לחניכיי מכפר־הנוער עין כרם    🔗

ער בלבי החזון שהביא אותי בשנות השלושים לייסד חוות לימוד במזרחה של ירושלים, לחנך בנים ובנות ילידי ארצנו ועולי התפוצות לחיי עבודת אדמה, לחיי הגשמה בהתנחלות, ובמשך שתי עשרות שנים ראיתי ברכה במיוחד לקליטת ילדים עולים.

במלחמת השחרור בשנת 1948 עמדנו עם הילדים בחזית, בחוות־הלימוד, עד ליל הקרב האומלל ליד החוה, באוגוסט אותה שנה, שאז נאלצנו למלט את הילדים תחת מטר פגזים לתלפיות ומשם לקטמון.

אדמת החוה נשארה ברשותנו, אך נאסר עלינו להמשיך כבית־ספר חקלאי, והעברנו את הילדים להמשך הכשרתם לקיבוצים (ראה ספרי “עם הילדים בחזית”).

בתקופה זו, בקום מדינת ישראל, זכינו לראשית עליית המוני בית־ישראל – שארית ניצולי השואה ופליטי ארצות ערב, והיה הכרח לדאוג במיוחד לקליטת ילדים עולים.

אני מתחילה מחדש לחפש שטח אדמה על־יד ירושלים, ויורדת מערבה לכפר הנטוש עין־כרם, שזה מקרוב שוחרר בידי חיילינו, נאחזת באדמה על־יד המעיין ואומרת לייסד פה “כפר נוער” לילדים הניצולים.

פרוץ היה הכפר מכל עבריו, בנייניו הרוסים למחצה, אך עם צוות מצומצם של מורים ומעט מדריכים אני מקבלת במסגרת “עליית הנוער” ארבע חברות נוער, כ־250 ילדים מ־20 ארצות, יתומים, מבתי־נוצרים וממנזרים ממערב, וכן ילדים מפליטי אחינו מארצות המזרח.

בתנאים לא תנאים עמלנו לחנך הילדים לחיי עבודה בענפי החקלאות ובמלאכה – לאהבת המולדת, להכשרתם בעבודה לחיי חברה משותפים.

כעבור ארבע שנים, באין יכולת לבנות מחדש את הכפר במרוכז, נאלצתי להעביר אותם במסגרת עליית הנוער להמשך הכשרתם בקיבוצים, ואת הכפר העברתי לידי אגף החינוך החקלאי של הממשלה, כדי שיבנה בית־ספר חקלאי בהר.

שמרתי כל השנים על קשר עם כמה מחניכיי, אך בתקופה זו של גילויי עיוות בחיי החברה המחייבים חשבון־נפש של כל תושבי המדינה, וביחוד של אלה שזכו להיות בין מניחי היסוד לארץ־ישראל העובדת – הרגשתי צורך לחפש קשר עם חניכיי מכפר־הנוער, שאותם חינכנו ברוח הראשונית של חיי העבודה, בקשר עם תנועות הנוער, ולראות מהי דרך חייהם כיום. בפגישותיי איתם, בחשבון נפש משותף – התעודדתי למצוא שהם רובם ככולם תשתית טובה בישוב, חיים חיי עבודה ומלאכה, מי בקיבוץ ומי בעיר – ממשיכים את חיי ארץ־ישראל העובדת.

אמרתי להוציא לאור תולדות כפר־הנוער והסתייעתי בדפי יומן שבו רשמתי אז אירועים, חוויות ורשמים ובעיקר מפגישותי כיום עם החניכים, המורים והמדריכים.

יהיו נא הדברים שהעליתי כאן נר־נשמה לזכרו של בני עלי וחבריו מקיבוץ בית־קשת, שנפלו במלחמת השחרור ואשר דמותם ורוחם ליוו אותי ועודדוני בכל־ימי היותי בכפר־הנוער.

רחל י.ב.צ.

 

שלהי־קיץ 1948.    🔗

אני מוסיפה לחיות את הקרב שהתחולל על־יד חוות הלימוד. אותו ליל־חרדות, כשנאלצתי תחת הפגזה כבדה להעביר את הילדים לתלפיות ומשם לקטמון – אינו מש מזכרוני. החווה הפכה לשטח מפורז והיא בידינו, אך לאחר עשרים שנה של פעילות חינוכית תוססת בתוכה לא נראית עתה שום אפשרות לחזור לשם עם הילדים, ואילו אני עצמי עודני שם – במחשבות ובחוויות, כל־כולי.

חודשים ארוכים היינו מהלכים בירושלים בין הפגזים, כמו בין טיפות הגשם, והשקט הזה שהשתרר עתה נראה לי מוזר ותמוה. עוד לא הסכנתי לו. ירושלים מלקקת את פצעיה. אני מסתכלת בפניהם של עוברי־אורח וקוראת במבטיהם את אשר אחוש בלבי – הוויה חדשה. לא עוד הפגזה, לא עוד מחסור ורעב, אך עוד רחוקה הדרך לשלום המיוחל. העיר העתיקה נותקה, הכותל המערבי בשבי. סביב ירושלים נמשכים עדיין קרבות, אך בתוכה מתחילים לרחוש חיים חדשים. הכל משתוקקים לשיקום ולהתחדשות החיים בעיר. במרכז רחוב יפו מתנוסס על אחד הבניינים שלט קטן: “עירית ירושלים”. אני ניצבת מול האותיות העבריות המאירות הללו ומשננת לעצמי: עיריה עברית בירושלים – ירושלים חזרה להיות בירתה של מדינת ישראל.

אני עם ילדי חוות־הלימוד בקטמון. מרבים בלימודים ויוצאים לפי תור לעבודה במשתלה ברחביה. הפכנו את המשתלה למנבטות של ירקות. בימי המצור יבשו גידולי השתילים במשתלה, ועתה זכינו מחדש לפתוח את ברז המים להשקאה, ולו רק לשעה קלה ביום, והתחלנו לשקוד על גידול שתילי ירקות. אני חרדה לעתיד הילדים. באתי בדברים עם “עליית הנוער” מתוך מגמה להעביר את הילדים מחוות־הלימוד לקיבוצים, להמשך הכשרתם. עם זאת אני דרוכה לקבל ילדים עולים להכשרה תוך היאחזות באדמת ירושלים. אני נושאת עינַי לכל עברי ירושלים ומחפשת מקום מתאים לצורך זה. אין הרבה ברירות. הצפון, המזרח והדרום סגורים עדיין. רק במערב ירושלים שוחרר המעבר לשפלה. עיניי נשואות איפוא למערב.

 

ספטמבר 1948    🔗

הוסר המצור מירושלים, אך החיים לא חזרו עדיין למסלולם הרגיל. האוייב האורב יושב בבית, מייחל לשעת־כושר לחידוש ההתקפות. הרעיון על חווה חדשה אינו מרפה ממני. רק במערבה של ירושלים רומז לי הכפר עין־כרם שהתרוקן. נפתח מעבר צר. אכן, אין עוד קשר תקין ובטוח עם השפלה, אך אני נאחזת בכל קרן אור.

* * * * *

אני נזכרת בביקור שערכתי בעין כרם יחד עם בן־צבי וי.ח. ברנר. היה זה בחורף 1909. באחת השבתות בא אלינו ברנר מיפו, וירדנו אתו לעין־כרם. היה זה ביום חורף זוהר כיום אביב. שרויים היינו במצב־רוח מרומם. משהגענו לעין־כרם נעמדנו במעלה הבקעה מוקסמים מהנוף המופלא שנתגלה לעינינו. הרים מזה ומזה. בעיני־רוחנו ראינו כפר עברי קדום.

בעוד אנו עומדים ומזינים עינינו בנוף־קדומים זה נזרקו אבנים לעברנו. פרחח ערבי החזיר אותנו אל המציאות העכורה – על אדמת כפר ערבי עומדות רגלינו, והימים לא ימי שפוֹט השופטים ושלטון מלכי ישראל, כי אם ימי השלטון התורכי. בתי פלחים, מנזרים וכנסיות מפוארות, ומולנו המעיין המהולל שמימיו, הניגרים החוצה, מהווים שלוליות דלוחות, מקום משחק לילדים ערביים המשכשכים במים.

נעכרה אז רוחו של ברנר ובקול עצוב, קול דממה דקה אמר: “מה שווה כל הישוב היהודי הזה בירושלים, אם אין הוא יודע לגאול פינת־חמד זו. גלות בירושלים למעלה ונֵכָר פה למטה”. מבטו העצוב של ברנר נח עלינו, כאילו מצפה הוא לתשובה מפינו. מבלי־משים פרצו אז המלים מפי: “יום יבוא ועין־כרם תהיה לנו”. אני עצמי נדהמתי לשמע תגובתי הספונטאנית. פני ברנר אורו. הכרת פניו ענתה בו, כי נהנה מדברי הנחמה שלי. ואילו אני עצמי – נעגמה רוחי, שהרי לא היה כל יסוד לנבואת־הנחמה שלי. דיבורים סתם. מיצֵרה הייתי על שלא הבלגתי ואמרתי מה שאמרתי.

* * * * *

מני אז חלפו ארבעים שנה, אך המשקע בלב נשאר. במעמקי תת־ההכרה היבהבה התשוקה להיאחז באדמה הברוכה של בקעת עין־כרם.

ב־28 ביולי 1948 נפלה עין־כרם לידינו. “כפרי בשל” – אמרו חיילינו. אנשיה נמלטו, הכפר התרוקן. ידעתי: הגיעה שעת הגשמה של ה“נבואה” שלי.

הצטיידתי ברשיון מאת קצין הבטחון ובלווית בן־צבי ושרירא, איש “גדוד העבודה”, ירדתי שוב לעין־כרם. שוב – לאחר ארבעים שנה. קשה המעבר בכביש היורד לכפר. הערבים חיבלו בדרכים, ולמרות התיקונים הארעיים הנסיעה בדרכים אלו היא עדיין בחזקת סכנה.

במורד, ליד הבניינים הראשונים, נתקלנו במחסום שהקימו חיילינו, לבדיקת כל נוסע. הכפר ריק ושומם. דלתות הבתים פתוחות לרווחה. פנינו ישר למעיין. מאחוריו היה “המטה” וחיילים בודדים עמדו על המשמר. מבעד לדלת הפתוחה במשרד “המטה” אנו מבחינים בשני חיילים רכונים על גבי מפה. צרור כדורים פילח לפתע את האויר, כאילו “חתך” את האדמה מסביב. בדרך לפיסגת “מיס קרי” עומד הָכן המשמר שלנו. החזית עודנה קרובה מאד. במרחק שני ק"מ מכאן רובצים עדיין אנשי הכנופיות יחד עם העיראקים הנלווים אליהם – צלצולי פעמונים מהדהדים מעבר למנזר של הוותיקן. למי מצלצלים הפעמונים?

עין־כרם – מנזרים סביב לה. מדרום – מנזרים רוסיים, ובתוך חורשות, בתיהן של הנזירות הרוסיות, במערב – המנזר המפואר של “בנות ציון” הצרפתיות. מצפון, במבואות הכפר, המנזר של הוותיקן דמוי מבצר ענק. וממולנו, מאחורי המעיין – המנזר הקאתולי. על גבם של קברי ישראל הקדומים מתנשאים המנזרים, ואולי גם על גבי השרידים של בתי־הכנסת שלנו?

וראה זה פלא – מנזרים, כנסיות ואין אף מסגד. אין זאת, כי אם רק בתקופה מאוחרת יותר הגיע המוסלמים לעין־כרם, רק במאה ה־17, וגם אז מעטים, כי לא הקימו אף מסגד, כפי שמוכח ממחקר של סלר המצוי בספריית הפרנציסקנים בירושלים.

עומדים אנו ליד המעיין ולעינינו פרושׂה בקעת עין־כרם הפלאית. נדבכים, טרסות, גינות עזובות, גידולים קמלים, ובין הגבעולים העפר השחור – אדמת הסחף העידית. משני העברים בצלע־ההר משכנות הפלחים העזובים והם נראים כמשכנות אנשי־קדם. אי־פה־אי־שם מבחינה העין גם בבתים הדורים ברחוב הראשי, בתיהם של האפנדים והשייח’ים.

החיילים מאיצים בנו לא להתמהמה ולעזוב את הכפר בהקדם, שכן ברדת הלילה פעילים כבר המשמרות בחזית עין־כרם. אני מזינה שוב את עיני בנוף־קדומים זה, המוכר וזכור לי היטב. התשוקה הישנה נתעוררה שוב: למהר להיאחז באדמת הכפר. פליטת־הפה שלי באוזני ברנר ובן־צבי לפני ארבעים שנה מהדהדת במוחי. חיילינו מסכנים את עצמם במשמרות, ועלינו, האזרחים, להסתכן בעבודה – לנצל את מי־המעיין המפכים ולהתחיל כאן בגידול ירקות לירושלים הרעבה. כן, גמלה ההחלטה בלבי: כאן, בעין־כרם, יוקם כפר נוער, חוליה נוספת בשלשלת, המשך לחוות־הלימוד.

עשרים שנה נתתי מכוחי ומרוחי לאדמת ירושלים במזרח העיר, באדמת־הטרשים מול פני מדבר יהודה. עתה איאָחז באדמה הטובה והפוריה שליד המעיין בעין־כרם, שהיא כאילו נבראה להכשרה חקלאית של הנוער. על אדמה כזאת חלמתי כל השנים, על מעיין כזה בירושלים הצמאה, על ירקות ופירות שינובו כאן ויספקו את צרכיה של העיר הנצורה והרעבה. כאן אשקיע את יגוני על בני שנפל על הגנת קיבוצו. כן, החלטתי נחושה: כפר נוער לילדים יוקם במקום הזה!

* * * * *

התחלתי לרדת לעין־כרם מדי יום ביומו. החיילים ליד המחסום ליד המחסום כבר מכירים אותי, לא עוצרים בעדי. גיליתי מעדר זנוח בשטח שלמטה מהמעיין. אחזתי בו בחרדת־קודש, כאילו היה זה מעדר שנפל מידי עובד־אדמה יהודי בימי־קדם. תקעתי בדחילו ורחימו את המעדר בעמקי האדמה התחוחה. ריחה הרענן של האדמה עלה באפי. התכנית בשלה: אתחיל לפי שעה לבדי בגידול ירקות בשטח. את המים מן המעיין אפנה לתעלה. הערוגות תרווינה והזריעה תנבוט על נקלה. גן־הירק יסייע לי להקים כאן כפר־נוער.

 

אמצע אוקטובר 1948    🔗

המתח לא פג עדיין – הדי יריות נשמעים תכופות וקליעים בודדים מתעופפים בשריקה מעל עין־כרם. תכונה רבה מורגשת במטה לקראת המיבצע להדיפת הפולשים המצרים והעיראקים ולהזזת המשלטים דרומה. החיילים יורדים ועולים למשלט ב“מיס קרי”. אני חשה: משהו עומד להתרחש כאן, אך אני בשלי – מכינה ערוגות לזריעה. המים זורמים בשפע מן המעיין לעבר החלקות. המגע של המעדר עם האדמה הזאת מביא אותי להתרגשות. העפר שנצטבר במשך הדורות הוא עמוק ופורה — אדמת הסחף, אדמה עידית של גן.

מדי יום אני הולכת לעין־כרם ומדי יום מעמיקה בי האמונה שבהליכתי זו אני מקיימת צו של הבנים הלוחמים ושל הבנים שנפלו. תוך כדי הליכה נצמדות עיניי לטראסות הללו, לנדבכים שבצלעות ההרים, לשבילים בהם צעדו חיילינו בליל שחרור עין־כרם. אני נצמדת בכל נימי נפשי לצעדי הבנים וקול טמיר לוחש בתוך תוכי: אתם צעדתם פה באפילת הלילה, בתוך הקוצים, בינות לסלעים, העפלתם לעלות בדממה ובגבורה, והנה אני הולכת עתה בעקבותיכם, חשה את נשימתכם העצורה בטפסכם בהר. מכל רגב וסלע של האדמה הזאת, אותה הרוויתם בדמכם, נישאת אלי נשימתכם.

לעתים, בלכתי לעין־כרם, נדמה לי שאני מהלכת לרגלי הר תבור, במקום שם נפלו בני וחבריו על הגנת הגליל. מעין נדר אני נודרת לעצמי: אם לא זכיתי ליפול במקומו או איתו – אתמסר בכל נימי נפשי לעבודת־אדמה זו, כאשר אהב בני, ברוחו, ברוחם של חיילי ישראל, למען אהיה ראוייה לכיבושיהם, לכל שעל אדמה שגאלו, לכל קרבן שהקריבו. אני שואבת עידוד מהליכה זו ברגל לעין־כרם ומהיעד החדש שהצבתי לעצמי. הימים ימי סתיו. נפשי נתונה ומוּדעת לאורות הרבים ולנגוהות הבוקעים מרחבי ארצנו המשוחררת, אך היגון – אין מפלט ממנו, הוא מוסיף לכרסם. אני חשה שתוך כדי עבודה גדלים הנגוהות ונעלמת האפלולית, זו תחושת “העצב הקורן” המוכרת לי.

אני מדברת על לב שני חברי בחווה שיתנו יד למשימה החדשה. האחד הוא מרדכי פלנטר, מדריך במטעים, והשני – חיים גדנסקי, החניך שלי מקבוצת “גור אריה”, זו קבוצת הבנים שעלתה ארצה עם גמר מלחמת העולם ישר מרכבות־המוות. שניהם מטים אוזן קשבת ומביעים נכונותם. חיים יסייע בגידול ירקות, כי זהו התחום שלו, ומרדכי יטפל בעצי־הפרי במדרוני ההרים. הוא כבר מכיר את רוב המטעים, אך מבקש לצאת לנופש בטרם יתחיל בעבודה בעין־כרם. עדיין חייב חיים להימצא בחווה, שכן לבושתנו שלחו חיילינו את ידם בביזה, סחבו חפצים של הילדים, פרצו למחסן הפרודוקטים, לקחו מכל הבא ליד. בלית־ברירה משתהה חיים בחווה.

אני מוסיפה ללכת לבדי לעין־כרם, בשביל המתפתל בין הכביש ובין צלע ההר. יום־יום באותו שביל, ומדי יום מתפעם לבי מחדש למראה הנוף המופלא. לחוצה הבקעה משני עבריה ליד המעיין, הולכת ומתרחבת מטה־מטה. צפוּנוֹת עולם מתגלות לי בדרך־הילוכי, עיניי נאחזות בטראסות שבבקעה ואני חשה שהברית ביני לבינן מתהדקת יותר ויותר.

לעתים תכופות מתלווה אלי בן־צבי בדרכי לעין־כרם. אוירת קדומים אופפת אותנו. אנו מרחיקים לכת בשביל משמאל המתפתל לאורך הבקעה מערבה. מימיננו משתרעת הבקעה על מדרגותיה ומשמאל מתנשא רכס הרי עין־כרם. בידי בן־צבי ספר התנ“ך, אך הוא מצטט בעל־פה את דברי נחמיה על שר הפלך של בית הכרם ותוך כדי כך מעיר: “בית־הכרם” היא עין־כרם, כמו ש”בית חגלה" שבמקרא הפכה בערבית ל“עין־חגלה” ו“בית שמש” ל“עין שמש”, ללמדך כי מצוי מעיין במקום. הוא פותח את התנ"ך וקורא מנחמיה ג' 14: –

“ואת שער האשפות החזיק מלכיה בן רכב שר פלך בית הכרם, הוא יבננו ויעמיד דלתותיו, מנעוליו ובריחיו”.

קולו של בן־צבי צלול ועמוק ובאוזניי מהדהד הוא כאילו נישא מחביון הדורות. מסתבר, כי עין־כרם היתה אי־פעם עיר־פלך, וכנראה לא נתרוקנה מתושביה היהודיים גם בימי חורבנה של ירושלים, ואילו נחמיה נעזר בשר־הפלך, הפקיד בידו חלק חשוב של בניין החומה סביב ירושלים, וגם בימי גלות־בבל לא נטשוה כליל התושבים היהודיים.

בן־צבי הירבה לחפש אסמכתאות במקורות, בתלמוד בבלי וירושלמי, הלך גם את הספריות במנזרי ירושלים כדי להסתייע גם במקורות נוצריים על הכנסיות מתקופות קדומות, מימי ביזאנץ, מתקופת השלטון הנוצרי בירושלים ועד לתקופות מאוחרות יותר. היתה לו קורת־רוח כשהצליח למצוא במסכת מדות, פ"ג הלכה ד', את הדברים המפורשים על אבני המזבח שבבקעת בית־הכרם, ובמו־ידו רשם:

יש מסורת אצל אבות הכנסיה שמקום ישיבת משפחת זכריה מבית אביה היה בית הכרם (היום עין כרם, למערב ירושלים). ופה היה לפי ההודעה הזאת מקום מולדת יוחנן המטביל. אשר למקום זה, – הרי אין ספק שהיה זה מקום ישוב יהודי בזמן הבית: בידינו משנה עתיקה, שאבני הכבש ואבני המזבח באו מבקעת בית הכרם (מדות ג' ד'). אמנם נמצאת “בקעת בית הכרם” גם בגליל התחתון (נדה ב' ז') (והיא כנראה הסמוכה למַג’דל כרום: י.ב.צ.), אבל אין הדעת נותנת, שהיה נחוץ להביא אבנים לבית המקדש מארץ הגליל, בעוד שבקרבת ירושלים מצויות היו אבנים לרוב. ולפיכך אין ספק בדבר, שהכוונה – למקומנו זה, שהוא סמוך לעיר הקודש.

בהשפעת בן־צבי ולשם היכרות טובה יותר עם המקום ועברו אני חוזרת תכופות לתקופת עזרא־נחמיה. אני מתחילה להבין את נחמיה שלא רצה לשתף את השומרונים והעמונים והאחרים בבניין חומת ירושלים. לא מרוע־לב עשה זאת, אלא משום שמבטו היה מרחיק־ראות. הוא רצה לשקם רק את בני יהודה, את שארית הפליטה שנשארה נאמנה לדת, למסורת ולערכים, את אלה ששמרו על הגחלת ולא התערבו בגויים.

אני מהרהרת לעצמי: הנלך גם אנו בעקבותיו? היעמוד גם לנו הכוח לחדש את ימינו ואת חיינו במלוכה המתחדשת כקדם? הנדע לחיות ברוח נביאי ישראל ולהקים חברה מוּשתתת על עבודה וצדק? האצליח אנוכי לקבץ כאן את ילדי ישראל ניצולי השואה ולהפיח בהם את רוח ישראל־סבא מחדש?…

* * * * *

באחד הימים, בלכתי עם בן־צבי בשביל לאורך הבקעה מערבה, בצלע ההר לעבר דרום, נתגלו לעינינו מערות שנראו כמחצבות. נעצרנו ליד אחת מהן וראינו ליד פתח המחצבה ערימה של אבנים מרובעות, זו על גבי זו, שהוצאו מבטן האדמה והן כאילו מסותתות בידי אדם. “הנה הן האבנים”, מתפעל בן־צבי, “האבנים שנלקחו לבניין המזבח”. ברור לו לבן־צבי, שמכאן, מההרים שמסביב לבקעה זו, נלקחו האבנים למזבח ירושלים, ובאדמת־העידית הזאת הקדימו גם הירקות והפירות להבשיל ונשלחו עם הבשלתם כביכורים לבית־המקדש. יש איפוא יסוד לסברה, כי גם אם יצאו אנשי עין־כרם הקדומה עם הגולים לגלות בבל, הוסיף להתקיים פה ישוב יהודי עד שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. היתה לי איפוא הרגשה, שבעצם איני אלא ממשיכה בפעלו של מלכיה שר הפלך בעין־כרם הקדומה…

ישובה אני בצהרי־יום בצלו של עץ־אגוז ענף ונתפסת להרהור: כלום אין אף עץ זה שריד מני קדם? יש הכרח להחזיר לאדמה זו את פוריותה משכבר הימים, לבער את הקוצים והדרדרים ולהחיות את השממה שהשתלטה כאן. עדרתי חלקה של שרידי שיחי עגבניות, ומדי יום מאדימות יותר העגבניות שגדלו־פרא באדמה צחיחה וגודלן כגודל אגוזים.

ערכתי תכנית לגן החורף. שתילים אקח מן המוכן במשתלה שברחביה, זרעים נוספים אבקש ממשרד החקלאות, אך בראש ובראשונה יש להביא את הרעיון על היאחזות באדמת עין־כרם למועצת הפועלות ולמשרד החקלאות. עליהם להיות שותפים לרעיון ולהגשמתו.

ירדתי ב“דרך בורמה” לתל־אביב ופני מועדות לקריה, אל ידידי חיים הלפרין העומד בראש משרד החקלאות. כחולמת התהלכתי בחדרי המשרד. ירושלים אמנם שוחררה, אך עודנה שרוייה משלושת עבריה במצור, ואילו פה בתל־אביב מנשבות רוחות חדשות. הקריה הממשלתית צמחה בבנייני שרונה, הכפר הגרמני בעבר. לאחר אלפיים שנה – משרד החקלאות של מדינת ישראל. פעמי הגאולה מורגשים היטב. נפעמת ונרגשת ממראה־עיניי אני פונה אל ידידי הלפרין ומספרת לו על רעיון ההיאחזות בעין־כרם, על המעיין החדש־ישן, על האדמה הטובה ועל כל אשר עבר עלינו בחווה על יד תלפיות. סיפרתי לו גם כי בירושלים מלקטים עדיין ילדים צמחי־בר מאחורי הגדרות, מבינות לסלעים, רעבים לירק. הלפרין מבין לי ומעריך את רעיון גידול הירקות בירושלים. הוא מדבר על לבי שאירתם לתפקיד של הדרכה בבתי־ספר בירושלים. יש לגדל ירקות בכל שטח עזוב, בכל חצר פרוצה. אני שותפת לדעתו, אך לבי לעין־כרם, ואני חוזרת ומסבירה לו את הצורך להיאחז באדמת הכפר הנטוש, ומגוללת בפניו את התכנית על כפר־ילדים שיוקם שם. איני בטוחה אם הרעיון הזה כבר כבש את לבו. יש להוסיף “להכשיר את הקרקע” לעניין זה.

ממשרד החקלאות אני הולכת למועצת הפועלות. כאן ציפתה לי פגישה נרגשת עם החברות, ושוב אני מספרת על כל מה שעבר עלינו בחווה והחברות רתוקות לדברים ורוצות לשמוע עוד ועוד על החווה, אך לבי כבר נתון לעין־כרם, ואני מעלה בפניהן את התכנית החדשה שלי להקמת כפר־נוער במקום.

אני משתדלת להבליג על ההתרגשות שתוקפת אותי כל־אימת שאני מעלה את הנושא, אך כנראה איני מצליחה בכך. לאחר הישיבה ניגשה אלי רחל כצנלסון (שז"ר) ולחצה את ידי בחמימות. רחל הבינה גם מה שלא ביטאתי במלים.

 

2.11.1948    🔗

כביש “בורמה”, דרך הגאולים, עדיין איננו חופשי לתנועה, אך כבר נעים בו גם אזרחים ולא רק חיילים. התחילה להגיע אספקה לירושלים, אך ירקות מצויים עדיין בכמות זעומה, ועשבי־הבר בירושלים הולכים ונעלמים. כל מה שניתן למאכל — נאכל כבר. הכרחי לדאוג לגידול ירקות, שכן עונת הגשמים קרובה. היורה כבר ירד. רבה העזובה באדמת ירושלים וניתן להוציא ממנה כהנה וכהנה.

ביקשתי מהחברים שיכנסו אסיפה בירושלים. יש לי צורך להביא את רעיון ההיאחזות באדמת עין־כרם בפני חברינו בירושלים. החברים האזינו לדבריי בקשב רב, חשתי שלבותיהם נתחממו לרעיון שהעליתי והבחנתי בניצוץ שהתלקח בעיניהם. חזרתי וטענתי, כי אילו רצינו, היתה כל אדמת ירושלים פורחת ומניבה. נשמעו גם דברי עידוד ליוזמתי ויצאתי מן האסיפה כאילו ניתנה לי סמכות להוציא לפועל את תכניתי.

למחרת המשכתי לעבוד עם חיים בבקעה, בחלק הסמוך למעיין. יום שכולו שמש, והחום רך ונעים. זהרו השמיים מעלינו, ולרגלינו העפר התחוח והריחני. כאילו מאליו מתרומם המעדר ונתקע באדמה הטובה. עודנו שקועים בסידור הערוגות ולפתע נשמע קול ממעלה השביל: “אני שומע קול נקישת מעדר, האם לא עובדת פה החברה הירושלמית, שדיברה אתמול באסיפת החברים בירושלים?”

העפנו עין לעבר הקול. במעלה־הדרך, מול המעיין, ניצב בחור עיוור. חששתי שאם יצעד עוד כמה צעדים יפול על פניו למטה, ואילו הבחור חזר בקול נרגש על דבריו: “אתמול, בשבת, הקשבתי לדברי החברה שקראה להיאחז באדמת עין־כרם – ובאתי, גיששתי בדרך והגעתי. גם אני רוצה להשתתף בעבודה”.

מיהרתי ועליתי אליו, אחזתי בידו והובלתי אותו אחרי, בשביל למטה. ובכן, נענו לקריאתי. איש אחד עיוור נענה ובא. עיניו עצומות אבל לבו **פתוח. **

משהצצתי בפניו לא יכולתי שלא להבחין באור זרוע עליהן. הוא ביקש שאתן לו מעדר והתחיל להפוך את האדמה כשאני הולכת על־ידו ומכוונת אותו. נבצר ממני להבין איך הגיע לבדו מן העיר עד למעיין. בהתלהבות ובדבקות עבד כשאני מובילה אותו מתלם לתלם. הזיעה כיסתה את פניו והוא החל לנשום בכבדות, אך מיאן להניח את המעדר, עד שהפצרתי בו שיפסיק. התיישבתי בסמוך לו על האדמה. היה לי אחי העיוור לסמל המפעל, ומדי דַבּרי בו אני נזכרת באור שקרן מפניו. הסומא בא להשתתף במפעל. הפיקחים לא באו…

למחרת היום בשעה מוקדמת דפיקה בדלת הצריף שלי ברחביה. מי שם? אני שואלת והתשובה: זו אני, הדסה, שנשלחתי ע"י אמי מאמריקה לעזור לך. אכן הנה באה עזרה ממשית, לא חבילת מזון, לא צרור בגדים מהידידה שלי רוז, שנהגה לעזור לילדים בחוות הלימוד וכאשר שאלה: במה אפשר לעזור עכשיו? עניתי לה: לא בחבילות כי אם בכוח־אדם. והנה תגובתה: שלחה את בתה מארצות־הברית.

באותו יום לקחתי את הדסה אתי לעבודה בעין־כרם. הדסה התמידה בעבודה עד בוא הילדים לכפר הנוער, ואז העברתיה לקיבוץ “בית קשת”.

 

4.11.1948    🔗

מיום ליום גוברת המתיחות במטה הצבא שליד המעיין. החיילים שעל המשמר כבר התרגלו, כאמור, לראות אותי כל יום בבואי לעבודה, אותי ואת שני החברים עמי, ושוב אינם שמים לב אלינו. אף עיניי הסכינו לראות אותם תמיד על משמרתם וכן גם את חילופי המשמרות בשעות קבועות. בימים אלה מורגשת תכונה מיוחדת במקום ואי־שקט נשקף מעיני המפקדים. באחד הימים הופיעה תגבורת.

 

7.11.1948    🔗

יצא לקראתי חייל מַכָּר ויעץ לי כי מוטב שלא ארד לעין־כרם בימים האלה. רמז – ונרמזתי. ברור שמתכוננים לפעולה. הכל משתוקקים להרחיק את החזית, להעתיק את הגבול… מי יתן ונצליח לזוז דרומה, לשחרר את בית־גילו. מי יתן והר ביתר יפול בידינו, ביתר של בר־כוכבא. שרידי חורבות ביתר הנראים לעין במבואות ירושלים כאילו מתחננים שנגאל אותם… ברם, עלי משפיעה עצתו של החייל בכיוון ההפוך. אני נמשכת עתה ביתר־שאת אל המעיין.

הייתי עדה לקרב האומלל ליד חוות־הלימוד ותפילה בלבי שהקרב במקום הזה יוכתר בהצלחה. עז רצוני להישאר פה הלילה, אך איני סחה על־כך עם החייל המכר. אני מוסיפה לעבוד בשטח עם הדסה המסורה. מדי פעם אשא עיני לעבר המטה. נדמה לי, שהיום, יותר מתמול־שלשום, רבים הכדורים המתעופפים באויר, והרי לא נסתמן עדיין שינוי בחזית, שום פעולה עוד לא התחילה.

למחרת היום נחפזתי לרדת בשעה מוקדמת יותר לעין־כרם. אי־שקט מכרסם בלבי למראה התכונה שגברה שם אמש. נזכרתי בדבר המפקד לאחר הקרב בחווה: “לכל היינו מוכנים אך מזל לא היה לנו בקרב”.

אכן, בחזית פועלת גם יד הגורל. חוסר תיאום, שגיאה קלה, תקלה כלשהי – והגורל נחרץ. מובטחני שאנשי המטה מיטיבים לתכנן את “התזוזה”, שכן יושבים פה מפקדים שהתנסו כבר בקרבות בירושלים. נהירים להם השבילים המתפתלים בהר והמעברים בצלעותיו.

התנועה ליד המחסום העליון במעלה עין־כרם אינה כרגיל. תגבורת של חיילים הגיעה. חמקתי במעבר. איש לא בדק את הרשיון שבידי. מכירים אותי. ירדתי בחיפזון ואני צועדת בזהירות, כאילו כל רגע עלול להתפוצץ לפניי פגז. משהגעתי למעיין קלטה אוזני מלה אחת שיצאה מפי עמיקם, סגן המפקד של המילואים: “**הלילה”.** מלה רבת־משמעות, ואני משננת אותה לעצמי: “הלילה”.

משום־מה נראים לי החיילים עייפים. ואולי זה רק המתח שלפני פעולה, עצבנות מוכרת לכל חייל בחזית. גם לי. בדמיוני אני רואה אותם מטפסים באישון לילה בצלע ההר. מי יתן ולא ייקלעו למצב־ביש זה בו היו נתונים אחיהם בקרב בית־חממה שבצפון (הר־הרצל). שקט ושלווה על ראש הפסגה.

מעבר מזה, גבוה־גבוה, פסגת “מיס קרי”. מרחוק אין לראות את הבניין דמוי־הכנסיה שהקימה פה אותה אנגליה שעל שמה קרוייה הפסגה. פסוק עברי חקקה על כותל הכנסיה — “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים” (ישעיהו נ"ו–ז'). מי תיכן לבה של נוצריה זו? פינת־קודש זו ייחדה לעצמה. ודאי ייחלה למשוך אל מקדש־זוטא זה רבים מבני עמה ומבני עמים אחרים. ושמא לא היתה אלא מיסיונרית רגילה שהתכוונה בעיקר למשוך בני־ברית תחת חסות הצלב והסתייעה לשם כך בפסוק מהתנ"ך?

אפשר לראות כל רכס של הרי יהודה מפינת־חמד זו.

עיניי מלוות כל תנועה של החיילים, כל איוושה. היום – לא לעבודה לבי פתוח. המעדר נשמט מידי ואני עומדת דרוכה בדומיה. אילו רק יכולתי לעזור במשהו.

שוב משיאני לבי להישאר פה הלילה, להיות איתם, אך איני מעיזה לספר זאת לעמיקם, שהוא כה מתוח. שמא אכנס לאחד הבניינים העזובים? מרתיעה אותי העזובה הרבה: שברי־כלים, סחבות, אשפה. לא, לא אוכל להישאר בבניין כל עוד לא ביערנו את הזוהמה מבפנים. אני עולה חזרה לירושלים, וכל הדרך אני חשה באימה העלולה לפקוד את הסביבה הלילה.

למחרת, בבוקר ה־9 לנובמבר, בטרם יצאתי מהצריף שלנו ברחביה, הגיעה כבר אלינו הבשורה השחורה על חמשת החיילים שנפלו הלילה בקרב בהרי־עין־כרם. אברהם אלמליח, חבר הועד הלאומי, הביא בשורת־איוב זו לביתנו. הוא סיפר, כי לא היה תיאום בפעולה, החלו לאחר שעת־האפס וכו'. שוב קרב ללא הצלחה, אך החזית הוסטה בכל זאת במידה ניכרת — כששה קילומטר.

בנשימה עצורה אני ממהרת לעין־כרם. הפעם נראית לי הדרך ארוכה יותר מבכל יום, למרות הליכתי בצעדים נחפזים, כמעט בריצה. מיהרתי ישר אל עמיקם. מצאתיו עומד במעלה המדרגות ליד הכניסה לחדר המטה. פניו כאילו השחירו, עוד לא טעם שינה הלילה. בנימה של עצבות סח לי: “אל תשאלי, אילולא התקלה במשלוח הפרדות עם כלי העבודה והתחמושת היינו מגיעים עד בית־גילו, ודרומית־מערבית התקרבנו לחורבות בר־כוכבא, חורבות ביתר”.

שפתיו רטטו, פניו נעוו, כולו כאב וצער. חמישה קרבנות, חמישה בנים מטובי חיילינו. עמיקם מוסיף: אומרים שהיה אי־תיאום – ולא היא. עובדה שבשעה היעודה היתה הגבעה החולשת על בית־גילו בידינו… אך לא הספקנו להתחפר, הפרדות עם התחמושת וכלי החפירה לא הגיעו…

לא יכולתי לעבוד היום. התיישבתי דומם ליד עץ האגוז באמצע הבקעה. ליל־נדודים עבר על החיילים, אותות הקרב ניכרים בפניהם. אחד מהם התיישב על האבן לידי. אב לשלושה ילדים הוא, יליד ירושלים שנדד לאמריקה הדרומית, אך בפרוץ מלחמת השחרור חזר ארצה והתגייס מיד. אין הוא נראה מדוכדך, שמח על כל שעל אדמה שגאלנו.

אילו רק יכולנו לזוז הלאה – הוא אומר – אך היכן הם בחורי ישראל מארצות הגולה? מדברים גבוהה על ארץ־ישראל ומוסיפים לחיות חיי־גלות בניכר, ולעומתם הנערים האלה כאן, הנותנים את עצמם על גאולת כל שעל אדמה, כובשים תוך הקרבה עצמית כפר אחרי כפר, הר אחרי הר. גם הלילה – הוא מנחם אותי – הזיזו את החזית במידה ניכרת דרומה, לא עוד 2 ק"מ עד לחזית, כי אם ששה! ששה! – הוא חוזר כמברך על כל שעל שנגאל. תוך כדי דיבור הציץ בשעונו וקפץ על רגליו: “עוד מעט והייתי מאחר. עלי להעלות את מנות־האוכל לראש ההר, למשמרת”.

לאחר המתיחות שלפני הקרב וזו שלאחריו מורגשת ארגעה. הם יודעים שהחזית “זזה”. גם אני חוזרת להרהורים על הקמת כפר־נוער במקום. החברה גרוניה, המרכזת את מדור חוות־הלימוד במועצת הפועלות, נענתה להזמנתי ובאה.

הרשיון שהשגתי לירידה לעין־כרם כוחו יפה גם לגבי מי שמתלווה אלי. שתינו יורדות לעין־כרם, והפעם במכונית. התהלכנו שעות ארוכות כשאני סחה לה את מחשבותי ותכניותי בקשר להקמת כפר־הנוער במקום זה. שעת בין־השמשות מתקרבת. גרוניה מוקסמת מהנוף הנהדר המתגלה במעלה הבקעה. פתאום ירד עלינו הערב והקסם כאילו נגוז. מן ההרים נישאת עדיין האימה ובאויר מהדהדים רעמי תותחים מן החזית שהתרחקה. החיילים חולפים על פנינו בחָפזה, ממהרים אל משמרותיהם. מן הבניינים פושטים צלילים ארוכים נושאי רזים – רזי הכפר העברי הקדום. עמדנו על יד המעיין והסתכלנו בסביבה מבלי להוציא הגה מפינו. גרוניה יודעת שלמעשה כבר התחלתי בעבודה, ועתה שמעה ברורות מפי: לא סתם גרעין חקלאי, לא סתם “היאחזות”, כי אם מפעל חדש וגדול – לכפר של נוער אני נושאת את נפשי. סיכמנו שהיא תבקר כאן שוב ותביא עימה גם את עליזה ממועצת הפועלות.

המטה שהתמקם ליד המעיין מאוייש עתה לא בחיילים סדירים אלא בגדנ“עים – פלוגת “יהונתן” – נערי־חמד המתאמצים להיראות כמבוגרים. תרועות חצוצרה נשמעות תכופות. בית־הספר שעל גבי המסגד בכפר הוסב לחדר־אוכל – מטבח לגדנ”ע. המפקד הצעיר ניאות לספק גם לי ולשני המדריכים אשר עמי, בתשלום סמלי, תבשיל חם במקום פת־קיבר שהיינו אוכלים לפני כן.

אנו מתקדמים ומתערים במקום, עודרים והופכים בבקעה חלקה אחרי חלקה. יום אחד הורדנו לעין־כרם את הפרידה שהצלנו מהחווה והעברנו לקטמון. הרגשה טובה מלווה אותנו בפלחנו במחרשה את החלקות שכבר עדרנו. אנו ממשיכים לבער את הקוצים והורסים את המחיצות, המסומנות בכלונסאות, בין חלקה לחלקה. התחלנו להבעיר באש את גלי האשפה המרובים בסימטאות הכפר. הריח המיוחד של הכפר הערבי, ריח המזבלות והאשפתות, רודף אותנו, ואנו שורפים כל מה שאפשר לשרוף ומעבירים את האפר אל החלקות – דומן לשדות. לעתים אני מהרהרת על הפלחים ששכנו עד עתה במעונות הללו ועבדו את האדמה זאת. אילולא התחברו אל העיראקים הפולשים, אילולא חברו לכנופיות מרצחים, אילולא התקיפו את השכונות העבריות הסמוכות – לא היו נאלצים להימלט על נפשם לאחר שנכבש קן המרצחים בראש ההר.

אני נזכרת בוויכוחים עם ידידים ערבים על זכותנו ההיסטורית על אדמת המולדת. בלהט הוויכוח אמר לי אחד מהם: “לנו לא איכפת אם שוממה האדמה הזאת ואם רבה בה העזובה”. משהוכחתי להם, כי יש מקום בארץ הזאת גם לנו וגם להם, הטיח ערבי אחר נגדי: “אל תשכחי כי בזמנו כבשנו את הארץ הזאת בחרב”.

והנה שוב הכריעה החרב, והפעם – הם הפליטים.

אני מנסה לעשות אנלוגיה היסטורית: מה רב ההבדל בין פליטינו אז והפליטים הערבים כיום. אותנו אילצו לעזוב את אדמתנו, היינו שבויי־חרב ונלקחנו לארצות־נכר, שתושביהן ראו בנו זרים רחוקים מהם בדת ובשפה, באורח־החיים – בכל. ואילו אלה שברחו עתה מעין־כרם, לאן נמלטו? – לאחיהם, בני עמם ודתם, דוברי שפתם, המקיימים אורח־חיים דומה לזה שלהם. אין הם “פליטים” וגולים כמונו אז.

הוספתי להשוות את מצב פליטינו בעבר הרחוק לזה של הפליטים הערביים עתה, ולא עלה כלל על דעתי אותה שעה שארצות־ערב, המשופעות באדמה, מים ונפט, לא יקבלו את הבורחים כאחים, מה גם שזקוקות הן לחומר לחומר אנושי, לידיים עובדות. אכן, לא העלינו על הדעת ש“פליטים” אלה יהפכו לשוֹט במלחמה נגד ישראל. אני נזכרת עתה בשיחה שהיתה לי במעברה של פליטים בדרך לחברון, כשוך הקרבות במלחמת ששת הימים. בארבע עיניים אמר לי איש המעברה, הפליט הערבי: “עינייך הרואות באיזו צורה עלובה שיכנו אותנו שליטי ערב במרחב ההרים. במתכוון דחסו אותנו לביקתות עלובות על אם־הדרך, כדי שנעורר רחמים בעיני תיירים ועתונאים…”

את משאת־נפשי להקמת כפר־נוער איני מגלה אלא ליחידים, ואילו בהופעות בציבור אני מצניעה־לכת ומדברת לעת־עתה רק על גרעין לגידול ירקות. עודנו מהווים צוות קטן: חיים, מרדכי, הדסה ואני. התכנית הזמנית מצטיירת כך: חיים יטפל בגן־הירק, מרדכי במטעים, ואני – בכל ההכנות לבואם של הילדים ובקשר עם המוסדות. כבר סיכמנו להתחיל גם במשתלה של עצי־פרי, ובינתיים משוטטים בשטח, מחפשים חלקה מתאימה לסידור המשתלה. תוך כדי חיפושים הצביע מרדכי, שהוא מומחה במטעים, על בור מים בסמוך לבית קטן. מתכוון הוא להתקין פה משאבת־יד, כדי להכשיר את השטח להנבטת השקדים. בעיני־רוחו רואה הוא כבר את שתילי השקדים הצומחים במשתלה. אני יכולה לסמוך עליו, שכן מסור הוא וחרוץ בעבודתו. לא נעלמה מעיניי התלהבותו למפעל שלנו, אך הוא יודע לכבוש את ההתלהבות בלבו. שאבתי עידוד גם מדברי חיים המשבח את האדמה הפוריה כאן, לעומת אדמת הטרשים שבחוות־הלימוד. אני משתפת עצמי כמיטב יכולתי בכל המאמצים של חבריי־לעבודה ומשתדלת שיקבלו את משכורתם. לי חשובה העבודה עצמה והאפשרות להשכיח את יגוני בעבודה, אבל הרי חייבת אני לדאוג לקיומם של מרדכי וחיים.

עד עתה הספקתי להעלות את רעיון ההיאחזות באדמת עין־כרם בפני מועצת הפועלות ומשרד החקלאות, שסיפק לי זרעים ואף צייד אותי בכלי־עבודה. עודני צריכה לרכוש הסכמתם של “עליית הנוער” ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות. ערכתי תזכיר לאשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות. התחלתי בקטנות. כל מבוקשי עתה אינו אלא הקצבה של 300 ל"י להתחלת העבודה ולשכרם של שני חבריי כגרעין חקלאי. עוד הרבה מחסומים עלי לעבור עד שאוכל להציג בפניהם את תכניתי פשוטה כמשמעה: כפר־הנוער. בינתיים, עד שמועצת הפועלות תגיע לכלל החלטה, אנסה לשכנע את מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. יש להתקדם לקראת המטרה שלבים־שלבים.

הספקתי לסקור את כל המבנים והשטחים שאמורים היו להיכלל במסגרת כפר־הנוער שישתרע על שטח כולל של 1,200–1,300 דונם. לפי התכנית יתפוס שטח המגורים והמבנים 100 דונם בערך, שטח הזיתים כ־300 דונם, עצי־פרי נשירים – כ־500 דונם וכ־300–400 דונם נועדו לגן־ירק, משתלות יעור וצמחי־בית.

על־יד המעיין בולט בניין; הקומה התחתונה שימשה מסגד, ולמעלה חדרים מספר שניבנו מחדש ע"י ממשלת המנדט כבית־ספר. מבנה זה נראה לי מתאים גם לנו כבית־ספר. משני עברי הבקעה, בצלעות ההרים, מרתפים ועל גביהם חדר או שניים וגם כמה בניינים דו־קומתיים. אלה יתאימו בקושי לשיכונם של החניכים.

אכן, מבנים רבים כאן, אך אין הם מתאימים למוסד חינוכי לנוער, והן לא אוכל להעלות על הדעת שיתחילו עתה להקים כאן בניינים מתאימים לקליטת חברות־נוער, ואין ברירה אלא להתאים את המבנים הקיימים למגורי־ילדים.

דבר ראשון שיש לעשותו עתה הוא – לשכנע את הנהלת “עליית הנוער” שתכוון לכפר הזה חברות ילדים מ“מחנה ישראל” בחיפה וממחנה המעבר של רמת־הדסה. הלכתי איפוא אל ידידי משה קוֹל, ראש עליית הנוער, מתוך תקווה שאצליח לרכוש את אהדתו ותמיכתו בתכניתי. את קול אני מכירה היטב מימי חוות הלימוד, ולבי אומר לי, כי הוא יטה אוזן קשבת לדבריי וכתף לפעולה.

ואכן, כך היה. קול שמח לשמוע שהפעם אני מדברת על שטח נרחב לקליטת ארבע חברות־נוער והבטיח את מלוא עזרתו. יחסו החיובי עודדני, ובשובי לכפר תליתי על הבתים פתקים “כפר הנוער – עליית הנוער”, כאילו כל המכשולים סולקו כבר והרשות נתונה לשימוש במרכז הכפר, בבניינים, בבקעה ובצלעות ההרים לצרכי כפר־הנוער העתיד לקום. חשתי צורך לקבוע עובדה. מבחינתי – קם והיה כפר הנוער.

 

סוף נובמבר 1948    🔗

יום חם וזוהר – גרוניה ראש ועליזה שידלובסקי ממועצת הפועלות הגיעו לביקור בכפר. הן מהלכות בצלע ההר הפונה מערבה מעל לבקעה, עולות במעלה המדרגות ומזינות עיניהן בנוף הנפלא של עין־כרם ובאדמתה הפוריה, ואני מסבירה בפרטי־פרטים את הרעיון על כפר־הנוער במקום. חשתי שאני מדברת על לב פתוח והחברות האלו תפלסנה את הדרך להסכמתה של מועצת הפועלות. גוללתי איפוא לפניהן את פרטי התכנון. שעה ארוכה התהלכנו מבלי שהרגשנו כי השמש נוטה מערבה ונשארנו לבדנו במקום. לא נראים כבר חיילים מחוץ ותחבורה אין. צר לי שהחברות תיאלצנה לכתת רגליהן ולעלות מעין־כרם לירושלים, אך עוד אנו עומדות ומסתכלות בשקיעה המקסימה, עצרה לידינו מכונית ובתוכה הנהג המחלק את הלחם לנזירות הרוסיות. מוכר לי הנהג הזה עם הפיאות המסולסלות מהקואופרטיב שבנחלת־שבעה ואי־פעם כבר העלה אותי במכונית שלו לירושלים. הפעם נבוך קצת למראה שלוש “טרמפיסטיות”. המכונית קטנה, אולם לאחר שרוקן את ארגז הלחם נתפנה מקום והסכים ששלושתנו נעלה אל הארגז. התיישבנו צמודות זו לזו וצחוק עליז פרץ מלבנו. גם אני צחקתי. זה זמן רב שהצחוק לא עלה על שפתיי. שליחוֹת־מצווה אינן ניזוקות, אמר הנהג. משחזרנו לירושלים ידעתי כי גרוניה ועליזה אמנם שליחות־מצווה הן וחזקה עליהן שישיגו את תמיכתה של מועצת הפועלות בתכנית להקמת כפר הנוער.

 

ביקור לוי אשכול ודב יוסף — דצמבר 1948    🔗

השמועה אומרת, כי עומדים לשכן עולים בעין־כרם, שהרי מצויים הרבה בתים ריקים גם מחוץ לגבולות כפר הנוער שסימנתי, ומהם בהר הפונה צפונה. לפי אומדן זהיר אפשר לשכן כאן מאות משפחות.

מי יתן ותתאמת השמועה הטובה הזאת, כי איך אוכל להעלות לכאן ילדים כשהסביבה כולה שוממה ואנו כה קרובים לחזית. רעיון טוב הוא להבטיח את גבולות כפר הנוער ואת שטח האדמה והבתים מסביב ע"י יישובם של עולים. הזמנתי את אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות, ואת דב יוסף, הממונה על ירושלים, לבקר במקום. הם נענו להזמנתי.

סמוך לצהרי יום חורף בהיר הגיעו לכפר. בעמדנו ליד המעיין הרציתי בפניהם קצרות על התכנית שלי להקים כאן כפר נוער להכשרת הילדים העולים לחקלאות ולהתיישבות בהר. לעת עתה – אמרתי להם – אני מקיימת פה גרעין חקלאי, שהוא ראשית ההיאחזות באדמת עין־כרם.

האורחים הנכבדים היו דחוקים בזמן, אך הקשיבו בסבלנות לדבריי. גולדי יוסף חשה בהתרגשותי ובלי אומר ודברים לחצה את ידי. נזכרתי בפגישתי עם אשכול בקלנדיה (עטרות). היה זה בסתיו 1914, והוא אז חבר בקבוצת ההתנחלות. ערב אחד באתי עם בן־צבי אליו ואל חבריו. עשינו את דרכנו ברגל, ובקלנדיה היה אז רק צריף אחד שטרם הושלמה הקמתו. אי אפשר היה שלא להבחין בחדוות היצירה של החברים המעטים שהיו במקום. מבחינה זו מצבי עתה דומה למצבם. חדוות־יצירה וחרדת־יצירה גם יחד.

גם מבלי שהאורחים אומרים דבר מפורש, אני מרגישה לפי הבעת פניהם, כי הרעיון נראה להם. דב וגולדי יוסף ממהרים לחזור לירושלים, ואילו עם אשכול אני ממשיכה בסיור ועולה ל“מיס קרי” כשאני מוסיפה להסביר לו את רעיון כפר הנוער. במעלה ההר העפנו מבט על שטחי הקרקע מסביב, על מדרונות ההר, על הכפרים הנטושים שלפנינו. ג’ורה (היא אורה כיום) משמאלנו, וולדג’י בדרום ולימין – בית מלבין; חלקות מוריקות מסביב של המנזר היווני העזוב צטף, ולמטה הכפר בתיר, פסי הרכבת. הגבול קרוב, אך אין ספק שגם בגבולותינו הצרים אפשר להקים ישובים לא מעטים. כשנפרדתי מאשכול היה לי הרושם שהבין היטב למה אני חותרת, אם כי בדברי־ההסבר שלי לא הרביתי לדבר על תכנית כפר הנוער.

 

העולים הראשונים לעין־כרם – סוף דצמבר 1948    🔗

החורף כאילו בא במפתיע ואת בואו בישרו גשם וסופות שפקדו את ירושלים. כל הלילה ירד גשם ושני המדריכים שלי אומרים שאין מה לעשות היום בעין־כרם. ירדתי איפוא לבדי. כשאני מתכרבלת במעילי עברתי מסימטה לסימטה וסימנתי גושי בתים לחברות־הילדים העומדות להגיע. עוד רבה המלאכה לפנינו, כי לקראת בואם של הילדים יש להמשיך בטיהור הכפר, בסניטציה, במפעל המים ובתיקון הבניינים. הגשם הדולף בלי הפוגה לא מנע בעדי להתרכז בסקר ובתכנון הבתים. שעות רבות עברו עלי בסיורי זה. לאחר מכן פניתי אל הרחבה שעל־יד המעיין. הנזירה אליזבט הופיעה לקראתי. נזדמן לי כבר להיפגש איתה פעמים אחדות במנזר הרוסי ובקירבתו. כחמישים נזירות מצויות כאן, רובן ככולן ישישות, ובהיקבצן יחד, נראה היה לי שיש לנו עניין עם 4000 שנה. אליזבט היא הצעירה מכולן, והיא גם נפלית לטובה מכולן. עלתה גם דודתה בעודנה נערה. תמיד הרגשתי נימה ידידותית בדבריה על ישראל ועל חיילינו. פעם אמרה לי “אני מתפעלת מ’מולודי ישראל' (ישראל הצעיר). בעוד הקרבות ניטשים כאן ופגזים מתעופפים ומתפוצצים סביבנו, הופיעו החיילים הצעירים האלה שחלב־אמא עודנו על שפתותיהם ולחמו בגבורה עילאית. נכמרו רחמיי עליהם וביקשתי שיבואו למנזר ויתכבדו במשהו, אך הם דווקא רצו לכבד אותי ממעט הלחם שהיה להם, והדביקו גם אותי במצב־רוחם המרומם”…

פני אליזבט לא נראו לי היום כתמול־שלשום. נרגשת היתה, ובראותה אותי השמיעה את מרי־שיחה: “מה אירע להם ליהודים האלה? לא האמנתי למראה־עיניי. זה עתה ראיתי במבואות עין־כרם משפחות עולים שהובאו לכאן למגורים, אך העולים האלה מסרבים לצאת מהאוטובוסים והם יושבים בתוכם ובוכים, משום שהמקום לא נראה להם כירושלים. לא התאפקתי ואמרתי להם שאין הם ראויים לזכרם של חיילי ישראל שנפלו בקרב בסביבה זו, אין הם ראויים למקום הקדוש לנוצרים ויהודים גם יחד וצר לי עליהם שאין הם יודעים להעריך את טיבו וחינו של המקום הזה”.

דבריה, שנאמרו בהתרגשות רבה, הניעו אותי לעלות מיד במעלה ההר אל פקידות הסוכנות שהשתכנה זה מקרוב באחד הבתים. התמונה שנגולה לעיניי היתה מחרידה: ראיתי אוטובוסים דחוסים בעולים שצעקו בקולי־קולות, כי הפקידים הטעו אותם ובמקום להובילם לירושלים, כפי שהבטיחו – הביאו אותם למקום נידח זה. הם לא רצו לצאת מהאוטובוסים. פקידי הסוכנות היו רגוזים ונבוכים. אחד מהם ניסה להסביר להם שעין־כרם אינה אלא פרוור של ירושלים. חלק בלתי נפרד ממנה. פקיד אחר איים שיחזירו אותם אל המחנות אשר מהם באו. התשובה היתה: צווחות בערבית ובצרפתית שמשמעותן אחת – לא ירדו מהאוטובוסים!

לא יכולתי להבליג על התרגשותי וניסיתי אף אני לשכך זעמם של העולים. הסברתי להם במתינות מה טובה האדמה בעין־כרם, קרובה היא לירושלים ומקום מכובד לה במורשת ישראל – אך אין שועה לדבריי.

למחרת הבוקר נודע לי שלאחר מאמצים מרובים הצליחו לשכנע את הנשים באוטובוס אחד לרדת בעין־כרם, ואילו היתר חזרו כלעומת שבאו. פרק ראשון ועצוב בתולדות ישוב־עולים חדש בעין־כרם…

היום ירדתי לעין־כרם עם כמה ילדים מחוות קטמון. הבוקר היה אביבי שטוף־שמש בעיצומו של חורף. סברתי שהמגע של ילדי החווה עם הכפר בעין־כרם יהיה לטובה ולברכה לשני הצדדים. הילדים השתוקקו לעבודת־חריש. גם אדמת עין־כרם כאילו צמאה היתה לכך. היססתי אם להרשות להם זאת בשטח מרוחק, אך פה, בחלקה מעל המעיין, ליד המנזר הקתולי לא צפוייה סכנה, מה גם שסמוך לשטח נמצא המטה של הגדנ"ע המשוכן במנזר.

הרצל וראובן מחוות קטמון (מקבוצת “הדרור” מעולי עירק) ביקשו רשות לחרוש במקום. “הרי כבר שקט כאן – טוענים הם ועיניהם נוצצות – ואם אי אפשר לחזור לחווה שלנו, הבה נחרוש כאן”. טוב לשמוע דברים כאלה מפי הבנים. מאז התחלתי ללכת יום־יום לעין־כרם, הזנחתי את הילדים במחנה בקטמון. אמנם הוסכם כבר בעליית־הנוער שהם יעברו בקרוב לאיילת־השחר וליָגוּר, כדי להמשיך שם בהכשרתם, אך בינתיים ימצא חלק מהם סיפוק כאן בעין־כרם.

ערב לפני כן, כשהתייעצנו בעניין הסידורים במחנה בקטמון, ניגשו אלינו כמה מילדי החווה ואמרו לנו: נרתום את הפרידה בעגלה, נסע לעין־כרם. ניקח אתנו כלי־בישול ומזונות, נחרוש את השטח ויהיה לנו יום חג. הדביקו בהתלהבותם גם את המדריכות מרים ורחלנא, שמיהרו להכין הכל לקראת הירידה בעגלה לעין־כרם. את ארוחת־הבוקר למחרת היום סעדנו כבר בכפר. הרצל וראובן מיהרו עם הפרידה אל השטח. תלם אחרי תלם פילחו את האדמה, כעבודת־קודש היה להם החריש הראשון, ועצם ההרגשה, כי הם שותפים למפעל החלוצי ההולך ומוקם במקום רוֹממה את רוחם. גם לי היתה קורת־רוח רבה למראה הנערים החורשים. לפתע נשמע קול־נפץ. הוחרדתי. הילדים פזורים בשטח ומי יודע מה אירע. שמא שוב פגז של אויב? ואולי מוקש התפוצץ? התחלתי לרוץ לעבר הבנים החורשים כשהילדים רצים אחריי. הסתבר מיד כי הפרידה עלתה על רמון. ראובן עמד המום ופניו חיוורות, הרצל שכב על האדמה החרושה, רסיסי הרמון שהתפוצץ ופגעו בפרידה פגעו גם בגופו. אנשי המטה פרצו החוצה והעלו מיד את הרצל על האלונקה. העזרה הראשונה של הגדנ“ע עמדה לנו, והחובש הרגיע אותנו: “אין סכנה לחיי הנער, הרסיסים פגעו בגופו, אך לא חדרו פנימה”. הרצל רעד מכאב ושיניו נקשו. למזלנו נזדמן במקום ג’יפ צבאי והעלינו אותו ל”הדסה“. הופרה השמחה וההתלהבות דעכה. ביקשתי מהילדים והמדריכים לשוב לקטמון. חובש הצבא ואני נלווינו אל הרצל ל”הדסה" במרכז ירושלים. לשמחתנו התברר בבדיקה ראשונה שהרסיסים בזרועותיו ובחזהו אין בהם משום סכנה. הרופאים הרגיעו אותי, ואף הרצל, שהיה חיוור מאד, העלה חיוך על שפתיו ואמר: “אין דבר, חברה רחל, בכל זאת חרשתי את החריש הראשון”.

מצפוני מייסרני בכל זאת. למה לא דאגתי לבדיקת השטחים בטרם הרשיתי לנערים לצאת לחריש? למחרת היום פניתי אל קצין בפלוגת “יהונתן” וביקשתי עזרתו בבדיקת כל חלקה וחלקה לפני שנחרוש אותה, שהרי נס הוא שהרצל לא נפצע קשה.

למחרת בבוקר, בטרם ירדתי לעין־כרם, סרתי שוב לבקר את הרצל ב“הדסה”. הוא כבר ישב על מיטתו, וכשראה אותי אמר: “עוד מעט אחזור לעבודת החריש”. נתכוון לעודדני. איזה נער חמוד והשם הרצל הולם אותו מאוד. יש משהו בפניו ובעיניו השקדיות שמזכיר את קלסתר פניו של איש החזון הגדול. ואין לשכוח, כי השם הזה ניתן לו במחשכי הגולה, בבגדאד.

ואם לא די ב“נס הרצל” אירע לנו היום עוד נס מאותם נסים קטנים ושכיחים כל כך: תאונה בדרך מעין־כרם העירה. הושבנו את הילדים לאחר יום עבודה על מכונית צבאית, נהוגה בידי אחד מהגדנ"עים. המכונית התנגשה בג’יפ והתהפכה. הילדים נפלו ונחבלו, וחברו של הרצל, ראובן, נפצע פצע קשה, אך לא אנוש. הייתי רוצה למנוע מהילדים את הירידה לעין־כרם, שכן הדרך ארוכה ומתפתלת, מסוכנת במורד, ואדמת עין־כרם עדיין זרועה מוקשים. מוטב להכשיר את השטחים, להבטיח תחבורה תקינה, ורק לאחר מכן להעלות חברות־נוער לעין־כרם. את בני החווה נעביר, כאמור, לאיילת השחר וליגור, אך הילדים אינם מוותרים, הם להוטים מאוד אחרי העבודה בעין־כרם, ועד שיעברו למקום החדש משתוקקים הם לכבוש כל חלקה קטנה, לגדל ירקות, לשתול ערוגות וכו'. כמונו, המבוגרים, מתפעלים הם מטיב האדמה המושכת לכונן את עפרה.

בצלעות ההרים בנויות המדרגות זו מעל זו, נתמכות בקירות אבנים. עמל של דורות הושקע בה באדמה זאת, ואנו נצליח לגדל כאן מיני ירקות, פרחים, ונסדר משתלות עצי־יער ופרי.

בחצרות העזובות מלקטים הילדים פחיות וארגזי־עץ וממלאים אותם בעפר. התחלנו בזריעת גרעיני עצי־אורן וברוש, ויום אחד בישרתי לילדים שקק"ל עומדת להזמין אצלנו שתילים. שמחתם נגעה ללבי. הטיפול בזרעים ונבטים של עצים מרנין את לבם. הם שטופים בעבודה וכולנו שוכחים שעוד לא חלפה לגמרי הסכנה במקום. אנו מתענגים על הנבטים הראשונים ולנגד עינינו ההרים החשופים במרחב, אותם נכסה ביער, כמו הברושים היפים הללו שבמעלה ההר אל השטח הרוסי, כמו העצים שמסביב למנזרים. עצים משלנו נגדל, במו־ידינו נטפל בהם. מנבטות המשתלה מחייבות הסדר מיוחד ואנו מסיירים עם הילדים בתוך מחסנים עזובים, מלקטים עוד ארגזים ריקים, עוד פחיות עזובות, ומסדרים שורות שלמות של תיבות עץ בתוך מחסן. הילדים העלו במריצה עפר מהבקעה, מילאו את הארגזים, זרעו, וסחבו משפכים של מים מן המעיין להשקות את התיבות. למחרת הבוקר ציפתה לנו אכזבה. לא נתנו את דעתנו שרבים העכברים במקום. בכל תיבה מצאנו את קליפות הזרעים בלבד. ריח האורן משך את המכרסמים והם אכלו את כל הגרעינים. חזרנו אל השטח הפתוח. הילדים התמסרו בעליצות ובחריצות לעבודת המשתלה. בעצם ימי ההכנות לקראת ההעברה לאיילת השחר לא ויתרו על יום עבודה בעין־כרם. כמוהם גם אני שוכחת את עצמי, שוקעת בעבודה ובתכנון כפר הנוער. יש למשוך את “עליית הנוער” למפעל ומן ההכרח להבטיח תקציב להקמת כפר הנוער.

 

עם ברט בכפר    🔗

בוקר אחד הופיעה בעין־כרם ברט גודלשטיין, הנשיאה של “פאיוניר וימן” באמריקה – תנועת האחות למועצת הפועלות שייסדתי בהיותי בארה"ב בשנת 1925.

אותה שעה שהיתי על יד המעיין עם הילדים כשאני רכונה על פחיות האדמה וזורעת יחד איתם ברוש ואורן במשתלה. זה ביקורה הראשון של ברט בעין־כרם. היא הצטרפה לעבודת הזריעה, ולאחר מכן יצאנו לסיור בכפר. ברט היתה מוקסמת מהנוף ומהרעיון של הקמת כפר הנוער במקום. הרגשתי שהיא כבר מדמה לעצמה איך תלהיב בנאומיה את החברות בארצות־הברית לעניין כפר הנוער.

עלינו במשעול בצלע ההר משמאל, לאורך הבקעה המשתרעת למטה. כאן מתרחק האופק, והצפון והמערב מתגלים במלוא יופיים, וגם פיסגת הקסטל מזדקרת לעינינו. סיפרתי לברט איך נכבשה פיסגה זו בידי הערבים ואחר־כך עברה לידינו עם פיסגות המשלטים האחרים שעליהם השתלטו חיילינו, איך טיפסו הבחורים בצלעות ההרים באפילת הלילה והערו נפשם לקרב, כשהם מתקדמים למשלטי הכנופיות ומניסים את הפורעים.

ברט אינה גורעת עין מהסביבה ומרותקת לדבריי, ואני חשה שהתלהבותה להפיכת הכפר הנטוש לכפר עברי לנוער גוברת והולכת.

אנו מעיפות עינינו במטעי הזית בצפון ואני מסבירה לברט את אשר דרשו חז"ל בשבחו של הזית המסמל את העם העברי: כשם ששמן־הזית אינו מתערב במים – כך אין ישראל מתערבים בגויים: כשם שעץ הזית אינו חדל מתת פריו – כך עם ישראל לא תש כוחו: כשם שעץ הזית אינו ניתן להשמדה, שרשיו נאחזים לנצח באדמת הסלעים וכל חלקי הזית ניתנים לריבוי – כך עם ישראל לא ניתן לכלייה, חוזר למקורו ונאחז באדמתו.

וכך, כשעינינו נאחזות בעצי־הזית, אנו שוקעות בהרהורים על עברו ועתידו של עמנו, כשהמחשבה על כפר הנוער העתיד לקום כאן מחממת ומלהיבה את לב שתינו. ברט מנסה תוך כדי שיחה לתרגם את הדברים לשפת המעשה. עתה ברור לי: רכשתי שותף חשוב. ברט תרכוש לרעיון את לב החברות בארצות־הברית.

זימנתי אלי את יוסף רפופורט מעלית הנוער ואת גרוניה ממועצת הפועלות, שכבר היתה עמי פעמיים בעין־כרם ובקיאה בדבר. רפופורט גילה עניין בהקמת הכפר, אך זו לו הפעם הראשונה לשמוע את פרטי התכנית. אף הוא השתכנע בסבירות הרעיון, ולימים, כשהכפר הוקם, עזר לנו הרבה בתכנון הלימודים בביה"ס ובהדרכה חברותית.

 

הלילה הראשון בכפר – ראשית ינואר 1949    🔗

לילי הראשון בכפר. החלטתי כי הגיעה השעה שאֶמָצא כאן לא רק ביום. בחרתי בבית־קומותיים ליד המעיין. לנתי בחדר האמצעי, שחלונותיו נשקפים על פני העמק כולו. לעולם לא אשכח אותו לילה.

היו לי נר וגפרורים, אבל לא ניסיתי להעלות אור. לילות המלחמה מימי חוות־הלימוד, כאשר כל שביב־אור עלול לשמש סימן לאוייב – היו שמורים היטב בזכרוני. בדרך־כלל אני משוחררת מהרגשת פחד שהיא טבעית מאוד, אולם בשעות הראשונות של אותו לילה הייתי חדורה פחד. נדמה היה לי, כי מכל בית אורבת סכנה. ידעתי כי בבית השלישי נמצא המשמר של חיילינו, אך הם לא ידעו כי נשארתי ללון במקום. מהרהרת הייתי אם לא ראוי היה שאגש אליהם כדי שידעו על הימצאי כאן, אך החלטתי להישאר בשקט, בלי אומר ודברים.

הצצתי בזהירות דרך החלון וראיתי את חילוף המשמרות. מבלי משים ומבלי שהרגשתי בכך נעלמה הרגשת הפחד. ליל־ירח היה, אור בחוץ ואור גם בלב פנימה. דימיתי לשמוע קולות שירה – שירתם של הלוויים העולים מן ההר שבעין־כרם בדרכם לירושלים. במחשבתי השתלבו שוב עבר ועתיד. בדמיוני כבר ראיתי את השדות האלה הנשקפים דרך חלוני מוצפים עובדי־אדמה עבריים, כבימי־קדם.

זה לי לילות אחדים שאני לנה בכפר בחדר שבבית הסמוך למעיין. עתה קל לי יותר להיות עם העובדים בתיקון הבניינים בבוקרו של יום. ידידי הוותיק מאיר־דשא, בעלה של תלמידתי צפורה, שהיתה בין החברות הראשונות במשתלה בירושלים, הוא בין הזריזים המקדימים לעבודה. מאיר התגלה כגנן מומחה בגידול צמחי־בית, אך עתה הוא עובד כטייח־סייד. הוא מבין יפה לרוחי ולרצוני להפוך את הכפר הנטוש לכפר נוער, ועובד מבלי לשים לב לשעות העבודה ולשכר. הוא עוזר לי במידה רבה בהכשרת המקום לקראת בואם של הילדים. בערוב היום חוזר גם הוא לירושלים, ובערבים אני נשארת כאן לבדי, בוטחת בחיילינו העומדים על המשמר. אף חדלתי לנעול את הדלת בלילות.

ערב אחד, בשבתי בחדרי רכונה על היומן לסידור העבודה למחרת היום, נשמעה דפיקה בדלת. לרגע נחרדתי, אך הבחנתי מיד בקולו של בן־צבי. הוא בא בלווית חברנו חיים גרינברג, איש־הרוח והוגה־הדעת שהגיע לביקור בארץ עם משלחת חברים מאמריקה. שמחתי לביקורם, שעה קלה ישבנו לאורו הדלוח של הנר בחדרי שכל ריהוטו היה שולחן קטן, כמה שרפרפים ומיטה. בן־צבי הסביר לחיים את פשר הימצאי בכפר ואת התמכרותי לרעיון להקים כפר נוער במקום. חיים נראה מופתע.

לבדך בכפר הנטוש? – שאל בתמיהה.

איני לבד, בקירבת מקום חונה פלוגת “יהונתן”.

ובכל זאת הרי לבדך את בלילה, בבית הזה – הוסיף לתמוה.

בן־צבי הירבה לספר על הכנסיות והמנזרים הבנויים כאן על חורבות בתי־כנסת מימי־קדם, ואני הצעתי שנצא לסייר בכפר. יצאנו את החדר והשתהינו ליד המעיין. זקיפים אחדים מפלוגת “יהונתן” היו בסביבה והמשכנו ללכת בשביל העובר בין הבקעה בצלע ההר בדרום, שלא אחת כבר עברתי בו עם בן־צבי. אפלולית הלילה הוסיפה להרגשת הקדומים השורה במקום. בן־צבי סיפר על תולדות הכנסיות מסביב שהזדקרו ונראו באפילה כמצבות מימי קדם. אגב שיחה על המקום העירותי, כי לעתים וביחוד בלילות, יש לי הרגשה שאני חיה בתקופת “שיבת ציון” של עזרא ונחמיה. בעקבות הערתי זו, ואולי בהשראת הקדמוניות של המקום, התחיל חיים גרינברג לדבר כאילו אל עצמו על חרדתו לעתיד העם והמדינה. קטועים היו דבריו, אך עיקרם זכור לי היטב: דורות רבים לא איבדנו את זהותנו. היינו מיעוט קטן בארצות הגולה השונות, נתונים לבז ולביזוי, אך שמרנו על הייחוד שבנו, ובסתר לבנו ראינו את עצמנו עולים עליהם, האמנו בנצח־ישראל ובסגולותיו. אמונה זו בייחודנו שמרה עלינו מאז ומתמיד אך הרגשת היחוד הולכת ונחלשת בזמננו – – –

חיים כיוון ליהדות אמריקה, שגוברים בה אותות ההתבוללות וההסתגלות אל הסביבה, וכמהרהר בקול רם שאל – והנס הזה של תקומת מדינת ישראל – האם יחולל מיפנה ביהדות התפוצות? היזדעזע העם? האם יקומו המוני העם מגוֹלת אמריקה ויעלו לישראל?

וכך התהלכנו שעה ארוכה כשבן־צבי מדבר על קדמוּת האדמה עליה דורכות רגלינו, על יהדות ימי הקדם, חיים חוזר ומדגיש את חרדתו לעתיד העם בגולה, ואילו אני מהרהרת בימי שר הפלך שנתמנה ע"י נחמיה כדי להתקין דלתות ובריחים בחומת ירושלים… כהמשך להרהורים אלה אמרתי פתאום לחיים: במקום חומה עלינו לבנות ישובים ולהיאחז באתרים הקדומים בארץ־האבות.

 

ההכנות לקבלת הילדים    🔗

ככל שמתקרב מועד בואם של הילדים הראשונים לכפר אני מודעת יותר לעוצם המשימה שלפנינו. זוהמה ואשפה שנערמו כאן במשך שנים, ובעיקר בימי שלוט הכנופיות – יש לבער בהקדם. אין זה מן הדברים הקלים.

בחיפושיי אחר צוות עובדים העדפתי חברים מקיבוצים, אך עד מהרה נוכחתי לדעת, כי מי שעוזב את הקיבוץ זונח גם את ערכי הקיבוץ. היתה זו אכזבה קשה בשבילי. אחד מחברי הקיבוץ, שהבחין במאמצי למצוא עובדים מבין אנשי הקיבוצים, אמר לי: “לשוא את מחפשת אנשים בעלי ערכים קיבוציים בין יוצאי הקיבוצים. מי שעוזב את הקיבוץ אינו חי יותר ברוח הקיבוץ”.

העובד הראשון, פרט למרדכי וחיים, שבאו איתי מחוות־הלימוד, היה יצחק ליבנה חבר קיבוץ יגור, נגר במקצועו. איש נעים־הליכות שנראה לי מתאים לצרכינו. סיפרתי לו על התכנית להקמת כפר־נוער במקום והוא נלהב לרעיון והביע נכונותו לעזור במלוא יכולתו. תחילה בא הוא עצמו לכפר, ואחריו – משפחתו: רעייתו רבקה (המורה) וילדיהם. הם היו איפוא מהראשונים שהשתקעו בכפר. בשלב ראשון סייע לי יצחק בהכשרת התנאים לקבלת הילדים, ולאחר מכן הקימונו נגריה בכפר להכשרת הבנים בנגרות. הבנים עבדו בנגריה לפי תור בהדרכתו של יצחק, וכמה מחניכינו הצליחו להתמחות בנגרות והם עתה בעלי נגריות עצמאיים.

יצחק התמיד גם כחבר בוועד העובדים בכפר הנוער, גילה הבנה למגמות ההכשרה של הילדים לחיי העבודה, בעיקר למגמת ההתנחלות. הוא ורבקה רעייתו המשיכו לקיים קשר עם הילדים גם לאחר תקופת כפר הנוער, וביתם שימש בית לכמה מחניכינו.

כעשרים פועלים ופועלות מבין העולים העסקנו בניקוי הבתים והחצרות. הבערנו אש בכל פינה, ניקינו, תיקנוּ וסיידנו את הבתים עד שהוכשרו התנאים לקבלת ילדים. בין היתר תיקנוּ גם את המבנה שעל יד המעיין, חיסלנו את הבריכה העכורה שנוצרה מהמים המזוהמים והתקנו צינור שקלט את המים הנקיים שזרמו מן ההר, לחלקות הגידולים בבקעה, ועל־יד המעיין בנינו שוקת עם ברז. קבענו שלט על הקיר שעל־יד המעיין עם נוסח תנכ"י: “הוֹי כל צמא לכו למים”.

רבים השיפוצים שמן ההכרח להתקינם בכפר, ובעיקר טעונה שיפורים הדרך מן השער עד למעיין שהיא דרך עפר. הזמנתי אדריכל לגינון, מומחה מקבוצת יגור. הוא השתהה הרבה על שפת הבקעה, וכעבור זמן מה עלה אתי למשרדי, ביקש גליונות נייר גדולים ושירטט שדרת ברושים משפת הבקעה עד למעיין, שיחים פורחים בינות לברושים ושדרה של שיחים בשביל המתפתל המוביל דרומה, עד לכפר צטף.

אותו אדריכל בעל דמיון היה, הירבה בעצים ובשיחים למיניהם, אך גם הסכום שדרש לביצוע התכנית הלך וגדל. ואילו הקופה בכפר היתה דלה… מן ההכרח לתקן ראשית כל את הדרך. בימי הגשם היא מתמלאת בוץ ואת מעט האמצעים אני משקיעה בתיקון הדרך ובזיפותה. כלפי חוץ נראה הכפר כאילו שופץ ותוקן, אך כל בית תובע השקעה. רוב הבתים בנויים על גבי מרתפים. כאמור, היה לי רושם, שנשתמרו כאן שרידי התקופה העברית הקדומה, ועל גביהם השיכונים המאוחרים של הערבים.

“התלבשנו” גם על בניין עתיק ימים ורחב־מידות בדרך למעיין, שנראה לנו מתאים למטבח. בניין עזוב הוא ומלא קורי־עכביש, אך בחרנו בו משום שאין בקיעים בקירותיו וגם משום קירבתו לבניין אחר עם אולם גדול וחדרים משני צידיו, שעשוי היה לשמש כחדר־אוכל.

גם עניין התקציב התקדם. פרט לשלוש מאות הלירות, שאשכול הקציב בזמנו, קיבלנו הקצבה של חמשת אלפים ל“י ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות. מועצת הפועלות הקציבה אף היא סכום ראשון של שלושת אלפים ל”י והקרן הקיימת לישראל אישרה הקצבה של חמשת אלפים ל"י.

ראוי לציין כאן את עזרתו של ידידי יהודה יובל, עובד העיריה שנהג בזמנו לבקר תכופות בחוות־הלימוד. לו אני חייבת תודה על שדאג לספק לנו מים למעלה מהמידה. יהודה וידידו סגל, אדריכל ממאה שערים, היו באים לכפר לאחר עבודתם הרגילה ומסייעים ככל הניתן בהכנות. סגל היה בוחן את הבניינים, מביע דעתו איזה מהם ראוי להתקין, לטייח או לסייד ואיזה אינו ראוי כלל לבֶּדֶק, ואני סמכתי על חוות־דעתו. יקרה לי מאד עזרתם והתנדבותם של ידידיי אלה, שהרי התקציב שעמד לרשותנו היה מצומצם ובקושי הספיק לרכישת חומרים ולתשלום לכל האומנים העושים במלאכה.

עתה, לאחר שנתפניתי מהטיפול בנקיון הכפר והכשרתו לתפקידו, היתה דאגתי נתונה לבחירת סגל מורים מתאים ליעד שהצבתי לכפר – חינוך הילדים העולים להתיישבות בהר. ידעתי היטב כי אם לא יעמוד לרשותנו חבר עובדים מלוכד בשאיפה אחת ובמסירות לילדים, כפי שהיה לנו בחוות־הלימודים, לא נצליח. אך קודם לכך, וחשוב לא פחות, הוא גם עניין בטחונו של הכפר הזה הפרוץ מכל עבריו. יש להבטיח את שלום הילדים ולמנוע אפשרות חדירתם של מסתננים וגנבים.

רבה דאגתי לעובדות־מטבח. אנו חיים בתקופת הצנע, אך האוכל צריך להיות משביע וטוב, ואילו התקציב שלרשותנו מצומצם כל כך.

בעיות ודאגות אלו העסיקו אותי יומם ולילה. בחיפושיי אחרי מורים, מדריכים, שומרים ועובדים אחרים הגעתי לרבים מידידיי ולכל מי שעשוי היה לסייע. הטרדתי לא מעט אנשים, לא חסתי על עצמי ועל אחרים.

הצלחתי להשיג שתי עובדות טובות למטבח: זהבה, מוותיקות ירושלים, ומרים, בתו של עולה מקווקז. הן שיתפו פעולה במסירות ובנאמנות ועם בוא הילדים עבדו מהנץ החמה ועד שעות הערב המאוחרות, כשהן מתחלפות ביניהן לסירוגין.

 

חברה א' – 16.4.49    🔗

“הנה הם באים”    🔗

לא אשכח את ביקורי במחנה-ישראל ליד חיפה ששימש כמחנה-עולים, היה זה באחד מימות האביב של 1949. נדהמתי למראה עיניי במחנה זה: דוחק, צפיפות, חולים ובריאים משוכנים יחד, הורים וילדים בלי הורים. זכורה לי כותרת באחד העתונים שהטילה חרדה בציבור: "הורידו עולים באלונקות… צפוייה סכנה של מחלות מידבקות בישוב… " אנשי מחלקת העליה הסבירו שלא יכלו לנהוג אחרת והיה הכרח להביא ארצה גם את החולים, כי המשפחות לא יכלו להפקירם בניכר. ממחנה-עולים זה צריכים היו לבוא הילדים הראשונים לכפר בעין-כרם.

לאחר היכרות ראשונה עם המחנה הזה הבטחתי לשלוח מדריכה המדברת בשפת הילדים שתבחר ילדים בריאים מגיל אחד. הטלתי שליחות זו על “רחלנא”, רחל שמחוני ילידת יוון, שידעה לדבר ספרדית עם ילדי תורכיה. רחל ניהלה במשך שנים את המשתלה ברחביה וכאשר נאלצנו לעזוב את החווה ליד תלפיות שימשה כאם-הבית לחניכים ולחניכות שהתרכזו בקטמון. היא חזרה מ“מחנה ישראל” עם קבוצה של 50 ילדים, במקום 40 לפי המתוכנן. לקבוצה זו הסתננו גם שני נערים מופרעים, שרחלנא פסלה אותם עוד במחנה ישראל, ונאלצנו להחזירם כעבור ימים אחדים.

זכור לי היטב אותו יום כשציפינו לילדים הראשונים. הייתי דרוכה וחרדה. ידעתי כמה אנו חייבים לילדים אלה, ואף לאחר כל ההכנה הייתי מלאת חששות: האם נצליח? האם יש לנו די מורים ומדריכים מתאימים? איך נשמור עליהם בלילות? עמדתי על יד חדר האוכל צופה לבואם. בדחילו ורחימו תיכננתי את הצעדים הראשונים: אוריד אותם ישר אל חדר האוכל לרחיצת ידיים וסעודה ואחר-כך אוביל אותם אל הבית שהוכן עבורם. בעמדי כך שקועה בהרהורים עלה פתאום קול מנבכי נפשי, אך נשמע כאילו ממרחקים בא. רעד עבר בי. את קולו של עֵלי בני שמעתי: “הנה הם באים”.

“קול קרא לי והלכתי”. הן בעקבות הקול הזה ועקב היגון שאפפני יצאתי לשקם את הכפר הנטוש. ממנו שאבתי כוח והשראה. רציתי ליצור פה אווירה שתחנך להתיישבות ילדים מארצות רחוקות ושונות. “הנה הם באים”… מהדהד קול בתוכי. כן, קולו של עלי הוא, הנשמע בחובי, בתוך תוכי…

הפניתי את ראשי לעבר מבואות הכפר ואוזניי קלטו המיית אוטובוס מתקרב – הם הגיעו!

הילדים הראשונים באו ברובם מהעיר איזמיר שבתורכיה. חלקם מבתים טובים, אך רובם מוזנחים מבתי-יתומים. שעת המבחן הגיעה. איך לקרב ילדים אלה לארצנו, אל נופיה ואתריה ההיסטוריים? איך לנטוע בהם הרגשת מולדת? איך לאמן אותם בעבודה חקלאית ולהכשירם להתנהלות בהר? סימני-שאלה רבים צפים ועולים.

מעטים עדיין הישובים שלנו בהרים. המים הם הקובעים את מגמות ההתיישבות במושבות יהודה ובגליל, שאדמתם טובה לגידול תבואה, חיטה, שעורה ומטעים. לא כן באזורי ההרים. כאן יש להיאחז באדמה ממש בציפורניים, להבקיע שבילים ותלמים בין סלעים וכל נטיעה לא תצלח באקלים שלנו בלי מים. כפר הנוער הזה הוא בית-ספר חקלאי ראשון מסוגו בהרים, הילדים הם, כאמור, ילדים עולים ללא כל זיקה לעבודת-האדמה וללא נסיון כלשהו בחקלאות, ודבר זה מחייב מאמצים מוגברים מצד המחנכים והמדריכים, גישה זהירה וידע רב.

ניסיתי בשיחות הראשונות לעמוד על טיבם של ילדי איזמיר ועלה בדעתי לברר אם יש להם ידיעה כלשהי על שבתי צבי, שחי ופעל בעירם. לתמהוני לא ידעו הילדים דבר וחצי דבר על משיח-השקר שעורר בזמנו את כיסופיהם של המוני ישראל בארצות הגולה לקראת ארץ-ישראל. בימי ילדותי באוקראינה שמעתי וקראתי על שבתי צבי, על התנועה שחולל וההתלהבות שעורר. בן-צבי השקיע הרבה זמן, מחשבה ומאמצים לחקר התנועה השבתאית וספיחיה השונים, ואילו ילדים אלה, הבאים מעיר-מולדתו של “המשיח” – אף שמו אינו אומר להם דבר. משונה ותמוה.

עם בואה של החברה הראשונה עשינו את כל המאמצים לפתיחת בית הספר. מלכתחילה חשבתי שנוכל לשתף פעולה עם בית-הספר לילדי העולים שנפתח בשכונה הסמוכה, אך לאחר כמה ביקורים בבי“ס זה הוברר לי, כי הדבר אינו סביר מחמת המגמה המיוחדת של כפר-הנוער שלנו, והיא – הכשרה חקלאית להתנחלות בהר, שאינה עולה בקנה אחד עם תכנית הלימודים בבי”ס רגיל. בהיסח הדעת העלו ביקוריי בביה“ס תועלת, שכן נזדמן לי שם המורה לטבע יוסף הלפרין, ולפי טביעת-עין ראשונה הכרתי כי הוא מתאים ביותר לביה”ס שלנו. ואכן יוסף הצטיין בהוראת הטבע, עבר לגור בכפר ועזר הרבה בהדרכת הילדים, כפי שיסופר להלן.

לפי המלצתו של המפקח משולם ממשרד החינוך צירפנו את המורה רבקה רעיתו של יצחק, מהעובדים הראשונים בכפר, כמנהלת ביה"ס. היא הצליחה כמורה, אבל ריכוז הלימודים הכביד עליה. ב-1951 התפטרה רבקה מעבודתה ובמקומה טיפל בריכוז הלימודים המורה יוסף הלפרין.

משהגיעה חברת הילדים הראשונה חילקנו את הילדים – לא לפי גילם אלא לפי רמתם, שכן נוכחנו כי הרמות הן שונות מאוד גם בין בני גיל שווה. בתוך הכיתות עצמן היה הכרח לקיים שיעורי-עזר נוספים לילדים במסגרת קבוצות קטנות, כדי להתאימם לכיתות. כך נהגנו גם בבוא חברות-הילדים הנוספות. פרט לכך היו גם העברות של תלמידים מכיתה לכיתה במשך שנת הלימודים, ודרוש היה מאמץ תדיר לקיום הלימודים כתיקנם.

אני עצמי העדפתי לעבוד עם הילדים בענפים במשתלת היער, במשתלת עצי-הפרי ובגן-הירק, הייתי סבורה, כי בדרך זו אצליח לפתח את הזיקה שלהם לעבודה, להעניק להם תחושה של מולדת וקשר עם נוף הארץ והצמחיה, לימים נתעורר ספק בלבי לגבי בחירתי זו, שמנעה ממני היכרות קרובה יותר עם הילדים בכיתות, כדי לעמוד על אופיים והישגיהם בלימודים. לפיכך שמחתי על כל הזדמנות שניתנה לי ללמד בכיתה, למלא מקום מורה חסרה ולעמוד מקרוב על התקדמות הילדים בלימודיהם.

מקום מגוריהם של רוב המורים היה מחוץ לכפר, ובהיותם תלויים בתחבורה ציבורית לעין-כרם, נשתבשו הזמנים תכופות, נגרמו איחורים ודילוגים ומערכת השעות היתה יוצאת נפסדת. עוד בראשית עבודתנו הגעתי למסקנה, כי הרבה בעיות פדגוגיות ניתן היה למנוע אילו גרו כל המורים והמדריכים ביחד עם הילדים – בכפר.

הבעיה החמורה ביותר היתה זו של חוסר מדריכים מתאימים בשעות שלאחר הלימודים והעבודה. לעתים תכופות הייתי נתקלת בביקוריי בחֶברות בילדים מתרוצצים ללא שום עיסוק, מתקוטטים או שטופים בסתם משחקים, ואילו המדריך הזמני שלהם, על פי רוב סטודנט, שקוע אותה שעה בלימודיו בחדרו. דבר זה הטביע כמובן חותמו על מהות ההדרכה. לעתים לא הייתי מבליגה ונוזפת במדריכים האלה שאינם מקיימים שיחות עם הילדים ואינם מבלים איתם בשעות הערב.

נתייסרתי לא מעט בחיפושיי אחרי מדריכים טובים, וכדי למלא במידת האפשר את חסרונם נהגתי מדי ערב להיפגש, ולו לשעה קצרה, עם הילדים. הילדוּת נגזלה מילדים אלה ולפיכך הם נזקקים כל כך לטיפול אינדיבידואלי וחברותי, לחמימות, להרגשת-בית.

נחרתו בזכרוני תופעות שונות שיש בהן כדי להעיד על תחושות ודימויים שנתעוררו בילדים עם המעבר למציאות חדשה. על כמה מהם יסופר להלן.

הבחנתי כי למנחם מציקים הגעגועים להוריו. כאשר קיבל איגרת עם ידיעה על אירוע חגיגי צפוי בבית, הצעתי לו שיסע לשבת הביתה ונתתי לו כסף להוצאות-הדרך. הוא היה מאושר. נסע, אך לא חזר למחרת השבת. חששתי שהורים מעכבים בעדו ולא יחזור, אך לאחר כמה ימים חזר ונראה היה, כי שמח להיפגש שוב עם הבנים, ללכת לבית-הספר, לצאת לעבודה.

כעבור כמה שבועות שמתי לב שהילד נראה עצוב. הבינותי ששוב תקפוהו געגועים הביתה. ניסיתי לדבר איתו על חשיבות הלימודים, ההכשרה, העבודה – אך הוא הגיב בשתיקה. בשעה מוקדמת בערב שבת בא אלי וביקש שוב כסף להוצאות-דרך. נתחשק לו שוב לנסוע לשבת הביתה. ניסיתי להסביר לו כי לא יתכן הדבר, כי צריך לאפשר מדי פעם לילד אחר לבקר אצל הוריו שהגיעו ארצה, ותקציבנו להוצאות אלו הוא מוגבל מאוד. אמרתי לו בפשטות: אולי יוכלו הוריך לממן את נסיעתך? הוא לא הגיב על הצעתי ועזב אותי מרוגז. מבעד לחלון ראיתיו עומד זעום ואינו זז מהבית. חשתי מה מתחולל בלבו. אך זזתי מהחלון ואבן ניפצה את השמשה. לא היה ספק בלבי לגבי זהותו של מנפץ-השמשה, אך הנחתי לו. בערב קראתיו אליי. משנכנס לחדר הסתכל בשמשה השבורה ודמעות עמדו בעיניו. כל תוכחה מצדי היתה כבר מיותרת. מצפונו הציק לו. כתבתי להוריו, ביקשתי את אמו שתבוא לבקרו בכפר. הוא היה מאושר בבוא האם, נעשה רגוע יותר, ולא חששתי שינפץ שוב שמשות.

ועל בן אחר, יהודה, קטן, צנום, למראית-עין צעיר מכל הבנים בחברתו, אך גילו כגילם – 13 – 14. פעם נתפס בקלקלתו.

רציתי מאד שהילדים יגדלו כהלכה ודאגתי היתה נתונה למזון מבריא ומזין. למרות התקציב הזעום שעמד לרשותנו והגבלות תקופת הצנע, שהיו בתוקפן אז, עשינו למעלה מיכולתנו כדי שהילדים יקבלו תזונה מספקת, ובעיקר דאגנו לארוחת-בוקר מזינה בטרם יצאו בבוקר לעבודה וללימודים.

השתדלנו להשיג בשעה מוקדמת לבן מ“תנובה”, וכוסות הלבן שסופקו בחדרי האוכל לכל הילדים הרנינו את לבי, שכן ידעתי שהילדים ייצאו לבית-הספר ולעבודה כשהם שבעים.

בוקר אחד, לאחר שהילדים הספיקו להתרחץ על יד המעיין והיו ישובים בחדר האוכל רעננים ושמחים, נתחשק לו לבן זה להעיף ברגליו את השולחן עם כל כוסות הלבן שהיו ערוכות עליו. מעשה-משובה זה עורר את צחוקם של כל הילדים ואחדים מהם נתפסו אף הם למעשי-קונדס.

זימנתי את הילד לחדרי, לא ראיתי צורך להוכיחו על מעשהו. רק אמרתי לו: אתה תקבל כרטיס לאוטובוס ותיסע הביתה.

לשמע דברי נדהם.

בו ביום ערכתי שיחה עם הילדים, לא עוד צחוק היה בפיהם. הם הביעו צער על המעשה הרע. ידעתי: מעשים מסוג זה לא יישנו כבר.

כעבור ימים אחדים חזר אותו נער לכפר. נכנס למשרדי כשדכאונו ניכר בו ואמר בלחש: “אמא מבקשת שתקבלי אותי בחזרה”. אמירתו זו ובעיקר הנימה של דבריו, היה בה כדי לפזר את היסוסיי כיצד לנהוג.

שאלתיו: “אתה רוצה להיות ילד טוב? תסכים לעזור לי כאשר ילד יתפרע?” הוא השיב ללא היסוס: “כן” והרגשתי שהכן" הוא כן. השארתיו בכפר ולא הצטערתי על כך.

אפשר לומר כי למדתי הרבה מהילדים עצמם איך להתייחס אליהם, וצדק מי שאמר, כי לא פחות משהתלמידים לומדים ממוריהם – לומדים המורים מתלמידיהם.

ומעשה בחיים יליד איסטנבול, ילד אדיב ומנומס שהצטיין בכל עבודה. טוב היה לראות אותו בחריש. הילד הזה, אמרתי בלבי, יגדל כחלוץ וביום מן הימים יהיה ודאי חקלאי טוב בקיבוץ או במושב. ניכר היה שהוא נהנה מעבודתו שעה שהיה חורש בפרידה או בכל עבודה אחרת, שכן עבר מענף לענף ועשה מלאכתו תמיד ברוח טובה, במסירות ותוך כדי הנאה ממעשי-ידיו.

טיפוס אחר לחלוטין היתה אמו. בשום אופן לא השלימה עם כך שבנה יהי פלח או פועל פשוט. היתה מלאה תרעומת על הכל. המשפחה לא נקלטה בארץ וחזרה לאיסטנבול. היא לקחה איתה את בנה חיים.

עובדה זו הכאיבה לי מאוד. בסתר לבי קיוויתי כי איך-שהוא יצליח להשפיע על הוריו לבל יירדו מהארץ, ואם לא, שיישאר לבדו. אך הוא הלך, הלך אחרי אמו.

לעתים אני רואה אותו בעיני-רוחי כשהוא משוטט ברובע היהודי של איסטנבול ולבו פועם לקראת החריש בכפר-הנוער…

אברמל’ה – הטוב בבנים. ילד חברותי, רכש חברים גם בחברות אחרות והצטיין בלימודים ובעבודה כאחד. בו בחרנו לוועדת התרבות.

לא יכולנו לכבוש את צחוקנו כשלפתע בא שינוי בקולו הרך והעדין והוא נתעבה. כרגיל אצל ילדים בגיל מסויים, אך פתאום התחיל להשתעל. הלכתי איתו לקופת-חולים ונאמר לי, כי יש חשד לשחפת. לבי המה לו לבן יקיר זה. הורים אין לו בארץ והרופא ייעץ לשלוח אותו לקרוביו. לא טוב שיהיה עם הילדים, שיתאמץ בעבודה, כדרכו תמיד. זימנתי את קרוביו לפגישה. הסברתי את מצבו של אברמ’לה והם לקחוהו לביתם. רחק מאיתנו אברמ’לה. במשך זמן-מה שלח איגרות-קצרות. סיפר שעדיין חולה הוא, עדיין משתעל… ואני הייתי משיבה לו קצרות, אך כעבור זמן נפסק הקשר. סמכתי על עליית הנוער שתוסיף לטפל בו, אך לעתים הציקה לי המחשבה שלא עשיתי די להבראתו של איש יקר זה.

נסים – גדל בחו"ל בבית-יתומים, אך לא קיפח שם את עליצותו, טוב-לבו ויושרו. יום אחד פגשתיו כשהוא משחק בעליזות בגלגל שגילה בשטח. שמחתי על גילוי פתאומי זה של ילדות מתרוננת.

כל שיחה איתו היה בה כדי להרנין לב ולבשר שילד זה צפוי להצלחה בכל אשר יפנה. המשכתי בקשרים איתו גם לאחר שנים. הצעתי לו לעבור מהקיבוץ לתפקיד של הדרכה באחד ממוסדות ההכשרה, כי נראה היה לי שזה מתאים לכישוריו. הוא חכך בדעתו ובענווה בלתי מעושה היה אומר לי: “מה אני יכול לתת לילדים?”

אני רואה צורך להזכיר במיוחד את הנער הטוב והמנומס דוד שסימל בעיניי את הטוב והנאצל שביהדות תורכיה. כמעט שלא שמעתיו מרים את קולו. דיבורו בנחת ובתבונה, כאילו נחבא אל הכלים, והיתה לו השפעה ברוכה על חבריו. מוצאו מבית מסורתי והוא ספג בו את הערכים הטובים של היהדות. היה בין המעטים שגילו עניין ורצו לדעת על ראשיתה של העליה העובדת, יסוד “השומר” וכד', ובדברי ההסברה הייתי חוזרת ואומרת לו: לשוב למולדת פירושו להתאחז באדמתה, לעבדה ולשמרה.

“מסתננים!”    🔗

העברנו את חברה א' לשני הבתים שבמעלה ההר, מזרחה מבית-הספר. היו אלה בתי-אבן עם חדרים מרווחים ובקירבתם חורשת-אורן – מקום אידיאלי בשביל ילדים. ליל-ביעותים אחד נחרת בזכרוני. חדר-מגוריי היה ברחוב המעיין, מול הבקעה. על פי רוב הייתי יוצאת בשעות הלילה לבדוק אם הכל בסדר ואם השומר סובב בשטח הכפר. אותו לילה כשהייתי שקועה בשינה עמוקה התעוררתי פתאום לשמע צעקות הילדים. קפצתי בחרדה החוצה ולקראתי רצים הילדים מחברה א' וצועקים: “מסתננים! מסתננים!”

לאחר שהרגעתי אותם קצת ניסיתי להציל מפיהם שמץ-דבר. אחד סיפר ששני מסתננים הציצו דרך החלונות לחדרם, שני אמר שראה שלושה פרצופים.

“ואולי רק נדמה להם שהיו מסתננים – שאלתי אותם – הן מסתננים לא היו מסתפקים בהצצה בלבד”. עתה נמצאו כבר ילדים שאמרו “אולי באמת רק נדמה היה לנו שאלה מסתננים, אבל כשצעק אחד מהילדים ’מסתננים!’ – קפצנו כולנו מן המיטות ורצנו אלייך בפיג’מות”.

עליתי עם הילדים אל בתיהם כשאני מנסה תוך כדי כך להרגיעם אם כי אני עצמי לא הייתי רגועה לחלוטין. הרהרתי לעצמי: ואולי באמת מסתובבים במקום מסתננים מזויינים? האין אנו מסכנים חלילה את חיי הילדים בכפר הזה, המבודד שעל הגבול?

בינתיים הגיע גם השומר ואף הוא טען כי אין יסוד לחרדה, ולא הבחין בשום תנועה חשודה. בהלת-שוא היא זו, אמר. ראיתי בכל זאת צורך להישאר אותו לילה עם הילדים למעלה, ליתר בטחון, ואת השומר ביקשתי שיגלה עירנות יתירה וירד מדי פעם למטה.

הילדים פינו לי מיטה ע"י זה ששניים שכבו במיטה אחת. והנה הגיעו אלי לחישות חשודות בין הנערים והסתבר לי, כי אחד הבנים, מבוגר מחבריו, נער מפגר, עלה בלילה על מיטתו של הנער הצעיר בחברה, כבן 12, שפניו כפני ילדה, הקטן נבהל והרים קול צעקה לאחר מכן התיישב על-ידי כשהוא רועד ובוכה בכי-תמרורים. בדבריו המקוטעים הפליט גם את שמו של הנער המתבגר וטען, כי אין הוא רוצה לגור בבית יחד איתו. השתדלתי להרגיעו והבטחתי לשכן אותו בחדר אחר. את הנער התוקפני הוצאנו מהכפר.

אחדים מהם נרדמו ואחרים התקבצו סביב המיטה שעליה ישבתי, כשהם מדברים על בתיהם, על אמא ועל אבא. אותו לילה תקפו אותם געגועים עזים לבית שעזבו. אחד הנערים, חניך בית יתומים, סיפר: “גם שם (כלומר בבית-היתומים) לא היינו שקטים בלילות, פחדנו מן הנערים הגדולים”.

לאחר המקרה העברנו את הבנים מחברה א' בחזרה לבית הלבן שמצפון לבקעה, שהיה מיועד לחברה נוספת. הצטערתי שמזניחים שני בתים טובים ריקים ליד החורשה, מדי פעם היו הילדים עולים, בעיקר בשבתות, אל החורשה, ואת הבתים הריקים נעלנו והשתדלנו לשמור שלא יפרצו אליהם עולים חדשים. השקענו עמל רב בשיפוץ הבתים, ואמנם הצלחנו לשמור עליהם, עד שהעברנו את כפר הנוער לאגף החינוך של הממשלה ואת שני הבתים עם החורשה מסרתי לאכסניית הנוער – שטח של ששה דונם.

הבנות מחברה א' גרו עם אם-הבית רחלנא בבית הנמצא בסימטה מצידה הימני של הבקעה בצלע ההר.

רחלנא היתה להם כאם ואחות, ואני אהבתי לבקר אצלן מדי פעם.

במרכזה של הרחבה, כמעט מול בית-האוכל, היה בית קטן, דוּ-קומתי שקומתו הראשונה שימשה אחר-כך כמועדון לחברה ב', ואילו בקומה השניה סידרנו את המרפאה. זו היתה ממלכתה של החובשת בלהה, והורגשה בה אווירה מיוחדת. שני חדרים שימשו כבית-חולים זוטא – חדר לבנים וחדר לבנות. מיטות עם כלי-מיטה צחורים עמדו בשני החדרים. היתה גם פינת אמבטיה וחדר שבו היתה בלהה מטפלת בילדים הזקוקים לטיפול. בלהה היתה מקבלת תוספת תזונה עבור הילדים החלשים, ובמיוחד ביצה. “קופת-חולים” סיפקה לנו תרופות בשפע.

הבנות בכפר היו להוטות לעבוד עם בלהה. היה תור לעבודה זו, אך כמעט כולן ביקשו להאריך את עבודתם במרפאה למעלה מהזמן המוקצב להן. אחדות מהן נדבקו מבלהה בחיבתן למקצוע הסיעוד ולאחר שעזבו את כפר-הנוער – הלכו ללמוד בבית-ספר לאחיות.

את בלהה הכרתי עוד בחוות-הלימוד שם שימשה זמן-מה כאחות. כשהכינותי את כפר הנוער לקבלת הילדים הזמנתי אותה לשמש כאחות במרפאת הכפר והיא הצליחה ביותר בעבודתה זו.

לא פעם, בשעות מצוקה ודאגה הייתי נמלטת אל בלהה שהבינה לנפשי גם כשלא הסחתי בפניה את מרי-ליבי. עצם המגע עם בלהה במרפאתה היה בו כדי להרגיע. גם את החברות מארצות-הברית שהיו מבקרות אצלנו, וכן גם מבקרים אחרים, היינו מפנים למרפאתה של בלהה, ואגב ביקור יכלו לשוחח עם כל ילד שהיה משתהה לטיפול במרפאה.

 

חברה ב' – 16.5.49    🔗

חודשים מעטים לאחר שנתקבלה חברת א' הגיעה לכפר חברה ב', שקראנו לה “קיבוץ גלויות”. היו אלה ילדים ניצולי השואה ממזרח-אירופה שהגיעו אלינו מ“עליית הנוער”: מבן-שמן מ“אונים” שבכפר סבא, מרמת-הדסה וממחנה ישראל – ילדים מ-14 ארצות, הכבושות ע"י הנאצים, וכל ילד הוא סיפור אימים בפני עצמו.

התכונה לקראת קבלתם של ילדים אלה היתה רבה מאוד, שכן ידענו כי הם זקוקים לטיפול מיוחד. בנפשם ובגופם סימלו ילדים אלה את ההשמדה של שליש עמנו. היו ביניהם כאלה שניצלו בידי הוריהם וקרוביהם, שהצליחו להכניסם בעוד מועד למנזרים, והיו גם ילדים שנעזבו בבתיהם לאחר שההורים נחטפו בידי הנאצים ושכנים נוצרים אספום לביתם. הרגשנו, כי ילדים אלה צריכים להיות במרכז תשומת-לבנו. המישקע המר שהם נושאים בלבם מחייב אותנו לראות בכל אחד מהם עולה בפני עצמו ולהקדיש לו את כל העומד לרשותנו, כדי שהוא ירגיש כי מצא כאן בית.

אולי מן הראוי היה שנתחיל את טיפולנו בילדים בשיחות עם כל אחד כדי למצוא מאיזה בית הוא בא, ההיה קשור למסורת יהודית, לציונות וכו', אך אותה שעה נראה היה לנו, כי הדבר הראשון שיש להעניק לילדים הוא – האפשרות לשכוח את עברם. לפיכך לא הרבינו לחקור ולדובב אותם, אך לעתים היו הם עצמם מרגישים צורך נפשי לפתוח את סגור-לבם ולהסיח בפנינו מועקת לבם מימי -האימים.

איתרע מזלם של ילדי חברה ב' שהשגתי עבורם כאם-בית את דרורה אייזנר, שהצליחה ליצור קשר נפשי עם הילדים והבינה לרוחם. היא עצמה היתה מניצולי השואה אישיות בעלת תכונות נפשיות נעלות. כאם מסורה התמסרה לילדים. גם המדריכים של חברה זו, רחל ודוד – מוכשרים ומסורים – ניחנו בגישה חינוכית-פדגוגית טובה לילדים, והצליחו תוך כדי שיחות, טיולים וסיורים להחדיר בהם את רוחה של ארץ-ישראל, לחבב עליהם את ענפי החקלאות לסייע להם להשתחרר במידת-מה ממועקת עברם הטראגי – דבר שהיו מעוניינים בו במיוחד, לפי הכרתם והתרשמותם של המחנכים.

אחד הנערים היה מרבה לספר על הדברים האיומים שעברו עליו גם מבלי שנתבקש. משהרגיש כי דבריו מזעזעים – היה מתעורר לסיפורים נוספים כדי לעורר שימת-לב לעצמו. גירסות שונות היו לו גם לדרך שבה ניצל. פעם סיפר איך השליכו לנגד עיניו את אביו חי לקבר שכרה במו ידיו, ופעם אחרת סיפר איך שהוא ואחותו הסתתרו מאחורי הרהיטים כשנכנס לבית חייל ס.ס, הוציא את אחותו שפרצה בבכי ואילו בו לא הבחינו כלל.

סיפורים דומים שמעתי גם מפי ילדים אחרים מארצות השואה כך סיפרה בת שנמסרה למנזר, מבלי שתדע מי מסרה, כי המנזר זכור לה יותר מאשר ביתה. ובלשונה היא: “כל דבר במנזר היה זר ומדכא. הנזירות היו מקיפות אותי בשאלות, אך אני למדתי לשתוק. עד עכשיו קשה לי לדבר. מדי בוקר היו מכניסים אותי ואת יתר הילדים שנלקחו מבתים יהודיים אל הכנסיה. הייתי עוצמת עיניי ורואה רק את אמא ואבא, ולא את דמותו של ישו. נדמה היה לי שאני שומעת שאמא מדברת אליי ולא רציתי להאזין לתפילה שהשמיעו באוזנינו. הימים נמשכו כנצח. חדלתי להאמין שפעם יוציאו אותי מכאן. בהתחלה סירבתי גם לאכול. נזירה היתה מפצירה בי שאוכל ואף מנסה להאכיל אותי בכוח, עד שהתחלתי בעצמי להושיט את היד אל כף המרק, כי מאוס עלי מגע ידה של הנזירה”.

כבת 13–12 היתה ילדה זו ובעיניי נראתה כבת 6, אך מעיניה הגדולות והנבונות נשקפה תוגה עמוקה. היא כאילו גזרה אֵלֶם על עצמה, וגם בשעה שחברותיה התחילו כבר לשיר – הוסיפה לשתוק. שתיקה רועמת.

לעתים כשהחניכים בכפר הו מקבלים איגרת מקרובים – נתמלאו עיניה דמעות. “אני” אמרה, “לעולם לא אקבל מכתב. לי אין נפש קרובה עלי אדמות”.

כשנסעתי באותם ימים בענייני הכפר לתל-אביב, שלחתי איגרת לכפר על שמה. הבנות סיפרו לי שהיא לא האמינה כי אכן לה נועד המכתב. “לא יכול להיות, איש לא יכתוב לי” – אמרה, תוך כדי לטיפת המכתב. לבסוף פתחה את המעטפה ואמרה בהשתוממות: “באמת אליי”. פעמים רבות, לדברי הבנות, היתה מוציאה את המכתב מכיסה וקוראת אותו מחדש. כשנפגשה איתי בשובי לכפר הסתכלה בי במבט של חבה ותודה. הרגשתי במבטה כמה הקלתי עליה באיגרת קטנה זו ששלחתי לה. היה זה כאילו קיבלה ד"ש מביתה. ניסיתי לעורר בה תקווה שאולי עוד נגלה מישהו מבני ביתה, שהרי היו כבר מקרים רבים מעין אלה. סיפרתי לה כי בחוות-הלימוד ביקרו אצלי אם ובת מניצולי השואה ואגב שיחה עם הבנים עלו על עקבות הבן-אח שנמצא בחברת ילדים באחד המשקים של מועצת הפועלות. ולא מקרה יחיד היה זה.

זכור לי הנער ב'. היה מלא תסביכים נפשיים. תחילה חשבתי כי אם יספר ייקל לו, אך-כל-אימת שהיה פותח בדברים היה מגיע להתרגשות יתרה, כאילו חי מחדש את השנאה בבתי הנוצרים, במנזרים. לפי דבריו היה בן שלוש כאשר הנאצים לקחו את הוריו ואת אחיו, ואילו בנוכחותו לא הבחינו כלל. שעות ארוכות שכב בפינתו עד שבאה שכנה ולקחה אותו. לא הרגיש יחס אנושי מצידה. טיפלה בו כבחתול או כלב, ואף את מזונותיו היה מקבל על הריצפה, ליד הכלב. לאחר זמן העבירה אותו לבית אחר וגם שם הרגיש במבטי-איבה ששלחו לעברו בני-הבית ולבסוף העבירוהו למנזר.

נתקלנו בקשיים רבים בסידורם של ילדי חברה ב' (“קיבוץ הגלויות”) בבית-הספר. כמעט שלא היו ביניהם יודע עברית. כל אחד ושפת ארצו כל אחד וסיוטי ילדותו שרדפו אחריו, אך ילדים אחדים התקדמו ולמדו בשקידה והגיעו להישגים, מלכתחילה לא השלימו עם העובדה שמחזירים אותם לכיתה א' ללמוד א'-ב’ ורק כעבור חודשים, לאחר שהתחילו לקרוא, לכתוב ולדבר עברית העלינו אותם לכיתה גבוהה יותר ונחה דעתם.

באחד הימים ביקרה אצלנו משלחת “הלייבור” מאנגליה". חברי המשלחת הביעו תמיהה והתפעלות כשהצגנו בפניהם ילדים מ-20 ארצות, מ-20 שפות ותרבויות, המתחנכים וחיים יחד. הסברתי להם, הרי כולם הם בני עם אחד, עם ישראל, המפוזר בארצות רבות, וכאן – במולדת הישנה – חוזרים הם אל שפתנו ותרבותנו העברית.

למרות כל הקשיים והתקלות בניהול בית-הספר, מחמת חילופי המורים וחוסר מדריכים מתאימים, הגענו להישגים בהתקדמות הילדים בלימודים ובעבודה.

רבקה, מרכזת בית-הספר העלתה זכרונות על כמה מהחניכים: משה מחברה ב' מפולין, לא רצה להיכנס לכיתה ללמוד והיה משחק בגולות בחוץ. משנוכחתי כי כל מאמציי להכניס אותו לכיתה לא הועילו, באתי אלייך, רחל, לדרוש בעצתך ואת אמרת: “אי אפשר לסחוב ילד בקרניים”. סיפרתי על המקרה למפקח יוסף, מעליית הנוער, ואף הוא אמר לי: “תני לו לשחק, עד שיימאס לו וייכנס בעצמו לכיתה”, וכך היה. חודשים שיחק הנער בגולות עד שביום בהיר אחד נכנס לכיתה, התיישב ונוכח שאינו מבין דבר. מני אז התחיל לבוא יום-יום בזמן, כדי לא להפסיד את ראשיתו של השיעור, שכן נהגתי להעביר את הנושא החשוב והמעניין בתחילתו של השיעור, כדי שהתלמידים ייווכחו, כי כל המאחר מפסיד את העיקר.

ועל הנער יעקב מתורכיה: יום אחד לא היו מים בכפר, כי המנוע של הגנרטור לא פעל. בעודי חוככת בדעתי מה לעשות, עבר פתאום יעקב בחולצה נקייה, עם צווארון לבן. אמרתי לו: “שבת היום, ואתה כבר מצוחצח”. ענה לי: “אני רוצה להניע את הגנרטור, כדי שיהיו לכל הילדים מים בשבת”.ועוד סיפרה רבקה:

בני החברה הראשונה שבאו מתורכיה, היו ברובם אנאלפבתיים. זרים היו לכל המתרחש כאן, ולפיכך נראה היה לנו, כי טיולים בסביבה עשויים לסייע לחינוכם יותר משיעור. היינו מרבים לסייר איתם ותוך כדי הסיורים הייתי מסבירה להם: “רואים אתם כביש זה? לא היה כאן זכר לכביש עד שבאו בחורינו וסללו אותו בזיעת אפם, וגבעה זו שמול עיניכם אף היא לא היתה קיימת עבורנו עד שבאו חיילינו ובדמם כבשו אותה”, וכו' וכו'.

ברוח זו הייתי מספרת להם על ארץ-ישראל, ובמיוחד על כפר הנוער שלנו שאף הוא לא היה קיים עד לפני זמן קצר.

יום אחד בא אלי אותו נער, שהזכרתיו לפני-כן, יעקב, ואמר לי: "המורה רבקה, את עושה לי כאב-ראש. בתורכיה אף פעם לא אמרו לי שהבית לא היה והמקום לא היה. שם תמיד היה הכל ורק כאן אתם אומרים זה לא היה, וזה לא היה… "

לימדתי את הילדים את שירו של שניאור על אליהו הנביא ושילבתי דברים על יציאת מצרים, חג הפסח, ובמיוחד הדגשתי את החשיבות של ליל-הסדר, כשדלתו של כל יהודי פתוחה לקראת כניסתו שלך אליהו הנביא. דיבורי הופרע ע"י קריאתו של יעקב: "לא נכון, אליהו הנביא מופיע רק באיזמיר. שם היהודים ראו אותו… "

וזכור לי הנער דוד, שהיה עומד תכופות על יד השער, מחכה לתיירים שהיו באים אלינו, כדי לקבל מהם “טיפים”. כל נסיונותינו להניאו מכך עלו בתוהו. הוא היה אומר לנו: “אני אוהב לטייל איתם ולהראות להם את הכפר, כל מה שיפה אצלנו”. נער זה עיסוקו עתה: הדרכת תיירים.

משנתגלה לנו כי אנשי המיסיון מנסים לחדור לכפר כדי להדיח את חניכינו, הפקדנו שמירה על בתי הילדים. יום אחד הבחנתי בכומר מדבר עם קבוצת ילדים שלנו. ניגשתי אליו ובאדיבות רבה הסברתי לו, כי בכפר זה מתחנכים ילדים ללא הורים, וכל המעוניין לשוחח איתם חייב ליטול רשות מהנהלת הכפר. את צודקת בהחלט, השיב הכומר, אך תרשי לי להציג את עצמי: אני פייר דה-קונטה, החבאתי בזמנו את אנשי גוש עציון במנזר שמאחורי מנזר רטיסבון ואף איכסנתי את ילדי רמת-רחל בזמן המאורעות. כל הכבוד – אמרתי – אני מזמינה אותך אלינו הביתה. ואמנם הוא בא איתי, ישב וסיפר על הערכתו והזדהותו המלאה איתנו. לפני צאתו נתנו לו במתנה את ספרו של הרצל. לאחר זמן נודע לנו שנסע לח"ול והיה דורש ברבים בשבחן של הציונות וישראל.

כשעלה גרעין של בית"ר להתיישבות בצטף הסמוכה לכפר – חוככים היינו בדעתנו אם אנחנו כחברי ההסתדרות צריכים לשתף עצמנו בשמחתו של גרעין מפלגתי מהימין. החלטנו בחיוב ויצאנו בשיירה ןבשירה אל הישוב החדש, עם דגל כחול-לבן ודגל אדום של ההסתדרות. ניצלנו הזדמנות חגיגית זו כדי להסביר לילדים שבעינינו העיקר הוא ההתיישבות על אדמת המולדת ואין זה חשוב כלל מאיזו מפלגה הם המתיישבים.

כשהגענו למקום נוכחנו לדעת, להפתעתנו ולאכזבתנו, שהיינו היחידים שבאנו לשמוח בשמחתם ואף נציגי המפלגה שלהם לא באו. אחד מהם אמר לנו “היום לימדתם אותנו מיהו עם ישראל”.

 

המורה יוסף    🔗

המורה יוסף הלפרין עשה אתנו בכפר מראשיתו, התמסר להוראת הטבע והוא שהפך את שני החדרים המרווחים שבבניין הסמוך למעיין ל“בית טבע”. יוסף דאג לבית-נכות זה, הכניס בו מוצגים שונים מן המקום ומן הסביבה, צמחי בר ובעלי חיים מאובנים. ממשרד החינוך וממכון וולקני קיבלנו מוצגים ומפות, וכן גם נחיל חי של דבורים בתוך ארון-זכוכית, המשקף את חייה של הדבורה. מוצג זה זכה לשימת-לבם של הילדים ומשך מבקרים רבים. מ“עליית הנוער” קיבלנו שלד אדם ללימודי אנטומיה – ואף זה עורר עניין רב בין הילדים. התחלנו לחפש מימצאים מאבן חרס מכל התקופות באדמת עין-כרם וסביבתה. הנגריה שלנו התקינה ארגזי-זכוכית שבהם נשתמרה התצוגה וכך זכינו לבית-טבע ראוי לשמו, ובתי-ספר רבים מהעיר ערכו בו ביקורים.

כל חניכינו זוכרים את בית-הטבע ואת המורה לטבע שהקדיש הרבה מזמנו לטיפול בילדים. עם רבים מהם קשר קשרי-ידידות והם הירבו לבקר אצלו, אהבו את הסיורים איתו ורתוקים היו לשיעוריו.

על אחד מסיוריו עם חברה א' ועם חברה ב' סיפר יוסף:

ערכנו סיור לירושלים, כשהגיעו האוטובוסים ביקשתי מהילדים לעמוד בשורה ולעלות לפי התור, כי אין צורך להידחק ולתפוס מקומות, שכן שמורים מקומות לכל הילדים. כמה ילדים בכל זאת נדחקו, דחפו את חבריהם ומיהרו להיכנס ראשונים. עליתי לאוטובוס וביקשתי מהמתפרצים לרדת, ולאחר שכל הילדים נכנסו אמרתי להם: אתם תלכו ברגל. הילדים נדהמו ונראו מוכנים לפורענות, אך לאחר שירדו ביקשתי מהנהג לזוז ואני נשארתי איתם בחוץ. אמרתי: “נתחיל ללכת ברגל”. סבור הייתי שהם יתרעמו, אך הופתעתי לראותם רגועים. תוך כדי הליכה, הרביתי לספר להם בדרך על הסביבה. התעכבנו ליד צמחי בר, סלעים או שרידי חורבה, והיה זה בעצם סיור שכאילו מכוון היה מראש להליכה ברגל. השעה היתה שעת דימדומים הלכנו לאיטנו, וכאשר החלו נוצצים הכוכבים שהילדים מעודם לא שמו אליהם לב הם הסתכלו סביבם בשימת-לב וחשתי שאסירי-תודה הם על שהלכתי איתם כברת דרך זו ברגל. בסיור זה נקשרו יחסי ידידות בינינו".

תהליך גיבושה של חברת-הילדים לא היה פשוט, ועל כך מספר יוסף: הרבינו בשיחות ולא קל היה להרגיל את הילדים להאזנה הדדית ולהתרכזות בנושא. פרט לכך נתנה אותותיה תקופת ההתבגרות ולא אחת הייתי נאלץ להתערב במריבות בין הבנים והבנות. הבנות חשו עצמן תכופות כנפגעות ע“י הבנים, ואפילו נמנעו לרקוד יחד, והיה צורך לפלס דרך להבנה הדדית וליחסים תקינים ע”י שיחות נפרדות עם הבנים והבנות כדי ליישר את ההדורים. לעתים תכופות הייתי סוטה מתכנית הלימודים ומספר להם על ארבע שנות המלחמה הקשות, על חיי בין הפרטיזנים ועל עניינים אחרים שנראה לי היה לי כי ראוי שיידעו עליהם. לא היה זה אלא טבעי שלא יכולנו ללמד לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, המותאמת לתלמידים ובתי-ספר בתנאים נורמליים, היינו נאלצים להתחשב עם רמתם של הילדים ועברם. דבר זה הכביד על מתן התעודות לבוגרי בית-הספר שלנו, כי במקצועות מסויימים לא הגיעו הילדים להישגים של ממש. אך אנו “התחכמנו” וסידרנו בכל-זאת תעודות לבל תהיה להם הרגשת נחיתות. תעודות אלה עזרו להם אח"כ בהמשך לימודיהם

ארץ-מוצאם של הילדים הטביעה עליהם חותמה. זכורים לטוב מבחינה זו יוצאי בולגריה, שקליטתם היתה קלה יותר.

מבין החניכים זכור לי ביותר התלמיד שמואל שניחן בכושר הסתכלות מיוחד ברמשֹים ובבעלי-חיים אחרים, בעודנו נער נתגלה בו חוש של חוקר, ורשימותיו על בעלי-החיים שפורסמו בעלון “חבריה” היו מעולות. עתה הגיע לתואר של פרופיסור בקנדה במדעי-הטבע. לצערנו ירד מן הארץ בהשפעת אביו.

זכורה לי גם מרים, נערה ערה, מפותחת יותר מבנות גילה. בדרך כלל היתה כל חברה מחולקת לשתי כיתות, לפי ידיעת הילדים בשפה העברית. מרים הגיעה אלינו ללא כל ידיעה בעברית וקשה היה לסווגה לכיתה המתקדמת, אך היא עמדה בתוקף על רצונה להיכנס לכיתה הזאת. התקדמותה בלימודים עוררה פליאה ועד מהרה היתה בין המצטיינים.

המעבר מילדות עשוקה לחיי חברה תקינים לא היה חלק אצל כל הילדים. עקבות ימי השואה נשתיירו בהם. היו ביניהם כאלה, שנהגו זמן רב לסחוב מחדר-האוכל פרוסות לחם ולהטמינן מתחת לכר או בתוך החולצה, אם כי מעולם לא הורגש בכפר מחסור בלחם. ראוי להזכיר שהילדים שלא נימולו ביקשו מהמדריך שייקח אותם לבית-החולים להימול, ולאחר שנימולו טיפלה בהם יפה האחות שלנו בלהה עמיר.

לעומת זה לא בקלות הסכימו להחליף לחליף שמותיהם הלועזיים בשמות עבריים, כי אולי יתגלו קרובי -משפחה שלהם והחלפת השם עלולה להכביד על התוודעות, ומהם שלא הבינו מה טעם לשינוי השם. אסתר טענה שהשם רוזנבוים הוא שם יפה, אך לאחר זמן הסכימה כי גם אילנית שם יפה הוא, והנערה סופי התרגלה לשם צופיה…

לא יישכחו ערבי קבלת השבת בכפר ומסיבות-חג, שהעשירו נפשם של הילדים שהיתה כמהה לחווייה של חג. אווירת השבת השתררה בכפר החל בשעת הדלקת הנרות. היינו מתכנסים בחסר-האוכל, רחוצים, לבושים חולצות לבנות, דרוכים לקראת בוא השבת. כל חברה היתה תורמת חלקה לתוכנית המסיבה ע"י קריאת פסוקי-מקרא, דברי-נביאים או מפרי-עטם של החניכים. לעתים היה בן-צבי בא אלינו ודבריו על השבת או על ירושלים היו בגדר תרומה רבת-תוכן במסיבות-השבת. המורה לציור אֵלי היה מנעים מנגינות בגיטרה שלו והילדים היו מצטרפים לשירה. יום השבת היה על פי רוב מוקדש לסיור בסביבה, לאחר שהכּרתי את המנזרים בביקוריי עם בן-צבי, השתדלתי לבקר בהם עם הילדים.

זכור לי במיוחד ביקורי איתם במנזר האיטלקי במעלה מדרגות השיש: הילדים התפעלו למראה אבן-הפינה עם שנים-עשר השקעים. בהזדמנות אחרת סיפרתי להם על אגדת בית-זכריה ואלישבע והשקעים שבאבן נראו בעיניהם כאותיות עבריות קדומות. קסמו להם מאוד מלאכת-המחשבת של המשֹכּית, העיטורים והקישוּטים בנוסח העברי הקדום. לא ציפיתי שהעתיקות האלו כך ידברו ללבם. בטוחתני כי למראה כל אלה הרגישו אף הם מה שאני הרגשתי אותה שעה: המקום לא נעזב במרוצת הדורות ע"י העובדים העבריים, ואנחנו הממשיכים…

לעתים אני מתפנה לסיור במנזרים שמשכו אותי אליהם באווירת הרזין והמסתורין האופפת אותם. המנזר השייך לוותיקן במבואות הכפר מזכיר במבנהו מבצר. חומה גבוהה מקיפה אותו ולפני כמה שנים נתגלו שם אגב חפירה קברות יהודים מימי הבית השני. כשאני מבקרת במנזרים עם אישי בן-צבי, איני נזקקת למראי-מקומות בכתובים ובמקורות שונים, שהרי הוא עצמו בחזקת מקור היסטורי. הבחנתי בפנים החצר בירידה לתוך מערה ע"י כוכים חצובים בסלע, ומשהסבתי שימת-לבו של בן-צבי לכך העיר, כי בכוכים האלה הובאו לקבורה מחשובי הישוב בישראל הקדומה.

יום אחד עליתי עם בן-צבי אל השטח הרוסי, בכוונה לערוך ביקור אצל הנזירה אליזבט, ששחה לי בזמנו על התרשמותה הרבה מחיילי צה"ל שלנו. השטח הרוסי הוא רחב-ידיים ובנינים שונים מפוזרים בין העצים. זקנה אחת שנזדמנה בדרכנו הובילה אותנו למעונה של הנזירה אליזבט. בפתחו של בית קטן, חבוי בין העצים, פגשנו את הנזירה. היא הזמינה אותנו להיכנס לחדרונה (ברוסית “קלייה”), פינה מיוחדת לנזירה. על אדן החלון הקט עמד עציץ וצמח מטפס עד לתקרה הנמוכה. החדרון היה נקי וריח בשמים עלה באפנו. על שולחנה אחד מספריו של הסופר הרוסי טורגנייב, שזכור היה לי מימי נעוריי. לא ציפיתי להיכרות מחודשת עם ספר זה דווקא בחדרה של נזירה. ישוּבים היינו על שרפרפים נמוכים ומטים אוזן לסיפורה: היא הגיע ארצה לפני כמה שנים עם עולי-רגל מרוסיה. דודתה הישישה לקחה אותה לירושלים שהיתה בת 12. שתיהן התהלכו בעיר העתיקה, במגרש הרוסים, במרכז העיר ועד למנזר בעין-כרם הגיעו ובו השתקעו. הדודה נפטרה והיא נשארה לבדה. הנזירות המתגוררות פה אימצו אותה והיא כבר לא חושבת לחזור לרוסיה. את הספר שעורר תשומת-לבי הביאה עמה מרוסיה. תלמידת בית-ספר היתה אז, שגוללה לפנינו את תולדותיה, סיפרה שוב על החיילים העבריים הצעירים, שנהגו כראוי בנזירות והציעו להן לחם עם כניסתם לעין-כרם.

פעם עליתי גם עם הילדים לביקור אצל הנזירות הרוסיות והם לא גרעו עין מהעצים שגדלו פה כנראה לפני דורות. תודות לטיפולן של הנזירות נשתמרה רק כאן החורשה בהרי ירושלים. במיוחד הירבו הנזירות לטפל בפרחים בסמוך לעצים, בעיקר בשיחי גֶרניום לגוניהם. שעה ארוכה התהלכנו בסביבה והילדים היו מוקסמים מהיער ומהפרחים. לאחר מכן היו הילדים עולים בעצמם לחורש בשטח הרוסי.

שפר מזלם של ילדי חברה ב' שעם בואם לכפר זכו בנוסף לאם הבית המסורה, דרורה, גם במורה-מדריכה צעירה, רחל, שהיתה להם אם ואחות. גם דוד כהן, שנשא לו אחר-כך את רחל, נמנה עם צוות המדריכים של חברה ב' וטיפל במסירות בילדים. לשלושתם יחד ולכל אחד מהם לחוד נתונה הערכתי והוקרתי על תרומתם החשובה.

על נסיונה בחברה מספרת המדריכה רחל:

אני בת לדור רביעי בארץ. אבי נולד בימין-משה ב“משכנות שאננים”, וסבי היה גר בין החומות בעיר העתיקה.

בשנת 1949 התחלתי עבודתי כמורה ומדריכה של חברה ב' – ואני בת 19 שנה. גרתי בכפר בבניין ששימש למגורי הבנות. בעבודה החינוכית נתקלתי בקשיים רבים. היו בחברה ילדים שהשתמטו מהלימודים, מהעבודה, אך בידענו את עברם וקורותיהם נהגנו לגביהם בסבלנות ככל הניתן. פעלנו בעיקר לפי האינטואיציה, לא חיטטנו בעברם של הילדים, כי חששנו שמא הפצעים טרם הגלידו, אבל לעתים היו הם עצמם חושפים את עברם, סיפוריהם על ימי-ילדותם ונסיונותיהם ברכבות-מוות ואצל משפחות נוצריות היה בהם כדי להסביר למחנכים את פשר התסביכים שנתפסו להם, את המועקה הנפשית שלא איפשרה לאחדים מהם להיכנס למסלול של לימודים וחיי חברה תקינים.

מספר הבנות היה קטן ממספר הבנים ובעיות גיל ההתבגרות האופייניות לבנות 13–15 היו להן השלכות מיוחדות אצל בנות חסרות אם או משפחה. היו ביניהן בנות תוקפניות ועצבניות, והיו גם מופנמות שכלאו בחוּבּן הרגשות וחוויות. הן נזקקו בעיקר להרגשת בטחון ולחמימות משפחתית, והשתדלנו לספק להן את אלה כמיטב יכולתנו.

אם-הבית שלנו שהיתה היא עצמה ניצולת-שואה, הבינה היטב לרוחם של החניכים ואיתה שיתפנו פעולה, החלפנו דעות וניסינו לטפל במשותף במקרים הבעייתיים.

קיימנו כראוי טקסים של קבלת-שבת והשתדלנו להשרישם במסורת. בחג הפסח היינו עורכים סדר כהלכתו וקוראים את ההגדה המסורתית. בחג השבועות ערכנו טקס של הבאת ביכורים לקק"ל מפרי עבודתנו.

קיבלנו בקביעות עתונות ילדים למועדון שלנו, בו היינו נפגשים בערבים ומשוחחים על בעיות אקטואליות ובעיות חברתיות.

בספטמבר 1950 התחלתי ללמד בבית-הספר את החברה החדשה, חברת ג' שהגיעה לכפר בקיץ והיתה מורכבת ברובה מילדים יוצאי בולגריה ותורכיה, וזאת בנוסף להוראת החשבון והתנ"ך שהמשכתי בה בחברה ב'.

כשאני משקיפה עתה על נשיוני החינוכי בכפר – אין לי ספק שהילדים הרגישו טוב במחיצתנו ובהדרכתנו. דוד ואני היינו בעיניהם כאחים מבוגרים המעוניינים בטובתם. לא היו מחיצות, לא הוזכרה מעולם בעיית העדות, שהריי יוצאי 20 ארצות היו, בני עדות רבות ושונות. השתדלנו להחזיר לילדים את הצחוק ואת משובת-הילדות, ויודעת אני כי שנות היותם בכפר היו בעיניהם שנים טובות, למרות כל הקשיים והתקלות.

המשכתי בעבודתי בכפר עד שהועבר לאגף החינוך החקלאי, ועד היום אני ודוד בעלי ממשיכים לקיים קשר הדוק עם החניכים ובני משפחותיהם, עורכים מדי שנה פגישת מחזור ליד המעיין בעין-כרם, מעלים זכרונות ומסיחים בימים עברו.

והנה סיפורו של דוד כהן:

נתקבלתי כמדריך לעבודה בכפר-הנוער ביוני 1950, לאחר שכבר היו לי קשרים עם ילדי חברה ב' מזמן ביקורי אצל חברתי רחל. שימשתי להם גם כמורה לספורט ואירגנתי מקרב הבנים קבוצת כדורגל. בשבתות היינו הולכים ברגל לשחק נגד קבוצת כדורגל. בשבתות היינו הולכים לשחק נגד קבוצת הכדורגל של חוות הנוער הציוני, כשכולנו בתלבושת אחידה.

אני זוכר שבראשית עבודתי אירגנתי “שבוע מחנה” עם הילדים. יצאנו לכיוון בית-זית והתמקמנו ליד בריכת-מים קטנה ועזובה, שלאחר שניקינו אותה נתמלאה במים נקיים ששימשו לנו כמי שתיה. בישלנו בעצמנו, ערכנו טיולים רבים והיינו עצמאים מכל הבחינות. היתה זו חוויה גדולה עבור הילדים לארגן חייהם מחוץ לכפר באופן עצמאי, ולי ניתנה ע"י כך הזדמנות להכירם מקרוב.

היינו הראשונים שעלינו לצטף, וגם שם ניקינו בריכה שהיתה מלאה באבנים. הבנים נרתמו לעבודה כפועלים מנוסים, היו קופצים לתוך הבריכה שהיתה די עמוקה ועבדו בפרך עד שניקו אותה ומימיה היו צלולים. אני עצמי חששתי פן ייפגעו בעבודה זו, אך הילדים היו עשויים ללא חת.

לעתים מזומנות היינו עורכים בחברה ערבי-הווי. השיחות התנהלו בנושאים מענייני דיומא וכן גם בנושאים שזימנו לנו חייהם ונסיונותיהם בחברה. פעם פרצה מהומה גדולה על רקע סכסוך בין בנים לבנות, והגיעו הדברים עד כדי כך שלא רצו להתכנס יחד לשם בירור המחלוקת והשכנת שלום, ורק לאחר שאיימתי כי אעזוב אותם הסכימו ל“סולחה”.

חגגנו את כל חגי ישראל כשאנו מלווים כניסתו של כל חג בדברי-הסבר על מהותו וטיבו, אך למרות כל מאמצינו להשרישם במסורת היהודית היו לנו ילדים שטרם נגמלו ממנהגי הדת הנוצרית שספגו לתוכם בתקופת גידולם במנזרים. הללו היו נוהגים להצטלב לפני השינה, וצלצולי פעמוני המנזרים של עין כרם הזכירו להם ימים עברו. אין לתמוה שגינוני המסורת היהודית נשתלבו אצלם עם תפילות ומנהגים נוצריים שהיו זכורים להם היטב.

ראוי לציין שהילדים טיפחו את הקשרים העדתיים ביניהם לבין עצמם. הקבוצה מהונגריה היתה קבוצה בפני עצמה יוצאי תורכיה התחברו יחד וכן קבוצה בפני עצמה, יוצאי תורכיה התחברו יחד וכן גם הבולגריות ויוצאי ארצות אחרות, הילדים שקיבלנו לחברה ב' מחברה ג' נשארו קשורים לילדי חברה ג' לאחר שעברו לחברה ב' (היינו נוהגים להעביר ילדים שהיו מתקדמים יפה בלימודים לחברה ב' והשפעתה של זו ניכרה בכולם, ובמיוחד על חברה ג').

זכורה לי חבורה אחת שהיתה “מתפלחת” לשכונה הסמוכה והיתה מוכרת שם את פירות הכפר. י. למשל היה קוטף זיתים, דופק אותם ומוכר שמן-זית, אבל לא היה שומר הנאה רק לעצמו ואת הכסף היה מפריש גם לחברים, נער חכם היה.

לא היה מפלט מתסביכים וחריגים, שכן ילדים אלה עברו בכור של ייסורים שונים ומשונים ועקבותיהם לא ניטשטשו על נקלה. לא מעטים מהם נזקקו לטיפול נפשי ואין ספק שטיפול קבוע ושיטתי של פסיכולוג קליני היה עשוי להועיל במידה ניכרת ואולי גם לשחרר אותם מפחדים שליוו אותם.

בתקופה מסויימת היה מבקר אצלנו יונה רוזנפלד, שהיה אז סטודנט צעיר וכיום מנהל בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה. הוא היה בא אלינו לכפר להסתכלות ורחל ואני הרבינו לשוחח איתו ולהעלות בפניו בעיות. אמרתי לו, כי לדעתי, אילו היינו מעניקים לילדים תנאים חומריים טובים יותר, היו אלה מקילים במידה רבה על הסתגלותם. הוא חלק על דעתי זו וקבע שלא התנאים החומריים הם המשפיעים על חינוך הילדים. וכך היינו נגרפים לוויכוח ישן נושן: באיזו מידה משפיעים התנאים על החינוך?

אני יודע שהתרשמותם הראשונה של הילדים מהכפר היתה רעה שכן התנאים היו אמנם קשים, המבנים גרועים, הקור היה עז, במשך זמן מסויים לא היו מים וחשמל בתוך הבתים, והשבילים היו בוציים מאד. כל-אימת שהיו מתלוננים הייתי אומר להם; “מה אתם רוצים? אני נולדתי פה בארץ, ואני חי כמוכם, גר איתכם יחד, אוכל וחי בתנאים זהים לאלה שלכם”. אני בטוח, שמוטיבציה זו גרמה להיווצרות הקשרים ההדוקים וההבנה עם הילדים.

רחל ואני ראינו עבודה זו עם הילדים לא כמשלוח-יד אלא כשליחות, הייתי אז לאחר שחרור מהצבא, וכאשר אמרו לי, כי יש ילדים עולים הזקוקים למדריך, לא היססתי והבעתי נכונותי לתפקיד.

ראוי להזכיר את החוברת “חבריא” שהצלחנו להוציא בכפר ורובה ככולה – דברי הילדים עצמם.

בתקופה זו גרתי גם אני בבית של חברה ב', עקבתי בעירנות אחר פעילותה של חברה זו ושמחתי לראות מדי ערב את רחל ודוד שקועים בשיחות עם יחידים או עם כל בני החברה.

לעתים הייתי גם אני משוחחת עם הסטודנט הפסיכולוג יונה על הבעיות המיוחדות של חברה זו ושל חניכים מיתר החברות. בכל לבי רציתי לחדור לנבכי נפשם של הילדים, להבין להלכי-רוחם, כדי שנוכל לגבש גרעינים חברתיים ולשתפם בעתיד בבניין הארץ – בהתיישבות. אך לצערי הייתי שקועה בעיקר בבעיות חומריות וכספיות שעולם רבץ עלי. היה הכרח לפתח את המשק, וכל ענף חייב השקעות. תנועת החברות באמריקה סייעה לנו במידה ניכרת ושלחה לנו ביגוד ומכשירים שונים, אך הכסף היה מגיע למועצת הפועלות וזו לא יכלה להיענות לכל צרכינו, שכן שקועה היתה בהקמת נקודות הכשרה נוספות ובפיתוח הקיימות, ומרובים היו צרכיה. אי-לזאת היה כל שיפור נוסף וכל התחלה של ענף נוסף, כגון הלול והרפת, מלווה בכפר שלנו בלבטים ובמאמצים רבים. לא ייפלא איפוא, כי דאגותי לקיום החומרי היו במידה מסויימת על חשבון פעילותי החינוכית-פדגוגית, ועל כך אני מיצֵרה עד היום.

התכנית המשקית שלנו היתה מושתתת על ענפי החקלאות המתאימים להתיישבות בהר, והענפים הראשונים בסולם העדיפויות היו: עצי-פרי נשירים, שאפשר לגדלם במעט מים, לול ורפת. בחוות- הלימוד ליד תלפיות הצלחנו יפה בגידול עופות, והנסיון שנרכש שם עמד לנו בהקמת לול בכפר הנוער. בחרנו בשטח פנוי מתאים בקצה הכפר בפינה צפונית-מערבית. באמצעות גרוניה ממועצת הפועלות באנו בדברים עם המומחה לתכנון לולים ועד-מהרה הוכנה התכנית להקמת שני לולים שנועדו לגידול 1,000 עופות. קצב הבנייה הואץ ומדי יום בבואי אל המבנים הייתי מוצאת את הילדים מתבוננים בבניה, וכבר מצפים לאפרוחים הראשונים. בענף הזה יעבדו בנים ובנות. פרט לחריש משתתפות הבנות בכל העבודות, במטעים ובמשתלות.

 

המשטרה בעין-כרם.    🔗

בין הראשונים שסייעו לי בהקמת כפר הנוער היו השוטרים, ואני מציינת עובדה זו בקורת-רוח ומתוך הרגשת תודה. עם כל בטחוני בפלוגת “יהונתן” על-יד המעיין, לא ידעתי אם ישהו זמן רב. אך כאשר הגיעה אלי השמועה כי עומדים להקים תחנת משטרה בעין-כרם, מיהרתי למרכז המשטרה בירושלים והצעתי לשכן את התחנה בבניין טוב, בכניסה לכפר, בדרך למעיין. נראה היה לי כי מוטב שתחנת המשטרה תהיה בתחומי כפר הנוער, והצעתי נתקבלה. השוטרים היו מראשוני העולים בעין-כרם, יוצאי ארצות המזרח. קשרתי עם השוטרים קשרי ידידות ובמשך כל שנות עבודתי בכפר-הנוער היו לי לעוזרים נאמנים. הם הסכימו גם לפקח על השומרים בכפר־הנוער וחייבו אותם להתייצב בלילות בתחנת המשטרה ולחתום על נוכחותם בעבודה. זכור לי, כי בשנת עבודתי הראשונה בכפר, לפני שהותקן בו טלפון, היה השוטר התורן רץ לחפשני בבקעה למטה כל אימת שבן-צבי היה מטלפן אלי, והותר לי גם להשתמש בטלפון של המשטרה בכל שעת-צורך. השוטרים שיתפו פעולה איתנו גם בתקופה מאוחרת יותר, כאשר אירעו פריצות במחסן הבגדים ובמחסן כלי העבודה. באלו היו מעורבים כמה מן הילדים, שהיו מנסים למכור את החפצים הגנובים לעולים החדשים. השוטרים היו מסבירים לעולים, כי עליהם להימנע מקניית חפצים מילדי הכפר.

בדרך-כלל היינו נזהרים לא לפגוע בילדים “הסוחבים”. העדפנו, מנקודת-ראות פדגוגית, שהוקעתם של העבריינים תבוא מבפנים, כלומר מחבריהם. ואמנם פעם, כשנודע לילדים על “סחיבה” כזאת מצד חבריהם, ערכו הם עצמם וביוזמתם “משפט חברים” לפורצים וגינו את מעשיהם.

הייתי אסירת-תודה לשוטרים, אך לא נהגתי להביע להם הוקרתי ורק כאשר נבחר בן-צבי לנשיא המדינה, והם באו יחד עם ידידיי מהכפר לברך אותו, היתה לי ההזדמנות להביע להם תודה על עזרתם המסורת לכפר הנוער.

ייזכרו לטוב גם כמה מהעולים בשכונה הסמוכה: אלקלעי הסנדלר, יוצא בולגריה, איש טוב ומיטיב, ישר-דרך, שהיה בא לבקש את נעלי הילדים לתיקון ואף פעם לא דיבר איתי מראש על המחיר, ותמיד היה לי רושם שהוא מקבל מחיר נמוך בהרבה מהמגיע לו. נחמיאס, אף הוא מבולגריה, שגילה עניין רב בכל המתרחש בכפר-הנוער ונכונות לסייע. נוהג היה להזמין לביתו מילדי הכפר ולשוחח איתם, היה מבקר תכופות במשרדי, אף פעם לא ביקש ממני דבר, אך תמיד ידעתי, כי לבו פתוח לענייננו.

בהנהלת החשבונות עבדה רבקה מאלין. היא היתה מסדרת את החשבונות עם כל עובד ומכינה את התשלומים. השכר היה נמוך והעובדים היו באים אליי בתביעות להעלאת המשכורות. הייתי מסבירה להם שלא אני קובעת את השכר, כי אם מועצת הפועלות וההסתדרות.

רבקה נתקשתה באיזון התקציב השנתי ונאלצתי לקבל לצורך זה את זאב שר שהצטיין בהכנת המאזן והמשיך לעבוד יחד עם רבקה בהנהלת החשבונות. את חליפת המכתבים עם מוסדות ואישים ניהלתי בעצמי, ועל פי רוב בשעות הערב.

 

השמירה    🔗

בעיית השמירה בכפר הנוער לא היתה קלה. הכפר היה פתוח, פרוץ מכל העברים וגם שמירה טובה לא שימשה ערובה לבטחונן של כל חברות הילדים, שהתגוררו בבתים המרוחקים זה מזה. הילדים עצמם הקלו ראש בעניין זה ונהגו כאילו היו במקום-מבטחים, ואף לא נעלו את דלתות חדריהם בלילות, למרות כל בקשותי.

השומר הראשון נתפס בקלקלתו כבר בשבוע בראשון לעבודתו. מרים, שהשכימה להכנת ארוחת-הבוקר לילדים, באה מבוהלת לחדרי באחד הבקרים ואמרה לי: “אני מפחדת מהשומר, ריח מוזר נודף ממנו, אומרים שזהו ריח של חשיש”. נבוכותי. אם האיש מכור לחשיש – אין לסמוך עליו בענייני שמירה ואין להתיר לו את הכניסה לבתי הילדים והילדות. ידידיי מבין השוטרים עזרו לי להיפטר ממנו, ובמקומו בא עולה חדש, מיוצאי תימן. איש זה הירבה לבכות בפניי על ילדתו, שאבדה לו במחנה העולים ראש-העין בעלותו ארצה. התינוקת אמנם היתה חלשה, אך הוא לא האמין שנפטרה וסבר כי מסרו אותה למישהו, שכן דבר שכיח היה באותם ימים שהורים איבדו את פעוטותיהם. לפי בקשתו פניתי למוסדות שטיפלו במחנה בראש-העין, והוגד לי שאמנם ילדים רבים ניספו בעלייתם, וכנראה גם ילדתו של השומר היתה ביניהם. האב לא השלים עם ההסבר הזה ובכה בכי תמרורים על בתו שנעלמה, האשים את עצמו שלא ידע להתמסר לה והפקיד אותה בידי העובדות הסוציאליות. הוא מיאן להינחם וכל שידוליי שימשיך בשמירה עלו בתוהו. אחריו בא השומר השלישי, עולה מבולגריה, איש אמיץ-לב שעשה בתחילה רושם טוב, אך לאחר כמה חודשים נתפס אף הוא בקלקלתו, וליתר דיוק – בגניבת הגנרטור שהשגתיו במאמצים רבים והתקנתיו בבניין הקטן שבטרסה הראשונה של הבקעה. הוא ניסה להטיל את האשמה במסתננים שכאילו סחבו את המיתקן שעה שהוא שמר בצידו השני של הכפר, אך מפי השוטרים הנאמנים נודע לי שידו בניבה ונאלצתי לפטרו מיד, הגניבה לא הוחזרה והיה הכרח להתקין גנרטור חדש.

 

ושוב מסתננים (שבת 11.1.50)    🔗

אמש, בשעת קבלת שבת, טילפן אלי הקצין שחקר בענין גניבה שאירעה בכפר הנוער בלילה הקודם ומסר לי, כי כלבי המשטרה הובילו בכיוון לגבול. משמע – מסתננים, אין ספק, כי לא היה זה “ביקורם” הראשון בכפר, ועוד לפני כן בלשו כאן כדי לדעת את כל המוצאות והמבואות. הודעתו זו של הקצין היתה בבחינת בשורת-איוב עבורי, שהרי אם אמנם חדרו מסתננים לכפר – חייהם של הילדים בסכנה, מה גם שהמתיחות בסביבה גוברת והולכת. נזכרתי בימים הראשונים לעבודתנו בעין-כרם בשלהי 1948. קו הגבול היה כבר במרחק כששה ק"מ מכפר הנוער, אך היינו ישוב קיצוני ומבודד, שכן צטף עדיין לא היתה מיושבת, ועל ישוב בכפר ג’ורה לא דובר עדיין. הרכבת טרם הופעלה אז ומדי לילה, בהישמע נביחותיהם של כלבי-הבר, הייתי קופצת ממשכבי וממהרת החוצה מחשש למסתננים. בין הגבעות, בתוך הגיאיות, בינות לעצים, קל מאוד למסתננים לעבור ולהגיע עדינו, ולאחר שפלוגת “יהונתן” עזבה את המקום במאי 1949 גברו חששותי וכמעט מדי לילה הייתי נלווית אל השומר ומבקשת ממנו להקיף את הכפר ולהטות אוזן לכל איוושה ורחש. בלילות החורף הארוכים גברה חרדתנו שבעתיים. משזכינו לישוב בצטף – הוקל לנו.

זכורתני מה רבה שמחתם של ילדינו, כשניתן להם לטייל על אדמתו של ישוב בשכנות כפר הנוער. לא עוד מבודדים היינו, יש שכנים בקירבתנו. כעבור חודשים ספורים צמח ישוב נוסף בגבול הצפון-מערבי – “בית זית” ובסוף השנה גם ג’ורה, היא אורה, ישוב של אחינו בני תימן.

אותו קיץ הופעלה מחדש הרכבת שעברה יום-יום בדרכה מתל-אביב לירושלים בגבול הדרומי, רכבת-משא ורכבת-נוסעים, והשומרים ליד פסי הרכבת הישרו הרגשת בטחון והפיגו את חרדתנו הרבה לשלום הילדים. ולפתע פתאום, בניגוד לכל הגיון ולכל החישובים, הרי לך שוב עניין עם מסתננים, ושוב התמלא הלב חרדה.

לפנים, בתקופת ה“הגנה”, יכולתי לפנות לוועד ההגנה כל-אימת שצצו בעיות בטחון ולדרוש נשק בשביל אנשינו המשתתפים בחוות הלימוד, ואילו עתה השגתי רק שלושה רובי-ציד “גרינר”, ואף אלה לאחר השתדלויות מרובות ובזכות קשרי-הידידות מימי ה“הגנה”.

משהוקמו הישובים בשכנוּתנו החזרנו את הרובים. השומר היחידי בכפר היה דוד אולניון, מעולי מרוקו, שנשלח אלינו ממשרד אגוד הנכים. מתהלך הוא ברחוב הראשי, מבקר לעתים מזומנות ליד בתי החברות של הילדים, סר אל הלול, בודק את המחסנים, רושם את שמו מדי שעה במשטרה כדי להוכיח שהוא ער בכל שעות הלילה. נראה היה לנו, כי אין כל יסוד לחששות ודי בשמירה שיגרתית זו. לא ייפלא, איפוא, שהודעת הקצין על הגניבה שבוצעה בידי המסתננים החרידה אותנו מאוד. הא-כיצד העֵזו וחדרו דרך גבול המשמר של הרכבת, עברו בין הישובים החדשים שלנו והגיעו עד כפר הנוער, עם שני חמורים, שעליהם העמיסו כנראה את כל הכבודה אשר גנבו משתי משפחות העובדים? – זאת נבצר ממני להבין. לשוא ביקשתי את המשטרה בעין-כרם לתגבר את השמירה. השומר שלנו טען, כי קשה לו להיות יחידי בשמירת-לילה ותביעתו לעזרה נראתה לי צודקת. סבורה הייתי שבפנים הכפר, ליד הבתים, ניתן לשתף גם את הבנים מחברה א' בשמירה, כדי לעודד את השומר להרחיק בסיוריו עד גבולות הכפר, אך לעומת זה סבורים היו העובדים במשק, שבכך נעורר מבוכה בלב הבנים, עצתם היתה – “מוטב ללכת לישון בשקט. המסתננים לא יעֵזו להופיע שוב לאחר ליל גניבה”. מסתבר כי הם בכל זאת העזו לפקוד את הכפר גם בלילות הבאים ולשלוח ידם בגניבה. בעיית הבטחון, שהוסחה לזמן-מה מדעתנו, עלתה איפוא שוב על הפרק.

זימנתי איפוא לישיבה את ועד החברים שלנו המעורים בחיי הכפר, כאילו היינו חיים עדיין בימי ה“הגנה”. התייעצנו בינינו: שמא נקים גדרות-תיל? ואולי מוטב להשיג כלבי-שמירה? ואולי נשתף עצמנו בשמירה? הצעתי לצמצם בשעתיים את יום העבודה ולהקדיש אותן לשמירה, אך החברים טענו שמוטב להעסיק שומר נוסף בשכר. הסברתי שהדבר יהווה נטל על תקציבנו, המצומצם בלאו-הכי. עמנו בישיבה הפעם שרה ידידיה אשתו של מדריך המטעים אברהם ידידיה. באותם ימים גרנו באותו הבית ושרה ידעה שמדי פעם אני יוצאת בלילות לשמירה. היא מבינה לחרדתי לבטחון ונדהמת לסרוב חברים להצעתי לתת שתי שעות עבודה ביום לתורנות שמירה בלילה. ופתאום היא קמה ומכריזה: “אני מתנדבת לצאת עם רחל לשמירה”. לא קבלתי את הצעתה אך תמיד זכרתי לה חסד התנדבותה.

בו ביום הלכתי למשטרה והתיעצתי עם השוטרים בענין גדר תיל לכפר וכלבי שמירה, להצעותי העירו השוטרים, שביצורים ומארב הם רק בידי צבא ומשטרה, אך רשאים אנו, לסדר שמירה אזרחית ולקבל כלבים. הם סיפרו לנו שעוד הלילה הם מתכוננים למארב, ולאו-דווקא על-יד הכפר, כי אם קרוב למקום שממנו מגיחים המסתננים. סבורה הייתי שמיטיבים היו אנשינו לעשות אילו גם הם היו “מסתננים” אל שטח האוייב ומנחיתים עליהם מהלומה, למען יראו ויירָאוּ.

במשך ימים אחדים הוסחה בעיית המסתננים מלב הילדים. בשעות הלימודים והעבודה ובחדר האוכל דובר כבר בנושאים אחרים. יום אחד ראיתי נערים רבים פורצים פתאום מבית-הספר החוצה ורצים לאורך השבילים ובמורדות הוואדי. פשטה שמועה, כי שני ערבים-מסתננים שהסתתרו במנזר הצרפתי, והמשטרה שמה להם מארב – הגיחו ממחבואם, האחד נתפס והשני נעלם. עתה יווכחו שהכפר אינו הפקר, ובעקבות הפעולה הממשית מצד המשטרה, שילדינו ראוה במו-עיניהם, יונח גם לנו. מי יתן והיה, אך בינתיים המרגוע מאיתנו והלאה. למרות הישובים החדשים ולמרות פעילות המשטרה כפר הנוער עדיין פרוץ, כשם שפרוצה ירושלים כולה, וטרם נחסמו כל הדרכים למסתננים.

 

“בר-מצווה” בכפר הנוער    🔗

תוך היכרות קרובה עם הילדים בבית-הספר ובעבודה הוברר לנו, שרק מעטים מבין אלה שהגיעו לגיל מצוות זכו לחגיגת “בר-מצווה”. יוצאי תורכיה מבין ילדי חברה א' שביניהם גם בני 13 ומעלה, זוכרים בקושי את עניין התפילין שהניחו בבית או בבית-היתומים, ואילו ילדי חברה ב' אינם יודעים מאומה על תוכנו ומהותו של אירוע זה, שכן תורה לא למדו ועיקרי היהדות והמסורת היהודית זרים להם. טבעי היה איפוא לערוך לבנים ולבנות חגיגות בר-מצווה ובת-מצווה, ובדרך זו למלא את החסר: לקרב אותם אל ערכי היהדות ולהעמיק את תודעתם היהודית וכן גם לשמח את לבם המשתוקק לקמת שמחה.

אסירי תודה אנו למורה מבית-הספר “תחכמוני”, שסייע לנו בעניין זה כמיטב יכולתו, ותודות לו הגענו לחגיגת בר-מצווה קולקטיבית. אורי נטל על עצמו שליחות חינוכית זו – להכשיר את בני ה-13 ומעלה, לקראת החגיגה, ובדרך זו העשיר נפשם של ילדינו בחוויה עמוקה. מדי יום ביומו היה בא לכפר לפנות ערב, כשהילדים מצפים כבר לבואו, ואף אני איתם. הוא קיים שיחות רבות, הסביר להם הסבר היטב את עיקרי היהדות, טעמן של מצוות בכלל ומצוות תפילין בפרט, טעמי המקרא, פירושה של עמידת אדם ברשות עצמו ברשות עצמו בהגיעו לגיל מצוות וכו'.

הילדים האזינו היטב להסבריו, חזרו ברצון על הפסוקים שלימדם, ובמיוחד אחרי אותו פסוק הנאמר בשעת הנחת התפילין: "ארשתיך לי לעולם, ואירשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים… " לא היה זה שינון סתם, אלא ניכר היה בהם, כי אורי הביאם להתרוממות-רוח, החזיר להם משהו שניטל מהם.

טוב היה לראותם במעמד זה כשהם מכשירים עצמם לאירוע החגיגי, ניצבים סביב מדריכם, ובמרכז החבורה הנער אברהם, בנו של החבר יצחק ליבנה, יליד קיבוץ, עלם-חמודות שהצטרף לילדים שלנו, שינן אף הוא את הפסוקים ועזר לחבריו בהבנת החומר. הואיל וחגיגת הבר-מצווה נועדה לשבת שקוראים בה פרשת “כי-תצא”, התרכז אורי בהסברת פרשה זו ובלימוד ההפטרה. אותה שבת שרבית היתה. התכנסנו בשעות אחר-הצהריים בחדר-האוכל וצר היה לכולנו שהמטבח לא יכול היה להגיש כיבוד, נוסף על כוסות המים שהתרוקנו מדי רגע. הידיעה על החגיגה פשטה בין ידידינו בעיר, בין מכּרי חבר המורים והעובדים ובין קרובי הילדים, וצר היה המקום מלהכיל את כל האורחים שהגיעו, קרואים ולא -קרואים.

דאגתי מראש לעיקר – מתנה לילדים. בעזרת “עליית הנוער” השגתי ספר תנ"ך לכל ילד וילדה.

זכורים לי דברי הסיום של אורי במסיבה שהיו מכוונים לכל נער ונער: “בן אתה לעם-הספר, ויהי רצון שתהיה בן נאמן לעמנו הנודד זה אלפי שנה במדבר-העמים ותזכה להיות בין בוני המולדת המחודשת”.

לזכרו המבורך של אורי אביא כאן את מכתבו אלי משהתחיל לתכנן את טקס הבר-מצווה: –

ירושלים, יום ששי, ח' תמוז תש"י

23.6.50

לכבוד הנהלת כפר ילדים

לידי מרת רחל ינאית.

ג' נ'

בהתאם לשיחה, שהיתה לנו ביום ג' ה' תמוז הריני מתכבד להציע את יום השבת פרשת “כי תצא” – י“ג אלול, 26.8, לחגיגת “בר-המצווה " לחניכים, באשר פרשת השבוע של שבת זאת – בסוף שנת תש”י – היא המתאימה ביותר לחגיגה הנ”ל.

הצעתי לתכנית היא: אחד החניכים יקרא בפרשת השבוע “כי תצא”, דברים פרק כ“ב מפסוק א' – עד פסוק י'. חניך שני יקרא בפרק כ”ד מפסוק ו' עד כ“ב. חניך שלישי יקרא הפטרת הנביא: ישעיה פרק כ”ד, א' עד י'.

נא לענות לי אם הצעתי תפיק רצונה, למען אדע להכין את הילדים לתכנית הנ"ל בעוד מועד.

בכבוד רב

א' א' אורי.

אכן, חגיגת בר / בת מצווה זו הייתה קרו-אור בחיי הילדים, בטוחה אני שלא תמוש מזכרונם.

 

חברה ג' — 7.7.49    🔗

אנו מצפים לקבלת חברה ג', אך עדיין לא נמצא המדריך המתאים, אשר יחיה עם הילדים, יבלה איתם בערבים ויתמסר לחינוכם ברוח הערכים הנצחיים של עם ישראל, ברוחה של תנועת העבודה. לא פשוטה היא בעיית המדריך, שהרי איש שלא צמח מתוך ישוב עובד, שלא חי בעצמו חיי עבודה, לא יוכל לשמש לילדים מופת ודוגמה ולהנחותם בדרך ההגשמה. נוכחנו מנסיוננו, כי מדריך שכיר, כמו סטודנט השקוע בלימודיו, אינו יכול להצליח בהדרכה גם אם כוונותיו טובות. הדוגמה האישית — היא הקובעת והיא המחנכת, אך לא היו לנו ברירות רבות. מדריכים מהקיבוצים לא ניתן היה להשיג, ונאלצנו לקבל את מי שהיה בהישג־ידינו, ובלבד שהילדים לא יהיו לבדם בשעות הפנאי.

ילדי חברה ג' היו ברובם בני 11–12, ומכיוון שאי אפשר היה להשאירם בלי הדרכה, נאלצנו לקבל סטודנטים להדרכה. עד־מהרה התברר לנו, לצערנו, שהללו מעוניינים בעיקר בשיכון לעצמם ואילו ההדרכה עצמה היא בשבילם דבר שוּלי.

השתדלתי להימצא כמעט מידי ערב במחיצתם של הילדים, ולוּ לשעה קלה, אך נוטה הייתי יותר לשיחות אישיות, שכן בשיחות בצוותא קשה היה להידבר עם הנערים והנערות משום שהעברית לא היתה עדין שגורה בפיהם. למרות זאת הייתי מנסה לספר להם על שנותי הראשונות, כאשר מתהלכת הייתי ברגל עם בן־צבי ברחבי הארץ ומתפעלים משרידי בתי־כנסת וקברי ישראל הקדומים, על הימים שפילסנו דרך להתיישבות העובדת ויסדנו את “השומר” — ראשית הכוח העברי. הייתי מספרת לילדים מתוך תקוה שהדברים ימצאו נתיב לליבם.

בסופו של דבר קיבלנו מורה־מדריך קבוע לחברה ג', אך גם הוא לא תרם הרבה לילדים אלה. השלכתי יהבי על תקופת ההכשרה המזומנת להם בקיבוצים לאחר שיעזבו את כפר הנוער, שם ישלימו ודאי מה שהחסרנו, ולא כל־שכן בנח“ל ובצה”ל.

לקראת בואה של החברה החדשה שיפרנו ותיקנו קצת את המבנים בסימטה הסמוכה לבקעה מצד צפון, קבענו דירות לבנות לחוד ולבנים לחוד, ואף מחסן הבגדים של כל ילדי הכפר מקומו היה כאן.

מרבית הבנים והבנות בחברה היו מעולי בולגריה ויוון, וכאמור — צעירים מאוד. לא קל ולא פשוט היה למצוא אם־בית. חיפשתי חברה המוכנה לטפל בילדי החברה — לעבוד איתם בניקוי החדרים ויחד עם זה להיות בעלת סגולות נפשיות של אם לילדים.

בארגון אמהות עובדות בירושלים מצאתי את החברה אסתר אנקור שנתגלתה ביחסה לילדים כאם, אך העבודה בנקיון הכבידה עליה.

זכורים לי היטב ילדי קבוצה זאת ועל כמה מהם ראוי לייחד את הדיבור; חנן הרולד נתחבב עלי עם בואו לכפר־הנוער. הוא היה היחידי מניצולי השואה מגרמניה בחברה זו. לא ברצון היה משיב על שאלות הנוגעות למוצאו ולעברו, אך ניתן היה להרגיש גם בשתיקתו ובמבט עיניו כי נתיב־ייסורים עבר בשחר־ילדותו. עובדה אחת מדברת בעד עצמה: כלבים עזובים ששוטטו בסביבה חדרו לתוך הכפר, ובהיעדר פיקוח והדרכה מתאימים לאחר שעות הלימודים והעבודה, היו הילדים משתעשעים עם הכלבים. חרדה הייתי למחלת הכלבת או לנשיכות והזמנתי אחד מעובדי העיריה שיסלק את הכלבים. כאשר נודע לילדים שהכלבים נתפסו והוצאו מהכפר, באו אלי בתרעומת: “מדוע את לוקחת את הכלבים? איך את לא מרחמת עליהם?” לא הועילו כל הסבריי על הסכנות הכרוכות בכלבים עזובים, הם בשלהם. בהקשר לכך זכור לי ביחוד חנן הקטן. פניו הביעו צער אמיתי. הוא דיבר על הכלבים כעל ידידים בלב ובנפש ואיים שיעזוב את הכפר מחמת סילוק הכלבים ממנו. כשניסיתי להרגיעו אמר לי חנן: “וכי יודעת את מהו כלב בשבילי? בן־משפחה הוא לי, אין לי בני־משפחה”.

מכפר הנוער עבר חנן לקיבוץ עין־גב, נקלט בתוכו כחבר, התגייס לצבא והידיעה המעציבה האחרונה שהגיעה אלי אודותיו היתה, כי נפל במלחמת ששת הימים. יהי זכרו ברוך.

הצטערתי כשלא הצלחתי לגלות בין החניכים לשעבר את הנער שהיה חביב עלי במיוחד, את דוד ג’רסי. נער זריז ופעיל היה, הצטיין בלימודים ובעבודה. אהב לסייע לי בעבודת המשרד של הכפר. לעתים היה מתיישב ליד הטלפון, בהפסקה הגדולה של ביה"ס, מקבל שיחות ומשיב לכל דורש.

יום אחד השארתי את דוד ליד הטלפון וירדתי אל הילדים שעבדו בגן־הירק. אותה שעה טילפן אלינו משה שרת, שכיהן אז בתפקיד שר החוץ, והביע רצונו לבקר בכפר־הנוער בצהרים. דוד ענה לו נמרצות: “החברה רחל עסוקה מאוד מאוד, לא תוכל לבקר אצלה היום”… הוא לא ידע כמובן מיהו משה שרת, אבל מיהר למסור לי את ההודעה ואני טלפנתי מיד למשה והבעתי שמחתי על ביקורו הצפוי. זכורתני, כי כשהגיע שרת לכפר ביקש לראות את הנער דוד שענה לו בטלפון…

במשך השנים הרביתי לחפשׂ אחרי דוד. כל הבנים, ולא רק אלה מחברה ג', זכרו את הנער שבלט בין הנערים בחברתו, ואני עדיין מקווה לפגוש בו. ומה מאוד זכורים הנערים משה דוד וגד גולדשטיין (גזית) אתם התמדתי בקשר.

כדי לשפר את העברית שבפי הילדים ולגוון את חייהם תיכננו מנהלת בית־הספר והמורים והמדריכים לערוך הצגה שתבוצע בידי הילדים עצמם. המחזה שנבחר לצורך זה היה “בגדי המלך החדשים”, של אנדרסון, והחברה חינגה מירושלים, שקיימה חוג דרמטי לילדים, הוזמנה כבמאית.

הילדים התלהבו למחזה, למדו בעל־פה את התפקידים, והיו שרויים חודשים אחדים באווירת ההכנות להצגה. היה זה במידת־מה תחליף לפעולות עם המדריך בערבים. לא אחת השתתפתי בחזרות ואף הצעתי ל“עליית הנוער” שתעלה את ההצגה באולם “אדיסון” בירושלים. אנשי “עליית הנוער” ביקרו אף הם בחזרות והרעיון נראה להם.

ההצגה עברה בהצלחה ועוררה התעניינות לא רק בכפר־הנוער.

 

המנזר הצרפתי של “בנות ציון”    🔗

בוקר אחד, היה זה בקיץ 1950, באה אלי לבית־הספר הנזירה הראשית מהמנזר “בנות ציון”, והתאוננה שהילדים קוטפים פרי מגן המנזר. הם גוברים על הגדר הגבוהה המקיפה את המנזר בטכניקה פשוטה: עולים הם אחד על כתפיו של השני ובהגיעם לגובה הגדר הם קופצים פנימה וקוטפים את הפרי. ניסיתי להסביר לה שכך דרכם של ילדים בגיל זה, ואף הסתייעתי בסיפורים ידועים כראייה לכך, ובהזדמנות זו סיפרתי לה על בעיות החינוך הקשות שאנו נתקלים בהן אגב טיפול בילדים מארצות, מסביבות ומבתים שונים, שילדותם עברה עליהם בייסורים בארצות הנאצים.

דברי לא הניחו את דעתה, היא ביקשה שאאסור על הילדים לעלות על הגדר ולגעת בפרי, והזמינה אותי לבקר במנזר.

באחד הימים התפניתי ועליתי אל המנזר המתנשא במעלה ההר במערב הכפר, בניין הדור, בנוי לבנים אדומות ומשקיף למרחקים.

אם המנזר, אשה הדורה במיטב שנותיה, עשתה רושם של אצילת־רוח וקיבלה אותי באדיבות. ישבתי בטרקלין שלה ומולי על הקיר התנוססה תמונת גבר בן כ־30, בגודל טבעי. למראה התעניינותי בתמונה אמרה לי הנזירה, טרז שמה: את יודעת מי זה? זהו בן ממשפחות הרוטשילדים, מהעיר רגנזבּוֹגן הקרוייה בצרפתית רטיסבון. לפי שסופר לנו, עמד האיש לפני נישואים, ולילה אחד ראה בחלומו את ישו שביקש ממנו לעבור אל הנצרות. בהשפעת החלום בא אל ארוסתו, סיפר לה על חלומו וביקש ממנה שתתנצר גם היא. נדהמה הארוסה, השיבה בשלילה והלכה לה מבלי להיפרד ממנו. ואילו הוא עצמו התעמק בברית החדשה, בא בקשרים עם אנשי הכמורה והחליט לא רק להתנצר אלא גם להתנזר, לא לשאת אשה. הוא נעזר ברכושם של קרובי משפחתו והקים בירושלים את מנזר רטיסבון לכמרים, ואת מנזר “בנות ציון” בעין־כרם לנזירות.

האזנתי לדבריה תוך כדי התבוננות בדמותו של האיש מבית רוטשילד, שאמנם נראה היה כיהודי וקלסתר פניו היה כשל איש־רוח. הנזירה, כאילו רצתה לעודדני, סיימה את סיפורה במשפט קצר: “הלא גם ישו יהודי היה”. אכן — אמרתי לה — הוא היה אחד מאנשי הרוח הגדולים בעם היהודי, אלא שבני־דורו לא הבינו אותו, והרומאים שהיו שונאים בנפש של עם ישראל, ובראשם פונטיוס פילאטוס, הם ששמו קץ לחייו. בהזדמנות זו סיפרתי לה גם על ספרו של ד"ר קלויזנר המתאר את ישו כאחד מאנשי־הרוח של ישראל והבעתי את צערי על שספר זה לא ניתרגם לצרפתית למען תוכל גם היא לקרוא בו.

כתום שיחתנו הואילה הנזירה להראות לי את המנזר ההדור ובעיקר את החצר מאחורי הבית, שבה היה בור מעוגל ופתוח, שכנראה שימש בימי־קדם לאגירת מים, מטוייח, דמוי־כד ענקי, דומה לבורות אחרים שדוגמתם נזדמן לי כבר לראות באתרים אחרים. בהנחותה אותי במנזר סיפרה לי הנזירה, כי גילו כאן מימצאים מימי־קדם ונרות מתקופות שונות, בפרט מתקופת מלכות ישראל. אמרתי לה כי לא ייפלא הדבר, שכן הכפר הזה חודש על פי צו המלך כורש בימי נחמיה, ושר הפלך במקום היה מלכיה בן רוֹכב. עדיין במאה הרביעית, כאשר הנצרות כבר שלטה באיזור, היו פה יהודים ושומרונים. הנזירה הקשיבה לדברי ואמרה: “אכן כך הוא, היסוד מימי ישראל הוא”.

כעבור שנים, בראשית חודש סיון תשל"ה, נסעתי עם ידידי האדריכל דן בן־דור, שעבד לא מזמן בתיקון המבנים במנזר הזה, כדי לבקר בו. השער היה פתוח ובפנים מצאתי אשה שלא היתה לבושה כנזירה, בגיל בינוני. פניתי אליה בצרפתית והתפלאתי לשמוע ממנה תשובה בעברית: “ברוכים הבאים! אנו שמחים כשמבקרים אותנו”.

מניין לך העברית? — שאלתיה.

הייתי חודשים אחדים בקיבוץ כדי להתחקות על אורח חייהם של חברי הקיבוצים. אני נוצריה מצרפת, ונראה לי שיש באורח־החיים של הקיבוץ דמיון כלשהו לחיי הנוצרים הראשונים בארץ. יש לי הרבה ידידות בקיבוצים.

שאלתי על הנזירה הראשית טרז והיא השיבה לי, כי כשבאה לפני שנים אחדות למנזר הזה לא מצאה כבר את טרז. סופר לה כי היתה אשה טובת לב. משהגיעה לגיל זיקנה חזרה לצרפת, אל אחותה. העדיפה למות על אדמתה.

אגב שיחה סיפרה, כי המנזר פתוח עתה יותר והאחיות מקיימות אותו כמעט אך ורק על חשבונן. הקיצבה שהן מקבלות באה מהוותיקן ולא מצרפת. היא הזמינה אותנו לבקר בחדר־האוכל, הפתוח לכל. באים לסעוד במנזר גם תיירים וגם מבני־הארץ תמורת תשלום קטן. אין האורחים חייבים לבקר בכנסיה הקיימת ליד המנזר, הדגישה באוזנינו, בהתכוונה לרמוז שאין נוהגים כאן כמסיונרים.

שאלתיה על התמונה שראיתי בזמנו בטרקלין אצל טרז, והיא השיבה שלא מצאה כזאת. שינויים רבים חלו מני אז בצוות האחיות, באורח־חייהן, במבנים ובחדרים.

 

   🔗

“המורה שלנו אֵלי קטרוס” — כך מרבים הילדים להזכיר אותו בחיבה. אלי היה מורה־צייר שידע לעורר את הדמיון היוצר של הילדים ולתת ביטוי לרגשותיהם בציוריהם שקישטו את בית התרבות שלנו. דברים רבים שהילדים החניקו בחובם התפרצו בציוריהם. הם ציירו את בית אבא ואמא, מחנות ההשמדה, ובעיקר הירבו לצייר תמונות־נוף. לא פסיכולוג אחד עמד משתאה מול התמונות הללו כשהוא מחווה דעתו, כי הן מגלות את עברם של הילדים יותר מכל דיבור.

במלאות שנה לעלייתם של הילדים לכפר הנוער ערך אֵלי תערוכה שכללה כמאה תמונות של בנים ובנות. בתערוכה זו ניתן ביטוי לתמורה שחלה בהם בתקופת היותם בכפר, לנפשם המתרוננת שספגה את ריח האדמה, את בושם הפרחים, את מראה שמי הארץ, הזריחוֹת והשקיעות. הצופים בתערוכה חשו בעוצם רגשותיהם של הציירים הקטנים.

אלי סיפר כי הילדים ביקשוהו שלא יתבונן בהם בשעה שהם מציירים ושלא יתקן, והוא אמנם עשה כדבריהם, בהבינו ששעת הציור היתה בשבילם שעה של התייחדות עם עצמם, מעין תפילה זכה, שכל מגע מן החוץ עלול רק להפריע.

בהתבונני בציורי הילדים, שבשוליהם חתמו את שמותיהם, חשתי גם את תוצאות הפעולה החינוכית שלנו. המגע שלהם עם האדמה, עם עשב השדה, עם פרחים וצמחים — הניב פריו. ודאי היה הרבה בוסר בתמונות הללו, אך גם בבוסר היה טעם ועניין, שהרי אין לשכוח, כי היו אלו תמונות של ילדים מעולי מחנות־המוות ומארצות המזרח, שרובם לא ידעו ציור מהו, ומהם שרק עתה למדו קרוא וכתוב.

 

הספרייה    🔗

עוד רחוקים הילדים מקריאה שוטפת בספר בלי נקודות, אך אני בוטחת בהתקדמותם ורוצה להרגילם לקרוא ספר עברי. עם התחלת שיקום הכפר דאגתי להקמת ספריה, מתוך הנחה שתחילה יקראו ספרים בעזרת המורים, עד שלא יזדקקו לעזרה.

תחילה פניתי בעניין הספרייה למשרד החינוך בירושלים וקיימתי שיחות עם שר החינוך דאז, ידידנו בן־ציון דינור. הוא התעניין מאוד בכפר־הנוער, אך שיחותינו על החינוך חרגו לעיתים ממסגרת הנושא של כפר הנוער. היינו תמימי־דעה לגבי הצורך להנחיל לנוער את מורשת־האבות והמסורת העברית. לדעתו של פרופ' דינור יש ללמד את הילדים, נוסף על התנ"ך, גם מבחר מהתפילות ולהעמיק את תודעתם היהודית. ביחוד אמורים הדברים לגבי ילדים שגדלו בבתים חילוניים, הרחוקים מהמסורת העברית.

אגב־שיחה העלה פרופ' דינור זכרונות מימי קייב. הוא זכר יפה את אחיותי, שהיו חברותיו. אני הקדמתי לעלות לארץ, ואחיותי באו אחריי, ואילו הוא הגיע לאחר מלחמת עולם הראשונה. ואכן, הוא העמיק לחקור בתולדות עמנו, ובעיקר בתקופת חיבת־ציון, התאים מאוד לתפקיד שר־החינוך וזכה להגשמת כמה מטרות שהציב לעצמו בתפקידו זה. הבנתי לרוחו כאשר לא הסכים להמשיך בתפקיד לאורך־ימים, כי נמשך יותר למחקר, ובתחום זה זכה לפרי־הילולים. (ובמאמר מוסגר: שמחתי מאוד כשהסכים להתייצב בראש הנהלתה של “יד בן־צבי” עם היווסדה והתמיד בתפקידו זה עד סוף ימיו).

בשיחותי עם פרופ' דינור העליתי במיוחד את הרעיון על הכשרת מדריכים מאנשי הקיבוצים לתפקידי הדרכה במוסדות חינוכיים של עליית הנוער ואחרים. מדריכים אלה חסרים אמנם את הידע הפדגוגי וההשכלה הפורמאלית, אך לעומת זה יש להם יתרון חשוב, והוא עצם היותם סמל ודוגמה לחניכים בדרך־חייהם. הם עשויים להמשיך אחר־כך עם הצעירים במסגרת קיבוצית. לצורך זה יש להשוות את מעמדם לזה של מורים, ולהשלים את השכלתם הפורמאלית תוך כדי עבודתם. דינור תמך ברעיון זה, אך לצערי לא הספיק להגשימו. נראה לי כי גם בימינו אלה הצורך הזה במדריכים־מגשימים הוא חיוני ביותר.

בעניין אשר לשמו פניתי אליו — ספרים לכפר־הנוער — לא יכול היה לעזור הרבה, שכן משרד החינוך היה שרוי במצוקה כספית באותו זמן, אך לעומת זה נעניתי בחיוב ע“י ידידי מ. שלי מהוצאת הספרים “עם עובד”. קיבלתי ממנו מבחר ספרים מהוצאת “עם עובד”, ובתוספת לספרים מספרייתנו, של בן־צבי ושלי, היה בהם כדי להקים ספריה בכפר הנוער. אמנם רוב הספרים נועדו לרמה גבוהה מזו של הילדים, אך המורים נהנו מהם, ואחדים מהם הקריאו פרקים מובחרים באוזני הילדים. את הספריה העברתי לביה”ס התיכון החקלאי כאשר מסרתי את כפר הנוער לאגף החקלאי של משרד החינוך.

 

הר־הרצל    🔗

יום אחד ישבתי בתחנת בית־הכרם וחיכיתי לאוטובוס היורד לעין־כרם. השתהיתי בבוקר בלשכת “עליית הנוער” ומיהרתי עתה לכפר־הנוער. פתאום ירדו ממכונית שנעצרה על ידי אנשי הוועד הלאומי וביניהם אישי — בן־צבי. הם הלכו לאתר בסביבה את הר הרצל, שנועד ע“י המוסדות הלאומיים כמקום קבורה לעצמותיו של הרצל שיועברו מווינה לירושלים. הצטרפתי אליהם. השטח־רחב־ידיים ולא פעם הייתי פה עם חברי ה”הגנה" לאחר שחרור ירושלים. ידעתי את כל הפרטים על שחרור השטח. אישי סח לי, שזו לא הפעם הראשונה, שהם מבקרים במקום, וכבר הוחלט במוסדות, שאת כל ההר יקדישו לזכרו של הרצל, ובקירבת קברו יוקצה מקום לקברות אישי המדינה ולחללי צה"ל. גם יער יינטע במקום לזכרו של איש החזון בנימין זאב הרצל.

רעיון הבזיק במוחי: אולי יהיו ילדי הכפר הראשונים שיתחילו בנטיעת היער?

בערבים שרוי עדיין חלקו הצפוני של כפר הנוער באפילה, וחשכת הלילה מעמיקה את אפילת היגון שבלב, אך החום והאור השופעים מלבבות הילדים מפיגים קצת את האפילה שבלב ובסביבה.

הבאתי לילדים את ההצעה שנתחיל ראשונים בנטיעת היער במעלה ההר מעל לעין־כרם, לרגלי קברו של הרצל. הילדים נאחזו בהצעה זו בהתלהבות: במו־ידינו ניטע, בעצמנו נפתח את הבורות וניטע את שתילי העצים, הברוש והאורן, אשר גידלנו במשתלה שלנו בכפר־הנוער.

הצעתי לקק"ל לתחום לנו חלקה (היתה זו חלקה של 5 דונמים), שעליה ניטע בעצמנו מטעם כפר הנוער חורשת יער. הצעתי נתקבלה ברצון, ולאחר שעצמותיו של הרצל הובאו לקבורה בהר הגיע הזמן להגשמת הרעיון שהעליתי.

הגענו עד יפה־נוף. פה במפנה סוללים דרך חדשה בהר. מכונה מנסרת את האבנים ומשמיעה תוך כדי כך קולות צורמניים. הפועלים חוצבים בצלע ההר, מסיעים את האבנים ומשמיעה תוך כדי כך קולות צורמניים. הפועלים חוצבים בצלע ההר, מסיעים את האבנים. הם תמהים למראה הילדים המצויידים במכושים. לאן? שואלים הפועלים, והילדים עונים בשמחה: “אל היער, אנחנו נוטעים יער”.

אנו יורדים במדרוני ההר ממדרגה למדרגה. נפלא המראה מסביב. צפונית־מערבית מולנו מזדקר הקסטל. לשמאלנו צובה, לימיננו מעבר לגבול “מצפה שמואל” (נבי סמואל) — צוקים יורדים מארבעה צדדים אל תוך שקע בהר. מורדות, טראסות משופעות, ובצלע ההר שבו אנו עולים ניטע את החורשה. במעלה ההר נכבשה החלקה שנועדה לקברות חללי צבא ההגנה לישראל. הנה גוש עציון. שמות יקרים מתנוססים על המצבות. הם הגיעו לקבר ישראל בסמוך לקברו של הרצל, חוזה המדינה.

הילדים עשו מלאכתם באמונה ובקלות, כשהם מנתרים מסלע לסלע, כעובדים מבוגרים. התחילו במלאכה והמשיכו בהתמדה ובשקידה. יום־יום אנו חוזרים ונוטעים את שתילי האורן והברוש, אשר גידלנו בכפר־הנוער. אין גבול לשמחת הילדים. שבועות אחדים נמשכה עבודתנו בנטיעת יער הרצל. מהחוצבים בשטח היינו מבקשים דליי מים להשקות את השתילים, והם נענו ברצון.

אנו ממשיכים בתיכנון המבנים לקבלת חברה נוספת, אך “עליית הנוער” שולחת בינתיים ילדים בודדים.

יום אחד, בקיץ 1950, מופיע מדריך “עליית־הנוער” ומביא איתו בת ובן מעולי קהילת קוצ’ין בהודו. את הבת, שולמית, צירפתי אל הבנות בחברה ג' ואחיה הקטן, כבן 10, כמו נדבק לאחותו.

מאיר דשא נפגש באותו בוקר עם הילד מהודו ולקח אותו איתו לעבודה, התייחס אליו יפה יפה, כאילו אימץ אותו לבן. והבת התחבבה על החברות, התמסרה ללימודים ושקדה גם על העבודה.

עברו חודשים מספר והכל ציינו בכפר את התקדמותה של בתנו העולה מהודו. יום אחד קראה לי שולמית. שתי דודותיה באו לבקר אותה. היא הורידה את השמיכה ממיטתה, פרשה אותה על הרצפה והדודות התיישבו עליה ופתחו בשיחה בשפה לא מובנת לי, אך לפי ארשת פניה של שולמית הרגשתי שהיא מתעצבת. הזמנתי אותן לחדר האוכל לסעוד, אך שולמית ביקשה להביא להן את האוכל לחדר. הן נשארו בכפר במשך הלילה והיום שלמחרת. כשבאתי אל שולמית לקרוא לה לבית־הספר, נדהמתי לראותה לבושה שמלה ארוכה (“סרי” – לבוש הודי) וכשהדמעות זולגות מעיניה אמרה לי: “הדודות טוענות שאני בת 13, נערה גדולה, שצריכה להתחתן ולא ללכת לביה”ס". בכייה של שולמית גבר. העפתי מבט בפני הדודות והבינותי שלא יניחו לה ויקחו אותה מאיתנו. ניסיתי לבקשן שלפחות ישאירו אותה לשנה אחת עד שתלמד עברית, אך הדודות לא ויתרו ועוד התרעמו על שאיני מבינה להן.

הצטערנו מאוד כאשר שולמית עזבה את הכפר יחד עם דודותיה ועם אחיה הקטן.

 

חברה ד' — מארס 1950    🔗

קשרים מיוחדים ונלבבים טיפחתי בכפר הנוער עם הילדים שעלו מפרס. אולי גרמה לכך התעניינותו היתירה של בן־צבי ביהדות פרס, שלחקרה הקדיש זמן רב ואף ביקר במיוחד בארץ זו, ואולי קסמו לי הילדים עצמם בסגולותיהם ובחן שלהם. בביתנו היו מבקרים אנוסי משהד מעולי פרס, בני משפחת טובי ורוחלה. הייתי מאזינה לשיחם וסיגם עם בן־צבי, ותוך כדי כך עשיתי היכרות עם היהודים בפרס, אשר בתקופה היסטורית קדומה הגיעה אוכלוסייתם שם לכדי מיליון נפש. בן־צבי לא רק גילה התעניינות בעברם של יהודי פרס, אלא שאף גם להקל על היקלטותם בארצנו. זכור לי מה רב היה צערנו, כאשר לא הצלחנו לפתור את בעיית הדיור של רופא שהגיע מפרס עם נכדו, ורצה להשתקע בתל־אביב ולעבוד במקצועו.

מבאי־ביתנו היו גם חביב לוי ובנו ציון מטהרן. חביב הוא מחברו של ספר גדול על תולדות יהודי פרס בשלושה כרכים, והוא היה מעוניין מאוד שבן־צבי יעזור לו בתרגום הספר מפרסית לעברית.

שאפתי להגדיל את מספרם של הילדים מפרס בכפר הנוער. רובם ידעו קצת עברית בעלותם ארצה — מה שאיפשר לי להידבר איתם ולהבינם.

זמן רב חיפשתי את בתיה אמת.

זכורה לי היטב בת זו מחברה ד' — מסורה היתה לילדי חברתה, גילתה נכונות לכל עזרה. הרביתי להיפגש איתה בתקופת הכפר ולאחר עשרים וחמש שנים היה לי עניין רב לדעת היכן היא ומה מעשיה. ידעתי שנישאה, אך שם בעלה וכתובתו לא נודעו לי, עד שבאחד הימים הופיעה בתיה אצלי והציגה עצמה כבתיה הררי. בין היתר סיפרה לי כי זמן־מה שהה בעלה בחו"ל ואף התכוון להישאר שם, אך היא לא הסכימה בשום פנים לרדת מן הארץ עם שלושת ילדיה, ובהשפעתה חזר גם הבעל ארצה והם עתה משפחה עובדת טובה בתל־אביב.

מני אז נתחדשו הקשרים שלי עם בתיה אמת והם גם עתה כבעבר הרחוק בסימן של ידידות־אמת.

בפגישות איתה, חזרה אלי ההרגשה שאני נפגשת עם שארית יהדות פרס הקדומה. איתה יחד הצטערנו שעדיין לא מצאנו את הדרך להעלות מהגולה בפרס את אחינו כשם שהצלחנו להעלותם מגלויות אחרות בזמנו. אמנם, אין הם נרדפים בפרס והמשטר אינו מפלה אותם לרעה, אך ההיסטוריה שלנו מלמדת כי “לא לעולם חוסן”. אולי ראוי שדווקא בתקופה שיהדות פרס שטה כאילו על מי־מנוחות נמצא את הדרך להעלותה ארצה, לבל תהיה לבז ולמשיסה ביום מן הימים.

בחברה זו היו גם ילדים עולי תורכיה ועיראק. ילדי פרס ידעו יפה להתחבר איתם. לא היו קשיים בהשתלבות פנימית בחברה זו.

הבעייה הכאובה של שיפוץ המבנים בכפר הוסיפה להטרידנו. בראשית ההיאחזות בכפר קבענו כי הבתים המרווחים ישמשו כמטבח לחדר־האוכל. ברחבה, בדרך למעיין כמעט מול הבית שמסרתי למשטרה, היה בית מרווח עם מרתף רחב־ממדים.

לא פעם הייתי מעירה לסגל, כי הבניין עומד על “כרעי תרנגולת”. חששתי שהיסוד הרעוע לא יחזיק את הבניין הגדול והוא עלול להתמוטט, אם כי לא היו בינתיים כל סימנים חיצוניים לכך, ואלה נתגלו רק כעבור כשנתיים לשהותנו במקום, בראשית 1951.

בוקר אחד הבחינה טובה לביא (היא עבדה במטבח במקום זהבה, שנאלצה לעזוב את הכפר מסיבות משפחתיות) בסדקים שניבעו בקיר, שלידו עמדו הכיריים. היא קראה לי למטבח. נחרדתי למראה עיניי. הקיר נראה כאילו הוא הולך ומתבקע. התקשרתי מיד עם מהנדס העיר. הבעתי חרדתי מפני הסכנה הצפוייה לעובדים ובפרט לילדים וביקשתי שיבקר במקום. בו ביום הופיע המהנדס וקבע שיש לעזוב את המטבח ואת חדרי האוכל הסמוכים אליו, שכן הבקיע מאיים בהרס הבניין כולו.

העברנו את המטבח ואת חדרי־האוכל לבניין הסמוך אליו. היה זה בניין ללא מרתף, שלדעת המהנדס יש בו יתר ביטחון. הבעייה היתה מעתה איך לשמור שילדים לא ייכנסו לבניין הרעוע ולמרתפו מתוך סקרנות או במגמה לחטט בין החפצים הנמצאים בו. לא נחה דעתי עד שהעמדתי ילדים בתורנות לשמור לבל ייכנס איש, לא רק מבנינו, מילדי הכפר, כי אם גם מתושבי השכונה הקרובה, מבין העולים.

סקרנים באו להסתכל בבקיעים המתרבים בקירות. הכל התרשמו שהבניין מט לנפול. ואכן, לילה אחד קרס הבניין תחתיו. טוב שזה קרה בלילה, כשאיש לא היה במקום. המפולת כיסתה את הכניסה למרתף ולא חששתי עוד לילדים שהסתובבו סביב הבניין ההרוס.

בהזדמנות זו ראוי לספר על מפולת אחרת, שבדרך־נס לא נסתיימה באסון. בבניין בנוי על גבי מרתף היה חדר מרוצף מחדש באריחים בהירים. לא עלה על דעתו של המהנדס כי אסור להעמיד ארבע מיטות בחדר על ריצפה חדשה זו. שני חלונותיו השקיפו דרומה, והדלת היתה בצד צפון. מדרגות מעטות הובילו לחדר. תחילה העמדנו שתי מיטות לשני בנים. באחד הימים באו אלינו לביקור שני בנים מחברה א', שכבר עברו לנוה־ים (אני זוכרת בעיקר את הנער דוד נחום, נער חביב ומנומס, שהיה קשור אל הכפר ובא לבקרנו). סידרנו אותם ללינה בחדר היפה הזה שהכנסנו לתוכו עוד שתי מיטות. אך עלו ארבעת הבנים על מיטותיהם, נפערה הריצפה והם עם המיטות נפלו למרתף, לעומק 2.5 מטר. למזלנו לא נפגעו. הוזעקתי למקום והרגעתי אותם. הצטערתי מאוד על התקלה, שהרי לא עלה על דעתנו, שהריצפה עלולה להתמוטט. מאז היינו מתייעצים בכל פעם עם המהנדס, אם מותר להוסיף מיטה לחדר.

 

הילדים מכפר אונו — חורף 1951    🔗

מצויים עוד כמה בניינים ריקים במערב הכפר. אנו מתכננים לקבל חברה נוספת, אבל מהניסיון למדנו, שיש לאבטח מראש הדרכה ולהזמין אם־בית לחברה. לפתע פתאום נאלצנו לשכן אצלנו ילדים מכפר אונו. מקרה חמור של שבר־ענן ושטפונות הניע את “עליית הנוער” להוציא ילדים באישון לילה מתוך המוסד של כפר אונו ולהביאם אלינו. הילדים, וביניהם גם בני 5–6, הגיעו אלינו כשהם רועדים מקור, רגליהם יחפות או בגרביים בלבד.

ביתם בכפר־אונו הוצף ועמד להתמוטט ומן ההכרח היה להעבירם מיד למוסדות שונים. אלינו נשלחו כ־40 ילד. פינינו להם מיד את הבית הלבן. ילדינו הסכימו ברצון לעבור לבניינים שבמערב הכפר, שלא הותקנו דיים לצורכי השיכון. כל אותו הלילה הייתי ערה ליד הילדים, שהובאו אלינו, ואתי גם המדריכות. ירד גשם שוטף. עברו שעות עד שקיבלנו מ“עליית הנוער” מזרוני קש לילדים. הלבנים והמלבושים שהיו ברשותנו לא הספיקו או לא התאימו לילדים הקטנים והחמודים שרובם מעולי בבל (עיראק).

הימים ימי חנוכה. תיכננו הצגה עם הילדים שלנו ורצינו לשתף גם את הקטנים שהתארחו אצלנו. עשינו הכנות לחגיגה והגשם הוסיף לרדת. גם הבית הלבן היפה נתמלא מי־גשם. מהפרוזדור עברו המים אל החדרים, והילדים שלמדו על בשרם את המלה “שיטפון”, החלו לצעוק: “הנה שיטפון גם פה!”

ידי אנשינו היו מלאות עבודה. בקושי השגתי איש מהכפר שיעזור לנו לנקות את החדרים ממימי השיטפון ואת נעלי הילדים. קרוביהם של הילדים האלה הירבו לבקר אצלנו. אחדות מן האמהות והסבתות דרשו שנרשה לילדים לבלות שבת בבתיהן, ואני חששתי לכך משום שלא הכרתי אותן. נעזרתי שוב בידידי סמל המשטרה שרשם את שמותיהן ואת כתובתן. הן התחייבו גם בחתימת ידן או בטביעת־אצבע להחזיר את הילדים במועד.

שבועות מעטים התאכסנו הילדים אצלנו ובינתיים הספקתי להכיר גם את הוריהם שהירבו לבקר את ילדיהם.

באחד הימים ב־1951 ביקרה אותנו קבוצה מתנועת החברות (“פאיוניר וימן”) מאנגליה. בראש המשלחת עמדה מרים מיקארדו. בעלה ג’ון מיקארדו היה חבר ידוע בפרלמנט הבריטי, ובתה, שבאה ארצה רק לביקור נתקבלה כחברה לקיבוץ ולא רצתה לחזור לאנגליה. מרים מיקארדו וחברותיה באו ללון בכפר. היה זה בליל־סהר ירושלמי כאשר הכוכבים והשמים כה קרובים אליך. החברות ישבו אתי על המרפסת בבית הלבן. הילדים מחברה ב', ששכנו אז בבית זה, פינו כמה חדרים לאורחות. פתאום ניגש אלי דוד וינוגרד הקטן ורמז לי, שחדר השירותים לא בסדר. שקועה הייתי בשיחה עם החברות, אך ביקשתי סליחתן ויצאתי עם דוד, ובעזרתו ניקינו את המקום והפעלנו את המשאבה למים. לא אשכח לו את חסד המעשה הזה.

עד שעה מאוחרת בלילה שוחחנו עם האורחות על שיבת־ציון בימי עזרא ונחמיה, על חורבן הבית ועל המולדת המתחדשת בימינו. היתה זו שיחה מאלפת ומרשימה. שכן רבות מהן כתבו לי אח"כ, שלעולם לא תשכחנה את אשר למדו מפי באותו ערב על ברית עמנו עם ארץ־ישראל הקדומה. כאשר ביקרתי בלונדון בעת שליחות מסויימת, בשנת 1964, הזכירו לי רבות מאורחותי אז את הביקור בכפר הנוער ואת דוד הקטן.

 

“המשפט” על דוד ושלמה    🔗

עם כל הדאגות והחרדה התמידית לחברות הנוער והקשיים למצוא מדריכים ומורים מתאימים, היו לנו גם רגעים של אור וסיפוק בעבודתנו בבית־הספר. אני נזכרת בהצגת “המשפט” על דוד המלך ועל שלמה בנו, שערכה המורה רבקה עם המורים והמדריכים בביה"ס.

היה זה בערב חג השבועות 1951, לאחר שהילדים כבר למדו את ספרי המלכים וידעו על חיי דוד ושלמה. הם היו מתפלאים על דברי התנ“ך, שעם כל ההערכה לגדלותם של מלכי יהודה צוינו גם שגיאותיהם. במקרא הובאו דברי הביקורת על דוד מפי נתן הנביא. לא חסו על החכם מכל, שלמה המלך. עם כל גדולתו בבניין בית המקדש, עם כל גילויי חכמתו במשפטים שערך — לא מנעו דברי ביקורת עליו — על ריבוי הנשים שלו. בהצגת “המשפט” הירבו הילדים לבקר את שלמה על שלא דאג לחינוך מתאים לילדיו ועל־ידי כך גרם לקרע בין יהודה וישראל. הילדים למדו את כל הפרקים ב”מלכים" הקשורים לנושא, עיינו גם בדברי פרשנות, לא חדלו מלדבר על “כבשת הרש”, על דוד ששלח את אוריה החתי אל המוות בחזית ולקח את אשתו. הם חזרו וטענו כי דוד, אביו של שלמה, יכול היה לשים לב לחינוך נכדיו.

הילדים חילקו ביניהם את התפקידים של קטיגורים ושל סניגורים והירבו לצטט פסוקים מדברי הנביאים.

שמחתי להישגי הילדים שרבים מהם לא ידעו צורת אות עברית בבואם אלינו, והנה עתה שגורים בפיהם פסוקי המקרא והם יודעים להעריך ולבקר.

זכור לי ערב תשעה באב באותה שנה. אספתי את כל הילדים ליד דירתי. הילדים ישבו סביבי על הקרקע והאזינו לדברי ידידי המורה דוד אבישר מירושלים שהזמנתיו במיוחד כדי שיספר על תשעה באב, על החורבן ועל הכותל המערבי.

כתום דבריו ראיתי צורך לספר לילדים איך מציינים את יום האבל הלאומי בתפוצות הגולה וסיימתי באמרי, כי עם שיודע כך להתאבל על חורבן ביתו ידע גם לבנותו מחדש.

אותו ערב הרגשתי קירבה יתירה לילדים. טוב היה לי איתם. שמחתי שהם מתקדמים בלימודים, אוהבים את העבודה וחשים עצמם כאן במולדת, בביתם הם.

כל־אימת שאני שוהה עם הילדים מנקרת במוחי המחשבה אם אני מיטיבה לעשות בהעדיפי את העבודה יחד עם הילדים על שהות בכיתות־הלימודים, אך כמעט תמיד אני מגיעה למסקנה שנוכחותי עם הילדים בעבודה חשובה יותר. היא נותנת לי את האפשרות לקרב אותם לעבודת־האדמה שהיא מטרתנו העיקרית. סיפרתי פעם לילדים, כי כשלמדתי אגרונומיה בצרפת אמר לי גנן אחד תוך כדי עבודה: עליך לטעום את האדמה כדי לחוש אותה היטב. הוא התכוון שאשאף לקרבי ריחו של רגב אדמה — וכך עשיתי והרגשתי טעמה.

מני אז היו הילדים אומרים תכופות אחד לשני: “תטעם מהאדמה, תטעם”, והם אמנם הירבו להריח את האדמה.

חוויה עמוקה היתה לי גם בערב יום הכיפורים. אנשי השכונה הסמוכה אלינו בקשוני להעמיד לרשותם את בית־התרבות לתפילה בימים הנוראים. היה בבית אולם מקומר ובו פתחים רחבים לארבעה חדרים. בית התרבות שימש לפעולות־החברה ורבים היו המבקרים בו, ובהם תיירים וקרובי הילדים שהתעניינו במיוחד בציורי הילדים שהתנוססו על הקירות ועליהם סוּפר כבר. נעניתי לבקשתם. הורדנו את התמונות ונתנו לעולים את הבית לתפילה, אבל התניתי תנאי: חדר אחד יישאר לרשותי, כדי שאוכל לבוא עם הילדים לתפילה, לילדים אמרתי, כי מי שירצה, יבוא אתי לתפילה בבית התרבות. משהגיע ערב יום הכיפורים, לקחתי עמי חבילת נרות והלכתי לתפילה. הדלקתי נר ואמרתי לילדים שהיו לידי, כי נר זה הוא לזכר בני שנפל במלחמת השחרור. בן־רגע החלו ילדים מניצולי השואה להפציר בי לתת להם נר להזכרת נשמות יקיריהם. לא הספיקו לי הנרות ואמרתי: “יהיו הנרות המעטים לזכר נשמות הרבים”.

שקועה הייתי בעצמי וביגוני, והנה שמעתי קול בכי עצור. ילדים רבים, כמעט כל הבנים והבנות מחברה ב', מעולי ארצות הכיבוש הנאצי, וכן גם ילדים מארצות המזרח, לא הבליגו על יגונם ופרצו בבכי. שעה ארוכה שפך כל אחד דמעותיו על יקיריו. הקשבנו בדומיה וביגון לתפילת “כל נדרי” שהידהדה באוזנינו ובלבנו כתפילת “אל מלא רחמים” ו“קדיש”.

בית התרבות כבר התרוקן מהמתפללים. אך כל עוד דלקו הנרות שלנו, לא זזו הילדים מן המקום, כאילו דלקו הנרות בתוך הלב פנימה. בדממה עמדנו, עד שכבה הנר האחרון ויצאנו. התכנסנו בבית של חברה ב' וישבנו דוממים. היו אלה רגעים של תוגה והתרוממות־רוח שליכדו את כולנו. הירהרתי אז, שאילו היינו מרבים בתפילה ובאוירה של מסורת היו אולי הילדים משתחררים יותר מתסביכים, מחשכת העבר. המסורת העברית שמרה על עמנו ובכוחה להקל על יסורי האבל שבליבותינו.

למחרת היום הציעו כמה ילדים שנלך לבית־הכנסת בשכונה הסמוכה. הצטרפו אלינו גם כמה בנות. מרחוק שמענו את קולות התפילה. התקרבנו אל בית קטן ששימש כבית־כנסת. בחוץ עמדו נשים, כמקובל אצל אחינו עולי המזרח. נכנסנו פנימה. הבית היה מלא אנשים, דחוס, אך פינו לנו מעבר ולי נתנו מקום לישיבה. ישבנו והקשבנו ללחן התפילה, אך לא הרגשנו בשעת התפילה את ההשראה והקדושה שהיו אמש בבית־התרבות. אולי גרם לכך עניין “העליות והתרומות” שהתנהל אותה שעה ע"י הגבאי והחדיר אווירה של חולין ליום הקדוש.

 

ימי שלג בכפר    🔗

באותו חורף 1951 ירד שלג שלושה ימים רצופים. שכבתי בצריף שלי ברחביה חולה זה שבוע בברונכיט קשה. הטלפון על־יד מיטתי, אך אין בו תועלת – הוא משותק. הטלפונים מנותקים בגלל השלגים. אני מנותקת מהכפר ומרותקת למיטת חוליי. כולי דאגה לכפר. מה שלום הילדים? האם לא קרה חלילה משהו? האם לא היתה מפולת? לא התמוטט איזה גג? האם יש די מצרכים במטבח? האם לא קפאו המים בצינורות? אני מתנחמת שיש מרכזת לימודים והיא בוודאי דואגת שהלימודים יתקיימו כסדרם. אני מצפה בכליון־עיניים שיבוא מישהו מהכפר. מדי יום היו באים לבקרני, והנה עברו יומיים ואיש לא בא מחמת השלג הכבד. אני מתרוממת מדי פעם מעל מיטתי – אור השלג מסנוור. קשה להציץ בחלונות. אילו הייתי שוכבת בכפר, הייתי שקטה יותר, קיבלתי כבר הרבה פניצילין, אך הרופא אינו מרשה לי לקום.

בשעה מאוחרת יותר באה רבקה, מרכזת בית־הספר, וסיפרה שזה שלושה ימים אין הלימודים מתקיימים. הילדים שטופים במשחק בכדורי־שלג וקל לתאר את המראה של חדרי־המגורים. נדהמתי לשמוע שלא קיימה את הלימודים בבית־הספר שלושה ימים רצופים. אמנם המורים מן העיר לא יכלו לבוא, אך היא ושלושת המורים הגרים בכפר יכלו לקיים, לפחות, חלק מהלימודים ולא לתת לילדים להתבטל ימים שלמים, מה גם שהעבודה בענפים מושבתת. כעבור יומיים קמתי ומיהרתי לכפר. עוד לא הספקתי לראות את הילדים וכבר נערכה פגישה דחופה של המורים והעובדים.

רבקה פתחה בטענות כלפיי על התנאים הקשים בכפר ואחדים תמכו בדבריה. הרגשתי ברוח הרעה שהשתררה בכפר. כאבתי אך הבלגתי. ורק זאת אמרתי: "הנה החשמל שציפינו לו. אתם אפילו אינכם מרגישים באור, שבקושי כה רב השגתי גנרטור חדש.

הישיבה הזאת נחרתה בזכרוני. אז הבנתי כי סיבת ההתמרמרות היא לא רק בחוסר התנאים המתאימים, כי אם גם בחוסר שיתוף פעולה עם חלק מצוות העובדים של כפר הנוער. אותה שעה הועם בליבי החזון שהיה לי על בניין כפר־הנוער, על הפיכת ילדים־עולים לחקלאים ומתיישבים בהר לעתיד לבוא. לא דיברתי מטוב עד רע עם אף אחד. היתה מועקה בליבי והרגשתי צורך להיות בשעה קשה זו עם הילדים. בחברתם הוקל לי.

היום, יותר מאשר אז, אני מעריכה את היחסים הטובים, שהיו לי עם “עליית הנוער”, ביחוד עם ידידי משה קול, ראש עליית הנוער אז, שראה ב“עליית הנוער” את מפעל חייו.

תמיד היתה אוזנו קשובה לבעיות הסבוכות הכרוכות בטיפולנו בילדיהם של ניצולי השואה.

גם דוד אומנסקי, מזכיר לשכת עליית הנוער, נענה תמיד לכל הצעותי להוסיף לכפר ילדים מארצות שונות. שאפנו למיזוג פזורי ישראל. מדי פעם היה מגיע לארץ גל עלייה מארץ אחרת, ואי אפשר היה להפריד בין הילדים בני מוצא אחד, כמו ילדי תורכיה, ילדי בולגריה, ילדי פרס. נאלצנו בדרך־כלל לקיים חברות־ילדים לפי ארץ מוצאם, אך התאמצנו להרבות בפגישות בין הילדים ולחלקם לקבוצות של בני ארצות שונות לעבודה בענפים ובכיתות הלימודים.

ביחוד זכור לטוב יוסף רפופורט מ“עליית הנוער”, שהירבה לבקרנו בכפר ובבית־הספר, היה משתתף בישיבות המורים, ולא פעם היה נכנס בעבי הקורה של בעיותינו ומשתדל לעזור כמיטב יכולתו.

ב“עליית הנוער” ידעו, שיש בכפר די מבנים ריקים, מהם רעועים שאין לשכן בהם ילדים, ומהם בתים שלאחר בדק ושיפוץ שימשו למקום מגורים לחניכים. רצינו למזג את הילדים יוצאי הגלויות השונות עם ילדי הארץ, וכיוון שלא היה לנו מקום וגם לא יכולת חינוכית לקבל עוד חברה שלמה, הסכמתי לקבל ילדים בודדים מהעזרה הסוציאלית בתל־אביב, במיוחד ביקשתי שישלחו לנו ילדים מבני אחינו עולי תימן.

כבר סיפרתי לא פעם על הקושי למצוא מדריכים מתאימים. לכן ניסיתי לטפל בעצמי בילדים המעטים משכונת “התקווה”, שקיבלנו בסוף שנת 1951.

זכור לי ביותר הנער שלום. “התימני הקטן”, היינו קוראים לו. נער חביב מאוד, אך שובב מאין כמוהו. מידי בוקר היה שואל אותי: “ואיפה בית הכנסת?” היה ברור, שבביתו היה סבא או אבא לוקח אותו לבית הכנסת. הבנתי שבית־הכנסת ואוירת המסורת חסרו לכמה ילדים.

הכנסתי את שלום הקטן לכתה מחברה ג', אך הלימודים לא עניינו אותו. מדי פעם היה מזכיר את אמו. חשתי שהוא מתגעגע לבית אמא. לא הסחתי דעתי ממנו והשתדלתי לראותו יום־יום. יום אחד נסעתי בטנדר של הכפר ל“המשביר” בתל־אביב. בצאתי מן הכפר ראיתי את שלום הקטן צועד לו לבדו על הכביש. עצרתי את הטנדר, העליתיו והושבתיו לידי. תחילה נבהל. חשב שאכעס עליו, אך אני הבנתי כי גברו עליו הגעגועים הביתה. שאלתיו “לאן אתה צועד לבדך?” “אל אמא”, השיב לי. נסעתי ישר לשכונת “התקווה”. אורו עיניו כאשר ניגשנו אל הצריף, הוא בית הוריו. נכנסנו פנימה ושלום הסתכל סביבו, חיפש את אימו. כשלא מצאה, אמר: “אמא בוודאי בעבודה”. הצטערתי שלא יכולתי לראותה, אך השארתי את שלום בביתו, ובליבי הרהרתי: אהבת־אם היא גורם חינוכי רציני.

נגוז אחד מחלומותי לקבל חברת־ילדים דווקא מבני אחינו עולי תימן, שכה סבלו במעברת ראש־העין. זכרתי היטב את היכרותי הראשונה עם התימנים שלנו.

את יתר ילדי “העזרה הסוציאלית” שלחתי לבתיהם, כי לא היתה לנו כל אפשרות להקדיש להם שימת־לב רבה וטיפול מיוחד, שלהם היו כה זקוקים.

משהוקמו ישובי “הפרוזדור” במערבה של ירושלים נשמנו קצת לרווחה. לא נשארנו ישוב־ספר יחיד במקום. לא חששתי למסתננים, אך כפר־הנוער על כל בנייניו המפוזרים נשאר פרוץ. כאמור, לא ניתן לסגור את השער, לא בפני אנשי השכונה מצד צפון ולא בפני התיירים הרבים שנהרו אל המעיין, לכפר הנוער. גם בשבילים שבין הבתים בצפון הייתי פוגשת אנשים משוטטים, וחרדה הייתי למגע שלהם עם הילדים.

מפי הילדים נודע לי על ביקורים של אנשים שהביאו להם “דברים טובים” ודיברו על “אמונת האמת”. הבנתי כי אנשי המיסיון החלו לחדור אל הכפר. היה בין הנערים בחברה זו אחד בעל־דמיון שהיה מספר תכופות דברים מדהימים על פגישותיו עם נערים ונשים מבוגרות. קשה היה להבחין מה מידת האמת בסיפוריו אלה, אך לי היה רושם שהנער הזה לא בא מבית יהודי. שפתו היתה צרפתית רהוטה והיה גם מקום לחשוש ליהדותו, שכן גם חזותו החיצונית לא היתה כשל נער יהודי.

שמתי לב שרבים מילדי החברה שלו (חברה ג') מסתייגים ממנו. היה מרבה לספר על מכשפות, על רוחות ושדים ולעיתים היה רומז כי הוא מחפש את הדרך לאמונה, כנראה בהשפעת אנשי המיסיון. ניסיתי לתהות על קנקנו ועל עברו. שאלתיו אם היה בביתו סבא, אך הוא לא זכר את סבו ואף לא את אביו. ילד אסופי היה מבית־היתומים.

באחד הערבים בבואי לחברה ג', נודע לי שחסרים שלושה ילדים, ביניהם אותו ילד בעל־דמיון ועוד שני ילדים שהיו חביבים עלי במיוחד. הייתי נבוכה ומודאגת. נשארתי עם הילדים עד שעת לילה מאוחרת, ומדבריהם הוברר לי שביקר אותם יהודי דתי שדיבר על ליבם לעבור למוסד דתי בו מקיימים תפילות כסידרן, ושלושה נערים נענו לו והלכו עמו. שנתי נדדה אותו לילה. למחרת בבוקר מיהרתי לירושלים ל“עליית הנוער” וסיפרתי על המקרה. לתמהוני הוגד לי, כי הדבר ידוע להם ואף הזמינו את המדריך מהמוסד הדתי שהופיע כעבור שעה קלה יחד עם שלושת הילדים. הילדים נדהמו בראותם אותי ואמרו שהתביישו להגיד לי כי ברצונם לעבור למוסד דתי. הם רוצים להתפלל ואילו בכפר הנוער אין תפילה יום־יום. אין הם מסתפקים בהליכה בשבתות בלבד לבית הכנסת בשכונה. לאחר דיון קצר סיכמנו בו במקום, שעלינו למלא את מבוקשם של הילדים, נמסור להם את ציודם ונשאיר אותם במוסד הדתי.

בעקבות הבריחה של שלושת הילדים זימנתי את המורים, סיפרתי להם על מה שקרה ואמרתי, כי מקרה זה בא ללמדנו שהילדים מרגישים צורך נפשי בתפילה. התפילות עשויות להעשיר את נפשם ואולי גם להגליד פצעי־עבר. הבעתי דעתי שיש להעמיק את התודעה היהודית אצל חניכינו.

כמה מהמורים התנגדו למסקנות שלי. הם טענו: המוסד שלנו הוא חילוני, אנחנו איננו דתיים ולא נוכל לחנך לתפילה. אחרים לעומתם טענו שראוי לשלב בחדר־האוכל יותר פרקים מהמקרא, פסוקים מהתפילה וכד'.

ובאותו עניין: בראשית 1952 קיבלנו כמורים בכפר זוג סטודנטים עם ילד קטן. הם שמחו לא רק למשרה כי אם בעיקר לדירה. לתומי חשבתי שהסטודנטית, שהיא ילידת שכונת “בתי אונגארן”, דבקה ודאי במסורת ונוכל להסתייע בה להחדרת המסורת ומורשת־אבות אצל ילדינו, אך עד מהרה נתגלתה כאפיקורסית להכעיס. באחת השבתות באה אלי בת מפרס וסיפרה בבכי שאותה מורה מבתי אונגארן הזמינה אותה לבוא ביום השבת לביתה ולעזור לה בגיהוץ בגדיה.

חרה לי שהמורה קראה לבת לעזור לה בביתה ובעיקר בשבת. החלטתי לקחת דברים איתה. למחרת היום ביקרתי אצל מורה זו ומצאתי בביתה את אביה כשהוא מוכיח אותה על שהיא גרה בבית ללא מזוזה. כשנכנסתי שיתף גם אותי בוויכוח זה, מבלי שידע את זהותי. הרגשתי כי הדברים התפרצו מלבו הכואב. בית בלי מזוזה – לא בית יהודי הוא בעיניו. נמנעתי מוויכוח, ורק אמרתי לו: “הלא בתך היא זו, בביתך התחנכה, האם לא ידעת שהיא לא שומרת שבת וחג?” נבוך האיש ושקע בדומייה ובדכאון. הבינותי שאין השעה כשרה לשיחה עם הסטודנטית ופרשתי.

אווירת שבת הורגשה בכפר הנוער כבר ביום ששי אחה"צ. הרחבה בין השער והמעיין לא היתה הומה אורחים ותיירים. על השולחנות בחדר־האוכל היו פרושות מפות לבנות, זוג פמוטים על השולחן המרכזי, ומעט פרחים על כל השולחנות. הכל נקי. הילדים בכל החברות היו מתכוננים לקבלת השבת.

זכור לי ערב שבת אחד כשמשה קול, ראש עליית הנוער, בא לבקרנו במפתיע. במקרה הייתי ליד השער כשהגיע ויחד צעדנו לעבר המעיין. היתה שעת בין־השמשות, כשנדלקים האופקים עם שקיעת החמה. לא רק במערב כי אם גם במזרח מבהיקים הגוונים המיוחדים של שמי־ירושלים.

בדרך הילוכנו פגשנו ילדים מארבע החברות כשהם מהלכים ביחידות ובקבוצות קטנות, לבושים בחולצות לבנות וארשת פניהם חגיגית, כאילו ניערו מעליהם את אווירת־החולין של כל ימות השבוע. ניגשנו לחדר האוכל. קול הציץ פנימה ונראה היה לי, כי התרשם ממראה עיניו, גם אם לא נתן ביטוי להתרשמותו. שמחתי על ביקורו והצטערתי שלא הזמנתיו להישאר עמנו לארוחת ליל־השבת.

נהוג היה אצלנו שהילדים שכבר היטיבו להתבטא בעברית היו מקבלים את השבת בקריאת קטעים מפרשת־השבוע. כל חברה היתה מכינה משהו להקראה בערב שבת מהווי הכפר. הילדים אהבו בעיקר את השירה והנגינה בהנחייתו של המורה לזימרה ולציור אלי קטרוס. הוא ידע להכניס את הילדים ע"י צלילי הגיטארה שלו לאווירה של שבת ושיחותיו של בן־צבי על שבטי־ישראל או על חזון שיבת־ציון הוסיפו לאווירה זו.

במדינה מורגשת ארגעה מסויימת, אבל בירושלים ובסביבתה עדיין אווירת־חירום. הירושלמים חוזרים לבתיהם שנפגעו, אך המצור משלושת עבריה לא הוסר עדיין. הצנע בתוקפו, ולא פעם מועפים אבנים וכדורים מידי הליגיונרים הירדניים שעל חומות ירושלים. אחינו עולי המזרח המשוכנים זמנית במעברות נמשכים לירושלים, משתכנים בבתים ההרוסים למחצה בגבולות, במבנים רעועים מול בתי הערבים ועמדות הלגיונרים כשחייהם נתונים בסכנה. כשאני מזדמנת בעיר אני הולכת אל המעברות שהוקמו בירושלים במחנה אלנבי ובמחנה “אל עלמיין” על יד תלפיות. גם סמוך לשער יפו השתכנו עולים חדשים כשהם מועדים תמיד לפורענוּיות.

לבי נצבט למראה תנאי השיכון והחיים של אחינו העולים. לאחר כל ביקור כזה אני משקיעה את עצמי יותר ויותר בטיפול בילדים, מחשש מה יקרה להם. אני משתדלת לקרב את הילדים לקדמוניות ישראל, לימי־הקדומים של עמנו, להכשיר את הנוער להתנחלות בהר. יש הכרח לערוך נסיונות, להתאים את הגידולים לאדמת ההר, לאקלים האתר, ומאידך להדביק את הילדים באהבה לעבודה, לכל עבודה, וביחוד לעבודת־אדמה.

להגשמת מטרה זו הגעתי במידת־מה ע"י השיקום של המטעים, גיזום עצי־הזית, בעזרת מדריך חקלאי ממשרד החקלאות. במזרחו של הכפר הרביתי בעזרת המדריך בשיקום המטע בצלעות ההרים. הגענו כמעט עד פסגת ההר.

בתקופה זו התחילו במערב הכפר בהכשרת השטח לבניין ביה"ח “הדסה”, ולצערנו נגסו בחלקים משטחנו, אך עדיין לרשותנו שטח מספיק ואני מתכננת סידור חלקה לנסיונות.

פניתי לד“ר כרמון ב”מכון וולקני" וביקשתיו לעזור בסידור תחנת נסיונות לגידול עצי־פרי נשירים בהר. הוא נענה לבקשתי. סיירנו יחד בשטח עצי־הפרי, המשמש, השזיף, התפוח והאגס, והוא קבע שהעצים הוזנחו לא רק בימי המלחמה, כי אם גם בשנים שקדמו לה, ואין ברירה אלא לעקור עצים נגועים. לדעתו מוטב להכשיר את כל השטח לנטיעה חדשה ולסדר בינתיים משתלה לגידול כנות מתאימות ולהרכיבן בזנים חדשים מאירופה ומיפאן, שהוכנסו בשנים האחרונות למשקים שלנו והם מתפתחים כראוי. אם אמנם תוקם תחנת־הנסיונות אגיע בכפר הנוער למטרה שאליה שאפתי בחוות הלימוד, אך עדיין ארוכה הדרך.

בינתיים צצה תכנית חדשה ב“עליית הנוער” — להקים מוסד לילדים מפגרים ממזרח לכפר. ידידי משה קול, מנהל “עליית הנוער”, אמר לי: “את ודאי תעריכי את רצוננו שליד ‘כפר הנוער’ יקום מוסד חדש לילדים ותשלימי עם ההכרח לקחת לצורך זה מאדמת הכפר שטח של 30–40 דונמים”. הבנתי והשלמתי, אם כי שטח זה בצד מזרח טופח כבר על ידינו ואף הצלחנו לגדל בו עצי־פרי שהניבו יבול טוב, אך בלית־ברירה טוב שיקום עוד מוסד ילדים ליד כפר־הנוער.

נזכרתי ביללות שנישאו מהאוטובוס הראשון של העולים, שלא רצו להשתכן בעין־כרם, ואילו עתה מאוכלסים כבר כל הבתים במעלה הכפר צפונה.

לעתים אנו נתקלים בכפר בעולים חדשים המחפשים להם משכן בתוככי הכפר, ועלינו לעמוד על המשמר ולהשגיח בשבע עיניים שלא יפלשו לתחומנו. באחד הימים הבחנתי באשה עמוסת־חבילות פונה לאחד מחדרי הילדים. נראה היה לה כי החדר ריק, אם כי עמדו בו מיטות, והיא בחרה בו לצרכיה ושמה את החבילות שלה בפינה. כשהעמדתי אותה על טעותה והסברתי לה כי בחדר שבחרה למגוריה גרים כבר ילדים — השיבה קצרות: “אבל לי נחוץ חדר”…

ליוויתי אותה עד המשטרה עם חבילותיה וביקשתי מידידי הסמל שיקח אותה אל אנשי הקליטה.

שמחתי לקבל בראשית 1951 הודעה ממועצת הפועלות שהיא דואגת להעביר את אדמת כפר הנוער על־שם חברת “הבּוֹנָה” של ההסתדרות, והיא אמנם עשתה זאת. אגב, לאחר שהעברתי את הכפר למשרד החקלאות נודע לי מפי פנחס ספיר שכל אדמת עין־כרם רשומה עדיין במנהל הקרקעות על שמי…

הצעתי למושל המחוז בירושלים להקים “מועצה חקלאית” באיזור הדרום בירושלים, כדוגמת המועצה בהרי־יהודה. התכוונתי בעיקר לאבטח את החינוך החקלאי במועצת הדרום, כפי שניסיתי בזמנו במועצת הרי יהודה במערב. נראה היה לי שכפר הנוער עשוי לשמש מרכז לחינוך חקלאי בישובי הפרוזדור. באתי אז בדברים עם “קרית ענבים” ו“מעלה החמישה”. התכנית נדונה אך לצערי לא התגשמה.

אני מרגישה יותר ויותר את הצורך לערוך מעין חשבון־נפש של המפעל. היעד שהצבתי לעצמי היה: להקים כפר נוער רב־תכליתי, להכשיר את הילדים להתיישבות בהר, לחנך אותם ברוח תנועת העבודה הציונית ולהשריש בהם יחס נפשי למסורת העברית. האמנם השגתי את המטרה? האם מפתחת אני את הכפר כמו שהורגלתי שנים רבות בחוות־הלימוד בתלפיות, מתוך הבנה עם המורים והמדריכים ומתוך מגמה להקים בעתיד גרעינים להתיישבות? סימני־שאלה רבים התעוררו: לא נעלם מעיני הפער בין השאיפות והאידיאלים שהיו לי ובין המציאות, וכתוצאה מכך נתעוררו בלבי ספקות ביכולתי להגשים את משאת־נפשי במקום זה. לא תליתי את הקולר בזולתי. האשמתי את עצמי. מגמתי לגשר בכפר זה בין הדורות והעדות ולעצב כפר שיהווה מעין המשך של הכפר העברי הקדום לא היתה בהישג־יד. מול הגורם שהיה בידינו — הפעולה החינוכית — פעלו גורמים אחרים: חששתי שהילדים סופגים מן הסביבה הבלתי יציבה של העולים, מן הגורמים השליליים השונים שחדרו לתוך מעונותיהם. לעיתים נדמה לי כי עצתו של המומחה לגבי המטעים במקום הטעונים חידוש מיסודם יפה כוחה גם לגבי החניכים שלנו ומעונותיהם: לבנות מחדש.

מיום ליום בשלה בי יותר ההכרה שצריך למסור את הכפר לאגף החינוך של הממשלה ולמשרד החקלאות, שיטלו על עצמם את התפקיד במלוא הרצינות, ויקימו כאן בית־ספר חקלאי רציני, שהוא כה דרוש עתה לילדי ירושלים והישובים החדשים שהוקמו סביבה.

ראיתי צורך להתייעץ עם ידידי הוותיק, אסף גור, אגרונום שעבד במשך שנים בהדרכה בכפרים הערביים מטעם משרד החינוך של ממשלת המנדט. שמרתי על קשרי ידידות עם אסף, ועם אחיו אהוד שגם הוא אגרונום מומחה ליעור, עוד מימי הגדוד העברי. בית אביהם (גרוזובסקי־גור, מחבר המילון העברי) שהיה מראשוני רחובות ובוני תל־אביב — היה קרוב ללבי.

זימנתי איפוא את אסף והתייעצתי איתו אל מי עלי לפנות באגף החינוך, ואם סבור הוא שהצעתי תתקבל על דעתם. דעתו היתה חיובית והצעתי נראתה לו טבעית ונכונה.

ידעתי כי הרעיון על העברת הכפר לרשות ממשלתית ידהים את חברותי במועצת הפועלות וביחוד את החברות בתנועת ה“פאיוֹניר וימן” באמריקה, שהרי כפר הנוער בעין־כרם שימש להן דגל וסיסמה לגיוס חברות ותרומות. תיארתי לעצמי איזה רושם יעשה הדבר על החברה קלרה לב באת־כוח פ.ו., שהתארחה בכפר כמה ימים וראתה במו־עיניה את כל הקשיים והבעיות שלנו. אמנם גם דעתה היתה שיש הכרח לבנות מחדש את בנייני כפר הנוער, אך היא גם הבינה שהתקציב הנדרש לכך הוא עצום ועולה על תקציבה של מועצת הפועלות בכל משקי הפועלות.

שפכתי את לבי בפני החברה גרוניה, המרכזת את משקי הפועלות מטעם מועצת הפועלות, שהיתה מבקרת תכופות בכפר הנוער והיא הבינה לי היטב, כי לא נעלמו מעיניה כל התקלות והקשיים בכפר הנוער. גרוניה הקדישה את חייה להקמת משקי פועלות חדשים והתמצאה יפה בפיתוח כל ענף חקלאי. סמכתי עליה שתעזור לי להסביר במועצת הפועלות, כי באין האמצעים ההכרחיים לבניין הכפר ולפיתוחו — מחובתנו להעביר את הכפר לאגף החינוך הממשלתי. אכן תקופה קשה היתה זו לי תקופת הלבטים וההיסוסים, עד שגמלה בלבי ההכרה שמן ההכרח למסור את הכפר לממשלה.

בראש האגף לחינוך חקלאי עמד אז אליעזר רגב, ואותו הזמנתי לכפר. היה זה ביקורו הראשון אצלנו. התהלכתי אתו שעות רבות. הוא התעניין בכל פרט ואני הדגשתי תוך כדי סיור את החסר לעומת היש, את הצללים לעומת האורות. וראה זה פלא, בסיירי בכפר עם רגב כאילו נתגלו לי עצמי ההישגים שלנו: הנה גן הירק המטופח, הנה משתלת עצי־הפרי, הנה המשתלה המסודרת של עצי היער — שורות שתילים מרהיבי־עין. האם הצלחנו בהכשרת הילדים לעבודה כשם שהצלחנו בגידול השתילים?

המשכתי לסייר עם רגב, הלכנו מבית לבית, ביקרנו בכל החברות והסברתי לו הסבר היטב שיהיה הכרח לבנות בניינים חדשים במרוכז במקום הבניינים המתמוטטים. למרות שהבלטתי את החסר התרשם רגב דווקא מההישגים, משיקום מטע עצי־הפרי בצלע ההר במזרח הכפר, מהגידולים בטראסות של הבקעה המבורכה, מבית־הטבע, מתערוכת הציור של הילדים ומהילדים עצמם.

לאחר פגישה זו רבו הביקורים של באי־כוח האגף לחינוך חקלאי בכפרנו. במקביל לשיחות שלנו התנהל גם משא־ומתן במועצת הפועלות, ורק לאחר זמן נמסר לי שמועצת הפועלות עמדה על החזרת הכספים שהשקיעה בכפר, ואילו אני הסכמתי ברצון למסור כל דבר שהגענו אליו בכוחות עצמנו — כל הציוד של הפנימיה והציוד החקלאי. הייתי גאה על “בית הטבע”, הספריה, המשרד, וביחוד על המטבח, בו הצלחתי להתקין הכל מחומר של נירוסטה, דבר שנחשב אז להישג של ממש. מסרתי את המטבח עם המדריכה החדשה עדינה, עולה מהמזרח, שכשמה כן היתה – עדינה ומסורה לילדים. גם בעלה נתן, אדם נבון ומסור, שעבד עמי לאחרונה במשרד, עבר לעבודה עם האגף החקלאי, וכן גם חיים מגן הירק שנשאר בעבודתו במקום, ועוד אחדים.

את המקרר החשמלי הגדול שקיבלתי כשי מחברות באמריקה, השארתי באריזה על־מנת למסור אותו בשלמות לאגף החינוך, והוא הדין לגבי מכשיר מיוחד לחיתוך פחים עבור המסגריה, שקיבלתי מידידתי אנה וייס.

שבועות רבים נמשך המו“מ עם האגף לחינוך חקלאי. בו בזמן המשכתי להסביר במועצת הפועלות, כי יש הכרח בשיקום הכפר מיסודו, מה שמחייב הקמת בניינים חדשים – דבר שאינו ניתן לביצוע על ידי מועצת הפועלות. מלכתחילה דאגתי ב”עליית הנוער" שהילדים ימשיכו בהכשרתם החקלאית בקיבוצים עד מועד התגייסותם לצבא לנח"ל.

רגב שמח להודיע בשם האגף לחינוך חקלאי, שהוא מוכן להתחיל מיד בתיכנון בית־ספר במקום, ובינתיים ילמדו באופן ארעי בבית־הספר הקיים. מועצת הפועלות נשתכנעה אף היא שאין ברירה אלא למסור את הכפר.

באביב 1952 הגענו להסכם סופי עם אגף החינוך החקלאי וקבענו את מועד ההעברה לסתיו של אותה שנה. המשכנו בעבודתנו עם הילדים עד שלהי הקיץ, ולאחר שסידרנו עם “עליית הנוער” את העברתם של חניכינו למוסדות החינוך ולקיבוצים הועבר הכפר לאגף החינוך החקלאי.

מתקרבת שעת הפרידה מהילדים ומהכפר ואני מתחילה להרגיש בצער הפרידה. ילדי חברה א' כבר עברו לקיבוץ נוה־ים, ולפי התכנית יעברו חניכי חברה ב' לדברת, חברה ג' לעין־גב וחברה ד' לכפר הנשיא. בעוד מועד התקשרתי עם כל הקיבוצים שעמדו לקלוט את חברות הילדים, הסברתי להם הסבר היטב את הרקע ואת העבר של הילדים האלה, הבעתי תקוותי, כי בביתם החדש יזכו הילדים להמשך ההכשרה החקלאית שהם נזקקים לה ולאותה אווירה חמה שהיתה להם בעין־כרם. אני רוצה להאמין, אמרתי, שהמעבר למקום חדש יהיה טבעי ולא יחולל זעזועים אצל הילדים.

בימים האחרונים לשהותי בכפר אני מעסיקה את עצמי בסידורים רבים ושונים כדי להקל על שעת הפרידה הממשמשת ובאה. לא תיארתי לעצמי, כי כה תקשה עלי הפרידה. כל עץ וכל שיח שצמחו במקום הזה, כל צלע בהר וכל נדבך, כל חלקה וכל טראסה שטיפחנו במו ידינו — קרובים ללבי. אני מעיפה מבט אחרון לעבר הירקות, השתילים והפרחים שגידלנו כאן — וגל זכרונות מציף אותי. יקרו לי כל אלה. משאת־נפשי היתה להקים כאן, במבואות ירושלים, יסוד לחברה חדשה וטובה, חברה שחיה על יגיע כפיה, על עבודת־האדמה, מעין המשך לעין־כרם הקדומה, כפר עברי תוסס ושוקק־חיים. יודעת אני, כי לא הספקתי להגשים משאת־נפש זו במלואה, אך אין לי ספק, כי “זו הדרך, בה ללכת, ללכת עד תום”. השאלה היא: האמנם ימשיכו הילדים ללכת בדרך זו?

היו לנו כאן שעות של התרוממות־רוח ושעות של מצוקה וצער. קרובים היינו למערכות המלחמה ולמקומות בהם נפלו בנים יקרים. ברוחם של אלה רציתי לגדל את ממלאי מקומם, ואני מקווה שהם הרגישו ברוח גדולה זו שאצלה עליהם הקירבה הזאת.

אין לי אלא לקוות שמשרד החקלאות, הממשיך בבית־הספר החקלאי, יצליח במשימתו ועין־כרם תוסיף להיות בית־גידול לחקלאים עבריים, כשם שחוות הלימוד בתלפיות ממשיכה להיות תחנה לנסיונות גנטיים לקידום החקלאות העברית בארצנו.

 

לאחר 25 שנה    🔗

קשריי עם חניכי כפר הנוער בעין־כרם לא נפסקו גם לאחר שהכפר הועבר לאגף החקלאות של ממשלת ישראל, שהקים בכפר בית־ספר תיכון במגמה חקלאית. המשכתי להתעניין בגורלם ובאורח חייהם, קיבלתי מהם מכתבים וכתבתי אליהם, וכל־אימת שגיליתי “ילד” מילדי הכפר לשעבר – שמחתי מאוד. השאלה העיקרית שעניינה אותי: האם הצלחנו במשך השנים הספורות שהילדים היו ברשותנו להשריש בהם את הערכים שבהם דגלנו ואשר לשמם הקימותי את כפר הנוער: אהבת המולדת, עבודת־כפיים וביחוד עבודת־אדמה.

הרוחות החדשות שהחלו מנשבות בארץ, העיוותים שנתגלו בחברה הישראלית בימינו, הגבירו את רצוני לדעת אם נשתמרו עיקרי חינוכנו אצל הילדים או שמא נסחפו גם הם במערבולת. תאבה הייתי לדעת איך הם, חניכינו לשעבר, רואים במבט לעבר השנים שעברו עליהם בכפר הנוער, מה יחסם היום לבעיות הרבות והשונות שהציקו לנו בזמנו? כיצד רואים הם עתה את מוריהם ומחנכיהם לשעבר? מה זכור להם ממשנתם, והעיקר – מהו אורח חייהם ומה מעשיכם היום?

שאלות אלו ואחרות ניקרו במוחי והציקו לי והחלטתי לזמן אותם לפגישות ולשיחות.

לצערי לא יכולתי לאתר את כולם, אך אלה שאיתרתי – נענו ברצון ובאו לשוחח עם “החברה רחל”, כפי שכינו אותי אז וגם עתה, והשיחות התנהלו בלבביות, בפשטות, ללא חיץ. בשיחות אלו חייתי מחדש את ימי כפר הנוער והתרשמתי כי לא רק אני הרגשתי צורך נפשי להיפגש איתם. גם להם היה רצון להשיח את לבם ולהתרפק מחדש על כפר הנוער. ראיתי לפני עתה אנשי עבודה בהתיישבות, מפקדים בצה"ל, בעלי מלאכה עצמאיים ושכירים, אחיות, גננות ועקרות־בית. חשתי שלפניי תשתית טובה של אזרחים שהמדינה רשאית להתברך בהם. הקשבתי קשב רב לדבריהם שנסבו לא רק על העבר הרחוק, על כפר הנוער, אלא גם על עניינים ובעיות שהם ברום־עולמנו גם עתה. כמה שמחתי בשמעי מפי אחדים מהם דברים נגד המרוץ הדוהר לרמת חיים גבוהה, נגד תופעות שחיתות ועיוותים שנפוצו בישוב. יחד מיצרים היינו על חיי הראוותנות מזה וחיי המצוקה מזה – כואבים היינו על גילויי הפשע ופגע “היורדים”.

רשמתי את עיקרי הדברים שהושמעו בשיחות וניסיתי לסכם אותם, בהנחה שהם עשויים לעניין לא רק את המעורבים בענייני כפר הנוער, אלא את פעילי “עליית הנוער”, מורים מחנכים ואחרים, שיש להם עניין בבעיות חינוך ונוער בימינו.

 

דוד פ    🔗

עלה לארץ בגיל 12 מאיזמיר שבתורכיה. נער מפותח היה, נבון ושקט. ציפיתי שיגיע לתפקידים חשובים בארץ ואמנם לא איכזב. שנים אחדות עשה בשליחות בחוף השנהב מטעם חברת “מקורות” והוא ממשיך גם עתה לעבוד בחברה זו. הוא בא לשיחה אתי בלוויית אביו שהגיע אז לביקור מתורכיה. סיפר דוד:

* * * * *

בילדותי לא חשבו בבית לשלוח אותי ארצה, בפרט שמצבנו היה די טוב. היינו שלושה ילדים. אחותי עלתה ארצה רק לפני שנתיים, ואחי עבר מתורכיה לצרפת. הוריי חיים עדיין בתורכיה, מקבלים שם פנסיה, ובגילם קשה להם לעלות ארצה.

למדתי בחדר ולאחר מכן עברתי לבי“ס תורכי, אבל מה”חדר" נשארה לי ידיעה כלשהי בעברית.

כשנוסדה מדינת ישראל התעוררה האנטישמיות והתחילו להכות אותי בביה"ס. יום אחד באתי הביתה ואמרתי: “לא הולך לשם יותר, רוצה לעלות לארץ”.

בבית־הכנסת שלנו התקיימו אז פגישות “ציוניות” והילדים נצטוו לעמוד על המשמר לבל יוודע הדבר לזרים. קטעי דברים על הארץ הגיעו גם אלי ובעקבותיהם נתעורר בי הרצון לעלות ארצה. הוריי נתנו הסכמתם ונסעתי.

הגעתי לארץ בסוף שנת 1949, לשער העליה בחיפה. הייתי שם שבועיים. ידיד של אבא סידר לי את העברתי במסגרת “עליית הנוער” לעין־כרם. כפר־הנוער זכור לי כתקופה יפה מימי נעוריי. עבדתי במטעים ובגן הירק לסירוגין.

כשסיימתי את הכשרתי בכפר הנוער נשלחתי, כמו חניכים אחרים, מהכפר לקיבוץ “דברת”, עבדתי כטרקטוריסט, ומשם כמובן – לצה"ל.

דוד הוא עתה נשוי ואב לשלשה ילדים. כאמור נוכח בשיחה עם דוד גם אביו והביע רצונו להשתקע בארץ, אך קשה היה לו לוותר על הפנסיה שהוא מקבל באיזמיר. לפי דבריו היו באיזמיר בימי ילדותו של דוד כ־40,000 יהודים, ואילו עכשיו פחת מספרם עד ל־1,500 בלבד. בכל תורכיה מצויים עתה כ־10,000 יהודים בסה"כ. רבים מהם אמנם עלו ארצה, אך לא מעטים התפזרו בארצות שונות.

ניכר בו בדוד, שהוא מושרש בארץ. אגב שיחה ציין דוד שטוב לחיות במדינה הריבונית של ישראל, ואין יסוד לכל התלונות המוגזמות, השביתות וכד'. יש לתת למדינה ולא רק לקבל ממנה.

 

משה ח    🔗

עלה ארצה מאיזמיר בסוף שנת 1949, וזה סיפורו:

גדלתי בבית מסורתי. אבא נפטר כשהייתי בן שנתיים וחצי ואיני זוכר אותו. לאמא נשאר בית מסודר ויפה, אבל היא עבדה קשה לקיומנו. היתה לה עבודה קבועה בקליניקה של רופא תורכי והיא דאגה לכל צרכיי. ביקרתי בגן ילדים פרטי ואח“כ שלחה אותי אמא לביה”ס “אליאנס”. למדנו מעט מאוד עברית וידעתי משהו על חגי היהודים.

הילדים היהודיים באיזמיר היו שייכים לתנועת “הפועל המזרחי” ופעם אחת בשבוע היינו מתאספים בבתי פרטיים, לומדים קרוא וכתוב בעברית ומקבלים הדרכה ציונית.

לא אשכח את המקרה שגרם לעלותי ארצה:

באחד הימים (הייתי אז כבן 11) הוטלה על קבוצת הילדים של “הפועל המזרחי”, שגם אני השתייכתי אליה, משימה סודית: לשמור ביום השבת לאחר התפילה על בית הכנסת. נאמר לנו שעלינו לשמור לבל יתקרב איש למקום. סקרנותי היתה רבה ותפסתי עמדה ליד חלון גבוה. מקטעי השיחות שהגיעו לאוזניי הבנתי שהמדובר הוא בעליית יהודים לארץ־ישראל. בסיום הפגישה פרשו דגל כחול־לבן ושרו “התקוה”.

“נדלקתי” גם אני והחלטתי שמקומי אף הוא בקבוצה הנשלחת לארץ. ניגשתי לאחד האנשים שנראה לי כראש החבורה ואמרתי לו בהתרגשות: “אדוני, אני בא איתכם – או שאני מלשין עליכם”. כנראה שדבריי, שנאמרו בתוקף ובלהט, עשו על הממונה את הרושם שאני מתכוון ברצינות. הוא לקח אותי הצידה וניסה לשכנעני כי עוד מוקדם בשבילי לעלות וגם תורנו יגיע, אך הוא לא הצליח “לצנן” אותי והרעיון לעלות לארץ־ישראל לא עזב אותי עוד. התהלכתי כאילו אחוז “דיבוק”, ויום אחד אמרתי לאחותי, שהיתה גדולה ממני בתשע שנים: “אני עוזב את תורכיה ונוסע לארץ־ישראל”. ניסיתי להשפיע גם על אמי, וכשראיתי שהיא לא לוקחת את דבריי ברצינות, חיפשתי דרכים להמאיס את עצמי עליה עד שתאמר לי: “לך מכאן”. בינתיים נתארגנה קבוצה של שבעה נערים, ואני בתוכה, לקראת היציאה מתורכיה. הוצנו דרכונים שנאמר בהם במפורש: “יוצאים לטיול לאירופה”…

בראשית 1949 עלינו על אניה בה נסעו גם משפחות שלמות. הגענו לחיפה וסודרנו בבית־עולים בקרית חיים ליד חיפה ולאחר שהייה של כמה חודשים במקום הועברתי לכפר הנוער בעין־כרם.

צירפו אותי לחברה ב' שהיתה מורכבת מילדים מ־14 ארצות שונות. במלאות שנה לשהותי במקום באו אמי, אחותי וגיסי לראות איך הסתדרתי בארץ והם רצו לקחת אותי חזרה לתורכיה. אני זוכר איך שאת, חברה רחל, אמרת להם בטון תקיף: “הניחו לילדים. אני לא מדברת עם הורים שרוצים לקחת את ילדיהם מהארץ”. מובן שגם אני עמדתי על דעתי לא לעזוב את המקום וכך נשארתי.

זכורה לי היטב חגיגת הבר־מצווה בכפר־הנוער. אז כבר קראנו כולנו בעברית. היה זה מאורע מרגש. אני שומר עד היום את ספר התנ"ך שקיבלתי באותו מעמד עם הקדשה שלך.

עבדתי במשתלת עצי היער. זכור לי יפה ששתלנו את השתילים הראשונים ביער הר־הרצל. חפרנו בידינו את הבורות, השקינו, עבדנו קשה והיינו מרוצים מאוד מעבודה זו. גאים היינו על השתתפותנו בנטיעת היער הראשון בהר־הרצל. מהמשתלה עברתי לעבודה בגן־הירק. התעקשתי שברצוני לעבוד בחריש, וזאת משום שאהבתי לרכב על הפרידות. זוכר לטוב את עובדיה התימני שלימד אותי כיצד חורשים.

לא אשכח את הצגת “בגדי המלך החדשים”. מילאתי תפקיד ראש השרים המלביש ומפשיט את המלך עשרות פעמים. עד היום זכורות לי השורות שהיה עלי לדקלם:

"או, עייפתי

רוח לא שאפתי,

מאז הבוקר עד עתה,

פעמיים בגדים החלפתי – למלך כל שעה"…

זכור לי “משפט החברים” שערכו לי ולכמה מחבריי משום שהשתמשתי בכסף ששלחה לי אמי לביקור בקולנוע יחד עם כמה חברים. כשחזרנו הטיפו לנו מוסר על שלא תרמנו את הכסף לקופה הכללית של החברה. העונש שהוטל עלינו היה – לאכול במשך חודש שלם ביחידות ולא עם כולם בחדר־האוכל.

מכפר הנוער עברתי יחד עם עוד חברים לדברת. רצינו להשתלם כדי לקבל תעודת־בגרות, אבל המדריכים טענו שעלינו לקבל הכשרה חקלאית. זו היתה המגמה הקובעת בחינוכנו אז.

זכור לי היטב יצחק בן־צבי, שהיה יורד אלינו פעמים רבות לכפר הנוער והיה משוחח איתנו על התקופה הקדומה של עין־כרם ועל שבטי ישראל.

כיום אני מפקד משטרת בית־לחם והסביבה. לפני כן הייתי במשך שלוש שנים בשליחות באפריקה. תפקידי היה לסייע בהקמת יחידות בדומה לנח"ל שלנו. הייתי בין אלה שהקימו את ההיאחזות הראשונה באיזור לכיש. זכור לי אותו יום כשבא אלינו הנשיא יצחק בן־צבי לביקור בישוב החדש לכיש. ערכנו אז מיסדר־כבוד לנשיא ובאמצע הטקס קפצת את, חברה רחל, והתחלת לחבק אותי, את החניך שלך מכפר־הנוער. התבלבלתי לגמרי וביקשתי ממך: “תני לי קודם להעביר את המיסדר”.

מלכיש עברתי לניר־עוז. לאחר מלחמת ששת הימים התנדבתי למשמר הגבול, ולאחר מלחמת יום הכיפורים, כשנותקו הקשרים עם המדינות האפריקאיות, וביניהן חוף־השנהב שבה עשיתי אז בשליחות – חזרתי ארצה, סיימתי בית־ספר לקצינים של משטרת ישראל, ומאז אני משרת במשטרה כמפקד משטרת בית־לחם והסביבה.

 

מרים ב    🔗

בדרך כלל אני מנסה להשכיח זכרונות מימי ילדותי, אך הם באים אלי תכופות: בחלום, ברגעי שמחה ועצב.

בביתנו חיינו כיהודים, אך כדי להצילני מהסביבה העויינת הטבילו אותי בכנסיה פרוטסטנטית – כך הסבירה לי אמא. בהיותי בת חמש נעלם אבא וברור היה שהופעת הנאצים גרמה להיעלמוֹ.

הייתי צועדת עם אמא בדרכים, עוברת על פני כפרים, ואף לא ידעתי איך נאספנו, אמא ואני, לבית חולים. אמא היתה חלשה מאוד, אבל אני הייתי ילדה בריאה ובביה"ח נהגו בי כאילו הייתי חולה מסוכנת. השכיבו אותי במיטה, אבל אני הייתי קופצת מהמיטה. האחות אמרה לי שאני חולה במחלה מידבקת ואסור לי לעזוב את המיטה ולהתהלך בין אנשים. לאט־לאט התחלתי להבין מה מתרחש סביבי, שמעתי על הרג יהודים, על גזירות איומות ורדיפות. על צווארי תלו צלב, בידעם שאני יהודיה. המשיכו לטפל בי כחולה, הרעילו אותי בתרופות, וכשראו שאני ממשיכה למרוד ולסרב לבלוע תרופות, הסבירו לי שוב ושוב שאני חולה במחלה מינית מדבקת, ואני בת 7 הייתי, ילדה בריאה, ולא הבנתי למה הם מתכוונים. כשהרופאים היו באים, הייתי מתחבאת בחדר השירותים ויושבת שם, אך היו מגלים אותי ותוחבים לי תרופות. שאלתי ללא הרף: איפה אמא? אמרו: “אמא חולה, ואת לא יכולה לראותה”.

באחד הימים הפגישו אותי סוף־סוף עם אמא ששכבה במחלקה אחרת באותו בית־חולים בו שכבתי אני. כשהרוסים הפציצו את המקום – הופצץ גם בית החולים ואנו נמלטנו. התחלנו לחפש את הקרובים, ואמנם גילינו אח ואחות של אמא, שחיו במשך כל התקופה הזאת בהרים. הדודים אספו אותנו. אותי הכניסו מיד להסגר מתוך הנחה שאני באמת חולה והתחילו ללכת איתי מרופא לרופא, עד שהשתכנעו שאני בריאה לחלוטין, אבל אמא היתה חולה מאוד.

מאומה לא נשאר לנו מכל הרכוש שלנו. מקצוע לא היה לאמא וסבלנו הרבה עד שהדוד, שהיה חייל עברי וחיפש אחרי קרובים, מצא אותנו וקרא לנו לבוא ארצה. אותי שלח ארצה דרך “עליית הנוער”, ואמא באה אחרי. באתי באניה “עצמאות” ב־1949 והועברתי לבית־עולים “קרית שמואל”, ושם הסתובבתי 6 שבועות, ילדה בודדה בין העולים הרבים, כולם מבוגרים ממני בהרבה, עד שלקחו אותי ל“רמת הדסה” וכעבור שבועות מספר נשלחתי לעין־כרם שבירושלים.

אמא באה לבקרני בעין־כרם כשהיא חולנית מאוד. סיפרתי לה שטוב לי בכפר, שכאן מתייחסים אלי כלילדה בריאה מכל הבחינות (כאשר עברתי מכפר הנוער לחוות הלימוד “עיינות”, קיבלו גם את אמא למקום, אך היא כבר לא האריכה ימים).

כפר הנוער השפיע עלי לטובה. אמנם בשנה הראשונה לשהותי במקום הייתי מתפללת עדיין תפילה נוצרית שנחרתה בזכרוני, אך במשך הזמן השתחררתי מתפילה זו.

תקופת שהותי בכפר היתה אחת התקופות הטובות בחיי. אהבתי את המקום, את הרוח החקלאית. היתה לי הרגשה שנולדתי מחדש. כיום אני חברה קבועה בקיבוץ, בעלת משפחה, אם לילדים, ואיני מרבה לספר לילדי על ילדותי… יקרה לי מאד הפגישה עם מרים. לא מוכרת בה בכלל ילדותה הגזולה, רעננה, רגועה וערה. מתלמידות כמוה אתה נמצא לומד ולא רק מלמד.

 

שושנה א    🔗

עולה מבולגריה. הגיעה אלינו מ“רמת הדסה”. תחילה עשתה רושם של מרת־נפש, אך לאט־לאט כאילו חזרה לילדותה, אהבנו את שושנה. איש מאיתנו לא רצה לדובב אותה אז על ימי ילדותה. למה לפתוח את הפצעים? והנה עתה, לאחר שנים, היא מספרת על ילדותה בגילוי־לב, כאילו לא עליה נסבו הדברים. היא חשה את עצמה כילידת־הארץ, כאילו כאן התחילו חייה…

החופש בכפר־הנוער החיה אותנו. בעודי בת ארבע־חמש הרגשתי כבר טעמם של גירוש ורדיפות. נאלצים היינו לעזוב את העיר סופיה, לנדוד ממקום למקום, לברוח ללא הרף, אבא, שהיה נתין ספרדי, הוסיף תחילה לשבת בסופיה ועזר לקיים אותנו בכפר, אך כעבור זמן־מה נאסר אבא, וכיתר האסירים בבולגריה נלקח למחנות־עבודה ונעלם מבלי שידענו מה עלה בגורלו. אני ואמא נדדנו מכפר לכפר, יום אחד נלקחה אמא לבית־סוהר, ואני נאספתי לאיזה בית. זוכרת שהייתי עומדת ליד החלון ומצפה לשובה של אמא, ואמנם בבוקר אחד היא שבה באורח־פלא. כיהודים רבים, פליטי סופיה, שלא היה להם ממה להתקיים. נדדנו והגענו להרים, שם התרכזו משפחות רבות של פליטים יהודים. רב היה הסבל אבל גירוש לא היה מבולגריה וזאת תודות למלך בוריס, שלא נתן לגרש את היהודים מארצו. נתגלגלנו לעיירה שבה חיו יהודים, נתקבלתי לבי"ס עברי, למדתי גם קצת עברית, ועם גמר המלחמה חזרנו לסופיה. בשנת 1948 נתבשרנו שקמה מדינת־ישראל, ויהודים רבים עומדים בתור, מצפים לעליה. גם אני הייתי ביניהם.

בכפר הנוער הרגשתי מיד את הבית החופשי. נשמתי אויר חופשי של הרי ירושלים. בשעות החופש מהלימודים ומהעבודה יכולתי לשוטט עם חברותי כאוות־נפשנו. עבדתי במשתלה, בגיזום של עצי־הזית. למדתי להשתמש במזמרות וטיפלתי גם בשיחי־בר. גזמתי וגזמתי, כאילו התנקמתי במשהו…

לא אחת, שמעתי ממך, חברה רחל, שאת מצטערת שחסר לנו מדריך קבוע. תארי לעצמך שאנחנו דווקא נהנינו מחוסר הדרכה… שיחות והרצאות לא עניינו אותנו ביותר. רצינו לשחק ולהשתובב.

לילה אחד נדמה היה לנו כאילו מישהו זר מתנועע באפילת החדר. לחשתי לחברה המיטה הסמוכה: אולי מישהו מתחת למיטות שלנו? כהרף־עין קפצנו כולנו, עמדנו על המיטות והתחלנו לצעוק בקולי־קולות. אני זוכרת היטב איך הופעת בחדרנו, חברה רחל, והרגעת אותנו. ישבת לידנו עד שעה מאוחרת וסיפרת לנו סיפורים על בניין הארץ.

זכור לטוב המדריך יוסף שלו, שאת נסעת עד ראש הניקרה להביאו לעבודה אצלנו, להדריך את חברה ג'. היה צעיר מאוד ולכן הבין אותנו. היה מרבה לספר לנו על ימיו בפלמ"ח ומרבה לבלות איתנו בערבים.

במיוחד אהבתי לעבוד במרפאה עם האחות בלהה. מכפר הנוער עברתי לקיבוץ, ובו הייתי שנתיים. אחר־כך השתלמתי כאחות, ועד היום אני בקשר נפלא עם המדריכים רחלה ודוד מחברה ב' שעזרו לנו לחיות חיים טבעיים במולדת.

 

גבריאל נ    🔗

כשנפגשתי עם גבריאל – לא הכרתיו. חזותו החיצונית השתנתה. הוא גבה והתבגר, אך נשאר אדיב ונעים כפי שהיה. הוא נולד בסלובקיה. היה במחנה אושביץ. על ידו מקועקע המספר 14206. זכרתי איך ביקש בבואו לכפר הנוער להחליף את השם גבריאל, כי סבור היה שגבריאל אינו שם עברי…

וכך סיפר גבריאל:

נולדתי בכפר קטן. היינו משפחה יהודית יחידה במקום. לאבי היתה חלקת שדה ומין פונדק. היינו בבית שלושה ילדים.

הסלובקים הם קתולים אדוקים, ואלי משום כך כה עזה שינאתם ליהודים. בבית דיברו בשלוש שפות: סלובקית, הונגרית וגרמנית. סבורים היינו תחילה שהגרמנים הם ליבראלים ולא ינהגו בנו כשם שנהגו הסלובקים וההונגרים – עד שטעמנו את נחת זרועם.

בהיותי בן 6 נערכה ה“אקציה”: בעיצומו של יום הכיפורים ב־1942. הסלובקים הסגירו אותנו לידי הנאצים, אך משום־מה החזירו אותנו, אולי מפני שאבי נחשב בעיניהם כבעל יכולת כלכלית שאפשר להפיק ממנו תועלת. ב־1943 לקחו אותנו למחנה־עבודה. באותה שנה היתה התקוממות הסלובקים. במרד הזה נפלה השליחה מארץ־ישראל חביבה רייק. הצלחנו להימלט להרים, אך גם שם השיגה אותנו היד הנאצית. אבא נשלח למחנות הריכוז ולא שמענו עליו יותר. עד היום איני יודע איך אירע הנס הזה, אך בגמר המלחמה הגענו בנפרד (אמא, אחותי, אחי ואני) לבית דודי בסלובקיה. כבר הייתי אז כבן 8. הפרידו אותי מהמשפחה ולקחו אותי למחנה הילדים הניצולים. משם הגעתי ל“קרית שמואל” שבחיפה, אח"כ – למוסד “אונים”, ובספטמבר 1949 – לכפר הנוער בעין־כרם.

כשבאתי לכפר הירבו לדבר על חג הבר־מצווה שחגגו בכפר. אני הייתי אז בן 12 וחצי ואמא קיוותה שגם אני אזכה לחגיגת בר־מצווה שלי, אבל איחרתי. חודשים רבים שמעתי את הילדים בכפר מדברים על הבר־מצווה.

אהבנו לשחק בין הבתים המפוזרים, בבקעה, על הטראסות של ההרים מסביב. היינו הולכים לבקר ולשוטט באיזור מבלי לבקש רשות, ובמיוחד אהבנו לבקר במנזר “מיס־קרי” שהוקם לבני שלוש הדתות.

ב־1952 עברתי לקיבוץ דברת. השפעתי על אמא שתסכים לרשום אותי מבוגר בשנתיים מכפי שהנני כדי שאתגייס לצה“ל, אך פסלו אותי. קיבלתי מילגה לכפר “הוד” ולאחר זמן עברתי ללמוד ב”בצלאל". השתלמתי בגראפיקה שימושית ואני עובד במקצוע זה, אך עודני מתגעגע לעבודות החקלאיות בכפר.

 

צופיה    🔗

בלטה בין הבנות בעדינותה ובטוב ליבה. ככל יתר בני החברה שעלו מבולגריה לא היה רישומה של השואה כה חזק עליה, אם כי הנדודים במחנות הפרטיזנים בהרים הטביעו גם בה אותותיהם. למזלה של צופיה הגיעה גם אמה לבית אחיה שניהל בי"ס עברי.

צופיה עלתה ארצה ב־1948, בעליה ההמונית מבולגריה. תחילה נלקחה ל“רמת הדסה” ומשם נשלחה לעין־כרם. גם היא שמחה להיות בכפר ולא להרגיש שהיא נמצאת במוסד סגור. אהבה את עבודת המשתלה, המגע עם הצמחים, את הביקורים במנזרים והרגישה עצמה כאילו נולדה על אדמת ארץ־ישראל. גם היא זוכרת שהמבוגרים היו מצטערים על שניתן לילדים חופש־יתר מחמת חוסר מדריכים, ואילו הילדים עצמם, לדבריה, נהנו מאוד מחופש זה, הירבו לשוטט בסביבה ונהנו מהערבים החופשיים. אומרת צופיה: “אהבתי את העבודה והלימודים בכפר. שלש שנותי בכפר היו שנות נעורי היפות בארץ. במיוחד אהבתי לעבוד במרפאה עם בלהה ולאחר שעזבתי את הכפר המשכתי בהשתלמות כאחות”.

 

אשר ק    🔗

את המלחמה עברתי עם ההורים בצ’כיה. לאבא היו קשרים טובים עם הנוצרים בסביבה, והם הודיעו לו בעוד מועד שהגרמנים באים, וכך יכול היה לדאוג לנו למקום־מחבוא טוב אצל שכנים טובים, נוצרים אדוקים.

במשך שמונה חודשים הסתתרנו באסם, בעליית הגג של השכנים. האשנב הקטן בעליית־הגג שימש לאיורור ובלילות היינו מעיזים גם להציץ דרכו. המשפחה שהחביאה אותנו בצל קורתה היה לה ילד מבוגר ממני בשנה (אני הייתי אז כבן 6) וחששנו שמא יפטפט ויגלה מקום מחבואנו. אבל הוא לא פצה פה במשך כל התקופה. בגמר המלחמה, כשיכולנו לצאת ממקום המחבוא, הייתי צריך ללמוד מחדש להלך על שתי רגליי ולא לזחול על ארבע כתינוק.

עד היום אנו בקשר הדוק עם המשפחה שהצילה אותנו. אנו שולחים להם כסף ומתכתבים איתם בקביעות.

בגמר המלחמה חזרתי לביה"ס, וזולתי היה שם עוד תלמיד יהודי. ב־1949 עלתה המשפחה ארצה. בארץ נפרדתי מההורים ובמסגרת “עליית הנוער” נתקבלתי לכפר־סבא למוסד “אונים”, ומשם לכפר־הנוער בעין־כרם.

זכורים לי הטיולים שהיינו עורכים, ובמיוחד אלה עם המורה יוסף הלפרן. אהבנו לטייל בהדרכתו ולעבוד במחיצתו בחדר הטבע. אבל אהבתי גם את העבודה בנגריה אצל יצחק ליבנה ובמסגריה אצל יחיאל.

כיום נשוי, אב ל־3 ילדים, גר באשקלון בסמוך לבית עלי. מטפח את הגינה עם עץ השיקמה העתיק.

 

גד ג    🔗

הייתי בן 7־8 בפרוץ המלחמה. התפרנסנו מחנות לדברי הלבשה. יום אחד באו ולקחו את אבא ומאז לא ראינו אותו. בעירנו, בודפשט, הוקם גיטו ליהודים, אבל אנחנו לא היינו שם, בזכות מנהלת משק־הבית הנוצריה שהצילה אותנו והיתה גם דואגת מדי פעם להביא לנו מעט אוכל.

בקושי הגעתי בלימודים לחצי כיתה א'. מי חשב אז על לימודים? זכורות לי אווירת המלחמה הקשה, הפצצות, גופות מתגוללות ברחוב, פצועים, צעקות… אחותי הגדולה הצליחה למרות הכל לסיים את לימודיה כאחות, ואילו אחותי השניה חלתה בדלקת־ריאות בתקופת היותנו סגורים באותו בית בבודפשט, ומחוסר טיפול רפואי נפטרה. אף אחד לא בא לקחת אותה לקבורה ואמי נאלצה לקחתה על הידיים ולקבור אותה במו־ידיה.

התחלתי לשוטט ברחובות עם אחי הגדול ממני, וכשהציק לנו הרעב היינו חוטפים מכל הבא ליד.

לאחר המלחמה הבינה אמא שאבא לא יחזור כבר והחליטה לעלות ארצה, אבל עד מועד העליה הייתי במוסד, בו שמעתי לראשונה על הארץ.

בבואנו ארצה התחיל אחי לעבוד בחשמלאות לפרנסת כולנו, אחותי התחתנה ועבדה כאחות, ואותי הכניסו ל“אונים” ומשם עברתי ל“עין כרם”.

היום, במבט לאחור, יכול אני לומר שהכפר זכור לי לטוב, אבל כשהגעתי אליו היתה התרשמותי שלילית, ורציתי רק לברוח. הזמן עשה את שלו, התרגלתי והתאקלמתי כמו כל הילדים. עבדתי בעיקר בחריש עם עובדיה התימני והפרדות. לאחר שעזבתי את הכפר התגייסתי לצה"ל, התנדבתי לצנחנים ובמבצע “קדש” נפצעתי. היום אני עובד כחשמלאי, אב ל־3 ילדים.

 

אסתר א    🔗

מאז בואי ארצה השתדלתי לשכוח, להסיח דעתי מהעבר. רציתי לחוש כאילו פה נולדתי, בתוך עמי אני יושבת, לא להיזכר בשואה שנחרתה בלבי מימי ילדותי בבית הוריי בעיירה פולנית. ביתנו היה בית יהודי מסורתי. הרגשנו באותות השואה המתקרבת. ידידים ושכנים הזהירו אותנו: “הימלטו ליער!”

אבא לא רצה בשום פנים שנלך לגיטו, אך התמהמה בבריחה, ובאחת השבתות פרצו חיילים נאצים לביתנו. אבא פרש כפיו ברצותו להגן עלינו, אך ירייה של אחד החיילים שמה קץ לחייו. הוא נפל מול עינינו. משעזבו החיילים הנאציים את הבית צררה אמא את תכשיטיה המעטים, החזיקה בידי וביד אחותי הבכירה והתלנו לרוץ. הגענו אל הפרטיזנים ושהינו במחיצתם. מהם קיבלנו לחם ואורז, והיינו לנים תחת עצים סבוכים.

תשעה חודשים היתה אמא איתנו, אך ב“אקציה” אחת אצל הפרטיזנים הרגו את אמא ושתיים מאחיותי, ואילו אני נשארתי דבוקה לאחותי הבכורה שהיתה אוחזת בידי כל הזמן. התחלנו לברוח ותוך כדי בריחה נפצעה אחותי. יצאנו מהיער והתחבאנו בשדות־התבואה. עד היום אני חשה בריחן של השיבולים שבתוכן מצאנו מחסה. יצאנו בחושך והגענו לאיזה כפר. אני זוכרת “גויה” אחת שלקחה אותנו אל הגורן, חבשה לאחותי את הפצע והרשתה לנו ללון בגורן. עם אור הבוקר המשכנו ללכת בשדות. מצאנו “בונקר” שהיה סמוך למחנה פרטיזנים ושם השתהינו עד שבאה “גויה” אחרת ולקחה אותי ואת אחותי לביתה. בעלה נלקח לעבודה אצל הגרמנים, ואחותי שהיתה מספיק גדולה כדי לרעות את הפרות, לאפות לחם וכד', עזרה לה בכל העבודות. אשה טובה היתה אותה “גויה”, ועתים היתה אומרת לי: “אל תרוצי, המקלות שלך יישברו”, כשהיא מתכוונת לרגלי הרזות…

משנסתיימה המלחמה היו הגויים מביאים את הילדים היהודיים שהצילו למוסדות שונים. אני ואחותי נלקחנו לבית־יתומים, אך ברחנו משם והגענו לקבוצת ילדים של “השומר הצעיר”, בה היו כבר חיילים יהודים, שליחים מארץ־ישראל. לכפר הנוער באתי במאי 1949. אהבתי לעבוד במשתלה, אהבתי את הכפר. המרחב השפיע עלי לטובה. משם עברתי לדברת, ומדברת – לבית־הספר לאחיות מעשיות בחיפה, ועד היום אני עובדת כאחות מעשית והנני אם לשלושה ילדים.

 

צבי מ    🔗

ביתנו בעיראק היה מסורתי. בסביבתנו היו רק יהודים מעטים. אבא היה רוכל. היינו 7 ילדים, ואני הצעיר שבהם.

בימי הפוגרום של רשיד עלי ב־1941 בבגדאד היה לנו קשה מאוד. אבא היה אז חולה ואמא היתה יוצאת לעבוד. יום אחד יצאה אמא כדי לטחון את חיטים, ואנחנו הילדים, שיחקנו ברחוב. פתאום באו השכנים שלנו, תפסו אותי וסגרוני בתוך ארגז גדול כדי להסתירני מעינם של פורעים שחיפשו יהודים.

רק בגמר החיפושים החזירו אותי לאמי וסיפרו לי כמה קרבנות נפלו בידי הפורעים שעברו מבית לבית ורצחו.

בעקבות מאורעות־הדמים התחילה תסיסה ציונית והופיעו שליחים מארץ־ישראל. אבי נפטר באותה שנה ואנו נדדנו עם אמא מכפר לכפר עד שחזרנו לבגדאד, ומשם לכּרכּוך, מקום שם שימש ביתנו כמרכז לתנועת “החלוץ”. אני הקטן הייתי השליח והשומר של הבית.

אנחנו, הצעירים, למדנו עברית ורקדנו הורה, ואילו אחיי המבוגרים היו מתאמנים בנשק. בביתנו היו גם סליקים להסתרת נשק, ואין ספק, כי בהעמידנו את הבית לרשות התנועה – העמדנו את עצמנו בסכנה גדולה.

למדתי אז בבית הספר בכיתה ד'. היינו שני יהודים בלבד בכל בית־הספר. ספגנו מכות מהמורים ומהתלמידים גם יחד. הייתי תלמיד מצטיין, ועובדה זו הרגיזה את כולם. הייתי מבקש להישאר בכיתה בשיעורי הקוראן והיטבתי לקרוא בקוראן מהתלמידים הערביים, ואף זה הרגיז מאוד את המורה הערבי.

בליל הכרזת המדינה היינו בכוננות עם נשק ביד. המתיחות והשינאה הערבית הורגשו היטב ואנו חרדנו מאוד.

אחי, שעבד בחברת נפט, לקח אותנו איתו ממקום למקום, ובכל נדודינו חלמנו על ארץ־ישראל, עד שהגיע אלינו אחד השליחים היהודיים וביקש שאחד מאיתנו יעלה ארצה. בתחילה חשבנו כי אחותנו תהיה העולה הראשונה ממשפחתנו, אך לבסוף נפל הפור עליי, כי לא יתכן לשלוח בת לבדה.

צירפו אותי ועוד 2 ילדים אל שלושה מבוגרים ושלחו אותנו כמשפחה שיוצאת לביקור בסביבה. באמצע הדרך ירדנו במקום מסוים דרך הדלת האחורית של הקרון, ושם חיכו לנו שני אנשים. היה עלינו לרוץ הרבה עד רדת החשיכה. הגענו לאיזה כפר ושם השכיבו אותנו במתבן, ולמחרת היום העבירו אותנו כורדים עם חמורים לגבול פרס. למזלנו ירד אותו יום שלג רב שחיפה עלינו. הלכנו כל הלילה ולפנות בוקר הגענו לביקתת רועים פרסיים, שכנראה ידעו על בואנו ולמחרת לקחו אותנו לכפר בו היו מצויים יהודים, שקיבלו אותנו יפה. המשכנו לנסוע חמישה ימים והגענו למחנה עולים בטהרן, ומשם טסנו ארצה.

כשהגעתי לכפר הנוער צירפו אותי לחברה ד‘, אך לאחר שבדקו את ידיעותי העבירו אותי לחברה ב’ שבה היו ה“ידענים”.

תמיד הרגשתי בנער צבי החרוץ והשוקד על לימודיו שיגיע בעתיד לתפקיד של הוראה. ואמנם אחרי כפר הנוער הצליח בלימודיו ולאחר שנים פגשתיו כשהוא כבר מורה.

 

יצחק ב    🔗

למרות שנולד בגרמניה לא עבר את כור השואה, אך הטלטולים והנדודים שלו ושל משפחתו בהימלטם מגרמניה הטביעו רישומם בו ובמיוחד באמו, שהביאה אותו לכפר והיתה מבקרת במקום לעיתים קרובות. שתיקתה אמרה הרבה. בבואה לכפר הייתי מקדישה לה זמן, אך לא הצלחתי לדובב אותה. רק היתה אומרת לי תכופות: זה בני שנשאר לי מכל בני משפחתי.

הורגש בו ביצחק, שפונק ע“י אמו, אך לא פונק ע”י חבריו ולא בנקל נקלט. היו לו מעט ידידים. לפי רצון אמו הקדשתי לו שימת־לב מיוחדת, אם כי חשתי שלא נזקק לכך, לא היה מעוניין שאקרא לו לשיחה. ילד מופנם היה.

עתה, לאחר כמחצית היובל נפגשתי אתו, והוא “בעל בעמיו”. אז לא הצלחתי לדובבו, אך בשיחתנו עתה סיפר על הכל בגילוי־לב. הוא רצה לעלות לישראל בעודו ילד. אך אמו סירבה. היא רצתה דווקא לנסוע לאוסטרליה, אבל עקשנותו של הילד, בנה היחיד, גברה עליה והם עלו ארצה. בין היתר סיפר יצחק כיצד ברחו ב־1939 מגרמניה לשנחאי ותיאר איך נקלטו באיזור האירופאי של שנחאי, ומשם עלו לאחר טלטולים רבים לישראל.

את כפר הנוער הוא זוכר לטוב בביתו הראשון במולדת.

כשעזב את כפר הנוער עבר לגבעת־ברנר ואחר־כך התגייס לצה“ל ושירת בנח”ל.

 

ישראל ר    🔗

זכור לי היטב נער זה ביום בואו אלינו. דיבר צרפתית רהוטה ומדי פעם היה מכריז “אני צרפתי!” ואני הייתי אומרת לו: “ילדי, אתה יהודי, יהודי ממשפחה תוניסאית בצרפת”. הכנסנו אותו לכיתה מכינה ועד מהרה הצטרף לכיתה מתקדמת.

עתה אני מקשיבה לסיפורו:

משפחתי, משפחה מסורתית, עברה לצרפת מתוניס, ואני אחד מעשרת הילדים במשפחה והיחיד שהגיע ארצה. בבוא הגרמנים לצרפת בימי השואה נלקחו הוריי לאושוויץ, והאחים המבוגרים הצליחו לעבור לתנועת המחתרת האנטי־נאצית. אני ואחי הקטן נלקחנו למנזר קתולי בעזרת ראש הרובע. כ־600 ילדים היו במנזר ואנו בעצמנו כבר לא ידענו מי אנו: יהודים או צרפתים? רק המנהלת של המנזר ידעה שאנו יהודים אך היתה מסבירה לכל הילדים, שאנו הנימולים, נולדנו כך. במנזר נשארנו ארבע שנים, עד סוף המלחמה. חברי המחתרת היהודיים באו בקשר איתנו ושמרו עלינו. למדנו תפילות נוצריות הזכורות לי עד היום, וזמן רב אח"כ עוד הוספתי להתפלל תפילות נוצריות. החיילים מהבריגדה העברית הצילו אותנו ובעזרתם הגענו ארצה.

ממחנה הקליטה הגעתי לעין־כרם עם מלווה, אך הבחור רק הכניס אותי לכפר ומיד נעלם. חיפשתיו כל היום, אך לשוא. גם אני רציתי לברוח. קשה היה לי בימים הראשונים בכפר. ידעתי רק צרפתית ורק איתך יכולתי לשוחח, ובעזרתך ובעזרת המורה יוסף הלפרין נקלטתי בכפר.

אני זוכר יפה את קבלות־השבת, את השיחות של בן־צבי. במשך הזמן התחלתי להבין את סיפורי המקרא, את דברי הנביאים ואת ההרצאות שהיו מרצים לנו בכפר על שחרור הארץ.

בשנת 1960 עברתי קורס להוראת־דרך, וכיום אני משמש מדריך במשרד התיירות. למדתי להכיר את ירושלים ולבי נתמלא רחשי קדושה לעיר הקודש, ואותם אני מעביר לתיירים. עד היום נוהג אני לעצור את המכונית במבואות ירושלים ואומר לתיירים: “לירושלים עולים ברגל”. אני צועד יחד איתם עד לשערי ירושלים, ואח"כ חוזר ומובילם באוטו להמשך הסיור.

 

שמואל ב    🔗

בימי ילדותי בבולגריה לא הרגשתי בנאציזם, וכשהעבירו אותנו לערי־השדה, היה זה רק לטובה, שכן האמריקאים הפציצו רק את הערים הגדולות בבולגריה.

יהודי בולגריה היו נאמנים ליהדות ולעקרונות הציונות ורחשו אהבה לארץ־ישראל ואף נתנו לזה ביטוי בעליה המונית ארצה. גלות בולגריה חוסלה.

עליתי עם משפחתי בפסח ב־1949. התחנה הראשונה שלי בארץ היתה “אונים” וכעבור חודש וחצי הגעתי לכפר הנוער. עבדתי בנגריה ובכוורת. לא אשכח את בית הטבע, את הנחיל החי של הדבורים, את השלד של גוף האדם, את המאובנים מהתקופות השונות. בכפר התקשרנו לראשונה עם האדמה, החי והצומח. ממך, חברה רחל, למדתי לאהוב את העבודה, וזכור לי שהיית מובילה אותי מכנסיה לכנסיה ומסבירה כי כנסיות אלו עומדות על יסודות בתי־כנסת מימי־קדם. גם על תקופת שיבת־ציון בימי נחמיה סיפרת לנו הרבה.

אהבנו את מסיבות השבת והמועד שקיימנו בכפר בעזרת המורה אלי ושהיו מלוות קריאה מהתורה ושירה. השירה והריקוד השפיעו אולי יותר מהדיבורים של המדריכים. אהבנו לשיר שירים עבריים עוד בטרם הבינונו את תוכנם. האווירה בכפר הנוער היתה חופשית. הכפר לא גודר מסביב. זוכר את הטיולים היפים שערכנו בעיקר בשבת להכרת הטבע והצמחיה, עד היום נוהג אני לקחת את ילדיי לראות את הרקפות הפורחות לאחר הגשם, וזה ודאי בהשפעת הטיולים בעין־כרם.

אני נזכר, כי כשעברת לבית הנשיא, באנו יום אחד לבקר אותך. בשבילנו הוספת להיות “החברה רחל”, אך השוטר שעמד בכניסה לבית הנשיא לא הירשה לנו להיכנס. הוא טען שלבית הנשיא אין באים סתם־ככה, יש לוח זמנים מחייב ויש לתאם את הפגישה מראש. פתאום יצאת מהבית, וכשראית אותנו – הכנסת אותנו וחיבקת אותנו, את הילדים שלך מכפר הנוער.

אפשר לומר, כי שלושה דברים קירבו אותנו למולדת: א. עבודת האדמה: ב. לימוד השפה העברית: ג. השירה העברית.

תקופת היותנו בכפר היתה קצרה אבל משמעותית מאוד והיא מאירה לנו עד היום. האהבה לחקלאות שהנחיל לנו כפר הנוער מניעה אותי כיום לעזוב בית יפה בבת־ים ולעבור לאזוֹר, לבית עם חלקת אדמה סביבו.

למרות הקשיים הרבים שנתקלנו בהם בכפר מחמת חוסר דברים אלמנטריים – לא התאוננו. ובכפר גילינו את המולדת, ואילו היום, למרות השיפור הניכר במצב הכלכלי יש הרגשה כאילו קיים חלל בלב רבים מאיתנו….

 

חנה ק    🔗

נולדתי ב־1936 ביוגוסלביה. המצב הכלכלי בביתנו היה קשה. אבי היה פועל־רכבת. בת חמש הייתי כשפרצה המלחמה, בת יחידה להוריי. כשהתקרבו הנאצים ליוגוסלביה התחפשה אמי למוסלמיה וברחנו לעיר אחרת, שלא היו בה עדיין גרמנים, ומשם המשכנו לברוח דרומה בכיוון לאיים, והיינו מסתתרות בכפרים. המוסלמים נתגלו כבעלי־ברית לנאצים, והיהודים נאלצו לרדת למחתרת.

בשנת 1943 הגענו לאיטליה עם זרם הפליטים. אותו זמן לא שלט כבר הפאשיזם באיטליה ויכולנו להישאר שם. היינו גרות בעיר בארי, בה היה בסיס של חיילים מארץ־ישראל. הם עוררו אותנו לחיים, הפיחו בנו רוח חדשה, לימדונו שירים עבריים ועוד. הייתי בת 12 וחצי כשעליתי ארצה בדצמבר 1948. הגעתי לכפר הנוער ממוסד “אונים” של “עליית הנוער”, צירפו אותי לחברה ג‘. רוב הילדים בחברה זו היו מבולגריה. תחילה לא היתה לנו שפה משותפת. הם לא סבלו כמוני, אך לא הרבינו לדבר בינינו על מה שעבר עלינו. סבלנו קצת מהבנים מחברה א’, אך התגוררנו לחוד, והם לא העיזו להיכנס לחדרים שלנו, ורק בבית־הספר ובחדר־האוכל היו נטפלים.

אהבתי את החופש של כפר הנוער. לא היה זה מוסד סגור, לא היתה גדר. לא פעם הזהרת אותנו, חברה רחל, שלא להרחיק־לכת למטעים או לבקעה למטה, כי יש חשש לחדירת מסתננים, אבל אנו הרגשנו את עצמנו בבית. בערבים היינו הולכים יחד עם המדריך, אך ביום היינו לבדנו ללא פחד. חיינו מחדש את ילדותנו.

 

יוסף פ    🔗

יוסף בא אלי עם כל בני משפחתו: אשה ושלושה ילדים. הוא זכור לי היטב מתקופת כפר הנוער. נער חרוץ היה בעבודה ושקדן בלימודים, היה מוכן לעזור בכל שעת־צורך, ולא פעם נעזרתי בו. נוהגת הייתי לפני הפגישה עם כל חניכי חברה ד' לשוחח עם יוסף, והוא היה כמדריך קטן, מוכן להסביר לילדים כל רעיון ותכנית, אם המדובר בטיול או בעבודה ולימודים.

בחדר־האוכל הארעי שסידרנו בחברה זו (לאחר שהתמוטט המטבח הגדול) שמר יוסף על הסדר והיה משפיע על הבנים שינהגו בנימוס ובאדיבות, וכל זה – מבלי שמץ של הבלטה עצמית.

עתה הוא יושב לידי בחברת משפחתו, מדבר בקול נעים ורגוע ואני רואה בעיני־רוחי את הנער הקטן והנחמד מימי כפר הנוער.

אין הוא מבין משום־מה אין עולים עכשיו יהודים מפרס. “מה הם עושים שם אחינו בפרס? להוטים אחרי ממון, שוכחים את רוח ישראל, לא דואגים לחינוך העברי של ילדיהם”.

הוא זוכר כל אחד מבני החברה שלו, כל אחד מהעובדים ומהמורים, ומנסה להסביר לי שכל החסרונות שכה הציקו לי בזמנו לא השפיעו על החניכים. הם נהנו מהאויר הצח של ירושלים, מקדמותו של הכפר, מרוח העבודה ומהחיים החופשיים בו. יוסף המשיך בקיבוץ “עין גב” ואח“כ התגייס לצה”ל.

 

יצחק נ. (“ג’יפ”)    🔗

לכפר הנוער הגעתי בראשית 1951 מבולגריה כשהייתי בן 12 והוכנסתי לחברה ג' שהיתה מורכבת ברובה מילדים עולי בולגריה. הם זכורים לי כילדים נחמדים, מחונכים, שובבים שאהבו ללמוד ולעבוד.

חיי־החברה היו יפים ותרמו לכך במידה רבה הטיולים והסיורים שערכנו, פעולות הספורט שאהבנו, הבילוי בערבים עם המדריכים, השירה והריקוד בחברות, ואפילו הביגוד הנאה. זוכר היטב שהיינו בכפר הנוער בין הראשונים בארץ שקיבלנו “ג’ינסים” כשי מקנדה, ואני אהבתי להתלבש יפה, הייתי רץ תמיד למדריכה לתפירה שתתקן לי מכנסיים או צוארון של חולצה. נזכר בחנן הרולד מהחברה שלנו, ילד מגרמניה, שאהב אף הוא להתלבש יפה והיה הולך תכופות אל המתפרה לתקן את בגדיו. חנן הביא איתו לכפר הנוער חולצות יפות ומיוחדות מגרמניה. הוא היה נער אמיץ, חזק בנפשו ובגופו, עבד ולמד היטב, אמנם היה סגור ביחסיו עם חברים, אך תמיד עבד ולמד היטב. אמנם היה סגור ביחסיו עם חברים, אך תמיד היה נער ממושמע.

(חנן נפל במלחמת ששת הימים ו“ג’יפ” הצטער מאוד כשסיפרתי לו על כך תוך כדי שיחה).

אהבתי את כל העבודות בכפר, אך לא עבדתי בקביעות בשטח מסויים. נקלעתי לעבודות שונות, ותמיד בתור “מנהל”. אני יודע שהייתי ילד שובב ושאפתי לעמוד תמיד בראש. בכפר הנוער, וגם אח"כ בקיבוצים ובחיים הפרטיים, הייתי תמיד עצמאי, וגם היום אני עצמאי (יצרן ריהוט) – נולדתי להיות עצמאי.

אהבתי במיוחד את חיי החברה והתרבות בכפר הנוער. תמיד בוועדת התרבות. אהבנו לקשט את חדר־התרבות בשלטי ברכה, אימרות, פסוקים וכיוצא באלה.

תרשי לי להזכיר לך, חברה רחל, איך היית מופיעה תמיד בעבודה, לוקחת מידי את המעדר ומראה לנו כיצד לעבוד. אני מרשה לעצמי להוסיף שרחל ינאית היתה בשבילנו דמות וסמל לחיי עבודה, לאהבת אדמת הארץ. היית לנו כאֵם. אני יודע שהיו לך הרבה טירדות ודאגות, אחריות עצומה ונטל כבד – ניהול הכפר ללא אמצעים וללא תנאים, ניהול צוות מורים ומדריכים שבקושי ניתן היה להשיג, ובעיקר – חינוך של מאות ילדים יוצאי 20 ארצות בתנאים קשים. אך לנו, הילדים, היה בהחלט טוב, לא דאגנו לכלום. רצינו רק לחיות ולהשתובב. למדנו ועבדנו ושמחנו שיש לנו בית חופשי בכפר. אני מתפלא לשמוע שכל־כך סבלת מהעובדה שלא היו מדריכים מתאימים או שלא היו במידה מספקת. עלי לומר לך, שעלינו זה בכלל לא השפיע. אנחנו כילדים, התקשרנו לכל מדריך.

אני זוכר את כולם בכפר, את כל החברים והחניכים ואת כל המורים, אבל במיוחד אני רוצה להזכיר את בן־צבי. הוא היה דמות מרשימה מאוד. אישיותו הקרינה עלינו והדביקה אותנו באהבת המולדת. כל פעם שנזדמן לכפר הייתי מחפש מקום ישיבה על־ידו. אהבתי להימצא בקירבתו.

 

אברהם י    🔗

הייתי ילד בן 11 כאשר החלטתי לעלות ארצה מתורכיה לארץ־ישראל. שני אחי הגדולים ממני עלו ארצה לפני, הוֹריי לא רצו לעזוב את איזמיר. אבל אני החלטתי ללכת בעקבות אחי ועליתי דרך “עליית הנוער”, ולבסוף עלו גם הוריי.

הייתי כמה חודשים ב“רמת הדסה” ואח"כ הועברתי לכפר הנוער בעין־כרם, הרושם הראשון שקיבלנו מהכפר היה רע. ראינו כפר עם בתים מוזנחים ללא חשמל. לעומת “רמת הדסה” עם הבניינים החדשים והתנאים הנוחים נראה כאן הכל עלוב וקודר, אבל לאחר זמן קצר הסתגלנו, כדרך ילדים, המסתגלים מהר לכל מקום ולכל מצב. התרגלנו לחברים, לצוות המורים והמדריכים, ולעבודה בענפים.

זוכר אותך, חברה רחל, בעבודתך בגן־הירק, במשתלה ובעצי־הפרי. זוכר לטוב את המורה מאירה ואת המדריך ברוך. אני הייתי משובץ כמעט בכל ענף, עבדתי לסירוגין במסגריה, במטע, בגן־הירק וזמן־מה גם בלול.

מעין־כרם שלחו אותי עם עוד כמה חניכים ל“כפר הנשיא”. שהינו שם בערך כשנה וחצי, עד שהקבוצה שלנו התפרקה, ואז שלחו אותי ל“חמדיה” ושם שהינו עד שנת 1957 (כולל זמן שרותנו בצבא). שם גם התארגנו בגרעין נח"ל והקימונו את היאחזות “אמציה” בכפר הערבי דואימה.

הואיל והייתי צריך לתמוך בהוריי שהגיעו בינתיים ארצה, עברתי לאילת, שם עבדתי בעבודות שונות עד שלמדתי את מקצוע היהלומים, כיום אני נשוי ואב לשלושה ילדים.

 

שלמה ט    🔗

לא קל היה לאתר את שלמה, אך החניכים שכבר גיליתי עזרו ביצירת הקשר אל חבריהם, ויום אחד בא שלמה ועימו שני בניו החמודים. הסתכלתי בו וכאילו נפלו מחיצות הזמן. נזכרתי בנער שהרבה מורים התאוננו עליו שאין גבול לשובבוּתו. זכור לי שהייתי אומרת להם שדווקא ילדים שובבים עשויים בהתבגרם להיות פעילים בחברה.

אכן, בגר הנער, בפניו נשתמרה בת־הצחוק הטובה ובעיניו מאיר זיק השובבות. שוחחנו כאילו עדיין שוהים אנו בכפר הנוער. והוא סיפר:

עוד בהיותי בן 6־7 החלטתי לעזוב את תורכיה ולעלות ארצה. כששמע אבי על כך כיבד אותי במכות נאמנות, אך בסופו של דבר ניצחתי. כעבור שנתיים נשלחתי בעזרת יהודי עשיר ארצה. נסעתי יחד עם עוד ילדים באניה וזכורים לי היטב הטלטולים. כמעט שלא היה מה לאכול בששת ימי הנסיעה.

הגעתי ארצה בשנת 1949 ונלקחתי למוסד הקליטה בבן־שמן, משם ל“רמת הדסה”, ולכפר הנוער הגעתי ב־1950. הורי עלו בעקבות בניהם בשנת 1953. התרשמותי הראשונה מכפר הנוער היתה קשה. בניינים רעועים ללא מים וחשמל. לא רצינו לרדת מהאוטובוס, אבל את חברה רחל, ניגשת אלינו ואמרת: “עוד תיווכחו שטוב לילדים בכפר־הנוער, בואו ותראו”. וכך היה! נקשרתי מהר למקום. אהבנו את הכפר למרות הקשיים. למדנו, עבדנו וחיינו חיי־חברה. אני עבדתי הרבה בחריש עם הפרדות, במטעי הזיתים למטה או בתפוחים למעלה.

זכורים לי שני הכלבים ששמרו על המעונות העלובים של חברה ד'. הם היו נאמנים עלינו יותר מהשומרים. השומר היה מבקר בלילה, ניגש אל בתינו והולך לו, ואילו הכלב לא זז, רובץ לפתח הבית. אהבתי לטפל בכלבים. הייתי מעמיס על הכלב “מוצי” קופסה עם ריבה ולחם ולוקח אותו איתי לעבודה בחריש. לא אשכח כיצד בוקר אחד מצאנו את “מוצי” מתבוסס בדמיו כשאוזניו כרותות. היה זה מעשה “פדאינים” (מסתננים) שביקרו בלילה במקום. ביקשנו מאוד מהשוטרים שלא להרוג את הכלב, והם אמנם נתנו לו טיפול טוב והוא חזר אלינו כרות־אזניים. המשכנו לטפל בו עד שעזבנו את הכפר.

זכור לי בואך אלינו בערבים, חברה רחל. גרנו בצפון הכפר במרחק ניכר מהדרך שברחבת המעיין. חשנו היטב את דאגתך לבטחוננו. היית חוזרת ואומרת לנו: “ילדים, סגרו את הדלתות מבפנים, אנא, סגרו”. את חושבת שהיינו סוגרים?…

אהבתי להקשיב לדבריו של בן־צבי ובימי שישי הייתי רץ אל האוטובוס לקבל את פניו.

זכורים לי החגים בכפר, וביחוד חג הפסח ב־1951. רוב הילדים נסעו אז לבית הוריהם וקרוביהם ובכפר נותרו רק הילדים מחוסרי המשפחות, וביניהם אני. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהוסבר לי היטב מהו תוכן החג. בן־צבי שערך את הסדר הסביר לנו את תוכן ה“הגדה”, תרגם לתורכית כל קטע וכל פזמון, והרגשנו אז כמשפחה אחת גדולה.

כשהגענו לפסוק: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא הוא ממצרים… " היתה לנו באמת ההרגשה שאנו עצמנו יצאנו מעבדות לחירות.

כשסיים שלמה את סיפורו, שאל אותי: “האם לא היה לכם בית בירושלים? לך ולבן־צבי? אני זוכר אותך תמיד בכפר”. עניתי לו: “בתקופה זו של כפר הנוער – שם היה ביתי, ואתם הייתם ילדיי”.

שלמה עבר מכפר הנוער לכפר־גלעדי ולמד שם להיות טרקטוריסט, שירת בצה“ל ואח”כ עבר לגור עם הוריו בלוד. כיום הוא נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד כנהג בחברת “אבן וסיד”. “ברצון הייתי עובר גם עכשיו לעבודת השדה, לחריש – אמר שלמה – אולי בניי יזכו לכך”.

 

מרים ג    🔗

מרים באה אלי עם אמה ובנה הקטן. תוך כדי שיחה אמרה לי אמה, שהיתה מבקרת לפעמים בכפר, כשהיא מתאמצת לנסח דבריה בעברית: “לא הבנתי אז איך אפשר לטפל בכל־כך הרבה ילדים. לי היו שמונה ילדים בבית, ובקושי התגברתי על הטיפול בהם”…

וזה סיפורה של מרים:

עליתי מפרס באמצעות “החלוץ”. עשיתי צרות בבית ימים רבים עד שהסכימו לשלוח אותי לישראל. גם ב“עליית הנוער” היקשו עלי. הם טענו שאני קטנה מדי בשביל לעלות לבד ארצה, אך לבסוף הצלחתי ועליתי בשנת 1950 ואני אז בת 11.

בית־הספר בכפר הנוער הקדיש שעות לימודים והכנה לקראת החגים. זוכרת את חג השבועות – חג מתן התורה, שבכפר התכוננו הרבה לקראתו. היתה אווירה של התחרות בין הבנים והבנות. רתמנו את העגלה להובלת הביכורים לקרן הקיימת ובחרנו בן מכל חברה כמייצג, אך הבנות לא ויתרו ועלו גם הן על העגלה. רבה היתה התכונה במטבח להכנת מאכלי־חלב.

המורה לתפירה, עמליה, עמלה על תפירת שמלות ארוכות לבנות. הבד היה בד ערבי פשוט וזול, אך עמליה הצליחה להוציא מתחת ידיה שמלות מרשימות. הבנות רקמו את הצוארונים ובצהרי היום ירדו מכל החֶברוֹת אל מרכז הכפר, אל המעיין. היה זה מראה מרהיב־עין: הבנות בשמלות לבנות ארוכות ואחריהן הבנים בשירה וצהלה.

אגב סיפורה של מרים נזכרתי גם אני באותו חג. בטרם נכנסנו לחדר־האוכל לסעודה החגיגית, אמר לי אישי בן־צבי בנימה של תרעומת: "אתם מספרים לילדים על חג הביכורים מבלי להדגיש שזהו קודם כל חג מתן־תורה, וזה מחייב הסבר על מעמד הר סיני. הצדקתי את דבריו ועם ערוב היום כינסתי ברחבת הספורט שעל־יד דירתי כמה מהחניכים, בפרט דוברי התורכית וביקשתי מבן־צבי להסביר להם קצרות מעמד הר־סיני – מתן־תורה. הילדים היו במצב מרומם והאזינו לדבריו של בן־צבי שנאמרו בשפה קלה תוך כדי שילוב הסברים בתורכית.

 

ציונה ג    🔗

חרדתי מאוד לחֶברה חדשה זו (חברה ד') שכללה בנות מפרס וכמה בנים יוצאי תורכיה ועיראק שלא היתה להם שפה משותפת, כי העברית לא הייתה עדיין שגורה בפיהם. לא היה לחברה זו מדריך קבוע ונאלצתי להקדיש לה טיפול ושימת־לב מיוחדת. הבנות חששו לכל מגע עם הבנים והיו טוענות שהבנים רודפים אחריהן ומציקים להן, ואני הייתי מבקשת מהן לפתוח בשירה ולצאת במחול עם הבנים למען תבוטלנה המחיצות ביניהם. לא ציפיתי שעד מהרה תסתמן התחלה של ליכוד חברתי, כשהבולטת בליכוד זו היא הקטנטונת שלנו ציונה. היא היתה להם כמדריכה קטנה תירגמה והסבירה להן מדי פעם מלה עברית עד שהובנה כראוי.

במשך הזמן גיליתי לתמהוני שציונה יודעת כתב רש“י. כששאלתי אותה כיצד הגיעה לכך, הסבירה בפשטות: מילדותי למדתי מאבא ומסבא כל מה שניתן ללמוד מהם: כתיבה, קריאה וגם רש”י.

ילדה נבונה היתה, הצטיינה בלימודים ובחברה. היא שהפעילה את חברותיה בסידור החדרים, והמדריכים הפליגו בשבחה: בכל ענף שהקטנטונת הזאת נכנסת לעבודה – מיטיבה היא לעבוד.

ציונה זכורה לי גם בהקשר אחד שגרם לי בזמנו סבל:

יום אחד ביקשה לבקר אצל הדוד שלה במאה־שערים. אני בטחתי בה וסמכתי עליה ולא ביקשתי ממנה את השם והכתובת של הדוד שאליו נסעה. עברו כמה ימים וציונה לא שבה. ראיתי את עצמי אחראית לילדה והתחלתי בחיפושים אחריה. הלכתי לידידיי במשטרה, אך הם הסבירו שבלי כתובת ובלי שם אי אפשר לאַתר ילדה במאה־שערים. לא נותר לי אלא לדווח על המקרה ל“עליית הנוער” ולהתייעץ איתם בעניין הצעדים שיש לנקוט.

בלשכת “עליית הנוער” נאגר כבר נסיון לא מועט עם ילדים “נעלמים”, או “נחטפים” ע"י קרוביהם והם הוכיחו אותי על שנתתי לילדה ללכת בלי לקבל פרטים מראש לאן ולמי. הבטיחו שיתחילו מיד לברר בחוגי “נטורי קרתא” בשכונת “מאה־שערים” על משפחה עולה מפרס, כי לפי השערותיהם אמורה ציונה להימצא שם, ואני המשכתי לייסר ת עצמי על שנתתי לה ללכת.

כעבור עשרה ימים, בשעה מאוחרת הופיעה ציונה בחדרי בכפר הנוער, כשהיא בוכה ומתייפחת. שמחתי להופעתה ואפילו לא גערתי בה. הבנתי לפי מראה פניה שלא באשמתה קרה מה שקרה. סיפורה היה פשוט: הדוד והדודה היו חשוכי־ילדים והחליטו לאמץ אותה לבת, הם כמובן דיברו סרה על כפר הנוער מבלי שידעו כלל מהו הכפר הזה. הם שמרו על כל צעדיה לבל תתחמק מהם ומיהרו לכתוב להוריה ולבקשם שירשו להם לאמצה, ואילו ציונה כתבה להוריה והודיעה להם שהיא רוצה להמשיך בכפר הנוער, מסרבת להיות מאומצת ע"י הדוד ורצונה שהוריה יבואו ארצה.

בבית הדוד חיתה ממש כמו בבית־הסוהר, אך ערב אחד כשהדוד והדודה עלו על משכבם, הצליחה לפתוח את הדלת שהיתה נעולה תמיד, ונמלטה. כל הדרך לעין־כרם הלכה ובכתה מתוך שמחה על שניצלה מבית הדוד ומתוך פחד ללכת לבד לעין־כרם.

בתקופה יותר מאוחרת, כשביקרתי עם בן־צבי בשנת 1953 במעברה בחלסה (קרית שמונה) הבחנתי בין הקהל הרב שנכח במקום גם בציונה הקטנה שנדחקה אלי ושפכה את נפשה לפני בבכי. הסבירה לי שהוריה עלו בינתיים ארצה והיא נמצאת יחד אתם במעברה זו, שתנאי החיים בה הם לבלתי־נשוא. היא שמחה מאוד לפגישה אתי ובקשתה האחת היתה שאפעל למען יתנו לאנשים עבודה. לא שיכון ביקשה, לא צרכי־מזון אלא עבודה.

ולאחר כמה שנים – השתתפתי בסימפוזיון שנערך בבית־ הספר בקרית שמונה על הספר “ההגנה בירושלים”. באמצע השיחה עם התלמידים הרים נער מכיתה ח' את ידו והכריז: “אמא שלי היתה תלמידה שלך, ציונה שמה”… נזכרתי שוב בציונה הקטנה וטבעי היה שתימצא כאן, כי הלא המעברה הדלה חלסה, שם פגשתיה בזמנו, היא קרית שמונה המשגשגת.

ביקשתי מהבן שימסור לאמו שתתקשר אתי.

ואמנם לאחר זמן־מה התקשרה ציונה ובאה אלי לירושלים. הצצה ראשונה בעיניה אישרה: אותן העיניים של ציונה הקטנה, אך עכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים וכה גדלה וגבהה. “מתי הספקת לגדול כל כך, ציונה?” שאלתיה בחיוך, והיא השיבה: גדלתי יחד עם ילדיי ובעזרת בעלי, שהוא מסגר שופע שמחה ומרבה לשיר בזמן העבודה…

וזהו סיפורה של ציונה:

עליתי ארצה ע"י “החלוץ” בהיותי בת 12. (אגב הזכרת “החלוץ” מעירה ציונה: “איפה מוצאים עכשיו ‘חלוץ’ בארץ? ואיפה מוצאים שליח כמו השליח מארץ־ישראל שנשלח אלינו אז לאספהן?” ואגב הזכרת אספהן מעירה ציונה: על אספהן שמעתי בעיקר מפי אישך יצחק בן־צבי, שהיה בא בשבתות לעין־כרם. הוא ידע על אספהן הרבה יותר מאשר ידעו עליה הוריי, ילידי המקום).

“החלוץ” נטע בנו נשמה חדשה. הוריי מעולם לא התאוננו על שום דבר. שבעה ילדים היינו בבית ושליח “החלוץ” שבא לארגן קבוצת עליה לארץ־ישראל ביקש שאמציא לו אישור שאבא מרשה לי לעלות ארצה. שוחחתי על כך עם אבא אך הוא דחה את העניין מכל וכל, שם ידיו על כתפי ומר: “לאן תסעי קטנטונת? חכי בסבלנות. יבוא יום ונעלה כולנו ארצה”.

שתקתי. לא השבתי דבר, אך בלבי גמלה החלטה: אני עולה עכשיו. ישבתי וכתבתי אישור בכתב רש"י בשמו של אבא, ארזתי רק צרור קטן על מנת שלא ירגישו בהכנותיי לנסיעה, וכשהגיע היום נפרדתי מהוריי רק בעיניי והשארתי להם מכתב, אותו יגלו רק אחרי עזבי את אספהן.

זמן־מה לאחר עלותי עלו בני משפחתי. הצטרפתי אליהם כשהגיעו למעברת חלסה, אחרי תקופת שהותי בכפר־הנוער. במעברה שימשנו כדוגמה. אמא ידעה כל־כך יפה לסדר את שני החדרונים

חסר דף 116

לא אשכח אותו בוקר בו פקחתי את עיניי לקול החצוצרה ונשמתי לתוכי את אווירם הצלול של הרי ירושלים…

– – – מאחר שעליתי מעיר צפופת־אוכלוסין בפרס לא הייתי מודעת ליופי של נוף, היום כשבני בן השבע, נמרוד, מבקש לקחת אותי אל ההר כדי להשקיף על עמק החולה, מיד אני נזכרת בך, ולאחר הרהורים אני מגיעה למסקנה שאת החדרת לילדי “עליית הנוער” את אהבת הארץ ונופיה, אהבת האדמה ועבודת־האדמה…

…לא פעם חשבתי: מה חבל שאני לא למדתי די כדי להעלות על נייר את כל אותם הדברים הנהדרים ששמם “עליית הנוער”, שבזכותם ובזכות אנשים כמוך, עלו אלפי משפחות נהדרות בעקבות ילדיהם…

כל כך שמחתי שאת מתכוונת לכתוב על כך, כדי שמפעל כה יפה יישמר גם לדורות הבאים, לנוער אחר מדור אחר… "

ביליתי מחדש במחיצתם של ילדי עין־כרם לשעבר ביחידות ובקבוצות ונעמה לי מאוד השיחה איתם. תמהה הייתי על ההבלטה הרבה של האורות בחיי חברות הילדים בכפר ומיעוטם של הצללים. אולי רצו הילדים שלפחות הילדות המחודשת שלהן תיחרת בזכרונם באור־יקרות, כפיצוי־מה על הילדות השדודה.

מה שאין כן – משהפלגנו אגב־שיחה לעניינים שבהווה. הצללים הגיחו והאורות ניטשטשו. דוד פ., אמר בפשטות: “טוב לחיות במדינת ישראל הריבונית” והדגיש כי אין הוא רואה הצדקה לתלונות הרבות הנישאות בפי כל. “יש לעזור למדינה ולא רק לתבוע ממנה” – אמר. וזכורים לי דבריו של צבי מ. איתו הוספתי להיפגש כאשר עבד כבר בהוראה. משוחחים היינו בבעיות החינוך וההדרכה. טוב היה לי לשמוע ממנו כי בחינוך להגשמה לא הדיבור של המחנך קובע כי אם אורח חייו – שבעצמו חי חיי הגשמה. נימה זו הודגשה גם בדברי חניכים רבים.

שמואל ב, בסכמו את רשמיו מכפר הנוער, אמר: “אהבנו את הארץ, מצאנו את המולדת” וראה צורך להוסיף, “וכיום משום־מה, למרות השיפור הניכר במצב הכלכלי, יש כאילו הרגשת חלל בלב רבים מאיתנו”.

עברה כבר תקופה ארוכה מאז נערכו השיחות האלו. החלל שעליו רמז שמואל עודנו קיים, ואולי אף גדל, לצערנו, אך אני רוצה לקוות, כי חניכי כפר הנוער, בדומה לחניכים רבים של “עליית הנוער”, שספגו מילדותם אהבת המולדת וחונכו לקראת נתינה למדינה ולא לקבלה בלבד – יתרמו לאיכות חיי החברה בישראל.

 

בית הספר התיכון החקלאי “עין כרם”    🔗

כמסופר בספר זה העברתי את כפר הנוער בקיץ 1952 לאגף החינוך החקלאי של הממשלה, שהקים בו בית־ספר תיכון חקלאי. בשבע השנים הראשונות לקיומו סבל המוסד מחילופי מנהלים לעתים תכופות, אך עם מינויו של זאב טישלר כמנהל המוסד בשנת 1959 – חל מפנה לטובה בהתפתחות המוסד. כמי שהיה במשך 21 שנה חבר קיבוץ נוה־ים ואף כיהן כראש מועצת חוף הכרמל, הביא איתו זאב טישלר למוסד נסיון ציבורי רב בענייני משק ובפעילות ציבורית ויחד עם אלה גילה עירנות כלפי בעיות חינוך וחברה. נסיונו זה עמד לו בתפקידו כמנהל ביה"ס התיכון בעין־כרם, והוא ממשיך בו עד היום.

להלן סקירתו על המוסד והתפתחותו: –

המשכתי בתנאים הקשים של כפר הנוער, במבנים הרעועים, המפוזרים, כשגבולות הכפר פרוצים.

בבואי למקום היו בו כ־100 תלמידים ופנימיה קטנה. בין חניכי הפנימיה היתה קבוצה בת 10–12 תלמידים מבני המושבים שכוונו לביה“ס ע”י עליית הנוער. תלמידים אלה עמדו לסיים כיתה ח' ועליית הנוער התכוונה לשלוח אותם הביתה, ולא לאפשר להם להמשיך בתיכון החקלאי. פניתי לעליית הנוער וביקשתי לאפשר לבני המושבים האלה להמשיך וללמוד במקום. הם המשיכו, ואני חושב שהיו אחד המחזורים הטובים שלנו, הוא מחזור תשכ“ג. כולם ממלאים עתה תפקידים מרכזיים; אחד מורה לחקלאות; אחד מדריך־מרכֵּז בענף הפרחים, שתי מורות ושלושה שחזרו למושבים וממלאים שם תפקידים נכבדים. הייתי מעוניין מאוד בבני המושבים, לאחר שהוברר לי שהתלמידים שאני עומד לקבל הם בעיקר ירושלמים אקסטרנים, ואני כבר מראשית עבודתי ניסיתי לקשור יחסים עם המושבים והקיבוצים שבסביבה, כי עד אז היה ניתוק בינם לבין ביה”ס ולא היה קל לקשור יחסים אלה, אבל בשביל לקדם את החינוך בהר חייב הייתי לעשות כל מאמץ ליצירת הקשר, והוא נוצר ואף נתהדק מאוד.

באותה שנה התחלנו בתכנון ביה“ס בבניינים חדשים בשטח המתאים. ניהלנו הרבה בירורים עם אגף התקציבים של האוצר ולבסוף הוכנה התכנית יחד עם האדריכל י. מטרקין. ב־1960 הנחנו את אבן הפינה לביה”ס החדש: “התיכון החקלאי עין־כרם”, ובשנת 1963 עברנו למבנים חדשים.

התכנון הראשון מבוסס היה על פנימיה קטנה ובעיקר על ילדים אקסטרניים, אבל היות שהמושבים אז לא היו מבוססים דיים והבתים שבהם שכנו היו רעועים, ניסו ההורים להכניס את ילדיהם לפנימיה, ואנו נוכחנו אז לדעת שהפנימיה, שתיכנֵנו ל־90 תלמיד, לא תספיק, והוחלט להרחיבה. הנקודה החדשה הוקצתה במרכז האדמות, כשבאתי למקום היה שטח־הענפים החקלאיים מפוזר ומרוחק, היה צורך להסיע את התלמידים לעבודה הלוך וחזור. הענפים שסבלו מחוסר מבנים מתאימים היו בעיקר בעלי החיים, הרפת והלול. ובנקודה החדשה הבטחנו להם שטח מיוחד, מבנים חדשים ומשוכללים לגידול בקר ועופות ובמשך השנים אף עברנו לחליבה מיכנית.

שטח האדמות בביה"ס 800 דונם, אך בהר ניתן לעבד רק כ־30 אחוז מזה בגלל הסלעים הרבים, שרידי הטרסות שלא שוקמו במשך דורות, והשטח הבנוי, לעיבוד חקלאי ממש נשארו לנו איפוא 250 דונם, שאותם עיבדנו ופיתחנו מחדש.

את היסודות למשק החקלאי בבית הספר הניח קרל שטיינשניידר, דמות בלתי נשכחת של מורה ומחנך ותיק, אשר הקנה לתלמידים את הידע ואת ההבנה בענפים השונים ןחינך לאחריות, לעבודה ולאהבת החי והצומח.

פיתחנו ענף חדש – ענף גידול זרעים; זרעי בצל כרוב וכרובית. עבד עמנו בזה אדם מחונן, אחד הטובים בגנטיקה של גידול זרעים לירקות – יצחק נבט, חבר קיבוץ מעלה־החמשה. במיוחד פיתחנו את ענף גידול הפרחים והתמחינו בגידול חרציות. אנו כמעט היחידים בארץ המגדלים בהצלחה את החרציות במשך כל עונות השנה (אוקטובר־נובמבר היא העונה הטבעית של החרציות). לצורך זה הקמנו חממה של שני דונמים ורבע, נוסף על שטח של דונם ו־750 מ"ר בסככה בחוץ. בעזרת החממה פתרנו גם את בעיית העבודה של התלמידים בחורף.

לפני 12 שנים פנו ההורים מהאיזור וביקשו להקים ליד בית־הספר התיכון גם בית־ספר יסודי. שיכַּנו את הילדים בצריפים טרומיים עד שבנינו למענם בניין מיוחד. רוב תלמידי בית־הספר היסודי ממשיכים את לימודיהם בתיכון שלנו.

מבנה ביה"ס שלנו הוא כזה: 6 כיתות בבית־ספר היסודי, מופרד מהתיכון מבחינה אדמיניסטרטיבית, ולומדים בו כ־200 תלמידים המקבלים אצלנו שירותים שונים וארוחת צהריים. כדאי לציין שיש להם שטח אדמה לעבודה חקלאית, שאותו הם מעבדים במסגרת לימודיהם.

ישנה חטיבת הביניים הכוללת כ־160 תלמידים, והתיכון הכולל 200 תלמידים. בתיכון החקלאי יש שתי מגמות: תיכון עיוני לבגרות ותיכון חקלאי־מקצועי (תעודת גמר).

כדי לאפשר לתלמידים מסיימי חטיבת הביניים להמשיך בתיכון בעין־כרם, היה צורך להרחיב את היקפו של בית־הספר.

הוחלט להקים נתיב טכנולוגי, ואז פתחנו מגמה תיכונית ל“מכניקה” לבנים, ומגמה של “מטפלות מחנכות” לבנות.

בסה"כ יש לנו אוכלוסיה של 600 תלמידים.

דרורה אהרוני, המנהלת הפדגוגית, ידה רב לה בתכנון וביסוס המגמות והנתיבים השונים בבית הספר, בהכוונת המורים ובהדרכתם ובשיפור דרכי הלמידה. רבים מבוגרינו הם היום חברים בקיבוצים באיזור, בפלמ“ח־צוּבה ובנתיב הל”ה וכן במושבים. כמובן שהבוגרים שלנו יוצאים לצבא ולנח“ל. מאיתנו יצא גרעין לקיבוץ מצר, שני גרעינים לרביבים, הבוגרים שלנו איישו את גיתית, יש לנו גרעין ב”יראון" שבגליל וישנם שיצאו לבקעה: מעלה צופר, פצאל, נתיב הגדוד. רבים מהם ממשיכים בפקולטה החקלאית ברחובות.

בית־הספר שלנו הוציא הרבה מאד תלמידים שחזרו למושבים, פיתחו את משקי הוריהם, הקימו יחידות משקיות חדשות ורובם משמשים בתפקידים מרכזיים במפעלים באיזור ההר. מדובר בכ־250 בוגרים כאלה, מכל המחזורים, שלא עזבו את איזור הרי יהודה, נמצאים בתוך האיזור, והם מעמודי התווך במשקים. ביכולתי לומר שהכשרנו את הדור השני לביסוס המשקי והחברתי באיזור ההר.

הפנימיה של בית הספר החקלאי נוסדה עוד במבנים הרעועים שבעין כרם הישנה, שבה שכן “כפר הנוער”. שם הונחו היסודות לפנימיה החקלאית, לחינוך החברתי ולחינוך הפרט. ואכן הפנימיה הפכה למכשיר חינוכי חשוב. היא שהקנתה לתלמידים את הרקע החברתי והתרבותי ועזרה להם לעמוד בדרישות ובמשֹימות הלימודיות, הקנתה להם דפוסי התנהגות והרגלי חיים, נטעה בהם את הרגשת ההשתייכות, את החיים בצוותא ועזרה לחניכים להכות שורשים בחברה הישראלית. יחד עם זה עודדנו את התלמידים לבקר בבתיהם בפרקי זמן קצובים, כדי לא לנתקם מהמשפחה ומהכפרים.

שמור אצלנו ספר תורה עוד מימי כפר הנוער, הנמצא בבית הכנסת של בית־הספר.

שאול דור – מחנך ומורה – ריכז את הפנימיה שנים רבות ולמרות עיסוקו העיקרי כיום כמרצה לחינוך באוניברסיטה הוא ממשיך ללוות את בית־הספר בעצה ובהנחיה חינוכית.

עובדי בית הספר והצוות החינוכי מתלכדים בעבודתם סביב מטרות המוסד ומתרכזים בחינוך התלמידים, בשלבים ובגילאים השונים, בחברה, בלימודים ובהכשרה במשק החקלאי.

אפשר איפוא לסכם ולומר, כי יעדים שהצבנו לעצמנו עם ייסוד בית־הספר הושגו, ואנו ממשיכים בדרכה של רחל ינאית שייסדה בזמנו את כפר־הנוער בעין־כרם.

 

מן העתונות    🔗

“ידיעות אחרונות” – 19.10.49

כפר ילדים הוקם באש    🔗

זה – מעשה ידיה: רחל ינאית ביום חג “כפרה”.

ספטמבר 1948. צבא הגנה לישראל משלים את כיבוש עין־כרם. מזמן לזמן ממטירים עוד הערבים יריות ופגזים, והנה בין הבתים ההרוסים וההרוסים למחצה מופיעה רחל ינאית. היא מסתכלת בכל הפינות, טועמת ממי המעיין, חוטפת שיחה עם חייל, עם מפקד פלוגה, ומתברר לה שזה מקום אידיאלי בשביל… כפר נוער.

אוקטובר 1948. מועצת הפועלות, הקרן הקיימת, הסוכנות ולשכת עליית הנוער נענו להחלטת ינאית להקים כפר־נוער בעין־כרם, והכפר עודנו בחזית. ורחל – דמות אזרחית יחידה היא בכפר. היא חורשת, זורעת, נוטעת וקול יריות ונפץ מלווים את עבודתה.

אפריל 1949. הילדים באים. חבר העובדים מסתדר. החלה עבודה קדחתנית לקראת קבלת המתיישבים: בונים, מסיירים, זורעים, נוטעים, ו…רחל מקבלת אורחים, אורחים רבים. סקרנים. לאחר יום עמל מתאספים כל העובדים סביבה ומחליפים דעות; את כולם היא משתפת בכל דאגותיה, בכל צרותיה ושמחותיה.

והנה בא היום הגדול – 26 באפריל 1949. חברת הילדים הראשונה, 52 במספר הגיעה לכפר. הכפר הומה ילדים. הכפר קם לתחיה. בית לילדי מחנות, ליתומים, בית לכל הילדים שסבלו יותר מדי עבור גילם הרך. וילדים ממשיכים לזרום. כיום מונה הכפר 150 ילדים בנים ובנות, כן ירבו.

מארצות שונות ומסביבה שונה באו. מתורכיה, גרמניה, בולגריה, פולין, מרוקו, שנחאי וצרפת. מ־14 ארצות בסך הכל. וגילם שונה. הצעירים רובם בני 12; ה“קשישים” – בני 16, ושפות שונות בפיהם ומסורת שונה. את כל “הערב־רב” הזה היה צורך ללכד. כי זהו נוער המוכן להקריב את חייו בשביל המדינה שגאלתהו, והדבר אינו קל. אך בכל זאת הצליחו. היום – שנה לאחר הקמת הכפר אי אפשר להכיר כבר את הילדים; כמעט הפכו ל“צברים”.

אכן, היום מלאה שנה ראשונה להקמת כפר־הנוער.

רבקה

“דבר” – 8.7.49

עין כרם וכפר הנוער    🔗

לרחל ינאית – הנושאת בעול והמבצעת את הרעיון הלכה למעשה.

…צריך להאזין לדברי עולים ככל היותר, חשבתי בלבי, ושמתי פני לשטח אחד בעין־כרם למטה, שם הנוף שונה. ליד המעיין, שלפי המסורת חי שם יוחנן המטביל, מתנוססת עכשיו כתובת כחולה על רקע לבן: “כפר הנוער”.

לפני שהגעתי למחוז חפצי פגשתי נזירה מהכנסיה הפרבוסלבית, קומתה גבוהה, מטפחת לבנה מאהילה על פניה ומקל בידה, קלסתר פניה מביע נעימות וחביבות, כאחת הדמויות המוכרות בימים עברו ברוסיה. לשונה מתונה, חיוכה רחב. סוקרת היא את עברה של עין־כרם. ויודעת לספר כי לפני כמאה שנה חי בירושלים כומר אורתודוקסי בשם טיחון. התהלך האיש עם פנס דולק ביום ובלילה, בשביל למצא את האמת. פנס זה הוליכו בסביבת ירושלים עד שהגיעו למעונו של יוחנן המטביל, וכן… נקרתה לו האמת. על כן התיישבו כאן “אחיות ואחים” במנזרים. לפנים היו כאן רבים מאד. היום נותרו רק חמישים אחיות ואחים. בני ששים, שמונים, ואפילו בני מאה ועשרים, לדבריה. מתַנה היא הנזירה את צרותיהם במשך שנים מידי אנשי המופתי. גיהנום פשוטו כמשמעו. עד… עד שקמה מדינת ישראל. התחילה להצטלב וכל דבריה תהילה והודיה ליושב במרומים על שבן־גוריון גאלם.

הצביעה על הגבעה ממולה, שם נזדקרו מנזרים וכנסיות מתוך חורשות וברושים בודדים, הנראים כשומרים על הבניינים, הצביעה על המעיין, ובהרמת יד כלפי מעלה הסתלקה. עולם שחלף – הרהרתי בלבי, ואני פניי למציאות.

כפר הנוער הוא המציאות. כאן משתרע שטח אדמה שחור ומסוקל. כאן צומחים ומניבים בּן־לילה. מי המעיין מגיעים למרומים ברשת של צינורות. כאן עומדים בנייני בטון ובהם צומחים ילדי ישראל לעשרות. מנין אלה? מתורכיה, מאירופה ומאוסטרליה! וכבר אין הבדל ביניהם. כולם, כמעט, סיגלו להם את השפה. כולם קשורים לגינות, למדריכים ולמנהלת, וזו תמיד יש לה מה לשוחח עם הילדים. המנהלת אומרת כי בשביל להשקיף על כל שטח האדמה של הכפר, צריך להתרומם, והיא מציעה לעלות לפסגה. אנו עולים בדרך עקלקלת מעלה מעלה.

הדרך קשה. עקבות של מאורעות היסטוריים שנתרחשו ניכרים כאן, וגם מעיינות אגמים ובורות. המנהלת, השקועה ראשה ורובה במפעלה, יודעת להבחין בין ישן לחדש ולהבדיל בין חי למת.

הנה, ככר המסגד ואדמת ה“ואקף”, בתי הערבים הנכבדים וביתה העתיק של העיריה ומספר קברים של מוסלמים, והנה שטחי האדמה המשתרעים כשטיחים במבואי הכפר.

זה מגיע לנו בצדק – היא אומרת. פה ושם תמצא בתי כנסיות שלנו, העתיקים יותר מכל אלה שעיניך רואות בסביבה. זה מוכיח, כי כאן היה ישוב יהודי וכל זה מקנה לנו את הבעלות של השטחים…

י. מסטבוים

“מעריב” – 16.12.49

בעין־כרם מצלצלים הפעמונים…    🔗

ילדי ישראל מיותמים שנתחנכו כ“גויים”, מוצאים דרכם אל עמם ומולדתם.

היא היתה כבת שלוש עשרה. שערה מצבע הפשתן נקלע מאחור בצמה שגלשה מעורפה הנאה. עיניה היו כחולות כתכלת השמים. על פניה החיוורות כסיד היתה נסוכה עדינות ותוגה חרישית. חולצתה הלבנה היתה רקומה כחולצות בנות הקיבוצים. “מנין באת הנה?” שאלתיה. והיא השיבה בקול כספי־ילדותי: “מצרפת, באתי לפני שלושה חודשים…”

ברגע זה השמיע פעמון הכנסיה המתרוממת על הפסגה הקרובה – את צלצולו המתכתי־המונוטוני. מרחוק ומקרוב, ממנזרים, מכנסיות וממגדלים, ענתה לו מקהלת פעמונים שקראה לתפילה, כתמול שלשום… החיוך שהשתפך על שפתי הנערה בפנותי אליה בשאלתי, גווע כאילו. היא השפילה עיניה, כאילו נתפסה בקלקלתה. “מה קרה?” שאלתיה, והיא השיבה בפשטות" “נזכרתי במשהו”…

במה נזכרה? אולי בהוריה? היא אפילו איננה יודעת, מתי ראתה אותם בפעם האחרונה. הכל ניטשטש במוחה ומשמש בערבוביה; הבריחה דרומה במשך ימים אפורים ולילות אפלים. הטלטולים ממרתף למרתף, מגורן לגורן. היא רק זוכרת כי באחד הימים שילבה את זרועותיה מסביב לצווארה של אמא. אולם ידיים אכזריות קרעו אותה ממנה. הפרידו ביניהן. ומאז היא נזכרת רק באותו הבית שבעיירה בקרבת פאריס. באותה האשה שעל חזה נוצץ צלב קטן, מוזהב. בזמן הראשון הסתירו אותה הבעל ואשתו מעיני בני אדם. סיפרו לה, כי האב והאם יצאו לנסיעה קצרה וישובו בקרוב. ולימדוה להגיד את שמה החדש, ושהיא בתם והיא נוצריה. הם היו אנשים טובי־לב. לא הכריחוה לבקר בכנסיה, אך בבית הספר נחשבה לנוצריה.

“איך הגעת הנה?” שאלתיה. “אינני יודעת”, השיבה. “לפתע באו אנשים. אמרו כי אני יהודיה ולקחו אותי. בזמן הראשון הייתי אומללה. התגעגעתי מאד. הביאו אותי לקיבוץ הכשרה בדרום צרפת. ואחר כך – להנה”… והקטנה מוסיפה: “אני מאושרת… אני מאושרת מאוד…” ומחייכת חיוב מלבב של אושר ושמחה. פעמוני הכנסיה עדיין צלצלו…

“אינני לבדי”

הקטנה שמדה לידה דיברה רק צרפתית. היא נמצאת רק חודש בכפר הנוער. "כמעט שאיננה זוכרת את הוריה. סיפרו לה, כי הגרמנים לקחו אותה בכוח לאושביינצ’ים ושרפו אותם. היא התחנכה בבית שכנה באחת מערי בלגיה. כמעט שלא ידעה שהיא יהודיה. היא זוכרת שהיה לה אח, אך עקבותיו נעלמו. “אינני לבדי”, אומרת הקטנה. “יש לי כאן חברות רבות”.

“ומאין את?” פניתי אל השלישית, ילדה שמנמנה, שחרחורת, בעלת שערות מסולסלות, היא משיבה לו באידיש שהיא מרומניה. את הוריה ראתה בפעם האחרונה באותו הלילה, שבו ערכו הגרמנים חיפושים בכל בתי העיירה. אותה הסתירו בערימת קש. איכר רומני ריחם עליה ולקחה אליו. אחר כך העבירה לבית עשירים בעיר הסמוכה, שם נתחנכה כנוצריה. היא זוכרת גם את הרוסים. הללו רצו להגלותה עם “הוריה” העשירים לסיביר. “כאן גן עדן”, אומרת הקטנה, “אני לומדת ועובדת, בעוד שנתיים אלך לקיבוץ…”.

מיזוג מוזר

"כפר הילדים משתרע על פני שטח של אלף דונם. בקצה עין־כרם, בתוך אווירה מוזרה של כנסיות, מנזרים, כמרים, נזירות ובתי אבן נמוכים, שבהם השתכנו עולים משבעים ארצות הגולה. צווחות ילדי עולים ממרוקו, מתימן, מרומניה, מפולין ועוד מתמזגים עם התפילות הקולניות של העדה המגוונת בבית הכנסת ועם צלצול פעמוני הכנסיות.

הכפר נוסד על ידי הסתדרות הנשים האמריקנית “פאיוניר וימן” התומכות במוסדות ההסתדרות בארץ. בראש המוסד עומדת הגב' רחל ינאית. כיום נמצאים בכפר כמאתיים ילדים מעשרים ארצות. אלה הם לרוב ילדים שהוריהם וקרוביהם הושמדו בידי הנאצים, שנתחנכו כגויים והם מוצאים כעת את דרכם בחזרה אל עמם, אל ארצם ומולדתם. הם לומדים חצי יום ועובדים ביתר השעות בגן ירק, במשק בית, במתפרה וכו'.

מקום הבראה

“כפר הילדים” משמש מעין מקום הבראה, הבראה מזכרונות העבר, מפצעים שטרם הגלידו. בין הילדים ישנם כאלה, שראו במו עיניהם, כיצד הוריהם הוצאו להורג, שהוכו ועונו באכזריות על ידי הקלגסים הנאצים, שכָּרו במו ידיהם קבר לאם, לאח ולאחות. שהסתתרו ביערות בין הפרטיזנים. וישנם גם כאלה שאינם זוכרים בכלל פני הורים וקרובים, שהתגלגלו במשך שנים רבות בבתי גויים, ועליהם להתחיל חייהם מחדש כיהודים, כילדים, שיש להם בית אבא גדול אחד במרחבי המולדת החדשה. נתקלתי בקבוצת ילדים דוברי צ’כית. “הוריי נמצאים ברמלה” סיפר לי אחד מהם. “במשך שנים לא ראיתים. הייתי בבית של שכנים נוצרים. הוריי ברחו, הסתתרו, לא ידעתי, אם הם בחיים. ביקרתי בבית הספר. נחשבתי לנוצרי. כל הזמן התגעגעתי לשוב אל הוריי. אחרי המלחמה נודע לי, כי הם ניצלו בנס. ברחתי, מצאתי אותם והחלטנו שמקומנו כאן, בארצנו. אגמור את לימודי כאן ואלך לקיבוץ. אחר־כך אקח גם את הוריי לשם…”

ילדי תורכיה

בתוך שטח הכפר נמצאת כנסיה מפוארת. בכניסתה תלוי שלט בזו הלשון: “מדינת ישראל. משרד הדתות. מקום קדוש. הכניסה אסורה”. בגינת הכנסיה מסתובב כומר לבוש גלימה שחורה ארוכה. על ראשו מצנפת עגולה.

בקירבת הכנסיה פוגש אני בשלושה ילדים שחומי פנים. “אתם מהכפר?” שאלתים. “כן”, משיבים הקטנים. אחד מספר לי, שהם מתורכיה. באו לכפר הנוער לפני חמישה חודשים. “הוריי נשארו שם, גם הם יבואו בקרוב”, ממשיך הקטן בסיפורו. “שם לא רע, לא מרגישים באנטישמיות. אולם רציתי לבוא למדינה שלנו. כאן המולדת שלי ולא שם. אלך לקיבוץ ואהיה עובד אדמה, אדמת המולדת…”

שוב השמיעו הפעמונים את צלצולם המתכתי המונוטוני. הילד מתורכיה לא שם לב לצלילים. הוא חייך והמשיך בסיפורו. בפעם הראשונה בחייו שמע את צלצולי הפעמונים במקום הזה, בעין ־כרם.

מ. מייזלס

“דבר” – 31 ביולי 1949

ביקור בזק בירושלים    🔗

…בעין כרם הוקם כפר נוער, רחל ינאית “כבשה את המקום”, אחרי הכיבוש הצבאי, ובזמן הקרבות, כשהפגזים התעופפו עוד, שקדה על הנטיעות. כאן “המעיין הקדוש של מרים”, לפי אמונת הנוצרים, ותושבי המקום “ייחדו” עכשיו את המעיין בשם של חיבה. המעיין של רחל…

על לוחות שיש חרות פסוק מישעיהו בעברית ובלאטינית. רחל ינאית מסבירה: על הכנסיות מתנוססות כתובות בעברית, ונרשה לעצמנו לגמול להם בכתובת רומית. בחומה, ליד המעיין תקועה אבן מימי בית שני, עם מגן דוד עתיק, מסוגנן. רחל ינאית גילתה אותה (כדברי הפתגם העממי: אם הבעל רב, האשה רבנית, ובנוסח חדיש: כשהבעל עוסק בעתיקות, גם האשה מתמחית בכך). אתה מסתכל במעיין, ב“מגן דוד” מימי בית שני, בנוף ההררי הקדום – וכאילו כל ההיסטוריה מקופלת כאן, ונוסף על ההיסטוריה המפוארת: הצלת נוער מן הגולה, קליטת עליה. אתה נכנס לחדר האוכל, משוחח עם נערים יוצאי תורכיה ופולין וארצות אחרות ומבחין שיד נאמנה מטפלת בהם. הפחד גז, הם מתאחזים (איזה פלאים יכולה ליצור אישיות מתמסרת, שקדושת החלוציות המתמדת פועמת בה).

מ. ניימן

"הארץ – 1950

המבוע שבעין־כרם    🔗

מבוע יש במרכזו של הכפר עין־כרם, שליד ירושלים, ומימיו הזכים והצוננים מפכפכים ויורדים מחביון ההר ומרווים אדם ואדמה. משהקרבת את פיך אל פי תעלת השיש הקטנה והמים באו אל קרבך, שוב לא תשעה אל כל המשקאות הצבעוניים שתמצא על דרכך בכפר. כה מתוקים וקרים הם המים.

שעה שישבתי ליד המבוע, היו תושבי עין־כרם נוהרים אליו מכל צד, מי בכד ומי בדלי. הנה נער מתורכיה, מחניכי כפר הילדים שבעין־כרם, עוזר ליהודי ישיש מרומניה להעמיס שני פחי מים על חמורו, והנה אשה ממרוקו נושאת דלי בידה האחת ותינוק בידה השניה. וילדה תימניה, כבת 7 שחרחרה ויפת־עינים, מרימה כד גדול על ראשה והיא מתרחקת לאיטה מן המבוע ומפזמת לעצמה חרש. וצללי הברושים מתארכים לעבר הגיא ומן המנזרים עולה צלצול פעמונים.

רו"ן

“דבר הפועלת” – יולי 1951

בכפר הנוער    🔗

אורחת אני בעין־כרם, בכפר הנוער. נדמה לי – אין עוד מקום בארץ, שיקסים ויכבוש אותי כפינה זו. הנני מאזינה, מסתכלת והנשמה והגוף סופגים את האוירה המופלאה הזאת. השרטוטים השלווים של ההרים, זיתי השֵֹיבה הקדומים והברושים השואפים אל על, כנֵרות־התמיד לפני האלוהים. שמי תכלת טהורים, אורם הבהיר של הכוכבים הנמוכים, ירח גדול השט לאט לאט במרחב השמים. על הגבעות משני הצדדים מנזרים: צלב קתולי וצלב פרבוסלָבי, ושם – החרמש המוסלמי. ופלא חדש וגדול: כפר נוער עברי.

אגדות קדומים חיות במנזרים, אך כפר הנוער כולו שקוע היה לא ביום אתמול, כי אם ביום זה וביום המחר: בסטודיה הדרמטית, בשעורי ריתמיקה, ובהכנות ליום כ' בתמוז.

כאן שקט מיוחד במינו: לא רעש עירוני, לא בהלה עירונית; הכל נראה כאן טהור וכמו מרוכז במשהו פשוט ויסודי. בתוך השקט הזה צלול וברור כל צליל: ניסור החרגולים, קולות הילדים, איוושת העלים, אפילו רשרוש הנייר על שולחני.

בכל רבע שעה מבשר הצלצול הכבד והאיטי של פעמון המנזר את השעה. כל בוקר, צהרים וערב מבשרת החצוצרה העֵרה והעליזה של כפר־הנוער את ראשית סדר יומם של הילדים.

במרכז הכפר – מעיין. ללא הפסק, כמו החיים עצמם, מפכּים המים. יורדים את המעיין זקנים, ילדים, גברים ונשים, רוכבים על חמורים וברגל.

ואני מהרהרת: המעיין היהודי נותן מים לכל צמא. אך האם רק על הגוף הצמא נאמרו הדברים? לא! מי יתן וכל צמא לאמת יבוא הנה, ומעיין החכמה היהודית ירווה את רוחו.

על שיפועי ההרים מפוזרים הבתים והמלבנים הצרים של אדמה מעובדת, וילדים יהודיים מעבדים אותם. בכל מקום שתעיף עיניך תראה את האשה הגבוהה, הגמישה בשמלה כחולה. קלה היא וחזקה. לכל פינה תגיע. את כולם תראה, לכולם היא קרובה. ותמיד ילדים סביבה: לומדים ממנה אופני העבודה, קולטים הסברתה. מכל צד קוראים בשמה.

ושוב נתונה מחשבתי לאמהות בישראל: לאלו המוסרות את כוחן למפעל האהבה; לאלו שמנעוריהן ועד זקנתן ידעו למזג ללא הפרדה את חייהן האישיים ואת ענייני הכלל, המולדת; לאלו שאת פעולתן מניעה חכמת האִמהוּת, אשר בפניה חסר אונים גם המוות עצמו.

דברי־אמת אמר גורקי, משורר האשה האם: מכל השירים יפה השיר על ראשית כל ראשית בעולם, השיר על לב־העולם, על לבּה של זו, שאנו – בני־אדם – קוראים לה אם.

כסניה

“הדוֹר” – 3.10.51

“רפובליקת הנערים בעין־כרם”    🔗

לא זכתה עדיים עין־כרם לחשמל, וגם המים מתחלקים עדיין במשורה, אך “גזוז” אפשר לשתות מתוצרת המקום מהמעיין שבטבורו של הכפר, ועיני התושבים נשואות לצינור הגדול המקביל, שיוביל את המים לירושלים דרך עין־כרם. ובכל זאת באה לכאן רחל ינאית והקימה נחלה בכפר לילדי ישראל, והוא “רפובליקת הנערים” או “כפר הנוער” שמוניטין יצאו לו. ישר מ“מרבד הקסמים” ומהאניה היא הביאה אותם לעין כרם. ילדים מ־20 ארצות, ממרוקו, תורכיה, סין, איטליה, רומניה ועוד, ורובם לא ידעו מה זה עץ, צמח ומעדר. חלק מהם גם לא ידעו לאחוז במזלג ובסכין, לא ידעו מהי רחצה במקלחת. כאן למדו הכל. זוהי “רפובליקה” מכיוון ש“השלטון” כאן הוא בידי הנערים ומתנהל על ידיהם. בתקציב קטן החלה רחל ינאית בעבודתה. היא שיכנה את הילדים בבתים הרוסים, והיה צורך לתקנם ולשפצם. כאלף דונם עומד ברשותו של הכפר. הילדים חורשים, עודרים, מעבדים את האדמה ואת המטעים, עובדים במסגריה, בנגריה. הם מרגישים כאן את ביתם. הם ממלאים את הכפר שירה וחדוות נעורים. צחוקם מצלצל ברחובות הכפר ומתערב בצלצול הפעמונים…

א. חגי

“דבר” 28.9.58

עם ילדים עולים בערב יום הכיפורים    🔗

ערב חג, אין לימודים, ומן הבוקר בגן ובמשתלה עם הילדים משתי המשמרות גם יחד. ריח של שובבות וצהלת שמחה בעבודה.

ולפתע מישהו מהם מפליט: אני נזכר בערב יום הכיפורים כשהיו עוד אבא ואמא שלי בחיים שם – ומיד משתררת דממה. רוח עצבות עגומה עוטפת נפשם של הילדים, ושוב אינה מניחה להם כל היום – – – בבית היו צמים, מעירה הקטנה בבנות, בת השתים־עשרה, גם אני רוצה לצום מחר.

• גם אני רוצה לצום.

• גם אני, גם אני, אף אני – מהדהדים הקולות מסביב.

כולם שוקעים בזכרונות העגומים, מתעצבים. זכר בית אבא ואמא שחרב ואבד לעולם – –

אחרי הצהריים לא נמשכו עוד אל מגרש המשחקים, כרגיל. ועם ערוב היום התהלכו כל אחד שקוע בעולמו.

עוד מעט ותשקע השמש – שעת “כל נדרי” מתקרבת. האם אציע לילדים להיכנס לאולם התפילה? את בית התרבות שלנו מסרנו ל“ימים הנוראים” לרשות הרב מהשכונה הסמוכה. מעודי אהבתי תפילת “כל נדרי”, מאז ילדותי נדמה היה לי, כי כל העולם מתקדש לקראת התפילה. וניגון זה ספוג הצער היהודי מכל הדורות, הצער והיגון של העולם כולו – האם אקרא לילדים? ולהרגשת התפילה דרושה תחושה מסורתית – –

אני נכנסת לבדי לחדר שממול אולם התפילה, מדליקה נר, ומיד אני חשה: הבנות גם הן – באוזניי עולה קול לחש: – הדליקי־נא נר גם בשבילי, לזכר אבא ואמא שלי, לוחשת הבת ופורצת בבכי. האמנם זאת היא החניכה? לפני כשנה עלתה ומבטה כל הזמן ומבע פניה כקפואים, האם היא הבוכה? טוב לה לשפוך את לבּה בבכי, מקל על המכאוב. ועל ידי – זו חברתה, זו השובבה והצחקנית שלעתים כה קרובות מתעגמת נפשה עליה, ויש ובאמצע שיחה תרחק ממך ותשקע בתוך תוכה וידה תגשש על צווארה, כאילו נוגעת בצלב שהיה תלוי לה שעה שניצלה במנזר… גם זו מבקשת נר להדליק, נר לזכר אמה ואביה.

• איך, איך אתפלל? שואלת השלישית בקול רווי דמעות.

• תפילה שבלב, תתפללי, בתי. והיא מכסה את פניה בכפות ידיה, וכמוה עושות האחרות, וקולות

מוסיפים להתחנן אלי. לא רק הבנות, אלא גם הבנים, כל החברה התכנסה, התקבצה מסביב. והכל מבקשים נר, נר לזכר אמא, לזכר אבא. עוד ועוד נרות – גם לזכר אחותי שלי, גם לזכר אחי הקטן…

בקושי אבחין בקולותיהם, רוויי הצער, חנוקים מדמעות. והנרות כבר אפסו מן החבילה. והכל נועצים את עיניהם בנרות הדולקים ושפתותיהם דובבות שמות הנפשות היקרות.

• במו עיניי ראיתי איך אבא שלי חופר באדמה כשהתליינים ניצבים על גבו, חופר ונופל ואחריו

אמא, גם אבא גם אמא – מתייפח הנער בהיר העיניים והדמעות שמות מחנק לגרונו, – מהמחבוא שהתחבאתי הסתכלתי – –

• אתם יודעים לפחות איפה נפלו, איפה נרצחו ההורים, ואני אף לא ידעתי איה מקום קבורתם,

באיזה מחנה אבדו ההורים שלי – –

א – מ – א – –

עיני מתערפלות ונדמה לי: נפלו מחיצות הבית, ועמנו פה האמהות והאבות, עֵדה שלמה של אחים ואחיות ממחנות המוות. ועיני הילדים, רחוצות הדמעות, מתרחבות ונוצצות באור חדש.

דומה אף לנגד עיניהם – הוריהם, פה עמם, יחד.

רחל ינאית

מתוך “חבריא” – עלון הילדים בכפר הנוער    🔗

בבוקר, כשהלכנו לבקר את הסביבה של כפר גלעדי, הלכנו לבקר גם את בית הקברות. הנוף יפה באמת; מסביב לכפר גלעדי הרים שוממים והרים מכוסים בירק. מרחוק ראינו כמה ישובים, בדרך ראינו את המשתלה של כפר גלעדי. המשתלה לא כל־כך יפה כמו שלנו אבל אני חושבת שהמשתלה במשך הזמן תהיה יותר יפה. נכנסנו לבית הקברות. מרחוק ראינו את ראש הפסל. כולנו רצנו לראות את הפסל, איזה פסל כביר. אני חושבת שזה הפסל היפה שראיתי בארץ. כשעוד הייתי בחוץ־לארץ חשבתי: מתי אזכה לעלות לכפר־גלעדי, ועכשיו כשאני רואה את הפסל לפניי, לא ידעתי לתאר את השמחה שהיתה בלבבי. אחרי שראינו את הפסל הצטלמנו על ידו והלכנו לראות את בית הקברות. בבית הקברות ראיתי כל מיני קברות, יותר יפים ופחות יפים. ראיתנו קבר עם ציור ופרחים וראינו גם קבר בנוי רק אבנים, כמו אצל קברי השומר.

ברגע שראיתי את קברי השומר מכוסים באבנים חשבתי: לא במצבות יש להסתכל כי אם במעשי האנשים בחיים. אני חושבת שקבר פשוט עושה רושם יותר חזק מאשר קבר מפואר.

אסתר ק.

זכרונות מיום עלייתי לארץ־ישראל    🔗

כשיצאתי מסוריה נסעתי ללבנון עם חבורה אחת. נשארנו חודשיים בלבנון. באחד הלילות, בחצות הלילה, הגיעו האנשים הצריכים להעביר אותנו מעבר לגבול לארץ ישראל. הם צעקו עלינו והפחידונו ואמרו לנו: קומו מהר והתלבשו, וכולנו רעדנו מפחד. ירדנו ונסענו בטקסי. בדרך הרגישה בנו המשטרה והחזירה אותנו. ביום השני קרה אותו דבר. וכל הזמן פחדנו וחיכינו בכל רגע שהמשטרה תבוא ותשלח אותנו לבית הסוהר. פשוט התחבאנו תחת השמיכות. בלילה השלישי באו שוב האנשים ההם ואמרו לנו: קומו, קומו! קמנו, התלבשנו מהר, ויצאנו כמו ביציאת מצרים. ירדנו למטה והלכנו עד שהגענו לשפת הים. הם ציוו עלינו לשיר בקול רם, כדי שהמשטרה תחשוב שאנו סתם מטיילים. בחצות הגיעה אניה כדי לקחת אותנו. אמרו לנו כי האניה אינה יכולה להגיע עד החוף ולכן אנו צריכים לרדת בים עד האניה. איך נרד? הרי אף פעם לא ראינו ים. אבל לא היתה ברירה. וכולנו ירדנו והגענו לאניה ואחר כך לארץ, כשאנו רטובים לגמרי. באו אנשים לראות אותנו. הם מדברים אלינו ואנו עומדים כחתולים רטובים ולא מבינים כלום. מסתכלים עליהם ואומרים: ברוך השם שהגענו לארץ־ישראל. נחיה בארצנו ולא נמות בידי הערבים.

פנינה מוצרי (חברה ב')

בחדר הטבע    🔗

עם הקמת כפר הנוער, קמה גם התכנית לסדר חדר־טבע. אבל בית למטרה זו לא היה. חיפשו בכל הסביבה ומצאו בית הרוס במקצת, ואחרי תיקונים הצליחו לתת לו צורה נאה ומתאימה. אך רק לפני זמן קצר סידרו את הדלתות והחלונות.

התחלנו בעבודה בחדר־הטבע. הילדים מצאו הרבה צמחים ובעלי חיים שונים בטיולים ובסביבה הקרובה, והביאו אותם אלינו. על ידי עזרו לסדר ולהקים פינת חי ואוספים שונים, שנתנו את היסוד לחדר הטבע. ובצורה זו הגענו בהמשך הזמן לרמה די גבוהה. חייבים לציין את עזרת המוסד בהספקת כלים ומכשירים שונים. ואף פעם לא נשכח את מורנו יוסף, שעזר כל כך לעבודה בחדר הטבע.

העבודה בחדר הטבע היא חשובה ומעניינת אך גם אחראית מאד. בכל בוקר בודקים כל בעל־חיים איך הוא מרגיש ומה חסר לו. אנו רוצים, עד כמה שאפשר להתאים את תנאי החיים של כל בעל־חיים לטבע עצמו, ז"א לתת לו אוכל מתאים, מים במידה מספקת, לנקות את המקום שבו הוא נמצא, לא להרעיש ולא להפריע לו. נוסף על כך מכינים עובדי חדר הטבע בזמנם החופשי כל מיני ציורים ללימוד, מייבשים צמחים וחרקים שונים, ומשלימים את האוסף.

כל ילד צריך לדעת שעבודה זו היא קשה אך חשובה מאד, ואסור להפריע או לקלקל, אלא להשתדל לעזור עד כמה שאפשר. ילדים, עיזרו להרבות את המוצגים בחדר הטבע, הביאו בעלי־חיים וצמחים שתמצאו.

בגליונות הבאים תוכלו לקרוא על בעלי־חיים וצמחים.

שמואל רפטוב (חברה ב’‎)

הקרפדה הירוקה    🔗

אני מקיים את הבטחתי לכתוב לכם על בעלי חיים וצמחים. אתמול הביאו שני ילדים קרפדה לחדר הטבע וביקשן הסבר על בעל־החי המוזר. תפקידי הוא לספר לכם עליה. הקרפדה היא יצור הנראה כמעט רק בלילה. ביום היא מסתתרת תחת אבנים עצים וצמחים. היא חיה בדרך כלל במקומות רטובים. אבל פוגשים אותה גם במקומות שרטיבותם פחותה. אך בלי רטיבות לא תוכל לחיות כי נשימתה היא דרך העור ורק דרך עור רטוב עובר האוויר (אני נזכר בנסיון שעשינו: השארנו את הקרפדה במקום מואר ע"י השמש והיא התחילה לנשום בכבדות). עורה הוא עירום ואינו שומר על חום פנימי. הנשימה דרך הריאות משלימה את הנשימה דרך העור. חום גופה תלוי בחום הסביבה. לקרפדה גוף רחב מחוסר זנב, רגליה הקדמיות קטנות מהאחוריות ועיניה גדולות ובולטות.

מזונה של הקרפדה הוא כל מיני חרקים, זבובים, שפיריות וכו', והיא צדה אותם רק בהיותם חיים. היא יוצאת לציד אחרי שקיעת השמש. עיניה הגדולות משגיחות בכל תנועה בין השיחים. היא מתקרבת בקפיצות, וכשהיא מגיעה קרוב לחרק, היא שולפת את לשונה ומדביקה אותו ומכניסה אותו לפיה. הנקבה גדולה ושמנה מהזכר, והכתמים הירוקים בולטים יותר. בחורף, על פי רוב בינואר, מתחילה עונת הטלת הביצים. בזוגות הולכות הקרפדות אל המים ושם הנקבה מטילה 5000–6000 ביצים. בזמן ההטלה שופך הזכר את זרעו עליהן ומפרה אותן. הביצים הן כדוריות קטנות עטופות בציפה השומרת אותן מפגיעה רעה ומקור. התפתחות העובר לראשן נמשכת 12 יום; והתפתחות הראשן לקרפדה ששה שבועות. אצל הראשן מתפתחים בתחילה הפה והעיניים. הזנב עומד באופן חופשי, עטוף ציפה וזה עוזר לשחיה חופשית. הוא ניזון מאצות וצמחים רקובים. בשלב האחרון הולך הזנב ומצטמצם. נוסף לזה גדלות הרגלים ונוספות הריאות, הפה מתרחב, הלשון מתפתחת, ולבסוף הוא מקבל את הצורה המוכרה לנו של הקרפדה.

כפר הנוער    🔗

הרחק, הרחק, על הר, שוכן לו שם כפר

כפר נוער קטן, ויש בו גם מעיין

יש בו ילדים שמחים, ותמיד משתוללים.

עובדים בבית, במטבח, בגן הירק

לומדים עברית, חשבון ומולדת.

אחרי לימוד ועבודה, תמיד מנוחה טובה.

ובערב במועדון, מספר המדריך על צ’יזבטרון.

ואחר הולכים לישון, עד אור הבוקר.

גם כאשר חם, גם כאשר קר,

חולפים הימים, בכפרנו היקר.

מרים ברגר (חברה ב')

מראה כללי של בית הספר התיכון החקלאי עין כרם כיום