה) שלום באלעבוסטע! (אל שלומיק) שלום בעל הבית! (אל הדסה) מזל טוב סבתא!

הדסה: (פורצת בצחוק) סבתא הוא קורא לי!

מישקה: (אל קרקובר) מזל טוב סבא!

קרקובר: המתן מעט, המתן…

מישקה: אין מה להמתין – הילדים באים עם הדירה! (מושיט לשלומיק חבילה) וזה בשבילכם! כל כתבי ארלוזורוב.

שלומיק: מודה לך מאד.

מישקה: אם זה לא מתאים לך – אני יכול להחליף…

שלומיק: לא, זה… זה טוב מאד!

מישקה: הלכתי לחנות ספרים ואמרתי להם, תנו לי מתנה טובה בשביל דירה חדשה של חבר שלי בעד עשר לירות. נתנו לי כתבי ארלוזורוב. לקחתי כתבי ארלוזורוב. בענינים אלה הם מבינים יותר ממני.

הדסה: (אל הדודים והדודות) רבותי, בואו נצא אל המרפסת, שם אויר מצויין!

(יוצאים אחריה)

מישקה: (אל שלומיק) נו, עכשיו יש לך כבר משרה, יש לך כבר דירה, מה עוד חסר לך?

שלומיק: בעצם שום דבר – מלבד מקרר חשמלי.

מישקה: גם זה יבא! כמה דמי מפתח שלמת?

שלומיק: אני כבר לא זוכר – אבל נדמה לי ששלושת אלפים וחמש מאות.

מישקה: (צועק) אידיוט! היית מוסיף עוד אלף וקונה דירה שתהיה שלך! כמה המשכורת שלך עכשיו?

שלומיק: מאה וחמישים לחודש.

מישקה: (מפנה לו עורף ברוגז) אידיוט!

שלומיק: למה אידיוט? אתה משתכר חמש מאות ומוציא שש מאות לתקונים, אני משתכר מאה וחמישים ואין לי שום תקונים!

מישקה: אידיוט גמור! בשביל זה נכנסים לעבוד בממשלה? למה אתה יושב שם?

שלומיק: באמת אינני יודע. אמרו לי שאני יכול לתקן איזה תקונים במדינה – הלכתי לתקן. תמיד כשאומרים לתקן משהו – אני מוכן…

מישקה: שמע… (מסתכל בו רגע) אני אוהב אותך, אבל אתה חמור! אילו אני הייתי במקום חדוה…

(חדוה וצפורקה נכנסות).

חדוה: אז מה היית עושה מישקה?

מישקה: הייתי עושה ממנו בן־אדם! (טופח לו על שכמו) אז איך אתה מרגיש כבעל־בית, שלומיק?

צפורקה: (אל שלומיק) נו, זה כבר לא מרחבים, מה?

שלומיק: עלי להודות שיש כמה הבדלים.

מישקה: או, טוב שהזכרתם לי. שמע, שלומיק, בשבת אני נוסע עם המֶק שלי לבאר־שבע. מה דעתך שניגש למרחבים לשעה קלה, מה?

שלומיק: (בבהלה) למרחבים? – לא, לא…

מישקה: למה לא? בינתיים נביא גם קצת ירקות הביתה, עוף, בצים, שק תפוחי אדמה, מה דעתך, הה?

שלומיק: לא לא, לא אסע.

מישקה: מה אתה חושש, חביבי? חנם לא נקח מידם. נשלם בכסף מלא! אתה יודע שאני שונא מתנות!

חדוה: אולי באמת תגש, שלומיק, סופ־סוף כבר זמן רב לא היית שם…

שלומיק: לא, לא, אני לא אוכל…

חדוה: באמת מישקה, לא צריך…

מישקה: זה יהי בסדר, חדוה! אין מה לחשוש, בשבת בבקר, אני מעמיס אותו על המק שלי, לעזאזל, למה מרחבים לא פה – בתל־אביב, היינו כולנו יכולים לחיות בה!

צפורקה: את לא מתגעגעת לפעמים, חדוה?

חדוה: לומר לך את האמת – מאז בואנו העירה, אני כל כך עסוקה, שלא נשאר לי זמן להתגעגע…

צפורקה: אני ומישקה יושבים לפעמים שעות רבות ומספרים זכרונות… את זוכרת את המסיבה שהיתה לנו כשנולדה העגלה הראשונה?

חדוה: אם אני זוכרת?… רקדתי עד אבוד החושים!

מישקה: איך השיר הזה שמוטקה היה שר תמיד, צפורקה?

צפורקה: אינך זוכר?

רוח רוח במדבר

במרחבים חובטת…

(הכל מצטרפים אליה ושרים)

                נפשי יוצאת אל שדות הבר

                בגעגועים לוהטת.

 

תמונה ו' – דירתם של שלומיק וחדוה    🔗

(על השולחן – 2 כוסות תה, עוגות)

קרקובר: ובכן, שלומיק צריך לעזוב את העבודה בממשלה!

חדוה: אבא, אבל אתה עצמך…

קרקובר: כן, יודע אני. אני עצמי דברתי על לבו שייכנס לשם. אמת ונכון. אבל מה לעשות ולא נתקימו תקוותי?

הדסה: ובכן מה רצונך שיעשה?

קרקובר: הוא יעבוד אתי. כן כן. הדוד שעיה ואני, מרחיבים בחודש הבא את העסק שלנו – ושלומיק – מקומו שם!

הדסה: על מה אתה מדבר, אברהם, ששלומיק יהיה שכיר אצלך?

קרקובר: ולמה שכיר? יהיה שותף כמוני וכמו הדוד שעיה – נתחלק ברווחים ונתחלק בהפסדים – שוה בשוה! צריכים אנו בבחור שכמותו… את הקשרים… פרסום…

חדוה: אתה חושב ששלומיק יסכים לעבוד ב…

קרקובר: דבר זה תלוי בך, בתי! אם תרצי – הדבר יקום! ואם לא תרצי…

(צלצול בדלת. חדוה הולכת לפתוח. נכנס מישקה. בידו חבילה עטופה בנייר.)

חדוה: שלום מישקה.

מישקה: שלום באלעבוסטא! (אל הדסה וקרקובר) שלום סבתא שלום סבא! איפה הפקיד?

חדוה: עדיין לא חזר מן העבודה – כנראה ששוב יש לו ישיבה… אכין לך תה, מישקה. (יוצאת)

הדסה: (אל מישקה) נו, שמעתי שלכם יש דירה יפה מזו! אתם יכולים להרשות לעצמכם – מי ידמה ומי ישוה היום לנהגים…

מישקה: לומר לך למה? אני אומר לך – (מרכיב עצמו על הכסא ומתקרב אליה) מפני ששלומיק – יש לו מצנפת על הראש, זהו! מפני שהוא מפגר לפחות עשר שנים אחר הזמן, הוא חי עוד בתקופת הקרן הקיימת, ואנחנו חיים במדינה! את מבינה? מפני שיש לו מושגים ישנים! מושגים שאנחנו כבר שכחנו עליהם! שהם אבסורד היום! שהם היו טובים פעם, אבל היום הם כבר לא טובים, מפני שהיום זה כבר לא מה שהיה…

הדסה: אל תשכח, מישקה, ששלומיק…

מישקה: אני יודע מה זה שלומיק. אני מכיר אותו כמו את כף היד הזאת, עוד לפני שאת הכרת אותו ולפני שאדון קרקובר הכיר אותו, ואולי אפילו לפני שחדוה הכירה אותו. הוא בחור מצויין… אני אוהב אותו מאד. אין הרבה בחורים כאלה. אבל מה? הוא עזב את הקבוץ והוא נשאר קבוצניק! הוא לא מבין שבעיר צריך לחיות כמו בעיר, מפני שפה כולם דוחפים במרפקים ואם אתה לא תדחוף במרפקים – אז רומסים אותך…

(נכנסת חדוה)

חדוה: על מה אתם מדברים?

קרקובר: שמעי, שמעי, חדוה, מן הראוי שתשימי לב! דברים של טעם הוא מדבר!

מישקה: (ממשיך לדבר אל הדסה) את חושבת שהוא מוכרח היה לחיות ככה כמו שהוא חי? (מראה בידו על החדר) לא! אני עצמי יכולתי לעזור לו. הרבה! אבל הוא לא רוצה… לפני שבוע אמרתי לו, שלומיק, אני יכול להשיג לך מקרר חשמלי בלי רשיון, יש לי קרוב באמפל ואני אסדר לך את זה. בתשלומים. אז הוא אומר לי – לא בלי רשיון! אני לא אקח. נו, אז לך דבר עם בחור כזה!

חדוה: אבל מישקה…

מישקה: עכשיו אני מדבר, כן? וכשאני אומר לו בוא פעם, נשב עם החברה ב“ניצן” או בוא תבלה פעם ב“מקסימה” כמו כולם, תשמח, תתבדר – אז הוא אומר לי – לא! לבתי קפה אני לא הולך! הוא בטוח שזה חטא!

הדסה: כן, זה נכון, אבל…

מישקה: אבל מה? אבל הוא אידאליסט! יפה מאד! אז מה מזה שכל העולם מסתדר, דואג לעצמו, מרוויח, צובר עושר – אז מי שנשאר צדיק תמים הוא לא אידאליסט – כי אם טפש!

חדוה: אבל אתה שוכח ששלומיק עובד בממשלה.

מישקה: את חושבת שבממשלה לא יכול היה להגיע ליותר מזה על ידי השתדלות קטנה אצל חנינא, או מה שמו, היה יכול לעלות – אבל הוא לא משתדל! הוא חושב שזה חטא! אז מה את חושבת? מכבדים אותו בגלל זה? צוחקים עליו! קוראים לו שלומיאל! אנשים כאלה לא אוהבים אפילו בממשלה.

הדסה: כך לא מדברים על חבר, מישקה, לא יפה לדבר כך על חבר!

מישקה: מפני שהוא חבר שלי אני מדבר כך! מפני שאני רוצה שיכבדו אותו כאן כמו שכבדו אותו במרחבים, ולא שילעגו לו ויחשבו אותו איזה שריד חי מתקופת האבן! מפני שכואב לי שאני שומע חברים שלו שהיו אתו בקבוץ ובפלמח אומרים עליו – אה, שלומיק? הוא בחור אבוד! אני אומר לכם, לפעמים יש לי חשק לקחת את הבחור הזה ולדפוק לו את הראש עד שיצאו משם כל הרעיונות הישנים שלו, שלא יישאר…

(נכנסים שלומיק וגניה. שלומיק – ראשו בתחבושת. משרואים אותו הכל רצים אליו בבהלה גדולה וקוראים “מה קרה, שלומיק, מה קרה?”)

שלומיק: שום דבר, זה יעבור (מתיישב ליד השולחן)

גניה: עליו לשכב מעט ולנוח. זה יעבור, שום דבר מסוכן אין בזה.

כולם: אבל מה יש לו?

גניה: באמת לא כלום, קבל מכה מאלה של שוטר.

הדסה: מאלה של שוטר?

קרקובר: איך זה משוטר?

גניה: היתה איזו הפגנה של עולים שדרשו להעביר אותם מן המושב שלהם ליד באר־שבע לסביבות תל־אביב…

הדסה: ובכן מה לכל זה ולו?

גניה: ובכן חנינא בקש אותו לדבר אליהם, ופתאום באו שוטרים ודחפו את כל האנשים למכוניות המשא – שלחו אותם חזרה אל הנגב…

חדוה: אם כן מה רצו ממנו?

גניה: אם כן הוא היה שם עם כולם וכנראה בגלל המצנפת או משהו – חשבו שהוא אחד מהם, ובתוך כל המהומה קבל משוטר על ראשו…

(הכל חוזרים אל שלומיק ועטים עליו בשאלות)

חדוה: כואב לך, שלומיק, כואב…

הדסה: רבונו של עולם, הרי יכלו להרוג אותו נפש!

מישקה: תשכב, שלומיק, יותר טוב לשכב במצב כזה…

קרקובר: ממש באלה? באלה של ברזל?

חדוה: וזב לך דם?

גניה: תסלחו לי שעלי ללכת כבר…

שלומיק: (קם ושם ידו על כתפה) תודה לך, גניה, את באמת עזרת לי הרבה…

גניה: אה, לא כדאי להזכיר…

שלומיק: עזרת לי הרבה, גניה, אני חייב לך הרבה תודה. שלום לך. תגידי למר חנינא שלא אבוא מחר.

גניה: בסדר שלומיק, היה בריא. ואל תצטער יותר מדי. לא כדאי לשים לב לדברים האלה. (אל כולם) שלום לכם.

הדסה: אבל אינני מבינה איך חשבו אותך לאחד משלהם?

קרקובר: הדסה, כך ארעו הדברים וחסל!

חדוה: הייתי רוצה לדעת מי הם השוטרים האלה שמתנהגים כפריצי חיות ממש…

שלומיק: מה נשמע אצלך, מישקה? מוכן לשתות אתי כוסית?

מישקה: אתה שלומיק שכב לנוח עכשיו. פצע בראש זה לא צחוק.

שלומיק: (מוציא כוסיות ובקבוק מן המזנון) תמיד אני שותה אתך – היום תשתה אתה אתי!

הדסה: איזה כוסית פתאום? יצאת מדעתך?

קרקובר: חדוה, קחי את הכוסית והשכיבי אותו במטה!

חדוה: לא, אני לא ארשה לך… (מנסה להוציא את הכוסית מידו)

שלומיק: הניחי, אני רוצה פעם לשתות כוסית עם מישקה!

מישקה: אני מוכן לשתות אתך תמיד, מלבד כשראשך שבור!

הדסה וחדוה: שלומיק, חדל מזה!

קרקובר: אל תשתטה, שלומיק!

שלומיק: טוב, אם אתה לא שותה – אשתה אני עצמי! (מוזג לעצמו ומרים את הכוס) לחיי המצליחים! (לוגם אל קרבו, מחמיץ פנים) מר! (אל חדוה) את חושבת שהשוטרים שברו את ראשי? לא, אני עצמי שברתי את ראשי. זה שבעה חדשים אני שובר את ראשי על דבר אחד – למה אני נכשל לעזאזל. בכול! (אל מישקה) אני שלומיאל, מישקה. אני לא יודע להסתדר ולא אדע לעולם – מותר לך לצחוק עלי…

חדוה: שלומיק, הפסק! אינך יודע מה שאתה מדבר. (ניגשת אל מישקה), לך עכשיו, אני מבקשת ממך..

מישקה: (פונה לצאת) לפני שאני הולך, שלומיק, אני רוצה להגיד לך רק מלה אחת – ושמע יפה מה שמישקה אומר לך: אתה לא שלומיאל, אבל דע לך – אם לא תשכח פעם אחת ולתמיד את מרחבים – אתה תשבור פה את הראש – ולא כמו עכשיו – אלא באורח ששום אוברול כבר לא יועיל לך. (יוצא)

שלומיק: הוא צודק!

קרקובר: צודק או לא צודק – פרשה זו נגמרה! חסל סדר הממשלה! הממשלה עניין טוב ויפה הוא – וחשוב עד מאד. אבל חייב אדם ללמוד את דרכי החיים! חייב הוא לעשות לעצמו ולביתו, ולנהוג בתבונה ובדעת. וראשית חכמה – אם אין אני לי – מי לי! בואי, הדסה, נלך, ומחר – כששלומיק יחלים מפצעו – יבא אלינו ואנו פותחים בדף חדש!

(הדסה וקרקובר יוצאים)

שלומיק: (מסתכל בכפות ידיו וצוחק צחוק מה לעצמו) זוכרת את שאמרת לי – תעבוד בממשלה, שלומיק – תתקן תקונים במדינה, תפעל שם גדולות… איזה תקונים תקנתי? מה הועלתי? – לא כלום. עלי להחליף את ראשי, חדוה. עשרים וחמש שנה הוא שימש אותי כהלכה – ועכשיו – כלי שבור…

חדוה: אל תצטער שלומיק. אתה תעזוב את העבודה בממשלה – ומעכשיו נעמוד ברשות עצמנו. תראה, הכל ישתנה.

שלומיק: למה עזבנו את מרחבים, חדוה? – תמיד אני שוכח למה עזבנו את מרחבים.

חדוה: אני דברתי היום עם אבא, שלומיק. יש לו כבר הצעה מצויינת בשבילנו. הוא רוצה שתעבוד יחד אתו ועם הדוד שעיה, ואחר כך…

שלומיק: את יודעת? לפעמים הידיים שלי משתגעות… משתגעות להחזיק בטוריה או במושכות, או בכל דבר של ממש, לעזאזל.

חדוה: אין דבר, שלומיק, עכשיו הכל יהיה אחרת. אנחנו לא נהיה תלויים באחרים… אתה תשתכר יותר… נוכל להרשות לעצמנו דברים שלא יכולנו להשיגם אף פעם…

שלומיק: (מוזג לעצמו כוסית ולוגם) את זוכרת את גדי, חדוה? זה שהיה חבלן בגדוד הראשון של הפלמ"ח? פגשתי אותו לפני כמה ימים יושב ליד שולחן של בית קפה וראשו כפוף על כוסית של קוניאק… בוא שב, הוא אומר לי – תשתה פעם לחיי אלה שלא מסתדרים בחיים לעולם, שאין להם חברים… אין לך חברים גדי? – אני שואל אותו. יש לי – הוא אומר – אבל הם כולם שם, למעלה… אני לא אוהב את המצליחים הקטנים של היום – הוא אומר. אני אוהב את אלה שאין להם בית, שאין להם כלום ושהם יודעים לשיר – ואז הוא קורא לי שיר.

היה היה בחור צעיר

משדה קרב חזר לעיר…

חדוה: שלומיק הפסק מזה!

שלומיק: לא רע לו ולא חבר,

כי לא ידע להסתדר –

קראו לו שלומיאל,

קראו לו שלומיאל…

חדוה: אתה שתוי, שלומיק, אתה שתוי!

שלומיק: הוא פרוע ראש, גרונו ניחר

חזו חרוך מחום מדבר…

(לוגם עוד כוסית)

חדוה: הפסק לשתות! אני לא אתן לך!

שלומיק: למה להפסיק, חדוה? אני שותה לחיי עתידנו! לחיי השותפות הגדולה ביני ובין אבא והדוד שעיה…

חדוה: שלומיק, הפסק!

שלומיק: אני שותה לחיי אשרנו. הרי את עצמך אמרת – עכשיו הכל ישתנה – עכשיו יהיה לנו כל מה שחלמנו עליו – מקרר חשמלי, כריים, מכונת כביסה, כלי חרסינה, נהיה מאושרים!

חדוה: (בבכי) לגלג, לגלג….

שלומיק: אינני מלגלג – עכשיו הכל ישתנה! עכשיו לא אצטרך לעבוד קשה, אעשה רווחים טובים, נלך ל“ניצן” בכל ערב, נבקר בנשפים, נקנה חליפות יפות, נעבור לשכון, נהיה מאושרים!

חדוה: לגלג, לגלג, אם נוח לך בכך… יודעת אני על הכל מלגלג אתה מאז בואינו העירה. על הכל. על אבא ואמא, על עבודתך, על הדירה שלנו, על כל חפץ וחפץ שרכשנו, על כל דבר שאני שמֵיחָה עליו, שגורם לי מעט אושר – לגלג לגלג…

שלומיק: הבלים! כל העולם מלגלג עלי ואת אומרת שאני הוא המלגלג.

חדוה: לא, יודעת אני את האמת, שום דבר לא שמחת עליו… שום דבר לא היה שלך, הכל עשית כאילו כפאך שד… ולמה? – האם חטא כל כך גדול הוא לרצות ליהנות קצת מן החיים ומן הדברים הפעוטים? כן, כלום לא אהבת בעיר הזאת, לא את הבית, לא את הרחוב, לא את החול ולא את החג… אה, כן, דבר אחד אהבת בה… יודעת אני… את המצנפת הבלה והמרופטת שלך… אותה אהבת מאד. מאד מאד! יותר מכל! דבקת בה כמו בתולה זקנה אל תכשיט ישן שלה! כאל קמע נצמדת אליה, מתוך איזו אמונה תִפֵלָה ואוילית… לא יכולת להפרד ממנה לרגע, כאילו אוצר של זהב טמון בה… מה הועילה מצנפת זו לך, מה הושיעה אותך, כנגד מה היתה סגולה, לבד זאת שעשתה אותך שוטה בעיני הכל ללעוג לך ולהתקלס בך, לפגוע בך… הה, כמה שונאת אני את המצנפת שלך, שונאת, שונאת, שונאת, שונאת… (משליכה את המצנפת מבעד לחלון).

(חושך. מתוך החשיכה נשמע קולה של חדוה)

חדוה: שלומיק! לאן אתה הולך שלומיק! לאן אתה הולך?

 

תמונת סיום –    🔗

שלומיק וחדוה חוזרים לקבוץ. (פזמון)

סוף.