שוב, הופכים אותנו לתיאוריות וסטטיסטיקות חסרות שם, חסרות פנים ומנושלות מאנושיות.

הלוואי ויכולתי להגן על הזיכרון של כולנו, צעירות וזקנות: אף לא אחת מאתנו חשבה עצמה גיבורה או קורבן – אך אף על פי כן, היינו זאת וגם זאת.

Halina Nelken, And Yet I Am Here, p. 135.

 

תודות למהדורה הראשונה באנגלית    🔗

(הוצאת 2007 Oneworld Publications)

אני מודה לקרן המחקר והפיתוח הגרמנית־ישראלית (GIF) עבור תמיכתה הפיננסית במשך יותר משש שנים בחלק מהוצאות מחקר זה. אני מודה גם לד”ר רינה מ. שדמי עבור תרומתה הנדיבה ב 1999, למר וויליאם ל. פרוסט מ־ Lucius N. Littauer Foundation ולד"ר רושל ג. זיידל מ־ Remember the Women Institute עבור עזרתם בשלב האחרון של הכנת הטקסט.

אני מודה לאסיסטנטיות שלי: לגב' עדי שילינג, שסייעה ותמכה בי בהתלהבות בשלבים הראשונים של מחקר זה; תמרה קלשמן־חטב ונילי אלון עמית, שסייעו לי בנאמנות בשנים המרכזיות של המחקר; ספי רום ותומר רג’ון וד“ר חן יחזקאלי, שסיפקו שרות טכני בשלבים הסופיים; ובעיקר לד”ר נורית שמילוביץ־ורדי, עבור שנים של עזרה מסורה, מומחיות בסיוע בשלבים האחרונים, כולל בניית מאגר הנתונים, התרשימים והטבלאות.

אני מודה למנהלים ולחברי הצוות של שלושה ארכיונים ראשיים שסייעו לי באופן מיוחד. תודות מיוחדות על העזרה ל־ Monika Herzog, Sabine Röwer, Britta Pawelke, Cordula Hoffmann, מהספרייה, הארכיון וארכיון הצילומים של Mahn-und Gedenkstätte Ravensbrück

תודות מיוחדות למנהלת הארכיון של יד ושם בירושלים יהודית קליימן, וכן ל

Lewis Megan. Reference Coordinator, Survivors Registry at the United States

Holocaust Memorial Museum עבור עזרתן. אני מודה גם לצוות הארכיון האיטלקי

Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea במילאנו, ל־Cornelia Rühlig מהארכיון של Museum der Stadt Mörfelden-Walldorf ולצוותי הארכיונים של בוכנוולד ושל דכאו.

אני מודה לעמיתותי ד”ר אירית דובלון־קנבל וד“ר אדריאנה קמפ בישראל, לד”ר Sabine Kittel ולד“ר Linde Apel בגרמניה, ולפרופסור ד”ר Sigrid Jacobeit אשר כיהנה בתקופה שבה נערך המחקר כמנהלת של ה Mahn-und Gedenkstätte Ravensbrück, ולגברת Petra Fank מזכירתה – על כך שחלקו עמי חומר יקר ערך מראיונות וממסמכים אשר אספו. פרופסור Jacobeit האמינה בפרוייקט זה מתחילתו ותמכה בו בכל דרכו. אני מודה גם לגברת Johanna Kootz מה־ Institut für Frauenforschung, Freie Universitat Berlin, עבור סיועה ותמיכתה לאורך הזמן.

אני מודה במיוחד לחוקרי רוונסבריק אחרים, אשר היו נדיבים ביותר בכך שחלקו עמי את החומר שאספו טרם שפורסם. חוקרים אלה הנם הגברת Anise Postel-Vinay, ניצולת רוונסבריק והיסטוריונית של המחנה אשר זיהתה עבורי את השמות היהודיים ברשימות הטרנספורטים הצרפתיים המשוחזרות; ד“ר Barbel Schindler-Saefkow, מחברת הספר Gedenkbuch, für die Opfer des Konzentrationslager Ravensbrick 1939–1945, אשר חלקה עמי במשך השנים את הידע שצברה אודות גורלם של מאות קורבנות יהודיים, כמו גם את החומר הדוקומנטרי שהיא גילתה אשר התברר כשימושי למחקרי – בעיקר את מאגר הנתונים הנוגע לאסירים יהודים אשר מתו; Monika Schnell, האסיסטנטית המדעית של ד”ר Schindler-Saefkow; ד“ר Irmgard Seidel, חוקרת ויושבת־ראש לשעבר של ארכיון בוכנוולד ששתפה אותי במידע חשוב אודות גורל אסירות יהודיות של רוונסבריק שנשלחו למחנות עבודה חיצוניים של בוכנוולד; חוקרת רוונסבריק ד”ר Simone Erpel, אשר סיפקה לי אל כל הטקסטים של הראיונות עם אסירות רוונסבריק היהודיות שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה על ידי ה־ Polish Institute of Sources ב Lund ולגב' ונדה ווסרמן אשר התנדבה לתרגם ראיונות אלה מהמקור הפולני; וכמו־כן למר Heinz Karl Schütt אשר חלק עמי את תוצאות מחקרו המסור אודות ההיסטוריה של אסירות המחנה החיצוני של רוונסבריקNeustadt-Glewe. אני מודה גם לד“ר Brigitte Halbmayr ולד”ר Helga Amesberger על כך שחלקו עמי את

תוצאות מחקרן אודות אסירות רוונסבריק היהודיות שמוצאן מאוסטריה.

תודות מיוחדות לניצולות וניצולי רוונסבריק הרבים ולבני משפחותיהם, אשר חלקו עמי את כתבי הזכרונות היקרים שלהם, בין אם יצאו לאור בין – אם לאו, והשקיעו שעות מרובות בראיונות (מוקלטים או כתובים), במילוי שאלונים, באימות שמות ותאריכים בהתכתובת ובראיונות טלפוניים, ואף שלחו בנדיבות תמונות ומזכרות יקרות.

ללא עזרה נדיבה זו, מחקר זה לא היה מתבצע.

תודה מיוחדת ליוסף אגסי עבור עזרתו הרבה ועל המפתחות שערך, ולמשפחתי וידידיי הרבים, מבוגרים וצעירים, עבור התעניינות בלתי פוסקת, עידוד, וסיוע טכני. אני מודה גם לעורכת דאז הגברת Kate Kirpatrick ולמנהלת ההפקה דאז הגברת Kate Smith מההוצאה לאור של Oneworld Publications עבור עבודתן הידידותית והמסורה בהכנת הטקסט לדפוס במהודרה המקורית האנגלית.

אני מתנצלת בפני הקורבנות, הניצולות והניצולים ובני משפחותיהם, על כל טעות עובדתית או השמטה בעבודה זו שנפלה למרות כל המאמצים.

נזכור את גבורתם ואת סבלותם.

 

תודות למהדורה העברית    🔗

הערה למהדורה העברית

בשנים שחלפו מאז מסרתי למוציא לאור של ההוצאה האנגלית את הטקסט להדפסה ב 2006 קיבלתי מידע נוסף, הן מחוקרות אחרות והן מכמה ניצולות וחברי משפחותיהן של קורבנות ושל ניצולי שואה. מידע זה כלל שמות חדשים, תאריכי הגעה לרוונסבריק, תאריכי לידה, מקומות מוצא, גורל וארצות התיישבות של ניצולות. בסך הכל המידע החדש כלל 35 שמות חדשים. מידע חדש זה הביא לשינויים קלים בעיקר בתקופה הרביעית – מתחילת אוגוסט עד סוף. בכל מקום שהמידע החדש גרם לשינוי משמעותי תיקנתי את הטבלאות, וכמובן הקפדתי שכל השמות והנתונים החדשים יופיעו בדיסק ה CD Rom המצורף.

לאור המידע החדש הגיעו לרוונסבריק:

– בתקופה הראשונה, 713 אסירות יהודיות (2 יותר מכפי שהיה ידוע קודם);

– בתקופה השניה 539 אסירות יהודיות (14 פחות מכפי שהיה ידוע קודם);

– בתקופה השלישית 670 אסירות יהודיות (15 יותר מכפי שהיה ידוע קודם);

– בתקופה הרביעית 10,626 אסירות יהודיות (41 יותר מכפי שהיה ידוע קודם);

– בתקופה החמישית 3,759 אסירות יהודיות (אין שינוי);

– מספר האסירות והאסירים שתאריך הגעתם אינו ידוע כלל ירד ל 60 (9 פחות מכפי שהיה ידוע קודם);

המספר הכולל הידוע לי של אסירות יהודיות (כולל ילדים) שהגיעו לרוונסבריק הינו כעת 16,367 (35 יותר מכפי שהיה ידוע לי בעת ההוצאה האנגלית).

יהודית בובר אגסי

הרצליה,קיץ 2009

הערה: שלוש התמונות הצבעוניות של Edith Kiss הודפסו בהסכמת Dr. Helmuth Bauer מ Metropol Verlag בברלין. הציורים הנם חלק מהאלבום Deportation, מחזור של 30 ציורי גואש המתארים את גירוש הנשים היהודיות ב 1944 למחנה הריכוז רוונסבריק ולעבודת כפייה במחנה החיצוני Daimler-Benz Genshagen. אדית קיס ציירה ציורים אלה מיד לאחר שובה, ביולי ואוגוסט 1945, והציגה אותם בספטמבר באותה השנה בבודפשט. הציורים הופיעו לראשונה בצורת ספר ב

Dr. Helmuth Bauer, Das Album Deportation von Edith Kiss und die Frauen im KZ־Aussenlager Daimler-Benz-Genshagen, Metropol Verlag, Berlin, Winter 2006/07.

העמודים בצבע בספר זה מופיעים הודות לחסותו של ה Remember the Women Institute, ניו יורק, ארה"ב.

אדית קיס – מסדר! (!Edith Kiss – Appel)

אדית קיס – הלילה (Edith Kiss – La Nuit)

 

1. מקור הפרויקט – ענייני האישי ברוונסבריק    🔗

ספר זה הנו תוצאה של חלקי במאמציה של קבוצת סוציולוגיות והיסטוריוניות שהקמתי, להצלתו מתהום השכחה של זכרם של אלפי נשים, נערות וילדים יהודיים שנכלאו במחנה הריכוז הנאצי היחיד לנשים בלבד.

המאמץ הקבוצתי הוליד ספר לו תרמו רוב חברותיהן של שתי קבוצות – ישראלית וגרמנית¹.

הספר הנוכחי, לעומת זאת, הינו תיעוד של עבודתי שלי – תשובתי לשאלה: האסירות היהודיות של רוונסבריק – מי הן היו?

כיצד אני, סוציולוגית של מגדר ועבודה, הגעתי למעורבות בפרויקט זה אשר, למרות שהוא מתייחס לנשים ולכן שייך לתחום המגדר, הנו על קו התפר בין היסטוריה לסוציולוגיה? לא חקרתי לפני כן את תחומי השואה או האנטישמיות, לא בדקתי את ההיבטים המגדריים המעורבים בתחומים אלה ואף לא את הבעיות הנובעות מצירוף עדויות מתוך זיכרונות של ניצולים אינדיבידואליים (כאלה שפורסמו וכאלה שלא), יחד עם עדויות דוקומנטריות; כמו כן, לא עסקתי בבעיות הנובעות מצירוף של מידע הנכלל בראיונות פתוחים, עדויות ספציפיות ושאלונים, יחד עם מסמכים משטרתיים, מסמכים של מנהלת מחנה רוונסבריק, של מחנות ריכוז אחרים ושל מחנות העבודה הנספחים להם, חוליות העבודה שלהם, תכתובת ה SS, ומסמכים הנוגעים לשמות של קורבנות ושל פושעים שתועדו לאחר המלחמה.

היה זה קשר אישי אשר הוביל אותי לראשונה לעניין ברוונסבריק ולהכרה בעובדה כי שמותיהן וסיפור גורלן של האסירות היהודיות במחנה, המתות והחיות, טרם תועדו באופן שיטתי ואף היו בסכנה של שכחה גורפת. האירוניה היא כי הובלתי אל מחקר זה של השואה דרך אמי הגרמנייה והלא־יהודיה, אשר הייתה אסירה ברוונסבריק במשך כמעט חמש שנים.

אמי הייתה מרגרטה בובר־נוימן. בנותיה, אחותי ואני, לא ידענו דבר אודות מקומה וגורלה משנת 1938 ועד לתום המלחמה. במשך תקופה זו היא שרדה שנתיים בבתי כלא ומחנות ריכוז סובייטיים ועוד חמש שנים במחנה ריכוז נאצי. למרות שידעתי עובדות אלה החל משנת 1945, שמו של מחנה הריכוז הנאצי נחקק בזיכרוני לראשונה רק שנתיים לאחר מכן, כאשר סיפרה לי את זיכרונותיה מרוונסבריק בפגישתנו הראשונה לאחר כל שנות הפירוד, בשוודיה באביב 1947. בזמן זה שקדה אמי על כתיבת החלק השני של ספרה Als Gefangene bei Stalin und Hitler אשר תורגם לאחר זמן קצר ל 12 שפות (באנגלית יצא הספר לאור תחת הכותרת Under Two Dictators). ספר זה קנה לאמי תהילה בינלאומית. לצערי הספר טרם ראה אור בעברית.

זמן רב לאחר מכן, חמש שנים לאחר מותה של אמי, הוזמנתי בזכות ספרה הנ"ל להשתתף בהכנות לכנס זכרון לרגל 50 שנה לסופו של רוונסבריק. או לרגל “שחרור” המחנה. כך חזיתי לראשונה, לקראת סוף שנת 1994, באתר המחנה הממוקם צפונית לברלין בתוך נוף אידילי של אגמים ויערות. העובדה כי, בשל המלחמה הקרה, אמי מעולם לא שבה לאתר המחנה לפני מותה בנובמבר 1989 אופיינית למצב הפוליטי בגרמניה עד נפילת חומת ברלין. המקום היה בלתי נגיש עבורה: כאנטי־קומוניסטית, כמובן מאליו הוכרזה כאישיות בלתי רצויה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

אמי עזבה את גרמניה בשנת 1932 כקומוניסטית. אני אחת מבנותיה מנישואיה הראשונים, שגדלו כיהודיות. עלינו לפלשתינה (ארץ ישראל) עם סבינו שבביתם גדלנו. בעלה השני היה היינץ נוימן – אף הוא יהודי – אשר שימש כחבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומינסטית הגרמנית, וכחבר ברייכסטאג הגרמני. הוא הקים “פרקציה” (סיעה) שמאלנית תחת הסיסמה “הכו בפאשיסטים בכל מקום בו תפגשו בהם” והתנגד להוראותיו של סטלין להכריז לא על הנאצים כי אם על הסוציאל־דמוקרטים האויב הראשי של הקומוניסטים הגרמנים. בשנת 1931 סולק היינץ נוימן מתפקידו ובכך גם מהפוליטיקה הגרמנית. בשנת 1932 הקומינטרן שלח את נוימן, ולאחריו גם את אמי לספרד, ושנה לאחר מכן נטש אותם בשוויצריה. בשנת 1935 הנאצים תבעו את הסגרתו מתוך האשמה בדויה. לבני הזוג לא הייתה ברירה אלא לנסוע לברית המועצות שם, בשנת 1937, נאסר נוימן והוצא להורג בחשאי; אמי נאסרה אף היא ונשלחה לסיביר בשנת 1938. מאוחר יותר, בשנת 1940, היא נמסרה בכפייה – יחד עם כאלף פליטים גרמניים ואוסטריים אחרים, רובם קומוניסטים וכחציים יהודים לרשויות הנאציות בגבול אשר אז הפריד בין החלק הנאצי והסובייטי של פולין הכבושה.² כך אמי, לאחר שחוותה על בשרה את אימי השלטון הקומוניסטי הסובייטי בבתי הכלא ובמחנות הריכוז שלו, נכלאה למשך חמש שנים נוספות ב“גיהנום לנשים” הנאצי, הפעם כחשודה בריגול למען הסובייטים.

אמי אשר הוחרמה על ידי מנהיגות האסירות הקומיניסטיות הגרמניות ברוונסבריק, שרדה בזכות תמיכתן וחברותן של אסירות רבות – מהן קומוניסטיות אשר לא שעו לצו מנהיגותיהן, ואסירות שאינן קומוניסטיות, בעיקר צ’כיות, צרפתיות ונורבגיות. עם אלה ששרדו נשארה אמי בקשרי חברות למשך כל חייה.

במשך חמשת שנות המאסר נודעו לאמי מקרים רבים שאירעו במחנה וכן התנהגותם של שומרי SS, מפקחות ומפקדים. היא הכירה מאות אסירות מקבוצות לאום, קטגוריות, ומקומות עבודה שונים. דרך חברתה הקרובה Milena Jesenska למדה אימי אודות זוועות ה Revier בית חולים של המחנה³. היא ידעה על העברתן (deportation) של כמעט כל הנשים היהודיות שהיו במחנה לברנבורג (Bernburg) בבתחילת שנת 1942, ולאושוויץ החל מאוקטובר 1942 עד אוקטובר 1944; אך אף לה לא היה מגע ישיר עם אסירות יהודיות, מכיוון שכל קשר בין אסירות יהודיות ולא־יהודיות נאסר בחומרה. יהודיות ולא־יהודיות עבדו רוב הזמן בסוגים שונים ובמקומות שונים של עבודה. על כן, סיפורה של אמי יכול לשמש רק כעדות חלקית למחקר ההיסטורי הנוכחי של האסירות היהודיות ברוונסבריק; יחד עם זאת הוא מספק לו חומר רקע רב.

בעת ביקורי באתר המחנה בסוף שנת 1994 כדי להשתתף בהכנות לכנס הזיכרון במלאת 50 שנה לשחרור המחנה, מאמץ רב נעשה על ידי ממשלות Land Brandenburg והרפובליקה הפדראלית של גרמניה לחדש את אתר הזיכרון ולפתוח אותו למבקרים וחוקרים מכל רחבי העולם. יחד עם זאת, כאשר נודע לי כי ממשלות Land Brandenburg והרפובליקה הפדראלית של גרמניה החליטו לשאת בהוצאות הנסיעה והמגורים של ניצולי רוונסבריק כדי לאפשר להם להשתתף בכנס הזיכרון, ולאחר ששאלתי את חברי הועד המארגן מה מספר הניצולים שיגיעו מישראל, נדהמתי לגלות כי הייתה זו רק ניצולה אחת. חנה זמר אשר הייתה עורכת “דבר”, העיתון היומי של מפא"י, הייתה היחידה שנרשמה ברשימה של הועדה הבינלאומית של רוונסבריק כניצולה ישראלית. הועדה אף לא החזיקה בכל רשימה של ניצולות יהודיות של רוונסבריק החיות בכל ארץ שהיא⁴.

בשובי לישראל הלכתי לארכיון יד ושם (רשות ההנצחה של קדושי וגיבורי השואה) בירושלים וביקשתי רשימה של ניצולי רוונסבריק. ביד ושם לא הייתה אז רשימה נפרדת של אסירים יהודיים ברוונסבריק. בחיפוש כללי נמצאה רשימה קצרה של נשים אשר הזכירו מחנה זה בעדויות או בראיונות שלהן אודות קורותיהן בשואה. חלק גדול מהכתובות ומספרי הטלפון של הנשים ברשימה זו כבר לא היו תקפים. (מאוחר יותר, יד ושם סייע רבות לקבוצת המחקר שלנו. שמות רבים של ניצולות רוונסבריק אותרו בארכיונים שלו, מיקרופילמים שטרם נבחנו של רשימות הגעה של אסירות לרוונסבריק הוכחו במהרה כחיוניים לראשית מחקרי. לאחר זמן רב מצאנו מסמכים רבים נוספים של רוונסבריק בארכיונים של יד ושם).

מאחר שלקחתי על עצמי את ארגון הסעת ניצולות רוונסבריק הישראליות ומלוויהן לאירוע הזיכרון, פניתי אל כתבת צעירה של העיתון ״ידיעות״ בבקשה לראיין אותי בעניין זה. הצעתי את מספר הטלפון שלי לכל מי שמעוניין. כתוצאה, הטלפון לא הפסיק לצלצל בביתנו במשך שבועיים. יותר מ 200 נשים ביקשו לנסוע לרוונסבריק, וכמאה נשים נוספות סיפרו שאף הן ניצולות רוונסבריק אך אינן יכולות לנסוע – בדרך כלל בגלל בריאות לקויה שלהן או של בני משפחה. כתוצאה, הממשלה הגרמנית החליטה לשכור מטוס מיוחד מאל־על כך שהניצולות יוכלו להגיע לברלין במועד.

בגרמניה התקבלו הניצולות שהגיעו לכנס יפה, וקבוצה של סטודנטים צעירים אשר לפני כן ביקרו בישראל היו לעזר רב כמדריכים. יחד עם זאת, בתוך המחנה נדרש מאמץ מיוחד כדי לאפשר להן ייצוג כישראליות וכדי לאפשר לנציגה מטעמן להעביר את המסר שלהן לאלפי ניצולות אחרות שהגיעו מכל רחבי העולם. רבות מן הניצולות הישראליות לא דיברו לפני כן אודות חוויות השואה שלהן, אף לא עם ילדיהן, ולרבות מהן גרם הביקור בגרמניה לחרדה רבה. באופן מפתיע, כולן חוו את הביקור במקום בו סבלו כה רבות באופן חיובי, ואת פתיחת סוגרי הזיכרון שלהן כמשחררת.

עם שובי ארצה, נוכחתי כי דרך תהליך בלתי פורמאלי זה הגיעה לידיי כמות נכבדת של עדויות מתוך היסטוריה מדוברת. עמיתים שכנעו אותי אז להיעזר בהזדמנות מיוחדת זו לשם מחקר שיטתי וכן לפנות בבקשה למימון ל (German Israel Foundation for Research and Development) GIF. פניתי בהצעה זו לסוציולוגית, פרופ' חנה הרצוג וכן להיסטוריוניות פרופ' דינה פורת וד”ר אירית דובלון־קנבל – כולן מאוניברסיטת תל אביב אשר קיבלו את הרעיון והסכימו לשתף פעולה. הנחיות ה GIF דורשות שיתוף פעולה בין צוותי מחקר ישראליים וגרמניים. לבסוף, קבוצת סוציולוגיות והיסטוריוניות מאוניברסיטת תל אביב וכן מ Free University בברלין, שכללה את פרופ' ד"ר Sigrid Jacobeit, אז המנהלת אתר הזיכרון של רוונסבריק ( Mahn-und Gedenkstätte ), פתחה במחקר שנקבע לשלוש שנים (מאוחר יותר הוא הוארך). ראשית שלחנו שאלים לניצולות שחיו בישראל, עליהם ענו מאות. אודות רבות אודות רבות אחרות אשר חיו בישראל אך נפטרו לפני תחילת המחקר, קרובי משפחה מילאו את הפרטים כמיטב ידיעתם. כמו כן היה לנו לעזר מידע שנמצא לבסוף ב 200 עדויות של ניצולות ביד ושם. כך נוצר מאגר מידע של יותר מ 700 ניצולי רוונסבריק אשר הגיעו לישראל. מתוך הנתונים שנאספו ראשית בשנת 1995, ארגננו פגישה מרגשת של ניצולות רוונסבריק ישראליות שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב.

למרות ששתי הקבוצות השתתפו במאמץ הראשוני, במהירה דרכינו נפרדו כאשר כל קבוצה הביעה עניין בהיבטים שונים של הסיפור. ברור היה לי יותר ויותר כי בנוסף לתרומתי לכרך המשותף של שתי הקבוצות בגרמנית ובאנגלית אשר ד”ר אירית דובלון־קנבל ערכה:

Schnittpunkt des Holocaust: Jüdische Frauen und Kinder im Konzen-trationslager Ravensbrick, Metropol, Berlin, 2009; A Holocaust Cross־roads; Jewish Women and Children in Ravensbrück, Mitchell, London, 2010.

משימתי הייתה להתרכז במחקר יסודי, הן היסטורי והן סוציולוגי, בניסיון לענות כמיטב יכולתי על השאלה האסירות היהודיות של רוונסבריק: מי הן היו? בכך רציתי לבטא את השקפתי כי מחקר סוציולוגי אינו מחייב התעלמות מן המימד האנושי של הסיפור.

במשך הזמן הופיעו שלושה פרסומים מבורכים באותו הנושא, מנקודות מבט שונות. שני הראשונים הם של חברות בקבוצת המחקר הגרמנית שלנו. הראשון הוא:

Dr. Linde Apel,, Jüdische Frauen im Konzentrationslager Ravensbrück 1939–1945, Metropol, Berlin, 2003.

הפרסום השני הוא:

Dr. Sabine Kittel, “Places for the Displaced": Biographische Bewältigungsmuster von weiblichen jüdischen Konzentrationslager־Überlebenden in den USA. Olms, Hildesheim, 2006.

הפרסום השלישי הוא:

Rochelle G. Saidel, The Jewish Women of Ravensbrück Concentration Camp, Wisconsin University Press, Madison, WI, 2004.

ספר זה, שנכתב על ידי חוקרת אשר למדה את הנושא באופן עצמאי, יצא בינתיים גם בעברית. (כללי החוזה שלנו עם GIF מנעו, לצערנו, את צירופה של רושל זיידל לקבוצת המחקר שלנו.)

בשונה מן המחקר הנוכחי, אף אחד משלושת הספרים המוזכרים לעיל אינו מתיימר למצוא תשובה ממצה לשאלה – הנשים היהודיות של רוונסבריק: מי הן היו? ואף אחד מהם אינו שם דגש על השוני בין אוכלוסיות של אסירות יהודיות ומצביהן השונים בתקופות שונות. לינדה אפל עשתה מאמץ נועז להיות אובייקטיבית. היא מתארת ומנתחת את התנאים הספציפיים של העבודה, החיים והמוות של אסירות יהודיות על בסיס שפע של מסמכים, רשומות ועדויות של ניצולות יהודיות ולא־יהודיות. מאמציה להיות אובייקטיבית באשר לאסירות היהודיות הם אולי הסיבה לכך שאינה נוגעת בנושאי מוסר, גישות וסנטימנטים. בניגוד לכך, רושל זיידל רגישה מאוד לגישות ולסנטימנטים של הניצולות שרואיינו, כולל הבעיות שהניצולות חוו לאחר המלחמה. היא כוללת בספרה טקסטים רבים של ראיונות; אכן, הספר הוא פרי של עבודה שנעשתה במסירות ובאהבה. באשר לסבינה קיטל, היא מתרכזת בספרה בגורלן של ניצולות רוונסבריק היהודיות שהתיישבו בארצות הברית. סבינה קיטל מתארת את הבעייה החשובה של הסתגלותן הפסיכולוגית והחברתית של אותן ניצולות בארצות הברית.

נחזור לשאלתי – האסירות היהודיות של רוונסבריק: מי הן היו? בפרקים הבאים אציג את פרי מאמציי לענות על שאלה זו. הוספתי בסוף הספר גם CD-ROM ובו רשימה של יותר מ 16,300 שמות של אסירות יהודיות (ושל אסירים שהיו אז ילדים) של רוונסבריק, יחד עם מידע מפורט רב אודותן.

חלק חשוב מן הכרך הנוכחי עוסק בניתוח של היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות ושל קשרים חברתיים ספציפיים ביניהן. כמו כן מבטא הכרך הנוכחי את ההבנה שהגעתי אליה במהלך מחקרי, שאין כל דרך לקיים דיון משמעותי על האסירות היהודיות ברוונסבריק בלי שנבחין בין חמש תקופות שונות בקיומו של המחנה. חלוקה זו לתקופותיה של אוכלוסיה האסירות היהודיות, ואילו חלוקה שתתייחס לקבוצות לאומיות אחרות של אסירות, בוודאי תהיה שונה.

לא כללתי מחקר של הבעיות הקשורות בנזקים הפיסיים והפסיכולוגיים של ניצולות שואה אלו ואת רמת ההצלחתן של ניסיונותיהן להתגבר על נזקים אלה ולהשתלב בחברות שונות, אשר מרוב האוכלוסיות בהן נחסכה חוויה נוראה זו. כמו כן, לא עסקתי בשאלה הקשה – האם היה זה מומלץ עבור ניצולות לשתף את קרוביהן בחוויות האיומות. עד כמה הכביד עליהן נטל טראומת פוסט־השואה והאם העברתו לדור הבא הייתה מן הנמנע? אודות שאלות אלה קיימת ספרות רבה אשר איני מוסמכת דיי כדי לבחון אותה על בסיס המידע הנגיש לי. כסוציולוגית תמיד התייחסתי להבדלים בתנאים של ארה"ב, ישראל ומדינות אחרות כרלוונטיים ביותר. כמו כן רלוונטיים בעיני ההבדלים ברמת ההשכלה והמעמד החברתי של הניצולות, יחד עם יכולתן להשתלב בחברה במקומות בהם התיישבו, אך לצערי לא היה בידי מידע מספיק כדי לבחון זאת. השתמשתי בביטוי של הלינה נלקן (Halina Nelken) אשר היווה גם קו מנחה למחקר זה: “שוב”, היא אומרת, “הופכים אותנו לתיאוריות וסטטיסטיקות חסרות שם, חסרות פנים ומנושלות האנושיות. הלוואי ויכולתי להגן על הזיכרון של כולנו, צעירות וזקנות: אף לא אחת מאתנו חשבה עצמה גיבורה או קורבן – אך אף על פי כן, היינו זאת וגם זאת.”

אני מקווה בכנות כי מחקר זה, על אף שהוא עוסק בתיאוריות וסטטיסטיקות, עושה צדק לזיכרון הקורבנות: אני מכבדת כל שם שאני מוצאת, מתארת את הנשים על גוני האישיות והגורל השונים שלהן – ויותר מכל, את היותן הן קורבנות והן גיבורות.

הרצליה

י. ב. א.

הערה: התאריכים של מסמכים רשומים כאן (בהערות השוליים) על פי הסדר במקור: יום, חודש ושנה.

 

2. האם שחזור היסטורי מהימן הוא מן האפשר?    🔗

הטרוגניות    🔗

לפני שנעסוק בבעיית שחזור הזיכרון של אסירות יהודיות, אדון בבעיית השחזור של זיכרון היסטורי באופן כללי – זיכרון כתוב ומדובר. כל זיכרון של קורותיו של מספר גדול של בני אדם בכל מקום או מוסד שהתקיים במשך שנים, באופן הכרחי עליו להיות הטרוגני, רב־פנים ואף מכיל פרטי מידע סותרים. כל זה הינו בלתי נמנע אפילו במקרים בהם לא היו מאמצים מאורגנים לדכא או לזייף את הזיכרון, או אי־רצון להתייחס אליו בכבוד ולראות אותו כמשמעותי לזיכרון קולקטיבי או לאומי.

במקרה של רוונסבריק הייתה הטרוגניות רבה – נשים מלפחות 20 ארצות נאסרו מסיבות פורמאליות שונות, תוך שינויים משמעותיים בתנאים ובתקנות במשך שש שנים, יחד עם יחס שונה לקבוצות שונות של אסירות אפילו בו זמנית.

ראשית אדון במשותף לחוויות של כל האסירות במשך כל התקופה. רוונסבריק היה, מראשיתו ועד סופו, מחנה ריכוז נאצי, מקום מיוחד לנשים שהשלטון ראה כאויבות – לא אסירות רגילות, אלא אסירות אל־אנושיות אשר נאסרו לתקופה בלתי מוגבלת וננטשו לסמכותו המוחלטת של שלטון ה SS ומדיניות המשמעת הצבאית, הטרור, האכזריות וההשפלה. ניצולות רבות אשר חוו הן את רוונסבריק והן מחנות אחרים דיווחו כי ברוונסבריק המשמעת הצבאית הייתה חמורה במיוחד, בעיקר כאשר התבטאה בעמידה בשורות פעמיים ביום במשך שעות, בכל מזג אוויר למשך מסדרים שנמשכים עד אין קץ, בעוד אסירות היו מתמוטטות ואף מתות במשך מסדרים אלה.

ברוונסבריק אומנורות SS כדי להכין לתפקיד בכל המחנות בהם היו אסירות. הן אומנו להטיח באסירות מטר תמידי של שפה גסה ואיומים, להכות בפניהן ובגופן על ידי שימוש באגרופים או באלות, לבעוט בהן בעזרת מגפיהן או לשלח בהן כלבים שנשכו את רגליהן. ברוונסבריק הייתה גם למן ההתחלה מערכת פורמאלית של ענישה. בית הכלא של המחנה כלל בלוק ענישה ושורות של תאים בהם האסירות נאסרו בתנאים של בידוד, חשיכה גמורה והרעבה עד לסף גויעה ברעב. כבר בתחילת 1940 הימלר הנהיג לאסירות המחנה עונש של צליפות שוט (25 צליפות. אך כנות כפולה או משולשת), אשר גרמו לסבל קיצוני ולמקרי מוות רבים.

יחד עם זאת, קיימת הייתה הטרוגניות רבה בחוויות, בתנאים ובגורלות של קבוצות שונות של אסירות בקרב יותר מ 110,000 נשים, נערות וילדים אשר הגעתם למחנה נרשמה.⁵

מחנה קטן בהרבה שיועד לגברים ניצב באמצע רוונסבריק אך היה לגמרי מבודד ממנו; ברוב הזמן בו התקיים הכיל מחנה זה אסירי מחנות־ריכוז שהובאו אליו לביצוע עבודות בנייה. דרך מחנה זה עברו 20,000 גברים ונערים, 2000 מתוכם יהודים, ביניהם נערים מעל גיל 13, אשר מתוכם היו ילדים שהועברו עם הגיעם לגיל 13 ממחנה הנשים. למרות ששני המחנות היו סמוכים זה לזה. עונשים כבדים הוטלו על כל ניסיון של קשר בין אסיריהם.⁶

מכשולים לשחזור היסטורי    🔗

כל ניסיון להתקרב אל האמת ככל האפשר כאשר עוסקים בשחזור היסטורי (של רוונסבריק או של כל נושא אחר) באופן הכרחי ייתקל במכשולים רציניים ממספר סוגים.

כמו בכל מחנות הריכוז הנאציים, שלטונות המחנה ברוונסבריק – הן ה SS והן הגסטפו – באופן שיטתי ניסו להגביל את מספר השורדים על ידי גרימה, או אי־מניעה, של מותם של אסירים רבים ככל האפשר, בעיקר במשך חצי השנה האחרונה. אסירות היו נתונות לסלקציה לתא הגז ולצורות אחרות של הריגה מאורגנת, סף־רעב כרוני, כוויות קור שנגרמו בשל חוסר בבגדים, בנעליים, בשמיכות, במחסה ובחימום, צפיפות קיצונית, זוהמה וטפילים (תנאים שגרמו להתפשטות של מגיפות שחפת, דיזנטרית־רעב, פורונקולוסיס ולבסוף גם למגיפת טיפוס). כמו כן אולצו האסירות לעבוד בעבודות פרך – העברת עפר ממקום למקום, פריקת ספינות ועבודה בתעשיית הנשק, התחמושת ומדי ה SS – וכמובן גם ההרעבה הקיצונית שהייתה מנת חלקן של האסירות שלא יכלו עוד לעבוד במחנות החיצוניים של רוונסבריק. בין סוף ינואר למרס 1945 מאות רבות של אסירות וילדיהן הועברו מרוונסבריק לברגן־בלזן, מחנה שיועד להיות מחנה השמדה ללא תא־גז.⁷

בחודשיים או בשלושת החודשים האחרונים למלחמה ה SS אף שילח רכבות מוות פשוטו כמשמעו, אשר נסעו לא רק במשך ימים אלא לפעמים גם במשך שבועות; הנשים נדחקו לתוך קרונות משא לבהמות ללא אוכל, מים או תנאי סניטציה בסיסיים ביותר. ברכבות אלה נשים מתו מרעב, התייבשות, חנק, תשישות ואפילו הפרעות נפשיות. רבות מרכבות אלה יועדו כמטרות להפצצות של בעלות הברית. בשלב הסופי ביותר ה SS ארגן צעדות מוות לכיוון צפון־ מערב, הן מרוונסבריק וממחנות העבודה הנספחים לו והן ממחנות בוכנוולד אשר אליהם אלפי אסירות רוונסבריק נשלחו בשלב מוקדם יותר. הסיכוי לשרוד הצטמצם באופן משמעותי.

שלטונות ה SS של המחנה ניסו גם להשמיד מסמכים רבים ככל האפשר מן המחנה, כולל רשימות הגעה, רשימות מוות בתא הגז ואת הכרטסת המרכזית של המחנה. מסמכים אלה הכילו אלפי דפים – רבים מהם במספר עותקים. בסוף אפריל 1945 הקרמטוריום שימש לשריפת ניירות בעוד ערימות ענקיות של גופות נותרו ללא קבורה.

ה SS גם השמיד את העדויות הפיזיות לפשעיו כאשר פוצץ את תא הגז ב 22 או 23 לאפריל 1945.

במשך כל תקופת קיום המחנה, שלטונות רוונסבריק מנעו מהאסירות לתעד את חוויותיהן על ידי איסור השימוש בנייר או כלי כתיבה והגבלת הקשר עם העולם החיצוני (לאלה אשר בכלל אושר להן קשר כזה ושנותרו להם קרובים כלשהם אשר להם יכלו לכתוב) למכתב חודשי קצר ומצונזר בחומרה.

שתי מטרות אלה – חיסול של הניצולות וחיסול העדויות אודות סבלן – נוטרלו באופן מסוים על ידי מבצע ההצלה של הרגע האחרון על ידי הצלב האדום השוודי, אשר כלל פינוי של אלפים לשוודיה. פינוי זה, הטיפול הרפואי היסודי והשיקום הנדיב לא רק הבטיחו את הישרדותן של אלפי אסירות רוונסבריק (אשר בלעדיהם הן ללא ספק היו מתות), אלא גם איפשרו את ההברחה המאורגנת של כמויות גדולות של מסמכים מהמחנה, בעיקר רשימות הגעה (Zugangslisten).⁸ כתוצאה, כמחצית מכמות רשימות ההגעה נשתמרה; חלק מהרשימות האבודות נמצאו או שוחזרו מאוחר יותר. למיטב ידיעתי, מבצע ההצלה של הצלב האדום השוודי הציל אחוז גבוה יותר של אסירות רוונסבריק לעומת אחוזי הצלה מתוך כל מחנה ריכוז אחר.

עד כאן אודות הקשיים בשימור הזיכרון אשר נגרמו על ידי פעולות ה SS. המצב הפוליטי והקונפליקטים בתקופה שלאחר המלחמה העלו מכשולים רציניים רבים נוספים לשחזור היסטורי נאמן של שמות האסירות של רוונסבריק. העובדה כי המחנה היה ממוקם בחלק של הטריטוריה הגרמנית אשר היה בשליטת ברה"מ עד תחילת 1990 הייתה למכשלה רצינית ליצירת זיכרון מקיף ומדויק של קורבנות רוונסבריק.

שטח רוונסבריק שימש כמחנה צבאי עבור גדוד שריון סובייטי וכל המבנים בו למעט שניים, ה Kommandantur (מפקדת המחנה) וה Zellenbau (בית הסוהר), נהרסו. כאשר שלטונות הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (GDR) החליטו להציב יד זיכרון במקום, הם ייבשו חלק מאגם סמוך כדי ליצור אזור מלאכותי אשר בו הציבו פסל של אישה הנושאת אישה נוספת. גן ורדים נשתל על גבי אתר קבר אחים ואף הוקם קיר שיחידותיו נושאות את שמות כל הארצות מהן הגיעו אסירות למחנה. הוקמה ועדה בינלאומית של רוונסבריק, אשר נשלטה ע’י סטליניסטיות נאמנות מה GDR. התקיימו מפגשים שנתיים של ניצולות וזרי פרחים הונחו על קיר הזיכרון. במשך פעילות זו, לא היו אתרי זיכרון של הקורבנות היהודיות וקורבנות סינטי ורומא (צועניות). רוב הניצולות היהודיות והניצולות מקרב רומא וסינטי באופן ברור לא הזדהו עם אף אחת מן הארצות שיוצגו על קיר הזיכרון, ולוחות זיכרון קטנים מאבן לזכר קורבנות אלה הונחו רק שנים מאוחר יותר.

עותק של ספרה של אמי ננעל בארכיון של רוונסבריק, כטקסט אסור שהקריאה בו אפשרית רק על ידי היתר מיוחד. זיכרונות ועדויות, אפילו אלה שנערכו על ידי קומוניסטיות, היוו טקסטים חשודים ולא שימשו למטרות מחקר. האוסף הגדול – יותר מאלף פריטים – של אריקה בוכמן (Erika Buchmann) לא נערך ואף הוא לא שימש למחקר; הוא נותר במשרד הפנים של מזרח גרמניה והגיע לארכיון של רוונסבריק רק לאחר נפילת החומה⁹.

הרשויות סימנו מספר מנשות רוונסבריק כגיבורות פרולטריות והיללו אותן אפילו בספרי לימוד של בתי הספר של ה GDR, כשהם מתעלמים מן העובדה שארבע מנשים אלה הומתו כיהודיות בברנבורג.

אף אחד במזרח לא הזכיר את העובדה כי אסירות ההתנגדות המערבית הגיעו לא רק מארגונים קומוניסטיים אלא גם מארגונים סוציאליסטיים ולאומניים, כולל ההתנגדות הגוליסטית בצרפת, וכי רוב אסירות ההתנגדות הפולניות, אשר היוו קבוצה לאומית גדולה בהרבה מהאחרות, הגיעו לא מהמחתרת הקומוניסטית או הסוציאליסטית, אלא מתנועת ההתנגדות הקתולית. מקבוצות שכללו אסירות גרמניות שנקראו “א־סוציאליות” או “פושעות” התעלמו לחלוטין; רק לאחרונה התפתחה מודעות לעובדה כי קבוצות אלה כללו גם נשים שהואשמו ב“פשעים” של היותן לסביות או של ביצוע הפלות. רק שנים לאחר נפילת חומת ברלין והתמוטטות השלטון הסובייטי התחיל מחקר על גורלן של מספר קבוצות של אסירות, כולל סינטי ורומא, עדות יהוה ( Ernste Bibelforscher, אשר היו הכת הדתית האנטי־נאצית החשובה ביותר בגרמניה) ואפילו על גורלן של אסירות רוסיות ואוקראיניות. הרשימות של קורבנות יהודיות הונגריות, לדוגמא, נערכו רק לאחרונה ורשימת הניצולות מתוכן באה לידי סיום בימים אלה. הארגון האחראי על עריכת רשימות אלה נקרא בתחילה ״ועד קורבנית הפאשיזם".

מכשולים מיוחדים להנצחה היהודית    🔗

עם פתיחת פרויקט זה שמתי לב כי למרות שמחקרים אודות אסירים יהודיים במחנות ריכוז ספציפיים התחילו ברובם די מאוחר, אף לא אחד מהם התייחס לאסירות רוונסבריק. שאלתי את עצמי מדוע מפרק זה בהיסטוריה של השואה התעלמו באופן מיוחד.

התשובה הראשונה ברורה וגלויה: המגדר של אסירות רוונסבריק הפך אותן לפחות חשובות למנציחי השואה שהיו ברובם גברים. באופן משמעותי, הנשים עצמן לא התארגנו כניצולות של רוונסבריק¹⁰, בניגוד לניצולים הישראלים של הגטאות ומחנות הריכוז הגדולים יותר, אשר יצרו כולם אגודות לאומיות ואפילו בינלאומיות.

הדגש על הזיכרון הלאומי המתפתח בהדרגה של השואה היה מבוסס על שני היבטים. הראשון היה כי ההנצחה התרכזה בייחודה של החוויה היהודית; השני היה כי ייחודיות זו התבטאה בהכלאתם של יהודים בגטאות ורציחתם ההמונית, בעיקר במחנות ההשמדה.

משתי הסיבות רוונסבריק העלתה תמיהות – היה זה מקום סבלן של נשים מכל רחבי אירופה, והיהודיות מתוכן היוו מיעוט.

בנוסף, הנחה שגויה אומצה באופן בלתי ביקורתי, כי רוונסבריק היה “רק מחנה עבודה”. המחנה היה תחנה בדרכן של נשים יהודיות (ושל כל הנשים הלא־יהודיות המבוגרות יותר והחולות הכרוניות, אשר נחשבו על כן כבלתי כשירות לעבודה), ראשית בדרך לתא גז בבית החולים לחולי נפש בברנבורג ליד דסאו (Dessau) ולאחר מכן במשך שלוש שנים לתאי הגז באושוויץ. כמו כן, ברוונסבריק עצמו בין 1 לינואר ו 23 לאפריל 1945, כ 6000 נשים נרצחו בתא הגז המקומי, ומספר לא ידוע נוסף נרצחו על ידי רעל וזריקות קטלניות. רוונסבריק והמחנות שנקראו מחנות עבודה חיצוניים שלו היוו אף הם מחנות השמדה שבהם נוסו שיטות הריגה שונות על קבוצות שונות¹¹.

שני יסודות נוספים של הדימוי הלאומי של השואה תרמו אולי להזנחה של קבוצה גדולה זו של נשים – הדרישה לסיפורי גבורה וההשמצות המקובלות שהיו מנת חלקן של הניצולות.

באשר לדרישה לסיפורי הגבורה, בישראל הושם דגש רב על הנצחת הגבורה, כלומר על כל מקרי ההתנגדות האקטיבית – בעיקר התנגדות בנשק – על ידי יהודים במשך השואה. לא ציפו כי מקרי גבורה כאלה יחולו בקבוצה זו הכוללת רק נשים (כמובן, מושג הגבורה עצמו מעלה שאלות. אומץ, כמו זה הנדרש למאמצים להציל ילדים, היה באופן טבעי אופייני יותר לנשים מאשר לגברים. בתנאים הנוראים ההם, הייתה זו גבורה אפילו לעשות את המאמץ הפשוט ביותר של האדם לשמר את האנושיות שלו, או, כדברי מרואיינות רבות, לשמר צלם־אנוש ולהימנע משקיעה לרמה של בהמות).

במהלך מחקר זה, למדתי אודות צורה נוספת של גבורה, הן מניצולות והן מזיכרונות כתובים: בקבוצות קטנות רבות מספור, או “משפחות מחנה”, אסירות רוונסבריק יהודיות פיתחו צורות שונות של עזרה הדדית, תמיכה ואחריות שיש לראותן כגבורה¹².

השמצות של ניצולות הינו אולי סיבה נוספת להזנחה ולהתחלה המאוחרת יחסית של חקר ההיסטוריה של קבוצה גדולה זו של ניצולות שואה.

בשנים הראשונות לאחר המלחמה, אל כל ניצולי השואה שהגיעו לישראל התייחסו כחשודים בשיתוף פעולה. במקרה של ניצולות, התפתח מיתוס מצער ביותר: טענו בנוסף כי נשים יהודיות מסוימות – בעיקר נשים צעירות ויפות – שרדו מכיוון שהיו זונות בבתי הבושת של הצבא הגרמני, וכי הן אפילו סומנו ככאלה בעזרת קעקוע. אני מעולם לא ראיתי כל עדות דוקומנטרית לטענה זו, אשר למרות זאת חדרה לתודעה הישראלית באמצעות הספרות¹³. מכיוון שכל קשר מיני בין “ארים” לבין יהודים נחשב לפלילי, כל ניצול מיני מאורגן ומתועד של נשים יהודיות על ידי הצבא הנאצי היה בלתי סביר ביותר¹⁴. בהחלט התקיימו קשרים מיניים בין שומרי SS מסוימים לבין מספר אסירות יהודיות באושוויץ וכן במחנות עבודה מסוימים. קשרים כאלה יכלו לשפר את תנאי האסירות, לפחות באופן זמני. מספר מאסירות אלה אולי שרדו במשך יותר משנתיים באושוויץ וחלקן מונו – Stubenalteste (מנהיגת החדר), Blockülteste )מנהיגת בלוק) ואפילו Lageralteste (מנהיגת המחנה) במספר מחנות עבודה קטנים. למרות שהאסירות היהודיות האחרות שפטו התנהגות כזו באופן שלילי, באף אחד מהעדויות והראיונות לא תיארו ניצולות אושוויץ ורוונסבריק כל התנהגות של נשים צעירות אלה אשר גרמה לנזק רציני לאסירות היהודיות האחרות¹⁵.

במהלך המחקר עלה החשד לגבי סיבה נוספת להזנחה הישראלית של רוונסבריק. למדתי בבירור כי קבוצה גדולה יחסית של אסירות רוונסבריק יהודיות כ 2000 נשים, נערות וילדים. ניצלו בימיה האחרונים של המלחמה על ידי הצלב האדום השוודי, במבצע שנודע כ Aktion-Bernadotte לפחות שש קבוצות של אסירות יהודיות מרוונסבריק הגיעו לשוודיה – שתי קבוצות גדולות הגיעו מהמחנה עצמו, הראשונה בעזרת מה שנודע כ“אוטובוסים הלבנים” והשנייה ברכבת מיוחדת, יחד עם אלפי אסירות פולניות לא־יהודיות; קבוצה שלישית הנעת העבודה של רוונסבריק, מלשו (Malchow 450 נשים). בעוד קבוצה רביעית הגיעה לשוודיה לאחר שרכבת המוות מבאנדורף (Beendorf) ומרוונסבריק הוסטה להמבורג והנשים עליה שהיו עודן בחיים ניצלו. קבוצה חמישית, קטנה יותר, שכללה כ 30 נשים וילדים בלגים יהודים בעלי מסמכי זהות תורכיים, הובאה לשוודיה לאחר ש“שוחררו” מרוונסבריק עוד ב 28 לפברואר 1945. קבוצה גדולה שישית של אמהות וילדים יהודים מרוונסבריק, ניצולי טרנספורט לברגן־בלזן מ 30 בינואר 1945, פונתה משם לשוודיה על ידי הצלב האדום השוודי לקבלת טיפול רפואי, לאחר שחרור ברגן־ בלזן על ידי בעלות הברית המערביות ב 15 לאפריל 1945.

מחקר אודות גורלן של קורבנות וניצולות יהודיות מרוונסבריק, אני מניחה, היה לעניין בעיתי בשל העובדה כי הרוזן פולקה ברנדוט [ Count Folke Bemadotte]. ראש הצלב האדום השוודי היה היוזם העיקרי של מבצע הצלה חשוב זה¹⁶. פעולות ההצלה שלו התחילו עם אסירות המחנה הסקנדינביות דניות ונורבגיות; לאחר מכן השיג את אישורו של הימלר לפנות את אסירות צרפתיות, בלגיות והולנדיות – ולבסוף השיג את הסכמתו לפינוי אסירות מכל האומות".¹⁷

ברנדוט נרצח בירושלים ב 17 לספטמבר 1948, על ידי חבר בקבוצת שטרן, בעודו משמש כנציג האומות המאוחדות לישראל התומך בבינאום ירושלים.

כל ניצולות רוונסבריק בישראל אשר פונו לשוודיה ורואיינו על ידינו, דיווחו כי הן ראו בברנדוט מושיע וגיבור. חלק מהן סיפרו כי הן פגשו אותו אישית. ישראל, לעומת זאת, עד לאחרונה לא הכירה רשמית בברנדוט כ“חסיד אומות עולם” לניצולות חולקה ביוגרפיה שנכתבה על ידי Norbert Masur, נציג הקונגרס היהודי בשוודיה, אשר באומץ רב טס לגרמניה כדי לבקש מהימלר לשחרר את האסירות היהודיות¹⁸. עוד בשנת 1998, משרד הביטחון הישראלי פרסם את הביוגרפיה של יהושע כהן¹⁹, רוצחו של ברנדוט אשר, מאוחר יותר, הפך לשומר הראש וידידו הקרוב של ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון. בביוגרפיה זו, תרומתו העצומה של ברנדוט להצלת חיי יהודים נשללה מכל וכל. רק לאחרונה הציב יד ושם בירושלים אחד מה“אוטובוסים הלבנים” מה Bernadotte-Aktion בין מוצגיו.

לסיכום, לרשויות הרשמיות בתקופת ה GDR היו סיבות הן אנטי־יהודיות והן אנטי־ציוניות להזנחה רבת השנים של ההנצחה והמחקר של אסירות יהודיות ברוונסבריק. היו יסודות של עליונות־גברית וכנראה גם צרות־אופקים לאומנית אשר בגינם הוזנח המחקר היהודי/ישראלי.

ביוגרפיות ומחקר היסטורי    🔗

למרות כל המכשולים. פעילות רבה. בלתי מאושרת וספונטנית התקיימה במשך 50 השנים בין 1945 ל 1995 המנציחה את גורל הנשים, הנערות, הילדות והילדים אשר חיו וסבלו במחנה זה, אשר משערים כי לפחות חצי מהם מתו במשך המלחמה או מיד אחריה. בחמשת השנים הראשונות בלבד היו כ 50 פרסומים של אסירות רוונסבריק לשעבר. בעיקר ביוגרפיות, אך גם שירים וציורים. מתוכם, התיאור המקיף ביותר היה של אמי. למרות היותו אוטוביוגרפי, תיאורה של אמי הציג את גורלן של אסירות רבות במחנה שהשתייכו למגוון קבוצות לאום וקטגוריות.

שני מחקרים, שמטרתם דיווח שיטתי, מדויק ומקיף של ההיסטוריה של המחנה, פורסמו על ידי אסירות לשעבר – האחד על ידי ההיסטוריונית הפולנייה וונדה קידרצ’ינסקה (Wanda Kiedrzynska)²⁰ והשני על ידי האתנוגרפית הצרפתייה ג’רמיין תיו (Germaine Tillion)²¹. שני המחקרים הושלמו לאחר מכן, ותורגמו זמן רב לאחר הפרסום. מאוחר יותר, הניצולה הפולנייה אורסולה ווינסקה (Ursula Winska) פרסמה סקר של תשובות לשאלון, המכוון בעיקר לחברותיה בתנועת ההתנגדות הקתולית אודות חוויותיהן ברוונסבריק.²²

עד כאן אודות המחקרים השיטתיים שנכתבו על ידי ניצולות. בעשרות השנים שלאחר מכן, ביוגרפיות אינדיבידואליות רבות נוספות נכתבו ועדויות וראיונות תועדו. יוצא מכלל מאמצים אלה היה המחקר הראשון (בשנת 1972) של היסטוריון שלא היה ניצול המחנה, אינו ארנדט (Ino Arndt)²³.

למרות פעילות ספרותית, אמנותית ומחקרית מרשימה זו של נשות רוונסבריק, לא התפתח דימוי מקיף של המחנה, מכיוון שרוב הביוגרפיות שפורסמו הופיעו רק בשפה הלאומית של הכותבת. דמויותיהן של נשים ממספר קטגוריות וקבוצות לאום היו או חסרות או שהוזנחו במכוון. זכר האסירות היהודיות כקבוצה הוזנח לחלוטין. יוצא מכלל זה הראוי לציון היה ה Diplomarbeit של קריסטינה שלאפר (Kristina Schlaefer) ופראנק שרודר (Frank Schroder) אורות הניצולות היהודיות של רוונסבריק עד סוף שנת 1942²⁴. סיגריד יקובייט (Sigrid Jacobeit) וגריט פיליפ (Grit Philipp) כתבו מאז את ההיסטוריוגרפיה המוקדמת של רוונסבריק²⁵. מאז שנת 1995 התפתחה פעילות מחקרית אינטנסיבית.

 

3. האסירות היהודיות של רוונסבריק: מי הן היו?    🔗

שש שנים של רוונסבריק    🔗

מחנה הריכוז רוונסבריק התקיים החל מאביב 1939 ועד סוף אפריל 1945. במחנה נאסרו אוכלוסיות הטרוגניות מאוד של אסירות. בשלביו המוקדמים, מספר האסירות שסווגו כ“פושעות” או כ“א־סוציאליות” היה רב כמספרן של אלה אשר נאסרו כמתנגדות פוליטיות או דתיות למשטר הנאצי, או מסיבות גזעניות. מאלה שנרדפו בגלל הגזע שלהן, כמעט כולן היו יהודיות או סינטי ורומא (“צועניות”). בימים המוקדמים, רבות מהנשים היהודיות הואשמו בפשע ה Rassenschande (חרפה גזעית); נשות הסינטי ורומא סווגו כ“א־סוציאליות” או כעצלות [“arbeitsscheu”].

בעוד שלפני ספטמבר 1939 כל האסירות הגיעו מגרמניה, מאוסטריה ומהחלק המסופח של צ’כוסלובקיה, עם פרוץ המלחמה וכיבושו ושעבודו של חלק גדול מאירופה, רוונסבריק החזיק במאסר נשים מכל הארצות הכבושות של אירופה אשר היו פעילות בתנועות התנגדות מגוונות, יחד עם אלפי אזרחיות פולניות, אוקראיניות ורוסיות ואפילו אסירות מלחמה סובייטיות, אשר רובן סווגו כ“פוליטיות”. במהרה, כמעט כל האסירות היהודיות סווגו אוטומטית כ“פוליטיות”.²⁶ אסירות גרמניות, אוסטריות ו Volksdeutsche המשיכו להיות מסווגות כפוליטיות, עדות יהוה, א־סוציאליות או פושעות. קטגוריה של סיבת מאסר נוספת הופיעה אז: “קשר או יחסים עם זרים” עבור גרמניות ו“קשר עם ארים” עבור האחרות.

מי היה אסיר רוונסבריק?    🔗

כמה אסירות יהודיות היו כלואות במחנה? במהרה הבנתי כי אפילו ההגדרה ״אסירה יהודיה ברוונסבריק" הנה בעייתית. היו מעט נשים או נערות יהודיות עבורן רוונסבריק היה מחנה המאסר היחיד רבות שהו זמן רב יותר במחנות מעצר, גטאות סגורים או מחנות ריכוז ועבודה אחרים מאשר במחנה ריכוז ה SS לנשים רוונסבריק. בעוד בין האסירות היהודיות המוקדמות רבות נאסרו ברוונסבריק למשך שנה, שנתיים ואפילו שלוש שנים לפני שמתו או נרצחו, רוב אלו שהגיעו ב 1942 שהן רק חודשים ספורים ברוונסבריק וכמה מהן שהו שם רק מספר שבועות או מספר ימים לפני שנשלחו למותן באושוויץ. רוב אלו שהגיעו ב 1943 ובשבעת החודשים הראשונים של 1944 שהו בין שנה ל 20 חודשים רוונסבריק. מרביתן של אלפי האסירות שהגיעו בתקופה שהחלה באוגוסט 1944 נשלחו לאחר תקופה קצרה יחסית למחנה עבודה חיצוני של בוכנוולד, של סכסנהאוזן או של רוונסבריק. רוב האסירות מתוך האלפים שהגיעו ב 1945, בעיקר עם ה Auschwitz Todesmarsch, שהו פחות מחודש ברוונסבריק לפני שנשלחו לאחד משני המחנות החיצוניים הגדולים של Malchow ו Neustadt-Glewe. יחד עם זאת, כל הניצולות שרואיינו על ידינו זכרו את רוונסבריק במידה מסוימת, בדרך כלל באופן שלילי ביותר. פעמים מספר שמענו את ההצהרה המפתיעה “רוונסבריק היה המחנה הגרוע ביותר שהייתי בו – הוא היה אפילו גרוע יותר מאושוויץ”. החלטתי לכלול במחקר זה את כל אלה שאי פעם נאסרו ברוונסבריק, גם אם לתקופה קצרה בלבד.

את מי יש להחשיב יהודי?    🔗

הגדרת הנאצים את היהודים הייתה לגמרי “גזעית”²⁷, בהתעלם מההגדרה העצמית של אדם לגבי זהותו. בין אם זהות דתית, תרבותית, חברתית או לאומית.²⁸

באופן רשמי, החוקים לגבי האוכלוסיה היהודית של גרמניה הנאצית והאזורים בשליטתה הגדירו יהודים כ“יהודים מלאים” (Volljuden), “חצי יהודים” (Juden ersten Grades 18 Halbjuden), “רבע יהודים” (Juden zweiten Grades) או Judenmischlinge, כלומר יהודים מעורבים (או בקצרה – Mischlinge). בעוד הגסטפו אשר שלח את יהודי גרמניה ואוסטריה למחנות ריכוז עדיין שמר על כללי ההגדרה, כללים אלה נשמרו פחות ופחות בקרב אלפי הנשים, הנערות והילדים מהונגריה, סלובקיה ופולין אשר נשלחו לרוונסבריק בשנים האחרונות של המחנה. אין ספק כי בארצות אלה לרשויות הנאציות לא היה אותו מידע בירוקרטי מפורט אשר בו השתמשו בגרמניה, אוסטריה ואפילו בארצות השפלה.²⁹ החלטתי לכלול במחקר שלנו אודות האסירות היהודיות ברוונסבריק את כל אלה המתועדות ברשימות ההגעה כיהודיות או יהודיות חלקיות – אחזור ואזכיר כי, לרוע המזל, כמחצית מרשימות ההגעה המקוריות לרוונסבריק אבדו. אני מניחה כי בכל מקרה בו הסיווג ״יהודיה" או “יהודיה חלקית” מופיע על גבי מסך SS או גסטפו מסוים. סיווג זה השפיע על סיכוייה של האישה להיאסר ולהיכלא ברוונסבריק וכנראה גם על תנאי המאסר שלה, על סלקציה למחנה עבודה או על ההחלטה להישלח לתא הגז – ועל כן על גורלה הסופי.

מאוחר יותר אתאר בפירוט סוגים אחרים של מסמכי מחנה. מסמכים מסוימים – רשימת ההעברה מרוונסבריק למחנה חיצוני, כרטיסי בדיקה רפואית וחלקים מארבעת רשימות המוות השונות אשר נשתמרו – בכולם רשומה ״קטגוריית גזע“. הם עוזרים לנו, אם כן, בזיהוי מאות אסירות יהודיות אשר שמן מופיע על רשימות הגעה שאבדו. מקור חשוב נוסף לזיהוי האסירות היהודיות של רוונסבריק הוא מרכז הרישום של ניצולי שואה יהודיים במוזיאון הנצחת השואה בארה”ב (Registry of Jewish Holocaust Survivors, the United States Holocaust Memorial Museum, Washington DC), שם, למיטב ידיעתי נרשמו רק אלה שהצהירו על עצמם יהודים. מעט מאוד לא־יהודים רשומים שם ומספר גדול של ניצולי שואה יהודים שעברו לארה“ב לא נרשמו. דרך חברים וקרובים, קיבלתי מידע אודות רבים מאלה. מנהלי מרכז ה Registry באדיבותם, סיפקו לנו שמות של כ 1200 נשים בארה”ב ובקנדה אשר דיווחו כי הן היו אסירות ברוונסבריק. כפי שהוזכר לעיל, במאמצינו לאתר ניצולות רוונסבריק בישראל, מצאנו כ 700 נשים אשר היו בישראל בתקופה מסוימת ובוודאי הצהירו על עצמן יהודיות. מספר קטן יותר של ניצולות רוונסבריק אותרו גם באירופה. אוסטרליה ודרום אפריקה. באשר לניצולות אשר רובן אינן זוכרות את מספר אסירת רוונסבריק שלהן או את תאריך ההגעה המדויק שלהן לרוונסבריק, ניסיתי ראשית לאתר את שמן בזמן המלחמה במסמכים הקיימים, וכאשר מצאתי, רשמתי את עובדת היותן ניצולות ואת מיקומן לאחר השחרור. אם לא מצאתי, ניסיתי למקם את שמותיהן, יחד עם כל המידע הרלוונטי, ברשימת השמות הכללית בתאריך הסביר ביותר של הגעתן לרוונסבריק.

מספר קבוצות לאומיות בקרב ניצולות רוונסבריק ניסו לערוך מחדש את רשימות נשים שנאסרו והוגלו מארצן לרוונסבריק, או לפחות ליצור רשימה של כל אלה אשר מתו ולא שבו לארץ המוצא שלהן לאחר המלחמה.

רוב רשימות ההגעה מצרפת בין אפריל 1943 לינואר 1945 אבדו. לאחרונה, הועד הצרפתי של רוונסבריק השלים ניסיון קפדני לערוך מחדש את הרשימות האבודות, בהוסיפו מידע רב אודות גורלן של האסירות. טרנספורטים אלה היו בעיקר של אסירות פוליטיות, חברות בתנועות ההתנגדות. החוקרים הצרפתים החליטו לא לכלול כל הגדרה נאצית. לא של הסיבה הרשמית למאסר ולא כל סיווג גזע. הם שימרו את סיווג הלאום – צרפתי, אחר או בלתי־ידוע – כמו גם את התואר (אשר הם חשבו לחיובי ואפילו למכובד) “NN”, כלומר השתייכות לסוג מיוחד של מוגלים: לוחמי ההתנגדות Nacht und Nebel (לילה וערפל), אשר נשלחו על ידי הרשויות הנאציות למחנות ריכוז גרמניים, בלי שהועבר כל מידע על כך למשפחותיהם. רוב יהודי צרפת נאסרו וגורשו כיהודים, היישר למחנות ריכוז בפולין, בעיקר לאושוויץ. ברוב רשימות אלה של 53 הטרנספורטים הצרפתיים לרוונסבריק בין 29 לאפריל 1943 ו 24 לינואר 1945, מופיעים מספר שמות שהם בבירור יהודיים. הודות לעזרתה האישית האדיבה של אניז פוסטל–וינאי Postel-Vinay) Anise) התאפשר לי להוסיף 145 שמות לרשימת אסירות רוונסבריק מצרפת. בנוסף, מסמך שרוף בחלקו אשר נמצא במקרה על ידי סרג' קלרספלד (Serge Klarsfeld) בניו יורק, מעיד על טרנספורט גדול של משפחות יהודיות צרפתיות מטולוז.³⁰ המשפחות הגיעו לרוונסבריק, כפי שמדווחת אניז פוסטל–וינאי, ב 6 לאוגוסט 1944.

לאחרונה, ועד הניצולים החיים בהונגריה ניסה לערוך רשימה מלאה של כל אסירות רוונסבריק ההונגריות אשר מתו ללא כל ציון להיותן יהודיות או לא. מתוך כל רשימות ההגעה מהונגריה, רשימה אחת בלבד כוללת נשים לא–יהודיות. מתוך 1035 האסירות שהגיעו מגומרום (Gomarom/Komarom) ומבודפשט ב 18–20 לנובמבר 1944, 28.1% צוינו – כ“צועניות הונגריות”, 6.38% כ“הונגריות” וכל השאר, 65.41%, סווגו כ״יהודיות הונגריות“. ידוע לנו כי לכל הפחות, אבדו רשימותיהם של טרנספורט גדול אחד מבודפשט שהגיע בסביבות האחד לדצמבר ושל עוד טרנספורט גדול מאוד שהגיע ב 11 בדצמבר 1944³¹. אנו יכולים לשער כי ברובן המכריע, הנשים והנערות שהגיעו לרוונסבריק מהונגריה, ישירות או דרך אושוויץ, היו יהודיות. במשך 40 שנות השלטון הקומוניסטי בהונגריה, הקורבנות והניצולים, גברים כנשים, של כל מחנות הריכוז הנאציים הגרמניים סווגו כ”אנטי־פאשיסטים" או “קורבנות הנאציזם”, ללא ציון העובדה שהם נרדפו כיהודים. ככל הנראה, הלך רוח זה נמשך גם מאוחר יותר. רק לאחרונה התאפשרה השגת רשימה של קורבנות רוונסבריק ההונגריות, כמו גם רשימות חלקיות של ניצולות יהודיות של רוונסבריק אשר שבו להונגריה לאחר המלחמה.³²

במשך השנים 1944 ו 1945, מספר טרנספורטים של משפחות יהודיות (נשים וילדים) מהמחנות הסלובקיים Sered ו Presov הגיעו לרוונסבריק. רשימות של לפחות ארבעה מהם אבדו ונערכו מחדש מתוך רשימות מוות ועדויות של ניצולות. ככל הנראה היו אלה כולם (או כמעט כולם) יהודים (יוצאת מכלל זה הייתה אישה “נוצריה” אשר הייתה נשואה ליהודי, אשר נשלחה עם ילדיה לרוונסבריק).

באיטליה, גירוש היהודים החל בדצמבר 1943. רבות מרשימות ההגעה לרוונסבריק המציינות אסירות מאיטליה אבדו. ג’יובנה מסריילו מרצגורה Giovanna Massariello Merzagora)), נשיאת הועד האיטלקי של רוונסבריק. ערכה לאחרונה רשימה של כל הנשים שנודע לה כי גורשו מאיטליה לרוונסבריק³³. כמו במקרה של הצרפתיות וההונגריות, גם הועד האיטלקי לא ציין את קבוצת הלאום/גזע. השוואה של רשימה זו של כל הנשים האיטלקיות אשר הועברו לרוונסבריק עם הרשימה המצטיינת והמפורטת של ליליאנה פיצ’וטו Liliana Picciotto)) של כל יהודיות האיטלקיות שגורשו בין 1943 ל 1945 למחנות ריכוז נאציים, איפשרה את הוספת שמותיהם של יותר מ 100 נשים וילדים יהודים (ומספר גברים יהודים אשר ככל הנראה לא נשלחו למחנה הגברים הקטן) לקבוצה קטנה שהייתה ידועה לנו ממסמכי מחנה קיימים שמספר מהם נמצאו רק לאחרונה.³⁴

כמחצית מהאסירות היהודיות שהגיעו לרוונסבריק עברו דרך אושוויץ. מספר רשימות הגעה מאושוויץ אבדו, כך שלא ידוע לנו במדויק כמה מתוך המגיעות לרוונסבריק היו יהודיות ומהיכן הן הגיעו במקור למרות שמאז ספטמבר 1943 רוב המגיעות היהודיות – כולל אלו שהגיעו מאושוויץ – הגיעו בטרנספורטים של יהודיות בלבד, באמצע דצמבר 1944 הגיע טרנספורט רב־לאומי גדול ולמרות שרשימת ההגעה שלו אבדה, מסתבר שהוא הכיל יהודיות ולא־יהודיות. אותו הדבר נכון לגבי רבות מן המגיעות לרוונסבריק עם ה Auschwitz Todesmarsch כ 60% מהנשים הרשומות ברשימה היחידה שנשתמרה של ה Todesmarsch היו יהודיות. לא ידוע לנו במדויק, על כן, מספר הנשים. הנערות והילדים היהודים אשר הגיעו עם Todesmarsch; אנו יודעים פחות במקרה זה מאשר אודות כל קבוצה אחרת שהגיעה לרוונסבריק. אפילו השערותינו לגבי מספר האנשים בקבוצה זאת מפוקפקות: לסיכום: ביזנך כיום רשימה של מעל 16,300 שמות ברשימת הנשים, הנערות והילדים היהודיים שהיו אסורים ברוונסבריק, אך מכיוון שיש פערים רבים במידע שבידנו, ייתכן בהחלט שהיו כ 20,000.

שאלות מגדר    🔗

כהיסטוריונית וסוציולוגית של מגדר, יש לי עניין מיוחד בחקר ההיבטים החברתיים של חיי הנשים בשואה, במבנה החברתי וברשתות החברתיות בקרב האסירות היהודיות – קשרי משפחה, חברות ו“משפחות־מחנה”, וכן קשרים בין קבוצות יהודיות מארצות מוצא שונות וקשרים בינן לבין קבוצות שונות של אסירות לא־יהודיות.

למרות שאני מודעת לעובדה כי אין לי כל אפשרות להשוות במדויק את תנאיהם ותגובותיהם של ניצולי וקורבנות השואה הגברים והנשים, אנסה לענות על השאלות הבאות: האם האסירות, בעיקר האסירות היהודיות, ובמיוחד ברוונסבריק, התמודדו עם בעיות שונות מאלה של האסירים? האם יש צורות מיוחדות של התנגדות נשית לדיכוי מחנה הריכוז, להשפלה, לרעב ולאיום המוות המתמיד? איך היו האסירות היהודיות בהשוואה לאסירות האחרות? האם היו הבדלים משמעותיים ביחס של האסירות היהודיות של רוונסבריק לעומת האסירות האחרות והאם יחס זה השתנה במשך שש שנות המחנה? האם יהיה נכון לדבר במקרה זה אודות היררכיה שבה הנשים היהודיות היו בתחתית?³⁵

האם רבות מהנשים גברו על סכנת “איבוד צלם אנוש”? האם הן היו מודעות לסכנה זו? מה קבע את תנאי ההתיישבות מחדש של הניצולות ועד כמה הצליחה קבלתן חזרה לחברה הנורמאלית והאינטגרציה שלהן בה? שאלות אלה עשויות לעזור במציאת הבדלים וקוים משותפים בין תנאיהם של האסירות והאסירים היהודיים, סיכוייהם לשרוד, אסטרטגיות ההישרדות וההתנגדות, השפעת הטראומה של חווית השואה על הניצולות ועל הניצולים, והאסטרטגיות שלהם לבנות מחדש את חייהם.

תנאי מקדים למענה על שאלות אלו הוא לגלות עד כמה שניתן את זהותם של כעשרים אלף נשים נערות וילדים יהודים אשר שהו בזמן כלשהו ברוונסבריק. מה היו שמותיהם, גילם ומצבם המשפחתי? מהיכן הם הגיעו? מתי הם הגיעו לרוונסבריק ועם מי? מה קרה להם ברוונסבריק? האם הם נשלחו למחנה אחר אך ל AKDO (מחנה עבודה חיצוני) ומה קרה להם שם? האם הם שרדו או מתו? מתי היכן וכיצד נהרגו הקורבנות? היכן וכיצד שוחררו הניצולות לאן הן עברו לאחר השחרור והיכן הן השתקעו?

אחוז האסירות היהודיות    🔗

מתחילת המחקר היינו מודעות לעובדה כי נשים, נערות וילדים יהודים היוו מיעוט בקרב כלל אוכלוסיית האסירות ברוונסבריק.

במשך התקופה הראשונה, עד אביב 1942 ה SS הקפיד על רישום יומי (Stürkemeldungen או Starkelisten) של כל האסירות שנכחו במחנה, כשהן מחולקות לקטגוריות שונות, חמש מתוכן של נשים יהודיות. 78 Starkemeldungen נשתמרו מהתקופה שבין 17 באפריל 1939 עד 8 בינואר 1942³⁶. הרישומים הספורים מאביב 1942 הנם בלתי ברורים ואף סותרים. כנראה בגלל שרושמי ה SS לא ידעו כיצד לתעד את הרציחות ההמוניות בברנבורג.

על בסיס Starkemeldungen אלה, אפשר להעריך את אחוז הנשים היהודיות בקרב אוכלוסיית האסירות בתאריכים שונים בתקופה הראשונה. מסמכים אלה, יחד עם זאת, אינם מציינים כמה אסירות שוחררו, כמה הועברו לבתי כלא משטרתיים לשם חקירה ומתוכן כמה הוחזרו למחנה וכמה מתו במשך תקופה זו. לפי רשימות אלה, אחוז האסירות 14.21% באפריל 1939 וירד ל 9.50% ב 8 לינואר 1942, למרות שמספרן האבסולוטי הוכפל פי ארבע.

מתאריך זה והלאה, במשך שלושת השנים וארבעת החודשים הנותרים לקיום המחנה, בלתי אפשרי לחשב בדיוק כלשהו את אחוז האסירות היהודיות מתוך כלל אוכלוסיית האסירות במחנה בפרקי זמן משמעותיים. החישוב המשמעותי היחיד של אחוז האסירות היהודיות הוא זה של האסירות שזוהו כיהודיות שהגיעו למחנה מתוך כלל אוכלוסיית המגיעות למחנה אשר קיבלו מספר אסירה, במשך תקופה נתונה. חישוב זה כמובן מפחית ממספר המגיעים היהודים, מכיוון שרבים משמותיהם הופיעו על רשימות הגעה שאבדו ולא זוהו במסמכים אחרים או ברישומים של ניצולים. מחקר עדכני ומתמשך הגדיל את מספר אסירי רוונסבריק שזוהו בקבוצות רבות ושונות. יחד עם זאת, אין בידינו מספר כולל של האסירים הלא־יהודים שזוהו – נשים, נערות, וילדים.³⁷

טבלה 3.1 מראה את מספר היהודים שהגיעו למחנה אשר זוהו ואת אחוזם מתוך אוכלוסיית האסירים שקיבלו מספרים במשך חמשת התקופות.

טבלה 3.1

מכאן ניתן לראות כי נמצאו הבדלים גדולים בין חמשת התקופות באחוז המשוער של האסירות היהודיות שהגיעו למחנה מתוך כלל האסירות שקיבלו מספרי אסירה.

בתקופה השלישית, בין מרץ 1943 לסוף יולי 1944, לאחר שכל האסירות היהודיות שנותרו נשלחו לאושוויץ, כמעט שלא הגיעו אסירות יהודיות חדשות במשך ששת החודשים ממרץ עד ספטמבר 1943. יוצאות מן הכלל היו מספר נשים יהודיות אשר הגיעו עם טרנספורט אסירות של הצבא האדום אשר הסתירו את זהותו היהודית ועוד כשלוש נשים יהודיות שהגיעו עם הטרנספורטים הצרפתיים של ה Résistance³⁸ על כן במשך התקופה השלישית היו רק 660 אסירים יהודים שהגיעו למחנה הידועים לנו, כמעט כולם שייכים לקבוצות מיוחדות. אלה אשר הגיעו בין ספטמבר 1943 וסוף יולי 1944 היוו רק 2.17% מתוך 30,398 האסירים שקיבלו מספרי אסיר במשך תקופה זו.

בניגוד לכך, בתחילת התקופה הרביעית, אחוז האסירים היהודים שהגיעו למחנה עלה בצורה חדה. באשר לאוגוסט 1944, החודש הראשון של התקופה הרביעית. תקופה שרשימות ההגעה שלה עם מאות שמות יהודיים אבדו. מצאתי. למרות זאת, 1644 שמורים שהגיעו למחנה; הם היוו 12.9% מכלל מספרי האסירים שהוקצו באותו חודש. במשך ספטמבר ואוקטובר 1944, אחוז המגיעים היהודים למחנה הצטמצם. יחד עם זאת, באשר לנובמבר 1944, מצאתי את שמותיהם של 6009 יהודים שהגיעו למחנה, אשר היוו 65.3% מתוך מספרי האסירים שהוקצו בחודש זה!

מתחילת דצמבר 1944, הפערים בין רשימות הגעה קיימות מתחילים לגדול ועלינו להסתמך בעיקר על רשימות העברה, עדויות דוקומנטריות ועדויות ניצולים בלבד. מסביבות אמצע ינואר עד מרץ 1945, כ 9000 ניצולות מה Auschwitz Todesmarsch הגיעו לרוונסבריק. רשימה של טרנספורט אחד בלבד נשתמרה.³⁹ מרשימה זו, מרשימת העברה גדולה⁴⁰ ומעדויות של מאות ניצולים, עולה כי נשים ונערות יהודיות היוו כ 60% או יותר מניצולי הAuschwitz Todesmarsch אשר הגיעו לרוונסבריק. 3311 היהודים שהגיעו למחנה בתקופה החמישית אשר זיהינו היוו 23.65% מתוך – 14,000 מספרי האסירים שהוקצו אז במחנה הנשים.

ניתן בבירור לומר כי אחד המאפיינים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של האסירות היהודיות ברוונסבריק הוא השוני העצום בין חמשת התקופות.

המקורות    🔗

אתאר אות הדוקומנטריים ואת מקורות המידע האחרים העיקריים המשמשים למענה על השאלות הבסיסיות אודות זהות האסירים ותאריך הגעתם. אחלק אותם למקורות דוקומנטריים מתקופת המלחמה, מקורות דוקומנטריים לאחר המלחמה ומקורות לא־דוקומנטריים.

למטרה זו. המקורות הדוקומנטריים מתקופת המלחמה החשובים ביותר הם רשימות ההגעה הרשמיות למחנה (בדרך כלל נקראו Zugangslisten, אך כמה מהן נקראו Oberstellungslisten או Transportlisten). למרות שבאפריל 1945 ה SS ניסה לשרוף את כל מסמכי הרישום של המחנה, קבוצה של אסירות פוליטיות פולניות הצליחה לגנוב עותקים של רשימות הגעה רבות מחדר התפירה Massar.⁴¹ כשהן מחלקות אותם לתוך 70 צרורות קטנים ונותנות אותם ל 70 נשים אחראיות שהסתירו אותם תחת שמלותיהן והבריחו אותם מהמחנה ברכבת הפינוי לשוודיה. הרוב הצליחו, ובהגיען לשוזרת הפקידך את המסמכים ב Polish Institute for Sources בעיר האוניברסיטאית Lund בדרום שוודיה. כמה מנשים אלה לא פונו ברכבת, אלא היו חלק מצעדת הפינוי האכזרית מרוונסבריק יומיים לאחר מכן. חלק מאלה שניצלו הפקידו מאוחר יותר את צרורותיהן בארכיון הלאומי הפולני בוורשה. כתוצאה, כמחצית מרשימות ההגעה נשתמרו אז⁴². מספר קטן יותר של רשימות ורשימות הגעה חלקיות נמצאו מאוחר יותר – כמה מהן בתוך הריסות המחנה כולל רשימה של 759 יהודיות נוספות שהגיעו מאושוויץ ב 3 לנובמבר 1944 ןרשימת טרנספורט יהודי מסלובקיה שישה ימים מאוחר יותר.

כמעט כל אלה רשומים כעת ב Ravensbriick Kalendarium ומצויים גם ב־Ravensbriick Archive⁴³ מתוך 1468 רשימות ההגעה בRavensbruck Kalendarium, 306 כוללות לפחות שם יהודי אחד. יחד עם זאת, מספר רשימות הגעה הכוללות שמות יהודיים אינן רשומות כלל ב Kalendarium, או שאין כל ציון לעובדה כי הרשימה כוללת שמות יהודיים. ידוע לנו על 26 רשימות הגעה הכוללות רק (או בעיקר) שמות יהודיים. רשימה חלקית של טרנספורט בזמן המלחמה מטולוז לרוונסבריק ב־7 לאוגוסט 1944, המכילה 78 שמות של נשים וילדים יהודיים נמצאה במקרה בארה"ב.⁴⁴

כל רשימות ההגעה כוללות את תאריך ההגעה של הטרנספורט לרוונסבריק, את שמות המשפחה של האסירות שהגיעו, שמות הנעורים של הנשים הנשואות, שמותיהן הפרטיים, תאריכי לידה, מספר אסירת רוונסבריק, סיבה רשמית למאסר. אזרחות לאום וקטגוריית גזע. כלומר – יהודי או צועני (כיום סינטי ורומא); משנת 1943 ואילך, הרשימות בדרך כלל מכילות גם את מקום המוצא.

מקור דוקומנטרי חשוב שני הוא רשימות ההעברה (Uberstellungslisten). רוב רשימות אלה, המתעדות העברות מרוונסבריק למחנות עבודה חיצוניים של בוכנוולד ו־Flossenbürg (אך לא אלו של Sachsenhausen) נמצאו שם לאחר המלחמה. נראה כי לכל העברה כזו, נערכו שתיים או שלוש רשימות – הראשונה כללה הן מספרי אסירת רוונסבריק והן את המספרים שהוקצו במחנה החדש. מכך יכולנו לגלות את שמותיהן של נשים אשר רשימת ההגעה שלהן לרוונסבריק אבדה והן את תאריך הגעתן המשוער. יחד עם זאת, ברשימות הגעה מרוונסבריק אשר נערכו על ידי הרשויות המרכזיות של בוכנוולד או של Flossenbürg זמן מה לאחר ההגעה למחנה העבודה מספרי האסירה של רוונסבריק כבר לא נרשמו. מכאן, אם השמות הופיעו גם ברשימת הגעה קיימת, יכולנו להוסיף את העובדה כי האסירה הועברה למחנה עבודה יחד עם תאריך משוער של ההעברה; יחד עם זאת, אם השם היה חדש, סוג כזה של רשימת העברה לא סיפק לנו מידע אודות תאריך ההגעה המדויק לרוונסבריק או את משך שהותה של האסירה שם.

נמצאו עשר רשימות העברה (שתיים מהן קטנות) מרונסבריק למחנה עבודה חיצוני אשר הכילו שמות חדשים. מוכרות לנו גם שתי רשימות העברה גדולות ממחנה עבודה לרוונסבריק. הרשימה החשובה הראשונה, מ Frankfurt/Walldorf, מאפשרת את הכללת מספר האסירות השני בגודלו ברשימת טרנספורט אחת.⁴⁵ הרשימה השנייה של 66 יהודיות פולניות מ Gundelsdorf – מתוארכת ל 6 בפברואר 1945.⁴⁶

מסמך חשוב נוסף המכיל את שמותיהן של 82 יהודיות שהגיעו למחנה בחודשיו הראשונים אשר אינם רשומים בכל רשימת הגעה שנשתמרה, הנו ה Kenkartenliste ב 13 ליולי 1939, כל אסירה יהודיה אשר לא היה בבעלותה מסמך Kennkarte (תעודת זיהוי) מיוחדת ליהודים הוכרחה לקנותו.

נמצאו פחות משליש הדפים של רשימת ההגעה הרשמית לרוונסבריק מטרנספורט Frankfurt/Walldorf המכילים 552 שמות. מכיוון שהדפים סומנו ידנית “אושוויץ”, רשימתה של קבוצה גדולה זו אשר נשלחה מאושוויץ ל Frankfurt/Walldorf באוגוסט 1944, לא זוהתה כלל כמכילה את שמותיהן של כ 1660 אסירות יהודיות לרוונסבריק ממחנה עבודה קטן, אכזרי ועלום ביער של Frankfurt/Main, בקרבת שדה תעופה צבאי.

סוג נוסף של מסמכי מחנה היה ה Revierkarten (כרטיסי בדיקה רפואית).⁴⁷ חלק גדול מכרטיסים אלה, בהם נרשמו יהודיות שהגיעו בקיץ 1944, נשתמרו. למרות שכמעט ולא ניתן ללמוד דבר מהכרטיסים אודות מצבם הרפואי של האסירות. הם חשובים לרישום האסירות שהגיעו למחנה, מכיוון שמצוינים בהם לא רק שמות אלא גם תאריכי הבדיקות הרפואיות ו – חשוב ביותר – מספרי רוונסבריק שהוקצו לאסירות. שעל כן ישנם בידינו תאריכי ההגעה המדויקים של האסירות אשר שמך מופיע רק על רשימות העברה, כמו גם שמות של אסירות למתנה אשר אינן מופיעיות בכל מסמך אחר.

מקור נוסף מתקופת המלחמה המכיל מידע רב הנו רשימות המוות במרכזי המרשם האזרחיים של רוונסבריק ושל העיירה הקרובה Fürstenberg, שם נרשם מותם של אסירי רוונסבריק עד מחצית 1942⁴⁸ ברשימות אלה מצויים מאות שמות של אסירות יהודיות אשר רשימות ההגעה שלהן ב 1940, 1941 וינואר 1942, אבדו. עוד מקור אינפורמטיבי ביותר מתקופת המלחמה. אשר ניתן היה להשגה רק 50 שנה לאחר סיומה, הנם שני ה Auschwitz Sterbebiicher (ספרי המוות של אושוויץ) המכילים את שמותיהם של 338 אסירות רוונסבריק יהודיות אשר מתו באושוויץ לפני סוף יוני 1943 ⁴⁹ מתוך אלה, 18 הנם שמות של אסירות שהגיעו לרוונסבריק לפני פברואר 1942, ואשר לא היה לנו מידע קודם אודותן; אורות 320 הנשים האחרות, ה Sterbebücher מרווחים אודות שליחתן לאושוויץ ומציינים את תאריכי מותן שם.

ישנן ארבע רשימות מוות של רוונסבריק המשמשות כמקורות אינפורמטיביים ביותר.⁵⁰ שלוש מתוכן רשימות Uckermark (A ו B) ורשימת Mittwerda הנן רישומים חלקיים של אסירות אשר הומתו בתא הגז של רוונסבריק בחודשים האחרונים לקיום המחנה. הרשימה הרביעית, רשימת המוות הצ’כוסלובקית, נערכה תחילה על ידי אסירות בתקופת המלחמה והושלמה לאחריה. ארבע הרשימות כוללות 440 שמות יהודיים, 251 מתוכם אינם מופיעים על כל רשימת הגעה קיימת.

22 שמות של אמהות יהודיות – חמישה מתוכם שמות חדשים – ושל תינוקותיהן שנולדו ברוונסבריק, נמצאו בספר הלידות (Geburtenbuch). מצוינת שם גם עובדת מותם של 11 תינוקות.

מסמכים אחרים מתקופת המלחמה הנם חשובים, למרות שאינם מציינים שמות חדשים; הם מכילים מידע רב אודות מאסרן ורדיפתן של נשים יהודיות אשר נשלחו לרוונסבריק בשנים הראשונות לקיום המחנה. אלה הם מסמכי משטרה גרמניים אודות חמש אסירות⁵¹ ושתי אסופות מסמכים שפורסמו על ידי קרובי משפחה לאחר המלחמה.⁵²

מסמך SS חשוב מתקופת המלחמה הוא זה המכונה Report” “Korherr מ 23 למרץ 1943.⁵³ למרות שמסמך זה המכיל דו”ח סטטיסטי של המימוש החלקי של “הפתרון הסופי” נקלט על ידי השירות החשאי הבריטי בעת שהוגש להימלר, ולמרות שהוא שימש כאחד ממסמכי העדות במשפט נירנברג. חוקרים החלו לדון בו רק עשרות שנים מאוחר יותר. במסמך זה. הסטטיסטיקאי הנאצי ריכארד קורהר (Richard Korher) רשם את מספריהם של כל האסירים היהודים שהגיעו ל 16 מחנות ריכוז כולל רוונסבריק, כמו גם את אלה ש״שוחררו", אלה שמתו ואלה שעדיין שהו שם ב 31 בדצמבר 1942.

מסמכים חשובים שנכתבו לאחר המלחמה כוללים 29 רשימות העברה לרוונסבריק מצרפת,⁵⁴ שש מאיטליה וחמש מסלובקיה. כל הרשימות נערכו מחדש על ידי ניצולי רוונסבריק בשלוש המדינות והן מכילות 366 שמות יהודיים חדשים, את תאריכי ההגעה המשוערים של האסירים לרוונסבריק ועבור הרוב, את גורלם.

מסמכים חשובים נוספים שנכתבו לאחר המלחמה כוללים את תוצאות חיפוש הקרובים שאורגנו על ידי ארגון הצלב האדום הבינלאומי ב Arolsen, תוצאות חיפושן של מספר קהילות יהודיות אחר גורלם של חברים בהן. תוצאות חיפושים אחר גורלם של אזרחים מקומיים על ידי ארכיונים כגון ה Staatsarchiv של ברלין, של Nürnberg ושל ה Archiv jüdisches Museum Prag, כמו גם רשימות שנערכו על ידי הסוכנות היהודית וכך על ידי יד ושם.⁵⁵

תרומה חשובה לחיפוש אחר שמותיהן וגורלן של אסירות יהודיות נעשתה על ידי החוקר המקומי קרל היינץ שוט (Karl Heinz Schütt) באשר למאות אסירותיו היהודיות של המחנה החיצוני Neustadt-Glewe.⁵⁶ באופן דומה, ניצולות רוונסבריק נמצאו וסיפוריהן תועדו על ידי חוקרות מקומיות של מחנה העברה Wittenberg ⁵⁷ ושל Frankfurt/Walldorf (מחנה חיצוני של.(Natzweiler ⁵⁸

באשר למידע שסופק על ידי ניצולים לאחר המלחמה: ישנן עדויות שניתנו על ידי ניצולות (יהודיות ולא־יהודיות) במהלך משפטיהם של מפקדי ה SS של רוונסבריק, השומרים והרופאים. למרות שהמשפטים העיקריים של סגל ה SS של רוונסבריק התקיימו בהמבורג ב 1946–48 וב Rastatt ב 1946, היו חקירות משטרה אודות סגל המחנה גם מאוחר יותר ב 1970. בארכיוני המסמכים המשטרתיים של יד ושם ישנן כמעט 100 עדויות של ניצולות רוונסבריק שמותיהן של כמחצית מאלה אינם מצוינים בכל מסמך מתקופת המלחמה.

באשר לרישום של קבוצות שלמות של ניצולים, רשימה חשובה הייתה זו של יהודים ניצולי מחנות ריכוז שהגיעו לשוודיה ב 1945, אשר נערכה ופורסמה על ידי הקהילה היהודית בסטוקהולם⁵⁹. ברישום חשוב זה צוינו תאריך ומקום לידה, אך לרוע המזל לא צוין המחנה ממנו הניצולים פונו. יחד עם זאת, בתכתובת הענפה של ניצולים רבים עם משרדי הקהילה היהודית בסטוקהולם בשנים הראשונות לאחר המלחמה,⁶⁰ קיים ציון למחנה או למחנות בהם שהו הניצולים; מכאן יכולנו להוסיף כמות גדולה של שמות ונתונים למחקר הנוכחי.

הרישום השיטתי החשוב ביותר של ניצולי שואה החל בארה"ב רק בשנות ה 80 הודות לעובדה כי הניצולים האמריקאים התבקשו לרשום את כל המחנות בהם הם נאסרו, מרשם ניצולי השואה היהודים בוושינגטון DC סיפק לנו את המידע החשוב אודות הישרדות ומקום התיישבות וכן את שמותיהן של מאות ניצולות רוונסבריק שלא היו ידועים לנו מכל מסמך אחר.

באשר לשאלונים וראיונות: שתי קבוצות חשובות של ראיונות מוקדמים עם אסירות רוונסבריק לשעבר הן אלה שנערכו על ידי ה Polish Institute of Sources ב־ Lund⁶¹ ב 1945 ובתחילת 1946⁶² וכן אלה שנערכו בבלגיה ב 1956⁶³. בשנים האחרונות של ה 20 החלה חלוקה שיטתית של שאלונים ונערכו ראיונות של ניצולות רוונסבריק (ושל ניצולים שהיו אסורים במחנה כילדים) על ידי קבוצת מחקר ישראלית.⁶⁴ רוב הראיונות היו של ניצולים ישראלים, אך ראיונות נוספים שנערכו על ידי קבוצת המחקר הגרמנית התקיימו בגרמניה, צ’כיה, אוסטריה, הונגריה, שוודיה וארה“ב. בשל חלוקת השאלונים (בסיוע ה Washington Registry) לקבוצה גדולה של ניצולים בארה”ב ותכתובת מאוחרת יותר עם רבים מהם, 30 ניצולים (או קרובי משפחתם) ענו באדיבות על שאלותיי באשר לתקופת המאסר שלהם ברוונסבריק ובמחנות עבודה לאחר מכן, כמו גם אודות גורלם של חברותיהם האסירות. לשם בירור מדויק יותר אודות תאריכים ונסיבות של אירועים מסוימים, ערכתי עשרות ראיונות טלפוניים וסוגי התקשרות אחרים, בעיקר עם ניצולות ישראליות אשר ענו על השאלונים שלנו, אך גם עם ניצולים נוספים בארה"ב, קנדה, אוסטרליה והונגריה.

30 הביוגרפיות באורך מלא ו 101 הביוגרפיות הקצרות אשר נכתבו על ידי ניצולי רוונסבריק היהודים הנם מקורות מידע רבי ערך. ישנן גם שש ביוגרפיות באורך־מלא וכמה קצרות שנכתבו על ידי ניצולות לא־יהודיות של רוונסבריק אשר בהן מצאתי מידע חשוב באשר לשמות, מספרים וגורלות של אסירות יהודיות. לבסוף, ישנם תשעה מחקרים משמעותיים המתייחסים לאסירות ולאסירים היהודים של רוונסבריק.

בעזרת כל המקורות שלעיל, שמותיהם של 16,367 נשים, נערות, ילדים (ומספר גברים) אשר בתקופה כלשהי היו אסורים במחנה המאסר לנשים רוונסבריק, יכולים היו להירשם, יחד עם ציון של אזרחות/לאום, תאריך לידה וסיבת המאסר הרשמית עבור רובם. עבור מספר גדול של אסירות צוינו גם מצב משפחתי, מקצוע ומסלול לפני הגעתן לרוונסבריק. כאשר וידאתי כי אסירה ניצלה, חיפשתי גם מידע אודות נסיבות השחרור והארץ בה השתקעה⁶⁵.

חלוקה לתקופות    🔗

ראינו לעיל כי אחוז האסירות היהודיות מתוך כלל האסירות שהגיעו למחנה הנשים השתנה במידה רבה במשך שש שנות קיום של רוונסבריק. כמעט ולא הייתה גם המשכיות בין אוכלוסית האסירות היהודיות של 1939 עד פברואר 1942 וזו של המשך שנת 1942. כמו כן, לא הייתה כל המשכיות בין אוכלוסית האסירות היהודיות של שנת 1942 לבין הנשים, הנערות והילדים היהודיים של השנה וחצי לאחר מכן. לאחר פער של חמישה חודשים. בסוף ספטמבר 1943, החלה להיווצר אוכלוסיה חדשה של אסירות יהודיות.

החלטתי לחלק את שש השנים של קיום המחנה לחמש תקופות עיקריות על בסיס חוסר המשכיות קיצוני זה. התקופות הן: תקופה I – מתחילת המחנה עד סוף ינואר 1942; תקופה II – מפברואר 1942 עד סוף מרץ 1943; התקופה השלישית – מסוף מרץ 1943 עד סוף יולי 1944; תקופה IV – מאוגוסט 1944 עד סוף 1944; תקופה V – ארבעת החודשים הראשונים של 1945. בחרתי את אוגוסט 1944 כתחילת התקופה הרביעית מכיוון שבמועד זה רוונסבריק החל להוות מחנה ריכוז מרכזי לנשים יהודיות. ב 1945, בשלב האחרון של המחנה, אלפי נשים יהודיות הגיעו אליו מאושוויץ וממחנות אחרים שפורקו.

אפשרי בהחלט כי, למטרת כתיבת היסטוריה של קבוצות אחרות של אסירות, חלוקה תקופתית שונה תהיה יעילה⁶⁶. כעת, אם כן, אתאר בקצרה את החלוקה לתקופות ההולמת והיעילה ביותר, לדעתי, לכתיבת ההיסטוריה של האסירות היהודיות ברוונסבריק.

תקופה I    🔗

במשך תקופה זו רוב האסירות היהודיות גרו יחד בבלוק אחד גדול. כמה מהן שהו כמעט שלוש שנים ברוונסבריק.

אנו יכולים לשחזר את שמותיהן החסרים של 304 נשים יהודיות שהגיעו במשך 12 החודשים – של 1940, של 1941 וינואר 1942 – עבורם כמעט ולא נשתמרו רשימות הגעה למחנה. שחזור זה מתאפשר בשל רישום מותן במשרדי הרישום של רוונסבריק או של Fürstenberg. בבתי קברות יהודיים בגרמניה ואוסטריה ובספרי המוות של אושוויץ מהשנים 1942 ו 1943⁶⁷, כמו גם במספר ארכיונים.⁶⁸ אין אנו יודעים במדויק את תאריכי ההגעה לרוונסבריק של אלה אודות נודע לנו רק בעקבות רישום מותן, מתוך כל המקורות האלה שמותיהן של 713 אסירות מהתקופה הראשונה ידועים לנו, למרות שקיימות עדויות לכך שמספרן היה גדול במידה ניכרת⁶⁹.

תקופה II    🔗

מפברואר 1942 עד מרץ 1943, כל (או כמעט כל) רשימות ההגעה למחנה, המכילות 554 שמות יהודיים, נשתמרו.

בתקופה זו עדיין היה קיים Judenblock. התקופה מתאפיינת ברצח המוני של בעיקר (אך לא רק) יהודים. מטרת הריגתן של האסירות הלא יהודיות בעלות המחלות הכרוניות הייתה לצמצם את הצפיפות הגדולה במחנה. יחד עם זאת, רצח אסירות מחנה הריכוז היהודיות שימש כמעין ניסוי־מקדים לרצח המאסיבי של יהודי אירופה על ידי גז רעיל. ראשית, בפברואר ומרץ 1942, כמעט כל האוכלוסיה היהודית של התקופה הראשונה הומתה בתא גז ה "Euthanasia״ בבית החולים לחולי נפש (Heil-und Pflegeanstalt) של ברנבורג, ליד דסאו (Dessau) במזרח גרמניה⁷⁰. מאוחר יותר, ב 5 לאוקטובר 1942, 522 אסירות יהודיות הוגלו למחנה ההשמדה (החדש אז) אושוויץ. ב 30 לינואר 1943, 12 מתוך 16 הנשים שהגיעו למחנה מאז אוקטובר 1942 נשלחו אף הן לאושוויץ. שמותיהן של עשר מהן מופיעים ב Sterbebuch של אושוויץ משנת 1943.

ידוע על תשע נשים יהודיות בלבד אשר שהו ברוונסבריק במשך התקופה הראשונה ושרדו את המלחמה, ועל ארבע נשים מן התקופה השנייה⁷¹. הודעות מוות אודות בין 392 ל 437 אסירות יהודיות (ואסירים יהודים רבים) של רוונסבריק מעידות כי הם הומתו בברנבורג⁷². ישנן 22 הודעות מוות ב Sterbebuch של אושוויץ אודות אסירות יהודיות שהגיעו בתקופה הראשונה. ישנן 365 הודעות מוות כאלה אורות אסירות רוונסבריק שהגיעו בתקופה השנייה. יחד 387 הודעות מוות באושוויץ אודות אסירות יהודיות של רוונסבריק בין אוקטובר 1942 ליוני 1943. ישנן 43 הודעות מוות במחנה רוונסבריק לפני פברואר 1943. ישנן גם הודעות מוות לא־רשמיות אודות 56 אסירות רוונסבריק יהודיות ללא ציון מקום המוות. כך, בסך הכל יש בידנו 997 הודעות מוות עבור 1225 השמות הידועים לנו בשתי התקופות הראשונות. מכיוון שידועות לנו רק 13 נשים ששרדו ושתיים שאולי שרדו, מידע אודות גורל 225 אסירות יהודיות מהתקופה הראשונה והשנייה עדיין חסר.

מכיוון שקיימות עדויות אודות 522 נשים שהוגלו לאושוויץ ב 5 באוקטובר 1942 ⁷³ ו 12 נוספות בפברואר 1943, כאשר ידוע רק על ארבע מתוכן ששרדו את מחנה ההשמדה, ניתן להניח כי 143 אסירות רוונסבריק היהודיות הנותרות שידוע כי נשלחו לאושוויץ באותה תקופה, אודותן לא קיימת כל הודעת מוות או עדות לכך שניצלו, נהרגו אף הן, ככל הנראה, באושוויץ.

על כן היו רק 112 נשים או נערות, מתוך אלה שידוע כי הגיעו לרוונסבריק בין פתיחת המחנה למרץ 1943, אשר אין כל עדות אודות גורלן.

ישנם, יחד עם זאת, טיעונים חזקים לסברה כי במשך התקופה הראשונה היו עוד מאות אסירות יהודיות במחנה אודותן לא ידוע לנו דבר. כפי שצוין לעיל, באשר לתקופה של 12 חודשים עבורה כמעט ולא נשתמרו רשימות הגעה למחנה⁷⁴, ניתן היה לשחזר רק 304 שמות מתוך הודעות מוות, בתי קברות וארכיונים; מכאן, אפשרי מאוד כי מספר ניכר של אסירות יהודיות נוספות אכן הגיעו למתנה באותם 12 חודשים.

להלן הטיעונים: לפי עדותה של האסירה הפוליטית הלא־יהודיה מריה סטורש (Maria Storch)⁷⁵, אשר באוגוסט 1942 הייתה Stubenalteste בבלוק 7, ב 18 לאוגוסט 1942 נשלחו 465 הנשים היהודיות של בלוק 7 למיידנק (לובלין).

בנוסף, לפי הנספח של אניז פוסטל־וינאי (Anise Postel-Vinay) לספרה של ז’רמיין טיו (Germaine Tillion) אודות רוונסבריק. טרנספורטרס קטנים יותר של אסירות יהודיות נשלחו לאושוויץ עוד בקיץ 1942, חודשים מספר לפני הטרנספורט של 522 אסירות יהודיות ב 5 לאוקטובר באותה שנה.⁷⁶ בנספח מס. 2 לספרה של טיון (כרונולוגיה של המחנה), מצוין גם טרנספורט של –בעיקר– אסירות יהודיות למיידנק (לובלין) אשר יצא מרוונסבריק בסוף מרץ 1942.⁷⁷ מן ההנחה כי דיווחיהן של מריה סטורש ושל אניז פוסטל-וינאי מדויקים, עולה כי במשך שתי התקופות הראשונות היו הרבה יותר מ 1264 אסירות רוונסבריק יהודיות אותן זיהיתי, מכיוון שהרשימה שלי אינה כוללת דיווח אודות שליחה למיידנק או לאושוויץ לפני אוקטובר 1942.

לפי העדויות ב Korherr Report מ 23 למרץ 1943, עד סוף 1942⁷⁸ הגיעו לרוונסבריק 1321 נשים יהודיות.⁷⁹ אם מספר זה מדויק וניתן להניח כי קורהר (Korherr) ידע כמה יהודיות הגיעו למחנה, יוצא כי רק 57 נשים יהודיות חסן חלה הידועות לנו בשתי התקופות הראשונות. מכאן, נראה בלתי סביר כי היה טרנספורט למיידנק שהכיל 465 נשים יהודיות, בעוד שייתכן כי התקיימו טרנספורטים קטנים יותר למיידנק או לאושוויץ כולם לפני 5 באוקטובר 1942.

ידוע לנו כי היינריך הימלר ערך בדיקה של המחנה ב 19 למרץ 1943;⁸⁰ ניתן לשער כי הוא התכוון לוודא את מילוי פקודותיו מ 29 בספטמבר 2 באוקטובר 1942 להפוך את כל מחנות הריכוז ברייך הגרמני – כולל רוונסבריק – ל judenfrei. ולשלוח את כל האסירות היהודיות הנותרות לאושוויץ או למיידנק⁸¹. לפי רולף קרלוביץ (Rolf Kralovitz). אותה הפקודה חלה על Sachsenhausen, דכאו, בוכנוולד ורוונסבריק.⁸² יחד עם זאת, בבוכנוולד נותרו אז כ 300 אסירים יהודים שסווגו כפועלי בניין “מיומנים”.

תקופה III    🔗

יש לזכור כי אבדו רוב רשימות ההגעה למחנה בין 25 לפברואר ו 30 לאוגוסט 1943. אין כל עדות ברשימות ההגעה הרשמיות להגעתן של נשים יהודיות למחנה בין 17 לפברואר ו 3 לספטמבר 1943. שמותיהן של שלוש יהודיות צרפתיות שהגיעו בתקופה זו נמצאו ברשימות משוחזרות של טרנספורטים צרפתיים. בפברואר או במרץ 1943 הגיעו גם מספר נשים מפולין ומברה"מ, אשר זהותן היהודית המוסווית תועדה רק לאחרונה; הצלחנו לזהות תשע מתוכן. מלבד עדויות אודות נשים אלה ומספר קטן של נשים מגרמניה ומצרפת. העדויות בידנו באשר לתקופה השלישית מתחילות בספטמבר 1943 ומגיעות עד סוף יולי 1944. ניתן לאפיין את התקופה בהגעתם למחנה של יהודים השייכים לקטגוריות מיוחדות, אשר בתקופה זו נשלחו למחנות ריכוז בתחום הרייך הגרמני אך לא לאושוויץ.

הקבוצות הגדולות ביותר המצוינות רשימות הגעה למחנה שנשתמרו. הן של נשים וילדים יהודים בעלי אזרחות רומנית, הונגרית,⁸³ תורכית או ספרדית אשר נאסרו בגרמניה, בלגיה, ארצות השפלה או צ’כסלובקיה. קבוצה מיוחדת נוספת כללה 92 נשים יהודיות אשר הגיעו מצרפת בטרנספורטים של חברי ה Resistance הצרפתי (טרנספורטים צרפתיים אלה נמשכו עד ינואר.(1945

כמו כן, החל מספטמבר 1943 הגיעה קבוצה מיוחדת נוספת – נשים ונערות ממוצא יהודי חלקי – אשר נקראו Mischlinge או Jiidin(nen) ersten Grades. למרות שבחודשים שקדמו לכך יהודיות־חלקית נשלחו מגרמניה לאושוויץ, פקודה זו ככל הנראה שונתה במחצית 1943. מעדותו של מספר מנשים אלה עולה כי בספטמבר 1943 נאספו באושוויץ נשים ונערות ממוצא יהודי חלקי,⁸⁴ שתיים מהן אף מתוך הבניין בו היו עצורות, לאחר שנבחרו ב“סלקציה”, לפני המתתן הצפויה בגז למחרת בבוקר.⁸⁵ טרנספורט גדול של 84 Mischlinge מאושוויץ הגיע לרוונסבריק ב 16 לספטמבר 1943; 56 Mischlinge נוספות הגיעו לרוונסבריק בין ספטמבר 1943 ויולי 1944.

בסך הכל ידועים לנו 657 שנות מן התקופה השלישית. מלבד שלוש נשים אשר הן רוונסבריק בתקופה השנייה – שתיים מהן למשך ימים ספורים שהו – והוחזרו מאושוויץ בטרנספורט ה Mischlinge. לא הייתה כל המשכיות בין אוכלוסיות האסירות היהודיות במחנה בתקופות השניה והשלישית.

חלק מהאסירות שהגיעו בתקופה השלישית נשארו ברוונסבריק למשך שנה או שנה ומחצה, כך שהיו במחנה גם בתקופה הרביעית ואפילו בתקופה החמישית. בעיקר בקרב יהודי ארצות השפלה ובלגיה בעלי אזרחות רומנית, הונגרית או תורכית 64 ילדים שרדו ויותר מעשרה מהם סיפרו אודות חייהם במחנה עד תחילת 1945 ב 30 בינואר 1945, רוב האמהות והילדים בעלי אזרחות הונגרית או רומנית נשלחו לברגן־בלזן. חודש מאוחר יותר ב 28 לפברואר 1945, בהתאם לדרישת הממשלה התורכית, האמהות והילדים בעלי הניירות התורכיים נשלחו לשדיה ומשם באנייה לתורכיה רשויות ההגירה התורכיות לא הכירו בהם כאזרחים תורכיים ורובם בחרו באזרחות בלגית.

בקרב קבוצות אלו בעלות אזרחות מוגנת־זמנית. 95 היו נשים מעל גיל 55. מתוך מספר רשימות הגעה למחנה מן התקופה השלישית שנמצאו בארכיון רוונסבריק והמכילות הערות הכתובות בעפרון, אנו למדים כי רבות מנשים אלה מתו ''מוות טבעי" או – עד אוקטובר 1944 – נשלחו לאושוויץ.

שמותיהן של שש אסירות יהודיות מן התקופה השלישית מופיעים ברשימות המוות של Mittwerda או של Uckermark. עם זאת, מעדויות של ניצולים עולה כי אסירות יהודיות נוספות מתקופה זו נהרגו בינואר 1945⁸⁶

למרות חשיבותן של עדויות ניצולים מן התקופה השלישית, הן מוגבלות לתיאור קורות הקבוצות שלהם. ככל הנראה, היו קשרים מצומצמים מאוד בין הקבוצות השונות של נשים וילדים יהודים שהגיעו לרוונסבריק בתקופה השלישית ומצמצמים אף יותר עם אלפי האסירות היהודיות שהגיעו בתקופה הרביעית.

תקופה IV    🔗

ב 2 לאוגוסט 1944 הגיע למחנה הטרנספורט הישיר הראשון מאיטליה⁸⁷ ובו 18 נשים יהודיות; 7 לאוגוסט 1944 הגיע טרנספורט גדול של משפחות יהודיות מטולוז⁸⁸, יחד עם – אך בקרונות נפרדים – אסירות פוליטיות מהRésistance הצרפתי.⁸⁹ לפני סוף 1944 ואף בינואר ופברואר 1945, נשים ונערות יהודיות, כמו גם מספר גברים יהודים, המשיכו להגיע למחנה מאיטליה ובטרנספורטים של אסירות פוליטיות צרפתיות.

יחד עם זאת, המאפיין העיקרי של התקופה הרביעית. מאוגוסט 1944 עד סוף 1944, הנו שטף של נשים, נערות ומספר ילדים יהודים מהונגריה, פולין וסלובקיה. דרך אושוויץ או דרך מחנה עבודה לאחר אושוויץ, או ישירות מבודפשט, מ Sered ו Presow בסלובקיה, משלושה גטאות פולניים, או ממחנה עבודה הפולני Czestochowa. במשך תקופה זו, התנאים ברוונסבריק הידרדרו במהירות בשל הצפיפות הנוראה. רוב היהודיות שהגיעו למחנה בתקופה הרביעית נשלחו במהרה למחנות העבודה החיצוניים של בוכנוולד, של Sachsenhausen, או של רוונסבריק עצמו.

במשך תקופה זו רוונסבריק הפך לשוק עבדים של ממש. מאות אסירות ״הוזמנו" מהמחנה ו״סופקו״ מדי יום. הזמנות רבות כאלה מתועדות ברשימות העברה מרוונסבריק וברשימות הגעה שנשתמרו למחנות עבודה חיצוניים⁹⁰. מרשימות אלה ידוע לנו גורלן של מאות אסירות רוונסבריק מתקופה זו. מרשימות העברה של שנת 1944 אנו לומדים גם את שמותיהם של מאות אסירות מהתקופה הרביעית אשר רשימות ההגעה שלהן לרוונסבריק אבדו. מרשימות העברה של שנת 1945, מרשימות מוות שנשתמרו ומעדויות של ניצולות, עולה בבירור כי אבדו רשימות ההגעה לרוונסבריק של מספר טרנספורטים יהודיים גדולים מאושוויץ, בודפשט, Sered,PreSow ו Czestochowa, אשר הגיעו למחנה בין אוגוסט לסוף דצמבר 1944. באשר לחמשת החודשים של התקופה הרביעית הצלחנו, מתוך כל המקורות, לזהות את שמותיהם של 10,585 אסירים יהודים – נשים, נערות וילדים – שהגיעו למחנה, כמעט שני שלישים מכלל אוכלוסיית האסירים היהודים שזיהינו בשש שנות המחנה.

תקופה V    🔗

התאריך 1 בינואר 1945 יכול לשמש לציון תחילתו של השלב האחרון, כאשר תא הגז של רוונסבריק החל לפעול, לפני סוף 1944 תם הרצח ההמוני בגז באושוויץ והגיע צוות משם לרוונסבריק כדי להקים תא גז במקום. תא גז זה פעל בין 1 לינואר ל 22/23 לאפריל 1945 והומתו בו עד 6000 אסירות. מתוך רשימות המוות החלקיות ביותר שנשתמרו ניתן להסיק כי לפחות 21.6% מהקורבנות היו יהודיות⁹¹.

מרשימות הגעה למחנה שנתגלו לאחרונה Warsaw National Archive, מרשימות העברה צרפתיות משוחזרות ומרישומי ניצולים בארכיונים שונים⁹², אנו למדים כי בינואר 1945 הגיעו למחנה מדי יום נשים יהודיות ממחנות אחרים, כמו גם מסלובקיה, איטליה, הונגריה ואפילו בטרנספורט צרפתי אשר הושהה במסלולו במשך זמן רב. יחד עם זאת, האירוע העיקרי בינואר היה תחילת הגעתן של לפחות 6000 ניצולות מפינוי אושוויץ המכונה Auschwitz Todesmarsch, אשר לפחות 60% מתוכן היו יהודיות. למרות שרכבת בעלת קרונות פתוחים הגעה באושוויץ כבר ב 15 לינואר, אלה שצעדו במסע הרגלי הנורא לא יכולות היו להגיע לרוונסבריק לפני ה 21 לינואר והמשיכו להגיע במשך ימים רבים בפברואר; רובן הועברו לשני מחנות העבודה החיצוניים הגדולים של רוונסבריק, Malchow⁹³ ו Neustadt-Glewe.⁹⁴ עוד בתאריך המאוחר 2 באפריל, 751 אסירות יהודיות Malchow נשלחו למחנות חיצוניים של בוכנוולד ליד לייפציג.⁹⁵

באשר לגורלן של אסירות יהודיות רבות אשר הגיעו למחנה במשך התקופה הרביעית ולא נשלחו לכל מחנה עבודה, אנו יודעים כי בינואר 1945 כמה נשלחו ל Meuselwitz, 700 נשלחו ל Penig ובפברואר כ 500 נשלחו ל Burgau.⁹⁶ במרץ, מספר גדול של ניצולי התקופה הרביעית ואסירים חדשים שהגיעו למחנה נשלחו ל ברגן־בלזן ול Mauthausen. טרנספורטים אלה ידועים לנו רק מעדויות ניצולים.

כפי שהוזכר לעיל, איננו יודעים האם ומתי, בדיוק, הופסק רישומן של אסירות חדשות שהגיעו למחנה. לא נשתמר כל מסמך הגעה למחנה מהחודשים מרץ או אפריל. מעדויות ניצולות למדנו כי במשך כל חודש אפריל אסירות יהודיות רבות הועברו לרוונסבריק, בעיקר ממחנות עבודה שפונו בשל התקדמות הכוחות הסובייטיים או בשל הפצצת מתקני התעשייה שלהם על ידי בעלות הברית⁹⁷.

בעשרת הימים האחרונים של אפריל. הימים האחרונים לקיום המחנה. היו יותר מ 1300 אסירות רוונסבריק יהודיות ששמותיהן זהו, אשר פונו לשוודיה – מרוונסבריק, מ Malchow ומרכבת מוות (שיצא Beendorf וסיימה את מסעה קרוב להמבורג, משם הניצולות פונו לדנמרק) כל זאת במסגרת ה Bernadotte-Aktion. ב 28 לאפריל, לאחר שרכבת הפינוי המיוחדת האחרונה לדנמרק עזבה ב 26 לחודש, החלה צעדת הפינוי בכפייה בפקודת ה SS של אסירות רוונסבריק לכיוון צפון־מערב⁹⁸, כאשר הגיעה לרוונסבריק יחידה של הצבא הסובייטי ב 10 למאי, נותר שם רק מספר קטן יחסית של אסירות חולות ואסירות שעבדו כרופאות ואחיות Revier (בית החולים לאסירות) – מתוכן מספר רופאות יהודיות בעלות זהות לא־יהודית בדויה ומספר חולות יהודיות⁹⁹.

רוב אסירות רוונסבריק היהודיות אשר השתתפו ב צעדות הפינוי מהמחנה הראשי Oranienburg/Sachsenhausen, Spandau, Malchow ו Leipzig- Hasag, כמו גם האסירות שנכלאו ב Glewe-Neustadt וב Wittenberg, פגשו ביחידות הסובייטיות¹⁰⁰.

חלק מניצולות צעדת הפינוי מרוונסבריק או – Malchow, או אלה שפונו Leipzig- Hasag, הצליחו בדרך כלשהי להגיע לנהר Elbe ולחצותו כדי להגיע לאזור שהוחזק על ידי צבאות בעלות הברית המערביות.

אלה אשר פונו ממחנה העבודה של בוכנוולד – Altenburg – כמו גם נצולות טרנספורט Burgau ואלה שהועברו קודם לכן לברגן־בלזן, פגשו ביחידות של בעלות הברית – בעיקר ביחידות צפון־אמריקאיות.

זו, אם כן, החלוקה לתקופות שערכתי עבור ההיסטוריה של האסירות – נשים, נערות וילדים – ברוונסבריק. החלוקה משקפת את השינויים העיקריים או את חוסר ההמשכיות המוחלט. בפרקים הבאים אנסה לתאר את תנאי החיים והמוות ואת המאפיינים העיקריים של אוכלוסיית האסירות היהודיות בכל אחת מחמש התקופות.

 

4. התקופה הראשונה    🔗

ב 9 ו 10 לנובמבר 1938 התרחש פוגרום בכל רחבי גרמניה (November Pogrom), אשר למרבה הצער עדיין מוכר בכינויו הנאצי, Kristallnacht), ולווה במאסרים רבים של גברים יהודים, רבים מהם בני נוער. חוקרים מסוימים מניחים כי פתיחת מחנה הריכוז לנשים ברוונסבריק היה קשור לאותו מאורע. אולם תכנונו ותחילת בנייתו של מחנה זה, אשר נפתח רשמית ב 15 למאי 1939, החלו הרבה לפני הפוגרום. האחוז הגבוה של יהודיות (לפחות 111 נשים) בקרב 800 האסירות הראשונות שהגיעו לרוונסבריק ממחנה הנשים הקטן Die Lichtenburg מוכיח כי, אפילו לפני רדיפתם האלימה של יהודי גרמניה בנובמבר 1938, נשים יהודיות כבר הפכו למטרה למאסרים. קודם להקמת מחנה ליכטנבורג היה קיים כבר מחנה Moringen, אשר נסגר במרץ 1938, חודשים לפני פוגרום נובמבר. במחנה זה נאסרו נשים יהודיות רבות. למרות שכמה מהן ניצלו על ידי משפחותיהן שהשיגו ויזות בעוד מועד, ידוע לנו אודות לפחות 22 נשים יהודיות אשר הועברו מ Moringen לליכטנבורג ומשם לרוונסבריק.

העובדה כי כה מעט נעשה למען הצלת נשים ונערות אלה בזמן שעוד היה אפשר, קשורה ללא ספק בחוסר דמיון ואף הזנחה מצד הארגונים היהודיים, וביניהם הארגונים הציוניים. הרשויות הנאציות בגרמניה, עד סוף 1938, אסרו וכלאו במחנות ריכוז הרבה יותר גברים יהודים מאשר נשים יהודיות, בעיקר כאשר גאה גל הרדיפות בפוגרום נובמבר. יחד עם זאת, במשך שש שנים של הגירה רבת־תלאות של יהודים מגרמניה, אחוז הנשים והנערות היהודיות המהגרות היה נמוך בהרבה מאשר זה של גברים ונערים יהודים, כך שבמפקד כלן הרשמי של 17 במאי 1939 נרשם מספר כפול של יהודיות לעומת יהודים באוכלוסיית הרייך הגרמני. מכאן נובע כי הרבה יותר נשים ונערות יהודיות גרמניות. לעומת גברים ונערים יהודים גרמנים, סבלו מאוחר יותר מהמאסרים, מהגירוש השיטתי למחנות ריכוז ומהרצח ההמוני.

אין Alte Ravensbrückerinnen יהודיות    🔗

האסירות הפוליטיות ברוונסבריק השתמשו בכינוי של כבוד: Alte Ravensbrückerinnen. הכינוי ניתן בעיקר לאלה אשר מספר האסירה שלהן היה נמוך מ 1000. ידועות לנו 125 אסירות יהודיות מהתקופה הראשונה אשר מספר האסירה שלהן היה כה נמוך. רק אחת מן llse Gostynski. שוחררה וכך ניצלה. האחרות נהרגו.

הרציונל להחלטתי לקבוע את סוף ינואר 1942 בסוף התקופה הראשונה הנו כי בתאריך זה החלו הגירוש וההריגה של כלל האוכלוסייה היהודית במחנה. בעוד שבשנים 1939, 1940 ו 1941 היו האסירות היהודית בתחתית ההיררכיה של אוכלוסיית האסירות, בחורף 1941–2 (לאחר פלישת הבזק הנאצית לברה"מ, בו בזמן שהמנהיגות הנאצית החליטה להוציא לפועל את “הפתרון הסופי”) הן סווגו בקטגוריה שונה לגמרי: כולן – זקנות וצעירות, חולות ובריאות – נדונו כעת לגירוש, במטרה ברורה להורגן. ידוע לנו כי יהודיה אחת, Lola Richter (שם נעורים Seeliger) אשר הגיעה למחנה בפברואר 1941, שרדה את התקופה הראשונה והשנייה ומתה ברוונסבריק במרץ 1943.

מכל מאות היהודיות אשר הגיעו לרוונסבריק עד סוף התקופה הראשונה, ידועות לנו רק תשע¹⁰¹ אשר שרדו את המחנה ואת המלחמה; חמש מתוכן סיפרו אודות שהותן ברוונסבריק. ארבע מתשע ניצולות יהודיות אלה מהתקופה הראשונה שוחררו מהמחנה לשם הגירה, הודות לכך שמשפחותיהן השיגו עבורך ויזות. שלוש מאלה ששוחררו שהו זמן קצר ביותר ברוונסבריק. על כן. העדויות המשמעותיות היחידות מתקופה זו הן אלה של Ida Hirschkron (אשר שהתה כמעט שנתיים במחנה) ושל.Herta S אשר שהתה במחנה כמעט תשעה חודשים).¹⁰²

Else Sinasohn הייתה הניצולה היחידה אשר שהתה זמן רב ברוונסבריק במשך שתי התקופות הראשונות, ולאחר ששרדה כמעט שנה באושוויץ שבה לרוונסבריק ב 16 לספטמבר 1943 בטרנספורט Mischlinge. לפי עדותה של Erna Korn (מס. רוונסבריק 23176; שמה כיום Erma de Vries),¹⁰³ שתיהן עבדו יחד במפעל Siemens ושרדו את המלחמה. מכאן עולה שElse Sinasohn שהתה גם בתקופות השלישית, הרביעית והחמישית ברוונסבריק. למרבה הצער ככל שידוע לי היא מעולם לא סיפרה את סיפורה.

שתי נערות יהודיות־למחצה, Hermine Hocke ו Rudolfine Burghardt, אסירות מחנה הנוער (Uckermark (Jugendschutzlager בקרבת רוונסבריק, הועברו לרוונסבריק ב 17 לפברואר 1943 ונשלחו לאושוויץ זמן קצר לאחר מכן; הן הושבו למחנה בספטמבר 1943 עם ה Mischlingstransport. אילו היו שורדות את המלחמה, אולי היו יכולות לספר לנו אודות גורלן של הנערות יהודיות־למחצה ב Uckermark. אך כמעט כלום אודות מחנה רוונסבריק במשך התקופה השנייה.

בקצרה, לשם שחזור סיפורה של האוכלוסייה היהודית בתקופה הראשונה והשנייה, אנו מוגבלים רק לסיפורים אישיים מעדויות, ראיונות ומכתבים של חמש ניצולות, כמו גם ל “Wachstein Letter”. Marianne Wachstein הצליחה לשלוח מכתב כאשר שהתה זמנית מחוץ למחנה עקב התמוטטות נפשית. ב 13 לאפריל 1940 בשהותה בבית חולים בווינה היא הצליחה לשגר מכתב ארוך לרופאה Dr. Wilhelm. מכתב זה הגיע לידי ארגון הצלב האדום הבינלאומי בג’נבה. במכתבה היא מתארת את התנאים האיומים בהם חיו האסירות היהודיות כולל העונשים הסדיסטיים בBunker.

Ilse Gostynski (שמה לאחר מכן Rolfe) דיווחה בהצהרתה ל Wiener Library בלונדון בשנות ה 50 כי “סך אופני ההטרדה הבלתי־משמעותיים לכאורה הפך את תנאי המחיה ברוונסבריק לבלתי נסבלים”.

Ida Hirschkron, בעדותה בנובמבר 1947 במשפט רוונסבריק הבריטי בהמבורג, סברה כי המניע ליחס לאסירות היהודיות, בעיקר במשך נעילתן ב“בלוק” שלהן בנובמבר 1939, היה אנטישמיות, וללא ספק היה יחס זה גרוע יותר מהיחס שקיבלו אסירות אחרות. מעדותה של Ida Hirschkron אנו אף למדים כי, כבר בנובמבר 1939, Olga Benario שימשה כ Blockälteste של ה Judenblock וכי היא נענשה קשות בשל מאמציה להקל את מצבן של האסירות היהודיות במשך הנעילה (המתוארת להלן).¹⁰⁴

Olga Benario־Prestes נולדה במינכן ב 12 לפברואר 1908,מתה בברנבורג,.1942

ביוגרפיה: Olga by Fernando Morais. בתרגום Ellen Watson

אפילו בתקופה נוראה זו, בחורף 1939, אנו למדים אודות פעילות תרבותית מדהימה אשר נערכה בבלוק 11 (ה Judenblock). שתי אסירות יהודיות, Käthe Leichter סופר פוליטית וסוציולוגית ו Herta Breuer, עורכת דין ווינאית, כתבו מחזה־תיאטרון בשם “Schumm־Schumm” פנטזיה אירונית שהוצגה על ידי האסירות. אסירה גרמניה לא־יהודיה, Clara Rupp, סיפרה באופן מפורט אודות מחזה זה: “פעם היה אפילו מחזה תיאטרון שלם, עם תלבושות, תכנייה עם טקסט, אך טקסט זה היה בדוי ונכתב עבור מפקד המחנה; רק הטקסט האמיתי הוצג”¹⁰⁵.

Marianne־Katharina (Käthe) Leichter.

שם נעורים Pick, נולדה בווינה – 20 לאוגוסט 1895, מתה בברנבורג, 1942.

Kathe Leichter: Leben. Werk und Sterben einer Österreichischen

Sozialdemokratin, von Käthe Leichter, Herbert Steiner (editor) Ibera Verlag, 1997.

עם זאת, Emilie Norbert, אשר שהתה ברוונסבריק בששת השבועות הראשונים של אותו חורף. הצהירה בתיאור שמסרה ביוני 1945 בארה"ב, כי היא זוכרת היטב את האווירה הגורפת של אימה, פחד ופאסיביות.

בראיון עם ¹⁰⁶Herta S.,Sabine Kittel אשר הגיעה למחנה בינואר 1942, ממש בסוף התקופה הראשונה (לפני המשלוח המאסיבי לברנבורג) ונכלאה ברוונסבריק למשך שמונת החודשים של התקופה השנייה, סיפרה כי הנשים היהודיות נבחרו לעבודות מלוכלכות, מאמצות ומסוכנות במיוחד, כמו למשל ניקוי תעלות הביוב. “למרות ההתעללות שכבר סבלה (בכלא הגסטפו של פראג) לפני שנשלחה לרוונסבריק,.Herta S עדיין לא הייתה מוכנה למה שהיה צפוי לה במחנה הריכוז והייתה כמעט שבורה פיסית ומוראלית בגלל תנאי המחנה”. בשל עזרתן ותמיכתן של האסירות הצ’כיות הלא־יהודיות, “היא הייתה מסוגלת מאוחר יותר להימנע מהעבודה המתישה בחוץ במזג האוויר הקר… ולקבל עבודה בבתי המלאכה”.

עדויות נוספות ליחס החמור במיוחד לאסירות היהודיות נמצאות במכתב המדהים והלא־מצונזר של Marianne Wachstein (הנזכר לעיל), מ 12 לאפריל 1940, כמו גם בגלויות ובמכתבים המצונזרים בקפידה שנשלחו בתקופה הראשונה על ידי אסירות יהודיות אשר נהרגו כולן בברנבורג¹⁰⁷. האסירה הפוליטית האוסטרית Helene Potetz תיארה את התנאים בקיץ 1940, וסיפרה כי אסירות בלוק־הענישה וכן האסירות היהודיות עבדו בעבודות קשות במיוחד, כגון שבירת סלעים ופריקת חומרי בניין מאוניות¹⁰⁸.

העדות היחידה לפיה נשים יהודיות בתקופה הראשונה לא קיבלו יחס שונה מזה שקיבלו אסירות לא־יהודיות, נמצאת במכתבה של Rosa Kliger ל Otto Leichter (בן־זוגה של Käthe Leichter אשר הצליח להגיע לארה"ב עם ילדיהם) מיולי 1941¹⁰⁹. נראה לי סביר ביותר כי המכתב מבטא מאמץ נואש לעודד את בן־הזוג אשר לא הצליח להציל את אשתו.

רוב האסירות היהודיות חיו בנפרד מן האסירות הלא־יהודיות ב Judenblock – ראשית היה זה בלוק 11, לאחר מכן בלוק 9 ובקיץ 1942 מאות נשים יהודיות שכנו בבלוק. 7 ¹¹⁰ ככל הנראה רובן עבדו גם בחוליות עבודה נפרדות. לא היו אז אסירות יהודיות, למעט Olga Benario-Prestes, בעלות עמדה שאפשרה להן לנוע בחופשיות ברחבי המחנה. מכאן, שההזדמנויות של אסירות לא־יהודיות לבוא במגע עם האסירות היהודיות היו מינימאליות. עדיין היו מספר יוצאות מן הכלל: מספר אסירות יהודיות פוליטיות, בעיקר אקטיביסטיות קומוניסטיות או סוציאליסטיות־שמאלניות מגרמניה ומאוסטריה, שכנו ב“בלוק הפוליטי” במגע קרוב עם חברות מפלגתן הלא־יהודיות, מגע אשר, במקרה של Olga Benario-Prestes, המשיך כאשר היא הועברה ל Judenblock ראשית כ Stubenälteste, ולאחר מכן כ Blockälteste. זהו המקרה היחיד הידוע לנו של אסירה יהודית בעלת עמדה כזו במחנה הראשי של רוונסבריק.

מכאן, יש בידנו מספר סיפורים בדיווח עקיף אודות החיים ב Judenblock והפעילות התרבותית־פוליטית שארגנו שם Olga Benario-Prestes והסופרת־סוציולוגית האוסטרית היהודיה Käthe (Marianne) Leichter לפני תום התקופה הראשונה. כך סיפרנו אודות פעילות תרבותית מדהימה – המחזה שהוצג ב Judenblock. בנוסף, ישנם מספר סיפורים אודות לימודים בJudenblock ונשתמ חומרי־הלימוד מהקורס בגיאוגרפיה שנתנה Olga Benario-Prestes ¹¹¹ לפי דיווחה של Maria Wiedmaier, היו שם הרצאות בספרות, פילוסופיה ופוליטיקה. היא מדווחת גם אודות “סולידאריות” מיוחדת בין אסירות בלוק 1 (האסירות הפוליטיות הגרמניות) לבין האסירות של בלוק 11, ברובן יהודיות גרמניות, כאשר הראשונות נטלו על עצמך את תפקידה Patenschatt (סנדקיות) והעניקו עזרה מעשית במזון, בביגוד ובתרופות.

קשה לבדוק עד כמה סיפורים אלה מדויקים. יחד עם זאת, ברור כי האסירות הפוליטיות הגרמניות היו מודעות לעובדה כי האסירות היהודיות קיבלו יחס גרוע בהרבה מזה שקיבלו הן עצמן. כשהן עבדו גם בימי ראשון, קיבלו פחות מזון, לא קיבלו מזון מיוחד לחולות ולא הותרה להן כניסה ל Revier. לפי עדותה של אסירה פוליטית גרמניה נוספת (שניתנה באוקטובר 1958 בפראג), Ilse Dolanski, בסתיו 1940 הבלוק היהודי כולו נענש בשל ארגון תכנית בידור לערב. על ידי מניעה מוחלטת של מזון במשך מספר ימים. בימים אלה. האסירות הפוליטיות הגרמניות נתנו לחברותיהן היהודיות את מנות הלחם שלהן אחת ליומיים¹¹². ביום ראשון אחד בינואר 1941, אשר היה יום מנוחה לשאר האסירות, הבלוק היהודי עבד בעבודות־חוץ. הטמפרטורה הייתה C 20°-. באותו הערב, כעונש, הן לא קיבלו אוכל ונאלצו לעמוד במשך שעות בשורה. האסירה הפוליטית Paula Lohagen ראתה את סבלן, “ארגנה” (גנבה) לחם, וביקשה מחברותיה לבלוק לעזור לה להביא את הנשים המותשות ביותר ל Revier ¹¹³.

סביר להניח כי האסירות הלא־יהודיות חיו בצל איומי עונשים כבדים מה SS באם יתחברו עם האסירות היהודיות, אך למיטב ידיעתי, לא דווחו מקרים ספציפיים של עונשים כאלה ברוונסבריק.

הרושם החזק ביותר מכל הסיפורים שבידינו שסופרו על ידי ניצולות לא־יהודיות הוא רושם של הבדלים משמעותיים. אפילו בתקופה ראשונה זו, בין אסירות פוליטיות גרמניות לבין יהודיות, ברמת הסבל, תנאי המחייה במחנה, תזונה ביגוד, צפיפות המגורים, גישה לטיפול רפואי, כובד מטלות העבודה.¹¹⁴ חומרה ותדירות של התעללות וענישה (אינדיבידואלית וקולקטיבית) וגם, ומעל הכל בנגישות לסוג איזשהו של עמדה ו/או מקום עבודה במחנה שאפשרו “ארגון” (גניבה) של מצרכים חיוניים ומצרכים להחלפה, כמו גם האפשרות לקבל חופש תנועה מינימאלי בתוך המחנה.

באביב 1942, האסירות הפוליטיות הגרמניות הגיעו להבנה כי המשאיות שנשאו נשים לא־יהודיות מבוגרות, נכות וחולות כרוניות, יחד עם כמעט כל האסירות והאסירים היהודים שהגיעו למחנה לפני נובמבר 1941, לא היו טרנספורטים אל Schonlager (מחנה לעבודה קלה) כלשהו, כפי שטען ה SS, אלא אל ברנבורג, שם הומתו האסירות והאסירים מיד עם הגעתם. אין זה ברור אם היו הם אז מודעים לעובדה כי היה הבדל בין חומרת איום־מוות זה, עבור חלק מהאסירות הלא־יהודיות לבין חומרתו עבור כלל קבוצת היהודיות; כמו כן, לא ברור אם הן חשבו על האפשרות להציל יהודיות מה״סלקציה" לגז. ידוע לנו כי בשלב מאוחר יותר – ב 1944 – מנהיגות האסירות הפולניות הצליחו להסתיר את ה Kaninchen (שפני ניסיון אנושיים לניסויים רפואיים) שלהן וכי מנהיגות האסירות הצרפתיות ניסו להסתיר את אסירות Nacht und Nebel (אלה שנאסרו בשל פעולות התנגדות – ללא הודעה למשפחותיהן), לאחר ששמעו שמועות אודות הסלקציות הקרבות. כמו כן, דווח כי מוקדם באפריל 1945, האסירות הצרפתיות סרבו לפינוי על ידי הצלב האדום השררדר ללא חברותיהן אשר היה צפוי מוות במרחק קילומטר מהן במחנה Uckermark.

סיפורי החיים של מספר אסירות פוליטיות יהודיות מהתקופה הראשונה סופרו ופורסמו: Olga Benario-Prestes ¹¹⁵, Käthe (Marianne) Leichter¹¹⁶,Rosa (Hiende Reise) Menzer ¹¹⁷, Ruth Grünspan ¹¹⁸. כל הארבע היו חברות פעילות בארגונים פוליטיים שמאליים.

Menzer, Rosa (Reise Hienda)

נולדה ב Plunge, ליטא - ינואר 1886, מתה בברנבורג, 1942.

ביוגרפיה: Verlag für die Frau, 1987, Sigrid Jacobeit, Kreuzweg Ravensbrück, Leipzig,

pp. 125–137.

Olga Benario הייתה גיבורה קומוניסטית פופולארית לפני,1933¹¹⁹ אך מעולם לא השתתפה בכל התנגדות אנטי-נאצית לאחר 1933 בגרמניה, מכיוון שלא שהתה בגרמניה מאז שנה זו. היא נשלחה לברזיל על ידי הקומינטרן והוסגרה לידי הנאצים על ידי הרשויות הברזילאיות לאחר דיכוי המרד הקומוניסטי שם, היא הגיעה ראשית לבתי כלא גרמניים (שם ילדה את בתה - האב היה הגנרל הברזילאי הקומוניסט General Luis Carlos Prestes; שמשפחתו הצליחה לקבל לידיה את התינוקת), לאחר מכן למחנה הנשים הקטן של ליכטנבורג ומשם לרוונסבריק עם 800 (לערך) האסירות הראשונות. קיימת עדות כי היא נשלחה ב 20 ליולי 1939 רוונסבריק לחקירה בברלין ושבה למחנה ב 16 לספטמבר 1939. לפי סיפורן של מנהיגות האסירות הקומוניסטיות הגרמניות, ניתנה בידה ברירה לשוב לאחר תקופת תפקידה כ Blockalteste לבלוק 1, בלוק האסירות הגרמניות הפוליטיות, אך היא בחרה בגבורה להמשיך לגור בבלוק היהודי. סיפור זה מוטל בספק, שכן היא נשלחה לברנבורג לא כאסירה פוליטית גרמנייה, אלא כיהודיה ככל היהודיות האחרות. אותו סיפור ממשיך ומציג אותה כאישה אמיצה ורבת־תושייה אשר שלחה הודעה אודות ברנבורג בפתק שהוטמן במכפלת שמלת האסירות שלה (מרגרטה בובר־נוימן, אשר התרשמה מיישוב דעתה ומאצילותה של Olga Benario, מספרת אף היא את סיפור הפתק, אך לפי גרסתה הייתה זו אשה אחרת – רופאה יהודיה – הטמינה את הפתק בשמלתה). היו שתי רופאות יהודיות בין אלה שנשלחו לברנבורג: Dr. med. Irene Langer (מס רוונסבריק 1005).Dr. med Bertel Jacoby רוונסבריק 4200).

סיבות רשמיות למאסר: מסמכי משטרה והמציאות    🔗

עד פברואר 1942, ניתנו מגוון סיבות למעצרן ומאסרן של נשים יהודיות (מפורטות להלן לפי תדירות; אף אחד אינו יודע לפרש את כולן בדייקנות – ייתכן והגסטפו וה SS המציאו מונחים אלה באופן אקראי): “politisch”, B.V., asozial, Rassenschande, Abschiebung, Ausweisung, (Befristete Vorbeugungshaft) ¹²⁰ Emigrant או Schulung (פוליטית, חרפת גזע, א־סוציאלית, מעצר מנהלי, גירוש, הגליה, מעבר גבול בלתי חוקי, או אימון).

במשך התקופה הראשונה התפלגות הסיבות הרשמיות למעצר השתנתה באופן משמעותי. בעוד שעד סוף 1939 54 נשים יהודיות סווגו כ“פוליטיות”, 65 כ“חרפת גזע” (Rassenschande), 19 כ“א־סוציאליות” (asozial), 10 כ“גירוש” (Abschiebung) וכיו“ב¹²¹ ו 3 כ”אימון" (Schulung), החל מ 21 1940 ועד סוף ינואר 1942 ה“פוליטיות” עברו במספרן את asozial כמעט שנעלמו: 81 “פוליטיות”, 70,Rassenschande Abschiebung8asozial 16,Rassenschande ו 5 “מעצר מנהלי”.(B.V.)¹²²

בתקופה הראשונה, בקרב האסירות היהודיות שסווגו כ״פוליטיות" היו נשים אשר היו פעילות בארגונים קומוניסטיים (לדוגמא, Olga Benario-Prestes, Rosa Menzer ו Herta Mehl) או סוציאליסטיים־שמאליים (.Dr Kathe Leichter). אפילו במשך התקופה הראשונה, ככל הנראה מספר לא מבוטל של נשים יהודיות גרמניות או אוסטריות אשר קטגוריית המאסר הרשמית שלהן הייתה “פוליטיות”, לא היו בעלות כל היסטוריה של פעילות פוליטית או חברות בכל ארגון פוליטי אנטי־נאצי. עניין זה מתברר מתוך המכתבים מעוררי החלחלה שכתב הנאצי Dr. Friedrich Mennecke לאשתו¹²³. הוא היה אחראי על הסלקציה של יותר מאלף קורבנות – נשים וגברים למוות בגז בברנבורג. כך, הוא מדווח כי אישה יהודיה אחת אשר הוטבלה ושצלב היה תלוי על ענק סביב צוארה, הורשעה בכך שניסתה להערים על הרשויות ועל כן סווגה כ״פוליטית“. ממסמכי משטרה שנשתמרו אנו למדים כי.Margot H, אשר נעצרה ב 1940 בהרשעה של זנות והונאת מלון (לא נמצאה לכך כל הוכחה) סווגה כ”פוליטית" ונשלחה לרוונסבריק.¹²⁴ מאוחר יותר, הסיווג “פוליטי” הפך לסיבה הרשמית הכמעט־אוניברסאלית למאסר יהודים במחנות ריכוז נאציים.

הסיווג Rassenschande, אשר במשך התקופה הראשונה היה שכיח כמעט כמו “פוליטי”, נעשה אף הוא תדיר ללא כל הוכחה – אפילו לא לפי חוקי הגזע הנאציים מסמכי משטרה מראים כי.Selma G,¹²⁵ אישה יהודיה. נעצרה בחשד של Rassenschande לאחר ארוחה עם ידיד יהודי מבוגר של הוריה, במסעדה אשר לא הייתה אסורה ליהודים.

נאספו מספר עדויות אודות חייהן ומותן של כמה אסירות יהודיות לא־פוליטיות מהתקופה המוקדמת, בעיקר בזכות מאמצים של קרובי משפחה שניצלו. ישנו פרסום של Prof. Reinhard Schramm. בשם Ich will leben¹²⁶ (אני רוצה לחיות) אודות סבתו Emma (Sara) Murr, b. Engel, ודודה־רבא שלו Selma (Sara) Fiedler, b. Engel, שתיהן מהעיירה Weissenfels ושתיהן נשלחו לרוונסבריק באשמת Rassenschande (חרפת גזע) או Beihilfe zur Rassenschande (סיוע לחרפת גזע). הוא מספר סיפור זה: האחיות Emma Murr ו Selma Fiedler הואשמו ראשית ב“פשעים” של אי תשלום מס מיוחד שהוטל על היהודים ושל אי מסירה של הסכו“ם העשוי מכסף שלהן. רק לאחר שלא נמצאה כל הוכחה ל”פשעים" אלה הופיעה אשמת ה Rassenschande. עדויותיו מראות כי המניע האמיתי לרדיפתן של נשים אלה (כמו גם של בנה של Emma Murr) ולרציחתן העתידית, הייתה לו בית חרושת קטן לנעליים שהיה ברשות המשפחה. שתי האחיות הומתו בגז בברנבורג.

Emma Murr, b. Engel

נולדה ב 3 באוגוסט, 1885, מתה בברנבורג, 1942.

ביוגרפיה:Reinhard Schramm, Ich will leben, Bölau, Weimar, 2001.

אנו למדים אודות קשר אמיתי בין אישה יהודיה וגבר גרמני “ארי” לאחר חקיקת חוקי הגזע של נירנברג, מתוך סיפור ששוחזר על ידי בתה של אסירת התקופה הראשונה. ¹²⁷

הוריה כבר היו מאורסים והתכוונו להתחתן זמן קצר לפני מועד חקיקת חוקים אלה, אך אף על פי כן האב נעצר ונאסר לעשרה חודשים. בתם נולדה ואז – למרות האיסור – אביה חזר אל אמה, אשר ילדה לאחר מכן את בתם השניה. האב נאסר שוב ביולי 1938, הפעם למשך שנתיים. זמן קצר לאחר מכן, האם. Irma Eckler. נעצרה והגיעה לרוונסבריק באביב 1939 עם מס. האסירה 928/574. לאחר שלוש שנים ברוונסבריק, היא הומתה בברנבורג (לפי הודעת רוונסבריק, היא מתה ברוונסבריק ב 28 לאפריל 1942). שתי הילדות הקטנות. אשר במהרה הופרדו וגדלו בנפרד (האחת אצל סבתה והשניה אצל משפחה אומנת) – במשך שנים רבות לא ידעו האחת על קיום השנייה ואף לא אודות מוצאן או אודות גורל אמן.¹²⁸

Irma Eckler.

נולדה בהמבורג, 12 ליוני, 1913, מתה בברנבורג, 1942.

ביוגרפיה:

Irene Eckler, Die

Vormundschaftakte 1935- 1958: Verfolgung einer Familie wegen “Rassenschande”: Dokumente und Berichte aus Hamburg, Horneburg Verlag, Schwetzingen, 1996.

סיבה נוספת למעצר בתקופה הראשונה הייתה “חציית גבול בלתי חוקית”. Rosa Kliger מווינה נדחפה אל מעבר לגבול הגרמני על ידי משטרת ארצות השפלה וכך הגיעה לרוונסבריק. בארכיוני הצלב האדום Arolsen נמצאים מסמכי המשטרה של Lea Rechtschaffen, b. Wirth¹²⁹. מאז 1919 היא חיתה בגרמניה, שם נישאה לאדם מעיירתה בפולין. היו להם שני בנים בגילאים 12 ו 13 אותם הצליחו להעביר למוסד יהודי בארצות השפלה. באוקטובר 1939. לאחר שאיבדו כל אפשרות להתפרנס, הם ניסו לחצות את הגבול לארצות השפלה יחד עם שני יהודים נוספים, אך איבדו כ ונתפסו על ידי המשטרה הגרמנית. הבעל נשלח ל Sachsenhausen והאישה לרוונסבריק, שם קיבלה ב 21 בדצמבר 1939 את מספר האסירה 2541. ב 15 לפברואר 1940 יידעו אותה כי בעלה, Schulim Rechtschaffen, מת מ“חולשה” – Sachsenhausen. ממסמך משטרה מתאריך 20 באוגוסט 1940 המציין את ה Palästinaaml (משרד פלשתינה) בברלין, אנו למדים כי מישהו ניסה לעזור לה להגר, אך המשרד המרכזי של הגסטפן סירב לאשר זאת Lea Rechtschaften הומתה בברנבורג.

מרגרטה בובר–נוימן מספרת אודות אישה אחרת, Ella Kroch מלייפציג. שתיהן הגיעו לרוונסבריק מכלא הגסטפו בברלין בתחילת אוגוסט 1940. בעלה של Ella Kroch וארבעת ילדיהם הצליחו לחצות את הגבול לארצות השפלה. היא ניסתה להסתיר את בריחתם על ידי כך שנשארה לזמן מה בדירתם – לאחר מכן ניסתה לחצות את הגבול בעצמה ונתפסה. מרגרטה בובר–נוימן ראתה אותה רוונסבריק כאשר ראשה מגולח והיא צועדת יחפה. היא הומתה בברנבורג¹³⁰ לאחר שקראו את ספרה של מרגרטה בובר־נוימן, קרוביה של Ella Kroch שלחו לה צילום קטן שלה.

מכיוון שאיננו יודעים את סיבות המסר הרשמיות של 304 אסירות יהודיות שהגיעו בתקופה הראשונה, משקל הנתונים (ראה טבלה 4.1) ביחס לכלל התקופה הראשונה הנו מוגבל.

טבלה 4.1

הבסיס התיעודי לאומדנים סטטיסטיים: השלמת הפערים

המסמכים החשובים ביותר הנם Zugangslisten (רשות ההגעה למחנה). מכיוון שהם מתעדים את תאריכי הגעת האסירות ולעתים גם את מקום המוצא של הטרנספורטים שלהן, שמות משפחה, שמות לידה, שמות פרטיים, תאריכי לירה סיבות רשמיות למאסר, מספרי אסירת רוונסבריק שהוקצו להן. ארצות מוצאם וקטגוריות “גזע”. רשימות הגעה כאלה נשתמרו עבור כמחצית אסירות רוונסבריק.¹³¹

ה Zugangslisten נשתמרו כמעט באופן מלא עד מרץ 1940, אך אלה של חמשת החודשים לאחר מכן חסרים, כמו גם אלה של תשעה וחצי חודשים של 1941 ¹³² מכיוון שמספרי רוונסבריק הוקצו בצורה עוקבת, ידוע לנו מספר האסירות שהגיעו בפערים הנ"ל, אך אין לנו כל מידע אחר אודותן.

למרות שהמחנה נפתח רשמית במאי 1939, רשימת ההגעה הראשונה שבידינו מתוארכת ל 11 בנובמבר 1939 ומתחילה עם מספר האסירה 1101. אין רשימות הגעה המציינות מספרי אסירות ננוכיס מזה, אך יחד עם זאת הין אסירות עם מספרים נמוכים יותר – לא ברור כמה. מספר alte Ravensbrückerinnen גרמניות “פוליטיות” ועדות־יהווה (IBV-Internationale Bibelforscher-Vereinigung) בעלות מספרים נמוכים יותר (רובן, אם לא כולן, הגיעו ממחנה ליכטנבורג) שרדו שש שנות מאסר במחנה.

ידועה רק אסירה יהודיה אחת עם מספר נמוך כזה, Ilse Gostynski. אשר שרדה כיון שהיא שוחררה זמן קצר לאחר הגעתה לרוונסבריק. רק שלוש אסירות יהודיות אשר היו במחנה בסוף התקופה הראשונה, שרדו ¹³³. מעריכים כי, בפתיחת המחנה, רק 800–600 מתוך 1101 הנשים הגיעו לרוונסבריק. למרות שנרשם כי הן הגיעו למחנה ליכטנבורג בין נובמבר 1938 ומאי 1939.

מסמך נוסף הנמצא בידינו, ה Kennkartenliste של 13 ביולי 1939, בו נרשמו כל 114 האסירות היהודיות אשר עדיין לא צייתו לחוק הרשויות הנאציות – לשלם עבור Kennkarte, משמר את שמותיהן של 82 אסירות יהודיות עם מספרים הנמוכים מ 1101. כל אחת מנשים אלה שילמה שלושה מארק כדי לקבל תעודת זהות יהודית מיוחדת. לא ידוע לנו מדוע יש להן מספרי רוונסבריק נמוכים יותר מאלה של הראשונות שנרשמו ברשימת הגעה. ב Kennkartenliste מצוין גם כי שמונה נשים לא יכלו לשלם.

מרשימת ההגעה הראשונה של 11 בנובמבר 1938 ועד זו של 28 לאפריל 1939. אנו למדים כי הגיעו 62 אסירות יהודיות חדשות שמותיהן של שש נשים נוספות (ללא מספרי אסירה) מופיעים בתחתית של מספר רשימות הגעה. בנוסף, יכולות היו להיות נשים יהודיות בעלות מספרי אסירה נמוכים מ 1101 אשר אינן מופיעות על גבי ה Kennkartenliste שהיה ברשותך ה Kennkarte הנדרשת.

ה Stärkemeldungen (הודעות הנוכחות) יכולות היו לשמש בסיס חשוב להערכתנו את אחוז הנשים היהודיות מתוך כלל אוכלוסיית האסירות, אך רק לתקופה מוגבלת. למרות שמילאו את הרשימות באופן יומיומי – לפחות עד אפריל 1942 רק שש נשתמרו, שלוש מ 1939 (עדיין על גבי מסמכים של ליכטנבורג) ושלוש – 1942. C Stärkemeldungen נרשמו בנפרד שבע קטגוריות של נשים לא־יהודיות וחמש קטגוריות של נשים יהודיות.

על גבי רשימת האסירות הנוכחות (Stärkeliste) הראשונה שנשתמרה מ 23 באפריל 1939, מופיעות 153 יהודיות מתוך 832 אסירות; על גבי זו של 24 במאי – 134 יהודיות מתוך 970; על זו של 24 ביוני – 127 מתוך 1048; ועל זו של 5 ביולי – 124 מתוך 1485. מכאן נובע שבמשך חודשיים וחצי בלבד. האוכלוסייה הכללית גדלה ב 653. בעוד שמספר האסירות היהודיות פחת, ב 29; אחוז היהודיות פחת. אם כן, מ 18.5% ל 8.7%.

כעת נבדוק את מספרי הנשים היהודיות כנגד ה Zugangslisten של משך זמן זה: מכיוון ש 11 נשים חדשות הגיעו 2 חזרו ורק אחת יצאה auf Transport (נשלחה לחקירה במקום אחר) במשך עשרת השבועות האלה, צריכות היו בסך הכול להיות 12 נשים נוספות ולא 29 פחות. נראה כי אפילו ביולי 1939, הרישום היומי של אסירות יהודיות היה בלתי מדויק.

מה גרם לאוכלוסייה הלא־יהודית לגדול עד כדי כך במשך תקופה זו? התשובה נמצאה על גבי Zugangsliste של 29 ליוני 1939: אז הגיעו 440 arbeitsscheue Zigeuner (“צועניות עצלות”); קטגוריה חדשה של אסירות נוספה ידנית לטופס הריק שלה Stürkemeldung (על גבי מסמכי רוונסבריק הן כבר נרשמו כarbeitsscheu/DR “צועניות עצלות מהרייך הגרמני”). הגירוש לרוונסבריק של נשות קבוצה גזעית מבוזה שנייה, הצועניות (סינטי ורומא), החל.

79 יהודיות הגיעו בין 6 ביולי וסוף 1939. עבור השנתיים הבאות, בין (בערך) שלושת החודשים של 1940 תשעה וחצי החודשים של 1941, לא נשתמרו רשימות הגעה. ¹³⁴

פער רציני זה במידע אודות האסירות היהודיות שהגיעו למחנה במשך 1940, 1941 וינואר 1942 ניתן להשלמה במידה רבה מתוך מידע שאספה החוקרת Barbel Schindler-Saefkow עבור ה Ravensbrück Gedenkbuch (ספר הזיכרון של רוונסבריק). ¹³⁵ הודות למאמציה, כמו גם למידע ממספר ארכיונים. ידועים לנו שמותיהן של 304 אסירות יהודיות נוספות אשר הגיעו ככל הנראה במשך הפערים של יותר מ 12 חודשים ב 1940, 1941 ועד פברואר 1942, עבורן לא נשתמרו רשימות הגעה. רוב השמות, התאריכים ומקומות המוות הנוספים הללו נמצאו במשרדי הרישום של רוונסבריק ושל העיירה הקרובה Furstenberg, בתיקי רישום המוות (Sterbebücher) של אושוויץ ובספרי הזיכרון ובתי הקברות של מספר קהילות יהודיות גרמניות ואוסטריות. מתוך 304 אלה, ידוע כי 177 הומתו בגז בברנבורג, 35 מתו ברוונסבריק ו 17 באושוויץ. מותן של כל האחרות לא נקשר בכל תאריך או מקום. אני משערת כי אף לא אחת מ 304 נשים אלה הגיעה למחנה אחרי ינואר 1942, מכיוון שמתחילת פברואר ועד תחילת אוקטובר 1942 רשימות ההגעה נשתמרו בשלמותן.

באשר לדיוק המידע אודות המספרים ותאריכי המוות של מאות אסירות רוונסבריק היהודיות אשר מתו בברנבורג ידוע לנו כי המידע הרשמי כי כולם מתו ברוונסבריק היה בדוי. מתוך מספר גדול של עדויות, כל אלה פונו לברנבורג ונרצחו שם בגז במשך פברואר ומרץ 1942; יחד עם זאת, במשרד הרישום של Fürstenberg תאריכי המוות שנרשמו היו בין פברואר ליולי 1942. נרשמו שם מקומות ותאריכי מוות דמיוניים לחלוטין. יחד עם סיבות מוות בדיוניות ואלה אף נשלחו בהודעות המוות לקרובים. מספר קרובים ובתי קברות בערי המוצא של המתות אפילו קיבלו צנצנות–אפר. הקושי בהשגת מידע מדויק, אם כן, הוא בשל העובדה כי רשויות הSS ניסו להסתיר את הרצח ההמוני שביצעו, בעיקר על אדמת גרמניה. הם הרגו כמעט את כל האסירים היהודים – נשים וגם גברים ממחנה הגברים הקטן הרצוף – של התקופה הראשונה בברנבורג, ליד דסאו (Bernburg/Saale) בתא הגז של הHeil-und Pegeanstalt (בית החולים הפסיכיאטרי) אשר שימש קודם לכן להמתת חולי הנפש והילדים המפגרים הגרמנים במבצע שנודע בשם “Euthanasie”.¹³⁶ ה SS אף הסתירו את העובדה כי הם רצחו שם מספר דומה של אסירי רוונסבריק לא־יהודים שהיו חולי נפש או לוקים בבריאותם, כמו גם מספר אסירות רומא וסינטי, 13 עדי יהוה ומספר נשים שנעצרו כ־asozial או כפושעות. אישה אחת מהקטגוריה asozial הייתה "זונה סדיסטית״ לא–יהודיה Else Krug, אשר בגבורתה סירבה להלקות אסירות בשוט וכעונש נשלחה למוות בברנבורג.¹³⁷

למיטב ידיעתנו, החל מ 3 בפברואר 1942. כ־ 1600 אסירות נשלחו על גבי כעשרה טרנספורטים (היו אלה משאיות או אוטובוסים על כל אחד הועמסן 160 אסירות) מרוונסבריק לברנבורג. במחקר החדש והמקיף, Das KZ Ravensbrück, מסיק Bernhard Strebel כי מחצית מ 1600 נשים אלה (800–700) היו יהודיות. היו שם, כמובן, גם גברים יהודים; החוקר מעריך את מספרם כ 139 לערך מתוך 298¹³⁸

בקרב האסירות ההודיות של התקופה הראשונה ובקרב אלו שעל גבי הרשימה הנוספת של אלו אשר ככל הנראה הגיעו במשך הפערים לפני סוף פברואר 1942, רק אודות 20 ידוע כי מתו מאוחר יותר באושוויץ. כמה מהן הצליחו לשרוד את ההשמדה המוחלטת–כמעט של אוכלוסיית האסירות היהודיות במשך פברואר ומרץ 1942, אולי בגלל שהגיעו למחנה לאחר הביקור הראשון של Dr. Mennecke ב 19 לנובמבר 1941 (כאשר הוא קיבל לידיו את רשימות האסירות והאסירים), או בגלל שהן נעדרו זמנית מרוונסבריק, או בגלל שעבדו בעבודה שנחשבה לחיונית, או בגלל שחיו מחוץ ל Judenblock. ¹³⁹

לאום, קבוצות גיל, מצב משפחתי ומקצועות אסירות התקופה הראשונה    🔗

לאום

הרשויות הנאציות שללו מיהודי גרמניה את אזרחותם הגרמנית. כתוצאה, הם פעמים קרובות לא רשמו את העובדה כי אסירים יהודים באו מגרמניה, כך שחלל הרישום השמור למוצא לאומי/אזרחות נותר ריק. כך גם לגבי נשים יהודיות שהגיעו מאוסטריה המסופחת ומהחלק המסופח לסלובקיה. למרות שאת רוב האסירות היהודיות הגרמניות שהגיעו למחנה רשמו עם השם האמצעי “שרה”, לא נעשה הדבר תמיד.

אני מניחה כי רוב אלה שהלאום שלהן לא נרשם הגיעו מהרייך הגרמני. את העובדה כי חלק מהאסירות הגיעו מצ’כיה, צ’כוסלובקיה או סלובקיה ניתן ללמוד ממסמכים אחרים, בעיקר מהודעות המוות, אשר בהן נרשמו ערי המוצא של המתות. מחקר אוסטרי עדכני מזהה 24 אוסטריות נוספות.

מתוך 711 אסירות התקופה הראשונה (ראה טבלה 4.2), הרוב המכריע – 550 – הגיעו מהרייך הגרמני. 56 ציינו כי מוצאן מצ’כוסלובקיה או צ’כיה ו 63 – נמצא כי באו מאוסטריה. (ראה גם תרשים 1).

טבלה 4.2

קבוצות גיל

קבוצות הגיל ¹⁴⁰ של אסירות מ 1939 ועד פברואר 1942 מוצגות בטבלה 4.3

(ראה גם תרשים 2, ע' 260).

טבלה 4.3

למרות שהוגבלנו על ידי העובדה כי תאריך הלידה של 16% מהנשים אינו ידוע, ניתן עדיין ללמוד אודות מבנה הגילאים של האסירות היהודיות בתקופה הראשונה: יותר מ 60% היו בין הגילאים 26 ו 55, לא היו ילדים, היו רק 5 נערות¹⁴¹ ורק קבוצה קטנה של נשים היו מעל גיל 65.

מצב משפחתי. ¹⁴²

למרות שלא היו ילדים ונערות היו יותר נשים רווקות –417 – בהשוואה ל 274 נשואות 6 גרושות ואלמנה אחת. עניין זה יכול בהחלט להעיר אודות מצבן הפגיע יותר של נשים לא נשואות, בעיקר מבוגרות, בתקופה הנאצית בגרמניה. סיכוייהן להגר היו מוגבלים יותר מאלה של הנשים הנשואות לגברים בעלי התמחות מסוימת או כישורים מקצועיים, כמו שסיכויי הגברים להשיג ויזות על בסיס החו“ל היו – למרות שמצומצמים – טובים בהרבה מאלה של הנשים. ההגירה לפלשתינה (א"י) הייתה קשה במיוחד לנשים רווקות, גרושות או אלמנות מכיוון שהיא אושרה על בסיס סיווגו/ה של מבקש/ת התעודה כ”בעל הון" (1000 לי"ש), או כ“פועל”. הנתונים בידינו מספקים מידע לקוי אודות מספר האלמנות או הנשים הנטושות בקרב אסירות אלה.

מקצועות

כדי ללמוד אודות ההרכב החברתי של קבוצה זו של אסירות יהודיות, יהיה זה יעיל לבדוק את מקצועותיהן. למרות שנתון זה נרשם רק עבור חלק קטן ביותר: ידועים לנו מקצועותיהן של 45 מתוך 711 נשים. מתוכן, היו 11 בעלות התמחות: שלוש רופאות, שתי עורכות דין, ארכיטקטית, מהנדסת, עיתונאית, אשת עסקים, אקדמאית (.Ph.D) ואפילו חזנית (למרות שבקרב כמעט כל הקהילות היהודיות תפקיד זה היה שמור אז לגברים); 11 אומניות ובעלות מלאכה מקצועיות; ו 23 עובדות רובן במשק־בית או במשרד. אפילו מידע מוגבל זה מראה כי הקבוצה כללה נשים בעלות השכלה גבוהה מהמקובל, כמו גם כמה מן הנשים חסרות־ההגנה ביותר.

 

5. התקופה השנייה – מברנבורג לאושוויץ    🔗

בין פברואר 1942 ל 17 בפברואר 1943, 553 אסירות יהודיות חדשות הגיעו לרוונסבריק. תקופה זו בת שנה אחת החלה עם הגירוש וההרג של רוב האסירות היהודיות של התקופה הראשונה בתא גז ה “Euthanasie” בברנבורג. אין לנו כל דרך למצוא במדויק כמה מתוך יהודיות התקופה הראשונה נותרו בחיים לאחר תום הרצח ההמוני של אסירי רוונסבריק בברנבורג. האסירות היהודיות החדשות שהגיעו למחנה, ודאי שידעו אודות האסון אשר, במשך שני החודשים פברואר ומרץ 1942, כמעט ורוקן את ה Judenblock.

שמונה חודשים בלבד לאחר הפינוי לברנבורג, ב 5 לאוקטובר, 522 אסירות יהודיות נשלחו לאושוויץ¹⁴³ ומספר אסירות יהודיות שהגיעו מאוחר יותר נשלחו לשם או ב 30 לינואר 1943 או לפני סוף פברואר 1943¹⁴⁴. במשך השנה, מסוף ינואר 1942 עד סוף פברואר 1943¹⁴⁵, המדיניות הנאצית החדשה של “הפתרון הסופי” יושמה במלואה ברוונסבריק.

מכיוון שאנו יודעים אודות ניצולה אחת בלבד מאושוויץ, Estera Markiewicz (Salajek), מקרב אלה שהגיעו לרוונסבריק בין פברואר 1942 ופברואר 1943, ידוע לנו מעט מאוד אודות האסירות היהודיות של התקופה השנייה. היו שלוש יהודיות בעלות זהויות בדויות לא-יהודיות – שתי פולניות וצ’כית אחת. הן לא שכנו בבלוק היהודי, שרדו את רוונסבריק וזוהו כיהודיות רק לאחר השחרור. Rosa (Rosette Susanna) Manus, מנהיגה יהודיה רבת־שנים וידועה היטב של תנועת הנשים של ארצות השפלה, נעצרה כאסירה פוליטית בארצות השפלה בזמן הכיבוש הגרמני ונשלחה לרוונסבריק לאחר שלושה חודשי מאסר בכלא באוקטובר 1941 – כלומר עדיין בתקופה הראשונה. היא הייתה בת 60 ושרדה ברוונסבריק עד מותה ב 28 לאפריל

1. נחסך ממנה גורל ברנבורג או אושוויץ, ככל הנראה בגלל ההגנה שהעניקה לה עובדת מגוריה עם האסירות מארצות השפלה הלא-יהודיות –ולא ב Judenblock.

Rosa (Rosette Susanna) Manus,

נולדה באמסטרדם –20 לאוגוסט 1881, מתה ברוונסבריק, 28 לאפריל, 1943. פמיניסטית הולנדית ממיסדות הארכיון הבינלאומי של תנועת הנשים.

ביוגרפיה:

C. M. Meijers, Een moderne vrouw van formaat. Leven en werken van Rosa Manus (Leiden, 1946).

טבלה 5.1 מציגה מידע אודות ארצות המוצא.

טבלה 5.1

ארצות המוצא (ראה תרשים 3)

השפעות המלחמה והכיבוש הגרמני ניכרות בארצות המוצא של האסירות היהודיות. מתוך 553 אסירות שהגיעו למחנה, פחות מחצי (190) הגיעו מהרייך הגרמני, 15 הוכרזו כחסרות אזרחות וידועות לנו 29 שהגיעו מאוסטריה. גם שלוש הקבוצות הגדולות הראשונות מהארצות הכבושות הגיעו בשנה זו: 110 מפולין, 101 מצ’כוסלובקיה/צ’כיה/סלובקיה ו 84 מארצות השפלה; 6 הגיעו מברה"מ ואוקראינה, 5 מצרפת, 4 מבלגיה, 4 מסלובניה וסרביה ו 3 מהונגריה. ארצות המוצא של שתיים אינן ידועות.

סיבות מעצר רשמיות

גם כאן, כמו בעניין ארצות המוצא, ניכרות השפעות המלחמה. עבור הרוב המכריע (485, 87.5%) סיבת המעצר הרשמית היא כעת פוליטית¹⁴⁶, כאשר כלל העם היהודי הוכרז כאויב גרמניה. מאלה הנותרות אשר נעצרו תחת הקטגוריות הקודמות, 31 היו Rassenschande, 20 asozial, שלוש B.V., אחת Abschiebung ו 14 – לא ידוע.

קבוצות גיל

בתקופה זו, קבוצת הגיל 36–45 היא הגדולה ביותר, אך הייתה גם קבוצה גדולה של נערות ואפילו קבוצה גדולה יותר של נשים מעל גיל 66. בתקופה זו ניכרים מעצרן ומאסרן חסר האבחנה של נשים מכל קבוצות הגיל (ראה טבלה 5.2, ותרשים 4, עמ' 262).

טבלה 5.2

מצב משפחתי

בתקופה השניה היו פחות רווקות (231) מאשר נשואות (294). במשך תקופה זו, יש לזכור, קבוצות גדולות של נשים הן מפולין, ארצות השפלה וצ’כוסלובקיה, שם לאוכלוסיות היהודיות היה סיכוי קלוש להינצל על ידי הגירה לפני הכיבוש הנאצי.

תנאי המחייה

מדהים לגלות כמה מעט ידוע לנו אודות חייהן של 553 נשים ונערות יהודיות ותנאי חייהן ברוונסבריק במשך שמונת החודשים עד ה 5 לאוקטובר 1942. ישנו תיאור אחד של תנאי עבודתן ושל ההזנחה הנוראה של צרכיהן הרפואיים. מרגרטה בובר-נוימן מתארת את גורלן של כ 30 יהודיות מבוגרות באמצע קיץ 1942¹⁴⁷. הן הגיעו למחנה זמן קצר בלבד לפני כן, ואולצו לפרוק לבנים מאונייה ולזרוק את הלבנים מאחת לשנייה ללא שימוש בכפפות. ידיהן, זרועותיהן ורגליהן היחפות נשרפו והתנפחו בשמש וידיהן דיממו מהלבנים החדות. ה Blockälteste שלהן הביאה אותן לטיפול ב Revier, אך רופא Schiedlausky,SS, צעק “!Judenweiber raus” והן סולקו משם במהירה. ביום הבא, כוויות השמש שלהן התכסו בשלפוחיות. הפעם התמזל מזלן, והחובשות האסירות חבשו אותן בתחבושות נייר. יומיים לאחר מכן, ה Blockälteste ניסתה לגרום לכך שהתחבושות יוחלפו, אך שוב פגשו ב Schiedlausky. כאשר הנשים פיתחו חום גברה ובקושי יכלו לעמוד, ה Blockälteste הובילה אותן שוב ל Revier והפעם הורשו להיכנס ותחבושות ניר שלהן הוסרו. רצפת המרפאה הייתה מכוסה בתולעים. מספר נשים נשארו בRevier ומתן מסיבוכי כוויות השמש שלהן¹⁴⁸.

.Herta S תיארה אף היא את העבודה בחוץ שהוקצתה לאסירות היהודיות כאיום מוות; היא טוענת כי היא עצמה שרדה אך ורק הודות לעזרתן של חברותיה הצ’כיות, אשר השיגו עבורה עבודות פנים.

בשונה מהתקופה הראשונה, אין בידינו דיווחים אודות חיי חברה או תרבות בקרב האסירות הודיות של התקופה השנייה.

הפינוי הגדול לאושוויץ

לא כל הטרנספורטים של אסירות רוונסבריק לאושוויץ יועדו לתא הגז. מספר אסירות פוליטיות לא-יהודיות נשלחו לשרת באגף הנשים החדש של אושוויץ כ Blockälteste Stubenälteste או Lagerläuferin. ידוע לנו אודות קבוצה של עדות-יהוה קיצוניות אשר נשלחו לשם כעונש, אך לא להמתה בגז. מספר אסירות לא-יהודיות נשלחו לאושוויץ למטרת עבודות מיוחדות.

טרנספורטים לאושוויץ אשר כללו אסירות יהודיות חלו ב 2, ב 5 וב 6 לאוקטובר 1942, 24 וב 28 לנובמבר וב 30 לינואר 1943. ב 2 לאוקטובר 1942, כמה אסירות יהודיות נשלחו לאושוויץ. ממסמכי אושוויץ שנשתמרו ידוע לנו גם כי ב 5 לאוקטובר 1942, המספר הגדול של 522 אסירות יהודיות הגיעו לשם¹⁴⁹. טרנספורטים נוספים חלו ב 6 לאוקטובר וב 24 וב 28 לנובמבר 1942. מסמך רוונסבריק מפרט כי ב 30 לינואר 1943, 12 אסירות יהודיות נוספות אשר הגיעו למחנה לאחר הטרנספורטים של אוקטובר, נשלחו לאושוויץ¹⁵⁰. ארבע הנותרות, אשר הגיעו למחנה ב 17 לפברואר 1943 מה Jugendschutzlager Uckermark, נשלחו לשם ללא ספק זמן קצר לאחר מכן.

פינויים אלה לאושוויץ התרחשו תחת צו המפורש של הימלר, מפקד ה SS, שניתן ב 2 לאוקטובר 1942 – המורה כי מחנות הריכוז על אדמת גרמניה ייעשו ל judennfrei (ללא יהודים).¹⁵¹

לא ידועה לנו זהותן של כל 550 הסירות היהודיות הללו אשר פונו. קיימים בידי שמותיהן של 20 אסירות יהודיות אשר הגיעו במשך התקופה הראשונה וידוע כי מתו באושוויץ; ידועים לנו גם שמותיהן של 391 אסירות יהודיות מהתקופה השנייה אשר מתו באושוויץ, כמו גם תאריכי המוות של 385 מתוכן – כולם בין אוקטובר 1942 וסוף מאי 1943. המקורות למידע אודות תאריכי מוות אלה הנם תיקי רישום המוות של אושוויץ (Sterbebücher) לשנים 1942 ו 1943. לאחר 1943, לא נשתמר רישום אינדיבידואלי של הרוגי אושוויץ. ההערכה המקובלת היא כי תאריכי המוות הרשומים בשני תיקי רישום המוות של אושוויץ הנ"ל, הינם מדויקים, או כמעט מדויקים. לפי תיקים אלה, נשות הקבוצה הגדולה ביותר – 310 – מאלה שפונו אז מרוונסבריק לאושוויץ, מתו עוד לפני סוף אוקטובר; 39 מתו בנובמבר, 14 בדצמבר, תשע בינואר 1943, תשע בפברואר, אחת במרץ, אחת באפריל ואחת במאי.

בתיקי רישום המוות של אושוויץ לשנת 1943 לא רשומים שמותיהן של אסירות רוונסבריק יהודיות כמתות אחרי יוני.

נתונים אלה מורים על כוונת ה SS להרוג אסירות אלו ולא להשתמש בהן ככוח עבודה. יחד עם זאת, כמה מהן – אולי הצעירות והבריאות ביותר, או אלו בעלות כישורי עבודה מסוימים או קשרים מיוחדים, הצליחו לשרוד לזמן מה. מכאן, ששתי הבחורות הצעירות ממחנה הנוער Jugendschutzlager Uckermark, כמו גם Else Sinasohn, הצליחו לשרוד לפחות שמונה חודשים באושוויץ ולחזור לרוונסבריק עם טרנספורט ה Mischlinge (ממוצא מעורב) בספטמבר 1943.

האסירה היחידה של רוונסבריק שנשלחה לאושוויץ בטרנספורט של 5 לאוקטובר 1942, אשר ידוע כי שרדה שם עד פינוי אושוויץ ב 18 לינואר 1945 (ואף ברחה במהלך צעדת המוות), הייתה.Herta S מפראג הנזכרת לעיל, אשר הגיעה לרוונסבריק בסוף התקופה הראשונה¹⁵².

 

6. התקופה השלישית – הקבוצות המיוחדות    🔗

בעת הביקור של הימלר ב 19 למרץ 1943, לפי פקודתו, לא אמורות היו להיות אסירות יהודיות במחנה. ה Judenblock חדל מהתקיים. בכל זאת היה מספר קטן של יהודיות אשר נשלחו לרוונסבריק גם לאחר אותה פקודה. Rosette Susanna) Rosa Manus), המנהיגה היהודיה רבת השנים והידועה היטב של תנועת הנשים של ארצות השפלה, אשר הגיעה עוד בתקופה הראשונה, מתה שם ב 28 לאפריל 1943.

בין מרץ לאוגוסט 1943 הגיעו למחנה 14 נשים יהודיות. אחת מהן נשלחה במהירה לאושוויץ ומתה שם. אוסטרית אחת, Irene Rumler (מס' רוונסבריק 19542) מ Klagenfurt וגרמניה אחת, Ilse Heinemann (מס. רוונסבריק 21816) מ Braunschweig, הגיעו (לפי מספרי האסירה שלהן) באפריל או במאי 1943 ושכנו בבלוק 1, בלוק האסירות הגרמניות ה“פוליטיות”. שתיהן עבדו במחנה בעבודות משרד, דבר שהיה בלתי רגיל עבור אסירות יהודיות.

16 נשים יהודיות נוספות הגיעו לפני 16 לספטמבר, כמעט כולן מהרייך הגרמני. לא ידועה לנו סיבת הישלחן לרוונסבריק בניגוד להוראותיו של הימלר.

אסירות בעלות זהות יהודית נסתרת

במרץ 1943, קבוצה של נשים בעלות זהות יהודית נסתרת הגיעה למחנה עם טרנספורט של אסירות הצבא האדום. קבוצה זו כללה לפחות עשר רופאות רוסיות או אוקראיניות, סטודנטיות לרפואה, חובשות ועובדת משרד. הן כולן חיו בבלוק 32 וביצעו את עבודת הרופאים, האחיות והחובשות Revier. כל העשר שרדו וזהותן ידועה¹⁵³.

לאחרונה סיפרו שתיים מהן את קורותיהן לפרטים, כולל אודות מוצאן היהודי ואת הנסיבות שהבין אותן לאמץ זהות לא־יהודית: Galina Matusova (לא רופאה אלא עובדת־משרד בצבא האדום), אשר עלתה לישראל ב 1992 ו Dr. Musja Klugmann, החיה במוסקווה. Dr.Klugmann עבדה בRevier של רוונסבריק עד מרץ 1944, כאשר, כעונש, היא נשלחה עם רופאות-אסירות סובייטיות אחרות לעבודה כעובדת ניקיון במפעל התחמושת של המחנה החיצוני של רוונסבריק – Barth. אסירה שלישית, Lidia Leschinska, אשר הכירה את כולך וחיה כיום ב Bremen, גרמניה, דיווחה לאחרונה אודות זהותן היהודית וקורותיהן של שבע האחרות. כמה מהן העידו בשנות ה 60 או ה 70 אודות קורותיהן במחנה, אך בלי לציין את מוצאן היהודי. רק ב 1995, ה Kalender שפורסם על ידי ה- Ravensbrück Memorial פרסם ביוגרפיה קצרה ותמונה של Jewgenia Lazarewna Klemm, עדיין בלי להזכיר כי הייתה יהודיה. היא הייתה פרופסור בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת אודסה, אשר התנדבה כחובשת לצבא האדום. היא שימשה כדוברת אסירות הצבא האדום והייתה אהודה ומכובדת. היא התאבדה בשנת 1947.¹⁵⁴

Jewgenia Lazarewna Klemm

נולדה באודסה, 1898. דוברת אסירות הצבא האדום ברוונסבריק. פרופסור לספרות באוניברסיטת אודסה; התאבדה, 1947.

ככל הנראה, כמה מרופאות וחובשות יהודיות אלה אשר שרדו את רוונסבריק שהו מספר שנים במחנות הגולאג לאחר המלחמה –,Musja Klugmann למשל, מ 1948 עד 1956. לאחר השחרור על ידי הכוחות הסובייטיים במאי 1945, חברתה הלא־יהודיה, Dr. Nikifora, שהתה מספר חודשים בבית הכלא של רוונסבריק עקב האשמות בדויות¹⁵⁵. סיפורן הטראגי של אסירות מחנות הריכוז אשר הגיעו מברית המועצות וניצלו – אך נשלחו ישירות לגולאג, אומת לאחרונה על ידי Prof. Jakow Samoilowitsch Drabkin, הקצין הסובייטי עטור-אותות ההצטיינות אשר נשלח באפריל 1945 לשחרר את רוונסבריק¹⁵⁶.

ידועה לנו גם אסירה פוליטית פולנית בעלת זהות יהודית חבויה, Kasimira Pawovska, b. Kagan, כיום Kazimira Bergman, אשר הגיעה לרוונסבריק ביולי 1943 וחיתה עם האסירות הפוליטיות הפולניות; היא עלתה מאוחר יותר לישראל¹⁵⁷.

הטרנספורטים הצרפתיים

קבוצה נוספת של אסירות שהגיעו בתקופה השלישית היו נשים אשר הגיעו עם טרנספורטים של אסירות פוליטיות מה Résistance הצרפתי. שלוש צרפתיות יהודיות הגיעו לרוונסבריק כבר באפריל 1943 ו 94 נוספות הגיעו ב 24 הטרנספורטים הצרפתיים לפני סוף התקופה השלישית (טרנספורטים אלה נמשכו בתקופה הרביעית ואפילו בתחילת התקופה החמישית).

מכיוון שרוב רשימות ההגעה הצרפתיות אבדו, לא ידוע לנו מי סווגה כיהודיה על ידי הרשויות הנאציות. עלינו להסתמך על רשימות ההעברה ששוחזרו על ידי חברות ה French Ravensbrück Committee (Amicale). ניצולות רוונסבריק צרפתיות אלה חשו כי שגוי יהיה לנקוט במונח “יהודי”, בעקבות השימוש-לרעה שעשו בו הנאצים. לאחר שהסברנו להם את עניין המחקר שלנו, ההיסטוריונית וניצולת רוונסבריק Anise Postel-Vinay זיהתה עבורי בטובה מתוך זיכרונה את אלה שידעה כי הן יהודיות. הודות למחקר של ה- French Ravensbrück Committee, ידוע גורלן של רוב הנשים בקבוצה זו: 47, כמעט חצי, שרדו ושבו לצרפת; על 12 ידוע כי מתו. גורלן של 38 הנותרות אינו ידוע.

הקטגוריות המיוחדות

כמעט כל האסירות היהודיות האחרות של התקופה השלישית השתייכו לקטגוריות מיוחדות אשר, בעת זו, נשלחו על ידי ה SS למחנות ריכוז בטריטוריה של הרייך הגרמני ולא לאושוויץ או למחנות השמדת פולניים אחרים.

Mischlinge

קטגוריה ראשונה כזו הייתה ה Mischlinge, נשים ונערות ממוצא יהודי-חלקית. בעוד נשות קטגוריה זו נשלחו בחודשים הקודמים מגרמניה לאושוויץ, צו זה ככל הנראה השתנה במחצית השנייה של 1943. טרנספורט גדול של 84 Mischlinge מאושוויץ הגיע לרוונסבריק ב 3 לספטמבר 1943; כמו כן 56 Mischlinge נוספות הגיעו למחנה בין ספטמבר 1943 וסוף יולי 1944. באוטוביוגרפיה שלה, הניצולה הישראלית Shoshana Heymann (שמה בזמן המלחמה Susanna Rosenthal) מדווחת כי, עוד ב 29 לפברואר 1944, כאשר אדולף אייכמן ביקר באושוויץ, הוא שם לב אליה בKommandantur (מִפקדת המחנה). מכיוון שהיא לא נראתה יהודיה, אייכמן ניסה לשכנע את Rosenthal כי מישהו במשפחתה חייב היה להיות ארי וביקש ממנה לספר לו על כך, בהבטיחו כי הוא אישית ידאג לה ויעבירה לרוונסבריק¹⁵⁸.

ברובו הגדול, Mischlingstransport זה מאושוויץ כלל נשים צעירות אשר שרדו מספר חודשים באושוויץ בתקופה של סלקציות מתמידות. רובן היו מגרמניה (53) או חסרות אזרחות (13) ודיברו גרמנית. הניצולות זוכות כי הייתה הכרזה באושוויץ כי יהודיות ממוצא מעורב צריכות להתיצב בפני הרשויות; ניצולה אחת מדווחת כי היא התיצבה כיון שסבתה הייתה לא- יהודיה¹⁵⁹. ניצולה אחרת מספרת כי היא ועוד נערה נאספו מהבלוק בו המתינו להמתה בגז בבוקר יום המחרת¹⁶⁰. למרות שהייתה צעירה ובריאה, היא לקתה בזיהום ברגליה בעת עבודת איסוף קני סוף על גדת אגם. רובה של קבוצת 84 נשים זו נשארה ברוונסבריק עד סגירת המחנה וצעדת הפינוי שלו ב 28 לאפריל 1945. ידוע כי שלוש מתו, 24 שרדו וגורלן של 57 אינו ידוע. מתוך 24 הניצולות הידועות. רק חמש סיפרו את סיפורן.

נשים אלה היו אולי במצב מעט טוב יותר ברוונסבריק מאשר שאר האסירות היהודיות בתקופה זו. למרות שהן סווגו –Jüdin/Mischling, כמה מהן הצליחו, ככל הנראה, להסיר את המשולש הצהוב משרוולן. לפי עדותה של Erna de Vries, שם קודם Erna Korn, הן הוכרחו להסיר את המשולש הצהוב. כאשר שלחה את בגדי האסירה שלה למוזיאון רוונסבריק בספטמבר 1998, היא כתבה כי “זה כמעט ונראה כאילו לא רציתי להיראות יהודיה… אני עומדת על כך כי המשולש המתאים, כלומר הצהוב, יצורף לאדום”¹⁶¹. ידוע לנו כי רובן עברו מבחן מיומנות למפעל Siemens וכי עבדו שם בתנאים שהיו מעט פחות נוראים מאלה של רוב מקומות העבודה שהוקצו לאסירות היהודיות. מסיפוריהן של לפחות שתי ניצולות Siemens,¹⁶² אנו מתרשמים כי מכיוון שעובדות Siemens הורשו, לאחר תקופה מסוימת, לגור יחד בצריפים ליד מקום העבודה שלהן מחוץ למחנה המרכזי, הן פיתחו קשרי חברות רחבים יותר ויכלו לתת עזרה הדדית. מאוחר יותר. כמה מהן קיבלו את ההזדמנות להצטרף לפינוי לשוודיה, כאשר קבוצה של עובדות Siemens הוצעדה אל השער הראשי של המחנה. שם חיכו להם משאיות הצלב האדום השוודי¹⁶³.

מפתיעה העובדה כי רק חמש ניצולות Mischlingstransport זה סיפרו את סיפורן, שכן אני משערת כי רוב חברות קבוצה זו, אשר גורלן אינו ידוע, שרדו. מפתיע גם כי הן לא נרשמו כניצולות שואה. הסיבה לכך היא אולי הקושי הגדול יותר ש Mischlinge רבות חוו בהשתלבות בחברה לאחר המלחמה, בשל חומרת בעיית הזהות שלהן. גורלן של חמש יוצאות הדופן הנ“ל תומך בהשערה זו. מתוך החמש שסיפרו את סיפורן, שלוש שהו במשך שנים בישראל, כך שהן באופן וודאי הזדהו כיהודיות, לפחות לתקופה מסוימת. הרביעית הפכה לפעילה קומוניסטית ב GDR Ravensbrück Committee ¹⁶⁴ החמישית, ניצולה בארה”ב, השחקנית והזמרת Silvia Grohs-Martin, כתבה ופרסמה את האוטוביוגרפיה שלה רק לאחר 55 שנות שתיקה¹⁶⁵.

Silvia Grohs-Martin

נולדה בווינה, 1918, אוטוביוגרפיה:

Silvie, New York, Welcome Rain Publishers. 2000.

אזרחות מוגנת

הקטגוריות הגדולה ביותר של התקופה השלישית היא זו של 312 אסירים יהודים – נשים, נערות וגם 64 ילדים – בעלי אזרחות שהעניקה להם הגנה מוגבלת, לפחות באופן זמני. מתוכם, 139 אחזו באזרחות הונגרית, 87 ברומנית ¹⁶⁶ 69 בתורכית, תשעה באיטלקית ושמונה בספרדית. כולם חיו מחוץ לארץ הרשומה כמקום אזרחותם ונאסרו על ידי הרשויות הנאציות בגרמניה, בעיקר בברלין ובלייפציג, כמו גם בארצות השפלה ובבלגיה, או שהועברו לשם מ Theresienstadt (טרזין). רוב הבוגרות בעלות הניירות ההונגריים או הרומניים נעצרו בארצות השפלה או בבלגיה, חיו שם לזמן מה וילדיהן נולדו שם. מכיוון שיהודים הולנדים ובלגים בתקופה זו נשלחו אוטומטית לאושוויץ. כנראה שחלק מאלה שטענו לאזרחות הונגרית, רומנית או תורכית כבר התאזרחו בארצות השפלה או בבלגיה אך חזרו לאזרחות של הארץ ממנה הגיע בן משפחה או מספר בני משפחה – וזאת כדי לקבל הגנה חלקית או זמנית.

קבוצות אסירות אלו היו שונות באופנים מסוימים מיתר אוכלוסיית האסירות היהודיות ברוונסבריק. הן נעצרו בקבוצות משפחה; רוב אלה שנעצרו בארצות השפלה שהו מספר חודשים במחנה המעצר Westerbork ואלה שנעצרו בבלגיה – במחנה המעצר Malines ((Mechelen. לאחר מכן, הגברים נשלחו לבוכנוולד והנשים והילדים לרוונסבריק. לראשונה בתולדות המחנה, ילדים יהודים וקבוצה גדולה של נערות יהודיות הגיעו כאסירים – 64 ילדים עד גיל 13 ו 24 נערות עד גיל 18: סה"כ 88 ¹⁶⁷; מתוכם, 32 הגיעו –Westerbork, 19 מבלגיה, 3 מדנמרק, 7 מברלין או מלייפציג והשאר ממקומות אחרים. במשך שהותם ברוונסבריק, לפחות שניים מהבנים, ביניהם Menachem Kallus (שם בזמן המלחמה (Otto Kallus הגיעו לגיל 13 והועברו למחנה הגברים. מפתיע ביותר כי רק ארבעה מילדים אלה ושתיים מהנערות מתו ברוונסבריק או בברגן-בלזן, למרות שבתקופה זו תנאי הדיור, ההיגיינה והתזונה במחנה הידרדרו במהירות. מכיוון שמצויות בידינו עדויות של בני אדם כה רבים אשר חוו את המחנה בגילאים הנוחים-להתרשם 8–14 וכה רבים מהם חיים בישראל, למדנו יותר מהרגיל אודות חיי קבוצה זו בשנת 1944 ברוונסבריק, כמו גם אודות קבוצה גדולה אשר הועברה לברגן-בלזן בשנת 1945.

Menachem Kallus

נולד בהאג, 11 ליוני 1932.

אוטוביוגרפיה:

Als Junge im KZ Ravensbrück.

Berlin, Metropol. 2005.

המידע החשוב הוא כי קבוצה זו של משפחות, בעיקר אלה שהגיעו מארצות השפלה, חיו בנפרד מקבוצות אחרות. אמהות הורשו לישון במיטות-דרגש שכנות לילדיהן. ככל הנראה, אמהות לתינוקות ולילדים הצעירים ביותר לא נשלחו לעבודה. במקרה של משפחה אחת אשר התינוק הקטן שלה בכה ללא הפסק, האסירות הפולניות ארגנו את דיור המשפחה בבלוק שלה Kaninchen (אסירות פולניות אשר עליהן נערכו ניסויים בניתוחי עצמות), שם התנאים היו פחות עוינים¹⁶⁸.

Lilli Gottfried, אז Rebecca Misrahi ה“תורכיה” בת השבע, מדווחת כי היא ואחיה ננטשו לחלוטין והתרוצצו בלי כל השגחה בין תעלות הביוב. היא מדווחת גם כי אמם ביצעה עבודות כבישים קשות וכי במקרה מסוים אמה הוכתה על ידי אשת SS, בעוד היא עצמה מנשקת את רגליה של אשת ה SS ומפצירה בה להפסיק¹⁶⁹.

כמה מקבוצות המשפחות, לפחות אלה שהגיעו מ Westerbork הצליחו להקים סוג מסוים של ארגון חברתי, אולי הודות לכך שיצרו קשרים חברתיים במשך מספר החודשים בהם חיו ב Westerbork. הניצולים זוכרים כיתת לימוד שהתקיימה לפחות למשך תקופה רבה אישה המלמדת בגרמנית¹⁷⁰. אלה שהגיעו מבלגיה, ככל הנראה לא הצליחו לארגן כל סוג של לימודים לילדיהן. אולי התקיים גן ילדים לילדים לפני גיל בית ספר, Martha Kralovitz, “הונגריה” מלייפציג, דיווחה במכתב לבנה שהיה אסיר בבוכנוולד, כי בתה Annemarie עבדה ברוונסבריק במקצועה כגננת¹⁷¹. היחידה ששרדה מטרנספורט זה מלייפציג, Eveline Schwartz, אז בת שלוש, מדווחת כי Annemarie הייתה כבר הגננת שלה ב Judenhaus של לייפציג¹⁷².

ילד גדול יותר, Arthur (Abraham) Stahl מ Westerbork, זכר כי היו לו מחברות ועפרונות –הוא כתב מספר סיפורים והיה מאוד גאה בפעילות זו. אחד מזכרונותיו העצובים ביותר הנו אבדנן של מחברות אלה בצעדה הכפויה האחרונה של טרנספורט האמהות והילדים לברגן בלזן ב 30 לינואר 1945¹⁷³. הבנים מדווחים גם אודות מספר משחקים בחוץ¹⁷⁴. שתי ילדות שהיו "חברות הכי טובות״ מספרות סיפור מדהים על היותן מוגנות למשך זמן די ארוך על ידי איש SS מבוגר, אשר ציווה מדי יום על האסירות שעבדו במכסת ה SS לרחוץ את הילדות ואף סיפק להן מעט מזון עבורון ועבור משפחותיהן¹⁷⁵.

הניצולים מספרים אודות אספקת מזון הולכת ומידרדרת, אודות רעב ואודות אם נמרצת במיוחד אשר טיפסה בלילה דרך חלון צריף המגורים כדי למצוא שאריות מזון בפחי האשפה של מטבח ה SS, בעוד בנה צופה פן יבואן שומרים. ברור כי האחריות ההדדית של אמהות וילדים תרמה לסיכויי ההישרדות שלהם. לתקופה מסוימת, לפחות, המשפחות היו בקשר עם הבעלים והבנים הבוגרים בבוכנוולד על ידי מכתבי מחנה שצונזרו בחומרה. כמה ממסמכים מרגשים אלה נשתמרו.¹⁷⁶

מכיוון שהיו אלה קבוצות משפחה, הן כללו גם נשים מבוגרות רבות. 57 נשים היו בגילאי 56–65; 43 נשים היו בגילאי 66 או יותר. בסוף מרץ 1944, היהודיות בעלות האזרחות ההונגרית איבדו את ההגנה שמנעה את שליחתן לאושוויץ. מהערות ידניות על מספר רשימות הגעה למחנה שנמצאו לאחרונה¹⁷⁷ אנו למדים כי שבע נשים, רובן בעלות אזרחות הונגרית, נשלחו לאושוויץ בין אוגוסט לאוקטובר 1944. מאוחר יותר, כמה נבחרו ב“סלקציה” למוות ב Uckermark, ה Jugendschutzlager (מחנה הנוער) בקרבת רוונסבריק שהוסב למחנה מוות.

הקבוצה השלישית בגודלה, 69 הנשים והילדים בעלי האזרחות התורכית. הגיעה למחנה בעיקר מבלגיה (ב 5 לנובמבר 1943) אך גם מברלין (ב 6 לדצמבר 1943). הקבוצה התורכית כללה שמונה ילדים וקבוצה גדולה במיוחד של 25 נשים מבוגרות – רבות מהן מתו במחנה או נשלחו למחנה המוות של רוונסבריק, Uckermark.¹⁷⁸

רוב האסירים בעלי אזרחות התורכית (אמיתית או בדויה) היו ממוצא ספרדי. גם בין אלה בעלי האזרחות הספרדית או האיטלקית ישנם מספר שמות ספרדיים. מקובל להניח כי היהודים ממוצא ספרדי לא נפגעו בשואה. קבוצה זו של משפחות, בעיקר בעלי האזרחות התורכית אשר חיו בבלגיה, הנה עדות לכך שההפך הוא הנכון; (קבוצה נוספת שרובה נשים צעירות ממוצא ספרדי אשר הגיעו מאוחר יותר לרוונסבריק – בעיקר מאושוויץ – הגיעה מיוון, כמעט כולה מסלוניקי).

האסירים ה“תורכים” אשר שרדו עד סוף פברואר 1945, “שוחררו” ב 28 לפברואר 1945 ¹⁷⁹ ועברו לשוודיה¹⁸⁰. הייתה זו תוצאת דרישתה של ממשלת תורכיה כי אזרחיה יושבו לתורכיה¹⁸¹. בעזרת הצלב האדום השוודי, הם הגיעו לשוודיה ונלקחו באנייה לאיסטנבול מייד לאחר תום המלחמה באירופה. הרשויות התורכיות. יחד עם זאת, סרבו לקבל אותם כאזרחים והם המתינו במשך שבועות בהסגר בקרבת איסטנבול – ואז יכלו להחליט לאיזו ארץ הם רוצים לשוב ולקבל אזרחות. ככל הנראה, רובם בחרו בבלגיה, הארץ ממנה הגיעו לראשונה.¹⁸²

רבים מניצולי הטרנספורט של אמהות וילדים מרוונסבריק אל הזוועות של ברגן-בלזן, שוחררו שם על ידי בעלות הברית המערביות ונשלחו להחלמה בשוודיה. לאחר שהות קצרה יחסית שם, הם התאזרחו שוב בארצות השפלה או בבלגיה. רבים מהילדים של קבוצות מיוחדות אלה אבדו את אבותיהם וחלק גם את אמהותיהם. בארצות השפלה, בעיקר, הם קיבלו במהירה טיפול טוב יחסית בבתי ספר יהודים וציוניים ובתנועות נוער. חלקם עזבו את ארצות השפלה ואת בלגיה והגיעו לארץ ישראל עוד לפני הכרזת העצמאות במאי 1948.

Stella Nikiforova b. Kugelmann

נולדה באנטוורפן, 29 ליולי 1939. ביוגרפיה קצרה:

Frauenkonzentrationslager Ravensbrück – Kalender 2000, Berlin, 1999.

סיפור מוזר במיוחד הנו אודות Stella Kugelmann, ילדה בת ארבע בעלת אזרחות ספרדית, אשר הגיעה למחנה עם אמה מבריסל ב 16 לדצמבר 1943. האם, פסנתרנית, התמוטטה זמן קצר לאחר הגעתן ומתה משחפת ביולי 1944, בבלוק השחפת ב Revier. ככל הנראה, ל Stella לא היה כל קרוב משפחה אחר בקרב הקבוצה מבלגיה. לפי הביוגרפיה של Charlotte Müller, לאחר מות אמה טופלה Stella במשך מספר חודשים על ידי האסירה הבלגית הלא-יהודיה Claire van den Boom בבלוק השחפת. זמן מה לאחר מכן, Claire van den Boom נשלחה כעונש למכרה מלח במחנה עבודה חיצוני¹⁸³. Stella “אומצה” אחרי כן על ידי קבוצת אסירות סובייטיות, חיה בבלוק שלהן ולבסוף נלקחה עמן לברה"מ. זהותה נודעה לה כאשר הייתה בת 19 ומאוחר יותר ביקרה את אביה –הוא שרד בבוכנוולד, נישא לניצולת רוונסבריק והיגר לברזיל. ל Stella, אשר שהתה שנים כואבות בבית יתומים סובייטי, היו זיכרונות מלאי חיבה מחייה במחיצת הנשים הסובייטיות ברוונסבריק – ימים אשר בהם, לדבריה, היו לה אמהות רבות. רק לאחרונה הפך סיפור נדיר זה למובן יותר, כאשר למדנו לדעת כי כמה מהנשים אשר “אימצו” את Stella, היתומה היהודייה, היו למעשה רופאות או חובשות סובייטיות של הצבא האדום. רבות מהן בעלת זהות יהודית נסתרת¹⁸⁴. לרוע מזלה של Stella, “אמה” המיוחדת Dr. Musja Klugmann וחברתה הלא-יהודיה של האם Dr. Nikifora (אשר בנה המאומץ נישא לאחר כן ל Stella) נאסרו שתיהן לאחר המלחמה על ידי הרשויות הסובייטיות.

בסך הכל שרדה קבוצה גדולה של אסירי התקופה השלישית עד סוף 1944, במשך כל התקופה הרביעית של המחנה, והיו גם כמה שנשארו שם עד שחרור המחנה. יחד עם זאת נראה כי לרוב הקבוצות – בעיקר קבוצות המשפחה מבלגיה, ארצות השפלה וגרמניה בעלות אזרחות מוגנת זמנית – היה קשר מועט ביותר עם האסירות היהודיות שהגיעו למחנה בתקופות הרביעית והחמישית – ואף קשר מועט בינן לבין עצמן. מבין חמשת תקופות המחנה, התקופה השלישית הייתה בעלת האחוז הגבוה ביותר של נשים ושל נערות ממוצא יהודי-חלקית (Mischlinge, Halbjüdin, Jüdin 1. Grades, Jüdin 2. Grades),.21% בעוד ידוע רק אודות 14 אסירות שמתו מתוך קבוצה זו של 140 אסירות. ידועות רק 32 אשר שרדו. האחוז הגבוה של אלה שגורלן אינו ידוע לנו –67% (94 נשים) – הנו מפתיע ודורש הסבר.

קבוצות המשפחה כללו 85 ילדים ובנות נוער ולפחות 100 נשים בגילאי 56 ויותר. 39.6% מנשים מבוגרות אלה מתו ברוונסבריק, נשלחו לאושוויץ, או הומתו בגז ברוונסבריק באביב 1945. באופן מפתיע, למרות תנאי המחנה שהידרדרו תדיר והעברתם של רבים מהילדים לברגן-בלזן ב 30 לינואר 1945, ידוע רק אודות ארבעה ילדים ושתי בנות נוער מתוך 85 הילדים ובנות הנוער, כי מתו ברוונסבריק או בברגן-בלזן; ידועים 40 ששרדו. בסך הכל, ידועים 233 (35.5%) מהנשים והילדים היהודים שהגיעו למחנה בתקופה השלישית אשר שרדו. לצלב האדום השוודי והדני היה תפקיד חיוני בהצלתן של 106 יהודיות שפונו מרוונסבריק בימים האחרונים לפני השחרור באוטובוסים, משאיות או רכבות; כמו כן, גם במסגרתן של קבוצות אסירות צרפתיות ןהולנדיות (לא יהודיות); במסגרתה של קבוצה מ Siemens; אלה שפונו לשוודיה לאחר שחרור ברגן-בלזן (ב 15 לאפריל) ואלה שפונו מטרזין יחד עם האסירים הדנים היהודים של המחנה. רוב אלה אשר בתחילה הועברו לרוונסבריק מארצות השפלה, הושבו לשם משוודיה. הצלב האדום השוודי תרם גם להצלתם של הנשים והילדים ה“תורכים”/בלגים, על ידי פינויים מרוונסבריק לשוודיה בתאריך המוקדם 28 לפברואר 1945 ושליחתם באונייה, לאחר שהות קצרה בשוודיה, לבלגיה דרך איסטנבול.

סיכום סטטיסטי של התקופה השלישית

קבוצות הגיל

ראה גם תרשים 5.

טבלה 6.1

מצב משפחתי

מתוך 517 הנשים מהתקופה השלישית מעל גיל 18, 194 (37.6%) היו נשואות בזמן מסוים.

אזרחות פורמאלית ואקטואלית

ראה גם תרשים 6.

טבלה 6.2

גורל

ראה טבלה 6.3 ותרשים 7.

טבלה 6.3

הנתונים מראים כי לאלה אשר הגיעו בתקופה השלישית (בין מרץ 1943 וסוף יולי 1944, אך מעטים בלבד הגיע לפני ספטמבר 1943) היו אחוזי הישרדות גבוהים בהרבה מאשר לאלה שהגיעו בתקופות הראשונה והשנייה, בהן כמעט כולם נרצחו. יחד עם זאת, אפילו קבוצה זו שהייתה מוגנת (לפחות באופן זמני וחלקי) לא הגיעה לאחוז ההישרדות המשוער עבור כלל אוכלוסיית אסירות – 50%; אחוז ההישרדות של קבוצה זו היה לא יותר מ 35.5%. לצלב האדום השוודי היה תפקיד משמעותי בהצלתם של 106 מתוך 235 אשר שרדו.

באופן יחסי, ידוע רבות אודות גורלם של חברי קבוצה זו אשר שהו במחנה בתחילת 1945, בעיקר מארצות השפלה ומבלגיה, למרות שמעט מדי ידוע אורך של ה Mischlinge. 83 ניצולות נרשמו. מספר גדול מתוכן 72 – ענו לשאלונים, סיפקו מידע או רואיינו באופן רשמי. שש ביוגרפיות קצרות או חיבורי זיכרונות קצרים, אשר נערכו על ידי אחרים פורסמו. שלושה מהם פרסמו ביוגרפיות באורך מלא אודות חוויותיהם הנוראות.

 

7. התקופה הרביעית – אוגוסט 1944 עד סוף 1944: הסכר נפרץ    🔗

לפני שנדון בשינוי הרדיקאלי שהתחולל ב 16 לאוגוסט 1944, אציין כי בין 2 ל 14 לאוגוסט, 18 אסירות יהודיות הגיעו למחנה עם טרנספורט מוורונה, איטליה. מכיוון שהיו שלושה טרנספורטים ישירים מאיטליה בתקופה הרביעית ושניים נוספים בחמישית, נדון בהם מאוחר יותר. בין 6 ל 14 לאוגוסט, 110 אסירים יהודים – נשים, נערות וילדים – הגיעו למחנה ישירות מצרפת, רובם בטרנספורט המשפחות היהודיות הגדול היחיד מצרפת (טולוז). הגעות של מספרים קטנים יותר של אסירות יהודיות, בלפחות שבעה טרנספורטים של אסירות צרפתיות פוליטיות מתנועות ההתנגדות, החלו באפריל 1943 ונמשכו במשך כל התקופה הרביעית; טרנספורט נוסף הגיע בתקופה החמישית, ב 24 לינואר 1945.¹⁸⁵ מאפייניהם הייחודיים של אסירות אלו יידונו בהמשך.

אוגוסט 1944: הגעת נשים ונערות יהודיות הונגריות ופולניות מאושוויץ

במחצית אוגוסט 1944 חל מפנה חשוב במשמעות מחנה הריכוז רוונסבריק עבור אסירות יהודיות – נשים ונערות. רובה הגדול של האוכלוסייה היהודית בגרמניה, אוסטריה, צ’כוסלובקיה, ארצות השפלה, בלגיה וצרפת הועברה מאז 1942 בעיקר לאושוויץ ולטרזין והאוכלוסייה היהודית של פולין הוחזקה במשך שנים בגטאות ובמחנות עבודה ולאחר מכן הועברה למחנות השמדה בפולין. בניגוד לכך, העברתם של יהודי הונגריה לאושוויץ החלה רק בסוף אפריל 1944.¹⁸⁶ עד אוגוסט, אלפים רבים הגיעו; רוב הילדים, האמהות עם הילדים הקטנים והנשים המבוגרות נרצחו עם הגעתם.

באותו זמן, החריף הצמצום באספקת הפועלים ממערב אירופה לתעשיית המלחמה הגרמנית. לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי ביוני 1944, מספר מועט יותר של עובדים מצרפת, בלגיה וארצות השפלה יכולים היו להגיע לגרמניה. כתוצאה כמויות גדולות של פועלי כפייה הובאו מפולין, אוקראינה ורוסיה הלבנה. מנהלי תעשיית המלחמה ושדות התעופה הצבאיים דרשו כי אסירי מחנות ריכוז המסוגלים לעבודה פיזית יובאו מאושוויץ כדי לכסות על הפער, ובכלל זה אסירים יהודים – גברים ונשים.

באוגוסט 1944, טרנספורטים גדולים של אסירות יהודיות – נשים ונערות הונגריות ופולניות – נבחרו בסלקציה באושוויץ והועברו לגרמניה. אנו יודעים אודות טרנספורט של 1700 – כולן סווגו על ידי ה SS כהונגריות יהודיות (למרות שמספר לא קטן מהן הגיעו מצ’כוסלובקיה או רומניה) – אשר הועברו מאושוויץ לעבודה בשדה תעופה צבאי בFrankfurt/Walldorf.¹⁸⁷ כ 30 מן הנשים והנערות בקבוצה זו מתו בFrankfurt/Walldorf בעת שהותן שם שארכה פחות משלושה חודשים. היתר הועברו לאחר מכן לרוונסבריק בין 23 ל 25 בנובמבר 1944.

בערך באותו זמן, טרנספורט של 500 אסירות – נשים צעירות ונערות, רובן יהודיות, אשר כולן נשלחו לאושוויץ מגטו לודז', הועברו מאושוויץ למפעל Krupp ב Neukölln שבברלין והגיעו לרוונסבריק בתאריך המאוחר – מחצית אפריל 1945.

החל מ 11 באוגוסט 1944 בערך, מספר טרנספורטים גדולים הגיעו לרוונסבריק מאושוויץ ובהם יותר מאלף נפשות – כולן נשים ונערות הונגריות. רשימות ההגעה של טרנספורטים אלה אבדו, אך אנו יכולים לשחזר את הנתונים מתיעוד הבדיקות הרפואיות של האסירות (Revierarten), מעדויות ניצולי טרנספורט למחנה העבודה Schönholz, מחנה חיצוני של Sachsenhausen, כמו גם משתי רשימות העברה למחנות העבודה החיצוניים של בוכנוולד – (Altenburg (Thüringen ו Neustadt (בקרבת Coburg).

מספר רשימות מהסלקציה שנערכה לאחר מכן, של אלן אשר לא היו מסוגלות עוד לעבודה בתעשיית המלחמה והעברתן הסופית חזרה לאושוויץ, נשתמרו בארכיון של בוכנוולד.

רובן של יותר מאלף אסירות אלה שהגיעו מאושוויץ נשארו ברוונסבריק למשך כשבועיים עד חודש בלבד ונשלחו לאחר מכן בקבוצות של מאות למחנות העבודה החיצוניים: Schönholz (100–200 נשים),¹⁸⁸ Altenburg (503 נשים)¹⁸⁹ וNeustadt (400 נשים,¹⁹⁰ יחד עם עוד לפחות 12 נוספות ששמותיהן אינם על רשימות ההעברה שנשתמרו).

ככל הנראה, כאשר הטרנספורט הראשון של 100–200 (ואולי אף עד 800) אסירות יהודיות צעירות הונגריות צ’כיות הגיע מאושוויץ, בשיא החום של אוגוסט, לא היה להן מקום במחנה והן ישנו במשך שבוע שלם על האדמה המכוסה באבק־פחם בין שני בלוקים.¹⁹¹ הן סבלו מיחסן של אסירות אוקראיניות אנטישמיות ואגרסיביות, אשר גנבו את מזונן. חלף שבוע עד שהותר להן להשתמש במקלחות.¹⁹²

להלן סיפורים קצרים של ניצולות אודות קורותיהן בשלושת מחנות העבודה החיצוניים אליהם נשלחו מרוונסבריק.

Schönholz

כמה מהטרנספורטים של אסירות יהודיות שהגיעו באוגוסט 1944 הועברו ל Schönholz מחנה עבודה חיצוני קטן של מחנה הריכוז Sachsenhausen-Oranienburg, כחודש לאחר הגעתן. הן עבדו מפל Argus עד מחצית אפריל 1945, בייצור חלקי מטוסים. ה SS פיקח עליה מדי יום עד שהן נכנסו למפעל. אך במפעל הן נתקבלו ביחס הפחות־עוין של הפועלים האזרחים, רובם גרמנים מבוגרים.

יחד עם זאת כמו במחנות עבודה אחרים, ב 25 לינואר 1945 שלוש מתוכן, ככל הנראה כאלה שנחשבו לבלתי כשירות לעבודה, הושבו לרוונסבריק דרך Sachsenhausen, קיבלו מספרי רוונסבריק חדשים והומתו שם בתא הגז.¹⁹³

באפריל 1945, עם התקרבות הכוחות הסובייטים, הנשים היהודיות אולצו לחפור תעלות. לאחר מכן הן הוצאו מהמתנה בצערה אל Sachsenhausen והמשיכו משם לכיוון Freistein. הן פגשו לבסוף בכוחות הסובייטיים ב 8 למאי. הן הונגריה ברכבת רק לאחר מספר חודשים – באוקטובר.

Altenburg

גילן של הנשים והנערות היהודיות ההונגריות בקבוצה השנייה אשר נשלחה ל Altenburg היה נמוך באופן משמעותי: רובן היו בין גילאי 19–35 וכל השאר בגילאים 36–45. בקרב 500 הנשים המופיעות ברשימת ההעברה, בנוסף ל 3 נוספות כי נשלחו ל Altenburg, היו 41 נערות, לא היו ילדים והיו רק 2 נשים מעל גיל 45. ברור כי הן נבחרו בסלקציה – ראשית באושוויץ ולאחר מכן שוב ברוונסבריק – לעבודה מפרכת בתעשייה. יחד עם זאת מותן של 127 לפני סוף המלחמה אומת – 26% מתוך 503 אשר נשלחו תחילה ל Altenburg; 123 מהן נשלחו מ Altenburg לאושוויץ להמתה בגז.¹⁹⁴ נמצאו שמותיהן של 27 ניצולות בלבד: 13 בארה“ב, 5 בישראל, 3 בשוודיה, 1 בהונגריה ו 5 שלא ידוע היכן התיישבו – בסה”כ פחות מ 6%. אודות גורלן של 348 (69%) מקבוצה זו אין בידינו כל מידע.

עדויות של ניצולות נודע לנו כי ב Altenburg עבדו במפעל המגלוון לוחות מתכת לטנקים וכי רק אלה שהוקצו לעבודות המפרכות ביותר קיבלו ארוחה ראויה אחת ביום ומים חמים לרחצה. נראה כי אף לא אחת מהניצולות שרואיינו היתה מודעת לגורלה של הקבוצה הגדולה שנשלחה לאושוויץ. בסוף המלחמה ניצולות Altenburg הוצאו מהמחנה בצעדה. למרבה המזל, ביום השלישי, כאשר הן קרבו לכוחות האמריקניים ב Waldenburg, שומריהן ברחו.¹⁹⁵

Neustadt בקרבת Coburg

יש בידינו מידע מועט אודות טרנספורט Neustadt – 400 שסווגו כיהודיות הונגריות (יחד עם עוד 11 שאינן נמצאות על רשימת העברה זו ל Neustadt)¹⁹⁶ – מכיוון שמצאנו את שמותיהן של 13 ניצולות בלבד ברשימת ההעברה ושל 12 שאינן ברשימה זו, 25 ניצולות בסך הכול (20 בארה"ב, 1 בקנדה ו 4 שלא ידוע מקום התיישבותן). ידוע כי 4 מתו במהלך המלחמה ואודות גורלן של 383 (96%) לא ידוע לנו דבר. יחד עם זאת, לפי עדותה של.Adele T, כל אלה אשר נשלחו ל Neustadt היו בחיים בסוף המלחמה¹⁹⁷. היא מדווחת כי הן נשארו למשך זמן קצר בלבד ברוונסבריק.¹⁹⁸ עם זאת,.Adele T ראתה ברוונסבריק מחנה גרוע יותר מאושוויץ־בירקנאו, בעיקר בשל תילי הגופות שנערמו סביב. בהשוואה, Neustadt היה “ההומאני ביותר” מתוך שלושת המחנות בהם שהתה. היה זה מחנה עבודה קטן יחסית, בו היו ימי עבודה ארוכים במפעל כבלי טלפון של Siemens. המקום היה נקי והיה בו מזון בכמות מספקת להישרדותן. למיטב זיכרונה, אף אחת לא מתה שם ואף אחת לא נשלחה חזרה לרוונסבריק, לאושוויץ או לברגן־בלזן. הן ננטשו במחנה כאשר הכוחות האמריקניים קרבו וצעדו יחד כקבוצה לכיוון צ’כסלובקיה, שם אנשים היו אדיבים וסייעו להן. לפי עדותה של הניצולה הקנדית Clara Rosenbaum (בתקופת המלחמה Clara Szabo), הן לא ננטשו במחנה אלא הובלו החוצה על ידי גדודי ה SS אשר באותו זמן כבר שינו את יחסם. במועד זה, שש מהאסירות ברחו והצליחו להגיע אל האמריקאים.¹⁹⁹

ניצולה נוספת,.Eva V, אשר נשלחה ל Neustadt יחד עם אמה ואחותה, מסרה אף היא תיאור מפורט.²⁰⁰ היא מאשרת כי אף אחת לא מתה שם, אך ראתה את תנאי המחנה כקשים: הן סבלו מימי עבודה ארוכים ביותר, חיו במבנים לא מחוממים, לא היו להן מקלחות, הן אולצו להשתמש בשירותים פתוחים ולא היו להן בגדים תחתונים תחת מדי האסירה המפוספסים ואף לא גרביים בתוך כפכפי העץ; האוכל היה מרק שבושל מירקות המשמשים בדרך כלל כמזון לחיות: “היה לנו קר, היינו מפוחדות ואומללות”.

Mühlhausen (Thüringen)

ב 24 לאוגוסט 1944, 500 נשים, כמעט כולן מסווגות כפולניות ויהודיות, הגיעו גם הן מאושוויץ. הן הובאו לשם זמן לא רב לפני כן מגטו לודז'. ביניהן היו 53 נערות ולא היו נשים מעל גיל 45. רוב ה Revierkarten (תעודות רישום רפואי) שלהן נשתמרו.²⁰¹ התעודות של רובן סומנו ב O.B. (ohnne Befend, כלומר – לא נמצא כל סימן למחלה). ידוע לנו כי מה שכונה “בדיקות רפואיות” הייתה העמדת־פנים גמורה, כאשר כל בדיקה ארכה בין דקה לשתיים. מעניינת העובדה כי מתוך שמונה הנשים אשר קיבלו תעודות המאשרות את היותן חולות (Krankenkarten) או שאובחנו כבעלות חשד לשחפת, ידוע על שלוש אשר שרדו.

מתוך הנשים בטרנספורט זה מאושוויץ ב 24 לאוגוסט, 7 (4.5%) ידוע כי מתו ו 123 (26%) שרדו, בעוד גורלן של 345 (72.5%) אינו ידוע.

העברה גדולה למחנה העבודה החיצוני של בוכנוולד, Mühlhausen (Thüringen), התרחשה בתאריך המוקדם 3 לספטמבר 1944. מרשימת העברה חלקית של 300 שמות עם מספרי רוונסבריק²⁰² ומרשימה שלמה שנמצאה מאוחר יותר של 500 נשים שהגיעו ל Mühlhausen,²⁰³ אנו למדים כי 477 מתוך 500 הנשים בטרנספורט זה מאושוויץ הועברו למחנה העבודה Mühlhausen וכי מאוחר יותר הן הועברו משם לברגן־בלזן. מרשימת ההעברה השלמה הנ"ל ל Mühlhausen (ללא מספרי רוונסבריק) אנו למדים כי העברה זו כללה גם 10 אסירות יהודיות נוספות אשר לא הגיעו עם הטרנספורט המדובר מאושוויץ. 10 מתוך 503 הנשים היו הונגריות ו 493 פולניות. אין בידינו מספרי רוונסבריק של הנשים הנוספות; להערכתנו הן הגיעו למחנה בערך באותו הזמן. באשר לגורלן, קיים מידע בשתי הרשימות שכותרתן “Liberated Jews in Sweden in 1945 arrived” (רשימות JS 1 ו 2).²⁰⁴ לבסוף, מתקבלת התמונה הבאה. מתוך 500 הנשים אשר הגיעו למחנה בטרנספורט מאושוויץ ב 24 לאוגוסט 1944, 482 נשלחו ל Mühlhausen ב 3 לספטמבר, לאחר עשרה ימים בלבד ברוונסבריק. Mühlhausen, הן עבדו במשך ששה חודשים בתעשיית הנשק של המחנה (Gerätebau GmbH).

Sally Lifschitz מתארת את החיים ברוונסבריק בין ספטמבר 1944 ואפריל 1945 כ“תנאי דיור וסניטציה גרועים ומזון מועט ביותר”. היא עברה ראשית בסלילת כבישים – עבודה שהיא מתארת כמסוכנת ושרבים נהרגו בה – ולאחר מכן ב Siemens.האסירות היהודית פחדו לבקש עזרה רפואית ב Revier, מכיוון שידוע היה שאף אסירה מעולם לא חזרה משם.

כדי להשלים את המספר העגול 500 על ידי Mühlhausen, הוספו לקבוצה מספר אסירות יהודיות אשר לא הגיעו בטרנספורט של 24 לאוגוסט ושמותיהן נמצאו על רשימת ה 500 שנרשמו ב Mühlhausen. שמותיהן של שלוש ניצולות נוספות אשר טוענות כי נשלחו ל Mühlhausen מופיעים על גבר מסמכים אחרים.

מה ידוע לנו אודות גורלן של כ 500 נשים אלה ב Mühlhausen? ממסמכי בוכנוולד אנו למדים כי ב 30 לאוקטובר 1944, ארבע נשים נשלחו לאושוויץ למותן;²⁰⁵ אנו יכולים לזהות רק שתיים מהן,²⁰⁶ מהרישום הידני “.Ausch” המופיע ליד שמותיהן בעמוד הראשון של רשימת ההעברה החלקית. אחת מתה ב.Mühlhausen ²⁰⁷

כל האסירות היו פולניות יהודיות (למעט עשר היהודיות הונגריות) ועבדו שעות ארוכות ב Gerätebau Gmb. היה זה מחנה עבודה קטן ו 503 יהודיות אלה היו האסירות היחידות בו. הן עבדו יחד עם פועלים אזרחים גרמנים, אנשים מבוגרים או פצועי־מלחמה, להם נאמר כי הנשים היהודיות היו חולות נפש. המפעל נסגר לבסוף בשל ההפצצות הכבדות.

ב 7 למרץ 1945, כל הפועלות־האסירות ששרדו הועברו לברגן־בלזן.²⁰⁸ בדרכן לשם, הרכבת הנעולה בה היו עצרה בתחנה בברלין בעת הפצצה. התנאים בברגן־בלזן תוארו כ“נוראים… רוב האנשים היו חולים… ישנים על הרצפה… מלוכלך מאוד… רבים מתו”.²⁰⁹ אסירות רוונסבריק אלה שהגיעו מ Mühlhausen שהו כחמישה שבועות בברגן־בלזן בתנאים הגרועים ביותר, לפני השחרור המוקדם של מחנה זה על ידי בעלות הברית המערביות ב 15 לאפריל.1945

מכיוון שלא היה כל רישום מוות בברגן־בלזן, איננו יכולים לאמוד בוודאות את מספר המתים שם לפני או אפילו מיד אחרי השחרור. משתי רשימות של אסירים יהודים שהגיעו לשוודיה (רשימות JS 1 ו 2), אנו יודעים כי 113 נשים מקבוצה זו פונו לשוודיה; 2 מהן מתו Malmö לפני סוף 1945.²¹⁰ בסך הכול, ידועות לנו 129 ניצולת Mühlhausen מברגן־בלזן, מהן רק 18 לא פונו לשוודיה. מאחר שמצאנו רק 26 ניצולות אשר הגיעו לארה"ב ו 3 שהגיעו לישראל, לא ידועה לנו ארץ התיישבותן של 100 ניצולות; ככל הנראה, רבות מהן נשארו בשוודיה.

מתוך עשר מן הטרנספורט מאושוויץ מה24 לאוגוסט אשר לא נשלחו ל Mühlhausen, שתיים שרדו ברוונסבריק ופונו משם לשוודיה.²¹¹ שלישית, חברתה של הניצולה האמריקאית Sally Lifschitz, נשלחה מאוחר יותר מרוונסבריק לברגן־בלזן ומתה שם;²¹² אסירה רביעית נשלחה למחנה העבודה החיצוני של בוכנוולד Taucha;²¹³ ידוע לנו כי שלוש מתו ברוונסבריק²¹⁴ ואודות שלוש נוספות אין בידינו מידע.²¹⁵

שלושה טרנספורטים מגטאות

גטו Czestochowa

הראשון מבין שלושת הטרנספורטים שהגיעו ישירות מגטו פולני ולא מאושוויץ, היה טרספורט קטן ובו 29 (או 30) אנשים מ Czεstochowa ב 3 לספטמבר 1944. טרנספורט זה כלל 4 ילדים ו 2 נערות; ידועה עובדת המוות של 1 מטרנספורט זה ברוונסבריק: אודות 13 ידוע כי שרדו – כולם פונו לשוודיה. מכאן, סביר להניח כי הייתה זו קבוצה מוגנת במידת־מה של משפחות שהצליחו להימנע משליחתן לאושוויץ לפני שנשלחו לרוונסבריק ולאחר מכן הצליחו להימנע גם משליחתן למחנה עבודה חיצוני.

גטו לודז'

ב 22 לאוקטובר 1944, טרנספורט גדול הגיע ישירות מגטו לודז' ובו 297 נשים, נערות וילדים יהודים. הוא כלל 35 ילדים ו 21 נערות, כולם (למעט 3) פולנים.

טרנספורט זה כונה “רשימת שינדלר השנייה”.²¹⁶התעשיין הגרמני Seifert, אשר בבעלותו היה מפעל בגטו לודז', ניסה ככל הנראה להציל לא רק את חייהם של מספר מעובדיו,²¹⁷ אלא גם מספר גדול של חברי האליטה של הגטו אשר שרדו, אלה מקורבים ל“שלטון העצמי” היהודי, כמו גם מספר מומחים – לדוגמא, שמונה רופאים (שתיים מהם נשים), כימאי, רוקח, מהנדס ועורך דין, רובם יחד עם משפחותיהם – על ידי מניעת שליחתם לאושוויץ. Seifert התכוון לגרום לכך שיישלחו ישירות Königs Wusterhausen, מחנה עבודה חיצוני של Sachsenhausen, שם הם היו אמורים לייצר בתי עץ מוכנים־מראש.

סביר להניח כי Seifert שיחד את רשויות ה SS, אך הצלחתו הייתה חלקית בלבד. ככל הנראה, הוא הצליח להביא 128 גברים ורק 23 נשים ישירות ל Königs Wusterhausen²¹⁸ אך 297 נשים וילדים הושארו ברוונסבריק כאשר הובטח להם כי מאוחר יותר יוכלו לחבור לגברים.

רבות מנשים אלה, אף על פי כן, הועברו במהירה ל Wittenberg, מחנה עבודה חיצוני של Sachsenhausen, לעבודה במפעל המטוסים Arado.²¹⁹ ביניהן היו שתי רופאות מלודז‘. לפחות 15 ילדים נשלחו בסוף דצמבר 1944, או בתחילת ינואר 1945, ל Sachsenhausen-Oranienburg, לפני שחברו לאבותיהם. כאשר Seifert דרש את שליחת הנשים כדי שיחברו לבעליהן ב Königs Wusterhausen, רשויות ה SS שלחו קבוצה של לפחות 16 נשים ב 27 לפברואר 1945²²⁰ 5 מהן מרשימת גטו לודז’, אך איתן נשלחו לפחות 11 יהודיות הונגריות חסרות כל קשר לקבוצה. ידוע לנו כי לפחות אחת מנשות לודז' וארבע מההונגריות מתו ב Königs Wusterhausen. ²²¹

עם הגעתם לרוונסבריק, כולם שוכנו בבלוק 22, יחד עם קבוצה של נשים צועניות (סינטי ורומא) אשר ילדיהן נלקחו מהן. Natan Borowiecki דיווח אודות תנאי דיור וסניטציה גרועים, כמו גם אודות Blockälteste ו Stubenälteste אשר התאכזרו לאסירות.²²²

הרופאה מלודז' Dr. Mina (Maria) Litwin דיווחה אף היא אודות הגעתם לרוונסבריק ואודות התנאים הנוראים שם.²²³ בתחילה היא היססה להודות שהיא רופאה, אך לאחר שנשלחה לבצע עבודות עפר קשות, היא וחברתה Dr. Elisabeth (Estera) Frenkel החליטו כי לא היה להן סיכוי לשרוד אם יבצעו עבודה כזו, על כן התנדבו לעבוד כרופאות עבור הטרנספורט ל Wittenberg, אליו נבחרו ב“סלקציה” 200–250 אסירות יהודיות. למרות שרבות אחרות, מן ההכרח, נבחרו בסלקציה מטרנספורט זה מגטו לודז', יכולנו לזהות רק את שתי הרופאות ו 33 אסירות אחרות מטרנספורט זה; ידוע כי 31 שרדו ו 2 מתו, בעוד גורלן של שתים נוספות אינו ידוע. Dr. Litwin עבדה ב Wittenberg ו Dr. Frenkel כאחות. השתיים מוקמו בחדר ששימש כמרפאה, אך בו ניתן היה לספק רק שרות רפואי בסיסי ביותר עבור הפועלות אשר נראו צועדות לידו מדי יום. Dr. Litwin וכמה עדות נוספות העידו כי האסירות היהודיות הוכו לעתים תכופות וכי לפחות אחת מהן הוכתה למוות²²⁴. האסירות נענשו על ידי מסדרים תכופים וארוכים בכל סוגי מזג האוויר.²²⁵ אחת מהפועלות שניצלו תיארה מאורע ב Wittenberg בו אנשי SS השתעשעו בכך ששפכו גזרים רקובים על האדמה כדי לצפות בנשים המורעבות כשהן רבות על ערימת הזבל. 28 אסירות יהודיות חולות אשר לא היו עוד מסוגלות לעבודה נשלחו חזרה לרוונסבריק וידוע כי הומתו.²²⁶

שתי הרופאות הצליחו לברוח מ Wittenberg מספר ימים לפני סוף המחנה. הצבא הסובייטי מצא את האסירות הנותרות נעולות בתוך המחנה, ללא מים או חשמל.²²⁷

הילדים והנערות השורדים מטרנספורט לודז‘, אשר הועברו ל Königs Wusterhausen, מספרים אודות תנאים פחות אכזריים שם. לפיהם, כאשר רכבת מוות מאושוויץ הגיעה לשם מאוחר יותר ועליה אסירים מתים וגוססים, הגברים מטרנספורט לודז’ הורשו לעזור לניצולים. יחד עם זאת, גם שם המזון לא הספיק לגברים שנאלצו לעבוד בעבודות מפרכות. ב Königs Wusterhausen היו עוד מספר מחנות וכולם שוחררו ב 29 לאפריל 1945, על ידי הצבא האדום. לפחות אחד מיהודי לודז' ניסה להעיד לטובת Seifert; אף על פי כן, Seifert הוצא להורג בצו בית משפט סובייטי בפולין.

אנו יודעים אודות 79 ניצולים מתוך 297 מטרנספורט לודז' אשר הגיעו ראשית לרוונסבריק (25.6%),²²⁸ מתוכם 20 ילדים ו 9 נערות. ישנו תיעוד למותם של 20 מתוכם. 37 ניצולים התיישבו בישראל (24 מתוכם ענו על שאלונים)²²⁹ ו 25 התיישבו בארה"ב. 15 פונו לשוודיה, מתוכם 7 התיישבו שם.

גטו Piotrkow

טרנספורט הגטו הפולני השלישי שכלל ילדים הגיע בתאריך המאוחר 2 לדצמבר 1944, מגטו Piotrków ובו 278 אסירים יהודים פולנים, מתוכם 57 ילדים, 22 נערות, והשאר נשים. הטרנספורט כולו היה תוצאה של מאמץ גדול של אמהות ודודות להציל את ילדיהן משליחה לאושוויץ.²³⁰ עד כמה הן הצליחו? ידוע לנו אודות 110 ניצולים (39.6%), 31 מתוכם ילדים (54.3% מכלל הילדים) ו 13 נערות (59%); 16 מהניצולים נרשמו בארה"ב, 22 בישראל, 8 התיישבו בשוודיה וארצות ההתיישבות של כל השאר אינן ידועות. ידוע מותן של 10 נשים, 2 ילדים ונערה אחת (יחד 13 או 4.3%): 5 בברגן־בלזן, 6 ברוונסבריק (4 מהם בתא הגז), 1 ככל הנראה נורתה בצעדת הפינוי מרוונסבריק ומקום מותה של 1 אינו ידוע. אנו יודעים כי לפחות 30 מחברי טרנספורט זה מPiotrków הועברו לברגן־בלזן וכי 25 מהם שרדו. ב 1 לאפריל 1945, 5 נשים הועברו ל Graslitz, מחנה עבודה חיצוני של Flossenbürg.²³¹ יחד עם זאת, רבות נשארו ברוונסבריק עד לימיו האחרונים, אחד ההיבטים המפתיעים של טרנספורט זה הוא כי אודות 80 מתוך 110 הניצולים ידוע כי פונו לשוודיה; שמותיהם מופיעים על רשימות היהודים שהגיעו לשוודיה באביב 1945. כמה מהם פונו מברגן־בלזן, אך מן ההכרח רובם פונו בטרנספורט האחרון של Bernadotte-Aktion $ –$רכבת ועליה מאות אסירות יהודיות שיצאה מרוונסבריק ב 26 או 27 לאפריל.

במהלך ספטמבר ואוקטובר 1944, תעשיית המלחמה הנאצית מצאה מקור נוסף לפועלי כפייה – האזרחיות הפולניות הלא־יהודיות בוורשה. בימי המרד של וורשה באוגוסט 1944, לאלפי אזרחיות פולניות הוצעה “הגנה” על ידי הרשויות הגרמניות – ובהמשך הן נשלחו למחנות ריכוז ועבודה גרמניים. בששת השבועות בין 24 לאוגוסט 8 לאוקטובר 1944, יותר מ 4500 פולניות מוורשה הגיעו לרוונסבריק ונשלחו במהירה למחנות עבודה חיצוניים. בנובמבר, החלו שוב הטרנספורטים של פועלות הכפייה היהודיות.

טרנספורט ענק מאושוויץ

3 לנובמבר 1944, הטרנספורט aכולו יהודי הגדול ביותר ועליו 1957 נשים, הגיע מאושוויץ: 1235 (63%) סווגו כהונגריות, 502 (25.5%) כפולניות, 57 (3%) כסלובקיות וצ’כיות, 54 (3%) כצרפתיות, 38 (2%) גרמניות, 29 (1.5%) כיווניות, 13 כאיטלקיות, 9 כבלגיות, 9 כהולנדיות, 3 מברה"מ, 2 מתורכיה, 2 מיוגוסלביה, 2 חסרות־נתינות, 1 מקרואטיה ו 1 מרומניה.²³² הן בוודאי נבחרו לעבודה. היו ביניהן רק 3 ילדים ו 28 נשים מעל גיל 45; כל השאר – 98% – היו נשים ונערות בגילאי 45–14; 74% היו בגיל המתאים ביותר לעבודה, 19–35.

באשר לגורלן של הנשים מטרנספורט גדול זה: ידוע כי 459 שרדו (23%) ורק 20 מתו (1%), ואילו גורלן של 1491 (76%) אינו ידוע.

גורלה של הקבוצה הגדולה של ההונגריות (1235) היה שונה בצורה בולטת מזה של הקבוצה הפולנית (502): רק לגבי 93 (8%) מההונגריות ידוע כי שרדו, בהשוואה ל 335 (66.5%) מהפולניות.

17 יום לאחר הגעתן לרוונסבריק, ב 20 לנובמבר 1944, 249 נשים, כולן מלבד אחת מסווגות כהונגריות, נשלחו למחנה העבודה החיצוני של בוכנוולד – Lippstadt.²³³ מתוך 987 ההונגריות היהודיות אשר לא נשלחו ל Lippstadt כמה נשלחו למחנות העבודה החיצוניים,(19) Barth Beendorf (9), Malchow (6) ו Reinickendorf (1); בינואר 1945, 1 נשלחה ל Penig, במרץ 2 נשלחו לברגן־בלזן ולבסוף – גם כן במרץ – 12 אסירות הונגריות מטרנספורט זה נשלחו ל Leitmeritz ומשם לטרזין.²³⁴ מתוך כל הקבוצה ההונגרית של 1235 נשים, ידוע לנו אודות 93 ניצולות בלבד, כלומר 8%; מהן, 25 פונו לשוודיה.²³⁵

מתוך 249 האסירות ההונגריות שנשלחו ל Lippstadt, ידוע לנו אודות 23 ניצולות בלבד; איננו יודעים דבר אודות גורלן של השאר (226, 90.7%). עובדה מעניינת היא כי, הודות לרשימת ההעברה המציינת את משלח־ידן של חלק מנשים אלה, אנו יודעים כי קבוצה זו כללה מספר מקצועיות וחצי־מקצועיות: שלוש עובדות־מדינה, מורה, רופאה, רוקחת וצלמת.

ב Lippstadt הן עבדו במפעל המייצר מדי־גובה. הן עבדו עם כלים חדים וסבלו מחתכים בידיהן.²³⁶ החיים במפעל סיפקו להן דיור נקי וחמים יחסית, כמו גם מים חמים לרחצה. המזון ניתן בסדירות אך היה דל ביותר. הניצולה הישראלית Ahuva Litmanowic, אז Ibolya Berkowics בת ה 14,²³⁷ זוכרת כי התנדבה מדי יום ראשון לעבודה במפעל תחמושת במחנה כדי לקבל צלחת מרק. היא זוכרת גם כי הייתה נוברת באשפה כדי למצוא קליפות תפוח־אדמה וכי פעם אחת מצאה חתיכה של תפוח. אותו מפעל העסיק גם גרמניות רבות, כמו גם רוסיות ואוקראיניות, אשר את שירתן אהבה לשמוע. מנהל העבודה היה קפדן ביותר ושומרת ה SS פיקחה עליהן בכל עת, אך הייתה להן Stubenälteste אדיבה מקבוצתן שלהן. Ahuva Litmanowie זוכרת אישה בהריון אשר נפרדה מאחותה לפני שנשלחה תחת שמירה – ככל הנראה חזרה לרוונסבריק.

במרץ, שומרי ה Reichswehr אמרו להן כי יהיה עליהן בקרוב לעזוב את המחנה. הן הוצעדו מהמחנה בשורות של חמש וצעדו במשך שבועיים, כאשר הוקצב להן תפוח־אדמה אחד ליום. כל אישה אשר התכופפה לקטוף עשב או התיישבה בשל עייפותה הייתה מועדת לירייה. הדרך הייתה רצופה בגופות. באזור הכפר Wurzen היא הצליחה לברוח ליער יחד עם מספר נשים אחרות.²³⁸ למחרת בבוקר הן יצאו מהיער ופגשו במהירה בחיילים רוסים. היא נכנסה לביתם של זוג גרמני מבוגר באמרה כי היא אסירה והאישה הביאה לה מהמזון ששימש להאכלת חזירים.

גורלן הידוע של 520 הנשים והנערות הפולניות אשר הגיעו למחנה באותו הטרנספורט הגדול מאושוויץ היה שונה באופן בולט. ידוע כי רובן, 335 (67%), שרדו. כל אלו (למעט שתיים) הגיעו לשוודיה וככל הנראה רבות מהן התיישבו שם.²³⁹ הפינוי (ולפיכך גם ההצלה) של קבוצה כה גדולה לשוודיה, התאפשר הודות לעובדה כי 110 מקבוצה זו הועברו לפני סוף 1944 ל Malchow, המחנה החיצוני הגדול ביותר של רוונסבריק. למרות שהתנאים ב Malchow הידרדרו באופן חד עם הגעת ניצולות ה Auschwitz Todesmarsch בפברואר 1945,²⁴⁰ לאלה ששרדו שם עד 25 לאפריל 1945 היה סיכוי להיות חלק מ 450 הנשים שפונו – Malchow ב“אוטובוסים הלבנים” של הצלב האדום השוודי (רובם משאיות בהן הוכנסו ספסלים);²⁴¹ כך נחסכו מהן הסכנות והסבל בשבוע האחרון ב Malchow ובצעדת הפינוי משם. והן אף קיבלו טיפול רפואי מיידי ויסודי. אזרחותן הפולנית העניקה להן, אולי, יתרון.²⁴²

העברות ישירות מבודפשט: נובמבר 1944

גירוש יהודי בודפשט החל מעט מאוחר יותר מהגירוש מהפרובינציות ההונגריות. ראול וולנברג הצליח למנוע את גירושם של אלפים מיהודי בודפשט על ידי כך שסיפק להם מסמכים שוודיים ושיכן אותם בבתים מוגנים, לפחות באופן זמני.²⁴³ Giorgio Perlasca, סוחר בקר איטלקי שהתחזה לקונסול הספרדי בבודפשט, חילק מסמכים ספרדיים ליותר מ 5000 יהודים.²⁴⁴

יחד עם זאת אלפי בחורים יהודים צעירים גויסו לצבא ההונגרי, שם היה עליהם לעבוד עבור הכוחות הגרמניים, בעיקר באיתור מוקשים יבשתיים. ההעברה הגדולה של נערות ונשים בגילאי 16–50 מבודפשט החלה עם התקדמות הצבא האדום אשר גרמה להתחלת פירוקו של אושוויץ. בנובמבר 1944 ההעברות לאושוויץ נפסקו. יחד עם זאת, יהודיות צעירות רבות נאסרו ביולי ואולצו במשך מספר חודשים לחפור תעלות סביב בודפשט כנגד הצבא האדום המתקרב, כאשר הן שוהות בלילות הקרים בשדות פתוחים.²⁴⁵ צעירות אלו, יחד עם רובן של אלפי הנשים והנערות שנאסרו באוקטובר או בנובמבר, הוצעדו במשך 2–3 שעות ממפעל־לבנים שבפאתי בודפשט לגבול האוסטרי. חלקם של צעדות אלו עברו דרך העיר גומרום. מהגבול האוסטרי. אלפים נשלחו ברכבת לרוונסבריק. (אחרות נשלחו לאוסטריה למאסר בשני מחנות בקרבת וינה. ב7 לדצמבר, כ 2800 מנשים וילדים יהודים הונגרים אלה הגיעו במצב איום לברגן-בלזן).²⁴⁶

סיפור השואה של יהדות הונגריה החל רשמית עם הכיבוש הגרמני של הונגריה ב 1 לאפריל 1944 ונמשך במשך שנה נוראה אחת: הביוגרפיות של מספר אסירות יהודיות הונגריות ברוונסבריק מציירות תמונה אכזרית של ייסוריהן הקיצוניים.²⁴⁷ להלן נתונים באשר לארבעת הטרנספורטים הישירים מבודפשט לרוונסבריק בנובמבר 1944. ניצולות מדווחות אודות לפחות שלושה טרנספורטים נוספים מאוחרים יותר מבודפשט, אשר רשימות ההגעה שלהם אבדו. הראשון הגיע ב 1 לדצמבר 1944²⁴⁸ והשני מספר ימים אחריו. טרנספורט ישיר גדול אחרון של אסירות יהודיות מבודפשט הגיע ב 12 לדצמבר.²⁴⁹

הטרנספורט הישיר הראשון מהונגריה

13 היהודיות ההונגריות הראשונות ישירות למחנה ב 17 לנובמבר 1944. מותה של אחת מהן רשום ברשימת המוות של Uckermark; אודות אישה נוספת מצוין כי לא שבה, על גבי ה Multinational Tabelle.²⁵⁰

הטרנספורט הישיר השני מהונגריה

טרנספורט זה הגיע ב 19 לנובמבר 1943 ובן 353 נשים ונערות יהודיות אשר הגיעו מבודפשט. מתוך טרנספורט שני זה בנובמבר ידועות לנו רק 9 (2.5%) ניצולות: 3 מתוכן התיישבו בארה"ב, 3 בשוודיה ו 1 בישראל; ידוע כי 8 מתו; גורלן של 336 (95%) אינו ידוע – אחוז גבוה מאוד יחסית לטרנספורט אשר רשימת ההעברה שלו נשתמרה. רשימת העברה שנשתמרה²⁵¹ מתעדת את העובדה כי 260 נשים מטרנספורט זה נשלחו ב 3 לדצמבר 1944 למחנה העבודה החיצוני של בוכנוולד – Hasag-Leipzig.²⁵² מכאן עולה כי הן שהו שבועיים בלבד ברוונסבריק. מבין שאר הנשים, 8 נשלחו ל KönigsWusterhausen, 2 להמבורג ו 1 ל Mauthausen.

ניצולה ישראלית מתארת את הזוועות של שבועיים אלה ברוונסבריק לפני Hasag-Leipzig: ראשית הן עברו “חיטוי” וגילוח של כל שערן.²⁵³ לאחר מכן הן הקצר לעבודת העברת מסילות רכבת, כאשר הן חופרות באדמה שכבר קפאה. במשך שבועיים אלה, היא ונשים אחרות מקבוצתה נלקחו ל“ניסויים רפואיים” שהיו משפילים וכואבים, אשר גרמו לרגליה להתנפח – וכתוצאה היא נותרה עקרה. (ניצולה שוודית מטרנספורט זה²⁵⁴ מדווחת כי היא הייתה אחת מ 100 נשים יהודיות אשר עוקרו ברוונסבריק לפני סוף 1944).²⁵⁵

Tova R דיווחה כי במחנה Hasag-Leipzig הן עבדו במשמרות של 10 שעות ביום ובלילה לסירוגין וייצרו כדורי אקדח. הן הוכו על ידי המשגיחים בשל הטעויות הקטנות ביותר והושפלו על ידי כך שלא ניתן להן להשתמש בשירותים. באפריל 1945 הן הוצעדו מהמחנה דרך יערות בגשם כבד ולא קיבלו מזון פרט לאורז לא מבושל.²⁵⁶ כאשר הן עברו ליד גינת ירק כמה מהן הצליחו לקטוף מעט כרוב וקולרבי; חברתה של.Tova R חלקה מיטת־דרגש, נורתה בשל כך. הן שוחררו על ידי הרוסים והתכוננו ליציאה להונגריה דרך פראג ברכבת וברגל. מכיוון ש.Tova R סבלה מרגליים נפוחות מאוד, היה זה מסע קשה עבורה. היא היגרה לבסוף לישראל ב 1948 והגיעה ב 15 למאי, יום העצמאות של המדינה.

הניצולה הישראלית השנייה,.Martha C,²⁵⁷ אשר משפחתה הגיעה במקור מסלובקיה ועברה לכפר בהונגריה ב 1934, מדווחת אף היא על עבודה ברוונסבריק שכללה הנחת מסילות רכבת וחפירה באדמה קפואה, כמו גם פריקת אניות. למרבה מזלה ראשה לא גולח והיא אף לא נבחרה ל“ניסויים הרפואיים”. יחד עם זאת, היא זוכרת כי הן קיבלו ברומיד בתוך ה״קפה" והיא מניחה כי זה גרם להן להפסקת המחזור החודשי.

.Martha C דיווחה כי תנאי הדיור והסניטציה במחנה העבודה Hasag-Leipzig היו טובים יותר מאלה ברוונסבריק. כל הנשים היהודיות חיו בבלוק אחד; היו שם מיטות דרגש בנות קומותיים וגם שמיכות ומים קרים. בבלוק שכן, בו שוכנו 600 נשים לא־יהודיות פולניות היו מים חמים בהם הן הורשו להשתמש. מכיוון שה ל 12 שעות לאחר שעמדו במשך שעות במסדרים, היה להן זמן חופשי מועט ביותר. העבודה בסרט נע לא הייתה קשה. מנהלי העבודה הגרמנים היו ידידותיים יחסית ונתנו להן בהיחבא פחם לחימום הבלוק שלהן. למיטב זיכרונה של.Martha C, אף אחת מקבוצתה לא מתה ב Hasag-Leipzig, אך היא ראתה ארונות קבורה ובהם אסירות אחרות. צעדת הפינוי החלה ביום שישי ה 13 לאפריל ונמשכה עד 21 לאפריל. היא הייתה מפרכת ביותר. בלילות הן צעדו דרך יערות בגשם; כמה מהן נפלו ונפצעו. בעת מנוסת ה SS הן נכנסו לתוך מחנה עבודה נטוש, אך נאלצו לעזבו בגלל הסכנה שייאנסו על ידי החיילים הסובייטים הראשונים שיגיעו אליו. לאחר זמן מה הן נשלחו לבידוד שארך שישה שבועות. לאחר מכן, קצין צ’כי ליווה אותן לפראג. .Martha C המשיכה ל Bratislava אך וויתרה על תכניתה להגיע עד בודפשט: היא ברחה מהרכבת לאחר שחיילים רוסים אנסו מספר אסירות משוחררות. היא מצאה חברה מבודפשט בסלובקיה והצטרפה לקבוצה של ניצולים צעירים שאורגנה על ידי תנועת הנוער הציונית גורדוניה. הם תכננו להשתתף בעליה ב' (הגירה בלתי חוקית לפלשתינה א"י) אך התכנית לא התממשה. שלוש שנים חלפו ו.Martha C התחתנה ועלתה באופן חוקי לישראל ב 1948, לאחר העצמאות.

ברשימת העברה זו ל Hasag-Leipzig, כמו גם ברשימות העברה הונגריות אחרות, מצוינים מקצועותיהן ומצבן המשפחתי של האסירות. חלוקתן למקצועות מגוונת באופן מפתיע: רק 3 נשים הצהירו כי אין להן מקצוע ועבור 16 נוספות לא מצוין מקצוע. 2 נערות היו סטודנטיות.²⁵⁸ עקרות בית ועובדות משק בית היוו רק את הקבוצה השנייה בגודלה (49). הקבוצה הגדולה במידה רבה הייתה זו של מקצועות נשיים מסורתיים, כגון חייטת, כובענית, תופרת, פרוונית, סורגת, תופרת־כפפות ותופרת־תיקים (סה"כ 120). מקצועות נשיים אופייניים אחרים היו ספרית, אחות, עובדת משרד וכתבנית, סייעת מעבדה וקופאית, אסיסטנטית, כובסת ועובדת משרד (יחד 129). אך היו גם מקצועות פחות אופייניים כגון כורכת־ספרים ומדפיסה (יחד 7), קצבית, אופה וקונדיטורית, סנדלרית, יוצרת־תחבושות, יוצרת־מברשות ומשגרת שליחים (יחד 9). בין המקצועות החופשיים ומה שכונה “מעין־מקצועות חופשיים”, היו 9 עובדות־מדינה, 4 צלמות, טכנאית שיניים, שחקנית ורואת חשבון. בניגוד לסטריאוטיפים, המספר הגדול של 42 נשים מתוך קבוצה זו של אסירות הונגריות יהודיות תיארו את מקצועותיהן כ“פועלת” או אפילו “פועלת בבית־חרושת”.²⁵⁹ אומנם רישום זה של מקצועות יכול היה להיות מושפע באופן מסוים על ידי הדרישות והתנאים של התקופה.²⁶⁰

מצבן המשפחתי נותר לא ברור, מכיוון שהוא לא צוין עבור 155 מתוך קבוצה זו של 278; הרשימון רק כי 115 היו נשואות ו 8 היו רווקות.

הטרנספורט הישיר השלישי מהונגריה

זמן קצר לאחר מכן, ב 22 לנובמבר 1944, הגיע טרנספורט שלישי – השני בגודלו (753 נשים), אף הוא ישירות מבודפשט ואף הוא יצא מאותו מפעל לבנים. גם נשים אלה צעדו במשך כשלושה שבועות מבודפשט לגבול האוסטרי. משם הן נסעו במשך זמן של עד שלושה שבועות, כשהן דחוסות בתוך רכבת והלומות מצמא, עד שהגיעו לרוונסבריק. יש בידנו תיאור מפורט של מסעו של טרנספורט זה בספרה של The Seamstress – Sara Tuvel Bernstein.²⁶¹

Sara (Seren) Tuvel Bernstein

נולדה ברומניה, 1918, נפטרה בשיקאגו,.1983

אוטוביוגרפיה:

Sara Tuvel Bernstein with Louise Loots Thornton and Marlene Bernstein Samuels, The Seamstress, A Memoir of Survival. New York, Putnam, 1997.

להלן נתוני קבוצה זו של 753 נשים, כולן מסווגות כיהודיות הונגריות, למרות שלאחר השחרור 4 הגדירו עצמן כצ’כוסלובקיות או סלובקיות (מכיוון שכמה מהן הגיעו מאזורי הגבול שנכבשו על ידי הונגריה) או כרומניות – כפי שעשו Seren Tuvel Bernstein ואחותה,Esther. החלוקה לפי גילאים מראה את ההעדפה הברורה של אלו המסוגלות לעבודה פיזית: 19–45 (87%); הייתה גם קבוצה גדולה של 87 נערות. היה רק ילד אחד ואישה אחת מעל גיל 45. לפי עדותה של Eva Feyer (Feiyer),²⁶² שבוע אחד בלבד לאחר הגעתן, נערכה סלקציה של 60 נשים או נערות ל Genshagen חנה עבור גדול של Sachsenhausen, לשם הן נשלחו במשאיות. רק שתי ניצולות מטרנספורט זה, הישראלית Chava Schiff (בזמן המלחמה (Hedwig Grossmann) ו Edith Kiss (בזמן המלחמה Edith Ban, נולדה Roth), פסלת השואה ההונגרית המפורסמת, דיווחו כי נשלחו ל Genshagen. כיוון שאין בידינו מידע אודות גורלן של יותר ממחצית הנשים בטרנספורט זה, לא סביר להניח כי כל 60 הסירות היהודיות ההונגריות שנבחרו בסוף נובמבר להישלח ל Genshagen לעבודה במפעלי ־Daimler Benz, הגיעו לרוונסבריק ב 22 לנובמבר.²⁶³ אישה אחת ששרדה את הטרנספורט הזה מבודפשט ב 22 לנובמבר נשלחה ל Barth ואחת ל Malchow.²⁶⁴

Edith Kiss, born Edith Rott

נולדה בבודפשט, 1905, נפטרה בפריס, 1966. פסלת ידועה של השואה ההונגרית.

Relief “Deportation” an der Außenmauer der Synagoge in Budapest-Ujpest

תבליט: “גירוש” של Edith Kiss; בית הכנסת של בודפשט.

הודות לגילוי שאירע לאחרונה של רשימת העברה של 500 אסירות יהודיות מרוונסבריק ל Venusberg (מחנה עבודה חיצוני קטן של מחנה הריכוז Flössenburg), ידוע לנו כי לאחר חודשיים בקירוב, ב 15 לינואר 1945, 102 נשים מטרנספורט זה נשלחו ל Venusberg. באפריל, כל הנשים האומללות ששרדו את Venusberg, רבות הן חולות בטיפוס, נשלחו ל Mauthausen. ידועות לנו רק 3 ניצולות מתוך 102 אלה.²⁶⁵

בניגוד לטרנספורט ההונגרי המוקדם יותר ב19 לנובמבר וזה שהתקיים מספר ימים אחריו, רוב האסירות שהגיעו בטרנספורט השלישי הישיר מבודפשט נשארו ברוונסבריק עד לשבוע השלישי של פברואר 1945, או אפילו מאוחר יותר ב 16 לפברואר 1945, לפחות 119 מנשות טרנספורט זה נשלחו ברכבת מוות ל Burgau (בוואריה).²⁶⁶ גורלן של 500 נשים ונערות מהעברה מאוחרת איומה זו יתואר בפרק הבא.

ב 23 למרץ 1945, 9 נשים אחרות מטרנספורט זה מבודפשט נשלחו כחלק מהעברה של 57 נשים ל Leitmeritz ומשם, באפריל, לטרזין. מעדותן של ניצולות אשר נשארו ברוונסבריק עד מרץ, אנו למדים כי לפחות 5 נשלחו במרץ לברגן־בלזן ולפחות 5 ל Mauthausen.

נראה, אם כן, כי רוב הנשים בטרנספורט זה נשארו ועבדו ברוונסבריק במשך שלושה או אפילו ארבעה חודשים. עד סוף נובמבר 1944, בשל הצפיפות העצומה, תנאי הדיור והסניטציה הידרדרו באופן חד. נשות טרנספורט זה סבלו באוהל הצבאי הענק שהוקם אז במרכז המחנה. Ursula Winska מתארת את האוהל: “3,000 אסירות נדחקו יחד [באוהל]. כבר ממרחק ניתן היה לשמוע את הבכי והאנחות. לאחר שישה שבועות שמענו אותם בכל המחנה. היה זה כאילו ענן שחור חדר לתוך כל פינה במחנה.”²⁶⁷ מהאוהל הן הועברו מאוחר יותר לצריפים רעועים לחלוטין. כבר אז, האסירות החדשות ישנו על גבי שלוש קומות של מיטות דרגש כפולות, ארבע נשים בכל מיטה, ללא מצעים, ללא שקי הקש עליהם ישנו האסירות הוותיקות ואף ללא שמיכות. הן ביצעו את העבודות המפרכות ביותר בתנאים של סף־רעב.²⁶⁸

מצאנו תעודות אודות מותן של 67: מתוכן, 37 מתו ברוונסבריק – שמותיהן מופיעים על ארבע רשימות מוות שנשתמרו, 4 מתו ב Venusberg, לפחות 1 מתה בדרך ל Burgau,²⁶⁹ 8 מתו מיד לאחר ההגעה ל Burgau²⁷⁰ ו 17 שמות מופיעים ב Multinational Tabelle ככאלה שלא שרדו את המלחמה. מתוך 641 (85%) נשות טרנספורט זה אשר אודות גורלן אין בידינו מידע, קרוב לוודאי רבות אחרות מתו אף הן.

ידע אודות 45 ניצולות בלבד: 17 רשומות בארה"ב, 17 ככל הנראה התיישבו בשוודיה לאחר שפונו לשם על ידי הצלב האדום השוודי, 8 הן ניצולות ישראליות, 1 ניצולה הונגרית שחייתה בצרפת (הפסלת Edith Kiss)²⁷¹ ומקום התיישבותן של 2 אינו ידוע.

הטרנספורט הישיר הרביעי מהונגריה

טרנספורט זה הגיע ב 28 לנובמבר מבודפשט ומ Gomarom ועליו 1035 אסירות,²⁷² ביניהן 678 יהודיות. הן צעדו מבודפשט דרך Gomarom לגבול האוסטרי, מסע שהיה מעיק במיוחד מכיוון שמזג האוויר התקרר. לפני שהועברו לרוונסבריק, הן עצרו למשך כשבוע בדכאו. למרבה המזל, רופא־אסיר צרפתי שם טיפל בדיזנטריה שלהן וברגליהן הפגועות.²⁷³ נשים אלו נבחרו לעבודה באופן בולט אף יותר: 82.1% היו תחת גיל 36; לא היו ילדים והייתה רק אישה אחת מעל גיל 45.

עם הגעתן לרוונסבריק הן שוכנו באוהל הידוע לשמצה, יחד עם הנשים והילדים הצוענים (סינטי ורומא) אשר הגיעו באותו טרנספורט והמספר העצום של אסירות יהודיות הונגריות אשר הגיעו מספר ימים קודם לכן בטרנספורט מ.Frankfurt/Walldorf ²⁷⁴

Kato Gyulai,

נולדה בבודפשט. 2 באפריל 1919.

אוטוביוגרפיה:

Zwei Schwestern – Die Geschichte einer Deportation, Berlin, Metropol, 2000.

ב 18 לדצמבר 1944,²⁷⁵ 600 נשים – ככל הנראה רובן מקרב הנשים היהודיות בטרנספורט זה – נבחרו בסלקציה ונשלחו לעבודה במחנה העבודה התעשייתי האכזרי Spandau (פרבר של ברלין). למרות שתנאי הדיור והתזונה היו בתחילה טובים יותר ב Spandau מאשר ברוונסבריק, הם הידרדרו במהרה. כפי שמצטטת Kalo Gyulai, אשר תיארה את Spandau בביוגרפיה שלה, מדברי חברתה: “ככל שרבו הכינים, פחת המזון”. הנשים ייצרו פצצות וקיבלו יחס אכזרי מהמשגיחים, עם התקרבות הצבא האדום, רובן נאלצו לצעוד ל Sachsenhausen. ידועות 14 ניצולות בלבד מאלה שנשלחו ל Spandau. Kato Gyulai עצמה הייתה כה חולה עד כי נאלצה להישאר ב Spandau ולאחר השחרור היה עליה להישאר במשך שישה חודשים בבית חולים רוסי לפני ששבה לבודפשט.

לא ידועה לנו כל קבוצה מטרנספורט זה שנשלחה מרוונסבריק למחנה עבודה אחר. ידועות 34 ניצולות בלבד מטרנספורט זה: 16 בארה"ב, 9 בשוודיה, 4 בישראל, 3 בהונגריה ו 1 אשר מקום התיישבותה אינו ידוע. 10 מניצולות טרנספורט זה פונו לשוודיה. תועדו עובדות המוות של 45 מחברות טרנספורט זה, ככל הנראה כולן או רובן ברוונסבריק.²⁷⁶ מכאן, גורלן של 599 (88%) מההונגריות היהודיות מטרנספורט זה נותר בלתי ידוע.

הטרנספורטים הישירים מסלובקיה

כבר בשנת 1942 התרחשו העברות של יהודיות סלובקיות צעירות ורווקות לאושוויץ. לאחר הפסקה של שנתיים, בנובמבר 1944, ההעברות מסלובקיה החלו שנית – בזמן בו אושוויץ היה על סף פירוק. ב9 לנובמבר, 96 יהודים הגיעו לרוונסבריק מ Presov. ב 20 לנובמבר, 279 יהודים הגיעו לרוונסבריק מ Sered. ב 28 לנובמבר, 50 יהודים הגיעו לרוונסבריק מ Prešov; ניצולים מדווחים אודות טרנספורט נוסף אחד לפחות מן Prešov, אשר רשימת ההגעה שלו אבדה.²⁷⁷

כ 248 שמות סלובקים (וצ’כוסלובקים) יהודיים נוספים (אשר אינם מצויים ברשימות הגעה שנשתמרו) מופיעים בתעודות מגוונות אחרות: על סמך ארבע רשימות המוות – ובעיקר מרשימת המוות הצ’כוסלובקית אשר הושלמה לאחר סוף המלחמה, אנו יודעים אודות מספר גדול של נשים, נערות וילדים יהודים סלובקים אשר מתו ברוונסבריק ב 1945. לפי מספרי רוונסבריק שלהם,²⁷⁸ הם ודאי הגיעו בנובמבר ובדצמבר 1944. רשימה של ניצולים סלובקים יהודים נערכה בברטיסלבה.²⁷⁹ בסך הכל 710 שמות של נשים וילדים יהודים ידועים מהתעודות ומדיווחי ניצולים,²⁸⁰ אשר ודאי הגיעו לרוונסבריק בין סוף אוקטובר לסוף דצמבר 1944, בטרנספורטים ישירים מסלובקיה של יהודים בלבד.

הטרנספורטים הסלובקיים היו קבוצת משפחה אשר עשו את כל הדרך ברכבת. אלה שהועברו בטרנספורט מ Prešov שהגיע לרוונסבריק ב 9 לנובמבר, הגיעו תחילה לשערי אושוויץ ושם העבירו את הלילה, לפני שנלקחו ביום המחרת מערבה לרוונסבריק, שם הגברים והנערים נשלחו למחנה הגברים והנשים, הנערות והילדים הקטנים למחנה הנשים.²⁸¹ להלן נתוני הגילאים והגורלות של חברי הטרנספורט שהגיע ל Prešov ב 9 לנובמבר 1944. מתוך 96 האסירים שהגיעו למחנה, 13 היו ילדים (13.5%). בנוסף, 2 ילדים – Havas ו Tandlich– למרות שהיו מתחת לגיל 13, נשלחו עם אבותיהם למחנה הגברים וכך אינם מופיעים על רשימת הגעה זו. הם הועברו למחנה הנשים במרץ 1945 ושרדו. הייתה נערה אחת, לפחות 34 היו מעל גיל 55 וכל השאר היו בין גילאי 18–55. מתוך 96 נשים וילדים אלה, ידוע כי 20 מתו, 17 ניצלו וגורלם של 59 (61.5%) אינו ידוע.

במקרה של טרנספורט Sered מ 20 לנובמבר, גברים ונערים הובאו ל Sachsenhausen, בעוד 279 נשים וילדים הגיעו לרוונסבריק. ביניהם היו 6 ילדים, 14 נערות ו 154 (55.2%) נשים מעל גיל 45. חלוקת גילאים זו אולי מסבירה חלקית את שיעור התמותה הגבוה במיוחד: ידוע אודות 93 (33.3%) מטרנספורט זה אשר מתו ורק 12 (4.3%) אשר ניצלו.

בטרנספר Prešov השני, ב 28 לנובמבר הגיעו למחנה 50 נשים וילדים מתוכם 15 (30%) היו ילדים, נערה אחת ו 17 (34%) נשים מעל גיל 45, לגבי 13 (26%) ידוע כי מתו; רק לגבי 4 (8%) ידוע כי ניצלו.

כמו במקרה של טרנספורט Frankfurt/Walldorf המתואר להלן והטרנספורטים ההונגריים הישירים בסוף נובמבר ותחילת דצמבר (כמו גם טרנספורט ישיר קטן אחד מ Agram בקרואטיה),²⁸² הטרנספורטים הישירים מסלובקיה הגיעו לרוונסבריק בזמן של צפיפות איומה קיצונית – כאשר הסניטציה נפסקה והמחלות נפוצו. כמוהם, גם חברי הטרנספורטים מסלובקיה נדחקו לתוך אוהל הידוע לשמצה, אשר לא הייתה בו סניטציה כלל ובהתחלה אף לא היו בו מיטות דרגש. לא היה מספיק מקום לשכב על הקרקע המזוהמת. נשים ישנו בישיבה או בעמידה כאשר הן צמודות האחת לשנייה. בשל לחץ זה והמחסור בספלים ובכפות, האסירות החלשות יותר לא קיבלו בכלל כל סוג של מזון.

טרנספורט Frankfurt/Walldorf²⁸³

בלבו של שטף זה של אסירים הונגריים וסלובקיים שהגיעו למחנה ישירות מבודפשט או מסלובקיה, הגיע לרוונסבריק בין 23 ל 25 לנובמבר הטרנספורט השני בגודלו ביחס לכלל הטרנספורטים היהודיים שאי־פעם הגיעו למחנה. היו בו 1660 אסירות ששרדו מתוך טרנספורט של 1700, כולן רשומות כיהודיות הונגריות,²⁸⁴ אשר נשלחו באוגוסט מאושוויץ ל Frankfurt/Walldorf,²⁸⁵ מחנה עבודה קטן החבוי ביער השייך לעיר Frankfurt/Main, בקרבת שדה תעופה צבאי. מכיוון שרוב דפי רשימת ההגעה של טרנספורט זה לרוונסבריק אבדו,²⁸⁶ שוער באופן שגוי כי טרנספורט זה הגיע למחנה בנובמבר ישירות מאושוויץ. את רוב נתוני אסירות הטרנספורט, למרות שלא את כל מספרי רוונסבריק שלהן, ניתן היה לשחזר מרשימה של Frankfurt/Walldorf שנשתמרה.²⁸⁷ לאחר מספר חודשים באושוויץ, אסירות אלה עבדו במשך שלושה חודשים בעבודה מפרכת ביותר – תיקונים בשדה התעופה לאחר כל הפצצה וכריתת עצים – כל זאת בתנאים פיזיים מחרידים, רעב, חוסר ביגוד ואפילו עינויים.

סיפורה של קבוצה גדולה זו שכללה בעיקר נשים ונערות הונגריות יהודיות, שוחזר רק לאחר שנת 2000,²⁸⁸ שנים לאחר שמספר תלמידים מבית הספר Walldorf/Mörfelden דרשו מחקר והנצחה של מחנה נשכח זה, אותו הם גילו ביער.²⁸⁹ ב 15 לספטמבר 1944, 88 מתוך 1699 האסירות נרשמו כחולות מתוכן 30 היו בהסגר, ככל הנראה בשל מחלת השנית (Scarlet Fever) (דיווח שבועי של ראש המחנה, 15 לספטמבר 1944, Mörfelden-Walldorf ). ב 31 לאוקטובר 1944 נרשמו כבר 270 חולות.²⁹⁰ לאחר מחקר מקיף ומציאת תעודות נוספות על ידי מנהלת מוזיאון Walldorf/Mörfelden Cornelia Rühlig, התברר כי 42 נשים מתו ב Walldorf. בשל העובדה כי רשימת ההעברה מ Walldorf לרוונסבריק מכילה 1660 שמות מתוך 1700 אשר הגיעו מוקדם יותר מאושוויץ ל Walldorf, מתברר כי רשימת ההעברה מכילה את שמותיהן של שתי מתות. אכן קיימות עדויות כי אחת, Marta Schönfeld, אשר מתה ב 22 לאוקטובר 1944 ב Walldorf, מופיעה על רשימת ההעברה ואף קיבלה את מספר רוונסבריק 88450.²⁹¹

עם הגעתן לרוונסבריק. האסירות – כמו אסירי הטרנספורטים הישירים מהונגריה וסלובקיה בסוף נובמבר – שוכנו באוהל הידוע לשמצה. עד אז כבר לא היה מספיק מקום לשכב על הקרקע המזוהמת אשר הייתה מכוסה בצואה. גופות המתים נותרו באוהל יחד עם קהל האסירות החיות. Vera Dotan (בתקופה המלחמה Gellert), אז בת 13, מתארת את שני השבועות ששהתה באוהל כ״שבועיים הקשים ביותר בחיי".²⁹² רק לאחר זמן־מה הוכנסו מיטות־דרגש לאוהל ומספר אסירות שאך הגיעו הועברו למבני המגורים ההרוסים לחלוטין ובהם חלונות שבורים, חדר רחצה ושירותים שכבר לא היו פעילים, כשהן ישנות ארבע במיטת־דרגש בכל שלושת השלבים. הביוגרפיות של Seren Tuvel Bernstein ושל Eva Danos Langley מתארות בפירוט את התנאים באוהל ובמבני המגורים ההרוסים.

שיעור התמותה של הנשים שהגיעו מ Frankfurt/Walldorf היה מזעזע. אלו שישנו על מיטות־הדרגש הנמוכות יותר ליד החלונות השבורים, קפאו למוות. בכל בוקר ערימות של גופות נערמו מחוץ לכל בלוק.²⁹³ Blockälteste ו Subenälteste חסרות רחמים גנבו באופן שיטתי את כל המרכיבים המוצקים מהמרק המימי אשר הוגש פעם ביום.²⁹⁴ האסירות היהודיות החדשות כבר לא קיבלו לחם אמיתי. Eva Dános Langley מדווחת כי גנבות אלה השתלטו גם על חדר הרחצה, אותו הפכו למטבח הפרטי שלהן, כשהן מונעות מהאסירות את האפשרות להתרחץ. Seren Tuvel Bernstein מדווחת אף היא אודות גניבת המזון על ידי Funktionshäftlinge אלה. היא מתארת גם את הדרך בה היא ושלושת חברות קבוצתה הקטנה “ארגנו” ירקות בעודן עובדות במרתף מיון הירקות, כדי להחליפם תמורת הלחם האמיתי אשר האסירות הותיקות והמאורגנות יותר הפולניות (הלא־יהודיות), עדיין קיבלו בקביעות.

בקרב אסירות טרנספורט Frankfurt Walldorf, שיעור התמותה ברוונסבריק היה גבוה ביותר בשל מצבן הפיזי שכבר אז היה גרוע.²⁹⁵ יחד עם זאת, מותן של 132 (8%) בלבד מטרנספורט זה תועד; שמותיהן של רוב מתות אלה מופיעים ברשימות המוות Mittwerda ו Uckermark, של האסירות שנבחרו בסלקציה והומתו בגז ברוונסבריק בין 1 לינואר למחצית־אפריל 1945. מקרב טרנספורט זה, לא נשלחה קבוצה גדולה יותר מרוונסבריק למחנה עבודה חיצוני; ניצולות מדווחות כי יותר מ 75 נשלחו למחנות עבודה שונים, הכוללים את Rechlin-Retzow (27), (10) Malchow, Beendorf (8), ברגן־בלזן (8),,(4) Graslitz,(1) Venusberg,(5) Gleiwilz,(1) Hasag-Liepzig (22) Leitmeriz, Mauthausen (46) ו Zillertal (51). בסך הכול, ידועות 398 (24%) אשר שרדו. גורלן של כ 1100 (כ 66% ) אינו ידוע.

ארצות התיישבותן של 315 ניצולות (79.1%) ידועות: 121, הקבוצה הגדולה ביותר, התיישבו בישראל; 71 בארה"ב, 50 בשוודיה, 40 שבו להונגריה, 12 התיישבו בקנדה, 8 באוסטרליה, 4 בבלגיה, 3 בגרמניה וניצולה 1 בכל אחת מן הארצות: אוסטריה, צ’כיה, צרפת, רומניה, סלובקיה ודרום־אפריקה. ארצות התיישבותן של 83 ניצולות אינן ידועות. 97 מהניצולות פונו על Bernadotte-Aktion לשוודיה; שש האחיות Schreiber דיווחו כי הן היו ברכבת מוות איומה שיצאה מ Beendorf, שהתה שבוע ברוונסבריק ואז המשיכה במשך שלושה ימים כאשר האסירות נעולות בתוכה ללא מזון או מים.²⁹⁶ רבות מהאסירות כבר מתו לפני שהרכבת הוסטה להמבורג, שם הניצולות הועברו לרכבת אחרת שלקחה אותך לדנמרק ומשם לשוודיה.

הגעות למחנה בדצמבר 1944

רשימות הגעה רבות של דצמבר 1944 אבדו; ברישום תעודות ההגעה ב Kalendarium של רוונסבריק עבור הימים 3–13 לדצמבר, חסרים מרבית מספרי אסירות רוונסבריק (בתחומי 92,000 עד 94,000). עד לאחרונה, נשתמרה רשימת הגעה אחת בלבד הכוללת אסירים יהודים – הרשימה שתוארה לעיל של טרנספורט הגטו השלישי – מגטו Piotrków ב 3 לדצמבר. לאחרונה, רשימת הגעה קטנה מברלין ב 13 לדצמבר 1944 (הכוללת שישה שמות יהודיים) נמצאה בארכיון וורשה. חוקרים איטלקים²⁹⁷ גילו את שמותיהם של 32 נשים וילדים יהודים וגבר יהודי אחד, אשר נשלחו מ Bolzano לרוונסבריק ב 14 לדצמבר 1944.

טרנספורטים הונגריים ישירים בדצמבר

ניצולות מדווחות כי בראשית דצמבר, לפחות שני טרנספורטים ישירים הגיעו מבודפשט – הראשון עשה חלק מהדרך ברגל, השני ברכבת בלבד – ולהם מספרי רוונסבריק בסביבות 92,900. רשימות ההגעה שלהם אבדו. לפי עדותה של Nora Stark,²⁹⁸ חברי הטרנספורט שלה, אשר צעדו אף הם מבודפשט, הגיעו ברכבת לרוונסבריק ב 1 לדצמבר 1944. Eva Dános Langley זוכרת כי היא וחברותיה כולל Lili Strausz, Hanna Dallos ו Klara Erdélyi, הועברו מבודפשט לגרמניה באותו היום; היא אינה מציינת כל צעדה ברגל. Gitta Mallasz, בספרה הידוע Talking with Angels,²⁹⁹ מספרת כי 13 נשים יהודיות נאסרו ב 24 לנובמבר 1944 ב Budaliget (מפעל ביגוד בו נשים וילדים יהודים רבים ביקשו מחסה) והועברו לרוונסבריק; אחת בלבד שרדה – Eva Dános Langley. לפי מספרי רוונסבריק שלהן, נשים צעירות אלה, יהודיות הונגריות,³⁰⁰ ודאי הגיעו למחנה בטרנספורט מספר ימים לאחר 1 לדצמבר.

Andreas Baumgartner, בספרו על ההיסטוריה של אסירות Mauthausen,³⁰¹ מניח – על בסיס עדותה של.Katherine S משנת 1958 – כי ב 11 לדצמבר 1944, “כ 2500 נשים יהודיות אשר הגיעו בודפשט” נרשמו כאסירות חדשות ברוונסבריק; הן שוכנו באוהל גדול, אשר בתקופה זו היה ריק.³⁰² עדות נוספת אודות הגעתן של 2000 נשים יהודיות וילדיהן אשר שוכנו באוהל הידוע לשמצה, מתארת את הגעתן מאוחר יותר – זמן קצר לפני חג המולד.³⁰³ באופן תמוה, איננו יכולים לבחון טענה זו אודות גודלו של הטרנספורט. יחד עם זאת, קיומה של הגעת הטרנספורט מקבלת תוקף משתי עובדות: (א).Katherine S העידה כי ב 10 לינואר 1945, היא ואחותה הועברו ל Venusberg, מחנה עבודה חיצוני קטן של מחנה הריכוז Flossenbürg; (ב) רשימת העברה של Flossenbürg ועליה 500 שמות של נשים הונגריות יהודיות – כולל.Katherine S – אשר הועברו ב 10 לינואר מרוונסבריק ל Venusberg סביר ביותר כי 398 מתוכן הגיעו מוקדם יותר, ב 11 לדצמבר.

שמותיהן של 1164 נשים הונגריות יהודיות, אשר ייתכן כי הגיעו לרוונסבריק ישירות מהונגריה בדצמבר 1944, מופיעים בשלוש רשימות העברה של ינואר ופברואר 1945: רשימת ההעברה לVenusberg שצוינה לעיל (398 נשים ב 15 לינואר), ל Penig (698 נשים לפני 17 לפברואר) ול Burgau (68 נשים ב 17 לפברואר). בנוסף, ישנם 70 שמות הונגריים יהודיים הידועים לנו מעדויות ורישומים של ניצולים, כמו גם 25 שמות בארבע רשימות מוות וברשימה של אסירות הונגריות אשר לא שבו (Multinational Tabelle), אשר ייתכן ואף הן הגיעו בדצמבר 1944.

להלן עדויות משלוש רשימות העברה אלה.

רשימת ההעברה ל Venusberg

זוהי רשימה של 500 נשים הונגריות יהודיות אשר הועברו מרוונסבריק למחנה עבודה חיצוני זה של מחנה הריכוז Flossenbürg ב 15 לינואר 1945. הרשימה אשר נמצאה רק לאחרונה ב US National Archive בוושינגטון, כוללת מספרי Flossenbürg ומקומות לידה.³⁰⁴ אחת מ 500 הנשים הנה Katalin Bein, מאוחר יותר.Katherine S, אשר נולדה ב 12 לאוקטובר 1916; ב 1958 היא העידה כי הגיעה יחד עם אחותה לרוונסבריק עם טרנספורט גדול מאוד מבודפשט ב 11 לדצמבר, שוכנה באוהל והועברה ב 15 לינואר ל Venusberg. ככל הנראה, 398 נשים המצוינות ברשימת העברה זו ל Venusberg הגיעו קודם לכן לרוונסבריק ב 11 לדצמבר עם טרנספורט זה וכך שהו חודש אחד בלבד במחנה (מאה נשים מרשימת ההעברה Venusberg הגיעו עם הטרנספורט הישיר מבודפשט ב 22–21 לנובמבר ושתיים נוספות הגיעו עם הטרנספורט מ Frankfurt/Walldorf ב 25–23 לנובמבר. סה"כ – 500).

Katherine S העידה כי במשך החודש הראשון שלהן ב Venusberg, תנאי הדיור, התזונה והעבודה (יצור חלקי מטוסים) היו נסבלים; אז 1500 נשים, ביניהן רבות מבודפשט, הגיעו מברגן־בלזן וכך נגרמת צפיפות קיצונית והחמרה בתנאים; הן אף הביאו עמן את מגיפת הטיפוס שפשטה בברגן־בלזן באותה עת. באפריל 1945. האסירות אשר שרדו, רבות מהן חולות, הועברו ל Mauthausen במסע רכבת עקלקל ומזוויע אשר ארך 16 יום. נראה ש 100 נשים בלבד שרדו, שוחררו ב Mauthausen ושבו להונגריה. בנוסף לניצולה Katalin Bein, מצאנו 15 שמות של ניצולות נוספות מרוונסבריק ומ Venusberg, כמו גם את שמותיהן של 21 שידוע כי מתו.

רשימת ההעברה ל Penig

Penig היה מחנה עבודה חיצוני של בוכנוולד. שמותיהן של 700 נשים הונגריות יהודיות מופיעים על רשימת העברה מרוונסבריק למחנה זה. נשתמרה רשימה אחת בלבד של רישום שנעשה ב Penig, מ 17 לפברואר 1945. הרשימה אינה מציינת מספרי רוונסבריק. ידוע לנו כי הרישום במחנות העבודה החיצוניים של בוכנוולד חל עד לחודש לאחר שקבוצת האסירות עברה סלקציה ברוונסבריק ונשלחה למחנה. לפי עדותה של ניצולה אחת, Nora Stark, הן נבחרו בסלקציה ב 18 לינואר.³⁰⁵ היא הגיעה לרוונסבריק ב 1 לדצמבר בטרנספורט ישיר מבודפשט. נסיעתן ל Penig ארכה שישה ימים של קור קיצוני.

מה ידוע לנו אודות 700 נשים ונערות אלו שסווגו כהונגריות יהודיות? אנו יודעים כי 564 היו בקבוצת הגיל 19–35, אך הייתה גם ילדה אחת ו 44 נערות, כמו גם 88 נשים בין הגילאים 36–55. ידוע לנו כי 263 היו נשואות, 63 רווקות ו 1 גרושה, אך אודות מצבן המשפחתי של כל השאר אין בידינו מידע. כמו ברשימות העברה אחרות של אסירות הונגריות, מקצועותיהן רשומים. גם כאן קבוצות גדולות ביותר הן של חייטות (274) ותופרות (79), כמו גם המקצועות הנשיים המסורתיים כגון אורגת (15), טווה (1) סורגת (3), כובענית (9), תופרת־מחוכים (1) קוסמטיקאית (5), ספרית (7) אחות (7), קצרנית (3), עובדת משרד (10) ומוכרת (7). 72 היו עקרות בית, 6 עוזרות בית ו 12 מנהלות משק־בית. באופן מפתיע, נשים רבות היו בעלות מקצועות שאינם מסורתיים נשיים, בעיקר לא בקרב נשים יהודיות: פועלת (55), פועלת תעשיה (8), פרוונית (7), סנדלרית (6) כורכת ספרים (6) צלמת (6), אומנית (2) ואפילו מתקנת מכוניות. הפתעה נוספת היא המספר ניכר של נשים ב“מקצועות החופשיים” וב“מקצועות החופשיים־למחצה”: 57 עובדות מדינה, 16 מורות, רופאה אחת, 2 סייעות רפואיות, רופאת שיניים 1, 4 סייעות לרופא שיניים, 4 רוקחות ואפילו אנתרופולוגית וכימאית. היו גם אמנית וזמרת. 18 סווגו כסטודנטיות ואחת כתלמידת תיכון.

ב Penig הן עבדו ב Max Gerth Werke בייצור כדורי רובים. צעדת הפינוי מ Penig לכיוון Chemnitz החלה ב 13 לאפריל 1945. מתוך העברה גדולה זו ידוע לנו אודות 34 ניצולות (25 התיישבו בארה"ב, 5 בישראל ואחת בהונגריה; ארצות ההתיישבות של 3 אינן ידועות); קיימים תיעודי מוות של 19 בלבד, מהן 12 ב Penig.³⁰⁶ מכאן, דבר לא ידוע אודות גורלן של כ 92% מקבוצה גדולה זו.

רשימת ההעברה ל Burgau

Eva Dános Langley ושלושת חברותיה נבחרו בסלקציה למחנה העבודה הבווארי Burgau ב 16–17 לפברואר 1945. מספר רוונסבריק שלה היה 92944;³⁰⁷ אלה של חברותיה: Lili – 92943 , Hanna – 92945, ו Klara – 92952. כל שלוש חברותיה מתו במשך מסע הרכבת בן 16 הימים ל Burgau,³⁰⁸ על כן שמותיהן לא מופיעים על רשימת Burgau ואנו יודעים אודותן רק מתוך הביוגרפיה שלה. ברשימת הטרנספורט של Burgau מופיעים 68 שמות יהודיים הונגריים שאינם מצוינים ברשימת ההגעה ב 21–22 לנובמבר, מכאן שאסירות אלה הגיעו ככל הנראה בדצמבר. מתוך 68 שמות אלה ידועות רק Eva Dânos Langley ואישה אחת נוספת אשר שרדו, בעוד שלגבי 6 ידוע כי מתו. איננו יודעים כמה נשים נוספות מקבוצה זו – בנוסף לשלושת חברותיה של Eva Dános Langley – מתו לפני הגעת הטרנספורט ל Burgau. סיפורו של הטרנספורט הזוועתי והמתועד־היטב ל Burgau יסופר בפירוט בפרק הבא.

מכאן שרבות – אם לא רוב – האסירות שהגיעו ישירות מהונגריה במחצית הראשונה של דצמבר נשארו ברוונסבריק במשך חודש עד חודשיים וחצי במשך שהותן שם חוויותיהן היו דומות מאוד לאלה של Seren Tuvel Bernstein וחברותיה מטרנספורט בודפשט ב -21–22 לנובמבר, כמו גם לאלה של טרנספורט Gomarom-Budapest ב 28 לנובמבר, אשר לא נשלחו ל Spandau. בביוגרפיה שלה, Eva Dános Langley מכנה את רוונסבריק “השם הכולל כל רע”.³⁰⁹

טרנספורט רב־לאומי מאושוויץ

חייב היה להיות טרנספורט גדול אחרון מאושוויץ בדצמבר 1944, לפני תחילת פינוי אושוויץ בינואר 1945 וה־ Auschwitz Todesmarsch אשר החל ב 18 לינואר. לא נשתמרה רשימת הגעה מטרנספורט כזה, אך בין רשימות ההגעה הקיימות של 15 לדצמבר 1944 ו 10 לינואר 1945, ישנו פער של 2246 מספרי רוונסבריק. מכיוון שמצאנו 78 ניצולות יהודיות מלאומים שונים הטוענות כי הגיע לרוונסבריק מאושוויץ בדצמבר 1944, עלינו להניח כי לא רק לפחות 6 מהניצולות הסלובקיות היהודיות אשר הגיעו בדצמבר, אלא גם לפחות 16 מהניצולות ההונגריות אשר עבורן אין בידינו מספרי רוונסבריק, ובוודאי 16 הנשים ההונגריות היהודיות בעלות מספרי רוונסבריק מתאימים, אשר הועברו ל Meuselwitz ב 24 לינואר 1945³¹⁰ – שכולן הגיעו מאושוויץ לרוונסבריק באמצע–דצמבר 1944. מעדותה של הניצולה האמריקאית Esther Grün, אנו למדים כי היה זה טרנספורט גדול ברכבת משא ובו נשים מלאומים רבים, כולל פולין, צ’כוסלובקיה, הונגריה, רומניה, יוגוסלביה ואיטליה.³¹¹ מתוכן, 82 ידועות כי שרדו: 38 נשלחו ל Malchow, 16 ל Meuselwitz, 6 ל Neustadt-Glewe, 5 ל Beendorf, 4 לברגן־בלזן, 3 ל Rechlin/Retzow, 2 ל Taucha, 2 ל Genshagen, 2 ל Lippstadt, 2 ל Mauthausen, 1 ל Glöwen ואחת ל Turgau. 34 מתוכן פונו לבסוף לשוודיה.

העדויות מרשימת ההעברה ל Meuselwitz מראות כי מתוך 18 הנשים שנשלחו למחנה העבודה Meuselwitz ב 24 לינואר 1945, 16 היו הונגריות יהודיות ולכך מספרי רוונסבריק בלתי־עוקבים ממחצית דצמבר – בין 95454 ל 95683 – וחייבות היו, על כן, להגיע למחנה בטרנספורט רב־לאומי זה מאושוויץ, בסביבות ה 16 או ה 17 לדצמבר. שתיים מתוך 18 נשים אלה היו לא־יהודיות. Esther Grün מדווחת כי, למיטב ידיעתה, כל 16 הנשים היהודיות שרדו הן את חודשי העבודה בתעשיית המלחמה (לפי עדותה היו אלפי פועלים־אסירים ב Meuselwitz) והן את צעדת הפינוי המתישה בת חמשת הימים.³¹² היא מאשרת כי הגיעה ל“גיהינום רוונסבריק” מאושוויץ וכי היא נבחרה בסלקציה תוך כדי Zählappell (מסדר נוכחות יחד עם 15 נשים הונגריות יהודיות צעירות נוספות, אשר היא לא הכירה אף אחת מהן לפני כן. Anikó, ((Josephine,Pepi , Shari (Charlotte) ו Eva הפכו לחברותיה והן ברחו יחד מצעדת הפינוי, התחבאו ראשית בערימת שחת ולאחר מכן אצל איכרים, עד הגעת הצבא האדום.

טרנספורט סלובקי ישיר בדצמבר

למרות שיש בידינו עדויות אודות יותר מ 300 אסירות יהודיות סלובקיות אשר הגיעו למחנה בדצמבר 1944, יהיה זה בלתי אפשרי לתארך במדויק את הגעתן מכיוון שלא נשתמרה כל רשימת הגעה מסלובקיה בדצמבר 1944, עם זאת, על סמך רשימות וידע מניצולים, אנו מסיקים כי היה לפחות טרנספורט ישיר אחד מ Sered בין 3 ל 12 לדצמבר ובו לפחות 138 נשים יהודיות, כמו גם טרנספורט נוסף מ Sered – ככל הנראה ב 19 לדצמבר 1944. ישנם 87 שמות סלובקיים של נשים שתועדו כמתות ושמה של ניצולה סלובקית אחת. כולן עם מספרי רוונסבריק לפיהם ניתן לתארך את הגעתן למחנה בשבוע השלישי של דצמבר 1944, ניצולה אוסטרלית (Olga Wollner בימי המלחמה Olga Löwy בת ה 14) תארכה לאחרונה בוודאות את הגעת קבוצה זו מ Sered ב 19 לדצמבר והוסיפה כי הקבוצה כללה את סבתה (אשר עובדת מותה בפברואר 1945 מתועדת), את אמה ואותה עצמה.³¹³ כיוון שטווח מספרי רוונסבריק החסרים הוא כ 250, ייתכן וזה מספר הנשים והילדים אשר הגיעו בטרנספורט זה. Olga Wollner דיווחה כי בטרנספורט זה מ Sered, הגברים נסעו בקרונות נפרדים והורדו ב Oranienburg. זמן קצר לאחר הגעת הנשים והילדים לרוונסבריק, נערך שם Zählappell בו הנשים המסוגלות לעבודה הופרדו מאלה ששומרי ה SS חשבו למבוגרות מדי או לחולות. כך הופרדה מהן סבתה. אמה ביקשה להצטרף לסבתא, אך זו הביאה אותה באמרה “לא, את הישארי עם Ollie!”. Olga ואמה נשלחו במהירה ל Rechlin.

טרנספורט מ Czestochowa

בנוסף, ישנה עדות אודות טרנספורט יהודי גדול – אולי האחרון לשנת 1944 – אשר הגיע למחנה בחג המולד; לא היה זה טרנספורט הונגרי, לא סלובקי, לא מגטו פולני ואף לא מאושוויץ. היה זה טרנספורט של נשים פולניות יהודיות צעירות ממחנה העבודה Czestochowa.³¹⁴ הרשימה אבדה. אנו יודעים אודותיה מעדויות של 77 ניצולות, 46 מהן מצוינות ברשימת Burgau³¹⁵ ו 31 אחרות.³¹⁶ הנשים מטרנספורט Czestochowa לא היו ככל הנראה, במצב גופני כה גרוע כמו זה של ההונגריות או הסלובקיות.³¹⁷ הן חלקו בלוק עם ההונגריות אשר הגיעו ב 21–22 לנובמבר או לאחר תחילת דצמבר, 1944. נראה כי 271 מתוכן הועברו לאחר מכן יחד עם אותן נשים הונגריות ברכבת המוות ל.Burgau

מה היה גורלן של אסירות פולניות יהודיות אלה שהגיעו מ Czestochowa בסוף דצמבר? מעדויות של ניצולות אנו למדים כי לפחות 77 שרדו. כפי שראינו לפחות 271 נשארו ברוונסבריק והועברו ל Burgau ב 17 לפברואר 1945, יחד עם האסירות ההונגריות שהגיעו ב 21–11 לנובמבר 1944 ואלה שהגיעו בשבוע הראשון של דצמבר

1. יחד עם זאת, אסירות אחרות וודאי הועברו לברגן־בלזן, בטרנספורט גדול ב 3 לפברואר³¹⁸ או, כפי שסביר יותר להניח, בטרנספורט ענק של אלפי אסירות ב 27 לפברואר.³¹⁹ יזרערת לנו 20 אסירות טרנספורט Czestochowa זה אשר שרדו את ברגן־בלזן; 15 מתוכן פונו לשוודיה ו 16 נשים נוספות מקבוצה זו אשר שרדו פונו אף הן לשוודיה.

באשר לשאר הנשים הסלובקיות אשר הגיעו בדצמבר, איננו יודעים כמה מהן הגיעו בטרנספורט הרב־לאומי מאושוויץ. בנוסף, ברשימות מוות מופיעים 88 שמות סלובקיים עם מספרי אסיר רוונסבריק המתארכים את הגעת האסירות עדיין בדצמבר; 5 ניצולות סלובקיות יהודיות אשר נרשמו לאחר המלחמה טענו כי הגיעו למחנה בדצמבר. לבסוף, שמותיהן של 19 נשים סלובקיות ללא מספרי רוונסבריק, אשר ככל הנראה הגיעו למחנה לפני סוף דצמבר 1944, מופיעים ברשימות מוות של אסירות שהומתו בגז בינואר 1945.

סיכום התקופה הרביעית: קבוצות לאום, קבוצות גיל וגורל

ידועים לנו, בסך הכול, שמותיהן של 10,626 נשים ונערות (כולל 216 ילדים) אשר הגיעו לרוונסבריק מאוגוסט ועד סוף 1944. מה היו ארצות המוצא שלהם. גילם וגורלם?

ארצות מוצא או אזרחות

ראה תרשים 8.

טבלה 7.1

חלוקת הגילאים של האסירים היהודים

טבלה 7.2 (ראה גם תרשים 9)

טבלה זו משקפת רובם המכריע של 10,626 אסירות יהודיות אלו שידוע כי הגיעו למחנה בתקופה הרביעית, נבחרו בהתאם לגילאי עבודה, כדי שיתאימו לעבודה בתעשיית המלחמה הגרמנית. מספרים ניכרים של ילדים ונשים מעל גיל 55 הגיעו רק בטרנספורטים המשפחתיים הישירים מטולוז, איטליה, וסלובקיה, כמו גם בשל טרנספורטים מגטאות פולניים.

גורל

ראה טבלה 7.3 ותרשים 10

טבלה 7.3

גיל וגורל

הערה: ששת הטורים הראשונים בטבלאות 7.4–7.7 מייצגים מספרים ואחוזים של “גורל”, בתחום קבוצות הגיל השונות. שני הטורים האחרונים, לעומת זאת, מורים על מספרים ואחוזים של כל קבוצת הגיל באותה שורה, מתוך המספר הכולל של אסירים שידוע כי הגיעו למחנה בתקופה הרביעית.

טבלה 7.4

באופן ברור. טבלה 7.4 אינה מספקת, מכיוון שגורלם של % 72.2 מהאסירים היהודים – נשים, נערות וילדים – אשר הגיעו בתקופה זו אינו ידוע. שיעורי השורדים והמתים, אם כן, אינם מייצגים באופן מהימן את המצב. יהיה זה אולי מייצג יותר להשוות את היחסים בין הגיל והגורל עבור שלוש הקבוצות ה“לאומיות” הגדולות של אסירות שהגיעו בתקופה הרביעית, תוך התחשבות בהיסטוריה השונה של הקבוצות.

הקבוצה ההונגרית

במשך התקופה הרביעית, חמשת החודשים בין אוגוסט לסוף 1944, האסירות היהודיות החדשות שהגיעו למחנה וסווגו “הונגריות” היו באופן ניכר הקבוצה הגדולה ביותר־ 6,826, או 64.39%. מתוך אלו שסווגו באופן רשמי כהונגריות היה מספר ניכר של נשים ונערות אשר הגיעו מאזורי הגבול של צ’כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה אשר סופחו על ידי הונגריה; כאשר ניתנה להן האפשרות להצהיר על האזרחות/לאום שלהן, 223 ניצולות הזדהו כצ’כוסלובקיות, רומניות, צ’כיות, סלובקיות, יוגוסלביות, פולניות או רוסיות־סובייטיות. אף על פי כן, הקבוצה ההונגרית היא עדיין הקבוצה היהודית הגדולה ביותר בתקופה הרביעית.

הקבוצה ההונגרית כללה באופן ברור שני סוגים של נשים ונערות. כפי שתואר לעיל, 2163 הראשונות היו בעיקר נשים צעירות אשר הועברו לאושוויץ מכל קצווי הונגריה בין אפריל לאוגוסט 1944; הן נבחרו בסלקציה באושוויץ, מאוגוסט ועד 3 לנובמבר (כולל) והובאו לרוונסבריק למטרה המפורשת של ''מכירתן״ במהירות האפשרית לתעשיינים גרמנים אשר ייצרו נשק ותחמושת, או שירתו מטוסים ושדות תעופה צבאיים, ברשת שכונתה “מחנות עבודה חיצוניים” תחת פיקדו של אחד ממחנות הריכוז הגדולים. רוונסבריק שלחה את אסירותיה לעבודה בעיקר במחנות העבודה החיצוניים של בוכנוולד,³²⁰ אך גם למספר מחנות חיצוניים של Sachsenhausen/Oranienburg.³²¹ מאוחר יותר, ב 1945, אסירות נשלחו לרוב למחנות החיצוניים של רוונסבריק עצמו, בעיקר ל Malchow ו Neustadt־Glewe, אך גם ל Flossenbürg, דכאו ו Mauthausen. במשך התקופה הרביעית, ההונגריות מאושוויץ נשלחו למחנות העבודה הבאים: Schönholz, Altenburg, Spandau,Neustadt,, Lippstadt ו Hasag-Leipzig. מספרים קטנים יותר של אסירות יהודיות נשלחו למחנות העבודה הבאים: Genshagen, Rechlin/Retzow, Beendorf ו Barth. הטרנספורט היהודי השני בגודלו שאי־פעם הגיע לרוונסבריק, כלל 1677 נשים – כולן נבחרו בסלקציה באושוויץ באוגוסט וסווגו כ״הונגריות" – הגיע לרוונסבריק ב 23–25 בנובמבר 1944. (79 הזדהו מאוחר יותר כצ’כוסלובקיות, רומניות, סלובקיות, רוסיות־סובייטיות, או יוגוסלביות – הרוב בשתי הקטגוריות הראשונות). הן שהו כמעט שלושה חודשים הרי־אסון במחנה העבודה הקטן Frankfurt/Walldorf. בשל מצבן הגופני הירוד, רובן לא נשלחו הלאה למחנות עבודה אחרים.

הסוג השני של אסירות הונגריות כלל את אלה שהגיעו בטרנספורטים הישירים מהונגריה, אשר החלו ב 16 לנובמבר. ארבעת הטרנספורטים בנובמבר אשר רשימותיהם נשתמרו הביאו 1797 נשים ונערות. מרשימות העברה ל,(398) Venusberg (698) Penig³²² ו (70) Burgau, ידוע לנו כי בשבועיים הראשונים של דצמבר 1944, לפחות 1166 נשים הונגריות יהודיות נוספות הגיעו בלפחות שלושה טרנספורטים ישירים מבודפשט. באשר לאסירות ההונגריות שהגיעו למחנה בדצמבר 1944 – ישירות מאושוויץ ולא מהונגריה, שהגיעו למחנה ישנו תיעוד של לפחות 32 הונגריות יהודיות אשר הגיעו במחצית־דצמבר בטרנספורט רב־לאומי.

הקבוצה הפולנית

הקבוצה ה“לאומית” היהודית השנייה בגודלה בתקופה הרביעית, הקבוצה הפולנית, כמו הקבוצה ההונגרית, היוותה חלק משמעותי מאלו שנבחרו בסלקציה באושוויץ ונשלחו לרוונסבריק לעבודה בתעשיית המלחמה הגרמנית. במשך החודשים אוגוסט וספטמבר, 863 נבחרו כך בסלקציה ו 496 נוספות ב 3 לנובמבר. רוב אלו שנבחרו בסלקציה באוגוסט נשלחו ל (Thüringen) Mühlhausen ורוב אלו שהגיעו ב 3 לנובמבר היו בין האסירות היהודיות שנשלחו מוקדם יחסית ל Malchow. טרנספורט נוסף, כולו יהודי, אשר אף הוא יועד לעבודה בתעשיית המלחמה (תעודותיו אבדו), הגיע לרוונסבריק מאוחר ב -2524 לדצמבר 1944; כמעט כל הניצולות זוכרות כי הגיעו בחג המולד. אסירות אלה לא הגיעו מאושוויץ, אלא ממחנה העבודה התעשייתי Czestochowa, שם הן עבדו במפעל “Hasag”, כאשר כולן או רובן עבדו לפני כן בycko- SkarżKamienna. הן היו משוכנעות כי יועדו לעבודה במפעל Messerschmidt. כפי שצוין לעיל, אנו משערים כי 271 מטרנספורט Czestochowa נשלחו יחד עם ההונגריות מהטרנספורטים הישירים של 22–21 לנובמבר ומהשבוע הראשון של דצמבר, ברכבת המוות ל Burgau. בהגיען ל Burgau בו אכן היה מפעל Messerschmidt כל הנשים ששרדו נחשבו ללא־עוד מסוגלות לעבודה.

לא ידוע כמה נשים פולניות יהודיות הגיעו למחנה בטרנספורט הרב־לאומי האחרון מאושוויץ, ביום מסוים במחצית־דצמבר. ישנן 41 ניצולות פולניות יהודיות מטרנספורט זה: 13 התיישבו בישראל, 3 בשוודיה ו 3 בארה"ב; מקום התישבותן של 22 נוספות אינו ידוע. עובדה משמעותית היא כי 19 מתוכן נשלחו ל Malchow וכי 27 מתוך 41 ניצולות אלה פונו לשוודיה. כפי שתואר לעיל, הייצוג הפולני של התקופה הרביעית כלל גם שלושה טרנספורטים מסוג שונה – מעל 600 חברי הטרנספורטים המשפחתיים המוגנים־חלקית מהגטאות Czestochowa לודז' ו Piotrków. אף לא אחד מהם ירעד לעבודה במחנות העבודה החיצוניים, אך לפחות 34 נשים מטרנספורט לודז', שיועדו להישלח עם בעליהן וילדיהן למחנה המיוחד KönigsWusterhausen, נשלחו במקום זאת למחנה העבודה האכזרי.Arado/Wittenberg

הקבוצה הסלובקית

הקבוצה ה“לאומית” היהודית השלישית בגודלה של אסירות שהגיעו למחנה בתקופה הרביעית, כללה 821 נשים וילדים סלובקים ובנוסף 51 שהוגדרו כצ’כים ו 26 כצ’כוסלובקים; 898 בסך הכול. מתוכם, ידוע כי 384 הגיעו בארבעת הטרנספורטים הישירים מ Sered ומ Prešov בנובמבר. ידועים לנו לפחות שלושה טרנספורטים ישירים אחרים מסלובקיה בדצמבר: טרנספורט גדול יחסית מ Sered (לפחות 138 נפשות), טרנספורט קטן מ Prešov (לפחות 3 נפשות) וטרנספורט גדול נוסף מ Sered בשבוע השלישי (90–250 נפשות).

קבוצה של 39 נשים סלובקיות ו 19 נשים צ’כיות הגיעה עם טרנספורט גדול מאושוויץ ב 3 לנובמבר וקבוצה נוספת הגיעה עם הטרנספורט הרב־לאומי מאושוויץ במחצית דצמבר. אודות רבות אחרות בעלות אזרחות סלובקית, אנן יודעים רק את גורלן – אם שרדו או אם מתו – אך חסרים לנו תאריכי הגעתן המדויקים; ידוע רק כי הגיעו למחנה לפני סוף 1944. ככל הנראה, שני טרנספורטים סלובקיים ישירים נוספים הגיעו בינואר 1945; גורלם של אסירים

אלה יתואר בפרק הבא.

הקבוצה ההונגרית

טבלה 7.5

טבלה 7.6 הקבוצה הפולנית

טבלה 7.7 הקבוצה הסלובקית

טבלאות 7.5–7.7 עוסקות בהתפלגויות הגילאים והגורלות והקורלציה ביניהם, בקרב שלושת הקבוצות ה“לאומיות” הגדולות מהתקופה הרביעית: הקבוצה ההונגרית (טבלה 7.5), הקבוצה הפולנית (טבלה 7.6) והקבוצה הסלובקית (טבלה 7.7).

במבט ראשון, ההבדלים בין גורלן של שלוש קבוצות לאומיות אלו בולטים ביותר. בעוד שלגבי 2.5% בלבד מהקבוצה הפולנית ידוע כי מתו ולגבי 43.4% ידוע כי שרדו, לגבי השיעור הגדול 40.7% מהקבוצה הסלובקית ידוע כי מתו ורק לגבי 27.7% ידוע כי שרדו. באשר לקבוצה ההונגרית: לגבי 6.8% ידוע כי מתו, שיעור קטן בהרבה מזה של הקבוצה הסלובקית, אך רק לגבי 6.1% ידוע כי שרדו, שיעור קטן בהרבה מזה של הקבוצה הפולנית. מתברר כי עלינו לקחת בחשבון את השיעור של אלה אשר גורלם אינו ידוע. זהו שיעור גבוה של 87.1% בקרב הקבוצה ההונגרית, מעט מעל מחצית – 54.1% – בקרב הקבוצה הפולנית ושיעור נמוך בהרבה, פחות משליש – 31.6% – בקרב הקבוצה הסלובקית.

מדוע היו הבדלים כה גדולים ברישום גורלן של אסירות יהודיות בין שלוש ארצות מוצא אלה? ידוע לנו כי האסירות הסלובקיות – יהודיות ולא יהודיות – החלו לרשום את מתיהן במחנה וניסו להשלים את הרשימה לאחר השחרור. לאחר מספר עשורים, הן ניסו גם לערוך רשימה של כל ניצולי רוונסבריק אשר התיישבו בסלובקיה לאחר המלחמה. הקהילה היהודית בפראג ניסתה אף היא לערוך רשימה של קרבנות וניצולים יהודיים מרוונסבריק. בניגוד לכך, רישום הקרבנות והניצולים בקרב האסירים ההונגרים היהודים החל רק בשנות 90. סיבה נוספת לשיעור הגבוה במיוחד של אסירות הונגריות יהודיות שגורלן אינו ידוע, היא כי אחוז גבוה בהרבה מתוך קבוצה זו ביחס לקבוצות האחרות נשלח למחנות עבודה חיצוניים לאחר שהות קצרה ברוונסבריק, כך שעקבותיהן של רבות נעלמו. קיים בידינו מידע מועט אודות האסירות היהודיות אשר מתו במחנות עבודה חיצוניים ורק במקרה ידועים לנו שמותיהם של כמה מאלה שנשלחו ממחנות אלה למוות באושוויץ. לא היה כל רישום של מותן של אלה שהתמוטטו ואלה שנורו במהלך צעדות הפינוי גדולות הממדים מ Hasag- Leipzig, Lippstadt ו Sachsenhausen, בדיוק כפי שלא רשמו את קרבנות צעדת הפינוי מרוונסבריק. רוב האסירות השורדות אשר היו ברוונסבריק בדצמבר 1944 או ינואר 1945, התחלחלו למצוא שם ערימות של גופות בלתי קבורות וכמובן בלתי רשומות. יש בידינו רשימות חלקיות ביותר של אלה שהומתו בתא הגז של של רוונסבריק. בשל קיומן של רשימות מוות צ’כיות/סלובקיות, רישום זה שלם יותר עבור הקבוצה הסלובקית. אם ניקח עובדות אלו בחשבון, ניתן לשער כי רוב אלו שגורלן אינו ידוע אכן מתן בתקופת המלחמה או זמן קצר אחריה. יחד עם זאת, יכול היה להיות מספר ניכר של אסירות ששרדו את מחנות העבודה החיצוניים, אשר שהו זמן קצר יחסית ברוונסבריק ועל כן לא נרשמו לאחר השחרור אסירות לשעבר של רוונסבריק. ניתן להניח כי שיעור התמותה שנרשם על ידי הקבוצה הסלובקית – כמעט חצי – הוא קרוב יותר לאמת כאשר השיעור שנרשם על ידי שתי הקבוצות הלאומיות'' האחרות.

ישנם לפחות שני גורמים עיקריים לשיעורי התמותה: תנאים והתפלגות גילאים. הטרנספורטים הסלובקיים החלו להגיע למחנה בנובמבר, בעוד חלק מחברי הקבוצות הפולניות וההונגריות הגיעו כבר באוגוסט, לפני שתנאי המחנה הידרדרו לשפל מוחלט. הגורם השני להבדלים בשיעורי התמותה הנו התפלגות הגילאים. בקבוצה ההונגרית לא היו טרנספורטים משפחתיים ובעוד הטרנספורטים מהגטאות הפולניים היו טרנספורטים משפחתיים, הם היו מוגנים במידת־מה. בניגוד לכך, הרוב הגדול של האסירות הסלובקיות החדשות בתקופה הרביעית הגיעו למחנה בטרנספורטים משפחתיים. לנשים מעל גיל 55, אשר היו פגיעות יותר בגלל שקשה היה להן לעמוד בתנאים האכזריים ובעבודה המפרכת, היה סיכוי גדול יותר למוות במחנה לפני הפינוי, כמו גם להתמוטט ו/או למות בירייה בעת הפינוי. בקבוצה הסלובקית 216 (20.8%) היו נשים מעל גיל 55; 154 מתוכן – 71.2% – מתו (הן מהוות יותר מ 36.4% מכלל האסירות שידוע כי מתו). בניגוד לכך, מתוך האסירות ההונגריות שהגיעו למחנה בתקופה הרביעית, רק אחת מתוך 465 האסירות שידוע כי מתו, היתה אישה מעל גיל 45.

הקבוצות הצרפתית האיטלקית

שמותיהן של 196 אסירות יהודיות שהגיעו מצרפת בתקופה הרביעית מתועדים. לגבי 39 (19.9%) ידוע כי מתו ולגבי 53 (27%) ידוע כי שרדו, בעוד גורלן של 104 (53%) אינו ידוע. היו 80 אסירות יהודיות שהגיעו מאיטליה; מתוכן ידוע לגבי מספר גדול, 48 (60%), כי מתו ולגבי 29 (36.2%) ידוע כי שרדו. גורלן של 2 בלבד (2.5%) אינו ידוע. מכיוון שהטרנספורטים הישירים מצרפת ומאיטליה המשיכו גם בתקופה החמישית, הם ידונו גם בפרק הבא.

בניגוד לתקופה השלישית, בה אלו שנרשמו כבעלות מוצא יהודי־חלקית (Mischlinge) היוו 22.7% מהאסירות היהודיות שהגיעו למחנה, בתקופה הרביעית 37 Mischinge נוספות הגיעו, אשר היוו 0.29% בלבד מתוך 10,626 האסירות היהודיות.

אחוז האסירות היהודיות מתוך כלל האסירות שהגיעו למחנה בתקופה הרביעית

על סמך מספרי רוונסבריק רשומים, אנו יודעים כי בתחילת אוגוסט רישום המספרים עמד בערך ב 57500 ובסוף דצמבר ב 96800. מכאן, בסך הכול, כ 39,300 אסירות חדשות (כולל ילדים) הגיעו ונרשמו ברוונסבריק במשך התקופה בת חמשת החודשים. מכל התעודות, העדויות ורישומי הניצולים אשר מצאתי, ניתן היה לאסוף 10,626 שמות של אסירות יהודיות (כולל ילדים) אשר הגיעו בתקופה זו. השמות היהודיים הידועים מהווים, על כן, 27% מכלל האסירות שהגיעו למחנה וקיבלו מספרי רוונסבריק. כמובן, אחוז השמות היהודיים יהיה גבוה בצורה ניכרת ביחס לכלל שמות האסירות שהגיעו למחנה, אם נספור רק את שמות האסירות אשר זוהו למעשה בתעודות מכל הסוגים אשר נשתמרו, או מעדויות ורישומים של ניצולות.

 

8. התקופה החמישית – השלב האחרון    🔗

מי היה ברוונסבריק בתחילת 1945?

מי היו האסירות היהודיות ברוונסבריק בתחילת 1945, אשר שהו שם במשך השלב האחרון? נזכור כי רוב האסירות וילדיהן שהגיעו מארצות השפלה בתקופה השלישית אשר שרדו עד ינואר 1945, הועברו לברגן־בלזן ב 30 לינואר 1945. רוב האסירות וילדיהן שהגיעו מבלגיה ולהן אזרחות תורכית, אשר שרדו עד פברואר 1945, פונו לשוודיה ב 28 לפברואר 1945 וזמן קצר לאחר מכן הועברו משם באנייה לתורכיה. רוב ה Mischlinge אשר הגיעו למחנה בתקופה השלישית המשיכו לעבוד במפעל Siemens בקרבת המחנה הראשי של רוונסבריק עד סביבות 28 למרץ 1945.

רוב האסירות ההונגריות והפולניות שהגיעו מאושוויץ באוגוסט 1944 וב 3 לנובמבר 1944, הועברו לפני סוף 1944 למחנות העבודה Schönholz, Hasag-Leipzig,Mühlhausen Lippstadt Neustadt,Altenburg ו Malchow. 600 מהאסירות שהגיעו למחנה בטרנספורטים הישירים מבודפשט הועברו ל Spandau ו 60 ל Genshagen. רוב האסירות שהגיעו בטרנספורט Frankfurt/Walldorf ששרדו נשארו ברוונסבריק (לפחות 7 מהן עבדו ב Siemens), אך לגבי לפחות 75 ידוע כי הועברו למחנות העבודה Rechlin,Beendorf, Malchowאו.Barth

מתוך שלושת הטרנספורטים מגטאות פולניים, הילדים וכמה מהנשים מטרנספורט לודז' הועברו למחנה המיוחד KönigsWusterhausen, אך לפחות 30 נשים נשלחו למחנה העבודה Arado/Wittenberg. אלה ששרדו מהטרנספורטים מגטאות Częstochowa ו Piotrków היו עדיין ברוונסבריק.

מכיוון שאין בידינו כל רשימת הגעה מההעברה הרב־לאומית לאושוויץ בסביבות מחצית־דצמבר 1944, או רשימות הגעה של האסירות הפולניות ממחנה העבודה של Hasag ב Częstochowa בחג המולד 1944, אנו מניחים כי, בעוד שמספר אסירות מטרנספורט זה מאושוויץ כבר נשלחו ל Malchow, רובן היו עדיין ברוונסבריק בסוף השנה.

רוב השורדים מהטרנספורטים הישירים הסלובקיים, האיטלקיים והצרפתיים. היו עדיין ברוונסבריק.

שינויים עיקריים ב 1945

מה מאפיין את ארבעת החודשים הראשונים של 1945, השלב האחרון של מחנה הריכוז לנשים רוונסבריק, ביחס לאסירותיו היהודיות? החודשיים הראשונים היו הרי־אסון עבור כלל האסירות היהודיות והלא־יהודיות.

הארוע ממיט האסון הראשון חל ב 4 לינואר 1945, כאשר תא הגז של רוונסבריק החל לפעול³²³ מתאריך זה והלאה, היו סלקציות שיטתיות של אסירות חולות או חלשות, אשר הופרדו ראשית ב Uckemark ויועדו להרג בגז לאחר מספר ימים.³²⁴ לאחר המלחמה, חוקרים העריכו כי 6000 נפשות הומתו בגז ברוונסבריק במשך ארבעת חודשים אחרונים אלה. מבין ארבעת רשימות המוות שנשתמרו, שלוש הנן חלקיות ביותר. הן מכילות 1415 שמות, לפחות 306 מהם יהודיות. אני מסיקה כי לפחות 22% מאלה שהומתו בתא הגן היו יהודיות. מכאן, אני מעריכה כי במשך פחות מארבעה חודשים, כ 1320 אסירים יהודים – נשים, נערות וילדים – הומתו בתא הגז של רוונסבריק.

האירוע הנורא השני היה מגיפת הטיפוס. למרות ששחפת ודיזנטריית־רעב הגיעו כבר למימדי מגיפה בסוף 1944 מגיפת הטיפוס פשטה בעיקר בינואר ופברואר 1945. ³²⁵ המגיפה פשטה גם למחנות העבודה החיצוניים העיקריים של רוונסבריק, Malchow ו Neustadt-Glewe.³²⁶

האירוע השלישי חל עם התקדמות הכוחות הסובייטיים, ראשית לתוך פולין ולאחר מכן לתוך מזרח גרמניה. התוצאה הייתה זרימה מאסיבית של אסירות חדשות מהמזרח, מהפינוי המלא־כמעט של מחנה המוות הראשי אושוויץ שהחל בינואר, של מחנה הריכוז Gleiwitz ולבסוף, עד לשבוע השלישי של אפריל, של מחנות ריכוז ועבודה רבים שהיו בקרבת החזיתות הקרבות והולכות ממזרח וממערב, או אלה שמתקני התעשייה שלהם הופצצו, בעיקר באזור ברלין. רובם המובהק של אסירות אלו שהגיעו למחנה היו יהודיות.

בינואר חלו שלוש העברות מרוונסבריק למחנות עבודה חיצוניים שעדיין תפקדו: הטרנספורט של 500 נשים הונגריות יהודיות Venusberg (מחנה עבודה חיצוני קטן של Flossenbürg) ב 15 לינואר, הטרנספורט הגדול של 700 נשים הונגריות יהודיות ל Penig ב 19–20 לינואר והטרנספורט הקטן, אף הוא של יהודיות הונגריות, של 16 נשים ל Meuselwitz ב 24 לינואר. מכיוון שכל הנשים האלה הגיעו לרוונסבריק בתקופה הרביעית, כמעט כולן,בדצמבר, הן וגורלן תוארו בפרק הקודם.

האירוע הרביעי החל בפברואר. היה זה תחילתן של ההעברות המאסיביות מרוונסבריק, כבר לא לשם אספקת עובדות לתעשיית המלחמה הגרמנית,³²⁷ אלא פשוט כדי להוריד את הצפיפות הנוראה.

בפברואר ובמרץ, הגיע למחנה אלפי נשים ששרדו את ה Auschwitz Todesmarsch והועברו למחנות העבודה החיצוניים של רוונסבריק, Malchow ו Neustadt-Glewe, לאחר זמן קצר. שם הייתה עבודה למיעוט קטן בלבד, אפילו באופן זמני, במתקני התעשייה והצבא המקומיים. בשני מחנות אלה, הנשים היהודיות היוו את הרוב.

בין 26 לפברואר ו 2 למרץ 1945, אלפים הועברו לברגן־בלזן ול Mauthausen, פשוט כדי שימותו במקום אחר³²⁸. תנאי ההעברה ל Burgau שחלה ב 17 לפברואר (שתתואר מאוחר יותר בפרק זה) היו כה קיצוניים עד כי בהגיען ל Burgau, אף לא אחת מהאסירות ששרדו הייתה מסוגלת לעבודה. 1000 האסירות שנשלחו ב 2 לאפריל 1945 מ Malchow ל Hasag-Leipzig כבר לא יועדו לעבודה שם בתעשיית המלחמה.³²⁹ 45 הנשים היהודיות שנשלחו ב 1 ו 2 לאפריל לשני מחנות העבודה החיצוניים של Graslitz – Flossenbürg ו Neu Rohlau – ודאי הגיעו לשם ממש לפני פירוקם.³³⁰ למרות שהעברות אלה חלו גם על אסירות צרפתיות לא־יהודיות, בעיקר ב"טרנספורטים השחורים'' ל Mauthausen, רוב הנשים שפונו – לא עוד למטרות עבודה – היו האסירות היהודיות שהגיעו למחנה, חלק בסוף 1944 והרוב ב Auschwitz Todesmarsch. הטרנספורט ל Burgau היה כולו יהודי והטרנספורט מ Malchow ל Hasag-Leipzig היה שלושה רבעים יהודי.

אירוע האחרון, ה“שחרור” (Entlassung) שכלל הן את פינויי ההצלה על ידי הצלב האדום הבינלאומי והשוודי והן את צעדות הפינוי האחרונות מרוונסבריק וממספר מחנות עבודה חיצוניים – השפיע על מספר קבוצות לאומיות באופן שונה כמתואר בהמשך פרק זה.

ראיות דוקומנטריות באשר לאסירים החדשים במחנה ב 1945

עד לאחרונה, רשימת ההגעה הזמינה הראשונה של 1945 הייתה מ 23 לינואר. בשנים האחרונות שמונה רשימות קטנות נמצאו בארכיון ורשה – טרנספורטים מברלין, מ Flossenbürg ומ Sachsenhausen ובהם 15 אסירות יהודיות שהגיעו למחנה. מתוכן, 8 נשים הגיעו למחנה ב 5 לינואר 1945 ממחנה העבודה החיצוני של Argus, Sachsenhausen; מכיוון ששמותיהן של 3 מהן מופיעים בספר הלידות (Geburtenbuch), סביר להניח כי הן הועברו לרוונסבריק בגלל שהן נמצאו הרות. בנוסף, נמצאו רשימות ההגעה של שני טרנספורטים גדולים יותר: אחד מ Trieste ב 16 לינואר (יידון להן) ואחד מ Käsmark בסלובקיה ב 18 לינואר, אשר ברשימתו לפחות 27 שמות מתוכם 24 יהודיים – 6 מהם ילדים. רשימות המוות כוללות את שמותיהן של 106 נשים נוספות מסלובקיה ולהם מספרי רוונסבריק של ינואר 1945. אני מסיקה מכאן כי הגיע למחנה טרנספורט משפחות נוסף מסלובקיה בינואר. בספרה שיצא לאחרונה, Ester Kemeny מדווחת אודות טרנספורט ישיר מצ’כוסלובקיה, אשר הגיע למחנה מיד לאחר שהגיעה היא, עם ה Auschwitz Todesmarsch. בשבוע האחרון של ינואר³³¹. מספר רוונסבריק הראשון הידוע לנו שניתן לאסירה יהודיה בינואר 1945 הנו 96737 והאחרון שניתן לפני הגעת האסירות הראשונות מה Auschwitz Todesmarsch הנו 98175. על סמך מספרי רוונסבריק ועדויות של ניצולות אנו למרים אודות 207 אסירות יהודיות שהגיעו למחנה ב 1945, לפני שהגיעו האסירות הראשונות מה־ Auschwitz Todesmarsch.

לפי Isabell Sprenger, ההיסטוריונית של מחנה הריכוז Gross-Rosen³³², ב 12 לינואר יצא טרנספורט של 150 נשים יהודיות מ־Gross-Rosen לרוונסבריק. לא מצאנו רשימה של 150 נשים אלה. ארבע ניצולות רוונסבריק בלבד הזכירו את Gross-Rosen כאחד המחנות בהם היו ומתוכן רק אחת, הניצולה האמריקאית Zvia Aronson, בתקופת המלחמה Cesia Silberman, עשויה להתאים לטרנספורט Gross-Rosen זה ב 12 לינואר.

באשר לאסירות החדשות שהגיעו למחנה בפברואר, נמצאה רשימת הגעה של 66 נשים ונערות פולניות יהודיות אשר נשלחו ב 6 לפברואר לרוונסבריק מ Gundelsdorf, ³³³מחנה עבודה חיצוני של מחנה הריכוז Flossenbürg בבוואריה. נשים אלה, רובן מקרקוב או Tarnow, נשלחו ל Gundelsdorf מאושוויץ עוד בספטמבר 1944. ידועות לנו 10 ניצולות מטרנספורט זה. ממקורות איטלקיים אנו למדים כי בפברואר, טרנספורט אחר נוסף אשר יצא מ Trieste בתאריך מאוחר 24 לפברואר 1945 (convoglio 43T) כלל 9 נשים יהודיות ומתוכן 6 הועברו לברגן־בלזן, ככל הנראה זמן קצר לאחר מכן.³³⁴ היו בטרנספורט 3 נשים זקנות וחלק גדול מקבוצה זו, 6 נשים מתוך 9, מתו.

טרנספורטים ישירים מסלובקיה, צרפת ואיטליה

סיכום התקופה הרביעית לא כלל את הטרנספורטים הישירים מסלובקיה, צרפת ואיטליה. מכיוון שאלה המשיכו לתוך התקופה החמישית.

הטרנספורטים הישירים מסלובקיה בינואר 1945

ב 18 לינואר 1945 הגיע למחנה טרנספורט ישיר – Käsmark בסלובקיה. שמותיהן של 106 נשים מסלובקיה ברשימות מוות עם מספרי רוונסבריק של ינואר 1945 ועדותה של Ester Kemeny אודות טרנספורט ישיר מצ’כוסלובקיה אשר הגיע למחנה מיד לאחר הגעתה לרוונסבריק עם ה Auschwitz Todesmarsch בשבוע האחרון של ינואר, מעידים כי היה טרנספורט משפחתי נוסף מסלובקיה בינואר. מנתונים משוחזרים ידועים אודות הטרנספורטים הישירים מסלובקיה בין נובמבר 1944 ופברואר 1945, אנו למדים כי 823 נשים וילדים הגיעו למחנה לפני סוף 1944 ו 171 הגיעו ב 1945.

הטרנספורטים הישירים מצרפת

ידוע היטב כי רובם של 75,000 היהודים שגורשו מצרפת נשלחו לאושוויץ. לפי רשימה שנערכה ברוונסבריק בספטמבר 2001, בין ינואר 1943 ופברואר 1945, 240 טרנספורטים שכללו נשים מצרפת הגיעו לרוונסבריק. כל ניסיון לא נעשה לגלות את מספר הנשים היהודיות בטרנספורטים אלה. מספרן המשוער של כל הנשים שהגיעו מצרפת בטרנספורטים אלה נע בין 5800 ו 7441³³⁵.

אותה רשימה מציינת 36 טרנספורטים כאלה לפני 7 לאפריל 1943. במשך אותו זמן, כלומר בתקופה הראשונה והשנייה, ידועות שלוש נשים יהודיות צרפתיות בלבד אשר הגיעו לרוונסבריק.

לפי רשימה אחרת של טרנספורטים שיצאו מצרפת, אשר שוחזרה על ידי הועדה של הניצולות הצרפתיות של רוונסבריק, היו 53 טרנספורטים כאלה בין 7 לאפריל 1943 ו 24 לינואר 1945, אשר הביאו 7273 נפשות לרוונסבריק. כפי שצוין לעיל, רוב רשימות ההגעה של 53 טרנספורטים אלה אבדו. לפי שחזור זה 5352 היו אזרחיות צרפת, 132 זרות ו 1789 בעלות אזרחות לא ידועה. נחזור ונציין כי העורכות של רשימות משוחזרות אלו, רובן חברות לשעבר בתנועות Resistance שונות, חשבו כי אין זה הולם לציין את העובדה כי מספר מחברותיהן היו יהודיות. בעזרתה של Mme Anise Postel-Vinay, זיהיתי 236 נשים אשר בוודאות היו יהודיות. מכיוון שרק מספר מהן נאסרו תחת זהות בדויה, רובן ודאי נאסרו על ידי הגסטפו כיהודיות.

כפי שכבר צוין בתחילת פרק 7. בתקופה הרביעית היה טרנספורט אחר יוצא דופן מבין הטרנספורטים המעורבים מצרפת שכללך נשים פעילות פוליטית – טרנספורט המשפחות היהודיות ובו 103 נפשות, מתוכם 15 ילדים, 7 נערות ו 15 נשים מעל גיל 55, שנאסרו בטולוז בכל רחבי דרום־מערב צרפת – אשר הגיע לרוונסבריק בסביבות 7 לאוגוסט 1944.³³⁶ בטרנספורט זה, האסירות הפוליטיות הוחזקו בקרונות נפרדים מהמשפחות היהודיות (הגברים היהודים הועברו לבוכנוולד). רשימה פגומה של טרנספורט זה נמצאה בדרך מקרה.³³⁷

Serge Klarsfeld חשב כי כל היהודים שהועברו מצרפת לרוונסבריק היו “ללא ספק בעלי פריבילגיה”.³³⁸ למרות שלילדים יהודים, לנשים מטופלות בילדים קטנים, לנשים מבוגרות ולחולות היה סיכוי טוב יותר לשרוד ברוונסבריק מאשר באושוויץ, סיכוי זה לא נמשך עקב התנאים הקשים שהידרדרו תדיר והסלקציות הרצופות, ראשית לאושוויץ ולאחר מכן לתא הגז של רוונסבריק. מתוך 103 הנפשות מטרנספורט טולוז, ידועים לנו 16 אשר מתו ו 35 ניצולים, בעוד שגורלם של 52 אינו ידוע.

מה אפיין את הנשים היהודיות שנשלחו לרוונסבריק מצרפת יחד עם האסירות הפוליטיות הלא־יהודיות? נשים אחדות בולטות: Odette Fabius, מחברת Un lever de soleil sur le Mecklembourg והזמרת Marguerite-Solal – שתיהן לא נאסרו כיהודיות; Dr. Suzanne Weinstein, אשר עבדה כרופאה במחנה עבודה; וכן Anette Weill מאוחר יותר Anette Chalut, שנקראה “Warnod” ב Résistance, אשר העידה במשפט רוונסבריק ב Rastatt ב 2002 מונתה לנשיאת הועד הצרפתי של רוונסבריק.³³⁹ בקרב נשים אלה הייתה גם היהודיה הפולניה.Thais Baumstein האסירה היהודיה היחידה ברוונסבריק אשר נאלצה לעבור את ה“ניסוי” הנורא של השתלת עצמות ברגליה.³⁴⁰ אני משערת כי רובן היו פעילות ב Résistance. יחד עם זאת, לא כל הנשים היהודיות אשר היו פעילות ב Résistance – ובעיקר בהצלת ילדים יהודים – נשלחו לרוונסבריק. אחת מהן, Yvette Bernard Farnoux, הגיעה לרוונסבריק עם ה Todesmarsch לאחר 10 חודשים באושוויץ.³⁴¹

מה עוד ידוע לנו אודות נשים יהודיות אלה שנשלחו לרוונסבריק יחד עם האסירות הצרפתיות הלא־יהודיות ומה היה גורלן? 7 מהן סווגו כ Mischlinge ו 7 השתייכו לקטגוריה של אסירי Nacht und Nebel, אשר נאסרו ללא שנמסרה הודעה למשפחותיהן ואשר היו תחת הסיכון הגבוה ביותר ברוונסבריק. ידוע לנו כי 4 נשלחו יחד עם מאות אסירות צרפתיות אחרות במה שנודע כ“טרנספורט השחור” ל Mauthausen.³⁴² אנו יודעים גם כי לפחות כמה מהן חיו באותו בלוק עם האסירות הצרפתיות הלא־יהודיות. לבסוף, בשל הרישום המאוחר יותר של נסיבות השחרור שלהן על ידי חברותיהן, אנו יודעים כי מספר אסירות יהודיות נכללו בפינוי הנשים הצרפתיות על ידי הצלב האדום הבינלאומי לגבול השוויצרי ומשוויצריה לצרפת.³⁴³ לגבי מספר גדול יחסית – 66 (52.8%)– ידוע כי שרדו ורובן שבו לצרפת לגבי 19 ידוע כי מתו לפני השחרור וגורלן של 40 אינו ידוע.

קשה להשוות את גורלן של 100 נשים יהודיות ששרדו את ה Auschwitz Todesmarsch והגיעו לרוונסבריק וסווגו כ“צרפתיות”, עם גורלך של אלו אשר הגיעו בטרנספורטים הפוליטיים הישירים מצרפת. יש לזכור ש 100 נשים אלו היו גם ניצולות אושוויץ וגם ניצולות צעדת המוות ועל כן יש להניח שהיו החזקות ביותר בין היהודיות שנשלחו מצרפת לאושוויץ. גורלן של 64 מהן (64%) מהן אינו ידוע, אודות 4 (4%) ידוע כי מתו ואודות 32 (32%) כי שרדו.

הטרנספורטים הישירים מאיטליה

לפי Libro della memoria, 6806 יהודים איטלקים גורשו – 6007 מהם לאושוויץ.³⁴⁴ מתוך כל אלה שגורשו 5969 – הרוב העצום – מתו. לרוונסבריק היה תפקיד קטן בלבד בשואת יהודי איטליה. ככה היה טרנספורט איטלקי ישיר אחד מטורינו בסוף התקופה השלישית, ב 30 ליוני 1944, אך לא ידועה כל אסירה יהודיה שהגיעה בטרנספורט זה. היו שלושה טרנספורטים איטלקיים ישירים שכללו אסירות יהודיות שהגיעו למחנה בתקופה הרביעית, כמו גם שלושה בתקופה החמישית – 108 יהודיות בסך הכול. כמו בטרנספורטים הצרפתיים הישירים, גם הטרנספורטים האיטלקיים הישירים לרוונסבריק כללו יהודיות ולא־יהודיות והביאו יחד למחנה כ 600 נשים בטרנספורטים שיצאן מטורינו, וורונה, Bolzano ו Trieste.³⁴⁵

כמו בצרפת, גם הנשים הלא־יהודיות שנשלחו מאיטליה לרוונסבריק נאסרו כולן בשל פעילות פוליטית. בניגוד לצרפת, הנשים היהודיות שנשלחו מאיטליה לרוונסבריק כללו גם כאלה שלא היו מעורבות בכל פעילות פוליטית. כל הטרנספורטים שכללו נשים יהודיות כללו גם ילדים יהודים ונשים מבוגרות יהודיות.³⁴⁶ חוקרים יהודים באיטליה השקיעו מאמץ רב בניסיון לגלות את גורלם של כל היהודים שגורשו מאיטליה והצלחתם הייתה מלאה, כך שמספר הקורבנות האיטלקיים הוא ככל הנראה ריאליסטי יותר ממספר הקורבנות המתועד עבור כל קבוצה “לאומית” אחרת. מספר הקורבנות האיטלקיים גבוה באופן מצמרר: מתוך 61 שהגיעו למחנה בתקופת הרביעית, לגבי 42 ידוע כי מתו ורק 19 שרדו; מתוך 47 האסירים שהגיעו ישירות למחנה ב 1945, לגבי 36 ידוע כי מתו ורק 11 שרדו. מעניינת העובדה כי בטרנספורט הישיר הראשון, המתוארך ל 2 באוגוסט 1944 מוורונה, הרוב שרדו: 15 מתוך 18. מכיוון שקבוצה זו הגיעה למחנה כאשר תנאי הדיור והסניטציה עדיין לא היו כה נוראים כמו מנובמבר ועד סוף המחנה. ייתכן וכך ניצלו מהמגיפות שפשטו בחמשת החודשים האחרונים של המחנה. הם שרדו עד צעדת הפינוי מרוונסבריק ו 9 מתוכם היו ככל הנראה בקבוצה ששוחררה ליד הכפר Lübz.

לא ידועה אף יהודיה איטלקית אשר נשלחה למחנה עבודה. 7 מהם נשלחו לברגן־בלזן, מתוכם 5 מתו שם. ידוע לנו מעט אודות הקשרים החברתיים בקרב הקבוצה האיטלקית בין קבוצה זו לקבוצות יהודיות ולא־יהודיות אחרות. התלונה החוזרת הייתה הקשיים שהיהודים האיטלקים סבלו בשל אי־היכולת של רובם לתקשר עם רוב היהודים מהקבוצות ה“לאומיות” האחרות ראי־יכולתם להבין את פקודות ה SS. מעניין להשוות את גורלן של 41 הנשים היהודיות־איטלקיות שהגיעו לרוונסבריק ב 1945 כניצולות ה Auschwitz Todesmarsch עם זה של האסירות שהגיעו ישירות מאיטליה. רק לגבי 3 ידוע כי מתו ולגבי 34 ידוע כי שרדו.³⁴⁷ ההסבר הסביר ביותר הוא כי ניצולות איטלקיות יהודיות אלו מאושוויץ בינואר ופברואר 1945 היו חלק מקבוצת מיעוט קטנה של הצעירות והחזקות ביותר אשר שרדו את הסלקציות באושוויץ, כמו גם את זוועות אושוויץ וצעדת הפינוי שלו – וכך היה להן סיכוי טוב יותר לשרוד את זוועות שלושת החודשים הנוספים ברוונסבריק, Malchow, או Neustadt-Glewe.

האסירות שהגיעו למחנה ב Auschwitz Todesmarsch וגורלן

השינוי העיקרי במשמעות רוונסבריק עבור האסירות היהודיות בשואה חל ב 18 לינואר 1945, כאשר המון מבין אסירות אושוויץ שעדיין היו בחיים פונו ב Auschwitz Todesmarsch. ה SS ניסה לסלק את כל ההוכחות לקיום מחנה ההשמדה אושוויץ לפני הגעת הכוחות הסובייטיים.³⁴⁸ צעדת הפינוי בוודאי הייתה הקטלנית ביותר מבין כל צעדות הפינוי ממחנות הריכוז והעבודה הנאציים. היא תוארה בלפחות שמונה ביוגרפיות של ניצולות רוונסבריק שיצאו לאור: אלה של Anna Fränkel (ניצה גנור), Hala Grinstein-Balin (הלינה בירנבאום), Nadine Heftler, Esther Kemeny, Erika Kounio (Amariglio),,Halina Nelken Isabella Rubinstein (בת שבע דגן) ו.Eva Tichauer 1

Halina Birenbaum, b, Hala Grinstein - Balin

נולדה בוורשה, 1929. אוטוביוגרפיה:

Hope is Last to Die: A Coming of Age Under Nazi Terror. New York, M. E. Sharpe, (1971) 1996.

Bat־Sheva Dagan, b. Isabella Rubinstein,

נולדה בלודז', 1925. ביוגרפיה בשירה: ברוך הדמיון ארור הדמיון, 1997; תרגום לגרמנית, 2005:

Gesegnet sei die Phantasie - verflucht sei sie! Berlin, Metropol,2005.

הצעדה התקיימה באמצע החורף בתנאים של כפור ושלג; עשרות אלפי אסירים חלושים, ראשית הגברים ואחר כך הנשים, יצאו מהמחנה ברגל ביום אחד – 18 לינואר.³⁴⁹ ה SS דירבן את האסירים הצועדים להתקדם ללא רחם. ניצולות מתארות את הסצנות המזועות: ניתן היה לזהות את הדרך בשלג מכיוון שמשני צידיה נערמו גופות האסירים אשר הוצעדו לפני הנשים.³⁵⁰ כאשר אחת הנשים זיהתה את בעלה, עצרה ורכנה מטה, היא נורתה מיד על ידי שומר. אותו הדבר קרה לכל מי שעצרה, התיישבה או נפלה מרוב תשישות. הצעדה נמשכה מספר ימים ולילות,³⁵¹ עד שלבסוף הניצולות הועמסו על רכבות משא, כמה מהן בעלות קרונות פתוחים,³⁵² או אפילו על לוחות פלטפורמה³⁵³ והוסעו מערבה למחנות ריכוז גרמניים. ככל הנראה, רוב הנשים ששרדו הגיעו לרוונסבריק, כשהן מתות־למחצה מרעב, צמא וכוויות קור.

לאחר מספר ימים ולילות של צעידה בשלג, מספר ניכר (לא ידוע לנו כמה) הועברו תחילה למחנות אחרים כגון Gross-Rosen אשר דחה אותן³⁵⁴ וכמה אף הועברו הרחק למחנה כגון Mauthausen,³⁵⁵ משם הועברו לרוונסבריק. אסירות מן ה Auschwitz Todesmarsch המשיכו להגיע לרוונסבריק החל מסביבות 17 לינואר ולאורך פברואר.1945³⁵⁶

בניסיוננו לשחזר את ההיסטוריה של האסירות היהודיות של רוונסבריק אשר הגיעו למחנה מפינוי סופי זה של אושוויץ, אנו יכולים להסתמך רק על רשימת הגעה אחת אשר נשתמרה. ב Museum Auschwitz נמצאה רשימה של טרנספר גדול (356 נשים יהודיות מתוך 721) שהגיע מאושוויץ ב 23 לינואר (ונקרא “42 Ūberstellung”) ובה מספרי רוונסבריק מ 101577 ועד 102299.

בין 20 לינואר 1945 ומועד מסוים במחצית השנייה של אפריל 1945, הוקצו מספרי אסיר חדשים בסביבות המספרים שבין 98485 ³⁵⁷ –109954³⁵⁸, כלומר – 11,469 מספרים. למעט 1700 נשים וילדים פולנים לא־יהודים ש“פונו” על ידי ה SS מוורשה, אשר הגיעו לרוונסבריק ב 28 לינואר,1945 ³⁵⁹ כל הטרנספורטים הגדולים אשר הגיעו למחנה לפני 1 לפברואר יצאו מאושוויץ. למרות שנשתמרה רק רשימת ההגעה הנזכרת לעיל מ 23 לינואר, ב Kalendarium של רוונסבריק רשומה הגעתן של 7894 נשים מאושוויץ בין 23 לינואר ו 1 לפברואר – על בסיס ה Auschwitz Kalendarium של Danuta Czech בלבד. בהנחה כי 60% מנשים אלה היו יהודיות³⁶⁰ יותר מ 4700 נשים יהודיות מה Auschwitz Todesmarsch היו צריכות להגיע במשך 10 ימים אלה בלבד. יחד עם זאת, יכולתי לזהות רק 2838 שמות של ניצולות יהודיות מה Auschwitz Todesmarsch (כולל אלו שהוצעדו מהמחנה השכן Gleiwitz אשר הגיעו לרוונסבריק; ישנם 439 שמות נוספים של יהודיות אשר קרוב לוודאי הגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch, אך אין בידינו את כל המידע אודות תאריכי ההגעה שלהן).

אני משערת כי מספר ניכר של אסירות מתו זמן קצר לאחר הגעתן ללא שנבחרו ב״סלקציה". חלק מהן. חלושות מתלאות הפינוי מאושוויץ, הגיעו למחנה כשהחולות בטיפוס.³⁶¹ ברוונסבריק עצמו, כמו גם ב Malchow וב־Neustadt-Glewe, מגפות דיזנטריה וטיפוס פשטו מינואר ועד אפריל. שמותיהן של 26 נשים יהודיות בעלות מספרי רוונסבריק שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch ונבחרו בסלקציה, רשומים באחת מארבע רשימות המוות. יחד עם זאת, מכיוון ששלוש מרשימות מוות אלה חלקיות ביותר. בוודאי נבחרו בסלקציה רבות נוספות ברונסבריק כמו גם ב Malchow וב־Neustadt-Glewe, או שמתו ללא כל רישום. מספר לא ידוע של חולות נבחרו בסלקציה ב Revier של Neustadt-Glewe למוות בגז ברונסבריק.³⁶² לפי עדותה של Lea Kisch, סלקציות אלה נמשך עד שבועיים לפני השחרור, כאשר אחותה Blimi (Ljubim) הייתה בקרב מספר חולות מה Revier אשר הועברו במשאית לרוונסבריק ולא נראו מאז.³⁶³

זמן קצר לאחר הגעתם לרוונסבריק, ניצולי הAuschwitz Todesmarsch הועברו ל Malchow ³⁶⁴ או ל Neustadt-Glewe. הטרנספורטים שפינו את אסירות אלה שהגיעו ל Malchow החלו ב 22 לפברואר. Halina Nelken מספרת אודות המסע ל Malchow ברכבת נוסעים ו Esther Kemeny מתארת את התנאים הקיצוניים של מסעה ל־Neustadt-Glewe: “יומיים לאחר מכן, הוכנסנו לקרון פחם פתוח. כאשר הגענו ל Neustadt-Glewe, תת־מחנה של רוונסבריק, יותר ממחצית הנוסעים ברכבת קפאו למוות.”³⁶⁵

קבוצה גדולה נוספת של אסירות שהגיעו למחנה. הגיעה מאוחר יותר ל Neustadt-Glewe. Lea Horn, בתקופת המלחמה Schwalb, מעידה כי היא עזבה את אושוויץ ברכבת – לא ברגל – ב 10 לינואר, הגיעה לרוונסבריק ב 17 לינואר עם כ 1000 אסירות נוספות והוכנסה לאוהל הידוע לשמצה. לפי סיפורה המדהים, אסירות יהודיות אלה שהגיעו למחנה עם ראשית פינוי אושוויץ, היו חלק מ 2000 אסירות רוונסבריק שנשלחו לגבול השוויצרי תמורת תרופות וביגוד שסופקו על ידי הצלב האדום השוויצרי לגרמנים. רק 1000 הורשו אז לחצות את הגבול השוויצרי.³⁶⁶ ה 1000 הנותרות נשלחו ברכבת ל Neustadt-Glewe. ³⁶⁷ אסירות אחרות שהגיעו מאושוויץ נשלחו אולי לברגן־בלזן ב 27 לפברואר 1945 ומתו שם ללא כל רישום במסמכים אחרים הנוגעים לאסירות רוונסבריק ואף לא בביוגרפיות של ניצולות. חלק אולי שרדו, אך ייתכן שכאשר נרשמו כניצולות שואה, לא ציינו את שהותן הקצרה ברוונסבריק – בעיקר אם התייחסו לזמן שהותן שם כבלתי משמעותי.

Nelken,Halina

נולדה בקרקוב, 20 לספטמבר 1923. יומן ואוטוביוגרפיה:

And Yet, I Am Here! (1987) Amherst MA, University of Massachusetts Press, 1999.

Esther Kemeny, b. Michalowce

נולדה בסלובקיה, 1912. אוטוביוגרפיה:

On the Shores of Darkness: The Memoir of Esther Kemeny, Burlingame CA, The Haller Co., 2003.

למרות כל מגבלות אלה, איתרנו את שמותיהן של 2760 נשים ונערות יהודיות אשר הגיעו לרוונסבריק כניצולות הפינויים האחרונים של אושוויץ. מספר זה כולל את אלה אשר הוצעדו מ Gleiwitz ו 439 נוספות אשר יש לשער שגם כן הגיעו למחנה עם ה Auschwitz Todesmarsch. ספירה זו מתבססת על רשימת ההגעה היחידה שנשתמרה המצוינת לעיל, מ 23 לינואר 1945, על רשימת ההעברה Malchow-Hasang-Leipzig מ 2 באפריל (המכילה 747 שמות יהודיים עם מספרי רוונסבריק השייכים למגיעים עם ה Auschwitz Todesmarsch), ארבעת רשימות המוות, ה Geburtenbuch, ³⁶⁸ רישומי הניצולות ורשימה של מאות נשים שהועברו מרוונסבריק למחנה החיצוני שלו Neustadt-Glewe (אשר נערכה על ידי החוקר המקומי המסור Karl Heinz Schütt)³⁶⁹. בין מסמכים אחרים, Schütt מצא רשימה של חולות שנשמרה על ידי אחות אסירה פולניה ב Revier של Neustadt-Glewe, אשר ציינה גם אם החולה הגיעה מאושוויץ.³⁷⁰

מכיוון ש 450 נשים פונו מ Malchow על ידי הצלב האדום השוודי ב 26–25 לאפריל 1945, שמותיהן של אסירות רבות מ Malchow מופיעים במסמכים שוודיים³⁷¹ בעיקר ברשימה list of liberated Jews arrived in (JSList) Sweden in 1945, כמו גם ברשימות שנערכו על ידי ה Polish Representative בשוודיה,³⁷² בין המרואיינות היהודיות ב Polish Institute of Sources ב Lund, שוודיה, ובחומר הארכיוני הרב בקהילה היהודית של סטוקהולם.³⁷³

כל המסמכים של Malchow ושל Neustadt-Glewe הוחזקו ברוונסבריק והושמדו שם. באשר ל Malchow, מחנה גדול, רשימה אחת (אותה הזכרנו לעיל) נשתמרה. רשימת העברה של 1000 נשים, מתוכן 750 יהודיות – 746 מהן בעלות מספרי רוונסבריק התואמים את תקופת ההגעה למחנה עם ה Auschwitz Todesmarsch, מראה כי הן הועברו ב 2 לאפריל 1945 למחנה העבודה Hasag-Leipzig. כמו כן נמצאו שמותיהן של 251 נוספות, ניצולות אשר ציינו את המחנה Malchow.

המקורות החשובים ביותר למידע אודות האסירים שהגיעו למחנה עם ה Auschwitz Todesmarsch, הנם עדויות של מאות ניצולי שואה אשר נרשמו בארה"ב או בישראל, כפי שצוין לעיל, בעזרת רישומים אלה וראיונות רבים התאפשר איסוף נתונים אודות 2760 שמות של ניצולים יהודיים מה Auschwitz Tondesmansch כולל הטרנספורט המאוחר ברכבת – מיד לפני תחילת הצעדה) אשר במוקדם או במאוחר הגיעו לרוונסבריק.

בעוד שאסירות יהודיות ואחרות של רוונסבריק הועברו ל Malchow כבר ב 1944 והאסירות היהודיות מה Auschwitz Todesmarsch הועברו לשם בפברואר 1945, הרי ש Neustadt-Glewe החל לתפקד כמחנה עבודה עבור אסירות מחנות ריכוז יהודיות רק מעט מאוחר יותר. האסירות הראשונות שהגיעו מרוונסבריק בסתיו וחורף 1944 היו כולן פולניות ולא יהודיות. לאחר מכן, החל מסוף ינואר 1945, נשים יהודיות החלו להגיע – רובן המכריע מה Auschwitz Todesmarsch. מחנה העבודה החיצוני Neustadt-Glewe מתואר בפירוט מסוים להלן; נמצאו שמותיהם של 965 אסירות יהודיות אשר ידוע כי היו בNeustadt-Glewe, לגבי 732 מתוכן ידוע כי הגיעו עם ה.Auschwitz Todesmarsch

ארצות המוצא של האסירים שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch

טבלה 8.1 מציגה מידע אודות ארצות המוצא של הנשים, הנערות ומספר הילדים היהודים אשר שרדו באושוויץ עד סוף המחנה ושרדו אף את ה Auschwitz Todesmarsch.

טבלה 8.1

מכאן, בנוסף לארבע הקבוצות הגדולות יותר – אלה מפולין, הונגריה, סלובקיה (כולל צ’כוסלובקיה וצ’כיה) והרייך הגרמני, היו גם שבע קבוצות בינוניות ושמונה קטנות.

גילאי האסירים שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch

טבלה 8.2

גורל האסירים שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch

מכיוון שמידע כה רב המצוי בידינו אודות האסירים שהגיעו לרוונסבריק עם ה Auschwitz Todesmarsch מבוסס על רישומים ועדויות של ניצולות, הניתוח הסטטיסטי שלנו, כמובן, לוקה בחסר. הרשימה שלנו (ראה טבלה 8.3) מראה אחוז גבוה יותר של ניצולים מאשר זה שהיה בפועל, מכיוון שתיעוד המתים לא הושלם. מספר קטן בלבד מתוך אלה שמתו ברוונסבריק או במחנות החיצוניים שלו נבחרו בסלקציה ונרשמו על אחת מרשימות המוות של רוונסבריק שנשתמרו. יוצא מן הכלל יחיד הנו רישום המוות הריאליסטי יותר ברשימת ה Revier של Neustadt-Glewe הנדון להלן. ניצולות נוטות לזכור רק מספר ניצולות ומתות שהיו קרובות ביותר אליהן בהתחשב בכל המגבלות האלו, להלן הסטטיסטיקה של הישרדות ומוות: אודות 1334 (48.3%) ידוע כי שרדו; אודות 285 (10.3%) ידוע כי מתו; גורלם של המספר הגדול 1141 (41.4%) אינו ידוע.

טבלה 8.3

היכן התיישבו הניצולות? הקבוצה הגדולה ביותר – 583 (43.7%) – היגרה לארה“ב; 279 (20.9%) התיישבו בישראל. נראה כי כמעט כל הניצולות האיטלקיות – 26 (1.9%) – שבו לאיטליה. כך גם הניצולות הצרפתיות: 15 (1.1%) שבו לצרפת.³⁷⁷ ארצות התיישבות אחרות היו צ’כוסלובקיה – 23 (1.7%), שוודיה – 19 (1.4%), הונגריה – 12 (0.9%), גרמניה – 8 (0.6%), בלגיה – 7 (0.5%), פולין – 8 (0.6%), אוסטרליה 5 (0.4%), קנדה – 4 (0.3%), יוון (11, 0.8%), בריטניה (2, 0.1%), רומניה (2, 0.1%) ושוויץ – 3 (0.2%). ניצולה אחת התיישבה בכל אחת מהארצות הבאות: ברזיל, צ’ילה, ארצות השפלה וברה”מ. ארצות ההתיישבות של 344 (25.8%) מהניצולות אינן ידועות.

Neustadt-Glewe

המחנה החיצוני החשוב ביותר של רוונסבריק Malchow, מתואר על ידי אירית דילון־קנבל במאמר בספר שערכה אירית דובלון־קנבלIrith Dublon-Knebel (ed.), Schnittpunkt des Holocaust: Jüdische Frauen und Kinder im Konzentrationslager Ravensbrück. Metropol 2009.

במשך שלושת החודשים האחרונים של המלחמה מחנה חיצוני שני, Neustadt-Glewe, השוכן כ־100 צפון־מערבית לרוונסבריק ו 50 ק"מ מ Malchow, היה אף הוא בעל תפקיד מרכזי בגורלן של לפחות 965 אסירות רוונסבריק יהודיות ודורש תיאור מיוחד.

כפי שצוין לעיל, הושמדו כל מסמכי ה SS באשר להגעה, עזיבה, הקצאות עבודה, סלקציות ומוות הקשורים למחנה Neustadt-Glewe. אלמלא עבודתו המסורה של החוקר המקומי Karl Heinz Schütt, המחנה עצמו היה נשכח לחלוטין. חוקר זה אסף מידע רב אודות ההיסטוריה של המחנה, מצא מסמכים שאבדו מזמן³⁷⁸ ופרסם ארבעה ספרים קטנים. הוא איתר ויצר קשר עם ניצולות רבות מהמחנה, כולל יותר מ 40 ניצולות יהודיות כמו גם מספר אזרחים מקומיים אשר היו עדים למחנה) ופרסם את סיפורי הזכרון הקצרים שלהם אודות מחנה Neustadt-Glewe. במשך מספר שנים הוא אסף את שמותיהן של אסירות Neustadt-Glewe, החל משנת 1998 עם 369 שמות³⁷⁹ וכלה בשנת 2003 עם 1530 שמות.³⁸⁰

לרשימתו של Schütt הוספתי 108 שמות של ניצולות יהודיות שהתיישבו בארה"ב ובישראל ואת אלה שהן זכרו, כמו גם 27 שמות מחומר ארכיוני, כך שהרשימה הגיעה ל 965 שמות של אסירות Neustadt-Glewe יהודיות (או כאלה שנחשבו ליהודיות).

מחנה Neustadt-Glewe נוסד בספטמבר 1944 בשדה התעופה הצבאי המקומי וכלל 300 אסירות רוונסבריק. עשר בקתות הוקפו בגדר תיל מחושמלת. כל המנהל של המחנה, שומרות ה SS והשומרות האחרות,³⁸¹ היו תחת פיקודו של רוונסבריק. כמה מהאסירות עבדו במשמרות של 12 שעות בייצור מטוסים במפעלי Dormier קבוצות אחרות של נשים חפרו תעלות בקצה העיירה ואף העבירו והסוו מטוסי קרב. הנשים עבדו גם בחיטוב עצים ובאיסוף עץ.

עד סוף 1944, היו 900 אסירות ב Neustadt-Glewe, ככל הנראה בעיקר נשים פולניות אשר הגיעו לאחר מרד וורשה באוגוסט 1944. מסוף ינואר עד סוף מרץ 1945, טרנספורטים שכללו בעיקר נשים פולניות – יהודיות ואחרות – מה Auschwitz Todesmarsch, אשר הגיעו לרוונסבריק, נשלחו ל Neustadt-Glewe. בקרב קהל זה, האסירות הפולניות הלא־יהודיות הסתירו 12 אסירות פוליטיות פולניות אשר עברו ניתוחים ניסויים באינפקציה והשתלת עצמות ברגליהן (Kaninchen), כדי להצילן מהוצאה להורג ברוונסבריק.

ב Neustadt-Glewe כמעט כל האסירות סבלן מצפיפות קיצונית, רעב ומחלות כאשר הגיע המספר הגדול של נשים מרוונסבריק כבר לא היה מקום במבני המגורים, כך ש 1000 נדחקו לתוך מבנה של קולנוע לשעבר, אותו נאלצו מאוחר יותר לפנות בשל מגיפת טיפוס שפרצה שם. כל הניצולות מתארות תנאי דיור קטסטרופליים: הן אפילו לא יכלו ליישר את רגליהן על הרצפה, לא היו שירותים פעילים, הרצפה סביב הדליים הייתה מכוסה בצואה ומיטות־הדרגש המעטות היו כה הרוסות עד שהתמוטטו לעתים קרובות והנשים שעליהן נפצעו. על הקירות זחלן כינים. כאשר הגיע הטרנספורט הגדול הראשון מה Auschwitz Todesmarsch, האסירות החדשות לא קיבלו כל מזון במשך של עד 10 ימים.³⁸² לאחר מכן, אלה שעבדו קיבלו מנה של מרק ופרוסת לחם ביום. במהירה לא נותרה עבודה לרוב האסירות. בקרב אלה שעדיין נבחרו בסלקציה לעבודה במפעל, רבות היו במהירה מותשות מדי כדי להמשיך ולעבוד.³⁸³ רק אלה שעבדו בעבודות חיצוניות ב Aussenkommando בשדות, מתארות את היחס הידידותי ואת מתנות המזון החבויות שניתנו להן על ידי גברים גרמנים מבוגרים יותר. רובן הגדול של האסירות לא עבדו והעבירו ימים ולילות במצב של אפאתיה וסף רעב. הן קיבלו רק מרק מיימי – מים ללא מלח ובהם קליפות תפוחי אדמה לא מבושלות. ופרוסה של לחם עבש. החלשות ביותר שלא היו להן חברות שנלחמו עבורן, לעתים עברו ימים אף בלי מנה זעומה זו.³⁸⁴ דיאטת רעב זו, יחד עם הדיור הצפוף והלא־הגייני. תוצאתה הייתה התפשטות דיזנטרית־רעב, טיפוס הבטן, שחפת ופורונקולוסיס. מספר אסירות נורו בעת שניסו לגנוב לפת; אחרות התמוטטו בעת מסדרים.

במחנה Neustadt-Glewe היה Revier בו עבדו מספר אסירות־רופאות: 2 פולניות, יהודיה פולנייה אחת³⁸⁵ ויהודיה סובייטית אחת³⁸⁶. 4 אחיות־אסירות עבדו שם אף הן. ארבעת הרופאות עבדו לפני כן באושוויץ. חולות רבות מתו ב Revier ןבכל יום נערמה ערימת גופות מחוץ לו.³⁸⁷ נחזור ונציין כי מספר בלתי ידוע של אסירות נבחרו בסלקציה למוות בגז ברוונסבריק.³⁸⁸ סלקציות אלה נמשכו עד לשבועיים לפני השחרור.

למרות התנאים הגרועים והמחסור בתרופות, כמה אסירות החלימו ב Revier ושרדו.³⁸⁹ כאשר המחנה שוחרר, 300 חולות אנושות מה Revier הועברו לבית חולים צבאי זמני במבנה בית ספר בNeustadt-Glewe. רוב הנשים שהגיעו לבית החולים הזה שקלו לא יותר מ 30 קילוגרם; 35 מתו בבית החולים, אך מספר ניכר של חולות החלימו לאחר חודשים של טיפול סבלני והומאני.³⁹⁰

לא ידוע כמה נשים, נערות וילדים מתו במספר החודשים של קיום מחנה זה. מספרים שצויינו נעים בין 500 ל 1000. רק שנים רבות מאוחר יותר נערך חיפוש אחר מקומות קבורתם של מאות קורבנות אלה של Neustadt-Glewe; נמצאו שורות של קברים בבית הקברות העירוני וקבר אחים גדול ביער.³⁹¹ מתוך 965 השמות הידועים של אסירות יהודיות אודות 119 ידוע כי מתו במחנה, ברוונסבריק, או מיד לאחר השחרור; אודות 475 ידוע כי שרדו, וגורלן של 375 נותר בלתי ידוע.

מספר ניצולות ועדי־ראייה תיארו את עבודת “קומנדו הקבורה” של עשר נשים יהודיות, אשר בכל יום אספו את הגופות העירומות שנזרקו לצד הקיר של ה Revier. הן משכו ודחפו עגלה ידנית בעלת קופסא, כל הדרך עד לבית הקברות העירוני, או מאוחר יותר אל היער.³⁹² עדת־ראייה מתארת כי ראתה את הנשים עם העגלה, כאשר הארון כה מלא עד כי ניתן היה לראות את ידיהן ורגליהן של המתות.³⁹³ Kornreich-Gelissen Rena מתארת כי קברה יותר מ 80 גופות בשבוע הראשון של המחנה. מלבד קומנדו הקבורה, ידוע לנו מקרה בו מספר נערות צעירות נשאו בהתנדבות על גבי לוח עץ אל בית הקברות בקצה העיירה את גופתה של נערה שקראו לה “אודסה” אשר נורתה על ידי ה־SS בשל גניבת לפת. שם הן חפרו לה קבר. את המעשה הטוב הזה ארגנה Rozalie Grünapfel שאביה היה חבר ב“חברה קדישא”. עד היום היא חשה אשמה על אי יכולתה להביא את “אודסה” לקבר ישראל.³⁹⁴

צעדת פינוי נערכה מ Malchow לכיוון Neustadt-Glewe. הנשים לא הגיעו ל Neustadt-Glewe, מכיוון שניצולות הצעדה שוחררו על ידי הכוחות הסובייטיים בין Lübz ל Marnitz.

אנשי צוות ה SS של רוונסבריק אשר ברחו מרוונסבריק, אשר היה כבר בידי הסובייטים, הגיעו ל Neustadt-Glewe ב 2 למאי 1945 והביאו עמם כמויות מזון. קהל נשים עטו על חדר האחסנה. המפקד, אשר היה שתוי לחלוטין, פנה אל האסירות ופקד עליהן לשמור על סדר ושקט. כאשר השומרים עזבו, הם ירו אל עבר קהל הנשים ליד חדר האחסנה, הרגו אחת ופצעו כמה מהן.³⁹⁵

הנשים ב Neustadt-Glewe לא נשלחו בצעדת פינוי כלשהי, אלא הושארו נעולות במבני המגורים בעת מנוסת ה SS. הן שיחררו את עצמן בעזרת אסירי מלחמה צרפתים, אשר חתכו את הגדר החשמלית מבחוץ בעוד שאסירות Neustadt-Glewe חתכו את הגדר מבפנים. הן פרצו את הדלתות והחלונות של מבני המגורים. קהל של נשים שהושארו לבדן עטו על חדר האיחסון. היו שם מחזות של אלימות ואכילה בלתי מרוסנת שגרמה למחלות ואף למוות.

במשך מספר חודשי קיום המחנה, האסירות היהודיות היו במצב גופני כה ירוד כך שהצליחו לשמר רק על מספר מועט של קשרים חברתיים בקבוצות קטנות, בעיקר של אחיות,³⁹⁶ אמהות, בנות או חברות.³⁹⁷ מביוגרפיות רבות עולה בוודאות כי קשרים כאלה של חברות, נאמנות ועזרה הדדית תרמו רבות להישרדותן של הנשים המורעבות והחולות. חשיבות קבוצות קטנות אלה, או “משפחות מחנה” לאסירות היהודיות של רוונסבריק תידון בהמשך.

בעת השחרור, התארגנו קבוצות גדולות יותר של נשים ונערות, בדרך כלל על בסיס מוצא ושפה משותפים, כמו גם על בסיס תכניות ויעדים משותפים.³⁹⁸

הכוחות הסובייטים הגיעו מאוחר בשעות אחר הצהריים ב 2 למאי. האמריקאים, אשר היו שם למשך שעות ספורות באותו יום, נסוגו אל הנהר Elde, יובל של הנהר Elbe. האסירות המשוחררות תיארו את החיילים האמריקאים כאחוזי הלם מהמראות וסיפרו גם כי הם חילקו שוקולד. החיילים הרוסים היו מעוניינים לפנות את המחנה מידית מהמתות ומאלה שעדיין חיו בו. קבוצות של אסירות משוחררות התמקמו בחדריהם של שומרי ה SS ושל אנשי צוות נמל התעופה.

Esther Kemeny זוכרת: "כמה מהאסירות לא עזבו את מבני המגורים בגלל שהיו כה חולות מרעב עד כי לא יכלו לנוע. רגליהן היו נפוחות מבצקת שנגרמה על ידי רעב.³⁹⁹ הרוסים הציעו לאסירות המשוחררות שלושה ימים לבזוז כל חנות או בית בעיירה הקטנה אשר תושביהם ברחו או נכנעו. קבוצה של נשים שהיו מסוגלות ללכת לעיירה שהו במשך ימים, בכמה מקרים אף במשך שבועות, בבתים שננטשו על ידי בעליהם. לשהות זו הייתה עבורן חשיבות עצומה, שכן היא אפשרה להן לאכול מזון נקי ומבושל כהלכה אשר אותו הן יכלו לעכל, להתרחץ, להפתר מהכינים ולהשיג בגדים נורמאליים. הרוסים סיפק להן בנדיבות לחם, אורז ותפוחי אדמה. טענה אחת חמורה של הניצולות כנגד המשחררים הרוסים הייתה נטייתם להשתכר ולהציק ולהטריד את הנשים, אפילו את הצעירות והשבריריות ביותר.⁴⁰⁰

אלה שהגיעו ממערב אירופה הלכו ל Ludwigslust ואלה ממזרח או דרום־מזרח אירופה הלכו מזרחה – ברגל, בעגלות הרתומות לסוסים או ברכבת. ב Prenzlau,⁴⁰¹ הרוסים ארגנו את שובן של כמה מהניצולות. קבוצה של חולות הוטסו מ Ludwigslust לארצות מולדתן. אוטובוס ובו רופאים הגיע מצ’כוסלובקיה והחולות הועברו באמבולנס או אוטובוס לפראג. כמה מהן נשארו בבית חולים Teplice Sanor עד סוף ספטמבר.⁴⁰²

סטטיסטיקה של Neustadt-Glewe

ארצות מוצא

מתוך 965 הנשים היהודיות 754 הגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch או מפינוי Gleiwilz ו 211 הגיעו ממקומות אחרים.

טבלה 8.4 מראה את חלוקת אסירות Neustadt-Glewe היהודיות לארצות מוצא וגם מציינת אם הן הגיעו למחנה עם ה Auschwitz Todesmarsch.

טבלה 8.4

קבוצות גיל

טבלה 8.5

גורל

מתוך קבוצת Todesmarsch אודות 409 (54.3%) ידוע כי שרדו ואודות 84 (11.1%) ידוע כי מתו, בעוד שגורלם של 261 (34.6%) אינו ידוע.

מתוך הקבוצה שאינה מה Todesmarsch אודות 66 (31.3%) ידוע כי ניצלו, אודות 34 (16.1%) ידוע כי מתו וגורלם של 111 (52.6%) אינו ידוע. בסך הכל ידוע על 475 (49.2%) ניצולות, 118 (12.2%) מתות וגורלן של 372 (38.6%) אינו ידוע.

היכן התיישבו הניצולות היהודיות שהיו ב Neustadt-Glewe?

טבלה 8.6

Krupp-Neukölln; מחנה עבודה יוצא דופן

במבט ראשון, למחנה עבודה קטן זה ליד מפעל Krupp במחוז Neukölln של ברלין לא היה כל קשר למחנה הריכוז לנשים רוונסבריק. רובן של 500 הנערות והנשים היהודיות אשר עבדו בו בין ספטמבר 1944 ואמצע אפריל 1945 שהו ברוונסבריק 8–14 ימים בלבד⁴⁰³. עם זאת, העובדה כי כמעט כל הניצולות פונו לשוודיה כחלק מה Bernadotle-Aktion מתוך המחנה המרכזי של רוונסבריק, גרמה לקבוצה זו של ניצולות שואה לראות עצמן כניצולות רוונסבריק. באופן רשמי, מחנה Krupp-Neukölln היה מחנה חיצוני של Sachsenhausen-Oranienburg.

התוודעתי לראשונה לקיומה של קבוצה כזו כאשר ניצולות ישראליות של רוונסבריק שביקרו ברוונסבריק באביב 1995 ציינו את “Krupp”, את “Neukölln” או את ברלין כאחד המחנות בהם שהו. במהירה גילינו כי לא נשתמרה בשום מקום כל רשימת הגעה או העברה של קבוצה זו בת כמעט 500 נשים ונערות.⁴⁰⁴ עם זאת, בעזרתה של קבוצת ניצולות ישראליות ועל ידי יצירת קשר עם קבוצה נוספת של ניצולות המציינות הן את רוונסבריק והן את Krupp-Neukölln ב US Registry of Holocaust Survivors,⁴⁰⁵ הצלחנו ליצור קשר עם ניצולות אחרות אשר לא נרשמו לא בישראל ולא בארה"ב, אלא התיישבו בשוודיה, אוסטרליה וקנדה; ביקשנו מהן לרשום שמות נוספים כך וכך הגענו לרשימה של 201 שמות. כל הניצולות עמן התקשרנו הסכימו באשר לשמות המתות וטענו כי כל אלה שאת שמותיהן לא זכרו – שרדו. לאחרונה, שמותיהן של 70 ניצולות מחנה Krupp-Neukölln זוהו מתוך נתונים ברשימת אסירות יהודיות של רוונסבריק (DJBR) כולם על סמך חומר ארכיוני של הקהילה היהודית של סטוקהולם.

כך התאפשר שחזור של חלק גדול מההיסטוריה של קבוצה זו, החל מחייהן בגטו לודז', שהותן הקצרה באושוויץ ושבעה וחצי חודשים בברלין – ועד שהותן הקצרה ברוונסבריק, הפינוי לשרוד וגורלותיהן. מתוך שתי רשימות ה JS lists הינו 208 מתוך 271 שמות אלה.⁴⁰⁶

לאחר שבחנו את התנאים הנוראים של רוב המחנות החיצוניים (AKDOs) אשר בהם היה שעור תמותה גבוה או שלא היה כל מידע אודות גורל אסיריהם, יש כעת לבדוק את התנאים הספציפיים שאפשרו את הישרדותן יוצאת של רובן של 500 הנשים והנערות הללו. קבוצה זו הייתה אולי בעלת שעור ההישרדות הגבוה ביותר הידוע של כל קבוצה יהודית אשר שהתה באושוויץ ונשלחה למחנה עבודה בניהול ה SS, למשך זמן כה רב – שבעה וחצי חודשים.

באוגוסט 1944, מאפייניה של קבוצה יהודית זו שכמעט כולה פולנית היו דומים מאוד לאלה של קבוצות אחרות של נשים יהודיות אשר נשלחו מאושוויץ לרוונסבריק לעבודה בתעשיית המלחמה הגרמנית. היא כללה רק ילדה אחת מתחת לגיל 13 ומבוגרת אחת מעל גיל 55. כמו כן, נערות ונשים צעירות אלה לא היו בשום אופן מוגנות מהסבל שחוות הקהילה הפולנית היהודית מאז ראשית הכיבוש הנאצי.

כלן הגיעו מגטו לודז‘. רובן נולדו בלודז’ או בעיירות קטנות סמוכות, כגון Zdunska-Wola. מיעוט קטן הגיע מצ’כוסלובקיה⁴⁰⁷ או מהרייך הגרמני⁴⁰⁸ והועברו לפני כן לגטו לודז‘. כל האחרות שהו מספר שנים בגטו לודז’ הסגור ועבדו במפעליו, כמה מהן אף החל מהגיל הצעיר תשע,⁴⁰⁹ מכיון שהעבודה במפעל הבטיחה להן ארוחה אחת ביום.⁴¹⁰ לימודי בית הספר של רובן הופסקו ורק מספר קטן הצליח לגשת ללימודי בית הספר התיכון (Gymnasium) היקרים בגטו ומספר קטן אף יותר הצליח לסיימו. כולן עברו שנים של תת תזונה, פחד תמידי וסלקציות שנערכו על ידי הרשויות הנאציות. ההורים או האחים של כמה וכמה מהן מתו ממחלות בגטו.⁴¹¹

הן כולן הועברו בטרנספורט גדול שנשלח מגטו לודז' לאושוויץ ב17 לאוגוסט 1944⁴¹² למרות ששהו באושוויץ לא יותר משבוע, שהות זו הייתה טראומטית לכולן. רובן הופרדו מהוריהן ואחיהן הקטנים אשר כמובן סווגו כבלתי כשירים לעבודה ונבחרו מיידית בסלקציה למוות. המציאות באושוויץ, עם המשרפות העשנות במחנה גרמה להן להלם, מכיוון שרוב יהודי לודז' – עיר הממוקמת בשטח פולני סולידי שסופח על ידי גרמניה – עדיין לא ידעו אודות ההשמדה המאסיביות של יהודים באושוויץ.⁴¹³

באשר לגורלן, ככל הנראה רשויות SS ייעדו אף אותן למוות בגז. לפי כל העדויות של הניצולות הן עברו את הטקס מעורר האימה של ההגעה לאושוויץ: בגדיהן וכל רכושן נלקחו, הן גולחו וישבו ללא נעליים, כמעט עירומות, בקבוצה גדולה על האדמה ליד הכניסה לתא הגז ולמשרפות. הן יכלו לראות אנשים הנכנסים לתא הגז. העובדה כי הן לא קועקעו במספרי אושוויץ מעידה על הכוונה שלא לשלוח אותן לעבודה בתוך אושוויץ־בירקנאו.

בנקודת זמן זו מספר מרואיינות מדווחות, הן שמו לב להגעתו של אדם על אופניים, אשר מסר הודעה עבור שומר ה SS. כתוצאה, 500 מהנשים שישבן שם, כולן אותן טרנספורט מגטו לודז', נבחרו בסלקציה למשלוח ברכבת משא ליעד לא ידוע. לפני עזיבתן, הן קיבלו ביגוד מינימאלי. להפתעתן, הן הגיעו לברלין באותו היום, 24 לאוגוסט 1944,⁴¹⁴

מספר ניצולות סיפרו לנו כי שליחתן לKrupp הייתה בטעות, כי הדרישה הייתה ל 500 נשים צרפתיות. באשר למקור סיפור זה, הניצולה הישראלית Halina Lis⁴¹⁵ סיפרה לנו כי ה SS Hauptaufselherine אמרה זאת ל Lagerälteste היהודיה.⁴¹⁶ לפי מספר ניצולות, ב Krupp היו לפני כן אסירות אוקראיניות אשר לא היו פועלות מספקות. הן לפועלים והן ל Meister סופר כי הנשים היהודיות היו פושעות, כך שהם הופתעו לגלות את רמת השכלת בית הספר שלהן הגבוהה יחסית ואת זריזות הידיים שלהן.

טווח גילאיהן נע בין 12 בלבד ל 50⁴¹⁷ רובן היו בשנות העשרה המאוחרות או בתחילת שנות העשרים. רוב הנשים המבוגרות יחסית (מעל 40) הצליחו להיבחר בסלקציה עם בנותיהן, אחיניותיהן או קרובות צעירות אחרות.

מאפיין מרשים של כל ה 500 היה המספר הגדול של קבוצות של אחיות (בין 2 ל 6), בנות דודות וגיסות. כך לרבות, אם לא לרוב, הייתה קרובת משפחה בקבוצה. דבר זה יכול להעיד על השכיחות של משפחות יהודיות מסורתיות גדולות אשר חיו בשכנות. היו גם פועלים גרמנים במפעל וכולם היו תחת פיקוחם של מנהלי עבודה ו Meisters גרמנים, אשר היו בדרך כלל מבוגרים יותר. באופנים מסויימים המחנה היה דומה למחנות עבודה אחרים של תעשיית המלחמה הגרמנית, בכך שהן עבדו במשמרות של 10 שעות, כאשר במחלקת Stanzerei וה Platina הן גם עבדו לחליפין במשמרות יום ולילה. פיקחו עליהן מספר שומרות SS, אשר לפחות אחת מהן הן ראו כאכזרית.

יחד עם זאת, תנאי החיים ב Krupp היו באופן ניכר טובים יותר מאשר ברוב מחנות העבודה האחרים הידועים לנו. הן חיו בשלושה מבני מגורים,⁴¹⁸ שהופרדו לחדרים – בכל חדר 4–14 נשים ומיטות דרגש בשתי קומות. לכל מבנה מגורים היו מקלחות ושירותים תקינים. Rosa Katz ספרת בראיון המוקלט שלה כי עם הגעתה ל Krupp היא התקלחה למשך זמן רב במים חמים כדי להיפתר מהריח הנורא של אושוויץ.⁴¹⁹ הן קיבלו ארוחה מבושלת אחת ביום במפעל, ככל הנראה אותה הארוחה שקיבלו העובדים הגרמנים. הן אף קיבלו בגדי עבודה עליונים, גרביים ונעלי עץ. יחד עם זאת, הן הביגוד והן המזון לא היו מספיקים לעבודה המפרכת, בעיקר בחודשי החורף.

שלושת מבני המגורים הוקפו בגדרות תיל ובלילות המבנים ננעלו. לא דווח אודות חישמול הגדר או על שומרים חמושים. על כן, ניתן להניח כי לנשים ולנערות הייתה הזדמנות לברוח. את העובדה כי ככל הנראה אף אחת לא ניסתה לעשות זאת, ניתן להסביר על ידי התנאים הקשים מחוץ למחנה שנגרמו על ידי ההפצצה המתמדת של ברלין על ידי בעלות הברית, יחד עם היחס ההומאני יחסית שקיבלו מעמיתים לעבודה ומצוות ה SS המקומי. מההפצצות אשר הפכו לכבדות יותר ויותר סבלו האסירות, הפועלים האזרחיים והאוכלוסייה השכנה. עם זאת, לנשים היהודיות בדרך כלל לא ניתן להשתמש במקלטים נגד הפצצות אוויר של המפעל והן נאלצו לחפור תעלות (Splittergräben) למחסה בעת הפצצה: לעומת זאת, לאלה שעבדו במשמרות לילה הותר, ככל הנראה, להשתמש במקלטי המפעל. אחד ממבני המגורים שלהן נשרף בעת הפצצה בינואר 1945; מבני המגורים האחרים ניזוקו וכל החלונות נשברו לחלוטין. רק אז הנשים כולן הועברו למרתף של בית קולנוע ישן שעמד בסמוך. אף אחת מהן לא נהרגה או נפצעה במהלך ההפצצות הכבדות העקביות על ברלין. הפועלים הגרמנים התרשמו ושיבחו את מזלן יוצא הדופן, קראו לה Gluckskinder וראו בהן כעין קמיעות.⁴²⁰

מסיפורי הניצולות עולה התמונה הבאה של יחסיהן עם עמיתיהן לעבודה הגרמנים. על הפועלים הרגילים נאסר לדבר עם האסירות היהודיות בשעות העבודה והן צייתו לאיסור זה. יחד עם זאת, בקרב העובדים היו אלה אשר ניצלו הפסקות בשירותים כדי לפגוש נשים יהודיות ואף במספר לא קטן של מקרים, הביאו להן חלקים מהכריכים שלהם.

במפעל Krupp היו חמש מחלקות אשר ייצרו מנגנוני בקרה לפצצות. Halina Lis מציינת את המחלקות הבאות: (1) מחלקת מונטז' בה העבודה נחשבה דייקנית; (2) מחלקת Stanzerei שנחשבה לעבודה קשה (אשה אחת איבדה שם אצבע); מחלקת הגילוון בעזרת חומצה; (4) בקרת איכות, שנחשבה לעבודה הקלה ביותר. ניצולות אחרות מציינות מחלקה חמישית: Platina. מנהלי העבודה והMeister של חמשת המחלקות דיברו אל הפועלות היהודיות כאשר פיקחו על עבודתן. ייתכן ומשמעותית העובדה כי רוב נשים אלה מלודז' (או מפראג) דיברו או לפחות הבינו גרמנית ויכלו לתקשר באידיש.

התנהגותן של שומרות ה SS הייתה מעורבת. בעוד שהיו סיפורים אודות שומרת SS אחת אשר חלקה את הכריכים שלה עם האסירות, שומרת אחרת זכורה כ“הרעל הבלונדיני”. ביושבה בכניסה לאולם העבודה היא מנעה מהאסירות היהודיות לגשת לשירותים במשך שעות העבודה. מספר ניצולות זוכרות ויכוח סוער בין ה Meister הראשי לבין שומרת זו, כאשר אמר לה כי הוא אחראי על הייצור ועל כן מחשיב כל הטרדה של העובדות כחבלה.

בעוד שודאי כי לא כל מנהלי העבודה או ה Meister התנהגו בדרך כזו כלפי הנשים היהודיות. ישנם תיאורים של לפחות שני Meister אשר נהגו באופן הומאני מעורר השתאות. ניצולה אחת אשר הייתה אז בת 16 ועברה במחלקת Platina מספרת כי ה Meister שלה, Herr Engel נתן לה ולנערות הצעירות אף יותר לישון תחת שולחן העבודה שלו במשך משמרות הלילה.⁴²¹

ה Meister במחלקת המונטז', Walter Hahn, אשר התיידד מאוד עם קבוצת 20 הנערות אותן אימן, נהג להביא להן את עיתונו מדי יום ופתח אותו בעמוד של חדשות המלחמה. הוא חלק עימן את שמחתו הגדולה מכך שאשתו ילדה ילד לאחר שנים רבות של נישואים עקרים ואף הביא להן במתנה לפני חג המולד ספר שירים של היינריך היינה – מתנה אותה הן העריכו ביותר.

את ההתנהגות הידידותית יוצאת הדופן הזו של מספר פועלים אזרחיים, מנהלי עבודה ו Meister ניתן להסביר בכך ש Neukölln הייתה פרבר של ברלין בו, לפני היטלר, ההשפעה הקומוניסטית הייתה חזקה. מספר ניצולות מזכירות שמועות אודות פועלים מסוימים שהיו קומוניסטים בעבר ואף כי אחד ה Meister ציין זאת בפני אחת הנערות.

ההיבט המפתיע ביותר של מחנה עבודה קטן זה היה התנהגותם של שני גרמנים שהיו אחראים ישירות על 500 האסירות היהודיות. בהגיען מאושוויץ, קיבלו את הנשים היהודיות גבר ואשה, שניהם חברים ב SS. הגבר היה Oberscharführer Bruno Kreitich והאשה הייתה Hauptaufseherin Margarete (Maria) Trampnan⁴²². רוב הניצולות המרואיינות לא ידעו את שמותיהם ודרגותיהם של גבר ואשה אלה, אך להפתעתנו כולן הסכימו כי הן קראו לאשה “Mutti” וכי רבות מהן קראו לגבר “Vati”. את מערכת יחסים זו שהייתה יוצאת דופן ביותר יזמו ועודדו שני אנשי SS אלה. דיווחי המרואיינות כוללים רשימה ארוכה של מעשיהם ההומאניים של שני אלה, אשר למעשה שמו כן הורים עבור הנשים עליהן פיקדו, שהיו ברובן נערות.

מכיוון שמחנה עבודה קטן זה היה שייך רשמית למחנה הריכוז הגדול Sachsenhausen-Oranienburg, החולות והפצועות אשר לא היו מסוגלות לעבוד יועדו להעברה למחנה הגדול, אשר ממנו הניחו כי לא יחזרו. בניגוד להוראה זו, ה SS Hauptaufseherin טיפלה וחבשה מחלות עור וטיפלה בפורונקלים ואף בחתכים עמוקים בחדרה, בעוד Bruno Kreitich לקח נערה בעלת כאב שיניים קשה ב Oranienburg והחזיר אותה ל Neukölln ואף לקח את הנערה שאיבדה אצבע לבית חולים אזרחי בברלין.⁴²³

במקרה של Hela Miendrzyziecka (אמה של Ala Miendrzyziecka, כעת Cohen), אשר רגליה היו נפוחות ביותר בשל מחלת לב, ה Oberscharführer הביא רופא אזרחי מברלין כדי לטפל במחלתה; רק לאחר שהוכח כי הטיפול לא עזר ומצבה הדרדר היא הועברה ל Sachsenhausen ומאז לא שמעו אודותיה. במקרה אחר אשה הרה והנערה אשר אצבעותיה נחתכו במכונה הועברו ל Sachsenhausen ומשם לרוונסבריק.⁴²⁴ את האשה ההרה ראתה אחת הניצולות כאשר היא בחיים ברוונסבריק, אך לא נראה תינוק. לא ידוע לנו מה קרה להן לאחר מכן.

לפי עדותן של שלוש ניצולות,⁴²⁵ בשלב מאוחר יותר נערכה רשימה של 250 אסירות שיועדו ככל הנראה להעברה ל Sachsenhausen ואולי אף לסלקציה. כאשר שמה של דודתה של אחת מהן נוסף לרשימה,⁴²⁶ היא ביקשה מ “Vati” לא להפריד בינה לבין דודתה והוא הסכים להוריד את שם דודתה מהרשימה. תוך ימים אחדים נעלמה כל תכנית הרשימה. הנשים קיבלו באופן רשמי בונוסים קטנים על ייצור ו “Vati” השתמש בסכומים אלה כדי לקנות אביזרי רחצה. בגדים תחתונים, גרביים, תחבושות היגייניות ואפילו נייר לקישוט ארונותיהן.⁴²⁷

באשר לפעילות חברתית ותרבותית, לפי Halina Lis הבחורות ננעלו בערבים בבקתות ושרו שירים פולניים. בקרבן הייתה זמרת אשר דיקלמה שירים היו גם רבות אשר יכלו לספר את תוכן הספרים אשר קראו. במשך ההפצצות הן הלכו למחסן ושרו ביידיש. בגטו לודז' נמשכה הפעילות הציונית ונשמרו מצרות חגים יהודיים, אך בברלין הן רק זכרו את התאריכים של ראש השנה ושל יום כיפור. הן גם ערכו הצגה לערב ראש השנה האזרחית.

כאשר בשבוע השני של אפריל 1945 הנשים הועברו לרוונסבריק דרך Oranienburg, אחד מאנשי ה SS ב Oranienburg ציווה כי ראשיהן יגולחו (שערן צמח במשך יותר משבעה חודשים) אך “Vati” סרב, בהכריזו ''הבנות שלי נקיות".⁴²⁸

Bruno Kreitich ו Margarete Trampnan נסעו עם הנשים היהודיות לרוונסבריק. Kreitich אמר לנערותיו לא לפחד מהמשרפות ברוונסבריק מכיוון שתא הגז כבר פוצץ. ככל הנראה הוא אף סיפר להן כי הוא עצמו עומד להישלח לחזית המזרחית. Evelina Widell הניחה כי הוא לא שרד את המלחמה;⁴²⁹ עם זאת, לפי עדותה של Kreitich,Edith (Edita) Kornfeld נאסר על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה אך שוחרר הודות לעדויות חיוביות רבות אודותיו. היא מציינת כי Kreitich למד משפטים אך לא השלים את לימודיו. ייתכן כי החשיב אותה לבעלת סמכות מסוימת בשל עובדת היותה עורכת דין. באשר ל “Mutti”, לפי השמועות היא פיתחה קשרי ידידות קרובים עם ה Lagerälteste היהודיה (או עם מנהלת המשרד, לפי עדותה שלה) וברחה עמה בימים האחרונים של רוונסבריק לצ’כוסלובקיה. לפי השמועות “Mutti” הייתה Sudetendeutsche.

במחנה, לפחות שתי נשים יהודיות היו בעלות תפקידים ניהוליים: Blockalteste אשר אותה תיארו כהגונה⁴³⁰ Edita Kornfeld הנזכרת לעיל, שתוארה על ידי כל המרואיינות כ Lagerälteste – הדרגה הגבוהה ביותר אליה יכל להגיע אסיר מחנה, אשר התנהגותה נשפטה כחיובית על ידי רוב המרואיינות. בתיאורים הביקורתיים היא מצויינת כ״קשוחה" וכי נקטה בדיבור גס והקצתה לאסירות מסוימות עבודה במחלקות הבלתי נעימות ביותר; כמו כן צויין כי ציוותה על הנערה שאיבדה אצבע בתאונת עבודה קשה לחזור לעבודה.⁴³¹ לפי תיאורים של אחרות, היא פעלה מתוך תחושת מחוייבות לחיי האסירות, כמו בעת שהכריחה אותך למצוא מחסה בתעלות בזמן ההפצצות. סיפור אחר מתאר כי עזרה לנערה לרכוש בגד חם על ידי חיתוך ה“זנבות” של מקטורן של גבר ואיחוי הבד חתוך. Edita נאסרה במקור בצ’כוסלובקיה –ככל הנראה לא רק בשל היותה יהודיה אלא גם בשל פעילות נגד השלטון הנאצי – ואז נשלחה לגטו לודז'. ייתכן ויחסיה עם אותן האסירות הפולניות־יהודיות שעימך חלקה שפה משותפת, כמו גם יחסיה עם האסירות בעלות חינוך תיכוני – היו קלים יותר.

לאחר החוויה הסבירה יחסית של יותר משבעה חודשים במרכז ברלין המופצצת, הנשים הזדעזעו מהתנאים האיומים – ראשית במשך שהותן ב Oranienburg ולאחר מכן ברוונסבריק. את עדויותיהן אודות משך שהותן ברוונסבריק לא ניתן לאמת; הן נעות בין שלושה ימים לשבועיים. אף אחת מהניצולות עמן התקשרנו לא זוכרת אם הן נרשמו אז במחנה, אך מאוחר יותר, אחרי שהגיעו לשוודיה, שתי ניצולות עדיין זכרו את מספרי רוונסבריק שלהן: 109898 ו 109954.⁴³²

ברוונסבריק הן חיכו ראשית בשטח פתוח ולאחר מכן ננעלו על ידי אסירות רוונסבריק לא יהודיות, ללא מזון, מים או מקום לשכב, בתנאים של צפיפות קיצונית, לכלוך והתעללות ב Strafblock (בלוק העונשין). אז, לפתע, חילקו להן חבילות של הצלב האדום. המזון בחבילות, בעיקר הבשר המשומר, הוכח כמזיק לרבות מהנשים שהיו אז מאוד רעבות וחלשות וגרם להקאות ולשלשול קשה.

במחצית השנייה של אפריל, אסירות יהודיות רבות הגיעך לרוונסבריק ממחנות עבודה חיצוניים אחרים, כגון Rechlin-Retzow. לפי סיפורי ניצולות פולניות, נשים אלה היו חלשות מכדי לעמוד ולאחוז בחבילות הצלב האדום; הן מתארות אותן – Schattenfrauen (נשות צל).⁴³³ כאשר נשאלו, ניצולות Krupp-Neukölln הצהירו כי למרות שסבלו ברוונסבריק, לא ניתן היה בשום אופן לקרוא להן Schattenfrauen מכיוון שמצבן הבריאותי לא היה ירוד עד כדי כך. ניצולה אחת סיפרה לנו כי ראתה קרובת משפחה שלה מגיעה בטרנספורט אחר אשר הנשים בו היו במצב רע מאוד. קרובה זו זוכרת עד היום כי נתנה לה אז פרוסת לחם שהן קיבלו בברלין לפני עזיבתן. זמן קצר לאחר מכן הודיעו להן כי הן יפונו ע"י אוטובוסים של הצלב האדום. באשר לפינוי עצמו, יש בידינו דיווחים די מגוונים. מספר ניצולת מדווחות כי הן ראו את Kreitich (“Vati”) ואת ”Mutti”)) Trampnan מדברים עם Edita Kornfeld וכי אז הקריאו רשימת שמות של כל אסירות Krupp-Neukolln.⁴³⁴ ניצולה אחרת מדווחת כי שמעה קריאה לאסירות יהודיות פולניות לצעוד קדימה⁴³⁵ וכי פחדה כי היה זה תרגיל להריגתן. באופן מפליא, כל או כמעט כל אלה שהגיעו מ Krupp-NeukölIn פונו.

מספר מרואיינות העלו את ההשערה כי פינוי זה כקבוצה שלמה היה בשל שיתוף פעולה בין ה Edita,Lagerälteste, לבין Kreitich ו Trampnan.Edita עצמה העידה כי היא החליטה לא לנסוע לשוודיה אלא עזבה יחד עם הנשים הצ’כיות ברגע האחרון. לפי עדותה השונה במקצת של Evelina Widell הייתה זאת קרית שמות מיוחדת עבור אסירות פולניות, אשר כללה אסירות יהודיות מפולין אך לא את אלה מצ’כוסלובקיה.

הפינוי התרחש ב 26 לאפריל;⁴³⁶ כל הניצולות מציינות את אדיבותם של הנהגים השוודיים, אשר סייעו להן להיכנס לאוטובוסים והיציעו להן סיגריות. מספר ניצולות מציינות כי באוטובוס בו נסעו היה ציוד רפואי ואחת טוענת כי נסעה עמן אחות רחמניה שהייתה אחותו של Bernadotte ⁴³⁷ הן היו חלק מטרנפספורט גדול שכלל לא רק נשים מ Krupp אלא גם אחרות, יהודיות ולא יהודיות. ישנו סיפור שחזר על עצמו, כי מספר נשים טענו שהן פולניות או אוקראיניות אך בהגיען לשוודיה התברר כי הן יהודיות.

במשך מסע הפינוי, השיירה עברה מוקשים והפצצות. עדה אחת מתארת בפירוט לפחות שתי הפצצות. באשר לשאלה מי שלח את מטוסי ההפצצה ומדוע, הניצולות יכולות רק לנחש. בדרך כלל, Bernadotte הודיע לבעלות הברית את מועד ומסלול שיירות הפינוי, אך במקרה זה יכול להיות שלא עלה הדבר בידו. ייתכן והשיירה הופצצה בטעות. הסבר שניתן על ידי ניצולות הוא כי רכבים צבאיים גרמניים נדחפו בין האוטובוסים השוודיים ועל כן שימשו כמטרה לגיטימית למטוסי בעלות הברית.⁴³⁸ הסבר אחר הוא כי בעלות הברית ידעו שהצבא הגרמני השתמש בסמלים של הצלב האדום כהסוואה לטרנספורטים צבאיים. חלק מהניצולות משוכנות כי המטוסים התוקפים היו גרמניים.

השיירה נפגעה לראשונה זמן קצר לאחר שעזבה את רוונסבריק, בדרכה ל Lübeck. הנשים ברחו לתוך היער, שהו לילה באסם והמשיכו למחרת ל Lübeck. משם הן המשיכו במשאיות שנשאו דגלים שוודיים. אחד האוטובוסים נפגע ועלה בלהבות. ארבע מאסירות Krupp נהרגו: Ruth Katz, Ruth Bilski ושתי נערות שנקראו Hamer ו Konskier; שתיים נפצעו קשה – Halina Lis וגברת Strassberg אשר בנה היה מאורש ל Hamer. ניצולה אחת Greta Czyzyk (בתקופת המלחמה Grete Bilski) מדווחת כי אחותה Ruth נהרגה בעת שברחה מהאוטובוס העולה באש וכי גם נהג האוטובוס נהרג. הפצועות פונו ראשית לבית חולים שדה גרמני ולאחר מכן לבית חולים דני.

בהגיען לדנמרק, המפונות כולן מתארות את קבלתן כבלתי רגילה. גברים צעירים, בעיקר סטודנטים, נשאו אותן מהאוטובוס לשולחנות שנערכו בחגיגיות. ביום הבא הן הפליגו במעבורת ל Malmö, שם ציפתה להן קבלה חגיגית נוספת. הן התרשמו הן מהידידות והן מן המותרות הנשכחות של חיים אזרחיים, כגון תזמורת מנגנת ומלצרים בכפפות לבנות ששירתו אותן. ב Malmö היה להן המגע הראשון עם נציגים של הקהילה היהודית בשוודיה. כמו כל מפוני המחנות האחרים שהגיעו לשוודיה באביב 1945, הן עברו תקופת בידוד (קרנטינה) בה אושפזו אלו שהיו להן מחלות מדבקות וקבלו משך זמן נדיב של החלמה, לימודים לצעירות ולאחר מכן תעסוקה ודיור ניתמך במספר עיירות שוודיות. הניצולה הישראלית Dvora Zilberman,⁴³⁹ אחת משש האחיות Stern מספרת אודות פנימיה ל 80 נערות אשר ניצלו ממחנות ריכוז גרמניים שנוסדה ב Lidingö על ידי הרב Moses Jacobson מפרנקפורט.⁴⁴⁰ כמה ניצולות שהיו תלבית ספר תיכון שוכנו בבתים בבתים של משפחות שוודיות ולמדו שוודית במהירה. כמה הצליחו לעבוד וללמוד בו זמנית. רובן עבדו במשך זמן מסוים במפעלים שוודיים.

כמו מפונים יהודיים אחרים לשוודיה, הן חיפשו מידע אודות גורלם של בני משפחותיהן. חלק מצאו בני משפחה ששרדו במחנות פליטים גרמניים והתאחדו עמם בשוודיה. ידוע לנו רק מקרה אחד בו אשה צעירה שבה לפולין, לאחר שנישאה לפולני לא יהודי. ככל הנראה כולן ניסו ליצור קשר עם קרובים בארצות אחרות, בעיקר בארץ־ישראל, ארה"ב ואוסטרליה. כמה מקרובים אלה סייעו להן בהגירה חוקית לארצות אלו.

עם מספר ניכר של מפונות Krupp-Neukoölln נוצר קשר על ידי שליחים ציונים זמן קצר לאחר הגיען לשוודיה; אלה הכינו אותך להגירה בלתי־חוקית (עליה ב') לארץ ישראל. ככל הנראה, כמה מהנשים הצעירות האלה מלודז' זכרו את חברותן באחת מתנועות הנוער הציוניות. גורם שתרם לרצונן לעזוב את שוודיה במהירה היה כי הגיעו לשם כמעט פי חמש יותר ניצולות יהודיות מאשר ניצולים יהודים. רובן של נשים אלה איבדו שנות נעורים יקרות וחלקן אף איבדו בעל או ארוס; וכולן היו נחושות למצוא להן בן זוג. למרות שמספר לא קטן חברו לבסוף לגברים שוודים לא יהודים והתיישבו בשוודיה, רובן העדיפו בני זוג יהודים – אך הקהילה היהודית השוודית הייתה קטנה.

ניצולה אחת סיפרה לנו כי אלו שהיו חברות בתנועת נוער ציונית כלשהי דרשו כי יישלח שליח מטעם תנועה זו. בעבר, בגטו לודז', כמה היו חברות בביתר ואחרות בשומר הצעיר. בקיץ 1946, כמה מהשליחים הללו נפגשו עם קבוצה מניצולות Krupp-Neukölln בעיירה Norrköping. דוד בן גוריון הגיע אז לבקר שליחים אלה. הניצולות הישראליות מוקירות עד היום את זכרון אותה פגישה, בעיקר את בן גוריון מזיל דמעה כאשר הן שרו Unser shtetl brennt ואת הצילום שלהן עם בן גוריון יושב במרכז. אחרות זוכרות פגישה עם חמדה לוי מקיבוץ דגניה.

זמן קצר לאחר הפגישה ב Norrköping, 500 נשים ונערות – מתוכן גם קבוצת ניצולות מ Neukölln – עזבה את שוודיה כדי לעלות על האנייה ארלוזורוב של עליה ב‘. כמה גברים ניצולי מחנות חברו אליהן באיטליה. חיל הים הבריטי תפס את האנייה כאשר הגיע לחופי ארץ ישראל ועצר את נוסעיה למשך כשנה בקפריסין. קבוצה אחרת הגיעה עם אניית עליה ב’ – הרצל. מספר לא קטן של ניצולות נישאו לאחר זמן קצר לניצולים אשר עמם הגיעו; מספר תינוקות נולדו בקפריסין וגם מיד לאחר ההגעה לישראל. קבוצה אחרת של ניצולת Krupp היגרו באופן חוקי לישראל זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות, בעוד שאחרות הגיעו בשנות ה 50 וה 60.

מספר ניכר היגרו לארה“ב והתישבו בעיקר בקליפורניה, בניו יורק ומאוחר יותר גם בפלורידה. הקבוצה האחרונה עמה יצרנו קשר הייתה של אלה שנשארו בשוודיה והתיישבו שם. בעזרת קשרינו עם ניצולות ישראליות, אמריקאיות ושוודיות נודע לנו אודות קבוצה רביעית באוסטרליה ואף עמה יצרנו קשר. מעדויות הניצולות עלתה התמונה הבאה: 32 מתוכן נשארו בשוודיה; 57 היגרו לישראל; 52 לארה”ב; 13 לאוסטרליה; 3 לקנדה; 2 לבלגיה; 2 לצ’כסלובקיה; אחת לפולין; אחת לבריטניה; ואחת לאורוגוואי. אודות מאה נוספות ידוע כי שרדו את המלחמה, אך לא ידוע לנו היכן התיישבו.

כפי שצוין לעיל, אחת כנראה שמתה במחנה Oranienburg וארבע נהרגו בדרך לשוודיה. אין בידינו מידע אודות גורל השתיים שנשלחו לרוונסבריק ב 1944 וששמותיהן ידועים לנו. במועד מאוחר יותר נמצאה עוד רשימה עם שמונה שמות של נשים שנשלחו בתחילת 1945 מ Krupp-Neukölln ל Ravensbrück וגם גורלן לא ידוע, כך שמתוך קבוצה של 500 אשר אודותיה לא קיים כל מסמך שנשתמר מתקופת המלחמה, שמותיהן של 271 נזכרו או נרשמו ומתוכן ידוע אודות 264 כי שרדו את המחנות והמלחמה. למיטב זכרונן של ניצולות קבוצת 500 נשים מ Krupp-Neukölln, רק 5 לא שרדו את המחנות ואת תוצאותיהם הישירות. גורלן של השתיים שנשלחו לרוונסבריק בספטמבר 1944 ואלה שנשלחו בראשית 1945 נשאר בלתי ידוע. לאחר המלחמה, כולן קיבלו פיצוי קטן של כ 300 DM מ Krupp. לאחר יותר מ 50 שנה, רבות מהניצולות שחיו בארצות שונות שמרו עדיין על קשר תדיר ביניהן.

מה מאפייניה היחודיים של קבוצה זו? לרובן היה עבר משותף בגטו לודז': כמה מהן עבדו באותם מפעלים או שלמדו יחד באותו Gymnasium.⁴⁴¹ כולן יחד חוו את ההלם של אושוויץ. ייתכן ורקע משותף זה שיפר במידה מסויימת את סיכוייהן לשרוד. יחד עם זאת, התנהגותם יוצאת הדופן של אנשי צוות ה SS במחנה Krupp-Neukölln דורשת אף היא הסבר, לא היה זה, ככלות הכל, שינוי התנהגותי של הרגע האחרון. ודאי היה זה גודלו הקטן של המחנה והיותו נפרד ממחנה ריכוז ממשי, כמו גם היותו במרכז ברלין המופצצת באופן מתמשך, אשר הקלו על Bruno Kreitich על Margarete Trampnan להתעלם מהנורמות האכזריות הרגילות שכפה ה SS – אלה של השפלה והעבדה עד מוות של אסירי מחנות עבודה חיצוניים, בעיקר יהודים. עם זאת, מפתיעה העובדה כי הם הצליחו להימנע מענישה. העובדה כי רבים מהעובדים ובעיקר ה Meister לא נראו כנאצים בהשקפותיהם הקלה אף היא על “Vati” ועל “Mutti”. נראה כי מאפיין נוסף של התנהגות בלתי רגילה זו היה שיתוף הפעולה הקרוב עם עורכת הדין הצ’כית היהודיה Edita Kornfeld, בעיקר בהשגת פינוי הקבוצה כולה לשוודיה.

הטרנספורט ל Burgau: רכבת מוות בתקופה האחרונה

לאחר תיאור גורלן הסביר באופן יוצא דופן של כמעט 500 נשים, ברובן צעירות, אשר הגיעו ושהו ברוונסבריק במשך השבועיים האחרונים של המחנה, אתאר כעת את גורלה של קבוצה אחרת של 500 אשר חברותיה הגיעו לרוונסבריק בנובמבר או בדצמבר 1944; קבוצה זו נשלחה מרוונסבריק במסע מחריד שנמשך תשעה שבועות, מ 17 לפברואר ועד 27 לאפריל 1945. החלטתי לתאר טרנספורט זה בפירוט מסוים, מכיוון שהוא מהווה דוגמא לרכבת מוות – צורה מזעזעת של התעללות באסירות יהודיות רוונסבריק ובאסירי מחנות באופן כללי בחודשים האחרונים של המלחמה.

החל מהפינוי המאסיבי של אושוויץ, רכבות משא נעולות ובעיקר קרונות בקר, נשאו אלפי אסירי מחנות ריכוז, בעיקר יהודיים – רובן מערבה, מהמחנות בעלי צפיפות היתר אך אלה המועמדים לפירוק בפולין ובחלקה המזרחי של גרמניה. אלפי אסירי מחנות יהודים הוסעו ברכבות נעולות גם לפני כן, מכל רחבי אירופה וגם מרוונסבריק, הן למחנות מוות פולניים ובעיקר לאושוויץ והן, החל מאוגוסט 1944, למטרת עבודה במפעלי נשק ותחמושת במחנות עבודה חיצוניים של מחנות הריכוז הגדולים – בעיקר לבוכנוולד, Sachsenhausen ורוונסבריק עצמו. במקרה של רכבות המוות של 1945, רשויות ה SS בדרך כלל העמידו עדיין פנים כי האסירים או האסירות נשלחו לעבודה ביעדים ספציפיים. עם זאת הרכבות נסעו במשך שבועות – פעמים רבות כשהן משנות כיוון בזיגזג, או שעמדו ימים ארוכים. אפילו במקרים בהם רכבת כזו הגיעה למחנה עבודה ששימש לתעשיית המלחמה הגרמנית, האסירים ששרדו לא היו עוד מסוגלים לעבודה ו/או שהמפעלים התעשיתיים כבר פורקו. כמה מרכבות אלה הופצצו או הופגזו על ידי מטוסים של בעלות הברית. מספר רכבות מוות שיצאו מהמחנה הגדול Neuengamme בקרבת הגבול הדני תוארו על ידי Folke Bernadotte אשר הסביר “רכבות משא עמוסות באסירים לא־סקנדינביים אשר את יערך אף אחד לא ידע… אודות הנוסעים של רכבות מוות אלה, לאחר מכן, לא שמעו דבר מעולם”.⁴⁴² מספר ילדים ששרדו, אשר הגיעו לרוונסבריק עם הטרנספורט מגטו לודז' ב 22 לאוקטובר 1944 והועברו לאחר מכך ל Königs Wusterhausen מתארים את הגעתה של רכבת לשם, שרבים מנוסעיה היהודים היו מתים או גוססים.

ממחנה רווסבריק עצמו, או מאחד ממחנותיו החיצוניים, ידוע לנו אודות שתי רכבות מוות מלבד טרנספורט Burgau. הראשונה הייתה טרנספורט Hasag-Leipzig –,Malchow⁴⁴³ אשר נוסעיה היו בתנאים פחות נוראים בדרכם ללייפציג. המסע בקרונות בקר פתוחים נמשך יומיים בלבד, אך הם שהו במשך שלושה ימים ללא מזון או מים, כלואות ברכבת שעמדה בתחנה ב Magdeburg. הם עברו הפצצה כבדה אך לא נפגעו.⁴⁴⁴ הרכבת השנייה הייתה רכבת מוות מאוחרת שנשא אסירות Beendorf ומרוונסבריק ליעד בלתי ידוע; רבות מהנוסעות מתו והשאר ניצלו בעזרת התערבות הצלב האדום השוודי.⁴⁴⁵

נראה, אם כן, כי שליחתם של מאות ואפילו אלפי אסירים בטרנספורטים אלה הייתה דרך לגרום למותם של רבים ככל האפשר, לפני שהכוחות הסובייטים המתקדמים יכלו להגיע למחנות הריכוז המזרחיים. אך האם הייתה זו תכנית ברורה, או שמא מותם של רבים נגרם בשל תנאי התבוסה הגרמנית הקרבה והרס רשת מסילות הברזל שלהם? האם נערכו בטעות ההפצצות וההפגזות על ידי מטוסי בעלות הברית שפגעו באסירים חסרי ישע הנעולים ברכבות, או שמא ההפצצות הובאו בחשבון על ידי משלחי טרנספורטים אלה? לפי Dr. Zalman Grinberg ⁴⁴⁶ אשר היה עד להפצצת הרכבת אשר נשאה את הנשים השורדות מטרנספורט Burgau, הרכבת שלהן, כמו גם קרונות שנשאו מאות אסירים יהודים מ Kaufering (מחנה חיצוני נוסף של דכאו) מוקמו בכוונה על ידי שומרי ה SS כך שיסתירו רכבת צבאית גרמנית אשר עמדה בתחנת הכפר Schwabhausen ועליה תותחים נגד מטוסים. רכבת זו זוהתה זמן קצר לפני כן על ידי מטוסי בעלות הברית. המטוסים שבו ותקפו את רכבת האסירים בטעות. אסירים רבים נוספים איבדו את חייהם כאשר שומרי ה SS ירו בהם בעת שניסו למצוא מחסה תחת העצים בקרבת מקום.

בדרך כלל מסען של רכבות מוות מאוחרות אלו נמשך זמן רב בהרבה מאשר זה של הטרנספורטים הנוראים לא פחות לאושוויץ, מכל רחבי אירופה בשנים 1942, 1943 ו 1944. נעילת האסירים בקרונות, הצפיפות הנוראה, המחסור בסניטציה, מזון, מים או כל טיפול רפואי – היו דומים.⁴⁴⁷ הטרנספורטים לאושוויץ יועדו בבירור להסתיים במותם של כל או רוב אלה שהם נשאו. השפלתם והפחדתם של האסירים בדרך וגרימת מותם של המבוגרים והחלשים ביותר בעת המסע, ודאי שתרמו למטרה זו.

הטרנספורטים של אסירי מחנות ריכוז אל רוונסבריק וממנו למטרת עבודה בתעשיית המלחמה הגרמנית, אשר החלו באוגוסט 1944 ונמשכו עד סוף אותה שנה, היו שונים. טרנספורטים אלה נמשכו יום או יומיים לכל היותר וחלקם אפילו נשאו אסירים בקרונות נוסעים רגילים. הם יועדו באופן ברור להביא את פועלות העבדות – אשר היו ברובן צעירות – אל יעדיהן כשהן כשירות לעבודה.

למרות שרק לאחרונה נמצאה וזוהתה רשימה הכוללת שמות של 480 נשים ללא מספרי רוונסבריק,⁴⁴⁸ מסתבר כי טרנספורט Burgau הנו המתועד ביותר מבין כל רכבות המוות המאוחרות. באחד הקרונות היו שתי נשים אשר מאוחר יותר תיארו את חוויותיהן בשני ספרים יוצאים מן הכלל. ⁴⁴⁹

Eva Dános Langley

נולדה בבודפשט, דוקטורט ב 1943. יומן:

Prison on Wheels: From Ravensbrück to Burgau. St. St. Ottilien, Bavaria,

Germany, 1945. Einsiedeln, Switzerland, Daimon Verlag, 1989.

על סמך שני ספרים אלה, שהראשון מהם כולל תיאור מפורט של שלושת השבועות הראשונים של המסע ונכתב בבית חולים מיד לאחר השחרור, ניתן לזהות ארבע קבוצות בטרנספורט זה: הראשונה כללה 116 נשים אשר הגיעו לרוונסבריק בטרנספורט ישיר מבודפשט, ב 21–22 לנובמבר 1944; השנייה כללה כ 68 נשים, אף הן הונגריות, אשר הגיעו מבודפשט בשבוע הראשון של דצמבר; השלישית והגדולה ביותר, כללה כ 274 נשים – טרנספורט פולני שהגיע לרוונסבריק בחג המולד 1944 ממחנה עבודה ב Częstochowa, פולין⁴⁵⁰ והרביעית, הקטנה ביותר, הייתה קבוצה סלובקית של 23 נשים שככל הנראה הגיעו מ Sered באותו הזמן.⁴⁵¹

מצאתי את שמותיהן של 46 ניצולות בארה"ב (3 כבר לא היו בחיים, ביניהן Sara Tuvel Bernstein), 11 ניצולות בישראל ו 3 בקנדה (1 כבר לא בחיים); כמו כן מצאתי שמות של חברות של Eva Dános Langley אשר נפטרה לאחרונה, לאחר שחיתה שנים רבות באוסטרליה. מצאתי גם סיפור של טרנספורט זה שנכתב ב 1946 עבור יד ושם על ידי ניצולה יהודיה פולנית.⁴⁵² בעזרת הקשר עם רבות מהניצולות נודעו לנו שמותיהן של שלוש ניצולות נוספות אשר את כתובותיהן לא מצאנו. ארכיון Dachau סיפק חומר דוקומנטרי מגוון ותיאורים בעתונות המקומית.⁴⁵³

הנשים נבחרו בסלקציה, ללא התיחסות למצבן הבריאותי, יצאו מרוונסבריק ב 17 לפברואר בשבעה קרונות בקר נעולים (75 נשים בכל קרון קטן ועד 110 בכל קרון גדול) והגיעו למחנה עבודה קטן Burgau בבוואריה לאחר 15 יום, ב 4 למרץ 1945. לאחר שלושה שבועות ב Burgau הן הועברו ל Türkheim,⁴⁵⁴ מחנה חיצוני נוסף של דכאו, צעדו במשך ימים ולילות בגשם.⁴⁵⁵ ואז שוב נסעו ברכבת מטען שהופגזה על ידי מטוסי בעלות הברית ליד הכפר Schwabhausen בקרבת דכאו.

רובן של 274 הניצולות הפולניות־יהודיות היו חברות בקבוצה גדולה שעבדה בתעשיית המלחמה הגרמנית ב Skarżysko-Kamienna וב־Hasag-Częstochowa, לפני שנשלחו לרוונסבריק, לשם הגיעו זמן קצר לפני חג המולד, 1944. הן זוכרות כי הן נרשמו ברוונסבריק וקיבלו מספרי אסירה של רוונסבריק, אך הן אינן זוכרות את המספרים. ניצולות פולניות יהודיות אלה הניחו כי הן הובאו לעבודה במפעל Messerschmidt ב Burgau.

116 ההונגריות הגיעו לרוונסבריק ב 21 או 22 לנובמבר, לאחר שצעדו במשך 2–3 שבועות מבודפשט אל הגבול האוסטרי ולאחר מכן נסעו לרוונסבריק ברכבת נעולה ללא מים במשך יותר משבוע. הן שהן כ 3 חודשים ברוונסבריק בתנאים של סף־רעב, קור קשה ולכלוך, ראשית בבלוק 21, לאחר מכן באוהל הידוע לשמצה ואז הועברו למבנה מגורים הרוס; חלקן עבדו בעבודה פיזית מפרכת – פריקת מטענים מאוניות ומרכבות.

ככל הנראה, כל או רוב נשות הקבוצה הפולנית הגדולה הגיעו לרוונסבריק במצב פיזי פחות גרוע ורק מדי פעם ביצעו עבודות חסרות תועלת במשך שהותן שם, שהייתה קצרה יותר. יחד עם זאת, כאשר הן הגיעו ל Burgau ל 15 יום של רעב, אף הן נחשבו לבלתי כשירות לעבודה. להלן נראה כי בכל השלבים של מסע נורא זה, הקבוצה הפולנית הייתה במצב טוב יותר במידת מה מהקבוצה ההונגרית.

קיים בידינו תיאור קפדני של כל יום וכל לילה מתוך 15 הימים הלילות בשבעה (ואולי מאוחר יותר בשמונה) קרונות הבקר הנעולים, עד ההגעה ל Burgau. יומן יוצא מן הכלל של מסע זה נכתב על ידי Eva Dános Langley עוד מאושפזת ב S. Ottilien חודש בלבד לאחר שיצאה מ Burgau. יומן זה יצא לאור מאוחר יותר, ראשית בצרפתית ואז באנגלית.⁴⁵⁶ היומן מתאר רק קרון אחד ואת נוסעיו, אך מכיון שהוא כלל נשים משלושת הקבוצות – הפולנית, ההונגרית והסלובקית, ייתכן שהוא מאפיין את כל הקרונות. הטרגדיה הגדולה ביותר עבורEva Dános Langley הייתה כי היא נכנסה לקרון עם שלוש חברות קרובות – Hanna Dallos, Klara Erdélyi ו Lili Strausz שלושתן מתו בדרך ל Burgau לאחר סבל בלתי יתואר. סיפורה מתאר בפירוט רעב, מחסור במים, לכלוך, צפיפות נוראה, חוסר חמצן וקדחת הטיפוס. כל הגורמים יחד, אך אולי בעיקר הצפיפות והנעילה במקום חשוך וסגור גרמה בכל לילה להידרדרות נפשית אצל רבות מהנשים, אשר הפכו לאגרסיביות ומקללות והן גרמו לפגיעות מיותרות בשכנותיהן. מפקחת SS קראה לסדר כאשר צלפה בשוט בנשים על ראשיהן המגולחים. ביום השלישי, האסירה הפולניה היהודיה Franka Mandel שמונתה למפקחת הקרון, ניסתה באומץ לגרום לשקט וסדר. זכורים היטב דבריה של Franka ביום השמיני למסע. היא פנתה אל הנשים והנערות הפולניות, ההונגריות והסלובקיות בגרמנית, שפה שרבות מהן הבינו לפחות באופן חלקי, במילים הבאות:

ν [כך במקור. לא הובאו המילים בגרמנית. הערת פב"י]

לאחר הדברים, “קולה השקט, החדיר רוגע… כדי להנציח את הדממה המופלאה הזו, Franka מציעה שנשיר ופוצחת בשיר פולני”. הנשים הפולניות שרו בפולנית וההונגריות בהונגרית. אפילו לאחר שכל השאר נשתתקו, Franka המשיכה בקול מפתיע בעוצמתו וכעת שרה שירים ביידיש, כולל השיר Yidische Mamme ושיר אודות אסירים נעולים ברכבת. עבור Eva Dános Langley, האינטלקטואלית ההונגריה היהודיה שהוטבלה ונטמעה בנצרות, הייתה זו הפעם הראשונה שהאזנה לשירים ביידיש. האסירות בכו ולאט לאט נרדמו. "Franka עצמה נרדמה לקראת הזריחה, אולי בלי להבין כי שירתה הצילה חיי אדם.״⁴⁵⁷

במהלך מסע זה, הרכבת הנעולה לעתים קרובות עמדה במקום למשך שעות ואפילו ימים. באחת הפעמים, ב Bayreuth, הצלב האדום הגרמני נתן להן מרק. Eva Dános Langley תיעדה מחזות מבעיתים של שיגעון, אגרסיות ויאוש; אך היא תיעדה גם מקרים של נאמנות, תמיכה וטיפול בלתי פוסק בקרב קבוצות של חברות, לא רק בקבוצתה שלה שכללה הונגריות עירוניות בעלות השכלה, אלא גם בקבוצות כגון זו של Seren Tuvel, שכללה את אחותה ושתי חברותיה וגם קבוצות של קרובות משפחה – בעיקר בנות ואמהות. בזמן מסוים במשך המסע, רופאה אסירה סלובקית יהודיה ניסתה לחבוש את חבורותיהן ופצעיהן מכוסי המוגלה הרבים וייעצה ל Eva להסתיר את העובדה כי חברתה Lili גססה מקדחת הטיפוס.⁴⁵⁸ הרופאה חששה כי ה SS יאטמו את הקרון וידונו את כל הנוסעות בו למוות.

תיאור מפורט נוסף של מסע זה נמצא בספרה של Sara (Seren) Tuvel Bernstein המנוחה, שנתפרסם לאחר מותה – The Seamstress.⁴⁵⁹ היא מתארת בפירוט את גורלן של ארבע נשים צעירות יהודיות אשר, לאחר שנכפה עליהן מאז יולי 1944 לחפור תעלות סביב בודפשט כולה, הוצעדו בנובמבר מבודפשט לגבול האוסטרי ומשם נשלחו ברכבת לרוונסבריק. הכותבת ואחותה Esther, באו ממשפחה יהודית מסורתית גדולה בכפר רומני בטרנסילבניה ועברו לבודפשט, שם Seren הפכה לחייטת נשים מומחית. Ellen הייתה חברתה של Esther, ו Lily הייתה בתה של בעלת הבית שלהן בבודפשט. Lily, הצעירה והחלשה מבין הארבע, מתה מחולשה ביום ה 12 של המסע ברכבת הנעולה מרוונסבריק ל Burgau.⁴⁶⁰ שעתיים לאחר מותה הן קיבלו מרק מהצלב האדום הגרמני. Seren Tuvel Bernstein מתארת גם את העוינות חסרת הפשר של הנשים הפולניות כלפי ההונגריות. עוינות זו החלה כבר ברוונסבריק, כאשר ההונגריות פגשו בפולניות בבלוק שלהן ונאלצו להעביר להן את עבודתן הטובה יותר במיון ירקות במרתף. היא מתארת את הקבוצה ככזו שהגיעה מאושוויץ ועבדה שם במקום עבודה מיוחד.⁴⁶¹ מצבן הפיזי היה פחות ירוד, מכיוון שמלכתחילה היו חזקות ביותר והן זלזלו בהונגריות אשר נסיון השואה שלהן החל מאוחר – באפריל 1944. כמו כן, הן לא האמינו להונגריות שטענו שאינן מבינות יידיש מכיוון שהניחו שיידיש היא שפתם של כל היהודים.⁴⁶² היא מתארת מקרים תכופים בהם נשים פולניות תקפן נשים הונגריות.

עדות שניתנה בקרקוב ביוני 1946 על ידי הניצולה הפולניה Hanna Ritterman מתארת את המסע ככזה שנמשך הרבה יותר משבוע, ללא מזון, מים של סניטציה וכי הייתה בו צפיפות קיצונית.⁴⁶³ בכל אחד מהקרונות נשים מתו מרעב, צמא, חולשה וחוסר חמצן.⁴⁶⁴ האסירות החיות הוכרחו על ידי שומרי ה SS המלווים לסגור את הגופות בשקים ולסחוב אותן אל הקרון הראשון.

מה קרה כאשר הן הגיעו ל Burgau ובמשך שאר המסע? כמה נשים מתו לפני שהגיעו ל Burgau? אין בידינו כל רשימה. ניתן להניח כי 20 מתו מכיוון שברשימת ההגעה ל Burgau היו 480 שמות וידוע כי 500 יצאו מרוונסבריק. ברשימת 480 השמות לא מופיעים שמותיהן של שלושת חברותיה של Klara - Eva Dânos Langley, Hanna ו Lili ושמה של Lily (Markovitz), חברתה של Seren Tuvel Bernstein אשר כולן, לפי התיאורים. מתן במהלך המסע.

Eva Dános Langley מתארת גם מספר נשים שמתו זמן קצר לאחר הגיען ל Burgau. עובדה זו מאומתת על ידי רשימת מוות ובה 13 נשים ו 5 גברים אשר מתו שם בין 4 ל 28 למרץ 1945.⁴⁶⁵ שמותיהן של כל 13 הנשים נכללים ב 480 שמותיהן של אלה שהגיעו ל Burgau רוונסבריק ב 4 למרץ.

כל התיאורים מסכימים כי הנשים מרוונסבריק היו במצב גופני כה נורא כך שאף אחת מהן לא הייתה מסוגלת לעבודה בתעשייה המקומית. Eva Dános Langley מדווחת כי 500 אסירות נוספות הגיעו באותו היום והועסקו ב Burgau. סיפורה של רכבת נוספת ובה 500 נשים שהגיעו תוך 24 שעות מצוין על ידי עדה גרמניה. ⁴⁶⁶ אין בידינו כל מידע אודות זהותן או מוצאן של הנשים ברכבת השנייה. העובדה כי שמותיהם של חמישה אסירים יהודים נכללים אף הם ברשימת המוות של Burgau מצביעה על כך שהיה שם גם טרנספורט של גברים יהודים אשר היו אף הם במצב פיזי גרוע.

ישנם דיווחים מעטים אודות Burgau. רוב האסירים שם היו בוודאי במצב תמידי של הלם. Eva Dános Langley מדווחת כי היא זחלה על ארבע אל המרפאה שם טיפלו בחבורות ובפצעים שכיסו את כל גופה. יומנה מסתיים בנקודה זו וממשיך רק בבית החולים St. Ottilien. אצל Seren Tuvel Bernstein קיים אפילו בלבול בין המחנות Burgau ו Türkheim והיא זוכרת כי הייתה קודם ב Türkheim ואחר כך ב Burgau. לפי רשימת המוות ניתן להניח כי הן נשארו ב Burgau עד 28 למרץ, למרות שייתכן שהועברו מוקדם יותר והשאירו מספר נשים גוססות מאחור. הניצולות הפולניות מספרות אודות המסע ברכבת ל Türkheim, שם הן מוקמו בבונקר תת־קרקעי. Seren Tuvel Bernstein מספרת סיפור מדהים – כי כל הדשא הרענן שצמח סביב הבונקר נאכל על ידי האסירות המורעבות. נראה כי לפחות חלק מהמסע אחרי Türkheim היה ברגל ובגשם סוחף ולאחר מכן נמשך לכיוון דכאו, ככל הנראה שוב בגשם, בקרון אחד או יותר.

לא כל הניצולות נשארו בטרנספורט עד סופו – מספר קבוצות קטנות הצליחו לברוח בשלב האחרון שלו. להלן מספר סיפורים של אומץ ותושייה יוצאים מן הכלל. שתי קבוצות של ניצולות פולניות הצליחו לברוח לפני הירי הקטלני על הנשים הנותרות ב Schwabhausen. ככל הנראה, קבוצה אחת של נשים ברחה במהלך הצעידה כאשר השומרים תפסו מחסה. האסירות שברחו היו במצב פיזי נורא. לפי עדותה של Rysia K מ Skarżysko-Kamienna ו Częstochowa, קבוצה נוספת של שש נערות מפולין ברחה במשך הצעדה בין Türkheim לדכאו. כאשר הן הבחינו כי חיילים גרמנים לבשו בגדים אזרחיים תחת מדיהם, מוכנים לבריחה, שש הנערות ברחו והסתתרו במשך לילה ביערות. לאחר מכן הן נכנסו לבתים שונים Türkheim כשהן מתחזות לפועלות פולניות שבתי מעסיקיהן הופצצו. שבוע מאוחר יותר הגיעו הכוחות האמריקאיים.

שתי ניצולות ישראליות, האחיות Cukierman מ Częstochowa,⁴⁶⁷ מדווחות כי אסירה אחת בקרון שלהן הצליחה לפתוח את הדלת הנעולה וקבוצה של שבע חברות קפצה מהרכבת הנוסעת והסתתרה ביער. בשל הרעב והגשם הכבד הן נאלצו לצאת מהיער ולחפש מחסה בכפר הקרוב Kaltenberg (ליד Landsberg) על גדות נהר Lech. הן מצאו מפלט בדיר החזירים של ה Bürgermeister המקומי ואשתו נתנה להן מזון ועזרה להן להתרחץ. אחת מהשבע, Nelli Frey מ Poznan דיברה גרמנית ואנגלית שוטפות.⁴⁶⁸ עם הגיען, היא אמרה ל Bürgermeister כי חבר ב“מחתרת” חיכה בחוץ כדי לראות אם הוא ייתן לך מחסה ואם לאו, “המחתרת” תתקוף את הבית. לא ברור אם ה Bürgermeister האמין לסיפור, אך הוא ביקש מהן להבטיח כי אם אנשי ה SS או המשטרה יבואן לביתו ויגלו אותן, הוא יאמר כי הן מתחבאות שם ללא ידיעתו ועליהן יהיה לאשר הצהרה זו. מצד שני, אם החיילים האמריקאים יגיעו, עליהן יהיה להעיד כי הוא נתן להן מחסה ומזון. לבסוף האמריקאים היו אלה שהגיעו במהירה: ה Bürgermeister נעצר אך הן אכן העידו לטובתו, כך ששוחרר. הן שהו במשך חודש שלם בביתו שם טיפלו בהן היטב, עד שהחלימו מספיק כדי לנסוע למחנה פליטים אמריקאי. Nelli שימשה כמתרגמת לצבא האמריקאי ועזבה מוקדם יותר עם אחותה Hilde.

יש בידינו שני סיפורים שונים אודות לה שהמשיכו לנסוע ברכבת הנעולה לכיוון דכאו. אחד מציין הגעה ל Allach, חלק ממחנה הריכוז הנאצי הראשון דכאו, בזמן של קרב בין האמריקאים המתקדמים לבין שומרי ה SS אן מספר חיילים גרמנים נסוגים. היריות סיכנו את אסירות רוונסבריק בעת שהגיעו לשם. ניצולה ישראלית מדווחת כי היא ומספר חברות ניצלו הודות לאסירים פוליטיים פולנים של Allach אשר משכו את הנשים לתוך מקלט שהם חפרו; הן נשארו שם עד שהושלמה ההשתלטות על המחנה.⁴⁶⁹

קבוצה אחרת, איננו יודעים של כמה, מעולם לא הגיעה ל Allach ברכבת. ליד הכפר Schwabhausen הרכבת שלהן, כמו גם קרונות אחרים שנשאו אסירים יהודים שהגיעו ממחנה חיצוני אחר, Kaufering, הייתה תחת הפגזה כבדה.

Esther Tuvel נפצעה בראש ובגב בעת הפצצת והפגזת הרכבת ליד Schwabhausen וגם על ידי יריות השומרים על האסירים והאסירות אשר ניסו להימלט. Seren Tuvel Bernstein תיארה: “שלדים מכונפים בעלי גולגלות מעוגלות נסחפו לאורך השדה בגשם הסוחף, צעקות פראיות יוצאות מחללים פעורים – פיותיהם. הגברים האסירים שעדיין היו בחיים כיסו ראשיהם בשמיכות ונעו אל עבר היערות החשוכים”.⁴⁷⁰

Seren השתמשה באולר כדי להוציא כדורי רובה מגבה של Esther ורסיסי מתכת מראשה. היא וחברתה Helen הרחיקו את Esther מהרכבת אשר הייתה בעת זו כבר מלאה בגוויות וסירבו לחזור אליה למרות איומי הירי על ידי שוטרי ה SS. באחד במאי, לאחר שהסתתרו יומיים ביערות. ראשית יחד עם גברים יהודים באסם ולאחר מכן במחנה עבודה נטוש, הגיעו חובשים אמריקאים והסיעו אותן במכונית לבית החולים הצבאי במנזר St. Ottilien, הן נשארו שם כמעט שלושה חודשים; Esther עברה מספר ניתוחים ו Seren ו Helen היו חולות בטיפוס ולאחר מכן בדלקת ריאות.

לפי עדותו של ה Bürgermeister דאז של Schwabhausen ב 6 לספטמבר 1960, בתאריך 27 לאפריל 1945 מטוסים בריטיים שטסו נמוך תקפו רכבת שנשאה אסירים יהודים, אשר הגיעו ממחנה הריכוז Burgau, ככל הנראה שזוהי הובלה צבאית. כאשר השוטרים עצרו את הרכבת ליד כמה עצים, רבים מהאסירים ניסו למצוא מחסה ביער. בעת מנוסתם, השומרים הגרמנים ירו והרגו רבים מהם. רבים מהפצועים מתו בשטחי המרעה ובשדות הסמוכים. כמה מהאסירים הפצועים נישאו אל עבר בית הספר והפונדק. יומיים לאחר מכן, ב 29 לאפריל, הפצועים ששרדו והאסירים האחרים פונו על ידי אמבולנס צבאי אמריקני אל St. Ottilien. באותו היום, תושבי המקום קברו 240 מתים בשלושה קברות אחים, ללא כל סימן זהות, מכיוון שלא הצליחו להבדיל אפילו בין גברים לנשים. ב 3 למאי הפצוע האחרון נמצא בחיים באחד הקרונות.

מתוך ניצולות טרנספורט Burgau, 68 (13.6%) זוהו. עובדה משמעותית היא כי מתוך הקבוצה הפולנית, 51 (18%) ניצלו, בעוד שמתוך הקבוצה ההונגרית ניצלו רק 14 (7%). מתוך 23 הסלובקית ידע אודות 3 שניצלו. אף אחת מהקבוצה הפולנית לא מתה ב Burgau, בעוד שכל 13 הנשים ברשימת המוות של Burgau היו הונגריות. מתוך ה 20 שמתו בדרך ל Burgau ואינן מצויינות ברשימת המוות של Burgau, ידועים לנו רק שמותיהן של 4 נשים הונגריות. תרומה חשובה להצלת הנשים מרכבת מוות זו היווה הטיפול ההומאני והמסור ביותר שהן קיבלו בבית החולים הצבאי St. Ottilien, הממוקם במנזר הבנדיקטיני ליד דכאו.⁴⁷¹ הניצולה הפולנית Hanna Ritterman העידה כי לאחר שמצאו אותה לבסוף החיילים האמריקאים, היא שהתה במשך שישה חודשים בבית החולים. רוב החולות ששרדו, כולל Seren Tuvel Bernstein ו Eva Dinos Langley, ציינו את מאמציהן יוצאי הדופן של הנזירות האחרות למענן.

בבסיס העובדה כי ב St.Ottilien נתקבלו כה הרבה ניצולים חולים ופצועים מטרנספורט רוונסבריק־Burgau ומטרנספורטים יהודיים נוספים שהגיעו לקרבת דכאו באותו הזמן, עמדה פעילותו המדהימה של Dr. Zalman Grinberg. Dr. Grinberg שנולד ב 4 לספטמבר 1912 בליטא, כיהן כמנהל המכון הרדיולוגי של University Hospital of Kaunas בקובנו. לאחר ייסוד הגטו הוא עבד שם כרופא עד פירוק הגטו ב 30 ליולי 1944. לאחר מכן הוא נשלח ל Kaufering, מחנה חיצוני של מחנה הריכוז דכאו ועבד שם במניעת טיפוס. כאשר מספר גדול של אסירים יהודים חולים ופצועים הגיעה לקרבת הכפר Schwabhausen הוא הצליח, בזכות אופיו הנחוש בלבד, לאתר את בית החולים הקרוב, St. Ottilien ולשכנע את מנהל בית החולים כי הוא אכן נציג של הצלב האדום הבינלאומי, אשר מונה על ידי הכוחות האמריקאים להכין את בית החולים לטיפול באסירים הפוליטיים הזרים.⁴⁷²

Dr. Grinberg דרך כי במאי 1945 הם הביאו 500 חולים גוססים אל St. Ottilien, אך לבסוף נפטרו שם 35 בלבד.⁴⁷³ הוא נשאר ב St. Ottilien עד סוף 1946. התמנה לנשיא הועד המרכזי של היהודים המשוחררים (Central Committee of Liberated Jews) באזור הכיבוש של ארה“ב, היגר לארץ ישראל ולאחר מכן כיהן כיו”ר חולים בילינסון בפתח תקווה.⁴⁷⁴

לאחר ששורדות טרנספורט Burgau החלימו ב St. Ottilien באופן מספק, הן נשלחו אל Feldafing, מרכז פליטים ( Displaced Persons Center). ככל הנראה לא רק הניצולות הונגריות, אלא גם אלה הפולניות אשר ברחו בדרך, שהו זמן רב במרכז פליטים זה, רובן מחכות להזדמנות להגר לארה"ב. חלק מהן פגשו ב Feldafing בעליהן לעתיד, כולם ניצולי שואה; הן אף ילדו שם את ילדיהן הראשונים.

חלקו של ה Bernadotte-Aktion בהצלת אסירות יהודיות מרוונסבריק

קשה מאד לגלות התאריכים ומשך הזמן של מבצע הצלה חשוב זה על ידי הצלב האדום השוודי, כמו גם את גבולותיו. בתאריך המוקדם 28 לפברואר 1945 נערך פינוי לשוודיה של קבוצה קטנה יחסית של אסירות יהודיות של רוונסבריק,⁴⁷⁵ עוד בטרם התחיל Bernadotte במשא ומתן על פינוי אסירות המחנה. כמו כן, הצלב האדום השוודי שיתף פעולה עם הצלב האדום הבינלאומי, אשר היה אחראי על פינוי אסירים ובמיוחד פינוי אסירים צרפתיים אל הגבול השוויצרי Kreuzlingen. הוא שיתף פעולה עם הצלב האדום הדני בכל הפינויים של אסירות רונסבריק לשוודיה דרך דנמרק. עניין אחד ברור: היוזמה העיקרית למשא ומתן לשחרור אסירי מחנות הריכוז, מלבד האסירים הסקנדינביים, לפני סוף שליטת SS על המחנות, החלה בשוודיה ובראש הצלב האדום השוודי המכהן, Count Folke Bernadotte.⁴⁷⁶

פינוי האסירות היהודיות הדניות

הצלב האדום הדני יזם וארגן את פינוי אסירי המחנות הסקנדינביים, בעיקר מ Sachsenhausen אך גם Stutthof. הדנים הכינו גם כלי רכב ושירותים רפואיים בתחנת הקבלה בדנמרק. כל ההכנות האלה, כולן בהתנדבות, סייעו רבות מאוחר יותר למבצע השוודי.

מבצע הצלה מ Sachsenhausen שנערך על ידי הצלב האדום הדני החל ב 15 למרץ 1945. יש לזכור, יחד עם זאת, כי בקרב יותר מ 2000 האסירים שניצלו מ Sachsenhausen לא היו אסירי רוונסבריק או אסירים יהודים. הייתה, עם זאת, קבוצה של אסירות רוונסבריק יהודיות אשר הועברה ב 23 למרץ ל Leitmeritz ומשם לטרזין. מכיוון שידוע לגבי לפחות שלוש ניצולות מקבוצה זו כי הגיעו לשוודיה ונרשמו שם,⁴⁷⁷ ייתכן כי הצלב האדום הדני פינה אותן ב 17 לאפריל במסגרת הפינוי מטרזין של כמה מאות אסירים יהודים שנשלחו לשם מדנמרק.⁴⁷⁸

היו גם שבע אסירות דניות אשר הגיעו לרוונסבריק מדנמרק, אחת באוקטובר 1943 ושש בינואר 1944, אשר אודותן למדנו מארכיון בית טרזין. מכיוון שידוע כי כולן שרדו ופונו לשוודיה, ככל הנראה אף הן נשלחו מרוונסבריק לטרזין במרץ 1945 ופונו משם יחד עם כל הדנים היהודים שנכלאו בגטו טרזין.

הצלת נשים היהודיות של רוונסבריק

לא אדון כאן בשאלה הנתונה למחלוקת אודות חלקו של Bernadotte עצמו אך חלקם של שני נציגי הקונגרס היהודי העולמי Hillel Storch,⁴⁷⁹ ו Norbert Mauser,⁴⁸⁰ בשחרור של אסירים יהודים בכלל, ובמיוחד של האסירות היהודיות של רוונסבריק. כך גם לגבי חלקו של Felix Kersten.⁴⁸¹

מה שברור הוא כי ב 21 לאפריל 1945, הימלר הבטיח הן ל Masur והן ל Bernadotte שחרור של מספר גדול של אסירות סקנדינביות, כולל 1000 נשים יהודיות מרוונסבריק,⁴⁸² בתנאי שהדבר לא יפורסם ושהנשים היהודיות ייקראו “פולניות”. בפגישתו האחרונה עם Bemadolle, הימלר אף הסכים לפינוי מרוונסבריק של נשים “מכל הלאומים”.

לרוע המזל ב 22 לאפריל, כאשר הצלב האדום השוודי החל בארגון פינויים מאוחרים אלה בשיתוף פעולה עם הצלב האדום הדני, המסדרון ההולך וצר בין החזיתות של בנות הברית המערביות המתקדמות לבין הכוחות הסובייטיים הפך את ההעברה הבטוחה של אסירי מחנות לקשה יותר ויותר. בערב ה 27 לאפריל המעבר הפך בלתי אפשרי.

לוח הזמנים של הפינויים מחנה הראשי של רוונסבריק

במרץ 1945. כל האסירות הסקנדינביות ברוונסבריק פונו לשוודיה. לא ידוע לנו אם היו ביניהן גם נשים יהודיות. בתחילת אפריל החל הפינוי של ''אסירות מערביות'' אחרות.⁴⁸³

ב 5 לאפריל החל הטרנספורט הראשון של 300 נשים – 299 צרפתיות ואחת פולניה – אל Kreuzlingen בגבול השוויצרי, לשם הגיעו ב 10 לאפריל.⁴⁸⁴

כבר לפני ה 2 למרץ, 1981 נשים נשלחו מרוונסבריק ל Mauthausen, ביניהן מספר ניכר של יהודיות. מתוכן, יותר מ 800 צרפתיות, בלגיות ויוצאות ארצות השפלה נשלחו מMauthausen אל הגבול השוויצרי ב 22 לאפריל (אך ידוע לנו כי כ 1000 מהן לא חצו את הגבול השוויצרי, אלא נשלחו במקום זאת ל Neustadt-Glewe).⁴⁸⁵

ב9 לאפריל וב 22 לאפריל, בקרב שתי הקבוצות של נשים צרפתיות אשר חצו את הגבול השוויצרי היו כמה יהודיות. זוהו שמותיהן של לפחות שלוש ניצולות צרפתיות יהודיות אשר ידוע כי שוחררו דרך שוויצריה.⁴⁸⁶

בין 22 לאפריל ו 26–28 לאפריל, ידוע על 7500 אסירות כי פונו מרוונסבריק לשוודיה בטרנספורטים הבאים:

ב 22 לאפריל, 200 נשים צרפתיות חולות יצאו באמבולנסים דניים – ביניהן ככל הנראה 12 יהודיות צרפתיות ו 3 יהודיות אוסטריות קומוניסטיות, אשר הגיעו מאושוויץ והיו בסיכון גבוה במיוחד; האסירות הגרמניות והאוסטריות הלא־יהודיות הצליחו להסיר את מספרי אושוויץ המקועקעים על גופן ולתת להן מספרי אסיר של אסירות צרפתיות אשר מתו.⁴⁸⁷

ב 23 לאפריל, 800 נשים מארצות Benelux יצאו ב 20 אוטובוסים של הצלב האדום השוודי. לפחות שלוש אסירות – ה Mischling יוצאת ארצות השפלה היהודיה Silvia Grohs-Nelson, Louise de Montel, וחברתה הצ’כית היהודיה Eva, שתיהן מה Mischlingstransport של 23 בספמטמבר 1943 – נסעו בטרנספורט זה כאזרחיות ארצות השפלה.⁴⁸⁸ טרנספורט זה היה נתון לירי מקלעים ולהפצצה כבדה על ידי מטוסי בעלות הברית, מכיוון שרכבים של הצבא הגרמני חדרו לתוך השיירה.

ב 24 או 25 לאפריל, בשעות הערב, 1000 נשים יצאו במשאיות של הצלב האדום הבינלאומי תחת השגחה שוודית. כל הנהגים היו מתנדבים שוודיים.

ב 25 לאפריל, בשעות אחר הצהריים, 20 אוטובוסים או משאיות שסופקו על ידי הצלב האדום הדני, יצאו מן המחנה. בקבוצה זו הין נשים פולניות יהודיות רבות, נשים בהריון ו 30 ילדים קטנים. שתי קבוצות של אסירות יהודיות – הקטנה יותר כללה נשים שעבדו בSiemens ⁴⁸⁹ והגדולה יותר כללה 490–450 נשים ונערות, כמעט כולן פולניות יהודיות מלודז', אושוויץ ו־ Knupp-Neukölln אשר הגיע לרוונסבריק כ 8 או 12 יום לפני כן,⁴⁹⁰ בודאי היו בין המפונים ב 25 ו 26 לאפריל.⁴⁹¹ גם הטרנספורט שלהן הופגז; שלוש מהנשים היהודיות מתו ושלוש נפצעו.

ב 26 לאפריל, רכבת של 60 קרונות משא, ככל הנראה רכבת גרמנית שהוחרמה על ידי הצלב האדום הבינלאומי, נסעה מרוונסבריק אל הגבול הדני. לפי Marie-Claude Vaillant Couturier, היו ברכבת 4000 נשים, רובן פולניות.⁴⁹² טוענים כי עד 1000 מהן היו יהודיות. רכבת זו שהתה מספר ימים בדרך לדנמרק בשל הסכנה התמידית של הפצצות. אין בידינו כל תיעוד של זהות האסירות היהודיות שפונו ברכבת זו. ככל הנראה כל אותן שידוע כי פונו מן המחנה הראשי לשוודיה ולא השתייכו לקבוצת העובדות ב Siemens, לקבוצה שהגיעה מ Krupp-Neukölln או לקבוצות המוקדמות יותר של מפונות צרפתיות לא־יהודיות מ Benelux – נסעו ברכבת זו. המפונות כללו 243 פולניות יהודיות שהגיעו לרוונסבריק מאושוויץ ב 3 לנובמבר ולא הועברו ל Malchow ו 75 מטרנספורט גטו Piotrków שהגיעו ב 3 לדצמבר. מכיוון שאין בידינו רשימות הגעה עבור רוב ההגעות למחנה בדצמבר 1944, כולל שני טרנספורטים חשובים במיוחד – הטרנספורט הרב־לאומי מאושוויץ באמצע דצמבר והטרנספורט מ Częstochowa בחג המולד – איננו יכולים לדעת כמה נשארו במחנה הראשי וייתכן כי פונו לשוודיה ברכבת זו. אנו יכולים, עם זאת, לטעון בבירור כי קבוצה של אסירות יהודיות לא–פולניות ודאי הייתה בין “כ 1000 היהודיות” המפונות ברכבת זו.⁴⁹³ ישנם 371 שמות של נשים יהודיות לא פולניות בעיקר של אסירות רוובנסבריק יהודיות הונגריות, צ’כסלובקיות או רומניות, המצויינים בשתי הרשימות Liberated Jews arrived in Sweden in 1945 (JSLists 1,2) ⁴⁹⁴וברשימות שוודיות אחרות או בעדויות.

ב 28 לאפריל, רכב של הצלב האדום אסף 26 נשים חולות מרוונסבריק.⁴⁹⁵

הפינוי מ Malchow

טרנספורט נוסף שכלל אולי כולו או רובו נשים יהודיות, לא צוין כלל במחקר מוקדם יותר⁴⁹⁶ או ב Ravensbrück Kalendarium. ב 26 לאפריל, 450 אסירות מ Malchow – המחנה החיצוני הגדול של רוונסבריק אליו אסירות יהודיות רבות כבר נשלחו במהלך דצמבר 1944 ורבות נוספות מה Auschwitz Todesmarsch בפברואר 1945 – הועברו במשאיות של הצלב האדום השוודי Malchow אל הגבול הדני. שמותיהן של 215 ניצולות יהודיות אשר ידוע לנו כי היו ב Malchow מופיעים ב JSLists ו 9 שמות ברשימות שוודיות אחרות. מכיוון ששמות רבים של נשים מתוך אלה שהגיעו מ Malchow מופיעים ב 6 Lista, רשימה שנערכה על ידי נציג הממשלה הפולנית הגולה בשוודיה, ידוע לנו שקבוצת מפונות זו הגיעה לשוודיה כבר ב 28 לאפריל.

מספר מניצולות אלו מציינות בראיונות כי ב Malchow הן שמעו מישהו קורא “אזרחיות פולניות” וכי בתחילה הן פחדו לעלות על המשאיות. יחד עם זאת, ככל הנראה העובדה כי רבות השתייכו לשלוש קבוצות של אסירות יהודיות פולניות ששהו יחד מספר חודשים ועל כן הכירו זו את זו, ייתכן והקלה על החלטתן לנצל הזדמנות זו. הקבוצה הראשונה הגיעה מאושוויץ ב 3 לנובמבר 1944 ⁴⁹⁷ וידוע לנו כי רבות מהן הועברו ל Malchow בדצמבר. הקבוצה השניה שכללה מספר ניכר של נשים יהודיות, רובן פולניות אשר הגיעו מאושוויץ באמצע דצמבר בטרנספורט רב־לאומי, כמו גם הקבוצה השלישית שהגיעה ממחנה העבודה הפולני Częstochowa בחג המולד – הועברו זמן קצר לאחר הגעתן ל Malchow. בשל העובדה כי רשימות ההגעה של הקבוצה השניה והשלישית אבדו, קשה יותר לזהות את אלו שהגיעו לשוודיה בפינוי זה מ Malchow. קבוצה רביעית של נשים מועמדות למבצע פינוי זה מ Malchow היו ניצולות ה Auschwitz Todesmarsch שהגיעו לרוונסבריק בינואר ובפברואר 1945; הן הועברו במהירה ל Malchow ונשארו שם עד סוף המחנה.⁴⁹⁸ מתוך 224 הנשים היהודיות הידועות כי פונו לשוודיה מ Malchow, 188 הגיעו מפולין. משאיות הצלב האדום שפינו את הנשים מ Malchow הצטרפו ככל הנראה לשיירת המשאיות הגדולה שיצאה מרוונסבריק ב 25 לאפריל. מספר מפונות Malchow דיווחו כי השיירה שלהן הופגזה והופצצה וכי מספר נשים יהודיות מתו ונפצעו. כמה מהן אף ידעו את זהותן של הקורבנות.

רכבת מ Beendorf

מבצע פינוי נוסף לשוודיה שאולי כלל אסירות רוונסבריק יהודיות רבות, אשר אודותיו ידוע מעט מאוד, הושג על ידי שינוי כיוון של רכבת מוות ברגע האחרון, אל המבורג, על ידי שליח הצלב האדום. בהמבורג, הנוסעים ששרדו שהו לילה אחד (או יותר) במחנה הסמוך Wandsbeck ⁴⁹⁹ ואז נשלחו ברכבת אחרת לדנמרק ומשם לשוודיה. סיפורה של רכבת זו סופר על ידי הניצולה האמריקאית Gloria Hollander Lyon, שם בתקופת המלחמה Hajnal Hollender,⁵⁰⁰ אשר מחנה העבודה Beendorf מתוך מספר מחנות עבורה גרמניים בהם היא, נערה בת 16, עבדה לאחר שברחה בדרך לתא הגז באושוויץ והסתתרה בין נשים שעמדו להישלח בטרנספורט לעבודה בגרמניה.

Gloria Hollander Lyon

נולדה Hajnal Hollender ב Nagy Bereg, Karpato-Ukraine 1930.

אוטוביוגרפיה קצרה:

“Die Odyssee einer ungarischen Jüdin", in Claus Füllberg-Stolberg, editor, Frauen in Konzentrationslagern, Bremen, Edition Temmen, 1994, pp. 279–290.

בזמן מסוים באפריל, מספר גדול של אסירות ממחנה העבודה החיצוני Beendorf – איננו יודעים כמה מהן היו לפני כן ברוונסבריק – הועלו על רכבת משא שהביאה אותן לרוונסבריק. לא ידוע לנו כמה אסירות נוספות הועלו שם על הרכבת. לאחר מספר ימים, הרכבת יצאה ונסעה במשך שלושה ימים ולילות ללא כל יעד ברור. מאות נשים ונערות, או 3000 לפי הערכת של האחיות Schreiber (ראה פרק 7, סעיף “טרנספורט Frankfurt/Walldort” וגם בסעיף זה להלן), נדחקו לתוך קרונות ללא מזון או מים. כאשר לבסוף הרכבת עצרה בשטח מרעה והנשים צוו לצאת, רבות כבר היו מתות והנשים השורדות נאלצו, בשל חוסר מקום, לשבת על הגופות. כאשר יצאו מהרכבת, הנשים היו משוכנעות שכעת הולכים לירות כולן. הן צוו להוציא את המתות מהרכבת. בעודן עומדות בשורה, הן הבחינו בשליח שנגיע באופנוע אשר דיבר עם איש ה SS המפקח. אז, לפתע, נזרקו לעברן קצת סוכר ואטריות או אורז לא מבושלים. או אז הבחינה Hajnal Hollender אשר ניסתה לתפוס את המזרן היקר בשימלתה, שכל המזון נפל דרך חור גדול בחצאיתה. כאשר היא התכופפה כדי ללקט כמה גרגירים מהאדמה, שומר SS היכה אותה באלתו בראשה והיא איבדה את ההכרה. היא התעוררה ברכבת אחרת בדרך לדנמרק.

הדרך היחידה עבורי לזהות אסירות רוונסבריק יהודיות אשר נסעו ברכבת מוות זו ונכללו במבצע ההצלה זה של Bemadotte הייתה לחפש ניצולות רוונסבריק אשר ציינו הן את שוודיה והן את Beendorf. על כן לא התאפשרה הערכה מהימנה של כלל אסירות רוונסבריק ושל האסירות היהודיות ביניהן, אשר מתו ברכבת מוות זו או ניצלו ברגע האחרון.⁵⁰¹

בנוסף ל Gloria Hollander Lyon, זיהינו 49 ניצולות רוונסבריק אשר נשלח מרוונסבריק לעבוד ב Beendorf בין נובמבר 1944 ומרץ 1945. שמותיהן של כל 50 ניצולות רכבת המוות Beendorf-Ravensbrück נרשמו ב JS Lists. בעוד ש 12 מהן סווגו כהונגריות עם הגיען לרוונסבריק, כאשר הגיעו לשוודיה רק 4 נרשמו כהונגריות; 7 נרשמו כרומניות 6 כצ’כסלווקיות ו 5 כפולניות.

בין הנשים היו שש האחיות Schreiber מ Carei Mari ברומניה, אשר הגיעו למחנה בטרנספורט חסר המזל Frankfurt/Walldorf ב 23–25 לנובמבר 1944. ⁵⁰²האחיות סיפרו לאחרונה את סיפורן בסרט דוקומנטרי של הטלויזיה השוודית.⁵⁰³ זהו סיפור יוצא מן הכלל של קבוצה משפחתית הקשורה באופן הדוק. כאשר הן הגיעו לאושוויץ, שש האחיות הופרדו על הרציף מהוריהן ושלושת אחיהם הקטנים. ברגע האחרון אמן קראה: "Freidele, את כעת אחראית על הבנות!''

תיאור שלישי של רכבת המוות מ Beendorf מופיע בראיון עם Lida Holcer, אחד מקבוצת ראיונות שנערכו על ידי ה Polish Institute of Sources ב Lund, שוודיה, בסוף 1945 וב 1946. ⁵⁰⁴ היא הגיעה לרוונסבריק עם אחותה Erna Holcer ב 6 לפברואר 1945, ממחנה העבודה הבווארי Gundelsdorf. היא נשלחה במהירה ל Beendorf ולאחר מכן הועלתה עם נשים רבות אחרות, ככל הנראה רובן יהודיות, על רכבת מטען נעולה אשר, לפי דיווחה, נסעה זמן רב בהרבה משלושה ימים. הנשים ברכבת מתו מחוסר מזון ומים, כמו גם מחנק. היא דיווחה כי לאחר שינוי כיוון הרכבת להמבורג, המסע נמשך עוד מספר ימים; לאחר מכן הקבוצה שהתה נוספים במחנה ליד המבורג, לפני שפונתה לבסוף לדנמרק.

הפינוי מברגן־בלזן

הייתה קבוצה נוספת גדולה של אסירות רוונסבריק יהודיות שפונו לשוודיה, אשר אולי לא השתייכה ישירות ל Bernadotte-Aktion. כפי שכבר הוזכר, ב 2 למרץ 1945 מספר גדול של נשים וילדים יהודים מרוונסבריק נשלחה לברגן־בלזן.⁵⁰⁵ בתאריך המוקדם 30 לינואר, קבוצה של אמהות וילדים אשר הגיעו בתקופה השלישית מהמחנה ההולנדי Westerbork, כמו גם נשים אחרות עם אזרחות הונגרית אשר הגיעו מברלין, “שוחררו” לברגן־בלזן.⁵⁰⁶ בנוסף, קבוצה גדולה של נשים ונערות פולניות יהודיות אשר הגיעו לרוונסבריק מאושוויץ באוגוסט 1944, נשלחה ב 3 לספטמבר למחנה העברה Mühlhausen; לאחר ש Mühlhausen פורק הן נשלחו לברגן־בלזן. בסך הכל ידועים לנו כ 365 נשים, נערות וילדים יהודים אשר היו אסירי רוונסבריק בזמן כלשהו ונשלחו לברגן־בלזן. מכיוון שהמידע שבידינו הינו חלקי, שכן הוא הגיע מניצולים בלבד, אנו משערים כי מספר גבוה בהרבה מזה. ברגן־בלזן נודע היטב כמחנה מוות ללא תא גז, בו האסירים כמעט ולא עבדו אך מתו מרעב וממגיפות שבכוונה לא טופלו כלל. יחד עם זאת, הניצולים מדווחים רק אודות 24 מתים מקבוצותיהם בברגן־בלזן לפני השחרור המוקדם של המחנה על ידי בעלות הברית המערביות ב 15 לאפריל 1945, או מיד לאחר השחרור.

לסיום, הפינוי מברגן־בלזן לשוודיה לא יכול להחשב למבצע הצלה לפני סוף השלטון הנאצי. ניצולי ברגן־בלזן לא עוד היו תחת שליטת ה SS. רבים מהם היו חולים מאוד וחלקם מחוסרי הכרה.⁵⁰⁷ הרשויות הצבאיות של בעלות הברית התקשו לארגן טיפול רפואי הולם עבור המוני בני אדם אלה, שהיו חולים וכחושים. על כן, הם קיבלו בברכה את הצעת הצלב האדום השוודי לפנות אפילו את החולים מאוד ולקבל את האחריות על הטיפול הרפואי בהם. באותו זמן, הרשויות הצרפתיות, הבלגיות ושל ארצות השפלה התחילו לארגן את ההשבה למולדת של אזרחיהן בקרב ניצולי המחנות. כך, לחלק מהניצולים הייתה בחירה בין פינוי לשוודיה או שיבה לארץ מוצאם. לפי האומדנים, 143 ניצולי רוונסבריק יהודים מברגן־בלזן לא פונו לשוודיה, בעוד שלגבי 197 ידוע כי הגיעו לשוודיה ו 2 מהם מתו זמן קצר לאחר הגעתם. ככל הנראה, פינויים אלה לשוודיה החלו במאי 1945 ונמשכו כמספר חודשים.

סיפורה של Alice Wolfshörndl, יהודי סלובקית שנולדה כ Alice Grasgrün, הנו מדהים. היא הגיעה לרוונסבריק בדצמבר 1944 והוטסה מברגן־בלזן לשוודיה במצב של חוסר הכרה. כאשר שבה להכרתה ב Malmö היא לא זכרה כלל מה קרה לשני ילדיה, בגילאי שש ושלוש. רק לאחר זמן איחדו אותה עם בנה Egon אשר הגיע מברגן־בלזן גם הוא. מאוחר יותר שמה של בתה בת השלוש Eva נמצא ברשימת מות צ’כסלובקית של אסירי רוונסבריק. הילדה הומתה ברוונסבריק ב 5 לפברואר 1945.

לסיכום מתוך 10,362 שמות של נשים, גברים וילדים אשר נרשמן בשתי הרשימות Liberated

Jews Arrived in Sweden in 1945 (JSList 1, JSList 2), 9677 היו נשים, נערות וילדים כלומר 93%. ⁵⁰⁸ מתוכם הצלחתי לזהות את שמותיהם של 1438 נשים, נערות וילדים אשר ידוע לנו כי ידוע לנו היו אסירי רוונסבריק, כלומר 14.9%. 44 שמות נוספים של אסירי רוונסבריק יהודים אשר אינם רשומים ברשימות JSLists אלה, מופיעים בחומר ארכיוני של הקהילה היהודית של סטוקהולם, על רשימות פולניות-שוודיות, או שרואינו על ידי ה Polish Institute of Sources ב Lund.

חשיבותה של שוודיה בהישרדות האסירים היהודיים של רוונסבריק

קבוצה קטנה של לפחות 25 נשים וילדים ״תורכים" פונו מרוונסבריק לשוודיה ב 28 לפברואר 1945. הם מעולם לא נרשמו שם כמפונים יהודים. אפילו אם נוציא מהחשבון את 197 הניצולים אשר היו מפוני ברגן־בלזן ב־Bernadotte-Aktion, התאפשר לנו זיהוי שמותיהם של 1310 אסירי רוונסבריק אשר חייהם ניצלו ברגע האחרון, לפני סוף המלחמה, בפינוי לשוודיה. אנו יכולים רק לשער את מספרם הריאלי. אם נוסיף את הקבוצות הגדולות שפונו באוטובוסים, משאיות וברכבת מהמחנה המרכזי, המשאיות מ Malchow ורכבת המוות מ Beendorf, מספר סביר יותר יהיה 2000.

עובדה משמעותית היא כי מתוך 10,362 המפונים היהודים ברשימותJSLists, 8755 (84.5%) היו נשים. עם זאת, בסוף המלחמה נשים היו מיעוט משמעותי בקרב ניצולי המחנות היהודים. העובדה כי רובם המוחץ של המפונים היהודים לשוודיה היו נשים ונערות, על כן, דורשת הסבר. סביר ביותר כי רוונסבריק, מחנה הריכוז היחיד שהיה לנשים בלבד, היה אחד המחנות הראשיים ממנו אסירים יהודים פונו לשוודיה. אסירי רוונסבריק היוו גם חלק גדול מאוכלוסיית האסירים של ברגן־בלזן, מחנה ממנו, לאחר השחרור על ידי בעלות הברית. המספר הגדול ביותר של יהודים פונו לשוודיה.

עובדות מעידות כי ל Bernadotte הייתה גם תכנית שאפתנית להציל גברים יהודים רבים, אסירי מחנות ריכוז. כמה וכמה גברים יהודים ניצולי מחנות ריכוז אשר שהו מספר שבועות במחנה הנשים רוונסבריק במרץ־אפריל 1945, מדווחים כי נאמר להם ש Bernadotte והצלב האדום השוודי ארגנו חילוף של אסירי מחנות ריכוז תמורת אסירים גרמנים פצועים בידי בעלות הברית. הם דיווחו כי הם יצאו ממחנה Braunschweig והיו ברכבת בקרבת Celle, אך לא יכלו להמשיך בגלל שהמסילות ניזוקו בהפצצות הם נלקחו אז לרוונסבריק, משם ל Wöbbelin ולבסוף – Ludwigslust. מצאתי 38 מהם אשר שרדו את המלחמה.⁵⁰⁹

צעדות פינוי מרוונסבריק וממחנותיו החיצוניים

אנו יודעים מעט מאוד אודות המספרים והזהויות של אסירות רוונסבריק היהודיות שהשתתפו בצעדות הפינוי או בצעדות המוות מרוונסבריק. לא נשתמר כל מסמך הכולל מידע אודות מספרן וזהותן של אלה שפונו, של אלה שמתו או של אלה שנהרגו במהלך הצעדות ואף לא את מספרן וגורלן של השורדות. למיטב ידיעתנו, לא נשארה כל אסירה יהודיה במחנה בעת שהגיע הצבא הסובייטי, מלבד מספר רופאות ואחיות בעלות זהות יהודית נסתרת ושתי חולות יהודיות. על כן, אנו יכולים להניח כי כל השאר הוצעדו מהמחנה ב 23 לאפריל או בערב ה 28 לאפריל. היו אלה כל האסירות היהודיות אשר הגיעו למחנה במהלך התקופה השלישית, הרביעית והחמישית, אשר לא מתו או נבחרו בסלקציה, לא הועברו למחנה עבודה חיצוני

(Neustadt near Coburg, Altenburg, Schönholz, Lippstadt, Genshagen, Spanda, Wittenberg, Mühlhausen, Taucha, Burgau, Penig, Meuselwitz, Venusberg, Theresienstadt, Neustadt-Glewe)⁵¹⁰

לא הועברו לברגן־בלזן או ל Mauthausen ולא פונו לשוודיה והוצלו בשבוע הארוך של אפריל – מרוונסבריק, מ Malchow או מהמבורג.

לפי מסמך רוונסבריק מסוים,⁵¹¹ ב 23 לאפריל הנשים היהודיות הפולניות וההונגריות אשר עדיין היו במחנה הראשי הוצעדו לכיוון Malchow. אף ניצולה יהודיה לא העידה כי השתתפה בצעדת פינוי מוקדמת זו.

במחקרה אודות צעדות הפינוי מרוונסבריק, Simone Erpel משערת כי היו אז כ 14,000 אסירות במחנה הראשי.⁵¹² היא גם משערת כי במועד זה האסירות במחנה היו בעיקר מזרח־אירופאיות, גרמניות וכמה נשים איטלקיות; זאת מכיוון שרובן של הנשים היהודיות הצרפתיות, יוצאות ארצות השפלה, בלגיות, סקנדינביות וקבוצה גדולה של נשים פולניות – פונו במסגרת ה Bernadotte-Aktion. ⁵¹³ מעדותן של ניצולות ומהמחקר ב Libro della memoria האיטלקי, זיהיתי את הקבוצות הקטנות הבאות של אסירות יהודיות שהשתתפו ב Ravensbrück Todesmarsch:

1. קבוצה של Mischlinge, כ 12 או יותר, אשר הגיעו לרוונסבריק מאושוויץ בתאריך המוקדם 23 לספטמבר 1943, רובן במקור מגרמניה.⁵¹⁴

2. קבוצה קטנה של נשים שהגיע מ Piotrków ב 2 לדצמבר 1944.⁵¹⁵

3. שתי קבוצות או יותר של נשים איטלקיות אשר הגיעו לרוונסבריק, שמונה ב 2 לאוגוסט 1944 וחמש ב 16 לינואר 1945.

4. קבוצה של שש חברות ככל הנראה יהודיות הונגריות, אשר עבדו לפני כן ב Siemens. הן הצליחו לברוח מצעדת הפינוי.⁵¹⁶

הצעדה יצאה ראשית לכיוון Rechlin ולאחר מכן לכיוון Malchow, ⁵¹⁷ ויועדה להגיע ל Schwerin. היא נמשכה לפחות שמונה ימים. האסירות חיפשו תפוחי אדמה בדירי החזירים ובשדות. כמה איכרים נתנו להן תפוחי אדמה.

ככל הנראה נשים רבות אשר לא יכלו עוד ללכת נורו בדרך, בעיקר על ידי איש SS שיכור אחד.⁵¹⁸ מספר ברחו אל היערות – ואף כמה מהן נורו. לאחר חמישה ימים, קבוצה של 30, ביניהן הנשים היהודיות האיטלקיות, הגיעו אל הכפר Lübz. הניצולות שוחררו על ידי הכוחות הסובייטיים או כוחות בעלות הברית. לאחר זמן מה, הסובייטים העבירו קבוצה של ניצולות ללייפציג. Ema Korn אשר לא רצתה להישלח ללייפציג, השיגה טיפול רפואי בעזרת חייל אמריקני יהודי, שהתה מספר חודשים בחווה ויחד עם Margot Lichtenstein, אף היא מקבוצת ה Mischlinge, הצליחה לחצות את הגבול אל האזור שהיה בשליטה אמריקאית.

צעדות פינוי ממחנות חיצוניים או הפקרת אסירות שם

Schönholz

ידועות לנו שלוש אסירות Schönholz יהודיות אשר נשלחו חזרה לרוונסבריק ב 25 לינואר 1945 והומתו שם מספר שבועות מאוחר יותר. מחנה זה, ליד ברלין, פונה באמצע אפריל והאסירים צעדו ל Freistein, שם פגשו בצבא הסובייטי ב 8 למאי.⁵¹⁹

Altenburg

ממחנה זה הוצעדו במשך שלושה ימים 377 האסירות היהודיות השורדות (123 נשלחו לפני כן לאושוויץ ו 6 נוספות מתו ב Altenburg) כבר בתאריך המוקדם 19 לאפריל 1945, לעבר Waldenburg, שם הן ניטשו על ידי שומריהן; חיילים אמריקאים פתחו מחנה עבור הנשים האסירות־לשעבר. למיטב ידיעתנו, לא היו קורבנות נוספים של צעדת פינוי זו.⁵²⁰

Neustadt near Coburg

יותר מ 400 האסירות שם לא הוצעדו מהמחנה. הן נוטשו כאשר החיילים האמריקאים התקרבו. רבות מהן ניסו להגיע ברגל אל עיירות מגוריהן בהונגריה.⁵²¹

Mühlhausen

האסירות היהודיות (לפחות 490) נשלחו כולן מוקדם יחסית לברגן־בלזן,⁵²² אשר, כפי שהוזכר לעיל, לא פונה לפני שכוחות בעלות הברית שחררו אותו ב 15 לאפריל. ידוע כי 97 מאסירות רוונסבריק־Mühlhausen שרדו את ברגן־בלזן: 84 מהן פונו לשוודיה אך 2 מתו שם זמן קצר לאחר הגעתן. לא ידוע לנו כמה מתו בעודן בברגן־בלזן.

Wittenberg

השורדות בקרב 200–250 האסירות היהודיות של רוונסבריק במחנה זה, 32 מהן מטרנספורט גטו לודז', שוחררו על ידי הכוחות הסובייטים. כולן (מלבד שתי הרופאות אשר הצליחו לברוח) ננעלו במחנה על ידי שומרי ה SS הבורחים, ללא מים או חשמל.

Genshagen

באפריל, 60 אסירות רוונסבריק היהודיות (בקרב יותר מ 1000 האסירות שעבדו שם ב Daimler Works) נשלחו ראשית ברגל ולאחר מכן ברכבת (U-Bahn ו S-Bahn) אל Sachsenhausen, שם ככל הנראה תוכנן להרוג את כולן; התכנית נזנחה ברגע האחרון. הן הושבו לרוונסבריק, שם הן הצטרפו לצעדת הפינוי ב 28 לאפריל.⁵²³

Spandau

כ 1000 אסירות רוונסבריק עבדו ב Spandau וככל הנראה 600 מהן היו יהודיות. ה SS לקח אותן בצעדת פינוי ל Sachsenhausen-Oranienburg. כמה הצליחו לברוח בעת צעדה זו, בעוד שהאחרות הושבו ל Spandau, שם שוחררו על ידי הכוחות הסובייטיים⁵²⁴. מספר מהן היו חולות קשה ושהו חודשים בבית חולים.⁵²⁵

Lippstadt

250 נשים ונערות הונגריות עבדו במחנה זה. במרץ שומרי ה Reichswehr אמרו להן שבקרוב יהיה עליהן לעזוב. הן הוצעדו מהמחנה בשורות של חמש, ואז צעדו במשך שבועיים כשהן מקבלות תפוח אדמה אחד ליום. כל אשה שרכנה לקטוף עשב או התיישבה מרוב עייפות הייתה בסכנת ירי. בדרך היו מפוזרות גופות בקרבת הכפר Wurzen כמה נשים הצליחו לברוח אל היער.⁵²⁶ למחרת הן יצאו מהיער ופגשו במהירה בחיילים סובייטים.

Rechlin-Retzow

רכות מאסירות רוונסבריק אשר נשלחו ל Rechlin לא־יהודיות כמו גם יהודיות, הושבו לרוונסבריק לפני סוף המלחמה. לפי מחקר צרפתי, רבות מהן נבחרו בסלקציה להמתה בתא הגז של רוונסבריק, יחד עם זאת, מהניצולה האמריקאית Bracha Schiff (בתקופת המלחמה Bronka Blattberg ) אנו למדים כי קבוצה שהושבה מ Rechlin לרוונסבריק מאוחר באפריל פונתה לשוודיה ב 25–24 לאפריל ב“אוטובוסים הלבנים” (או במשאיות שהוסבו לאוטובוסים).⁵²⁷ ככל הנראה צעדת הפינוי מרוונסבריק עברה דרך Rechlin בדרכה ל Malchow, שם האסירות הנותרות הצטרפו. לפי עדותה של הניצולה ההונגרייה Piroska Dome, הם הוצאו מהמחנה ב 30 לאפריל ובמהירה ה SS נתן להם ללכת.⁵²⁸ ב Rechlin-Retzow 224 גופות נקברו, בעיקר של נשים וילדים.

החוקרות Baetcke Ross, ⁵²⁹ Regina Scheer,⁵³⁰ ובעיקר Simone Erpel,⁵³¹ הגיעו למסקנה כי היו אלה בעיקר קרבנות יהודים של ה.Ravensbrück Todesmarsch

Beendorf

כמתואר לעיל, מספר לא ידוע של אסירות, אולי עד 3000 (איננו יודעים כמה מהן היו לפני כן ברוונסבריק) נשלחו ברכבת מטען נעולה מ Beendorf, אשר בנראה עצרה לכמה ימים ברוונסבריק.⁵³² מסלולה של רכבת מוות זו שונה לכיוון המבורג ומשם האסירות השורדות, אולי מחצית מהמספר המקורי, פונו לדנמרק ולשוודיה.

Barth

כ 800 אסירות, איננו ידועים כמה מהן יהודיות, הוצאו מהמחנה בצעדת פינוי.⁵³³ עם זאת, לפי עדותה של הניצולה הישראלית לאה דגני (בתקופת המלחמה Lenke Englander)⁵³⁴ האסירות היהודיות של Barth לא הוצעדו מהמחנה; הן ננעלו בתוכו.

Meuselwitz

היו 5000 אסירות שעבדו במחנה זה. רק 16 מהן היו אסירות יהודיות של רוונסבריק. הן כולן פונו באפריל, ראשית בקרונות בקר ולאחר מכן ברגל. ה SS הוביל אותן במשך שבועיים דרך יערות. שלוש חברות ברחו והסתתרו בחווה.⁵³⁵ ככל הנראה כל 16 הנשים היהודיות שרדו.

Penig

700 האסירות ההונגריות היהודיות של רוונסבריק אשר נשלחו ל Penig (מחנה עבודה חיצוני של בוכנוולד) במחצית השנייה של ינואר 1945, הוצעדו מהמחנה ב 13 לאפריל. שומרי ה SS החליפו אז את בגדיהם לבגדים אזרחיים וברחו. הנשים הגיעו ל Chemnitz כשהן מבקשות נדבות אוכל בדרך.

Burgau

כמה מהניצולות שהיו בעיקר יהודיות פולניות, ברחו בין Burgau ל Sachsenhausen. כמעט כל הניצולות הגיעו לכאן אושפזו ב St. Ottilien. כל הניצולות של טרנספורט Burgau שוחררו על ידי האמריקאים ורובן חיו במשך זמן ב Displaced Person Center ב Feldaling.

Neustadt-Glewe

הנשים לא נשלחו בכל צעדת פינוי, אלא הושארו נעולות במבני המגורים בעת מנוסת ה SS. הן השתחררו בעזרת אסירי־מלחמה צרפתים. הכוחות הסובייטים הגיעו מאוחר אחר הצהריים ב 2 למאי. האמריקאים היו שם מספר שעות באותו יום ואז נסוגו. אסירות חולות רבות שהו חודשים בבית החולים הצבאי של Neustadt-Glewe ורבות מתו שם לאחר השחרור. אלה שנראו כשירות למעבר יכלו, ככל הנראה, לבחור בין לנוע אל עבר בעלות הברית המערביות או לסמוך על עזרתם של הגדודים הסובייטים כדי להגיע לארצות מוצאן.

Malchow

באפריל, 1000 אסירות הועברו ל Hasag-Leipzig ו 450 אחרות פונו לשוודיה. יחד עם זאת, האסירות נותרו Malchow הוכרחו להצטרף לצעדת הפינוי של רוונסבריק. עובדה מפתיעה היא כי ניצולות רוונסבריק רבות המעידות שהיו בMalchow ולא הועברו ל Hasag-Leipzig, מדווחות כי הן הוצעדו או הועברו מ Malchow – לא צפון־מערבה אלא דרומה; הן שוחררו בקרבת Taucha או Grimma, תוך מפגש עם חיילים אמריקאים וחציית נהר ה Elbe, זמן קצר מאוד לפני הגעת הגדודים הסובייטיים.⁵³⁶

Hasag-Leipzig

המאות הרבות של אסירות רוונסבריק יהודיות, אלו שנשלחו למחנה העבודה Hasag-Leipzig ב 3 לדצמבר 1944 ואלה שהגיעו מ Malchow בסוף השבוע הראשון של אפריל 1945, הוצעדו כולן מהמחנה דרך יערות בגשם כבד, כשהן לא מקבלות כל מזון מלבד אורז לא מבושל.⁵³⁷ לפחות אחת נורתה מכיוון שעקרה לפת. הן שוחררו על ידי הסובייטים ורבות נשלחו חזרה להונגריה דרך פראג, ברכבת וברגל.⁵³⁸ Halina Nelken מתארת את צעדת הפינוי כצעדת רעב, ''צעידה במעגל כדי לברוח מהחזית… חמשת אלפים נשים צועדות ומועדות הלאה בקצב־חילזון עם קומץ הכח האחרון בגופן". היא הייתה עדה למותן של רבות אשר נכנעו לתשישות או נורו על ידי השומרים. היא וחברותיה ברחו לתוך היערות ועבדו זמן מה בחווה גרמנית, עד הגעת הרוסים. היא מאוחר יותר שבה עם הקבוצה הקטנה שלה לקרקוב כדי לחפש את אמה.⁵³⁹

מדיניות השחרור

תהליך השחרור היה קשה לאסירות שהוצאו מהמחנות בצעדות פינוי והן לאלה שננעלו בתוך המחנה. שינויים בקווי גבול בין השטחים שנכבשו על ידי הכוחות המערביים והסובייטיים יצרו בלבול וחוסר וודאות. על כן, אסירות Neustadt-Glewe פגשו בחיילים האמריקאים רק לשעות ספורות לפני הגעת הגדודים הסובייטיים. האסירות שהגיע Grimma בקרבת לייפציג לאחר הפינוי מ Malchow שוחררו על ידי חיילים אמריקאים, אך אלה נשארו עמן ארבעה ימים בלבד, לפני שנסוגו אל הגדה המערבית של נהר ה Elbe. מספר ניכר של אסירות רוונסבריק יהודיות משוחררות ניצלו את ההזדמנות לנסוע מערבה בעזרת גדודי בעלות הברית. במשך צעדת הפינוי הנרחבת והאכזרית מרוונסבריק, כמה מאלו שברחו במהלך הצעידה הצליחו להגיע אל גדודי בעלות הברית המערביות, בעוד שאחרות חיכו לגדודים הסובייטיים המתקדמים.

מדיניות הרשויות האמריקאיות הייתה לרשום ניצולי מחנות ולהנפיק מסמכים שאישרו להם מזון ומחסה, לסייע בשיבה למולדת של אסירי המחנות המשוחררים שמוצאם ממערב אירופה ולעודד את מעברם של כל השאר למרכזי ״פליטים", שם רבים חיכו מספר שנים לפני שיכלו להגר.

מדיניות הרשויות הסובייטיות הייתה להתיר את בתיהם של גרמנים שברחו לביזה ולהשתכנות זמנית של אסירי מחנות משוחררים. לאחר תקופה ראשונית זו של ביזה באישור, הם סיפקו בנדיבות מזון בסיסי למרות שהיו בעד שיבת ניצולי המחנות לארצות מוצאם בתוך אזור הכיבוש הסובייטי, הם סייעו להם אך מעט במסע.

ככל הנראה רק ארץ לא־מערבית אחת, צ’כוסלובקיה, ארגנה את השיבה למולדת של אסירי מחנות יהודים משוחררים, חולים ובריאים.

בשטחי הכיבוש המערביים והסובייטיים, אסירי מחנות משוחררים יהודים שהיו חולים קשה שהו שבועות ואף חודשים בבתי חולים שנוהלו על ידי רשויות צבאיות.

המשחררים האמריקאים והסובייטים הגיבו באופן שונה למפגש עם קרבנות מחנות הריכוז הנאציים. מספר גדול של ניצולות זוכרות כי חיילים אמריקאים רבים הגיבו בשוק ובצער.⁵⁴⁰ ניצולות Neustadt-Glewe זוכרות את החיילים האמריקאים בוכים: "האמריקאים נסעו לאורך המחנה, והגיעו ל Revier שם נערמו תילים של גופות. החיילים בכך כאשר הם חזו במראה הזה״.⁵⁴¹ Seren Tuvel Bernstein, ניצולת טרנספורט Burgau, מספרת כי כאשר היא ועוד ניצולות מותשות וכחושות נישאו על ידי חיילים אמריקאים ל St. Ottilien היא חשבה בתחילה שיורד גשם. עד שגילתה שהחייל הנושא אותה בכה.

כפי שצוין לעיל, מספר גדול של אסירות רוונסבריק חולות אשר הועברו לפני כן לברגן־בלזן, לאחר שחרור המחנה ב 15 לאפריל פונו על ידי הצלב האדום השוודי לשוודיה לקבלת טיפול רפואי.

מספר ניצולות מציינות את העזרה שקיבלו מחיילים יהודים. Erna de Vries (בתקופת המלחמה Korn) זוכרת כי בסוף צעדת הפינוי מרוונסבריק, החיילים הסובייטים שהן פגשו רצו להחזירן ברכבת ללייפציג. מכיוון שהיא התכוונה לשוב למערב גרמניה, היא לא רצתה לנסוע מזרחה. חייל יהודי אמריקאי הביא אותה למרפאה לטיפול, עזר לה לעבור אל השטח שבשליטה אמריקאית ואף נתן לה סיגריות למסחר כדי שלא תאלץ להתחנן למזון.Sara Seren Tuvel Bernstein מספרת את סיפורן של כמה נשים יהודיות הונגריות חולות ופצועות אשר, לאחר שברחו מהרכבת המופצצת ב Schwabhausen, הסתתרו במחנה עבודה נטוש. חיילים אמריקאים התקרבו וניסו לשכנע אותך לעלות על הרכב שלהם. הנשים פחדו מכיוון שהן לא הבינו את שפתם של החיילים ולא זיהו את מדיהם. החיילים עזבו, אך הופיעו שוב במהירה יחד עם חבר יהודי אשר הסביר להן ביידיש את כוונתם לקחת אותן לבית חולים.

הסיפור הנוגע ללב ביותר אולי הוא זה של הניצולה הישראלית סוניה שטרוכליץ (Sonja Strochlitz), בתקופת המלחמה Pfeffer, הזוכרת כי היא ומספר נערות צעירות יהודיות אשר צעדת הפינוי שלהן מ Malchow הסתיימה ב Grimma, קיבלו טיפול מסור ואוהב ביותר על ידי חייל אמריקאי יהודי צעיר, Marvin Palanker. הוא הגן עליהן מפני “מסיבות פרועות”, ניגן עבורן בכינור וגם עזר להן לחצות את נהר ה Elbe אל תוך השטח המוחזק ע“י האמריקאים. כפי שאמרה בראיון טלפוני, ״הוא השיב לי את חיי”.⁵⁴²

מספר גדול של ניצולות חולות ופצועות, ביניהן נשים רבות מטרנספורט Burgau, קיבלו עזרה חיונית בימים הראשונים של השחרור, על ידי הרופא היהודי דר' זלמן גרינברג, שהיה אף הוא באותה עת אסיר שאך שוחרר מהמחנה הבווארי Kaufering.

לבסוף, יש לציין את הנושא הבעייתי של אונס ואיום באונס על ידי המשחררים. כאשר החיילים הסובייטים אמרו לניצולות המחנות לבזוז את הבתים הגרמנים כדי לקבל מזון ובגדים, הם הבחינו בין ניצולות המחנות לבין נשים אזרחיות מקרב האויב הגרמני. יחד עם זאת רוב הניצולות ששוחררו על ידי גדודים סובייטיים מציינות מקרים של אונס (בדרך כלל זה קרה לחברות שלהן) וכמעט כולן מציינות את האיום התמידי באונס. על כן, נראה כי חיילים סובייטיים רבים ראו עצמם רשאים לאנוס את כל הנשים שמצאו לאחר נצחונם בגרמניה⁵⁴³ וכי – בעיקר השיכורים – לא הבחינו בין אזרחיות גרמניות לבין קרבנות גרמניה הנאצית.

סיכום סטטיסטי של ההגעות בתקופה החמישית

מספרם הכולל של האסירים היהודים שהגיעו למחנה בתקופה החמישית היה 3759. מספר זה כולל את ה 446 אשר ככל הנראה הגיעו ב 1945 אך אולי גם מוקדם יותר (אין בידינו כל מידע אודות תאריכי הגעתם של 61 נוספים; הם לא נכללים בסיכום זה).

ארצות מוצא

טבלה 8.7 (ראה גם תרשים 11) מציגה את ארצות המוצא של האסירים היהודים שהגיעו למחנה בתקופה החמישית עם ה Auschwitz Todesmarsch (AT) בהשוואה לאלה שלא הגיעו עמו (לא-AT).

הקבוצה הגדולה ביותר של אסירות שהגיעו למחנה בתקופה החמישית מוצאן מפולין (1616 נשים, 43%). הקבוצה השנייה בגודלה, אך קטנה באופן ניכר, מוצאן מהונגריה (657 נשים, 17.5%); 1286 מתוך 3759 הנשים, הנערות והילדים מוצאם מ 20 ארצות אחרות ומוצאן של היתר (200, 5.3%) אינו ידוע. יש מספר הבדלים משמעותיים בהרכב של שתי הקבוצות הגדולות של אסירות יהודיות שהגיעו למחנה – בין אלה שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch (AT) לבין אלה שהגיעו ישירות מארצות המוצא שלהם או ממחנות אחרים שלא עם ה AT (non-AT). האסירות שמוצאן מהרייך הגרמני, כולל אוסטריה, אשר מספריהן התמעטו בתקופות השלישית והרביעית, היוו חלק משמעותי מאלה שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch. באופן דומה, אסירות שמוצאן מצרפת, בלגיה וארצות השפלה, אשר היוו מקצת מההגעות למחנה שלא עם ה AT, היוו גם קבוצות ניכרות מקרב אלה שהגיעו למחנה עם פינוי אושוויץ.(AT)

טבלה 8.7

קבוצות גיל

בקרב כל האסירים היהודים שהגיעו למחנה בתקופה החמישית קבוצות הגיל 19–25 ו 26–35 היוו רוב קטן (53.6%). בקרב המגיעים למחנה לא־מאושוויץ, הם היוו רק 47.3%. אך בקרב המגיעים למחנה מאושוויץ הם היוו 56.6% שיעור המשקף את ההרג השיטתי של ילדים ומבוגרים יהודים באושוויץ. (ראה טבלה 8.8, ותרשים 12.)

טבלה 8.8

מכאן שמתוך 2760 האסירים היהודים שהגיעו למחנה בתקופה החמישית עם ה Auschwitz Todesmarsch, 2.1% בלבד מהנשים היו מעל גיל 45, בהשוואה ל 13.2% בקבוצת לא-AT.

גורל

כפי שצוין לעיל, הנתונים שבידינו אודות התקופה החמישית מבוססים בעיקר על עדויות של ניצולות, כך שיש להניח שהניתוח הסטטיסטי של גורל אסירי רוונסבריק מתקופה זו נוטה לצידן של הניצולות. אנו מניחים כי היו אסירות רוונסבריק יהודיות רבות נוספות בתקופה החמישית שלא נרשמו בכל רשימה, אשר אודות גורלן לא העידו ניצולות ואשר אינן כלולות, על כן, בחישוב זה. רק במקרה של האסירות שהגיעו מ Krupp-Neukölln אנו יודעים כי חסרים שמותיהן של יותר מ 220 ניצולות. רוב השמות החסרים האחרים חייבים להיות של אסירים – נשים, נערות או ילדים – אשר מתו שבועות מספר לפני או אחרי סוף המחנה.

עם הסתייגויות אלו, אנו יודעים אודות 1886 ניצולים, 50.2% מתוך המספר הכללי של 3759 אסירים שהגיעו למחנה בתקופה החמישית; 702 ניצולים בארה"ב, 421 בישראל ו 763 במקומות אחרים; לגבי 512 מהאסירים שהגיעו למחנה בתקופה זו ידוע כי מתו וגורלם של 1361 נותר בלתי ידוע.

טבלה 8.9 מציגה את גורלם של האסירים שהגיעו למחנה בתקופה החמישית, אלה שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch (AT) ואלה שלא (לא- AT).

טבלה 8.9

טבלה 8.10 מציגה את מקום התישבותם של 1886 ניצולים.

טבלה 8.10

טבלה 8.10 מציגה את מקום התישבותם של 1886 ניצולים.

טרנספורט גדול מאוחר של גברים יהודים למחנה הנשים

מדירותיהם של 10 ניצולים אמריקאים ו 2 ניצולים ישראלים אשר רשמו את רוונסבריק כאחד מהמחנות בהם שהו, עולה כי במשך השבועות האחרונים לקיום המחנה הגיע אליו טרנספורט גדול של אסירים גברים, אשר יצא ממחנה הריכוז Braunschweig. לפי עדויות אלה היו בו לפחות 1000 גברים, בעיקר צעירים – 95% מהם יהודים, רובם יצאו מלודז' שבפולין, משם הובאו לאושוויץ, ולאחר מכן ל Braunschweig כאמור. הם שהו בין מספר ימים לשישה שבועות ברוונסבריק במחנה הנשים (ולא במחנה הגברים הקטן) בתנאים מזוויעים, לפני שהועברו במשאיות בקר פתוחות למחנה Ludwigslust. שם הם שוחררו במהירה על ידי צבא ארה"ב, שעות לאחר ששומרי ה SS שלהם ברחו. מ 12 הניצולים למדתי את השמות של 38 חברים של טרנספורט זה שהם זכרו.

מספר מניצולים אלה מספרים שני סיפורים מדהימים. הסיפור הראשון הוא כי כל הטרנספורט מ Braunschweig נבחר בסלקציה לשם פינוי לשוודיה וכי הם יועדו להחלפה תמורת אסירי מלחמה גרמנים. בשל הפצצת המסילות ב Celle הם לא יכלו להמשיך בדרכם. לאחר שחיכו לקטר חדש, תכניות הפינוי נזנחו והגברים הובאו לרוונסבריק. עדויות אלה מציינות כי Bernadotte, בפעילותו המקורית של החלפת שבויי מלחמה, כלל גם תכנית פינוי של מספר גדול של אסירים יהודים ממחנות ריכוז.

מספר הסיפור השני מדווח כי ראה ברוונסבריק ערימה ענקית של גברים מתים – ״ארוכה כשני מבני מגורים". סיפור מחריד זה הופיע גם בביוגרפיה של Silvia Grohs-Martin. דיווח זה מתייחס לאסירים של מחנה הגברים הקטן של רוונסבריק, אשר לא תואר בספר זה. הם מתו או הומתו, ככל הנראה, לפני ההעברה של רבים מהאסירים הגברים השורדים במרץ 1945 ל.Sachsenhausen

 

9. סיכום: מקומו של רוונסבריק בשואת הנשים היהודיות    🔗

סיכום סטטיסטי של כל חמש התקופות

האסירות היהודיות של רוונסבריק הגיעו מ 27 ארצות, כאשר מספרים גדולים הגיעו מ 14 ארצות (ראה טבלה 9.1 ותרשימים 13 ו 14). במשך התקופה הרביעית, הנשים והנערות היהודיות מהונגריה הפכו לקבוצה הגדולה באופן משמעותי מכלל האסירים היהודים של רוונסבריק. אפילו כאשר אנו מחסרים את אלו שהגיעו למחנה בתקופה השלישית אשר אחזו בתקופה זו באזרחות הונגרית, בעיקר מארצות השפלה, כמו גם את אלו שסווגו בתקופה הרביעית כהונגריות אך מאוחר יותר הזדהו כסלובקיות או רומניות – הקבוצה ההונגרית נשארת הגדולה ביותר אלו שהגיעו מפולין היוו את הקבוצה השנייה בגודלה.

טבלה 9.2 מייצגת את נתוני הגיל (ראה גם תרשים 15 לסיכום ותרשים 16 לניתוח התקופות האינדיבידואליות). במשך שתי התקופות הראשונות לא היו ילדים וכמעט ולא היו נערות, אך היו מספר נשים מעל גיל 55. בתקופה השלישית אשר כללה משפחה מארצות השפלה, בלגיה וגרמניה, היה מספר משמעותי של ילדים, נערות ונשים מבוגרות. בתקופה הרביעית, הילדים, הנערות והנשים המבוגרות היחידים שהגיעו באו עם טרנספורט המשפחות מטולוז, עם שלושת הטרנספורטים מגטאות פולניים, עם הטרנספורטים של המשפחה עם הטרנספורטים הקטנים מאיטליה.

טבלה 9.1; ארצות מוצא

הרוב המכריע של האסירות שהגיעו למחנה מאושוויץ, ישירות או דרך Frankfurt/Walldorf וישירות מבודפסט, כלל נשים בגילאים שסווגו לעבודה, כלומר בין 16 ל 45.

קבוצות גיל בכל חמש התקופות

טבלה 9.2

גורל בכל חמשת התקופות

מתוך 16.367 השמות שזהו, 4,031 (24.6%) ידועים כי שרדו, 3,057 (18.7%) ידועים כי מתו וגורלם של 9,279 (56.7%) עדיין אינו ידוע. (ראה טבלה 9.3 ותרשים 17).

במשך שתי התקופות הראשונות מספר השורדות היה מינימאלי, מכיוון שכל הישרדות הייתה בניגוד לכוונות SS. אחוז המתות הידועות היה גבוה ביותר וניתן להניח כי הרוב מתוך הנשים המועטות שגורלן אינו ידוע מתו לפני סוף 1945. במשך התקופה השלישית, בשל יחסם המיוחד (אם כי באופן זמני) של ה SS לבעלי אזרחות פורמאלית קודמת הונגרית, רומנית, תורכית, איטלקית וספרדית, אני משערת כי התנאים המעט פחות אכזריים, כמו גם הפינוי המוקדם של האמהות והילדים ה“תורכים” לשוודיה, תרמו לשיעור מעט גבוה

טבלה 9.3

יותר של הישרדות. עם זאת, 96 נשים בגיל 55 ויותר ו 60 הילדים תחת גיל 14 העלו את שיעורי המוות של קבוצות משפחה אלה. ה SS נטה לשלוח נשים מבוגרות לאושוויץ ולבחור ב״סלקציה״ את הילדים שהתגלו כחולים. נראה כי תנאי העבודה המשופרים מעט של ה Mischlinge ועובדת היותן בעיקר בגיל הממוצע תרמו לכך ששיעור ההישרדות שלהן היה גבוה יותר.

המידע אודות האסירים שהגיעו בתקופה הרביעית אינו שלם, בעיקר אודות הרבות שנשלחו מרוונסבריק למחנות העבודה החיצוניים. מכיוון שרבות מאלה שהגיעו לרוונסבריק באוגוסט וספסטמבר 1944 שהו בו זמן קצר ביותר, ייתכן שמעולם לא נרשמו כניצולות של רוונסבריק. עם זאת, ישנו מחנה עבודה אחד, Altenburg, אודותיו יש בידינו רשימה של כל אלה שעברו בו סלקציה ונשלחו לאושוויץ. על כן אני משערת כי גם מספר הניצולות וגם מספר המתות מתוך אלו שנשלחו למחנות עבודה חיצוניים הינם גבוהים מאלה הידועים לנו. בקרב אלה שהגיעו בנובמבר ודצמבר 1944, ידוע כי שיעור המוות היה גבוה בשל התנאים שהידרדרו במהירות, התפשטות מגיפות ותחילת ההמתה בגז ברוונסבריק עצמו בינואר 1945.

הסטטיסטיקה של גורל האסירים שהגיעו למחנה בתקופה החמישית נוטה במידת מה לטובת הניצולים, מכיוון שחסרות רשימות רוונסבריק ותעודות מוות של רוב אלה שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch. המידע אם כן מבוסס באופן מכריע על רישומי ועדויות ניצולים. באופן דומה, כמעט כל קבוצת הנשים שתאריכי ההגעה ואפילו תקופות ההגעה שלהן אינם ודאיים, כוללת בעיקר ניצולות אשר, כאשר נרשמו או העידו, לא נתבקשו לספק מידע אודות תאריכים; מאוחר יותר היה קשה או בלתי אפשרי ליצור קשר עם רבות מהן כדי למלא את החסר.

בתקופה השלישית, הרביעית והחמישית, המיתות ברוונסבריק לא דווחו במלואן. אז כבר לא היה כל רישום מסודר; שלוש מתוך ארבע רשימות המוות של אלה שהומתו בגז ברוונסבריק חלקיות ביותר.

חוקרי רוונסבריק לא-יהודים הניחו כי כמחצית מכלל אסירות רוונסבריק (נשים,נערות וילדים) מתו וכי המחצית השניה שרדו. בהתחשב בכל הנסיבות וההגבלות של רישום אסירות רוונסבריק יהודיות בשש השנים לקיום המחנה – ושל אימות גורלן – הגעתי למסקנות הבאות: מכל אלה שהגיעו למחנה במשך ארבע השנים הראשונות לקיום רוונסבריק, עד מרץ 1943, לא יותר מאחוז אחד שרדו; במשך כל התקופה, שיעור השורדים הידוע היה נמוך מ 30% ולא יכל גם במקרה האופטימלי להגיע ליותר מ 40%.

גיל וגורל בכל תקופת קיומו של רוונסבריק

טבלה 9.4

טבלה 9.4 הנה ניסיון ליצור תיאום בין גילם וגורלם של אסירי רוונסבריק היהודים במשך כל תקופה. היא מוגבלת על ידי שני גורמים. הראשון הוא כי לא ידוע לנו גילם של 1284 נשים וילדים, 7.8% מסה"כ. הגורם שני, אולי משמעותי יותר, הוא כי אין בידינו מידע אודות גורלם של 9279 (56.69%) – יותר ממחצית – מ 16,367 האסירים הידועים לנו. מתוך מגבלות אלה, מתברר כי כבר מגיל 36, שיעור התמותה של אסירות יהודיות עלה, וכי מעל גיל 46 הוא היה יותר מ 60% והגיע ל 80% מגיל 56 ומעלה.

רוונסבריק ואושוויץ

בשל היותו מחנה המוות הגדול ביותר, אושוויץ הפך לשם נרדף לשואה. מה היו הקשרים בין רשויות ה SS של אושוויץ ואלה של מחנה הנשים רוונסבריק הקטן בהרבה, בעיקר בנוגע לגורל הנשים והנערות היהודיות?

לפי מסמך שנשתמר, ה Kommandant של אושוויץ הזמין את הובלתו של גז הציקלון B שנשאר ב“תחנת האויתנזיה” ב Bernburg אחרי שבין פברואר לאפריל 1942 כמעט כל אסירי רוונסבריק היהודים – נשים וגברים – הומתו שם בגז. הזמנה זו יכולה לשמש דוגמא לשיתוף הפעולה ההדוק בין רשויות ה SS של רוונסבריק לאלה של אושוויץ בהשמדת האסירות היהודיות. שיתוף פעולה זה היה נרחב בהרבה מזה שבין רוונסבריק ומחנות ריכוז אחרים.

ב 23 למרץ 1942, טרנספורט של 1000 אסירות רוונסבריק, בעיקר ״א-סוציאליות" ו“פושעות”, יצא לאושוויץ כשהוא מלווה ע"י צוות נשות SS,כולל ה Johanna Langefeld – Oleratefseherin. בין האסירות הייתה גם קבוצה של אסירות ״פוליטיות״ אשר התנדבו לנסוע לאושוויץ; קבוצה זו כללה שתי Lagerläuferinnen (שליחות) פופולאריות. על כן אסירות רוונסבריק היו הראשנות במחנה הנשים החדש שנוסד באושוויץ-בירקנאו כמו גם ה Funktionshiftlinge הראשונות שלו. מתאריך זה, יותר ויותר נשים יהודיות החלו להישלח לאושוויץ. למרות שלא נשתמרו תאריכים מדוייקים או רשימות, Buber-Neumann, Tillion ו Kiedrzynska מתעדות את הטרנספורט בראשות Langefeld כמו גם מספר טרנספורטים של אסירות יהודיות לאשוויץ במשך קיץ.1942 ⁵⁵² מסתבר שפיקוד ה SS של רוונסבריק היה מעורב ביותר בייסוד מחנה הנשים באושוויץ-בירקנאו. דוגמא נוספת לשיתוף פעולה זה היא העובדה כי בדצמבר 1944, כאשר אושוויץ כבר לא קיבלה קורבנות חדשים, צוות של מומחים מאושוויץ הגיע לרוונסבריק כדי לבנות את תא הגז של המחנה, שם לבסוף הומתו כ 6000 אסירות, ביניהם 1260 יהודיות, בין ינואר ואפריל 1945.⁵⁵³

כפי שתיארנו בפרק 5, בתקופה השניה נשלחו 522 אסירות יהודיות – כל או כמעט כל האסירות היהודיות שנותרו ברוונסבריק – לאושוויץ ב 5 לאוקטובר 1942.⁵⁵⁴ ידוע לנו על טרנספורט קטן יותר ב 2 לאוקטובר. ב 8 לאוקטובר הסוהרות הראשיות של מחנות הנשים אושוויץ-בירקנאו ורוונסבריק החליפו מקומות.⁵⁵⁵

ב 30 לינואר 1943, ובזמן מסוים בפברואר, 12 אסירות יהודיות חדשות שהגיעו למחנה נשלחו לאושויץ. ביניהן שלוש נערות מה Uckenmark – Jugendschutzlager. בסה"כ שמותיהן ותאריכי מותן של 21 אסירות יהודיות אשר הגיעו לרוונסבריק בתקופה הראשונה, ו 339 מאלה שהגיעו בתקופה השנייה, רשומים ב ספרי המוות של אושוויץ לשנים 1942 ו 1943 .⁵⁵⁶ רישומי המוות שנשתמרו מסתיימים בקיץ 1943. מכל האסירות היהודיות שאי פעם נשלחו מרוונסבריק לאושוויץ, רק שלוש ידועות לנו כי שבו לרוונסבריק ושתיים מתוכן שרדו.

במשך התקופה השלישית, הנשים היהודיות הראשונות נשלחו בכיוון ההפוך, מאושוויץ לרוונסבריק, בהתאם לצו חדש הנוגע ליהודים ממוצא יהודי מעורב. בספטמבר 1943, 85 נשים ונערות ממוצא יהודי מעורב אשר לפני כן נשלחו לאושוויץ מגרמניה ומארצות מערב ומרכז אירופה, הועברו לרוונסבריק.

בתקופה הרביעית כפי שידוע לנו מרישומים בכתב יד על מספר רשימות הגעה של שבע נשים יהודיות מבוגרות אשר הגיעו למחנה בתקופה השלישית – נשים יהודיות מבוגרות וחולות נשלחו לאושוויץ בשני טרנספורטים (15 לאוגוסט ו 3 לאוקטובר 1944). אחת משבע אלה שרדה. טרנספורטים של חולות ומבוגרות מרוונסבריק לאושוויץ נמשכו עד סוף אוקטובר 1944. Erika Kounio Amariglio אשר עבדה באושוויץ במשרד בו נרשמו הגעות ומיתות, מדווחת בביוגרפיה שלה כי בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 1944, “טרנספורט גדול הגיע לבירקנאו מרוונסבריק, גרמניה. אף אחד מהאסירים לא הורשה להיכנס למחנה הם כלם Muselleute, מתים מהלכים, ונשלחו ישירות לתאי הגז.” ⁵⁵⁷

בתקופה הרביעית, באוגוסט 1944, מדיניות SS חדשה הביאה כ 1800 נשים ונערות יהודיות מאושוויץ ישירות לרוונסבריק. רובן שהו ברוונסבריק תקופה קצרה בלבד לפני שהועברו למחנות עבודה חיצוניים שונים של בוכנוולד, של Sachsenhausen ושל רוונסבריק. רוונסבריק הפך לשוק עבדים מרכזי עבור הנשים היהודיות בגילאי עבודה האסורות באושוויץ-בירקנאו, אשר לא הומתו יחד עם קרוביהן הצעירים או המבוגרים. מכיוון שאספקת עובדי הכפייה מארצות מערב אירופה הידלדלה בשל הפלישה לנורמנדי של בעלות הברית, נשים אלה נחשבו כעת לעובדות כפייה מתאימות לתעשיית המלחמה הגרמנית.

טרנספורטים ישירים של נשים יהודיות מאושוויץ חודשו ב 3 לנובמבר 1944, כאשר הגיע טרנספורט ענק של 1959, בעיקר נשים יהודיות פולניות והונגריות. ידוע לנו על טרנספורט נוסף מאושוויץ באמצע דצמבר. רשימת ההגעה שלו אבדה וידועים רק שמותיהן של 94 ניצולות.

הטרנספורט השני בגדלו – של 1672 נשים ונערות יהודיות, כולן מסווגות כ“הונגריות” – אשר הגיע לרוונסבריק ב 23–25 לנובמבר מ Frankfurt/Walldorf, נשלח לשם במקור מאושוויץ בסוף אוגוסט 1944 במילים אחרות, כמעט מחצית מהאסירות שהגיעו לרוונסבריק בתקופה הרביעית הגיעו מאושוויץ.

ישנו קשר נוסף בין רוונסבריק לאושוויץ בתקופה הרביעית. איננו יודעים כמה מתוך 1800 הנשים והנערות אשר הגיעו לרוונסבריק מאושוויץ באוגוסט וספטמבר 1944 ונשלחו למחנות העבודה החיצוניים של בוכנוולד, נשלחו חזרה לאושוויץ להמתה כאשר נחשבו כלא־עוד מסוגלות לעבודה.

כפי שהוזכר לעיל, מסמך הקשור למחנה העבודה החיצוני Altenburg מציין כי 123 מתוך 500 נשים ונערות יהודיות נשלחו מ Altenburg לאושוויץ, חודש אחד בלבד לאחר שהגיעו לשם מרוונסבריק.⁵⁵⁸

הייתה מדיניות כללית בבוכנוולד של שליחת אסירות יהודיות אשר כבר לא היו מסוגלות לעבודה, ממחנות העבודה החיצוניים שלו לאושוויץ (בנובמבר 1944 אושוויץ החל לדחות טרנספורטים חדשים של אסירים) או לברגן-בלזן, או להשיבם לרוונסבריק להמתה בגז.

בתקופה החמישית, 2841 נשים ונערות יהודיות אשר ידוע כי הגיעו לרוונסבריק היו ניצולות ה Auschwitz Todesarsch הן היוו 75.7% מתוך סה"כ 3759 ההגעות הידועות בתקופה זו. ככל הנראה, רוב האסירות של אושוויץ אשר שרדו את המחנה ואת צעדות הפינוי האכזריות שלו, הפכו לבסוף לאסירות רוונסבריק. (אודות רבות אחרות ידוע כי נשלחו לברגן-בלזן).⁵⁵⁹

בנוסף, בקרב הקבוצה השניה של התקופה החמישית, מתוך 913 הנשים שהגיעו לא עם ה Auschwitz Todesmarsch אלא בעיקר ממחנות ריכוז אחרים, לפחות 356 שהו בעבר גם זמן מסוים באושוויץ.

לבסוף בקרב הקבוצה השלישית – אלה שהגיעו ממחנות העבודה המפורקים – היו 66 נשים יהודיות פולניות שהגיעו מ Gundelsdorf, מחנה עבודה חיצוני של Flossenbürg, אשר הגיעו לשם מאושוויץ בספטמבר 1944.⁵⁶⁰ הקבוצה אשר הגיעה אחרונה, כ 490 נשים ונערות (271 שמות זוהו), כולן ממחנה העבודה הקטן Krupp-Neukὃlln נשלחו לשם כולן מאושוויץ בסוף אוגוסט 1944.

על כן, ידוע לנו כי 7195 (43.9%) מ 16,367 היהודיות (נשים וילדים) שהגיעו לרוונסבריק בכל חמש התקופות ושמותיהן זוהו, היו לפני כן אסירות באושוויץ. התיעוד הקיים בידינו, שהינו חלקי ביותר, מציין כי לפחות 544 אסירות רוונסבריק יהודיות נשלחו ללאושוויץ להמתה ולפחות 127 (ואולי רבות נוספות) הגיעו לפני כן לרוונסבריק באושוויץ ונשלחו חזרה לאושוויץ ממחנות עבודה חיצוניים.

מכאן מתברר כי היה קשר הדוק בין מחנה הנשים רוונסבריק ואושוויץ אשר נמשך מקיץ 1942 ועד פינוי אושוויץ בינואר 1945. ההדים הראשונים אודות הרצח ההמוני של יהודים באושוויץ הגיעו לרוונסבריק כבר בקיץ 1942, כאשר קבוצה של “עדות-יהוה” קיצוניות הושבה מאושוויץ להוצאה להורג ברוונסבריק בשל סירובן לעבוד עבור מאמץ המלחמה.⁵⁶¹ עם זאת, בעת זו ככל הנראה לא האמינו רבות לשמועות אלו.

באיזו מידה השפיעה העובדה כי יותר מ 44% מהאסירות שהגיעו לרוונסבריק היו לפני כן אסירות אושוויץ, על התנהגותן? בביוגרפיות רבות של ניצולות רוונסבריק לא-יהודיות וגם באלה של יהודיות שהגיעו למחנה ישירות מהונגריה, אנו מוצאים תיאורים של התנהגותן המוזרה ואף מפחידה של ה Auschwitzerinnen. הן מספרות כי הנשים רבו על אוכל ושתייה וכי הן נראו שונות. הם הניחו כי חוויותיהן הנוראות באושוויץ ודאי גרמו להתנהגות זו. יחד עם זאת, משמעותית העובדה כי אפיונים אלה שניתנו לנשים מאושויץ ככל הנראה לא ניתנו לאלפים שנשלחו מאושוויץ לרוונסבריק (או ל Frankfurt/Walldorf או Knopp-Neukölln) בסוף אוגוסט 1944, אלא לאלה שהגיעו ב 3 לנובמבר ובדצמבר 1944 ואף יותר לאלה שהגיעו עם ה Auschwitz Todesmarsch מינואר ועד סוף פברואר 1945. ייתכן שההתנהגות האגרסיבית, אגואיסטית ואפילו חסרת הגיון שתוארה לא הייתה, אף על פי כן, תוצאה של החוויות הנוראות באושוויץ אלא של התנאים הקיצוניים של צמא, רעב, קור, צפיפות, סף-החנקות וחוסר שינה, אותם סבלו בדרך לרוונסבריק ומיד לאחר ההגעה למחנה. עובדה משמעותית היא כי Seren Tuvel Bernstein מתארת התנהגות דומה של נשים הונגריות בדרכן מהגבול האוסטרי לרוונסבריק לאחר שלא ניתנו להן מים במשך כמעט שבועיים. הן Bernstein והן Eva Dános Langley מתארות בביוגרפיות שלהן את ההשפעות המחרידות על הנשים שנשלחו בטרנספורט ל Burgau, אשר מעולם לא היו באושוויץ, של הצפיפות הקיצונית בחלל נעול ושל מחסור בחמצן, מים ומזון.

כיצד ראו את עצמן האסירות היהודיות שהגיעו מאושוויץ? הניצולה האמריקאית Rosa Katz, בתקופת המלחמה Goldberg, אחת מאלה שנשלחו ל Krupp-Neukölln, מספרת כי בהגיען לשם, היא עמדה זמן רב במקלחת חמה “כדי להיפתר מריח אושווץ הנורא” ⁵⁶² Erna de Vries (Korn, אשר הגיעה למחנה עם הטרנספורט הראשון מאושוויץ בספטמבר 1943, מספרת אודות פגישתה עם מכרה מבוגרת יותר מאושוויץ אשר גרמה לה לאסוף את כוחותיה מחדש. מספר אסירות שהגיעו מאוחר יותר מאושוויץ מציינות רגע בו הן גמלו בליבן ״להישאר אנושיות" (Lidia Vago (Rosenfeld אפילו החשיבה את מצבן הפיסי של “הוותיקות”, אלה ששהו ברוונסבריק זמן מסוים לפני שהיא עצמה הגיעה מאושוויץ עם ה Todesmarsch, כגרוע בהרבה ממצבה היא.

ללא ספק, למרות כל זרועות רוונסבריק. העדות למתרחש באושוויץ גרמה נטל פסיכולוגי מיוחד נוסף. כפי ש Lidia Vago ביטאה זאת באופן נוגע ללב בשירה “Auschwitz”:

---

1. Lidia Rosenfeld Vago, One year in the Black Hole of our Planet Earth, Petah-Tikva, Israel, 1995 (119 pp., unpublished), on title page.↩︎

נשים ונערות ממוצא יהודי־חלקית (Mischlinge) ברוונסבריק

מה היה תפקידו של רוונסבריק בכליאה ובהשמדה של נשים ונערות ממוצא יהודי-חלקית? בקרב האסירות היהודיות שידוע לנו כי הגיעו בתקופה הראשונה, רק 16 שנקראו Halbjüdin, Jüdin ersten Grades או Judenmischling; במשך התקופה השנייה היו 15, בשלישית 138, ברביעית 36 ובחמישית 28 – בסה"כ 233.

צווי המדיניות הנאצית באשר לאלה שנקראו Judenmischlinge היו בלתי ברורים ושונו מספר פעמים. גירוש ה Mischlinge מגרמניה לאושוויץ החל במידת-מה מאוחר יותר מזה של הנשים ממוצא יהודי מלא. על כן, כאשר אמה היהודיה של Erna Korn, מאוחר יותר Erna de Vries, נאסרה במערב גרמניה ונשלחה לאושוויץ באביב 1943, בתה החצי-יהודיה הייתה עדיין פטורה מצו מאסר וגירוש זה והתבקשה לחתום על הצהרה כי היא התלוותה לאמה מרצונה שלה. עם זאת, בספטמבר 1942, כאשר הימלר ציווה להפוך את כל מחנות הריכוז בטריטוריה של הרייך הגרמני judenfrei, אסירות מחנה יהודיות-חלקית נכללו אף הן במשלוחים לאושוויץ באוקטובר 1942 ובינואר-פברואר 1943. ⁵⁶³

כאשר, זמן קצר לפני 16 לספטמבר 1943, ניתן צו להשיב את האסירות היהודיות-חלקית מאושוויץ לגרמניה, הרוב מתוך 84 ה Mischlinge שהועברו לרוונסבריק הגיעו לאושוויץ מספר חודשים לפני כן. למרות שהרוב הגדול הגיעו מהרייך הגרמני או מארצות מערב ומרכז אירופאיות, היו גם שבע מפולין ואחת מליטא. מבין 54 ה Mischlinge הנוספות אשר הגיעו למחנה במשך התקופה השלישית, לפני אוגוסט 1944, מוצאן של 34 היה מהרייך הגרמני כולל אוסטריה, 7 היו פולניות, 5 צ’כיות, 2 הונגריות, 2 “חסרות אזרחות”, אחת צרפתיה, אחת איטלקיה ואחת רוסיה. על כן, נראה כי הצו החדש לרכז את כל אסירות המחנות היהודיות-חלקית ברוונסבריק, חל בראש וראשונה על אלה שמוצאן מהרייך הגרמני, אך לא רק עליהן. הצו להשיב את האסירות היהודיות-חלקית מאושוויץ לגרמניה לא יושם באופן שיטתי, כפי שמעידה הגעתן המאוחרת של 32 Mischlinge עם ה Auschwitz Todesmarsch.

אסירות לא יהודיות הנשואות ליהודים

בניגוד לתיאוריית הגזע הנאצית, מספר נשים אשר לא היו ממוצא יהודי או יהודי-חלקית הנשואות ליהודים נכלאו ברוונסבריק, ככל הנראה בשל היותן נשותיהם של יהודים וללא כל סיבה אחרת. אחת מהן הייתה Lili de Rothschild (מס. רוונסבריק 57914), אסירה צרפתייה אשר קיבלה יחס אכזרי במיוחד בגלל שמה.⁵⁶⁴ אסירה אחרת הייתה Lotte Silbermann, גרמניה אשר בעלה ובני משפחתה היהודים נהרגו בעת שהיא הייתה אסורה ברוונסבריק ועבדה ב SS-Kantine. הייתה לה חברה אשר עבדה שם אף היא, Margarete Mader, גם כן גרמניה הנשואה ליהודי, אשר התאבדה ברוונסבריק לאחר שקיבלה את ההודעה כי בעלה מת במחנה הריכוז Flossenbürg.⁵⁶⁵

Albert de Cocatrix, פקיד גבוה בצלב האדום הבינלאומי, מדווח כי במאי 1945 הוא פגש בברלין באשה לבושה סחבות, אשר צעדה 100 ק"מ מרוונסבריק; היא סיפרה לו כי היא הייתה אוסטרית שנשלחה למחנה רק בגלל שבעלה היה יהודי.⁵⁶⁶

“חסידות אומות העולם” ברוונסבריק

בקרב האסירות הלא-יהודיות של רוונסבריק היו כמה – איננו יודעים את מספרן – אשר נעצרו ונאסרו רק או כמעט רק בגלל שעזרו ליהודים. ידוע לנו אודות חמש הנשים הגרמניות הבאות:

Gertrud Luckner למדה כלכלה אך היה לה עניין קודם בעבודה סוציאלית.⁵⁶⁷ היא הפכה מפרוטסטנטית לקתולית. החל ב 1938, היא סייעה ליהודים להגר. במרץ 1943, היא נאסרה והואשמה בפעילויות פרו-יהודיות. היא הגיעה לרוונסבריק ב 5 לנובמבר 1943, קיבלה מספר אסיר 24648, נשארה שם עד סוף המחנה והצטרפה לצעדות הפינוי. לאחר המלחמה היא ערכה את ה- Freiburger Rundbrief ירחון חשוב המוקדש להבנה נוצרית-יהודית. ב 1996 הוענק לה התואר הישראלי “חסידת אומות עולם”.

Dr. Gertrud Luckner 1900–1995.

Prof. Dr. Hildegard Schaeder 1902–1984.

Dr. Hildegard Schaeder הייתה תיאולוגית.⁵⁶⁸ ב 1935 היא הייתה לשותפה פעילה בקהילתו של Pastor Martin Niemoller אשר דאגה בעיקר ליהודים וליהודים מוטבלים, בהסתרתם ובעזרה בהגירתם. – 1941 ואילך, היא שלחה מזון, בגדים ותרופות ליהודים גרמנים אשר נשלחו לגטו לובלין. היא נעצרה בספטמבר 1943 ונאסרה ברוונסבריק ב 15 למרץ 1944, באשמת עזרה ליהודים. אסירה פולניה קתולית הצילה אותה ברגע האחרון מהמתה בגז. הביוגרפיה שלה, Ostern im KZ, יצאה לאור ב 1948.

Marie Luise Pleissner 1891–1983.

Marie Luise Pleissner (1891–1983) הייתה חברה ב Society of Friends (ה Quakers).⁵⁶⁹ בשנות ה 30 היא לימדה בסתר ילדים יהודים אשר כבר לא יכלו ללמוד בבתי הספר הגרמנים ועזרה בהכנתם להגירה. ב 1939 היא התנגדה לפלישה הגרמנית לפולין ונשלחה לרוונסבריק ב 5 לאוקטובר 1939 (מס. רוונסבריק 2228). היא שוחררה באפריל 1940. לאחר המלחמה היא עבדה כמורה בבית ספר תיכון ב Chemnitz, וכחברה במועצת העיר היא פעלה למען שיקום בית הקברות היהודי ולמען הקמת אנדרטה במקומו של בית הכנסת.

Erna Lugebiel, נולדה Voley (1898–1984), עזרה ליהודים והסתירה אותם משנת 1933 והלאה.⁵⁷⁰ היא נעצרה ב 1943 בשל “העדפת האוייב” ונשלחה לרוונסבריק ב1944.

Maria Husemann (1892–1975) עבדה עבור הארגון הקתולי *Caritas * ⁵⁷¹בין 1933 ו 1943 היא הייתה פעילה בעזרה ליהודים, יהודים־למחצה ויהודים מוטבלים, על ידי השגת מסמכים להגירתם. היא נעצרה בדצמבר 1943 ונשלחה לרוונסבריק באוגוסט 1944 (מס. רוונסבריק 61542) ומאוחר יותר ל Graslitz, מחנה העבודה החיצוני של Flossenbürg. במהלך צעדת הפינוי היא שמרה על שתי נשים יהודיות חולות. עד מותה, היא הייתה פעילה בחברה לשיתוף פעולה נוצרי-יהודי.

Erna Lugebiel, b. Voley 1898–1984.

היו גם מספר נשים מארצות השפלה שנעצרו בשל הצלת יהודים. האחיות Corrie ten Boom (1892–1983) ו Elisabeth (Betsie) ten Boom אשר משפחתן השתייכה לכת נוצרית בעלת יחס מיוחד ליהודים, עזרו ליהודים יחד עם כל משפחתן מ 1942 ועד 1944, בהחביאן שמונה יהודים בביתן, וכך בהצלתם.⁵⁷² האחיות נעצרו ב 28 לאפריל 1944, נשלחו למחנה Vught והגיעו לרוונסבריק ב 9 לספטמבר 1944 (מס רוונסבריק של Conie היה 66730 ושל Betsie היה 66729). לאחר מותה של Betsie ברוונסבריק מוקדם יותר באותו חודש, Corrie שוחררה מהמחנה ב 28 לדצמבר 1944. היא כתבה שני ספרים, (1972) The Hiding Place ו Dennoch.

Stennie Pratomo-Gret שנולדה ב 24 לינואר 1920 ב Schiedam שבדרום ארצות השפלה, הייתה פעילה במחתרת בין 1940 ל 1942 בסיוע ליהודים להימלט.⁵⁷³ לאחר שנעצרה בינואר 1943, היא נשלחה ראשית למחנה Vught ולאחר מכן ב 9 לספטמבר 1944 לרוונסבריק שם היא עבדה ב Siemens. באפריל 1945 היא פונתה לשוודיה על ידי הצלב האדום השוודי, שבה לארצות השפלה והפכה לעיתונאית. היא הייתה פעילה בתנועות של ארצות השפלה למען נשים ושלום וכיהנה כיושבת ראש ועד ארצות השפלה “נשות רוונסבריק”.

Corrie ten Boom 1892–1983.

Jelisaweta Kusmina-Karawajewa – “Mat Maria” (1891–1945) הייתה אשה נוצריה יוצאת דופן נוספת אשר הצילה יהודים.⁵⁷⁴ היא הייתה בת למשפחה רוסית אריסטוקרטית מסט' פטרסבורג. ב 1932 היא התגרשה מבעלה השני והפכה לנזירה רוסית אורתודוקסית, בשם “Mat Maria”. בשנות ה 30 המאוחרות היא פתחה מקלט לחסרי בית בפריז, מטבח לעניים ובית שיקום לחולי שחפת. היא הביאה מזון ל 13,000 יהודים צרפתים אשר נעצרו בפריז ונעזבו במשך חמישה ימים ללא מזון או משקה, לפני שליחתם לאושוויץ. בעזרת פועלי פינוי האשפה הפריזאים, היא הצליחה להציל 20 ילדים יהודים על ידי החבאתם בפחי אשפה ריקים, ולציידם בתעודות מזויפות. לאחר שנעצרה היא הגיעה לרוונסבריק ב 23 לאפריל 1943 ועבדה עם “קומנדו הסריגה”. בראשית 1945 היא הועברה עם 260 נוספות ל Uckermark והומתה בגז בסוף מרץ.

Jelisaweta Kusmina Karawajewa "Mat Maria” 1891–1945.

לפי Wanda Kiedrzynska 44 נזירות פולניות פרנציסקניות ולפחות 20 נזירות פולניות ממסדר מגדלנה הסתירו יהודים. הן כולן נעצרו על ידי רשויות הכיבוש הגרמניות בקיץ 1944 בעת המרד בוורשה ⁵⁷⁵ ונשלחו מוורשה לרוונסבריק.

 

10. קשרים חברתיים והישרדות מוסרית    🔗

מדוע הייתה כה מעט התארגנות חברתית בקבוצות גדולות בקרב האסירות היהודיות של רוונסבריק?

איזה סוג של ארגון חברתי יכלו לכונן אסירות מחנות ריכוז? יש לזכור כי ה SS התכוון לא רק למגר כל ניסיון ליזום התארגנות של אסירים, אלא אף למנוע קשרי חברות פשוטים ביניהם. האסירות יועדו להיות מספרים חסרי שם, הנשלטים על ידי ההירארכיה העויינת של ה SS ושל האנשים שמונו ואומנו על ידי ה SS או ברשותו. מנהיגי המחנות יכלו כרצונם להחליף את מבנה המגורים ומקום העבודה של כל אסירה, להחליט על שליחתה למחנה אחר, לשלוח אותה ל Strafblock (בלוק עונשין) או ל Bunker, להענישה בהצלפה ואפילו לבחור אותה ב“סלקציה” למוות.

כדי לקיים סוג כזה של סדר ומשמעת, ה SS נקט במערכת שנקראה Häftlingsselbstverwaltung (ניהול עצמי של אסירים), מינה אסירות לתפקידים של Stubenälteste (מנהיגת חדר), Blockälteste (מנהיגת בלוק) ו Lagerläuferin (קשרית מחנה). בדרך כלל בעלות תפקידים אלה, ה Funktionshäftlinge, לא השתייכו לקבוצה עליה השגיחו. כוונת ה SS הייתה לשחד את ה Funktionshäftlinge על ידי הענקת “סמכות” זו להן, כמו גם על ידי הטבות קטנות בתנאי הדיור והביגוד שלהן ואישור תנועה חופשית יותר במחנה, כך שהן תהיינה מוכנות לשמש כאוכפות נאמנות של מדיניות ה SS ולהתעלם מהאינטרסים של האסירות תחת פיקוחן. כל הפרה של צווי ה SS על ידי ה Funktionshäftlinge שנתגלתה על ידי רשויות המחנה. תוצאתה הייתה עונש כבד. שיטה נוספת למניעת נסיונות התארגנות של האסירות הייתה רשת של מלשינות.⁵⁷⁶

אף על פי כן, היו מספר קטגוריות של אסירות לא-יהודיות בעלות ארגונים קבוצתיים מפותחים, ארוכי טווח ואפקטיביים ביותר. האסירות הפוליטיות הגרמניות התארגנו והנהגתן שהייתה קומוניסטית ברובה, אכפה את החלטותיה על ידי משמעת קפדנית ואף החרמה של חברות שהתעלמו מצווי ההנהגה, או של אסירות לא אהודות שאינן חברות בקבוצה.

בעזרת ארגון קפדני, הקבוצה ה״פוליטית" הגרמנית הייתה בהחלט אפקטיבית בהבטחת סטנדרט משופר במידת מה של דיור ומזון עבור חברותיה. הנהגתה החליטה על אופן ומידת הסיוע והתמיכה לחברות קבוצות אחרות, לפי שיפוטן את “ערכן” היחסי של קבוצות אלה. ללא ספק, הן התייחסו לאסירות קומוניסטיות ושמאלניות מלאומים אחרים, כמו גם לכל האסירות מברה“מ, כחברות ובנות ברית מטבען. חברות רבות בקבוצה הגרמנית ה״פוליטית” היו כבר אסירות שנים רבות ועל כן השיגו תפקידים של כח יחסי. לזכותן, כמובן, עמדה גם העובדה כי לא הייתה להן בעית שפה והידברות עם רשויות המחנה.

בעוד המשמעת הריכוזית הקפדנית אליה האסירות הקומוניסטיות הגרמניות היו רגילות הייתה תוצאה של יישום ה“ריכוזיות הדמוקרטית” של המפלגה, הארגון הקבוצתי של עדות יהוה (Bibelforscherinnen) לעומתן היה מבוסס על המשך חיי המשמעת הקיצוניים של הכת הדתית. דרך חיים זו פסלה כל מריבה על מזון דל, גניבה, חוסר סדר וניקיון, או הזנחה של חובות עבודה. עם זאת, העובדה שראו את עצמן כ“המעטים הנבחרים” והבנתן כי תפקידן הנשגב הנו לבכר מות קדושים על פני בגידה בכת. הגבילה את מגעיהן עם חברות קבוצות אחרות למאמצים מסיונריים, ואף גרמה להן להקריב את חיי חברותיהן החולות קשה אשר יכלו להינצל אילו היו חותמות על הצהרה רשמית כי הן עוזבות את הכת. פרשנויות שונות לכתבי הקודש שלהן יצרו קרע בין אלה שדרשו סירוב קיצוני פחות או קיצוני יותר לעבוד בכל תפקיד שיכול היה להחשב כעזרה במאמץ המלחמתי, כך שלבסוף קבוצה מתוך ה“קיצוניות” ביניהן נשלחה לאושוויץ, הוחזרה למחנה והוצאה להורג.

קבוצת הצבא האדום הרשימה את האסירות האחרות במשמעת הצבאית הקפדנית שלה וסירובה הקולקטיבי לעבוד בכל עבודה למען רשויות המחנה.⁵⁷⁷

אולי הארגון האפקטיבי ביותר של כל קבוצה לאומית מקרב האסירות היה זה של הפולניות, אשר תועד בשני ספרים.⁵⁷⁸ מראשית הגעתן של האסירות הפוליטיות הפולניות ב 1942, היוזמה להתארגנות הפנימית שלהן הייתה זו של תנועת ההתנגדות הפוליטית הקתולית-רומית, אשר הגרעין המרכזי והאקטיבי ביותר שלה היה שבע קבוצות של תנועת הצופים הקתולים (Murów) והארגון “ידידי הצופים”.⁵⁷⁹ החוסן העיקרי שלהן היה באידיאולוגיה ובפרקטיקה הדתית והפטריותית שלהן. הן ארגנו פעילויות חינוכיות סדירות, כמו גם תפילות וטקסים דתיים. בשלבים המאוחרים יותר של המחנה, אחרי שמספרים גדולים יותר של פולניות מהמחתרת השמאלנית הסוציאליסטית-קומוניסטית הגיעו למחנה, הן אפילו הצליחו להגיע איתן להסכמה על מצע משותף.

על ידי השגת מקומות העבודה החשובים ביותר, הן הצליחו להשיג מספיק מזון וביגוד כדי להציל רבות מחברות קבוצתן החלשות יותר, בעיקר ה Kaninchen (שפנים) – האסירות הפולניות הפוליטיות בהן בוצעו ניתוחי הרגליים ה“ניסויים” הנוראים. הן ייסדו קשר מכתבים בלתי-חוקי נרחב עם משפחותיהן בפולין. הן גם יצרו קשר עם הצלב האדום הבינלאומי בשוויץ בעזרת אסירי מלחמה פולנים שהוצבו בקרבת מקומות העבודה של כמה מהאסירות הפולניות, ואפילו הצליחו להודיע ל BBC אודות ה״סלקציות" של קבוצות גדולות של אסירות מבוגרות וחולות ושליחתן למחנות המוות מיידנק ואושוויץ.⁵⁸⁰ הן היו אפקטיביות בהסתרת ה Kaninchen מפני הוצאה להורג, אך לא יכלו למנוע ברוונסבריק את הוצאתו להורג של יותר מ 160 מחברותיהן אשר נדונו למרות בעודך בבתי כלא בפולין.⁵⁸¹

פעילות קבוצתית מדהימה ביותר של הארגון הפולני הייתה גניבת העתקים של מאות רשימות הגעה מה Massar Nähstube (בית המלאכה לתפירה שם הוכנו משולשי הבד עם מספרי האסירות) ביוזמתה של Ursula Winska. רשימות ההגעה נארזו ב 70 חבילות קטנות ונישאו תחת בגדיהן של האסירות הפולניות שפונו ברכבת האחרונה של ה Bernadotte Aktion, למען המטרה המוצהרת “שהעולם יידע מה קרה”.⁵⁸²

הקבוצה הפולנית המאורגנת היטב הורכבה כמעט רק מנשים ונערות צעירות שנאסרו בשל פעילותן בהתנגדות הפוליטית, אשר היו בעלות מוטיבציה אידיאולוגית. יחד עם זאת, במחנה היו גם אלפי אסירות פולניות שהגיעו לרוונסבריק כ"אזרחיות״ מגורשות, כמו גם רבות שעבדו כפועלות זרות בגרמניה (בכפייה או מרצון) והורשעו ונאסרו בשל כל מיני עבירות.

הקבוצות האוסטריות צ’כיות, צרפתיות ונורבגיות, שכללו בעיקר נשים שנעצרו בשל פעילויות התנגדות, היו אף הן בעלות ארגונים קבוצתיים מפותחים אשר לא נשלטו באופן כה חזק על ידי הקומוניסטיות (בהשוואה לקבוצות האסירות הפוליטיות הגרמניות).

האם היה זה בכלל אפשרי עבור האסירות היהודיות של רוונסבריק לפתח ארגון הכולל את כל או רוב האסירות היהודיות במחנה בזמן מסויים, או לפחות ארגון או ארגונים של קבוצות ה“לאום” היהודיות העיקריות? ברור כי חסרים היו להן היסודות ששימשו כבסיס להתארגנות קבוצתית מוצלחת בקרב הקבוצות הלא־יהודיות המצוינות לעיל. חסרו להן מולדת משותפת ולאומיות משותפת מכיוון שהגיעו מ 27 ארצות שונות. אפילו בארצות אלה אשר בהן תושבים יהודים רבים ראו עצמם אזרחים נאמנים ואף פטריוטים, כמו איטליה והונגריה, ההנהגה הפוליטית שיתפה לבסוף פעולה עם הגרמנים המנצחים באיסוף, מאסר, גירוש והרס האוכלוסיה היהודית שלהן.

לא רק כל האסירות היהודיות, אלא גם החברות בכל קבוצת ''לאום'' יהודית, חסרו אידיאולוגיה פוליטית משותפת ואפילו אמונה, פרקטיקה וארגון דתיים משותפים. אידיאולוגיה ציונית ותנועות נוער ציוניות השפיעו על מיעוט ניכר בלבד. על כן, בקרב הקבוצה הגדולה של אסירות שהגיעו מלודז', מספר נשים צעירות זכרו את השתייכותן הקודמת לארגונים ציוניים.

באשר לדת, מספר ניכר מאלה שהגיעו מפולין, מסלובקיה ומאזורים כפריים בהונגריה, מהחלקים של רומניה שסופחו על ידי הונגריה, כמו גם מבלגיה ומארצות השפלה, מוצאן ממשפחות יהודיות מסורתיות. עבורן, חיי הבית היו כאלה של משפחות גדולות בעלות קשר הדוק. משפחותיהן עדיין שמרו את כל החגים והמועדים וחוקי הכשרות והתנגדו לנישואי תערובת. הן קיבלו את עובדת היותו יהודיות. יש בידינו עדויות, הן מהקבוצה ההונגרית שנשלחה למחנה העבודה Frankfurt/Walldorf והן מהקבוצה הפולנית שנשלחה למחנה העבודה Krupp-Neukὃlln מאושוויץ בסוף אוגוסט 1944, כי מספר נשים זכרו את התאריך הנכון של יום כיפור ואף ניסו לצום באותו יום. עם זאת, רקע דתי משותף זה של קבוצת נשים ונערות מארצות שונות, ככל הנראה לא שימש בסיס מספיק להתארגנות חברתית משותפת. היו לכך שתי סיבות נוספות. ראשית, התקשורת – אפילו בן בעלות הרקע הדתי המשותף שהגיעו מארצות שונות, הייתה התקשורת לעתים קרובות קשה. שנית, לנשים יהודיות יש תפקיד פחות פעיל בחיי הדת בהשוואה לזה של הגברים, בכל הקשור לטקסים, לסדרי תפילות ובעיקר ללימודי דת.

רבות מהנשים העירוניות ובעלות החינוך הגבוה יותר הגיעו מרקע פחות או יותר “מתבולל”;⁵⁸³ מה שכל או רוב האסירות היהודיות ידעו על התרבות היהודית, כולל דת, הסטוריה, ספרות ומוסיקה, ללא ספק לא היה מספיק כדי להחזיק קשר איתן ביניהן. עם זאת, עבור כמה מהן, החוויות האכזריות שעברו גרמו להן לפתח סוג של גאווה או מודעות לאומית יהודית. ניצולה ישראלית אחת, אשר כילדה ברוונסבריק שוכנה עם אמה בבלוק יחד עם נשים יוגוסלביות לא-יהודיות, מדווחת כי נשים אלה שנאסרו כולן בשל פעולות התנגדות, ביצעו באופן תמידי פעולות חבלה כך שכל הבלוק נענש; היא שאלה את אמה: “מדוע הן עושות זאת?” ואמה ענתה: “מכיוון שיש להן מולדת”. היא אז החליטה שהיא, גם כן רוצה במולדת ותלך לשם. Halina Nelken מתארת ביומן המרשים שלה מגטו קרקוב וממחנה הריכוז Plaszów, כיצד, כנערה בת 17 אשר גדלה במשפחה תרבותית ומתבוללת ממעמד הביניים הגבוה, היא פיתחה מודעות לאומית יהודית. לאחר טבח בגטו, היא כתבה:

אילו מלים יוכלו לתאר כיצד אנו מובלים לטבח? גרוע יותר מבקר. מדוע? מהי אשמתנו?… כמובן אני יודעת – אנו יהודים. לפתע, עם המטאטא בידי, התישרתי, כאילו סבלו של הלאום שלי העניק לי כח וגאווה. ברגע זה הבנתי עד כמה חזק הוא קשר של סבל משותף. האומה שלי! האומה היהודית שלי, לא עוד רק האומה הפולנית שלי, כפי שחשתי עד כה.⁵⁸⁴

העובדה החשובה ביותר היא זו: לרוב הגדול של האסירות היהודיות חסרה האמונה המשותפת לאותן אסירות שנאסרו בשל התנגדות פוליטית ו/או דתית לנאצים, והיא כי סבלן הינו תוצאה של פעילות יעילה קודמת שלהן כנגד המשטר של סוהריהן. למרות שבתקופה הראשונה והשניה ה SS עדיין שמר על הבדלה מזויפת בין אסירות יהודיות בעזרת רישום סיבות מאסר שונות, במציאות הרדיפה והמאסר של כמעט כולן היו מבוססים על השתייכותן לקבוצה שהוגדרה על ידי האידיאולוגיה הנאצית כ״נחותה גזעית", קבוצה אשר – עם פרוץ המלחמה –הוכרזה כאויב העם הגרמני ונידונה כולה למוות על ידי השלטון הנאצי.

במשך כל חמש התקופות, רוב האסירות היהודיות שוכנו יחד עם אסירות יהודיות, עבדו במקומות עבודה נפרדים ליהודיות והיו להן קשרים נדירים בלבד עם אסירות לא-יהודיות, קשרים שה SS לא עודד ואף אסר. יחד עם זאת, תנאים שאיפשרו או מנעו התארגנות קבוצתית פנימית בקרב היהודיות השתנו מאוד מתקופה לתקופה.

בתקופה הראשונה האסירות היהודיות – למרות שבאו ממגוון רקעים חברתיים והיו בעלות השקפות פוליטיות שונות – דיברו כמעט כולן גרמנית וחיו בגרמניה או באוסטריה. כמעט כולן שוכנו ב Judenblock ( Baracken 9 או 11) וב 1940 ו 1941 הייתה להן Blockälteste יהודיה. על כן, בתקופה זו, כאשר התנאים הכלליים של דיור, תברואה ומזון היו עדיין טובים באופן ניכר מאלה שהיו מאוחר יותר. ולמרות ההפרדה, משימות העבודה המפרכות במיוחד וההשפלות המיוחדות לאסירות היהודיות, החיים הפנימיים ב Judenblock היו מסודרים יחסית; למשך זמן מה אף נערכה פעילות חינוכית ותרבותית שאורגנה על ידי מספר נשים אמיצות ומשכילות. על כן, למרות האיומים התמידיים של הענשה ורדיפה על ידי רשויות המחנה, התקיימה מעין חברת אסירות יהודיות במשך תקופה זו (כפי שמתואר בפרק 4 בספר הנוכחי לעיל, בסעיף “אין Alte Ravensbrückerinnen יהודיות”).

במשך התקופה השניה, לאחר רצח המוני של כמעט כל האסירות היהודיות מהתקופה הראשונה בברנבורג בין פברואר ואפריל 1942, ניתן היה בקושי לצפות שמעט הניצולות מהתקופה הראשונה. יחד עם מספר מאות אסירות חדשות שהגיעו למחנה, יוכלו לפתח חברה יהודית במחנה לפני ההעברה הגדולה לאושוויץ ב 5 לאוקטובר 1942.

בתקופה השלישית, תקופת “הקבוצות המיוחדות”, ניתן היה לצפות, במקרה הטוב, להתארגנות בתוך כל קבוצה בנפרד. מדווחים אודות מידה של התארגנות חברתית בקרב קבוצות המשפחה שהגיעו ממחנה המעצר של ארצות השפלה Westerbork, אשר הספיקה כדי לייסד כיתת-לימוד עבור ילדיהם ברוונסבריק.⁵⁸⁵ משפחה כמובן הכירו זו את זו למשך זמן מה ב Westerbork. ישנם גם דיווחים אודות מסיבות ימי הולדת לילדים, חברויות קרובות שנשתמרו לאורך זמן, משחקים בחוץ ואספקת נייר ועפרונות לילדים.⁵⁸⁶ יחד עם זאת, אין עדויות להתארגנות חברתית דומה בקרב הקבוצה הבלגית, שרובה טענה לנתינות טורקית ושרבים מחבריה היו ממוצא ספרדי או ספרדי־חלקי, אשר הגיעה מבריסל וממחנה המעצר Malines.

באשר ל Mischlinge אשר הגיעו כולן יחד מאושוויץ ומוצאן של רובן מהרייך הגרמני, אין עדויות על כל סולידאריות קבוצתית מיוחדת בקרב כלל הקבוצה, למרות גורלן המשותף הבלתי רגיל; עם זאת, התקיימו קבוצות קטנות של חברות. קבוצת החברות הגדולה והמרשימה ביותר שנוצרה מאוחר יותר במפעל Siemens, לא התבססה על כל קשר מיוחד בין מספר חברות בטרנספורט ה Mischlinge אשר עבדו במפעל ומאוחר יותר אף גרו לידו. הקבוצה כללה יהודיות אחרות ואף כמה עובדות לא-יהודיות.⁵⁸⁷ כבר בתקופה השלישית, בלוק 27 ה Judenblock, כלל נשים מארצות שונות אשר לא הבינו זו את שפתה של זו.⁵⁸⁸

במשך התקופות הרביעית והחמישית. היה סיכוי מועט שאלפי האסירות היהודיות ההונגריות והפולניות שהגיעו למחנה יפתחו ארגון חברתי משותף שיכלול את כל או רוב האסירות היהודיות מכיוון שכ 30% מהן שהו ברוונסבריק תקופה קצרה בלבד, לרוב פחות מחודש, לפני שנשלחו לאחד משמונה או יותר מחנות עבודה חיצוניים. אפילו אלה ששהו ברוונסבריק עד סוף התקופה הרביעית וגם בחמישית, חוו לעתים קרובות בעיות תקשורת רציניות.⁵⁸⁹ לרוב אלה שסווגו כהונגריות או פולניות, שתי הקבוצות ה“לאומיות” הגדולות של אסירות יהודיות שהגיעו למחנה, לא הייתה שפה משותפת. ברור כי רוב היהודיות ההונגריות לא דיברו פולנית ושהיהודיות הפולניות לא דיברו הונגרית, אך עובדה חשובה ביותר היא כי רוב היהודיות הונגריות לא דיברו או הבינו יידיש. רוב היהודיות הרומניות וכן יהודיות צרפתיות ובלגיות רבות יכלו לתקשר ביידיש; יהודיות גרמניות יכלו לפחות להבין מעט מהשפה. עבור יהודיות פולניות בעלות השכלה תיכונית – ועבור אלה שחיו בערים פולניות בעלות אוכלוסייה דוברת-גרמנית גדולה – גרמנית הייתה שפה חשובה נוספת לתקשורת במחנה, לא רק עם הסוהרים הגרמנים אלא גם עם אסירות יהודיות ולא-יהודיות רבות. מיעוט מקרב הנשים והנערות ההונגריות והרומניות למדו גרמנית בבית הספר. אסירות יהודיות צ’כיות, סלובקיות ויוצאות ארצות השפלה רבות דיברו גרמנית, וכמובן שכך גם כל האסירות היהודיות הגרמניות והאוסטריות. עם זאת, הגרעין הקשה מקרב היהודיות ההונגריות. האיטלקיות והיווניות, סבלו מבעיות תקשורת חמורות. העובדה כי הגרעין הקשה מקרב שתי הקבוצות הגדולות של אסירות רוונסבריק היהודיות בתקופות הרביעית והחמישית – אלה מהונגריה ומפולין – לא יכלו להבין אלו את אלו, נתגלתה כמכשול רציני לפיתוח ארגון חברתי קבוצתי בקרב האסירות היהודיות במחנה הראשי של רוונסבריק, כמו גם בשני המחנות החיצוניים הגדולים שלו – Malchow ו Neustadt-Glewe.

האם היה ארגון חברתי בקרב הקבוצות היהודיות הגדולות בתקופות הרביעית והחמישית? כ 37% מתוך יותר מ 6000 האסירות ההונגריות שהגיעו למחנה ו 45% מתוך כ 2000 אסירות פולניות שהגיעו למחנה ב 1944, לא נשארו זמן ממושך מספיק ברוונסבריק כדי לפתח כל ארגון קבוצתי במחנה. הן “נמכרו” לשמונה מחנות עבודה חיצוניים לפחות. מי היו הנשים היהודיות ההונגריות אשר נשארו ברוונסבריק במשך מספר חודשים? הן היו רק מעטות מבין אלו שהגיעו באוגוסט וספטמבר 1944, אך היוו חלק ניכר מאלו שהגיעו עם הטרנספורטים הישירים מבודפשט בנובמבר וראשית דצמבר, ומכמעט 1700 האסירות שהגיעו למתנה ממחנה העבודה האכזרי Frankfurt/Walldorf. כולן סבלו מתנאי דיור ותברואה נוראים ומדיאטת הרעב שהוקצתה לאסירות החדשות שהגיעו לקראת סוף 1944. מי היו הקבוצות הפולניות שנשארו ברוונסבריק במשך לפחות מספר חודשים? מתוך 500 האסירים שהגיעו מגטו לודז', קבוצה ניכרת של נשים נשלחה ל Wittenberg והילדים נשלחו לבסוף ל KönigsWusterhausen. חברי טרנספורט גטו Piotrków נשארו במחנה עד מרץ 1945 ואז רבים מהם נשלחו לברגן-בלזן.

רבות מהאסירות הפולניות שהגיעו למחנה בשני הטרנספורטים האחרונים מאושוויץ בנובמבר ודצמבר 1944 ובטרנספורט מ Czestochowa בחג המולד 1944, נשלחו במהירה ל Malchow. העובדה כי נשים רבות משלושת טרנספורטים אלה פונו לבסוף מ Malchow לשוודיה, מעלה את האפשרות כי נשות קבוצת פולנית יהודית זו, אשר שהו יחד ארבעה חודשים ב Malchow – ייתכן ופיתחו קשרים קבוצתיים.⁵⁹⁰

ככל הנראה, לא היה ארגון חברתי נרחב יותר בקרב היהודיות ההונגריות ששהו ברוונסבריק. באוהל הידוע לשמצה ומאוחר יותר בבלוקים ההרוסים בהם שוכנו, הן לא חיו כקבוצה נפרדת אלא יחד עם קבוצות אחרות. בעיקר עם נשים יהודיות פולניות עמן הן לא הצליחו לתקשר ואף לא הצליחו להתגבר על עויינות וחשדנות הדדית. הן לא הצליחו להגן על עצמן מפני ה Bloekälteste וה Stubenälleste הרעות במיוחד, אשר באופן שיטתי גנבו את מזונן ומנעו מהן להשתמש במתקני הרחצה והתברואה של הבלוק. למרות שנראה כי קבוצות קטנות היו בעלות תפקיד חשוב בקרב ההונגריות, אנו שומעים מעט אודות פעילות קבוצתית נרחבת יותר. Seren Tuvel Bernstein מדווחת כי סיפרה סיפורים לקבוצות גדולות יותר, אודות ילדותה ומשפחתה היהודית־מסורתית הכפרית, סיפורים אשר ללא כוונה נטו להסתיים בתיאורים של המאכלים הנהדרים שנאכלו בימי חג ובחגיגות.

באופן מפתיע, אפילו בקרב הקבוצה הגדולה של אלו שהגיעו למחנה כניצולות Auschwitz Todesarsch שמוצאן היה מארצות שונות, אשר רבות מהן חלקו היסטוריה משותפת של מגורים ועבודה במפעל Union באושוויץ – אשר כללה אפילו השתתפות במספר פעילויות מחתרתיות – הקשרים נגמרו במשך ולאחר ה Todesmarsch.⁵⁹¹ למרות שלפחות 81 מעובדות ה Union נשלחו ל Neustadt-Glewe' בתנאים קיצוניים של רעב ומגיפות, אפילו ההיסטוריה המשותפת שלה לא הספיקה לאפשר שם את יצירתה של קבוצה נרחבת יותר. (לאחר המלחמה, ניצולת Union ייסדו ארגון עולמי).

למרות שהאסירות היהודיות מהתקופות הרביעית והחמישית לא חוו כל התארגנות חברתית נרחבת ובקושי התארגנות חברתית בינונית, הייתה קירבה בין אלו שמוצאן מאותה ארץ ובעיקר מאותה עיר, כמו אלו שהגיעו מלודז', Piotrków, קרקוב, בודפשט או וינה. קירבה זו איפשרה פעילויות כגון תיאור תכנים של ספרים, דיקלום שירה, שירה משותפת והאזנה לאחת מהאמניות הרבות, באופן מפתיע, ששהו במחנה. בקרב קבוצה גדולה יותר של נשים ונערות מפולין ומאוקראינה, אשר רעבו ב Malchow ברכת הבוקר המשותפת הייתה “מה את מבשלת היום?”; בעוד חלק תיארו pierogi או knishes, כולן ידעו כי שתיים מהן שמרו על כשרות והאזינו לפירוטן אודות מתכוני מרק העוף האטריות שלהן.⁵⁹²

לסיכום, ראינו כי היו שלושה מכשולים ליצירת קשרים ופעילויות בקבוצה נרחבת בקרב האסירות היהודיות של רוונסבריק בתקופות הרביעית והחמישית: אי היציבות שנגרמה מהטרנספורטים התמידיים למחנות עבודה, התנאים הנוראים שיצרו אפאטיה ושיעורי מוות גבוהים ביותר, והמתחים שנגרמו בעיקר בשל חוסר שפה משותפת.

עם זאת, היו מקרים נדירים של התגברות על העוינות והמתחים בין קבוצות יהודיות שונות, כמו גם מקרים של מנהיגות ויוזמה. לדוגמא, המנהיגות ההירואית של Franka, בנאום שנשאה ובשירתה בטרנספורט Burgau ⁵⁹³ כפי שסופר בפרק 9 לעיל, וסיפורה של Irmgard Judith Berger, כיום יהודית בקר, המדווחת כי ב Malchow אמה, Pepi Berger, מנעה את הוצאתן מן הבלוק של חולות הטיפוס הגוססות על ידי שכנוע חברותיה לבלוק כי, כיהודיות, חלה עליהן חובת התמיכה בחולות האנושות.⁵⁹⁴

יוצא מן הכלל אחד היה ארגון קבוצתי נרחב שהתקיים בתקופות הרביעית והחמישית – הקבוצה של כ 500 נשים ונערות שנשלחו מאושוויץ כמעט למחנה העבודה הקטן – בעיקר ליהודיות או ליהודיות בלבד -ב -Krupp Neukölln (המתואר בפרק 8 לעיל, בסעיף: Krupp-Neukölln: מחנה עבודה יוצא דופן"). הארגון הקבוצתי שלהן המשיך ברוונסבריק במשך תקופת השהות הקצרה שלהן במחנה, איפשר את פינויין לשוודיה כקבוצה, ונמשך גם שם.

באשר לתפקיד הבעיתי של האסירות שמונו ל Funktionshäftlinge, ברוונסבריק הן היו רובן לא-יהודיות ומנעו באופן אפקטיבי ביותר יצירה של כל סולידאריות בקרב אסירות יהודיות. תפקודה החיובי של ה Blockälteste היהודיה Olga Benario במשך התקופה הראשונה, תואר כבר לעיל. בעוד שככל הנראה לא מונו יותר Funktionshäftlinge יהודיות במחנה הראשי, ברוב מחנות העבודה החיצוניים ב 1944 היו כמה Blockàlteste יהודיות ואפילו Lagerälteste יהודיה אחת. לפי עדות שנמסרה בספטמבר 1945 בהונגריה, במחנה העבודה החיצוני Schönholz ב 1944 הייתה Lagerälteste יהודיה הונגריה אשר התאכזרה לאסירות היהודיות האחרות.⁵⁹⁵ מספר ניצולות של ה Auschwitz Todesmarsch מציינות נשים מה“עלית של אושוויץ” אשר התנהגו ברשעות כאשר מונו, אך הן מציינות גם מספר Blockälteste ו Lagerläuferinnen יהודיות הגונות ורבות־תושייה ביותר שהיו במחנות העבודה, אשר לא מנעו יצירת קשרים חיוביים בקרב האסירות ואפילו עודדו קשרים אלה.⁵⁹⁶ יוצא מן הכלל היה Hasag-Leipzig, מחנה העבודה החיצוני הגדול של בוכנוולד, בו נשים יהודיות היוו שליש מאוכלוסיית האסירות. לא היו להן תפקידים במחנה, בעוד לאסירות הפולניות היו תפקידים כאלה – שתוכנן ליצירת איבה.⁵⁹⁷

תפקידם המכריע של קשרי קבוצות קטנות ו “משפחות מחנה”

לאופן מיוחד של ארגון חברתי היה תפקיד חיוני בחייהן של האסירות היהודיות של רוונסבריק, אותו אכנה כאן “קבוצה קטנה” או “משפחת מחנה”. הוא היה שונה מהקשרים שהתקיימו בין אמהות וילדיהן תחת גיל 13. אני מכנה “טרנספורטים משפחתיים” כאלה שכללו ילדים צעירים עם אמהותיהם או תחליפי-אם, בעיקר דודות. בתקופה השלישית, בשלהי 1943 ובראשית 1944, הגעתם של טרנספורטים משפחתיים כאלה לרוונסבריק הייתה דבר שבשגרה, בעיקר מארצות השפלה ומבלגיה אך גם מגרמניה. בתקופות הרביעית והחמישית, בתוך הזרם של אלפי אסירות שהגיעו למחנה אשר החל באוגוסט 1944, טרנספורטים אלה היוו חלק קטן יחסית מכלל ההגעות. טרנספורט אחד הגיע מצרפת וכמה מסלובקיה ומאיטליה,⁵⁹⁸ כמו גם שלושה מפולין אשר היו טרנספורטים ישירים מגטאות פולניים.⁵⁹⁹ למרות שטיפול אמהי היה קשה ביותר בתנאי מחנה ריכוז, כולם ראו בו דבר טבעי עבור נשים. טיפול זה היה בהחלט הירואי והוא תרם להצלת חייהם של רוב הילדים. במילותיה של Lilly Rozenberg, “נותרנו בחיים הודות לאמא. עבורינו היא הייתה כל היקום – סמכנו עליה לחלוטין. וזה היה חזק יותר מכל דבר ונתן גם לה כח רב. הכח להציל אותנו! היא סבלה הכל בשבילנו; חוסר המזון, המכות. היינו שלושה ילדים! יסוריה הוכפלו פי שלושה.”⁶⁰⁰

כפי שתואר בסעיף הקודם, להוציא את קבוצת Krupp-Neukölln, לא התקיימה כל קבוצה יהודית בעלת ארגון חברתי נרחב בתקופות הרביעית והחמישית. ניצולות מהתקופות הרביעית והחמישית מציינות רק קבוצה אחת בעלת ארגון חברתי בגודל בינוני, אשר התקיימה למען מטרה מיוחדת. קומנדו־הקבורה אשר אורגן על ידי Rena Kornreich ב Neustadt-Glewe (מתואר בפרק 8, בסעיף “Neustadt-Glewe”), כלל 10 נערות אשר, ביוזמתה ולבקשתה, התנדבו בכל יום להעביר את הגופות שנערמו מחוץ לבית החולים בעזרת עגלה עם תיבה למקום קבורה – ראשית בבית הקברות של Neustadt-Glewe ומאוחר יותר ביער.⁶⁰¹

מטרתי כאן אינה לתאר את קבוצות האמהות והילדים⁶⁰² ואף לא את הארגונים החברתיים היהודים הנרחבים המעטים שהתקיימו במשך שש השנים של רוונסבריק, אלא את הצורה המיוחדת של הקבוצה הקטנה שנקראה לעתים “משפחת מחנה”.

מאוגוסט 1944 ואילך, האלפים אשר נשלחו לרוונסבריק מאושוויץ, כמו גם אסירות הטרנספורטים הישירים אשר צעדו מבודפשט אל הגבול האוסטרי, היו כולן בגילאי עבודה ורק באופן נדיר כללו נערות תחת גיל 15 או נשים מעל גיל 50. מאוגוסט 1944 ועד סוף המחנה בימים הראשונים של מאי 1945, מספר גדול מאוד של אמהות הגיעו למחנה עם בנותיהן שהיו בגיל העשרה או מעט מבוגרות יותר, לעתים קרובות יחד עם אחיות ובנות דודות רבות מאותה עיר, עיירה או גטו. נשים צעירות רבות עבדו בעבר יחד באותו מקום או למדו באותו בית ספר. נשים בגיל העמידה שימשו בתפקיד תחליף-אם לבנות של שכנותיהן. זה היה הבסיס לקבוצות קטנות של משפחה אמיתית או חליפית, אשר בדרך כלל לא היו גדולות יותר מארבע נפשות. לעתים קבוצות גדולות יותר של אחיות – לדוגמא, שש האחיות Schreiber (מטרנספורט Frankfurt/Walldorf) ושש האחיות Stern (מטרנספורט Krupp-Neukölln) – יצרו קבוצת משפחה כזו.

הקבוצות הקטנות השכיחות ביותר היו של שתי אחיות. שתי חברות טובות, או אם עם בת אחת או שתיים.⁶⁰³ עבור נשים שלהן הייתה רק אחות או חברה אחת, פירוד יכול היה להיות קטלני, Kato Gyulai אשר נשלחה מבודפשט עם אחותה הצעירה Evi, הופרדה ממנה כאשר Kato נבחרה בסלקציה לעבודה בSpandau. אי יכולתה למנוע פירוד זה ולפגוש שוב את אחותה היה עבורה האירוע הטראגי ביותר בחווית השואה שלה.⁶⁰⁴ Lidia Vago (Rosenfeld) מתארת את ניסיונה האחוז טירוף שלא להפרד מאחותה Aniko (אשר באותה החליפו את התחבושת בידה לאחר שעברה ניתוח). היה זה בעת קריאת-השמות לטרנספורט מרוונסבריק ל.Neustadt-Glewe Lidia ניסתה לשמור מקום לאחותה בשורה של חמש. היא כותבת, “לא הייתה זו משימה קלה. בהתחשב בכך שהנשים הבודדות היו נדירות במחנה, בגלל שמשמעות הבדידות הייתה מוות כמעט ודאי. כל אלו שהיו חסרות בת משפחה קרובה, או חברה טובה, חייבות היו להיות בעלות Lagerschwester (אחות מחנה), או שהנערות הצעירות שאמותיהן נהרגו בגז אומצו על ידי נשים בוגרות.”⁶⁰⁵ Seren Tuvel Bernstein תיארה את הסכנה בפירוד כך: "זעקה גדולה נישאה, אנחה שגרה מעמקי היאוש. כל זוג יופרד לשניים, כך שכל אישה תישאר פחות בהרבה ממחצית ממה שהייתה כבת זוג. נוכחות אחות, בת דודה או חברה במחנה עמך הייתה לפעמים הדבר היחיד שנתן כח להמשיך; כל אחת חיה אך ורק למען השניה.״⁶⁰⁶ Vera Dotan (בתקופת המלחמה Gellert), הנערה בת ה 13 מטרנספורט Frankfurt/Walldorf, מתארת את המאמץ המטורף והמוצלח שלה, למרבה הפלא, שלא להיפרד מאמה אשר נשלחה ל Siemens.⁶⁰⁷ אפילו Silivia Grohs, השחקנית-זמרת שהיה לה כישרון לרכוש חברים, נזקקה לחברותה של אשה מבוגרת יותר, שקראה לה “camp-mama” שלה.⁶⁰⁸ הייתה זו Gemma Glück אחותו התאומה ההונגריה היהודיה של LaGuardia Fiorello, אשר היה ראש העיר ניו-יורק באותה עת.⁶⁰⁹ אך ניצולה אחת, אז היהודיה הסלובקית/הונגריה בת ה 16 Rosi Mauskopf, הייתה לגמרי לבדה, ללא כל קרובה או חברה. היא כתבה את המשפט הנורא הבא: “שרר תוהו ובוהו בבלוק. הן רבו על פרוסת לחם, בגיהנום הזה הן לא יכלו להישאר אנושיות. לא חוויתי כל חברות או סולידאריות”.⁶¹⁰

במספר ביוגרפיות מסופר אודות אימוצן של נערות בודדות על ידי ״קבוצה קטנה" של אמהות-בנות. Erika Kounio Amariglio מתארת כיצד אמה “אימצה” שלוש נערות יווניות בתחילת ה Auschwitz Todesmansch וכי כך נוצרה משפחת מחנה של חמש, אשר החזיקה מעמד לאורך ה Todesmarsch, שהותן ברוונסבריק. החודשים ב Malchow וצעדות הפינוי מ Malchow, עד הגעתן לאיזור הכיבוש האמריקאי.⁶¹¹

קבוצות משפחה-חלופית נוצרו גם על בסיס של רקע משותף בלתי רגיל, כמו בקבוצתה של Eva Dános Langley שכללה ארבע נשים יהודיות מוטבלות מבודפשט. Lidia Vago תיארה גם כיצד, לאחר שהיא ואחותה התקיימו למשך זמן מה כקבוצה של שתי אחיות בלבד, הן מצאו ב Neustadt-Glewe שתי נשים אותן הכירו במפעל Union באושוויץ ויצרו יחד קבוצה של ארבע. זמן מה מאוחר יותר, הן מצאו קבוצה ידידותית נוספת של ארבע; הן סיפרו אלו לאלו סיפורים בקביעות והקלו על התקפות הרעב על ידי החלפת מתכונים ראוותניים במיוחד. Halina Nelken מתארת כיצד קבוצתה בת שש הנפשות, כולן מקרקוב, שיתפה פעולה ב Malchow עם ארבע שכנותיהן למטרת חלוקתו של כיכר לחם עבשה. כדי לחלקה באופן שווה בין 10 נשים.⁶¹²

קבוצות “משפחות המחנה” היה תפקיד מכריע ב“ארגון” מזון וביגוד מינימאליים, המרתם בעבור מצרכים חיוניים אחרים כגון תרופות, הגנה על חברות הקבוצה מפני אסירות אגרסיביות, תמיכה בהן בזמן מחלה ומניעת התאבדות.

מדוע בדרך כלל – לא ניסו קבוצות קטנות ומאורגנות-היטב לצרף אליהן חברות נוספות? תשובתה של Seren Tuvel Bernstein היא כי התידדות עם נשים נוספות הייתה מסוכנת, אפילו אם הן נראו חברותיות, מכיוון שהייתה סכנה תמידית לאבדן – שיעור התמותה היה כה גבוה⁶¹³

Erika Myriam Kounio Amariglio

נולדה בתסלוניקי, מרץ, 1926. אוטוביוגרפיה:

From Thessaloniki to Auschwitz and Back: Memories of a Survivor from Thessaloniki (The Library of Holocaust Testimonies) London, Vallentine Mitchell, 2000

באופן טבעי, הקבוצה הקטנה נטתה להיות צירוף של חברות חזקות וחלשות יותר. הייתה בדרך כלל אשה אחת חזקה יותר אשר סמכותה נתקבלה, ואשר אסרה כל התנהגות שנחשבה למסכנת-חיים. כפי שמתארת Seren Tuvel Bernstein;

חשתי אחראית לחלוטין על שלוש נערות צעירות אלה; עבורי הן היו כולן אחיות. היה עלי לעשות כל שביכולתי כדי לאפשר לנו להישאר בחיים. הישרדות הפכה לעניין של קביעת כללים והיצמדות דתית אליהם. הייתי המבוגרת ביותר; אני קבעתי את הכללים. השתייכנו לאסכולת החשיבה האירופאית הישנה: עליך להקשיב למבוגרת ביותר. אפילו אם היא שוטה.⁶¹⁴

Lidia Rosenfeld-Vago נולדה ברומניה, 1924. ביוגרפיה שלא יצאה לאור: One year in the Black Hole of Our Planet Earth: A Personal Narrative Black Hole of Our Planet Earth: A Personal Narrative",

שני פרקים ממנו יצאו לאור:

One year in the Black Hole of Our Planet Earth: A Personal Narrative Black Hole of Our Planet Earth: A Personal Narrative", in Dalia Ofer and Lenore J. Weitzman, eds., Women in the Holocaust, New Haven, Yale Universtiy Press, 1998, pp. 273–284; and “Neustadt- Glewe”, in Karl Heinz Schütt, ed. Ein Vergessenes Lager? Schkeuditz, 1997, pp. 91–107.

כלל בסיסי היה כי על חברות הקבוצה להישאר יחד, למרות הכל, כאשר הן הוקצו לעבודה או נבחרו בסלקציה למחנה עבודה חיצוני. היה זה צירוף של קבלת עזרה ותחושת אחריות על שלון של האחרות, אשר היווה גורם כה חשוב בשמירה על הרצון לחיות כמו גם בהימנעות מסכנות רבות ככל האפשר.

עם זאת, כמובן, אפילו הקבוצות הקטנות המאורגנות ביותר לא יכלו להבטיח הישרדות. שלוש מתוך ארבע החברות בקבוצה של Eva Dános Langley ניספו בקדחת הטיפוס בקרון הנעול ברכבת המוות ל Burgau ואחת מארבעת החברות בקבוצתה של Seren Tuvel Bernstein ניספתה באותו הקרון.

יחד עם זאת קבוצות קטנות של אחיות, בנות דודות או חברות, הצליחו לפעמים אפילו להציל את אחת מחברותיהן ממוות ודאי. Klara Landau, מאוחר יותר Bondy, יחד עם בת דודתה ועם חברתה, שכנעה את ה SDG (SS- Sanitaätsdienstgrad) להסיר את שמה של אחותה מרשימה של אלה שנבחרו בסלקציה להחזרה מה Revier של Neustadt-Glee רוונסבריק, להמתה בגז.⁶¹⁵ עם זאת לאה שוולב-קיש, אף היא חברה בקבוצה קטנה של אחיות, אשר לא ידעה אודות סכנת הסלקציה מה Revier של Neustadt-Glewe, עדיין מאשימה את עצמה על כך שלא הציל את אחותה Blimi, שבועיים בלבד לפני השחרור.⁶¹⁶

Jutta Pelz-Bergt,

נולדה בברלין, 1924. אוטוביוגרפיה:

Die ersten Jahre nach dem Holocaust, Berlin Edition Hentrich, 1997.

עובדה מעניינת היא כי ביוגרפיות רבות של ניצולות מצויין כי, בעת השחרור או מיד לאחר מכן, למרות חולשתן הפיזית, הן מצאו מספיק כח ליצירת קבוצות בגודל-בינוני של חברות או מכרות. לפעמים מאותו מחנה ולפעמים אפילו ממחנות שונים.⁶¹⁷ קבוצות אלה שמנו 7–20 חברות, נטלו את משימת ארגון הבריחה מצעדות הפינוי, מציאת דיור זמני, מזון וביגוד, ו – חשוב ביותר – ארגון המסע אל כל מקום אליו רצו לנסוע או שאליו רצו לשוב. הקבוצות מתוארות בביוגרפיות של מספר אסירות צעירות של Neustadt-Glewe, כולל Jutta Pelz-Bergt.⁶¹⁸

קשרים אישיים וקבוצתיים בין אסירות יהודיות ואחרות

המכשולים הרבים ליצירת קשרים בין אסירות יהודיות ואחרות כבר צויינו לעיל. הניצולה היהודיה הווינאית Eva Einberger, אשר הגיעה לרוונסבריק כנערה בת 16 או 17 בתקופה השלישית, מדווחת כי האסירות הפוליטיות הגרמניות והאוסטריות של בלוק 1, אשר ידעו היטב כי היו אסירות יהודיות מווינה בבלוק 27, מעולם לא ניגשו אליהן. המקרה היחיד של קשר ועזרה הזכור לה, היה של אסירה צ’כית בשם Wanja מבלוק 2, אשר דיברה עמה בכל יום ומילאה את קערתה במרק, אותו Eva חלקה עם שתי ווינאיות אחרות.⁶¹⁹

ברוב מקומות העבודה ודרך עבדך בקבוצות נפרדות. יוצא מכלל זה היה מפעל Siemens, שם, לפחות בתקופה האחרונה, נשים יהודיות ואחרות עבדו יחד, שוכנו יחד, ויצרו קבוצות חברות פעילות.

באיזו מידה התקיימו פעולות של עזרה וסולידאריות בין לא-יהודיות ויהודיות? הן האסירות הגרמניות הפוליטיות (קומוניסטיות) והן אלו של הארגון הפולני טוענות כי אירגנו תמיכה בנשות ה Judenblock במשך הנעילה ומניעת המזון בנובמבר 1939 ⁶²⁰ ה“פוליטיות” הגרמניות אף טוענות כי הייתה להן מערכת יחסים של סולידאריות מיוחדת (סנדקות= Palenschaft) עם אסירות ה Judenblock. דוגמא נוספת של עזרה פרקטית אירעה ביום ראשון בינואר 1941, כאשר Paula Lohagen אסירה פוליטית גרמניה, אירגנה סיוע לאסירות היהודיות הקופאות מקור אשר נמנע מהן מזון כעונש.⁶²¹ ידוע לנו אודות פעולה נוספת של תמיכה, מאוחרת בהרבה, כאשר אלפי אסירות יהודיות שהגיעו למחנה רעבו וקפאו למוות באוהל הגדול הידוע- לשמצה, בנובמבר-דצמבר 1944: מספר אסירות גרמניות פוליטיות נשאו אז שני סירים של מרק סלק, שנותרו לאחר ארוחת הערב בבלוק שלהן, כדי לחלקם לנשים באוהל.⁶²²

במספר לא קטן של עדויות בכתב ובעל פה של ניצולות גרמניות קומוניסטיות, אנו מוצאים את הסיפור אודות מסיבת חג המולד שהן אירגנו עבור כל ילדי המחנה בחג המולד 1944, אירוע אותו הן החשיבו כמאמץ הגדול ביותר שלהן לסולידאריות. Charlotte Müller העריכה את מספר הילדים במחנה בעת זו כ 400.⁶²³ לפי חישובינו היו 280 ילדים יהודים (עד גיל 13). עובדה חשובה היא כי, למרות המאמץ הגדול והרצון הטוב הגלוי, אף לא אחת מהמארגנות העלתה בדעתה כי לילדים היהודים יהיה קושי להשתתף בחגיגות לכבוד הולדת ישוע הנוצרי. כמה מהילדים היהודים שניצלו זוכרים את המסיבה ואת בריחתם ממנה כאשר מישהו אמר להם שהייתה זו תחבולה של ה SS להרוג את כל הילדים היהודים. Charlotte Müller הניחה כי רוב הילדים אשר הגיעו לחגיגת חג המולד מתו לאחר שהועברו לברגן-בלזן והחשיבה את המסיבה והמתנות הקטנות כאירוע חיובי אחרון בחייהם הקצרים. אנו יודעים כי רוב הילדים שהועברו לברגן-בלזן שרדו, כמו גם הילדים היהודים התורכים אשר פונו דרך שוודיה בפברואר 1945.

מקרה מיוחד של עזרה הומאניטרית על ידי ארגון האסירות הפולניות עבור טרנספורט המשפחות היהודיות מארצות השפלה בתקופה השלישית, מתועד על ידי ניצולות. אחד מהתינוקות שלהן בכה ללא הפסקה, ושנתם של כל דיירי הבלוק הופרעה. מנהיגות הקבוצה הפולנית הציעו לשכן את האם ואת תינוקה בבלוק Kaninchen, אשר היה נקי ופחות צפוף.⁶²⁴ מאוחר יותר, בפברואר 1945, כאשר המוני השורדות היהודיות מה Auschwitz Todesmarsch הגיעו ל Neustadt-Glewe ובמשך מספר ימים לא קיבלו כל מזון, מספר אסירות פולניות לא-יהודיות אשר עבדו שם במפעל המטוסים חלקו עמן את מנותיהן הזעומות.⁶²⁵

איננו יודעים באיזו מידה היו האסירות הלא-יהודיות, בעיקר אלו המאורגנות היטב כמו הגרמניות הפוליטיות והפולניות הפוליטיות, מודעות לעובדה כי כל האסירות היהודיות של התקופה הראשונה נשלחו למוות בברנבורג וכי, מאוחר יותר, כל האסירות היהודיות של התקופה השניה נשלחו לאושוויץ. כאשר דנים ביחסים בין אסירות פולניות יהודיות ולא-יהודיות, יש לזכור כי רוב הפולנים לא החשיבו כלל את היהודים החיים בפולין כשייכים למולדתם האהובה או לאומה הפולנית. מצב זה מתואר היטב על ידי Halina Nelken. בזכרה כיצד באה במגע עם אסירות פולניות לא־יהודיות ב Hasag-Leipzig, היא מסבירה,

כמה נערות פולניות דנו בתכנית ספרותית שאורגנה לכבוד החג הלאומי לזכר החוקה של ה 3 במאי 1764. “אינך יודעת דבר על כך” אמרה אחת מהן. “הו, באמת?” אמרתי, ודקלמתי את הקטע Pan Tadeusz של Mickiewicz, Koncert Jankiela. ושרתי את השיר שכל ילד בפולין הכיר בעל פה. “האם תרצי להשתתף בתכנית שלנו, גבירתי?” (כעת הייתי ‘גבירתי’!) שאלה וותיקת הבלוק. “אנו מארגנות אותה עבורנו, באופן לא רשמי, אך כל כישרון יעזור!” איזה שינוי! לפתע הפכתי לאחת מהן, חשבתי באירוניה מרירה.⁶²⁶

אסירות פולניות רבות הצטרפו לאוסרים הגרמנים בכינוי הנשים היהודיות “עצלות”. לאחר המלחמה, אחת מהאסירות הפולניות אשר קראה ל Halina Nelken “יהודיה עצלה” ב Hasang-Leipzig, התנצלה כאשר פגשה בה בקרקוב והסבירה כי לפני כן מעולם לא פגשה ביהודי פנים אל פנים.⁶²⁷

ישנן לפחות שתי עדויות אודות חברויות קרובות בין אסירות צ’כיות ובלגיות יהודיות ולא-יהודיות, בתקופה השניה. העדות הראשונה היא של Herta Soswinski. בתקופת המלחמה Herta Mehl, אשר תיארה בראיון עמה את העזרה שקיבלה מחברותיה הצ’כיות בהשגת עבודת פנים קלה יותר ברוונסבריק ואת סצינת הפרידה מלאת החיבה כאשר נשלחה לאושוויץ ב 5 לאוקטובר 1942.⁶²⁸ העדות השנייה הנה שיר שנכתב על ידי האסירה הבלגית הלא-יהודיה Felicie Mertens, “Die Jüdin” אותו כתבה לזכר שלוש חברותיה היהודיות,Fanny (Fayga) Jaquemotte ⁶²⁹ Rachelle ו Regina, כאשר נשלחו לאושוויץ. בשיר זה היא מתארת את גורלן האכזרי במיוחד של האסירות היהודיות.⁶³⁰

נראה כי קשרי חברות נשים יהודיות ולא-יהודיות מצ’כיה היו תכופים יותר. עובדה משמעותית היא כי Edita Kornfeld, ה Blockälteste ה Krupp-Neukölln, אחותה ומספר אסירות צ’כיות יהודיות אחרות מהמחנה, בחרו שלא לצאת מרוונסבריק עם משאיות הצלב האדום השוודי אלא לחכות להזדמנות לשוב לצ’כוסלובקיה עם הצ’כיות. כמו כן, Herta Soswinski דיווחה בראיון שלה, כי היא שרדה יותר משנתיים באושוויץ בזכות עזרתן של האסירות צ’כיות הלא-יהודיות אשר אירגנו עבורה שם מקום עבודה בטוח יותר.

מקרה של חברות קרובה, עזרה ותמיכה שיטתיות בין קבוצה שכללה בעיקר אסירות פוליטיות צרפתיות לא־יהודיות לקבוצה של 16 אסירות יהודיות צרפתיות או דוברות־צרפתית, מתואר על ידי Eva Tichauer.⁶³¹ בסוף ינואר 1943, קבוצה של נשים אסירות צרפתיות של ה Résistance נשלחה לאושוויץ ולא לרוונסבריק כפי שהיה נהוג, שם הן התחברו עם קבוצה של נשים יהודיות שדיברו כולן צרפתית. השורדות מקרב הקבוצה הפוליטית הצרפתית נשלחו לרוונסבריק. כאשר השורדות מקרב הקבוצה היהודית הגיעו למחנה עם ניצולות ה Auschwitz Todesmarsch בסוף ינואר 1945, חברותיהן הצרפתיות סיפקו להן מזון והגיעו לאוהל כדי לחמם אותן, כך שהצילו אותן ממוות בכפור. חברות זו הייתה מבוססת לא רק על נאמנותן לצרפת וחוויית אושוויץ המשותפת, אלא גם על השקפה פוליטית משותפת. Eva Tichauer תיאר כיצד באושוויץ היא שוכנעה על ידי חברות המפלגה הקומוניסטית והתקבלה לשורותיה.

לבסוף, אציין כאן מקרה של עזרה והגנה אינדיבידואלית. האסירה הפוליטית הגרמנית Erika Buchmann הייתה אז ה Blockälteste של בלוק השחפת ב Revier היא טיפלה באופן מיוחד ביהודיה הסלובקית בת 14 Judith Stern, הזהירה אותה מפני סכנת הסלקציה וסייעה לה לברוח מה Revier ולהצטרף לדודתה במפעל Siemens. גרמניה קומוניסטית ותיקה זו לא הייתה ידועה ככזו שמכבדת אסירות אשר לא חלקן עמה את השקפותיה הפוליטיות. אף על פי כן, במקרה זה, בוודאי, הנערה החולה היהודיה עוררה בה רגשות אמהיים וגרמה לה לשנות את דרכיה כדי להציל את חייה. כ 60 שנה מאוחר יותר, נערה זו, כיום Judith H. Sherman, ביטאה בביוגרפיה שלה את תודתה העמוקה לזו שהגנה עליה.⁶³²

Judith H. Sherman, b, Stem

נולדה ב Kurima, צ’כוסלובקיה, 23 לדצמבר, 1930.

אוטוביוגרפיה:

Say the Name: A Survivor’s Tale in Prose and Poetry, Albuquerque, NM, University of New Mexico Press, 2005.

זוכרות את הסוהרים

בדיוק כמו כל ניצולי השואה האחרים, ניצולות רוונסבריק מספרות סיפורים אודות האכזריות והסאדיזם של שומרי ושומרות ה SS הגרמנים, כמו גם אודות זו של חלק מהעוזרים הלא-גרמנים שלהם. כמה ניצולות מדווחות כי הן קיבלו בברכה את הפצצת בעלות-הברית על ערים גרמניות ואת סבלה של האוכלוסייה הגרמנית, מכיוון שראו את כל העם הגרמני כמרושע. באופן מפתיע, מספר של כותבות ביוגרפיות מצהירות כי, כאשר חזו במנוסתם של אלפי אזרחים גרמנים אומללים בסוף המלחמה, הן לא חוו כל תחושת שמחה או נקמה. Halina Nelken מתארת את מאבקיה עם בעיית המוסר של הנקמה, ומסבירה,

אלפי פעמים חלמנו על נקמה על כל הרעות העצומות שהגרמנים עשו ואני לא הייתי מסוגלת להתנקם על דבר. לפתע הבנתי כי כל בקשה לא תוכל להיות הולמת, אפילו מוות עבור מוות. לא יכולתי, לא יכולתי! לא רציתי להיות השופטת שלהם. תנו להם לחיות עם מצפונם האשם – אני כבר חוויתי מספיק דם, גופות ושנאה.⁶³³

מה שמפתיע הוא כי ניצולות רוונסבריק יהודיות כה רבות אכן מבחינות בין התנהגות אכזרית וסאדיסטית קיצונית, לבין התנהגות מעט פחות אלימה, אפילו בקרב שומריהן. ניצולות רבות מציינות כי במשך התקופות המאוחרות יותר, כאשר היה מחסור בשומרי SS – בעיקר במחנות העבודה – שמרו עליהן – שומרי Wehrmacht גרמנים מבוגרים יותר. ככל הנראה נכים שלא התאימו עוד לשירות בחזית. במספר ביוגרפיות מופיעים תיאורים של גברים כאלה אשר חסו על הנערות המורעבות ובחשאי נתנו להן מעט ממזונם, עם ההסבר כי לגברים אלה בוודאי היו בנות בבית.

בעוד רוב העובדים הזרים ואסירי המלחמה הוצבו בסביבת המחנה מתוארים באופן חיובי, התיאורים מבחינים בין התנהגותם האכזרית של כמה מהעובדים האזרחיים הגרמנים, בעיקר צעירים מה Hitlerjugend, לבין התנהגותם של כמה מה Meisters וגם של כמה עובדים גרמנים פשוטים, אשר נראה כי לא היו נאצים כלל.

בעוד רוב הביוגרפיות מתארות את האוכלוסייה הגרמנית האזרחית כאנשים שהסיטו מבטם או אפילו ירקו עליהן כאשר הן עברו ברחובות העיירות הקטנות בקרבת המחנה. ישנם גם תיאורים אורות זריקת תפוחי אדמה מעבר לגדר על ידי איכרים שכנים במחנה הקטן Türkheim בחג הפסחא, 1945⁶³⁴ ושל מתן תפוחי אדמה במשך ה Auschwitz Todesarsch. במהלך צעדת פינוי אכזרית ממחנה עבודה כמה גרמנים יידו אבנים בנשים המורעבות, בעוד אחרים זרקו אליהן תפוחי אדמה.

הבחנה דומה נערכה בין ה Blockälteste האכזריות והאנוכיות לבין אלה שהתנהגו באופן הגון. בעוד כמעט כל רופאי ואחית ה SS מתוארים כרוצחים, קיימת הבחנה גם בתיאורים אודות התנהגותן של הרופאות והאחיות האסירות, אשר עבודתן הייתה קשה ביותר; כל עזרה הוערכה ונזכרה בשל כך.⁶³⁵

מהי גבורה – התנהגות מוסרית יומיומית

כאשר נדונה גבורה במחנות ריכוז, מחנות עבודה ומחנות מוות, בדרך כלל מדמים אותה כהתנגדות בנשק או בסוג מסוים של אלימות. ברור כי התנגדות בנשק הייתה בלתי אפשרית עבור הנשים היהודיות של רוונסבריק, מכיוון שהן היו מבודדות כמיעוט קטן במחנה וחסרו כל ארגון קבוצתי נרחב. לא ידוע לנו כל מקרה של חבלה מאורגנת בקרב האסירות היהודיות של רוונסבריק, במפעלים ובמתקנים ששרתו את הצבא הגרמני. האסירות היהודיות נענשו בחומרה בשל עבודה אטית או לקויה והן ידעו כי בכל מקרה של חבל הן ייענשו במוות. שלוש נערות יהודיות אשר עבדו במפעל Union באושוויץ, אשר נאשמו בגניבת אבק שריפה והעברתו לגברים שתכננו לפוצץ את הקרמטוריום, נתלו שם בפומבי.

ידועים מספר מקרים של חבלה מאורגנת במידה קטנה על ידי אסירות רוונסבריק לא-יהודיות. שלוש מהאסירות היהודיות אשר היו בעלות זהות לא-יהודית בדויה זוכרות את השתתפותן האקטיבית בנסיונות אלה.⁶³⁶

מכיוון ש 44% מהנשים היהודיות של רוונסבריק היו לפני כן באושוויץ, אלפים כבר חוו טראומה פסיכולוגית קשה. כמו כן, לקראת סוף התקופה הרביעית ובמשך התקופה החמישית, חוסר המזון, הדיור וההיגיינה ברוונסבריק, ב Malchow וב Neustadt-Glewe היו אפילו גרועים יותר מאשר באושוויץ. בתנאים נוראים כאלה, איזו התנהגות ניתן להחשיב כ״מוסרית" או כ“גבורה”? ניצולות רבות מציינות נקודה בזמן בה הן הבינו שהן בסכנת איבוד “צלם אנוש”. זו הייתה בדרך כלל נקודה בה הן הבינו כי כבר לא אכפת היה להן ממראן, מנקיונן או מבני אדם אחרים וכי הן הפכו לאפאטיות; לעתים הבנה זו אירעה בשל מפגש עם חברה וותיקה יותר.

ישנם גם סיפורים אודות התחבטויות מוסריות. אלו סוגים של התנהגות מותרים במחנה אך אינם מקובלים בחיים נורמאליים? לדוגמא, עמידתה של Kato Gyulai בתור בפעם השנייה כדי לקבל מנת מרק ללא שחשה אשמה על כך, או הנערה ב Neustadt-Glewe אשר לקחה וילון פרחוני מבית גרמני כדי לתפור שמלה קייצית מהבד, ללא שמץ של נקיפות מצפון. ישנו גם הסיפור הנוגע ללב של Ester Kemeny אשר השיבה בקבוק בושם, אותו רצתה לקחת לאחר השחרור, לבעלתו הגרמניה ב Neustadt-ilewe; במקום זאת, היא ביקשה ממנה אמבטיה חמה.⁶³⁷

ישנם גם ביטויים רבים של שיפוט שלילי של נשים שרבו על אוכל, בזבזו אוכל בגלל מריבתן, פגעו זו בזו – בעיקר בחלשות יותר – בשל מריבות על מזון או על מקום, גנבו את מנת הלחם של אסירה אחרת וגנבו פריטים חיוניים כגון נעליים, קערות מרק או ספלים. זכורות גם פעולות של מאמץ מוסרי גדול, כגון שיתוף במקום או במנות האוכל הנדירים, לא רק עם ידידה או חברה בקבוצה קטנה, אלא גם עם זרה. ניצה גנור (בתקופת המלחמה Anicka Frenkel) מתארת כיצד, זמן קצר לאחר שהגיעה לרוונסבריק עם ה Auschwitz Todesmarsch, היא הבחינה בנערה צעירה היושבת ליד ערימה של גופות ופניה המצומקות שחורות מלכלוך. עם זאת, נראה היה לה כי הכירה אותה – הייתה זו היפהפיה הבלונדינית Sela מהעיירה הקטנה שלה ליד לבוב. כאשר Sela סיפרתי מאז ראתה סבון, Anicka נתנה לה שבב של סבון שהיא שמרה בשקית קטנה הקשורה בשרוך סביב צווארה.⁶³⁸ סיפורים אחרים מתארים מתנות של סוכר יקר-מציאות שניתנו על ידי מכרה אקראית. Lidia Rosenfeld Vago, לדוגמא, מספרת כי ניתנו לה קוביות סוכר כאשר היא ואחותה היו על סף התמוטטות ב Auschwitz Todesmarsch; היא מציינת:

“מחוות ההומאניות העילאית של Dr. Boehm הייתה ככל הנראה “מצווה” מיוחדת במינה של אדם בצעדת המוות, למען זרים.”⁶³⁹

ניצב גנור, נולדה Anna Frankel, לבוב. פולין (כעת אוקראינה), 1925.

אוטוביוגרפיה: מי את, אנושקה?, עומר, 1985.

Wer bist du, Anuschka? Die Überlebensgechichte eines jüdischen Mädchens, Munich, C. H. Beck 1996.

Lotte S., הניצולה היהודיה האוסטרית-בלגית של אושוויץ ורוונסבריק, כתבה בביוגרפיה הקצרה שלה את ההגדרה הבאה להתנגדות: “במציאות, כל אחד שניסה לשרוד הפגין התנגדות. כל פעולה של סולידריות, כל פיסה קטנה של לחם, כל מילה ידידותית ומעוררת הייתה התנגדות. כל נסיון להתחמק מחבטת מקלו של שומר היה התנגדות. אך כך גם היה כאשר אדם הלך למותו בראש זקוף ובבוז למעניו.”⁶⁴⁰

היו גם פעולות מוסריות עיקריות שניתן לכנותן גבורה, כולל הצלת אסירה חברה מהתאבדות בגדר התיל המחושמלת, או תמיכה ו/או משיכה הלאה של אדם אחר במשך מפקד-שמות או צעדת מוות, למרות היות התומכת עצמה על סף התמוטטות. גם את הטיפול המסור שנתנו אמהות לילדיהן הקטנים בתנאים הנוראים ואת הנסיונות של אמהות שילדו במחנה להציל את תינוקותיהן, אשר היו כמעט-תמיד אבודים. יש לראות כגבורה.

סוגיות מיוחדות למגדר

פרוייקט מחקר זה הינו אודות קבוצה גדולה של נשים ונערות צעירות, ומספר קטן יותר של ילדים משני המינים. למרות שהיו שבעה מחנות ריכוז לנשים, רוונסבריק היה המחנה היחיד לנשים בלבד. כתוצאה, ניתן להניח בקלות, וכך גם קיוויתי אני, כי מחקרי יסתיים במסקנות אודות הגורל וההתנהגות המיוחדים לנשים יהודיות בעת השואה, בהשוואה לאלה של הגברים היהודים.

ברצוני, ראשית, לציין את המגבלות. השוואה הינה בלתי אפשרית מכיוון שלא ידועה לנו כל קבוצת גברים בעלת דמיון לקבוצה זו של נשים, בארצות מוצא, קבוצות גיל, תנאי מעצר, מאסר בגטאות, משלוחים וזמן ששהו באושוויץ או במחנות מוות דומים, אשר גם שהו במחנה ריכוז בעל תנאים דומים לאלה של רוונסבריק. ניתן יהיה אולי למצוא קבוצות קטנות יותר של ניצולי מחנות ריכוז בעלי גורל ונתיבי מסע הדומים לאלה של קבוצות מסוימות של אסירות רוונסבריק מחמש התקופות, ולנסות להשוות – על בסיס ביוגרפיות ועדויות – את ההתנהגות המוסרית של גברים ונשים יהודים במשך השואה; עם זאת, תהיה זו משימה קשה ומייגעת.

נוכל, אף על פי כן, לנסות ולהשוות ביניהם במספר סוגיות.

נתחיל עם הדומה והשונה במדיניות הרשויות הגרמניות ובעלי בריתן בנוגע למעצר, גירוש והתעללות בגברים ובנשים יהודים בארצות שונות ובתקופות שונות, ובהשפעות ההבדלים במדיניות זו על החוויות והרכב הגילאים של אוכלוסיית האסירים משני המינים.

בגרמניה, עד סוף 1938, הרשויות הנאציות עצרו הרבה יותר גברים יהודים מאשר נשים, בעיקר במשך גל הרדיפות בפוגרום נובמבר (1938). עם זאת, בשל העובדה כי במשך יותר משש שנים של הגירה מסובכת מאוד של יהודים מגרמניה, אחוז הנשים והנערות שהיגרו היה נמוך בהרבה מזה של גברים ונערים יהודים, מפקד האוכלוסין של 17 למאי 1939 מראה כמות כפולה של נשים הרשומות כיהודיות מאשר גברים באוכלוסיית הרייך הגרמני. על כן, כמות גדולה בהרבה של נשים ונערות יהודיות גרמניות מאשר גברים ונערים נפגעו מהמשלוחים השיטתיים אל מחנות הריכוז והמאסר בהם – תהליך שהחל באופן גלוי ב 1942.

בקרב הקבוצות המיוחדות של יהודים יוצאי ארצות השפלה ובלגיה אשר הצליחו לטעון לאזרחות הונגרית, רומנית או תורכית, הנאצים ככל הנראה התייחסו לגברים ולנשים באופן דומה. יהודים אלה נשלחו מתוך ארצות השפלה או בלגיה בטרנספורטים משפחתיים – הגברים נשלחו לבוכנוולד והנשים והילדים לרוונסבריק, כי כל הילדים הלכו עם אמותיהם. מלבד הבדל ניכר זה, אני מניחה כי בקבוצות מיוחדות אלה, לגברים ולנשים הייתה היסטוריה דומה של מאסר. ראשית במחנות מעצר ואז במחנות הריכוז בוכנוולד ורוונסבריק, אשר הפכו גם למחנות מוות. על כן, אנסה להשוות את מה שידוע אודות התנהגותם וגורלם. במבט ראשון, לא נראה כל הבדל בין שיעורי המוות של אמהות ואבות של ילדים קטנים בקבוצה זו.

בסלובקיה, גברים יהודים צעירים גוייסו ליחידות צבא כעובדים, בעוד נשים יהודיות צעירות רווקות נשלחו לאושוויץ מוקדם, ב 1942, ב 1944, טרנספורטים משפחתיים נשלחו מסלובקיה לאושוויץ וכאשר אושוויץ כבר לא קיבלה אותם, הם הופרדו, גברים נשלחו אל Sachsenhausen ונשים וילדים לרוונסבריק, להוציא טרנספורט אחד, אשר הגברים והנערים בו נשלחו למחנה הגברים הקטן של רוונסבריק.

בהונגריה, הגברים היהודים, אף הם, גוייסו לעבודה עבור הצבא; גברים צעירים לבשו מדים. כאשר, בסוף מרץ 1944 הונגריה איבדה את “עצמאותה” וכאשר באפריל החלו הטרנספורטים המשפחתיים היהודים מהפרובינציות (כולל השטחים הרומנים והסלובקיים המסופחים), גברים צעירים הושארו בצבא.⁶⁴¹ בנובמבר 1944, כאשר כבר לא היו מספיק רכבות להשלמת גירוש יהודי בודפשט, אשר נקטע מאז ה 9 ביולי על ידי האדמירל Nicholas Horthy, “80,000 נפשות, רובם נשים בגילאי 16 עד 60, הוצעדו ברגל אל הגבול הגרמני”.⁶⁴² למרות שידועים לנו רק שמותיהן של 3,086 נשים ונערות יהודיות הונגריות אשר הגיעו לרוונסבריק מבודפשט בנובמבר ובדצמבר 1944, Seren Tuvel Bernstein, אשר מתארת ביסודיות רבה בביוגרפיה שלה את גורלו של גירוש רחב-מימדים זה, טוענת כי היו 10,000 בטרנספורט שלה אשר צעדו מבודפשט, וכי מאוחר יותר, לפני שהיא, אחותה וחברותיה נבחרו בסלקציה למשלוח ברכבת ל Burgau, רק 1000 מהם הושארו ברוונסבריק.⁶⁴³ ברור כי התנאים והחוויות של גברים ונשים יהודים הונגריים בשואה היו שונים.

באופן דומה, במשך קיץ וסתיו 1944, אלפים רבים של נשים ונערות יהודיות בגילאי עבודה נשלחו מאושוויץ לגרמניה כדי לעבוד בתעשיית המלחמה – רובן הגיעו למחנות עבודה חיצוניים. הקבוצות ה״לאומיות״ העיקריות היו הונגריות ופולניות. קשה לדעת אם מספרים דומים של גברים יהודים נשלחו אף הם מאושוויץ לגרמניה לעבודה, בתנאים דומים לאלה של האסירות היהודיות של רוונסבריק. בשבועות האחרונים של המלחמה, גברים יהודים רעבו ומתו ממגיפות במחנות הגרמניים או בצעדות הפינוי מהם, בעוד אחרים, אשר הצליחו לעבוד עבור איכרים גרמנים (בדרך כלל כאשר הם הסתירו את זהותם היהודית) היו בעלי גורל נורא פחות. בעת זו, לאיכרים גרמנים היה צורך גדול בידיים עובדות והם נטו להאכיל את עובדיהם, אפילו אם חשדו שהם יהודים. האפשרות לעבוד עבור איכרים גרמנים לא ניתנה לנשים אסירות יהודיות. Halina Nelken ושתי חברותיה היו יוצאות מן הכלל למשך זמן קצר, כאשר ברחו מצעדת הפינוי הנוראה מ Hasag-Leipzig ועבדו עבור איכר, כשהן מתחזות לפועלות אזרחיות פולניות.⁶⁴⁴ באופן דומה, Esther Weiss Grün ושתי חברותיה הצליחו לברוח מצעדת הפינוי מ Meuselwitz ומצאו עבודה, מקלט ומזון אצל איכרים גרמנים, עד הגיעם של החיילים הרוסים.⁶⁴⁵

למרות שאיננו יכולים להשוות במידה מספקת את סטטוס ההשכלה והמקצוע של נשים יהודיות עם זה של גברים יהודים בארצות המוצא העיקריות של אסירות רוונסבריק, אנו יכולים לפחות לשער אודות ההשפעה האפשרית של הבדלים בחינוך ונסיון עבודה על התנהגות נשים אלה, בהשוואה לזו של גברים יהודים מרקע דומה. יש בידינו הסטטוס המקצועי הקודם של כמעט 2900 נשים, כולן מסווגות כהונגריות, אשר שמותיהן מופיעים על רשימות הגעה, כדלקמן.

ברשימת ההגעה מבודפשט ב 19 לנובמבר 1944, מתוך 270 שנשלחו ל Hasag-Leipzig, 19.5% עבדו במשק-בית ו 47.5% עבדו במקצועות נשיים מסורתיים כגון תופרת שמלות, אך 23% עבדו במקצועות שאינם רגילים לנשים, כגון קצבית וסנדלרית, 9.5% עבדו כמקצועניות למחצה כגון עובדת מדינה או צלמת, והייתה כימאית מומחית אחת.

ברשימת ההגעה ל Penig שכללה 700 נשים הונגריות שנרשמו שם ב 17 לפברואר 1945 13% היו עקרות בית או עובדות משק-בית, 60% עבדו במקצועות נשיים כגון תופרת שמלות, תופרת, אורגת וכובענית, 12% עבדו במקצועות גבריים מסורתיים כגון מכונאית-רכב ופועלת תעשייתית, 11% עבדו בעיסוקים מקצועיים למחצה כגון אסיסטנטית לרופא או לרופא-שיניים ו1% היו בעלות מקצוע כגון רוקחת, רופאה או כימאית מקצועית.

נראה כי חלוקה זו לפי מקצועות הנה אופיינית עבור קבוצה של כמעט 2900 הנשים, כולן באופן רשמי הונגריות יהודיות. המסקנות מנתונים אלה באשר להבדלי מגדר מצביעות על כך שרק מיעוט מקרב נשות הקבוצה ה״לאומית״ היהודית הגדולה ביותר של אסירות רוונסבריק היו עקרות בית מסורתיות, ללא מקצוע – אשר לא הרוויחו כסף בעצמן. הרוב עבדו מחוץ לבית, כאשר הקבוצה הגדולה ביותר מתוכן עבדו במקצועות הנשיים המסורתיים, בעיקר בטקסטיל וביגוד, אך קבוצה ניכרת – 20 עד 33% – עבדו בעבודות שנחשבו בלתי אופייניות לנשים, כולל עבודות חצי מקצועיות ומקצועיות. מכאן, נסיונות העבודה של רוב נשים יהודיות אלו לא היו שונים ביסודם מאלה של הגברים מארצות המוצא שלהן. מצד שני, ניתן לשער כי רוב הנשים והנערות עדיין שלטו יותר מהגברים והנערים בעבודות הבית, כגון הכנת אוכל, תיקון ונקוי ביגוד ובית, מיומנויות אשר היו חיוניות להישרדות בתנאי מחנה.

אין בידינו מידע מפורט אודות רמת ההשכלה של רוב האסירות היהודיות של רוונסבריק. לימודי בית הספר של כמעט כל הנערות הצעירות ששהו בגטאות פולניים, נקטעו. בכל הארצות תחת שלטון גרמני. נשים יהודיות צעירות, בדיוק כמו גברים יהודים, כמעט שלא יכלו עוד להשלים לימודי תיכון או ללמוד באוניברסיטה, אפילו לפני הנעילה בגטאות ותחילת הגירושים.

נסיון העבודה וההתמחות הרשום של אסירי מחנות יהודים כמעט ולא נלקח בחשבון כאשר ה SS הקצה עבורם משימות עבודה, למרות שכל נסיון עבודה עזר בכל עת שלאיש או לאשת SS היה בו צורך דחוף. במשך חמש התקופות, 24 נשים בסה"כ נרשמו כרופאות, 4 כבעלות דוקטורט בפילוסופיה ו 2 כעורכות דין.⁶⁴⁶ כמה רופאות אסירות יהודיות עבדו כרופאות באושוויץ. רופאות אסירות אשר היו ידועות כיהודיות לא הורשו לעבוד ב Revier של רוונסבריק, אך כמה מהן נשלחו לעבור כרופאות במחנות עבודה חיצוניים.⁶⁴⁷ אחרות טיפלו בהחבא בחברותיהן האסירות. דוגמא מובהקת לכך היה ניתוח בבוהנה הנגוע בנמק של Seren Tuvel Bernstein על ידי רופאה אסירה, שנערך בלילה בקומה השלישית של מיטות הדרגש.⁶⁴⁸

באופן מפתיע, היה מספר גדול של אמניות, שחקניות ובעיקר זמרות בקרב האסירות היהודיות של רוונסבריק. מספר מהזמרות זכורות ככאלה ששרו לקבוצה גדולה של אסירות וכי היה להן תפקיד חשוב במתן נחמה לנשים המעונות. אחת מהן הייתה השחקנית Silvia Grohs,⁶⁴⁹ ואחרת הייתה Louise van de Montel, אשר שרה לפני 800 אסירות במחלקת הבידוד של הRevier.⁶⁵⁰ השלישית הייתה זמרת אופרה מבודפשט, אשר את שמה, לרוע המזל איננו יודעים; היא נהגה לשיר בלילות לחברותיה האסירות חסרי המזל ולאחר מכן הוכרחה על ידי אשת SS סדיסטית וללא ספק מופרעת, לשיר מדי יום בהפסקת הצהריים ב Kartoffelkeller (מרתף בו מויינו תפוחי אדמה וירקות). בכל יום אשת ה SS ציוותה על הזמרת לשיר ופניה נשטפו מדמעות בעת שהאזינה. אחר כך היא החלה להכות את הזמרת; יום אחד היא היכתה אותה למוות.⁶⁵¹

Halina Nelken מספרת כי ב Malchow, ״ Pani Preger שרה את Solvejg’s Song של גריג בקולה הצלול והמאומן היטב".⁶⁵²

33 ניצולות מאוחר יותר כתבו ופרסמו ספרי זכרונות באורך מלא ו 67 תרמו אוטו-ביוגרפיות קצרות יותר לספרים שנערכו על ידי אחרות. עובדה זו מצביעה על שכיחות כישורים של סיפור סיפורים וכישורים ספרותיים בקרב אוכלוסייה זו של נשים ונערות.⁶⁵³

הבדל מרשים ייחודי-למגדר הנו מספר ואחוז האסירות היהודיות של רונסבריק אשר דאגו לילדים ולנערות צעירות, מכיוון שמצב זה, שהנו קשה במיוחד, היה נדיר בקרב האסירים הגברים היהודים במחנות הריכוז. יוצאים מכלל זה היו מספר אסירים סלובקים יהודים במחנה הגברים הקטן של רוונסבריק, אשר נאסרו יחד עם בניהם הצעירים.⁶⁵⁴

מכיוון שבמשך כל חמש התקופות היו במחנה 349 (2.14%) ילדים יהודים עד גיל 13 ו 1638 (10.03%) נערות עד גיל 18, בוודאי היו יותר מ 500 נשים אשר טיפלו בילדים ובנערות הצעירות, דבר שהקשה עליהן לשאת בנטל העבודה המפרכת בה היו מחוייבות ברוונסבריק. עם זאת, בעוד החובות האמהיים הכבידו מאוד על נשים אלה. האחריות שהן חשו כלפי ילדיהן חיזקה גם את רצונן לשרוד. במקרים מעטים הידועים לנו של אבות ובנים צעירים בתנאי מחנה דומים, נראה כי קשרים הדדיים של טיפול ואחריות היו חזקים באותה מידה.

עלינו להתייחס גם להשפעה האפשרית של ההבדלים הפיזיולוגיים בין גברים לנשים ולהבדלים המסורתיים בחינוך לצניעות ולהופעה חיצונית, כמו גם ליכולת הסוהרים להשפיל ולגרום סבל לאסירים גברים ונשים. כמובן, העובדה כי בממוצע כח השרירים של נשים קטן מזה של גברים, גרמה לנטל מיוחד על הנשים האסירות. עם זאת, רוב הנשים האסירות היהודיות, יותר משיעור האסירות בקבוצות אחרות, הועסקו בעבודה פיזית מפרכת, כגון הובלת אדמה ואבנים, סלילת כבישים, פריקת רכבות ואניות ובכל מחלקות תעשיית הנשק והתחמושת – אפילו באלה שהזיקו ביותר לבריאות העוברים – כולל גם תיקון שדות תעופה צבאיים וחפירת תעלות נגד טנקים.

מחזור חודשי והריון הקשו ואף סיכנו את חיי הנשים. רובן שמחו כאשר הווסת שלהן פסקה. בעוד באשוויץ כמה נשים יהודיות הרות הומתו בגז ורבות איבדו את תינוקותיהן, במחנות העבודה החיצוניים של Sachsenhausen ובוכנוולד, נשים אשר התגלו כהרות הועברו חזרה לרוונסבריק. כתוצאה, כמעט כל התינוקות ורבות מהאמהות הטריות מתו.

העובדה כי נשים, במידה גדולה בהרבה מגברים, נתונות לסכנת תקיפה מינית ואונס, גרמה לנטל כבד לנשים האסירות הן בשבי והן בעת השחרור. לא הייתה זו רק הפגיעה הנפשית והגופנית, אלא גם הבושה של היותן קרבנות אונס, אשר גרמה ייסורים קשים לנשים אסירות.

אופן חינוכן של הנערות, בו הודגשה במיוחד הצניעות, הקל מאוד על ה SS להשפיל נשים, יותר מאשר גברים. כמעט בכל הביוגרפיות מצויינת אימת הצביטות והלגלוג של אנשי ה SS כאשר עמדו עירומות. חוסר הפרטיות והצורך לעשות את צרכיהן תחת עיניהם הלועגות של סוהריהן הפכו את חיי הנשים לקשים במיוחד.⁶⁵⁵

הבדל נוסף ייחודי למגדר הנו הדגש מיוחד על חזות חיצונית נאה וניקיון אישי בחינוכן הנורמאלי של הנערות. רבים מהגברים והבנים חשו מושפלים על ידי זה שגילחו את ראשיהם (גזיזת הזקנים והפיאות של גברים חרדים היוותה השפלות עבור גברים יהודים); עם זאת, בביוגרפיות רבות של נשים ניצולות מדווח כי איבוד השיער שלהן ושל חברותיהן היה חוויה טראומתית כאובדן זהות – אחיות לא יכלו לזהות זו את זו,⁶⁵⁶ ובמספר מקרים הדבר גרם למתקפת דכאון טוטאלי.⁶⁵⁷ עם זאת, ייתכן מאוד שחינוך הבנות שהדגיש את חשיבות הניקיון האישי הציל חיים רבים.

עלינו להתייחס גם להשפעה של הבדלים מסורתיים בחינוך הנערות והנערים, באשר לאסרטיביות ולעצמאות. ההבדלים בנסיון העבודה כבר צויינו ככאלה שלא היו משמעותיים ביותר בתנאי מחנה. ידיעת שפות, בעיקר גרמנית, אשר הייתה אולי מפותחת באופן שווה ואולי אפילו מפותחת יותר אצל נערות ונשים יהודיות מאשר בקרב נערים וגברים, לעתים תרמה בהבטחת מקום עבודה יותר נסבל. כישורי משרד נשיים לא עזרו לאסירות היהודיות ברוונסבריק מכיוון שבשונה מאושוויץ. ה SS לא התיר לאסירות יהודיות לעבוד באף לא אחד ממשרדי המחנה.⁶⁵⁸ עצמאות כלכלית חזקה קודמת לא יצרה כל הבדל, מכיוון שבהיכנסם למחנה, הן הגברים והן הנשים איבדו את ההזדמנות ליוזמה פיננסית (היו לכך יוצאי דופן נדירים). כישורי מסחר והמרה שהיו יעילים לשם הישרדות, היו ככל הנראה שכיחים הן בקרב הגברים האסירים היהודים והן בקרב הנשים. האסרטיביות הקודמת של גברים אסירים וזו של נשים אסירות, נשברה על ידי מכות תמידיות השפלה ואיום מוות, כמו גם על ידי הידרדרות פיזית וחולשה בשל רעב, חוסר שינה, לכלוך ומחלות.

באשר להבדלי מגדר אפשריים במה שנוגע לחברות בארגונים פוליטיים, בעיקר בתנועות נוער, יש בידינו מידע מועט ביותר. נערות צעירות יהודיות היו בהחלט חברות בכל תנועות הנוער הציוניות, כמו גם בארגוני שמאל לא-ציוניים. עובדה מעניינת היא, לעומת זאת, כי בעוד ידוע כי התקיימו וויכוחים אידיאולוגיים לוהטים בקרב אסירים גברים בגטו וורשה, אסירות רוונסבריק שלנו מספרות אודות יחסי חברות קרובים בין אלה שדגלו בהשקפות ציוניות ואלה שדגלו בהשקפות לא-ציוניות או שמאליות במסגרת משפחות המחנה שלהן, וכי נשים אלה נפרדו בידידות לאחר השחרור והלכו כל אחת בדרכה.⁶⁵⁹ כמו כן, איננו שומעים על היפרדותן של נשים על בסיס שמירה או אי-שמירה על כשרות.

לסיום, יש לדון בהבדלים יחודיים למגדר בפיתוח היכולת ליצור יחסים יציבים של עזרה דאגה ואחריות כלפי הצעירים יותר, החלשים, החולים והזקנים – בעיקר בתוך המשפחה. ליכולות אלה ציפו ברוב המשפחות היהודיות והן נדרשו יותר מנשים ומנערות מאשר מגברים ונערים. אני משערת כי ציפיות גבוהות יותר וכישורים מפותחים יותר אלה היוו את הבסיס לקיומן ועמידותן של קבוצות קטנות, שהיו ככל הנראה שכיחות הרבה יותר בקרב הנשים האסירות היהודיות של רוונסבריק מאשר בקרב הגברים האסירים היהודים, בתנאי מחנה דומים, ועובדה זו חיזקה במידת מה את סיכוייהן לשרוד.

חסידי התיאוריות הביו-פסיכולוגיות הפרוידיאניות אודות הבדלי מגדר בלתי נמנעים, טוענים כי, החל מינקות, הזכרים של המין האנושי מפגינים יכולת ונטייה לאוטונומיה, בעוד שהנקבות מפגינות יכולת ונטייה להיקשרות. פרוידיאנים רבים מנצלים טענה זו כהסבר וצידוק עיקרי לסטטוס הנמוך יותר של נשים בחברה. במבט כללי, מצאנו תמיכה לכך בסיפוריהן של הנשים היהודיות של רוונסבריק ויכולתן המדהימה ליצור ולקיים קבוצות קטנות (משפחות מחנה). אך האם משמעות העניין היא כי נשים ונערות אלה היו באופן הכרחי מסוגלות פחות לאטונומיה מאשר גברים? אם אוטונומיה משמעה חשיבה ופעולה עצמאית, התשובה כמובן שלילית, מכיוון שתפקודן של קבוצות קטנות אלה דרש מידה ניכרת של יוזמה, תושייה ופעילות אמיצה לפחות מצד החברות החזקות יותר. חוויית משפחות המחנה נראה כי בחיים האמיתיים, רעיון הסתירה בין היקשרות ואוטונומיה הינו טפשי.

לפי השקפתי, הנטייה והשכיחות הגדולות יותר של נשים יהודיות אשר היו אסירות מחנה ריכזו, ליצור קבוצות קטנות ויציבות, משמען אינו כי הן היו פחות מסוגלות לאוטונומיה מאשר גברים אסירים יהודים, או כי הן נועדו להיקשרת מלידה או מינקות. משמען הנו, אם כן, כי הבדל מגדרי זה בהתנהגות בחברה תחת תנאים קיצוניים של הבדלים בחינוך הנערות והנערים ברוב המשפחות היהודיות, בין אם מסורתיות ובין אם פחות או יותר “מתבוללות”. נערות, הרבה יותר מאשר נערים, חונכו למידה גדולה של אחריות, נאמנות ומוכנות להקרבה, ולתמיכה בכל בני משפחתן החלשים יותר.

מסקנות

מחקר זה מציג את האופי ההירואי של חווית הגיהינום של רוונסבריק וההישרדות בו. בלתי אפשרי לתאר את חוויותיהן של האסירות היהודיות של רוונסבריק בנפרד מחוויותיהן בבתי הכלא, בגטאות, במחנות מעצר במחנות אחרים בהם האסירות סבלו לפני שנשלחו לרוונסבריק, ובמחנות אליהם נשלחו מרוונסבריק כה רבות מהן. באופן כללי, אם כן, ההישרדות תחת תנאי גיהנום אלה לכל משך זמן שהוא הייתה גבורה. כמובן, כמה מהגיבורות וההגונות ביותר שילמו בחייהן עבור גבורתן ואחרות הוכרעו על ידי המחלות והסלקציות התמידיות למרות גבורתן; אחרות ניצלו בשל מקריות, החלטיות ותמיכה הדדית הירואית.

עלינו ללמוד הן מעומק השחיתות והאכזריות להן היו מסוגלים בני אנוש כגון סוהרי ה SS ועוזריהם, והן מיכולת הקרבנות לשמר את הגינותם וחמלתם תחת תנאים שליליים קיצוניים אלה. הנשים האסירות היריות של רוונסבריק חלקו את ייסוריהן עם אסירות לא-יהודיות רבות, אך, יחד עם הצועניות (סינטי ורומא) הן היו בתחתית היררכיית האסירות. השאלה איזה סוג של יהודיות הן היו – האם היו שומרות מצוות או חילוניות, מתבוללות או ציוניות – חשובה פחות מהעובדה כי נרדפו בשל היותו יהודיות. עם זאת, ההומאניזם של מורשתן היהודית והדרישה לתמוך בחלשים יותר מאשר בעצמן, אותם השריש החינוך היהודי בעיקר בקרב נערות, עזרו להן לעמוד בפני הזוועות של מצבן, וגם חיזקו את כבודן ואת האנושיות שלהן.

 

פרק 11. תרשימים    🔗

תרשים 1 התקופה הראשונה – ארצות מוצא

תרשים 2 התקופה הראשונה – קבוצות גיל

תרשים 3 התקופה השניה – ארצות מוצא

רשים 103**

תרשים 4 התקופה השניה – קבוצות גיל

תרשים 5 התקופה השלישית – קבוצות גיל

תרשים 6 התקופה השלישית – אזרחות רשמית

תרשים 7 התקופה השלישית – גורל

**תרשים 8 התקופה הרביעית – ארצות מוצא

תרשים 9 התקופה הרביעית – קבוצות גיל

תרשים 10 התקופה הרביעית – גורל

תרשים 11 התקופה החמישית – ארצות מוצא

תרשים 12 התקופה החמישית – קבוצות גיל

תרשים 13 הנשים היהודיות ברוונסבריק – ארצות מוצא

תרשים 14 הנשים היהודיות ברוונסבריק – חמש התקופות ארצות מוצא

תרשים 15 הנשים היהודיות ברוונסבריק חמש התקופות – גיל

תרשים 16 הנשים היהודיות ברוונסבריק חמש התקופות – גיל

תרשים 17 הנשים היהודיות ברוונסבריק חמש התקופות – גורל

 

12. ספרות אודות האסירות היהודיות של רוונסבריק    🔗

אוטוביוגרפיות באורך מלא שפורסמו    🔗

Bejerano Esther, geb. Löwy, Man nannte mich Krümel. Eine jüdische Jugend in den Zeiten der Verfolgung. Herausgegeben vom Auschwitz-Komitee in der Bundesrepublik e. V., Hamburg 1991.

Bernstein, Sara Tuvel, Thornton, Louise Loots, and Samuels, Marlene Bernstein, The Seamstress – a Memoir of Survival, Berkley, NY, 1999.

Birenbaum, Halina, Hope is the Last to Die – a Coming of Age Under Nazi Terror, NY, 1996 [first published (in Polish) 1967]

עברית: בירנבאום, הלינה, חיים כתקווה 1981

German: 1989, “Rückkehr einer Kind-Greisin aus Auschwitz”, in:

Dachauer Hefte Nr. 9, Dachau 1993.

Buchman, Salusia: Un livre pour mon fils, Productions Chanteclair, Paris, 1987.

Dagan, Batsheva, Gesegnet sei die Phantasie – verflucht sei sie! Überlebenszeugnisse, Metropol, Berlin 2005.

עברית: דגן, בת שבע, ביוגרפיה בשירה: ברוך הדמיון ארור הדמיון, 1997

Dotan, Vera (Miriam) and Moshe Dotan, Rising from Hell, Raanana, Docostory, 2005.

עברית: דותן, ורה (מרים) ומשה דותן, לקום מתוך התופת, דוקוסטורי, רעננה, 2005.

Fabius, Odette, Sonnenaufgang über der Hölle – von Paris in das KZ Ravensbrück Erinnerungen, [first published (in French) 1986], Berlin, 1997.

Ganor, Niza, Who Are You Anuschka?

עברית: גנור, ניצה, מי את, אנושקה?, עומר, שרה בץ.

in German, Wer bist du, Anuschka? C. H. Beck 2000.

Glas-Larsson, Margareta, I Want to Speak, Ariadne Press, CA, Jan. 1991.

Greenfield, Hanna, Von Kolin nach Jerusalem. Bruchstücke aus meinen Erinnerungen, Jerusalem/New York, 1993.

Grohs-Martin, Silvia, Silvie, NY, 2000.

Gyulai, Kato, Zwei Schwestern. Geschichte einer Deportation, written: Budapest, 1947, published: Freie Universität Berlin, 2000.

Heftler, Nadine, Si tu t’en sors…: Auschwitz, 1944–1945.

Découverte, Paris, 1992.

קלוש, מנחם, כנער במחנה הריכוז רוונסבריק (הדפסה פרטית).

Kallus, Menachem, Als Junge im KZ Ravensbrück Berlin, Metropol, 2005.

Kemeny, Esther, On the Shores of Darkness, Haller Company, USA, 2003.

Kopecky, Lilli, Im Schatten der Flammen (Sechs Vorlesungen über den Holocaust), Düsseldorf, 1992.

Kornreich-Gelissen, Rena, Renas Versprechen, Knesebeck-Verlag, München, 1996.

Kounio-Amariglio, Erika (Myriam), From Thessaloniki to Auschwitz and back, Thessaloniki, 1998.

Langley-Dános, Dr. Eva, Prison on Wheels – From Ravensbrück to Burgau, written: St. Ottilien, 1945, published: Canada, 2000.

Lundholm, Anja, Das Höllentor – Bericht einer Überlebenden, Reinbek bei Hamburg, (1988)1996; (not strictly autobiographical).

Morgenbesser, Walter, Cena Života (The Price of Life: The Memories of Walter Morgenbesser as written down by Ružena Kormošová in Slovak) Spišská Nová Ves 2007.

Nelken, Halina, And Yet I Am Here, Amherst, MA, 1999.

Pelz-Bergt, Jutta, Die ersten Jahre nach dem Holocaust, Berlin, 1997.

Schmidt-Fels, Lucia, Deportiert nach Ravensbrück. Bericht einer

Zeugin 1943–1945, Düsseldorf, 1981.

Shelley, Dr. Lore, ed., The Secretaries of Death, Shengold Publishers. Inc., NY, 1986, (mainly Auschwitz).

Shelley, Dr. Lore, ed., Auschwitz, The Nazi Civilization, Studies in the Shoah, Volume 1, University Press of America, USA 1992, (mainly Auschwitz).

Sherman, Judith H., Say the Name, A Survivor’s Tale in Prose and Poetry, University of New Mexico Press, Albuquerque, 2005.

Sommer-Lefkovits, Elisabeth, Ihr seid auch in dieser Hölle? Erinnerungen an die unheilvollen Zeiten 1944–1945, Zürich: Chronos Verlag, 1994.

Tichauer, Eva, J’étais le numéro 20832 à Auschwitz, Editions L’Harmattan, Paris, 1988.

Wajsbrot, Inka, Together and Alone Facing Terror,

ויסברוט, אינקה, יחד ובדד מול האימה, (תרגום מפולנית), תל אביב, 1992.

זכרונות קצרים שנערכו ופורסמו בידי אחרים    🔗

א. זכרונות קצרים שפורסמו על ידי קרל היינץ שוט:

Schütt, Karl Heinz, Ein vergessenes Lager? Über das Aussenlager Neustadt-Glewe des Frauen-KZ Ravensbrück, Schkeuditz, 1997; or in: Schütt, Karl Heinz, Ein Vergessenes Lager? (II), Schkeuditz, 1998:

Atlas-Solar, Edith, in: Schütt (1998), pp. 7–8.

Badour-Esrael, Liane, in: Schütt (1997), p. 34.

Berger (Maityn)-Weiss, Irene, in: Schütt (1997), p. 33.

Bindiger-Cige, Marta, in: Schütt (1998), pp. 9–10.

Buchman, Salusia, in: Schütt (1997), pp. 40–42.

Celogh-Segal, Fanny, in: Schütt (1997), pp. 34–35.

Czarna-Welcman, Ida, in: Schütt (1997), p. 35.

Fensterszab-Grinspan, Ida, in: Schütt (1997), p. 36.

Friedman-Olomucki, Halina, in: Schütt (1997), p. 46.

Geiger-Zimmermann, Lea, in: Schütt (1997), pp. 46–47.

Gelbard-Jisraeli, Shulamit, in: Schütt (1998), pp. 11–13.

Gelbgras-Ferstenberg, Lea, in: Schütt (1997), pp. 47–48.

Goldberg-Blumen, Regina, in: Schütt (1997), p. 37.

Goldring-Gold, Hanna, in: Schütt (1997), p. 38.

Gross-Koth, Gertrude, in: Schütt (1998), pp. 14–17.

Grünapfel-Meth, Rose, in: Schütt (1997), pp. 48–50.

Heinovits-Paskus, Regina, in: Schütt (1997), p. 51.

Ickovics-Lebowics, Etelka, in: Schütt (1998), pp. 18–20.

Jarzcun, Estera, in: Schütt (1998), p. 21.

K., Fela, in: Schütt (1997), pp. 51–53.

Karliner-Bulder, Edith, in: Schütt (1997), pp. 53–55.

Kotliarevsky-Korb, Caterine, in: Schütt (1997), pp. 38–39.

Kluger-Hajos, Irene, in: Schütt (1997), pp. 56–59.

Kornreich-Gelissen, Rena, in: Schütt (1997), pp. 60–61.

Landau-Bondy, Klara, in: Schütt (1997), pp. 62–64.

Lang-Müller, Lilli, in: Schütt (1997), pp. 65–67.

Libman-Weill, Ruth, in: Schütt (1998), pp. 21–22.

Liebermann-Shiber, Ella, in: Schütt (1997), p. 67.

Mankowska-Bruk, Selena, in: Schütt (1997), p. 69.

Neumann-Votavova, Eva, in: Schütt (1998), p

Pelz-Bergt, Jutta, in: Schütt (1997), pp. 73–78.

Piatkowska, Antonina, in: Schütt (1997), pp. 79–84.

Polak-Kupferschmidt, Anna S., in: Schütt (1997), pp. 85–87.

Rosenberg-Weber, Serena, in: Schütt (1997), pp. 88–90.

Rosenfeld-Vago, Lydia, in: Schütt (1997), pp. 91–107.

Saady-Tabb, Elvira, in: Schütt (1997), p. 109.

Schmelz, Margot, in: Schütt (1997), pp. 109–110.

Schwalb-Horn, Lea, in: Schütt (1997), pp. 113–114.

Schwalb-Kisch, Lea, in: Schütt (1997), pp. 114–115.

Schwalbova, Margita, Dr., in: Schütt (1998), pp. 22–24.

Schwartz-Fried, Elisabeth, in: Schütt (1998), pp. 25–27.

Svoboda-Kopecky, Lilli, in: Schütt (1997), pp. 118–121.

Telner-Baum, Salomea, in: Schütt (1997), pp. 122–125.

Treibich (Huppert), Christina (Rina), in: Schütt (1998), pp. 31–32.

Wynschenk-Lissing, Rebecca, in: Schütt (1997), pp. 130–131.

Zimmerspitz-Neumann, Eta, in: Schütt (1998), pp. 39–41.

ב. זכרונות קצרים שפורסמו על ידי לורה שלי:

Shelley, Lore, The Secretaries of Death, Shengold Publishers. Inc., NY, 1986:

Duschinsky, Lili, pp. 197–203.

Duschinsky - Rothova, Grete, pp. 224–232.

Friedman (war name Spandau), Elizabeth (Elfi), pp. 159–166.

Glueck, Renee, b. Vesely, pp. 70–73.

Grossman, Helene, b. Brody, pp. 184–196.

Grün Kellner, Else, pp. 85–56.

Grünwald Frenkel (Löwinger), Irene, pp. 211–223.

Hönig, Lily, b. Reiner, pp. 86–91.

Kopecky, Lilli, war name Sonnenfeld-Svoboda, pp. 233–247.

Kounio, Hella, b. Loewy, pp. 52–54.

Kounio Amariglio, Erika Myriam, pp. 42–51.

Majerczyk, Lili, b. Stark, pp. 144–147.

Markowitz, Herma, b. Hirschler, pp. 116–130.

Ostermann, Dagmar, b. Bock, pp. 170–183.

Paskus, Rivka, b. Heinovitz, pp. 204–210.

Pollak, Aurelia, b. Klein, pp. 150–158.

Rosenthal, Maryla, b. Obstfelt, pp. 148–149.

Schwarz, Irene, b. Anis, pp. 11–20.

Sender, Frieda, b. Adler, pp.78–80.

Shelley, Dr. Lore, b. Weinberg, pp. 92–104.

Spatz Susan Cernyak, b. Eckstein, pp. 107–115.

Steinberg (war name Lebensfeld), Regina, pp. 131–143.

Turteltaub, Elsa, b. Waldner, pp. 257–260.

Weiss, Berta, pp.74–76.

Weiss, Irene, b. Berger, pp. 55–69.

Shelley, Lore, Auschwitz, The Nazi Civilization, Studies in the Shoah, Volume 1, University Press of America, USA 1992:

Aloni, Ora, b. Borinski, pp. 179–192.

Atlas, Esther, b. Kassvan, pp. 102–114.

Bergt, Jutta, b. Pelz, pp. 201–212.

Grunstein, Katarina, b. Feldbauer, 229–240.

Heymann, Shoshana, b. Rosenthal, pp. 8–12.

Maliarova, Edith, pp. 62–72.

Moses, Rachel, b. Petzal Inge, pp. 192–201.

Müller, Irmgard, pp. 38–42.

Rosenhain (West), Anny, b. Neumann, pp. 34–37.

Rotstein, Helena, b. Gutman, pp. 14–18.

Sohlberg, Sophie, b. Löwenstein, pp. 164–177.

Soswinski, Herta, b. Mehl, pp. 125–144.

ג. זכרונות קצרים שפורסמו על ידי קארין ברגר ושות':

Karin Berger, Elisabeth Holzinger, Lotte Podgornik, Lisbeth N. Trallori, editors, Ich geb Dir einen Mantel, daß Du ihn noch in Freiheit tragen kannst: Widerstehen im KZ; Österreichische Frauen erzählen, Promedia, Vienna 1987:

Einberger, Eva, pp. 89–91.

Fritz, Mali, pp. 253–258.

Lehr, Antonie, p. 194–197.

Musik, Erna, 165–174.

S. Lotte, pp. 225–234.

Schindel, Gerti. pp. 282–284.

Soswinski, Herta, pp. 239–246.

Tencer, Ester, pp. 235–238.

ד. זכרונות קצרים שנערכו בידי אחרים:

Fuchs, Herta, b. Ligeti, “Camp Love with a capital L”, in: Lore Shelley, The Union Commando in Auschwitz. Studies in the Shoah, volume 13, UP of America, 1996, pp. 58–76, 354–357.

Kraskin, Rysia. “The Story of a Survivor”, in: Generation to Generation, compiled by Gillian Levy, 1996, Jewish Community in Victoria, British Columbia, Canada.

Litwin, Mina Miriam, Dr., published testimony, in: Gruber-Lieblich, Renate, “…und morgen war Krieg!” – Arado Flugzeugwerke GmbH Wittenberg 1936–1945, Wittenberg, 1995, pp. 78–88.

. Lyon, Gloria Hollander, in: “Die Odyssee einer ungarischen Judin”, in: Füllberg-Stolberg, Claus, ed., Frauen in Konzentrationslagern – Bergen-Belsen/Ravensbrück, Bremen, 1994, pp. 279–290

Menzer, Rosa, “Die rote Rosa von Striesen”, in: Jacobeit, Sigrid and Thoms-Heirich, Lieselotte, Kreuzweg Ravensbrück, Verlag für die Frau, Leipzig, 1987; pp. 125–137.

Rosenfeld-Vago, Lydia, “One year in The Black Hole of our Planet Earth – a personal narrative”, chapter 15, in: Ofer, Dalia and Weitzman, Leonore J., ed., Women in the Holocaust, NY, 1998, pp. 273–284.

Schwartz-Fried, Elisabeth, “I worked for Mengele”, in: Survivors' Chronicle, Vol. 4, issue 1, NY, Spring 1998.

Silbermann, Lotte, “In der SS-Kantine in Ravensbrück”, in: Frauen-KZ Ravensbrück-…und dennoch blühten Blumen - Dokumente, Berichte, Gedichte und Zeichnungen vom Lageralltag 1939–1945, Potsdam, 2000, pp. 52–55.

Sonntag, Lotte-Brainin, in: Lore Shelley, The Union Commando in Auschwitz. Studies in the Shoah, volume 13, UP of America, 1996, pp. 88–96, 361–364.

van de Montel, Louise (ed. Pflock, Andreas), “… der Zukunft optimistisch entgegensehen”, in: Frauen in Konzentrationslagern – Bergen-Belsen/Ravensbrück, Bremen, 1994, pp. 313–320.

ה. ביוגרפיות קצרות שפורסמו בלוחות שנה של אתר הזיכרון רוונסבריק:

- Frauen aus Ravensbrück 1995, Edition Hentrich, 1994: Benario-Prestes, Olga;

Kiss, Edith, b. Rott; Leichter, Marianne-Katharina (Käthe), b.Pick.

- Frauen-Konzentrationslager Ravensbrück, Kalender 2000, Berlin, 1999:

Bejerano, Esther, b.Loewy; Hazai, Rozsi, b. Traijar; Konrad, Irmgard, b. Adam;

Nikifora, Stella, b. Kugelman; Tettenborn, Elisabeth, b. Witzig; Timar, Eva.

מסמכים אוטוביוגרפיים וביוגרפיים    🔗

Benario-Prestes, Olga, “Brief an Dona Leocadia Prestes in Mexiko”, in: Schwarz, Helga und Szepansky, Gerda, ed., Frauen-KZ Ravensbrück-…und dennoch blühten Blumen – Dokumente, Berichte, Gedichte und Zeichnungen vom Lageralltag 1939–1945, Potsdam, 2000, pp. 63–65.

Eckler, Irene, Die Vormundschaftsakte 1935–1958, Horneburg Verlag, Germany, 1996.

Kugelmann, Stella, “Erinnerungen an das Lager”: [letter to Erika Buchmann (1963), letter to Antonina Niko forowa (1960)], in: Frauen-KZ Ravensbrück-…und dennoch blühten Blumen – Dokumente, Berichte, Gedichte und Zeichnungen vom Lageralltag 1939–1945, Potsdam, 2000, pp. 125–126.

Murr, Emma and Fiedler, Selma, letters and documents, collected in: Schramm, Reinhard, Ich will leben, Weißenfels, 1990.

ביוגרפיות שלא פורסמו    🔗

Katz, Rosa, born Goldberg, 1974 interview for Madison Historical Society, 63 pp.

Neumann, Irma, untitled and unpublished memoir, Berlin, Auschwitz, Ravensbrück, 1948.

Shragay, Mania, From Piotrkow to Ravensbrück (in Hebrew), 18.12.1997.

Teitelbaum, Margit, born Schwartz, Kurze Beschreibung der Erlebnisse in Auschwitz von Häftling 4826, Yad Vashem Archive 12414.

Vago, Lidia Rosenfeld, One year in the Black Hole of our Planet Earth,

.(.pp 119) 1995,ישראל,פתח-תקוה

ספרים כתובים על ידי אסירות רוונסבריק לא יהודיות המתארים את מצבן של אסירות יהודיות    🔗

Buber-Neumann, Margarete, Als Gefangene bei Stalin und Hitler, Under

:באנגלית.2002,Ullstein מהדורה אחרונה בגרמנית,1949, מהדורה אחרונה

Two Dictators, U.K., 1949, USA, 1950; London, Pimlico, 2008.

בגרמנית:,Buber-Neumann, Margarete, Milena, Kafkas Freundin,.Milena, U.K באנגלית:;1977,Langen Müller, München, בעברית, עם עובד 1996;1977

בובר-נוימן, מרגרטה, מילנה, תל אביב: עם עובד, תשנ"ו (1996).

Kiedrzynska, Wanda, Ravensbrück Frauenkonzentrationslager,

.(תרגום גרמני בארכיון רוונסבריק).Warsaw, 1961, 379 pp:בפולנית

Tillion, Germaine, Frauenkonzentrationslager Ravensbrück, Lüneburg 1998

Paris, 1973, 1988, 1997).: בצרפתית)

Winska, Ursula, Die Werte siegten – Erinnerungen an Ravensbrick in

בפולנית: Morskie, 1985.418 pp. (תרגום גרמני בארכיון רוונסבריק)

Maffre Castellani, Françoise, Femmes déportées – Histoires de résilience Edition des femmes – Antoinette Fouque, Paris 2005

מחקרים אודות האסירות היהודיות של רוונסבריק    🔗

Apel, Linde, Jüdische Frauen im Konzentrationslager Ravensbrück 1939–1945, Metropol Verlag, Berlin, 2003.

בובר אגסי, יהודית, " ‘משפחות המחנה’ של האסירות היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק",

ב-אסתר הרצוג, עורכת, נשים ומשפחה בשואה, 2008, ע"ע 95–112.

Gisela Bock, (Hg.), Genozid und Geschlecht: Jüdische Frauen im nationalsozialistischen Lagersystem. Frankfurt/M and New York: Campus, 2005.

Erpel, Simone, “Ravensbrücker Todesmärsche 1945”, in: Röhr, Werner and Berlekamp, Brigitte (ed.), Bulletin für Faschismus - und Weltkriegsforschung, Beiheft 1, Edition Organon, Berlin, 2001.

Dublon-Knebel, Irith (Hebrew):

דובלון-קנבל אירית, “מווסטרבורק לרוונסבריק – סיפורה של קבוצת משפחות”, ב-אסתר הרצוג, עורכת, נשים ומשפחה בשואה, 2008, ע"ע 65–94.

Dublon-Knebel, Irith (ed.), Schnittpunkt des Holocaust: Jüdische Frauen und Kinder im Konzentrationslager Ravensbrück. Metropol Verlag, Berlin, 2009.

באנגלית:

A Holocaust Crossroads: Jewish Women and Children in Ravensbrück. Vallentine Mitchell, 2010.

Kittel, Sabine, “Places for the Displaced”: Biographische Bewältigungsmuster von weiblichen iüdischen Konzentrationslager-Überlebenden in den USA. Hildesheim: Georg Olms Verlag – Weidmannsche Verlagsbuchhandlung, 2006.

Massariello Merzagora, Giovanna and Massariello, Paolo, La Lista delle donne di Ravensbrück: 600 nomi per ricordare, Bollentino della Societa Latteraria, 9^bis, Verona, December 1945, pp. 31–54.

Massariello Merzagora, Giovanna, Ecologia della memoria: la conservazione dei lager sul territorio della Germania, ibid, pp. 59–65.

Saidel, Rochelle G., The Jewish Women of Ravensbrück Concentration Camp, The University of Wisconsin Press, Madison Wisconsin, 2004.

סיידל רושל ג., הנשים היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק, יד-ושם, ירושלים, 2008. (תרגם מאנגלית: אברי פישר, בשיתוף בית לוחמי הגטאות).

• – “אסירות פוליטיות יהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק”, ב-אסתר הרצוג, עורכת, נשים ומשפחה בשואה, 2008 ע"ע 157–182.

Seidel, Irmgard, “Jüdinnen in den Aussenkommandos des Konzentrationslagers Buchenwald”, paper for international conference “Genocide and Gender”, FU Berlin, October 2003

Schindler-Saefkow, Bärbel, “Todestransporte aus Ravensbrück”, and “Ein Gedenkbuch für die Opfer von Ravensbrück”, Buleltin für Faschismus und Weltkrieg Forschung, ed. Werner Röhr und Brigitte Berlekamp, Beiheft 1, Edition Organon, Berlin, 2001, pp. 123–145 and 169–192.

- Gedenkbuch für die Opfer des Konzentrationslager Ravensbrück 1939–1945, Metropol, Berlin, 2005

Walz, Loretta, “Und dann kommst du dahin an einem schönen Sommertag” Die Frauen von Ravensbrück, Kunstmann, München, 2005.

 

13. רשימות הראיונות    🔗

טבלה 13.1 מכילה את כל (130) הראיונות עם ניצולים, כולל ראיונות שהוקלטו ותועדו על ידי צוות המחקר; ראיונות טלפוניים מוקלטים על ידי J.B.A; ראיונות שנערכו בשוודיה ובבלגיה זמן קצר לאחר המלחמה – אשר תועדו ותורגמו; ראיונות בהתכתבות ובטלפון על ידי J.B.A

>
>

* ראיונות עם יהודיות פולניות ניצולות רוונסבריק אשר נערכו בשוודיה לאחר המלחמה, על ידי ה- Polish Institute of Sources (לונד); כולם תורגמו לאנגלית ב 1998–99 על ידי מתנדבת ספרית וינר, גב' ונדה ווסרמן.

[19 ראיונות נוספים, בעיקר עם ניצולות בארה"ב, נערכו על ידי Sabine Kittel.]

 

14. נספחים    🔗

רשימת המחנות והגטאות העיקריים מהם הגיעו האסירות היהודיות של רוונסבריק    🔗

התקופה הראשונה: 1939 עד סוף ינואר 1942

ממחנה הנשים Lichtenburg ומבתי סוהר משטרתיים בכל רחבי גרמניה, אוסטריה וצ’כוסלובקיה.

התקופה השנייה: פברואר 1942 עד סוף פברואר 1943

מבתי סוהר משטרתיים בכל רחבי גרמניה, מאוסטריה וצ’כוסלובקיה, כמו גם מוורשה. האסירות הראשונות הגיעו מ“מחנה הנוער” Uckermark.

התקופה השלישית: מרץ 1943 עד סוף יולי 1944

ממחנה אסירי מלחמה ברוסיה הסובייטית; מאושוויץ; ממחנה המעצר Malines בקרבת בריסל; מפריס; מ Compiègne; ממחנה המעצר Westerbork (ארצות השפלה); מוורשה, מלובלין, מקרקוב ומביאליסטוק בפולין; ומבתי סוהר משטרתיים בברלין ובלייפציג.

התקופה הרביעית: אוגוסט 1944 עד סוף דצמבר 1944

מוורונה, מטריאסט ומבולצאנו באיטליה; מטולוז ומפריס בצרפת; בטרנספורטים גדולים רבים מאושוויץ; מהגטאות Czestochowa, מלודז' ומ Piotrkow בפולין; ישירות מהונגריה (בודפשט או דרך Gomarom); ישירות מסלובקיה (מ Sered או Presow); מ Agram בקרואטיה; וממחנה Frankfurt/Walldorf (מחנה חיצוני של Natzweiler).

התקופה החמישית: ינואר 1945 עד סוף אפריל 1945

נמשכו הטרנספורטים הישירים מסלובקיה, מצרפת ומאיטליה, אך המספר המכריע של האסירים הגיע מפירוק המחנות אושוויץ – Gleiwitz, ב Auschwitz Todesmarch. מספרים קטנים יותר הגיעו מפירוק מחנות העבודה Graslitz,Gundelsdorf ו Krupp-Neukölln. אסירות רבות שבו ממחנות העבודה החיצוניים אשר אליהם נשלחו לפני כן.

רשימת המחנות העיקריים אליהם נשלחו האסירות היהודיות של רוונסבריק    🔗

התקופה הראשונה: 1939 עד סוף ינואר 1942

כמעט כולן נשלחו לתא הגז בבית החולים Bernburg לחולי נפש. כמה נשלחו מאוחר יותר לאושוויץ יחד עם האסירות היהודיות של התקופה השנייה.

התקופה השנייה: פברואר 1942 עד סוף פברואר 1943

כמעט כולן נשלחו לאושוויץ באוקטובר 1942.

התקופה השלישית: מרץ 1943 עד סוף יולי 1944

כמה מן האסירות המבוגרות נשלחו לאושוויץ. ב 1945, פונתה קבוצה לתורכיה דרך שוודיה וקבוצה אחרת נשלחה לברגן-בלזן.

התקופה הרביעית: אוגוסט 1944 עד סוף דצמבר 1944

החל הטרנספר השיטתי של אסירות רוונסבריק אל מחנות העבודה החיצוניים של בוכנוולד, Sachsenhausen ורוונסבריק עצמו: Altenburg, Schönholz, Neustadt שליד,Spandau Mühlhausen (Thüringen), Coburg, Rechlin-Retzow, Barth, Wittenberg, Lippstadt, Genshagen, Malchow ו Beendorf.

התקופה החמישית: ינואר 1945 עד סוף אפריל 1945

נערכו העברות אל המחנות החיצוניים הבאים: Neustadt-Glewe, Malchow, Hasag-Leipzig Venusberg Burgau Meuselwitz Penig (מ (Malchow, Wöbbelin, Leitmeritz ו Königs Wusterhausen וכמו כן לטרזינשטט. לבסוף, מספר גדול של אסירות הועברו למחנות המוות ברגן-בלזן ו Mauthausen.

 

מפות    🔗

מקומות שמהם באו

מחנות שאליהם נשלחו

מפת מחנה ריכוז הנשים רוונסבריק

צילום מחנה ריכוז הנשים רוונסבריק