גבולות הארץ, הגיוגרפיה הטבעית, תוצאות האדמה, בעלי החיים, זכרונות עתיקותיה, תכונת עדיה וכפריה וחרבותיה בפרט ודברי ימיה בכלל. עפ"י בחירי החכמים וְהַתָּרִים.

כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. (דברים ח, ז–ט)

 

דבר אל הקוראים    🔗

בימי קדם שנות עולמים, כאשר כסה החשך ארץ וערפל לאומים, בטרם השליכו עמי התבל מעליהם את חֲתֻלֵיהֶם וישתחוו עוד לאלילים אִלְמִים ובאימים התהוללו, ויתמכרו לתענוגות בְשָרִים ולכל תועבה נְמִבְזָה וישאפו לרצח ודם, היתה משפחה אחת מִצְעָרָה בירכתי ארץ ארם נהרים, באור כשדים, אשר השתמרה עוד בעצם טהרתה, זכה וברה כספיר השמים, היא משפחת אברהם צור מחצבנו. ובראות אברהם את חֶלְאַת עמי הארץ ההיא בָחֲלָה נפשו בם ויצא משם בדבר ה' עם כל ביתו ללכת ארצה כנען, אשר יושביה עוד טרם עברו חוק הֵפֵרו ברית עולם כליל, ועון האמורי לא שלם אז. שם כרת ה' אתו ברית עולם, לאמר: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת”. גם לבניו אחריו הבטיח ה' וַיִשָבַע כי נתן יתן להם את הארץ הזאת לאחזת עולם.

והארץ הזאת טִפְחָה וְרִבְתָה אותנו כאֵם רחמניה ועשירה במשך זמן של קרוב לאַלְפַיִם שנה, מן העת אשר פתחה את שעריה לפני יהושע וצבאותיו, גבורי החיל, עד אחרוני עֲנָקֵי־הרוח של התלמוד הירושלמי והמדרשים. במרוץ התקופה הארוכה הזאת היתה לנו לבמת־המחזה להמון מעשים כבירים ונהדרים פה על במת ארץ־הפלאות הזאת, נגלו גבורים גדולים ועצומים מבני עמנו וישחקו בכל מחזה ומחזה פרק גדול מפרקי הַתוֹלָדָה, פעם חזו מחזה מרנין לב, מחזה נעים, מאד נהדר! ופעם חזו חזיון־תוגה אשר עליו תשכון עֲנָנָה הֲרַת עֲצֶבֶת מרה, כי קץ המחזה היה הרג ואבדן, כליון חרוץ ונחלי דם.

בהארץ הזאת נוצרו מרבית מקראי הקדש של התנ“כ, ספר הספרים! עם כל מחולליהם, מחנה קדש, מחנה אלהים, חוזי מחזה שדי ויודעי דעת עליון, להקת נביאים ומשוררים נאצלים אשר היו ואשר יהיו לאור עולם עד אחרון על עפר יקום. בה נוצרו המשנה והתוספות והברייתות והתלמוד הירושלמי והמדרשים – מקורי התורה המסורה, ההלכה הצרופה וההגדה התמימה. וכבר אמרו: אין תורה כתורת אר”י ולא חכמה כחכמת אר“י, שם הבדולח וגו' מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה” (בר“ר פט”ז).

הארץ הזאת יצרה לנו הסתוריה מזהירה, לוקחת נפשות בקסם יפיה עם כל האורות והצללים אשר בה, הסתוריה נעימה אשר אין על עפר מָשְלָה, כי מי בכל עמי התבל הקדמונים אשר יוכל להוציא במספר המון גבורים בשדה קרב, מלכים יושבים לכסא, חכמים מאשרי העם, סופרים ומשוררים אשר ישוו בבר לבבם וזך נפשם וטהר לִקְחָם אל גבורינו, מלכינו, חכמינו, סופרינו ומשוררינו? וכל אלה נולדו, חיו ויפעלו בארץ הזאת! והיפלא אפוא אם נאהב כה את הארץ הזאת בכל חום לבבנו ועוצם רגשותינו, כי לשמה ולזכרה תאות־נפשהו, ועד רגעי היי היהודי האחרונים לא יִשְכָחֶהָ וישאף לעלות אליה לנשק את אבניה ולחונן את עפרה, וגם ברגעי יגון גם בעתוֹתי ששון נעלה על לבבנו את הארץ הזאת, משוש חלדנו ואדיר כל תקוותינו?

אין בכל רחבי התבל, ממזרח שמש ועד מבואו ומן הציר הדרומי ועד הציר הצפוני, ארץ אשר תרכוש זכרונות כה רבים, זכרונות כה נשגבים כארץ אבותינו, למרות כל קטנותה, אשר במפת העולם צריכה העין לשוטט הרבה הנה והנה עד אשר תמצא אותה. כל הר וגבעה, נחל ועמק ומישור, ים ומעין, עיר וכפר או חורבה עתיקה אשר בה המה “לוח המפתחות” לזכרונות נעלים בישראל ובעמים.

ולמרות זאת אין בכל ספרותנו אף ספר אחד שלם אשר יכלכל את כל הידיעות הנוגעות לחקירות הארץ, מן הגיוגרפיה הטבעית ותכונת תוצאות אדמתה וחקירות קדמוניותיה ותכונת כל מקומותיה בעבר ובהוֹה ודברי ימיה בכלל ובפרט; ולעמת זה חוללו חכמי עמי איירופא נפלאות במקצע זה, כרכים עבים וגדולים למאות נדפסו על אדות חקירות ארץ ישראל, והמלאכה מה נהדרה! והסדר מה נפלא! מלבד ירחונים וספרי שנה המקודשים לזה, ומלבד מה שנכתב אודותה באנציקלופדיות שונות, ומלבד החברות באשכנז, אנגליה ואמריקה, אשר גִלו בארץ אוצרות חשך ומטמוני מסתרים אשר לא שְזָפָתַם עין זה אלפי שנים. ואל נא נשכח כי כל החוקרים ההם אזרחים רעננים המה בארצותם לגוייהם ורק מסורות האמונה והקבלה משכו אותם בחבלי אהבה אל ארץ קדומים זאת; ואנחנו, אשר יש לנו יחס יותר קרוב אל הארץ הזאת, אנחנו יושבים בחבוק ידים ויוצאים ידי חובתנו על ידי נכרים… מה גדול הכאב! מה גדולה החרפה!

יש לישב אמנם בדוחק, כי אצל האומות שאני, התייר או החוקר הנכרי מפזר כסף על תיור ועל הדפסת ספרים יען כי יודע הוא כי יש שכר לפעולתו ועל ספריו יהיו קופצים רבים וירויח רוח חמרי וגם מוסרי יחד; אבל העברי אומר: למי אני עמל? מי יקנה את סְפָרַי? האַחי בני עמי, הדלים והמסכנים? הלא גם פרוטתי האחרונה אשר אשקיע בהם יש לפחד כי תרד אולי לטמיון, ובגלל הפחד הזה אבדו באמת מאת ספרותנו רבבות אלפי פנינים יקרות.

אולם באמת הוא פחד שוא, גם הקהל העברי ידע מעולם להוקיר ספר מועיל באמת, ונכון הוא תמיד לשלם בעדו במיטב פרוטותיו הדלות, ולחלק לו את הכבוד הראוי לו.

וההכרה הזאת היא אִמְצַתְנִי בעבודת ספרי זה מחקרי ארץ אבותינו כי למרות אשר אין לי כל עוזר ותומך ורוב עתותי אני צריך לבזבז לתת טרף לביתי למחית יום יום, עבדתי בלי הרף וכבר הספקתי לאסוף חֹמר רב במקצע זה ולא אנוח ולא אשקוט מלאסוף עוד ממיטב ספרי התרים והחוקרים מכל מה שיש לו יחס ישר לחקירות הארץ. ובכלל יחלק ספרי לשלשה חלקים:

א) שם יתבארו כל גבולות הארץ הכללים והפרטים בתקופות שונות (מבוא), הגיאוגרפיה הטבעית, המחצבים, תוצאת האדמה, בעלי החיים, הכלים והבגדים והמטבעות ועוד חקירות הנוגעות לקדמוניות.

ב) שם תתבארנה כל הערים והכפרים מן העבר ומן הזמן הזה אשר בכל הארץ. אצל כל מקום ומקום יתבארו כל זכרונותיו מראש ועד סוף בפרטיות מהנוגע לישראל ולעמים כל המאורעות החשובים אשר קרו במקום ההוא ואנשי השם אשר היו שמה (כמובן, ככל אשר תשיג ידי למצוא אחרי הברור).

ג) שם יבואו כל דברי ימי הארץ בכלל. מימות יהושע בן נון ועד המושבות העבריות החדשות.

והנני נשען בחסד עליון כי לא יעזבני ולא ירפני עד הוציאי את מחשבתי הטובה לפעולות, וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני.

ועתה, קוראי החביבים! הנני נותן לפניכם את החוברת הראשונה מספרי זה – שִפְטו בעצמכם עליה!

ואתם היו שלום בחפץ אחיכם המחבר.

ישראל זאב וואלף הלוי איש הורוויץ.

חמשה עשר באב התרס“ט. פעה’ק ירושלם ת”ו.

 

מבוא    🔗

גבולות הארץ בכלל.

גבולות הארץ, אשר נשבע ה' אלהינו לאבותינו לתת לנו למורשה לאחזת עולם, הלא המה כמו שכתוב: “ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים. ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי” (בראשית טו, יח–כא), וכן שם (יג, יד–טו; כו, ג–ד; כח, יג–יד; מח, ג–ד; שמות ג, ח–יד; יג, ה), ועוד כתוב: “ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר” (שמות כ"ג, לא), ועוד: “פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת” (דברים א' ד'), ועוד: “כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו… מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם” (יהושע א', ג–ד וגם דברים יא, כד). מכל אלה המקראות נראה כי נקודות גבולי הארץ מסביב, הן: נהר מצרים, ים סוף (בפאת נגב), המדבר (בפאת קדימה), פרת, ארץ החתים (בפאת צפון) הים הגדול (בפאת ים).

נהר מצרים, או נחל מצרים שהוא “וַאדִי אל־עֲרִיש” (ראה הלאה), הוא בפאת דרומית–מערבית להארץ; וים סוף הנזכר פה הוא לשון ים סוף המזרחית הנקראת “עַקַבַה”, ולפי“ז הוא בפאת מזרחית–דרומית להארץ; והמדבר הוא “מדבר קדמות” (דברים ב, כו) אשר בכתף ארץ עמון ומואב קדמה; ופרת הוא גבול הארץ מצפון, ונראה כי הוא על מצר הארץ ממש, ממשחז”ל “מטרא במערבא סהדא פרת”. (שבת סה, ב; נדרים מ' ב; בכורות נה, ב). ועוד ממ“ש לענין שאלת גשמים: “ר”ג אומר בז' בו ט”ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" (תענית פ“א מ”ג, ועי' בתוס' ב“מ דף כ”ח, א ד’ה ט"ו יום), אולם יען כי רק בנקודה ידועה הוא נוגע בגבול אר“י, ולא יותר, לכן לא מנוהו רז”ל בין הנהרות המקיפין את אר“י (ב“ב עד, ב וירושלמי סוף כלאים וכתובות פי”ב ה"ג), והנקודה הזאת, נעלה מכל ספק כי היא “תפסח” (עיר בעברו המערבי ונקראה אמפיפוליס בימי סליקוס ניקטור בן אנטיוכוס, והיום יקרא המקום ההוא “חרבת חמם”) אשר מלכות שלמה הגיעה עד שמה (מל"א ה, ד) ומנחם בן גדי הכה אותה ואת גבוליה (מ"ב טו, טז), ונראה קצת כי גם כרכמיש (נקראה ביונית קִרְקְסִיוֹן, ברבה איכה א, טו, והיא במקום ירידת נהר חבור לפרת) היתה סמוכה לתחום אר”י, ולכן חרד יאשיהו כ"כ לקראת פרעה נכו (דה“ב ל”ה, כ) ובמדרש (שם) אמרו: וחרב של אותו רשע עוברת בארצי ובתחומי¹ וארץ החתים, היתה בלי תפונה ארץ רבה בין ארץ ארם וחמת ובין טורי אמנוס, מדרום לצפון. או בין פרת והים ממזרח למערב; והֹר ההר (ראה הלאה) היה בקצה גבול צפונית מערבית.

נמצא לפי“ז כי כל הארץ הזאת היא רצועה ארוכה וצרה, נטויה באלכסון מצפון – מזרח עד דרום – מערב, וארכה הוא ממעלה ¾29 (עַקַבַה) עד מעלה ⅔36 (הֹר ההר) רחב צפון, קרוב לסך 105 פרסאות אשכנזיות פחות יתר,² ורחבה הוא בין מעלה ¾34 (עזה, דרמ"ע) ובין מעלה ¼39 (תפסח, צמ"ז) ארך מזרח מגרינוויטש קרוב לסך 37 וחצי פר' אש' ברחב ממוצע, נמקא מחזיק שטח הארץ 3937 וחצי פר' אש' מרובעות בקרוב. א”כ אפוא גדולה הארץ ארבע פעמים יותר מארץ שוויץ, או 2 וחצי פעמים מארץ באייערן, או שתי חמשיות מארץ צרפת.³

גבולות העמים הקדמונים

תושבי הארץ הזאת, הקדמונים, היו “כנענים” מצאצאי “חם בן נח”, כן מסרה לנו תורתנו, ולפי"ז לא למשפחת עמי שֵם יחשבו; אולם הסופרים היונים חשבום לשֵמִיֵים ומחזות פניהם החום־כהה הנראה חרות על הלוחות במצרים וגם מהתדמות שפתם לשפת השמיים יש לשפוט כי המה חָמִיִים שהתבוללו בין השמיִים.

והנכון הוא, כי מראש מקדמי ארץ ישבו כל בני כנען על חוף הים ועל ככר הירדן נגבה, כמ"ש: “ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה – חוף הים – באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע” – ככר הירדן (בראשית י, י"ט), מבואר מזה כי הקיפו את ארץ ההר מים ומקדם, ובהר ישבו אז עמים שמיים גבורים אשר נתנו חתיתם בלב הכנענים לבל יהינו לעלות אליהם⁴. אך לא לעולם חֹסן! כי בימי אברהם אבינו יצאו מקרב הכנענים שבטים כבירי כח, אדירי איומה, נאזרים בגבורה, ויגרשו את השמיים וישבו תחתם (בראשית יב, ו)⁵. והשבטים האלה התפרדו ויהיו ללאומים מיוחדים ונבדלים, והראשון במעלה שבהם הוא שבט הצידוני.

הצידונים (או הצורים או הפניקים) ישבו בראשונה בגליל צידון וצור, השבט הזה הוא הנכבד שבכל שבטי כנען, הוא השבט המסחרי המהלל מאד בימי קדם אשר עליו אמרו כותבי דברי הימים כי הוא היה הראשון בתבל אשר הרהיב בנפשו עוז לעבור ארחות ימים באניות, לרגל מסחרו, עד אפסי ארץ.

בשמם זה נקראו הצידונים, כנראה, ע"ש ציד הדגים או ציד החיות ביערות הלבנון, ועל זה נקראה עירם “צידון⁶” והיא היתה למו לעיר־מרכזית או קרית־מלך בימי יהושע, ולכן נקראה אז “צידון רבה” (יהושע יא, יח; יט, כח), כמו שנקראה עיר בירת בני עמון בשם “רבה” או רבת בני עמון, ובירת ארץ חמת נקראה בשם “חמת רבה” (עמוס ו, ב); אולם אחרי כן נָסַבָה המלוכה, כנראה, בימי חירם אל “צוֹר” (שמ“ב ה, יא; ט, יא, יב; דה”ב ב, ב) ואחרי כן שבה לצידון כי היה “אתבעל מלך צידנים” (מל"א טז, לא) בימי אחאב, ואחריו היה “אשמנעזר” אבל לא נפרדה הארץ לשתים, כנראה מישעי'(כג), אך בזמן מאוחר נפרדה לשתי ממלכות, כנראה מחזיונות ירמיה ויחזקאל אשר חזו עליהן.

וגבול הצידונים בימי יהושע היה: “מתימן כל ארץ הכנעני, ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמרי. והארץ הגבלי וכל הלבנון מזרח השמש מבעל גד תחת הר חרמון עד לבוא חמת. כל ישבי ההר מן הלבנון עד משרפת מים כל צידנים” (יהושע יג, ד–ו). ומן כפל הלשון: אשר לצידונים, כל צידנים, שכתוב פה נבין כי כל האמור פה שייך לבאור גבולות ארץ הצידונים. וכי נבקר את רשימת שמות כל ערי שלשים ואחד המלכים אשר הכם יהושע לא נמצא אף מלך אחד מהם המולך על איזה נקודה מחוף הים⁷, מובן מאליו כי “הארץ הנשארת לרשתה בעבר הירדן המערבי, על שפת הים היא. שמה ישבו בנגב הארץ, הפלשתים (שנקראו גם הם “כנענים”, ראה הלאה) עד “בית דגון” (בית דָגָ’ן) הסמוך ליפו (ראה הלאה), ומשם והלאה, צפונה, עד עכו ישבו הכנענים העקרים (ראה הלאה), והלאה מזה, עד נקודת קצה הצפון, עד “מפרץ אסכנדרונא” או “איססוס”, ישבו הצידונים (בכלל), ולכן כתוב “מתימן כל ארץ הכנעני”, כי הכנענים והפלשתים ישבו על כל השפלה הדרומית, ומשם והלאה היתה “המערה של הצידונים”, ו”מערה" הוראתה “מישור”, כאשר יתרגם ר“י על “ממערה גבע” (שופטים כ', ל"ג) – “ממישר גבע”, ובמישור זה נכלל גם חלק מעמק יזרעאל המשתרע מרגלי הר הכרמל מזרחה עד הר “גלבוע” הנקרא: גֶ’בֶל פִיקואַ”, והיא “אפק” הנזכרת במלחמת שאול עם הפלשתים (ש“א כ”ט, א). ולא רחוק הוא לאמר שהצידונים אשר השתרעו עד עכו התכנסו גם אל עמק יזרעאל, וממעל להם, על ההרים מסביב, ישבו מלכי האמרי: אפק, תענך, קדש, מגדו ויקנעם לכרמל ודור. ולפי“ז אפוא, במקום שכלה גבול הצידונים במישור עמק יזרעאל שם החל גבול האמורי היושב בהר, ולכן כתוב: “ומערה… עד אפקה עד גבול האמרי”. עד הנה ציין את גבול הדרום של הצידונים (העקרים), ומעתה ציין את גבולם הצפוני, שהוא מגיע עד “הארץ הגבלי” “וגְבַל” (גֶבַאִיל) היא עיר על שפת הים בין “טַרַבְלוס אִש=שַאם” ובין “בירוט” והיא היתה העיר הראשה בתוך הגליל הזה. ואחרי אשר ציין את גבולם המערבי, על חוף הים מדרום לצפון, עבר קדמה אל העבר השני, ואמר: “וכל הלבנון ממזרח השמש” הוא הנקרא כהיום:מול־הלבנון”. ואחרי כן ציין את בקעת הלבנון, והיא הבקעה הגדולה המפרידה בין הלבנון המזרחי (מול הלבנון) ובין הלבנון המערבי, ותחלתה היא: מנגב, “מבעל גד – אשר – תחת הר חרמון”, והוא לד“ק המעיין הגדול “בַנְיַאס” (מערת פמיאס) אשר ממעל להים “אִל חולה” (מי מרום, לד"ק), ואחריתה היא בצפון: “עד לבוא חמת”. אחרי כן ציין את הלבנון המערבי “כל ישבי ההר”, אשר קצהו הצפוני מגיע, “עד משרפת מים”, והם לדעתי “ים חֻמץ” אשר לצפון הלבנון המערבי, ונהר “עַסִי” היורד מצלע הלבנון הצפונית נופל בו, ועד היום נמצא למערב הים הזה מקום הנקרא: “מֻשֵרִיפִיֶה”⁸ זהו באור כל המקראות האלה. ונראה כי גבולם נמשך הלאה, הנגבה, עד עכו, ממ”ש אצל זבולון: “וירכתו על צידון” (בראשית מ"ט, יג), ומצאנו שגבול זבולון “פגע אל הנחל אשר על פני יקנעם” (יהושע יט, יא) והוא נחל קישון" העובר על פני יקנעם לכאמל ונופל הימה בין עכו ובין חיפא. לפי שטראַבו (חט"ז צד 753) השתרעו הצדונים עד “טנטורא” אשר לצפון קסריא.

בתור ענפים להשבט הצידוני נוכל לחשב בצדק את הָאַרְוָדִי הצמדי והחמתי.

הארודי, בבראשית (י, יח) תרגמו הירושלמי: “אנטרידנאי”, והיא אַנטאַראַדוס, ובקדמוניות ליוסף (א, ו, ב) – אַראַדוס, ורס“ג תרגמו “אל־אַ־אַדואַן” וכהיום נקרא המקום הזה “גֶ’בֶל אַר־ריאַד” והוא חצי־אי בין מִפְרָץ אסכנדרונא ובין טרבלוס, ולעמת המקום הזה יש אי קטן הנקרא גם הוא “אראדוס” ומ”ש בירושלמי (מגלה פ“א ה”ט) “הארודי – רודוס” מוסב ג“כ על המקום הזה. ויב”ע (בראשית שם) ובתרג' ר“י (דה"א א' טז) מתרגמים “לוטסא”, וכתב הרר”י שווארץ (תבוה"א לונץ, צד ש) שהיא “לאַאָטיסעאַ” (Laodicea) אשר על שפת הים התיכון. ונראה כי הם תפשו להם לבאר את כל גליל הארודי אשר הגיע על “לאַאָדיקעאַ”, ולפי“ז אינם חולקים במאומה על ש”ס ותרגום ירושלמי ורס"ג ויוסף. בפי האשורים נקרא הגליל הזה: “ארפד” (מל"ב יח, לד; יט, יג; ישעיה י, ט; לו, יט; לז, יג), ומקור מחיתם היתה דמשק, כנראה מירמיה (מט, כג–כז). כן נראה לי.

הצמרי, יונתן וירושלמי ורס“ג מתרגמים אותו: חומצאי, חמיצאי, אלחמציין, ובבר”ר (פל"ז) ובירושלמי (מגלה שם) – חמץ, והוא ים “אַל־חֻמְצ'” הנ“ל אשר לצפון הלבנון, ובבר”ר (שם) כתוב: “ולמה הוא קורא אותו צמרי? יהודה בר ר' אמר: שהן עושין בצמר” והר“י שטיינברג כתב באוצרו עליו שישב לרגלי הר הלבנון ימה ושם עד היום כפר זומירא. בכתב היתדות “עיר זימיר”, ואם כִוֵן על הכפר “זָמוֹרִיָה” אשר לצפון עכו, אין שם שום מקום להשם “חמץ” המפורסם כל כך, וגם רחוק הוא מארוד וחמת שכניו, ולא דבר ריק הוא מה שהכתוב מזכיר אותם סמוכים זה לזה, ואולי ראה בתבוה”א (לונץ צד רל"ח) כי הכפר “זמוריה” הוא הכפר “צומריא” שבתוספתא (שביעית פ"ד), אך הלא הררי“ש עצמו שדא ביה נרגא, שכתב שם שבנוסחתנו כתוב: “כפר צמח”, ובס' כפו”פ (לונץ צד ר"ע) גורס “כפר כמר”; אך מ"ש כי הר “צְמָרַיִם” יתכן שהי' מקדם מושב לעם צְמָרִי, יתכן אולי.

החמתי, “חמת” איננה עיר אחת, כי מצאנו בה את “רחֹב” (במדבר יג, כא) ואת “רִבְלָה” (מל“ב כ”ג, לג; ירמיה לט, ה; נב, ט; כז) ושלמה בנה בה ערי מסכנות (דה"ב ח' ד), וגם מלך היה בה בימי דוד ותֹעי שמו (שמ“ב ח, ט; דה”א יח, ט) ומלך אחד בימי סנחריב (מ"ב יט יג; ישעי' לז, יג) ועיר מלכותם נקראה “חמת רבה” כנז', ואמחז“ל: “חמת רבה זו חמת של אנטיוכיא” (ויק“ר פ”ה). את הערקי” ואת “הסיני” לא אבאר פה יען כי הֵנָה ערים בודדות בתוך נחלת “הצידונים” ומצוינות בכל המפות, ושמן לא נזכר רק במקום אחד, ברשימת שמות בני כנען (בראשית ו, יז; דה"א א, טו).

האמורי. הוא השבט השני במעלה בין שבטי כנען, הוא השבט האמיץ והנורא המהלל בפי חֹזֵנו הגדול: “ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסֹן הוא כאלונים” (עמוס ב, ט), וגבורתם הפילה חֲתֵת בלב כל גויי הארץ, כאשר אמרה רחב אל המרגלים: “ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחון ולעוג אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש בפניכם” (יהושע ב, י–יא), ובסגנון כזה אמרו גם הגבעונים אל יהושע (ט, י), גם בלק בן צפור התפלץ ויירא מאד בשמעו “את אשר עשה ישראל לאמורי” (במדבר כב, ב). גם בני ישראל בהיותם עוד במדבר שמעו, כנראה, רק מגבורת האמורי, באמרם: “בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו. אנה אנחנו עלים אחינו המסו אל לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו” (דברים א, כז–כח). וכתב ראב“ע…כי יש אמורי בארץ כנען והוא היה התקיף מכל שבעה גוים” (במדבר לב, מא). ואין ספק כי התפרסמו על ידי מלחמות גדולות ועצומות אשר נלחמו עם שכניהם; אולם רק מלחמה אחת אשר נלחם סיחון עם מלך מואב הראשון נשארה למזכרת (במדבר כא, כו–ל), ולפי חז“ל נלחם גם עם עמון (גטין לח), לכן לא יפלא כי נאחזו במלא רחב הארץ מים ומקדם, על כן מצאנו לפעמים כי כל הארץ נקראה על שמם, כמ”ש: “ואם את אלהי האמרי אשר אתם ישבים בארצם” (יהושע כד, טו) וסגנון כזה נמצא גם בשופטים (ו, י) ובמל“א (כא, כו) ובמל”ב (כא, יא). ונראה כי בחרו להם לשבת על ההרים, כי על כן נקראו “אמורים”, מהוראת גובה והתנשאות (כמו: אָמיר – ראש ענפי העץ (ישעי' יז, ו, ט), האמרת, האמירך, (דברים כו, יז, יח) אֶמיר – – גדול הערביים (הרע“ב בשקלים פ”ה מ"ג) אמורין – החלק החשוב בקרבנות (תוספות חדשים בשם הערוך בפסחים פ“ה מ”י), ועוד). וגבולם, מעבר לירדן המערבי בפאת נגב, היה כמ“ש: “וגבול האמורי ממעלה עקרבים מהסלע ומעלה” (שופטים א, לו), ומעלה עקרבים וסלע גליל אחד הוא, כי הגבנון הנקרא “סַפַה” (שהוא “מעלה עקרבים”) מלא הוא סלעי מגור זקופים ונוראים, והוא לדרום־מערב ים המלח, ומשם והלאה החל “הר האמורי” (דברים א, ז; יט כ), וכאשר נעלה הלאה צפונה נפגשם בראשונה בחצצן תמר, כמ”ש: “וגם את האמרי הישב בחצצן תמר” (בראשית יד, ז), ועוד מצאנו: ויצא האמרי הישב בהר ההוא לקראתכם ויכתו אתכם בשעיר עד הרמה" (דברים א, מד), ויבואר הלאה כי נגב יהודה נקרא מלפנים בשם “שעיר”, ועוד מצאנו כי ממרא, בעל ברית אברהם היה אמורי, כמ“ש: “באלני ממרא האמרי” (בראשית יד, יג), וכן מצאנו כי מלכי ירושלם, חברון, ירמות, לכיש ועגלון נקראו: “מלכי האמרי” (יהושע, י, ה), גם הגבעונים נקראו אמורים, כמ”ש: “והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי” (שמ"ב, כא, ב), וגם בבית אל נמצאנו (יהושע ז, ז), עוד מצאנו: “וילחצו האמרי את בני דן ההרה” (שופטים א, לד), וגם בשכם נמצאנו: “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי” (בראשית מח, כב) ועוד מצאנו: “ויואל האמרי לשבת בהר חרם באַילוֹן ובשעלבים” (שופטים א, לה), וגם בצפון הארץ לאמר, משכם והלאה, נראה ברור כי הם השתרעו שמה ולא אחרים, כן נראה לי לבאר את מ“ש אצל המלכים אשר בצפון: “הכנעני ממזרח ומים והאמרי והחתי והפרזי והיבוסי בהר” (יהושע יא, ג), כי החתי והפרזי והיבוסי לא ישבו בהר בצפון הארץ (כאשר אבאר במקומם), והכנעני לא ישב רק “ממזרח ומים”, נשארו אפוא רק האמריים אדונים יחידים בכל ההר עד “חצור” שהיתה “ראש כל הממלכות האלה” (שם, שם, י), או אולי עוד יותר צפונה, עד הלבנון – ארץ הצידונים. וגבול האמרי מעבר לירדן המזרחי, היה כמ”ש: “כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי” (במדבר כא, יג), ומשם והלאה עד הר חרמון נקראה הארץ: “ארץ האמרי”, וסיחון ועוג יקראו תמיד “מלכי האמרי”, וארץ ממלכת עוג בבשן הלא כלתה אצל הר חרמון, כידוע, (וע“ע במכלתא פ”ז סי' ק“ד וברש”י דברים יז, ב).

בתור ענפים לשבט האמרי נוכל למנות את החוי ואת הרפאים=הענקים.

החוי, הוראת השם הזה היא לדעת ר“פ ע”ש “שהיו טועמין את הארץ כחויא”⁹ (שבת פה, א), או ע“ש שישבו באהלים ובכפרים (כמו: חוֹת יאיר"), ומצאנו כי הגבעונים, אף כי היו אמורים (כנז') בכ”ז נקראו “חוים” (יהושע ט, ז; יא, יט), גם בגליל חברון מצאנו אותם, במקום האמריים, כי עשו שישב בחברון התחתן עם צבעון “החוי” (בראשית לו, ב),¹⁰ וכן אנשי שכם היו אמוריים ונקראו: “חוים”, ולכן לא יפלא כי נמצאים גם “תחת חרמון בארץ המצפה” (יהושע יא, ג) כי המה שארית פלטת האמריים אשר בעבר הירדן המזרחי.¹¹

הרפאים, נעלה הוא מכל ספק כי המה ענף משבט האמרי, ולכן יתכן כי הנביא בקראו: “ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים” (עמוס ב, ט) שוטט לנגד עיניו מחזה גבורת הענקים הגבורים אשר מעולם אנשי השם, ועוג מלך הבשן אשר היה אמרי כתוב עליו: “כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים” (דברים ג, יא; יהושע יב, ד; יג, יב), ולדעת חז“ל (במדב“ר פי”ט (ועי' זבחים קיג ונדה סא) והובא ברש"י, בראשית יז, יג) והוא “הפליט” שנשאר מן הרפאים במלחמת אמרפל ולדעתם (נדה שם) היה אחי סיחון, א”כ היה גם סיחון מן הרפאים, ועוד כתוב: “לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו… עם גדול ורם ממנו… וגם בני ענקים ראינו שם, (דברים א, כז–כח), מבואר מזה כי “בני ענקים” היו ממשפחת האמורי, ונראה, כי אלה ארבעת הענקים: יִשְבִי, סַףְ, גָלְיַת ואיש מדון (ש“ב כא, טז–כ; ועי' בדה”א כ) שהיו פלשתים, היו זרע תערובות, ואמם או אביהם היו ממשפחת הרפאים, ולכן נקראו ילידי “הָרָפָה” (ש"ב כא, טז, במקום: הָרְפָאָה), או: “הָרָפָא (בדה”א שם, והוא שם יחיד מן “רפאים”¹². והם נאחזו גם כן כמעט במלא רחב הארץ מים ומקדם, במזרח: מלבד “יתר הגלעד וכל הבשן… כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקראו ארץ רפאים” (דברים ג, יג), ומצאנו אותם גם בעשתרות קרנים ואצל העמונים והמואבים (בראשית יד, ה, דברים ב, יא; כ, ג; יג) ובעבר הירדן המערבי היו בנחלת יהודה, בחברון (במדבר י“ג, כ”ב; יהושע ט"ו, יד; כא יא; שופטים א, כ), וגם בדביר, ענב, עזה, גת, אשדוד (יהושע יא, כא–כב) ו”עמק רפאים" ידוע (יהושע פ“ו, ח; יח, טז; ש”ב ה‘, יח; כב; כג, יג; דה"א יא, טו; ישעי’ יז, ה), וכן מצאנום בנחלת “בני יוסף” (יהושע יז, טו)¹³.

הכנעני. נראה בשם זה ע“ש מקום שבתו, בשפלה, משרש “כנע”, שפל, (בנגוד להשם “ארמי” שמורה על “רום”), וכאמור, נשארו המון מספר מהעם העקרי “כנען” אשר נשארו במקומם העתיק ולא עלו ההרה, ולא נראתה כל תמורה בארחות חייהם, ולכן נשאר להם השם “כנען” לעולמים. תחת אשר יתר אחיהם נקראו בשמות שונים לפי מצבם המדיני או הכלכלי אשר בחרו למו¹⁴. וגבולם הראשון היה כמ”ש: “ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה בעכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע” (בראשית י, יט), ואחרי כן התפשטו בערבה יותר צפונה, כמ"ש אצל הרי גרזים ועיבל: “הלא המה… בארץ הכנעני הישב בערבה” (דברים יא, ל), ועוד כתוב: “ורכב ברזל בכל הכנעני הישב בארץ העמק לאשר בבית שאן ובנותיה ולאשר בעמק יזרעאל” (יהושע יז, טז) (זה מוסב על חלק העמק המזרחי אשר מן גלבע עד הירדן, כי בחלקו המערבי הלא, ישבו הצדונים, כנז') ובדרך כלל כתוב: “והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן” (במדבר יג, כט), ועוד: “והעמלקי והכנעני יושב בעמק” (שם יד, כה), ועוד: “וכל מלכי הכנעני אשר על הים” (יהושע ה, א), ועוד: “הכנעני ממזרח ומים” (שם יא, ג), מכל המקראות האלה נראה בברור מוחלט שאין כל ספק בו שהכנעני השתרע מים רק על פני השפלה, וכאשר כתבנו השתרעו הצידונים עד עכו, וכאשר נבאר עוד הנה השתרעו הפלשתים מנגב עד יפו, או סמוך לה, ולכן, זאת אומרת, שגבול הכנעני, העקרי, השתרע מעכו – סוף גבול הצידונים – עד יפו – ראש גבול פלשתים, וכן השתרעו גם על ככר הירדן (הערבה) ממזרח ועל ההר ישבו האמרי והחתי והפרזי והיבוסי (במדבר יג, כט; יהושע יא,ג)¹⁵ ולו לא היה כל תחום מוגבל ומיוחד להכנענים האלה לא טרח הכתוב להשמיענו פעמים את החלוקה הזאת. מובן מאליו, כי אם יקרה שגם יושבי ההר באיזה מקומות נקראים בשם “כנעני”, אין לתפוס קריאה זאת למוחלטת ופסוקה, כי בהיות כל עמי הארץ הזאת בני אב אחד – כנען בן חם, יקראו לפעמים על שמו גם לאחר שנפלגו ללאומים מיוחדים, כמו שנקראה כל הארץ תמיד בשם “ארץ כנען”, ואין לדון משם כללי להוציא ממנו איזה תולדה חיובית בנוגע לחקירות כאלה, רק במקום שבא השם הזה בדייקנות חיובית, כמו המקראות שהבאתי פה.

הפלשתים. הוראת השם הזה בשפת כוש, היא – תנודה (מאווער’ס, בס' “דיע פעניציער”, צד 4) ויורה על “גרות”, לאמר, עם הנע ונד מארצו, וכן תרגמו פירשט, ויען כי באו הנה מארץ אחרת קראו למקומם הראשון: “גרר” המורה על גרות. כי היו הפלשתים שבט משבטי כנען יוצא ממ“ש: “מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב” (יהושע יג, ג), ושמה הלא גרו הפלשתים, ועוד: “דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים” (צפניה ב' ה). מוצא הפשלתים – או קצת מהם – ידוע שהוא מכפתור (בראשית י, יד; דברים ב, כג; עמוס ט, ז), ששם סבלו עול גלות, ולפי מה שתרגם רס”ג את “כפתורים” בשם “אלדאַמייאַטיין” והיא דאַמיאַט" עו “דאַמיעטטע”, עיר גדולה במצרים התחתונה על זרוע היאור המזרחי, 2 פרסאות מן הים התכון במחוז “שַרְקִיָה”,¹⁶ יתכן שהיו במצרים בזמן הרועים (היקזוֹס) אשר מלכו על מצרים, לפי עדות הכהן “מאנעטא”, 512 שנים, והמה ערביים שבאו מארצות קדם וימלכו שמה עד אשר קמו עליהם מלכי “טהעבען” וילחמו בהם ויגרשום מן הארץ (יוסף נגד אפיון א, ד), ואף אם נאמר כי ההיקזוס האלה אינם פלשתים, אך זה ברור הוא כי בהיותם זרים בארץ קרבו יותר את הזרים, הפלשתים. ויתנו להם ידים להאחז בדאמיאט (הקרובה לארץ פלשתים העקרית), כן נתקבל אברהם בכבוד אצל פרעה, אחד ממלכי העם הזה,ויעקב ובניו נושבו בפקודתו בחבל הארץ היותר שמן בגשן, ויוסף נתמנה לווזיר – גדול, ואחרי אשר גורשו ההיקזוס התלקחה משטמה נוראה לכל עמי הנכר בארץ, לכן אפשר כי יחד עם העברים הושם עול קשה גם על הפלשתים תושבי דאמיאט (כמובן במדה יותר קטנה מאשר שמו על העבריים, יען כי העבריים גרו בתוך הארץ פנימה יותר מן הפלשתים שגרו על מצר הארץ, ועוד כי מן העבריים יצא מושל, הוא יוסף) וכאשר צר להם התאזרו עז ויצאו מעבדות לחרות, ויבאו ארצה פלשתים אל אחיהם ויגרשו את “העזים היושבים בחצרים עד עזה” וישמידום וישבו תחתם (דברים ב, כג),¹⁷ (ועי' על אדות העזים והכפתורים והפלשתים בחולין ס, ב), ואליהם נלוו גם יושבי הָאִי כְרָתַה (קנדיא), ולכן נקראו הפלשתים לפעמים בשם:כְרֵתִים, גוי כרתים (יחזקאל כה, טז; צפניה ב, ח), או כרתי (שמ“א ל, יד; שמ”ב טו, יח; כ, כג; דה"א יח, יז).

וגבול הפלשתים משתרע, כאמור, “מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה” (יהושע יג, ג), ושיחור זה או “נחל מצרים” הוא לדעת יב“ע ורש”י ורד“ק – יאור נילוס, ולפי מה שכתבתי שמקצת הפלשתים ישבו גם בדאמיאט שהיא אצל הנילוס, יתכן כמו שכתבתי בהערה, כי גם דאמיאט תחשב על גבול ארץ פלשתים, ונראה כי בימי יהושע לא יצאו עדיין הפלשתים משם, ולכן היו אז עוד העזים במקומם (שם בפסוק ההוא) כי טרם נלמו בהם הפלשתים הדאמיאטים־הכפתרים, ואם נאמר כדעתם ז”ל שיחור הוא נחל מצרים, מוכרחים אנחנו לקבל יותר את דעת הרס“ג והרדב”ז (רמב“ם פ”א מה' תרומות) שנחל מצרים הוא “ואַדי אִל–עֲרִיש”, (וכן כתב גם רבינו בחיי בפ' מסעי כי נחל מצרים איננו היאור), כי אנחנו רואים שגבול הארץ עבר “מעצמון נחלה מצרים” (במדבר לה, ה; יהושע טו, ד) ונחל מצרים זה היה בתוך גבול עזה וחצריה (יהושע טו, מז), א“כ הלא ברור הוא שהוא “ואַדי אל–עריש” הסמוך לעצמון ולעזה ונופל הימה (ראה הלאה)¹⁸. ומצאנו כי עיר מלכותם הראשונה, בימי אברהם ויצחק, היתה “גרר” (אֻם גָ’רַר, לדרום עזה), ונראה, כי “באר שבע” היתה בסוף גבולם המזרחי ושם ישב אברהם¹⁹. ונראה כי “אפס דמים” או “פס דמים”, שהיא “דומה” מנגב חברון, היתה על תחום ארץ פלשתים, ולכן היתה סלע המחלקות בשתי מלחמות (ש“א יז, א; דה”א יא יג). גם “קעילה” “עיר הסמוכה לַסְפָר היתה” (ערובין מה, א), והיא, לפי איזביוס, כשלש שעות למזרח “בית גוברין”, ולצפון חברון, ונקראת “קילאַ”. גם “סעיף סלע עיטם” (שופטים טו, ח), היה על גבולם, והוא רחוק מירושלם שתי שעות (יוסף קדמוניות ח, ז, ג), ולא רחוק גם מתֵמְנָה הפלשתית, מקום המעשה בשלש מאות השועלים²⁰. גם “בית שמש”, הנקראת כהיום “עין שָמְסְ”, במרחק כשעה לדרום–מערב ירושלם, היא על גבולם (שמ"א ו, ט). גם “בית כָר”, נראה שהוא על גבול פלשתים (ש"א ז, יא), ולדעת הר”י שווארץ היא במחוז “ראַם־אַלְלַה” (כפר למערב באֵרֹת בערך ¾ שעה) ונקרא “כאַרואַ. ומצאנו עוד מלחמה עם הפלשתים בנֹב, והוא “בית נוֹבאַ” הרחוקה בערך 7 שעה מירושלם למערב־צפון (שמ"ב כא, יח). ונמצא עוד ענק פלשתי אחד הנקרא “איש מדין” (לפי הכתיב) ואולי היא “מדין–מודיעין עיר החשמונאים, הרחוקה מירושלם ט”ו מיל (פסחים צג, ב) או ½1 שעה, ורחוקה מגבע שעה אחת מערבה, ונקראת “מִידְיַא”, א”כ ישבו הפלשתים גם שמה?. ונמצא עוד מקום אחד שהיה, כנראה, על גבולם, והוא “אבן העזר בין המצפה ובין השן” (ש"א ז, יב), וכתב הרר“ש שהוא בגבול בנימין ואפרים, וזה “הַשֵן” נראה לי שהוא בית שֵן” (שמ“א לא, י; יב; ש”ב כא, יב), והוא “בית גָ’ן” או “דָגָ’ן”, כי מבטא השי“ן והג’ים הערבי ידמה במקצת, ולכן כתוב תחת זה בדה”א (י, י) “בית דגון”, ויען כי שם זה הוא שם לאליל פלשתי, לכן ברור כי היא היתה עיר פלשתית, והיא סמוכה ליפו לצפון “לוד”. והיא עיר בנחלת דן על גבול פלשתים וסמוכה לאֶלְתָקֵה ובַעֲלָת (יהושע יט, מד).²¹

מכל האמור בזה יוצא לנו, כי יש למשוך את קו תחום מזרח של ארץ פלשתים (המתחיל מואַדי אל עריש) מדרום לצפון, מבאר שבע (למערבה) עד “רומה”, ומשם למערב חברון עד קעילה ומשם ל“סלע עיטם”, ומשם לבית שמש, ומשם צפונה מערבה, לבית כר ולגב ולמדין (?) ולאבן העזר ולגבתון, עד בית דגון סמוך ליפו.

אך הלא מצאנו כי ערי יהודה רבות נכנסות בתוך התחום הזה? ע“ז נשיב: כי הפלשתים גזלו אותן מישראל, ופעם אחת שבו ישראל ויוציאון מתחַת ידם, כמ”ש: “ותשבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל מעקרון ועד גת ואת גבולן הציל ישראל מיד פלשתים” (שמ“א ז, י”ד), אך לא לארך ימים!

נשאר עתה רק לדעת, מדוע במלחמתם האחרונה אשר נלחמו עם שאול בחרו ללכת בעקיפין ולצאת מגבול נחלתם מרחק רב עד לב עמק יזרעאל, עד “אפק”, ולא התנפלו עליו סמוך לגבולם כפעם בפעם? ונראה, כי אז גברו הפלשתים על הכנענים שכניהם ויגרשום ויקריבו את גבולם צפונה עד גבול הצדונים, ומשם הלכו להבקיע אל לב ארץ ישראל להיות ידם נטויה משם על פני כל הארץ, לכן בחרו את מקום המלחמה בעמק יזרעאל. וראיה לקרוב התחומין האלה היא ממ"ש: “על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצר ולצידון כל שריד עזר” (ירמי' מז), הרי שהיו שכניהם. ועוד; “הנה פלשת וצור” (תהלים פ"ז, ד): “וגם מה אתם לי צר וצידון וכל גלילות פלשת” (יואל ד, ד); “פלשת עם ישבי צר” (תהלים פג, ח), וממה שלא הזכיר בכל המקראות האלה שום אמצעי בין הפלשתים והצורים מוכח כי עלה הכורת על הכנענים אשר בשפלה ויגורשו משם, ולא מצאנו שישראל גרשו אותם, וממה שראינו שהפלשתים הרהיבו בנפשם עוז לצאת למלחמה עד עמק יזרעאל, ברור הוא, כי המה היו בעוכרי הכנענים ויגרשום וירחיבו את גבולם עד הצידונים.

היבוסי, החתי, נפלא הוא כי השבטים האלה, למרות אשר לא יחסרו כמעט תמיד במקרא בכל מקום שידובר בעמי כנען, המה לא השתרעו רק על עיר אחת לכל אחד, כי “היבוסי” ישב בירושלם (יהושע טו, ח; יח, כ"ח; שופטים יט, י), וגם פה יש ספק גדול אם ישב בירושלם עצמה, כי מצאנו שם מלך “אמורי” ושמו: אדני צדק“, ולפי רש”י והרד“ק (יהושע טו, ח), לא היה היבוסי הזה שבט מיוחד, כי אם מזרע אבימלך הפלשתי, ורש”י בדברים (יב, יז) הביא בשם פרקי דר' אליעזר כי לא יבוסים היו אלא חתיים, וע"ש עירם “יבוס” נקראו “יבוסים” ואת “החתי” נמצא רק בחברון, בפרשת קבורת שרה, וגם שם מצאנו מלך “אמורי” ושמו: “הוהם”, זולתי אם נאמר כי התבוללו ברבות הימים בין יתר העמים, ובאמת, כי את שני העמים האלה לא נפגוש בשום פעולה זולתי את האחרון בענין מערת המכפלה, ומאז והלאה אין כל זכר למו באיזה מעשה ממשי זולתי בזכרון שמם בלבד.²²

שעיר החרי. לפי גרסת הערוך היה כתוב במדרש (בר“ר פמ”ב סי' ו), “ואת החרי–אָלַיְיתְרוֹפוֹלִיס”, ובשם זה קראו היונים את “בית גוברין” (,בית גִ’יבְרִין"), ולדעת רובינזון (פלסתינא ח"ב, ציון 31) ישב שמה החרי, והוראת השם הזה היא: מחילות עפר (וכן דעת הרמב“ן ז”ל בדברים ב, כג). והנה נמצאה “מערה במקדה” (יהושע י, טז ושם) שהיא לעדות הירונימוס במרחק 8 מיל (רומאים או ½2 שעה) למזרח בית גוברין, ובכפר “דיר דֻבַן”, הרחוק בערך 2 שעה מבית גוברין, נמצאות מערות חצובות בהר במלאכה יפה, ורבות הן במספרן עד כי תדמינה דלהיכל־מתעה (לאבירינט). ורובינזון באר את כל תכונתן (שם צד 611). גם בבית גוברין עצמה נמצאות מערות. גם “מערת עדולם” (ש“א כב, יא; ש”ב כג, יג; דה"א יא, טו), נמצאת באותו הגליל, כאשר יבואר במקומה אי“ה. ויש ידים להשערה כי “החרי” זה הוא משבט “החוי”, ולכן יתכן כי צבעון וענה נקראים “חוי” והם מבני שעיר החרי (בראשית לו, ב; כ), כי אחדים המה, כמ”ש הרמב“ן בדברים שם. ונראה לי כי בראשונה ישב עשו בנגב יהודה, מקום החרי, וישא נשים מבנות החתי והחוי (או החרי) וישמעאל (עי' ראב"ע שם) ושם הוליד בנים ויפרץ לרב עד כי היה לראש גדוד, ולכן נקרא המקום “ארץ שעיר שדה אדום” (בראשית לב, ד), עפ”י ההתחתנות הזאת, ולכן, ברצות יעקב לבא חברונה היה נאלץ לעבור בראשונה דרך מקום מגורי עשו, ולכן ירא מפניו ויעשה מה שעשה; ובכל זאת יתכן מאד שהחרי ישב גם בארץ אדום העקרית, למזרח־דרום ים המלח, והיא נקראה “הר שעיר”, ואחרי אשר נאלץ עשו לעזוב את מקום מגורו בנגב יהודה מפני יעקב אחיו (שם לו, ז), הלך לו אל “ההר” ההוא וישמד את החרי וישב תחתיו (דברים ב, כב),²³ ומצאנו כי המלך יורם נלחם עם האדומים אשר פשעו בו, בצָעִיר ובלִבְנָה (מ"ב ח), והם מקומות בין חברון וירושלם, כי על חבל הארץ הזאת לטשו האדומים את עיניהם, בהיותו מקום מגורי אביהם ובימי החשמונאים ישבו שמה אדוֹמים (חשמונאים א' ד, טו; כט; סא; ה, סה; ו, לא). בתור זכרון לישובם זה נשאר שם השם “הר שעיר” (יהושע טו, י; שופטים ג, כו),²⁴ והוא הר אחד למערב “קרית יערים”.

הפּריזי. מצאנוהו אצל החתי והרפאים ובנחלת שמעון, בית אל ושכם.

הגשורי והגרזי=הגזרי. גבולם היה לדרום ארץ פלשתים כמ“ש: “ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגרזי, (והגזרי, קרי) והעמלקי כי הנה ישבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים” (ש“א כ”ז, ח). מובן מזה, כי השבטים האלה גרו יותר דרומה מארץ פלשתים, בגליל ההרים אשר למערב הערבה, וכן נראה גם ממ”ש: “כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי מן השיחור…” (יהושע יג, ב–ג). ויש עוד גשור בארץ ארם, והוא מצין על המפות בדרום מזרח “ג’בל אש־שֵיך” (חרמון) בארץ מישור הנקראת “ג’דור”, ובלשונם “איתוריאַ”, ומשם עד “אבל” היה כנראה המעכתי והעיר הזאת נקראה על שם זה “אבל בית מעכה”. את הגרגשי לא נמצא במקום מיוחד כלל בשום מקום, ועפ“י חז”ל (תנחומא פ' שופטים וירושלמי שביעית פ“ו, ה”א, ועוד) הלך לו אל ארץ אפריקי. ואולי היה “הגשורי” שארית פלטת העם הזה בשנוי השם קצת. (ולדעת הפ"מ בשביעית שם ישב הגרגשי בארץ טוב).

הערבים והמעונים. אומה שלמה בשם “ערבים” לא מצאנו רק בכה“ק האחרונים וגם המה ישבו אצל ארץ פלשתים, כמ”ש: ויעזרהו האלהים על פלשתים ועל הערבים היושבים בגור בעל והמעונים" (דה"ב כו, ז), עוד מצאנו את המעונים “למבוא גדור עד למזרח הגיא” (דה"א ד, לט), וכתב הר“י שטיינברג: “כנראה ישב העם הזה בסלע ערב, כי שם יש עד היום עיר מבצר “מַעַן” מים המלח דרומה. ולפי זה יש לחפש שמה את גדור,²⁵ ולדעת רובינזון (פלסתינא ח"ב צד 592) והביאה ק' פ' רוימר (פלסתינא צד 195) נמצא המקום “ג’דור” במרחק כתשע פרסאות רומאיות לדרום־מערב בית לחם, והוא מאחדו עם גדור הנזכרת אצל “בית צור” (יהושע טו, נח), ולפ”ז היו המעונים בין חברון וירושלם, ואולי, במקום “מעון” אשר אצל כרמל וזיף (שם שם, נה), בלב ארץ יהודה! וממשמעות הכתובים בדה”א ד' לא נראה כן, ויותר יש ידים להשערת ר"י שטיינברג הנז'.

ונראה כי הערבים היו מבעלי ברית בני ישמעאל ולכן נקראו “ישמעאלים”, ואצלם כתוב: “וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באכה אשורה”²⁶ (בראשית כה, יח), ות“א: “מחוילה עד חגרא”, ובת”י “מן הנדקי עד חלוצה”, והלאה בארתי כי “חגרא” היא אצל “מעלה עקרבים” בנגב יהודה, וחוילה היא או “אַוואַליטיס” על חוף ארץ “אַבסיניא” מנגב ללשון־ים “בַב אֶל־מַנְדָב” מבוא ים־סוף. ולכן יתכן מה שנזכרו הערבים אצל הכושים: “והערבים אשר על יד כושים” (דה"ב כא, טז), ואני משער שהם המה “ההיקזוס” (הנקראים גם ערבים) ואחרי אשר גורשו ממצרים יתכן שנשארו בחצי האי סיני ובארץ כוש ובארץ מצרים במקומות ידועים²⁷, ו“אשורה” היא לדעת פירשט עיר אחת משבטי הערבים בנגב ארץ יהודה ובצפון־מזרח מצרים, או אם נאמר כהת“י תהי' “חוילה” ארץ מסובבת מזרוע נהר “פישון” (אינדוס) ולכן תרגמה “הנדקי”. גם במזרח הארץ נמצאם, כי בבני קטורה כתוב: “וישלחם… קדמה אל ארץ קדם” (בראשית כה, ו), ולפי דרישת חז”ל שקטורה היא “הגר” ולכן נראה כי המה “ההגריאים” (תהלים פג, ז; דה"א ה, י; יט, כ) כי רק במזרח הארץ נמצאם, וגם בהם התבוללו הערבים, כי נמצאם אצל העמונים (נחמי' ד, א), ואת הישמעאלים וההגרים נמצא אצל גלעד (בראשית לז, כח ודה"א ה, י). ואף כי נעשו השמות: ערבים, הגרים, ישמעאלים, משותפים שלשתם לאומה אחת, אל לנו להשלות את נפשנו כי עם “הערביים” כלו מיוצאי ירך ישמעאל היה, אדרבה, אני אומר כי גם “הישמעאלים”עצמם אינם כלם מבני ישמעאל, כי בעת מכירת יוסף ראינו כי כבר היה להם שם בארץ בתור עם עושה מקנה וקנין, ורשה לומר כי במשך 141 שנה (מעת שנשא ישמעאל אשה עד מכירת יוסף) היו לעם מסוים, אך ברור הוא, כי בניו כרתו ברית אהבה עם הערביים ויהיו להם לראשים, ולכן נקראו כל השבטים ההם בשם ישמעאלים", “הגרים”²⁸ ונראה כי גם בני מדין היו מאנשי בריתם, ולכן נקראו גם הם “ישמעאלים” (שופטים ח, כד).

קדר ונביות בכלל הערביים המה.

עמלק. אף כי מצאנו שאחד מבני אליפז היה שמו “עמלק”, בכל זאת יתכן לאמר לפי פשט המקראות כי היה גם “עמלק” עתיק־ימים בנגב הארץ, כמ"ש: “ראשית גוים עמלק” (במדבר כד, כ), “ויכו את כל שדה העמלקי” (בראשית יד, ז) “ויפשטו… והעמלקי כי הנה ישבות הארץ אשר מעולם”. ונראה שהיו גם בעבר הירדן המזרחי.

הקיני. זה מבואר שהיו שני “קיני” אחד בימי אברהם ואחד מזרע יתרו, והוא ישב מתחלה בעיר התמרים, כמ“ש: “ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד” (שופטים א, טז), ולכן נכון מאד לאחדה עם “תמר מי מריבת קדש” (יחזקאל מח, כח)²⁹ והוא קורְנֻבְ הרחוק ½6 פרסאות לדרום־מזרח “באר שבע”, או 7 פר' למערב – נוטה קצת דרומה מים המלח, והוא באמת מקום מבוצר מאד מצד הטבע במצדות סלעים ומוקשים וחתחתים על כל שעל וצעד, כמ”ש בלעם אל הקיני: “איתן מושבך ושים בסלע קנך” (במדבר כד, כא), ואף כי חפי הפשט מוסבים דברי בלעם אל הקיני העתיק, בכל זאת יתכן שגם יתרו מוצאו מן הקיני הזה, וכאשר אמר לו משה: “אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים. והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך” (במדבר י, לא–לב) נאות יתרו ללות אותו ובבואם אל נגב הארץ, כאשר בחרימו ישראל את הכנעני מלך ערד יושב הנגב (שם כא, יג), נושבו יתרו ומשפחתו בקורְנֻבְ אצל הקיני – בני שבטו, (ועי' מ“ש הרמב”ן שם). הקנזי לא נודע.

הקדמוני. נראה שהוא העם “בני קדם” ונראה שישבו בנגב־מזרח הארץ, ממ“ש: “כי מלאו מקדם ועננים כפלשתים” (ישעיה ב, ו), וממ”ש: “ועפו בכתף פלשתים ימה יחדו יבזו את בני קדם” (שם, יא, יד). וממ“ש “קומו ועלו אל קדר ושדדו את בני קדם” (ירמיה מט, כח). וקדר ישבו בעיר “סלע”, כמ”ש: “חצרים תשב קדר ירנו ישב סלע” (ישעי' מב,יא) וסלע הוא “ואַדי מוסַה” כנז', מכ“ז נראה שישבו בנגב הארץ; בכ”ז אין לפון כלל כי העם הזה ישב גם מעבר לירדן, אצל ארם (בראשית כט, א; במדבר כג, ז), אצל ארץ “עוץ” (אִל לָגַ’ה) מקום איוב (איוב א, ג).

חז"ל נפלגו בבאור קיני קנזי ןקדמוני, כי את א) יבארו: נפתוחא, הר שעיר, עקדיסקוס, ערביה, דרמוסקוס; את ב) יבארו: אסיא, אדום, שלאמה, מואב, אספמיא; את ג') יבארו: גוטייה, קרטינגא, ראשית בני עמון, דמשק, תורקי (ב“ב נו, ב; בר’ר פמ”ד אות כג; ירושלמי שביעית פ“ו ה”א; קדושין פ“א ה”ח).

מדין. ארץ מדין היתה בצד ארץ מואב,³⁰ כמ“ש: “המכה את מדין בשדה מואב” (בראשית לו, לה), וכן שלחו מואב ומדין יחדו את שליחיהם אל בלעם ויחדו הפקירו את בנותיהם, ומענין מלחמתם עם גדעון (שופטים ו; ז; ח) יוצא, כי ארצם היתה בצפון ארץ מואב, ולכן מצא גדעון את זבח וצלמנע מלכי מדין עם מחניהם “בקַרְקֹר” וגדעון עלה “דרך השכוני באהלים מקדם לנבח ויגבהה ויך את המחנה והמחנה היה בטח” (שופטים ח, יא) נראה, כי שם או סמוך לשם היה מקום מגורם ויגבהה זאת היא “גֻ’בְהַתְ” למזרח רבת בני עמון, א”כ אפוא היתה ארץ מדין למזרח ארץ בני עמון.

ונראה, כי בעת ההיא היתה מדין ארץ רבה שהיה להתחשב עם כחה, עד כי הספיקה להכניע תחתיה את כל ארץ ישראל עד עזה, כמ"ש: “ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה” (שם ו, ג–ד), ומכל הספור ההוא נראה כי רק מדין היה העקר ושאר העמים היו טפלים להם.

וכי נשתכל נמצא פה ענין מיוחד, מה שלא מצאנוהו ביתר העמים אשר לחצו את ישראל, כי כל הלחץ אשר סבלו מהמדינים היה רק בגלל מרעה עדריהם, כמ“ש: “כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם ויבאו כדי ארבה לרוב ולהם ולגמליהם אין מספר ויבאו בארץ לשחתה”, ועוד: “וגדעון בנו חובט חטים בגת להניס מפני מדין”, לכן, זאת אומרת כי ארץ מדין היתה סמוכה למדבר אשר למזרח בני עמון ולא היתה פוריה ומקום מרעה לכן התפרצו בא”י למצא מרעה טוב; אולם בימי משה (לדעה א' במדרש שהבאתי בהערה) אז, היתה ארץ סיחון ועוג ואדום ועמון ומואב מעבר מזרח וכל עמי כנען אשר מעבר הירדן המערבי בכל עזוז גבורתם ולא היה אפשר להמדינים לרעות את עדריהם זולתי “אחר המדבר” (שמות ג, א), הרחק מאד מארצם, ולכן נהג משה את צאנו עד הר סיני, ואין זה פלא, כי מודעת זאת שארחות הנוסעים בעדר להתרחק כמה ימים עם עדריהם זולתי “אחר המדבר” (שמות ג, א), הרחק מאד מארצם, ולכן נהג משה את צאנו עד הר סיני, ואין זה פלא, כי מודעת זאת שארחות הנוסעים בעדר להתרחק כמה ימים עם עדריהם מארץ מולדתם. – ארצות אדום, מואב ועמון ידועות על כל המפות ועוד ידֻבר אדותן הלאה.

 

גבולות עמנו המצומצמים.    🔗

בבמדבר (לד) כתוב: “כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבלותיה”, ואח“כ מבאר: “והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה”, פי', כי “מדבר צין” בכלל יהיה הגבול הדרומי, הנקודה היותר חצונה לארץ ישראל, וכאשר יבואר, ואח”כ החל מראש קו המדה, שהוא מקצה ים המלח ממזרח.

וממ“ש: “ואבשי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח” (דה"א יח, יב), ועוד: “הוא הכה את אדום בגי המלח” (מ“ב יד, ז; וראה עוד: דה”ב כה, יא; תהלים ס; ש“ב ח, יג, עי' מלבי”ם) נראה כי “גיא המלח” היה על גבול אדום, והגי הזה, הוא לדרום ים המלח על שפת הים ממש, ולפי עדות רובינזון יש שיעבור הים על כל גדותיו והגיא הזה ימלא מים, וגם בשאר הימים תכסה שכבת־מלח עבה את כל פניו, ועל גבולו עומד ההר “חאַשם אוסדוס” והוא כולו “נציב מלח”. מכ”ז נראה כי אין להטות את התחום משם למזרח, כדעת הר"י שווארץ, כי אם להטותו ישר משם למערב.

“ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים”, וביהושע (טו, ג), כתיב: “ויצא”, והגר“א ז”ל חִלֵק בזה, כי “ויצא” מורה על יציאה מן היושר באלכסון “ונסב” מורה על התרחב הגבול עד הנקודה ההיא, ולא יותר, ומשם והלאה ישוב הקו לאחוריו עד כנגד הנקודה ההיא שיצא ממנה בתחלה לפני הנליזה, ולכן נראה כי חוט הגבול עלה מים המלח דרומה־מערבה בתוך “ואַדי אִל־פִיקְרֶה” עד בואו אל “מנגב למעלה עקרבים”, והוא הגבנון הגדול “אל־ספה”, ומן “עין אִל וֵיבֶה” (וָהֵב) עולה מסלה למרום הארץ (הגבוהה ממנו בערך 1200 רגל) דרך “ספה” (סופָה) ונקראה “מסלת ספה”, ובכה"ק “מעלה עקרבים”)³¹.

“ועבר צנה”, ות"י “לציני טור פרזלא”, וצינייתא הם דקלים, ולכן יתכן כי הוא המקום הנקרא: “תמר” (יחזקאל מח, כח).³²

“והיה תוצאותיו מנגב לקדש ברנע”, וביהושע כתוב “ועלה”. ולמצא את מצב “קדש ברנע” הנכון, נשים לב כי המקום שמשם נשלחו המרגלים נקרא תמיד “קדש ברנע” (מלבד פעם אחת, בבמדבר יג, כו) והמקום של מי מריבה נקרא תמיד רק “קדש” בלבד, ואת הראשון תרגמו אונ' ויונ' תמיד: “רְקַם גֵיעָה” או “גיאה” (פי' גבוהה) ואת השני רק “רקם” בלבד, והראשון מקום במדבר פארן והשני במדבר צין. בראשון לא חסרו מים, אף כי באו שמה בסוף סיון (כי המרגלים שבו בח' לחדש אב מקץ ארבעים יום, הרי שיצאו לדרכם בכ"ט סיון), ובשני חסרו מים, אף כי באו שמה בחדש ניסן (ראה בסדה"ד), עת שפעת המים. ומעתה עלינו לחקור איה איפה היא “רקם? ועל זה מצאנו: “רי”א מרקם למזרח ורקם כמזרח” (גטין פ“א מ”ב), יוצא מזה שרקם בקצה המזרח היא ונחשבת כחו“ל,³³ א”כ א“א לציין אותה באמצע ההר של ארץ יהודה, נשאר אפוא רק לחשוב אם באמת היא כדעת יוסף בקדמוניות (ד, ד, ז) והירונימוס ורס”ג ז“ל בתרגומו וסופרי הזכרונות הערביים שקוראים את “פֱטְרַא” (סֶלַע) בשם: אַרְקָה, אַרְקָמָה, רֶקֶם, אִר רַקִים, והוא “ואדי מוסה” (והוא עמק צר בין שְני שִנֵי סלע זקופין בערך 300–500 רגל, ומעין אחד עובר לארכו ונקרא “עין מוסה”, והוא יוצא מבין סלעים במרחק ⅔ מיל אנג' מהכפר “אָלג’י”); אך לפי זה יקשה כי על “באר לחי ראי” כתוב שהוא “בין קדש ובין ברד” (בראשית מז, יד) ות”י: “בין רקם ובין חלוצה” וכן תרגם ירושלמי על “שור” (שם שם, יז) ורס“ג תרגם כן את “גרר”, ומקום זה הוא חרבות עיר קדומה גדולה סמוכה לבאר שבע ונקראה במפת פַיְטִינְגֶר (אחד מהקדמונים) – אֶלוסַה, וכהיום נקראה “חֲלַסַה”, והיא רחוקה מואַדי מוסה בערך ארבעה ימים מסע־גמל למערב, ולא יתכן לציין תכונת מעין אחד וכן מצב עיר גרר (שם כ, א) בין שתי נקודות הרחוקות זו מזו מרחק רב כזה, ואונקלוס תרגם מקום זה בשם “חגרא” (והוראת השם הזה בערבית היא: אבן, סלע – חַגַ’ר) ונראה מחז”ל כי רקם וחגר היו קרובות זו לזו (ראש גטין), ועל כן כתבו התוס' שם ובגדה נו, ב, כי באמת היו שתי רקם וחגר, גם הרמב“ן ז”ל החליט כי שתי “קדש” היו (בראשית יד, ז; במדבר יב, טז; כ, א), וכן כתב רש“י ז”ל (במדמבר לב, ח) “קדש ברנע כך שמה ושני קדש היו” (ועי' בתבוה“א לונץ צד רנ”ג בהערה אדות זה), ולכן נראה כי “קדש מדבר צין” היא אצל “ואַדי מוסה” (והוא, וגם המעין נקראים כן על שם כי שם הוציא משה מים מן הסלע), הנקרא: “רקם”, וע“ש סלע, פֶטְרַא, נקרא: “חגר” או “חגרא” ושני מקומות סמוכים היו, והוא באמת לרגלי הרי אדום, אצל “הר ההר” של קבר אהרן ובנקודה דרומית־מזרחית לאר”י כמ“ש בגטין, וכמ”ש: “והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך” (במדבר כ, טז)³⁴, אך “קדש ברנע” היתה לפאת מערב, סמוכה לחלוצה (אשר בימי האבות נקראה רק “קדש” בלבד ואחרי כן קבלה את התואר “ברנע” שהוא לפי התרגומים “גיאה” או “גבוהה” להבדילה מן “קדש־ואַדי מוסה” השפלה³⁵ והיא “אִל רַקִימה” או “רַקִינָה”, ושם הוא “מדבר פארן” וכהיום נקרא שם מקום אחד בשם “פַיְרַאן”, וגרר היא, או “חלוצה” כדעת התרגו', או “ואַדי אִל־גָ’רור” אשר בפאת מערב לפיראַן (ועי' נגד בדי“י לגרץ ח”ב נוספות 7, צד 488), ואך פעם אחת נקרא המדבר הזה “מדבר קדש” (תהלים כ"ט, יח), ונראה כי מ“ש: “וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר” (בראשית כ, א). אין הכוונה על מקומות פרטיים, רק על “מדבר קדש”, אשר בנגב יהודה, ועל “מדבר שור” אשר סמוך למצרים, ומה שת”י על “שור” חלוצה, אין פלא, כי בימי שלטון הנוצרים נקרא רוב חצי האי סיני בשם “גליל חלוצה”, יען כי “חלוצה” היתה עיר ראשית בגליל זה.³⁶

“ויצא חצר אדר” וביהושע כתוב: “ועבר חצרון ועלה אדרה” ולפי דרכנו שקדש ברנע היא “רקימה”, יתכן כי “חצר” או “חצרון” היא “חֲצִ’ירָה” אשר לדרום ואַדי רקימה“, ואם נאמר כי “חצרון” היא “חצרים” אשר ת”א “רפיח” ורס“ג – “רפאח”, ובכפו”פ כתיב כי היא רחוקה מעזה כחצי יום (או יותר מעט) ונאמר כי “אדר־אדרה” היא “אֲדורַים”, ואת “לכיש” נבאר שהיא “חַלַסַה” (חלוצה) ואת עזרה נבאר כדעת כפו“פ (פי"א) שהיא “זעקה” הרחוקה מעזה כמו יום הנגבה, ומנחל מצרים כמו יומים צפונה, וכתוב: ואת אדורים ואת לכיש ואת עזקה” שבנה רחבעם לערי מבצר (דה"ב יא, ט). הוצאנו מזה כי “חצרון” (או חצרים – חֲצִ’ירָה, רפאח) ו“אדרה” (או אדורים), או (ככתוב בתורה) “חצר אדר” (שהן עיר אחת) היתה עיר מבצר סמוכה ללכיש (כַלוס) ולעזקה (זעקה).³⁷

ביהושע “ונסב הקרקעה”, וכמ“ש למעלה, כי “ונסב” מורה על בליטה כעין קרן, יתכן פה לאמר, כי מן “ג’בל חצ’ירה” עובר התחום ב”ואַדי מאַרְרַה" מערבה ופגע במקום שטוח ורחב הנקרא “אַבו טוראַבה” והשם “טֻרַבְ” בערבית הוא “עפר” או “קרקע” (בדוחק), א"כ הוא “קרקעה”! ³⁸

“ועבר עצמונה”, מנויה וגמורה הדעה הזאת כי “עצמון” איננו מקום פרטי רק כן נקראה כל שרשרת ההרים אשר בין “תֶל מַדורַה” (מקדס) ובין “זְבֵיטַה” ששמם “עֲצַ’אַצִימֶה” ולפי ת“י שתרגם את “עצמון–קֵיסָם” שהוא “ואַדִי קוסַמֶה” (ובמפת פַאלמר – גַאסֵימֶה)” נראה שעד שמה נקראו ההרים האלה בשם זה, ולכן תפס את הנקודה החצונה, ורס"ג תרגמו: “מַנַאזֶל”, לאמור: מורדות.

“ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים”. מ“ואַדי קוסימה” מתפרדים עמקים רבים לכל עבר בנטיות שונות ועוברים צפונה־מערבה ומתאחדים יחדיו בוַאדי אל־עריש, ויען כי “ונסב” מורה על בליטה כעין קרן, ומקום הזה מן ואַדי קוסימה, ואַדי אל־עין, עין גאַדיס, (לדעת פאלמר הוא: “עין משפט הוא קדש”) הוא קרן בן שמן, כלו משקה, לעדות הנוסעים המובהקים, וה' חפץ בנו לתת לנו גם את המקום הזה, ולכן יתכן כי יצא חוט הגבול מואַדי קוסימה הנגבה ועבר על פני ואדי אל־עין, עין גאדיס, ג’אדיס, ג’בל מראפיק, ויען כי כל גלילות הפלשתים נכנסים בתוך תחומנו (יהושע יג, ב) לכן ברור כי חוט התחום עבר גם אל מנגב לואַד ג’רור (גרר) ³⁹ מערבה, ומשם שב צפונה על פני “ג’בל ג’האַס”, ויפול אל העמק הגדול “ואדי אש־שראיף” (עמק הקדושים, אולי קדש?) ועבר צפונה על פני “ג’בל מוויילה”, ועבר הלאה צפונה ופגש ב“ואדי אל־אַביאד” (אולי “לבן” שבראש ס' דברים?) ומשם מערבה־צפונה פגש ב“ואַדי חַבַרַה” ומשם יעבור עד כי יפגוש ב"ואַדי אל־עריש (נחל מצרים) היורד מלב חצי האי־סיני ועובר מדרום לצפון בנטיה מזרחית, ולפני הגיעו אל הים, בערך שתי שעות יתעקם ויטה מערבה ויפול הימה אצל “קלעת אל־עריש”⁴⁰ הרחוק בערך 12 פרסאות אשכנזיות מעזה דרומה. מדת כל ארך הגבול הדרומי הזה מן לשון ים המלח עד “קלעת אל עריש” עם כל הבליטות והעקמומיות עולה לפי מפת “פאלמר” 43 פר' אשכנזיות או 62 שעה מפערסוס, ובקו ישר עולה המרחק (לפי מפת רובינזון) 18 פר' אש'.

“וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר”, ות“י “טוורוס מונוס”, ואמרו חז”ל: “איזהו ארץ ואיזהו חו”ל? כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים – ארץ ישראל, מטורי אמנון ולחוץ – חוץ לארץ. הנסין שבים? רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מטורי אמנון עד נחל מצרים, מן החוט ולפנים – אר“י, מן החוט ולחוץ – חוץ לארץ. רי”א: כל שכנגד אר“י ה”ה כאר“י שנאמר וגבול ים יהיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים. והנסין שבצדדין? רואין אותו כאלו חוט מתוח עליהן מקפלוריא ועד ים אוקינוס ומנחל מצרים ועד ים אוקיינוס; ורבנן האי “וגבול” מאי עבדי ליה? מיבעי ליה לנסין; ור' יהודה? נסין, לא צריכי קרא” (גטין ה, א; ירושלמי שביעית פ“ו ה”א; חלה פ“ד ה”ה; תוספתא תרומות ספ"א וסוף חלה). ועתה יש לנו לחקור: א) איה הם טורי אמנון? ב) מה המה הנסין? ג) מה היא דעת ר"י?

“טורי אמנון” נראה, כי לא הר בודד הוא, כי אם “קבוצת הרים” ולכן נראה שהן הרי “טאַורוס” (Taurus) אשר באסיא הקטנה מנגב לארץ “קיליקיא”, אצל סוריה, ושם נמצא ההר “אַמאַנוס”, ולכן יקראו “טוורוס אמנוס”⁴¹ וההרים האלה משתרעים מחוף אזיה הקטנה מִיָם ועוברים על פני ארכא עד “אַרְמֵנְיַא”, ושפועם הדרומי יורד אל מול “סוריא”, וקצהו יכלה אצל מפרץ־ים “אסכנדרונא” (והיא כדעת הכפו“פ (לונץ צד ר"נ) או קרוב לה⁴², ולפ”ז, הנה “הר ההר” הוא “טורי אמנון” וכל ששופע ממנו לצד דרום הרי הוא כאר"י.

“נסין” הם “איים” בתרגומים, ולכן נראה כי כוונו פה על האיים הזעירים אשר לפני אַרואַד“ונקראים: “גָ’זִירַתְ רואַד” והם כששה במספר, ואשר אצל לשון־ארץ “אלמִינֶה” הנקראים: “שַאִישֶתְ אִל־קאַדִי”, והם כשבעה במספר וכי נמתח קו באלכסון מאסכנדרונא עד ואַדי אל־עריש יכנסו איזה איים מהם לפנים מן הקו, ולדעת ר”י יהיו כל איי הים אשר ממול אר"י, בין שתי הנקודות טורי אמנון, מצפון, ונחל מצרים, מנגב, כארץ ישראל עצמה, והם: "קיבריץ, כְרָתַה,רודוס, מעטים מאיי יון (אַרְכִיפֶלַגוס) וסיציליא ומאלטא ועוד, וקפלוריא היא “קַלַבְרִיאָ” (בר“ר פ' כ”ג) והוא אחד מגלילות אטליא בקצה הארץ נגבה, וסוף הארץ ההיא מקביל ממש נגד אסכנדרונא⁴³.

“מהר ההר תתאו לבא חמת” “חמת” כבר נתבארה שנקראה “חַמַה” ובימי קדם נקראה “אֶפיפאַניאַ” (חמת=פיפאַני, בר“ר פל”ז), ועיר “חמץ” רחוקה מהלך יום ממנה הנגבה. ובתר' ירושלמי כתוב: “מטוורס מנוס תכוונון לכון למעלי אנטוכיא” ואנטוכיא היא הנקראת כהיום: “אַנטאַכי” והיא לדרמ"ז “אסכנדרונה” בערך חצי יום (וזה מחזק את דעתנו הנז'), ואין כוונת המתרגם לבאר בשם אנטוכיא עת השם “חמת” כי אם לבאר שחוט הגבול עבר מטוורוס אמנוס דרומה־מערבה על פני אנטיוכיא.

“והיו תוצאות הגבול צדדה”, לעדות ד"ר זאַכוי (בספרו “מסעות בסוריא ובארם נהרים”) נמצא כפר אחד הנקרא “צַדַד” במרחק שתי שעות וחצי מהכפר “חַוַרִין” מערבה ובמרחק 4 שעה קדמה להר מול הלבנון, ולפי מפת קרל דינר בספרו “לבנון” רחוק הוא מן הראשון 19 קילומתר ומן השני 15 קילומתר, והיא “צדד” שלנו.

“ויצא הגבול זפרונה והיו תוצאותיו חצר עינן” להבין את הגבול הזה נחוץ לבאר מתחלה את מה שכתוב ביחזקאל (מז): “וזה גבול הארץ מן הים הגדול הדרך חָתְלון לבוא צדדה. חמת בֵרותָה סִבְרַים אשר בין גבול דמשק ובין גבול חמת חצר התיכון אשר אל גבול חַיְרָן. והיה גבול מן הים חצר עינון גבול דמשק וצפון צפונה וגבול חמת ואת פאת צפון” והלאה (מח) כתוב: “מקצה צפונה אל יד דרך התלון לבוא חמת חצר עינן גבול דמשק צפונה אל יד חמת” ולבאר את כל המקראות האלה נחוץ לנו לדעת מתחלה איפה הם המקומות הנזכרים פה: חתלון, סברים, חמת, חצר התיכון, חורן, חצר עינן? ונראה כי “חתלון” הוא מקום אשר תכונתו היא במרחק ישר בין “נַהָר אִל כָבִיר” (לִיטֶרין Eleutheros) מצפון ובין “נהר אִל עַכַר” מנגב, בגליל “שַעֲרַה” לצפון־מערב הלבנון, במרחק כפרסה אשכנזית מן הים קדמה, ונקרא “הַיְתָלאַ” (היא “היתלו” – נדה ט, ב; יבמות נט, ב. “עייתלו” – ירושלמי נדה פ“א ה”א, “עייתה לו” – בקנת איכה ישבה חבצלת השרון).

“ברותה” היא “ברֵיתַי” (שמ"ב ה, ח) הנקראה בזמן מאוחר: “כון” (דה"א יח, ח) ובשם זה נקרא במפת רובינזון המקום “ראַס בעל־בֶכְ” אשר אצל מקורי “נהר אל עַסִי” בצפון בקעת הלבנון, והשם “ברותי – ברותה” הוא שנוי מן השם “בארות”.

“סבריס” או “זפרון” או “ספריוס” עפ“י התרגום יב”ע נקרא “קְרַן זכותא” והיא “קַרא” אשר לדרום צדד בערך 3 פרסאות אשכנזיות.⁴⁴

“חמת” הלאה מזרחה מן “צדד”, לצפון זרוע הלבנון המזרחי הנקראת “גֶ’בֶל אִל עַ’ארְבִי”, נמצא מקום הנקרא “אַבו ראַבאַך” או “חַמַם אִל חומֶה”. והיא “חמת צובה”, כדעת המפרשים שם שאיננה “חמת רבה” או “חמת של אנטוכיא”.

“חצר התיכון” עפ“י התרגום נקרא “בְרֵכַת עַגְבָאֵי” והרד”ק העתיק “עגיבא” וברור הוא כי נתחלפה פה ט' בג' וצ"ל “עטיבא”, והוא “בַחַר עַטֵיבֶה”, ימים קטנים לדרום מזרח דמשק אשר הצפוני־מזרחי נקרא “אִל שֶרְקִיֶה” והדרומי־מערבי נקרא: "אִל קִבְלִיֶה והוא “חצר התיכון”, יען כי הוא ממוצע בין בן זוגו הנקרא “אל שרקיה” ובין “בחרת אל חג’אני” אשר לדרומו.

“חצר עינון־עינן” נראה כי גם “חצר” זה הוא מקום מקוה־מים כרעהו אשר לפניו, ו“עינון” הוא מעין, א“כ אפוא הוא “בחרת אל חג’אני” טשא נהר “עַוַג'” (פרפר) נופל בו וזה הנהר מגביל את דמשק מן הדרום, ומ”ש “גבול דמשק” מוסב על “עינן” (עונ') לא על “חצר” (הים אל חג’אני), ושני הימים האלה הם בגבול

“חַירָן” היא גליל “חורַן” ועתה נבוא לבאור המקראות.

"והיה גבול הארץ מן הים הגדול הדרך חתלון לבוא צדדה“. מתחלה באר הנביא את גבולי הארץ בהוה, לאמר, לפי הכתוב בס' במדבר ובס' יהושע (כאשר בארתי את גבולי הצידונים), כי ראש חוט הגבול החל מן הים אצל “חתלון” ומשם נמשך עד “צדד”, וגם היום עוברת מסלה ישרה דרך עמק “נהר אל־כביר” על פני שפלת “המצ'” לצפון “ג’בל עכר” עד “חֶלֶב”, אולם גבול הנביא יצא מן “חמצ'” ועלה אל “בקעת הלבנון” והגיע עד ראַס בעל־בכ” (כון־ברותה־ברותי), ומשם עלה הגבול לראש הלבנון המזרחי אל “חֲלִימַתְ אִל קַרַא” ומשם אל “קרא” עצמה (קרן זכותא=זפרון=סברים=ספרוים) ומשם עלה צפונה מעט אל “צדד” ומשם צפונה מזרחה אל “אַבו ראַבך=חֲמַם אִל חומַה” (חמת צובה), "אשר בין גבול דמשק ובין גבול חמת" פי' כי ארבעת המקומות האלה הם בין פלך דמשק (מנגב) ובין פלך חמת [רבה] (מים), ומשם ירד הגבול דרומה־מערבה עד “בחר עטיבה” (חצר התיכון) והוא סמוך “אל גבול חַיְרָן”, לאמר גליל “חירַן” – אלה הם גבולי הארץ בהוה; אולם לעתיד – "והיה גבול מן הים חצר עינון גבול דמשק וצפון צפונה“, פי‘, כי מן הים הנקרא: “חצר עינון” (בחרת אל־חיג’אַני) שהוא בגליל דמשק, ימתח הגבול על פני “גבול חמת ואת פאת צפון”, פי’ כי גם גליל “חמת רבה” וכל “פאת צפון” יכנס אל הגבול, ובלי תפונה יכון בזה על חבל הארץ אשר משם עד “טוורוס אמנוס”. והלאה מנה את נקודות גבול זה בקצור: חתלון (מערבה) חמת (מזרחה) חצר עינן (דרומה) והם בפאת צפונה (להארץ) אל יד חמת (רבה). ולפי”ז השתרע קו התחום הצפוני (של התורה) מטוורוס אמנוס באלכסון גדול דרומה־מזרחה ועבר את אַנטאַכי, חמת [רבה], ראַס בעל־בכ, קאַראַ, צדד, אַבו ראַבך, בחר עטיבה, בחר אל־חיג’אני.⁴⁵

בבמדבר (שם) “והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן שפמה יונתן ורס”ג תרגמו אותה “אפמיא”, אבל אי אפשר לאמר כי היא “אַפַמֵיאַ” אשר אצל נהר “אוֹרוֹנְמֶס” בבקעת הלבנון, כי בנגב דמשק אנחנו עומדים עתה, ולכן נראה שהוא ע“ד שכתב ד”ר דאַפפר (אסיא צד 122) כי השם “אפמיא” נגזר מן “אפפוני מים” (יונה ב, ו), לאמר, מקום מסובב במים, ופליניוס מזכיר “אפמיא” כזאת בארץ “פריגיא” ובטולמיוס מזכיר “אַפמיא” כזאת בארץ בבל. והיא נזכרת בקדושין (עא, ב) שאמרו: “תרתי אפמייא הויין” וזאת שהיא בבקעת הלבנון הנז' היא גם כן מסובבת במים וגם לדרום־מזרח דמשק יש מקום כזה המסובב במים והוא באמת בצפון גליל "אל־לג’א (טרכונא) שהוא בין “ואדי חנאַפיס” ובין “ואדי אל־ליוואַ” ונקרא “מזמיה” (Phaene)⁴⁶

“וירד הגבול משפם הרבלה מקדם לעין” לשון תרגום יונתן פה צריך תיקון, והנוסח המדוייק צ“ל כן: “וייחות תחומא מן אפמיאה לדפני מן מדנח לעינוותא וייחות תחומא למערת סַנִיאָס וממערת סניאס ייחות לטַוָר תלגא ומטור תלגא ייחות תחומא לעינן ומעינן ייחות תחומא ויקיף לתחום ימא דגניסר ממדינחא, וייחות תחומא ליורדנא ויהוון מפקנוי לימא דמלחא ויסב מישריא מישר נחלי ארנונא וייתי למדברא וציני (צ"ל דציני) טור פרזלא מי מצותא אבלו ודמוכא סמיך לגניסת כרך מלכותהון דאדומאי, אחסנות שבט ראובן וגד ופלגות שבט מנשה; ריקם גיעה – מן דרגמא, טוורוס אומנוס מן צפונא, ימא רבא מן מערבא, ימא דמלחא מן מדינחא…” כן נ”ל לנַסֵח את התרגום הזה, וכאשר הוא עתה אי אפשר כלל להבינהו, וזה באורו: “דְפַנֵי” היא “תִבְנֶה” אשר למערב “אִל–לֶגַ’א” ולמזרח “ואדי אִל–חַרַם” אשר אצל מסלת החאַג' וחוט התחום נמשך ממזרח מעינות “מִיזְמַיֶה” (אפמיא=עינוותא) עד “תבנה” (דפני) ומשם יורד הגבול צפונה־מערבה נגד מערת “סניאס” (צ"ל פמיאס) ומשם יוצא לגמרי מגבול “טור תלגא” (חרמון) וירד אל “עינן”, והוא “בַחַר אִל–חולֶה”, ונקרא כן ע"ש שבו יקוו המעיינות: בַנִיַאס, תֶל אִל–קַאדִי, חַסְבַאנִי. (בסוף הפרק אשוב לבאר את שארית לשון התרגום).

“וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח”, וביחזקאל: “ופאת קדים מִבֵין חַוְרָן ומבין דמשק ומבין הגלעד ומבין ארץ ישראל הירדן וגבל על הים הקדמוני תָמדו” פירש: כי הירדן שהוא ביו חוֹרן, דמשק וגלעד מעבר מזה ובין אר"י מעבר מזה, הוא גבול מזרח הארץ, מן הצפון – עינן, עד הדרום – הים הקדמוני מעבר לירדן איננו בתחום קדושת הארץ.

אך בהיות ואין מגמתנו פה בלתי אם לבאר את גבולות הארץ אשר נחלו אבותינו וישבו בה, ואין נפקותא לנו בחקירתנו להציב גבולות בין הקדושה בקדושת הארץ לבין אותה שאיננה קדוֹשה, לכן נבאר פה את גבול מזרח ודרום של עבר הירדן המזרחי.

וגבול העבר הזה הוא כמ“ש: “מערער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בנחל והגלעד” (דברים ב, לו). “ונקח בעת ההיא את הארץ… מנחל ארנון עד הר חרמון” (שם, ג, ה), “כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי” שם, שם, י) “יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב” (שם שם, יד) “ויירש את ארצו מארנן עד יבק עד בני עמון” (במדבר כא, כד–כה; דברים ב) “”בעבר הירדן מזרחה השמש מנחל ארנון עד הר חרמון וכל הערבה מזרחה” (יהושע יא, יב) “מארנון ועד היבק ועד הירדן” (שופטים יא, יג) “מארנון ועד היבק ומן המדבר ועד הירדן” (שם שם, כב). מכל אלה נראה, כי הגבול הדרומי היה הארנון, והצפוני היה הר חרמון, והמזרחי היה המדבר וארץ בני עמון.

“ארנון”, הנחל הזה יקא כהיום: “ואדי מוג’יב” (שם משובש מן השם–מואב), והוא חולק את שרשרת ההרים אשר ממזרח ים המלח לשתים, ועמוק הוא מאד⁴⁷, ראשיתו היא אצל “ערער” (עַרַעִיר), ומשתפך אל ים המלח בפאת מזרח, מכון מאד מול“עין גדי” (עין ג’ידי) אשר לעמתו בפאת מערב. חבל הארץ אשר לדרומו נקרא: “בְלַד אִל־כֻרִכְ (ארץ כרכ – קיר מואב, מתרגמינן: כרכא דמואב) ואשר לצפונו נקרא: “אִל בִלְקַה”, ומ”ש: “העיר אשר בנחל” (דברים ב, לו) נראה כי היתה אצל “גִ’בל שִיחַן” אשר לדרום ארנון הנקרא ע“ש “סיחון” אשר כבשו, והוא “בעלי במות ארנון” אשר כתב המתרגם “כומריא דפלחין בית דחלא רמתא דארנון”, ולפני זה כתב: ויתבעין ביה כומריה פלחי טעוותהון” ופַלְמֶר (בס' “מקום המחזה של ארבעים שנות נדודי ישראל במדבר” צד 375) כתב שמצא שם חרבות כַמְרִיָה אחת, וזהו מ“ש: “כי אש יצאה מחשבון… אכלה עד מואב בעלי במות ארנון” (במדבר כא, כה), ולדעת רש”י נלחמו שם ישראל עם סיחון.⁴⁸

“בני עמון”, מבמדבר (כא, כד) ודברים (כ, לז; ג, טז) ויהושע (יב, ב) שהבאתי למעלה, נראה, כי היבק גבול בני עמון, אבל לא גבולם הצפוני, כמו שיבואר. וגבולם הדרומי היה, כנראה לכאורה, אצל “ער”, כמ“ש: “אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון” (דברים ב, יז–יח) אך נראה שהוא לאו דוקא, שמצאנו מקומות שהיו שייכים לארץ מואב והיו בצפון ער, כי המקומות: מיפעת קדמות מצוינות במפות לצפון ער והארנון, ולכן נראה שגבולם הדרומי היה אצל “מֶנְיַה” (מנית), לא רחוק מרבת בני עמון⁴⁹, ומ”ש: “ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר עד אבל כרמים” (שופטים יא, לג), “ערוער זאת היא היתה אשר אצל יעזר ויגבהה, ולפ”ז כבש יפתח את כל גבולם המערבי,⁵⁰ ומצאנו שהגלעד הדרומי של בני גד היה לא של בני עמון. כמ“ש: ויהי להם יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער אשר על פני רבה” (יהושע יג, כה)⁵¹ וגם: “על שלשה פשעי בני עמון… על בקעם הרוֹת הגלעד למען הרחיב את גבולם” (עמוס א, יג) (וכבר בארו איזה חכמים את “הרות” כמו “הרי”), וכן חצר “נחש העמוני” ליושבי יבש גלעד, ובלי תפונה, למען הרחיב את גבולו, ויפתח הובא מארץ טוב “הגלעדה” לצאת משם למלחמה על בני עמון, הרי כי לא היה הגלעד כלל מארץ עמון. ומצאנו כי גדעון עלה “דרך השכוני באהלים מקדם לנבח ויגבהה” (שופטים ח, יא) ויגבה היא “גֻ’בֶדַתְ” אשר לצפון־מזרח רבת בני עמון, הלא נראה כי למזרח הערים ההן ישבו “שכוני באהלים” (ערביים, בדואינים) לא“עמונים”, א“כ אפוא מוכח כי לא השתרע גבול בני עמון לצפון “ואדי עַמַן” (היורד מרבת עמון מזרחה־צפונה עד “ראש היבק” = ראַס אִז זֶרְקַה) וא”כ היה עמק זה גבולם הטבעי; אך יתכן להיות כי גבולם השתרע הלאה צפונה־מזרחה על הררי “חורן” ושם נקרא גבולם “ערי ההר”, ולכן יתכן מה שיאיר ונבח כבשו את הררי חורן רק עד “סלכה” (סַלְכַד) ולא יותר הנגבה, וגם עוג מלך הבשן לא כבש את הארץ רק עד סלכה מעבר מזה ולא יותר דרומה, ובפאת מזרח לא כבש רק עד היבק, ומי הניא אותם מלכבוש גם את החלק הדרומי־מזרחי של הררי חורן? – העמונים הגבורים! כמ“ש: “כי עז גבול בני עמון” (במדבר כא, כד), ובזה יבואר מ”ש: “כל יד נחל יבק וערי ההר” (דברים ב, לז), כי ב“יד נחל יבק” ירומז על הערים אשר ב“חורן” עד סלכה, הכל היה שייך לגבול עמון, ולפי כל האמור ירד קו גבולם מהרי “חורן” דרומה־מערבה עד “ראַס אז־זרקאַ”, משם עלה דרך “ואדי עמן” אל “רבה” ומשם אל ערוער אשר לרגלי רמות גלעד, ומשם יצא הנגבה לעמת אבל כרמים, חשבון, מנית עד “יחצה” (ציץ–ציצא), ושם היה “מדבר קדמות” ושם חנו ישראל, ומשם שלח משה מלאכי שלום לסיחון. וכיון שמבואר כי חוט תחום צפון אר"י נגע בחַיְרָן חורַן, ומן חורן לדרום, בארנו שהיה גבול בני עמון וישתרע עד “מדבר קדמות”, ומאליו מובן, כי במקום שכלה גבול בני עמון במערב שם החל גבול ישראל במזרח, ומכיון שבארנו את גבול עמון המערבי נתבאר לנו מאליו גבול ישראל המזרחי אשר בערב הירדן.

מן המדבר ההוא ירד הגבול לנחל ארנון ומשם בא דרך ים המלח אל “אבלא דמוכא” (כצ"ל) הוא “אבל מצרים אשר בעבר הירדן” (ברא' נ, יא), ונקרא מקום זה “עבר הירדן” ע“ש שהוא בצד ה”ערבה" ויש מסוֹרה מן הקדמונים כי הירדן עבר מים המלח דרך בקעת הערבה והשתפך אל ים סוף, ומשם אל “מדברא דציני טור פרזלא” (לשון התרגום), לאמר, אל “מדבר צין” ששם:מי מצותא" – מי מריבת קדש. ובזה בארנו בע"ה את כל גבולי הארץ המצומצמים מנגב ומים, מצפון ומקדם.

 

גבולות השבטים    🔗

יהודה. גבולו הדרומי הלא הוא גבול נגב הארץ, מים המלח עד “קַלְעַת אִל–עֲרֲיש”, וכבר בארנו תכונתו, וגבולו המזרחי הלא הוא ים המלח (יהושע ט"ו ה') וארך הגבול הזה, מובן שהוא כארך ים־המלח עצמו – ערך 40 פרסאות אנגליות, ונשאר לנו לבאר עתה את גבולו הצפוני והמערבי.

“ועבר הגבול בית חגלה” (יהושע טו, ו), הוא “עין חג’לה” בתוך חורשה אחת, כשעה אחת צפונה מערבה משפת הירדן במקום רדתו הימה.

“ועבר מצפון בית הערבה” לדעות קנאבל הוא הנקרא כהיום “קֻסְר חַגְ’לַה” (מבצר חגלה) וסמוך להראשון. “אבן בהן בן ראובן”, בלתי ידוע.

“ועלה הגבול דברה מעמק עכור”, “עמק עכור” כבר הוחלט שהוא “ואדי כֶלְתְ” היורד הככרה מנגב ירחו ושם נסקל עכן, והמסלה העולה מירחו ירושלמה עוברת דרך עליו, ו“דביר” זו היא לדעת הרי"ש מקום הנקרא: “תוגַ’רָתְ אִל–דִבְרְ” והוא רחוק מירושלם כשעותים קדמה, ובסמוך לו נמצאה גבעה אחת שכל אבניה הן ממין “אבני–אש” (פייערשטיין) ונקראת: “תל אדום”, והיא, לדעתי, “מעלה אדומים”, ואצלה היתה עיר ששמה “גלגל”, כנראה.

“ועבר הגבול אל מי עין שמש” לדעת הנז' הוא עמק רחב בצד עמק עכור ובו מעין: “עין הוֹד”, והוא במרחק כחצי שעה למזרח כפר “עֲזֶרִיָה” אשר לרגלי “הר הזתים” קדמה.

“והיו תוצאותיו אל עין רגל”, הוא “היר אֶיוּב” אשר לרגלי כפר “סֶלְוַן”, ולפי דברי יוסף בקדמוניות (ז, ט, ו) הוא רחוק מירושלם 2 שטאַדים (ריס).

“ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם” ופי' בבאור, שאמר “ועלה” לגבי המקום שקדם לו, ויפה כִוֵן, ונראה שהוא העמק אשר לרגלי הר הזתים, בינו ובין “הר המוריה”, ולפי קבלת חז“ל היה “מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה” ולכן לא היה יסוד בקרן מזרחית דרומית, וע”ז אמר רלב“ח אמר רחב”ח “רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין וכו'” (יומא יב, א,; מגלה כו, א; זבחים נג, ב; קיח, ב) וברצועה זאת נכללו “הר הבית הלשכות והעזרות” (שם) ובאדר“נ (פל"ה) מסיים: “וכראש תור היה נכנס ויוצא והיה חוזר לאחוריו ועליו מזבח בנוי”, ובספרי פ' וזאת הברכה כתוב: “וכראש תור יוצא מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה” והכוונה היא אחת.⁵² “ותאר… אל מעין מי נפתוח” אמחז”ל: “סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי אמרי נתתי ביה קליל” (זבחים נד, ב), וכתב רש“י ע”ז: “נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח”, ונראה לי, שאם נחקור על גובה ירושלם נמצא שהיא גבוהה 2610 רגל אנגליות משטח פני הים, וגובה הר הזתים – 2724 רגל, ולגובה כזה לא יגיע כל הר שבא“י, (ולפי מדידת סימונדס עולה גובה “נבי סמואיל” 2649 רגל, ויתכן שבימי קדם היה שטח מקום ירושלם גבוה מעט יותר מכהיום), ולכן אמרו שם כי ירושלם גבוהה מכל אר”י (וכן אמרו בסנהדרין פ"ז,א ובספרי) (זולתי הר “צפת” (2775 רגל) והר “סעסע” הסמוך לו (4000 רגל) אבל בהיותם בין הרי הגליל יתכן שלא השגיחו בהם חז"ל)⁵³ ואם הם אמרו שעין עיטם הוא יותר גבוה מהר המוריה יתכן לאמר כי היה על גב ההר אצל שכונת “מחנה יהודה”, או אולי היא “בִרְכָת מַאמִלְלָה”, ומן הברכה הזאת המשיכו מים בתעלות להעזרה, כמו שאמר אביי: “ש”מ עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ“ג אמות” (יומא לא, א), ורובינזון מצא עקבות תעלות מן הברכה הזאת לברכת חזקיה ומשם למקום המקדש.⁵⁴

“ויצא אל ערי הר עפרון”, ברור הוא כי ההר אשר ואדי בית חנינה ממזרח וואדי ע’ורַב ממערב וואדי איסמאַעין מנגב יסתרוהו סביב סביב הוא המכונה “הר עפרון” ועריו הֵנָה כהיום: קולוניא, סוֹכַה, קַסְטֵל, וכו'.

“ותאר הגבול בעלה היא קרית יערים”, היא “קיִרְיָתְ אִל־עָנֶב”, לפי הירונימוס רחוקה היא מירושלם 9 מיל על דרך דיאָספוֹליס (לוד) ושם יש גם “קירִיָת אִם–סַעִידֶה”. ומדכתיב “ותאר” מורה שהחוט הקיף את “קרית יערים” והכניסה לתחום יהודה, וכן כתיב הלאה (יח, יד) “קרית יערים עיר בני יהודה”, וכן אמרו חז"ל: “ונפלה קרית יערים בחלק יהודה” (במדב“ר פ”ד סי' כ).

“ונסב הגבול מבעלה ימה אל הר שעיר” “ונסב” מורה על שוב החוט מנליזתו אל מול נקודת מצבו הקודם, ולכן יתכן שמבעלה עבר וישוב דרומה אל “סאַריס” ולדעתי נשתנה מן “שעיר” אל “סעריס” (בהוספת יס) ואח"כ היה ממנו “סאריס” ברוב הימים.

“ועבר אל… כְסָליֹן”, היא “כֶסְלַה” אשר מנגב “סוֹכַה” ולצפון “זַמִיָה” וארתוף.

“וירד בית שמש” הוא “עין שֶמְסְ” אשר לדרום “ארתוף” ולצפון “וואדי סומט”.

“ועבר תמנה”, היא “תִבְנֶה”. “ויצא הגבול אל כתף עקרון צפונה”, הוא “עֲקִיר”. מושבה של בני עמנו. “ותאר הגבול שכרונה ועבר הר הבעלה ויצא יַבְנְאֵל” היא “יָבְנֶה” (יַאמְנִיָה), ומובן כי שכרונה והר הבעלה הבלתי ידועים היום היו בין עקרון ובין “יבנה” הרחוקות זו מזו פרסה גיוגרפית.

א"כ נמשך חוט גבול צפון יהודה: מהירדן לבית חַגְ’לַה ומשם לקֻסְר חַגְ’לְה משם עלה בואדי אִל–כָלְתְ עד דִבְר, ומשם לואדי אל–חוֹד, ומשם עלה לראש הר הזתים דרך עַזַרִיָה ואבו דיס וירד לביר איוב, ומשם עלה להר המוריה, ומשם למי נפתוח (ברכת מאמיללה) בראש ההר, ומשם להר קולוניא, ומשם לקורית אל–ענב, ומשם לסאַריס, ומשם לכסלה, ומשם לעין שמס, ומשם לתבנה, ומשם לעקרון, ומשם ליבנאל ולים.

שמעון. לא נזכרו אצלו “ערי גבול” רק סתם שמות ערים, והנה: (ביהושע יט) “באר שבע” (בִיר סֶבעַא), “שבע” (ואדי סָבְעַא המושך מבאר שבע עד עזה), מוֹלָדָה" (אִל–מִלְחְ Molatha), “חצר שועל” (אחד מן החצרים הנשענים על גבול עזה) “בָלָה=בִלְהָה” לדעת הגר“א היא “בעלה” (יהושע טו, כט), ונמצא עוד בנחלת שמעון “בעל” או “בעלת באר רמת נגב” (דהי"א ד, לג; יהושע יט, ח), ולדעת הרי”ש הוא “כפר בעילין”, כחצי שעה לצפון “כפר ברוקסיאֶ” ולדברת הירונימוס רחוק הוא 8 מיל מבית גוברין, ואם נשען הרי“ש על שויון השמות האלה יש לספק בזה, כי נמצא עוד: “בעלוֹת” (יהושע טו, כד) ו”בעלה" הנ“ל שהן ג”כ בנחלת יהודה ושמעון, ואת השם “בעילין” נוכל ליחס לכל אחד מן השלשה מקומות האלה בשוה, וללא דברי הגר“א הייתי אומר כי “בלה=בלהה” היא אצל “באר שבע” לדרומה, ואולי היא “כֻבָת אִל בוֹל” אשר אצל קֻרְנֻב” ו“בעילין” היא “בעלה או “בעלוֹת”, ואת “בעלת באר רמת נגב” יש לבקש בקצה גבול הארץ הדרומי, כי מהמקראות נראה שהיא היתה בקצה נחלת שמעון, וכמובן, בנגב, כי על כן נקראת “רמת נגב” או “רמוֹת נגב” (ש"א ל, כז). – “עצם ואלתולד” לא ידועות ודעת הרי”ש על הראשונה, מפוקפקת.

“בתול” ובנחלת יהודה נקראת “כסיל” וסוֹצוֹמנס כתב כי יש כפר בגליל עזה הנקרא “בָתָלְיַה” ועל גבעה אחת אשר בקרבתו יש היכלים רבים עתיקים, והחוקר וואָלניי מספר כי בקרבת עזה יש גבעה אצל כפר “כאַסי” הגבוהה 70 רגל וארוכה 200 רגל ורחבה 150 רגל ועליה יש גלי אבנים, ועל ראש הגבעה נראים עקבות מצודה נשגבה מאוד, ואת החקירה הזאת דרשו החוקרים כמין חומר,כי “בתול” היא “בתליה” ובתול הלא היא “כסיל” והוא בשנוי קל “כַסִי”, והנה בא רובינזון ויבקר בעצמו את הגבעה הזאת, והוא מעיד כי אין שם אף משהו מחרבות נושנות, ולכן יתכן כי באמת נמצא “כפר בתליה” אצל עזה, כעדות סוֹצוֹמנס, אך ואלניי טעה בשמועתו, כי איננו אצל “אל כסי” וא“כ נהרס הבנין, ובתול=כסיל איננו “אל כסי”, אבל “אל כסי” הוא לדעתי אחד עם “אֻם לַקִיש” אשר בקרבתו והוא אֶלקוֹש” מקום נחום הנביא.⁵⁵

“חרמה” כבר כתבתי שהיא “נֻקְבְ אִם–סיפה” (מסלת סופה–צפת).

“צקלג” היא “זיהַילִיקַא” לצפון “ואדי אִש–שַרִיַע” (נחל הַבְשור). “בית המרכבות וחצר סוסה:, אולי הן ערי הרכב וערי הפרשים”, אשר לשלמה (מ"א ט, יט; י, כו) ובלא תפונה הן “סוסיָה” הרחוקה ½6 פרסאות אנג' מנגב חברון.

“בית לבאות” ובדה"א (ד, לא) כתוב: “בית בִרְאִי” ונראה לי שהיא “בורֵיר” אשר לצפון “ואדי סֻמְסֻם”.

“שָרוחָן” ובדהי"א (שם) כתיב: “שַעֲרָיִם” ונראה לי שהוא “תֶל ואַדי שַרִיַע”.

“עין רמון” השבעים יעתיקוהו “תאַלְכַה” ולדברת אייזביוס היה “כפר תֶלְלַה” 15 מיל מנגב בית גוברין, והרי“ש משער כי הוא “תאלכה” הנז', ואך למותר הוא, כי לדרום “ואדִי אִש–שַרְיַע” נמצא “אֻם אִר–רֻמַאמִין” והיא “רמון” ותאלכה של השבעים הוא “תֶל כֻוֵילִיפַה” אשר אצלו מצפון, והוא אולי “עַיִן” ורק אליו כונו השבעים ולא אל “רמון” ובאמת היו שני מקומות, כמ”ש בנחלת יהודה: “ועין ורמון”.

“עָתָר” היא “עֲתָך” (ש"א ל, לא) לדעת הרי"ש, וכתב שיש עמק אחד לצפון “ג’בל מַדֵרַה” הנקרא: “ואדי עֲתֵאבַה” ובמפת פאלמר לא מצאתי כזה בכל גליל “הנגב”, אך בראותנו כי בשיא נמנתה יחדו עם הקיני וחרמה, וכבר ראינו כי חרמה היא אצל “קורנב” ששם היה מושב “הקיני”, יתכן כי “עתך” היא “עֶתָר” ומצאתי במפה ההיא הר הנקרא “ג’בל תאַור” ואצלו יש עמק הנקרא: “ואַדי אִט־תאַור” והוא במרחק ישר בין “קורנב” ובין “חלוצה” ואולי היא “עתר” בהשמטת הע' וממנה נעשה “עתך”, וממנה נעשה “תכן” (בדה"א ד, לב). כה עבר השם הזה בשני גלגולים.

“עשן” לפי הנ“ל נאמר שהוא “בוֹר עשן” (ש"א שם) ולפי עדות רובינזון נמצא אצל חלוצה עמק הנקרא: “ואדי אל–כֻרְן” והיא “כֹר עשן”, א”כ יצא לנו כי הקיני (קורנב) וחרמה (סופה, צפת) וכוֹר עשן (ואדי אל–כֻרְן) ועתך=עתר (ג’בל, או “ואדי אט–תאַור”) הן בשורה אחת, ופאלמר אומר (בספרו 297) כי לא מצא עמק הנקרא “כורן” אצל חרבות “חלוצה”; אך לא ראינו אינו ראיה, ורובינזון היה עד ראיה, והוא טוען “ברי” וכלל בידינו כי “ברי ושמא ברי עדיף”. – בדה“א (שם) מונה בין ערי שמעון עוד את “עיטם”, וצ”ע ומ“ש אדותה בתבוה”א (לונץ, קמח), בפנים ובהערה, הוא מפוקפק בעיני.

לפי כל האמור, היה גבולם מנגב, מ“תל מדורה” (לדעת הרי"ש) ועבר עד “כֻבָת אל–בויל” ומשם ל“אִל–מִלְחְ” ומשם נטה מערבה לבאר שבע ועלה צפונה ל“תל אש–שריע” ומשם ל“אֻם אר–רֻמַאמִין” ול“תל אִל–כֻוֵילִיפַה” ומשם נטה מערבה ל“כוהֵיר” ומשם דרומה ל“ואדי סֻמְסֻם” ול“ואדי סיני” ול“מיניַאִי” (מינויס) ול“ואדי אל–כרן”. מדת שטח ארץ יהודה ושמעון עולה בערך 293 פרסאות אשכנזיות גיוג' מרבעות"

בנימין. גבולו הדרומי הלא הוא גבול יהודה הצפוני, ונבאר רק את גבולו הצפוני אשר בפאת מזרח נגע בירדן, בנקודת קצה מזרח–צפון יהודה ויעשה שם עמו זוית צרה וארוכה, ומן הירדן עלה “אל כתף ירחו מצפון ועלה בהר ימה והיה תוצאתיו מדברה בית און” (יהושע יח, יב), ואם נבקש שם גבול טבעי יתכן לאמר שעבר הגבול לצפון ירחו על פני “עין סולתַן” ועל פני חרבות “טחנות הסֻכַר” ויבא אל “דוך” (מבצר דך, חשמונאים א' סוף טז), אשר על מבוא “ואדי נאַואַעימה”, ומשם עלה אל “ואדי אֲסַם אִם–סיק” ומשם עלה “בית און”. וכבר הוכחתי במקום אחר בראיות מספיקות כי בית און היה לפנים מקום בית אליל בקרבת “עי”. וכהיום נקרא: “דיר דֻבַאן”, והוא רחוק מעַי 20 דקים (1 פרסה אנג') נגבה־מזרחה, ובנטיה כזאת הוא רחוק שעה אחת מבית אל, והוא היה בתוך גבול בנימין, אבל “בית אל” שהיתה בצפונית־מערבית למקום זה היתה מחוץ לתחום, בתוך תחום אפרים,⁵⁶ רק כאשר העמיד ירבעם את העגלים בבית אל הסבו לה הנביאים (הושע ד, טו; ה, ח; עמוס ה, ה) את השם “בית און” ע"ש המקום הקרוב לה.

ולכן יתכן שאחרי בא החוט “מדברה בית און” עבר משם “לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית אל”, וע“ד לוז, ובית אל כתבתי במקום אחר, ואין זה מקומו, ועי' רמב”ן (בראשית כח, יז) ובתבוה“א. ולפי רז”ל (זבחים קיח, ב) יצאה רצועה מחלק בנימין צפונה והגיעה עד “שילה” (חִרְבָתְ סיילון), ולפי“ז נמשכה הרצועה צפונה מבית אל ל”טַאִיבֶה" ומשם ל“תל חצור” ומשם לשילה.

“וירד הגבול עטרות אדר”, היא “עֲטַרַה” אשר לדרום “ראַם אַלְלַה” ולצפון “קַלְנַדִיא” ולמזרח “ראַפאַת” ולמערב "כפר

“עַקַב”.

“והיה תוצאותיו… אל קרית יערים עיר בני יהודה”, וכבר נתבארה. יוסף בקדמוניות (ה, א, כא) כתב, שבני בנימין נטלו חלקם מהירדן עד הים, והיא טעות גלויה, כמבואר. מדת שטח נחלתו עולה בערך 9 פר' אש' מרובעות.

דן. כשבט שמעון כן שבט דן, כי גם בנחלתו לא נתבארו ערי תחומה, אך נחזי אנן, כי גבולם הדרומי הלא הוא גבול יהודה הצפוני, וגבולם המזרחי הלא הוא גבול מערב בני יהודה, וגבולם המערבי הלא הוא הים, נשאר אפוא לבאר רק את גבולם הצפוני המצער. וכתב יוסף בקדמוניות (שם) כי “בחלק דן עלתה השפלה המערבית המגבלת אצל אשדוד ודוֹריס ובה נמצאות יַאמניָה, גת עקרון, עד ההר אשר על גבול יהודה”. וכוונתו מבוארת, כי אשדוד היא מנגב שפלת דן (לאמור, גבול אשדוד. כי גבול יהודה כלה ביבנאל לצפון אשדוד) ודוריס היא בצפונה וביניהן נמצאות יאמניה (יבנאל), גת עקרון, ויען כי גבול דן כלה ביפו (יהושע יט, מו), מובן מאליו, כי “דוריס” זאת הוא “דאַריסהאַ”, הסמוך ליפו צפונה.⁵⁷ א“כ הוצאנו מדברי יוסף כי יש לנו לסיים את תחום נחלת דן בצפון יפו דאריסהא (או מהירקוֹן=אִל עוֹגֶ’ה) ומשם מזרחה ל”בני ברק" (“אִבְן אִבְרַק”) ומשם מזרחה ל“יהוד” (יהודיה) ומשם נגבה–מזרחה דרך אוֹנוֹ, לֹד, נְבֶלַט (בִיר נָבַלַה), חדיד, גמזוֹ עד שעלבין (סָלְבִיט) ומשם לאַילוֹן, צרעה, אשתאול, ומשם מערבה לעין שמש, תמנה, גת רמון, (קאתרוֹן), עקרון, ומעקרון עד יבנאל, וכל הערים האלה נזכרות בנחלת דן, ע“ש ובדברי הימים. וממ”ש אצל גבול בנימין אחרי “עטרת אדר” “ותאר הגבול ונסב לפאת ים נגבה מן ההר אשר על פני בית חרוֹן נגבה והיה תצאותיו אל קרית בעל היא קרית יערים”, וכי נמשוך קו מבית חורון עד קרית יערים נראה כי “לד ואונו ונבלט וחדיד” לא היו מגבול בנימין בראשית חלוקת הארץ, ואולי כבשום אחרי כן. ואחז"ל: “הדא בעלת זמנין מיהודה וזמנין מדן, אלתקה וגבתון ובעלת – הרי הן מדן (כגי' הפ"מ), בעלה ועיים ועצם הרי הן מיהודה (כגי' הפ"מ), והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלה?–מימר, בתים מיהודה ושדות מדן” (ירושלמי סנהדרין פ“א ה”ב)⁵⁸. מדת שטח נחלתו עולה בערך 10 פר' אש' מרבעות.

אפרים. ראוי לשום לב אל מה שבנחלת יהודה ושמעון ובנימין ודן מונה ערים אשר היו גם בפנים נחלתן מלמד ערי גבולם, ואצל שאר השבטים מונה רק את ערי גבולם ולא יותר (מלבד זעיר שם, דוק ותמצא), ובירושלמי (מגלה פ“א ח”א) הקשו על מה שאמר ר“י שמגבת ועד אנטיפרס ישר ס' רבוא עיירות, והקשו: “כל העיירות שמנה יהושע אפי' מאה אינן, רשב”ל אמר… ר' יוסי ב”ח אמר הסמוכות לספר מנה“, ובאור המאמר הזה הוא כן, כי “גבת” היא “גֻבַתַא” אשר לדרום “צפורי” ואנטיפרס היא “כפר סבא” אשר לצפון יפו, ובחלק הארץ הזאת לאמר כל הר אפרים ועמק יזרעאל היו, לדברי ר' יוחנן ס”ד עיירות, וע“ז הקשו: כי על העיירות שנמנו בחלק הארץ הזאת בס' יהושע אינן עולות אפי' למאה; והרי לך חשבונן: לאפרים – 13 (יהושע טז); למנשה – בערך 6 (שם יז); לזבולן – 12 (שם יט, טו); ליששכר – 16־ סה”כ 47 ערים. וע“ז תרץ רשב”ל כי מוקפות חומה מנה, וריב“ח תירץ כי את הסמוכות לספר מנה, אבל לא עלה על דעת המקשן לכלול בקושיתו את כל הארץ, כי בכל השבטים יחדיו יש הרבה יותר ממאתים ערים, היינו: יהודה ושמעון – 98 (שם טו); בנימין–26 (שם יח); אשר–22 (שם); נפתלי – 19 (שם); דן – 18 (שם)– סה”כ עם הקדומות, 230 ערים בערך. ולמהלך חקירותנו מצאתי לנחוץ לאחוז בדברי ריב"ח, כי שיטתו תורה לנו דרך במציאת גבולי השבטים, וכאשר נראה הלאה עין בעין (ויכול להיות כי רשב“ל וריב”ח לא נפלגו במאומה, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא). (וראה בבאור הגר“א ז”ל ליהושע יח, כח, ותשב“ץ ח”ג סי' קצ"ח).

גבול נגב אפרים היה, כמובן, גבול צפון בנימין, ומשם: “ועבר אל גבול הארכי עטרות” (יהושע טז, ב), פי' כי בהגיע חוט התחום לבית און עבר משם אל גבול “האַרכי” והוא “בורְכַה” אשר למזרח “אִל בִירֶה” ולדרום “אִל קֻדיֵרַה” ומשם עבר ל“עטרות” (וכן תרגם בן–מנחם) והיא “עטרה” אשר למערב אל–בירה" משם “וירד ימה אל גבול היפלטי” ומבואר הוא כי “היפלטי” תכונתו היא בין “עטרות” ובין “בית חוֹרן תחתון” ואולי הוא הכפר

“רַפַתְ”

"עד גבול בית חרוֹן תחתון ועד גזר". “בית חורן” ידוע שהיא “בית עור”, וגזר? כמה קשה לאַמת אות הדעה כי גזר היא שרידי העיר אשר מצא “גאַנוֹ” במקום הנקרא כהיום “תֶל גֶזֶ’ר” לצפון “עַמְוַאס” (אמאוס–בתלמוד, ניקוֹפוֹליס) כי הלא התל הזה הוא למערב שַעֲלַבִין ואַילוֹן, גמזו וחדיד–ערי דן! ואיך יתכן שיחדור תחום אפרים עד לב נחלת דן, הגדולה גם מבלעדי זה ככף איש? ולכן נראה לי כי “תל ג’זר” איננו “גזר” של אפרים, ושל אפרים היתה בין שכם ובין “קִבְצַיִם” (יהושע כא, כב).

מנהי והלאה מגביל הכתוב בין תחום אפרים העקרי, ובין חלקו אשר לקח בתוך גבול מנשה, ואמר:

“ויהי גבול נחלתם מזרחה”, פי' כי ארץ אפרים, המשתרעת לארכה מן הירדן ועד הים, נחלקה לשתים, ועתה מבאר את החלק המזרחי ממנה, והוא: “עטרות אדר עד בית חוֹרוֹן העליון”, ולדעת הרי“ש יהי' “בית חורות העליון” הכפר “חאַואַרה” הרחוק ½3 שעה מנגב שכם ולמזרח כפר “חאריס” כשעה וחצי, אבל אנכי לא מצאתי שם את “חאַואַרה” זולתי אם את “כורַבַה” וראיתי מספר הישר כי בית חורן הוא במחוז הר געש, והר געש הלא הוא “תמנת חרס”וחרס הלא הוא “חאריס”; וכל זה הטורח לחנם הוא, כי מדברי חז”ל (ב“ב קכ”ב, ב; פרדר“א פ”ז) נראה כי “חרס” או “סרח” איננו שם עצמי, לכן דרשו בו מה שדרשו, ורק “תמנת” הוא שמה העצמי, ובאמת נמצא בצפון “גבעת בנימין” מקום ששמו “תִבְנָה”, והיא “תמנה”, והוא קרוב גם לבית חורון העליון שהוא “בית עור פוֹקה” ונמצאו דברי ספר הישר קיימים.

“ויצא הגבול הימה המכמתת”, והלאה (יז, ז) כתיב: “**המכמתת אשר על פני שכם”,** ומלשון “על פני” נראה שהיא סמוכה לשכם, ולכן נראה לי שהוא המישור “מַכְנָה” והוא שרון יפה להלל מאוד המשתרע בארך ½1 שעה בדרום–מזרח שכם, והעיר שכם היא בעמק אחד המסתעף מן השרון הזה.⁵⁹

ונראה לפי התכונה הטבעית של חבל הארץ ההיא, כי חוט הגבול המערבי, עבר מן “עֲטרַה” (עטרות אדר), ויצא מערבה ל“בית רימאַ” (רמתים צופים), ומשם ל“לֻבַאן” (לבונה) ומשם להמישור “אל מכנה” (המכמתת) ועבר על פניו מדרום לצפון והגיע להעמק הצר, אשר לימין השרון הזה, העובר דרך “כפר סַלֶם” (שָלֵם) ומשתפך אל “ואַדי פַרַע” ועבר בו מן הצפון לדרום–מזרח דרך “בית דָג’ן”, ומשם:

“ונסב הגבול מזרחה תאנת שלה” שהיא “תַאנָה” (Thenac) הרחוקה, לדברת אייזביוס, 10 מיל למזרח שכם על יד הירדן⁶⁰ ומשם:

“ועבר אותו ממזרח ינחה”, כהיום: ג’אַנון“, ולדברת אייזביוס, רחוקה היא 12 מיל למזרח שכם. ומשם ל”נערתה" ולדברי אייזביוס רחוקה היא 5 מיל מירחו, והוא “נערן” (דה"א ז, כח) ובחז"ל “נעורן” (סוטה מו, ב; חולין ה, א) וסמוכה לירחו (ויק“ד פכ”ג; איכ“ר פ”א; שהש“ר פ”ב). ומשם לירחו והירדן.

והערים אשר לקח אפרים מנחלת מנשה הן בתוך התחום אשר משכם עד “נחל קנה” (נהר איסכנדרונה, או נהר אִל–אַכְדַר) המשתפך הימה מנגב “קיסרין” וארץ “תפוח” היא, כנראה מזה, בין שכם ובין נחל קנה ולא “המחוז אשר למזרח–צפון שכם על יד הירדן” כדברי הרי"ש. מדת שטח נחלתו עולה בערך 50 פר' אש' מרבעות.

מנשה. מגבולו הדרומי לאמר, לדרום החוט הנמתח משכם עד “נחל קנה”, כל הערים אשר משם עד “מי הירקון” (אִל עוֹגֶ’ה) הלא נטלו בני אפרים, נשאר אפוא לבני מנשה לנחול רק מנחל קנה צפונה. מצרי נחלתו לא נסמנו רק בדרך כללי “ויהי הים גבולו ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח” (יהושע יז, י), לכן עלינו לציין בקצור את גבולות השבטים ההם בנוגע לגבול מנשה.

נחלת אשר בקָצֶהָ הדרומי פגעה “בכרמל הימה ובשיחור לִבְנְת” (שם יט, כו) ושיחור לבנת הוא “ואַדי נַעֲמַן” (בֶלוס)אשר בין חיפה ובין עכו, ולפ“ז כלה גבול מנשה הצפוני גם הוא בנקודה זו, ועתה נעבור מזה נגבה–מזרחה, שם כלה גבול אשר ב”גי יפתח אל" שהוא לפי הסכמת חוקרים רבים “ג’וּפאַת” (יודפת Jotapata) (שם שם, כז), ומשם החל גבול זבולן, וירד משם הנגבה אל “רֶמַאנֶה” (רמון המתואר) ומשם אל “בית לחם” אשר לדרום צפורי ומשם לשמרון (Simmonias) ומשם ליקנעם (Commona) והוא לרגלי הר הכרמל בקצה דרום–מזרח, ומשם עבר הגבול הנגבה ל“פַארִיֶה” (חֲפָרַיִם) שהיא מגבול יששכר המערבי (כמובן, למזרח מנשה) ומשם נמתח את החוט באלכסון ישר דרומה–מזרחה עד “הָרַבִית” אשר לרגלי “הר הגלבוע” דרומה. אלה הם מצרי גבולו הנשען על יד אשר בצפון ועל יד יששכר מקדם.

מלבד נחלתו העקרית הזאת, לקח עוד ערים מנחלת יששכר והן: בית שאן, יבלעם דאר, עין דור, תענך, מגדו (ותתבארנה בנחלת יששכר אי"ה), וגם את גליל “אשר” (האשורי, בשמ"ב ב, ט) והוא, לדעת הירונימוס, גליל שנקרא בשם זה. המשתרע מ“ואדי מַלִיכְ” אשר לדרום הגלבוע עד “ואדי פַרַע” אשר לצפון שכם (יהושע יז, ז, יא) ובלי תפונה היו הערים ההנה ביער, בהר “בארץ הפרזי והרפאים” (שם עד סוף הפרשה, ועי' רש"י שם טז), ובדחז"ל: “ויזרעאל היה למנשה” (במדב“ר פי”ד סי א). מדת שטח נחלתו עולה בערך 24 פר' אש' מרובעות.

יששכר. על גבולו המערבי היו: “חפרים”, היא, לדעת אייזביוס והירונימוס “אַפראַמאַ” אשר לצפון “מגדו” כשתי שעות, או לדרום–מזרח הכרמל; “מגדו” הוא נהר “לגיוֹן”; “קדש” של ל“א מלכים; “הרדרימון” היא “רומאַנה” (Maximianopolis), כ”ה לדעת הירונימוס, אותה הנזכרת בבקעת מגדון (זכריה יב, יא)⁶¹ “תענך” היא “תַעְניכְ”; “עין גנים” היא “גֶ’נִין” (Ginaea); “יבלעם” ובדה“א (ו, נה) נקראת: “בִלְעָם” ובספר יהודית (ו, ג) נקראת “בֶלְמָה”, וכן נקראת כהיום: “בֶלַמָה”; “הָרַבִית” היא רַבֶה אשר לצפון “בֶדֶק” (בֶזֶק) והיא קצה גבול מערב יששכר מפאת נגב, משם עבר צפונה–מזרחה לככר הירדן ועבר את “בית שאן” (ביסאַן, Scitopolis) וכלה בירדן אצל “בית שמש”, שהיא לדעת הרי”ש “כֻכַב אִל חַוַא” משם יצא מזרחה–צפונה דרך “ואַדי בִירֶה” עד הר “תבור” (גֶ’בֶל טור Itabyrion) ומשם אל “הַדָבְרַת” והיא “דֶבורִיֶה”, ומשם אל “כְסֻלוֹת” והיא “אִכְסַל” ומשם אל “יפיע” והיא “יאַפאַ” ומשם אל “יקנעם”. גבולו זה הצפוני הוא גבול זבולון. מדת שטח נחלתו עולה בערך 22 פר' אש' מרבעות.

זבולן. מרבית עריו לא פורשו, אך אפשר לציין את תחומיו כן: כי מיקנעם עבר הגבול מזרחה אל “כסלת תבור”, ומשם אל “הדברת”, ומשם אל “יפיע” ומשם אל “גת חפר” (Diocaesarea), ומשם אל “ואדי רַבודִיָה” אשר במערב “טבריא”⁶² (ובלי תפונה נגע גם בים כנרת במקצת) ומשם צפונה “אל רמון”, ומשם אל “גי יפתח אל” (ג’ופאַת), ואין ספק בדבר כי יצאה רצועה מחלקו ונכנסה בתוך נחל בני אשר ובאה עד הים התיכון אצל עכו, כי על כן אמחז“ל: “זבולן עולה תחום עכו עולה עמו” (ב"ב קכב) ועוד אמרו: “אמר זבולון לפני הקב”ה: רבש”ע! לאחיי נתת להם שדות וכרמים, ולי נתת הרים וגבעות; לאחיי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות – אמר לו: כולן צריכין לך ע“י חלזון, שנאמר עמים הר יקראו ושפוני טמוני חול. תני רב יוסף, שפוני – זה חלזון, טמוני – זו טרית, חול – זו זכוכית לבנה” (מגלה ו, א), ודברי חז“ל יבוארו אם נאמר כי נהר “בָלוס” היה בחלקו של זבולן,⁶³ והוא מהולל מאד ע”י הזכוכית הטובה אשר תעשה מן החול אשר על שפתו, ובימי הבינים מכרו את החול ההוא לבתי חרושת הזכוכית אשר בגֵינוֹבאַ וביָנֶדִיג (ראה פלסתינא של ק' פ' רומר צד 49 ובהערה 92 שם).⁶⁴ וע“ד החלזון אשר במקום ההוא, כבר האריך הרב החכם ר' משה לאַנדו בהערתו לס' הערוך, ערך “חלזון”. ואם נאמר כן, י’ל כי מ”ש: “ועלה גבולם לימה וַרְעֲלָה ופגע בדבשת” מוסב על הרצועה הזאת, והערים ההן היו על הרצועה הזאת⁶⁵, ואם נאמר כי נגע גם בים כנרת, יבואר מ"ש: זבולן לחוף ימים – (כנרת וים התיכון)–ישכון, והוא– (שוכן אצל ים התיכון)– לחוף אניות– (עכו), וירכתו – (קצה גבולו הוא) – על צידן, לאמר, במקום שכלה גבול הצידוני, בעכו (בראשית מט, יג) (ועי' בב"ר על הפסוק הזה). וכן דעת הזהר (ח“א דף מט; קמט; ח”ג קו; קעה), וכן משמע מל' הגמ' שהבאתי למעלה “ולי נתת ימים”. מדת שטח נחלתו עולה בערך 12 פר' אש' מרבעות.

נפתלי. כתב יוסף בקדמוניות (ה, א, כא): בגורל נפתלי עלה חבל הארץ המשתרע מזרחה עד עיר דמשק וגם גליל העליון עד הר הלבנון עד מעינות הירדן היוצאים מן ההר הזה ומשתפכים לצפון העיר “אַרְקֶה” (רקם, קָדֵש)“, ולפי”ז נכון לאמר, כי “חלף” שהיא ראש גבול נפתלי (יהושע יט, לג) היא בקרבת דמשק, ואולי היא “ואדי חאַנאַפיס “ואילון בצעננים” (שם) הוא סמוך ל”קדש" (קאַדֶס, למערב “בַחַר אִל–חולֶה” על מרום ההרים), כמ“ש: “אילון בצענים אשר את קדש” (שופטים ד, יא) ות”י: “משר אגניא”⁶⁶, וכן בירושלמי מגלה (פ“א ה”א), וא“כ יכון בזה אל השרון אשר מן “אָבֵל דן” עד “בחל אל–חולה”, וכן מצאנו כי “עיון” (מֶרְגְ’עַיון) ואבל בית מעכה או אבל מים היו מארץ נפתלי בְקָצֶהָ (מל“ב טו, כט; דה”ב טז, ד) ומשם יצא גבולו הנגבה לים כנרת ועבר את הערים אשר על שפתו המערבית, והן: הַצִדִים (היא “בית ציידן” ובפי הנוצרים “בית צ’יידא” והיא “אִל־טַבְחֶה”, ולפי הירושמי (שם) הוא כפר “חטייה” (חַטִין) אשר למערב–צפון טבריא בערך 2 שעות); צֵר (לפי הירושלמי שם היא סמוכה לחטין); חמת (אִל חָמָה); רקת (טבריא); כנרת (גנוסר), ומשם ל”אֲדָמִי" (דַאמֶה, והיא “אדם העיר אשר מצד צרתן”, יהושע ג, טז) ומשם ל“הַנֶקֶב” (ציידתא, ירושלמי שם, ולדעת הרי"ש היא “חִרְבָת אִל אַצְ’דַהִי” אשר לצפון “חַאטְל” בארך שעה אחת. ואנכי לא מצאתיה) ול“יבנאל (היא יָמָה) עד “לקום (ביר ליקִיֶה? בעיר מולדתי טבריא שמעתי את השם הזה שהוא בגליל ההוא, אבל לא מצאתיו), ועד הירדן, כמובן, עד “כֻכַבְ אִל האַוה” (בית שמש, נקודת גבול יששכר,) משם עבר מערבה–צפונה ל”אזנות תבור” (כמובן סמוך להר תבור) ו“להֻקֹקָה” (יאַקוק, 4 שעה למזרח–צפון הר תבור) ומשם צפונה לחצור, רמה, יראוֹן, בית ענת, (עַיְנִיטַה) בית רחוב (הונִין) עד “אֶבל” (אַביל, למערב “דן”), “ופגע בזבולון מנגב ובאָשר מים וביהודה הירדן מזרח השמש” (יהושע יט, לז) כי נטל שבט יששכר את חלק ככר הירדן אשר מ“כֻכַב אִל–חַוַה” מצפון עד “ירחו” מנגב, קצה גבול נחלת אפרים, בזה לא יפון כל איש, כי אם לא הוא לקחו, איזה מן השבטים לקחו? אולם לדעת הגר“א ז”ל ועוד מבארים היה הירדן עצמו שייך כלו לנפתלי, וקצה הירדן הדרומי הלא נגע ביהודה, והרי"ש–במחלה מכבודו–לא דִבֶר נכונה בנדון זה. מדת שטח נחלתו (מלבד חלקו אשר במזרח הירדן) עולה בערך 48 פר' אש' מרבעות.

אשר. גבולו הדרומי הוא כמ“ש: “ופגע בכרמל הימה ובשיחור לבנת”, וכבר אמרתי כי יצאה רצועה מגבול זבולן ונכנסה לתוך תחום “אשר” ובאה עד הים התיכון, ומן המקרא הזה נראה כי הרצועה הזאת התכנסה בין “ואַדִי נַעֲמַן” (לִבְנָת בֶלוס) ובין הכרמל הבא בים, לאמר, בין עכו ובין חיפה, ולכן נאלץ הכתוב להודיענו את הפגישות האלה, כי אחרי שנקרעה מקצת מנחלת אשר ע”י הרצועה הזאת, נשארה מקצתה אצל הכרמל מזה, מנגב, ושאר נחלת אשר התחילה מן השיחור לבנת ונמשכה עד קצה צפון הארץ. ומן הכרמל יצא גבולו מזרחה–צפונה אל “אַלַמֶלֶך” (ואדִי אִל–מַלִיכְ); עַמְעָד (אִל–מֶעַאד; גי יפתח אל (ג’ופַאתְ); כבול; עברין (כִירואַ); חלקת (יִרְקַה) חֲלִי, או אַחְלָב (גוש חלב Ciscala אִל גִ’יש); בֶטֶן (תִיבְנִין); אכשף (כְסַף) עד קנה (קאַנא) אשר למזרח–דרום “צור” ולצפון “ואַדִי אֶזְזִיֶא”. גבול המערבי היה כל חוף הים מצור ועד חיפה. מדת שטח נחלתו עולה בערך 22 פר' אש' מרבעות.

מעתה נשית פנינו אל עבר הירדן המזרחי, אל השבטים ראובן, גד, וחצי שבט המנשה.

ראובן. גבולו הדרומי הלא הוא גבול צפון ארץ מואב. לאמר, כל ארך נחל ארנון, וכבר דברנו מזה, וגבולו המזרחי הלא הוא המדבר הנזזרחי, ואולי גם ארץ מדין, ובשורה זו נמנו: “במות בעל (גֶ’בֶל שִיחַן), דיבון (דִיבַאן), עַרוֹעֵר (עַרַעִיר) מיפעת (אֻם ראַסאַס), מתנה, קדמות, בעל מעון (מַעִין), מידבא, נבו, חשבון (חַסְבַאן), אלעלה (אֶלְעַאל) עד יַעְזֵר (זַעַר) שהיא גבול ארץ גד. מן יעזר עבר הגבול מערבי לקריתים, שכמה, צרת השחר (Tyrus), בית פעור,⁶⁷ אשדות הפסגה, בית הישימות. אלה הערים הן בגבול צפון נחלת ראובן, גבולו המערבי היה ים המלח, ומ”ש: “ויהי גבול בני ראובן הירדן וגבול” (יהושע יג, כג), פי' שהירדן היה בקצה גבולו בפאת צפון–מערב. מדת שטח נחלתו עולה בערך 38 פר' אש' מרבעות.

גד. “ויהי להם הגבול יעזר” (שם שם, כה) – כאמור, היא “זַעַר” אשר למזרח–דרום “ואַדִי זיר” ובערך 3 שעות למערב “רבת בני עמון” (עַמַן Philadelphia), “וכל ערי הגלעד” הן ערי גליל “אם סַלְתְ”, “וחצי ארץ בני עמון”– היא חבל הארץ אשר כבש סיחון מאת בני עמון, והיא השתרעה “עד ערוער אשר על פני רבה”. עד הנה הזכיר את מחצת הארץ הזאת הפונה קדמה, ומעתה מזכיר את מחציתה המערבית: “ומחשבון” – והיא “ואַדִי חַסכַאן” היורד הערבתה, ככר הירדן, לצפון ים המלח, אצל “אבל השטים”, “עד רמת המצפה” – הוא “גֶ’בֶל עֶשַא” הרחוק בערך שעה אחת לצפון “אם סלת”, “יבְטנִים” – היא “בַטְנֶה” הרחוקה 2 שעה בערך לדרום–מערב “עם סלת” “יממחנים” במציאת העיר הזאת רָבו ההשערות (ראה נוספות לדי“י של גרץ ח”א) אבל זה ברור עכ"פ כי היא בין “מצפה גלעד” (ג’בל עשא) ובין היבק, אצל המקום שנקרא “פנואל” (בראשית לא,לב) שהיה אצל “סכוֹת” (שם שם, לג; שופטים ח), “עד גבול לִדְבִר” (יהושע שם, כו) – היא “לא דְבָר” (שמ"ב ט, ד; ה; יז כז), "ובעמק, בית הרם היא אצל “אבל השטים” “ובית נמרה” – היא “תֶל נִמְרִין” במבוא “ואַדִי שַעִיבְ” “יסכות” – במקום מבוא נחל יבק (ואַדִי זֶרְכַה) הערבתה, “וצפון” – בירושלמי (שביעית פ“ט ה”ב) אמרו: “צפון–עמתי”, והיא כהיום: “אַמֶתֶה”, “עד קצה ים כנרת עבר הירדן מזרחה” (יהושע שם, כז), ולפי זה נתן לו כל ככר הירדן המזרחי מלבד חלקו בהרים אשר לפנים מנחל יבק. מדת שטח נחלתו (עם כל ככר הירדן המזרחי) עולה בערך 26 פר' אש' מרובעות.

חצי מטה מנשה. רק לאחד מבני מנשה, למכיר בכורו, נתנה ארץ אשר מדת ארכה עולה כחצי ארך הארץ המערבית, לאמר מן היבק עד לרגלי הר חרמון. בה: ארץ גלעד (Galaditis) בשן (Batanaea)⁶⁸, גוֹלן (Gaulonitis) חורן (Auranitis), ארגוב (טרכונא Trachonitis.)

בהרי “חורן” היתה “קנת” ובנותיה אשר לבד “נוֹבח” (במדבר לב, מא), ובארץ הגלעד היו “חות יאיר” (שם שם מב; שופטים י, ד), אך ברוב הימים בטלו התחומין הללו של שבטי עבר הירדן המזרחי (ראה דהי"א א, ה). מדת שטח ארץ מכיר ונבח ויאיר עולה בערך 195 פרסאות אשכנזיות גיוגרפיות, מרבעות.

נמצא שנחלות השבטים אשר בעבר הירדן המערבי מחזיקות בכללן 490 פר“מ, וארץ ראובן וגד וחצי מטה מנשה אשר במזרח הירדן מחזקת 259 פר”מ – סה“כ: 749 פר”מ, (15167 פר' אנגליות) ובפ' פינחס עולה מספר נפשות כל השבטים, עם מטה לוי 624,730, כל אלה בני עשרים שנה, ואם נחשב על כל אחד ואחד 6 נפשות בני בית לפחות, עם הנשים (ראה ת"י שמות יג, יח) יעלה מספרם 4,373,110 שהם 5838 נפש לכל פרסה מרבעת. ולו נתחלקה כל הארץ בערך זה לא היתה החלוקה מעוררת כל פלא, אך הלא אנחנו רואים כי לא כן היה, והיינו: יהודה ושמעון היו 98,700 גברים, וארצם היתה 293 פ“מ; בנימין – 45,600 גברים וארצם 9 פ”מ; דן – 64400 גברים, וארצם – 10 פ“מ; אפרים, – 32,500 גברים, וארצם – 50 פ”מ; מנשה – 52,700 גברים, וארצם – 24 פ“מ למערב הירדן, ועם ארץ מכיר ויאיר – 219 פ”מ; יששכר – 64,300 גברים וארצם – 22 פ“מ; זבולון – 60,500 גברים, וארצם – 12 פ”מ; נפתלי, – 45,400 גברים, וארצם – 48 פ“מ; אשר – 53,400 גברים וארצם – 22 פ”מ, ראובן – 43,730 גברים, וארצם – 38 פ“מ; גד – 40,500 גברים, וארצם – 26 פ”מ, ומי האיש אשר עינים לו לראות ולא יראה את הפלא הגדול הזה, כי אין שטח נחלות השבטים מתאים לערך מספר נפשותיהם, הלא כתוב: “לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” (במדבר כו, נד),! ועוד יותר יפלא, כי אפרים ומנשה, שמדת ארצם היתה ביחד 74 פ“מ, התלוננו באזני יהושע כי מעטה היא להם, בעוד אשר השבטים בנימין ודן ויששכר וזבולון ואָשר, אשר מספר נפשותם היו פי שלשה ממספר נפשות הראשונים,לא התלוננו מאומה. אף כי כל נחלותיהם החזיקו יחדיו רק 75 פ”מ. ועל זאת עמדו כבר חז“ל ואמרו: “שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהואי (ספרא במדבר כו, נד), ועוד אמרו (ב"ב קכב, א): “איבעיא להו, ארץ ישראל לשבטים איפלוֹג או דלמא לקרקף גברי איפלוג? ת”ש, בין רב למעט (פי' רשב"ם שנתחלקה לכל השבטים בשוה ולא חלקו בין השבט המרבה באוכלסין ובין הממועט באוכלסין) ועוד תניא… שבתחילה לא נתחלקה אלא לי”ב שבטים, ולא נתחלקה אלא בכסף… אר”י סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל, ולא נתחלקה אלא בגורל… ולא נתחלקה אלא באו“ת… הא כיצד? אלעזר מלובש או”ת ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו והיה מכוין ברוה“ק ואומר: זבולון עולה תחום עכו עולה עמו… שמע מינה לשבטים איפלוג, שמע מינה” ועל תלונת בני יוסף אמרו שם: “בשלמא למ”ד ליוצאי מצרים היינו דקא צווחין בני יוסף… אלא למ“ד לבאי הארץ. מאי קא צווחו? כולהו שקול! משום טפלים דהוו נפושי להו” (דף קי"ח א) עי' רשב“ם. ולבלי הלאות את הקורא בהעתקת דברי הראשונים ז”ל אשר פלפלו בזה אומר בקצרה: כי שטת רש“י (בפ' ויחי, ובפ' פנחס) והראב”ד (בשיטה מקובצת ב“כ קי”ז) והכפתור ופרח (פרק י') והר“י אברבנאל (בפ' פנחס וביהושע יד) והרב חזקוני (פנחס) והרלב”ג (שם) שוה (מלבד שנויים קלים שיש ביניהם), כי הגורל לא הודיע רק את המחוז שינחל כל שבט ושבט בלבד, ובראות ראשי העם כי מעט הוא המחוז הזה לעמת מספר נפשות השבט ההוא הוסיפו לו יותר מסביבות המחוז ההוא, וכן להיפך, ושטת הרמב“ן (בפ' ויחי ובפ' פנחס) היא, כי מתחלה חלקו את הארץ לי”ב חלקים שוים. ואחרי כן חלקו את חלק כל שבט ושבט לנפשותיו, והאיש אשר הוא משבט גדול השיג, כמובן, חלק יותר מועט מן האיש אשר הוא משבט קטן, ולזה נוטים גם דברי הרשב“ם שהבאתי, ולר”ע ספורנו יש שטה אחרת, ע"ש, ולהשטה הא' קשה מה שהקשיתי אצל בני יוסף, כי אף אם נאמר כי “טפלי הוו נפישי להו”, לאמר, כי יתומים רבים נוספו עליהם שבעת כניסתן לארץ לא היו בני עשרים ובעת החלוקה, לאמר, שבע שנים אחרי כן, הגיעו לעשרים, לא יצוייר בכל זאת שמספר היתומים האלו לבדם עלה ליותר מפי שנים ממספר השבטים ההם עצמם עד כי עם היתומים יחדיו עלה מספרם יותר ממספר נפשות בנימין, דן, יששכר, זבולון ואָשר, אשר גם ביניהן היו יתומים כאלה בלי תפונה. מלבד מה שיש לתמוה על גודל וקוטן הנחלות עצמן שאינן מתאימות לערך מספר נפשות כל שבט ושבט;

ולי נראה, כי אפשר להיות כי יהושע כבש עשרה מחוֹזות במקומות שונים בארץ, והמחוזות האלה היו שוים זה לזה בכמותם או באיכותם, והגורל חלק לכל שבט ושבט מחוז מיוחד, וכל שבט חלק את קרקעותיו לפי מכסת נפשותיו בין רב למעט, ולכן התלוננו בני יוסף, יען כי נוספו עליהם יתומים יותר מן הרגיל אצל שאר שבטים, עד כי לא הספיקה להם ארץ אחוזתם, אבל אח“כ הלך כל שבט ושבט ויכבוש את העמים אשר סביבות מחוזו, ועל זה לא הפילו כל גורל, ולכן יצוייר כי השבט החזק כבש סביבותיו מקומות רבים ויספחם אל נחלתו העקרית אשר נפלה לו בגורל על פי ה', והשבט החלש נשאר בין תחומי נחלתו העקרית ולא יצא חוץ ממנה. וישנם שבטים אשר גבר עליהם האויב וישב ויקח מהם מקומות רבים אשר כבשו ממנו, ומעתה יצוייר הדבר מה שישנם שבטים רבי האוכלוסין ובכ”ז נחלתם היא קטנה מאד, ולהיפך, ישנם שבטים שמספר אוכלסיהם ממוצע ונחלתם היא גדולה ורחבה, כי הכל תלוי בחוזק או בחולשת השבטים ההם, או העמים אשר סביבותיהם, כמבואר בראש שופטים, ומעתה אפשר לנו לקיים את שטת הרמב“ן והרשב”ם.

 

סקירה כללית    🔗

מן התחומים הראשונים של האבות יצא, בפאת נגב: מן ים–סוף המזרחי (עַקַבַה, אילת ועציון גבר) עד לשון ים המלח הפונה נגבה, לאמר, כל ארץ בני עשו, ובפאת צפון נשארה מחוץ לתחום כל הארץ אשר בין דמשק, מעינות הירדן וצור מנגב ובין נהר פרת והררי טוורוס מצפון, לאמר, כל ארץ ארם וצידונים. גם בתחומי השבטים עצמם היו גלילות אשר לא נכבשו, וביחוד בנחלת הצפונים: מנשה, זבולון, אשר ונפתלי (שופטים א), אשר על כן נקראה כל חבל ארצם אחרי כן בשם: “גליל הגוים” (ישעיה ח, כג) או “ארץ הגליל” (מ"א ט, יא) או “הגלילה” סתם (מל"ב טו, כט) לאמר, כי בגלילות אחדים משם נשארו עוד הגוים הקדמונים; בני דן נלחצו ההרה כי לא נתנה הכנעני לרדת אל העמק, ולכן הלכו ללשם דן; היבוסי נשאר על כנו בירושלם עד מלוך דוד; הפלשתים והערבים והמעונים נשארו בגלילותיהם ולא משו ממקומם; שבט שמעון לא ידענו מה היה לו, כי כאשר בארנו, התכנס כל השבט הזה בתוך תחום הפלשתים (עי' פלשתים ושמעון), ובאמת אינו תופס כל מקום בהתולדה עד מלוך דוד, שאז באו אליו 7100 גבורים משבט שמעון (דה"א יב, כב), ויש לשים לב אל מש“כ: “אלה עריהם עד מלוך דויד” (שם ד, לא), ולי נראה כי הפלשתים הצרו להם עד כי נאלצו לעזוב את מקומותיהם, ומקצתם נושבו “במבוא גדור למזרח הגיא”, וקצתם “הלכו להר שעיר” (שם שם, לט; מב) ומקצתם נושבו אולי בימים מאוחרים בתוך נחלת בני יוסף (דה"ב טו, ט; לד, ו) ונתקיים בהם: “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל” ואולי נשארו מקצתם בתוך ערי אחוזתם ויכרתו ברית שלום עם הפלשתים. וקצת ראיה לזה ממ”ש: “והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום אשר עלו עמם במחנה סביב” (שמ"א יד, כא) ( ועל כן כתב רש“י (דה"א ד, לא) בשם ר' אליעזר ב”ר משולם ור' שלמה בר לוי אחי ר' משה הדרשן כי דוד גרש אותם עפ"י דרישת בני יהודה שהתרעמו עליהם); גם בארץ געד ואצל מעינות הירדן נמצא עמים זרים: “איש טוב” (היא “ארץ טוב” או טַיְבִיֶה" Tabae אשר במזרח הירדן לעמת “בית שאן”) ומעכה (ש"ב י, ו) והעם אשר אצל “לַיִש” (תֶל אִל–קַאדִי) אשר באו הדנים ויגרשוהו. וכבוש משה השתרע מנחל ארנון ועד תחת הר חרמון (במדבר כא, כד – כה; לה; לב, לט–מב; יהושע יב), וכבוש יהושע – “מן ההר החלק העלה שעיר ועד פעל גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון” (יהושע יא, יז; יב) ובכ"ז מצאנו כי נקודות צפון ודרום היו תמיד רק “מדן ועד באר שבע” (שופטים כ, א; שמ“א ג, כ; שמ”ב ג, י; יז, יא; כד, ה–ז; טו; מל“א ה, ה; דה”ב ל, ה), ורק בימי דוד ושלמה וירבעם בן יואש מצאנו את נקודת הצפון “חמת” ואת נקודת הדרום “נחל מצרים” או “ים הערבה” (מל“א ה, סה; מל”ב יד, כה; דה“א יג, ה; דה”ב ד, ח; א, טו; עמוס ו, ד).

היוֹ היו תקופוֹת בחיי עמנו עד חורבן הבית הראשון אשר האירה לנו ההצלחה את פניה וגבולות ארצנו רחבו צפונה ונגבה וקדמה; דוד נלחם במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובעמלק ובארם דמשק, ובאחדים מהם שם נציבים (ש“ב ה י, ה; דה”א יג, יח; ח); בני ראובן וגד עשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב וינצחום ושיבו תחתיהן עד הגֹלה (עד שהגלו מן הארץ) ובני חצי מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון (דה"א ה, יט כג)⁶⁹; שלמה, אף כי הוא לא נלחם מאומה, כמ“ש: “הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל איביו מסביב כי שלמה יהיה שמו” (דה"א כב ט), ובכ”ז מצאנו כי “היה מושל בכל הממלכות מן הנהר (פרת, עד) ארץ פלשתים ועד גבול מצרים, כי הוא רֹדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר” (מל"א ה, א–ד). אולם עד מהרה יצאו הארצות האלה מתחת יד מלכי ישראל, ולא לחנם היה מי שאמר: “כבוש יחיד לא שמיה כבוש” (גטין מז, א; ע"ז כא, א) וזה ידוע כי היו בדמשק מלכים צוררים לישראל וארצו, והראשון שבהם,רזון בן אלידע, היה לשטן לשלמה עצמו (מ"א יא כג–כד); אמציהו בן יואש מלך יהודה הכה את אדום בגי המלח עשרת אלפים ותפס את הסלע במלחמה (מ"ב יד, ז); עזריהו בנו בנה את אילת וַיְשִבֵהָ ליהודה (שם שם, כב), והגיע אפוא בימיו גבול נגב יהודה עד לשון ים–סוף המזרחי (עַקַבַה); יחזקיהו לכד את ארץ פלשתים כמ“ש: הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר (שם יח, ח); וירבעם בן יואש מלך ישראל השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. גם השיב את דמשק ואת חמת ליהודה (שם שם, כה; כח). אולם בימי אחז בן יותם מלך יהודה קם רצין מלך ארם וינשל את היהודים מאילות וארומים (אדומים ק') באו אילת וישבו שם (מ"ב טז, ו), וכשלש עשרה שנה אחרי ירבעם בן יואש כבש תגלת פלאסר את כל צפון הארץ (שם טו, כט) ואת כל עבר הירדן המזרחי (דה"א ה, כו). יש להאריך עוד בזה, אך אומר בקצרה, שאם נאבה לסַמֵן את גבולות הארץ הכללים לא נוכל בשום אופן לסמנם עפ”י המציאות והמהלך ההיסטורי, כי לא נשארו במצב אחד קבוע אף מאתים שנה כסדרן, ובבואנו בכ"ז לסמן את גבוליה שהיו לה עד גלות בבל, עלינו לסמן, או: א) גבולות הארץ שהובטחה להאבות, או ב) גבולותיה אשר בפ' מסעי וסוף ס' יחזקאל, או, ג) כבוש יהושע, כאשר עשיתי פה.

“יום הוא ועדיך יבא למני אשור וערי מצור ולמני מצור ועד נהר וים מים והר ההר” (מיכה ז, כ).

 

יהודה וישראל    🔗

מלבד חלוקת הארץ לשבטים נחלקה הארץ בימי רחבעם בן שלמה לשתי ממלכות: מלכות יהודה ומלכות ישראל. לראשונה היו שבט יהודה ובנימין ובהכרח גם שבט שמעון ודן (לשני השבטים האַחרונים האלה אין כל זכר בהתולדה של אחרי הפרוד, רק שבט שמעון נזכר עם השבטים הצפוניים, כאשר רמזתי למעלה), ואם נשים לב למה שאמר אחיה השילני בדבר ה' אל ירבעם בן נבט: “הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים והשבט האחד יהיה לו. ולקחתי המלוכה מיד בנו ונתתיה לך את עשרת השבטים ולבנו אתן שבט אחד” (מל"א יא, לא־לב; לה, לו) ובראותנו לעמת זה כי לא שבט יהודה לבדו דבק בבית דוד כי אם גם שבט בנימין דבק בו, וגם מצאנו שרחבעם מלך יהודה בנה מבצרים בצרעה ואילוֹן, ערי נחלת דן (דה"ב יא, י), וגם הכהנים והלוים נספחו כלם אל יהודה (שם שם, יב–יד), אז עלינו לאמר כי “עשרת השבטים” המה: ראובן, יששכר, זבולון, נפתלי, גד, אשר, אפרים, מנשה ב' (מכיר), דן ב' (לשם), ולבית דוד נשארו: “יהודה, שמעון, בנימין, דן א' – בעלי נחלה, ושבט לוי וגם משאר שבטי ישראל (דה"ב יא, טז) – בלא נחלה. ובכ”ז נקראה מלכות בית דוד “יהודה” והנביא אמר כי רק שבט אחד ישאר בידם, מפאת כי שבט יהודה היה העקר, הן מצד רבוי אנשיו והן מצד רוב שטח ארצו, והן (וזה העקר) כי היה השבט המולך. לאמר, שבית המלכות היתה מקרב אחיהם, ולכן לא היה לבית דוד להשעון בעת צר רק על השבט האחד, יהודה, לבדו כי יהיה נאמן לדגלו.

ולפ“ז הלא ברור הוא כי קו תחום שתי הממלכות האלה עבר בין אפרים ובין בנימין בפאת קדם ובין “ערי מנשה המבדלות לאפרים” ובין ערי דן בפאת ים; ובכ”ז יש להעיר כי נשתנה קצת בנוגע לנחלת בנימין, כי אביה בן רחבעם מלך יהודה נלחם עם ירבעם בן נבט מלך ישראל ויקח ממנו “את בית אל ואת בנותיה ואת ישנה ואת בנותיה ואת עפרין ואת בנותיה” (דה"ב יג, יט), ובית אל הלא היתה בתוך תחום אפרים, כמבואר למעלה, ועיר “ישנה” היא, לדעתי “סַמִיֶה” בערך 2 שעה למז“צ “טַאִיבֶה” או 3 שעה למז”צ בית אל⁷⁰ ועפרין היא לדברת הירונימוס ברחוק 20 מיל לצפון ירושלם, א“כ היא “טאיבה” הרחוקה גם היא ככה מירושלם צפונה, ושם נמצא כי אביה נשא נאום על “הר צְמְרַיִם” (שם שם, ד), והנה מצאנו “חִרְבֶתְ אִם צ’ומרא” על יד הירדן לרגלי ההר “עֶש אִל–ע’וַרב”, והיא העיר “צמרים” וההר הזה הוא “בית הערבה” (יהושע יח, כב), ונקרא לדעתי “הר צמרים” על שם העיר אשר לרגליו. א”כ השתרע הכבוש הזה בקרן זוית אחת – לצפון־מזרח בנימין (ובזמן מן הזמנים מלפנים היו בנחלת בנימין, כי בה נמנו (שם שם, כב–כד) בתחומם הערים: בית־הערבה, צמרים, בית אל, העויס (ואַדי אל–עוג’ה), הַפָרָהֹ (ואדי פַרַה) עפרה (טאיבה), כפר הָעֲמונָי (ואדי נאוואעימה) עָפְנִי (גופנין, Gophna, ג’ופנה) וכלן לצפון גבול בנימין הן לפאת קדים ובהכרח הוא כי נספחו הערים ההן אל גבול בנימין אחרי החלוקה של יהושע). בימי אסאס מלך יהודה עלה בעשא מלך ישראל ויבן את הרמה לבלתי תת יצא ובא לאסא מלך יהודה ואחרי כן נשא אסא את אבני הרמה ואת עציה ויבן בם את גבע בנימין ואת המצפה (מ"א טז, יז–כב), ושם, אצל המצפה, עשה אסא בור גדול מפני בעשא מלך ישראל (ירמיה מא, ט) א“כ לא הגיע אז גבול ארץ יהודה רק עד “גבעה” (תֻלֵיל אִל–פול) ועד “מצפה” (נבִיא סֶמואִיל) ובכ”ז נראה כי היו איזה ערים לבני יהודה גם בארץ שומרון, ממ"ש: “ויפשטו בערי יהודה משמרון ועד הית חורון” (דה"ב כה, יג).

 

תחומי עולי בבל    🔗

בשוב ה' את שיבת ציון בימי כורש מלך פרס עלו משפחות רבות משבי הגולה אל הארץ, וכלן היו משבט יהודה ובנימין, ואשר נקראו על שם עריהן, הן: בני גבעון, אנשי בית לחם, נטוֹפה, ענתות, בית עזמות, קרית יערים, כפירה, בארות, רמה, גבע, מכמס, בית אל, עי, נבו, עילם אחר, חרים לוֹד, חדיד, אונו סְנָאָה, וברשימת הערים הנושבות מהן, נמצא: קרית הארבע, דיבן, קבצאל, ישוע, מולדה, בית פלט, חצר שועל, באר שבע, צקלג, מכ­נָה, עין רמון, צרעה, ירמות, זנוח, עדלם, לכיש, עזקה, גי הנם, נוֹב, ענניה, חצור, רמה, צבועים, נְבַלָט, גי החרשים. ובבנין החומה מצאנו עוד: אנשי ירחו, התקועים, מרונות, מצפה, זנוח, בית צור, קעילה, פלך ירושלים (הכל בספר נחמיה פ' ג' ז, יא, וכן בעזרא), מובן מאליו, כי אותן המשפחות הנקראות ע“ש עריהן, נושבו בעריהן, ויתר המשפחות נושבו ביתר הערים הנזכרות פה, ומרבית הערים ההן וכמעט כלן נודעות הן בתחום יהודה ושמעון ובנימין ודן,⁷¹ ולפ”ז הלא אפשר לציין את גבול הארץ שנושבו בה באופן כזה: ירחו – למזרח־צפון, משם לעי, בית אל, גבעה, נבלט (ביר נָבַלַה), ומשם דרומה–מערבה אל חדיד, ולוֹד, ומשם צפונה–מערבה אל אוֹנוֹ הסמוכה ליפו. זהו גבול צפון הארץ לפי ראות עיני, יען כי לא מצאתי ערים יותר צפוניות ברשימה זאת; וערי גבול מערב הארץ, הן: מחדיד עבר הקו מערבה דרך גי החרשים לעזקה, ירמות, עדולם, קעילה, בית צור, חברון, צקלג, עין רמון, באר שבע, חלוצה (לכיש); משם עבר מזרחה לחצר שועל ולמולדח (אִל–מִלְחְ) ובלי תפונה היתה גם “עקרבים” בגבול דרום, והיא היתה נקודת קצה הנגב⁷² מכל זה יצא לנו כי גבולות הארץ בתחלת הבית השני לא נשתנו במאומה מגבולותיה שהיו לה לאחר הפרוד, וארץ פלשתים נשארה מחוץ לתחומה.

ובצפון הארץ, בארץ הגליל, ישבו, כנראה, בני ישראל גם לאחר גלות עשרת השבטים, ואולי גם בעת גלות בבל. כי מצאנו שחזקיהו מלך יהודה כתב “אגרות על אפרים ומנשה לבוא לבית ה' בירושלם לעדות פסח” (דה"ב ל, א) “להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן” (שם שם, ה) “ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבלון… אך אנשים מאשר ומנשה ומזבלון נכנעו” (שם שם, י־יא) “כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו” (שם שם, יח) “וככלות כל זאת יצאו כל ישראל הנמצאים לעיר יהודה וישברו המצבו ויגדעו האשרים וינתצו את הבמות ואת המזבחות מכל יהודה ובנימין ובאפרים ומנשה על לכלה” (שם לא, א), וכל המעשים האלו נעשו אחרי הגלות כמ“ש “וישב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור וגו'” (שם ל, ו–ט) וגם לא יתכן שחזקיה מלך יהודה יערוב את לבבו להזמין המון רב מארץ הצפון לבא ארצה יהודה מבלי רשיום מלך ישראל, כי יש בזה יותר מתנועה דתית פשוטה. ולהושע בן אלה מלך ישראל היו ידים לחשוד בצדק את חזקיהו כמעורר את עמו להתקומם נגד מלכותו ולקבל עליהם את מלכות יהודה, והעליה לירושלם הלא הפחידה מאז ומעולם את מלכי ישראל לבל תמיט על מלכותם שואה, ובאיזה כח נתצו את המזבחות בארץ לא להם? אך ברור הוא שכל זה נעשה אחרי הגלות (ועי' במפרש שם, וכרצונך חביבי הקורא!) גם בימי יאשיהו מלך יהודה מצאנו: “ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי” (שם לד, ו), ועוד: “אשר אספו הלוים שמרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל ומכל יהודה ובנימין (שם שם, ט) ועל מ”ש: “ומדלת עם הארץ השאיר רב טבחים לְכֹרְמִים וליֹגְבִים” (מל"ב כה, יב; ירמיה לט, י) תני רב יוסף: “אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא. יוגבים, אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה” (שבת כו, א). עוד מצאנו אחרי החרבן: “ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש” (ירמיהו מא, ד). הרי שנשארו ישראל בצפון הארץ גם לאחר החרבן, ולדעת חז”ל (מגלה יג, ב; ערכין לג א) החזירן ירמיה (ועי' ירמיה ג, יב–טו)⁷³ והם היושבים שמה נקראו “אנשי הגליל” הידועים בש"ס לאנשים חרדים (פסחים נה, א; כתובות ט, ב,; יב א) אבל עמקי שפה היו ולא נתקיימה תורתן בידם (ערובין נג א)⁷⁴ וקנטרנין (נדרים מה, א) יען כי לא נצרפו בכור העוני, בגלות בבל, ויהיו בודדים לנפשם, רחוקים מקהל הגולה.

אבל לא לארך ימים הצטמצמו עולי בבל בחוגם זה הצר, כי בימי הבית השני רחבו גבולותיהם כמעט כרוחב גבולי יהושע, מה שכבש בחייו. וחז“ל מסרו לנו את שמות מקומות הגבולים האלה (ספרי פ עקב סי' נא; תוספתא שביעית פ“ד מ”י; ירושלמי שביעית פ“ו ה”א; ילקוט שמעוני פ' עקב סיק תתע"ד), ויען כי הגדיל הד”ר הירש הילדסהיימר לעשות בענין זה מכל אשר היו לפניו בבארו את התחומים האלה בדייקנות שכל ובלבְנוֹ את הנוסחה הנכונה במחברתו “בייטראֶנע צור געאגראפיע פאלעסטינא’ס” (ברלין 1886) לכן אלך בעקבותיו.

וכן כתוב בירושלמי:

“תחומי ארץ ישראל כל שהחזיקו עולי בבל: פרשת [אשקלון]” (כן נסח ה"ה) ולקמן כתוב: “גניא דאשקלון (פי' הגנות של אשקלון), אשקלון עצמה? רבי יעקב בר אחא בשם ר' זעירא: מן מה דתני “גנייא” דאשקלון, הדא אמרה אשקלון כלחוץ^{75 76} ובירושלמי דמאי (פ“ב ה”א) “רבי התיר בית גוברין” ועבר אפוא הגבול מאשקלון מזרחה עד “בית גוברין” ולפי רשימת ערי גבול מערב ארץ יהודה אשר נושבו בהן עולי בבל הראשונים יש לסמן את התחום הזה כן: מאשקלון ירד הקו הנגבה אל “חלוצה” ומשם עלה צפונה לבאר שבע, רמון, צקלג. ומשם יצא מזרחה – חברונה, ומשם עלה צפונה־מערבה לבית צור, קעילה, עדולם, ירמות, עזקה, גי החרשים, חדיד, לוד, אונו. ולפי מה שכתבתי שם בהערה היתה לוד גבול מערב הארץ, ובמשנה (ריש גטין) אמר”א “אפי' מכפר לודים ללוד” ומן הגמ' (שם ד, א) והתוס' והר“ן נראה שהכפר הזה היה סמוך ללוד ובכ”ז נחשב כחו“ל ועי' מ”ש בס' טוב גטין בשם רלב“ח בגט פשוט כי “רמלה” היא “גת” והיא לדרום לוד וזה הלא מפורסם כי גת לא היתה מכלל א”י העקרית.

“חומת מגדל שיד” [שיר, שד, שר, שרשן] הוא מגדל סְטְרַטון קסרין" (קַסַרְיָה ועי' בערוך ע' אחד א).

ויען כי בירושלמי (שם אמרו שרבי התיר קסרין, מוכח מזה שהעיר עצמה לא היתה בתוך התחום, לכן אמרו: “חומת…” ובירושלמי דמאי אמרו (פ“ב ה”א) שיהודי קסרי נהגו היתר בדבלה של “שוריי”* ולא חששו שמא מאר“י היא, ועד היכן היא מותרת? ואמר רבי יצחק ב”ר אליעזר בשם זוגא דקסרין: “כל דחמי מיא שורי, אית דבעי מימר עד מגדל מילחא ואית דבעי מימר עד מערת טלימון” ו“מיא שוריי” הוא בלי תפונה נהר “זֶרְקַה” אשר בצפון קסרין ו“מגדל סלתא” הוא הורמת “מַלְחַא” אשר לצמ“ע “ג’בע” לרגלי הר הכרמל מערבה ו”מערת טלימון" צ“ל לדעת ה”ה “סלימון” והיא אחת מהמערות הרבות אשר לרגלי הכרמל מערבה ונקראת “חִרְבֶת אִם סַלֶמַנִיֶה” לצמ“ע “אל פורֵידִיס”. והלאה מזה אמרו: “עד היכן? (דינו כקסרין לענין דמאי), פונדקא דעמודא, פונדקא רטיבתא עד כפר סבא וצירן ודאי בקיסרין”⁷⁷ ושני הפונדקים האלה היו בודאי בתי מלון על הדרך ו”עמודא“, אולי צ”ל “עַנֶבְתַא” אשר לצפון “סַבַסְתֵיאַ” ופונדקא דטיבתא" (כן גו' ה"ה) הוא “טאיבה” אשר למערב “דיר אזרור” “בית ליד” ולדרום “טול כרם” ולמזרח “כַלַנְסֻיַה” ולצפון “מוַע’רַה” (והיא “טובייתא” הנזכרת בתוספתא שביעית פ“ז סי' ט' אצל גליל התחתון, לגי' הגר”א) וכפר “סבא”נקרא כן גם היום, והוא “אנטיפטריס” לצפון “ג’ילג’וליא וראַס אל–עין, אצל המושבה “פתח תקוה”, “צירן” הוא “טירה” אשר לצפון לוד מעבר לנחל “ואדי עין טוליב” ולמזרח יפו במרחק 3 שעה. כל הגליל הזה הוא ודאי כקסרין (כן גו' הפ”מ “ולא בקסרין”(. ובזה מתורצת התמיהה על הקפיצה הגדולה שעשו ברשימת התחומין – מאשקלון עד קסרין! ולא מנו כל מקום ביניהן והוא מפני כי מנו “פרשת אשקלון” פי' “גליל אשקלון” והגליל הזה כלל את כל שפלת יהודה ודן, לאמר, עד הערים שנושבו בהן עולי בבל (כאשר בארתי) וגליל זה השתרע עד “לוד”, ומשם והלאה עד קסרין, או יותר צפונה, עד סמוך להכרמל, לאמר, כל שפלת מנשה, היה שייך לקסרין, ושני הגלילות האלו היו מחוץ לתחום עולי בבל, וגם “יפו” היא מחוץ לתחום, כמבואר בתוספתא שהבאתי בהערה, כי כמעט בכל ימי הבית השני היתה בידי האויבים. וענין זה צריך לפנים ולפני ולפנים, כי הוא נוגע מאד לשאלת השמטה, ואני מוסר עיון זה להגאונים שליט"א אשר מהם תצא תורה לכל ישראל.

ושינא דדור" היא “תַנְתורַא”⁷⁸ שעה לצפון קסרין “ושינא” היא גבעה, צור, כיף. – “ושורא דעכו”, לאמר, חומת עכו, אבל “עכו” עצמה היא חו“ל (פסחים נא, א; גטין ב, א; עו, א) והעלו התוס' בראש גטין כי מקצת עכו היתה אר”י ומקצתה חו“ל, ולכן נשק ר' אבא את כיפי דעכו (כתובות קי"ב), ושם בגטין (ז, א) אמרו: “היה מהלך מעכו לכזיב (היא אכזיב” יהושע יט, כט; שופטים א, לא ונקראת: אִיז זִיבְ, (Ecdippa מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך שהיא חייבת, משמאלו למערב הדרך טהורה משום ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית עד שיודע לך שהיא פטורה. עד היכן? – עד כזיב. ר”י בר“י אומר משום אביו: עד לבלבו. אמר אביי רצועה נפקא וכן הוא בירושלמי ריש שביעית, הרי שלפאת מערב עכו ומשם עד כזיב לארך חוף הים היה שייך לאר”י ותחום המבדיל בין הרצועה זאת ובין חו“ל היה: “מן כיפתא ולעיל” (ירושל' שם) וקשה לי לפרש “כיפתא” על הוראת “גשר” ויותר נראה שהוא מורה על חוף הים, שמתורגם תמיד: “כיף ימא”, לאמר שפלת החוף. ושם (ו, ב) אמרו שכפר “סיסאי” מובלעת בתחום אר”י וקרובה לצפורי יותר מלעכו (ואיננה “סוסיתא”שאצל טבריא) וכן הוא בתוספתא דאהלות (פי"ח) וברמב“ם (ה' טו“מ פי”א הי"ב). יוצא מזה, כי חלק מגליל עכו במזרח, לאמר, למעלה משפלת חוף הים, ועם זה כל חבל הארץ ממנה עד “סיסאי” ועד בכלל היה שייך לחו”ל.⁷⁹

“וריש מיא דגעתון וגעתון עצמה”, לדברת הילדסהיימר יש “עין געתון” והוא אחד משלשת המעינות הגדולים המשקים את הכפר “אִל־כַבִירָה” ומתאחדים לנהר אחד הנקרא: “נהר געתון” אשר מוצאו הוא איזה שעות למזרח “אל כבירה” ואחרי התאחדו עם עוד איזה נחלים יִקָרֵא: “נֵדֶר מַפְשיחְ” ומשתפך הימה למערב “דאַר אל ג’באַחאַנגי” ולדרום אכזיב, וזה הכפר “אל–כבירה” הוא לצמ"ע “סכנין” (Sogane), ושלש פרסאות למזרח “אל–כבירה” או ½1 שעה למערב “טֶרְשִיחַא” נמצאות על יד “נהר ג’עתון” לצפונו, שהוא לדרום “ואדי אֶסְפֵיְיֶה” חרבות הנקראות “חִרְבֶתְ געתון” והן געתון עצמה.

“וכברתא, היא “אל–כבירה” הנז'. – “ובית זניתא”, היא חרבת זֵיאֵיִיניתַא במרחק פרסה אחת לצמ”ז “אל–כבירה”. “וקצטרא דגליל”, הוא “גֶלִיל” לצפון צפון–מזרח “זואייניתא” במרחק 3 פרסאות ועל הגבעה שם נמצאות חרבות מבצר אחד, שזה פירושה של “קצטרא”, יהוא כמי “קֻסְרְ” בערבית ובעברית “מבצר”.–

“וקובעיא דעייתא”, פי' דָרֵי “עייתא” והם “עַיְתַה אִש–שאיב” במרחק 6 פרסאות מז“צ מן “חרבת גליל” והוא כפר יפה על ראש גבעה. – “ומלתא דכור” (גבעה או מבצר כור) היא “חרבת אל–כוראַ” הרחוקה ½1 פרסה למזרח צפון–מזרח “עיתא”. – “וכורי רבתא”, היא “חרבת אל–כורַיְיָה” ½2 לצפון צפון–מזרח “חרבת אל כורא”. – “ותפנת”, היא “תבנית” או “תבנין” והיא “קַלְעַתְ תִבְנִין” כפר על גבעה לצפון “חארית” בית ענת יֻעמָה. – “ומחרתא (נהורתא) דיתיר”, (המערות של גליל יתיר) היא “יתיר” הרחוקה פרסה אחת לדרום־מערב “תבנין” והיא על המסלה העוברת מצפת לצור ורחוקה מן האחורנה ½2 פרסה דרומה מזרחה, ומן הראשונה – 4 פרסה צפונה–מערבה. – “סנפתא” (ספנתא)? – “וממציא (מציא) דגתא” (דעברא, באבהתא)? – “ומיספר” (מי ספר) יש לשער כי הוא “מֶרְג' ספרא” אשר לצמ”ע “יתיר” אצל “קַנַה אל פוקהַ” והמים האלה הם או “ואדי אל–עַזור” או “ואדי אִם–סֶמַלִי”. – “ומרחשת” (מרעשת) היא “מֶרְעַש” לעמת צור מזרחה במרחק פרסה אחת, – “נחלא דפצאל” (דאבצאל), יש לשער כי הוא “עין אִבְעַאל” ½2 פרסה לצמ“ע “יתיר” או פרסה אחת לדמ”ז “צור” בין “קבר חירם” ובין “קנה אל–פַוקה”. ויש ידים להשערה כי הוא הכפר “דֶבְעַאל” בין “טֶר זִבְנֶה” ובין “מֶרְעַקֶה” 7 פרסה למזרח “צור”. – ועולשתא“, היא “חַלוֹסִיֶה” לצמ”ע דבעאל אצל “נהר אל–קַסִיִמֶיה” כשעה אחת לצפון “צור”.

הנה ראינו כי חוט התחום הלך סחור סחור לשפלת הצורים, כי מעכו ירד דרומה–מזרחה עד קרוב לצפורי (סיסאי) ומשם עלה צפונה על ההרים אשר במזרח השפלה והגיע עד “תבנין”, ומשם נטה מערבה–צפונה עד לנהר אל–קאסימיה אשר בצפון “צור” ולפי"ז היתה כל השפלה הזאת מצור עד עכו מחוץ לתחום, מלבד רצועת חוף–הים אשר מעכו עד כזיב, שהיא היתה מארץ ישראל.⁸⁰

“ואולם רבתא”, היא “עַלְמין” אשר אצל “נהר אל–קאסמיה” לצפון עטסיט“. – ומגדל חרוב”, הוא “אִל–חִרְבֶה” אשר בין “דֵיר מִימאַס” ובין “תֶל דִבִין” אצל “מֶרְג' עַיון”, שם נמצאות עד היום חרבות מגדל חרב. – “ונוקבתא דעיון”, (עמק צר של עִיון), היא “עיון” שבמקרא (מ“א ט”ז, כ; מ“ב טו, כט; דה”ב טז, ד) ובהיום נקרא: “מרג' עיון”, ע"י עמקים צרים מתחבר הוא אל אֲגַן “בַחַר אִל–חולֶה” ואל בקעת הלבנון מצפון⁸¹.

“ומישא”, היא “חִרְבֶת מֶזַה”, אצל “נהר חַצְ’בַאנִי” בין “אַכִיל אִל–קֶמְח” (אבל בית מעכה) ובין “תֶל אל–קַאדִי” (דן) על יד “גִ’יסְר אִל–עַגַ’ר” ואבל בית מעכה נראה לי היא “יבלונה” הנזכרת בירושלמי (שביעית פ“ו ה”א) שרצה ר' הונה להתירה בשביעית ולא הניחוהו ומסקנא דגמרא כי הוא “נאכל אכל לא נעבד בסוריא ופטור מן המעשרות מפני שהוא כשדות עכו”ם ואָבל זאת נקראת “אבלנים” (בר"ר פ' לג) אבולין, ומזה נשתבש השם ונכתב “יבלונה”

“ותוקרת” יש לשער כי היא “חִרְבֶתְ תורְרִיתַא” לצפון “חִרְבֶתְ מֶזַה” על יד נהר “חַסְבַאנִי” – “וכרכא דבר סנגרא” (סנגדא), ע“י השערה חריפה אומר ה”ה (שם 42 הערה 283) כי היא “זַעִירַא” אשר לדרום–מזרח “בניאס”. – “ותרנגולא עילא’דקסרין”, עפ“י התדמות השמות: תרנגול–שכוי, שער ה”ה כי היא “סכותא” או “שַכִיתַא” הרחוקה ¼ פרסה לצמ“ז “בניאס” ופרסה אחת לדמ”ע “בית גֶ’ן” וכחצי שעה לצפון “בִרְכֶתְ אִר–ראם” – “בית סוכת” (בית סכל, בית סבל), לדעתי הוא “וַעַר אִז–זַכִיֶה” והוא חבל ארץ–מישור לדרום נהר “פרפר” ולצפון “גשור” ולמערב “אִל כְיַארַא” ולמזרח “סַעְסַע”.– “וקנת”, היא “קֻנַיַתְ” אשר בהָרֵי “חירַן”, ולדעת קצת הוא “כֶרַכְ” אשר לדרום “ואדי תלית” ולצמ“ז “אדרעי” (דַרְעַה) ובירושלמי (שביעית פ“ו ה”א) שאלו: “אהן חוטא דנייא”. פי', היא “נוה” והיא: “נאַוה” לצמ”ע “עשתרות קרנים” כשתי פר' אש', ושאלו, עד היכן נחשב לאר“י במסלת נאַוה”? והשיבו: “עד דריי” והיא “אִד–דור” בקצה דרום–מערב גליל טרכונא.–

[ורקם דחגרא] (נכתב ברשימה פה שלא במקומו), הוא “ואַדי מוסַה”. – “וטרכונא דמתחם לבצרה” היא חבל, ארגב" (אל–לֶגַ’א) חבל ארץ גדול לצפמ“ע הרי “חורן”, אבל לא כל הגליל הזה, כי בו ישבו עמים זרים ולא יהודים, ולכן אמרו: “דמתחם לבצרה”, לאמר, חלק מן הגליל הזה הסמוך לבצרה (בוסְרַה, Bostra). – “ויגר שהגותא” (סכותא), היא “רמות” או “מצפה גלעד” (גֶ’בַל עֶשַא) ½1 שעה בדרום היבוק. – “ונמרין”, נקרא בשם זה עד היום והוא לדמ”ע “אִם סַלְתְ” במרחק ½3 שעה, ולמזרח הירדן. – “ומלתא דזרואי” (מוליא דזרבאי, דזרכאי) ה“ה פלפל בזה יותר מדאי ותלה הר נופל בחוט השערה ולדעתי הוא שם “מבצר” על יד נהר “זֶרְכַה” (היבק). – “ויבקא”, הוא היבק, ובלי תפונה פגש במקום ידוע על שפת הנחל הזה. – “וחשבון”, הוא “חַסְבַן”. – “ונחל דזרר”, הוא “ואַדִי אִל–חַאסִי” אשר ראשיתו, בפאת קדים, הוא במדבר “קְדֵימות” אצל “מסלת ההַאג'” ומשתפך בקרן דרמ”ז של ים–המלח, אבל פה, ירמוז רק על ראשיתו. – (פה צריך להזכיר את “רקם דחגרא” דלעיל). – “ורפיח דחגרא”, היא “רפאַח” הרחוקה 22 מיל (7 שעה) למע“ד “עזה”. – “ורקם גיאה” היא “קדש ברנע” וכבר בארתיה למעלה בראש גבולי הארץ הכללים, ולפי הסדר הגיוגרפי צריך להקדימה לפני “רפיח”, כי מן “ואדי מוסה” יעבר התחום מערבה ופגע בתחלה בקדש ברנע, ומשם יבא לקצה גבול מערב–לרפיח. – “וגניא דאשקלון”, וכבר הזכרתי זה, ופה לא אמרו: “פרשת אשקלון”, כי כבר כתבתי ש”פרשת" מורה על “גליל” ולמעלה בקשו לציין את כל גליל אשקלון שאינו בתחום הארץ, כאשר בארתי, ולכן אמרו שם “פרשת”, ופה בקשו לאמר כי הגנות אשר במסִבֵי אשקלון נכנסות בתוך התחום אבל אשקלון עצמה נשארת מחוץ לתחום הארץ. ומ“ש אח”כ:

“ודרך הגדולה ההולכת למדבר” אין ספק כי המלות האלה אין מקומן פה רק למעלה, אחר “טרכונא למתחם לבוצרה” לפני “יגר שהדותא” כי בין הרי “חורן” ובין ארץ גלעד עוברת המסלה הגדולה הנקראת “דֶרְבְ אל חַאגְ'” ההולכת למדבר ערב.

הננו רואים אפוא כי כבוש עולי בבל השתרע על ארץ רבה כמעט ככל ארך ורחב הארץ אשר נכבשה בידי משה (במזרח הירדן) ויהושע (במערבו). כי גלילות הר הלבנון וחרמון הלא לא נכבשו גם בראשונה, גליל הפלשתים היה תמיד ביד הפלשתים והכנעני ישב על מקומו בגליל קסרין עד יפו, ואולי לא נכבשה גם שפלת צור בראשונה; אדרבא, מלפנים לא נחלו רק עד נחל ארנון ועתה פרצו הנגבה עד נחל זרד⁸², ולכן עלינו להבין מה שאמר ר' אלעזר לר' יוסי בן דורמסקית: “כך מקובלני מריב”ז ששמע מרבו ורבו מרבו הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, מה טעם? – הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" (חגיגה ג, ב; יבמות טז, א,; חולין ז, א) וזה יפלא, כי את ארץ עמון ומואב הלא לא כבשו גם עולי מצרים! זולתי אם נבאר כרש“י כי היא ארץ עמון ומואב שטיהרה בסיחון, לאמר, מה שכבש סיחון מהם, היינו: חצי ארץ בני עמון מעמון וגם רצועת הארץ שכבש מאת מואב מעבר לנחל ארנון נגבה (כמו שבארתי למעלה) ובאמת נראה עין בעין כי כן הוא, כי חוט תחום עולי בבל בכל עבר ישר מבצרה דרך מסלת החאַג' אל היבק, ומשם אל מצפה גלעד, ומשם אל חשבון, נמרין, נחל זרד, הכל דרך ככר הירדן, מן היבק עד זרד, וא”כ נשארה מחוץ לתחום הארץ, כל ארץ ראובן וגר (ההרים) לדעת רש"י,⁸³ ועתה נראה נא מתי התרחבה ארץ ישראל בימי הבית השני עד הגבולים הרחבים האלה?

כי עד תקופת החשמונאים התכנסה ארץ ישראל בחוגה הצר כאשר בעת העליה מבבל בימי נחמיה, בזה אין כל ספק; ונהפוך הוא, כי בנגב הארץ התפרצו האדומים עד להלאה מחברון, עד כי נאלץ יהודה המכבי ושמעון אחיו לבצר את “בית צור” אשר בצפון חברון להיות למחסה עוז להארץ נגד ארץ אדום (חשמונאים א, ד, סא; יד, לג; יוסף בקדמוניות יב, ז,ז) וכל חבל ארץ הים נקרא אז “שדה אדום” (חשמונאים ג, כד) וכאשר כבש יהודה את חברון היתה מלחמתו שם עם האדומים (חשמונאים שם ה, סה; יוסף שם ח, ו) גם “דורא” אשר בנגב חברון על ארץ אדום תחשב (יוסף שם יג, ו'; ט, א) ובמלחמתו עם “מרשה” (בחשמונאים כתוב בטעות “סמריא”) ו“אשדוד” מפורש בס' חשמונאים פעמים כי היתה “ארץ עובדי אלילים” (היידען). ובצפון ארץ יהודה הלא ישבו ה“שומרונים” סילון ממאיר לבית ישראל! גם בארץ הגליל ובעבר הירדן ישבו, כנראה, יהודים לא–רבים, כי מצאנו שיהודה ושמעון החשמונאים אספו את כולם ואת נשיהם וטפם ויביאום ארצה יהודה (חשמונאים שם, כג; מה) מה שלא יכלו לעשות לו היו שם יהודים המונים המונים, וצפון הארץ היה אז מול בית חורון ועמאוס (עמואס Nicopolis) כי שם נלחמו עם יהודה; סירון, ליזיאס, וניקנור (חשמונאים שם ג, יג; מ; ז, לט; יוסף שם ז, א; ג; ו, ה), גם בכחידס בנה ערי מבצר על גבולות ארץ יהודה לבדה והן: ירחו, עמאוס, בית חורון, בית אל, תמנת, פרה, תקוע, גזר, בית צור (חשמונאים שם ט, נ–נב יוסף שם יג, א, ג. ובחרתי את הנוסחא הנכונה משניהן), אולם בימי יונתן המכבי מצאנו כי חברו לארץ יהודה עוד שלש נפות מארץ שמרון וגליל והן: אפרימה, לד ורמתא⁸⁴ (חשמונאים שם י, ל; לח; יא, כח; לד) ⁸⁵ (ראה בס' תולדות ישראל לר“ז יעבץ ח”ד צד 21). אבל אחרי כן מצאנו כי המלך אנטיוכס בן אלכסנדר שם את שמעון אחי יונתן לפקיד על הארץ מחבל צור ועד גבול מצרים (חשמונאים שם יא, נט; יוסף שם, ה, ד)⁸⁶. עוד מצאנו כי יונתן עבר בחיל צבאותיו על נהר פרת, דמשק, עזה ואשקלון ויביא את כל העמים היושבים שמה במסורת ברית אנטיוכוס, וגם נלחם בקדש ובחמת ובנחל הליטרון ובערבים ממטה זבדי (חשמונאים שם, ס–סב; יב, כה–לב; יוסף שם, ה, י.) גם שמעון נלחם באשקלון וביפו וילכדה ויבצר את “חדידה” (חדיד) אשר בשפלה ואת גזר לעמת אשדוד ואת ימניה (יבנה) (חשמונאים שם יב, לג; לח; יד, לד; יוסף שם, י; ו, ו); אולם מדברי שמעון לאַתנביוס ציר המלך אנטיוכוס, נראה, כי גם הוא לא החזיק את יפו ואת גזר בתור ארץ ישראל עצמה (חשמונאים טו, לג–לה). יוחנן בן שמעון נלחם ביבנה, קדרון, גזר, אשדוד וילכדן, הוא לכד גם את מידבא ואת צמח, את שכם ואת מקדש השומרונים, את אדורה ואת מרשה ואת כל ארץ אדום, את “סבסתה” (שומרון) ואת ביסאן (בית שאן Scytopolis) (יוסף שם ט, א; י, ב–ג). אלכסנדר ינאי כבש את גדרה לצמ"ז ים כנרת ואת אמתוס בכר הירדן מזרחה (צפון) לצפון “סכות” ואת “רפיא” (רפיח דחגרא) ואת אנתדוֹן (Agripias) לצפון עזה (יוסף שם, יג, ג), כבש גם את מואב ואת ארץ גלעד (שם, ד) אך נתנן מהר למלך סוריה (שם יד, ב), וגם נלחם עם: "דיום, אֶסאַ, גולן, סיליקיאָ, עמק אנטיוכס (חולת אנטוכיא) מבצר גמלא, ולאחרונה – כותב יוסף היו אז בידי היהודים “ערים רבות מסוריא, פיניקיא, שמרון, ועל חוף הים היו להם: מגדל סטרטון (קסריא), אפוֹלוֹניא, יפו, ימניה (יבנה), אשדוד, אנתדוֹן, רפיא, רהינוֹקוֹרוראַ (נחל מצרים). בתוך הארץ היו למו על גבול ארץ אדום: אדורה, מרשה. גם שומרון, הכרמל, תבור, בית שאן, גדרה, גולון, סיליקיא, גבלה (הגבלן). בארץ מואב: חשבון, מידבא, לֶמְבֵא, אורונֶה, תֶליתון, צַרַה פֶלַה” (שם טו, ג–ד).

פה עומדים אנו על מרום פסגת האושר לעמנו בימי מלכי החשמונאים והננו רואים כי גם כל חבל ארץ החוף, מנחל מצרים (רהינוקורורא) עד קסריא, גם כל עבר הירדן המזרחי, גם קצת מארץ מואב וכל ארץ אדום וכל ארץ שמרון וכל הגליל וגם בקעת אנטוכיא אשר בין שני הררי הלבנון המזרחי והמערבי היו ביד היהודים (כמובן, מלבד “עשר הערים” (Decapolis) אשר בהן ישבו יונים והן היו כרקב לבית יהודה), ולכן, אם לפי רשימת תחומי עולי בבל בדחז"ל יוצאות ערים רבות מחוץ לתחום הארץ, אין זאת, רק כי הם ידעו בברור שהערים האלה לא התעודדנה לארך ימים תחת יד ממשלת ישראל.

לכבוד

אדוני אבי מורי הרה“ג, החכם המפורסם, חו”ב, ירא אלהים באמת, איש האמת בגן של קדושים וכו' כקש“ת מוהר”ר

פנחס הלוי אישׁ הורוויץ שליט"א

בן הרב הצדיק וכו' כמוהר“ר מרדכי יצחק אייזיק בן הרב הגאון וכו' כמוהר”ר ישראל זאב אבדק“ק אוהעל בארץ אונגארן בהר”ר שמואל בהר“ר בנימין זאב. מצאצאי הגאון הקדוש בעל השל”ה זצוקלל"ת

אבי אהובי! את רוח אהבת האמת הנטועה בך שמתי לי לקו, והיא היתה נר לרגלי בספרי זה וביתר סְפָרַי, וכל עוד נשמת שדי תחייני לא אעזבנה. והנני מגיש לך ביראת ובהדרת הכבוד את ראשית בכורי העט של בנך בכורך.

ישראל

ועל הטוב יזכר

כבוד אהובי חותני היקר הרה“ח המפורסם, יקר רוח איש תבונה, יר”א כמוהר"ר

יעקב יצחק הלוי טייטלבוים שליט"א

כי למרות עניו ולחצו עמל בכל כחו ומאודו לתמכני ברוח נדיבה, למען אוכל לשקוד על התורה באין מפריע. זכרה לו אלהי לטובה!

המחבר