מחזה בשתי מערכות
הנפשות 🔗
צבי אורניתולוג, בן 60
רחל אשתו, בת 56
מירה בת 30
אלה בת 26
עדה בת 24
פרד עתונאי, בן 42
עמיקם חתנו של צבי, בן 41
המקום 🔗
מערכה א' – מתרחשת בבוסטון, ארצות־הברית;
מערכה ב' – בחופית, ישראל.
הזמן 🔗
מערכה א' – ליל 21 באוקטובר, 1973
מערכה ב' – יום 24 בדצמבר 1973
מערכה א' 🔗
חדר־מגורים גדול בביתה של מירה בבוסטון: ספות נמוכות, כורסות, שרפרפים אחדים, שולחן, ארון עתיק, טלביזיה, רדיו, פטיפון, טלפון, אח חשמלית. על הקירות – תצלומים אמנותיים ותמונות מופשטות. החדר שרוי באי־סדר: מלבושים, חפצים, ספרים, כתבי־עת, פזורים על הספות ועל יתר הרהיטים. ניירות ומכתבים מוטלים בערבוביה על השולחן. מבעד לדלת הפתוחה נראה מסדרון ובו מתרומם גרם מעלות אל הקומה השנייה.
הזמן: 21 באוקטובר 1973, אחר חצות.
־־־־־־
בהיפתח המסך נראית עדה יושבת בפינת הספה, רגליה מקופלות תחתיה, לידה רדיו־טרנזיסטור והיא מסובבת את הכפתור. קולות מרוסקים, בשפות שונות, נשמעים מתוך הרדיו. צבי יורד במדרגות מן הקומה העליונה, נכנס, ניגש לטלפון ומרים את השפופרת.
צבי: (בטלפון)
Operator? Transatlantic? I am speaking from 3234790. I am asking about my call to Israel… Yes, but I waited two hours already… no reply?… Yes, please continue trying. Yes, I shall wait… (סוגר)
עדה: מודאג?
צבי: (בדאגה) שם עכשיו שבע וחצי, שמונה בבוקר… מוזר שאין איש בבית…
עדה: אולי היא ברפת, בחצר, איננה שומעת…
צבי: והילדים… מוזר.
עדה: דיברתם עם הבית לפני יומיים, הכל היה בסדר…
צבי: יומיים זה הרבה מאד, כשבעלה בחזית.
עדה: אתם נוסעים, אם כן.
צבי: אפשר אחרת? הגידי את, אפשר לנו לא לנסוע?
עדה: אולי תהיה הפסקת־אש, בכל־זאת.
צבי: אינני מאמין. עכשיו אנחנו לא נסכים!
עדה: אנחנו?
צבי: כשעברנו להתקפה? בשתי החזיתות? כוח אחד בדרך לקאהיר, כוח שני 50 ק"מ מדמשק…
עדה: חבל…
צבי: חבל?!
עדה: שאתם נוסעים.
צבי: (מביט בה, מחייך, אח"כ אוחז בכתפיה)
את צריכה לחזור ארצה, עדה! לחזור!
עדה: אמרתי לך, אין לי לאן!
צבי: מולדת! מולדת!… כשטיילנו, אחר־הצהריים, אמרתי לעצמי: מה עושה עדה בתוך הנוף הסגרירי, הסתווי, האפור הזה, הזר… היא לא שייכת! אדם הוא צמח מנוף מולדתו! ואת… עמק־הירדן! זה הנוף הטבעי שלך! את צמח מעמק הירדן, כן!
עדה: (באינטימיות) הגד לי שוב את שם הציפור ההיא.
צבי: (מביט בה, מצטחק)
עדה: למה את צוחק? הגד לי!
צבי: איזו ציפור?
עדה: זו שהראית לי, בפארק.
צבי: (מביט בה, מצטחק. אח"כ ברצינות) את בורחת, עדה, לא בורחים.
עדה: אני יודעת, גם פה רע. חמישה חודשים – רע.
צבי: את רואה…
עדה: אבל לאן אחזור? לקיבוץ?
צבי: תנסי.
עדה: אתה חושב שזה היה הרעיון שלי, לנסוע? שלהם! יש “פתרונות” בקיבוץ, אתה מבין? מתהלכת חברה, במצב של “דכאון נפשי” כמו שקוראים לזה… החבר שלה נפל… שש שנים והיא לא מתאוששת, אז אומרים לה תקחי חופשה ותסעי… לשנה, שנתיים… יש לך קרובי משפחה בבוסטון – תסעי…
צבי: משנה מקום…
עדה: אז הייתי אצלם חודשיים – וזה היה עוד יותר גרוע…
צבי: וכאן?
עדה: כאן? היתה בת־שבע. עכשיו – אחרי שהיא מתה… שוב, באויר!
צבי: המלחמה תיגמר, הכל ישוב לאיתנו…
עדה: הכל?
צבי: לחיות בארץ, עדה, זה לדעת לזכור ולדעת ולשכוח. שני הדברים.
עדה: עכשיו… אצטרך שוב לשכוח… (שמה את ראשה על חזו).
צבי: (מלטף את שערה) את תבואי, תבואי… מה המרחקים היום? מבוסטון לניו־יורק שעה, מניו־יורק לתל־אביב – עוד עשר שעות… (פולט קריאת כאב מאופקת ושם ידו מאחרי גבו) אח…
עדה: מה קרה?
צבי: לא כלום… זה יעבור… עלי לעלות עכשיו, רחל אורזת ואני…
עדה: הגב?
צבי: נפלתי פעם מסוס… זה יעבור, לא נורא.
עדה: אצלכם, בחופית?
צבי: מזמן, כשהייתי צעיר… הייתי פעם קצין־משטרה, בין הבדואים, בנגב…
עדה: אתה היית קצין משטרה?
צבי: מה את מתפלאה כל־כך?
עדה: כל־כך לא מתאים לך…
צבי: מדוע לא?… לא, לא זמן רב. שנתיים. הייתי “שתול”. ההגנה “שתלה אותי”… ימים אחרים… לא עולה לישון? אחר חצות כבר!
עדה: לבי ער. (אוחזת בעניבתו) תודה לך. בעד הטיול, ובעד הכל.
צבי: (מרים את סנטרה) את צריכה לשמור על עצמך! אינך אוכלת, אינך ישנה, מזניחה את עצמך…
(אלה יורדת מלמעלה)
אלה: (תופשת את שפופרת הטלפון. מחייגת ברוגז כמה ספרות ומפסיקה). אח, לעזאזל! (טורקת את השפופרת בכוח) הוא לא יצלצל, הג’וני הזה, לא!
צבי: בשעה כזאת?
אלה: הבטיח! אבל מה זו הבטחה בשבילו?… נכון שהודיעו שיש לנו 600 הרוגים?
עדה: כך אנחנו מודיעים.
אלה: אני נשארת פה כל הלילה. לא איכפת לי!
צבי: כן, הנצחון הזה עולה בקרבנות רבים. רבים מדי. (פונה למסדרון. אל עדה) תקראי לי, אם יגיע הטלפון. (יוצא ועולה במדרגות).
אלה: (מדקלמת) לנסוע או לא לנסוע, זו השאלה! מה נעלה יותר: לשאת באורך־רוח חיצי גורל וכולו וכולו… כבר 24 שעות מנסר באוזני הדיון הזה, שם למעלה. רחל אומרת: לנסוע! כבר יש לנו כרטיסי טיסה, כבר השגנו מקום במטוס, עמיקם בחזית, המלחמה נמשכת… צבי: אולי נחכה… אולי בכל־זאת תהיה הפסקת־אש, הלילה, מחר… והציפורים שם במיין מחכות… (ניגשת קרוב־קרוב אל עדה) את מאוהבת, עדה? הגידי את האמת!
עדה: מאוהבת?
אלה: כן, את מאוהבת. רואים בעיניים שלך! ידעת שרחל היא אשתו השנייה?
עדה: לא, לא ידעתי.
אלה: כך מירה אומרת. היתה לו אחת לפניה. מלכת היופי של מושבות הדרום!
עדה: התגרשו?
אלה: לפני שלושים שנה או משהו. לא היתה כמוה ליופי – מגדרה ועד עקרון!
עדה: הוא היה פעם קצין משטרה, את יודעת?
אלה: לא!
עדה: בימי המנדט.
אלה: אני סוס־יאור!
עדה: היה פרש… בין הבדואים…
אלה: אין זו אגדה! מעניין שכל בני־החייל האלה מגיעים לבסוף לארגון אמהות עובדות!
עדה: הוא נאמן לרחל, מאד.
אלה: בהחלט! (מדקלמת) “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. ואילו כל משפחה אומללה, אומללה על־פי דרכה.”
עדה: למה את מתכוונת?
אלה: מצחיק אותי המקצוע שלה: יועצת לענייני נשואין! בעצם, יכלה לפתוח תחנת־יעוץ גם בבית הזה – יש פה המון עבודה!
עדה: עוד יש לך הזדמנות…
אלה: בשבילי מאוחר מדי. כשאחזור ארצה, אם אחזור… איפה התחנה שלה? נתניה? חדרה? אבל עכשיו, כשמירה תחזור ארצה, היא תוכל למצוא לה חתן!
עדה: מירה חוזרת?
אלה: אלא מה את חושבת, שהיא תישאר פה עם רוח־הרפאים של אחותה, ועם ילדי הרוח שלה, הפסלונים האלה, התרפים, העשתורות, התמוזים, כל אלילי כנען?
עדה: והבית?
אלה: היא תמכור אותו! תצטרכי לשכור לך חדר אחר, עדה! וגם אני! נשכור לנו שתי קובות קטנות ברובע האדום על־יד הנמל, שם זול מאד! יש לך ארנק יפה? נעמוד שתינו ברחוב, עם ארנקים (משחקת יצאנית) Want love. Darling? או, בנוסח פרוגרסיבי יותר, אם את דווקא רוצה – make love – not war! – אפשר להרויח הרבה כסף!
עדה: חבל…
אלה: שהיא מוכרת? שהיא חוזרת? אבל מה יש למירה לעשות באמריקה לאחר שבת־שבע איננה! להשכיר חדרים לישראלית? חמש שנים היא עבדה את אחותה, טיפלה בה יומם ולילה, עשתה את כל עבודות הבית, העריצה אותה…
עדה: והיה מה להעריץ!
אלה: בהחלט! היא היתה אמן! אישיות! אני עצמי…
(מירה יורדת מלמעלה)
מירה: פרד לא צלצל?
אלה: אף אחד לא צלצל!
מירה: הבטיח שיבוא הלילה…
אלה: הלילה? עוד מעט אחת!
מירה: את העתון סוגרים באחת, הוא יכול עוד לבוא, הוא נשמע נורא בטלפון, כשדיברתי אתו בבוקר. שבור, לגמרי! אני אומרת לו: פרדי, אבל סוף־סוף זה נצחון שלנו, לא? המצרים נעצרו, הסורים… הוא אומר: הו, את לא מתארת לעצמך מה שהתרחש שם, את לא מתארת לעצמך…
אלה: (מרימה את שפופרת הטלפון וצועקת לתוכה) אידיוט אחד! אידיוט! הבטחת לצלצל, למה את לא מקיים את מה שאתה מבטיח? למה? (טורקת).
מירה: שוב ג’וני?
אלה: בכל טרגדיה צריך להיות נבל אחד!
מירה: הוא נשוי, לא?
אלה: ולכן זו טרגדיה!
מירה: הטרגדיות המצחיקות האלה! את זוכרת את ריקה מילשטיין, עדה?
עדה: זאת המורה לריקוד?
מירה: (אל אלה) היא גרה כאן לפנייך, בחדר שאת גרה בו. ביום האחרון לפני שעזבה, היה לנו אתה ערב משעשע מאד. לא היה זה ערב משעשע, עדה?
עדה: כל המאהבים האלה!
מירה: היא לא יכלה לספור אותם! חמש שנים, מאז שהתגרשה… כמה היו לה, עשרים, ארבעים, ועל כל אחד היה לה סיפור. סיפורים משגעים! על כל השקרים שלהם, הנכלים, הנבזויות הקטנות…
עדה: וכולם היו נשואים.
אלה: לי יש רק אחד, וגם הוא שקרן, ונבזה, וסאדיסט!
עדה: סאדיסט?
אלה: כן, מפני שהוא יודע שאני מחכה לצלצול שלו, יודע שהנשמה שלי פורחת, יודע שלא אלך לישון אפילו עד הבוקר – אבל הוא לא יצלצל. לא.
עדה: למה לא תצלצלי את אליו!
אלה: לאן? עד אחת יש לו חזרה בתיאטרון, אמר. לתיאטרון אינני יכולה לצלצל. אולי חזר הביתה. הייתי מצלצלת לביתו, אבל מה אם אשתו תענה לטלפון?
מירה: אז למה נזכרתי בריקה מילשטיין? אחרי כל הסיפורים המשעשעים שלה, היא אומרת לנו: אבל היה לי פרינציפ אחד – לא לפגוע באשה. ברגע שהרגשתי שהדבר עלול להביא לידי פירוד בין המאהב שלי ואשתו, או רק להכאיב לה – הפסקתי.
אלה: ביאטריצה! דסדמונה!
מירה: שאלתי אותה: איך את יכולה לדעת אם את מכאיבה או לא? – אני מרגישה, היא אומרת. ואם את מאוהבת, ממש מאוהבת, גם אז את מתחשבת ומפסיקה? – מאוהבת? היא אומרת, אני מסוגלת להתאהב רק אחרי אפייר ממושך מאוד. כך סתם אני לא מתאהבת…
אלה: אבל היתה מצלצלת אליהם, לא?
מירה: אוהו! הייתי אומרת! רכבה על הטלפון הזה 24 שעות ביממה, פול טיים! ולא שילמה, דרך אגב. היה לנו חשבון בסוף החודש של יותר מ־200 דולאר, ולא חשבה אפילו לשלם!
אלה: אני לפחות משלמת, נכון?
מירה: יותר מדי… (קופצת אל הרדיו ופותחת) החדשות! (קוראת כלפי מעלה) רחל! החדשות!
רחל: (קולה נשמע מלמעלה) תודה! איזו תחנה?
מירה: (קוראת כלפי מעלה) אן.בי.סי. שלושים וחמש!
(הרדיו משמיע את מהדורת החדשות באנגלית: קרבות עזים בסיני וממערב לתעלה. ביקור קיסינג’ר במוסקבה. מירה סוגרת כשהקריין עובר לספר על פרשת ווטרגייט. קול הרדיו נשמע עוד רגע־קט מן הקומה השנייה, אחר־כך נפסק גם הוא).
אלה: אין הפסקת אש!
מירה: זה נמשך ונמשך ונמשך…
אלה: הויכוח הסתיים, אם כן. טסים עוד הלילה… הבוקר כלומר.
עדה: הם דואגים… כבר יומיים אין קשר עם הבת.
אלה: (אל מירה) זו הבת שלה בכפר ויתקין, או שלו?
מירה: מאשתו הראשונה. לה אין בנים.
אלה: ואני אומרת: ארגון אמהות עובדות…
מירה: עבר עליה הרבה, במחנות.
עדה: סיפרה לך?
מירה: קצת, פה ושם… לא מדברת על זה… (אל אלה) את מתפלאה שהם חוזרים?
אלה: בעצם, לא… שאול! בעלי! פאציפיסט! אינדיווידואליסט! תולעת ספרים! אנטי־צבא! אנטי־נץ! ארבעה חדשים לפני המלחמה, כשהיו שוב איומים של המצרים, הוא אומר לי: אם תפרוץ שוב מלחמה – אני עוזב את הארץ ולא איכפת לי כלום! אני אורז את החבילות ונוסע! ומה קורה? – אמי סיפרה לי בטלפון – ביום כיפור בצהריים, עוד לפני שנקרא להתייצב, הוא לוקח את הילקוט שלו ורץ! רץ לבסיס, רץ ליחידה שלו, רץ! כעוף כנף אל קינו, יוצא לבך אל סכינו… תוכלו להסביר לי את התופעה הזאת?
מירה: אינסטינקט חיים, אני חושבת.
אלה: לרוץ למלחמה – אינסטינקט חיים?
מירה: להגן על המולדת – זהו אינסטינקט חיים, לא?
אלה: המולדת! כשאדם מת – אין לו יותר מולדת!
מירה: יש גם אינסטינקט חיים קיבוצי…
אלה: את מתכוונת לאינסטינקט העדר הישראלי – להיות יחד! תמיד! לשבת יחד, לדבר יחד, לטייל יחד, לנסוע יחד – למות יחד!
עדה: זה נכון… אם את לא ביחד – פשוט מנדים אותך…
מירה: הו, אצלך זה היה עניין אחר, עדה. חברה קיבוצית – זה עניין אחר.
אלה: ובסך הכל – הוא קונפורמיסט! כולם כך – גם הוא! כמו כולם!
מירה: למה את לא כותבת לו?
אלה: מה אני אכתוב לו? הוא בסדר… אני מקווה… אמי אמרה על־כל פנים… צלצל אליה מרמת הגולן… חיל־קשר, לא כל־כך נורא… מה אני אכתוב לו? יותר מחודשיים אני כאן, וכתב לי מכתב אחד בסך־הכל!
מירה: יש הבדל…
אלה: טוב, מה אני יכולה לכתוב לו? הוא יודע שאני משוגעת, שאני בוגדנית…
מירה: אני במקומך הייתי כותבת… לא חשוב, לא אמרתי כלום. קר נורא… אתן לא מרגישות שקר?… אני יורדת למרתף, משהו התקלקל שם… אולי אין פחם… (יוצאת).
אלה: מה אנחנו עושות פה, עדה?
עדה: את, לפחות, עושה משהו. אני…
אלה: אני לא צריכה להתאבד? הגידי את?
עדה: את?
אלה: בשביל מה אני חיה? בשביל מי? איזה ערך יש לחיים שלי? הבוקר, בבית־הספר, היתה לנו חזרה על מחזה – אבנגרדי! – שיש בו שתי דמויות, איש ואשה. אני הייתי האשה. היא שותקת כל הזמן. אף מלה. האיש – הנרי – מתעלל בה, משפיל אותה, מגדף, מקלל, חצי־שעה ללא הפסק! (משחקת) את שיט, את אפס, את קמה בבוקר, הפה שלך מסריח, לובשת חלוק, שולחת את הילד לגן, מסתרקת שעה, מתמזמזת עם הלן קרטיס שעה, הולכת לגריניץ' ווילג' ומסתכלת על התחת שלך בכל המראות בבוטיקים של ההומוס, כשבאותה שעה, באותה שעה ממש – שמונה מאות עשרים וחמישה איש נהרגים בג’ונגלים של וייטנאם… – ואני חושבת לעצמי: זו אני! בעצם זו אני! בשביל מה אני חיה?
עדה: את שחקנית!
אלה: אז מה? למי זה נחוץ?
עדה: אני בכלל לא נחוצה…
אלה: אז נתאבד שתינו! יחד! יחד יחד יחד, תמיד יחד!
עדה: באמת היה זמן שחשבתי…
אלה: להתאבד?
עדה: אחרי המלחמה… הקודמת, זאת אומרת ב־67… עבדתי אז בגינות נוי… כולם היו מסתכלים עלי, בחדר־האוכל, בחצר… מה פתאום היא חיה…
אלה: הו, נדמה היה לך!
עדה: באמת! הייתי מדברת עם בחור… כולם היו שולחים בי מבטי האשמה… אז הפסקתי לאכול!
אלה: להתאבד ברעב?!
עדה: פשוט, כדי לא לבוא לחדר־האוכל… בסופו של דבר, הגעתי לבוסטון…
(רחל וצבי נכנסים. בידי צבי מזוודה, בידי רחל תרמיל גדול).
אלה: כבר? יש לכם עוד ארבע־חמש שעות!
צבי: רחל אין לה סבלנות. אמרתי לה שתשכב, תנוח, המטוס לניו־יורק יוצא רק בשש… לא, היא בטוחה שאם נרד מן הקומה השנייה לראשונה, נגיע ארצה יותר מהר!
רחל: אפשר לישון בלילה כזה?
אלה: למה אתם נוסעים, בעצם? מה תעשו שם עכשיו?
רחל: מה נעשה? את יודעת, כל שעה נוספת שאני כאן, היא סבל בשבילי. סבל פיזי, ממש! אני… הרי רציתי להיות באמריקה… זו פעם ראשונה שאנחנו כאן… והמחקר, הנוף, האנשים… כל זה היה בו עניין רב מאד בשבילי… אבל מאז שפרצה המלחמה – סבל! סבל ובחילה. כן, בחילה! אני רואה עצים, רחובות, חנויות,… הכל רחוק, זר, מוזר… מה אני עושה פה, אני שואלת את עצמי, ומה השקט הזה מסביב, ואיך אני יכולה להרשות לעצמי… הרי ראית, כבר שבוע אנחנו בבוסטון וכמעט שלא יצאנו מן הבית… יושבים ושומעים חדשות, מבוקר עד ערב, עד חצות… אנחנו שם! שם!
צבי: מעניין, כשנודע לנו על המלחמה, שם במיין… אני הייתי המום לגמרי! אחזתי את ראשי בידי – והייתי אובד־עצות לחלוטין! לחלוטין! אבל רחל – בו־ברגע ידעה מה לעשות. התחילה לארוז, מיד. וברגע השני, כבר טלפנה לניו־יורק, וכשענו לה שאין מקום… (פולט הברת כאב ושם ידו מאחרי גבו) אח…
רחל: אמרתי לך לא לסחוב את המזוודה, ואתה מתעקש!
צבי: לא, הצטננתי קצת, זה הכל…
רחל: יצאת בלי מעיל, כמובן.
עדה: (מדליקה סיגריה לעצמה) דווקא עם.
רחל: (נותנת בה מבט) את מעשנת יותר מדי, עדה.
עדה: כן, אני יודעת. זה לא בריא.
צבי: הרגשה מוזרה, מוזרה מאד… היינו שם ביערות, על־יד האגם, עקבנו אחר הציפורים… פתאום הידיעה הזאת – קטסטרופה, אבדון… ואתה… פתאום אתה מרגיש שאתה נמצא, ככה, מחוץ להיסטוריה! מעבר לה! אתה עם ציפורים… ולציפורים – הרי אין היסטוריה!
עדה: לציפורים אין היסטוריה?
צבי: זהו, שלציפורים אין היסטוריה! אין להן! הן נעות באותם המסלולים, באותם המסלולים עצמם, אלפי שנים! המסעות שלהן, מארצות הקור אל ארצות החום, מארצות החום בחזרה אל מולדתן – מעל לאוקינוסים, מעל ליבשות שלמות – הם באותו תוואי עצמו, בדיוק, היום כמו בימי שלמה, בימי אריסטופאנס!… יש מחזוריות, כן, של עונות־השנה, של משך־חיים… אבל היסטוריה? לא, לציפורים אין היסטוריה!
רחל: אלא שאותנו, היהודים – ההיסטוריה תופסת בכל מקום, אפילו בין הציפורים של מיין!
צבי: כן כן… ליהודים קשה לברוח מן ההיסטוריה. קשה מאוד.
רחל: במאי 67' נסעתי לפראג, בפעם הראשונה מאז המלחמה, לבקר קרובה שלי ששרדה לפליטה. ביום השלישי לבואי, אנחנו מטיילות ברובע היהודי העתיק, יום אביב יפה…
צבי: (בבדיחות דעת) אני חוזר בערב מתל־אביב, מן האוניברסיטה, פותח את הדלת – רחל!
רחל: תארו לכם שהייתי נשארת בצ’כיה… כותרות בכל העתונים – הצבא המצרי נע לעבר גבולות ישראל, מלחמה בשער…
עדה: צ’כיה זה באמת עניין אחר.
רחל: מכל מקום, מכל מקום הייתי חוזרת! את ילידת הארץ, לא? אני נולדתי בצ’כיה, והחיים שלי מתחלקים לשניים: בחצי הראשון ברחתי מן המלחמות, בחצי השני ברחתי אל המלחמות. את שני הדברים עשיתי כדי להתקיים.
עדה: (כבדיחה עצובה) גם אני בורחת, אבל לא מן ההיסטוריה…
רחל: מעצמך.
עדה: אולי…
רחל: אדם יכול לברוח מעצמו? עם יכול לברוח מעצמו? בעד בריחה, אומר פרויד, משלמים ברגשי אשמה…
עדה: (כמו לעצמה) מעניין שמ־67' אני לא זוכרת כלום… פשוט לא זוכרת את המלחמה… כל מה שאני זוכרת, זה השקט הנורא בעמק הירדן, ואיזה נץ שמרחף למעלה, סביב־סביב בשעת הצהריים…
(שתיקה)
אלה: (כורעת לרגלי רחל) את אשה חכמה, רחל, הגידי לי: מה עלי לעשות?
רחל: ג’וני?… אני במקומך – הייתי נוסעת ארצה.
אלה: למרות הכל? למרות כל הטירוף שלי?
רחל: אולי תחזרי עוד הנה, אבל עכשיו – במקומך הייתי נוסעת. בעלך בחזית, נלחם, בסכנה מתמדת, הוא צריך לדעת שיש לו בית. שאשה מחכה לו בבית.
אלה: את צודקת, אני יודעת שאת צודקת! אבל מניין הכוח לעשות את הצעד הזה? אילו הג’וני הזה… אילו היה בן־אדם – הייתי נוסעת. נוסעת ואחר־כך חוזרת, כמו שאת אומרת. אבל הוא משגע אותי!
רחל: אז למה…
אלה: למה אני נמשכת אליו. כן. מפני שאני תמיד תמיד תמיד נמשכת אל גברים שהורסים אותי. אל גברים שהם ההיפך הגמור מן האידיאל הגברי שלי.
צבי: מי האידיאל שלך?
עדה: קאמי. הסופר קאמי.
אלה: (צוחקת) כן, משהו כזה. ישר, וחזק, ומורכב…
רחל: (אל עדה) גם את? קאמי?
עדה: אני?… זה לא חשוב.
אלה: ומה? אני באה לאמריקה – וישר נופלת בפח: במאי, בוהמיין, יפה־פה, אגואיסט, שקרן – ונשוי! איזה יצר של הרס עצמי! ממש הרס־עצמי! (קמה בסערת רוח) אני אצלצל אליו. עכשיו. לביתו. לא איכפת לי. (שמה ידה על הטלפון).
עדה: את תעירי את אשתו.
אלה: לא איכפת לי. (מתחילה לחייג)
רחל: תצלצלי מחר, הבוקר קרוב.
אלה: לא, מחר כבר לא יהיה לי אומץ לזה. אני אודיע לו שזה הסוף! אני נוסעת! זהו! (מחייגת, מפסיקה) צבי, עשה לי טובה לפני שאתה נוסע, עשה לי טובה אחת… אני מתחננת… הוא בבית עכשיו, אני בטוחה. אבל אם אשתו תענה לטלפון ותשמע את קולי, או כל קול של אשה…
צבי: (צוחק) הו, לא! שותף לדבר־עבירה?
אלה: אתה צודק. זה לא מוסרי. בהחלט לא מוסרי, ואני ברייה איומה, לא מוסרית וחסרת־אופי…
(מירה נכנסת)
מירה: (אל רחל וצבי) אתם ארוזים כבר? רציתי לשלוח על־ידכם…
רחל: לא שכחנו, מירה. שתי עבודות של בת־שבע, ולמסור לגלריה בתל־אביב.
מירה: לא קשה יהיה?
רחל: אפילו חמש. אני אוהבת את הפסלים הקטנים האלה, את העשתורות, התמוזים… כמו השבעות נגד עין־רעה…
מירה: כן, גם היא חשבה כך.
רחל: כמו ארכיטיפים של פחדים מודחקים,… של רוחות רעות… אינך חושב כך, צבי?
צבי: בשבילי זה כנען, כנען, כנען. כל האשרות האלה, התרפים – רק כנען!
רחל: כנען ורוחות רעות – זה לא כל כך מנוגד…
מירה: היה לה חלום גדול, לאלישבע1: לעשות פסל אבן, עצום, במדבר יהודה, או בנגב, משהו תנכ"י… משהו על ברית, ברית־בין־הבתרים, אני חושבת.
צבי: (בהתפעלות) זה נפלא! ברית־בין־הבתרים והקשר העתיק בין עם וארץ ואלוהים! על ראש הר גבוה, בשממה!… נפלא!
מירה: זהו… לא הספיקה…
רחל: כן, כן, “כמה חלומות התנפצו אל תהום המוות”, כמו שכתב היינה.
מירה: (אל רחל) את רוצה לעלות אתי? אתן לך אותן.
(רחל קמה ופונה לצאת עם מירה)
צבי: (קורא אחרי רחל) תשכבי לנוח, רחל! הטקסי יבוא רק בחמש ויש לך עוד כמה שעות!
(רחל ומירה עולות במדרגות)
עדה: היא היתה נפלאה, בת־שבע. היה לה חום כזה ואהבה לאנשים, והיא האמינה, ממש האמינה בחיים!
צבי: (מרים את שפופרת הטלפון)
Operator? Transatlantic? This is again from 3234790. The call to Israel, yes… no reply yet… Yes please… thank you.
(שתיקה)
אלה: הציפורים שלך, צבי, מה הן עושות בזמן מלחמה? הכל כרגיל? אותו התוואי, אותם המסלולים?
צבי: הציפורים… אומר לך: אם המלחמה היא בסתיו, הן עוזבות את ארצות הצפון ונודדות דרומה… אל ארצות החום…
אלה: (שרה) “שלום רב שובך, ציפורה נח־מ־דת…”
(צלצול בדלת. עדה ניגש לפתוח)
פרד: (קולו מן המסדרון) אני מצטער… מירה עוד ערה?
עדה: (קוראת כלפי מעלה) מירה!
פרד: (נכנס) מאוחר מאד…
אלה: זה בסדר! בבית הזה לא ישנים כלל! לילות שימורים!
(מירה יורדת מלמעלה ונכנסת)
מירה: פרד! (מתנשקים)
פרד: אני נורא מצטער על האחור, נורא, אני יודע ש…
מירה: חי! בגודל טבעי! פצוע? – לא, אינני רואה! (אל האחרים) תכירו, זהו פרד, עיתונאי מן ה“בוסטון טיימס”, ידיד ותיק, חזר אתמול מן הארץ… זוהי אלה, שחקנית, ישראלית…
אלה: (ממשיכה בטון של מירה) מבולבלת, משוגעת…
מירה: על כל הראש! זאת עדה, בת קיבוץ, מעמק הירדן… זהו צבי… צבי הוא אורניתולוג.
צבי: עיתונאי מכאן – ויודע עברית?
פרד: הייתי בארץ כמה שנים, כשהייתי ילד.
צבי: ולא שכחת. טוב. אתה בא עכשיו מן העתון.
פרד: לכן אחרתי כל־כך.
צבי: מה חדש? יש איזה חדש?
פרד: ידיעות לא ברורות. אומרים שקיסינג’ר טס ממוסקבה לירושלים, שמועצת הבטחון מתכנסת… עד לרגע שעזבתי את המערכת, לא היה ברור מה מתרחש…
מירה: מה שכולם רוצים לדעת פה, פרד, הוא: תהיה הפסקת־אש או לא תהיה?
פרד: אולי. הלוואי. אני, אישית, לא מאמין. ישראל לא תסכים. גם מצרים לא.
אלה: (בצעקה) ישראל לא תסכים?!
פרד: יש לי רושם כזה. לא עכשיו. דווקא כשהיא עומדת בפני נצחון, צבאי, על־כל־פנים.
מירה: ספר, פרד, איך זה היה?
פרד: כולם ישראלים פה, אני רואה. (אל צבי) אתה היית פה, כל זמן המלחמה?
צבי: הגענו לאמריקה שבוע לפני יום־כיפור, אשתי ואני, ותאר לך, רק ביום השלישי של המלחמה נודע לנו שפרצה.
פרד: לא שמעתם ראדיו? עיתון?
צבי: היינו במיין, באיזור האגמים – אני קיבלתי מילגת מחקר לערוך תצפיות באיזו ציפור נדירה – ראדיו לא היה, עתון לא ראינו, רק ביום השלישי, כשאשתי ירדה לכפר הסמוך לקנות אוכל –
אלה: והנה זאב בא לקראתה!
פרד: הרגשה איומה…
צבי: נורא! אתה נמצא שם ביער, בביקתה, על שפת האגם, סתו, שלכת, ציפורים… ואני, תאר לך, כל חיי אני בארץ ואף פעם לא נעדרתי ממנה בזמן מלחמה!
אלה: והוא לא יסלח זאת לעצמו לעולם!
מירה: איך זה היה, פרד?
פרד: איך? נורא! זה כל מה שאני יכול לומר לך: נורא.
מירה: מה נורא?
פרד: הכל! הכל! בחלומות הזוועה המחרידים ביותר שלי לא הייתי יכול לתאר לעצמי שמלחמה היא דבר כל כך נורא! אתה רואה איך טאנק בוער, ואנשים מוקפים להבות, בורחים… ו… הם היו המונים! מאות טאנקים! מאות! והטילים האלה, טילי הסאגר… אתה רואה אותם! רואה איך הם עפים, פוגעים, מפוצצים… 5 שעות שכבתי בחפירה, תחת הפגזה נוראה, מבלי יכולת להרים את הראש… זה גיהנום, ממש גיהנום!… והחיילים הרצים כמו מטורפים בתוך האש… והפצועים, הצועקים בשארית כוחם… הו, אלוהים!
מירה: היית יחד עם העיתונאי האנגלי ההוא, שנהרג.
פרד: לא. מאה מטר מאחוריו. ניצלתי בנס. איזה אבסורד שהוא נהרג! הוא לא צריך היה בכלל להגיע לקווים הקדמיים. אמרו לו שיישאר מאחור, במפקדה. בלילה שלפני זה, שכבתי אתו בחדר אחד, בקיבוץ, והוא אומר לי: פרד, יש לך אשה וילד, אסור לך להסתכן, תישאר מאחור, תוכל לדווח גם משם. אמרתי לו: לך יש אשה וארבעה ילדים! – אני כבר מנוסה, אמר, הייתי בוייטנאם, איפה לא, אתה – בשבילך זו הפעם הראשונה, אתה תתבלבל שם… “תתבלבל”… ולמחרת – הפגז הדף אותם החוצה, היו אתו עוד שני כתבים, גרמנים… מצאו אותו מרוטש, על האדמה… איזה אבסורד! הוא לא צריך היה ליהרג, לא!
אלה: הכל אבסורד! הכל!
פרד: (לאחר שתיקה. אל מירה) אני נכשלתי. כשלון גמור.
מירה: נכשלת?
פרד: בהחלט. אני פחדן. אני לא עשוי לזה. את… הרי מכירה אותי. כשיש מלחמה בישראל – אני באופן טבעי נחרד. דואג. דואג מאד. מרגיש שאם ישראל תיפול – זה יהיה אסון. גם אסון אישי, בשבילי. אז הפעם החלטתי שאני צריך לעשות משהו. באתי אל העורך ואמרתי לו: אני מוכן לצאת. ויצאתי. אבל כשהגעתי לשם… הו, אלוהים!
מירה: מעולם לא היית במלחמה…
פרד: כשהגעתי לשם – את מבינה – כל הדאגה שלי, כל הדאגה, לא היתה לגורל ישראל, אלא לאשתי ולילד… מה יעשו אם אני אהרג… חשבתי: לכל הרוחות, למה נקלעתי לגיהנום הזה… למה… הלא יכולתי להישאר בבוסטון… וזה גיהנום, אתה רואה אנשים נופלים, ממש על־ידך… ובעוד רגע…
אלה: למה זה כשלון?
פרד: מה כשלון?
אלה: אמרת שאתה רואה את זה ככשלון.
פרד: אישי, שלי.
אלה: זה מה שאני שואלת: מדוע את רואה את זה ככשלון אישי שלך?
פרד: מפני שזה מבחן. לא עמדתי במבחן.
אלה: מדוע לא תאמר לעצמך: אני כזה, וזהו זה. יש אנשים אחרים – אמיצים, גיבורים, עשויים ללא־חת – ואני כזה.
פרד: כן, כמובן, אני כזה… זה אני יכול לומר לעצמי כאן, עכשיו. אני יכול לומר לעצמי: פרד, אתה לא איש־צבא, אתה לא גיבור, אתה שונא דם, שונא מכות, שונא אפילו תחרויות בוקס – וזהו זה. אתה לא צריך להרגיש את עצמך נחות בגלל זה. אלהים לא ברא את האדם כדי שיילחם. כל זה נכון. אבל שם – כשאתה רואה מלחמה לחיים ולמוות, כשאתה יודע שאלמלא הבחורים האלה הרצים מול האש, ועוצרים בגופם, ממש בגופם, את הטאנקים המסתערים של האויב – הארץ היתה נכבשת, בשלושה־ארבעה ימים, היתה נכבשת ונדרסת והיה בא קץ על המדינה הזאת – חלום של אלפיים שנה – והערים והכפרים היו נחרבים, והגברים והנשים היו נשחטים – אז אתה מעריץ אותם, את הבחורים האלה! ואתה אומר לעצמך – אני כשלון… סוף־סוף גם אלה שנופלים שם הם כמוני, שונאים מלחמה, מפחדים ממנה, שונאים דם, רוצים לחיות!… פשוט רוצים לחיות!
אלה: (מתפרצת) למה אין שביתות חיילים? יש שביתות כורים, שביתות פועלי־נמל, שביתות נהגים – למה אין שביתות חיילים? לא רוצים להילחם, וזהו!
עדה: שיחקת בליזיסטראטה כנראה!
אלה: האם לא היה בהיסטוריה מלך שאמר: אני לא נלחם? בפרינציפ? “האויב בשער – שיכנס! אני לא נלחם!”
צבי: (מתהלך בחדר בחוסר־סבלנות, רוטן לעצמו) איזה שטויות! ממש שטויות!
מירה: אני חושבת שבשפה הפוליטית קוראים לזה כניעה, לא?
אלה: כניעה! מדוע לא? מילת גנאי?
צבי: (רוטן לעצמו, כשהוא מתהלך) איזה דיבורים! איזה דיבורים!
מירה: בעברית, אלה, יש לזה מלה נרדפת: התאבדות!
אלה: בעברית כל המלים הן נרדפות, מירה. שלושת אלפים שנה הן נרדפות ונרדפות!
צבי: (מתפרץ בצעקה) נרדפות! אם כן אנחנו נרדפים! אני, את, כולנו! זה הגורל שלנו!… מה כל הדיבורים האלה – כניעה! שביתות!… נלחמים! נלחמים! זהו!
עדה: למה אתה מתרגז כל־כך?
צבי: (בצעקה) אי אפשר לשמוע הבלים כאלה! (מתיישב מול פרד. משתדל להרגע) הגד לי, אתה… אתה הרי חוזר עכשיו מן הארץ… איך… איך זה קרה שהפתיעו אותנו בצורה כזאת… שהיינו כל כך בלתי מוכנים… איך מסבירים את זה…
פרד: יש גירסות שונות, אתה יודע…
צבי: זה מדהים… יש אצלנו בחופית – זה הישוב בו אנו חיים – כמה קציני צבא בכירים, ידידים שלנו… אני בזמן האחרון התרחקתי מעניינים אלה… כשהיינו מדברים על אפשרות של מלחמה…
אלה: לכבוש את דמשק – עניין של חמש שעות!
צבי: (בגערה חמורה) כן, אלה! כן!
פרד: (אל אלה) עכשיו אולי באמת תגיעו לדמשק…
אלה: וכל בעלות־הבית הצעירות מתל־אביב ומרמת־גן תיסענה בשבת עם בעליהן לקנות שם שטיחים וכלי נחושת!
עדה: אני אף פעם לא הייתי בשכם, או בחברון… אפילו בבית־לחם לא הייתי…
אלה: הפסדת – אדרת כבשים בעשרים לירות!
צבי: וזו בית־לחם בשבילך? אדרת כבשים?
אלה: כן, שכחתי, קבר רחל…
צבי: זה הרבה מאד בשבילנו, לא?
אלה: כנסיות יש שם, צבי! בית־לחם מלאה כנסיות!
צבי: (ברוגז) על קברות שלנו! על סלעים שלנו! אלף שנה לפני שבאו הנוצרים היו שם רועי־צאן עבריים!
אלה: היום חיים שם ערבים! רועי־צאן ערבים!
צבי: שיחיו! לא נגרש אותם! יבואו עוד מיליון יהודים לארץ ותהיה בית־לחם עברית, חברון עברית, שכם עברית…
אלה: ועוד מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה!…
צבי: כן! מה את רוצה שנעשה? שנחזור לרוסיה? לגרמניה?
פרד: אני אדם מבחוץ… ייתכן שאין לי זכות…
צבי: אתה יהודי, דבר!
פרד: השגיאה שלכם… הבט, מדינות־ערב… סוף־סוף אלה מאסות עצומות של אנשים וכלי־נשק… הם יתעצמו… כבר עכשיו… זה בלתי נמנע…
צבי: גם אשור, גם בבל, יוון, רומא, תמיד! מה אנחנו צריכים לעשות? מה?
פרד: לבוא לידי איזו פשרה… לוותר…
צבי: על מה לוותר? על מה? על אבר מגופנו? על יד? על רגל?… עדה, ספרי לו… עדה היא בת־קיבוץ, על־יד הכנרת… ספרי לו איך הסורים היו יושבים למעלה, על ההרים, ויורים אל הטרקטורים שלכם יום־יום… על מה היה עלינו לוותר?!
אלה: מדובר בשטחים שאנחנו כבשנו ו…
צבי: (ברוגז רב) איזה שטחים?… היסטוריה! היסטוריה כבשנו ולא שטחים! החזרנו לנו את ההיסטוריה שלנו, את שאול ואת דוד ואת גדעון ואת…
אלה: ואיבדנו את אורי ואת רפי ואת רמי ואת גידי…
פרד: (אל צבי) אני יכול להבין אותך… אבל… הצרה היא שבחיים הפוליטיים לרגשות יש תפקיד קטן מאד… היחסים בין מדינות הם יחסי כוחות, ואתם… אתם הייתם צריכים לעשות הכל כדי להגיע לפשרה כלשהי, לוותר, כן, גם לוותר – דווקא כשיחסי הכוחות היו לטובתכם…
צבי: הבט, פרד… פרד שמך… אני נולדתי בארץ… אבי בא מרוסיה ונטע פרדס בראשון־לציון… עבדו אצלו ערבים… היו לנו שני פועלים קבועים, שגרו בבית־האריזה שלנו, אחד אחמד ואחד מוסטפה… מוסטפה היה בחור נמוך וצולע, ואבי הלך למצוא אשה בשבילו אל בית־חנון, על־יד עזה, ושילם מאתיים לירות בשבילו, סכום עצום בימים ההם… בהזדמנות הראשונה, ב־37' – שניהם שרפו את בית האריזה! מוסטפה זה, שאלמלא אבי… אתה אומר לוותר – הם רוצים להשמיד אותנו!
פרד: אבל אתם… הלא הגורל שלכם הוא לחיות ביניהם, במזרח! אתם מוכרחים למצוא איזה מודוס ויוונדי… הרי אי־אפשר שתמיד תילחמו…
צבי: (בהתרגשות גוברת) נילחם! אם לא תהיה ברירה – נילחם! ושוב נילחם! אתה לא מכיר אותם! אני חייתי ביניהם, שנים! הם לא יחוסו עלינו! הם סקיתים! סקיתים!
אלה: אבסורד…
צבי: (בצעקה) כל החיים שלנו אבסורד! כל עם ישראל אבסורד! כל ההיסטוריה!
עדה: (אוחזת בזרועו, כמו להרגיעו. בלחש) אתה לא מבין אותה… כולנו באיזה שהוא אופן…
צבי: (ברוגז עצור) אנשים לא תופסים… לא תופסים שהמלחמה היא על עצם החיים… על עצם החיים!
פרד: (בדכאון) אולי זה נכון… אולי… אבל כשאני חושב על הבחורים האלה, בני 18, 19, בתוך הטאנקים… ההפגזות האלה… זה נורא! אני מעריץ אותם, כמובן… זו גבורה שאינני יודע אם יש דוגמתה בכל העולם… אבל…
אלה: אני לא חוזרת ארצה כשייגמר הקורס שלי.
מירה: (בצחוק) הנצחון שלנו מדכא אותך?
אלה: את צוחקת… כן. כשאני חושבת על זה שמעכשיו, במשך חודשים, חודשים, שנה, שנתיים, שלוש, כל הארץ סיפורי מלחמה, סיפורי גבורה, כל העיתונים, השבועונים, הרדיו, הטלביזיה – כתבות, דיווחים, תיאורים, תצלומים – איך כבשו את הרכס הזה ואיך הגנו על המוצב ההוא, ואיך צלחו את התעלה ואיך ואיך ואיך… האורגיה הזאת של גבורה, בכל השיחות, בכל מסיבות־השכנים, בערבי־שבת, בכל השירים, הפזמונים, המחזות – תוקף אותי יאוש! אני לא אוכל לחיות בתוך זה!…
מירה: לא תוכלי?
אלה: זה נורא! חשבתי שזה נגמר כבר. היה לנו המון מזה אחר ששת־הימים, וזה נמשך שלוש שנים, ארבע, וקצת שקע כבר סוף־סוף, ועכשיו – שוב! הכל מהתחלה!
עדה: את מי את מאשימה, בעצם?
אלה: אינני מאשימה. אני פשוט לא יכולה לחיות באווירה כזאת! אי־אפשר לנשום! אי־אפשר לחשוב!… והאלבומים, וספרי־הזכרון, והנאומים – על גבורת בנינו, על גבורת ישראל, והפאתוס – הו, אלוהים!
מירה: אמריקה השפיעה עליך לרעה, אני רואה.
אלה: אמריקה? תמיד הרגשתי כך! תמיד חשבתי ש…
(צלצול הטלפון. מירה ניגשת)
מירה: (בטלפון) יס, יס… (אל אלה) בשבילך.
אלה: (קופצת אל הטלפון) הו, סוף־סוף! (בטלפון) הלו, … הלו… הלו!… (ביאוש) סגרו. מה זה יכול להיות? (אל מירה) את בטוחה שאלי?
מירה: ביקשו אותך!
אלה: גבר או אשה?
מירה: אשה. ממרכזייה, אני חושבת. שאלה אם את נמצאת במספר הזה, אמרתי כן.
אלה: ממרכזייה? מן התיאטרון אולי? אבל שם בוודאי סגור כבר…
מירה: אם צריכים אותך יצלצלו שוב, אל תדאגי.
אלה: אינני מבינה…
צבי: פרד, אתה עתונאי, אתה היית בארץ, ראית את המלחמה… כתוב על כך בעתון שלך… כתוב שיש לנו כברת ארץ קטנה, יחידה בעולם כולו, ושמה ארץ־ישראל… קטנה ממאסאצוסטס, קטנה ממיין… והיא שלנו מימי גדעון, ושמשון ושאול… אבל הארץ הזאת, בשבילנו היא גדולה, גדולה מאד! מפני שזה כל מה שיש לנו, הכל! והנגב שלנו הוא בשבילנו גדול מטכסאס, והמפל של הבניאס גדול מן הניאגרה, מפני שזו היסטוריה, היסטוריה גדולה מאד!…
(מלמעלה נשמע קולה של רחל, הקוראת בשמחה, תוך כדי רידתה במדרגות:
“הפסקת אש!”
(קריאות השתוממות ומבוכה בחדר).
רחל: (על הסף) הפסקת אש!
צבי: את בטוחה? הודיעו? איך?
רחל: במו אוזני שמעתי! ברדיו! הפסיקו את השידורים והודיעו! הפסקת אש!
פרד: מה… מה בדיוק הודיעו?
רחל: מועצת הבטחון החליטה, ישראל קיבלה, המצרים עומדים לקבל כל רגע, זה מוחלט! (אל כולם) אתם המומים! אתם לא תופסים כנראה!
צבי: זה… זה טוב מאד… ואולי לא… אינני יודע…
מירה: (אל פרד) אתה בא משם, פרד, זה טוב או לא טוב?
פרד: טוב מאד, לדעתי!… (אל מירה) אני יכול להתקשר למערכת מן החדר שלך?
מירה: עלה! אתה יכול להכתיב שם מאמר שלם! (אל כולם) צריך לחגוג, לא?
(פרד ממהר לצאת ועולה במרוצה במדרגות)
רחל: הם לא תופסים עוד! להסביר לכם? הצבאות נעצרו דום, התותחים משתתקים, הרובים לא יורים, דם לא נשפך… אינך שמח, צבי?
צבי: זה… זה מוזר, ככה… דווקא כשעברנו להתקפה…
אלה: (אל צבי) התקפה! שלום! אינך תופס מה זה שלום?
עדה: כן, צריך לשתות. (ניגשת אל המזווה ומוזגת לעצמה כוסית ויסקי) אני שותה, על־כל־פנים. (מרימה את הכוסית אל כולם) אתם?… לחיי השלום!
אלה: (אל רחל) אתם נשארים, אם כן!
רחל: אנחנו ארוזים! המטוס יוצא בשש! את חושבת שנתפרק עכשיו ונחזור למיין?
מירה: מדוע לא? את הטיסה אפשר לדחות, לבטל… לצלצל לאל־על בשבילכם?
רחל: אני כמו האיכרים הצ’כים, מירה. יש להם פתגם: “יצאת מבית המארח – אל תשוב על עקבותיך פן יתפוס אותך השד!” ארזנו – צריכים לנסוע!
עדה: (מוזגת כוסית לעצמה. אל רחל) לך יש אמונות תפילות?
רחל: את לא צריכה לשתות, עדה. זה רע בשבילך…
אלה: צבי, אתה את המלחמה כבר הפסדת! נוסעים – או נשארים?
צבי: זה מוזר… אינני יודע… אולי נצליח עוד להתקשר עם הבת, נשמע מה היא אומרת…
אלה: (מוציאה פרח מן האגרטל ותולשת את עלי כותרתו) כן לא כן לא כן לא כן! נוסעים! (אל רחל) אני עולה למעלה, כותבת מכתב ושולחת אותו על ידכם!
רחל: אם זה אל בעלך – ברצון!
אלה: (אל עדה) אמרתי לך שהיא יכולה לפתוח כאן תחנת יעוץ? (יוצאת ועולה במדרגות)
מירה: אולי גם אני אבוא… אם תהיה תערוכה של בת־שבע..
רחל: נשמח לראות אותך! (כלפי צבי) הפסקת־אש – וצבי אובד־עצות!
עדה: (בגילופין, כלפי רחל) אבל זוהי שטות! שטות גמורה! צבי התחיל במחקר, הגעתם כבר עד אמריקה, מתי תוכלו שוב להגיע הנה? בשביל מה לחזור?
רחל: (אל מירה) תוכלי להיות אצלנו! יש לנו בית גדול, בשמחה נארח אותך! היית פעם בחופית?
מירה: נולדתי באבן־יהודה! לא רחוק משם!
עדה: (כלפי רחל, בהתרגשות) מה תעשו שם עכשיו? צבי כבר מעבר לגיל השירות, גם את כבר לא… זה עולה המון לנסוע לאמריקה, המון! … מתי הוא יקבל שוב מילגה כזו, לשלושה חדשים! הוא מועל באימון אם הוא מפסיק עכשיו! לדעתי, הוא ממש מועל באימון!
רחל: (אל מירה) יש אצלנו נחל, ים, חורשה… תוכלי אפילו לצאת עם צבי לצפות בציפורים…
מירה: (אל צבי) מה בדיוק המחקר שעשית במיין? כבר שבוע אתם כאן, ולא סיפרת כלום עליו!
צבי: היתה מלחמה – אפשר היה לדבר על ציפורים?
מירה: ציפור־מים, נדמה לי.
צבי: הו, ציפור נדירה, נדירה מאד…
רחל: האגמית כחולת־הזנב.
צבי: קראתי עליה באיזה מאגאזין מקצועי, לפני שנתיים, שהיא נמצאת רק במקומות מעטים בעולם, על שפת האגמים הצפוניים… והיא סיקרנה אותי, סיקרנה מאד!… יש אצלן תופעה בלתי־רגילה, מיוחדת במינה: האגמיות האלה, כחולות הזנב, חיות בלהקות, בונות את קיניהן ביחד, עפות ביחד, מחפשות מזון ביחד, אבל בכל להקה כזאת יש תמיד ציפור אחת – שימי לב! בכל להקה רק ציפור אחת בלבד! – שנבדלת מכל היתר, פורשת מן הלהקה, מתבודדת לה
רחל: והולכת לבד־לבד! הלהקה כאן – והיא כאן! כולן עומדות על שפת האגם, בקבוצה גדולה – ואת רואה איך אחת מהן עומדת לגמרי במובדל! במרחק! לבדה מחפשת מזון, לבדה מנקרת בין העשבים… (אל צבי) ספר, ספר.
צבי: שאלתי את עצמי מה פשר התופעה הזאת? מה גורם לציפור לפרוש מכל היתר? מיהי האחת הזאת? מה תכונותיה? מדוע… מדוע בכל להקה יש רק אחת כזאת? והלהקה כולה… איך… איך היא מתייחסת אל הפורשת הזאת?
מירה: איך?
צבי: בסובלנות! בסובלנות רבה!
רחל: אף פעם אחת לא ראינו שציפור אחרת מן הלהקה תתנפל עליה, או תגרש אותה משפת האגם, או תחטוף אוכל מפיה… כאילו זהו חוק הלהקה: כולן כאן – ואחת כאן…
צבי: חוק! אבל מדוע זה החוק? מדוע אלהים, או הטבע, בראו ציפור כזו, שאינה נבדלת בצורתה מכל אחיותיה – אותן הנוצות, אותן הכנפיים, אותו הזנב, אותו הצפצוף – ובכל זאת היא עומדת לה לבדה, בונה את הקן לבדה, הולכת בצד הלהקה ו לא יחד אתה… הלא זה נפלא, לא? זה מלא מיסתורין!
מירה: ומה? הגעת לאיזה מסקנות?
צבי: זהו, שרק התחלנו… רשמנו כל תנועה ותנועה שלה, כל תנועה של הלהקה בהתייחסותה אליה, ההתנהגות על שפת האגם, בקן… פתאום
(צלצול הטלפון. מירה ניגשת ומרימה את השפופרת)
מירה: (בטלפון) יס, דטס רייט, יס…
צבי: מן הארץ אולי? (ניגש אל הטלפון)
מירה: יס, שי איז היר… אואן מומנט פליז… (מניחה את השפופרת על השולחן. אל צבי) מצטערת. זה אל אלה. מתל־אביב. (רצה במעלה המדרגות)
צבי: (אל רחל) מוזר, שאין שום תשובה מארזה…
רחל: מה השעה שם עכשיו? תשע? עשר?
צבי: אנסה עוד פעם בכל־זאת.
רחל: אין איש בבית עכשיו.
אלה: (באה במרוצה, תופסת את שפופרת הטלפון ומתיישבת)
אלה: (בטלפון) יס, יס… הלו!… (צועקת) אמא? כן! אני שומעת! (אל האחרים) כל יומיים היא מצלצלת… (בטלפון) אני שומעת!… (משתתקת. שומטת את השפופרת אל תושבתה. מכסה פניה בידיה) הו, אלוהים!
רחל: (בבהלה) מה קרה? קרה משהו?
אלה: (מבלי הסר ידיה מעל פניה) אלהים, אלהים!
רחל: (ניגשת ושמה ידה על כתפה) מה קרה, אלה?
אלה: (דופקת באגרופה על השולחן) אני שונאת! שונאת! שונאת! (ניתרת ממקומה ורצה במעלה המדרגות. שתיקה ממושכת).
עדה: (בלחש) היתה לי תחושה כזאת. כל הערב היתה לי תחושה כזאת.
צבי: (אל רחל, בשקט) השארת עוד משהו למעלה?
רחל: המעיל. הפסלים של בת־שבע.
צבי: נעלה. אקח את התיק.
רחל: כן.
(שניהם עולים לאט במדריגות. עדה מכבה את רוב האורות, ניגשת אל הפטיפון, בוחרת תקליט מערימת התקליטים שעל־ידו, שמה אותו על הלוח. נשמע השיר של לנארד כהן, “סוזאן”. עדה מתיישבת על הספה, מדליקה סיגריה לעצמה, נוטלת את הכוסית, גומעת ממנה, יושבת ומאזינה.
המסך יורד לאט)
מערכה ב' 🔗
ביתם של רחל וצבי בחופית: חדר־מגורים גדול שכותלו הנגדי כולו חלון ודלת שקופים. מבעדם נראית חצר מדושאת, עצים אחדים, ומרחוק – חורשה. הכותל הימני בחצי קומתו, מהווה חיץ בין חדר־המגורים ומדור־המטבח. הכותל השמאלי – רובו מדפים מלאי ספרים, כרכים עבים, אנציקלופדיות, ובו דלת לחדר אחר. גרם־מעלות מוליך לקומה העליונה. בחדר – ספה, כורסות, שולחן נמוך ועליו ספרים פתוחים וגליונות נייר, חפצי אמנות שונים.
הזמן: שעות אחר־הצהריים של 24 בדצמבר 1973.
(משק של להקת ציפורים חולפת נשמע. רחל וצבי עומדים ליד כותל־החלון ומסתכלים החוצה)
רחל: זרזירים… שקט ברחוב, כמו מיתר מתוח… אני עוברת ליד הבריכה, שומעת צרצור כזה למעלה, גבוה, חושבת: דרור? צופית?… לא, עמוד החשמל. מצרצר, מצקצק. אין אנשים… כן, עלי ללכת… (פונה אל השולחן, נוטלת את ארנקה) אני פוגשת את ארקין, ארקין הזקן מאביחייל… בנו נפל… מנסה לומר משהו, שואלת מה נשמע… את רואה, הוא אומר, סוף דצמבר ואין גשמים, תהיה שוב בצורת, כנראה… עלי ללכת לוולמן עכשיו… (פונה ללכת, מתעכבת, חוזרת, מסתכלת החוצה) זרזירים…
האויר כבד, לחץ כזה… משפיע, משפיע… גם על אנשים בריאים משפיע… מין אנחה כבדה, בחום הסתווי הזה… אני הולכת ברחוב ומשפילה את עיני, אולי אתקל בעיניים של… צריך להשקות את הדשא, אינך חושב?
צבי: בערב, אפתח את הממטרה. מה עם וולמן?
רחל: עלי להחתים אותה… מכתבים… מה אני יכולה לומר לאשה ששיכלה את בנה?… מה אני יכולה לומר לאלמנות?… אז אני הולכת מבית לבית ויודעת: עניינים מעשיים! רק עניינים מעשיים! בטוח לאומי, פיצויים, תביעות… איזה לעג, מכתבים… והיא לבדה בבית, עם הילדה… באמצע הרחוב אני נעצרת ושואלת את עצמי: מה את עושה?… שלושה חדשים, וכמה הכל נשתנה. אפילו צבע השמיים. אחזור בעוד חצי שעה בערך. (פונה לצאת. מתעכבת ליד הדלת) אמרנו שנעשה מסיבת־פרידה למירה, ולא הספקתי אפילו לקנות עוגה. אינני מוצאת זמן… וגם אלה צריכה לבוא עוד. (פותחת את הארנק, מפשפשת בו) האם לקחתי אתי הכל? כן, המכתב ישנו. (סוגרת את הארנק) מוזרה עדה, אינך חושב?
צבי: (כמתעורר מהרהורים) עדה? כן, קצת…
רחל: בצהריים, לפני שהגעת… התהלכה בחדר… לא התהלכה, שטה… עם חיוך סהרורי כזה… עוברת מן הספרים אל החלון, מסתכלת החוצה, בעצים, בציפורים… מעשנת… אלי כמעט לא דיברה.
צבי: ביישנית.
רחל: מה היא עושה?
צבי: היא… יצאה לקנות איזו מתנה בשביל מירה.
רחל: מה היא עושה בכלל? היא עושה משהו?
צבי: מתכוננת ללמוד, נדמה לי.
רחל: באוניברסיטה?
צבי: כן.
רחל: ללמוד מה?
צבי: ביולוגיה, נדמה לי. תגשי לדואר בדרך, אם תספיקי. (מוצא פתק על השולחן ומוסרו לידה) איזה מכתב רשום בשבילי.
רחל: (מתעכבת, כמנסה לומר משהו, וחוזרת בה) אם אספיק. שמת לב ללהקות העורבים?… השדות מלאים אותם…
(יוצאת. צבי מתהלך בחדר. מסתכל לחצר. אח"כ מתיישב ליד השולחן, מעיין בספרים, מנסה לרשום משהו. נכנסה עדה, חבילה קטנה בידה)
עדה: זה בשביל מירה. (פותחת את החבילה ומראה) יש פה היפי אמריקאי שעושה סנדלים תנכיים… אתה חושב שתשמח לזה?… (צוחקת) אני שואלת אותך, כאילו אתה יודע… (מתיישבת לידו) מה אתה קורא?… (קוראת את הכתוב על הכריכה שצבי הופך לנגדה) “ר. מיינרצהאגן – ברדס אוף ארביה”… קורא, קורא… תצא אתי קצת? קצת? לחורשה?… רחל כועסת עלי?
צבי: מי?
עדה: פגשתי אותה. בדרך הנה. נדמה היה לי. אני מקווה שלא. אצטער מאד אם תכעס עלי. כי אני… מכבדת אותה. מאד. תצא קצת?
צבי: לא עכשיו, לא.
עדה: עובד, עובד… אני אסגור לך את כל הספרים. (סוגרת ספר ועוד ספר, צבי מונע בעדה. אוחזת בחוזקה בידו) אני אנשוך אותך! (תוקעת שיניה באמת ידו) לא כואב לך?… הבט, טביעות השיניים… (צוחקת) לא תוכל למחוק. יש לי שיניים של ארנבת, אתה יודע? ארנבת נושכת צבי. מי רץ מהר יותר? ארנבת או צבי? אם אברח, תוכל לתפוס אותי? (מסתכלת בניירותיו) לאטינית. כל המלומדים כותבים לאטינית. (קמה. פונה אל החלון. מדליקה סיגריה לעצמה. מסתכלת החוצה) פארקינזוניה. כשהייתי קטנה, חשבתי תמיד שהפרחים שלה הם פרפרים. (שתיקה) כשבאתי הביתה, לא שאלו אותי כלום, אתה יודע? איך היה בבוסטון? מה עשית? מדוע לא חזרת בזמן המלחמה? מדוע חזרת עכשיו? לא כלום. וזה היה נפלא, שלא צריך היה לענות. מה הייתי עונה? שחזרתי מפני שלא יכולתי להיות שם בלעדיך? (פונה לאחור. ניגשת אל צבי וכורעת על ברכיה לרגליו) אני לא אפריע לך. אני מבטיחה. רק אהיה בקירבתך. זה הכל. בקירבתך. אהיה אסיסטנטית שלך. מסכים? מסכים? (צובטת את פרק ידו) הגד שאתה מסכים! הגד! אני אשרוף אותך בסיגריה! (צבי נוטל מידה את הסיגריה ומכבה אותה לאט במאפרה) אני לא מסוכנת כל־כך! לא תמיד! לא! מדוע אתה שותק? (שתיקה. משתטחת על השטיח ושוכבת אפרקדן עליו, ידיה תחת ראשה) אחרי שנסעת, אמרתי לעצמי: הנה, קרה לך הדבר, קרה, מה שלא קרה שש שנים… מה שלא קרה אף פעם, גם קודם לכן… האדם! האדם הראשון! אדם שאפשר לבטוח בו!… ברגע שראיתי אותך, ברגע ששמעתי את קולך, ידעתי – אדם! שאפשר לבטוח בו. עד הסוף. אף פעם לא היה לי אדם כזה… אני ילדה מאומצת, אתה יודע? כל הקיבוץ אימץ אותי, מגיל שמונה… (צוחקת) מאומצת! חייבת הייתי להיות אמיצה כדי להיות מאומצת! כי שם כולם אמיצים… (שתיקה) ואחר־כך, לאחר שהוא לא היה עוד, נשארתי לבד, לגמרי לבד… (שתיקה) אבל הוא היה ילד. ילד יפה, זהוב. ילד. שתיל רך. זקוף. השתילים מתים זקופים. כך כתוב?… (שתיקה) איזה מזל היה לי שהייתי בבוסטון, ושהיתה מלחמה, ואתה נשארת תקוע שם ופגשתי בך!… במלחמה אחת איבדתי, במלחמה שנייה מצאתי… אני אינני צריכה הרבה – רק את קירבתך… (מתיישבת, זוחלת על ברכיה אל צבי) הבט, צבי, עכשיו ברצינות. זאת־אומרת, בלי רגשנות. אסור להיות רגשנית, נכון?… ובכן, אני כבר אירגנתי הכל בראש הקטן שלי: אני אלמד. כן, באוניברסיטה. על־ידך. ואני אהיה האסיסטנטית שלך. רק האסיסטנטית. שום דבר אחר לא. שום־שום דבר אחר. לא אפריע, רק אעזור. אעזור לך במעבדה, אעזור לך בתצפיות… רחל עסוקה, היא עובדת, נכון? אני אהיה נושאת־הכלים שלך. כשתצא לצפות בצפרים, אני אשא את המשקפת, את הרשתות, החרקים… אני יודעת טבע. תמיד הצטיינתי, ואני אוהבת. טבע. לא אותך, לא! (סוטרת על ידו) לא!… למה אתה שותק כל הזמן? אתה חושב על ציפורי־אראביה כשאני מדברת אליך? אני אגרש לך את כל הצפורים! (חוטפת צרור הניירות מן השולחן ומעיפה אותו באוויר) הנה! אעיף אותן! (קמה ומעיפה עוד ניירות, בכל חלל החדר) הנה! הנה! כמו יונים! (סובבת בחדר ומעיפה) יוני־שלום! תמה המלחמה! שלום! שלום! שלום!… (נעצרת, מסתכלת בו). אתה רע. כמו כולם. אתה לא אוהב אותי. אני אורחת שלך! למה אתה מקבל אותי בסבר־פנים כזה? אתה לא נימוסי, לא! (מליטה פניה בידיה) אתה מעליב אותי! (יוצאת דרך דלת המרפסת הפתוחה אל החצר וממשיכה ללכת לעבר החורשה).
צבי: (משתהה עוד רגע. אחר־כך קורא) עדה!… (פולט קריאת כאב) אח… (שם ידו מאחורי גבו)
(יוצא בעקבותיה. מתרחק לעבר החורשה עד שנעלם מן העין)
(נשמע צלצול בדלת. צלצול שני, חזק יותר. מירה קוראת “רגע”!. יורדת במדרגות ופותחת את הדלת. מופיע עמיקם, מהלך בעזרת קביים)
עמיקם: אני מפריע?
מירה: לגמרי לא! היכנס.
עמיקם: רחל איננה?
מירה: (מסתכלת סביבה) הלכה כנראה.
עמיקם: צבי?
מירה: אני רואה שגם הוא הלך.
עמיקם: ציפורים, מה?
מירה: (צוחקת) כנראה. (מתכופפת לאסוף את הניירות שעל הרצפה) אני רואה שהרוח העיפה הכל.
עמיקם: את זאת מבוסטון.
מירה: מירה שמי. שמך עמיקם.
עמיקם: קל להכיר אותי, מה?
מירה: שב, הם בוודאי יחזרו עוד מעט.
עמיקם: אם תכיני לי קפה. את כבר בת־בית פה, לא? (מתיישב על כורסה).
מירה: בערך.
עמיקם: ארבעה ימים? חמישה?
מירה: שבוע. אכין קפה בינתיים.
(יוצאת למדור המטבח. השיחה מתנהלת ממדור למדור)
עמיקם: אז איך את מרגישה בארצנו?
מירה: מצוין!
עמיקם: מה מצוין כל־כך?
מירה: זאת־אומרת… ההרגשה האישית שלי, פה בבית…
עמיקם: את לא צריכה להתנצל, זה בסדר גמור! חמש שנים מאז יצאת מן הארץ, לא?
מירה: אני רואה שכבר סיפרו לך הכל עלי.
עמיקם: לא הכל. משהו. את מאבן יהודה, מה?
מירה: נכון.
עמיקם: ויש לך אחות, וחברה ששמה אלה…
מירה: היתה לי אחות. היא מתה ממחלה ממארת. סוכר?
עמיקם: שתיים, וקצת חלב. כן, בעצם אני יודע.
מירה: ולך יש אשה ושמה ארזה, הבת של צבי, ובן ושמו יאיר, ובת…
עמיקם: ורגל וחצי. זה קצת יותר טוב.
מירה: ממה?
עמיקם: ממה שהיה לאחותך!
(מירה נכנסת עם שני ספלי קפה ומתיישבת)
עמיקם: למה באת, בעצם?
מירה: התגעגעתי, פשוט!
עמיקם: את מתכוונת – ארץ ציון, נחלת אבות, וכל זה…
מירה: לנוף, לאנשים…
עמיקם: לא הכי שמח עכשיו…
מירה: כן, כמובן…
עמיקם: היית צריכה לחכות קצת.
מירה: למתי?
עמיקם: אני יודע? עד אחר המלחמה הבאה. יהיו פחות אנשים, אמנם, אבל יותר נוף!
מירה: אתה רואה שחורות…
עמיקם: שחורות? אני רואה ירוק! נוף כזה כמו בתמונות של פלשתיין מן המאה הקודמת – ראית בטח בספרים של צבי – זיתים, מעיינות, חורבה פה־ושם… אידיליה…
מירה: מדברים על ועידת שלום…
עמיקם: באחרית הימים. אולי!
מירה: בעוד שבועיים…
עמיקם: תראי, גבירתי – כשמשני הצדדים עומדים זה מול זה: תותחים, טאנקים, טילי סאגר, טילי פרוג, טילי סקאד, סאם 3, סאם 6, סאם 77, סאם 777 – הם מוכרחים לירות! אלוהים לא יעצור אותם! ג’נבה! ועידה! אנשים נהרגים! מה זה גוף של בן־אדם – 50 מ"מ פלדה? קצת בשר, ועצמות, ודם. רסיס אחד של פגז גומר גוף של בן־אדם! יחד עם הנפש הטובה ביותר.
מירה: ניצלת בנס…
עמיקם: תלוי איך מסתכלים על זה.
מירה: הטאנק שלך נפגע בטיל, שמעתי.
עמיקם: שלושה נשרפו, ואני הצלחתי לצאת – נס?… (שתיקה) אבל אלוהים אוהב אותי! ברחתי תחת אש, הגעתי למוצב שעמד שמונה ימים ולילות תחת הפגזות – ושוב יצאתי חי, פחות או יותר. פחות חצי רגל, זאת אומרת.
מירה: איפה זה היה?
עמיקם: ואם אגיד לך שני קילומטר מערבית מתל־שאמס, תדעי איפה זה? תקראי בספרים! עוד מעט יהיו ספרים – תקראי!… אגב, החברה הזאת שלך, אלה, אלה לוין שמה, נכון?
מירה: כן. היא צריכה לבוא הנה היום.
עמיקם: הנה? היום? (קם) אני מסתלק אם כן.
מירה: אתה מכיר אותה?
עמיקם: לא. אבל לא רוצה לענות על שאלות. תודה.
מירה: איזה שאלות?
עמיקם: בעלה שמו שאול, נכון? שאול לוין?
מירה: היכרת אותו?
עמיקם: (מתיישב) הייתי אתו במוצב, שמונה ימים. לא רוצה לענות על שאלות. (שתיקה) את – היכרת אותו?
מירה: אני? לא. לגמרי לא.
עמיקם: בחור מוזר. פילוסוף. בין הפגזה להפגזה היה מדבר על השארת הנפש,הנצח, נירוונה, המוות הוא לא מוות…
מירה: ספר…
עמיקם: אני מוכרח להודות שהוא עשה עלי רושם. מוזר, מסוגר… בכל הרעשה היו המשקפיים נופלים לו. איפה המשקפיים, איפה המשקפיים, היה גוחן על האדמה ומחפש… (שתיקה) שיישאר בינינו? – הוא נשבר.
מירה: נשבר?
עמיקם: נשבר! נשבר! ההפגזות האלה הוציאו את כולנו מן הדעת – אבל הוא נשבר. ב־17 לחודש בבוקר מצאנו אותו, שוכב על הדרגש, דמו קרוש ברקה, המשקפיים על האדמה. זה אני מספר לך! בשבילה הוא נפל, מובן?
מירה: זה נורא…
עמיקם: נורא? מדוע זה נורא יותר מלמות מפגז? או מטיל? למות זה למות!… אבל בשבילה הוא נפל! למען המולדת! היא אלמנת מלחמה! ברור? (לאחר שתיקה, בשקט) מלבד זה – גם ענין של פיצויים…
מירה: (לאחר שתיקה) דיבר עליה?
עמיקם: עליה? לא. רק הזכיר פעם, שאשתו בבוסטון, לומדת דראמה… כשרחל סיפרה עליכם, נזכרתי פתאום… עולם קטן, מה?… זהו, לא היית צריכה לבוא הנה עכשיו… על מה מדברים פה היום? – נעדרים, נכים, אלמנות… מיותר בהחלט, במצבך…
מירה: במצבי?
עמיקם: אומרים שהיית קשורה מאד לאחותך.
מירה: הייתי מוכנה לזה. כבר כמה שנים. היו לה איזה עשרה אחוזים סיכויים. להישאר בחיים, זאת או מרת.
עמיקם: זה לא היה כל־כך רע. יותר משיש לנו.
מירה: למי, לנו?
עמיקם: לנו, לכולנו. למדינה!
מירה: אתה מדבר שטויות, תסלח לי.
עמיקם: תחזרי לאמריקה. תאריכי ימים.
מירה: הו, הפסק! אתה מדבר כמו איזה יהודי בפולין, ערב השואה.
עמיקם: ומי אומר שפה לא יכולה להיות שואה? מדוע לא? מפני שזה לא מתקבל על דעתך? מפני שלא נעים לחשוב על זה? אם תפקחי את העיניים ותסתכלי בעובדות, רק בעובדות – תראי שזו אריתמטיקה פשוטה: מאה מליון ערבים, כל אפריקה, כל אירופה, מיליארד חביות נפט, חצי מליון טאנקים ומטוסים, ומה נגד זה? שלוש מאות אלף גיבורים? גיבורי מצדה? שאפילו אמריקה כבר לא שמה עליהם? המחשב יאמר לך כמה זמן נשאר לנו לחיות: dir=“rtl”>שלושה חדשים. ששה… אולי שנה…
מירה: אני אינני מאמינה בזה.
עמיקם: גם שם לא האמינו! בטרזנשטאט, הם חיו כמו במחנה קיץ: תזמורת, להקות תיאטרון, בדרנים, חתונות…
מירה: מה אתה יודע על טרזנשטאט?
עמיקם: תשאלי את רחל, תספר לך… שבוע לפני שברחה משם, היתה לה חגיגת יום הולדת… אספו תפוחי־אדמה בשדות, תות־שדה, טיגנו לביבות, הידידים התאספו בצריף, הדליקו נרות, שרו שירי ציון… חגיגה, שמח… את נשארת פה הרבה?
מירה: עכשיו? – לא. מחרתיים אני חוזרת. באתי רק להביא עבודות של אחותי. פסלים. מכינים תצוגה שלהם, במוזיאון.
עמיקם: אבן? ברונזה?
מירה: חימר. ויש לי המון עבודה. רוצים שארשום כל פסל, המידות שלו, מתי נעשה, איך, וכל מיני פרטים על אחותי… בשביל הקטלוג… אז אני יושבת למעלה ורושמת.
עמיקם: ואחר־כך?
מירה: אחר־כך… בעוד כמה חדשים, אני אבוא בכלל.
עמיקם: יש תקווה לציונות, אני רואה…
מירה: אתה – לא ציוני?
עמיקם: הייתי. עד ה־8 לאוקטובר, 10 בבוקר. ב־8 לאוקטובר – (בפאתוס) ויניחני בתוך הבקעה והנה היא מלאה… אש. מאות טאנקים עולים ממזרח – ואש. ואז – (קם, נוטל את קביו) זהו, ידידתי. מצטער שגרמתי לך אכזבה. רצית לראות לפניך גיבור מלחמה – ראית כלב צולע.
מירה: ואז?
עמיקם: מה ואז?
מירה: אמרת שהיית בתוך הבקעה ואז –
עמיקם: ואז – נתגלתה לי האמת!
מירה: איזו אמת?
עמיקם: שאין סיכוי! שארבעים שנה חייתי באשליה! עשרים שנה השליתי את עצמי שנוכל לחיות עם הערבים, עשרים שנה – שנוכל לנצח אותם – עד שהתפכחתי: לא לחיות ולא לנצח. נקודה. סוף.
מירה: המסקנה?
עמיקם: המסקנה?… (מתישב סמוך אליה, בשקט עסקי) כמה שווה הבית שלך בבוסטון? 80 אלף דולאר? 100?
מירה: (פורצת בצחוק) אתה רוצה לקנות אותו!
עמיקם: מה את צוחקת? אני עשיר! 80 אחוז נכות! פיצויים! המשק שלי שווה איזה שלוש מאות אלף!
מירה: יש עליו משכנתא, על הבית…
עמיקם: עם המשכנתא! עשינו עסק?
מירה: מתי?
עמיקם: עכשיו! (מוציא פנקס צ’קים ועט) כמה לרשום?… מה את צוחקת?
מירה: לפי החוק של מאסאצ’וסטס, אסור למכור בית שיש עליו משכנתא…
עמיקם: אני אשלם אותה!
מירה: אתה נדיב מאד… אתה יודע, אחותי… אמרתי לך, היא ידעה שתמות, ורצתה להכין הכל מראש, גם את מכירת הבית… אז כשנודע לה על החוק הזה, הלכה אל הדוד שלנו שם, שכסף לא חסר לו, והציעה לו שישלם את המשכנתא ואחר־כך ישכיר את החדרים, ומשכר הדירה יחזיר לעצמו את הכסף… אתה יודע מה ענה לה? “ומה יהיה אם לא תמותי?”
(נכנסת רחל)
עמיקם: אני קונה בית, רחל!
רחל: בשביל מירה?
עמיקם: (אל מירה) או אולי את רוצה שנתחלף בבתים! אצלי יש גם משק!
מירה: (קמה) עוד נדבר על זה. בינתיים אני מוכרחה לגמור משהו דחוף יותר… תסלחו לי.
(עולה במדרגות)
רחל: צבי איננו?
עמיקם: לא היה.
רחל: החברה שלה?
עמיקם: אלה?
רחל: השנייה, עדה.
עמיקם: לא ידעתי שיש עוד אחת.
רחל: מה נשמע בבית?
עמיקם: בסדר. ארזה עובדת בשביל שניים ומספיקה כמו ארבעה. היום הוציאה איזה אלף ורדים לשוק.
רחל: מצטערת שלא הספקתי להיות אצלכם…
עמיקם: זה בסדר. יאיר עוזר.
רחל: הייתי אצל וולמן…
עמיקם: זה שבנה נפל בתעלה?
רחל: נעדר.
עמיקם: נעדר זה נפל.
רחל: לא בשבילה. היכרת אותו?
עמיקם: לא חושב. בן כמה היה?
רחל: תשע־עשרה. ילד. (ניגשת לשולחן ומסדרת את המונח עליו) הלך, והשאיר הכל.
עמיקם: את היכרת אותו?
רחל: את עודד? הוא היה בא הנה לעתים. עוד כשהיה בן עשר, אחת־עשרה… היה תופש ציפורים ומביא אותן לצבי, שיגדיר לו אותן. פעם הביא שחרור, שצד אותו וטיפל בו…
עמיקם: (קם וניגש לחלון) ספרי.
רחל: מה לספר?
עמיקם: עליו.
רחל: לא הרבה אני יודעת. היה נער עדין, ביישן, למד לנגן על קלרניט… ניגן יפה מאד, היינו שומעים אותו אפילו מכאן, בערב… לפני כמה חדשים, בקיץ, נכנס הנה… היה בסיני וקיבל חופשה של כמה ימים… הביא משם שלווים… מגוחך היה שנער כל־כך עדין הוא תותחן…
עמיקם: ספרי, ספרי!
רחל: מה אתה רוצה לשמוע?
עמיקם: עליו.
רחל: אינני מבינה.
עמיקם: מעניין אותי!
רחל: אתה… הרי לא הכרת אותו.
עמיקם: הוא נפל! בן תשע־עשרה! מעניין לשמוע!
(רחל תוהה עליו בחשדנות)
עמיקם: את יודעת לשם מה באתי.
רחל: (מתבוננת בו, לאחר שתיקה) אולי נדחה זאת למחר…
עמיקם: (בצעקה) הוא רוצה להתגייס לסיירת צנחנים! יש לו רשרוש בלב!
רחל: הוא ייבדק, אם כן, והרופא הצבאי…
עמיקם: הרופא הצבאי לא יגלה את זה! אני מכיר את הרופאים האלה! אני מכיר את הצבא! אין הרבה מתנדבים לסיירות, והם לא יתנו לאחד כזה להישמט מידיהם!
רחל: אם כן אתה רוצה שד"ר שפר…
עמיקם: (בצעקה) כן בהחלט! שיתן לו אישור! הוא טיפל בו כשהיה ילד! רשום אצלו בכרטיסייה: רשרוש בלב! שיצלצל ללשכת הגיוס! שיודיע להם שיורידו לו את הפרופיל! אין לו פרופיל קרבי! תזכרי: אין לו פרופיל קרבי!
רחל: (בלחש) אתה צועק נורא. אתה רוצה שהיא תשמע?
עמיקם: לא איכפת לי שתשמע! אין לי סודות! הכל גלוי היום!
רחל: דבר אתה עם ד"ר שפר…
עמיקם: (ברוגז) אותי הוא לא זוכר כלל! הוא מכיר אותך, ואת צבי. צבי היה המורה שלו לביולוגיה! הוא מעריץ אותו! הוא יעשה הכל למענו!
רחל: דבר שוב עם צבי… או מוטב, שלח את יאיר עצמו אל ד"ר שפר…
עמיקם: יאיר לא ילך אליו! הוא לא רוצה ללכת! הוא רוצה סיירת, סיירת קרבית!
רחל: אם כן אתה רוצה שאני… אומר לד"ר שפר שללא בדיקה…
עמיקם: (בלעג) איזה פשע! איזה פשע… כשיאיר ייהרג תוכלי לרחוץ את ידיך ולומר במצפון נקי שלא רצית להשתמש בקשרים…
רחל: למה אתה מדבר כך, עמיקם?
עמיקם: מפני שזה בטוח! בעוד חודשיים, שלושה, שישה, – תהיה שוב מלחמה. את יכולה לסמוך על מה שאני אומר לך! ואני לא רוצה שיאיר ייהרג, את מבינה את זה?
רחל: אני… אינני מכירה אותך…
עמיקם: השתניתי, מה?
רחל: אף פעם לא דיברת כך…
עמיקם: אף פעם גם לא נראיתי כך.
רחל: אסור לנו לאבד את הראש, עמיקם!
עמיקם: אני לא איבדתי את הראש, רחל! אני איבדתי רק רגל!
רחל: גם עלי עברו דברים!
עמיקם: והיית מאושרת!
רחל: הגעתי הנה. כשהיתה פה מלחמה.
עמיקם: הראשונה.
רחל: לא ראשונה בשבילי.
עמיקם: היו כבר ארבע מאז.
רחל: לא נתחרה זה בזה, טוב?
עמיקם: כמובן שלא! קשה לי לרוץ בימים אלה!
רחל: אילו כולם חשבו כמוך…
עמיקם: זה לא מעניין אותי מה שכולם חושבים! אני לא רוצה שיעבור עליו מה שעבר עלי, את תופסת? אני אעשה הכל, כדי שלא יעבור עליו מה שעבר עלי! אני לא אתן לו למות בגיל 18!
רחל: אתה מדבר כאדם שלא חי בארץ הזאת, שלא…
עמיקם: (צוחק) הו, זה טוב!… שכחת את שושלת היוחסין שלי, אני רואה! (קם, עומד על קביו) אני מגזע המייסדים: אבא – עלייה שלישית, ראשוני המתיישבים בכפר ויתקין…
(צבי נכנס מן המרפסת, עומד ומקשיב)
אמא – עלייה שנייה, גדוד־העבודה, עין־חרוד… (אל צבי) מה שלום הסנוניות, צבי? בנו קינים בחורשה? (אל רחל) הארץ מתחלקת לניצים וליונים, וצבי עם הסנוניות שלו!… (אל צבי) תיגש אלינו פעם, הן מטנפות את כל העצים עם הצואה שלהן… (אל רחל) ייחוס נדיר כפי שאמרתי. עוד לפני שלמדתי ללכת ידעתי מי זה טרומפלדור, עוד לפני שלמדתי לקרוא, ידעתי מי זה אלכסנדר זייד, עוד לפני שלמדתי לחרוש, ידעתי מי זה יצחק שדה, ועוד לפני שיצאתי לחיים, ידעתי שטוב למות. בעד ארצנו, כלומר. (אל צבי) אז עכשיו היא אומרת לי שאני מדבר כאדם שלא חי בארץ הזאת!
רחל: (אל צבי) הוא רוצה שאדבר עם ד"ר שפר.
עמיקם: הזמן עובר! יש שבועיים בסך הכל! ב־15 הוא מתגייס!
צבי: אתה רוצה שהיא תשפיע עליו?
עמיקם: (צועק) יש לו רשרוש בלב!
צבי: (בשקט) היה לו רשרוש בלב, היה לו.
עמיקם: הוא לא יהיה קרבי, צבי! אני יודע מה זה להיות תחת אש, כשהכל נשרף, כשאין לך לאן לברוח, כשאתה עזוב! עזוב!
רחל: אני מבינה אותך…
עמיקם: (צועק) את לא מבינה אותי, מפני שאף פעם לא היית אם!
צבי: שתוק! (סוטר לו על לחיו)
רחל: צבי!
עמיקם: (נדהם. אחר־כך בשקט) אתה יודע על מי הרמת יד? על גיבור מלחמה! כאילו קרעת את הדגל! כאילו חיללת קבר־אחים! אפשר היה לתבוע אותך על בזיון המדינה! (צבי מתיישב. אחריו מתיישב גם עמיקם).
עמיקם: (בשקט, כאילו דבר לא קרה) זה בשבילך, צבי: כשהייתי למעלה, ברמה, במוצב זאת־אומרת, לא בטאנק, הטאנק הלך כבר – ראינו להקה שלמה של עיטים. חגים סביב סביב למעלה, מקורים גדולים, כפופים כמו ווים, כנפיים עצומות, כמו מיג 29, ציפורניים דורסניות, חגים, מרחפים, פתאום צוללים למטה… מחזה נדיר… ואולי לא היה זה עיט, אינני בטוח…. אולי בז, או רחם, או נשר… כדאי לך לגשת פעם, לערוך איזה תצפיות, לא לעתים קרובות מזדמנים עופות כאלה בסביבה… עופות תנ"כיים!… (לאחר שתיקה) או שאתה רוצה לחכות לסיבוב הבא?
רחל: (אל צבי) איפה עדה?
צבי: (משתמט) הלכה לחורשה.
רחל: לבדה לחורשה?
צבי: (כובש רוגז) לבדה. מדוע לא לבדה?
עמיקם: בכלל יש שם המון ציפורים ברמה, ציפורייה שלמה של ציפורים נדירות… לא כמו באמריקה, אבל יש!… קוקיה, סיס… תעלה פעם לשם, אולי תמצא גם ציפור־אש, מי יודע?…
צבי: (לאחר שתיקה) מה קרה לנו?… לכולנו?… אני זוכר מלחמות, מאורעות… 36, 48… מה היה לנו אז? לא כלום! ידיים ריקות!… אני פוגש תלמיד שלי, סטודנט – רימו אותו! הבטיחו לו שלום! הבטיחו!… מדברים כאילו שואה, כאילו קץ הימים… היינו פה פחות מחצי מיליון, לא צבא, לא מדינה…
עמיקם: (מפזם לעצמו, כשהוא מלווה בנקישות קב על הרצפה) “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת…”
צבי: תמיד היינו מיעוט, מיעוט קטן… מוקפים… מה היה בגולה? היינו חסרי מגן לגמרי… יהודים לא אמרו נואש…
עמיקם: (כנ"ל) “ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום…”
צבי: מפני שהיתה אמונה! האמינו בעם! האמינו בעתיד!… וגם פה האמנו! האמנו בארץ, בעצמנו… בחברה שאנו בונים פה… בתש"ח היו 6000 קרבנות! אחוז אחד של האוכלוסיה! כולם הכירו את כולם, כמו משפחה אחת… ובכל־זאת…
עמיקם: (בקול רם) “ומתחיל ללכת!”… שיר טוב. יכול להיות שיר לכת… קצב מהיר, חזק…
(צלצול בדלת. רחל קמה לפתוח. מופיעה אלה)
אלה: (על הסף) אחרתי?
רחל: חיכינו לך, היכנסי.
אלה: אני מבולבלת לגמרי! אני עוצרת טרמפ, הוא אומר לי – לחדרה. יופי! אני נוסעת, נוסעת, פתאום אני רואה שאני כבר בצומת חדרה! עברנו את חופית ולא הרגשתי! אני אומרת לעצמי: את משוגעת! את צריכה להיות שם לפני ארבע. בקיצור, ירדתי ועמדתי על הכביש להשיג טרמפ חזרה… איזה פיזור.
רחל: לא אחרת כלום. הכירו: עמיקם, בעלה של ארזה…
אלה: (ניגשת ומושיטה לו ידה) אל תקום. אלה. (אל צבי) אתה נראה מודאג, צבי.
צבי: כמו כולם.
אלה: אבל אתה לא כמו כלום! אתה צבי! הצבי ישראל! (אל רחל) עלייך שמעתי המון, רחל! עסוקה, פעילה… (מראה על המרפסת) העצים בשלכת, אני רואה. כשהייתי כאן לפני חודש, היה הכל ירוק עדיין. איפה מירה?
רחל: למעלה, בחדר. עובדת.
אלה: עובדת?
רחל: את יודעת שקיבלו את הפסלים של בת־שבע לתצוגה, במוזיאון.
אלה: זה נפלא! אז היא הביאה אותם!
רחל: ומכינה.
אלה: מה עם עדה? לא הגיעה?
צבי: יצאה לחורשה ו… אנחנו מחכים לה…
אלה: ע־דה מת־בו־ד־דת! כמו תמיד. בבוסטון היא היתה נעלמת לנו לימים שלמים. (אל רחל) מה היא עושה? בקיבוץ?
רחל: אתה יודע, צבי…
צבי: מתלבטת… בעצמה אינה יודעת… חושבת ללמוד, לעבוד… קשה לה..
אלה: הגידי, רחל, את לא עייפה? (אל היתר, בבדיחות עגומה) אתם לא עייפים?
רחל: משתדלים לעשות מה שאפשר.
אלה: אני מתכוונת בכלל! אני קוראת את החדשות – חרם הנפט, המצור, כל העולם נגדנו – פתאום אני מרגישה את עצמי עייפה! עייפה להיות יהודיה!
רחל: טוב יהודי עייף וחי…
אלה: לא כולם חיים…
רחל: כן, כמובן…
אלה: אפשר לעלות אליה?
רחל: בואי, כמובן!
(רחל ואלה עולות במדרגות). מלמעלה נשמעת קריאת שמחה של מירה: “אלה! יופי שבאת”!)
צבי: (מתקרב אל עמיקם, בנסיון של שיחה מלב־אל־לב)
למה הציניות הזאת למה הלעג הזה לכל מה שיקר לך! לך!
עמיקם: שהתחנכת! על ערכים! שבנית את הארץ!… (ביובש) כמו שאמר הסטודנט שלך: רימו אותי.
צבי: מי רימה אותך? הלא… הלא שבועיים לפני שנסענו… ישבת כאן, על הכורסה הזאת, ואתה אמרת לי, שאפילו בעוד עשרים שנה…
עמיקם: (ביובש) זהו, שרימו אותי.
צבי: הוכחת לי! באותות ובמופתים הוכחת לי, שיש לנו עליונות מוחלטת, בכל, בטכניקה, בכושר, בכלים…
עמיקם: (כנ"ל) רימו אותי.
צבי: לא רק זה. אמרת שאסור לנו לזוז. אסור! אפילו שעל. מן התעלה, מן הירדן…
עמיקם: (כנ"ל) רימו אותי.
צבי: דיברת על מושבים חדשים, על יד שכם, ג’נין, סיני…
עמיקם: (צועק) אמרתי לך שרימו אותי!… (לאחר שתיקה. בשקט) אבל אתה לא צריך להיות מאוכזב… אפריקה, גושן… מאה ק"מ מקאהיר, חמישים מדמשק, מלכות דוד! אומרים שמצאו איזו כתובת עברית בצד השני של הסואץ…
צבי: יש לך פתרון?
עמיקם: אתה תדבר עם ד"ר שפר?
צבי: מדברים על פשרות… אבל איזו פשרה אפשר לעשות עם אויב שכל מטרתו להשמיד אותך…
עמיקם: שאלתי משהו.
צבי: דיברנו על זה, עמיקם. אין לי מה להוסיף על מה שאמרתי כבר.
עמיקם: טוב. (נוטל את קביו וקם. במצב רוח מרומם) ומה שנוגע לפתרון… צבי… הטבע, הטבע! חזרה אל הטבע! (פונה ללכת)
(מלמעלה יורדות רחל, מירה ואלה. צבי, משרואה אותן, נכנס לחדר הסמוך)
מירה: (אל עמיקם) אתה הולך כבר? חכה, תשתה אתנו קפה! (בשובבות) מכינים לי מסיבה קטנה.
רחל: אנחנו יוצאות לחנות. נחזור עוד מעט.
מירה: צ’או. אתה נשאר.
(רחל ומירה יוצאות)
אלה: יש לך סיגריה אולי?
עמיקם: הפסקתי לעשן. אבל יש לי. לכבד. (מוציא חפיסת סיגריות וגפרורים מכיסו ומושיט לה) אלה שמדברים אתי אוהבים לעשן.
אלה: שב. (מדליקה סיגריה לעצמה) סיפרו לי גדולות עליך.
עמיקם: (מתיישב) סיפרו? מי?
אלה: פיקדת על טאנק, היית מוקף, לא רצית לסגת… (מתיישבת)
עמיקם: את – בתיאטרון, נדמה לי.
אלה: נפלא! איזו הקשבה! חג! הייתי בסיני… מדבר… מחנה אוהלים ליד המיטלה… איזה מאה חיילים, תחת כיפת־השמיים, בצהריים, ואני משמיעה להם קטע ארוך מ“אנטיגונה”!… “אנטיגונה”! תאר לך!… מה להם ולטרגדיה של איזו אשה יווניה מלפני 2500 שנה! ואיזו הקשבה! בנשימה עצורה! עד הסוף! חשבתי: יש תקווה.
עמיקם: תקווה למה?
אלה: לעם ישראל!
עמיקם: מזה?
אלה: כן! חשבתי: אולי… אולי אפשר להתחיל מהתחלה… מן האנשים האלה… באוהלים… זהו פלא, אינך חושב?
עמיקם: מה פלא?
אלה: האנשים האלה… הם עברו את האש, עברו את… הדברים הנוראים ביותר… והם… הם לא נעשו קשוחים! להיפך! הם נעשו ערים כל־כך, פתוחים כל־כך… אנטיגונה… כמו ילדים!
עמיקם: היית ברמה?
אלה: גם שם – אותו דבר! מקשיבים, צמאים לשמוע…
עמיקם: גדוד 431?
אלה: אינני זוכרת את המספרים. הייתי בבוטמייה, בחושנייה.
עמיקם: זהו, חושנייה.
אלה: הגדוד שלך?
עמיקם: מה שנשאר ממנו.
אלה: (לאחר שתיקה) אתה יודע, שם היתה הפעם היחידה שבכיתי… כשחזרתי ארצה לא בכיתי. באתי הביתה, מצאתי את החדר כאילו שאול – בעלי – עזב אותו לפני שעה והלך לאוניברסיטה. על שולחן העבודה שלו היה ספר פתוח – “הפילוסופיה של הצורות הסמליות”, של קאסירר, על־ידו דפים עם רשימות… על הכיריים היה סיר עם מים ובתוכו ביצה, המיטה לא היתה מוצעת, גרביים על הרצפה… מה זה מת? עד היום אני לא מבינה. מספרים לי פגז, פגיעה… מה זה? מה זה אדם איננו? אולי מחר יחזור? כשהפעמון בדלת מצלצל, אני חושבת – אולי זה הוא? אולי חלמתי שהוא מת? ובכלל – הכל היה לא ריאלי. מין סיוט כזה. הראדיו, העתונים, הרחוב, השקט, המודעות האלה בעתונים של כל מיני משיחים, או נביאים, או משוגעים, המזהירים את העם בפני חורבן… מין אחרית־ימים כזו… לא בכיתי. אבל שם… בערב הזה ברמה… אחר ההופעה, ישבתי עם המג“ד ועוד כמה אנשים… היה בקבוק קוניאק על השולחן, נרות… קצת שרו, קצת דיברו… ופתאום נכנס לחדר בחור מגודל כזה, כמו ילד גדול, עם פנים מאירות, אבל עין אחת עקומה, ככה, וכולם קראו בתדהמה: יואל! והמג”ד –
עמיקם: (קריאת תדהמה) מה, יואל רם חי?!
אלה: כן, רם! יואל רם! והמג"ד – פרש את זרועותיו והתחבק אתו, ושניהם התנשקו, ואחר־כך התחבקו אתו –
עמיקם: (מזועזע) יואל רם חי… הוא… הייתי בטוח שנשרף בתוך הטאנק…
אלה: לא! הוא היה בהלם, מחוסר הכרה… סיפרו לי… כבר חשבו שהמוח נפגע אצלו, שהוא אבוד… ופתאום, הופיע, בלילה, ברח מבית־החולים… מוכרח להיות עם החבר’ה, אמר… מוכרח… בריא, נורמאלי… מין נס כזה, תחיית־המתים… ואז כשראיתי את זה, איך הוא מופיע, בערב, איך כולם מתחבקים ומתנשקים אתו… לא יכולתי לעצור בעצמי… בכיתי כמו ילדה קטנה… בכיתי, בכיתי… (בוכה. קמה ומוחה את דמעותיה) מה אני בוכה? אני משוגעת? (לעצמה) תפסיקי כבר! די!
עמיקם: יואל רם חי…
אלה: (חוזרת ומתיישבת) והמג"ד הזה, הוא היה כל־כך נחמד אלי… חשב שאני בוכה בגלל שאול… לקח אותי הצידה, ניסה לנחם… אבל אני אף פעם לא בכיתי בגלל שאול. אני פשוט לא תופסת מה זה: מת. איננו. מה זה איננו?
עמיקם: את… מה קראת בפניהם?
אלה: כל מיני קטעים מ“גן הדובדבנים”, מ“נורה” של איבסן, את “הלילה”…
עמיקם: מה זה, “הלילה”?
אלה: מונולוג ידוע, מ“רומיאו ויוליה”.
עמיקם: איך זה?
אלה: (צוחקת) אתה רוצה שאשמיע לך אותו?
עמיקם: מגיע לי, לא? הייתי בגדוד הזה, לחמתי…
אלה: בהחלט!
עמיקם: משהו… לדעת במה מדובר…
אלה: (מהססת, אח"כ מאלצת עצמה. מדקלמת) "בוא, לילה, בוא, רומיאו, בוא, כאור נבקע בעלטה… (מפסיקה) בפעם אחרת.
עמיקם: הכרתי את בעלך.
אלה: לא!
עמיקם: הייתי אתו. במוצב. כמה ימים.
אלה: אבל אתה… אתה היית בשריון!…
עמיקם: כשנחלצתי מהטאנק, הצלחתי להגיע למוצב. שם הכרתי אותו. שאול ל וין.
אלה: עד הסוף?
עמיקם: עד שהמוצב נפגע.
אלה: ולא אמרת…
עמיקם: מפני שבעצם אין לי מה לספר, היינו תחת הפגזות, בלי הפסקה כמעט, לא יצא לדבר… והוא היה שתקן, בין כה וכה… מסוגר…
אלה: הוא פחד נורא ממלחמה, נורא!
עמיקם: מי לא?… אבל הוא התנהג… באומץ! עבד על הקשר כל הזמן… פעם נותקו לנו החוטים, בארבע או חמש בבוקר… יצא, בתוך ההפגזה, תיקן, חזר… פעם הציל את מפקד־המחלקה…
אלה: הוא?
עמיקם: כן, הוא!… יצא מתוך העמדה, רץ בשדה, תחת אש, חבש אותו… היה קצר־ראייה.
אלה: כן, מאד!
עמיקם: אפילו עם המשקפיים, החברה היו מתלוצצים עליו. היו אומרים: אתה לא רואה את הסורים, אז אתה בטוח שהם לא רואים אותך… התנהג באומץ, בהחלט.
אלה: אחר־כך היתה פגיעה ישירה…
עמיקם: שמונה נהרגו. רק אני ועוד אחד ניצלנו.
אלה: ואז נפצעת.
עמיקם: חצי רגל. מזל.
אלה: כל המשק על אשתך.
עמיקם: הבן עוזר, הבת… (מתבדח) אולי אצא להופעות, כמוך.
אלה: שיחקת פעם?
עמיקם: כמו בקירקס, את יודעת. מופיע נכה, עם קביים, מצחיק את כולם… אולי נופיע יחד.
אלה: בסדר.
עמיקם: בסוף ההופעה אעבור עם כובע על פני הצופים, אאסוף כסף… נוכל אפילו לערוך סיבוב באנגליה, או באמריקה, בשביל המגבית… נכה־מלחמה – זה משהו!… (מפזם) “יהודים טובים, רחמו..” ראיתי פעם הצגה כזו ב“אוהל”, עם אחד פיסח, או גיבן, ששר את זה… מה זה היה, “פישקה החיגר”?
אלה: “המכשפה”.
עמיקם: זהו. אני אהיה פישקה החיגר, את תהיי המכשפה. (שניהם צוחקים).
אלה: אני יכולה להיות מכשפה מצויינת!
עמיקם: בעצם הופעתי פעם. כשהייתי בן 12, 13. בנוער העובד היינו עושים הצגות של מקהלת תנועה ודיבור. אפשר לחדש את זה. אני אעשה את התנועה, את – את הדיבור.
אלה: באיזה מחזה?
עמיקם: נחבר “מסכת”. מסכת הגבורה.
אלה: אתה תחבר אותה.
עמיקם: שנינו. נאלתר!
אלה: (קוראת) הנה עדה!
עדה (באה מן החצר, צרור קוצים בידה. עמיקם קם. אלה הולכת לקראתה)
אלה: כמו אופליה מן הנחל! אתם מכירים?
עדה: אתה עמיקם. עדה.
אלה: דאגו לך! חשבו שאבדת בתוך הג’ונגל!
עדה: (בדאגה רבה) הגידו, תהיה מלחמה?
אלה: מתי?
עדה: שמעתי רדיו מרחוק, נדמה היה לי שאומרים…
עמיקם: לא היום. הם לא יעשו לנו דבר כזה כשיש פה מסיבה.
עדה: איפה כולם?
אלה: למה את חיוורת כל־כך?
עדה: (אל אלה) אלה. .. אני יודעת כבר מה אני אעשה. אני החלטתי.
אלה: החלטת…
עדה: כן. החלטתי. אני אשאר בקיבוץ. כן.
אלה: בקיבוץ…
עדה: קודם חשבתי שאלמד באוניברסיטה. אבל זה לא טוב בשבילי. את יודעת, כשחזרתי מבוסטון, לקיבוץ, אף אחד לא שאל אותי כלום… אבל טוב שלא שאלו. מה הייתי עונה להם? אז עכשיו אני חושבת, אולי בכל־זאת טוב בשבילי להישאר שם. את לא חושבת?
אלה: אני… את ודאי יודעת…
עדה: כי מה אני אעשה בעיר? אני אהיה לבד. (בצחוק) אתם יודעים מה זה הדבר הכי לבד בעולם? – הכי לבד בעולם זה להיות לבד בחדר־אוכל של קיבוץ… אבל אני אוהבת את הנוף, את הכנרת, אעבוד בגינות נוי… אני חשבתי הרבה על זה. זאת אומרת, אולי אני לא יודעת לחשוב… כשאני חושבת, זה תמיד במעגל צר כזה… צר מאד, מחניק ממש, סגור… או זה או זה… אפשרות אחת, אפשרות שנייה, אני הולכת אל קיר אחד, נתקלת, מקבלת מכה, נהדפת אל הקיר שממול… ואני לא מסוגלת בכלל לפרוץ את המעגל הזה… (אל עמיקם) אתה חושב שתהיה שוב מלחמה?
עמיקם: הו, לא בעשרים השנים הקרובות!
עדה: אתה לועג לי… (קמה, מסתובבת בחדר) אני רוצה לשמוח היום! לשמוח ממש! כל־כך הרבה זמן לא שמחתי ממש! איפה מירה? אמרנו שנעשה לה מסיבת־פרידה.
עמיקם: (אל אלה) את תצטרכי להופיע. תקראי משהו, תשירי.
אלה: שנינו! (אל עדה) עמיקם ואני החלטנו להקים להקה דרמטית, רוצה להצטרף?
עדה: (בשמחה ספונטנית) יופי! נהדר! (סובבת בחדר) אני אהיה מלכה, אני אהיה כלה… לא, אני אהיה ציפור.
עמיקם: ציפור־אש תהיי!
עדה: כן! יופי! ציפור־אש!
אלה: (מדקלמת) בין עבי אש ועבי דם, השמש רד לפאת הים.
עמיקם: (רוקע בקב שלו) אש!
אלה: וקרני אור בעד העב, בחניתות ממורטות רב.
עמיקם: (כנ"ל) אש!
אלה: וישק הכיכר נוגה זך, ויצת אש בירק הסבך.
עמיקם: (כנ"ל) אש!
אלה: על ראש החורש ייצק אור, ויתך אש במי היאור.
עמיקם: (כנ"ל) אש!
צבי (יוצא מחדרו, עומד על הסף ומתבונן)
אלה: ויצף את ראש הגבעה פז…
עמיקם: (מכוון את הקב שלו כלפי צבי, כקנה־רובה) אש! אש! אש! (צוחק, אל צבי) אנחנו מציגים מסכת, צבי! מסכת גבורה! מסדה! כמו בימים הטובים ההם, זוכר? (שר) “מחול מסדה מתלקח ובוער, ובוער!” (אל כולם) רוצים לרקוד? זה הורה! אלה, את צריכה לקרוא, אבל בפאתוס: “מי כרע? מי נפל? אח עיף? מה תאנח, בן מסדה? מה לך? כואב? קום!” צבי, תפוס יוזמה, זה בשבילך, מסדה! (אל היתר) אתן חושבות בוודאי שצבי הוא חוקר־ציפורים אנין נפש, ראשו בעננים, בין ענפי העצים… צבי הוא גיבור, למעשה! כתוב בביוגרפיה שלו! ונכה־מלחמה! כן! אתן יודעות שהוא נפל פעם מסוס בהגנה על המולדת? ושבר את הגב, ועד היום, עד היום הוא סובל מזה? ספר להן, צבי! אתה רוצה שאני אספר? ובכן, לילה אחד – ב36' זה היה, כשצבי היה שומר או שוטר או נוטר בנגב… הוא רוכב על סוסו מבאר־טוביה לגדרה והנה הוא שומע מרחוק ירייה, ירייה בודדת בדמי הליל, שומע קול בתוכו: “אתה מוכן?” – “אני מוכן!” ענה הקול בדמי הליל! הוא מדהיר את סוסו, גאלופ – גאלופ – גאלופ
עדה: (מתפרצת) איך אתה יכול? איך אתה מעז? איך אתה לא מתבייש!! הוא יכול להיות אבא שלך, של כל הארץ הזאת! אתה חושב שהכל מותר לך? הכל? (מליטה פניה בידיה)
עמיקם: אני… רק האמת..
צבי: (בשקט) מותר לו, עדה, מותר…. את הסיפור הזה הייתי מספר לבתי, שהיא אשתו, כשהיתה קטנה, ובאמת – אני מודה – חשבתי שזה סיפור גבורה. מגוחך לחשוב על זה היום… אבל הארץ היתה קטנה, היינו בודדים… מה היה בין באר־טוביה לגדרה? כרמים, מקשאות, כלבים נובחים מרחוק, מהכפרים הערביים… עם הסיפור הזה היתה נרדמת וחשבתי שהיא תספר את זה לבנה, ובנה לבנו… אגדות ארץ־ישראל… מגוחך… השרשרות של הטאנקים רמסו את כל האגדות האלה!… אתה צודק, עמיקם!… והארץ היא שלך! אני לא נתתי לך אותה במתנה – לא אני, לא אבא שלך, לא אמך… (בתוקף) מה אתה רוצה לעשות בה? מה? אתה תגיד לי! אני שואל אותך! תגיד לי מה לעשות עם הבית הזה, כן! מה?
(שתיקה)
עמיקם: (אל אלה) בעלך, אלה, שאול… (צבי) הוא היה פילוסוף! סגור, שותק, אבל לפעמים היה זורק משפט שהיה נרשם לך… (אל אלה) אז כשישבנו שם, בבונקר, צפופים, כפופים, מדברים קצת, בין הפגזה להפגזה, על הבית, האשה, הילדים, מה יהיה… הוא אומר פתאום, בקול השקט שלו: “המין האנושי” – “המין האנושי”, כן? הוא לא היה אומר “בני־אדם”, “אנשים”, “המין האנושי” – “המין האנושי עבר כבר את נקודת השיא שלו. עכשיו התאים שלו הורסים זה את זה בתהליך מהיר של התאבדות שאנחנו נמצאים במרכזו”. המשפט הזה נחקק לי טוב־טוב.
אלה: כן, כך הוא היה מדבר. “המין האנושי”, “המצב האנושי”… כל הבעיות הלאומיות היו אצלו חלק מן “המצב האנושי”. לכן התפלאתי תמיד… איך הוא יכול להחזיק רובה? איך הוא יכול להרוג?
עמיקם: הוא לא הרג, אלה!
אלה: לא? אף פעם?
עמיקם: (אחר היסוס) פעם אחת. את עצמו.
אלה: (מסתכלת בו, מוכת תדהמה. אחר־כך, נוטלת את ארנקה) תאמרו שלום למירה בשמי.
(אלה יוצאת)
עדה: (אל צבי) אריק… הוא הרג! יותר מפעם אחת… אני זוכרת… זה היה עוד לפני מלחמת ששת־הימים, כשהיו הענינים עם הסורים, למעלה, בתל־תאופיק, כשהיו יורים על הטרקטורים בעמק… אז בלילה, אני כבר שכבתי… הוא נכנס, כולו מאובק, עם העוזי, והמדים, מזיע, מלוכלך… שאלתי אותו מאיין הוא בא, והוא צחק… צחק צחוק כזה של שמחה, כאילו היה מאושר ממשהו… אחר־כך נשק לי, כשהוא ממשיך לצחוק, ואמר: עדה, הרגתי! בפעם הראשונה הרגתי!… לא הבנתי למה הוא צוחק… והוא כמעט צעק: זה היה פשוט! תאמיני לי, זה היה פשוט!… והוא היה עוד ילד, אז, בן 18, וכל מה שעניין אותו זה בוטאניקה ו… אבל אחר־כך הוא נהרג, כמובן…
(שתיקה)
צבי: (אל עמיקם) אני אומר לך שוב: המלחמה הזו לא היתה פורצת כלל אלמלא היינו משלים את עצמנו! שוב ושוב אנחנו משלים את עצמנו. שבעים שנה ולא למדנו כלום. חשבתי נאמר שלום, הם יאמרו שלום, נאמר הבלגה – הם יבליגו, נאמר חלוקה – הם ישלימו, פשרה – הם יתפשרו… לא! הם רוצים להשמיד, רק להשמיד, עד האיש האחרון! (בהתרגשות גוברת) האדמה הזו לוהטת! כבר אלפי שנים! תחת כל אבן – עקרב! אם אתה לא מרוצץ אותו –
(נכנסות רחל ומירה. חבילה בידי מירה)
רחל: איפה אלה?
צבי: (אל מירה) ביקשה למסור לך שלום, מוכרחה היתה לנסוע.
עמיקם: הופעות, הופעות…
מירה: נורא חבל… רציתי עוד לדבר אתה לפני שאני נוסעת… היו לנו תכניות, לא הספקנו…
צבי: את הרי תחזרי.
מירה: כמובן, אחזור! טוב, אכתוב לה כבר משם.
רחל: (מוציאה מעטפה גדולה מארנקה ומטילה לעבר צבי) בשבילך. צונחת אל כורסה)
צבי: (מסתכל במעטפה, פניו מאירות) מרוסיה! אירקוטסק! (מתחיל בפתיחת המעטפה)
רחל: (כלפי צבי) פגשנו את וולמן ברחוב, עם הילדה הקטנה שלה…
עמיקם: דיברה על הבן.
רחל: היא לא מאמינה! הכי נורא הוא שהיא לא מאמינה. הם משקרים – היא אומרת לי – אני יודעת שהם משקרים! הוא לא מת בכלל! הם עזבו אותו! הוא היה חלש ועדין, אז הם עזבו אותו!…
מירה: זה היה נורא. מין טירוף כזה בעיניים… והיא אומרת שהיא תיסע לשם, לבדה, תחפש, בחולות… לא יכולתי לראות את זה.
רחל: סופות חול, היא אומרת. היו סופות חול בסיני והם עזבו אותו, פצוע, והיא תחפש… (אל עמיקם) אתה מביט בי, אתה חושב – (בהתרגשות גוברת והולכת) מה רצית ממני? מה רצית שאעשה? אינני יכולה! לא, אינני יכולה! על מה אתה מדבר? מה יש לנו פה? מה? מה נשאר לנו? הלא עברתי את זה, אלהים, אני עברתי את זה! כשברחתי כמו חיה נרדפת, מפראג לברטיסלבה ומברטיסלבה לסאראד ומסאראד ללאביצ’ה, והתחבאתי אחר־כך בתוך אורווה כשכל צעד מבחוץ היה המוות ואני חשבתי רק על דבר אחד – אילו היה לי אקדח! אקדח! אלהים תן לי אקדח קטן, רק אקדח קטן, שאוכל להרוג את מי שייכנס! אתה לא יודע מה זה! אתה לא יודע מה זה חוסר האונים הנורא הזה, כשאין לך כלום, כשאתה תלוי באיזה כפריים קשים, בהמיים, שמחזיקים בך רק מפני שאת נערה, שאפשר לנצל אותה, לעבודה ול… אין לי בנים! אין לי! אבל מה אתה רוצה לעשות… אתה יכול לפחות להגן על המשק שלך, על הבית, לירות, פשוט לירות.. על מה אתם מדברים בכלל? על מה? פה מאיידנק? הגד! הגד אתה!
עמיקם (קם, ניגש אליה, נושק על מצחה, אחר־כך יוצא החוצה)
מירה: מה אני יושבת? הלא יש לי המון עבודה! (קמה) אני רושמת ומקטלגת ואין לזה סוף! ומחר אני צריכה למסור להם הכל. אף פעם לא חשבתי שכשמוסרים עבודות למוזיאון, זה קשור בכל־כך הרבה הכנות… אתם יודעים מה מצא־חן בעיניהם יותר מכל? המזבח הקטן. את זוכרת את המזבח הקטן, עדה? ארבע הקרנות והכתב העברי העתיק? גם בת־שבע אהבה אותו. רצו לתת לה הון בעדו, ולא רצתה למכור. איזה שם לתת לו? הם רוצים דווקא שם. טוב, אמצא כבר משהו. תעלי אלי אחר־כך עדה. (פונה לעבר המדריגות. נעצרת לפני עלותה. אל צבי) השתנה כאן המון בשנים האחרונות! בבוקר ניגשתי אל הנחל – לא מצאתי סוף! היה שם ממש ג’ונגל פעם. אולי רחוק יותר… והיתה גם איזו חורבה, של אבני כורכר, טחנת־מים עתיקה או משהו, עם איזוב בפנים – נעלמה. טוב, דברים משתנים, מה לעשות? (עולה)
עדה: (אל צבי, המעיין במכתב שבידו) מרוסיה?
צבי: (בפנים זורחות) מסיביר! אחד בוריס אנדרייביץ פאליגין, אורניתולוג! (ממשיך לקרוא בהנאה)
רחל: (קמה) חשבנו לעשות לה איזו מסיבת־פרידה קטנה, אבל אני רואה שזה לא ייצא… (פונה לצאת)
צבי: (נושא עיניו מן המכתב) לאן את הולכת, רחל?
רחל: לעבוד! עוד שלושה ביקורים יש לי היום! (מפשפשת בארנקה) לקחתי הכל? כן.
(נעצרת רגע על יד הדלת, מעיפה מבט על שניהם. לעצמה) כן.
(יוצאת)
עדה: מה הוא כותב?
צבי: (מאושר כילד) תארי לך, הוא גילה את האגמית כחולת־הזנב שם, על יד אגם באייקאל! הוא ערך תצפיות! אותן התופעות! אחת בכל להקה! לא נפלא?
עדה: אתה מתכתב אתו?
צבי: כולנו מתכתבים! האורניתולוגים זה מין אינטרנציונל כזה – חוקר ביפאן כותב לחוקר בקנדה, חוקר באלסקה לחוקר באוסטרליה… הציפורים לא יודעות גבולות – כל היבשות, כל האוקינוסים, נודדות מקצה העולם ואל קצהו!
עדה: ומה? גילה משהו?
צבי: הוא עוקב! הוא עוקב! הוא כותב (קורא מן המכתב) אני מתרגם מרוסית, כמובן – “לא גיליתי שום הבדלים אורגאניים או חיצוניים בין האגמית הספראטיסטית ובין יתר האגמיות של הלהקה, כלומר… אין להעלות על הדעת קיומם של מעמדות בעלי פונקציונאליות שונה, בדומה למה שאנו מוצאים בממלכת הדבורים, או בממלכת הנמלים… ההשערה היחידה שלי היא, אם כן, שהלהקה, כדי לחזק… או לאושש… את הרגשת הקומונאליות… כלומר השותפות, שלה, דרוש לה יוצא־דופן אחד, כעין יוצא־מן־הכלל המאשר את הכלל…” (צוחק) שמעי, שמעי: “אתה בוודאי מבין בעצמך שאת המסקנה הזו שלי לא אוכל לפרסם כאן בפריודיקה המקצועית שלנו, כיוון שהיא מנוגדת לקו המרכסיסטי־לניניסטי המקובל…” (צוחק) יפה, מה?
עדה: (באינטימיות) מותר לי לכתוב לך, מפעם לפעם?
צבי: (מביט בה, מחייך, אחר־כך אוחז בצרור של שקופיות) וגם תמונות הוא שולח לי, הרוסי הזה! לא נדיב מצידו? בואי, בואי נראה… (שניהם ניגשים אל דלת המרפסת המזוגגת. צבי נושא שקופית אל מול אור השמש, השוקעת עתה) הביטי! הנה היא, האגמית הזאת! את רואה? כולן כאן, והיא – כאן, בצד, עומדת־לה לבדה, בשקט… ממש אותה אגמית, כחולת הזנב… הלא זה נפלא שיש צפורים כאלה ברחבי העולם… עומדות על שפת האגמים, טסות בשמיים הכחולים…. הזמן לא שולט בהן… תמיד… תמיד… תמיד…
(שניהם עומדים ומסתכלים)
(המסך יורד לאט)
-
טעות. צ“ל בת שבע. הערת פב”י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.