מצוות הלשון / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“על המשמר”, 11.6.1954

(מכתב אל איש-קיבוץ צעיר)

איש-קיבוץ נאמן אתה. מפקידים בידך איזה מכשיר – אם טראקטור, ואם מדגרה חשמלית, ואם רובה – איך אתה שקוד ללמוד את כל פרקיו וחוליותיו של הכלי שברשותך, ומה דלק וטעינה יאים לו; איך אתה מתאמן בכל שימושיו, סודותיו ואפשרויותיו, וכמה אתה קשוב ללקח, כיצד שומרים אותו מחלודה ונזק!

או שמוסרים לך שדה-כרם או שדה-מטע לעבוד אותו. בכמה זהירות אתה לומד את טיב-הקרקע ודרכי-טיובה, והלכות זריעה ונטיעה והרכבה, וזימור וניכוש; וכיצד שומרים את השדה שברשותך מהיפסד בידי רוחות קשות, ומחלות וחרקים מזיקים; והיאך הוא מושקה מטל וגשם – או צינור וממטרה.

 

מכשיר מופלא ביותר    🔗

ראה, מופקד בידך מכשיר מופלא שבמופלאים – מכשיר המאפשר לך להתקשר עם כל בוני חברתך בכל הארץ כולה, לאלוף ולאלף; מכשיר הפותח לפניך את שערי כל המדעים, אחד עיוניים אחד שימושיים; מכשיר חשמלי ואוורירי מורכב-שבמורכבים, המגיב ברטט על כל שינוי באקלים-הדור ובנפש-היחיד.

מסור לרשותך שדה עתיק כעתיקוּת האומה העברית, חדש כהתחדשות המדינה הישראלית והיישוב האחרון בנגב; שדה אשר ברקיעיו מרחפים, ובקרקעו גנוזים כל מחשבות האומה, תורותיה ושירותיה, ובו נהרות ואגמים לשקף את המחשבות, התורות והשירות של האומות כולן.

מכשיר זה, שדה זה, שמו הלשון העברית. ודווקא זה הכלי היקר מכל-יקר, העדין והרגיש מאין כמותו – האם תנהג בו רשלנות, הזנחה, אל-דאגה ואי-טיפול; האם בייחס אליו תישען על ה“ממילא”, ועל מה שיביאו המקרה והמזל?

הה, כמה פעמים ראיתי היאך המכשיר – אם מכשיר הוא, – בידי חברים טובים הוא מתכהה ומתקלקל, צבעו מתקלף וזוויותיו צוברות אבק; והשדה – אם שדה הוא, – הריהו מתכער, מסתחף, ופושים בו היבלית והקמשון.

ולא דין הוא שתקדיש למכשיר-הלשון, לשדה-כרם ושדה מטע שלה, לפחות אותה מידת הלימוד והטיפול והחרדה, שאתה מקדיש אותה לרובה, למדגרה, לטראקטור, לגפן-הענב ועץ-השזיף? אליך, צעיר בקיבוץ, חלוץ ושומר-גבולות, אני מדבר; לא שאתה חוטא בזה יותר מאחרים, אלא שלפי הין-ערכך – חובותיך.

זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת – האם כה מזולזל הוא בעיניך, שאתה דש בצרימות ופגימות, ואינך חולה ושם על-לב? האם גבולותיו לא גבולות, וחוקיו לא חוקים, שאתה סובל בשקט-רוח מחיקתם בידי פלישות לועזיות, רמיסתם ברגל-שיבושים גסה? וכל זה לא במרוחק ממך, כי-אם על עצם פיך, עטך ורעיונך, הנועדים להיות מיבצר ומעוז להם!

 

שותף חופשי אתה    🔗

מרגיש אני כי קצרה רוחך למיקרא דברי-כיבושין אלה, ותמצית התרגזותך כך היא: לשוני מספיקה לי לכל עבודה בלול וברפת; וכשאני נשלח העירה לאיזו שליחות של מקח-וממכר, שכולה תלויה בדיבור, הריני ממלא אותה על הצד היותר טוב. בא האחד ומקיש לי על אוזני: לשון, לשון!…

נודה כי, על אף מיסכנותך באוצר-מלים ובדיקדוק, די-לשון לך לתפקידיך היום. אבל אתה, הן לא איכר זעיר אתה, שהשגותיו זעירות. חבר-קיבוץ אתה, שותף חופשי לעיצוב מחשבת-האומה ולחיטוב פני חייה המעשיים. ומה תעשה ליום-מחר, כשיטיל עליך הקיבוץ איזה תפקיד יותר נרחב: הדרכת-נוער, או הבאת דבר-קיבוצך אל וועידה כול-ארצית? במה תדריך את חניכיך, ואיכה תייצג את חבריך; האם בלשון דלה ורצוצה – ביטוי צולע והגיון מגומגם, – אם בלשון בהירה, קצובה, שניביה “כולם מתאימות ושכוּלה אין בהם”? אינני אומר זאת כדי להפחידך, שתעצור במלים עד שתגיע למדרגה זו, כי אם כדי לעודדך, שתשים את הדבר לנגד עיניך כחמדה לשאוף אליה. אילו היה מוראה של מלכות-הלשון עלינו בכל עמקוּתה, כי אז היינו כולנו מוּשתקים מהוציא הגה מפינו ומכתוב אף מלה אחת. ובכל זאת, הדובר דובר והכותב כותב.

 

הרכב הרמוני    🔗

אותה “עברית בסיסית”, המסתפקת באלפיים מלה, אולי יפה היא לתיירים, הבאים להריח ולפרוח… אתה, האזרח מפרה-השממה, נתבע אתה לנכבדות מאלה בספירת המלה העברית.

בכל מכונה מורכבת ועדינה, בכל ישוּת אורגאנית, יש חשיבות לפרקים (או לחלקים) הבודדים, אך לא לאלה עיקר החשיבות. חשובים מהם – ההרכב, התנועה, התאחדות הפרקים בפעולה אחת, זרימת-הכוחות ההרמונית דרך כל התאים והצינורות אגב מילוי-תפקיד, אף כך בלשון. יש חשיבות למלים הבודדות, ומישנה חשיבות לדפוסיהן הדיקדוקיים; אבל חשיבות פי שבעים ושבעה נודעת לדרכי הצירוף וההתקשרות של המלים, להרכביהם וסידורם של אות, הברה, מלה, מחווה, מישפט, סעיף ופרק - אגב מילוי-תפקיד: מסירת-ידיעה, הרצאת-סיפור, ליבון-רעיון, הבעת-רגש. על-כן תשים ראש-מעייניך באופני-החיבור של הלשון: אותיות-הייחס ומלות-הייחס הקטנות שבה, והיאך היא משעבדת חלקי-משפט מגבילים או מתארים או מפרטים לחלקי-משפט אחרים, שהם בעלים לאלו; דרכיה בהעמדת הבדלים, ניגודים והיפוכים, תנאים, חיובים ושלילות (נתיבותיה ב“אילו” ו“אילמלא” ו“מכיוון ש…” ו“אף על-פי ש…”, וכל כיוצא באלו); מטבעותיה בשאלות ותמיות (וכי, הלא, כלום, כלום יש לך?); עד אימתי? הצירוף “כיוון ש… – מייד”… ועוד) עשייתה הנחות והודיוֹת (בשלמא, נניח ש… ועוד); וכל הגיונותיה – היאך היא מלמדת קל-וחומר, וגזירה שווה, והיקש, והן מכלל לאוו ולאוו מכלל הן, וברירה, ואיפכא מיסתברא, ונפקא-מינה, ומסיקה כללים מתוך פרטים ופרטים מתוך כללים, ומדייקת: “במה דברים אמורים?” – – הם ואחיהם בשקלא וטרייא.

ה“קל-וחומר” בלבד כמה צורות לו – לא כל שכן, ואין צריך לומר, על אחת כמה וכמה, אינו דין ש…, פשיטא, – ואתה תבחר לך אותה הצורה הנותנת מיטב-הפשטות לרעיון שאתה בא להביעו.

אל תסבור כי הגיונות אלה נחוצים רק לבעלי-הלכה ועורכי-דין. מלבד מה שהוטבעו בפסיכיקה הלאומית שלנו מתוך עיסוק בתלמוד דור אחר דור, הרי הם נותנים בידינו אבני-בוחן, לשקול על פיהן נאומים, מאמרים, פילוסופיות, המושפעים עלינו מכל צד, – שלא יטוּעונו פירכות, וסילופים וניפוחים והסוואות בשטח הדיבור והכתב.

 

הלשון מאין תימצא?    🔗

מהיכן תינק את לשונך? בראש ובראשונה, ממקורותינו הקדומים: מקרא, משנה, מדרש ופיוט. פרקים נבחרים מן המקרא (ירמיה ל"א, נבואת-השלום של ישעיה, חזון-העצמות של יחזקאל, תיאור נפלאות-הטבע שבאיוב, שיר-השירים, תיאור-הזיקנה שבקוהלת, שירת-האזינו והשירה על הים, וכל המוצא חן בעיניך ביותר). ומן האגדה (“מיתתו של משה”, אימרות החכמה שבפרקי-אבות) ומשירת-ספרד (“ציון הלא תשאלי”…) – יפה שתדע אותם בעל-פה ממש.

מספרות ימי הביניים – עיין בצוואת אבן-תבון, ב“שמונה פרקים” ו“הלכות תלמוד-תורה” להרמב“ם, ותתפלא עד-כמה אקטואליים הם. פירוש רש”י הוא למשיב-נפש עד היום הזה.

מאלה חצבו אדירי-הספרות בימינו, ומאלה תחצוב גם אתה. ולא עוד אלא שמתוך הגוֹתך בנכסי-המסורת הגדולים, תהיה יותר ראוי לעמוד על הגיגם וניבם של יוצקי-היסודות לספרותנו החדשה, מיכ“ל, מאפו, יל”ג, מנדלי, פרישמן, ביאליק, ברדיצ’בסקי, שלום-עליכם העברי (ברקוביץ), וחבריהם. תהליך תחיית הלשון העברית – הליכתה מן הספר העתיק אל הספר החדש, ומשניהם אל שוק-החיים – עוד לא נגמר, ואתה, איש-הקיבוץ הפשוט, הנך בנושאיו וממשיכיו.

עם יוצר לשון, ולא אספסוף יוצר לשון. היפקיר האמריקני את לשונו למהגר האיטלקי או הפורטוריקני, שיהיה זה קובע דיניה והתפתחותה? לכל היותר, יטול מן המהגר איזה ניב או גיוון בודד. ואנחנו עדיין ערב-שבטים הננו. מורינו, מנהיגינו, מחוקקינו, כמעט כולם בני “עלייה” הם, מהגרים הם. לפיכך מאוד-מאוד חמורה עלינו מצוות-הלשון, שהיא מצוות תלמוד תורה ודיקדוקה.

כשם שיש אמונה טפלה, כך יש כפירה טפלה. מאופייה של כפירה טפלה שהיא נזירית ופחדנית. מתנזרת היא מכל הדרת-התנ"ך ותפארת-האגדה, מפחד פן ידבק בה אבק אמונת-מסורת.

אין הכופר הטפל נשען על שכלו ובינתו, שידע להבחין בין אליגוריה שבכוונת-כותביה (כגון הפרק על עץ-החיים ועץ-הדעת) ובין סיפור המזמין פירוש אליגורי (כגון עליית אליהו ברכב-אש וסוסי-אש, והשלכת האדרת לאלישע); בין שירה של הבעת-רגש (פרקי-נחמה שבנביאים, תפילת-חנה, תהילות בן-ישי) ובין דברי-שיר שצפונים בהם גרעינים וגושים היסטוריים (ברכות יעקוב ומשה לשבטים, פרקי יציאת-מצריים והמסעות במידבר); בין נפש-קדמונים ובין נפשנו אנו. מבטיח אני לכופר, שכל-כמה שיהא הוא מבתר עופות ובהמות, לא יגיע לידי “אימה חשכה גדולה” וחזון; אבל אברהם אבינו ביתר – והגיע, והחזון שלו יש בו ממשות היסטורית. החותך עצמו מחזון-קדמונינו, חותך עצמו מזכות על הארץ הזאת.

 

הרחבת-עולם    🔗

עד כאן דיברתי “תכלית”. אך יש עוד צד להוויית-הלשון. ראשונים האמינו כי הדיבור והאות קדמו לבריאת-העולם. קודם נאמר “יהי אור”, ואחר-כך – “ויהי אור”. תהיה מה שתהיה הסוגיה המיטאפיסית שבהשגה זו, כלל זה קיים: עולמנו מתרחב עם התרחבות לשוננו.

עובר ילד (או בוגר) בחורש, והוא רואה עלים – סתם עלים – על עצים ושיחים ודשאים. בא מורה אחד ומכניס את הילד (או את הבוגר) בסודם של עלים: כי עלה יש לו חלקים: כף, פטוטרת, גידים, עורקים, קרום וקרמה וריקמה; כי אפשר לו לעלה שיהיה משונן (כמו משור) מפורץ (נפרץ לאונות או בדלים), נוצי ונוצי-כפול (כעין נוצות העוף), וכיוצא בכך בעל צורות מצורות שונות: מרצעית, סרגלית, ביצית, טריזית, כלפית, לבבית… עוד: כי צמח-צמח וסדר-עלים שלו: מסורגים, דוריים (עלים רבים בשטח אחד מסביב לניצן אחד), ניצבים, חותכים (שהם יושבים), פסיגיים, ובעלי-לוואי (שהם משתנים לקוצים). מכאן ואילך – ילד זה (או בוגר זה), מדי עוברו בחורש ובשדה ועל פני חצרות-גינה, תהיינה עיניו פקוחות לעולם-העלים, לצורותיו וסדריו, שלא היה קיים לפניו לפני-כן. וכן הרוכש לו שמותיהם של צורות-עננים, ושל אבנים וסלעים למיניהם, ושל ציפורים ושרצי-כנף למשפחותם וסוגיהם – עולמות חושים הוא רוכש לו.

רואה אני שחיוך צץ ומסתמן בקמטי-שפתיך: "מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

אני עונה: כן! מי יתן והיו כל עם-העברים משוררים… והמשוררים שדרכם בכך, מה יהא עליהם? אלה יהיו משוררים יותר, משוררים אינטנסיביים ועילאיים פי כמה וכמה.

 

האבן והטיפה    🔗

תירוץ אחרון בפיך: חוסר-פנאי. רבים ומרובים בקיבוץ ה“גיוסים” בעונות דוחקות, ה“שיחות” ההכרחיות, השמירות שלא מן המניין, שאין לדבר על הימים המלאים של עבודות-קבע בענפים. לב מי פנוי, איפוא, לשבת בדד ולתהות על צורות לשוניות, או להתאגד עם חברים לכיתה של תורה?

וכי מי אומר שאתה צריך ללמוד הכול על רגל אחת, או בשנה אחת? צעיר אתה, והרבה שנים לפניך. אלא, זאת עשה לך, כמו כל אחד אחר מאתנו, כמה וכמה רגעים של עמידה בתור, של ציפייה לבן-ראיון המתאחר, של הפסקה בין שני חצאי קונצרט. כל הרגעים האלה, שעכשיו הם כלים לבטלה, נצל אותם לשם הסתכלות בספר. ולייד הספר, לעולם יהיה בידך פינקס פתוח לרשום בו כל דבר שיש בו כדי להוסיף לחלוחית ונוי ללשונך, אם דבר-חידוש, ואם דבר שאתה מכירו מדי פוגשך אותו, אלא שאין אתה רגיל להשתמש בו. טיפה ועוד טיפה – ולבסוף האבן נשחקת ונחקקת.

ראיתי מחבריך לא-מעטים, שהם מוצאים זמן, או עושים להם זמן, כל פעם שיש הצגת קולנוע במשק. ובזה נשתוו לאנשי-עיר, שבידור זה אוכל הרבה משעות-חייהם.

כמעט והגענו לידי “אחד-העמיות” מהוּפכת. סבר אחד-העם כי אפשר להם ליהודים – לכל צבא-ימיהם ולדורותם – לשבת ולהתפרנס בגופם בניו-יורק ובואנוס איירס, בעוד שרוחם יושבת ומתפרנסת בתל-אביב וירושלים. (זו נקודת-החולשה שבריקמה היצירתית אשר למורה, היתה לכלל גדול אצל מטיפי הנצרות-הגולה), ואנחנו מה עושים? יושבים אנו בערי המולדת ובמושביה וקיבוציה, רווים את רוחנו ודמיוננו מעלילות, נימוסים ושיחות של יצירי סרט קאליפורני.

                                                                                      ***

כל-זמן שלא קנינו את אדמת-הארץ קניין-לשון, קניין-שירה, קניין-דימיון – רק לשליש ולרביע קנינו אותה. אפילו כולה בידינו – היא שלנו אבל לא אנחנו שלה, והברית רופפת. בחשבון-האומה, שקוּל משק-הלשון כנגד משק-האדמה, ודינם שיהיו מטופחים יחד, במאמץ חלוצי אחד, כקורבן וכהכרח של הגשמה עצמית.