רקע
שלמה לויזון
מליצת ישורון: כולל למודי המליצה העברית מבוארים במשלים רבים ממליצות ספרי הקודש

 

הקדמה    🔗

ספרי הקודש אשר נשארו בידינו לנחלה מאת הנביאים ואנשי הרוח אשר הופיעו בימי קדם בין עמנו על אדמת קודש, כוללים מלבד תורת מורשתנו וספורי הקורות אשר הקרה ה' כפי גזרת חכמתו הנשגבה לאבותינו בימות עולם, גם מליצות רבות ושונות: חזיונות נחומים אשר חזו לנו בחירי עליון, לעתים רחקות ולמועד אחרית הזמנים; שירים מביעים תהלת ה' אשר תגיל עליהם רוח אנוש ברעד קדשה, ולב אדם תמוג מהמה בחרדת עליצותה; ספרי מוסר נוזלים כטל, אשר ישרישו בנפש זרעי צדק ומישרים, ונטעי נעמנים בקרבה ישגשגו. חקי חיים מוצאי פי החכמה, המאשרים את האדם אשר יכין פעמיו באורת מצותם, והשומרים מפח יקוש את רגלי שמוריהם. הכל ערוך בהדר מליצות נעימות וחמדת משלים נשגבים עד למאוד, אשר חכמי העמים הגידו תפארתם ולא כחדו כי מבחר מעשי עט משורריהם לא ידמו אליהם; כי מי בארץ יערוך אל יקירי אל, אשר רוח ה' הגה בלשונם, ונשמת שדי היא הנעימה אמרות פיהם?

והנה מבלעדי דעת למודי המליצה ומשפטיה, אשר ימשלו בשפתי כל מדבר נעימות, לא יכון לטעום היטב את מנעמי כל ספר מליצי ולהבין עד תכלית יופי אמריו; ואיככה יבחנו בני עמנו אשר לרבים מהמה נעלמו הלמודים היקרים האלה, את נועם ספרי קדשנו העמוקים מאוד? איככה יעלו אל היכל העונג העומד בראש מרומי הרים, בטרם ידעו את מסלותיו הרמות אשר בצדק תהלוכותיהן יגיעו אליו שוחרי עֵדֶן? –

לזאת יעצתני נפשי לגשת אל המלאכה הזאת, למען סול דרך אל כל החפצים להתענג עונג אמתי במליצות ספרי הקודש, כי אערוך לפניהם את למודי המליצה העברית מבוארים במשלים שונים הנעתקים מאת הספרים הנזכרים. והנה בארתי לפעמים גם את המשלים האלה באור נרחב על פי חכמת המליצה, למען הראות רוב היופי הנסתר בהמה; כי מליצות ספרי קדשנו הן הנה כאבני חפץ אשר אך בבחינה רבה יגלה חן אמתת יקרתם. ולפעמים דמיתי יחד שני ציורי מליצה הבאים על ענין אחד בספרי הקודש; שקלתי את חין ערכם במאזני הבחינה אחרי אשר שמתי לפלס חקי המליצה ומשפטיה למשקלת, למען הראות למי משניהם היתרון. ואתם בחורי ישראל! השוקדים על דלתות החכמה, אם תהנו בספר הזה ותדרשו מעליו את יקרת למודיו, אז תמצאו נועם בתורת ה' ובדברי קדושיו.

ווין, ראש חדש ניסן תקע“ה לפ”ק.

שלמה לעוויזאהן


לכבוד

אלופי ומידעי

הגביר היקר החכם השלם

כ“ה ליב הארצפֿעלד נ”י

ק' ק' צענזאר בעיר ווין

מנחת ידידות היא מזכרת אהבה מאתי המחבר



 

המליצה מדברת בספור מעלותיה ותהלותיה    🔗

בְּצַוֹּת אֵל אֶל תֹּהוּ

הֱוֵא אָרֶץ וְלַבֹּהוּ אָמַר וַיְהִי

תֵּכֵל פָּקַד עֲלֵי יוֹפִי הַמְּשַׂחֵק

מֵעוֹלָם לִפְנֵי מְכוֹן כִּסְאוֹ לָּתֵת

אֶת חֶמְדַּת שַׁעֲשׁוּעָיו עֲלֵי אֲדָמוֹת – אָז

בִּירַקְרַק עֵשֶׂב כָּסוּ נָאוֹת שָׂדָי

וְעַל רִגְבֵי כָּל אָחוּ רֻפַּד יְצוּעַ

דֶּשֶׁא כָּל עַנְפֵי כָּל עֵץ מִפֶּרַח

נָעִים מָלֵאוּ וּמֵעֲפַר אֲדָמָה

הִתְיַלְּדוּ נִצָּנֵי חֶמֶד לַעֲטוֹת

אַרְגָּמָן צֻוְּתָה הַשּׁוֹשַׁנָּה וְעַל

חֲבַצֶּלֶת נִפְקָדָה לְהַלְבִּין כַּחֲלֵב

שָׁדָיִם כְּמַרְאֵה לֶהָבֶת הִבְרִיק

הָעֵנָב עֲלֵי גֶפֶן

אַדָּרֶת וְנֹגַהּ כֶּתֶם כִּסָּה אֶת

שְׂדֵי תְרוּמוֹת. גַּם בְּבֶטֶן אֶרֶץ בְּמַאֲפֵל

צַלְמָוֶת רִגְבֵי חוֹל לְזָהָב נֶחְמָד

דָּבָקוּ וּמִצְּרֹרוֹת הֶעָפָר

נוֹצַק יְקַר הַכָּסֶף שָׂם מִכִּלְיוֹת

רֶפֶשׁ יָצָא אוֹדֶם

נְחֻשָּׁה וְאֶל אַבְנֵי אוֹפֶל קַרְנֵי אוֹר

נִתָּנוּ כְּזוֹהַר כּוֹכְבֵי רָקִיעַ

הִזְהִיר יָשְׁפֵה וָלֶשֶׁם וּכְיִפְעַת

חַכְלִילוּת הַשַּׁחַר

הֶאְדִּים הַשּׁוֹהַם כְּעֶצֶם שָׁמַיִם

בְּיוֹם צַח נִגְלָה הַסַּפִּיר וּכְחֶמְדַּת

לוֹבֶן הַשֶּׁלֶג הִלְבִּין הַבְּדוֹלַח.

גַּם אֶל בַּעֲלֵי נָפֶשׁ מְנַת תִּפְאָרָה

נִתָּנָה בִּגְאוֹן קְרָנַיִם צְבָאֵי

הָרִים הִתְפָּאֵרוּ וִיקַר צְבָעִים

עָטוּ זוֹחֲלֵי אָרֶץ חֶמְדַּת תּוֹאַר

הָנְחְלָה לַנָּשֶׁר וְאֶל זְבוּבֵי מָוֶת

כַּנְפֵי זָהָב נֶחֱלָקוּ תִּפְאֶרֶת

גַּאֲוָה עֲלֵי סוּס גִּבּוֹר

הוּצָקָה וּבַהֲדַר אֶבְרָה וְנוֹצָה

בְּנוֹת הַיַעֲנָה הִתְעַלָּסוּ מַעֲטֵה

צָחַר עָטְפוּ טְלָאֵי שָׂדָי וְעַל פְּנֵי

יוֹנִים הֹמוֹת רוּחַ חֵן נִשְׁפָּכָה

גַּם נָמֵר הָאַכְזָרִי לָבַשׁ אֶת

יְפִי עוֹרֵהוּ וְעַל אֲרִי טוֹרֵף טָרֶף

הוֹפִיעַ הוֹד נוֹרָא.


וּלְךָ בְּחִיר שַׁדַּי חוֹתַם כָּל חֶמֶד

וּמָלֵא חֵן לְךָ הָאָדָם נִתַּן

הַיִתְרוֹן יָפְיָפִיתָ מֵרִבְבוֹת

יְצוּרֵי הָאָרֶץ וְכַמֶּלֶךְ בַּהֲדַר

גְּאֹנוֹ תִּתְהַלֵּךְ בֵּין הוֹלְכֵי אֲדָמָה.

לְךָ אַדֶּרֶת הַקּוֹמָה וְאַף צַחוּת

עוֹר הַגְּוִיָּה נִתְּנָה הַתִּפְאָרָה

בִּמְרוֹמֵי מִצְחֶךָ וְחֵן וָנוֹעַם

בְּשֶׁפֶל פָּנֶיךָ יֵשֵׁבוּ מִבֵּין

שׁוֹשַׁנֵּי שְׂפָתֶיךָ תִּטּוֹף חֶמְדַּת

הַדִּבֵּר וְרִשְׁפֵּי הָאַהֲבָה גַּם בְּרַק

רוּחַ חֲנִינָה מִטּוֹהַר עֵינֶיךָ

יְנוֹצֵצוּ גִּיל בִּלְבָבְךָ כִּי יָרוֹן

עֲלֵי פִּתְחֵי פִיךָ חֵן צְחוֹק יְשַׁלֵּחַ

גַּם מֵהֶמְיַת שְׂמָחוֹת כִּי תְּסָעַרְנָה

בִּקְרָבֶיךָ נִטְפֵי פְנִינִים מִבֵּין

עַפְעַפֶּיךָ יִזָּלוּ – וְעַל כָּל הוֹד

גְּוִיָּה גָּדְלָה תִּפְאֶרֶת נַפְשֶׁךָ

וְיִקְרַת הֲדַר רוּחֶךָ עַל כָּל חֶמְדַּת

הַבָּשָׂר גָּבָרָה.


וְאֵלֵי בַּת יוֹפִי (שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה)

אָז אֱלוֹהַּ מִמַּעַל

קָרָא וּבְאָזְנָי אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת

נָתַן אִמְרוֹתֵיהוּ: "הֵן תִּפְאֶרֶת

כָּל חֶמְדָּה בָאָרֶץ

נָתָתִּי וּכְמַלְאַךְ אֵל יִתְהַלֵּךְ

אָדָם בֵּין פְּאֵר אֲדָמוֹת

רְדִי גַם אַתְּ אָרְצָה כִּי תְהִי אֶל בֶּן אֱנוֹשׁ

לִמְשַׁעְשָׁעַת וְאַף שַׁלֶּטֶת אֲשִׁיתֵךְ

עַל מְזִמּוֹת רוּחוֹ. מוֹשֵׁל שַׂמְתִּיהוּ

עַל כָּל יְצוּרֵי אָרֶץ מוֹשֶׁלֶת תְּהִי

אַתְּ עָלֵיהוּ וְעַל כָּל דּוֹרוֹתֵיהוּ."


וּמֵאָז וְעַד עַתָּה

אֲנִי בִּמְתֵי חֶלֶד שׂוֹרָרֶת וְאֵין קֵץ

לְעוֹז מֶמְשַׁלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אֲנִי

אָעִיר הֲמוֹן תְּשׁוּקוֹת בְּלִבּוֹת בְּנֵי אֱנוֹשׁ וְאַף

רִגְשַׁת שְׁאוֹן רוּחָמוֹ אֲנִי אַשְׁקִיטָה

אֲנִי אָחִישָׁה מִצְעֲדֵי גֶבֶר לִפְעוֹל

גְּדֹלוֹת וְאַף אֲנִי אֶהֱפוֹךְ

זְמָמֵי אִישׁ מֵהָפִיק נוֹרָאוֹת כִּי

מִי יַעֲמוֹד נֶגֶד נוֹעַם אִמְרוֹתַי?

וְנֶגֶד צוּף דִּבְרוֹתַי

מִי זֶה יָקוּם כִּי אַבִּיעָה? – כְּזִרְמֵי

מַיִם כַּבִּירִים הַפּוֹרְצִים מִבֵּין

רֶחֶם הַרְרֵי אֵל יִשְׁטוֹפוּ שָׁטוֹף

וְעָבוֹּר בְּרַעַשׁ הֲמוֹן דָּכְיֵיהֶם וּמִי

יַעֲמוֹד נֶגֶד גְאוֹן עֻזָּם? וּבֵין שְׁאוֹן

הֶמְיַת גַּלֵּיהֶם מִי זֶה יַרְגִּיעַ?


אֲנִי אֶהֱפוֹךְ לֵב אַכְזָרִי וְאָעִירָה

רוּחַ חֲנִינָה בְּקִרְבּוֹ – נֶפֶשׁ נְחֻשָּׁה

בַּל תֵּמָס מִדִּמְעוֹת עֲשׁוּקִים מֵעוֹז

לַהֲבוֹתַי תְהִי לְמָיִם וְכִכְפוֹר בּוֹקֶר

מִנִּי חוֹם צַח תִּזַּל מִלַּפִּידֵי

אִמְרוֹתַי – לֵב יָצוּק כָּאָבֶן לֹא

יַעֲלֶה בוֹ צֶמַח צְדָקָה אֲנִי אֶשְׁלַח

דִּבְרוֹתַי וְאַמְסֶנּוּ וְאֶטַּע נִטְעֵי

אַהֲבָה בְּקִרְבּוֹ – כְּשֶׁמֶשׁ הַמְּשַׁלַּחַת

נִיצוֹצֶיהָ בְּמַּעֲטֵה

קָרַח הַמְּכַסֶּה פְנֵי אֲדָמָה תַּזֵּל

כַּדּוֹנָג אַבְנֵי מַיִם הַמְּדֻבָּקִים

בְּקָרָה וּמֵרִגְבֵי עָפָר תּוֹצִיא

מֶגֶד תְּנוּבוֹת יִשְׂמְחוּ

בָּהֵן בְּנֵי תֵבֵל וְאַף יִתְעַנָּגוּ.


אֲנִי אַלְהִיב זִיקֵי תִגְבּוֹרֶת בְּנֶפֶשׁ

חַלָּשׁ וְרִשְׁפֵּי אִשִּׁי

הַחוֹדְרִים בְּרַכֵּי לֵבָב כָּל מוֹרֶךְ

וָפַחַד מֵהֵמָּה

יַצְמִיתוּ – מִלַּהֲבוֹת דִּבְרוֹתַי לֵב

אֱנוֹשׁ כִּי יֵחָם לָצֵאת לִקְרַאת נָשֶׁק

יַחֲשׁוֹב לְתֶבֶן חִצִּים וּכְלֵי מָוֶת

וְכְעָלֶה נִדָּף יִהְיוּ לוֹ מַפָּץ

וּכְלִי זָעַם – מִמּוֹקְדֵי אִמְרוֹתַי

תְּשׁוּקַת הַקְּרָב כִּי תּוּקַד בִּלְבַב אִישׁ

הָלוֹךְ וְאַף נַגֵּן יִתְהַלֵּךְ בֵּין שְׂדוֹת

הַהֶרֶג וּבֵין שְׁאוֹן

הֶמְיַת הַנִּלְחָמִים לִבּוֹ יִמְצָא

מָנוֹחַ קֹל עֻגָּב יְהִי לוֹ רַעַשׁ

כִּידוֹן וּמֵחֲמַת בְּנֵי אַשְׁפָּה מְעוֹפְפִים

עַל כַּנְפֵי מָוֶת לֹא יִרְגַּז לִבּוֹ –

כְּהַר אֵיתָן הַמָּצוּק בְּבֶטֶן אָרֶץ

וְרֹאשׁוֹ עַד מִשְׁכְּנוֹת עֲנָנִים יַגִּיעַ

יִבֶז לְקֹל רַעַם הַהֹמֶה בְּעָבֵי

גָפְרִית וְזִיקֵי בָרָק בְּנֵי עֲנָנָה הֲרַת

אֵשׁ בַּל יַרְגִּיזוּהוּ וּכְסֶלַע בְּלֵב

יַמִּים נָטוּעַ עַל פְּנֵי תְהֹמוֹת לֹא

יִירָא מִשְּׁאוֹן סוּפָה וָסָעַר כִּי

יַכּוּ בְּעֶבְרָתָם הֲמוֹן

גַלִּים וּמֵהֶמְיַת מִשְׁבְּרֵי הַיָּם

הַשּׁוֹטְפִים בַּחֲמַת אַף עַל רֹאשׁוֹ לֹא

יַשִּׂיגֵהוּ פָחַד.


אֲנִי אַכְחִיד שִׂנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ

וּמִדִּבְרוֹתַי אוֹיֵב אֶל אוֹיֵב

כִּתְאוֹמֵי בֶטֶן יִשָּׁקוּ – לְדָם כִּי

תִצְמָא נֶפֶשׁ צוֹרָרֶת וְיָדֶיהָ

לִכְלֵי רֶצַח כִּי שִׁלֵּחָה אֲנִי חֵץ

נָקָם אַפִיל מִכַּף זְדוֹנָהּ וּכְלִי

זָעַם מִבֵּין אֶצְבְּעוֹת עֶבְרָתָהּ אֲנִי

אַאֲבִידָה – אֵיבַת מְדָנִים כִּי תֶהֱמֶה

בְּנֶפֶשׁ נֶעְכָּרֶת וּבְקֶרֶב רוּחַ

קַנּוֹא כִּי תְצַו: הַשְׁמֵד! אֲנִי אֲגָרְשֶׁנָּה

מִלֵּב מֶמְשַׁלְתָּה וּמֵאִמְרוֹתַי

רַעֲיוֹן אֶל רַעֲיוֹן יַבִּיעַ: אֱהָבָה! –

כְּרַעַם מַחֲרִיד שָׁאוֹג

כִּי יִשְׁאַג עֲלֵי אָרֶץ

בְּרוֹגֶז שָׁמָיִם וְהֶגֶה נוֹרָא כִּי

יְשַׁלֵּחַ מִבֵּין סִתְרֵי חָשְׁכּוֹ עַל

הֲמוֹן לְאֻמִּים רֶגַע בְּשׂוּם אֱלוֹהַּ עָלָיו

יֵאָפֵס אֶת עַנְנֵי

אֲפֵילָתוֹ וְנוֹעַם שֶׁקֶט צַח נִשְׁקָף

מִבֵּין זוֹהַר מְרוֹמִים

אַף הוֹד אוֹר מוֹפִיעַ

וְחֵן טוֹהַר שַׁחַק מִקְּצֵה שָׁמַיִם

וְעַד קְצֵהֶם יִשָּׁקוּ.


אֲנִי אַרְנִין אֶת לֵב אָנוּשׁ מֵחִצֵי

שַׁדַּי וְנֶפֶשׁ שְׂבֵעָה מְרֹרוֹת מִכּוֹס

חֲמַת עֶלְיוֹן עַל נוֹפֶת תַּנְּחוּמוֹתָי

תִּתְעַנָּג – נִחוּמֵי שִׁירוֹתָי כִּי

אָשִׁיר עֲלֵי נֶפֶשׁ נְכֵאָה יַעַצְרוּ

כְּעֵינוֹת דִּמְעוֹתֶיהָ וְיִיבָשׁוּ וְאַף

הֶמְיַת אַנְחוֹתֶיהָ

לִדְמָמָה יָקִימוּ – מִקֹּל רִנַּת

זִמְרוֹתַי כִּי תַעֲבוֹרְנָה עַל לֵב אֱנוֹשׁ

דַּכָּא תְּחִי מַהֵר רוּחוֹ וְעֶשְׁתְּנוֹתָיו

מַהֵר תִּצְהַלְנָה וְתַחַת מְרִי עֶצֶב

יִלְבַּשׁ שְׂמָחוֹת – כֵּן מִנִּזְלֵי שְׁחָקִים

עֵץ יָבֵשׁ יַפְרִיחַ

וּמִמְּטַר שָׁמַיִם יִשְׂגֶא הֹדוֹ

בִּימֵי שֵׂיבָה מַהֵר תִּתְעַנָּג כָּל

עַיִן עַל יְפִי פִּרְיֵהוּ וְצֵל עֲנָפָיו

מַהֵר אֶת נֶפֶשׁ עֲיֵפָה יְשַׂמֵּחַ.


וּבְכָל אַפְסֵי תֵבֵל

אֲנִי שׁוֹכֶנֶת וּמוֹשָׁבִי מִקְּצֵה

אֶרֶץ וְעַד קָצֶהָ.

עַל הַרְרֵי שֶׁלֶג אֶשְׁכּוֹנָה בְּפַאֲתֵי

צָפוֹן וּבֵין הֶמְיַת יְלֵל סְעָרוֹת שָׁם

תֶּהֱמֶינָה זִמְרוֹתָי. בְּתוֹךְ עַפְרוֹת אֵשׁ

אֶתְהַלֵּכָה בְאַרְצוֹת

תֵּימָן וְכַשֶּׁמֶשׁ תַּזֵּל לֶהָבוֹת

שָׁם אַזִּיל שִׁירוֹתָי. אֲרַחֵפָה עַל

מוֹצָאֵי הַבּוֹקֶר בְּקַצְוֵי קָדִים

וּבְקֹל כִּנּוֹרִי שָׁמָּה אָעִירָה

שָׁחַר. אָלִינָה בְּאַחֲרִית יָם עַל רֹאשׁ

הָרֵי נָשֶׁף וּבְקֹל רִנָּתִי שָׁם

אֶקְרָא אִישׁוֹן לַיְלָה

מִתּוֹךְ חַדְרֵי אוֹפֶל. עַל פְּנֵי מְצוּלָה

אֶתְנוֹדְדָה אֶת יוֹרְדֵי

אֳנִיּוֹת הַנִּשָּׂאִים עַל אֶבְרַת

רוּחַ מִקְּצֵה יַמִּים

וְעַד קְצֵיהֶם אַף הוֹלְכֵי

צִיוֹת בַּל אֶעֱזוֹבָה כִּי יֶאֶרְכוּ

יְמֵיהֶם בֵּין נִבְכֵי אֶרֶץ נוֹרָאָה.

בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת קָרֶת

אַטִּיפָה אִמְרוֹתַי וּבֵין סַלְעֵי

שֶׁקֶט וְהָרֵי מְנוּחוֹת אֲדוֹבֵב שִׂפְתֵי

אֱנוֹשׁ בּוֹדֵד. בְּצֵל עַנְפֵי יַעַר וְסֵתֶר

חוֹרֶשׁ מֵצַל מְאַהֲבַי אַחֲרַי יִדְרְשׁוּ

כִּי יִמְצָאוּנְנִי וּבֵין נְאוֹת פֶּרַח

וּמִצְהֲלוֹת שְׂדוֹת שׁוֹשַׁנִים אֶשְׁפּוֹךְ אֶת

רוּחִי עֲלֵי בְחִירָי. לִי

יִמְתְּקוּ גְדוֹת נַחַל שׁוֹטֵף וּמִקֹּל

הֶמְיַת מַיִם כַּבִּירִים יֵעוֹר קֹל

תִּפְאַרְתִּי אַף עַל עַנְוַת מֵי מְנוּחוֹת

אֶשְׂמְחָה וְעַל שְׂפַת נָהָר שָׁלוֹם אֶטַּע

יְקַר אָהֳלֵי. הֵן אֶשְׁקְדָה עֲלֵי חֲצַר קְבָרוֹת

וְעַל שִׂפְתֵי אֵם שַׁכּוּלָה שָׁם אֶשָּׂא

נֶהִי אַף אֶרְבְּצָה בֵּין מִשְׁפְּתֵי רוֹעִים

כִּי אֲזַמֵּרָה שָׁמָּה

אֶת מַנְעַמֵּי אַהֲבָה.

אֲנִי אֵצְאָה אֶת מוֹשֵׁךְ הַזָּרַע אֶל

תַּלְמֵי שָׂדָי וְאַף אָבוֹא אֶת אֲלֻמּוֹת

קְצִירֵהוּ הַבָּיְתָה. לְרַגְלֵי נוֹטֵעַ

הַגָּפֶן אֶעֱלֶה עַל מְרוֹמֵי כָרֶם

וְלִפְנֵי בּוֹצֵר שָׂמֵחַ אָשׁוּבָה

אֶל מְלוֹן כְּפָרִים. לִי יִקְרָאוּ יוֹשְׁבֵי

מִשְׁתֶּה הַשְּׂמֵחִים עֲלֵי יָיִן וּבְרֹאשׁ

הָמוֹן חוֹגֵג אֲנִי אֶתְהַלֵּכָה גַּם

שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי כֶּלֶא

הֵמָּה יְשַׁחֲרוּנְנִי וְאֶת אֲסִירֵי בַרְזֶל

חִדְלֵי אֲנָשִׁים אֲנִי אֶתְרוֹעֵעָה. כִּי

אֵין עוֹצֶר לַהֲלִיכוֹת תִּפְאַרְתִּי וְעַל

כָּל פִּנּוֹת תֵּבֵל אֲנִי

אֶשְׁפּוֹךְ אֶת לַהֲבוֹתַי – כְּשֶׁמֶשׁ בְּהַדְרַת

בּוֹקֶר כִּי תִגָּלֶה

מִגְּבוּלוֹת קָדִים כַּנְפוֹת הָאָרֶץ

תִּבְעַרְנָה מִנּוֹגַהּ

לַפִּידֶיהָ וְאַף לַהֲבוֹת אֵשׁ תְּפָרֵשׂ

מִמְּרוֹם נְתִיבָהּ עַל פְּנֵי רוֹחַב יַמִּים

יִפְעַת כֶּתֶם תְּכַס אֶת

תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים וְאֶל מֵי כָּל נָהָר

תְּשַׁלַּח זְהַב חִצֶּיהָ

מִבְּרַק קַרְנֶיהָ תִּתְנוֹדֵד בַּלְּהוֹת

הַיָּעַר וְאַף חַגְוֵי נְקִיקֵי סֶלַע

תִּדְרוֹשׁ בְּזוֹהַר צִדְקָתָהּ מִמָּעַל.


וּכְרוֹב מֶמְשַׁלְתִּי עֲלֵי

אָרֶץ כֵּן רַבָּה הַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר

יַקִּירַי יַכְתִּירוּ כִּי אֲנִי מְשַׁחֲרַי

אֵהָב וְלִבְחִירַי שֵׁם

עוֹלָם אֶתֵּנָה – נִכְבַּדֵּי אֶרֶץ כִּי

יִכֶל זִכְרָם בִּכְלוֹת שְׁאֵרָם אִמְרוֹת

אֲהוּבַי אֶל דּוֹר אַחֲרוֹן יִיקָרוּ וְכָל

יְמִי מְתוֹק אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

הֵמָּה יִמְתָּקוּ – אַבִּירֵי תֵבֵל

כִּי יֹאבַד שֵׁם מִפְעֲלוֹתֵיהֶם תַּחַת

מְסִבּוֹת עִתּוֹתֵי עוֹלָמִים דִּבְרוֹת

מְכֻבָּדַי עַד אֶפֶס עֵת יָקוּמוּ

וְעַד בִּלְתִּי יְסֹדוֹת הַתֵּבֵל הֵמָּה

יַעֲמוֹדוּ – כְּאִיֵּי עוֹלָם נָטַע אֵל

בְּלֵב נַהֲרֵי נַחֲלֵי נוֹזְלִים יַעֲמוֹדוּ

לָעַד בֵּין זִרְמֵי מַיִם כַּבִּירִים

הַגּוֹרְשִׁים אֳנִיּוֹת לְאֻמִּים וּמְלוֹאָן

וּמִשֶּׁטֶף מַיִם

עַזִּים כִּי יֶהֱדָפוּ כְּקַשׁ נִדָּף צִי

אַדִּיר בַּל יֵעָתֵקוּ – עַתָּה כָל

דּוֹרְשָׁי! אֶת לִמֻּדַי תִּשְׁמָעוּ אַף

אֶל מִשְׁפָּטַי הָבִינוּ כִּי נָעִים

כִּי תִּשְׁמוֹרוּ עַל דַּל

שִׂפְתוֹתֵיכֶם יַחַד כִּי יִכּוֹנוּ.


עד הנה דברי המליצה

באמת נעים הוא לשמור את למודיה, ומאוד נאוה להבין את כל משפטיה יחד; כי המה יכשירו את האדם אשר השיג מנדבת ידי הטבע שלשת קנינים נכבדים אשר המה: עוז ההתפעלות (שטארקעס געפֿיהל) הסתערות כח המדמה (שטירמישע פֿאנאטזיא) ויושר השכל (ריכֿטיגער פֿערשטאנד1) להיות לאיש מושל רודה בנועם דבריו בלבות בינ תבל – ובהיות כי בכל ענין, הדבר הנכבד במוגלה לו משפט הקדימה; לכן גם אנחנו נדבר בראשית למודי המליצה מן הַנִּשְׂגָּב (Sublime.) (דאז ערהאבענע) יען כי הוא המושל ממשל רב בלבות בני אנוש, ופעלתו היא החזקה בנפש.


 

פעלת הנשגב    🔗

המליצה אשר תחתוף פתאום ברעם הפעלתה את כל הגות האדם, כי תמלא בענינה את הנפש כלה, מבלי תת מקום אל רעיון אחר לעבור בה, היא הנשגבה מאד; והרגשה כזאת אשר תולד בנפש מהנשגב כאשר יפעול בעצם עזו הוא ההתמהון או ההשתמוממות (דאז שטוינען), והיא רבה וחזקה מההתפלאות (דיא פֿערמאונדערונג) הנולדת בנפש מהנשגב אשר לא הגיע לתכלית הרוממות.


 

איכות הנשגב    🔗

דע! כי היסוד לכל מליצה נשגבת המענגת את הנפש עונג רב, הוא, ציור ענינים יוצאים מן המורגל; כי מחכמת היוצר הרוצה בהשתלמות האדם, נטבע בנפש כל אנוש, אשר תתענדן מהשגת דברים חדשים, כי יכבדו בעיניה מאוד, ולהפך יקלו בעיניה הדברים אשר השיגה אותם כבר ימים רבים, כי לא תשא עוד עונג מהמה. והתכונה הזאת היא אשר נראה מושלת בעצם תמה בלב האדם כל ימי חייו, מעת הנצה הכרת העולל ועד יום מות גבר – הלא תראו, איך מהר יקוץ הילד בכלי שעשועיו, כי יחפצם חדשים לבקרים, ואיך חיש ימאס הגבר בקניני מחמדיו אשר השיגתם ידו, ויום על יום יוסיף עמל לקנות חדשות לבל תֵלַה נפשו בין שפעת חפציו הנושנים – והנה גם במליצה כן הוא, אם תצייר ענינים החדשים בענין מה אל הנפש הנמצאים והנהיים בסדרי הבריאה אך במקמות רחוקים ולעתים רחקות, או היוצאים ממנהג הטבע וממנהג קורות תבל; אז תיצק שפך עונג רב אל כליות אנוש, אז תעתיק את נפשו בחפזה מתכונת השקט והמרגוע, אל מוקדי להבות עדנים, ואז היא נשגבה.


 

שם הנשגב    🔗

והנה בין הדברים הנופלים תחת חוש הראות, (החרוץ בכל חמשת חושינו) אלה אשר יש בהם התפשטות באורך או בקומה יותר מאשר הרגלנו לראות סביבותינו יום יום – הדברים הגדולים והגבוהים מאד – הם אשר יביאו לרוב ההשתוממות אל לבנו, וממראהם תאחזנו עליצות התמהון העז המסתער בקרבנו, לא ממראה הדברים היפים והנחמדים אף כי יערבו על נפשנו מאוד. כי לא נשתומם על מי שילוח הנהר הקטון, אף כי מימיו זכים המה וכעין הבדולח יצהירו; אבל נשתומם על היאור הגדול המכסה את כל ארץ מצרים בשאון מימיו ביום המטף, או על הים הנורא המקיף את כל האדמה מקצה אל קצה. כן לא תשתאה נפשנו ממראה אש יוקד במערכת עצים עלי האח; אבל סער ושמה תאחזנו בזכרנו את התהמות הלוהטים, אשר מתחת להרי געש המריקים מתוך פיהם נהרי נחלי אש שוטפת, או מציור מדורת תפתה כפי אשר יציירנה ישעיה, או מדמיון הלהט הנורא במליצת לא־קם־כמוהו, הנצת באף אלוה בראש מרומי שמים, ויורד ושורף עד שרשי תהמות הארץ.

כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה

גַּם הִוא לַמֶּלֶךְ הוּכַן

הֶעֱמִיק הִרְחִיב

מְדוּרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה

נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית

בּוֹעֲרָה בָהּ. (ישעיה למד)


כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי

וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבוּלָהּ

וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. (דברים ל"ב)


כמו כן נשתאה בראותנו את השנהב הכבד אשר ידמה לנו בגדלו וגבהו, כהר גבוה ותלול אשר נפח בו האל נשמת חיים; או בראותנו את לויתן העקלתון אשר בים, הדומה למראה עינינו כאי נרחב אשר הוצק רוח חיים בעפרותיו, ואשר מהליכותיו יתגרשו (כפי ציור מליצת ספר איוב) כל מימי מצולה, כמי הסיר אשר רֻתַח מיקוד אש, אף ילבינו מקצף הרב העולה במרוצתו על פניהם, עד כי יחשוב אנוש אז את הים כאיש שיבה המלבין משלג שערותיו.

יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה

יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה

אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב

יַחְשׁוֹב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה. (איוב מ"א)

גם הגובה יפעל בנפש הפעלה עצומה, בהולידו בקרבה הרגשת התמהון והרוממות – במרום הרים הכינו אבותינו את מקדש אלהים לפנים, למען רומם הדרת תפארתו – במרומי קרת תכונן מצבת איש גבור אשר נפל בשדה המערכה, למען יכבד זכרו עוד בפי דור אחרון – במרום כסא גבוה ישב המלך ביום שבתו לדין עמים, והמליץ המטה כפלגי מים לבב העם בעוז אמרותיו, יעמוד במרום הבמה גבוה מכל העם – ומה נכבד לעין רואה מראה עץ השתול על שפת הר גבוה! או מראה בית קטן הנשקף מראש הפסגה על פני השרון! מי לא ישתאה למחזה הנשר כי יפלח מרומי שחק בכנפי עזו? או למראה איש עולה בכדור עב על במתי ענן? ומי לא יעלוז לציור גדלת צדקת אל וחסדו במליצת נעים זמירות ישראל?

יְהֹוָה! בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ

וֶאֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים

צִדְקָתְךָ – כְּהַרְרֵי אֵל

מִשְׁפָּטֶיךָ – תְּהוֹם רַבָּה. (שיר ל"ז)

וכן במענה השוחי בספר איוב:

הֲחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא?

אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?

גָּבְהֵי שָׁמַיִם – מַה תִּפְעָל?

עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל – מַה תֵּדָע?2

אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ

וּרְחָבָה מִנִּי יָם. (איוב י"א)

והנה גם בחוש השמע כן הוא; אם יגע עד אזנינו קול החזק יותר מאשר הרגלנו לשמוע כפעם בפעם, תשתומם נפשנו מאד, ובפתע פתאום תמלאנה כליותינו תמהון והסתערות – קול מים אדירים המתנפלים מראש הצורים בקול שאון נורא – קול המון הרעם המתגולל בין חשרת עבי לפידים – קול צוחת אנשי הצבא בקרבתם אל האויב ביום הרג רב – הן המה ישגיבו את ציורי המליצה מאד מאד.

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם

כְּקוֹל מַיִם רַבִּים

כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם

קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה. (יחזקאל א)

ומה נפלא במליצת ישעיה ציור המון רעם נורא המפוצץ קול פחדים על כנפי להבות ברק, היורדים ארצה בין שאון זרמי מים כבירים שוטפים

משמי עָל!

וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת הוֹד קֹלוֹ

וְנַחַת זְרֹעוֹ יַרְאֶה

בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה

נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד. (ישעיה למד)

וכן במליצת ירמיה ציור נהמת חיל האויב.

מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו

מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו

רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ

וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ

עִיר וְיוֹשְׁבֵי בָהּ. (ירמיה ח)

ובמליצת נעים זמירות ישראל, ציור המון תרועת תבל ובניה ביום כי יבוא אלהים לשפוט את כל הגוים.

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ

תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ

לִפְנֵי יְהוָה

כִּי בָא לִשְׁפּוֹט הָאָרֶץ

יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק

וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים. (תהלים צ"ח)

והנה ידוע כי חושי אנוש הם קודמים בפעלתם לפעלת השכל, כי הם אשר יביאו את המושגים אל הנפש, ויניעוה לחשוב מחשבות ולפעול משך רעיונות; ולכן נשאיל גם כן מהדברים הנופלים תחת החושים שמות רבים בלשון אל הענינים הנופלים תחת השכל. ויען כי יתר שאת לחוש הראות על חוש השמע בעוז ובחריצות, השאילו חכמי המליצה מחוש הראות התואר אשר יורה, על כל מליצה הנפלאה אל הנפש המשכלת, והמביאה השתוממות אל קרבה, בקראם מליצה כזאת נִשְׂגָּבָה. כי השרש שגב מורה על הרוממות, [כמו כְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה (משלי י"ח), ומגדל גבוה אשר יחסו בו אנשי עיר לעתות במצור יקרא מִשְׂגָּב] ויען כי הדבר הרם ונשא מאוד לעינינו יביא השתוממות אל לבנו, הושאל התאר נשגב3 על כל ציור מליצי המוליד בקרבנו ההרגשה הזאת.


 

הרגשת ההשתוממות קרובה אל הרגשת הבהלה.    🔗

דע! כי הרגשת ההשתוממות הנולדת בנפש מציורים נשגבים במליצה, קרובה אליה מאוד היא הרגשת הבהלה אשר תאחזנו פתאום בגשת אלינו דבר איום ונורא4 כי אף היא תמשול בנפש לחמוס את רעיוניה ולשלול את כח הגיונה. ולזאת המליצה אשר תפליא לצייר דברים נוראים ומבהילים, היא אשר תוליד בנפש האדם ההשתוממות הגדולה, והיא הנשגבה בכלן – ומה נשגבה מליצת נחום המציירת הליכות עליון עלי ארץ ביום קומו בהדר הנורא לקחת נקם מאת רשעי מתי חלד! – כי הנביא לקח את דמיונו מרוח זלעפות הנורא הנקרא בפי הערביים אַל־שַׂמּוּס אשר באש יבוא מחדרי תימן בעתותי הקיץ על ארץ ישראל וסביבותיה; חום לוהט יפיץ בכנפי עזו, מחמתו יבולו פתאום כל שדי תנובות, תתעלפנה כל נאות עדן עם גנות חמד, גם אפיקי מים ייבשו, ומבועי נוזלים יהיו למקום צמאון. וברקיע השמים יחוללו מלהבות זלעפותיו עננים נוראים המלוהטים מיקוד נתר וגפרית. המה יפוצצו רעם אחר רעם וברק אחר ברק, עד אשר ירגזו הרים משאונם והגבעות תחשבנה למוט – ממראות הנוראות האלה לקח הנביא את משלו, ומה מאד הפליאה רוח אלהים אשר דברה בו, לצייר את הציור הנורא הזה! קרא נא – ותשתומים.

יְהֹוָה בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ

וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ

וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב

אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל

וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל

הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ

וְהַגְּבָעוֹת הִתְמוֹגָגוּ

וְתִשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו

וְתֵבֵל וְכָל יוֹשְׁבֵי בָהּ

לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד

וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ

חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָּאֵשׁ

וְהַצּוּרִים – נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ

נעים זמירות צייר באמת שירותיו הרוחות והסערות, כמלאכי אלוה היורדים בימי זעם ארצה לעשות את משלחת אדוניהם; אמנם רב ממנו עשה האלקושי, כי במליצתו הליכות אלוה בעצמו הן הנה בשאון סופה וסער5. הסערות החולפות מצעדי עזו המה, משא העפר הרב אשר יגרשו בעולם חילם עדי שמים, הוא אבק רגלי אלוה, ממנו יתהוו העננים המחשיכים את פני תבל, וקול המון הרוח זה גערת אלהים, אשר מחרדתו ייבשו כל מקוי מים (ימים), יחרבו נהרות, יבולו צמחי שדה, וכל עצי עדן ישליכו את צבי תפארתם – הרוח שככה ויחדל שאון גערתו, אך קול חמת אלהים ישמע עוד נורא מבתחלה, מבין מפרשי העננים – בתחלה חרבו מפחדו הנהרות ההולכים ומשתנים בטבעם מרגע אל רגע, וצמחי ארץ נבולו פתאום אשר מתולדתם הוא לנבול לקץ ימים – אבל עתה הררי עד ירעשו מחרדתו, וגבעות עולם תאחזם פלצות, גם הסלעים מצוקי ארץ ינתצו רגע, בהגיע קול חמתו מתלקח בגחלי אש ארצה – והנה לפרוט לך הקורא הנעים~ את כל חין ערך המליצה הנשגבה הזאת בל אוכל כי הדר תפארתה רב הוא מספר, ורק על שתי אלה אעירך (א) על מלת וְהִתְמוֹגָגוּ אשר בחר הנביא על הוראת ההרעדה למען הפליאה, כי בזה צייר לנו את הגבעות מרעידות כאיש אשר נמוג במוג לבו ונמסו מעיו בקרבו מרוב החרדה. (ב) על כף הדמיון במלת כָּאֵשׁ אשר בה העיז המליץ להחליט את הברק באמת, כמדמה חמת אלהים הדומה אל האש, לא כאש בפועל6.

וכן ציור חיל כשדים במליצת חבקוק הוא נורא ונשגב עד מאוד –

וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו

וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב

וּפָשׁוּ פָרָשָׁיו

וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבוֹאוּ

יָעוּפוּ כַּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל

כֻּלֹּה לְחָמָס יָבוֹא

מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה

וַיֶּאֱסוֹף כַּחוֹל שֶׁבִי

וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס

וְרוֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ

הוּא לְכָל מִבְצָר יִשְׂחָק

וַיִּצְבּוֹר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ. (חבקוק א)

מה מאוד הפליא הנביא בעוצם רוח קדשו, לעשות את הציור כלו משמים מאוד מכל צדדיו! לא דמה את מהירות הסוסים, למהירות זרזיר מתנים או למהירות צבאים ואילים, הקלים מאוד ברגליהם; כי אם למהירות נמרים וזאבי ערב, כלם טורפי טרף, כלם שואפים לדמי רצח. ובדמיון הפרשים אחת ידבר ושתים יצייר, כן מהירות תעופתם, כן עוד תשוקת השלל הלוהטת בקרבם: יעופו כנשר חש לאכול – ואחרי אשר צייר את תנועת מהלכם לאמור כי היא ממזרח למיגרב, באמרו כי עפר הארץ אשר יעל משעטת פרסות סוסיהם השמימה, נטיתו היא אל פאת קדים: מגמת פניהם קדימה7. לקח את דמיונו מהעפר אשר עלה ברעיוניו, לדמות בו השלל הרב אשר יאסוף העם הנורא: ויאסוף כחול שבי.

והנה על כל רעיונות הנשגבות האלה רוח מן כפלים שפוכה על ידי מלות נכבדות מתוך אשר הלביש אותן בהן הנביא. ומי לא יבין את חין ערך מלת וְחַדּוּ אשר בחרה הנביא על הוראת הקלות? כי צייר לנו בזה את הסוס השוטף במרוצתו העזה כפולח ובוקע באויר – וכן חבור שני הפעלים יבואו יעופו הבאים זה אחר זה, הוא נעים מאוד; כאלו יתנחם הנביא אחרי הביעו מלת יבואו לאמור: מה זאת אמרתי? הפרשים יבואו? לא! – יעופו! – ומה נכבדו מלות ויצבור עפר אשר בחרן הנביא תחת וישפוך סוללה, למען צייר לנו בצור נשגב עד מאוד את קלות לכידת המבצרים מאת הכשדים –

וישעיה צייר על דרך אחר נשגב את קרבת חיל אשור הנורא; ועוד יותר מזה השגיב לצייר את מפלת החיל הזה.

הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים

כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן

וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים

כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן

לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן

וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק

וְרֻדַּף כְּמוֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ

וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה

לְעֵת עֶרֶב – וְהִנֵּה בַלָּהָה

בְּטֶרֶם בֹּקֶר – אֵינֶנּוּ

זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ

וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ.

אחרי אשר לקח את דמיון רגשת האויב ממליצת דוד (שיר ס"ה) והנעים לכפול ולשלש את הדמיון הזה באמרים נחמדים עד למאוד, לקח גם ציור מחתת האויב וכליונו ממליצותיו (שיר י' א' פ"ז למד), והשלים את המליצה במאמרים המציירים רגשת גיל לבבו בדמותו את שבר צוררי ישראל; כי כאלו יורה באצבע על מפלת החללים יאמר: זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו –

וכמו כן נורא אף נשגב מאוד, הוא ציור תוכחת ישראל במליצת לא־קם־כמוהו.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת

חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם.

– מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף –

וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת

אֲשַׁלַּח בָּם

עִם חֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב

וּמֵחֲדָרִים אֵימָה

גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה

יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. (דברים ל"ב)

כל הרעות תסופינה מאוצרות חמת אלוה! כל החצים יכלו מאשפת זעם אל עליון! ביום כי יצו את שפטיו הנוראי על ישראל – מה נשגב הציור הזה! – והנה חתאר את חצי שדי היורדים ביום נקם ארצה לאכול את בשר רשעי ארץ ולרוות מדמם, כנמוגים8 מכובד רעב, וכלוהטים מתבערת צמאה – מזי רעב ולחומי רשף – ועוד יפליא להגשים את הקטב המרירי, (והוא תשוקת הטרף, המושלת בכליות הנמר והליש וכל החיות החותפות לטרוף במר איבת רוחם) ושן הבהמות האכזריות המכלה ומאבדת ביקוד להט הזעם, עם החמה הנוראה אשר לזוחלי עפר המאבדים אבירי תבל רגע בעברת נגעתם; ויתארם כמלאכי רעים אשר ישלחם אלוה ביום תוכחה נגד רשעי עמו – ומה נפלא ציור החרב והאימה, אשר יצויירו כשני אויבים אכזרים הבאים העירה למען שכל אותה מאת כל יושביה יחד; זו תדרוך על במתי מרומי קרת, למען הכחיד כל הנמצא שמה, וזו תתגנב לבוא בין מסגרות חדרי חדרים למען המית כל הנספה – וכן רב חין ערך השמות יונק עם איש שיבה, אשר בחרם המשורר תחת השמות עולל עם איש זקן, כי בזה צייר לנו את העולל נהפך פתאום למת בעצם תענוגי על שדי אמו, ואצלו נוטה למות ראש איש זקן המלבין משלג שערותיו.

וספור מראה אליהו בהר חורב הנמצא בספר מלכים, אף כי לא חלו בו ידי המליצה לפארו בהדר עדייה, נשגב הוא כאחת המליצות הנכבדות אשר הטיפו ראשי הנביאים בחזותם, כי נפלא ואף נורא הוא מאוד מאוד. ומה עזה הפעלתו בנפש! מדי קראי אותו תשתוממנה אף תעלוזנה כליותי בקרבי.

וַיֵּלֶךְ ־־־ עַד הַר הָאֱלֹהִים חוֹרֵב וַיָּבֹוא־שָׁם

אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר

לוֹ: מַה לְךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהֹוָה

אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת

מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי

לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹאמֶר, צֵא

וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהֹוָה! וְהִנֵּה יְהֹוָה עוֹבֵר וְרוּחַ

גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהֹוָה –

לֹא בָרוּחַ יְהֹוָה – וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ – לֹא בָרַעַשׁ יְהֹוָה –

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָאֵשׁ יְהֹוָה – וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל

דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמוֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו

בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמוֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו

קוֹל וַיֹּאמֶר: מַה־לְּךָ פֹּה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי

לַיהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת וכו' (מ“א י”ט)


מה רבו ומה עצמו הדמיונות הנשגבות הנכללות בספור הנורא הזה! כנשמת אלוה על פני מצולה ביום הזעף תדכא גל אחר גל ומשברים תפצפץ אחרי משברים; כן מאמרות הספור הזה ילחץ ציור נשגב אחר ציור נשגב על פני הנפש, אשר לא תוכל כלכל אותם יחד כי אם תתמוגג בין פחדי משוש קדשה – דממה על דממה, חושך על חושך, הם יכתירו את נפשנו בתחלת הספור וירגיזוה עד היסוד בה; ואחריהם רעש אחר רעש, להבות אחרי להבות –

עלי מדבר ארץ נוראה חופף צלמות ליל, אופל שאנן נפגש את שקט ציה, איש אלהים ההולך לבדד בין מחשכי דומיה, כהליכות אל אחד בין אופל בהו לפני היות ארץ ושמים, אף הוא יט לנוח בירכתי מערה, וחרדת דממה תמשול מסביב – פתאום תרעד הדממה הנוראה הזאת מרעם קול ה' המרעים לאמור: מה לך פה אליהו? – קול פחדים זה נשמע אך כממרחק, כדמיון זעפת הרעם בראשית התקדר השמים ביום להט קיץ; עוד מעט, ועל אברת רוח נוראה מתעופפת וקרבה רעמת קול אלוה אדיר וחזק מבראשונה: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לְפָנַי יְהֹוָה! – עתה יתפלצו כל מצוקי תבל, יתנודדו הרים כשכור, וסלעים כנבלי חרס יתפוצצו, ינתקו ארזים כפתיל הנעורת, ואלונים כקנה רצוץ ישברו; גם תהמות הארץ ממעמקי רבצם לחרדת קול אלהים יחילו, יהמיון ברעדה כהמות גלי ימים בעת תדכאם חמת הסער. מרעדת תהמות הומיות יבקעו מעינות, אשר ישטפו נהרי נחלי להבות מתחתיות ארץ השמימה – עדי תלאינה כל בצורות ארץ מכובד חלחלה אשר הסיעתם מסדרי מערכת עולם. וכאדם באפוס כחותיו מרוב בהלה החונה בעצמותיו, ישפל קול דברתו, ואמרתו תִשַח כאמרת דובר מעפר; כן עתה תתפלץ תבל בלאט, ועמודיה בקול חרישית ירגזות – והנה נעים קול ה' עובר בנחת עלי ארץ ומלואה, לשמע חסדו תשקט חלד ממררתה, הדר תבל רגע ינתן לַנְשַמות, והנהרסות פתאום במכונם ינטעו. כי הוא יתן אומר – מעולמות מאפס יקראו; הוא ידבר רגע – ועולמות לאפס ישובו.


 

חשכת ודממת ליל תשגיבינה את ספורי המליצה.    🔗

ויען כי המון מעללי בני אנוש ושאון מפעלותיהם יחילו אך בעוד יומם, וברדת החושך על הארץ תחדת רגשת מתי חלד, יכלאו יגיעי כח בחדרי בתיהם, וכמתי עולם ינוחו עלי ערש; לזאת ישגיבו חשכת ודממת ליל את ספורי המליצה מאוד. כי נפש האדם אשר מנעוריה בל למדה לדמות לה רגש פעלות לעתות בלילה, תשתומם מצער מעשים ופעלות נהיות בעת האופל והשקט – ומה נשגב ציור מחזה הלילה במענה התימני בספר איוב!

וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב

וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ

בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה

בִּנְפוֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים

פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה

וְרוֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד

וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלוֹף

תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. (איוב ד)

בטרם החל לספר את המראה אשר היה לו, יצייר על אופן נפלא את שלות ודממת ליל, למען מלא את נפשנו פחד ורעדה – והנה יתאר את התרדמה כמלך ההשקט והמרגוע המתעב כל שאון ורגש והנופל בעתותי לילה כגבור עריץ על בני אנוש לאשרם בעבותותיו עלי משכב, לבל יפריעו את הדממה אשר פשטה עלי ארץ. וכאשר דממה תבל ומלואה באחד הלילות תחת חבלי תנומות, נגנבה אליו דבר, כי אזנו היתה כגנב; ובעת אשר שבתו יתר חושיו מפעול פעלותיהם, תחת שבט עוז התרדמה המולכת, היא לקחת לה בסתר מאפל ליל קול קריאת הפחד והרעדה, אשר יצויירו בפי המליץ הנשגב כעומדים סביב למטתו וקוראים אליו למען העירהו משנתו, כי ירעישו את עצמותיהו בעים הרוח אשר יעבירו על פניו – פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד.

והלא תראה כי גם לשמע הולם הפעמון תחרד מעט נפשנו בעצם שקט הלילה; וזה, יען כי השקט ודממה יסובבו אז את הנפש מכל צד, היא איננה מוכנת להרגיש קול החזק מעט, וקול צליל הפעמון יבהילה אז יותר מאשר תשמע רגשת המון רב בעצם היום. ואף כי ציורי מעשים גדולים הניגשים בעת מרגוע הלילה יחרידו את הנפש מאוד וימלאוה כלה השתוממות – ומה נשגבה מליצת החכם ר' יואל בר"יל בתחלת שירתו אשר שר על התאזר מלכו הגדול למלחמה –

הַחֹשֶׁךְ כִּסָּה פְּנֵי תֵבֵל

נָמוּ כָּל שׁוֹכְנֶיהָ

שְׁאוֹן וּנְכֵה רוּחַ יַחְדָּיו

בְּמוֹ תַרְדֵּמָה יִתְלַכָּדוּ

פְרִידְרִיךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ

וּשְׁלוֹם עֲבָדָיו יִדְרוֹשׁ

אַף חוֹבֵב בְּרִית עַמִּים

וְאֶל קְצוֹת אָהֳלֵיהֶם יָשִׂים עֵינוֹ


* * *

הַשַּׁחַר עָלָה לְמוּלוֹ

רָאָהוּ וַיֵּבוֹשׁ

כִּי בְּטֶרֶם בּוֹקֶר הַשְׁכֵּם

עָזַב הֵיכָל כְּבֹדוֹ

וַיִבְחַר מֵעֵדֶן מַחֲמַדָּיו

הִתְנוֹדֵד בְּנֶשֶׁף לָיְלָה

כַּעֲבוֹר שַׁדַּי בַּמַּאֲפֵלְיָה

בְּקַחְתּוֹ מִמִּצְרַיִם נָקָם.


 

העתות הראשונים וקורותיהם בין הענינים הנשגבים יחשבו.    🔗

גם העתות הראשונים וקורותיהם אשר עברו לפני עת היותנו ימים רבים, גם המה בין הענינים הנשגבים לנו יחשבו; כי המרחק הרב אשר בינם ובינינו בזמן הוא ישגיב אותם אל דמיוננו, כאשר ישגב לעינינו כל דבר הרחוק ממנו ברום רקיע. וכאשר נמצא משל מזה נשגב מאד במליצת לא־קם־כמוהו.

זְכוֹר יְמוֹת עוֹלָם!

בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר!

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ

זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים ל"ב)

וכן בשירי תהלים:

אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ

אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ

פּוֹעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם

בִּימֵי קֶדֶם

אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם

תָּֽרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם. (תהלים מ"ד)


הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי

הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי

אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי

אַבִּיעָה חִדּוֹת מִנִּי קֶדֶם

אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם

וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ

לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם

לְדוֹר אַחֲרוֹן – (תהלים ע"ח)


מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח

צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ?

יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם

וּמְלָכִים יַרְדְּ

יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ

כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ

יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם

אוֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא.

מִי פָעַל וְעָשָׂה? –

קוֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ

אֲנִי יְהֹוָה רִאשׁוֹן

וְאֶת אַחֲרוֹנִים אֲנִי הוּא. (ישעיה מ"א)


מה נשגבה המליצה הזאת המציירת תהלוכות איש נבחר בדרות הראשונים וקורותיו! תהלוכות וקורות אברהם בחיר אל! – מה רב חין ערך מלת העיר! אשר בחרה הנביא תחת מלת הוליך או הביא למען צייר לנו את ימי הבערות אלה, בהלוך כל גויי ארץ אחרי התהו, כימי תרדמה ותנומת כסל, באין אור דעת. והנה יתאר את האיש הנבחר אשר עזב ארץ מולדתו ללכת לקרוא בשם ה' עד מרחקי ארץ, במאמר צדק יקראהו לרגלו; כאלו הצדק אשר הֻסג אחור בימים ההם מני תבל, קראהו ללכת לרגלו, למען הוכיח גוים ולאמים על דבר עזבם אותו, ולהלל בקהל עמים אוהבי כזב ומדוחים, את טובו ואת יפיו – ומה מאוד הפליא הנביא לצייר את מהירות נצחון בחיר הצדיק~ בדמותו הליכות חרבו וקשתו אל הליכות העפר והקש המתעופפים עד מהרה במרחבי רקיע בהנדפם לפני הרוח. ומי פעל כל אלה? קורא הדרות מראש – כל דרות בני חלוף אשר היו ואשר יהיו עד קץ כל הימים, יצויירו בפי המליץ הנשגב כערוכים כלם מראשית ימי הבריאה לפני אל יוצרם, אשר אחד אל אחד יקראם ארצה בהגיע תור עתם למלאות פני חלד.

והנה המעשים הגדולים והנוראים אשר נעשו לעם ישראל בעת צאתם ממצרים ומדי נסעם דרך המדבר, נשגבים המה מאוד מצד עצמם, מפאת היותם יוצאים ממנהג הטבע ומן המורגל בבני אדם, וכמוהם לא נראו בכל הארץ ובכל הגוים. ובהיות כי הם נעשו בראשית ימי הוסד האומה, ובתחלת היותה לעם מכונן ונבדל; לכן פי שנים בהשגב אליהם, במליצות הנביאים ומשוררי קודש אשר קמו ימים רבים אחרי זה – ואין כישעיה מפליא לצייר הנשגב המשנה הזה.

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עוֹז

זְרוֹעַ יְהֹוָה!

עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם

דֹּרוֹת עוֹלָמִים!

הֲלֹא אַתְּ הִיא

הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּֽין

הֲלֹא אַתְּ הִיא

הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה

הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם

דֶּרֶךְ לַעֲבוֹר גְּאוּלִים. (ישעיה נ"א)


וַיִּזְכּוֹר יְמֵי עוֹלָם

מֹשֶׁה עַמּוֹ

אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם?

אֶת רוֹעֶה צֹאנוֹ

אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ

אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ?

מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה

זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ

בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם

לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם

מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר

לֹא יִכָּשֵׁלוּ. (שם ס"ג)


 

הרעיונות הנשגבים יצוירו בקוצר מלים.    🔗

מדרך כל מליץ נאמן הוא, אשר יצייר את רעיונותיו הנשגבים במעט מלים, ויותר אשר תצערנה אמרותיו בענין הנשגב, יותר תכבד המליצה; כי ברבות הדברים ימעט עוז הרעיון, בחלוש אחת אחת עוצם פעלתו בנפש. והנה בענין זה יתר שאת למליצה העברית על רעותיה, מפאת יתרון קוצר שפת עבר על שאר הלשנות; וכבר התפלא אחד חכמי הגוים הקדמונים9 על רוחב לב כותב תורתנו, אשר ספר הויה נוראה במעשה בראשית אשר ישתאה עליה לב אנוש מדי זכרו אותה, במאמר קצר מאד מאד.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

איפה התחבא עצם האור לפנים? איככה התחולל מרחם אופל בהו? איככה נפוצו טוהר פלגיו ממרומי שמים עד שפל ארץ? איפה שכנו לפנים כל המון צבעים אשר התילדו כלם באחד בהגלות האור? מתי התחלקו הצבעים האלה למשפחות ממשפחות שונות? – פתאום קמו ותהיינה כל הנוראות האלה! בעוד רגע – ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.

וכמו כן נפלא ציור נצחות אלוה אשר לב כל חכמי תבל לא יכילנה, במליצת ישעיה הקצרה והנשגבה עד מאד.

כֹּה אָמַר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל

וְגוֹאֲלוֹ יְהֹוָה צְבָאוֹת

אֲנִי – רִאשׁוֹן, וַאֲנִי – אַחֲרוֹן

וּמִבַּלְעָדַי – אֵין אֱלֹהִים (ישעיה מ"ד)

איככה נפתח המבוע, מבלי היות נסתם מקדם? ואיככה החלו מימיו לרוץ מבלי אשר עמדו מני אז? איכה נהיה קו החבל באין לו קצה? ואיכה נמתחה היריעה באין לה אפסים? איכה יהלך לפניו המהלך מבלי אשר יעתק ממקמו? ואיככה יצעד הלוך וצעוד מבלי אשר יזח ממעמדו? – בן אנוש! חדל מחקור ואך השתומם! – אני – ראשון, ואני – אחרון, ומבלעדי – אין אלהים.

וכן עמוס הפליא לצייר קצות דרכי אלוה הנשגבים, במליצה קצרה נעימה עד מאוד.

כִּי הִנֵּה

יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ

וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ

עוֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה

וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ10

יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (עמוס ד')

ובמליצה אחרת.

עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל

וְהוֹפֵךְ לַבּוֹקֶר צַלְמָוֶת

וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ

הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם11

וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ

יְהֹוָה שְׁמוֹ. (שם ה')

וישעיה בהיות עליו יד ה' להראותו איך לשוא ייגעו כל העמים עבדי מלך אשור כי יתאספו יחד לגדע קרן בית דוד, הפליא לבשר את ריק יגיעת העמים האלה, במאמרים קצרים ונשגבים מאד.

רֹעוּ עַמִּים! – וָחֹתּוּ!

וְהַאֲזִינוּ כָּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ!

הִתְאַזְּרוּ! – וָחֹתּוּ!

הִתְאַזְּרוּ! – וָחֹתּוּ!

עוּצוּ עֵצָה! – וְתוּפָר

דַּבְּרוּ דָבָר! – וְלֹא יָקוּם

כִּי עִמָּנוּ – אֵל (ישעיה ח')

מלבד הקוצר הנפלא אשר במאמרים האלה, ומלבד חין ערך הסבת הדבור אל גויי ארץ, אשר תצייר את עוז רהבת נפש הנביא, ואשר תנשא את המליצה במאמרים האלה מאד מאד; עוד הפליא הנביא לשים הפעלים חתת12 בצווי תחת העתיד, למען צייר בזה על אופן נשגב, איך רגע יאבדו העמים בהתקשרם יחד, ואיך כליונם נקשר הוא בקשר אמיץ את התחברם – והבן!

ולשירי תהלים יתר שאת בענין הקוצר במליצות הנשגבות – ומה רבה תפארת ציור סערת הים בשיר ק"ז, אשר צייר לנו המשורר במעט מלים ורב חמדה! –

וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה

וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו

יַעֲלוּ – שָׁמַיִם, יֵרְדוּ – תְהוֹמוֹת

נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג

יָחֹגוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר

וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע

הציור הזה נעלה על הציורים הנמצאים כדמותו בשירי היונים והרומיים; שמה תכרע לפני בוא הסער, מלכת השמים לפני שר הרוחות, בהתחננה אליו, אשר יוציא את סערותיו ממערות כלאם, למען הטביע בעמקי מצולה את אויבה הנודד על פני ימים. לא כן בשירת קודש! לשמע אמרת אל אחד, רגע תקום הסערה! ויאמר ויעמד רוח סערה – ומה נשגב ציור מעשי תוקף הסער! אשר הפליא המשורר לצייר לנו אך בארבע מלים ציור שלם עד מאוד! יעלו – שמים, ירדו – תהמות, וכן, ציור מראה פני יורדי הים בעצם שאית הסער, אשר יצייר לנו במאמר וכל חכמתם תתבלע13 (החכמה הנכרת במראה פני כל אנוש חי, היא כאלו נבלעה בבשרם; כי מרוב הפחד והבהלה ירד הדם מעל פני עורם אל מצפוני הבשר, ובזה סר צלם בעל שכל וחושב מחשבות מעל פניהם ונדמו כמתי עולם) וכן מה נשגבה ההשתנות הפתאומית מסערה לדממה, כצעוק יורדי מצולה לאל מושיעם! – לא נשמע בטרם כלות הסער, את גערת שר המים הזועף בחמת אפו עם הרוחות הזידונים, על העכירם את ים ממשלתו, כבהבלי שירי היונים והרומיים – לא כן! כי אם ברצון אל אחד, רגע יקום מתוך חרדת הסער הנורא שקט צח ואף נעים; פתאום יהפך המון רעם הרוח, לקול דממה לוחשת המעדנת כל אוזן:

וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם

מִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם

יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה

וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם.

ובשיר ק"ד המלא חן ונועם על כל גדותיו, נמצא גם כן מליצה נפלאה, הנשגבה מאוד לקוצר אמריה.

תִּתֵּן לָהֶם – יִלְקוֹטוּן

תִּפְתַּח יָדְךָ – יִשְׂבְּעוּן טוֹב

תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ – יִבָּהֵלוּן

תּוֹסֵף רוּחָם – יִגְוָעוּן

וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.

מה מאוד העמיק המשורר להשמיט בפעלים ילקוטון ישבעון וכו' את אות החבור; כי לא כדרכי בני אנוש דרכי אלוה. מעשי בן אנוש הן המה נמשכים ובאים אחרי רצונו; ורצון אלוה נאחד הוא את מעשהו רגע אחד, כמעט ירצה אלוה בשמים והשנויים הנוראים כבר נהיו בארץ. והנה צייר בזה המשורר את מהרת היות רצון אלוה למעשה אם לחסר אם לשבט, יותר מאשר תצוייר על ידי אמרות אלף.

ומשלמות כל מאמר קצר כאלה המורכב משני פעלים, הוא להחלק לשני נושאים; כי בזה ישגב כח הרעיון יותר מאשר יבואו שני הפעלים יחד על נושא אחד, כאשר יבין כל משכיל. על דרך משל מאמרים

הַמַּבִּיט לָאָרֶץ – וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים – וְיֶעֱשָׁנוּ14. (שיר ק"ב)

אם יושם נושא אחד לפעל רעוד עם הפעל נבא, וכן לפעל עשון עם הפעל נגוע, לאמור:

הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַיַרְעִידֶנָּה

יִגַּע בֶּהָרִים וְיַעֲשִׁינִם

הלא תחלש אז עוז המליצה, וחין ערכה יגרע מאוד.

הֵן יַעְצוֹר בַּמַּיִם – וְיִיבָשׁוּ

וִישַׁלְּחֵם – וְיַהַפְכוּ אָרֶץ. (איוב י"ב)

ובשיר קמ"ז:

יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם

יַשֵּׁב רוּחוֹ – יִזְּלוּ מָיִם.

מה רבה תפארת תכונת המאמר השני על הראשון~

ובתפלת חבקוק הנשגבה (אשר מליצות רבות תמצאנה בה בדמות מליצות שירי תהלים) נמצאים שני מאמרים קצרים נשגבים מאוד, הדומים בענינם לשני מאמרים בשיר צ"ט.

עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ

רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם15. (חבקוק ג')


יְהֹוָה מָלָךְ – יִרְגְּזוּ עַמִּים

יוֹשֵׁב כְּרוּבִים – תָּנוּט הָאָרֶץ. (תהלים צ"ט)

במליצת תהלים תרגז ארץ וגוייה ממראה הדר כבוד אל. בהופיעו ברבבות מרכבות תפארתו, כמלך עלי ארץ; ובמליצת חבקוק, כמעט עמד אלוה עלי ארץ והיא נמוטה, כמעט ראה עלי משפחות לאמים והם התחלחלו. ולזאת היא נשגבה ממליצה ההיא בשיר צ"ט; אבל בענין תפארת ארך חלקי המאמרים יתר שאת למליצת השירה הנזכרת, המחלקת כל מאמר לשני נושאים.


 

מליצת ישעיה נשגבה ממליצת שאר הנביאים    🔗

והנה בטרם אכלה לדבר מהנשגב, אעירך עוד הקורא הנעים! על יתרון השגב אשר למליצת ישעיה על מליצת שאר הנביאים; ואך איזה משלים אעתיק הנה מהענין הזה לפניך, ואם בעל נפש אתה תדון מהמה על השאר.

ירמיה יצייר הליכות פזורי ישראל בהקבצם יחד לעת הגאלה אל ארץ נחלתם, דרך ארצות נחלי מים ומסלות ישרות, אשר יוליכם אלוהיהם שמה, לבל ייעפו ולבל יצמאו.

בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם

אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם

בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָהּ

כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב

וְאֶפְרַיִם בְּכוֹרִי הוּא. (ירמיה ל"א)

וישעיה הנשגב ממנו ברעיוניו, יצייר מסעות הגאולים דרך מדבר ציה, מקום אין מבוע נוזלים שמה ואף אין מסלול ודרך ישר; ובכל זאת לא יכשלו ולא יחרו מני צמאה. כי גואלם יצו אל ההרי ארץ נוראה: שחו! ואל העמקים יאמר: התנשאו! יתן אומר אל אדמות עקלקלות – ויישרו, ואל תהו לא דרך יטיף מלתו – ותהי למסלה. גם יצו אלי שפיים במדבר: הוציאו נהרות! ואל עמקי ישימון יאמר: הזילו נחלי עדנים! גם יקרא כל הדר לבנון אל ארץ ציה, מבחר ארזים וברושים יעלה על שפת נחלי ערבה; למען החסות החורב כל נפש עיפה, וכל נחשל ורפה נח בצל דליותיהם יתענג.

כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא

וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ

וְהָיָה הֶעָקוֹב לְמִישׁוֹר

וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.


אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת

וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת

אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מָיִם

וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם

אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה

וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן16

אָשִׂים בָּעֲרָבָה

בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּיו.


הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ

עַתָּה תִּצְמָח הֲלֹא תֵדָעוּהָ

אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ

בִּישִׁימוֹן נְהָרוֹת

תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה

תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה

כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם

נְהָרוֹת בִּישִׁימוֹן

לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי. (ישעיה מ', מ“א, מ”ג)


יחזקאל בציירו את כליון אדום, יציירנו בחרבן הערים ושממת הארץ מאין עובר ושב.

הִנְנִי עָלֶיךָ הַר שֵׂעִיר!

וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ

וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה

עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים

וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה. (יחזקאל ל"ה)

ומה מאד השגיב ישעיה ממנו לצייר את כליון ארץ אדום! – מוקד אש תהיה כל הארץ עד עמקי תחתיותיה, ולמוצאי יקוד לוהט תתהפך העדינה מקצה אל קצה; אבניה תהיינה מאכולת להב, ורגביה פחם לגחלים, הרריה ימסו לנהרי אש, ועמקיה יזובו ליבלי שלהבת. גם נהרותיה השוטפים בגאון זרמי מימיהם, עתה למקור להבות יהיו בהתהפכם לזפת נוזל. לימים רבים תגע עדי שמים משאת להבותיה, לדור ודור ינשא עמוד עשנה עד שחקים –

וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת

וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית

וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בּוֹעֵרָה

לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה

לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ

מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב

לְנֵצַח נְצָחִים

אֵין עוֹבֵר בָּהּ. (ישעיה ל"ד)

רוב הנביאים יציירו יום צרה כיום חושך, בכסות עננים את פני מאורי שחק, או בהתאפל המאורות בעצמם בחצי השמים.

וְכִסֵּתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמָיִם

וְהִקְדַּרְתִּי אֶת כּוֹכְבֵיהֶם

שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ

וְיָרֵחַ לֹא יָאִיר אֹרוֹ

כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם

אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ

וְנָתַתִּי חוֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ

נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה – (יחזקאל ל"ב)


וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא

נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה

וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם

וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר. (עמוס ח')

וישעיה יצייר ביום רעה המאורות חשכים בעצם צאתם על פני תבל.

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ

וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אֹרוֹ. (ישעיה י"ג)

ומה נורא ציור כזה! – חשך השמש בצאתו! – הארץ וכל צאצאיה עודם לוטים במעטה עלטה, עוד לא הציץ שחר חכלילי עינים על פני חלד היושבת קדורנית, השומרים לבוקר פניהם קדימה, שואפים להתענג בְבִכורי יפעת תבל; והנה ממוצאי קדים גוף אפל נורא עולה על פני הארץ, יראה בעצם גדלו מבין מפלשי אופל הרקיע, לרוב חשכתו המלבנת חשכת ליל – והבן!

יחזקאל יצייר את בזיזת מחנה אויבי ישראל, בקריאת שמות כלי הנשק אשר יבוזו בני ישראל לרוב, ואשר יהיו להם די בער לשנים רבות עלי תנור וכירים.

וְיָצְאוּ יוֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה

בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח

וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים

וְלֹא יִשְׂאוּ עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה

וְלֹא יַחְטְבוּ מִן־הַיְּעָרִים

כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ אֵשׁ

וְשָׁלְלוּ אֶת שׁוֹלְלֵיהֶם

וּבָזְזוּ אֶת בּוֹזְזֵיהֶם. (יחזקאל ל"ט)

ומה נשגב ציור יום שלל כזה במליצת ישעיה! – נכה רגלים חיש יעוף לבוז את מחנה האויב כאמיץ בכרים, וכל כושל ורפה כחי עוז במרוצתו לטרף כגבור חיל; כי שמש מרפא תזרח ביום השלל אל כל יושבי עיר הקודש, ואין איש מרבבות אנשי העיר הגדולה הזאת, אשר תחזקהו חולי ומדוה, מלצאת לבוז במחנה האויב. אך זה הוכח מימים רבים עלי משכב, ישוב פתאום לגבורת עלומיו, וזה שוכב נגוע במכאובים עלי ערש, יכלו נגעיו פתאום, כבעותי חזיון לילה אשר יכלו מהקיץ; כי נשא ה' לעון העם היושב בעיר הזאת, וסר כל נגע וכל מחלה אשר שם בהם בחמתו על מרים וזדונם הקשה –

אָז חֻלַּק עַד

שָׁלָל מַרְבֶּה

פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז

וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן: חָלִיתִי!

הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ

נְשׂוּא עָו‍ֹן. (ישעיה ל"ג)

נחום בהנבאו על מפלת המלך הגדול מלך אשור, יצייר איך כל בני תבל ישמחו לשמע שברו יען הרע אל כל מתי חלד.

אֵין כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ

נַחְלָה מַכָּתֶךָ

כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ

תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ

כִּי עַל מִי

לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד? (נחום ג')

ונבואת ישעיה על כליון בבל, לא לבד גוים ישמחו לקול מפלתה, והמון לאמים ישישו לשמע שברה; אבל גם ברושי היער ירנו ביום אידה, ויום משוש יהי יום מהפכתה אל ארזי לבנון. כי צפוים כלמו היו אלי גרזן מלך בבל המשחית, אשר יזמה רוחו למלאות פני תבל ריק, ולהכין מצודות עד אין קץ.

גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ

אַרְזֵי לְבָנוֹן:

"מֵאָז שָׁכַבְתָּ

לֹא יַעֲלֶה הַכּוֹרֵת עָלֵינוּ."

זכריה יצייר את נועם עתות המשיח, בשלות גוים אשר תמשול אז עד אפסי ארץ; כי ירכתו מרכבות מלחמה, וקשת וחרב ורומח לא יזכרו עוד בלאומים

וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם

וְסוּס מִירוּשָׁלַיִם

וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה

וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם

וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם

וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. (זכריה ט)

וישעיה באחת מליצותיו המציירות את נועם העתות האלה, ישבית גם אכזריות חמה מלב החיות הטורפות וממתפחות זוחלי עפר. כי כפי ציורו יעזוב זאב ערבות את הררי טרף, ובין נאות דשא ישים מרעיתו עם שה וכבש; לנמר עז ימתק אך עשב וחציר, ועם גדי ותיש ידרוש אחר יבול הרים; האריה יזהם בשר טרף, וכבקר רך ישמח עלי אבוס; פרה ודוב אשה את אחותה תעזורנה, לנהל את ילדיהן על מרבצי נאות דשא. גם קץ יהיה לחמת נחש, ומני פתן וצפעוני תנשה האיבה לנצח; כי עתה יהיו לשעשוע יונק, ועתיק שדים ישחק בם כצפור.

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ

וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ

וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּיו

וְנַעַר קָטוֹן נוֹהֵג בָּם

וּפָרָה וָדוֹב תִּרְעֶינָה

יַחְדָיו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן

וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן

וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חוּר פָּתֶן

וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי

גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. (ישעיה י"א)

ירמיה יצייר את חיל כשדים, הבאים ללכוד את ארץ יהודה, כחיל עצום אשר בל יחת מני פחד, אך ישמח וירוץ לקראת נשק –

הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן

וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ

קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ

אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ

קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה

וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ

עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה

עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן. (ירמיה וי"ו)

ובמליצת ישעיה בל ידע החיל הזה יגיעת אנוש בעמלם אשר יעמולו, ועם אדם לא ייעפו במרוצת עזם אשר ירוצו יומם וליל; אף בל יֵדעו שֵנה כל עת היותם בדרך, כאלו לא עיני בשר להמה, וכאלו אין בעפעפי אנוש חלקם, תדד התנומה מהם עד בואם אל מחוז חפצם – ולא לבד מכושלים ונחשלים ינצלו, אשר כפי הטבע רבים יהיו במחנה רב הנוסע למרחקים; כי אם בל יקרה אף אל אחד מהם מקרה קטן אשר לרגעים יקרה אל איש יושב בית, כהפתח האזור או כהנתק שרוך הנעל.

אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ

לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן

וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו

וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. (ישעיה ה)


 

הַדִּמְיוֹן או הַמָּשָׁל    🔗

.(Comparatio) (גלייכֿניט).

דע! כי כח השופט אשר בנפש האדם, יפעל על שני דרכים המתנגדים בענינם. כי לפעמים ידרוש בעצמים הדומים זה לזה לפי טבעם, למצוא הבדל מה ביניהם; ולפעמים ידרוש בעצמים השונים זה מזה לפי טבעם, למצוא דמיון מה ביניהם. והנה כפי טבע שלמות הנפש, תֵרֶב חריצות כח השופט אשר בקרבה לפעול על דרך זה או על דרך האחר; (ועל המעט אשר תחרץ נפש אחת לפעול בתכלית השלמות על שני הדרכים האלה יחד) וכל עוד אשר תגדל יכולת כח השופט בנפש האדם למצוא דקות הבדל מה בין עצמים דומים, תגדל הכנתו להיות חוקר נאמן מבין באמתות כל דבר חכמה; אמנם כל עוד אשר תגדל יכלתו למצוא דמיון מה בין עצמים שונים, תגדל הכנתו להיות מליץ ומשורר נעים. כי מדרך המליצה הוא לצייר משיג מה בעצם, בדמות אליו עצם אחר השונה ממנו בטבעו, והדומה אליו במשיג זה, כמו:

אָדָם יְלוּד אִשָּׁה

קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רוֹגֶז

כְּצִיץ יָצָא – וַיִּמָּל

וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד. (איוב יד)

חֶן – עָם כְּלָבִיא יָקוּם

וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא

לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף

וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה. (במדבר כג)


הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי

וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ

הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל. (ישעיה מ)


והנה כאשר יובא דמיון על שלילת מקרא או משיג מה בעצם הנמשל, יבוא המשל במליצה העברית תמיד על דרך שאלה ובמאמר מחייב. כמו:

הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵקוֹ

וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה?

אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים

וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה?

כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ

לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהּ. (משלי ו')


הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ?

מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? –

גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה

וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. (ישעיה מט)


הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּיו

בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?

הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַיַּעַר

וְטֶרֶף אֵין לוֹ?

הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעוֹנָתוֹ

בִּלְתִּי אִם לָכָד?

הֲתִפּוֹל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ

וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ?

הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה

וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד?

אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר

וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?

אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר

וִיהֹוָה לֹא עָשָׂה?

כִּי (כן) לֹא יַעֲשֶׂה

אֲדֹנָי יֱהֹוִה דָּבָר

כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ

אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. (עמוס ג)


הנביא אשר היה בנוקדים ואשר תמיד התהלך את עדרי מרעיתו בין נאות שדי ומשכנות היערים, הוסיף בתחלה משל על משל מדברים המתהוים יום יום בשדות הרועים: מהליכת שני עוברי אורח אשר יראו לפעמים נוספים צמדים דרך יער בודד; מנהמת ארי טורף היושב במערות שדה למו ארב; מצידת צפרים אשר יִצודו בין סבכי חורש. ואחרי כן יוסיף עוד משל אחר מתקיעת השופר אשר בו יתקעו בערי ארצות המזרח בעת כי יולד איד פתאום בעיר, ואשר לקול פחדו הנשמע למרחוק יחרדו הרועים והאכרים הנפוצים עלי מלאכתם סביבות העיר, וימהרו יחדיו העירה למען הציל אחיהם מתגרת פגע –

ולפעמים יבוא באופן זה גם הנמשך במאמר מחייב ועל דרך שאלה, כמו

הֲיַהֲפוֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ

וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרוֹתָיו?

גַּם אַתֶּם17 תּוּכְלוּ לְהֵטִיב?

לִמּוּדֵי הָרֵעַ! (ירמיה יג)

וכן תמצא בשיר מספד אשר שרתי בעת התגוררי בעיר פראג, על מות אחד מיקירי ישראל בעיר הזאת.

הֲיִגָּרַע רוּחַ הָאָדָם מִצְּרוֹר

עָפָר? אִם מֵרֶגֶב

חוֹל תִּקְטַן נֶפֶשׁ אֱנוֹשׁ? לוּ יִתְאַסְּפוּ

הֲמוֹן לְאֻמִּים אַף יִקָּבְצוּ יַחַד כָּל

גִּבּוֹרֵי תֵבֵל, הֲיַצְלִיחוּ לְהָשִׁיב

צְרוֹר לָאָיִן? אִם יַכְחִידוּ רֶגֶב

חוֹל וִיהִי כְּלֹא הָיָה?

וּכְלִי מַשְׁחִית מַעֲשֵׂה יְדֵי הֶחָרָשׁ

יְאַבֵּד נֶפֶשׁ יְקָרָה

מִתְהַלֶּכֶת עַד מוֹשַׁב אֵל אֵלִים

בְּסִתְרֵי מְזִמּוֹתֶיהָ?


הֲכִי יַהֲרוֹס בּוֹנֶה חָכָם אֶת הֵיכְלֵי

תִפְאַרְתּוֹ? אִם יְשָׁרֵשׁ

עוֹבֵד גַּנִּים נִטְעֵי נַעֲמָנָיו כִּי

יַעֲשׂוּ פֶּרִי? הֲתִקְשֶׁה יַד אֱנוֹשׁ אָמָּן

עַל כְּלִי תִּפְאֶרֶת מַעֲשֵׂהוּ לְאַבְּדוֹ

אַבְדַּן נֶצַח וִישִׂימֵהוּ כְּעָפָר

לָדוּשׁ? אִם יִפְקוֹד אָדַם עַל חֶמְדַּת

פּוֹעַל כַּפֵּיהוּ לְכַלֵּה וּלְהַשְׁחִית

כִּלְיוֹן עוֹלָם? וִיהֹוָה יוֹצֵר רוּחַ

אָדָם אַף מְמַלְּאָהּ חֶמְדַּת כָּל חָכְמָה

וּתְבוּנוֹת אֵין קֵץ, הוּא רֶגַע לָרִיק

וָאַיִן יְשִׁיבֶנָּה בְּאֶפֶס תִּקְוָה?

הוּא בְּפֶתַע פִּתְאוֹם יְכַבֶּה הַשֶּׁמֶשׁ

הַלּוֹהֶטֶת בְּעוֹז יִפְעַת צָהֳרָיִם? –


ודע! כי למליצי העמים לא יספיק לפעמים לתפארת המאמר רעיון הדמיון אשר בו ידמו שני עצמים שונים; אבל המה ירחיבו לפעמים לצייר את מקרה הדומה בעצם המשל ציור שלם, בציירם לנו גם את שאר מקרי העצם הנזכר הנמשכים מהמקרה אשר בו ידמה אל העצם הנמשל – ואביא לך מופת על זה גם ממליצות ספרי הקודש.

יֵבוֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר

כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן

יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת

שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ

שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר

וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר

וְלֹא אָמְרוּ הָעוֹבְרִים

בִּרְכַּת יְהֹוָה אֲלֵיכֶם

בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם יְהֹוָה. (תהלים קכ"ט)


מה נאה אף נעים הציור הזה! המצייר לנו שמחת לבב הקוצר ברנה, הממלא כפיו וזרועותיו מפרי חלקת שדהו; והעוברים טובי לבב אף הם ישמחו בטובתו, ויוסיפו לו ברכה על ברכתו בשם ה'! – והנה הנפש תתעדן בציור כזה מאד; כי היא תאהב לשוט לפעמים מהענין אשר רעיוניה סבוכים בו אל ענין אחר נעים, וזה לאהבת ההשתנות. כאשר הַהֵלֶך ההולך למסעיו ביום צח, יט לפעמים מני אורח נתיבו ימינה או שמאלה, למען התענג במראה כר נעים או במראה בנין נאוה לעינים; והנטיות האלה המאחרות בפועל את דרכו, תדמינה לו כאלו תחישינה למאוד את מסעו, בהרגיעו על ידיהן מעיפות הנפש המשגת נחת אך מהשתנות העצמים.

וימצא עוד משל נחמד מאוד בציור שלם כזה בספר איוב, בדמותו בגידת רֵעיו אשר בטח עליהם ליום צרה, לבגידת הנחל כי יאבודו מימיו אשר בטחו בהם אורחות ציה – והנה הוא הולך ומצייר לנו כל מקרי בגידת הנחל, איככה התלכדו מימיו בראשונה כאבני צור ביום הקור הנורא, והשלג היה חופן עליו כעל אדמת איתן; אך עתה לתשובת האביב בעת המס השלג הרך, והנה גם הקרח אשר תחתיו נמוג והלום, וזרמי מים כבירים יגורשו מן גֵו הנחל, ילפתו הנה והנה כהלך תועה בין ערבות מדבר. נודדי שבא ותימא הנחרים מני להבות יום להוט, ירוצצו כצבאים למהר אל מקום הנחל, כי יקוו למצוא מרפא אל תבערת צמאונם; והנה – תחת עטות גיל ילבשו בושת, על אשר נשענו על מבטח בוגד כזה.

אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל

כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבוֹרוּ

הַקּוֹדְרִים מִנִּי קָרַח

עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג

בְּעֵת יְזוֹרְבוּ נִצְמָתוּ

בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם

יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם

יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ

הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּימָא

הֲלִיכוֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ

בּוֹשׁוּ כִּי בָטָח

בָּאוּ עָדֶיהָ – וַיֶּחְפָּרוּ. (איוב ו)

וגם בספר ישעיה המפואר בכל מחמדי המליצה, מצאנו משל בציור נרחב כאלה.

לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָו‍ֹן הַזֶּה

כְּפֶרֶץ נוֹפֵל

נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה

אֲשֶׁר פִּתְאוֹם לְפֶתַע

יָבוֹא שִׁבְרָהּ

וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים

כָּתוֹת לֹא יַחְמוֹל

וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ

לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד

וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא. (ישעיה ל)

ידמה הנביא איך פתאום אשר יאתה ביום קמה על גאון ממלכת ישראל לכלות ולהשמיד מהר את צבי תפארתה מעל פני האדמה, לפרץ נופל בחומה נשגבה ביום הרעש, ביום אשר ירגזו הרים ממקומם והגבעות תחשבנה למוט; אשר רגע תהפך החומה הנפרצת לארץ, רגע תתפוצץ לעפר משואות, מבלי השאר מתום באבניה. והנה הפליא הנביא לפאר את מליצת הדמיון הזה, בהגשימו את הפרץ הנופל בחומה הנשגבה, כי יצייר אותו לנו כגבור אכזרי הנופל במרי חמתו על אויבו להשמידהו כָלָה מבלי חמלה “ושברה וכו' כתות לא יחמול” והבן!

והנה אין זאת מסגלות המליצה העברית להרחיב כזה בציור מקרי עצם המשל, בהיות כי היא תאהב לקוב בקוצר מלין את משיגי העצם אשר העלתה על רעיון הנפש; ומשלים בציור נרחב כאלה אך מעט מזעיר ימצאו בספרי הקודש. אבל דרך אחר יקר בחרו להם מליצי העברים לפאר בו את דמיונותיהם; וזה, בהוסיף דמיון על דמיון מעצמים שונים, או בהכפילם דמיון אחד במלות שונות וישימוהו על ידי זה כשנים, ויפליאו בזה מאוד להנעים המליצה. כמו

מַה טּוֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב!

מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל! –

כִּנְחָלִים נִטָּיוּ

כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר

כַּאֲהָלִים נָטַע יְהֹוָה

כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. (במדבר כ"ד)


לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בּוֹקֶר

וְכַטַּל מַשְׁכִּים הוֹלֵךְ

כְּמוֹץ יְסוֹעֵר מִגּוֹרֶן

וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה. (הושע י"ג)


וְהָיָה אִישׁ

כְּמַחֲבֵא רוּחַ וְסֵתֶר זָרֶם

כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן

כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד

בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה. (ישעיה ל"ב)


אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל

כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ

כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר

וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים

כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ

וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם. (תהלים פ"ג)


יַעֲרוֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

כִּשְׂעִרִים עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב. (דברים ל"ב)

ודע! כי מלבד העונג הנעים אשר יתנו המשלים והדמיונות במליצה אל הנפש, בהראותם לה תמונה נכפלת מהעצמים הנמשלים, כאשר יכפיל ראי מוצק את תמונת העצמים העומדים אל עבר פניו; עוד יוסיפו לפעמים לצייר בקוצר מלין מקרה נפלא מה, אשר זולת רעיון הדמיון לא יכלכלו גם רוב אמרים לציירו לנו בעצם הנמשל כמשפט. כמו:

כָּל מִבְצָרַיִךְ

תְּאֵנִים עִם בִּכּוּרִים

אִם יִנּוֹעוּ

וְנָפְלוּ עַל פִּי אוֹכֵל. (נחום ג')

הנה המליץ אשר רצה להפליא ציור מהירת רדת מבצרי אשור לפני האויב, לא היה יכול להשלים הציור הזה על ידי רבבות אמרים, כאשר השלימו על ידי הדמיון הנשגב ההוא.

וכמו כן הפליא ישעיה במשליו לצייר מהירת הלכד המון לאמים מאת מלך אשור.

וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי

לְחֵיל הָעַמִּים

וְכֶאֱסוֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת

כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי

וְלֹא הָיָה נֹודֵד כָּנָף

וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף. (ישעיה יוד)


הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה

וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו

קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו. (ירמיה ד')


וַתִּבֶן צוֹר מָצוֹר לָהּ

וַתִּצְבָּר כֶּסֶף כֶּעָפָר

וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת. (זכריה ט')

ובשירי תהלים ימצאו משלים רבים כאלה אשר במעט מלין יפליאו להשלים ציור נשגב מאד מאד; כי לרוב המשלים אשר בשירים האלה יתר שאת על המשלים אשר בכל שאר ספרי הקודש. וזה (א) מפאת השכלת בחירת משוררי תהלים, אשר בלקיחת דמיונותיהם יתראו לנו כנהוגים מידי הטבע בעצמה אל אוצר כל הנמצאים, ומלומדים ממנה לבור מהמה את העצם אשר לבדו יכשר להיות לדמיון נשגב במליצתם. (ב) מפאת הקוצר אשר הלבישו בו משוררי תהלים את דמיונותיהם; וכברק אשר בלהט אחד ירעיד וישמים את נפש הרואה, כן המשוררים האלה יכללו לפעמים במלה אחת כל עוז ונועם הדמיון, ובמלה אחת ימלאו את הנפש כלה התפעלות. כמו, והוא כְּחָתָן יוצר מחפתו, אשר במלה אחת קטנה השלים לצייר לנו את היופי וההדר וצהלת ששון המתראים בפני השמש כאשר תצא על הארץ בבקר לא עבות. וכמו כן השגיב מאד לצייר את מהירות תקופתה ומהלכה הנפלא הסובב בזמן קצר מאד כל ארצות תבל והימים הרחוקים, בדמותו אותה ברום נתיבה אל הגבור השואף לקראת נשק בשטף מרוצתו הנוראה “ישיש כְּגִבּוֹר לרוץ אורח” ומה נעמה מליצת דוד! בציירו לנו איך הצדיק הנדכא יוכל לבטוח על צאת משפט צדקו ליום הגמול אשר יעשה ה', כאשר יבטח כל איש על צאת הבקר והצהרים, אשר יוציאם אלהים בעתם יום יום על פני תבל מבלי התמהמה אף רגע.

גּוֹל עַל יְהֹוָה דַּרְכֶּךָ

וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה

וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ

וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם18. (תהלים ל"ז)

ומה נפלא דמיונו אשר לקח לו על מהירות כליון רשעי ארץ “כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים” ובשיר אחר “הרים כדונג נמסו מלפני יהוה מלפני אדון כל הארץ” (השמיט ממליצתו רעיון האש ולא אמר: "כדונג מפני אש נמסו הרים וכו' " כי לו עשה כן, אזי החליש מאד את עוז הציור הנפלא; יען אם נשים אש לפני תל דונג הגדול כהר בל ימס רגע, ויארך הזמן מעט עד יתמוגג כלו ויאבד; לזאת צייר רק הפיכת טבע ההרים המצוקים לפני חמת ה' באמרו כי יהיו כדונג לפני אדון כל הארץ אשר להט פיו יאכל להבות19 – וברצותו לצייר קוצר ימי האדם וחולשת חייו דמה אותו אל עץ השדה “כציץ השדה כן יציץ” לא אל ציץ הגנים אשר בעמל עובד הגן ונוצרו, ימשך עת קיומו מעט; כי אם אל ציץ השדה אשר דורש אין לו. ואל תדמה כי בדמיון הזה כבר השלים לצייר את ריקות חיי האדם; כי עוד למשורר אחר דמיון נשגב ממנו “ימי כְּצֵל נטיו” ובדברי אסף עוד דמיון אחד נשגב גם מזה “כחלום מהקיץ אדוני בעיר צלמם תבזה” לא כחלום ליל אשר לפעמים יארך מעט עת היותו, כי אם כחלמות אשר יתהוו מהקיץ; והם חזיוני בוקר העולם ברוח האדם, אחרי אשר נפשו החלה כבר להקיץ, אך עוד לא סרו חבלי התנומות מעל עיניו, והנה הם נאפסים מהר ומתחלפים מרגע אל רגע – אך אין נשגב במליצה כאיש האלהים אשר הפליא לצייר גם משך ימי דרות רבות בערך אל הנצחי כאפס ותהו “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה”. –

והנה עתה אחרי אשר ראית קורא נעים! את רוב התפארת אשר יתנו המשלים והדמיונות אל המליצה, אראך גם כן את יתרון שאת לשוננו הקדושה, ואודיעך איך היא מסוגלת מאד לשיר ולמליצה; וזה, בהיות כי הרבה שמות התארים בלשוננו נגזרים המה משמות עצמים ידועים אשר ימצא בהם המקרה המתאר ההוא בכמות רב, ועל דרך זה רעיון האומר עם יופי הדמיון ר"ל עם רעיון העצם אשר אליו ידמה המתואר במקרה הידוע, נאחדים המה במלה אחת. כמו שם התואר אָדוֹם הוא נגזר משם עצם דָם והנה ענין המלה “מראהו כדם” וכן שם צָהוֹב הוא נגזר מן זָהָב, וענינו “מראהו כזהב” וכן שם קוֹדֵר הנאמר גם הוא (ולרוב בדברי המליצה) תחת התואר שחור, נגזר משם קֵדָר אשר תכונה בו אומה ידועה השחורה במראה פני אנשיה (להיותם נוסעים תמיד עם אהליהם במדברות ארץ ערב הלוהטים מלהבות חום נורא, לתור שמה מקום מרעה למקניהם), וכן התואר עָרֵב המורה על נעימות ועונג, נגזר הוא על דרך זה משם עצם עֶרֶב, וענינו “נעים כמו הערב”. כי בארצות החמות כארץ כנען וסביבותיה, הערב הוא עת נחמד מאד אל בני אנוש היעפים מחרבוני יום לוהט, ועליו ישישו יושבי הארצות האלה כמשוש אנוש נחלה על יום תרופתו וכמשוש אסיר ברזל על יום הֵחָפשו; כי מלבד התחלף אז תבערת חום נורא בצללי עדנים המכסים פני חלד, גם רוח צח20 ישב אז מפאתי הים התיכון, אשר ישיב בנועם נשיבותיו את נפשות העטופים מלהבות יום בוער – וכן שם הָרָה נגזר הוא על דרך זה מן הַר; בהיות כי בטן ההרה ידמה בערך אל שאר חלקי הגוף, כהר קטן העולה מבין רחבי המישור – ומאלה תדון על השאר. –

וראוי שתדע, כי לא לעולם ידמה המשל במקרה ידוע אל הנמשל, אבל נהפוך הוא לפעמים, כי יתנגד המשל אל הנמשל במקרה אשר ידובר ממנו; ואז תכלית המליץ בהבאת המשל, היא אך למען עורר התמהון בלבב השומעים על המצא המקרה הידוע בעצם הנמשל, כמו

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה

אִם יִכָּרֵת

וְעוֹד יַחֲלִיף

וְיוֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל

אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ

וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ

מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִיחַ

וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע

וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ

וַיִּגְוַע אָדָם – וְאַיּוֹ? (איוב י"ד)

וירמיהו יקח הרבה פעמים משלים כאלה, ויפאר בהם את מליצתו במאד מאד. כמו,

גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם

יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ

וְתוֹר וְסִיס וְעָגוּר

שָׁמְרוּ אֶת עֵת בּוֹאָנָה

וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ

אֶת מִשְׁפַּט יְהֹוָה. (ירמיה ח')


גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד

הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן

בַּת עַמִּי לְאַכְזָר

כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר. (איכה ד')

והנה גם משל כזה אם ראוי לבוא בשלילה יבוא על דרך שאלה במאמר מחייב; כי במליצה העברית לא יבוא לעולם משל על דרך שלילה. כמו,

הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ?

כַּלָּה קִשּׁוּרֶיהָ? –

וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי

יָמִים אֵין מִסְפָּר. (ירמיה ב')


הֲיַעֲזוֹב מִצּוּר שָׂדַי

שֶׁלֶג לְבָנוֹן?

אִם יִנָּתְשׁוּ

מַיִם זָרִים קָרִים נוֹזְלִים? –

כִּי שְׁכֵחוּנִי עַמִּי

לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ. (שם י"ח)

והנה לפעמים מצאנו משלים שונים על ענין אחד בספרי הקודש; ולהעיר את לב התלמידים אעתיק מקצת מהמה, ואדבר עליהם כיד ה' הטובה עלי.

ישעיה ברצותו לצייר את טפש לב רשעי ישראל אשר שכחו אלוה מושיעם, יקח את דמיונו מהשור והחמור אשר לבם אטום מכל בהמות הארץ, ובכל זאת בל יעשו כסכלות משעי הפושעים האלה. כי השור והחמור בל יעזבו את אדוניהם אף כי יום יום יעמוס להם משא כבד, ובל יקשיבו לקול זר כי יקראם ללכת אחריו, בהיותם אוהבים את אבוס בעליהם אשר יט אליהם אוכיל אחרי כלות עבודתם הקשה; וישראל אשר בהם בחר ה' אך לטובתם, ויחשק בהם לתתם עליון על כל גויי הארץ, לא העבידם בעבודת אנוש ולא הוגיעם בעמל לאומים, המה נזורו ממנו וילכו אחרי אלילי תהו.

יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ

וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו

יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע

עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. (ישעיה א')

וירמיה לתכלית הזאת לקח לו אף הוא דמיון כזה הנעים בעצמו; אמנם לא ימצא בו אמתת תוקף הציור כבדמיון ישעיה.

גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם

יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ

וְתוֹר וְסִיס וְעָגוּר

שָׁמְרוּ אֶת עֵת בּוֹאָנָה

וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ

אֶת מִשְׁפַּט יְהֹוָה. (ירמיה ח')

ישעיה ברצותו לצייר קבוץ פזורי ישראל אל עיר הקודש בבוא עת הקץ, ידמנו לקבוץ השיות הנטושים על פני השדה, אשר מהר יקבצו יחד לקול תקיעת הרועה התוקע בשופר בבוא עת האספם.

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא

יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל

וּבָאוּ הָאוֹבְדִים21 בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר

וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה

בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם. (ישעיה כ"ז)

והדמיון הזה יאות מאוד אל קבוץ נדכאים כאשר המה עם בני ישראל ברוב ארצות גלותם; אמנם בדמיון אחד נשגב ממנו (אף כי איננו נכון כמוהו אל מושג הענין) ידמה הושע את הקבוץ הנפלא הזה. כי הוא יצייר לנו את ה' המאסף נדחי ישראל, כאריה השואג בקול גאנו אל גורותיו הנפזרים אנה ואנה לטרוף טרף, ואשר מדי שמעם קול שאגתו, יעזבו את טרפם ויחרדו כלם כאחד לבוא אליו.

אַחֲרֵי יְהֹוָה יֵלְכוּ

כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג

כִּי הוּא יִשְׁאַג

וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם

יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם

וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר

וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם

נְאוּם־יְהֹוָה. (הושע י"א)

והנה הוסיף הנביא להגדיל עוד את יופי הדמיון הנשגב הזה למאוד; וזה (א) בהכפילו הפעלים שאג, חרד, (ב) בציירו לנו גם מהירות הקבוץ ציור שלם, כי ידמהו לתעופת הצפור והיונה.

אמנם זכריה בנבואתו על גאולת ישראל לא סר מדמיון ישעיה; כי הוא מצייר לנו את ה' המאסף את נדחי עמו, כרועה אשר בקול שריקותיו מאסף הוא את נפוצי עדרהו.

אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם

כִּי פְדִיתִים

וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ

וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים

וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי

וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ

וַהֲשִׁיבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם

וְאֶל אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם

וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם. (זכריה י')

ישעיה ברצותו לצייר מעמד האומה אשר תבעתינה אותה צרות רבות פתאום וכהמלטה מאחת תאבידנה האחרת, יציירנו בדמיון כזה:

וְהָיָה הַנָּס מִקֹּל הַפַּחַד

יִפֹּל אֶל הַפַּחַת

וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת

יִלָּכֵד בַּפָּח. (ישעי' כ"ד)

והדמיון הזה לקוח ממנהג צידת החיות. כי הַצַיָדים אחרי חפרם בור גדול למען הפיל לתוכו את החיה ואחרי הניחם פח יקוש בעברי הבור, יצעקו יחד בקול גדול בעברי מרבץ החיה למען הבריח אותה ממחבואה; וכהחפזה לברוח מקול הפחד תפול אל הבור. או אם גם תצליח לשוב ולעלות מהר מתחתיות הבור, תלכד בחבלי מוקש הטמונים לרגליה.

ובדברי עמוד מצאנו דמיון אחר נכבד מדמיון ישעיה על ענין זה.

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ

מִפְּנֵי הָאֲרִי

וּפְגָעוֹ הַדֹּב

וּבָא הַבַּיִת


 

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. (עמוס ה')    🔗

הנה הדמיון הזה נשגב מאד ופעולתו רבה בנפש, בהיותו מצייר לנו מקרה נורא אשר יקרה אך לעתים רחוקים. גם בדמיון עמוס תהי נשיכת הנחש בעוד אשר יחתור האיש להנצל מחמת הדוב, (כי לזאת יסמוך ידו על הקיר למען עלות הגג ולהנצל מרודפו) ובדמיון ישעיה תהיה לכידת הפח אחרי אשר עלתה כבר החיה מן הפחת.

והנה בטרם אכלה לדבר מענין המשלים והדמיונות אשר בספרי הקודש, ראוי שאעירך עוד קורא נעים! ולהגיד לך, אשר לא תוכל לטעום היטב את עוז ונועם דמיונות רבים בספרים האלה, אם לא דרשת בתחלה את טבע ארץ כנען ותכונתה לגלילותיה, ואת מנהגי ומדות אנשי ארצות המזרח. כי דמיונות ומשלים רבים ימצאו בספרי הקודש, הלקוחים, או מדברים הנמצאים והנראים בארץ ההיא הרחוקה מארצות מושבנו והנבדלת מהן מאד בטבעה, או ממדות ומנהגי בני קדם השונים מאד ממדות ומנהגי העמים, אשר אנחנו שוכנים עתה בקרבם. עד"מ דמיון זרם מים כבירים שוטפים פני ארץ נמצא לרוב במליצת ספרי הקודש לצייר בו איד ושבר גדול הבא בפתע פתאום; וזה מסבת טבע ותכונת הארץ אשר ישבו בה מליצי העברים ואשר ראו בה לרוב את השחתת השטף. כי הירדן אשר ממזרח ארץ ישראל גאה יגאה מדי שנה בשנה בתחלת ימי הקיץ בעת ימס משא השלג אשר על ראש הלבנון האדיר, ופלגים יבלי מים יזלו אז מראש הצורים, ילפתו ארחותיהם בין נקיקי הרים וחגוי סלע עדי השפכם לתוך נחל ירדן, אשר יעלה אז על גדותיו בקול המון נורא לכסות את כל חלקת הארץ סביבו בשאון מימיו – גם הרי בתר וגבעות הרבה ימצאו בארץ ישראל, וביניהם עמקים קטנים; והיה לעת גשם רב יפלו זרמי המטר מראש ההרים האלה בקול רעם נורא, ויהיו לנחלים המכסים בשטף הליכותיהם את כל פני העמקים –

וכן ימצא לרוב במליצת ספרי הקודש משל רדת מי גשם רב על הצלחה פתאומית; וזה מסבת פלא פעולת הגשם בארצות המזרח אשר בימים מעטים יהפוך שמה ארץ ציה למקום עדן. כי בעתותי האביב והקיץ בעת כי יאתה מחדרי קדים על ארץ כנען וסביבותיה רוח חרישית, המפיץ חום לוהט בכנפי עזו; אז אומללו פתאום כל שדי תנובות, תתעלפנה כל נאות עדנים עם גנות חמד, גם אֵש תְיַבֵש כל עינות מים, ומבועי נוזלים יחרבו ויהיו למקום צמאון. אך כשוך חמת הרוח אחר ימים אחדים, ומטר רב יפיק אל מאוצרות שחק על ארץ צחיחה; אז מהר ישובו יפריחו תלמי תלאובות, יעטפו נאות שדי האמללים נטעי נעמנים, גם אל מעינות האדמה ישובו קדים נוזלים, וכל אפיקי הארץ ימלאו מים.

והנה הגנים לא יצליחו בארצות המזרח החמות מאד אם לא תשקינה אותם תעלות מים המתחלקות בתוכם להרטיב את עפרותיהם; ואך אם יום או יומים יעמודו מבלעדי שפעת מי התעלות האלה ייבשו כל צמחיהם מחום הלוהט והגן הנעבד יהי לחורב ציה. ופלגי מים כאלה ימשכו בחפירות הארץ ממי הנחל או הברֵכה הקרובים אל הגן, ועובד הגן יטה אותם כפי חפצו מערגות צמחים לעצי פרי ומעצי פרי לערגות צמחים, למען כלכל כל צאצאי הגן איש לא נעדר. ולזאת דמה דוד את האיש הצדיק אשר ימלא ה' כל משאלותיו, לעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו.

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל

עַל פַלְגֵי מָיִם

אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ

וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל

וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. (תהלים א')

וישעיה דמה את רשעי הארץ האובדים מהר ברשעתם, לגן אשר אין לו תעלות כאלה.

כִּי תִהְיוּ

כְּאֵלָה נוֹבֶלֶת עָלֶיהָ

וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ. (ישעיה א')

ומה נעמה מליצת יחזקאל! המדמה את מלך אשור האדיר על כל המלכים בפרשת גדולתו וגבורתו, לארז גבה קומה העולה בלבנון אשר נהרות יסובבוהו מכל עבריו; ואשר מלכי ארץ ידמה לארזי הגנות אשר ישתו אך מתעלות הנהרות האלה.

הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן

יְפֵה עָנָף וְחוֹרֶשׁ מֵצַל

וּגְבַהּ קוֹמָה

וּבֵין עֲבוֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ

מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רוֹמְמָתְהוּ

אֶת נַהֲרוֹתֶיהָ הוֹלֵךְ

סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ

וְאֶת תְּעָלוֹתֶיהָ שִׁלְחָה

אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה

עַל־כֵּן גָּבְהָא קוֹמָתוֹ

מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה

וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפּוֹתָיו

וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארוֹתָיו. (יחזקאל ל"א)

צייר לנו הנביא את התהום, כמשתוקקת ומתאמצת בכל כחה לרומם את הארז הזה ולגדלהו למעלה על ארזי השדה, באמרו כי התהום בעצמה הוליכה (הצירי במלת הולך הוא תחת חירק כנהוג, ותהום יאמר בלשון זכר ונקבה) את נהרותיה סביבותיו יען כי הוא מטעה ר"ל המטע אשר חשקה בו, ואל עצי השדה שלחה אך את תעלותיה.

ומתעלות מים כאלה אשר ימשכו בתוך חלקת הגן מקצה ועד הקצה ככל אשר יחפוץ עובד הגן22, לקח שלמה משל לדמות בו לב מלכים ושרים אשר ביד ה' הוא להטותו כפי חפצו.

פַּלְגֵי מַיִם

לֵב מֶלֶךְ בְּיַד יְהֹוָה

עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ יַטֶּנּוּ. (משלי כ"א)

ומשני הרים גדולים אשר בארץ כנען יקחו מליצי העבריים שני משלים שונים. האחד הוא הר הלבנון הסובב והולך מקצה מערבית צפונית ועד פאת מזרחית דרומית לארץ ישראל; והוא נורא ברוב גבהו ורום תועפותיו. כי ראשו המכוסה במעטה שלג וקרח ברוב עתותי השנה יגיע עד ממעל למשכנות העננים, ועל פניו ארזים גבוהי קומה אין מספר, הקורעים עבי שמים בגאון צמרתם; וממנו יקחו מליצי העברים משל לדמות בו כל דבר נאדר ונשגב או רב תעצומות: כבנין הנפלא בגובה קומתו ורוחב עליותיו, (זכריה י“א, ירמיה כ”ב) או כמלך אדיר אשר לשמעו יחרדו גוים ולאמים, (ישעיה יוד) או כחיל עצום אשר פחד ואימתה לפניו יהלכו (חבקוק ב'). והשני הוא הר הכרמל המתרחב בין ערי שונם ועיפתה על שפת הים האחרון, והוא נהדר מאוד ונחמד להשכיל בצמחי חמדתו אשר יפארוהו כגן אלהים. כי את ראשו יכסו פרחי נועם הנותנים ריח להשיב נפש, ועל פניו יסוככו תאינה ורמון ועל עצי עדן, המה יתנו את צלם על ערגות חמד אשר להם מתחת; וממנו יקחו מליצי העבריים משל לדמות בו כל דבר נעים ונחמד למראה: כשרי צבא מלחמה ביום הלבשם ביקרת מדיהם, (ישעי' יוד) או כעיר הנחמדת בהוד הבנינים ותפארת הארמונות (ירמיה ד'). ומה יפה דמה המשורר (שיר השירים ה‘, ז’) את מראה האיש בגבורתו אל הלבנון, ואת מראה האשה בתפארת יפיה אל הכרמל! –

וכן ימצאו משלים רבים בספרי הקודש השאולים ממעשים הנהוגים אך בין בני קדם. כמו

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא

אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַיִם

אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים

כָּל עוֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ

וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. (זכריה י"ב)

ולהבין ענין המשל הזה ונועמו ראוי שתדע, כי יושבי ארץ יהודה וסביבותיה ינהגו עד היום להציב אבן גדולה וכבדה לפני שערי הערים, ואליה יאספו הבחורים בימי חג, לנסות בה את כחם; מהם אשר ירימו אותה רק עד ברכים, ומהם אשר ישאוה עד הטבור, ואשר כחם רב מאד יעמסוה על כתפיהם. והנה יצייר הנביא איך כל גויי הארץ בקנאתם בישראל אשר שבו ויהיו לתפארת העמים, יאספו יחד באחרית הימים לפני ירושלים כי יתאמצו להוריד לעפר קרנה; אמנם כלמו בעד ריק ייעפו, כי אחרי לכדם אותה, תהיה תעודתם פצע וחבורה ומות מר.

וכן במליצת ישעיה:

הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרָג

חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת

תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדוֹק

וּגְבָעוֹת כַּמּוֹץ תָּשִׂים

תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם

וּסְעָרָה תָּפִץ אוֹתָם. (ישעיה מ"א)

מקום דישת השבלים בארצות המזרח הם ההרים הרמים והגבעות הנשאות; יען כי עליהם ישב הרוח ברוב עוז, וימהר להפיץ המוץ ולנקות הגרעינים ממנו.

ולא יפלא בעיניך הקורא הנעים! על אשר הביא הנביא במליצתו הנשגבה משל כזה הלקוח ממלאכה אשר יעשוה עתה אך צעירי העם; כי אם על זה תתפלא, תתפלא אף על משלים רבים כאלה הלקוחים ממעשי עובדי האדמה, והנמצאים לרוב במליצות הנשגבות אשר בספרי הקודש. אבל ראוי שתדע כי עם בני ישראל אשר שכנו לבדד בארץ שדה וכרם, שונים בדעות ובחקים מהמון לאמים אשר סביבותיהם, לא הרבו אז מסחר וקנין את ארצות אחרות ועמים רבים, למען הוביל אל ארץ ישראל סגלות המדינות. אף לא התעסקו לרוב בארצם במלאכות ההדר והתפארת ואמניות שונות בכל מעשי חרש וחושב; יען כי חפץ היקר והתפארת בכלי פז וכתם, במושב ארמנות והיכלי עונג, בפאר מלבושי גאות, וכדומה, מוזר היה גם לרוב גדולי העם אשר לא התפארו באלה על אחיהם הנקלים. אך רוב יגיעת אנשי האומה היתה רק בעבודת האדמה ובמרעה מקנה; מעבודת אדמתו שבע איש לחם, וברכת ה' היא העשירתהו ברבות עדריו. והנה לא היתה אז עבודת האדמה נקלה בעיניהם, כאשר היא בימינו עתה עזובה אך לצעירי העם; אבל גם גדולי ישראל אהבו לעבוד כאחד העם בעמקי שדה ובמרומי כרם, ונכבדיו התלוננו לעתים רבות את עדרי מרעיתם בנאות מדבר, הרחק מעיר מושבם – ולזאת אל יפלא בעינינו בראותנו כי לפעמים צלחה רוח עוז וגבורה מאת ה' על איש עושה מלאכה בגורן ובגת, ויהי למושיע להציל את ישראל מיד לוחציו, או כי מבין צמדי המחרשה הורם הגבר לנביא אלהים להטיף אמרות עליון על עם נחלתו, או כי ממכלאות צאן הביא אל איש לתת שבט מלך בכפו לרדות בשבטי יעקב. –

ועוד נשאר לי לדבר על משלים הנראים זרים מאוד והנמצאים לרוב בספר אחד מספרי הקודש, והוא ספר שיר השירים – אמנם טרם אגלה לך את דעתי מענין הספר הזה וחבור שיריו, ואומר:

הנה הספר הקטן הזה הנכבד מפאת יקרת מליצותיו, הוא לפי הנראה נעדר ההמשך והחבור בין שירותיו הקטנים; והמבארים אשר הגיעו דבריהם אלינו נלאו למצוא מענה בקשור השירים האלה, ולפיהם יהיו באמת נפרדים בענין אחד מאחד, עד אשר יראה הספר הזה כחלום הבא ברוב דמיונות – לא כן דעתי עמדי! אשר לפי מחשבותי השירים האלה כלם על ענין אחד הם, מכוננים מראשיתם ועד קצם, כתבם שלמה מלך ישראל למען הזכיר לדור אחרון מקרה אהבים אשר קרה לו את אחת בנות עמו. וענין המעשה אשר עליו יסבו כל דברי השירים הקטנים האלההלדעתי כך הוא: שולמית בת עובד אדמה יפת תואר מאד חשקה בה נפש המלך שלמה לאהבה; וירא כי לא יכול לפתותה ללכת אחריו, כי מצא לבה דבר בנער רעה צאן, ויביאה בחוזק יד אל בית הנשים אשר לו בירושלים. ויהי כי ישבה שמה בין בנות תענוגיו, ויתאמץ המלך להטות לבה אליו, ויערוך לפניה מבחר מעדני שולחנו, וילבישה עדיי פז וכתם כאחת בנות המלכים; אכן לא פנתה שולמית אל סגולות המלך ואל עדן מחמדיו, וישאר לבה נכון עם הנער הרואה. ויהי כי ארכו לה הימים בארמון המלך, ותמצא מקום לנוס מחדרי כלאה, ותברח את דודה אל אחת שדי המנוחות, להתעלס בטח שמה באהבתם כל הימים. וכענין הכתוב האחרון: ברח דודי ודמה לך לצבי וכו'.

והנה המשורר יצייר לנו את המעשה הזה בארבעה עשר שירים. בשיר הראשון נראה את הנערה נכלאה בחדרי ההרמון (האַראַם), ומשתוקקת לשוב אל דודה למען התענג מנשיקות פיהו. ובשירים האחרים נראנה מדברת מבעד חרכי ההרמון אל דודה העומד בחצר בית הנשים, או כי נשמע את שיחתה אשר תשח אתו על פני השדה בצל ארזים וברותים, אחרי אשר הצליחה להתגנב מעוצר ביתן המלך ולבקר לרגעים את דודה בשדי מרעיתו; ולפעמים תשיגינה אותה שמה בנות ירושלים (והן העלמות רֵעותיה השוכנות אתה בבית הנשים) נרדמת מעוז אהבה על ברכי דודה, והרועה ישביע אותנה לבל תאיצינה לעורר אותה למען השיבה, עד שתחפץ. ופעם נראה את המלך בעצמו מדבר אתה, או כי ירדוף אחריה על מרכבת תפארתו, ובהשיגו אותה יתחנן אליה לשוב אל היכלו לאמור: שובי שובי השולמית!. ופעם נשמע את דברי אחֵי הנערה, אשר יהתלו באחותם באפם ובחמתם עליה; כי נחרו בה על היותה ממאנת לנטות אחרי חפץ המלך, אשר לכבוד ולגדולה יהיה למשפחתם.

ותכלית המשורר אשר שם לנגד עיניו בהזכרת המעשה הזה בשיריו הנחמדים, הוא, להראות עוז האהבה הנאמנה אשר לא ינצחוה כל אדירי תבל, והיא תאַשֵר לפעמים בעדן משושיה את נפש הנער העני, ותדיח מנחלת שמחותיה את המלך הגדול אשר לשוא יעמול לקנותה באוצרות מכמניו. כי היא עזה כמות המשוה גדול וקטון, ורשפיה הם כרשפי שלהבתיה, והם להבות הברק הנורא, שר מדי עברו דרך המון מים הצרורים בעבי שחק בל יכבה אשו; כן לא יכחד עוז אהבה נאמנה מחמת אויבים רבים אשר יקומו לה לשטנה: ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.

זה כללית ענין השירים האלה, ועתה הטה אזנך אלי קורא נעים! כי אשוב לבארם אחד אחד על פי ההקדמה הזאת –

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה

הכתוב הזה העומד בתחלת השיר הראשון מודיע לנו גם את מהות כל השירים האחרים הבאים אחריו בכלל; באמרו כי הוא שיר מהשירים (הארבעה עשר) אשר נכתבו מאת שלמה.


השיר הראשון

(א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ

כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן

לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים

שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ

עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ

נַזְכִּירָה דוֹדֶיךָ מִיַּיִן

מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.


שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה

בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם

כְּאָהֳלֵי קֵדָר

כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה

אַל תִּרְאֻנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת

שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי

שָׂמֻנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים

כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.

שולמית העצורה בחדרי ההרמון היא המדברת בשיר הזה, כי בערה אש האהבה בהגיגה. והנה תגיד אל בנות ירושלים העצורות אתה, את עוצם תשוקתה לשוב ולהתרועע את אהובה; כי דודיו טובים המה לה מיין עדנים מתאדם במזרקי פז ועתם, אשר יציג לפניה המלך באהבתו אותה. גם מראשית שמנים אשר תמשחנה נשי שלמה בחדרי זהבן, טוב לה שם יפעת דודה, אשר כריח שמן תורק הולך ומתפשט למרחקים, ותופס לב עלמות רבות לאהבתו אף כי לא ראוהו עוד פנים אל פנים – והנה העלמה השכורה מחום אהבה עזה העצורה בעצמותיה, כמעט החלה לדבר מנשיקות דודה תדמה אותו עומד לפניה ותכונן מליה אליו; ומעוצם תשוקתה לצאת מהיכל שלמה, תחלה את פניו לאמר: משכני אחריך! נרוצה. כי אף כי הביאה המלך חדריו להתהלך שמה בין קירות פז על רצפת אבן יקרה, היא לא תדע שמחה וגיל כי אם בחברת אהובה; ובהיותה עתה נפרדת ממנו במרומי היכל מלך, אך בזאת תנחם ותמצא מרגוע כי תשיח את רעותיה מיקרת דודיו הטובים מיין.

שחורה אני. עתה תסב שולמית את דבריה אל העלמות אשר בחברתה בבית הנשים, ובתום לבבה תאמר: אל תתמהנה על חשקת דודי המפואר ברוב יפיו, בראותכן שאני שחרחורת; כי באמת נאוה אנכי כיריעות שלמה המוצאות בחדרי מושבנו, ואשר צחורות הנה כמראה השלג, אף כי עתה אראה שחרחורת כאהלי קדר (והם אהלים אשר יעשו בני קדר מעורות העזים הרבים אשר להם וימכרו אותם למרחקים אל רואי צאן הנטושים על פני השדה ברוב עתותי השנה, ואשר יחסו תחתיהם מזרמי חורף ומחרבוני קיץ; ואולי גם אל דודה הרועה היה אוהל כזה). כי שזפתני השמש, בהחרות בי אַחַי בני אמי על היותי נאמנה באהבתי אל הנער העני, וישימוני נוטרה את הכרמים.


השיר השני

הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

אֵיכָה תִרְעֶה

אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם

שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעוֹטְיָה

עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ

אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ

הַיָּפָה בַּנָּשִׁים

צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן

וּרְעִי אֶת גְּדִיּוֹתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים.

הגידה לי. הם דברי שולמית המדברת מתוך אשנבי ההרמון אל דודה העומד בחוץ. (כי הרבה פעמים יתהלך הוא בחצר בית הנשים, למען התענג לפעמים במחזה רעיתו כי תציץ מבין החרכים, או למען התעדן לרגעים אף בנעים שיחתה אם לא תשורנו עין שומר) והנה היא תשאלהו איפה ירביץ בעת צהרים, (כי כחום היום תצאנה בנות ההרמון מקרב חדריהן להשיב נפשם בגנות חמד כי תתהלכנה שמה בצללי עצי עדן, ואולי תצליח אז לנטוש בין סבכי חורש מֵצַל את הסריסים שומריה ולברוח השדה למען התעלס אתו שמה במקום מרבץ עדריו) והוא יגידנה כי תצא אך בעקבי הצאן ואז מהר תתרועע אתו ותרעה עמו את גדיותיו על משכנות הרועים – והנה אמר גדיותיך מעוצם אהבתו אליה, כי כנפשו כרכשו לה הוא.


השיר השלישי

לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה

דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי

נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתּוֹרִֽים

צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים

תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ

עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף

עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ

צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי

בֵּין שָׁדַי יָלִין

אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי

בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי.

לסוסתי ברכב פרעה הם דברי שלמה. כי הוא הרבה לפאר את שולמית בעדי עדיים כיד המלך למען הטות לבה אליו, יען בזאת תתפשנה לבות העלמות; ועתה יספר לה, איך ייטיבו העדיים האלה את יפי תוארה. כי כסוסתי במרכבות תפארתו אשר באו ממצרים, המזהרת במצלות פז והדר מתג ורסן יותר על חמדת תוארה; כן נאוו לחייה עתה מבראשונה בעדי התורים אשר עשה לה, והוד צוארה כליל הוא בהדר חרוזים אשר העניק לגרגרותיה – ועוד יבטיחנה לעשות לה תורי זהב וחליי כתם רבים ויקרים מאלה אשר עשה לך, אם אם יוחן בעיניה כאשר תתאוה נפשו. והנה היא לא תשעה אל אמרי אהבה הנוזלים מעל שפתי מלך אף לא אל עדיי זהבו; ומיראתה את פני המלך לבלתי הכלימו בדברי סרובים, לא תכונן את דבריה אליו, אך כמדברת בינה לבין עצמה תאמר: עד שמלך במסבו נרדי נתן ריחו וכו'. כי אף כי נרדה (כנוי ליפיה) נתן ריחו על מסבת המלך ר"ל שהגיע משפל מקומה אל מצב המלך ותמצא חן בעיניו; הנה בכל זאת לא ימוש דודה הרועה מזכרונה, כצרור המור וכאשכול הכופר הלן בין שדיה אשר תמיד לנוכח עיניה הוא.


השיר הרביעי

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי

הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים

הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי

אַף נָעִים

אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה

קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים

רָהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן

שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים

כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים

כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת

כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר

כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים

בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי

וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן

וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה

סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת

רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים

כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי

שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי

וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם

בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה

אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ

אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

השיר הזה הוא שיר ענות בין שולמית ובין הרועה, אחרי אשר הצליחה (כפי משאלתה בשיר ב') לצאת מבין תשואות קרת ולהתרועע לרגעים את דודה הרועה על שדי מנוחות; והנה יחדיו ירבצו באהבים בין משפתי הרועים על יצוע חציר ודשא תחת מסך צמרת ארזים וענפי ברותים, ובהתעלסם יחד שמה יהלל הרועה אליה את יפעת תוארה, אשר לקחה את לבו לאמור: הנך יפה רעיתי! הנך יפה! – והיא גם היא תשיב אמריה אליו במהלל יפיו ורוב נועמו עליה לאמור: הנך יפה דודי! אף נעים! – כי אם גם בחברתו לא תשכון בהיכלי עונג מקום אשר ישכבו על מטות שן תחת צל קורות עץ מופז, כבהיכלך המלך שלמה; טוב לה לנוח בין שפתים על ערש דשא ויצוע רענן, תחת צל ארזים וברותים אשר נקורות בתים יחופפום מחרבוני שמש. כי היא תרגיע אך במלוני שדה ובמשכנות הכפרים, מקום אשר חבלתה אמה ואשר חיתה שמה בראשית ימי נעוריה. ולזאת תדמה עצמה אל החבצלת המהדרת פני גנת השרון, ואל השושנה העולה בערגות העמקים, אשר כל עוד נטועה היא באדמת מצבתה תגל ותפרח אף תזיל ריח ניחוח ותהי עֵדן לעינים; אך אחרי הקטפה כי תובל אל מקום אחר, מהר יסכרו מעינות ריחה, יבולו כל עלי חמדתה ותהי למרמס רגל – והנה מן השושנה אשר עַנוַת שולמית לקחה לה למשל, רק למען דמות בה את עוצם אהבתה אל שדהי המנוחות; ממנה יקח דודה הרועה משל, לדמות בו גם רוב יפיה ויתר שאתה על כל בנות גילה.

הביאני אל בית היין. הרועה יביאה אל בית היין אשר על פני השדה, והוא אהל הנטוי ברוב ארצות המזרח אצל מסלת הדרך ואשר ימכר שמה יין לעוברי אורח היעפים כי יחפצו להשיב רוחם. והנה ידוע כי היין בחֻמו יוסיף ללהט אֵש התשוקה הבוערת; וכמפוח אשר יעל שלהבת עוז מהניצוצים הנחבאים בסתרי האפר, כן השכר ילהיב ללהבות עוז רשפי האהבה הטמונים בלב אָנוש. ולזאת תחלה שולמית חליון עז אחרי אשר בא יין הומה אל כליותיה; כי עתה בערה אש על אש בעצמותיה, ולבה הוא לה כים זועף אשר סער על סער יגרשוהו ויחשבו לשרשהו מתהמות עולם. אמנם בהיותה עתה על פני השדה מקום אין משכב שמה אף יצוע אשר תט עליהם את עצמותיה הכבדים עליה מרוב האהבה העצורה בקרבה, תתחנן אל העומדים עליה אשר יעשו סמך ומסעד אל ראשה באשישות והם הצלחות אשר ישימו בהנה היין, אף ימהרו ללקט תפוחים מן העצים למען עשות לה מרפד מהמה. כי היא חולת אהבה ורגליה לא יכלכלו עמוד; ולולא כי אוהבה יסמכנה בשמאלו תחת לראשה ובימינו יחבקנה, תפול לארץ מתעלפת במכאובי האהבה – והנה ידוע כי מטבע העלוף הוא להוליד תרדמה בנפש, ולכן תמהר שולמית להרדם אחרי התעלפה; אך עוד מעט והנה בנות ירושלים רֵעותיה אשר אתה בבית הנשים עם הסריסים שומריהן תשיגינה אותה. כי רדפו אחריה על אשר נחבאה לברוח מהמה, והרועה בתום לבבו ישביע אותן לבל תמהרנה להעיר ולעורר אותה למען השיבה העירה, עד שתחפץ להתעורר מעצמה אחרי כלות העלוף – ומה נפלא יופי המליצה בשלשת הכתובים האחרונים מהשיר הזה! המבין יטעם את חין נועמם, כלם מחמדים! כלם ממתקים! –


השיר החמישי

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא

מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים

מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי

אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָלִים

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ

מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת

מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי

קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי

יָפָתִי וּלְכִי לָךְ

כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר

הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ

וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ

וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ

קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי

יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע

בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה

הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ

כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב

וּמַרְאֵךְ נָאוֶה

אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים

שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים

וּכְרָמֵינוּ סְמָדָר

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ

הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם

וְנָסוּ הַצְּלָלִים

סוֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי

לִצְבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָלִים

עַל הָרֵי בָתֶר.

קול דודי. שולמית המשקפת מגובה חלנות ההרמון רואה את דודה הרועה בא אליה מרחוק כצבי למהר; עוד מעט, והנה הוא עומד כבר אחר כתלי בית הנשים ומשגיח בעד החלנות לדבר עמה, ולמען פתותה ללכת אחריו יצייר לה את נועם האביב אשר פרש הדר תפארתו על פני נאות שדי, כי השמיד מכסה השלג והקרח מעל פני האדמה, ושם יצוע דשא ונצנים תחתיהם, גם יספר לה שמחת בעלי הכנף אשר בקול תרועתם ימלאו את כל היערים זמר. והנה ימשיל את אהובתו העצורה בבית הנשים ליונה המסתתרת בחגוי הסלע, ויבקש מאתה להראותו את מראיה בלי חלון מבדיל ולהשמיעהו את רום קולה הערב עליו מאד. כיעיניו לא תשבענה מרֵאות את מראיה אך בעד החרכים, ואזניו לא תמלאנה די עונג משמוע אך את לחש קולה בעד האשנב; ובהתאוותו מאד לשוב ולשמוע את נעים קולה כימי קדם, יזכיר לה ראשית שיר כרמים אשר הרבה לשמוע ממנה בימים הראשונים בעוד אשר התעלס אתה בכרם עבודתה לאמור: אחזו לנו שעלים! שעלים קטנים! מחבלים כרמים, וכרמנו סמדר – והנה היא תבטיחנו כי עוז אהבתה אליו עוד כבראשונה; אך כעת לא תערב את לבה להרבות אמרים אתו מפחד השומרים המשוטטים בחצר בית הנשים לתור תהלוכות כל איש ואיש שמה. אמנם כפנות היום וחשכת ליל תכס פני חלד, אש יחיש את פעמיו כצבי וכעופר האילים לבוא אליה למען התעלס אתה באהבים –


השיר הששי

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת

בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו

אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר

בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת

אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו

מְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם

עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ

עַד שֶׁהֲבֵאוֹתִיו אֶל בֵית אִמִּי

וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם

בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה

אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ

אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

השיר הזה כולל מספר החלום אשר חלמה שולמית מאת דודה על משכבה בחדרי ההרמון. כי האהבה אשר תשולל כל רעיוניה יומם, היא תשתרר על עשתנותיה גם לעת תנומתה בלילות; וחלמות ליל ידברו אליה מאת אהובה, ומידיד נפשה חזיוני שֵנה לה יגידו. והנה בדמיון אחד החזיונות הנעימים אשר רחפו על משכבה בלילות, בקשה את דודה הרועה, וכאשר לא מצאתהו קמה ותסובב ברחבות קרת למען בקש אותו שמה, ותשאל גם את שומרי העיר לאמור: את שאהבה נפשי ראיתם? – אך רגע עברה מהמה מצאתהו ותביאהו אל בית אמה להתעלס אתו שמה באהבים, ושמה נפלה מתעלפת בעוז החשק, ותשמע את הרועה משביע בנות ירושלים אשר יצאו לרדוף אחריה לבל תעירינה אותה כבסוף השיר הרביעי.

והנה השיר הקטן הזה הוא אחד השירים היותר נכבדים שר יצאו מתחת ידי משורר אנוש מיום הוסד מלאכת השיר ועד עתה, כאשר יטעם המבין; ולא אעיר את הקורא כי אם על חמשה ממשיגיו אשר ייפוהו למאד, והם (א) כנוי שאהבה נפשי, אשר תכנה בו תמיד את דודה, וכפילת הכנוי הזה הרבה פעמים. (ב) כפילת הפועל בקש איזה פעמים. (ג) התנגדות הפעל מצא במאמר מצאוני השומרים לפעל מצא במאמר שלפניו בקשתיו ולא מצאתיו. (ד) שאלת את שאהבה נפשי ראיתם? אשר תשאל שולמית את שומרי העיר מבלי הזכיר להם שמו או משיגיו; וזה יען אשר בדמיונה יקר הוא בכל בני אנוש, וכל שוכני תבל יכירוהו לרוב יקרו. (ה) עזוב שולמית את שומרי העיר בטרם השיבו הם עוד על שאלתה, וזה מרוב חפצה למצוא אותו, אשר בל יניחנה לנוח על מקום אחד אך רגע – והבן!


השיר השביעי

מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר

כְּתִימְרוֹת עָשָׁן

מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה

מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה

שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ

מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל

כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב

מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה

אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ

מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף

רְפִידָתוֹ זָהָב

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה

מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם

צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.

בשיר הזה יצויר ועד המלך את שולמית בעתותי הלילה. והנה עבדיו ירכיבוהו על מטת תפארתו אל הנערה המתגוררת על פני השדה (מדבר) בבית יער הלבנון אשר לשלמה; והמלך מלובש בגאון בגדי תפארתו כביום חתונתו, וגם עבדיו אנשי החיל שומרי ראשו יקיפוהו מכל עבריו כמשפט המלכים. ובראותו את הנערה ממרחק הולכת וקרבה אליו, ישאל כמתפלא על גאון מצעדיה ויגל ריח עדנים אשר תפיץ למרחקים בבשמי משחתה: מי זאת עולה וכו'? – והיא בהביטה אותו פתאום נגלה עליה בהדרת כבודו, תשתומם על חמדת מכלוליו ועל פאר כתם אפריונו ועל חיל גבורי ישראל חגורי חרב אשר יעטרוהו סביב; ובתום לבה תקרא גם אל רֵעותיה (בנות ציון) לצאת אליה למען התפלא במחזה תפארת המושל האדיר. (וכל קורא משכיל אשר לו חך לטעום היטב לשון הכתובים מן הנה מטתו עד צאינה וראינה, יבין ויכיר כי דברי אחד ילידי ערי השדה המה, אשר הסכן בל הסכין מנעוריו לראות את יקר תפארת חצרות המלכים). אמנם מכל עושר כבוד המלכות אשר יראה לה המלך לא נתעה נפשה לסור מני דרך אומן אשר אחזה וב מאז; ואנחות המלך האוהב עוד בל ידומו, כי לב שולמית עוד נכון הוא את רועה הצאן, ובשיר הבא נמצאנה מדברת את דודה.


השיר השמיני

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי

הִנָּךְ יָפָה

עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ

שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים

שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד

שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת

שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה

שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת

וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם

כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ

וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה

כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ

מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ

כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ

בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת

אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו

כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ

כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָה

הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם

וְנָסוּ הַצְּלָלִים

אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר

וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבֹנָה

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי

וּמוּם אֵין בָּךְ

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה

אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי

תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה

מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן

מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים

לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי כַלָּה

לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ

בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ

מַה יָּפוּ דוֹדַיִךְ אֲחוֹתִי כַלָּה

מַה טּוֹבוּ דוֹדַיִךְ מִיַּיִן

וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים

נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה

דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ

וְרֵיחַ שַׂלְמוֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן

גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה

גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם

שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים

עִם פְּרִי מְגָדִים

כְּפָרִים עִם נְרָדִים

נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן

עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה

מוֹר וַאֲהָלוֹת

עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים

מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים

וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן

הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו

יָבוֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי

אִכְלוּ רֵעִים

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.

הנך יפה. הם דברי הרועה אשר במשלים יהלל את יופי אהובתו; ומשליו לקוחים המה מהדברים הנאהבים והנעימים עליו ואשר יום יום יראם על פני השדה: עדר העזים, עדר צאן, חוט השני, (הנקשר לפעמים על צוארי הטלאים) רמון ובני צבאים. אמנם בהיות כי לא ימצא בין דברים כאלה משל נכון, לדמות בו את צוארה העגול והחזק והמעוטר בחרוזי כסף וזהב; יפנה לקחת דמיון ממגדל דוד אשר מאז בא ראשונה אל ירושלים לראות את אהובתו העצורה שמה, השתומם על גובה חמותיו, כי כגבהם לא ראה עוד בכל בניני ערי השדה – והנה אמר אלף המגן ואחרי כן כל שלטי הגבורים; כי בעיניו יהיה אלף סך עצום מאד מאד, ומי יכיל כפי מחשבותיו לאצור יותר מאלף? – והנה מהפצרת מהללי הרעה אשר החלו כבר לפרוץ גדר הצניעות נכלמה הנערה ותבוש, ותבקש לסור מאתו; אך לבלתי הכלימו תגידנו כי עתה כבד עליה להט חום היום, ולזאת נפשה חשבה עתה ללכת אל הרי המור ואל גבעות הלבונה אשר בגנות המלך, להנפש שמה בצללי עדן, עד אשר ינשבו רוחות הערב להשיב כל נפש עיפה – אבל הרועה לא יניחנה להפרד עוד ממנו, כי אם יוסיף לפאר את כליל יפיה, ויפתנה ללכת אתו; כי אם גם בחברתו לא תנוח בין סבכי קני ריח ובצל הררי בושם כבגנות המלך. טוב לה להתהלך עמו בין בתרי הלבנון ומשם ישורו יחדיו אל עמקי חמד העטופים בנעים דשא ופרחים, ואשר בין עפרותיהם ילפתו מי מנוחות הנוזלים מראש הצורים – והנה מהגן והלבנון אשר עלו עתה על זכרנו יקח משלים חדשי' לדמות בהם את יפיה וגם צניעותה. ועל דרך מליצה יסב את דבריו אל רוח צפון ותימן ויקרא אותם להפיח מהר את גנו למען יזילו נטעי נעמניו את נועם ריחם; והיא בהיותה נכלמת מהפצרת מהלליו תדיחנו מעליה ותגיד כי טוב לו לבוא אל הגן אשר נטע בעמלו ולאכול שמה את פרי מגדיו מהרחיב את דבריו בדמיונות שונות מנטעי פרדס, ומהחביר עליה שבח על שבח במלים אין מועיל בם – אבל הוא ישיב לה כי כבר בא אל גנת מטעו ואף אכל שמה יערו עם דבשו בחברת מרעיו אשר קראם אליו להתעלס עמו, וכעת נפשו לא תדע עונג כי אם בהלל את פאר מעלותיה אשר ימלאו את כל לבו; אמנם כעבד יט אוזן אל מצות אדוניו אשר מפניו נחתה נפשו, כן הרועה יקשיב אל רצון אהובתו, וכעת ידום ממהללה.


השיר התשיעי

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק

פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי

רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי

שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל

קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה

פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי

אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה

רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי

אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם

דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר

וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו

קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי

וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר

וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עוֹבֵר

עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי

וְדוֹדִי חָמַק עָבָר

נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ

בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ

קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי

מְצָאֻנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר

הִכּוּנִי פְצָעוּנִי

נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי

שׁוֹמְרֵי הַחֹמוֹת

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם

אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי

מַה תַּגִּידוּ לוֹ

שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי

מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד

הַיָּפָה בַּנָּשִׁים

מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד

שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם

דָּגוּל מֵרְבָבָה

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז

קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב

עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם

רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבּוֹשֶׂם

מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים

שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים

נֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב

מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ

מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן

מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ

מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז

מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחְמַדִּים

זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי

בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם

אָנָּה הָלַךְ דּוֹדֵךְ

הַיָּפָה בַּנָּשִׁים

אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ

וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ

לַעֲרֻגוֹת הַבּוֹשֶׂם

לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי

הָרוֹעֶה בַשּׁוֹשַׁנִּים

יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה

נָאוָה כִּירוּשָׁלָיִם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי

שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי

שַׂעֲרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים

שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד

שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים

שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה

שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת

וְשַׁכֻּלָּה אֵין בָּהֶם

כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ

מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ

שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת

וּשְׁמֹנִים פִּלַּגְשִׁים

וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר

אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי

אַחַת הִיא לְאִמָּהּ

בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ

רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ

מְלָכוֹת וּפִלַּגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ.

אני ישנה. שולמית היא המספרת בשיר הזה את אשר קרה לה באישון לילה. אחרי היותה נרדמת על מטתה בהיכל מלך ורעיונות נפשה התהלכו בנועם דמיון חזיוני שֵנה לשוט הֵנה והֵנה במשכנות עדן אהבה; פתאום נדדה מעליה התנומה את כל צבא החזיונות בנותיה, מקול שאון דודה אשר דפק באשנבי החלון למען תפתח אליו את דלתי חדר משכבה. והנה מדת הצנע היא המניעה אותה ממלא את רצון אוהבה, ולזאת בקשה להדיחנו מעליה בדברי שוא: פשטתי את כתנתי וכו‘; אכן לב האוהב בל נמס מדברי סרובים כאלה, ועוד הוסיף לשלח את ידו כמתחנן בעד חורי האשנב – אז נהפך לבה עליה; וכנהמת ים הנגרש מעוז סופה וסער, כן המו כליותיה עליה מעוז אהבים, אשר כלה גרש גרשו מקרבה כל מורא חוק מוסר ודת הצנע. והנה קמה ממטתה לפתוח לדודה. [ובנעים מליצה מצריית תודיע לנו אשר זה נהיה כמעט אחרי שכבה על מטתה; כי ידיה עוד לחים היו משמן המור אשר משחה (כמנהג בנות הארמון) לפני שכבה, וכפתחה הדלת נטפו כפיה מור על כפות המנעול] אך עד כה ועד כה סר דודה מן האשנב ועבר. אז יצאה נפשה מרוב החרדה בעבורו (בדברו כמו על דברו ר"ל בעבורו) בראותה כי חמק ואיננו; ותלך ותסובב ברחבות העיר לבקשנו, מבלי חשוך את רגליה מפחד השומרים בלילות, וכנגעה עד החמותים הורם צעיפה מעליה מאת שומרי החמות, כי חשבוה לזונה. וכאור הבוקר במצוא אותה נערות העיר ירושלים, תתחנן אליהן ותשביע אותנה באם תמצאנה את דודה, אשר תגידינה לו שעודנה חולה מרוב אהבתה אליו כבראשונה – וכהתפלא הנערות האלה על עוצם תשוקתה אל דודה, תצייר להנה את תפארת אהובה ואת יתר שאתו על אהובי שאר הנערות, במשלים שונים אשר כלם לקוחים המה מהדברים היקרים הנראים אליה יום ויום בהיכל המלך ובגנות מחמדיו: כגלילי זהב וכעשת שן, וכיונים הרוחצות במים זכים (אשר לרוב צחותם תקראם חלב) הממלאים את הברֵכות הנחצבות בגנות המלך, וכדומה. וכשמוע נערות ירושלים את יקר תפארת דודה ואת יפעת תוארו תחפצנה לדעת מאתה אי זה הדרך הלך למען תוכלנה לבקשנו אתה; והיא תשיב אליהן; דודי ירד לגנו וכו’.

והנה בעוד אשר תשיחינה יחדיו בתהלות הרעה הנחמד, יֵרָאה הוא בעצמו אליהן; וראשית דבריו אשר יכונן אל אהובתו, הוא מהלל יפיה, בדמותו אותה בפאר מראה אל העיר ירושלים כלילת יופי, ואל העיר תרצה הנודעת גם היא ליופי ולתפארת. ועל אשר הבריחתהו מעליה תמול הלילה יאמר כי היא נוראה כנדגלות, והם מחנות אנשי הצבא ביום הדם, ביום אשר ינוסס דגל אימתה בראשם. (וטעם נדגלות בנפעל, כי הדגל יפעל מאד בלב אנשי המלחמה ביום קרב, ומדי ראותם אותו תצת אש תשוקת הנצחון בלבותם, כידוע.) והנה משמוע אומר קשה כזה יוצא נגדה מפי בחיר לבה נכלמה הנערה ותבוש, ותשלח בפניו את רשפי אש עיניה הנוצצות מאהבת עוז הבוערת בקרבן, להגיד כי עוד לבה שלם אתו באהבתה כימי קדם; אכן הרועה במר רוח יבקש מאתה אשר תסב את עיניה מנגדו לבל תשובינה להתעות אותו בחמדת מבטן, כאשר עד הנה הרהיבו עוז בנפשו, והבטיחוהו על שקר – אמנם כעב קטנה המעכרת לרגעים את פני השמש ביום טוהר שמים, אשר חיש תמוג ותלך הלום; כן חיש עברה החֵמה מנפש האוהב הנאמן, ועתה ישוב לפאר את יפיה בדמיונות שונות כבשיר השמיני, ועוד יוסף לנשאה על כל המלכות והפלגשים אשר ראה בבית הנשים אשר לשלמה. (ואל תתמה באמור הנער הרועה ששים ושמונים על כל נשי המלך אשר הגיעו לסך אלף; כי הלא כן אמר למעלה אלף המגן על מגני כל רבבות גבורי ישראל) – ובזה נשלם השיר התשיעי.


השיר העשירי

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר

יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה

אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי

לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל

לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן

הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים

לֹא יָדַעְתִּי

נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית

שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָךְ

מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית

כִּמְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם

מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים

בַּת נָדִיב

חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים

מַעֲשֵׂה יְדֵי אֳמָן

שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר

אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג

בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים

סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים

תָּאֳמֵי צְבִיָּה

צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן

עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן

עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים

אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן

צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל

וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים

מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ

אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים

זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר

וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת

אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר

אוֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו

וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן

וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים

וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב

הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים

דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים

אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.

מי זאת הנשקפה. הם דברי המלך הרודף אחרי שולמית והוא יושב במרכבת תפארה אשר יקיפו נדיבי עם שומרי ראשו; והנה כדמותו לראות את שולמית מרחוק ישאל: מי זאת הנשקפה כמו שחר? – כי כשחר המצהיל באודם עפעפיו כי ינשאו במרומי ענני בוקר, את לב הלך תועה בישימון לא דרך, אשר במחשכי פחדיו שואף הוא אל יפעת נוגה קדים; כן השמיח מראה האהובה את נפש שלמה אשר התנודד לתור אחרי מקום תכונתה – ורעיון השחר הביא גם רעיון השמש והירח בנפש המלך לדמות בהם את צחות מראה רעיתו. והיא למען התנצל לפניו על דבר בריחתה, תגיד אליו כי התאוה לראות חמדת הגנות והפרחים הניסה אותה מבין חדרי ההרמון אל נאות שדי וכרמי תנובות: אל גנת אגוז ירדתי לראות וגו' – הוי אמרי כזב! הוי דברי תהו!

לא ידעתי. היא תשובת המלך אליה לאמור: הלא לי יאות לדעת כי תצאי מהיכלי. ונחסר מלת היחס על לפני שם מרכבות כנהוג לפעמים במליצה; וענין המאמר הוא: נפשי המלאה מעוצם אהבה היא יעצתני לעלות על מרכבותי לתור אחריך במסבת בני עמי גבורי החיל. (אשר יקראו גם כן נדיבים מענין בהתנדב עם) והנה המלך ידבר על לבה לשוב עמו: שובי שובי השולמית! שובי שובי ונחזה בך! אך ענותה תדבר בלשונה לאמור: מה המארה אתם רואים בשולמית אשר נחמד ונעים יהיה כמחולת המחנים? (והיא תנועת שני מחנות גבורי החיל אשר מימין ומשמאל למרכבת המלך) – והמלך תחת שפל ענותה יוסיף לא פאר תהלה; כי עתה אשר החלה ללכת אתו ולשוב יאמר: מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב! כי מצעדיה כוננו בפאר והדר כמצעדי בת אחד נדיבי העם. ודברי מהללו נמשכים עד אסור ברהטים, ואחרי כן יסב את דבריו אל האהבה לאמור: מה יפית וכו' – והנה במחשבות המליץ ידמה גוף הירח אשר פעם ירבה אורו ופעם יחסר, לכוס עגול (אגן) אשר פעם ירבה המשקה הנתון לתוכו עד כי יעלה על שפתו, ופעם יחסר; ולזאת יכנה את הירח השלם בעצם מלוא אורו: אגן הסהר אל יחסר המזג. ודע זאת!

זאת קומתך. גם המה דברי המלך אשר במשלים יצייר לה את עוצם תשוקתו. וטעם וחכך כיין הטוב, כי נשיקות פיה המה יעדנוהו וישכרוהו די עונג כיין הטוב; ולא חדל המלך עוד מצייר לה את עוצם תאותו, לולא חשכה הנערה את פיו מהרוס עוד גדר הצניעות, באמרה: הולך לדודי למישרים וכו', ר"ל נשיקות פי אך אליו נצורות הנה ולא לאחר, והם ידובבו שפתי דודי גם לעת תנומתו; כי גם בחלום חזון לילה ידבר באהבתו –


השיר האחד עשר

לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה

נָלִינָה בַּכְּפָרִים

נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים

נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן

פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים

שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ

וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים

חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים

דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי

יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי

אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ

גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי

אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ

אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי

אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח

מֵעֲסִיס רִמּוֹנִי

שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי

וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם

מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעוֹרְרוּ

אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

לכה דודי. הם דברי שולמית אשר תדבר על לב דודה ותפתהו לצאת אתה, מתשואות קרת אל משכנות הכפרים ואל נאות שדי, ושמה תתן לו את אהבתה מבלי חושך ומבלי עוצר. ובעוצם אהבתה אליו תתאוה להיות אחת מאחיותיו, כי אז בל יבוזו לה אם תתנודד מהרמון המלך למען מצוא אותו במלונות הכפרים ולנהגהו אל בית אמה כי תתענג אתו שמה באהבים; כי מי יבוז לאהבת אחות? – והנה מדי דברה כזה יחם כח דמיונה ממראות אהבים ותדמה בנפשה לנוח על ברכי דודה מתעלפת בעוז החשק, והוא ישביע את בנות ירושלים לבל תמהרנה להעיר אותה, כבשירים הקודמים.


השיר השנים עשר

מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר

מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ

תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ

שָׁמָּה חִבְּלָתְךָ אִמֶּךָ

שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדָתְךָ

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָה

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ

לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה

וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ

אִם יִתֵּן אִישׁ

אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה

בּוֹז יָבֻזוּ לוֹ.

בשיר הזה תתראה שולמית מתהלכת בהחבק עם דודה על פני השדה, ואחד העוברים הרואה אותה מרחוק ישאל: מי זאת וכו'? ומדי הלכה הלוך וקרוב ישמעו דבריה אשר תדבר אל דודה, בהזכירה לפניו ימים אשר עברו, העת אשר הנצה האהבה בלבותם, העת אשר בנשיקות פיה עוררה אותו מתנומתו תחת צל התפוח הנטוע לפני בית אמו. והנה באומן אהבתה תזהירהו לשמור את לבו נכון עמה כל הימים ולנצור את רוחו מפתויי העלמות אשר תבקשנה להדיחנו מעליה; כי אם אהבתה אליו היא עזה כמות, גם קנאתה ביום בגדו תהיה קשה כשאול מבלי חמלה –


השיר השלשה עשר

אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה

וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ

מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ

בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ

אִם חוֹמָה הִיא

נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף

וְאִם דֶּלֶת הִיא

נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז

אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת

אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם

כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה

בְּבַעַל הָמוֹן

נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנּוֹטְרִים

אִישׁ יָבִיא בְּפִרְיוֹ

אֶלֶף כָּסֶף

כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי

הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה

וּמָאתַיִם לְנוֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ.

המשורר מציג לעינינו לפני חתימת הספר, את אחי הנערה, ומצייר אותם לנו מהתלים באחותם הנאמנה; להגיד, כי מלבד עוז חשקת שלמה, גם אחיה אוהבי יקר וגדולה הציקו את לבה להיות מקשבת אל דברי המלך. וכאשר ראו כי לשוא עמלו בה, ואהבתה היא נהר איתן נטוע על מוסדות עולם אשר בל ימוט מהֶמְיַת סופה וסער כי יתגעשו מקצה תבל ועד קצה; שמו אל ההתול פניהם וידברו בה כבאחת העלמות הקטנות אשר עוד לא הגיע עתה להיות לאיש. ויאמר האח האחד: מה נעשה לאחותנו אחרי ימים רבים, ביום כי ידובר בה מאחד בחורי הארץ? ויען האח השני: אם תנהג את עצמה על פי מדת הצניעות כאחת העלמות הנבחרות, אז נשיאנה אל איש נכבד; ואם נראנה משתוקקת לתור אחרי תאות לבה, אז נצודנה בפרך לכלוא את זדון יצרה – והנה היא תשיבם כי היא בעצמה שמרה את כבודה עד הנה, אף כי היא גדולה מימים וכבר הגיע תור עתה להיות לאיש, בהיות כי בעיני המלך היתה כמוצאת אושר והצלחה, בנשאה חן בעיניו. ועוד תספר להם את אשר יקרה לשלמה את נוטרי כרמו בבעל המון, להגיד כי הטוב לעלמה הוא לשמור בעצמה את כבודה.


השיר הארבעה עשר

הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים

חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי

בְּרַח דּוֹדִי

וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי

אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים

עַל הָרֵי בְשָׂמִים.

הרועה יבקש מאת שולמית המתהלכת לשוח בגנות המלך, לשיר אליו את שירותיה הנעימות, כי חביריו יקשיבו לקולה הערב; אמנם היא תודיענו כי לא זה העת להשמיע את זמירותיה, אך עתה הגיע התור לברוח אתו להלאה מהרי ירושלים, לתור להם מקום מנוחה אשר יתענגו באהבם שמה כל ימי היותם על האדמה, מאין שטן ומאין מחריד.

והנה אם זאת תשים אל לבך קורא נעים – כי מדרך המליץ הנאמן הוא, לשים בפי האדם אשר יציגנו מדבר לנגד עינינו, אך דברים כאלה אשר יאותו אל מצב האדם הזה בחברת יושבי תבל, ואל תכונת מעמדו במפלגות בני אנוש; אזי לא תתמה עוד על משלים הבאים בספר שיר השירים, כמו שערך כעדר העזים, שניך כעדר הרחלים ודומיהם, כעל משלים זרים הרחוקים מאד מאד ברוב משיגיהם מהדברים הנמשלים אליהם. אבל נהפוך הוא. במשלים האלה הודיע לנו המשורר את רוחב לבו ואת עוצם הכנתו להיות אמן נפלא במעשהו; כי על ידיהם צייר לנו בציור שלם את תכונת הרועה, אשר כל ימי היותו על אדמתו לא יעזוב את מגרשי העיר הקטנה אשר חבלתהו אמו שמה, ולבו איננו יודע מאומה מן הדברים הנמצאים מהלאה לשדה מרעיתו. והנה כאשר יחם לבו למַשֶל משל, ישים פניו אל הדברים המעטים הנמצאים בין נאות מרעיתו לקחת מהמה הדמיון, אף כי רחוקים הם מאד מאד ברוב משיגיהם מן הדבר הנמשל; כי הלא אך המה חקוקים על לוח רעיוניו, ואם לא מהם יקח את דמיונותיו, מאין יקחם? – והנה בשיר העשירי יְמַשֵל המלך (המתקנא ברועה הנאהב) גם הוא כאחד הרועים; ובשיר התשיעי תהלל שולמית העצורה בחדרי ביתן המלך את יופי דודה, במשלים הלקוחים מן הדברים אשר תראה עתה יום יום בהיכל שלמה, כאשר העירותי שמה.

ועוד זה יתר שאת למשלים הבאים בספר שיר השירים, אשר רובם לקוחים המה מן הדברים הנאהבים והנעימים לחושי האדם; והמה ישלימו לעשות את הספר הזה נחמד ונעים על פני כלו, עדי יהיה כגנת חמד נטעה אלהים, אשר לא יחסר כל בה להתענג ולהתעדן: שושנה וחבצלת, שרון ועמק, נצנים ושדי ריח, האביב המחדש פני האדמה, כרמי חמד, גנות עדן, מעינות נוזלים, אבי נחל, באר מים חיים, מגדים חדשים גם ישנים, רסיסי ליל, אודם השחר, יופי הירח, טהרת זוהר השמש, תמרות עשן, קיטור לבונה, רוח צח מזיל בשמי גן, ערש רענן, עצי אגוז, גפן ותאנה, אשכלות עֵנָב, דבש, חלב, יין רקח, עסיס רמונים, שמנים, קני בשמים, נשיקות דודים, חבוקי אהבים, מצע אשישות, מרפד תפוחים, יונים רוחצות בחלב, קול התור המזמר, צבאות ואילות השדה, עפרים רועים בשושנים, שועלים קטנים, עדר עזים, רחלים עולות מן הרחצה, צללי ערב, הרי בתר, חוט השני, חגוי הסלע, ערוגות הבושם, ארזים וברותים, ערמת חטים סוגה בשושנים, הר מור, גבעת לבונה, עקבי צאן, משכנות רועים, ברכות מים, מלון כפרים, ריח סמדר – בין כל אלה תשוט הנפש הקוראת בספר שיר השירים, והמה ימלאוה עונג נפלא הרב מלספר.

ואולי תתמה הקורא הנעים! על המצא משלים רבים בספר שיר השירים, יותר (כפי ערך כמות הספר) מבכל שאר ספרי הקודש; אמנם ראוי שתדע כי מטבע האהבה הנאמנה (הנכספת לראות את הנאהב בכל אשר תפנה) הוא, לשוטט בין כל הדברים המוחשים, למען מצוא דמיון מה ביניהם ובין הנאהב. וכן כאשר נספר מן דבר הנפלא לעינינו, ונחפוץ לציירהו היטב אל נפש השומע, נוסיף דמיון על דמיון בספורנו; ולכן ימצאו משלים ודמיונות רבים בספור המראה הנפלאה אשר בתחלת ספר יחזקאל. כי המראה הנוראה ההיא היתה אל עיני החוזה כמראה עיר נכריה אל עיני נער קטן אשר לא סר עד הנה מעיר מולדתו. והנה כאשר יספר הנער ההוא מן הדברים הנפלאים לעיניו, אשר ראה בכל פנות העיר הלזו, יתאמץ לתת להם דמיונות מהדברים הנראים יום יום בעיר מולדתו, למען יהיה ספורו מובן היטב אל נפשות שומעיו; כן התאמץ נביא אלהים לתת דמיונות מהדברים הנמצאים בארץ, אל הדברים הנפלאים אשר נגלו אליו משמי שמים, ובשלוש דמיונות נשגבות יצייר לנו את קול המון החיות המשיקות בכנפיהן אשה אל אחותה:

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם

כְּקוֹל מַיִם רַבִּים

כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם

קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה.

ומה נחמד אף נעים! הדמיון האחרון אשר בספורו הנשגב:

כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת

אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם

כֵּן מַרְאֵה הַנּוֹגַהּ סָבִיב.


 

תְּמוּנוֹת הַמְּלִיצָה    🔗

(Figurae poeticae) (פאָעטישע פֿיגורען)

הן רבות מאד; ואנכי אדבר רק על הנכבדות בהנה, כיד ה' הטובה עלי.


תְּמוּנַת הַהַאֲמָרָה

(Prosopopaeia)

תהיה כאשר יתן המליץ אומר מדעתו בפי עצם אחר, על פי המחשבות אשר ישפוט היותן טמונות בלב העצם הזה; כי הרעיונות הצפונים בסתרי כליות ולב יוגשמו על ידי הדבור, ועל ידו יפעלו מאד בנפש האדם בצאתם בעזר מלין מן האין אל ההויה. כמו:

יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ

וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד

עַל יְהֹוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ:

נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ

וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹתֵימוֹ. (תהלים ב')

הנה לולא חדל המליץ לסור פה מדרך הספור, ולאמור כאשר יאמר המספר: יתיצבו מלכי ארץ וכו' למען נתק וכו'; אזי החליש מאוד את נועם מליצתו והגריע ערך יפעתה, בהחסיר בדבריו הציור הנעים הזה, המצייר לנו את קהל המון העמים הרוגשים כאלו יהמו ברוגז לבם לנגד עינינו, וכאלו תקיפנו מסבת נוראי ארץ אשר יסעירו את נפשנו בשאון אמרי פחדים המגיעים אל אזנינו לאמור: ננתקה את מוסרותימו, ונשליכה ממנו עבותימו!

ועל דרך זה נשא בלעם את משלו:

מִן אֲרָם יַנְחֵנִי

בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב

מֵהַרְרֵי קֶדֶם:

לְכָה אָרָה לִי יַעֲקֹב

וּלְכָה זוֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. (במדבר כ"ג)

לא אמר כאשר יאמר המספר: מן ארם ינחני מלך מואב וכו' למען אאור לו יעקב; אך שם בפי בלק דברים נקצבים ונכפלים בדרך שיר, והשלים בזה את ערך מליצתו.

ומה רב כח התמונה הזאת! לצייר המדות וההרגשות אשר בנפש האדם. גאוה וענוה, אהבה ושנאה, חדוה ועצבת, אם נוציא אותן מלב נושאיהן ונשימן בפיהם; כלן תפעלנה מאד בנפש האדם, ותרוממנה את ערך המליצה עד להפליא – וישעיה, אשר כל מחמדי המליצה משובצים המה בין אמרי נבואותיו המסולאות מפז, אף הוא הרבה לאהוב את התמונה המפוארה הזאת. ומה נמלצו דבריו! אשר שם בפי מלך אשור, ברצותו לצייר את גאון לבבו הפורץ כל חק וגבול.

כִּי אָמַר:

בְּכֹּחַ יָדִי עָשִׂיתִי

וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבוּנוֹתִי

וְאָסִיר גְּבוּלוֹת עַמִּים

וַעֲתידוֹתֵיהֶם שׁושֵׂתִי

וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים

וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי

לְחֵיל הָעַמִּים

וְכֶאֱסוֹף בֵּצִים עֲזֻבוֹת

כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי

וְלֹא הָיָה נוֹדֵד כָּנָף

וּפוֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף. (ישעיה י')

וכן בפי מלך בבל:

וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ:

הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה

מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל

אָרִים כִּסְאִי

וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד

בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן

אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב

אֶדַּמֶּה – לְעֶלְיוֹן. (שם י"ד) 23

וכן בפי מושלי העם אשר בירושלים:

כִּי אֲמַרְתֶּם:

כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת

וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חוֹזֶה

שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר

לֹא יְבוֹאֵנוּ

כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ

וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ. (שם כ"ח)

ולרוב יאהב ישעיה את התמונה הזאת, כאשר ידבר מגבוהי רוח אשר שתו בשמים פיהם, כמו במשלים אשר הזכרתי, ולא יאבה תת אומר בפי אנוש נענה למען צייר היטב את נגע לבבו; אבל ירמיה להפך יאהב לתת אמריו בשפתי נכאי לבב, השחים עד לעפר מכובד מצוקותיהם. ואם במליצות ישעיה התמונה הזאת היא נעטרת גאות אשר יענדו לראשם בני רהב המדברים גדלות בלבבם; במליצת ירמיה היא כמעטה אבל, אשר יעטו אך שבורי לב ודכאי רוח, המלאים יגנות בקרבם, וצערם הרה לאנחות, כמו:

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד:

יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר

כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד

הֲשִׁיבֵנִי וְאָשוּבָה

כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהָי

כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי

וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ

בּוֹשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי

כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. (ירמיה ל"א)

אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי

נְבוּכַדְרֶאצַר מֶלֶךְ בָּבֶל

הִצִּיגַנִי כְּלִי רֵיק

בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין

מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי – הֱדִיחָנִי

חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל

[תאמר יושבת ציון]

וְדָמִי אֶל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים

[תאמר ירושלים]. (שם נ"א)

והמלך שלמה אף הוא בחר הרבה פעמים בתמונה המפוארה הזאת לשים אותה עדי תפארת אל מליצותיו הנחמדות אשר בחלק הראשון מספר משלי. כי פעם יתן אומר בפי החטאים המכוננים את חצי לשונם לירות בלב הנער הנחפז בפתיותו ללכת בעקבות מעגלותיהם, מבלי בחון תחלה כי אחריתם דרכי מות; (משלי א' י“א–ט”ו ופעם יציג לעינינו החכמה קוראת דברי מוסר אל בני תבל, כאשת חיל אשר תביע תורת חסד אל אזני בניה, למען הצילם מרשת בני תהפוכות החומדים לצודד נפשות משרש צדיקים. (שם כ“ב–ל”ג) פעם ישים אמרי דעת על שפתי אב חכם, המטיף מעל לשונו דברי מוסר נוזלים כטל על תלמי לב בנו הרך; (שם ד' ד’–ה' ז') ופעם יתן דברי נהי תמרורים בפי בן סורר המתנודד על רעותיו אחרי עזבו לאחרים חילו, ואחרי כלות בשרו ושארו יעש מספד מר על אשר לא שמע לקול מוריו. (שם ה' י“ב–ט”ו) פעם ישמיע אל אזנינו מסֵתֶר אחת הפנות הנחבאות, קול אשת זנונים המחלקת לשונה להטיף אל לב הנער נופת אמריה, המתוקים לחך כדבש ורכים כשמן, ותוכם חמת תנינים ורוש פתנים המביאים כליון ומות אל חדרי בטן; (שם ז' י"ד־כא) ופעם ירכיב את התבונה על מרומי קרת, ובראש הומיות יכין מקום אל החכמה, למען תספר שמה באזני מתי חלד את יקר תפארת מעלותיה המנחילות אושר וחיים אל נפש אוהביה. (שם ח' ד–ל"ו) ומה נכבדו הכתובים האלה! אשר תהלל בהם החכמה את קדמות מציאותה.

בְּאֵין תְּהוֹמוֹת חוֹלָלְתִי

בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם

בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ

לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי

עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת

וְרֹאש עַפְרוֹת תֵּבֵל

בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי

בְּחֻקּוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְּהוֹם

בְּאַמְצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל

בַּעֲזוֹז עֵינוֹת תְּהוֹם

בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ

וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו

בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ.

הכתובים האלה הם רבי התפארת, ונפש המליץ הנשגב ילדתם בעזוז בקרבה עוצם רוח ההתפעלות; כרוח חיים כי יחלוף בתעצומות עזו לעת האביב בין כליות משמני ארץ, והנה יצאו פרחי חמד המצהילים עיני כל רואיהם – והנה אבאר לפניך קורא נעים! את הכתובים האלה כפי אשר יורוני חקי המליצה; יען ראיתי כי מקצת המבארים נטו מדרך האמת, והלכו בדרך רחוקה לבאר את כל הכתובים האלה על פי חכמת — 24 , ולא שמו אל לבם, כי שלמה אך כמליץ ידבר בכתובים האלה, ולא כחוקר הרוצה לגלות סתרי היצירה.

באין תהמות חוללתי. הפעל חוללתי שב גם על תהמות (ושעור המאמר: בטרם חוללו התהמות חוללתי) כי נכבדי מים בלשון המליצה ענינו כמו הורי מים (בהיות כל הריון יסבב כובד). והמליצה תצייר לנו את התהום ביום היצירה כאלו יֻלַד אז מבטן מעינות עוז, בעת נבקעו אלה מכובד מים רבים אשר נעצרו בקרבם, כאשר תבקע רחם ההרה בהגיע העת לפלט את העולל הכלוא בחדרי בטנה.

בטרם הרים הטבעו. ידמה ההרים האיתנים המצוקים מאת היוצר במעבה האדמה, לעמודים גבוהים אשר תקעם הבונה על פני בנינו בתוך אדמתם המכוננים להם; כי כן הוראת מלת הטבעו המורה על התקע דבר בתוך דבר, כעמוד הנתקע בתוך חלל האדן, או כאדן הנתקע בתוך חלל הארץ (איוב ל"ח ').

ארץ וחוצות. לדעתי יכנה המליץ בשם חוצות העמקים הגדולים והנוראים אשר בארצות המזרח, ההולכים ומתפשטים בין גבנוני הרי עד. ואחרי אשר בכתוב הקודם צייר לנו את ההרים הגבוהים כעמודים, יצייר עתה העמקים אשר ביניהם כחוצות המתרחבים בין טורי העמודים אשר מזה ומזה.

וראש עפרות תבל. ראש ענינו פה מספר (כמו כי תשא את ראש בני ישראל), כי גם לעפרות תבל (יאמרו מליצי העברים הנשגבים ברעיוניהם) שם הבורא מדה בחלקם על פני האדמה, כאשר מדד כל נטפי מים הנמצאים בימים ובנחלים בעינות ותהמות; וקצב שם אל גרגרי החול הנטושים על פני האדמה, כאשר נתן מספר לצבא הכוכבים המזהירים ברום רקיע, וכנעים מליצת ישעיה:

מי מדד בשעלו מים?

ושמים בזרת תכן?

וכל בשליש עפר הארץ?

ושקל בפלס הרים?

וגבעות במאזנים?

בהכינו שמים וכו' עינות תהום. השרש כון בבנין הפעיל מצאנוהו הרבה פעמים נרדף בהוראתו את השרש חקר, כמו לכו נא הכינו עוד (ש“א כ”ג}הכינה וגם חקרה (איוב כ"ט); בהיות כי כל חקירה היא הכנת והישרת הדברים במחשבה. והנה המליץ יצייר לנו את אלוה יוצר כל בעשותו שמים ותהומות, כבונה אמן הרוצה לבנות בנין מפואר, אשר יחקור ויכין תחלה במחשבותיו את תבנית והקף הבנין, אף יחוק חוג במקום אשר יחפוץ להעגיל את בנינו; כן (יאמר המלך על דרך מליצי) חקר השם תחלה במחשבותיו את תבנית והקף השמים, וחק חוג על פני תהום לקצוב מקום אשר יכיל מי הים האדיר, ואחרי כן אמץ השחקים כפי אשר הכין בתבונתו הנשגבה, ושם עוז במעינות תהום רבה לכסות את החוג אשר חק סביבות האדמה.

בחקו חוג על פני תהום. ידבר כן על סבוב הים הגדול המקיף את פני האדמה כחוג נטוי מן הקצה עד הקצה. ומה נפלאה המליצה הזאת! המדמה העגלת הימים הנוראים אשר העגיל היוצר סביבות הארץ הגדולה הזאת, אל עשית החוג אשר ימשוך האומן בשבטו במו רגע – והנה רעיוני המליץ הנשגב נזיקי ברק המה, אשר רגע יעופו מתועפות שמי אור עד מחשכי תהום רבה.

בשומו לים חקו. ידמה את הכח הנפלא המושל ברצון יוצר כל במי הים הנורא לעצור אותם לבל יעלו על גדותיהם לשטוף ארץ ומלואה, אל חוק צדק הנתון מאת מלך אדיר אל המון זידונים השואפים לטרוף ולהשחית בחמת רוחם, ואשר מבלעדי פחד אדונים העוצרם בשבט פיו, יכחידו כל החונה סביבם מבלי השאיר שריד. והציור הזה נשלם במליצת ספר איוב הנשגבה.

ואשבור עליו חקי

ואשים בריח ודלתים

ואומר: עד פה תבוא

ולא תוסיף

ופה ישית בגאון גליך (איוב ל"ח)

בחוקו מוסדי ארץ. השרש חקק (ועמו שרש חוק הנגזר ממנו) ענינו שיור ורשימה. והנה יאמר המלך על דרך מליצי, כי הבורא התעלם את החכמה בעת אשר רשם לעיניו את מוסדי הארץ כאשר עלו תחלה ברעיוניו להוסד, למען חקור היטב האם תכנו על תבנית זו להיות ליסודות עולם אשר תכון עליהם תבל ובל תמוגז לנצח נצחים; כאשר ירשום לעיניו הבונה החכם את תבנית בנינו אשר ירצה לבנותו, למען שפוט תחלה למראה עיניו את כל תורת הבנין, ולהכין אותה היטב ברעיוניו בטרם יחל לבנות. ויתורגם בל"א (אלס ער דען פלאן צו דען גרונדפֿעסטען דר ערדע ענטווארף).

מוסדי ארץ. העברים ידמו במליצותיהם את הארץ התלויה ברצון אלוה על בלי מה, לצבין
גדול נושן שוכן מימי קדם על עמודי עוז המיוסדים על אדני עולם; וכנעים מליצת ספר איוב:

מי שם ממדיה כי תדע?

או מי נטה עליה קו?

על מה אדניה הטבעו?

או מי ירה אבן פנתה?

וראה נא והבן קורא נעים! עומק מחשבות המלך, אשר השמיט את השם נכבד בכל הפעלים מתיחסים עליו בכתובים האלה: עד לא עשה, בהכינו שמים וכו', ובזה צייר לנו את גודל רֵעות החכמה עם ה', ועוז הקשר האמיץ אשר ביניהם. כי החכמה תדבר מפעלות אלהים הנוראות, כאשר ידבר איש ממעשי רעהו, מבלי להזכיר את שמו להשומעים; בידעו כי הם יבינו מעצמם אשר דברתו היא אך מרעהו הנודע, כי רק עמו יתהלך תמיד, ואך ממנו תהי שיחתו יום ויום.

וככלי פז וכתם אחרי כלות תפארת מעשהו מיד אמן מהיר, יעולף עוד זר ספירים למען הפלות את יפיו; כן באה שירת דבורה הנחמדת עדויה באחריתה עוד בפאר תמונת ההאמרה. כי המשורר אחרי עברו על כנפי רוחו בשדה מערכה בין רבבות חללי האויב, ובאהל מבורכת הנשים אשר שמה השודד נפל שדוד והבוגד בו בגדו; יֵדֶא בעוז דמיונו עד חדר יולדת המרשיע, ושמה הוא מציג לפנינו את אם סיסרא מסובבת מאת חכמות רֵעותיה. היא תודיע במעט דברים את רוב יגונה ודאבת לבה על בנה המתבושש לבוא לביתו, והמאחר על ידי זה את יום גאונה והדרתה, והן מטיפות באמריהן צרי תנחומים על לה הנחלה מתוחלת ממושכה.

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה

*וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא

בְּעַד הָאֶשְׁנָב:

מַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא?

מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?

חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶנָּה

אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:

הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל

רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶבֶר

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה**

צָבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל. (שופטים ה')

ומי לא יתפלא על חין ערך המשורר הזה ותפארת מעשהו? כי מלבד אשר הציור הזה מאם סיסרא, השופכת את מרי שיחה בחק רֵעותיה המתיגעות לנחם אותה בהבלי שוא, נעים הוא בעצמו ומוליד התפעלות רבה בנפש; עוד השכיל המשורר הנשגב הזה לשפוך רוח חן על דבריו, על ידי שתי רעיונות נחמדות אשר ארג בין מסכת אמריו הנעימים כשני שושני חמד מעדני עין העבותים בעטרת פרחים, והן:

(א) השקפת אם סיסרא בעד החלון ויבובה בעד האשנב, המורים אותנו לדעת, כי פנת החלון הוא המקום אשר בחרה בו כעת מכל חדרי היכלה, והוא המקצוע אשר אותה למושב לה משחר ועד הנשף; כי משם היא נכספה לראות את בנה רגע שובו נוצח בקרב עם המון חיליו האבירים, בטרם ישמע עוד קול רעם פעמי מרכבותיו בשער ביתה. כי רגעי הפחד אשר תפחד על בנה, כימי בלהות אל לבה יחשבו. ובזה צייר לנו המשורר את כליון עיניה ודאבון נפשה, יותר מאשר יצויירו על ידי רבבות אמרים.

(ב) מהירת ההשתנות מעצבון לתנחומים בנפש אם סיסרא, אשר צייר לנו המשורר על ידי שומו דברי התנחומים גם בפיה כמו בפי חכמות רעותיה: אף היא תשיב אמריה לה

ומה נפלא ציור ההשתנות הפתאומית הזאת! המציירת לנו איך כל מזמות נפש המרשעת יחדיו נתקו, ואיך מורשי לבה כצלמי אפע בחזיון לילה לרגעים יתחלפו. כי כאניה הנרדפת מעברת גלי הים המתגעשים בשאון הסער, רגע – תעל שמים, ורגע – תרד תהומות; כן היא חיש תעוף באברת חזיוני תקוה מעמקי מצוקותיה עד רום גאותה, וחיש ישליכוה דמיוני בלהות משמי גאונה עד בור תחתית. רגע – ימררוה עשתנות פחדים, ורגע – תכון תקותה בלבה, רגע – ירגיזה צבא בלהות, ורגע – ימשול עוז בנפשה, רגע – תחרידה חרדת אלהים, וגבהותה לעפר תשח, ורגע – תשחק לחזיוני פחד, ונפשה תעדה גאון. עד בוא הפליט ממחנה סיסרא, ומדקרות השמועה הרעה יורדות מעל לשונה אל חדרי בטנה; תקותה ובטחונה יפלו חללים מחצי לשונו הדולקים אל לבה כגחלי רתמים, והיא נטבעה לנצח במצולת היגון.

והנך רואה הקורא הנעים! מרוב משלים אשר הזכרתי, כי העברי ישמיע פעל האמירה לפני ההאמרה בבוא פעל אחד לפניה. כמו:

וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד

עַל יְהֹוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ:

(לאמור) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ

וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹתֵימוֹ.

והקוצר הזה מרבה עוז המליצה למאד, כידוע למבין.

וטרם אחל לדבר על תמונה אחרת במליצה, אראך עוד במשל אחד אשר אציג הנה לפניך, הסגולה הנפלאה אשר לתמונת ההאמרה, להרחיב ציורי המליצה ולהשלימם.

ישעיה בהנבאו על מפלת צור יגיד, כי כל איי הים (אשר התעשרו לפנים ברכולתה) ילילו עתה כבוא עדיהם שמע יום אידה.

כַּאֲשֶׁר שֵׁמַע לְמִצְרָיִם

יָחִילוּ כְּשֵׁמַע צוֹר

עִבְרוּ תַּרְשִׁישָׁה

הֵילִילוּ יוֹשְׁבֵי אִי. (ישעיה כ"ג)

ועתה קרא נא ענין שני הכתובים הקצרים האלה,—25 נרחב במליצת יחזקאל, המתנבא בהסבת דבריו (כדרכו בנבואותיו) אל ממלכת צור, לאמור:

הֲלֹא מִקּוֹל מַפַּלְתִּךְ

בֶּאֱנוֹק חָלָל

בֶּהָרֵג הֶרֶג בְּתוֹכֵךְ

יִרְעֲשׁוּ הָאִיִּים

וְיָרְדוּ מֵעַל כִּסְאוֹתָם

כֹּל נְשִׂיאֵי הַיָּם

וְהֵסִירוִ אֶת מְעִילֵיהֶם

וְאֶת בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשׁוֹטוּ

חֲרָדוֹת יִלְבָּשׁוּ

עַל הָאָרֶץ יֵשְׁבוּ

וְחָרְדוּ לִרְגָעִים וְשָׁמְמוּ עָלָיִךְ

וְנָשְׂאוּ עָלַיִךְ קִינָה

וְאָמְרוּ לָךְ:

אֵיךְ אָבַדְתְּ נוֹשֶׁבֶת מִיַּמִּים

הָעִיר הַהֻלָּלָה!

אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָם

הִיא וְיוֹשְׁבֶיהָ

אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִיתָם לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ

עַתָּה יֶחֶרְדוּ הָאִיִּין יוֹם מַפַלְתֵּךְ

וְנִבְהֲלוּ הָאִיִּים אֲשֶׁר בַּיָּם מִצֵּאתֵךְ. (יחזקאל כ"ו)

הנה בטרם אשר ישמיע הנביא אל אזנינו את קינת נשיאי הים, יצייר לנו (למען הכן את נפשנו לשמוע את דברי הקינה הזאת) בציור נכבד את האבל הגדול אשר יאבלו הנשיאים האלה כבוא השמועה הרעה עדיהם, וירדו מעל כסאותם וכו' – ועל דרך מליצי נשגב מאוד יגיד הנביא, כי תחת מעילי כבוד ובגדי רקמה אשר פשטו נשיאי הים, ילבשו עתה חרדות26. כי הפחד תהי להם כבגד יעטו, והאימתה למזח יחגרוה.

ב. תְּמוּנַת הַהֲסָבָה

(Apostrophe.)

תהיה כאשר יסב המליץ את דבריו אל גוף הנסתר מנגד עיניו וידבר אליו כאלו הוא עומד עתה נוכח פניו – כמו בספר תהלים שיר קל"ז; אחרי אשר ספר המשורר הגולה בארץ בבל, את רשעת הצוררים אשר הונו את עבדי אלהים חיים בדברי נאצות היורדים כמדקרות חרב אל חדרי בטן.

כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ

דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵנוּ שִׂמְחָה:

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיוֹן –

פתאום יעוף על כנפי דמיונו מהלאה לארץ הארורה הזאת, והנה הוא רואה מרחוק את עיר מאוייו, ומכונן אליה בעוז המית נפשו דברי ידידות כאשר ידברם העלם אשר רשפי האהבה שולחו בעצמותיו, בעת כי ינתק מחק רעיתו לגלות הלאה אל ארץ מרחקים.

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם!

תִּשְׁכַּח יְמִינִי

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי!

אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי

וכן בשיר נ"ב, יסב המלך דוד את דבריו אל דואג מלשינו, כאלו הוא עומד נוכח פניו.

מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר?

חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם –

הַוּוֹת תַּחְשׁוֹב

לְשׁוֹנְךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ

עוֹשֶׂה רְמִיָּה!

כי כאשר ביום קרב ומלחמה התאזר בלב אמיץ לבקש את האויב בשדה המערכה, והתחזק ולעמוד למולו כנמר שוקד, עדי הביאו בני אשפתו בתוך כליות משנאהו; כן עתה ציירה לו רוח הגבורה המתנוססת בקרבו, את מלשינו עומד נוכח פניו. והנה לבו לא ירגז ממראהו, ונפשו בל תחת משאתו; אך קללותיו כלפידים מפיו יהלוכו, ונאצותיו יתמלטו ככידודי אש מעל לשונו על עצמות מלשינו המרשיע.

גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח

יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל

וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים –

ומה רב יופי התמונה הזאת! במליצת ישעיה, באחת נבואותיו המדברות ממפלת מלכות כשדים. כי כאשר רוח ה' נוססה בקרב איש האלהים להטיף חזות קשה על בבל המרשעת, לא התנבא אז עליה כעל אומה רחוקה אשר תקרינה אותה רעותיה אחרי תקופות שנים רבות; אך מרוב שנאתו את האומה הרשעה הזאת אשר גדעה בעזרת זדונה כל קרן ישראל, התלהבו עשתנותיו מהתפעלות נוראה בעבור על רוחו עת פקידתה, ונפשו ציירה לו בעוז דמיונה את העיר היונה עומדת בהדר גאון תפארתה נוכח עיניו ביום אידה אשר קצב לה ה', והוא כמלאך אל עליון המרעים תבל ומלואה בגערתו, יסב אליה את דבריו ההופכים במו רגע כל יקר תפארתה לתהו.

רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר

בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל!

שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא

בַּת כַּשְׂדִים!

כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ

רַכָּה וַעֲנֻגָּה. (ישעיה מ"ז)

והנך רואה ממקצת המשלים אשר הבאתי, כי המליץ יסב לפעמים את דבריו גם אל גוף בלתי שומע דברי אנוש, כעיר וממלכה ודומיהם. ואל תתמה על זאת. כי כאשר לא יבדיל המליץ בהסבת דבריו, אם הגוף נוכח פניו הוא או לא; כן לא יבדיל במשול עוז הדמיון בקרב לבו, אם הגוף אשר יכונן אליו את דבריו מבין דבר הוא, או לא. אך גם אל בהמות שדה וחיתו יער, אל יסודות הטבע ואל כל מיני צומח והדומם – מנשר המגביה אברת גאונו לעוף בגבולות השמש, ועד הנמלה השמה רגבי חול משכנותיה; מארז לבנון המאחז עבי שחקים באון צמרתו, ועד האזוב הנחבא בין חגוי קיר דחויה; מהררי אל הקורעים שמים ברום תועפותיהם, ועד גבעות עפר אשר תתללם התנשמת המתגוררת בין נקרות האדמה; מימים נוראים המקיפים תבל ומלואה, ועד עינות מים הנוזלים לאט לאט בין שדי תרומות; מסער תימן המשרש בחמת אפו ארזי אל ממצבתם, ועד רוח צח הנושב בעתותי קיץ להשיב נפש עיפה – אל כלם יכונן המליץ את דבריו כעזוז בקרבו להבת ההתפעלות.

הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק! הוֹי יִבְלֵי מָיִם!

מִפָּז יְקָרִים יַחַד

הָרֵי מְנוּחָה! כָּל סַלְעֵי מַרְגּוֹעַ!

הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקֵי שָׁקֶט

מַה אֶבְחֲרָה בָכֶם! כַּמָּה אָגִילָה!

עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׂח עַל עַנְוַת דֶּשֶׁא. (מ"ח לוצטי)

אַל תִּירְאִי אֲדָמָה!

גִּילִי וּשְׂמָחִי!

כִּי הִגְדִיל יְהֹוָה לַעֲשּׂוֹת.

אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדָי!

כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר. (יואל ב')

פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ

וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ!

הֵילֵל בְּרוֹשׁ!

כִּי נָפַל אָרֶז

אֲשֶׁר אַדִּירִים שֻׁדָּדוּ.

הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן!

כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר. (זכריה י"א)

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ!

וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה – וְיִחְיוּ. (יחזקאל ל"ז)

הִנְנִי אֵלֶיךָ

הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם יְהֹוָה

הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ!

וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ

וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים

וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה

וְלֹא יִקְּחוּ מִמְּךָ

אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת

כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה (ירמיה נ"א)

ומה רב יופי התמונה הזאת במליצת ירמיה, המדבר בעוז המית רוחו אל חרב ה' לאמור:

הוֹי חֶרֶב לַיְהֹוָה!

עַד אָנָה לֹא תִשְׁקוֹטִי?

הֵאָסְפִי אֶל תַּעְרֵךְ!

הֵרָגְעִי וָדוֹמִי! (ירמיה מ"ז)

וכן יחזקאל יסב את דבריו במליצה נשגבה אל החרב היונה, הנגלית לעיני דמיונו כעומדת בין הארץ ובין השמים, וזוממת ברעיוניה אנה תכין ראשונה את הליכותיה בין הארץ ובין השמים, וזוממת ברעיוניה אנה תכין ראשונה את הליכותיה בתבל ארצה:

הִתְאַחְדִּי! הֵימִינִי!

הָשִׂימִי! הַשְׂמִילִי!

אָנָּה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת? (יחזקאל כ"א)

גם אל התנומה והמות יסבו המליצים לפעמים את דבריהם כאל עצמים חיים העומדים נוכח פניהם; כאשר ישמיע אל אזנינו המליץ הנשגב שׁעֶקספִּיר באח ממליצותיו אמרות מלך אשר נדדה שנתו מעיניו, והנה הוא מדבר קשות את התנומה אשר עזבתהו, לאמור:

הוי סורבה! מדוע תבחרי אהלי עוני מני חדרי זהב המקטרים מור ואהלות? מדוע תתרועעי את בזויי עם הנטוים על ערש דחויה, ותברחי ממרבדי מלך חטובות בוץ וארגמן? מדוע תתעופפי לקול נאקת שרצי ליל אל שוכבי יער, ותתעבי זמיר עוגב ונבל כי קראוך ביפי קולם אל היכלי עונג? הלא את תעצומי אף עין מַלָּח שוכב בראש חִבֵּל, תאטומי אזניו כי ישכב בראש אניה מתנודדת עלי גלים סוערים; שם ישכב שאנן בין המית סופה וסער, בל ישמע קול פחדי רעם כי ינהם בזעף אפו בגבולות השמים, בל יחזה להבות ברק כי ילהט ענני אופל מקצה עד קצה – אך מני תתחמקי, הבת השובבה! תמאני לשית נועם כפיך על עפעפי עיני, והמית תבל לא תְּנַשִּׁינִי עדי רגע.

נַחַל שׁוֹטֵף מָוֶת! תִּשְׁטוֹף עֲלֵי חָלֶד

מִדֵּי עָבְרְךָ תִּקַּח גַּם שָׂב גַּם יָלֶד

לֹא תִשָּׂא פְּנֵי אִישׁ וְלֹא תֶהְדַּר גָּבֶר

גַּם זֶה הָאִישׁ משֶׁה עֵת בּוֹ פָּגַעְתָּ

וּבְשֵׁבֶט עֶבְרָתְךָ עֵת בּוֹ נָגַעְתָּ

שָׁב רוּחוֹ אֶל אֵל ןַעֲפָרוֹ קָבָר. (נ"ה וויזל)

וכן בשיר מספד אשר שרתי בעת התגוררי בעיר פראג, הסבותי את דברי אל המות אשר שלח אז (בחורף תקע"ד) חצי תחלואיו הרעים בין יושבי העיר הזאת, לאמור:

מָוֶת! הֲכִי קָצְרָה מֶמְשַׁלְתְּךָ תִּמְשׁוֹל

בְּכָל פִּנּוֹת תֵּבֵל? הֲלֹּא מִנִּי אוֹצְרוֹת

שָׁאוֹן תּוֹצִיא סְעָרוֹת לְמַעַן טְבוֹחַ

טֶבַח לָךְ בְּיוֹרְדֵי מְצוּלָה, יתקבצו

בְּבֶטֶן אֶרֶץ נַחֲלֵי נֶתֶּר וְגָפְרִית

וּבְיּוֹם רַעַשׁ עָרִים עִם יוֹשְׁבֵיהֶן

שַׁי לְךָ יוֹבִילוּ, תַּעְתִּיק מֵעִמְקֵי

תְהוֹמוֹתֵיהֶם נַהֲרוֹת אֵיתָן לַעֲשׂוֹת

מִשְׁלַחְתְּךָ בְּרִבְבוֹת הוֹלְכֵי שֶׁפֶל, גַּם

בְּרָקִים מִשְּׁמֵי עָל לָצוּד אֵלֶיךָ

צַיִד בְּקוֹל רוֹגֶז וָרַעַם אָרְצָה

יְרוֹצֵצוּ. וְלָמָּה תַעַל גַּם בְּמִשְׁכְּנוֹת

שְׁלֵוִים, כִּי תָּפִיץ שָׁמָּה תַּחֲלוּאֵי

מְרֹרוֹת. פַּעַם בְּעֶצֶם

צָהֳרָיִם כְּבָחוּר שׁוֹדֵד תְּשַׁכֶּל אֵם

פַּעַם כְּגַנָּב בַּמִּסְתָּרִים תַּחְתּוֹף

נֶפֶשׁ יְקָרָה בְּמַחֲשַׁכֵּי הַלָּיִל.

וכן הסבותי את דברי בשיר הזה אל הכליון, לאמור:

כִּלָּיוֹן! אֲהָהּ כִּלָּיוֹן! אֵיכָה עֲלֵי

אֶרֶץ חִישׁ תָּפִיק זְמָמֶיךָ! לָךְ מְעַט

רְגָעִים רַב מִשְּׁנוֹת אֵין מִסְפָּר לִבְנֵי

אֱנוֹשׁ יוּכָלוּ. שָׁוְא לָכֶם הַבּוֹנִים!

כִּי תַעֲמוֹלוּ כָּל יְמֵי חֶלְדְּכֶם לְהָרִים

אַרְמוֹן מוּסָד עַד תּוֹעֲפוֹת רוּם גָּבְהֵי

שָׁמָיִם, כִּמְעַט כְּהֶרֶף עַיִן בְּיוֹם

הֶרֶס רָב בִּנְפוֹל מִגְדָּלִּים יִהְיֶה

לְמַפֵּלָה. סְפוּ יָמִים

עַל יָמִים אַתֶּם בְּנֵי הַתַּעֲנֻגוֹת!

לִנְטוֹעַ גַּנּוֹת אַף לְהַעֲלוֹת צִמְחֵי

עֵדֶן, הֲלֹא בְּיוֹם הַזַּעַם בְּיוֹם רֶדֶת

אַבְנֵי אֶלְגָבִישׁ וְכוֹבֶד בָּרָד לְקוֹל

יִלְלַת סַעַר הוֹמֶה, עַד אַרְגִּיעָה

יִהְיוּ לִשְׁמָמָה. חִשְׁבוּ מַחְשָׁבוֹת

חַכְמֵי חָרָשִׁים! לְהָכִין מַשְׂכִּיּוֹת

חֶמְדָּה, כִּי תְמַלְּאוּ חַדְרֵי זָהָב כָּל

כְּלִי יָקָר וְנָעִים, הֲכִי עַל לַהֲבוֹת אֵשׁ

תְּצַוּוּ מִלַּהֵט מִפְעֲלוֹת אָמָּן לְבַל

יֵהָפְכוּ בְּעוֹד רֶגַע לְאַל וָאָיִן?

גַּם פְּרִי עֲמַל שְׁנוֹת אֱנוֹשׁ עוֹצֶם חָכְמוֹתָיוּ

וּתְכוּנֹותֵיהוּ, הֲכִי יִתְיַצָּבוּ

לְנֶגֶד רֶגַע בּוֹא מַר הַמָּוֶת? הֲכִי

יָעוֹז פְּתִיל הַנְּעוֹרֶת

בְּרֶגַע הִנָּתְקוֹ מִידֵּי הַגִּבּוֹר?

ולפעמים ירכיב המליץ בדבריו התמונה הזאת עם תמונת ההאמרה; ומזה תולד מליצה יקרה עד מאוד, כאשר נמצא משל מזה בדברי ראש מליצי הנביאים:

הָאוֹמֵר לִירוּשָׁלַיִם: תוּשָׁב!

וְּלָעֵרי יְהוּדָה: תִּבָּנֵינָה! –

הָאוֹמֵר לְצוּלָה: חֳרָבִי!

וְנַהֲרוֹתַיִךְ אוֹבִישׁ

הָאוֹמֵר לְכֹרֶשׁ: רוֹעִי!

וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִים

וְלֵאמוֹר לִירוּשָׁלַיִם: תִּבָּנֶה!

וְהֵיכָל: תִּוָּסֵד! (ישעיה מ"ד)

אוֹמֵר לַצָּפוֹן: תֵנִי!

וּלְתֵימָן: אַל תִּכְלָאִי! (שם מ"ג)

ועל דרך זה שר המליץ ר' נפתלי הירץ וויזל בשיר התשיעי משירי תפארתו.

אַךְ הַיְצַוֶּה אֱנוֹשׁ עַל חַיְתוֹ יָעַר:

הֵאָסְפוּ אֵלַי וּרְדוּ לָחֶם שָׁעַר!

אֶל עוֹף הַשָּׁמַיִם: עַל צַר הָרִיעוּ!

עַל תַּנִּינֵי יַמִּים: לִקְרָב עֲרוֹכוּ!

אוֹ עַל זוֹחֲלֵי עָפָר: אוֹיְבַי הֲרוֹכוּ!

עַל הָרֶמֶשׂ: אֶת אֵימָתִי הוֹדִיעוּ!

הַיְצַוֶּה עַל אֶרֶץ: כֹּחֵךְ הַחֲלִיפִי!

עַל הָאֲדָמָה: תֵּת לֶחֶם לֹא תּוֹסִיפִי!

עַל הַנְּהָרוֹת: מֵימֵיכֶם לֹא יוֹעִילוּ!

עַל אוֹצְרוֹת רָקִיעַ: כֹּל בָּכֶם תֵּנוּ!

בִּבְרָקִים וּרְעָמִים הוֹמּוּ שׂוֹנְאֵינוּ!

אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ עֲלֵיהֶם הַפִּילוּ!

ובהיות כי מדרך המשורר השלם הוא לפאר את תחלת שירו כפי כחו בכל יקר רעיונות נשגבות, ולהפלות את תפארתה מיופי כל שאר דברי השיר, למען תפוש את לב השומע בראשית אמריו; לכן תמצא לרוב התמונה הזאת הנפלאה בעת הפעלתה, בתחילת השירים הנבחרים. וכמעט כל שירי החכם ר' נפתלי הירץ וויזל ראשיתם היא מפוארה בתמונת ההסבה, כמו בתחלת שירתו אשר שר על העתקת התורה מאת החכם הרמבמ“ן ז”ל, יסב את דבריו במליצה נשגבה אל התורה.

יִפְעַת עוֹלָם! אֵשׁ דָּת אוֹפֶל תַּגִִּיהִי!

מֵעַל לִמְרוֹמֵי אֵל שֶׁבֶת תַּגְבִּיהִי

וּמֵאוֹר שַׂלְמָתֵךְ שֶׁפֶל זָרוּחַ

בָּרֵי לֵב מִבְּאֵר תּוֹרָתֵךְ שָׁאָבוּ

טוֹהַר צִדְקָתֵךְ מִכָּל הוֹן אָהָבוּ

אַתְּ תּוֹרַת אֵל חַי! אַתְּ חַיֵּי כָּל רוּחַ!

וכן בתחלת הקינה אשר קונן על מות השר לעאפאלד מברוינשוייג, יסב את דבריו אל נשמת השר הזה, במלים אין ערוך אליהם.


עוֹדְךָ חַי בַּמְּרוֹמִים אִישׁ גִּבּוֹר חָיִל!

עוֹדְךָ חַי לֶעאָפָּאלְדְּ! בִּמְקוֹם אֵין לָיִל

צִירֵי אֵל הֶעֱלוּךְ אֶל אוֹר זוֹרֵחַ

בִּמְקוֹם יָאֵר לָךְ אֵל מַה לָּךְ אוֹר שֶׁמֶשׁ?

וּבְשִׂמְחָתְךָ עַתָּה תִּבֶז יוֹם אֶמֶשׁ

תִּבֶז שׁוּב אֶל אֶרֶץ שׁוֹד בָּהּ פּוֹרֵחַ.

ומה נשגבה מליצתו! בתחילת השירה אשר שר על חיות מלך בריטאניא מחליו – כי בראשונה יסב את דבריו אל הארץ, אשר עוז דמיונה יציירה אליו כמתאבלת על היות אחד מנכבדי מלכיה קרוב לשערי מות, לאמור:

עוֹד תִּתְפָּאֲרִי הָאָרֶץ עוֹד עֶדְיֵךְ עָלָיִךְ

עוֹד גֶעאָרְגְּ חַי עוֹד יִגַּהּ אוֹרוֹ עַל פָּנָיִךְ

חַי הוּא בַּעֲבוּר הַחֲיוֹת מַמְלָכָה עִם יוֹשְׁבֶיהָ.

ואחרי כן כרגע יעוף פתאום על כנפי דמיונו אל גבהי שמים, ואל שוכניהם יסב את דבריו, לאמור:

שׁוֹכְנֵי מָרוֹם! אַל לָכֶם לֵאמוֹר: גוּר בֵּינֵינוּ!

אָהוּב לְאֵל! מַה לָּךְ שָׁבֶת אֶרֶץ? בּוֹא אֵלֵינוּ!

כִּי מַתַּת אֱלֹהִים הוּא אֶל תֵּבֵל וּבָנֶיהָ.

ולפעמים תמצא התמונה הזאת גם בדברי החכם המלמד את בני תבל משלי מוסר וחקי חיים; אף כי תכליתו אינה להוליד התפעלות רבה בנפש. כי לפעמים ידמה החכם את כלל המין אשר עליו יסבו אמרי מוסרו כאיש אחד, וידבר אליו כאלו הוא עומד נוכח פניו. כמו:

לֵךְ אֶל נְמָלָה, עָצֵל!

רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. (משלי ו')

שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ

וִיטִיבְךָ לִבִךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ

וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶךָ

וְדַע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה

יְבִיאָךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. (קהלת י"א)

ומכלל תמונה הזאת הוא גם כן, אשר יקרא המליץ בתחלת דברתו את שומעיו העומדים לנגדו, ויעיר את רוחם למען יקשיבו אליו בכל לבם; וכאשר החל האב הזקן את ברכתו.

הֵאָסְפוּ! וְאַגִּידָה לָכֶם

אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב!

וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם!

ומה נפלאה מליצת ישעיה! אשר כהחל רוח אלהים לפעמו לדבר נשגבות על הגוים ועל הממלכות, דמה כל עמי הארצות למשפחותם נאספים סביביו, לשאול קורות הימים מפיהו; והנה הוא קורא אל ההמונים האלה, ומבקש מאתם אשר יקרבו יותר אליו, למען יולו לשמו כל הגדלות והנצורות אשר יביע להם רוחו.

קִרְבוּ גוֹיִם! לִשְׁמוֹעַ

וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ! (ישעיה ל"ד)

ופעם יקרא הנשגב בכל הנביאים אל המון כל העמים הנטושים עד אפסי תבל, כאל להקת אנשים הרוגשים מסיב לו, ויצום להחריש עתה ולהרגיע מקול שאונם למען יאזינו אל דבריו אשר ידבר להם.

הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים!

וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ27. (שם מ"א)

וכן המשורר הקרחי בתחלת שירתו על ענין חיי האדם, יעירר את אוזן כל יושבי חלד (הנאספים בדמיונו מסביב לו) לשמוע אל למודיו היקרים.

שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִים!

הַאֲזִינוּ כָּל יוֹשְׁבֵי חָלֶד!

גַּם בְּנֵי אָדָם!

גַּם בְּנֵי אִישׁ!

יַחַד עָשִּׁיר וְאֶבְיוֹן!

פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת

וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. (תהלים מ"ט)

והנה בטרם אחל לדבר על תמונה אחרת, אבאר לך על פי דרכי המליצה את שירת הים אשר בספר שמות; כי באה בה תמונת ההסבה, והיא מחלקת את השירה הנשגבת הזאת לשני חלקים.

אָז יָשִּׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמוֹר:

א

אָשִׁירָה לַיהֹוָה

כִּי גָאֹה גָּאָה

סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

אשירה. הפעל הזה אשר שב על משה ובני ישראל יחדיו, בא במספר היחיד מטעם ידוע המיוסד על תולדות הנפש; וזה,כי מטבע נפש האדם הוא אשר בל תשגיח על כל המתהוה סביב לה, בעת אשר יקיפוה פחדי מות, כי אם תחשוב אז אך בהצלת עצמה – והנה אם ינצחו גבורי אומה אחת את גבורי אומה אחרת בשדה המערכה, תמשך טובת הנצחון הזה אך אל כלל האומה; לא כן בתשועה הנפלאה הזאת אשר עשה ה' לבני ישראל. כל איש מישראל נדמה אז בעיניו כאלו בעבורו נעשה הפלא הזה, כל איש ראה אך את מוסדותיו נתקים לעולם, ואך את אדוניו טובע בלב ים; ולזאת ענו כלם יחד: אשירה.

סוס ורוכבו. גם שני שמות האלה הבאים במספר היחיד, מציירים לנו איך כל איש מישראל בראותו המון מצריים הרב הולך וקרב, צייר בנפשו את אדוניו להוט חמה רודף אחריו על סוסו חיש כנשר למען הכחידו; וכטבוע כל הצבא הנורא בים, דמה כל אחד מישראל אך את טביעת אדוניו המתנקם, אשר מלא את כל לבו פחד – סוס ורוכבו רמה בים.

עָזִּי וְזִמְרַת יָהּ

וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.

על ידו יהי לי עוז, בעבורו אזמר, ועל ידו תהי לי ישועה – החליף המשורר את הסבה במסובב לאמור: הוא עזי, הוא זמרתי, והוא ישועתי; וזה דרך נאה מאד במליצה.

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ

אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ.

זה. מה רב כח המלה הקטנה הזאת! כי היא תצייר לנו בציור שלם את כל גאון אנשי החיל המתרוננים ביום הנצחון ומתגאים בחכמת וגבורת שר צבאם אשר יוריד כל אויב לעפר – זה אשר נפלאות גדלות עושה ביום קרב ומלחמה, זה אשר נקש נדף ירדוף גוים ולאמים, הוא אלי.

ואנוהו דע, כי הפעל נוה מורה על שבת במנוחה בבית, כמו גבר יהיר ולא יִנְוֶה. (חבקוק ב ה') וכאשר באר החכם אב"ע שם “לא יוכל לנוח בנוה, כח כל חפצו ללכת ולהשחית”. והנה בימי קדם היה ממנהג החיל המנצח בשדה המערכה, להשיב את שר צבאם בתפים ובכנורות ובקול שירים אל נוהו ואל ביתו; וזה ענין המלה פה: אוליכנו בקול רנה ותודה אל הנוה אשר כוננו ידיו בארץ מורשתנו. וכאשר עשה דוד אחרי הכניעו את אויביו מסביב, אשר הוליך את ארון אלהים בהמון חוגג אל ציון הר הקודש.

אלהי אבי. מה נאה אף נעים הכפל הזה! המוסיף עוד להשלים כליל ציור הגאוה והגאון אשר ראינו מושלים בקרב המשוררים במאמר הקודם, לאמור: האלוה אשר הפליא להושיע אותנו היום, לא מתמול מגננו הוא, ולא התפאר בו גוי אחר מלפנים; כי אם אלהי אבי הוא: האל אשר הנחילו לנו אבותינו ואשר נפלאות עשה למשפחתנו בימי קדם, האל אשר יצא את צבאותינו גם בימים הבאים.

יְהֹוָה אִישׁ מִלְחָמָה

יְהֹוָה שְׁמוֹ.

יהוה איש מלחמה. מה נורא הציור הזה! המצייר לנו את העצם הנכבד כאיש מלחמה הבא להכחיד ולהשמיד. והנה נראה בדמיוננו את אל עליון, לבוש שריון וכובע, חגור ברק חרב, ותופש קשת וחצים, כגבור חיל הנגש להלחם בעד עמו וארצו – יהוה איש מלחמה.

יהוה שמו. בכפל הזה הוסיף המשורר להשלים את הציור אשר בא במאמר הקודם, ולהפליא את השתוממות השומעים הפלא ופלא לאמור: הכי תשכילו מי זה אשר בא על מרומי שדה להלחם לנו? הכי תבינו מי זה אשר דרך קשתו לנגד אויבינו? – אלהים אמת הוא, אלהים חיים – יהוה שמו.

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ

יָרָה בַיָּם

*וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו

**טֻבְּעוּ בְיַם סוּף.

אחרי אשר בכתוב הקודם ראינו את ה' נגש בעצמו להלחם את רודפי ישראל; נכספה עתה נפשנו לדעת, מה פעל אלהי הצבאות בשדה קרב, ואיככה השמיד את אויביהו מפניו. הכי עורר את חניתו על אלפי חללים בפעם אחת? או הכי החריד בעים קולו את כל גבורי פרעה, והנה נהיתה מהומה במחנהו, חרב איש ברעהו? – לא, כי אם מרכבות פרעה וחילו ירה בים; כל המון החיל והרכב והפרשים אשר כסו את עין הארץ, כלם אחזם בכפו מקטון ועד גדול, וכאשר ישליך איש צרור עפר ארצה, כן השליכם אל תןך מצולות הים – היצוייר ציור נשגב מזה? מרכבות פרעה וחילו ירה בים! והנה המשורר ירחיב עוד את הציור הזה במאמר הבא, בהודיעו אותנו כי אנשי החיל הזה אשר ירה ה' רגע אל תוך הים לא היו פליטי הגוים נבזים ושפלים, כי אם מבחר אנשי מלחמה למלך מצרים; והים אשר בלעם לא אחד הימים הרחוקים ממצרים הוא, כי אם ים סוף אשר יבדיל ארץ מצרים מקדם, ואשר לנחלת מלכה יחשב; שמה הָשלכו כלמו מידי אדון כל הארץ, ושמה כסום מים הרבים.

תְּהוֹמוֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלוֹת כְּמוֹ אָבֶן.

תהמות יכסימו. השם תהום יורה על קרקע הים ותחתיתו; והמשורר בעולם דמיונו יראה את אויביו מושלכים באף ה' מתחת לתחתית הים: תהמות יכיסמו – חמת אלהים היא קלעתם אל מעמקי המעמקים; שמה תשופם חשכת עולם, ומאפלי נצח יאפפו אותם בתהומי התהמות.

כמו אבן. מה נבחר הדמיון הזה! אשר כפלים יצייר את טביעת המצריים. (א) מהירות הטביעה, כאבן אשר לטבע כבדו ישקע מהר מאד. (ב) מהומת מות אשר באה עליהם בעצם רגעי טביעתם. כי מרוב הבהלה אשר אחזתם בהיות יד ה' עליהם, נס רוחם; ולזאת לא התאמצו אף רגע אחד לשוב ולהתרומם מבין זרמי המים למען המלט אל היבשה, כדרך הטובעים, כי אם ירדו כאבן דומם אל עמקי מצולה.

והנה אחרי אשר צייר המשורר את מפלת האויב וכליונו במצולות הים, יגביה לעוף על כנפי דמיונו עד גבהי שמים ואל אל עליון יסב את דבריו. ומעתה תכבדנה המליצות ותשגבנה עוד יותר מאלה אשר הביע המשורר עד הנה.

ב

יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ

יְמִינְךָ יְהֹוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב.

ימינך יהוה. מלבד תמונת ההסבה וכפל המלות אשר יפארו את מליצת הכתוב הזה, עוד לו יתרון אחר נכבד מאד. וזה, שם ימין אשר בחר בו המשורר למען צייר לעינינו את אלוה לוקח נקם בחמת אפו; כי נראה בדמיוננו איך ימינו הפשוטה תמחץ ראש אויב. ולו נהפוך את השם ימין אל מלת הגוף אתה לאמור: אתה יהוה נאדרי בכח, אתה יהוה תרעץ אויב; אזי תגרע המליצה מאד מערכה, ופעלתה בנפש תחלש מאשר היא עתה.

נאדרי בכח, תרעץ אויב. השם נאדרי וכן הפעל תרעץ, המה ישלימו מכל צד, הציור אשר החל המשורר לצייר לנו במלת ימינך. כי נאדרי לדעתי ענינו כמו נאזרי28 בהיות כי הדלי“ת והזי”ן מתחלפות; והפעל רעוץ מצייר השסוף והבקיעה, כי ענינו כמו רצוץ. והנה המשורר יראה בעוז דמיון קדשו את אלהי הצבאות כגבור נורא, מתניו חגורים, לא בחגור חרב ולא בחגור רומח, כי אם בכח; וימינו החזקה תמחץ במו רגע את קדקוד האויב לשתים – והבן!

וּבְרוֹב גְאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ

תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.

גאונך. מאד השכיל המשורר לבחור את השם גאון; כי במלה הזאת צייר לנו את ה' ביום נקמת פרעה, כמלך גדול אשר הָכלם לעיני השמש מפשע אחד עבדיו הקטנים אשר העיז למרות את פני כבודו; והנה המלך הנפשע מתעבר ברוב גאותו, וגוזר כליון חרוץ על הנבזה אשר מרד בו.

קמיך. בכנוי הנוכח אשר שם המשורר בשם הזה, השלים הציור המצייר לנו את ה' כמלך המאביד בחמת גאנו על דבר חטאת מרי, באמרו, כי לא עלינו קמו המצריים, כי אם עליך; לא נגדנו נשאו ראש, כי אם נגדך; לא למען הכעיסנו התיעצו, כי אם למען הכעיסך;לא למען הובישנו נוסדו יחד, כי אם למען הובישך.

תשלח חרונך. מה נפלאה המליצה הזאת! ומה נשגבה! המשורר יתן אל חרון אלהים חיים ורצון! יתארנו כמלאך נורא היורד מגבהי שחקים במצות אדוניו למען עשות את נקמתו בארץ! – אם בני אנוש ילחמו אלה את אלה, ירעישו בהמון חיליהם ארצות ולאמים, יהמו כהמות ימים ברכב ובסוסים ובצבא רב; אך אל ה' השוכן שאנן בשקט מרומיו יספיק חרון אפו לבד, לעשות את משלחתו ברבבות אלפי שונאיו – תשלח חרונך.

יאכלמו כקש. הן עתה ראינו את חרון אלהים יורד במלאכות ה' ארצה, לנקום נקם מאת אויביהו; ועתה נראה מה פעל החרון הזה בארץ. הכי המית סוס וגבור וכל איש מלחמה ושבר קשת וחצים? לא! כי רב מזה עשה “יאכלמו” מבלי השאיר מכל המון החיל אף זכר בארץ. ואולי תדמה כי המעשה הנורא הזה התהוה במשך יום או יומים – לא! כי החרון אכלם כקש. כל רבבות הצבא הגדול הזה, סוס ורכב ופרשים עם כל כלי נשק, כלם נכחדו מאת חרון ה' כקש מני להבת, אשר כמעט תאחזו האש, והוא נאכל – הבינה נא קורא נעים! את הציור הנכלל בשתי המלות האלה; כי נורא הוא מאד.

וּבְרוחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם

נִצְבוּ כְּמוֹ נֵד נוֹזְלִים

קָפְאוּ תְהֹמוֹת בְּלֶב יָם

וברוח אפיך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים. הנה בקיעת ים סוף נהיתה על ידי רוח חזק, אשר הוליך ה' כל הלילה, כנזכר בכתובים. והמשורר אשר עוז התפעלות יאיצנו להגשים כל דבר, מצייר לנו את הרוח החזק הזה כמבשר רץ לפני חרון אף אלהים, הנזכר בכתוב הקודם; והשאיל דמיונו מטבע חרון האדם, אשר אם יחרה האדם ויתקצף תקצר נשימתו וידחק הרוח מבין נחיריו. והמים יצייר לנו המשורר כנבהלים בראותם קרבת החרון הנורא, ובהבלם נחפזו לנוס אלה על גב אלה, ועמדו כמו נד – והנה נמשכו אחר המליצה הזאת כמה נביאים ומשוררי קודש במליצותיהם.

ראוך יחילו הרים

זרם מים עבר

נתן תהום קלו

רום ידיהו נשא (חבקוק ג')

ראוך מים אלהים

ראוך מים יחילו

אף ירגזו תהמות (תהלים ע"ז)

קפאו תהמות. מטבע הפחד והבהלה הוא להקפיא את הדם פתאום ולעצור מרוצתו בעורקי הגוף. והנה בדמיון המשורר אחזה פלצות גם התהמות התחתיות, וקפאו בעמקי מצולה מרוב הבהלה.

בלב ים. שתי המלות האלה משלימות לעשות הציור נפלא מאד – זרמי ים שוטפים סביבות תהמות הנקפאים וקשים כאבן – הררי מים עומדים על מוסדות נגרים – קול שאון רעש גלים הומים ומראה נוזלים עולים עדי שמים

אָמַר אוֹיֵב:

אֶרְדּוֹף אַשִּׂיג

אֲחַלֵּק שָׁלָל

תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי

אָרִיק חַרְבִּי

תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי

עתה יצייר לנו המשורר את זדון מזמות האויב ביום אשר שאף לנקום נקם, ובטחונו אשר שם ברוב חילו. וזה, על ידי תמונת ההאמרה; כי יתן בפיו דברים אשר ישימו לנגד עינינו כל תהלוכות נפשו הרשעה.

אמר אויב. לא: אמר מצרים, לא: אמרו האויבים – מה נבחרה המלה זאת! ומה נכונה!

ארדוף – אשיג – אחלק שלל. השמיט המחבר סימן החבור בפעלים האלה, למען צייר את תכונת הנפש הלוהטת בעוז תשוקת נקם, אשר בלהט זדונה תדמה לרוץ לטרוף ולבלע, הכל ברגע אחד. כמעט החלה לרדוף, והיא משגת; כמעט נשיגה, והיא מחלקת שלל.

תמלאמו נפשי. מה נפלאה המליצה הזאת! לא לבד שקיו וכליו ימלא משלל ישראל; כי אם גם נפשו תמלא מהמה. נפשו הרעבה לנקם, נפשו הצמאה לכליון גאולים, היא תמלא ממפלתם, תשבע ותדשן מאידם.

אריק חרבי, תורישמו ידי. במעט מלין נכלל ציור רב מאד, המצייר את מעשה ההריגה מראשיתה ועד אחריתה, כאשר ציירה בנפשו המתנקם אשר התענג בחזיוני הרג ואבדן. גם הכנוי במלת חרבי מצייר לנו את גאון בטחון האויב אשר שם בגבורתו – אך איה גבורתו? אלהי הצבאות! ואיה בטחונו אשר שם בהמון רכב ופרשים? הן

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ

כִּסָּמוֹ יָם

צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת

בְּמַיִם אַדִּירִים.

נשפת ברוחך – כסמו ים. היצוייר פלא עוז אלוה בציור נשגב מזה? כמעט נשב עליון בפיו וכל החיל הנורא – איננו. ואמת תמצאנה בדמות הציור הזה מליצות נאות גם בשאר ספרי הקודש; אך אינן נשגבות כמוה. כמו:

וגם נשף בהם –וייבשו

וסערה כקש תשאם (ישעיה מ')

מנשמת אלוה יאבדו

ומרוח אפו יכלו. (איוב ד')

צללו כעופרת. ראה נא והבין קורא נעים! עומק מחשבות המשורר; כמעט ראינו את חיל מצרים נדחים מנשמת אלוה כקש אל מי הים, והנה נראם צוללים כעופרת אל תחתית המים אדירים ואל עמקי תהומותיהם.

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים יְהֹוָה

מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ

נוֹרָא תְהִלּוֹת עֹשֵׂה פֶלֶא

מי כמכה. תחת מאין כמוכה. כי השאלה מסוגלת יותר ממאמר פשוט לעורר התפעלות רבה בנפש האדם – והנה שם יהוה הבא אחר כנוי הנוכח במלת כמכה, גם כפל המלות מי כמכה, גם התואר הנשגב נורא תהלות, כלם יפארו את מליצת הכתוב הזה במאד מאד.

נָטִיתָ יְמִינְךָ

תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.

אחרי אשר הלל המשורר בכתוב הקודם את אלהיו כעושה פלא, יצייר עתה, את מעשה עזו בציור הנפלא עד מאד: נטית ימינך תבלעמו ארץ – לא בחיל ולא בכח האבדת את רבבות הצוררים, אף לא במצות פיך, כי אם בהנפת יד. נטית ידך אל הארץ כאדון אשר יורה באצבעותיו אל עבד מבין; ואז הארץ הסרה למשמעתך, בלעתם רגע ואינם. והנה הנביא ישעיה הנמשך הרבה פעמים בספרו אחר מליצות לא – קם – כמוהו, נטה גם אחרי המליצה הנשגבה הזאת המציירת את פלא מפלת מצרים לעשות כדמותה בנבואתו אשר נא על מפלת מצרים וישראל יחדיו:

ויהוה יטה ידו

וכשל עוזר ונפל עזור

ויחדיו כלם יכליון. (ישעיה ל"א)

נָחִיתָ בְּחַסְדְּךָ

עַם זוּ גָאָלְתָּ

נִהַלְתָּ בְעָזְךָ

אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן

חִיל אָחַז יוֹשְׁבֵי פְלָשֶׁת

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם

אֵילֵי מוֹאָב יאֹחֲזֵמוֹ רָעַד

נָמֹגוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי כְּנָעַן

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד

בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן

עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה

עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ.

הכתובים האלה מציירים נסיעת בני ישראל ביד ה' דרך המדבר הנורא ודרך ארצות העמים אויביהם, אל גבול נחלתם אשר כונן להם ה‘. והנה בני ישראל יצויירו כצאן נחלת אלהים, וה’ כרעה נאמן אשר צאנו לאט יוליכם במשענתו (עזו) אל מקום רבצם; לפניו ילכו ארבעה מלאכיו עושי רצונו: חיל ורעד, אימתה ופחד, שתי אלה יאחזו את שרי פלשת ומואב, ושתי אלה יפלו על יושבי כנען, אשר כלם לבשר עם ה' ולדמם ארבו – והנה מליצת כל הכתובים האלה צחה ונעימה עד מאד; אך כפלים לתפארת את הכתוב האחרון העולה על כלם בהוד יקר מליצותיו. ומי לא יבין את חין ערך מלת אימתה? אשר יצרה המשורר מן השם אימה בהוסיפו בו עוד אות ותנועה, למן הקשות הברת המלה ולצייר הברתה זו הקשה אימה נוראה וקשה עד מאד. וכן מלת כאבן המציירת היטב את מחתת הצרים הזידונים, וכפילת המלות עד יעבור ושם יהוה הבא אחר כנוי הנוכח במלת עמך; כלם יפארו את המליצה במאד מאד.

תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה

מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

בכתוב הזה אעירך קורא נעים! רק על יופי מאמר ותטעמו בהר נחלתך, אשר ממנו לקחו להם ישעיה ואסף את משל הכרם אשר יערב עלינו עד מאד במליצותים הנחמדות.

כרם היה לידידי

בקרן בן שמן

ויעזהו ויקלהו

ויטעהו שורק וכו'. (ישעיה ה')

גפן ממצרים תסיע

תגרש גוים ותטעה

פנית לפניה

ותשרש שרשיה

ותמלא ארץ

כסו הרים צלה

וענפיה ארזי אל

תשלח קציריה עד ים

ואל נהר יונקותיה. (תהלים פ')

יהוה ימלוך לעולם ועד

מה נכבד הכתוב הזה! אשר חתםבו המשורר את שירתו הנכבדת; ונעים זמירות ישראל יזכירנו פעמים בשיריו הקדושים. (תהלים י' י“ו, קמ”ו י')

הנה אם תשנה את תכונת המאמרים האלה לאמור: אם חטאת לא תפעל בו מאומה וכו'; הלא תחלש אז עוז המליצה, ופעולתה בנפש תקטן מאשר היא עתה.

וכן

מִי לֹא יִירָאֲךָ?

מֶלֶךְ הַגּוֹיִם!

כִּי לְךָ יָאָתָה – (ירמיה י')

נכבדה המליצה מאשר תאמר: הכל ייראך מלך הגוים!

זְכָר נָא!

מִי הוּא נָקִי אָבָד?

וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ? (איוב ד')


מָה אֲעִידֵךְ? מָה אֲדַמֶּה לָךְ?

הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם!

מָה אַשְׁוֶה לָךְ וַאֲנַחֲמֵךְ?

בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן! (איכה ב')


אַרְיֵה שָׁאָג –

מִי לֹא יִירָא?

אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר –

מִי לֹא יִנָּבֵא? (עמוס ג')


כִּי יְהֹוָה צְבָאוֹת יָעָץ –

וּמִי יָפֵר?

וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה –

וּמִי יְשִׁיבֶנָּה? (ישעיה י"ד)


לָמָּה זֶה לִי לְבוֹנָה

מִשְּׁבָא תָבוֹא?

וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק? –

עוֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן

וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי. (ירמיה ו')

נכבדה המליצה הזאת מאד ממליצה הבאה על הענין הזה אך במאמרים פשוטים, בספר עמוס.

שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם

וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְרוֹתֵיכֶם

כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת

וּמִנְחוֹתֵיכֶם – לֹא אֶרְצֶה

וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. (עמוס ה')

ולפעמים יגדיל המליץ השואל את תפארת מליצתו, בהוסיפו שאלה על שאלה, או בבקשו מענה על שאלתו; כאלו יסתפק באמת בהענין אשר ישאל עליו. כמו אגור בן יקה, ברצותו להורות כי בינת האדם אך מצער היא בערך אל אלוה יוצר כל, והאנוש קצר יד עם כל חכמותיו, להפיר אך אחת מחקי עולם אשר שם הבורא ביסודות הטבע, ישאל:

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד?

מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו?

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה?

מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ?

וכראותו כי אין מענה בפי שומעיו, וכי המה לא יוכלו להראותו איש כזה; ישים אל שנים קדמוניות פניו לשאול, הכי הימים הראשונים היו טובים מאלה לברוא איש נפלא כזה היודע למרות את חקי הטבע, ואזי נכסף הוא לדעת את שמו או את שם בנו, למען יכתב זכרו לדור אחרון.

מַה שְּׁמוֹ?

וּמַה שֶׁם בְּנוֹ?

כִּי תֵדָע. (משלי ל')


אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ?

הַגֵּד! אִם יָדַעְתָּ בִינָה. (איוב ל"ח)


ומכלל התמונה הזאת גם כן הוא, אשר יקדים המליץ שאלה אל הדבר אשר ירצה להגיד, למעין הכין על ידיה את הנפש לשמוע את הדבר הזה. כמו

מִי יָעַץ זֹאת

עַל צוֹר הַמַּעֲטִירָה?

אֲשֶׁר סוֹחֲרֶיהָ שָׂרִים

כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ


יְהֹוָה צְבָאוֹת יְעָצָהּ

לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי

לְהָקֵל כָּל נִכְבַּדֵּי אָרֶץ. (ישעיה כ"ג)


מִי זֶה כַּיְאוֹר יַעֲלֶה

כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו?


מִצְרַיִם כַּיְאוֹר יַעֲלֶה

וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם

וַיֹּאמֶר: אַעֲלֶה אֲכַסֶּה אֶרֶץ

אֹבִידָה עִיר וְיוֹשְׁבֵי בָהּ. (ירמיה מ"ו)


תֵּן לָהֶם יְהֹוָה!

מַה תִּתֵּן?

תֶּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל

וְשָׁדַיִם צוֹמְקִים. (הושע ט')

ומה נעמה מליצת המלך שלמה! המציירת את רוע אחרית האדם האוהב להשתכר.

לְמִי אוֹי? לְמִי אֲבוֹי?

לְמִי מִדְיָנִים? לְמִי שִׂיחַ?

לְמִי פְּצָעִים חִנָּם?

לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם?


לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן

לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ. (משלי כ"ג)


קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר?

קוֹל מֵהֵיכָל? –


קוֹל יְהֹוָה

מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו. (ישעיה ס"ו)


מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?

יְהֹוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר

יְהֹוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה. (תהלים כ"ד)


ועל דרך זה שרתי בשיר מספד אשר הזכרתי זה פעמים.

מִי מָתַח כִּירִיעַת תְּכֵלֶת שַׁחַק

בָּהִיר, וַיְרַקְּמֵהוּ בְּעֶצֶם לַיִל

בְּרִבְבוֹת כּוֹכָבִים נוֹצְצִים? מִי יְנַהֵג

מִפַּאֲתֵי מִזְרָח שַׁחַר חַכְלִילִי

עֵינַיִם, לְהָקִים מֵתֵי הַלַּיְלָה

וּלְהָשִׁיב נִשְׁמַת חַיִּים אֶל מִשְׁפְּחוֹת

תֵּבֵל? מִי שָׂם מוֹצָאֵי הַשָּׁמֶשׁ

בִּקְצֵה קָדִים, וַיִּטַּע בְּאַחֲרִית יָם

אֹהֶל חֶבְיוֹנָה? מִי יִקְרָא קַיִץ

מִנִּי חַדְרֵי תֵימָן, כִּי יֶאֱתֶה בְּאֵשׁ

לֶהָבוֹת לְהַבְשִׁיל כָּל תְּנוּבוֹת אָרֶץ?

מִי יַשְׁמִיעַ אַלְפֵי רְנָנוֹת מֵרֹאשׁ

הָרִים, כִּי יִפְתַּח אֶת אוֹצְרוֹת בָּצִיר

לְמַלֵּא פְּנֵי תֵבֵל מְגָדִים? מִי יוֹלִיךְ

הַחוֹרֶף מֵאַפְסֵי צָפוֹן בְּרוּחַ

עַזָּה, לְהָפִיץ כְּפוֹר וָקֶרַח עַל פְּנֵי

חָלֶד? מִי יָשִׂים קֵץ לִימֵי סַעַר

וָשֶׁלֶג, וִיצַו לְאָבִיב בְּתִפְאַרְתּוֹ:

חַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה? מִי יִפְתַּח גֻּלּוֹת

עִלִּיּוֹת בִּמְרוֹמֵי שַׁחַק, לְהַשְׁקוֹת

בְּיוֹם יְשׁוּעָה אֶרֶץ צְחִיחָה וּלְהַעֲלוֹת

צִמְחֵי חֶמֶד מִתַּלְמֵי תַלְאוּבוֹת?

מִי יַקְפִּיא נִטְפֵי הַגֶּשֶׁם כְּאַבְנֵי

בְּדוֹלַח וִיהֻמֵּם בְּקוֹל שָׁאוֹן אָרְצָה?

מִי יַקְדִּיר פִּתְאוֹם טוֹהַר שָׁמָיִם

בִּימֵי חוֹם הַקָּצִיר וְיַחֲרִיד אַפְסֵי

הָאָרֶץ בְּקוֹל גַּעֲרָתוֹ? מִי יַחֲצוֹב

גַּחֲלֵי לֶהָבוֹת מֵחַשְׁרַת מַיִם,

וִיצַוֵּם כִּי יַפְגִיעוּ בְּמִשְׁכְּנוֹת בְּנֵי

עַוְלָה? מִי יֵט אֶת קֶשֶׁת עֻזּוֹ בְּמוֹ

רֶגַע תַּחַת אֹהֶל כָּל שָׁמָיִם

וְיַעַנְדֵהוּ צְבָעִים סָבִיב לְיוֹפִי

וּלְתִפְאָרֶת? מִי שָׂם

דֶּרֶךְ אֶל בַּעֲלֵי כָנָף בִּמְרוֹמֵי

שַׁחַק, וַיְלַמֵּד אֶת הֲמוֹן תַּנִּינִים

לְהִתְהַלֵּךְ בֵּין נִבְכֵי הַמְּצוּלָה? מִי

שָׁלַח יַד עֻזֵּהוּ אֶל לֵב יַמִּים

נוֹרָאִים וַיוֹצִיא אִיִּים רַבִּים

מִכִּלְיוֹת תְּהוֹמוֹתֵיהֶם? מִי יְשַׁלַח

סַעַר חָפְשִׁי לִגְרוֹשׁ גַּלֵּי יָם בְּיוֹם

הַזַּעַף וּלְהַרְעִישׁ מְצוּקֵי אֶרֶץ

בַּהֲמוֹן תְּשׁוּאוֹת? מִי יִתֵּן תַּעֲצֻמוֹת

אֶל סַעֲרוֹת תֵּימָן כִּי יִסְּחוּ עַפְרוֹת

עוֹלָם מֵעַל פְּנֵי מִדְבְּרוֹת הַנֶּגֶב

וְהַרְרֵי חוֹל יִשָּׂאוּ בְּאֶבְרַת עֻזָּם

הַשָּׁמָיְמָה? הֲלֹא יְהֹוָה הוּא, נוֹרָא

בְּעוֹז חֵילוֹ! וְחַסְדוֹ בַּכֹּל מוֹשָׁלֶת!


ומכלל התמונה הזאת גם כן הוא, אשר ישאל המליץ לפעמים שאלה כוזבת; והיא שאלה אשר כל בן דעת לא יוכל הסתפק בענינה על אחד מן האופנים. כמו במליצת ירמיה:

שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ

אִם יוֹלֵד זָכָֽר

מַדּוּעַ רָאִיתִי כָּל גֶּבֶר

יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה

וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן? (ירמיה ל')


הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד?

אִם רוֹפֵא אֵין שָׁם?

כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה

אֲרוּכַת בַּת עַמִּי? (שם ח')


הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל?

אִם יְלִיד בַּיִת הוּא?

מַדּוּעַ הָיָה לָבַז? (שם ב')


ומה נשגבה מליצת חבקוק! אשר נעלות על רעיוניו פלא קריעת ים סוף והירדן, ישאל בעוז להט דמיונו:

הֲבִנְהָרִים חָרָה יְהֹוָה?

אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ?

אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ? (חבקוק ג')


וכן ישעיה בהיות עליו רוח אלהים להראותו, אשר ביום אחד תִמָלֵא ציון השכולה והגלמודה עתה, את בניה אשר יקבצו אליה מכל אפסי הארצות בפעם אחת; ישאל בעוז התמהון על המעשה הנפלא:

מִי שָׁמַע כָּזֹאת?

מִי רָאָה כָּאֵלֶּה?

הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד?

אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת?

כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה

צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ. (ישעיה ס"ו)


הֲיָם אָנִי? אִם תַּנִּין?

כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר. (איוב ז')


ד. תְּמוּנַת הַקְּרִיאָה

.(Exclamatio) (אויטרופֿונן.).

תהיה כאשר יקרא המליץ ענין מה בהרמת קול, לעוז התרגשות הנפש אשר תפעם אז בקרבו; כמו בלעם בראותו במחזה הנבואה את מלכות אשור הגדולה והעצומה נופלת ביום אידה לפני האויב כאחת הממלכות השפלות; יקרא בעוז המית נפשו על המעשה הנורא הזה:

אוֹי! מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל! (במדבר כ"ד)

וכן ירמיה בנבואתו על מפלת מלכות בבל האדירה, יקרא בעוז התמהון:

אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר

פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ!

אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה

בָּבֶל בַּגּוֹיִם! (ירמיה נ')

ומה נפלאה מליצת מיכה! אשר יקרא בעוז רגשת נפשו על אבוד חסיד מני ארץ וישר מבני אדם, לאמור:

אַלְלַי לִי! כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִֽץ

כְּעוֹלְלוֹת בָּצִיר!

אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל

בִּכּוּרָה אִוְתָה נַפְשִׁי! (מיכה ז')

וישעיה בטרם יחל להוָכֵחַ את העיר ירושלים על דבר מעשי התועבות הנעשים עתה יום יום בקרבה תחת מפעלות צדק אשר התהוו לפנים בתוכה חדשים לבקרים, יקרא בעוצם מרת נפשו:

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה!

קִרְיָה נֶאֱמָנָה

מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט

צֶדֶק יָלִין בָּהּ

וְעַתָּה – מְרַצְּחִים!

מה נשגבה מליצת הכתוב הזה! – המשפט והצדק יוגשמו שניהם; זה יצוייר כממלא את כל רחבות העיר יומם, וזה כמתלונן בבתיה בעת שקט ליל. גם השמטת הפעל עם יחוסו בין מלת ועתה למלת מרצחים, מציירת לנו את הסתערות נפש הנביא במאד מאד.

ומה נפלאה מליצת המשורר הקדוש! אשר כראותו בעוז להט דמיונו איד פתאום מכלה את רשעי ארץ, יקרא בעוז ההשתוממות:

אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְּרָגַע!

סָפוּ תַּמּוּ מִן בַּלָּהוֹת! (תהלים ע"ג)

ולפעמים יגדיל המליץ את עוז התמונה הזאת, בהכפילו את מלת הקריאה, או את השם אשר תסוב עליו הקריאה. כמו:

הוֹי! הוֹי! וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן! (זכריה ב')


הוֹי! אֲרִיאֵל! אֲרִיאֵל!

קִרְיַת חָנָה דָוִד! (ישעיה כ"ט)

ולפעמים תספח אל התמונה הזאת גם תמונת ההאמרה או ההסבה; ואז תשגב המליצה מאד מאד. כמו בנבואת חבקוק:

הוֹי! אוֹמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה!

עוּרִי! לְאֶבֶן דּוּמָם. (חבקוק ב')

וכן ראש מליצי הנביאים, בהתקצף רוחו על המתאוננים על מעשי אל רעות, יקרא במליצה נשגבה:

הוֹי! אוֹמֵר לְאָב: מַה תּוֹלִיד?

וּלְאִשָּׁה: מַה תְּחִילִין? (ישעיה מ"ה)

והמשורר הקדוש מדי ציירו לעינינו במליצות נעימות את פלאי מפעלות אל עליון אשר עשה בתבל ארצה; יקרא פתאום בהסבת דבריו אל עושה נוראות:

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ! יְהֹוָה!

כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ!

מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ! (תהלים ק"ד)


אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר!

וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ! (קהלת י')


אוֹי לִי אִמִּי! כִּי יְלִדְתִּנִי!

אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן

לְכָל הָאָרֶץ. (ירמיה ט"ו)


הַס כָּל בָּשָׂר! מִפְּנֵי יְהֹוָה!

כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ! (זכריה ב')


וַיהֹוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ –

הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ! (חבקוק ב')

ומה נשגבה מליצת ישעיה! אשר כהתחמץ לבו על מלך אשור הרודה באף גוים, יקרא אליו ברוח נבואתו:

הוֹי שׁוֹדֵד! וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד

וּבוֹגֵד! וְלֹא בָגְדוּ בָךְ

כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד – תּוּשַּׁד

כַּנְּלוֹתְךָ לִבְגּוֹד – יִבְגְּדוּ בָךְ.

וכן יסב את דבריו בקריאה נשגבת אל מלך בבל אשר במחזה הנבואה יראנו מושלך לארץ מגבהי ההצלחה, לאמור:

אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם!

הֵילֵל בֶּן שָׁחַר!

נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ!

חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם! (ישעיה י"ד)


ה. תְּמוּנַת הַכּוֹסֶף

(Optatio.) (וואונס)

תהיה כאשר יכסוף המליץ בעוז להט דמיונו, אל דבר הנמנע כפי חקי הטבע וכפי סדרי מנהגי תבל. כמו ירמיה, בהכמר רגשות נפשו על בני עמו אשר יום יום תמצאנה אותם רעות אין מספר, יכסוף ויאמר:

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם

וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה!

וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה

אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי. (ירמיה ח')

אבל גם בזה לא יחדל גודל הכאב המתהלך בכל עצמות הנביא האוהב את עמו אהבה נִצַחַת; כי אם גם דמעותיו תזלנה יומם ולילה כנחל נובע, לא ינוח לבו עליו כל עוד אשר עיניו תראינה במצוקות אחיו הנדכאים. ולזאת נכסף הוא לנטוש את ארץ בני עמו וללכת בשברון לבו הרחק מאד אל אחת המדברות, לו יתן איש אליו שמה מחסה ומסתור.

מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר

מְלוֹן אוֹרְחִים!

וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי

וְאֵלְכָה מֵאִתָּם. (שם –)

וכן דוד, כמצוא אותו פתאום השמועה הרעה מבגידת רעיו ומיודעיו אשר היו בקשר אבישלום, והוא מבקש לעזוב כרגע קרית פועלי און כאלה; יכסוף במרירות רוחו, ויאמר:

מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה!

אָעוּפָה וְאֶשְׁכּוֹנָה

הִנֵּה אַרְחִיק נְדוֹד

אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה

אָחִישָׁה מִפְלָט לִי

מֵרוּחַ סוֹעָה מִסָּעַר. (תהלים נ"ה)


מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד

אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ. (אל־חריזי)


מִי יִתְּנֵנִי עָיִט!

מִבַּד לְבַד אָעוּף בֵּין סִבְכֵי יַעַר

עַל הַרְרֵי עַד בֶּטַח

בֵּין צֶאֱלִים בּוֹדֵד נַפְשִׁי תַּרְגִּיעַ

כִּי לֹא בְּאַנְחָתִי אֶתְהַלֵּךְ תֵּמֶס

בֵּין מִצְהֲלוֹת קִרְיָה וּשְׁאוֹנֵי קָרֶת. (מ"ח לוצטי)

והתמונה הזאת היא המושלת במענה הראשון אשר יצא מפי איוב כפתחו את שפתיו ראשונה לדבר אל שלשת רעיו; כי תחלת פיהו היא קללת יום מולדתו, אחר הוא נכסף לראותו נהדף מבין שאר ימות השנה, למען יאבד זכרו לעולם מני ארץ ויהי כלא היה. והנה אבאר לך הקורא הנעים! את המענה הזה על י דרכי המליצה, כי נשגב הוא מאד.

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ

וְהַלַּיְלָה אָמַר: הוֹרָה גָבֶר!

הנה ראשית דברי איוב אחרי שבתו דומם שבעת ימים ושבעת לילות בפני רעיו, אינם קינה ונהי על קשי יומו, כי אם אמרי זעם וחמה; וזה מיוסד על תולדת הנפש אשר מטבעה הוא להתקצף ולהתמרמר אחרי הסגר בקרבה כאב נעכר ימים אחדים. וכרוח עז הנעצר בסתרי מחלות הארץ, כבקעו ברב כחו יצא בקול המון נורא המחריד תבל ומרגיזה ממקומה; כן העצבת החזקה אשר מלאה את כליות איוב מיום נגעה בו יד הפגע, עתה כפרוץ שאונה דרך שפתיו, תצא בשטף אף נורא מקלל ומשחית: יאבד יום אולד בו!

והלילה אמר הורה גבר. מה נשגבה המליצה הזאת! המציירת את הלילה כאלו התגנב לבוא בחדר המשכב אשר להורי איוב, וכראותו אותם מתעלסים באהבים יחד, יקרא לאמור: הורה גבר!

ובספר ירמיה נמצא גם כן מליצה מענין הכתוב הזה.

ארור היום אשר ילדתי בו!

יום אשר ילדתני אמי

אל יהי ברוך.

ארור האיש!

אשר בשר את אבי לאמר:

ילד לך בן זכר –

וכל משכיל יבין את יתרון מליצת איוב ממליצת הכתובים האלה (א) בקוצר המאמרים. כי במליצת איוב נשמט מלת אשר לפני הפעלים, וכן לא בא בה הכפל כבמליצת ירמיה: ילדתי, ילדתני אמי, ארור, אל יהי ברוך; ויותר אשר תקצר דברת המקלל, יותר תצייר לנו את עוז החמה המושלת בקרבו. (ב) במליצת ירמיה יהיה המבשר אנוש מדבר, ובמליצת איוב נשמע הלילה בעצמו אומר: הורה גבר; וזה לאות על עוז ההסתערות בנפש המליץ, אשר יעיז את פיו לדבר נפלאות כאלה.

הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ

אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלֹהַּ מִמָּעַל

וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.

היום ההוא יהי חשך. אחרי אשר בכתוב הקודם שפך כאש חמתו במאמרים מקוצרים, על יום הולדו ועל ליל הרת אמו, וְרָוַח לו מעט מן האף והחרון אשר הציקו את לבו; יחל לפרט עתה יותר את מקרי אפיסת היום והלילה הנזכרים, והפיכתם לתהו.

אל ידרשהו אלוה ממעל. מה נכבד המאמר הזה! המצייר לנו את ימי השנה כבני חיל וצבא אשר יעברו על הפקודים לפני אל עליון המשלחם אחד אחד ארצה; והנה בהגיע תור היום הזה להֵרָאות לפני אלהים למען עשות את משלחתו בתבל, והוא – איננו, אל ידרשהו אז אלוה ממעל, לדעת מה זה נעשה בו, ומדוע ימנע מהלוך אל פני כסא כבדו.

יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת

תִּשְׁכּוֹן עָלָיו עֲנָנָה

יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם.

יגאלהו חשך וצלמו. הוראת הפעל גאול במאמר הזה, הוא מענין ובא גוֹאֲלוֹ הקרוב אליו (ויקרא כ"ה). והנה המליץ הנשגב יתאוה אשר מחשכי תהו המה יגאלו להם את היום הארור הזה כאח אשר נחטף מביניהם; והמה ינידוהו מעל פני תבל, לשוב ולהתרועע אתם במקום מאפלי נצח.

יבעתהו כמרירי יום. לדעתי כמרירי יום הם העננים השחורים אשר יקבצו לפעמים בארצות המזרח לעתותי קיץ בבוקר כצאת אור היום על הארץ; כי מהחום הלוהט אשר יפוץ אז פתאום על הארצות העלה אחרי עבור קרירות הלילה, יחוללו לפעמים במרחבי שחק עננים רבים הבוערים מיקוד נתר וגפרית, והמה יפוצצו קול רעם אדיר ונורא – והנה המליץ הנשגב יתאוה אשר אם יצא היום הארור הזה בזוהר תפארתו על פני הארץ, יקבצו פתאום מסביב לו ענני רעם וברק; למען יבעתוהו בקול המון שאונם מעל פני תבל, ויבריחוהו אל מלון האפס.

הַלַּיְלָה הַהוּא – יִקָּחֵהוּ אוֹפֶל

אַל יִחַד בִּימֵי שָׁנָה

בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבוֹא.

הלילה ההוא יקחהו אופל. הזרות אשר בקשור המאמר הזה (ההוא יקחהו) מציירת לנו את עוז הסתערות נפש המליץ; כי בתחלה עלה על רעיוניו לאמר: הלילה ההוא יהי אופל (כבכתוב אשר לפני הקודם: היום ההוא יהי חושך), אך מדי אשר בטא בשפתיו את שתי המלות הראשונות, חטף פתאום בהתמרמר רוחו הפועל לקוח תחת הפעל היה לאמר: יקחהו אופל, כדבר הנקח ונגזר ממקומו מבלי השאיר אחריו זכרון ושארית. והנה בא כנוי הפעול במלת יקחהו להורות כי השם הבא אחריו הוא נושא המאמר הראוי להיות על פי משפט הגיוני: אופל יקח הלילה ההוא. והבן! – ורמזתי על זה בקו הנטוי אשר שמתי בין מלת ההוא למל תיקחהו.

אל יחד בימי שנה. מלת יחד שרשה אחד, והוא מענין לא תחד אתם בקבורה (ישעיה י"ד). והמליצה תחשוב זאת לכבוד וליקר אל הלילות האפלים אשר יתאחדו תמיד בהליכותיהם על פני תבל את הימים המאירים והמזהירים, אחד באחד יגשו, ולא יתפרדו לעולם.

הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד

אַל תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.

הנה הלילה ההוא יהי גלמוד. מה נכבדו שתי מלות הלילה ההוא הנכפלים עתה אחרי בואם כבר בכתוב הקודם! כאלו ידמה המליץ לראות הלילה השנוא הזה עומד ממול פניו, ויורה עליו באצבע לאמור: הנה וכו' –

אל תבוא רננה בו. הנה בארצות המזרח החמות מאד, יסתתרו בני אדם ברוב עתותי היום בצללי הבתים, ושמה יישנו וינוחו עדי יגע עת ערב והלהט הכבד יחדל להיות: אז יצאו מבתיהם להתהלך בחוצות העיר, השוקים והרחבות ימלאו קול המולה גדולה, ומבין החלונות ומעל גגי הבתים ישמע קול רנה וזמר; ולזאת קלל איוב את ליל הריון אמו אשר לא יבוא בו רננה. ולשוא עמלו המבארים בבאור המאמר הזה איש איש לפי דרכו.

יִקְּבֻהוּ אוֹרְרֵי יוֹם

הָעֲתִידִים עוֹרֵר לִוְיָתָן.

אוררי יום. הם הקוסמים בארצות המזרח אשר יתפארו בפני ההמון ויאמרו כי בכחם לאורר ימים ולהחשיכם. והנה המליץ ידבר כפי הדעות המקובלות בארצו ואשר יאמינו בם המון בני עמו, כידוע.

העתידים עורר לויתן. הם הקוסמים הנכללים במאמר הקודם, כי הם יתפארו ויאמרו אשר בכחם גם כן לאורר (העין במלת עורר היא תחת האלף) את הלויתן התנין הנורא (קראָקאָדיל) לבל יזיק עוד. ומה מאד עמקו מחשבות המליץ במאמר הזה! כי על ידו יגלה לנו אשר ליל הריון אמו ידמה בעיניו כתנין נורא משחית ומחבל; והקוסמים אשר יוכלו לאורר בלחשיהם את התנינים, המה יאוררו גם כן את הלילה הזה.

יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ

יְקַו לְאוֹר וָאַיִן

וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

יקו לאור ואין. מה נשגבה מליצת המאמר הזה! המציירת את הלילה שואף ומתאוה אל קרני אור בוקר כאשר ישאף ויתאוה אליהם ההֵלך התועה בערבות ציה. בעפעפי שחר. המליץ הנשגב יגשים את השחר, ויציירנו בעת הבקעו מפאת קדים כאלו יביט אז משם על פני הארץ באודם עיניו; וכעין הציור הזה ימצא גם בספר שיר השירים (ו' י').

כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי

וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי.

אחרי אשר השתפכה נפשו באמרי נאצות על ליל הריון אמו, יודיע אותנו עתה על מה יזעם את הלילה ההוא ככה, ומה חרי האף הגדול הזה; כי האיש המדבר בעוז המית רוחו לא יקדים תמיד הסבה למסובב כאיש המדבר בשקט לב. והנה אמר בטני תחת בטן אמי, וזה אות נאמן על עוז התרגשות נפשו.

ויסתר עמל מעיני. דע! כי המאמר הזה עם הקודם הוא אך ציור אחד; כאדם הסוגר את הדלת ומסתיר על ידי זה את כל הנמצא מבעד הדלת מבפנים – ומה נעמה המליצה הזאת!

לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת

מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.

למה לא מרחם אמות. הנה הנפש המלוהטה מתבערת חמה יוקדת, לא יספיק לה התאונן אך על עצם אחד לבדו; כי אם אחרי שפכה את מרי שיחה על עצם אחד, תחתור למצוא עוד עצם אחר אשר תתאונן עליו, או כי תתאונן אחרי כן על עצמה. וכן איוב אחרי קללו את הלילה קללה נמרצת על אשר לא סגר את דלת בטן אמו לבל יראה ברעה אשר תחת השמש, יתמרמר עתה על עצמו לאמור: אם לא יקרתי אז אל הלילה להטיב עמדי כזה; מדוע לא בחרתי אנכי במות מדי צאתי מרחם אמי? מדוע נעמו לי אז החיים אשר אחריתם עמל ומכאובות?

מבטן יצאתי ואגוע. מי לא יבין את חין ערך המליצה הזאת? המציירת לנו באופן נפלא את מהירות הגויעה מיד אחרי צאתו מרחם, מבלעדי אשר יבאר זאת המליץ באחת מן המלות המורות על מהירות; כי אם תכונת המאמר המחבר יחד הפעלים יצא גוע זה בעבר וזה אחריו בעתיד עם ויו החבור, תצייר לנו את זאת במאד מאד.

מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם

וּמַה – שָׁדַיִם כִּי אִינָק.

אחרי התמרמרו על עצמו בכתוב הקודם, ישוב לתור לו עתה עצם אחר אשר יסב עליו את תלונותיו, ויתאונן ראשונה על ברכי מילדתו ואחרי כן על שדי מינקתו. וטעם קדמוני ברכים כמו קדמוני מוקשי מות (תהלים י"ח) קדמה פניו הכריעהו (שם י"ז); יצייר את ברכי המילדת אשר קבלוהו כצאתו מרחם אמו, כאויבים אכזריים אשר הקיפו עליו פתאום למען השליכהו מבלי חמלה אל ארץ החיים לסבול שמה עמל ומכאובות. והנה יתאונן עליהם מדוע אשר הרעו לעשות עמו כזאת, ומדוע היו לו לאויבים.

ומה שדים כי אינק. השמטת הפעל עם יחוסו בין מלת ומה למלת שדים מציירת את עוז הסתערות נפש המליץ; כי המאמר ראוי בתשלומו ומה הרו לי שדים כי אינק. והמליץ יצייר גם את השדים אשר ינק חלבם בראשית ימי חייו, כנחרים בו מאז, וכאלו בעוז תגרת חמתם היניקוהו את מיץ שקוים למען החיותו לראות עמל ויגון; והנה יצעק חמס עליהם, על מה חרה אפם בו להרע עמו כזה.

כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט

יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי.

מה נעמה מליצת הכתוב הזה! המציירת את המת הטמון בקברו כשוכב עלי ערשו בשקט ומרגוע אין שטן ואין פגע רע –

עִם מְלָכִים וְיוֹעֲצֵי אָרֶץ

הַבּוֹנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ

אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם

הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.

אחרי אשר צייר לנו בכתוב הקודם את נועם השקט והמרגוע אשר יהיה לו עתה, לו מת אז אחרי צאתו מרחם; יוסיף להגיד על דרך מליצי כי גם לכבוד ולתפארת יהיה לו זה, כי עתה ישכב אצל אדירי מלכי קדם אשר בעולם חילם הקימו חרבות עולם לעשות להם שם עלי אדמות, ואצל גדולי השרים אשר היו מני אז ואשר מדי היותם עלי ארץ שכנו בהיכלי עונג מלאים פז וכתם – ומה מאד עמקו מחשבות המליץ! אשר מדי הזכירו חברתו אשר תהיה לו עתה את המלכים והשרים בעמקי שאול, יצייר גם כן את ריקות יתרון גדולי הארץ. כי גם המלכים האדירים אשר הפכו ארץ מדבר למקום עדן, והשרים הנכבדים אשר מלאו את בתיהם סגולת המדינות, גם המה ירדו עפר שאולה כאחד דלי העם והנה הם כלא היו; ולא לבד המושלים והשרים אשר היו לפני ימים רבים אבדו כעת מני ארץ, כי אם גם אלה אשר עתה ירעישו תבל ומלואה ואשר עתה יאספו אוצרות כל חמדה, גם המה ישובו לאפס אחרי ימים מעטים, ואיה שאונם והדרם? ולזאת באו הפעלים הבונים הממלאים בהוה תחת העבר – והבן!

אוֹ כְּנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה

כְּעוֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר.

אחרי אשר התמרמר בכתובים הקודמים על ברכי מילדתו ועל שדי מינקתו אשר סבלוהו ויכלכלוהו כצאתו מרחם אמו, ישוב להתאונן על עצמו לאמור: מדוע לא יצאתי מת מרחם אמי כנפל אשת? כי אז לשוא עמלו כל אלה לאסרני בעבותות החיים בארץ הלזו המלאה לה עמל ומכאובות; ואנכי הובלתי מבטן לקבר לשכב שאנן שמה יחד את קטני הארץ ונכבדיה. והנה עתה יבוא ציור השלום וההשקט אשר ימשלו בשאול מתחת, במליצה נעימה מאד מאד.

שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז

וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ

לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נוֹגֵשׂ

קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא

וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.

שם – בארץ נשיה, אף כי המליץ לא הזכירה עוד בכתובים הקודמים, וזה יורה על עוצם התלהבות דמיונו כי יצייר לו בנפשו את השאול את מתי עולם הנרדמים בקרבה איש איש על מקומו, והוא יורה עליהם באצבע לאמור: שם רשעים חדלו רוגז – ומה מאד עמקו מחשבות המליץ! באמרו: חדלו רוגז תחת חדלו לרגוז, כי בזה צייר לנו את האנשים הרשעים האלה הרוגשים בעוז המון רוחם כל ימי היותם על האדמה, כאלו הם עצמם נהפכו ונהיו לרוגז, אשר כפי טבעו איננו יכול לנוח אף רגע.

יגיעי כח. כן יקרא המליץ הנפלא הנשגב באמרותיו, את יגיעי העבודה.

יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש. מה נעמה המליצה הזאת! המציירת לנו את קול הנוגשים אשר יגרש בבוקר השכם את האסירים ממקום משכבם ליל ללכת לנוע על העבודה, כאויב אכזרי אשר משאתו יגורו האסירים האלה ואימתו היא תבעתם אף בעת נוחם על משכבם בעצם חשכת הלילה; והנה שם בארץ נשיה ישכבו האסירים האלה אף ינוחו בטח מבלי בוא פחד הקול האיום הזה בלבבם. כי כן יורה מלת שאנן על השקט הלב מפחד רעות אשר תבואנה (משלי א' ל“ג, איוב י”ב ה')

קטן וגדול שם הוא. הראוי: קטן וגדול שם שוים; אכן המליץ יצייר לנו באופן נפלא את שווים על ידי הרֵעות אשר שם ביניהם, בהציגו אותם לעינינו נאספים תמיד בחברה במקום אחד. ואמר הוא תחת הם, למען צייר יותר את התאחדותם.

לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר?

וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ?

אחרי אשר שככה מעט חמת רוח המליץ ורעיוני נפשו שטו לרגעים בין חדרי שאול מקום שקט ומרגוע נצח; ישוב להתלהב עתה פתאום, ויתקוטט את אלוה אדיר הנותן נשמה ורוח אל רבבות מרי נפש בארץ הלזו. כאשר ביום הסער יחדל לפעמים קול ההמון הנורא לרגעים מעטים, ואחרי כן יתנשא שאון פחדים כבראשונה, ומתשואות הרעם ישובו יתמוגגו תבל ומלואה.

למה יתן לעמל אור. השמטת הנושא (אלוה) במאמר הזה, תצייר את עוז רגשת לב המליץ; והשם אור הוא כנוי נעים מאד אל החיים.

הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ

וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים.

ויחפרוהו ממטמונים. מה נפלאה מליצת המאמר הזה! המצייר לנו את המות כמתלונן בין מטמני ארץ, ומושל שמה על קברות מתי עולם.

הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל

יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ־קָבֶר.

התצוייר התאוה אל המות בציור נשגב מזה? – מרי נפש ישמחו על גל עפר כעל מבחר תענוגי בני אנוש! ישישו על מקום קבר כאשר ישיש העני הנודד ללחם במצאו שלל רב!

לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה

וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ.

יצייר המליץ את האיש המדוכא אשר כל ימיו לא יראה בטובה, כאיש אשר סך אלוה בעדו מסביב והנה נסתר מכל עין רואה דרך ביתו ומשכנו; ואם גם תחפוץ ההצלחה לבוא אליו לא תוכל, כי לא תדע למצוא את מקום תכונתו.

כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבוֹא

וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגוֹתָי.

כי לפני לחמי אנחתי תבוא. גם לעת המשתה לא ייטב לבי ולא תחדל אנחתי ממני. והנה המליץ הנשגב יגשים את האנחה ויציירנה כעזת מצח אשר תבוא תמיד לעת האוכל לשבת על שלחנו בטרם יושם עוד לאכול, ולא תסור משם כל עת היות המשתה – ולמשוררי תהלים דרך אחר נשגב לצייר את זה:

היתה לי דמעתי לחם

יומם ולילה. (תהלים מ"ב)


האכלתם לחם דמעה

ותשקמו בדמעות שליש. (שם פ')


כי אפר כלחם אכלתי

ושקוי בבכי מסכתי. (שם ק"ב)


כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי

וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבוֹא לִי:

עתה יגיד לנו המליץ אשר גם לפנים בהיותו בטובה לא שקט לבו בקרבו; כי פחדי הימים הבאים הציקו את רוחו מאד. (ואמר ויאתיני ביחס הפעול תחת ויאתה לי, למען צייר את עוז הפעולה אשר פעלו בקרבו הרעות כבואם עליו) והנה לפנים לא שקטה רוחו, ועתה בא אליו רוגז בפועל; וזה הנכלל בכתוב הבא, האחרון במענה הנשגב הזה.

לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי

וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז.


ו. תְּמוּנַת הַפֵּרוּט

.(Hypotiposis)

תהיה כאשר יפרט המליץ את פרטי ענין דבר מה, למען צייר אותו בזה אל השומעים, וכאלו יראו אותו בעיניהם. כמו במליצת נחום:

הוֹי עִיר דָּמִים!

כֻּלָּהּ כַּחַשׁ פֶּרֶק מְלֵאָה

לֹא יָמִישׁ טָרֶף

קוֹל שׁוֹט

וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן

וְסוּס דֹּהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה

פָּרָשׁ מַעֲלֶה

וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית.

בקראנו את המליצה הזאת, נדמה לראות בעינינו את עיר ההומיה המלאה לה תשואות ולא סדרים.

ובמליצת ישעיה נמצא להפך ציור עיר נחרבת, על דרך זה:

עַל אַדְמַת עַמִּי

קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה

כִּי עַל כָּל בָּתֵּי מָשׂוֹשׂ

קִרְיָה עַלִּיזָה

כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ

הֲמוֹן עִיר עֻזָּב

עוֹפֶל וָבַחַן

הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד עוֹלָם

מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים

מִרְעֵה עֲדָרִים. (ישעיה ל"ב)

ומה נפלא ציור חיל מלך אשור הנורא, במליצת הנביא הזה!

אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים

וְכָל קַשְׁתּוֹתָיו דְּרֻכוֹת

פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ

וְגַלְגַּלָּיו כַּסּוּפָה

שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא

יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים

וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט

וְאֵין מַצִּיל. (שם ה')

מה נכבדה המליצה הזאת! ומה נכבד המאמר: וינהם ויאחז טרף ויפליט! המצייר לנו בציור אמתי את מעשי החיות הטורפות, בעת טָרפם טרף. כי החיות האלה יאחזו את טַרפם בקול נהם נורא, ובטרם ישסעו אותו לקרעים, ישחקו בו ויפליטוהו פעם אחר פעם מפיהם, וישובו אחרי כן לאחזו בין שניהם.

ואחרי אשר צייר את איכות החיל הזה האיום והנורא, יצייר בנבואה אחרת גם את מסעו דרך ארץ יהודה עד בואו לפני העיר ירושלים.

בָּא עַל עַיַּת

עָבַר בְּמִגְרוֹן

לְמִכְמָשׁ יַפְקִיד כֵּלָיו

עָבְרוּ מַעְבָּרָה

גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ

חָרְדָה הָרָמָה

גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה

צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים

הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה

עֲנִיָּה עֲנָתוֹת

נָדְדָה מַדְמֵנָה

יוֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ. (שם י')

מלבד קוצר המאמרים במליצה זו, אשר יצייר לנו במאד מאד את מהירות מסעות האויב, עוד הפליא המליץ להשמיט את ויו החבור בין המאמרים; ובזה נדמה ראות את החיל העצום הזה מדלג מעיר לעיר, כאשר ידלגו יעלי סלע רגע משן סלע אחד לשן סלע אחר – ומה רב חין ערך תמונת ההסבה! הבאה בין המאמרים האלה: צהלי קולך וכו' הקשיבי לישה וכו'; כי על ידה נדמה לראות את הנביא מתעופף כנשר לפני המוני אשור, לקרוא ערי יהודה לקול זעקה ותרועת פחדים.

ומאד יאהב ישעיה את התמונה הזאת, ברצותו לצייר את שממון ממלכות גדלות ונוראות. כמו בנבואתו על שממון מלכות כשדים העצומה, יפריט לנו את שמות מיני החיות והעופות אשר יגורו אחרי כן בחרבותיה; כאלו יהיו אלה גוים ולאמים שונים אשר יבואו מארץ מרחקים לשבת שמה, ואשר לב בני תבל נכסף הוא לדעת את שמותם ומעשיהם.

וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים

וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אוֹחִים

וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה

וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם

וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו

וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עוֹנֶג. (שם י"ג)

ובנבואתו על שממון מלכות אדום, יוסיף להשגיב במאד מאד את הציור הזה.

וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים

חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה

וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים

וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא

אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִילִית

וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ

שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט

וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ

אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת

אִשָּׁה רְעוּתָהּ

דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְהֹוָה וּקְרָאוּ

אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה

אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ

כִּי פִי הוּא צִוָּה

וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן

וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל

וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו

עַד עוֹלָם יִירָשׁוּהָ

לְדוֹר וָדוֹר יִשְׁכְּנוּ בָהּ. (שם ל"ד)

במליצה הזאת יצויירו באמת החיות והעופות המדבריות למיניהן, כעמים עצומים אשר יבואו מקצוי ארץ לרשת את מלכות אדום ולהאחז בה. והנה ה' בעצמו יחלק להם את הממלכה הזאת על פי הגורל, וקו יטה אדון כל הארץ לגבולות משכנותיהם סביב סביב, לבל תהי מריבה ביניהם כאשר תהיה לפעמים בין עמים יורשי ארצות וממלכות אחרות. ובעוצם להט דמיונו יבטיח אותנו המליץ הנשגב אשר מכל משפחות החיות והעופות הנזכרות במליצתו, לא תעדר גם אחת בממלכה החדשה הזאת אשר ייסד ה' על אדמת אדום, ואשר תעמוד לדור דורים ולא תחלוף עד עולם: דרשו מעל ספר ה' וקראו! אחת מהנה לא נעדרה, אשה רעותה לא פקדו.

ואחר המליצות האלה נמשך גם צפניה בנבואתו על מהפכת העיר נינוה.

וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים

כָּל חַיְתוֹ גוֹי

גַּם קָאַת גַּם קִפּוֹד

בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ

קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן

חֹרֶב בַּסַּף. (צפניה ב')

ובמליצת יחזקאל תמצא לרוב התמונה הזאת; כי הנביא ההוא יאהב מאד להרחיב במלים ולהזכיר את פרטי כל דבר ודבר. כמו בנבואה המפוארה המציירת את ירושלים כנערה אהובה לאל עליון, יזכיר את כל המלבושים אשר תלבשנה הנערות ואת כל חלאי כתם אשר תעדינה; כמעט אחד מהמה לא נעדר.

וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעָלֵךְ תָּחַשׁ

וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וָאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי

וָאֶעֱדֵךְ עֶדִי

וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ

וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ

וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ

וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ

וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ. (יחזקאל ט"ז)

ומה נפלאה מליצתו! בנבואה אשר נבא על מפלת העיר צור ואשר ידמנה בה לאניה כלילת יופי העמוסה מבחר סגולות כל גויי הארץ. כי הנה יפרט לנו שמה את כל חלקי האניה: לוחות, תורן, משוט, קרש, מפרש, ומכסה; גם את צבא אנשי עבודתה למשפחותיהם לגוייהם; ואחרי כן יפרט בשם את כל הדברים אשר הובאו אליה ממרחקים, ויפרט גם כן את שמות כל הגוים והלאמים אשר הביאו אליה מזמרת ארצותם.

וכן בהשפטו את ארץ יהודה על דבר מעשי התועבות הנעשים יום יום בקרבה, יפרט את כל עלילות רשע אשר יפעלו בני האומה איש איש כפי תכונתו ומדרגתו בקבוץ.

אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה!

הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם!

קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ

כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף

נֶפֶשׁ אָכָלוּ חוֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ

אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ

כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי

בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל לֹא הִבְדִּילוּ

וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ

וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעֱלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם

שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טוֹרְפֵי טָרֶף

לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת

לְמַעַן בְּצוֹעַ בָּצַע

וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל

חוֹזִים שָׁוְא וְקוֹסְמִים לָהֶם כָּזָב

אוֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה

וַיהוָה לֹא דִבֵּר

עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל

וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ

וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט. (יחזקאל כ"ב)

ובמליצה הזאת נמשך הוא אחר מליצת צפניה; (אך הוסיף עוד להרחיבה, כדרכו באוב נבואותיו).

הוֹי מוֹרְאָה וְנִגְאָלָה!

הָעִיר הַיּוֹנָֽה!

לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל

לֹא לָקְחָה מוּסָר

בַּיהֹוָה לֹא בָטָחָה

אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה

שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שׁוֹאֲגִים

שׁוֹפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב

לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר

נְבִיאֶיהָ פּוֹחֲזִים אַנְשֵׁי בוֹגְדוֹת

כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ

חָמְסוּ תוֹרָה. (צפניה ג')

ודע! כי לפעמים ישיג המליץ את תכלית התמונה הזאת גם במאמרים מעטים. וזה, כאשר יאסוף יחד רק את הפרטים הראשיים, ויציג אותם בסדר נכון לעינינו; ואז יהיה הציור קטן בכמות אמריו ובכל זאת שלם מכל צד ונכבד מאד. כמו:

הוֹי! מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ

מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם

וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תּוֹף וְחָלִיל

וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם. (ישעיה ה')

במליצה הקצרה הזאת השלים הנביא לצייר לנו את עוז תשוקת בני עמו למשתה שמחות ולשכרון; כי יתראו לעינינו יוצאים כאור הבוקר מבוהלים ודחופים מחדר משכבם אל בית היין, ושמה נשמעם הומים כל עתותי היום לקול רעש כנור ועוגב, עדי ישובו אשמורות הלילה, ותרדמה תכסה עליהם. והנה הפלא ישעיה לצייר את הענין הזה במעט מלים יותר מאשר יציירנו עמוס במאמרים רבים:

הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן

וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם

וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן

וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק

הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל

כְּדָוִד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר

הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן

וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ. (עמוס ו')

ועוד אציג לפניך מליצה אחת ממליצות ישעיה, המלאה ציורים רבים קטנים בכמות אמריהם ונכבדים מאד.

הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס

וְכֶסֶף בַּקָּנֶה יִשְׁקֹלוּ

יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל

יִסְגְּדוּ אַף יִשְׁתַּחֲווּ

יִשָּׂאֻהוּ עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ

וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו – וְיַעֲמוֹד

מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ. (ישעיה מ"ו)

הנה המליצה הזאת תצייר לנו ראשונה את האיש החפץ באלילי תהו, איך יפתח בעוז תשוקת לבו את צרור הונו וישליך משם ברגע אחת (כי על זאת יורה הפעל זול) את כל המון זהביו; ואחרי כן נראה את האיש הזה אוחז באצבעות ידיו את פלס המאזנים לשקול את כספו אל הצורף; וכמעט נעשה האליל מידי הצורך, נראה איך יעמסהו האיש ההוא על כתפו כילד שעשועים, ויסבלהו להניחהו מבלי התמהמה על מעמדו. – ומה רב חין ערך ההתול! הנכלל במאמר ישכרו צורף ויעשהו אל; וכן בסוף המליצה: ויעמוד ממקומו לא ימיש.

והנה זכריה יפליא לצייר במליצה קצרה את המגפה הנוראה אשר יגוף ה' את העמים אשר צבאו על ירושלים.

הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עוֹמֵד עַל רַגְלָיו

וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחוֹרֵיהֶן

וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם. (זכריה י"ד)

וכמו כן יפליא יחזקאל לצייר במעט מלים את מפלת העמים האלה בעצם התאמצם לכלה ולהשחית.

וְהִכֵּתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאלָךָ

וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל

עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל

אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ. (יחזקאל ל"ט)

ובספר משלי ימצאו לרוב ציורים נכבדים כאלה, הקטנים בכמות אמריהם, כמו ציור תכונת העצל:

מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת

מְעַט חִבּוּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. (משלי ו')

ובמליצה אחרת:

טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת

נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו. (שם כ"ו)

התצוייר העצלות בציור שלם מזה? – ראינו את האדם הנרפה טומן ידו בצלחת ומבקש להתנמנם, והנה יושם לפניו לאכול; אבל הוא – לא יערב את לבו להוציא את ידו מן הצלחת למען אכול, אף כי הוא רעב ונפשו רקה, כי אכף עליו עוז העצלות.

וכן יזהיר מתאות היין במליצה נעימה מאד, המלאה ציורים נכבדים:

אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם

כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ

יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים

אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ

וּכְצִפְעוֹנִי יַפְרִישׁ

עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת

וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת

וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם

וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל

הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי

הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי

מָתַי אָקִיץ? –

אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד. (שם כ"ג)

המליצה הזאת תצייר לנו ראשונה את היין כמתאוה למשוך אליו לבות בני אדם למען הכאיבם באחריתו ולהורידם שחת; ולזאת יתאדם בכוס כאשה אשר תאדם את פניה למשוך אליה עוגבים בנועם מראה. וכן ימתיק היין את הליכותיו בפי שותהו למען רדת בטח אל חדרי בטנו; ואז – יהמה בקרביו כהמות אויב אכזרי, ישך וימחץ מבלי חמלה כמו פתן חרש. ואחרי כן תצייר לנו המליצה בציור נפלא את תכונת השכור המדמה לראות כל סדרי תבל נהפכים סביביו; ועוד זאת תשים את דבריה בפי השכור עצמו, המשלימים לצייר לנו את רוע תכונתו, ואת כובד לבו להנזר מתאוה רעה כזאת.


ז. תְּמוּנַת הַהַכְפָּלָה

(.Repetitio) (ווידערהאָלונג)

תהיה כאשר יכפיל המליץ בדבריו מלה אחת או יותר או גם מאמר שלם; וזה, לעוז התרגשות נפשו או למען הוסיף אומץ בכונת הענין. כמו ישעיה, כעבור על רוחו יום הקבץ פזורי ישראל אל עיר הקודש, ונפשו תדמן לרוץ כמבשר לפני קהל נדחי עם ה'; יקרא בעוצם רגשת רוחו אל טמאי הגוים שוכני העיר ההיא:

סוּרוּ! סוּרוּ! צְאוּ מִשָּׁם!

טָמֵא! אַל תִּגָּעוּ!

צְאוּ מִתּוֹכָהּ! (ישעיה נ"ב)

המליץ הנשגב יצו בעוז להט דמיונו אל הטמאים שוכני העיר ירושלים לצאת ממנה מבלי אשר יגעו בה; כאלו יוכלו לעשות להם כנפים ולעוף דרך מרומי שחק מחוץ לחומותיה, לבל יטמאו מדי צאתם את עפרות קדשה בכפות רגליהם.

והנביא הזה אשר אהב את עמו אהבה נפלאה מאד, מדי דברו מיום גאולתם אשר יעשה להם אלהיהם באחרית הימים, תסתער רוחו בקרבו משאון שמחת גיל, ונפשו תהמה עליו כהמות יונים; ופעם אחרת יתראה לנו עוד כמבשר רץ לפני הליכות הנקבצים, וקורא בעוצם צהלת שמחותיו:

עִבְרוּ! עִבְרוּ! בַּשְּׁעָרִים

פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם!

סֹלּוּ! סֹלּוּ! הַמְסִלָּה. (שם ס"ב)

וכן יואל בנבואתו על המשפט אשר יעשה ה' לפני העיר ירושלים את כל העמים לוחצי ישראל, יקרא בעוצם התלהבות רוחו כאלו ישמע ממרחק את קול ההמולה הגדולה:

הֲמוֹנִים! הֲמוֹנִים! בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ

כִּי קָרוֹב יוֹם יְהֹוָה! בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ. (יואל ד')

ומה נשגבה מליצת נחום! אשר יפתח את נבואתו על מפלת מלכות אשור המרשעת, בדברים היוקדים ולוהטים כגחלי אש:

אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהֹוָה!

נֹקֵם יְהֹוָה וּבַעַל חֵמָה!

נֹקֵם יְהֹוָה לְצָרָיו!

וְנוֹטֵר הוּא לְאוֹיְבָיו! (נחום א')

אם כל המליצה הזאת היא כרעם מחריד המפוצץ עבי שמים בקול המון פחדים; המלות נוקם יהוה הנכפלות פעם אחר פעם, הן הנה נלהבות ברק המתלקחות פעם אחר פעם בתוך שאון הרעם הנורא, והמרעידות את הנפש כלה עד היסוד בה.

וכן במזמור אשר הושר על מגפת חיל אשור לפני ירושלים, נמצא גם כן הכפלה נשגבת במאד מאד:

אַתָּה! נוֹרָא! אַתָּה! –

וּמִי יַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ

מֵאָז אַפֶּךָ? (תהלים ע"ו)

המשכיל יבין את חין ערך מלת אתה הנכפלת אחר התואר נורא, כי היא לא תסולה ברבבות אמרים.

ולפעמים מצאנו המלה הנכפלת נקצרת בהברה אחת. כמו

רְאוּ בַגּוֹיִם! וְהַבִּיטוּ!

וְהִתַּמְּהוּ! תְּמָהוּ! (חבקוק א')

במלת והתמהו לא שפך הנביא את כל עוז התפלאותו, והיא הסתערה עוד בקרבו אמנם לא כבראשונה; ולכן אף כי נכפלה המלה, היא באה קצרה מבראשונה.

וכן נמצא במליצת ישעיה במשאו אשר חזה על אדום:

אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר:

שׁוֹמֵר מַה מִלַּיְלָה?

שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל? (ישעיה כ"א)

המליץ הנשגב יצייר לנו איש מתהלך בעיר נצורה באישון לילה, ומיראתו פן ישמע מאיש עובר אצלו באפלה, ישאל בלחש את השומר: מה מלילה? והנה השומר לא ישיבנו מיד, ולזאת יכפיל האיש ההוא את שאלתו; אמנם עתה יקצר את המלה האחרונה, כי בצוק רוחו יתאמץ להשלים את דבריו מהר מאד ככל אשר יוכל, מיראתו פן ישמענו איש אחר. והמבין אשר לו חך לטעום את נועם המליצה, ירגיש היטב את התקצרות מלת מלילה על שפתי השואל המפחד למלת מליל.

והתמונה הזאת היא המושלת בשיר האחרון אשר בספר תהלים; כי המשורר הקדוש הקורא את בני תבל להלל אתו את אל אלים בכל מאמצי כחם, יכפיל וישנה בעוצם רעד קדשו את הפעל הלל מראשית השיר ועד אחריתו.

הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ!

הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ!

הַלְלוּהוּ בִגְבוּרוֹתָיו!

הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ! וכו'

ולפעמים תהיה ההכפלה אך למען הוסיף אומץ בכונת הענין. כמו

כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ

מָוֶת יְהַלְלֶךָּ

לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר

אֶל אֲמִתֶּךָ

חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ

כָּמֹנִי הַיּוֹם. (ישעיה ל"ח)

הנה המאמר חי חי הוא יודך הוא מתנגד בענינו אל המאמר כי לא שאול תודך; והכפלת מלת חי תתן אומץ רב בכונת ענין ההתנגדות. וכן

לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה

כִּי אֵיךְ יֵחָל? (שם מ"ח)


אָנֹכִי אָנֹכִי יְהֹוָה

וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ. (שם מ"ג)


חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי!

כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי. (איוב י"ט)

ומכלל זה הוא גם כן כאשר יוכפל מלה או גם מאמר שלם, לבל תחלש נועם המשך הרעיונות במליצה. כמו

רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים!

רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ. (תהלים ע"ז)

הנה בעבור שם אלהים הבא אחר מלות ראוך מים, יכפיל המשורר את המלות האלה, למען חברם יחד29 עם מלת יחילו במאמר אחד; ובזה ישאר יופי המשך הרעיונות על מתכנתו: כמעט ראוך מים התחלחלו.

אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל!

אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן! (משלי ל"א)


עַד מָתַי רְשָׁעִים יְהֹוָה!

עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ? (תהלים צ"ד)


רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי

גַּם לֹא יָכְלוּ לִי. (שם קכ"ט)

והנה בטרם אחל לדבר על תמונה אחרת, אבאר לך את מזמור כ"ט בספר תהלים; כי באה בו תמונת ההכפלה, מכופלת פעם אחר פעם.

מִזְמוֹר לְדָוִד

הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים!

הָבוּ לַיהֹוָה כָּבוֹד וָעוֹז!

הָבוּ לַיהֹוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ!

הִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ!

בני אלים. הם לדעתי העמים עובדי אלהים רבים, ויקראם המשורר כן על דרך מליצת ירמיה: אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב'). וכן מצאנו במליצת מלאכי: ובעל בת אל נכר. (מלאכי ג') – והמשורר הקדוש יקרא אל כל העמים עובדי אלילים לעזוב את אלהי תהו אשר גבורת מה להם, ולתת כבוד ועוז אל ה' אלהים אמת אשר מפחדו יחילו ארץ ותבל; ולמען תת את יראתו בלבבם יצייר להם את המראה הגדול והנפלא אשר יעשה ה' במרומיו לעת חרבוני קיץ, הוא מראה חזיז רעם וברק, אשר בארצות החמות כבארץ כנען וסביבותיה עוד נורא הוא וחזק מאד מבארצות האלה אשר אנחנו יושבים בהן עתה.

והנה רוב העננים אשר יעלו על ארץ כנען, יצאו מאת הים התיכון אשר יגבול את הארץ הזאת לפאת מערבה; והם יתעופפו ראשונה על הרי הלבנון אשר בקצה הארץ צפונה, ומשם ירדו בקול המון גשם שוטף על פני כל ארץ כנען עדי יסורו אחרי כן אל מדברות עֲרָב (אַראַביאַ דעֶזערטַא) אשר מנגב לארץ ההיא – והמשורר יצייר לנו את הליכות ענני הרעם, כפי תכונת הארץ אשר חי עליה.

קוֹל יְהֹוָה עַל הַמַּיִם

אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים

יְהֹוָה עַל מַיִם רַבִּים.

המשורר ידמה לשמוע כדמות קול זעפת רעם מתהלך ובא על הארץ מפאתי הים התיכון; לזאת יקרא בחרדת רוחו: שמעו שמוע ברוגז קול ה', ההומה עתה ממרחק על מי הים! קול יהוה על המים!

אל הכבוד וכו‘. המשורר יוסיף להשגיב את ענין המאמר הקודם לאמור: ה’ אשר ירעים עתה על המים הוא אל הכבוד והמים אשר ירעים עליהם הם מים רבים, מי הים הנורא אשר מעינותיו יפוצו עד אפסי תבל. זכרו זאת! והתפלצו! – והנה מדי דבר המשורר יקרבו העננים הלוך וקרב, וקול הרעם יתחזק מרגע אל רגע; לזאת יקרא:

קוֹל יְהֹוָה בַּכֹּחַ!

קוֹל יְהֹוָה בֶּהָדָר!

קול יהוה בהדר. בהדר נוגה ברקים, הנוצצים כעין נחשת קלל – והנה המשורר ידמה לשמוע כבר את קול הרעם מראש הרי הלבנון, אשר יחנו שמה העננים ראשונה אחרי צאתם ממחבואות הים.

קוֹל יְהֹוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים

וַיְשַׁבֵּר יְהֹוָה אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן

וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל

לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים.

מה רב נועם ההדרגה (גראַדאַציאָן) אשר במליצה הזאת! – ראשונה נדמה לראות אך מקצת ארזים נשברים על הר הלבנון מן הקול המפוצץ, אחד הנה ואחד הנה; אך עוד מעט, וכל היער הגדול (ארזי הלבנון) שוכב גדוע לארץ מיד ה' אשר רגע שבר (בנין פִעֵל) את כל עציו רמי הקומה, בחמת עזו. והנה הלבנון האדיר אשר לפנים התנשא בגאון ארזיו עדי שמים, עתה שידד ממנו פתאום כל המון תפארתו; אמנם עֲדֶנה לא כלו כל בלהותיו אשר פקד ה' עליו ביום הזעם: הרעם יתחזק, ומבמתי עב ישמע פתאום קול פחדים אדיר ונורא, אשר לא יכילוהו כל מצוקי ארץ; כי גם הלבנון ירגז עתה ממוסדותיו אשר הטבע עליהם ביום ברוא אלהים ארץ ותבל, והשריון יחשוב למוט ולהשבר כשבר כלי יוצר – והנה בא כנוי הפעול במלת וירקידם לפני השם (לבנון ושריון) כמו הנני מאכילם את העם הזה לענה (ירמיה ט').

והנה מראש הלבנון יתהלך הרעם את המון ברקיו אחרי הורידו שמה לעפר את כל גאה ורם, על פני ארץ כנען; ועיני המשורר עתה יתעַוְרו מרגע אל רגע, משלהבות ברקים אשר יתלהטו מקול הרעם ההומה עתה בקרבתו.

קוֹל יְהֹוָה

חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ!

חוצב להבות אש. כאיש אשר יחצוב בברזל ניצוצי אש מן אבן אופל; כן יחצוב הרעם בקול המונו מן העננים האפלים להבות אש – מה נשגב הציור הזה! –

והנה הרעם ילך למסעיו אל מדברות ערב אשר מנגב לארץ כנען; והמשורר ידמה עוד לשמוע ממרחק, איך יהמה בקול המון עזו על ארץ לא אדם בה, איך יחריד בשאון גערתו את החיות המתגוררות במקמות האלה, ואיך יפיל שמה לארץ יערות גדלות ונוראות אשר לא עלה עליהן גרזן משחית מעולם.

קוֹל יְהֹוָה יָחִיל מִדְבָּר

יָחִיל יְהֹוָה מִדְבַּר קָדֵשׁ

קוֹל יְהֹוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת

וַיֶּחֱשׂוֹף יְעָרוֹת

וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד.

ויחשוף יערות. ישרש יערות ממצבתם ויפילם לארץ; וטעם ויחשוף, כי עצי היער יכסו את עין הארץ אשר הם עומדים עליה, וכהגדעם תגלה אדמת מצבתם לעין כל. ואל תתמה על בוא השם יערות ביחס הפעול לפעל חשוף; כי הן תהיה לרוב בלשון עבר30

והנה הרעם יהמה עתה אך על פני מדברות הנגב ממרחק, אמנם בהר ציון אשר שמה היכל ה' (ואשר שמה ישב גם כן המלך המשורר) כבר יתראה נוגה נחמד ונעים מציץ מבין טוהר שמים. כי אמרת ה' תצוה עתה שמה: כבוד! (הוא אור צח זורח31); תחת אשר תרעים עוד מבין מאפלי חשכת ענן, על ציות תימן. ובהשקיט המון הסער סביבות המשורר, ישובו גם אל נפשו השקט והדומיה; והנה עתה יצייר לנו את נצחות ממשלת אלהי קדם, אשר כל עתותי תבל מאתו יצאו.

יְהֹוָה לַמַּבּוּל יָשָׁב

וַיֵּשֶׁב יְהוָה מֶלֶךְ לְעוֹלָם.

וישב יהוה מלך לעולם. כי הוא יכחיד ברעם עזו את כל הקמים עליו; ומריביו יחתו כלם, כי ישאג ברוגז קולו ממעון שמיו. והמבין יתעורר במליצה הזאת לזכור בספור הנמצא בספרי היונים והרומיים, מאת הנפילים אנשי השם אשר היו בימי קדם.

והנה בכתוב הקודם ראינו כי ה' יצוה לשכון כבוד בהיכלו ובארצו; ובכתוב הבא יודיע אותנו המשורר כי גם עוז יתן ה' לעמו.

יְהֹוָה עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן

יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם.

זה הגמול אשר ישלם אלהי כל הארץ לבני עמו, תחת אשר גם המה יתנו לו כבוד ועוז; ולו כל עמי הארצות יעשו כמוהם, אזי גם להם ייטיב ה'. ובזה אחרית השיר הוא מעין תחלתו.


ח. תְּמוּנַת הַקִּשּׁוּר הַמְרֻבֶּה

(.Polysindeton)

תהיה כאשר יתרבו סימני הקשור המונחים בלשון לקשר המלות והמאמרים יחד; וזה, למען צייר יותר את השווי בין הדברים המקושרים יחד בענין. כמו

מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס. (תהלים ע"ו)


כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן חָנֵפוּ. (ירמיה כ"ג)


גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם

לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם

בְּיוֹם עֶבְרַת יְהֹוָה (צפניה א')


ט. תְּמוּנַת הַקִּשּׁוּר הַמְחֻסָּר

(.Asindeton)

תהיה כאשר יחסרו במליצה סימני הקשור והחבור. כמו

כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים

נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. (תהלים מ"ח)

נשמטה ויו החבור בין הפעל יעד לפעל עבר במליצה זו; וההשמטה הזאת תפליא לצייר לנו את מהירות עבור המלכים מיד כהועדם יחד, כאלו נעשו שתי הפעלות האלה ברגע אחד. וכן

הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. (שם שם)

התמהון הבהלה וההחפזה לנוס, הכל היה ברגע אחד.

בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת

הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. (שם ע"ח)

השמטת ויו החבור בין מלת נושקי למלת רומי, תצייר לנו את פלא כשרון בני אפרים להיות מורים בחצים ובקשת; כי כמעט נשקו (אחזו) את הקשת, וכבר רמוהו על ראש האויב.

ואחר זאת נמשך גם ירמיהו במליצתו:

כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן

וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת. (ירמיה מ"ו)

יצייר הנביא את הלודים דורכים בכשרון חריצותם את הקשת ברגע תפשם אותו.

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה. (חבקוק ג')

מה מאד עמקו מחשבות המליץ במאמר הזה! – השמש והירח המרוחקים זה מזה מאד בגבהי שמים, עמדו לקול מצות ה' ברגע אחד; והמליץ יצייר לנו את זאת לא לבד על ידי השמטת ויו החבור בין השם שמש לשם ירח, כי אם גם על ידי מספר היחיד שר שם בפעל עמד, המצייר לנו את עמידתם כאחת כאלו היו אז אך גוף אחד.


י. תְּמוּנַת הַהִתְנַגְּדוּת

(.Antithesis)

תהיה כאשר יערוך המליץ מאמרים המתנגדים בענינם, זה מול זה; או כי יתנגדו בענין, גם חלקי מאמר אחד. כי מטבע נפש האדם הוא לאהוב חליפות ותמורות בכל עניניה, ולזאת תתענג גם מהתנגדות כזאת במליצה. כמו:

הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ

וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ

הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ

וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ

הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ

וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ

הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב

וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב

וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ. (ישעיה ס"ה)

ובאמת מלבד התנגדות המאמרים תפאר את המליצה הזאת גם ההדרגה (גראַדאַציאָן) אשר בה: אכול, שתה, שמוח, רנן מטוב לב; גם הכפלת המאמר המתנגד האחרון (במלות שונות), אשר הכפילו המליץ למען קבוע את ענינו כמסמרות נטועים בלב השומע.

בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ

וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ

בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ

וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ. (שם נ"ד)

ישנה המליץ את מלת שטף למלה זרה בלשון: שצף; למען דמות אותה בהברה למלת קצף הבאה אחריו, גם למען צייר בזרות המלה את זרות זאת הקצף מלפני ה'.

ומה נשגבה מליצת חנה בתפלתה!

קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים

וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל

שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ

וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ

עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה

וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. (ש"א ב')

מה נפלאה מליצת המאמרים המתנגדים האלה! קשת הגבורים אשר לפנים מִהֵר בזעם עברתו להפיל את החצים בלב האויבים, עתה כאנוש נרפה יֵחַת ביום קרב, ולא יעצור כח עוד לירות את החצי ממנו והלאה; ובהפך הנכשלים אשר מאז רפתה ידם בשדה המערכה, עתה יחקרו אומץ כחרב חדה למען טבוח טבח, והגבורה תהי להם למזח אשר יאזרו סביב מתניהם. שבעים אשר בתיהם מלאו כל טוב, עתה ישָכרו לעשות מלאכות נבזות לאכול פת לחם לבל יגועו בחוסר כל; ובהפך רעבים אשר לפנים נדדו למרחקים לשבוע לחם, אשר לא נחו ביום מיגיעתם הקשה וגם בלילה לא ראו שנה בעיניהם, עתה חדלו את כל אלה. (ובעבור כי יגיעות ותלאות הרעבים רבו מלהזכיר; לכן בא הפעל חדלו לבדו, בלתי שם הפעול אחריו). הגלמודה אשר בדד ישבה בעצבון לבה ימים רבים, עתה תרון בראש כל חוצות בין להקת ילדי שעשועיה; ובהפך רבת בנים אשר לפנים התרוממה בגאון לבה על כל בנות גילה, עתה תשב לארץ שוממה ונעזבה באין מנחם – והנה נהפך סדר הליכת המאמרים בבוא מאמר עד עקרה וכו' לפני מאמר ורבת בנים אומללה; וזה בעבור השוות אחרית המליצה לראשיתה: קשת גבורים חתים.

והנה עד עתה ציירה לנו המליצה אך את השנויים הנפלאים הנעשים יום יום בארץ; אמנם עוד לא הודיעה אותנו מי זה הנורא אשר יצו את כל הנוראות האלה. לכן הט אזנך ושמע!

יְהֹוָה מֵמִית – וּמְחַיֶּה

מוֹרִיד שְׁאֹל – וַיָּעַל

יְהֹוָה מוֹרִישׁ – וּמַעֲשִׁיר

מַשְׁפִּיל – אַף מְרוֹמֵם.

בהזכר שם העצם הנסוב במליצה, תשגב המליצה בעצמה. כי עתה יצוייר השנוי והפכו במאמר אחד המתנגד בחלקיו; והנפש תדמה לראות את כל התמורות הנוראות האלה נהיות ברגע אחד: כמעט ינועו השפתים לבטא שתי מלות קטנות, החיים נהפכו למות, והמות שב להיות חיים! – –

ומהענין הזה שר נעים זמירות ישראל גם כן במאמרים מתנגדים:

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ

חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ

בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי

וְלַבּוֹקֶר רִנָּה.

המשורר הנשגב יגשים את הבכי, ויציירנו כאורח נטה ללון העוזב את מלונו כאור הבוקר.

ומה נשגבה מליצת משורר אחר על הענין הזה!

הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה – בְּרִנָּה יִקְצוֹרוּ

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע

בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו. (שם קכ"ו)

מה רב חין ערך שתי המלות הזורעים בדמעה! המציירות לנו את הזורע משקה במי דמעותיו את הזרע אשר טמן באדמתו – והנה לא בא כנוי הקנין במלת הזרע כאשר בא אחרי כן במלת אלמותיו; וזה, למען צייר את עצבון לב הזורע אשר איננו יודע עוד אם הזרע הזה אשר הוא עמל בו עתה, לו יהיה לימים הבאים, ר"ל אם יצלח ויעשה לו פרי; לא כן הקוצר, הוא ישא ברנה את אלמותיו אשר נפלו לו בנעימים ואשר הם מנת חלקו לעולם.


 

הַהֲשְׁאָלָה    🔗

.(Tropus)

הנה בכל דרכי המליצה אשר הזכרתי לך קורא נעים! עד הנה, אין גם אחד אשר ישנה את הוראת המלה ויעתיקנה מהנחתה הראשונה אשר הונחה עליה בלשון. אמנם עתה הגיע העת להודיעך אשר יש עוד דרך אחר (לבד הנשגב, המשל והתמונות) לבעלי המליצה מוכשר מאד ליפות את דבריהם ולפארם; וזה, בתתם אל מלה מן המלות הוראה חדשה, אשר לא תורה עליה בהגדה פשוטה ובספור מאמר. והדרך הזה יכנו חכמי העבריים בשם השאלה; יען כי מלה כזאת היא כמושאלת מאת הוראתה הראשונה אשר הונחה עליה ראשית בלשון, אל ההוראה האחרת אשר תונח עתה עליה מאת המליץ. ואופני ההשאלה הזאת הם שונים כאשר תראה.


א. מִלָּה מָשְׁאֶלֶת

.(Metaphora)

כן תקרא ההשאלה המיוסדת על דמיון הדברים, והבאה רק בקצת חלקי המאמר, (תהיה רק מלה אחת או גם יותר) ולא תתפשט על פני כל מאמר שלם. כמו במליצת לא־קם־כמוהו:

בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ

וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל. (תהלים צ')

הנה הפעל ילד אשר הונח ראשונה בלשון להורות אך על לידת בעל חי, הושאל במליצה הזאת להורות על התהוות ההרים אשר יצאו ברצון אלוה מני אפס תהו כצאת הולד מרחם אמו; והנה מלה אחת היא הכוללת את הוראת התהוות ההרים והיא המציירת גם כן את פעולת ההתהוות הזאת במשל ובדמיון, וזה יערב לנפש במאד מאד. וכן מלת ותחולל.

וכן יקראו על דרך זה במליצה החצים בני אשפה; ועל הטל יאמר כי הוא יוצא מן רחם השחר.

הֵבִיא בְּכִלָיתָי בְּנֵי32 אַשְׁפָּתוֹ. (איכה ג')


מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ. (תהלים ק"י)

וכן יקרא יום הגשם (אשר יתקדרו בו השמים כאשר יתקדרו פני איש זועם) יום זעם; הרעם קול אלהים; והברקים חצי עליון.

אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה!

הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם. (יחזקאל כ"ב)


שִׁמְעוּ שָׁמֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ!

וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא! (איוב ל"ז)


וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְהֹוָה

וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ

בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ

וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִצֵם

וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם. (תהלים י"ח)

ויום איד ושבר יקרא יום ענן או יום חושך; והמות שנת עולם; והמתים ישני עפר.

כִּי קָרוֹב יוֹם וְקָרוֹב יוֹם לַיהֹוָה

יוֹם עָנָן עֵת גּוֹיִם יִהְיֶה. (יחזקאל ל')


יִרְגְּזוּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ

כִּי בָא יוֹם יְהֹוָה כִּי קָרוֹב

יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה

יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. (יואל ב')


וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם

וְלֹא יָקִיצוּ. (ירמיה נ"א)


וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ. (דניאל י"ב)


מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם?

וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?

כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט

יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי. (איוב ג')

ועל צד השאלה כזאת, יאמר במליצה על העצים וצמחי האדמה העולים מאליהם ברצון הבורא הנפלא, כי יהוה נטעם; ועל הרוחות והסערות אשר ישובו להחריד תבל אחרי שבתם ימים רבים, יאמר כי הם יבואו אז מחדריהם אשר נחו בם.

כַּאֲהָלִים נָטַע יְהֹוָה

כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. (במדבר כ"ד)


יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה

אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. (תהלים ק"ד)


מִן הַחֶדֶר תָּבֹא סוּפָה

וּמִמְּזָרִים קָרָה. (איוב ל"ז)


עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה

וְחַדְרֵי תֵימָן33. (שם ט')

ועל דרך זה שרתי בשיר מספד אשר הזכרתי לפניך זה הרבה:

כְּרוּחַ סַעַר כִּי יִפְרֹץ מֵחַדְרֵי

כִּלְאוֹ, חִישׁ יִשְׂתָּעֵר

עַד רַחֲבֵי אֶרֶץ בְּכַנְפֵי עֻזֵּהוּ;

וּבְעֵת גּוֹיֵי צָפוֹן לְקֹל הֶמְיָתוֹ

יֶחֱרָדוּ, לְעֻמָּתָם

גַּם יוֹשְׁבַי הַנֶּגֶב מִנִּי פַּחְדוֹ

יָחִילוּ – – –

ולפעמים יאמר במליצה על הרוח, כי הוא נתון באוצר כלי נשק אשר לה' (וה' יוציאנו משמש ביום זעמו כי ילחם ברעם וברק ותשואות סער את רשעי ארץ).

מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ

בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה

מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו. (תהלים קל"ה)


לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם

וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה אָרֶץ

בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה

וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו. (ירמיה י')

ואת זה יאמר גם על השלג והברד:

הֲבָאתָ אֶל אוֹצְרוֹת שָׁלֶג?

וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה?

אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר

לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה. (איוב ל"ח)

ולפעמים יהיה הרוח בפי המליצים איש גונב, אשר יגנוב וישא עמו למרחקים את כל הבא בידו.

יִהְיוּ כְּתֶבֶן לִפְנֵי רוּחַ

וּכְמוֹץ גְּנָבַתּוּ סוּפָה. (שם כ"א)


תַּשִּׂגֵהוּ כַמַּיִם בַּלָּהוֹת

לַיְלָה גְּנָבַתּוּ סוּפָה. (שם כ"ז)

גם כנפים יתנו המליצים אל הרוח, ויעשוהו אח לעוף השמים.

וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעוֹף

וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. (תהלים י"ח)


צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ. (הושע ד')

גם אל השחר המתפשט מהר מאד על פני השמים, ואל השמש הממהרת לרוץ בנתיבות עזה, יתנו המליצים כנפים.

אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר

אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם. (תהלים קל"ט)


וְזָרְחָה לָכֶם שֶׁמֶשׁ צְדָקָה

וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. (מלאכי ג')

ונזילת מי הנהרות יקרא בכי; והמים הפורצים את גבולם לשטוף ולהשחית יקראו זדונים; והחום המיבש את המים יאמר עליו כי הוא גוזל אותם מעל פני האדמה:

מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ

וְתַעֲלֻמָּה יוֹצִיא אוֹר. (איוב כ"ח)


אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ

נַחְלָה עָבָר עַל נַפְשֵׁנוּ

אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ

הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. (תהלים קכ"ד)


צִיָּה גַם חוֹם

יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג. (איוב כ"ד)

ומקום בודד אשר לא יעברו בו בני אדם יאמר עליו כי הרגל שכחהו; ועל האדם אשר נֻטַש ממקומו לבל ישוב שם לעולם, יאמר כי מקמו לא יכירנו עוד.

הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל

דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ. (שם כ"ח)


כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ

כֵּן יוֹרֵד שְׁאֹל לֹא יַעֲלֶה

לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ

וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ. (שם ו')


אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו

כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ

כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ

וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ. (תהלים ק"ג)

ועל המת השוכב טמון בעפרו כל ימי עולם, יאמר כי רגבי הקבר ימתקו לו.

מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל

וְאַחֲרָיו כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ. (איוב כא)

ועל האדם הנוטה למות ברוע חליו יאמר כי הגיע אל שערי מות.

כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם

וַיַּגִּיעוּ עַד־שַׁעֲרֵי מָוֶת. (תהלים ק"ז)


חָנְנֵנִי יְהֹוָה!

רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי

מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת! (שם ט')

ולמען הבין סבת ההשאלה הזאת, ראוי שתדע את איכות בתי הקברות לפנים בישראל; כי בימים הקדמונים היה בארץ העברים לכל בני משפחה אחת מערה מיוחדת לקבורת מתיהם, ואל המערה הגדולה ההיא אשר נסגרה ממעל בדלתות שערים ובריחים, ירדו במדרגות אבנים עד תחתיתה; ובכתלי המערה מסביב נחקקו חדרים קטנים מיועדים לקבורה חדר למת, חדר למת34 (ועד היום יראו בתוך אדמת קודש שתי מערות כאלה, האחת בחומת העיר ירושלים, ולה עשרים וארבעה חדרים, והאחרת בתוך העיר הזאת, ולה ארבעים ושמונה חדרים; וסופרי המסעות יחשבו כי אלה היו קברות המלכים לפנים) ולזאת יאמרו מליצי העברים, כי המת ילך בשערי שאול, או כי ירד אל אבני בור, או אל ירכתי בור, או אל בדי שאול, או גם אל חדרי מות.

אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי

אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל. (ישעיה ל"ה)


יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר

כְּפֶגֶר מוּבָס. (שם י"ד)

יכנה את מדרגות המערה בשם אבני בור, כדרך המליץ לכנות לפעמים את הדבר בשם החומר אשר הוא נעשה ממנו.

אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד

אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר. (שם)

כונת המליץ בשם ירכתי בור, אל הקברות החקוקים בירכתי המערה מסביב.

בַּדֵּי שְׁאוֹל תֵּרַדְנָה

אִם יַחַד עַל עָפָר נָחַת.

בדי שאול הם אמות הספים אשר בשערי המערה מזה ומזה.

דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ

יוֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת. (משלי ז')

יכנה המליץ בשם חדרי מות, את הקברות החקוקים בירכתי המערה ועושים כחדרי בית זה אצל זה, למשכנות המתים35.

והנה הנכבדות בכל המלות המשאלות הן הנה אשר באה בהן הַהַגְשָׁמָה (Personificatio.) ר"ל אשר יגשימו דברים בלתי חיים, בתתם להם תנועה ורצון. וכבר ראית כאלה במקצת המשלים אשר הבאתי עד הנה; וכמוהם רבו מאד בספרי הקודש. ומה נעמה מליצת לא־קם־כמוהו, אשר יצייר חצי ה' וחרבו ביום הגמול אשר יעשה באחרית הימים, כשכורים מדמי האויב ומדֻשנים מחלבי בשרו.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר

מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה

מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. (דברים ל"ב)

ואחריו צייר ישעיה בציור נפלא עד מאד את ההרג הנורא אשר יעשה ה' ליום נקם באויבי ציון, כזבח גדול אשר יזבח אלהי הארץ בלאומים, למען הכין בנבלת אדם רב משתה שמנים אל חרבו ואל עפר אדמתו.

חֶרֶב לַיהֹוָה

מָלְאָה36 דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב

מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים

מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵלִים

כִּי זֶבַח לַיהֹוָה בְּבָצְרָה

וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם

וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם

וּפָרִים עִם אַבִּירִים

וְרִוְּתָה37 אַרְצָם מִדָּם

וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן. (ישעיה ל"ד)

וירמיה אשר בנבואותיו על העמים נמשך לרוב אחרי מליצות הנביאים הקודמים, נמשך בנבואתו על מצרים גם אחרי הציור הזה; אך לא ככל חין ערך תפארתו.

וְהַיּוֹם הַהוּא לַיהֹוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת

יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו

וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם

כִּי זֶבַח לַאדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת

בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל נְהַר פְּרָת38. (ירמיה מ")

ועל דרך זה יאמר ישעיה, כי ביום תוכחת ישראל בנפול רבבות חללים פעם אחת מנקמת יד ה', הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה, למען בלע את כל המון החללים האלה, אחד מהמה לא נשאר.

לָכֵן הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ

וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק

וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ

וְעָלֵז בָּהּ. (ישעיה ה')

ואחר המליצה הזאת נמשך חבקוק בציירו את רוע לב מלך בבל השואף להשחית את כל הארץ ולשומה שממות עולם.

גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה

אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ

וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע

וַיֶּאֱסוֹף אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם

וַיִּקְבּוֹץ אֵלָיו כָּל הָעַמִּים. (חבקוק ב')

ומאד יאהב ישעיה להגשים את השאול במליצותיו, כאשר יראה כל קורא בספרו; ומה נעמה מליצתו! אשר שם בפי יושבי ירושלים השוחקים לפחדי יום איד ושבר.

כִּי אֲמַרְתֶּם:

כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת

וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה. (ישעיה כ"ח)

וכן יקראו המתים: הרוגי מות, על דרך הגשמה.

וְתִהְיֶינָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת

וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת. (ירמיה י"ח)


מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ!

וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. (יחזקאל ל"ז)

ויחזקאל יאמר על השבט הקשה אשר הכאיב מאד את בשר המוכה, כי הוא מואס כל עץ, ר"ל כל שאר השבטים; יען כי לא יוכלו להכאיב ולפצוע כמוהו.

אוֹ נָשִׂישׂ?

שֵׁבֶט בְּנִי מוֹאֶסֶת כָּל עֵץ. (שם כ"א)

וכן יאמר על החרב אשר נלטשה היטב מאד עדי תבריק מרוב צחותה, כי היא עשויה אח לברק שמים.

עַל כָּל שַׁעֲרֵיהֶם

נָתַתִּי אִבְחַת חֶרֶב

אָח עֲשׂוּיָה לְבָרָק

מְעֻטָּה לְטָבַח. (שם)

ומה נפלאה הגשמת הברק במליצת ספר איוב!

עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר

וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ

יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ

מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה. (איוב ל"ו)

יצייר המליץ איך יקח ה' את הברק בכפיו (על כפים כסה אור) בטרם ישלחנו לעשות מצותו; ואחרי שלחו משמי על להפגיע ברשעי ארץ, מהר יגיד עליו רעו, ר"ל יצו אל ברק אחר ללכת מהר אחריו ולהשמיד מבלי חמלה.

וכדמות המליצה הזאת נמצא בספר הזה גם על הגשם והשלג:

כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר:

הֱוֵא אָרֶץ!

וְגֶשֶׁם מָטָר

וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ. (איוב ל"ז)

ומדרך מליצי ארצות המזרח (החמות מאד בטבעם) הוא לצייר את הגשם הטל והשלג כנדיבי לב, אשר ירדו לעתים ממרום מושבם על הארץ, לפקוד אותה ולהעתירנה באגלי רסיסיהם, ואחרי השביעם תשוקת הארץ הצמאה יעלו אל מקומם הראשון עד שוב עת הצמאון לאדמה; ואז ישובו ירדו מגברי שחקים ברשיון אלהים עליהם למען השקות תלמי תלאובות. וכנעים מליצת ישעיה.

כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד

הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם

וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב

כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ

וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ

וְנָתַן זֶרַע לַזּוֹרֵעַ וְלֶחֶם לָאוֹכֵל. (ישעיה נ"ה)

וכן נמצא בשירת דוד, כי השם קרא ממעמקי מרום אל הגשם הנדיב למען אשר יכונן את נחלתו הנלאה.

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף39 אֱלֹהִים

נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כּוֹנַנְתָּה.

והנה הנביא מיכה יוסיף עוד להפליא את ההשאלה הזאת; כי הוא יתאר את הגשם הנעצר לעת הבצורת אשר תהיה לפעמים בחמת ה' על שוכני ארץ, כנעצב על המנע נדיבתו ימים רבים, ומקוה אל יום שמחתו, יום אשר ירשהו ה' לשוב ולהריק את ברכתו על האדמה.

וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם

בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים

כְּטַל מֵאֵת יְהֹוָה

כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב

אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ

וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. (מיכה ה')

וכן יגשים המשורר את גלי הים העולים מעמקי תהמות, ויציירם כקוראים זה אל זה בקול המיתם.

תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא

לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ. (תהלים מ"ב)


ב. עִנְיָן מָשְׁאָל

(.Allegoria)

כן תקרא ההשאלה המיוסדת על דמיון הדברים, והמתפשטת על פני ענין שלם. כמו ירמיה בנבואתו על מפלת בבל, יצייר את העיר הנוראה הזאת בימי התנשאה על כל הממלכות, ואת הכליון אשר יצא אז ממנה אל גוים ולאמים אין מספר, בענין נחמד מאד אשר ישאיל לזה לאמור:

כּוֹס זָהָב בָּבֶל בְּיַד יְהֹוָה

מְשַׁכֶּרֶת כָּל הָאָרֶץ

מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם

עַל כֵּן יִתְהוֹלְלוּ גוֹיִם. (ירמיה נ"א)

ופעם יצייר את הכליון אשר יצא מן הממלכה המרשעת הזאת עד אפסי ארץ, בענין אחר:

הִנֵּה מַיִם עוֹלִים מִצָּפוֹן

וְהָיוּ לְנַחַל שׁוֹטֵף

וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ

עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ

וְזָעֲקוּ הָאָדָם

וְהֵילִיל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. (שם מ"ז)

ונמשך בזה (כבהרבה ממליצותיו) אחר מליצות ישעיה (ח): ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר וכו'.

ומה נפלאה מליצת נחום! אשר כדמותו בעוצם רוח קדשו לראות את עיר נינוה המרשעת נהפכת לתהו, ישאל בעוז להט דמיונו לאמור:

אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת?

וּמִרְעֶה הוּא לַכְּפִרִים?

אֲשֶׁר הָלַךְ אַרְיֵה לָבִיא שָׁם

גּוּר אַרְיֵה וְאֵין מַחֲרִיד

אַרְיֵה טוֹרֵף בְּדֵי גוּרוֹתָיו

וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו

וַיְמַלֵּא טֶרֶף חֹרָיו

וּמְעוֹנֹתָיו טְרֵפָה. (נחום ב')

וישעיה בעוצם מרת רוחו על בני אנוש אלה אשר יצעקו חמס על מעשי ה', יקרא במליצה נשגבה:

הוֹי רָב אֶת יוֹצְרוֹ!

חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה!

הֲיֹאמַר חוֹמֶר לְיוֹצְרוֹ: מַה תַּעֲשֶׂה?

וּפָעָלְךָ אֵין יָדַיִם לוֹ. (ישעיה מ"ה)

ועוד לו מליצה אחרת נשגבה במאד מאד, על הענין הזה:

הוֹי אוֹמֵר לְאָב: מַה תּוֹלִיד?

וּלְאִשָּׁה: מַה תְּחִילִין? (שם)

והמשורר יקרא מתוך צרותיו הרבות אשר יעטרוהו סביב, אל אלוה מבטחו, לאמור:

הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים!

כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ –

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה

וְאֵין מָעֳמָד

בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם

וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי

יָגַעְתִּי בְקָרְאִי –

נִחַר גְּרוֹנִי – (תהלים ס"ט)

ובשיר אחר יצויירו העוני והמצוק בענין אחר נעים מאד.

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי

גַּם לֹא יָכְלוּ לִי

עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים

הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָֽם

יְהֹוָה צַדִּיק

קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים. (שם קכ"ט)

ובמליצות יחזקאל ימצאו ענינים מושאלים רבים; כי הוא אשר אהב מאד לפאר בהם את מליצותיו החמודות. ומה נפלאה מליצתו באחת נבואותיו אשר נבא על מפלת מלך מצרים!

בֶּן אָדָם!

אֶת זְרוֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם שָׁבָרְתִּי

וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת

לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ

לְחָזְקָהּ לִתְפּוֹשׂ בֶּחָרֶב

לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה

הִנְנִי אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם

וְשָׁבַרְתִּי אֶת זְרוֹעוֹתָיו

אֶת הַחֲזָקָה וְאֶת הַנִּשְׁבָּרֶת

וְהִפַּלְתִּי אֶת הַחֶרֶב מִיָּדוֹ. (יחזקאל ל')

ומדרך הנביא הזה הוא לקחת ענינים מושאלים מאת מליצות הנביאים הקודמים, ולהרחיב את ציוריהם ולהשלימם. כמו:

הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג

כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת

בְּתוֹךְ כּוּר סִגִּים כֶּסֶף הָיוּ וכו'. (שם כ"ב)

אשר במליצה הזאת נמשך אחרי מליצת ירמיה:

נָחַר מַפּוּחַ מֵאֵשׁ

תַּם עוֹפָרֶת

לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף

וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ. (ירמיה ו')

וכן בנבואתו הקשה אשר נבא על מלכי ישראל:

הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל!

אֲשֶׁר הָיוּ רוֹעִים אוֹתָם!

הֲלֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרוֹעִים וכו'. (יחזקאל ל"ד)

אשר גם במליצה הזאת נמשך אחרי מליצת ירמיה:

הוֹי רוֹעִים!

מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת צֹאן מַרְעִיתִי וכו'. (ירמיה כ"ג)

וגם זכריה (י"א) נמשך אחרי המליצה הזאת ומוסיף להנעימה במאד מאד:

הוֹי! רֹעִי הָאֱלִיל!

עוֹזְבִי הַצֹּאן!

חֶרֶב עַל זְרֹעוֹ

וְעַל עֵין יְמִינוֹ!

זְרֹעוֹ – יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ

וְעֵין יְמִינוֹ – כָּהֹה תִכְהֶה.

וכן ענין הכרם הנטוע מבחר הגפנים ועושה ענבים באושים, אשר יראה בו ישעיה (וי"ו) את בגידת בית ישראל באלהים מושיעם, ואשר לקחו לו ירמיה גם במליצתו:

וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק

כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת

וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי

סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה! (שם ב')

הענין הזה יוסיף יחזקאל להשלימו ולציירו באופן חדש נעים מאד.

מַה יִּהְיֶה עֵץ הַגֶּפֶן מִכָּל עֵץ?

הַזְּמוֹרָה אֲשֶׁר הָיָה בַּעֲצֵי הַיָּעַר?

הֲיֻקַּח מִמֶּנּוּ עֵץ לַעֲשׂוֹת לִמְלָאכָה?

אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד

לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי?

הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה

אֶת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ

וְתוֹכוֹ נָחָר –

הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה?

הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים

לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה וכו' (יחזקאל ט"ו)

והנה אתה קורא נעים! הלא תבין כי כן המלה המשאלת כן הענין המשאל, יסודם בדמיון או המשל אשר דברנו עליו בתחלת הספר, וכאשר הבאתי גם שמה בין המשלים מקצת ענינים משאלים; וההבדל בין המשל ובין ההשאלה היא אות או מלת הדמיון אשר תבוא במשל ותשמט בהשאלה. ולפעמים מצאנו במליצות ספרי הקודש ההשאלה באה בעקב המשל; כי יֵחם רוח המליץ מדי דברו והדמיון יתהפך ברעיוניו המלוהטים אל ענין נמצא בפועל. כמו חבקוק בצעקו חמס על מלך בבל המרשיע אש יהרוג הרג רב בלאמים, יקרא:

וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם

כְּרֶמֶשׂ לֹא מוֹשֵׁל בוֹ. (חבקוק א')

ומדי דברו יתהפך הדמיון בפיו להשאלה. כי עתה יצייר לנו באמת את המלך הנורא כְצַיָד השואף לצוד בחרמו ולהעלות במכמרתו עד אין קץ.

כֻּלֹּו בְּחַכָּה הֵעֲלָה

יְגוֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ

וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ

עַל כֵּן יִשְׂמַח וְיָגִיל

עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ

וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ

כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ

וּמַאֲכָלוֹ בְּרִיאָה. (שם)

וכן יחזקאל יצעק במרת רוחו על נביאי השקר בישראל, לאמור:

כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת

נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ. (יחזקאל י"ג)

ומדי דברו יתהפך הדמיון בפיו להשאלה, כי עתה יתראה לנו בית ישראל באמת כבנין נחרב, ונביאיו טומנים ידיהם בצלחת מבלי התאמץ לגדור פרצות הבנין.

לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת

וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וכו'. (שם)

וכן המשורר הקדוש יחל לדמות בעוצם התרגשות רוחו את מפעלות ה' אשר פעל בימי היות ארץ ותבל, למעשה מלך אדיר אשר יעטה בגדי תפארת ואשר יכין לו היכל עצום למכון מושבו.

עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה

נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (תהלים ק"ד)

אמנם פתאום יהפך הדמיון להשאלה; כי עתה באמת יתראה לנו הבורא הקורא מי הים אל מרומי שחק, כמקרה בהם את עליות מושבו, והעבים המתעופפים ברחבי רקיע הנה והנה, הם מרכבות תפארתו; גם יתהלך לפעמים ארצה על כנפי רוח צח, או כי ישלח שמה את מלאכיו, והם הסער הרעם והברק –

הַמְּקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו

הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ

הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ

עֹשֶׂה מַלְאָכָיו – רוּחוֹת

מְשָׁרְתָיו – אֵשׁ לוֹהֵט. (שם)

והנה בטרם אכלה לדבר על ההשאלה המיוסדת על דמיון הדברים, אעירך עוד קורא נעים! על פרשה ל"ח בספר איוב; כי היא מלאה כן מלות מושאלות כן ענינים מושאלים, ומליצותיה הן הנחמדות בכל מליצות הספר הזה הנחמד מאד על פני כלו. ולזאת הט לבך אל אמריה הנאהבים והנעימים, כי המה יפליאו לענג את נפשך במאד מאד.

וַיַּעַן יְיָ אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר:

מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה

בְמִלִּין בְּלִי דָעַת?

אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ

וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי.

כן יקרא יוצר תבל ומלאה אל אנוש שבע רוגז, אשר ערב את לבו להתמרמר על חכמתו העליונה והנפלאה עד אין חקר. וכאדם המתאנף אשר קצף לבו לא יניחנו להביט בפני מנאצו בראשית דברו אליו; כן יקרא אלוה על איוב בתחלת דבריו כעל גוף נסתר: מי זה מחשיך וכו‘? עדי שככה חמת רוחו מעט, אז יסב את דבריו אל איש חרמו לאמור: אזר נא וכו’.

והנה השאלות אשר ישאל אלהי הרוחות לכל בשר את איש ריבו היושב בתוך האפר, הם על פלאי הבריאה הנראים יום יום בשמים ממעל ובארץ מתחת; וראשונה ישאלהו על הוסד הארץ, התלויה מאז על בלימה ועד אחרית הימים:

אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ?

הַגֵּד! אִם יָדַעְתָּ בִינָה.

מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע?

אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָו?

עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ?

אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ?

יצייר המליץ את הארץ אשר כונן ה' מאז לשבת עליה בני אנוש כל ימי עולם, כבית מושב אשר ייסדנו הבונה על מוסדות חזקים למען יעמוד ימים רבים. גם קו המדה יטה מסביב לו לבל תמצאנה בו מעקשות ולא סדרים, וגם יטביע אבן הראשה על מכונה אשר נקצב לה, למען יתלכדו היטב קירות הבית יחד. והנה כדמות הציור הזה נמצא גם במליצות שאר ספרי הקודש; אכן בכתוב הבא יושלם הציור באופן נפלא, אשר אין כמוהו בשאר מליצות העברים:

בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר

וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים.

הנה ממנהג בני אדם הוא להעמיד מנגנים ומשוררים ביסדם בנין חדש; והמליצה תאמר כי הכוכבים המה היו המשוררים אשר העמיד ה' ביסדו את בנין הארץ, וצבא מלאכיו עושי רצונו הם השמיעו תרועת זמר ביום הקימו את מכוני האדמה. ובמה שאמר המליץ: כוכבי בוקר, הפליא לצייר לנו את עת יצירת הארץ, כאלו נהיתה זאת בעת אשר החלו מחשכי ליל לנוס, ופני השחר האדימו בפאתי מזרח; אז נגלתה גם הארץ מבין מאפלי תהו, ואת בוקר מתחדש נפגשה האדמה החדשה.

והנה אם האדמה תצוייר בפי המליץ כבית מושב, הַיָם יצוייר כילד הומה אשר יצא אז מרחם תהמות עולם, ואשר גם אחרי גדלו והיה לאיש נהיה פרא אדם ההולך סובב בדרך לבו וכל מגמתו לשטוף ולהשחית; לולא ה' סגר בעדו בדלתים ובריח, לבל יפרוץ גבולו לבלע נחלת זרים. ועתה הט לבך אל המליצה הזאת, כי מה טובה! ומה יפיה! אין ערוך אליה בכל מליצות ספרי הקודש!

וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם

בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא

בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ

וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ

וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי

וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם

וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף!

וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ!

הנה אל הילד הקטן לא יועילו חוק ומאמר לכלוא את רוחו, ואך דלתים סגורות יעצרו בעדו; וכן סך היוצר בעד הים בעת אשר החתיל אותו, מבלי השית לו עוד חוק. ואחרי כן כאשר גאו המון כחותיו ברבות ימיו, הוחזק המסגר בעדו (בריח ודלתים), וחוק נקצב לו מאת המושל על כל.

ופה ישית בגאון גליך. מאמר נבוך בחלקיו באין סדר הגיוני, כעמון נבכי ים תשואות ורעם ולא סדרים –

הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר?

יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ?

המליצה תגשים את הבוקר ותציירנו כמלאך אלהים יורד על הארץ במצות אדוניו, וכן השחר יהי לבן דעת בפי המליצה; כי ה' יודיענו את מקמו בכל עתותי השנה. מתי יגלה בהדר זהרו מול פנת צפון, ומתי יבקע ענני בוקר מול פנת תימן. ומה יקרה משלחתו עלי תבל! כי ה' ישלחנו

לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ

וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה.

היצוייר ציור נשגב מזה? – השחר אשר לאורו יתחבאו שודדי ליל ואחוזת הרשעים מרעיהם, יאמר עליו כי יאחוז בכנפות הארץ למען נער את הרשעים האלה ממנה; כאשר יאחז איש בכנפות הבגד, למען נער ממנו צרורות עפר ואבק חוצות. ועוד יצייר זאת באופן אחר נעים מאד בכתובים הבאים:

תִּתְהַפֵּךְ כְּחוֹמֶר חוֹתָם

וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ

וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם

וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר.

בבוא השחר, פתאום תתהפך תבנית הארץ ומלואה, כהתהפך תבנית חומר חותם אשר לרגעים תדחק בו יד אנוש תמונות אחרות; ואז כהתהפך צללי ליל לאור יומם, יתיצבו הרשעים (הנזכרים בכתוב הקודם) אשר נדדו כל הלילה לחמוס ולטרוף, כמו לבוש אשר רוח חיים אין בו, כי לא יערבו את לבם להתנועע ולצאת ממחבואיהם, מיראתם פן תדבקם יד מתנקם. ומה נפלא הדמיון: ויתיצבו כמו לבוש! המשלים לצייר לנו את פחדי האנשים הרשעים האלה אשר יגורו בעוד יומם, כי יתראו לנו עומדים בפחדתם כל היום מבלי התנועע אנה ואנה, כאלו אין בלבושים הנראים בהם, גוף חי אשר יוכל לנוע.

וימנע מרשעים אורם. מה רב חין ערך כנוי הקנין במלת אורם במאמר הזה! וכנעים מליצה אחרת בספר הזה:

המה היו במרדי אור

לא הכירו דרכיו וכו'

כי יחדו בקר למו צלמות

כי יכיר בלהות צלמות. (איוב כ"ד)


הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם?

וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ?

נבכי. השרש נבך דומה בהוראתו לשרש בוך כדרך נ“ע וי”ו וח"פ נון המתחלפים לפעמים זה בזה; ויקראו כן מעמקי הים מקום אשר ישטחו שמה המים הרבים במהומת ומבוכת נצח. וכן יקראו עמקי התהמות בשם חקר תהום מטעם ידוע, כאשר יקראו תחתיות ארץ בשם מחקרי ארץ (תהלים צ"ה); והתנגדות ענין שרש נבך לענין שרש חקר, תתן נועם רב במליצת הכתוב הזה, כאשר יטעם המבין.

הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת?

וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?

הִתְבּוֹנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ?

הַגֵּד! אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.

אחרי אשר שאלהו על מעמקי הים, ישוב לשאלהו על מעמקי הארץ ועל שטחה הגדול מאד; והמליצה תצייר את תחתיות הארץ כממלכת המות אשר ימשול שמה בין צללי אופל ואימתה, ועל גבול הממלכה הזאת שערים כבגבול ממלכות הארץ.

אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר?

וְחֹשֶׁךְ אֵיזֶה מְקוֹמוֹ?

כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל גְּבוּלוֹ

וְכִי תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ.

מה נעמה מליצת שני הכתובים האלה! המציירים את היום והלילה כעצמים חיים, אשר יקחם ה' ממשכנותיהם בבוא מועד עתם לֵרָאות על פני תבל; והוסיף השואל הנכבד להתל עוד באיש ריבו, לאמור:

יָדַעְתָּ! כִּי אָז תִּוָּלֵד

וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים.

ומההתול הזה ישוב לשאול על חזיזי שמים, אשר ימלאו לב יושבי הארץ תמהון והשתוממות.

הֲבָאתָ אֶל אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג?

וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה?

אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֵת צָר

לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה.

המליצה תצייר את יום הסוער, כי ירד שלג רב או אבני ברד משמי עָל בין המית ילל סערות, כיום קרב אשר יכין ה' במרומיו; והשלג והברד יצויירו ככלי זעם אשר לה‘, ואשר יוציאם אז האוצר כלי נשקו. ועל דרך זה יצייר המשורר גם הברקים והרוחות (תהלים קל"ה). ומה יקרה המליצה אשר חשכתי לעת וכו’! המציירת את יושב מרומים כמלך חכם אשר בעתותי השלום והמנוחה יקבוץ לו על יד נשק רב, למען יעוז בו ליום המון קרב ומלחמה –

והנה אם השלג והברד יצויירו ככלי זעם אשר ישליך ה' ממרומיו לעת צר; הברק והסער יצויירו גם הם כצבא מלחמת אל עליון, אשר יצאו ממעונתם ביום קרב לעשות משלחת אדוניהם.

אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ יֵחָלֶק אוֹר?

יָפֵץ קָדִים עֲלֵי אָרֶץ?

ענין יחלק במליצה הזאת כענין ויחלק עליהם לילה (בראשית י"ד); והברק יכונה במליצה הזאת בשם הכללי אור, מטעם אשר אגיד בסוף הספר.

מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה?

וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת?

הגשם יריק לפעמים את רוב ברכותיו על ארץ אחת וימנע את טובו ימים רבים מארץ אחרת; והמליצה תאמר כי ה' יפלג תעלה למטר, פעם ימשכהו אל ארץ זאת ופעם אל ארץ אחרת. (והמליץ יכנה את הגשם גם בשם חזיז קולות; יען כי בני אדם יראוהו נופל לארץ בקול המון תשואות).

והנה לפעמים ימשוך ה' את תעלות הגשם על ארץ מדבר מקום אין איש בו, כאלו יחמול על אדמת ציה הצמאה למים, ויט עליה חסדו להשביעה ממקור מימיו אשר לא יכזבו:

לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ

מִדְבָּר לֹא אָדָם בּוֹ

לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה

וּלְהַצְמִיחַ מוֹצָא דֶשֶׁא.

והנה כאשר בעלה הפרח יתקבצו צבעים שונים, הנחמדים כלם למראה, וכלם יעדנו את עין הרואה; כן המליצה תצייר לפעמים ענין אחד בציורים שונים, הנעימים כלם לנפש, וכלם ישעשעו את לב אנוש מבין. כאשר הכתובים הבאים ישובו לצייר את הגשם ואת אחיו הטל והכפור בציור חדש.

הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב?

אוֹ מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל?

מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח?

וּכְפוֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ?

ומה נעים ציור קפיאת הנהרות אשר תהיה לעתות בחורף!

כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ

וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ.

מי הנהרות יצויירו בעת קפיאתם, כאלו התחבאו תחת מכסה הקרח, מחמת החורף ההומה ברוב עזו; ופני תהמות כאלו נלכדו בחבלי הקור לכל ירוצצו תמיד הלוך ורצוא מאין חדול.

והנה רעיון קפיאת התהמות יביאהו לשאול על תקופת עתותי השנה קור וחום קיץ וחורף, אשר היא אחת מפלאי הבריאה הגדולים והנכבדים. ועתה הסכת ושמע! איך ישאל על זה המליץ הנשגב:

הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה?

אוֹ מוֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ?

כימה. הוא שם לקבוצת כוכבים הנגשים אל הארץ בבוא עת האביב (פלעיאַרען40); וכסיל, הוא כוכב אשר בהגלותו אל הארץ יתהוו סערות וקדרות שמים, כאשר תהיינה לעתותי החורף (אָריאָן). והנה המליצה תאמר כי כימה וכסיל המה אשר יהפכו ברצון אלוה את פני האדמה; זה יביא אליה את פאר האביב, וזה יביא את קדרות החורף. ובבוא עת החורף יקשר ה' את הכימה במחבואיו לבל יהדר את פני ארץ בימים המועדים לסער ושלג; ובהפך יפתח אז את חבלי הכסיל, אשר היה עצור במסתרים כל ימי האביב והקיץ לבל יעכיר בזעפו את הדרת העתות האלה. והוסיף עוד לשאול על הענין הזה במליצה אחרת:

הֲתוֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ?

וְעַיִשׁ עַל־בָּנֶיהָ תַנְחֵם?

מזרות. משרש נזר, והוא הכוכב הנקרא לחכמי העמים: קאָראָנאַ באָרעֶאַלִיס, הנגלה ככלות ימי הקיץ; והמליצה תצייר את הכוכבים הקטנים הנמשכים בהליכותיהם אחרי כוכב אחד גדול, כבני הכוכב הזה.

הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם?

אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ?

המליצה תצייר את צבא הכוכבים כצבא משרתי אל אשר לכל אחד חקו הידוע לעשות בעתו את תפקידו אשר פקד אלוה עליו.

הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ?

וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָ?

הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ?

וְיֹאמְרוּ לְךָ: הִנֵּנוּ?

מה נפלאה המליצה הזאת! ומה נשגבה! – אלוה יתן קולו לעב וענן, והמה רגע יעופו אל רום מושבו ממעמקי תהומות; ישלח את דברו אל רעם וברק, והם יאמרו לו: הננו! ועד אפסי תבל ירוצצו רגע לעשות את אמרתו אשר שם עליהם – –

מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה?

אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה?

השם טוחות נגזר מן פעל טחוח, ויקרא כן המליץ את הברקים אשר חיש יעיפו משמי עָל אל הארץ, כחץ מני קשת, ובשם אחר יקראם שכוי על היותם נגלים לעין רגע ונאפסים מהר (מפעל סכה). והנה בפי המליצה יהיו הברקים לבני דעת, אשר בעוצם תבונתם ימלאו את רצון עליון בכל אשר ישלחם.

מִי יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה?

וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב?

בְּצֶקֶת עָפָר לְמוּצָק

וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ.

עתה תצייר המליצה את ענני הגשם, כנבלים וכדים גדולים אשר כנס ה' בהם את מימי מטרותיו, ואשר יפתח בעת אשר תגזור חכמתו הנשגבה להשקות עפרות תבל.

והנה עד הנה דבר השואל הנכבד אך על הדברים הדוממים אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת; ועתה יחל לתת אמרותיו על חיתו שדה ובהמות הארץ, אשר כלם יחד יחוו את גדולת אל עליון וחכמתו הנפלאה עד אין קץ. וראשונה ידבר על מלך החיות:

הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף?

וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא?

וחית. השם חיה יורה לפעמים כשם נפש גם על התשוקה והחמוד; ועתה יצייר בציור נפלא, איך ימלאו הכפירים את תשוקת הטרף.

כִּי יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת

יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ אָרֶב.

בסכה. סבכי היער אשר יסתר בהם האריה לעת הטרף, יצייר המליץ כסכתו אשר עשה לו. ונמצא כזה גם במליצת המשורר (תהלים י') ובדברי ירמיהו, (כ"ה).

מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ?

כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ

יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל –

כדמות מליצת הכתוב הזה נמצא גם במליצת המשורר הקדוש:

נותן לבהמה לחמה

לבני עורב אשר יקראו. (תהלים קמ"ז)


ג. הַהִתּוּל

.(Ironia)

כן תקרא ההשאלה אשר תצייר ענין מה, במלות המתנגדות אל הענין הזה כפי הוראתם בלשון. כמו ישעיה בהוכיחו את אנשים רפי ידים זוללים וסובאים, אשר לא יצלחו לכל עבודה מהתענג ומרוך; יקרא:

הוֹי! גִּבּוֹרִים – לִשְׁתּוֹת יָיִן

וְאַנְשֵׁי חַיִל – לִמְסוֹךְ שֵׁכָר. (ישעיהו ה')

וירמיה בציירו את מפלת בבל הרשעה, אשר למפלתה שמחו כל בני תבל, יקרא:

פִּתְאוֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר –

הֵילִילוּ עָלֶיהָ!

קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ!

אוּלַי תֵּרָפֵא. (ירמיה נ"א)

ומה נעמה מליצת המשורר! אשר יקרא להמון אויבי ציון מדי החפזם לנוס ולעבור ממבצריה, לאמור:

סוֹבּוּ צִיּוֹן! וְהַקִּיפוּהָ!

סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ!

שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵלָה!

פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ! (תהלים מ"ח)


ד. הַהַפְצָרָה

.(Hyperbola)

כן תקרא ההשאלה אשר תגדיל את פליאות ענין מה יותר מן האמת, ואשר תפציר ללכת בהגדלתה מהלאה לגבול טבע הענין ההוא. כמו המשורר ברצותו לצייר את פליאות רוע פגעיו, אשר גם בלילה לא יניחוהו לו לדום מאנחתו, ובעת הרגיע כל בני אנוש יזלו דמעותיו הלוך ונזול מאין הפוגות; יאמר:

יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי

אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי

בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. (תהלים ו')

הגדיל מאוד את פליאות הענין, בציירו לנו את מטת מנוחתו מתנודדת בשטף דמעותיו כאניה בלב יַמים; ויצועיו נמסים מיקוד בכיתו, כהמס צרור עפר משֶפך מים הרותחים.

וירמיהו בהגידו אל יושבי ירושלים כי הוא בטחונם אשר יבטחו בגבורתם להמלט מידי הכשדים, יאמר:

כִּי אִם הִכִּיתֶם כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים

הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם

וְנִשְׁאֲרוּ בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים

אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ

וְשָׂרְפוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ. (ירמיה ל"ז)

ובנבואתו על מפלת בבל, יצייר את ריק בטחונה אשר תבטח בגבורתה להנצל מפקודתה הקשה, באופן אחר מפליא מאד:

כִּי תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם

וְכִי תְבַצֵּר מְרוֹם עֻזָּהּ

מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָהּ

נְאֻם יְהֹוָה. (שם נ"א)

ונמשך גם בזה אחר מליצת חזון עובדיה:

אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר

וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ

מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה. (עובדיה א')

ובמליצת ישעיה נשמע מלך מרשיע וסכל, המתפאר ברום לבבו להוביש אך בכפות רגלי חילותיו נהרות ואגמים רבים:

אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם

וְאַחֲרִיב בְּכַף פְּעָמַי

כָּל יְאוֹרֵי מָצוֹר. (ישעיה ל"ז)

וזה כדמיון דברי בן הדד אשר שלח אל מלך ישראל לאמור:

כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיפוּ אִם

יִשְׂפּוֹק עֲפַר שׁוֹמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי. (מ"א כ')

וההשאלה הזאת תמצא לפעמים גם במשלי חכמה ומוסר. כמו:

גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל

וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר

כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל

וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר. (קהלת י')

וזה כדמיון מליצת חבקוק הנשגבה:

כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק

וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. (חבקוק ב')

ובספר איוב המלא את כל מנעמי המליצה, נמצאה ההשאלה הזאת במקמות רבים, כמו:

לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה

וְגוּשׁ עָפָר. (איוב ז')

וכן בציירו את ימי תפארתו אשר היו לו מקדם:

בִּרְחוֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה

וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שָׁמֶן. (שם כ"ט)

ופעם יאמר המתאונן, כי אם גם ישמע את מענה ה' אשר יענהו על שיחתו, בכל זאת לא יאמין אל אזניו פלא כזה, אשר שמע ה' את דברי אנוש.

אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי –

לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי. (שם ט')


ה. הַהַקָּפָה

.(Periphrasis)

תהיה כאשר יתאר המליץ את הדברים והפעולות בשרד משיגים כאלה אשר נכיר מהמה את הדברים והפעולות שבהם, ולא יקראם במלות אשר הונחו עליהם בלשון. עד"מ האכר יקרא במליצה: פולח ובוקע בארץ.

כְּמוֹ פּוֹלֵחַ וּבוֹקֵעַ בָּאָרֶץ

נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל. (תהלים קמ"א)

ובני אנוש המועדים כלם לעפר קברות יקראו: יורדי עפר; והמתים: עם עולם; וחרב חנית וחצים: כלי מות או כלי זעם.

לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר. (שם כ"ב)


וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת יוֹרְדֵי בוֹר

אֶל עַם עוֹלָם. (יחזקאל כ"ו)


וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת

חִצָּיו לְדוֹלְקִים יִפְעָל. (תהלים ז')


פָּתַח יְהֹוָה אֶת אוֹצָרוֹ

וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעֲמוֹ

כִּי מְלָאכָה הִיא

לַאדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת

בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים. (ירמיה נ')

והארי יקרא לפעמים: חית קנה.

גְּעַר חַיַּת קָנֶה

עֲדַת אַבִּירִים

בְּעֶגְלֵי עַמִּים

מִתְרַפֵּס41 בְּרַצֵּי כָסֶף.

וזה יען כי האריות אשר בארץ יהודה, ישימו את מגורותיהם בסתר קנה וסוף אשר על גדות הירדן. כי הירדן יסֻבהו קני סוף ועצי ערבה גדולים וגבורים למראה; ובין סבכי הקנים האלה אשר יעטרו את הנחל הזה סביב כעטרת המקפת את פאתי הראש, והנקראים במליצות ירמיה וזכריה: גאון הירדן, שמה ירבצו אריות טורפים, וכפר מחנק לבטח יתהלך בינותם.

והעפעפים יקראו: שמורות עינים; והמדבר: ארץ נוראה.

אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי

נִפְעַמְתִּי – וְלֹא אֲדַבֵּר. (תהלים ע"ז)


כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלוֹף

מִמִּדְבָּר בָּא

מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה. (ישעיה כ"א)

ובאה ההקפה אחרי השם הנהוג, וזה ימצא לרוב במליצות ספרי הקודש.

ופעם יתאר ישעיה את המדבר בשם ארץ צרה וצוקה, וירחיב עוד להשלים את הכנוי הזה בכתוב המלא על פני כלו ציורים נעימים עד מאד.

בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה

לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם

אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף

יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵיהֶם

וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרוֹתָם

עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ. (שם ל')

והעצם הנכבד יקרא: יושב בשמים; ועת עולם: לפני שמש או לפני ירח; והארץ אשר אנחנו בני אנוש יושבים עליה: תחת השמש.

אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי

הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. (תהלים קכ"ג)


יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק

אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ. (שם ב')


יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ

וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים. (שם ע"ב)


לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ

וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם. (שם)


יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי

תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

וְרַבָּה הִיא עַל הָאָדָם. (קהלת ו')


שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ

כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ

וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה

וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם

וְגַם לֹא לַנְּבוֹנִים עֹשֶׁר

וְגַם לֹא לַיּוֹדְעִים חֵן. (שם ט')

ובמליצת מלאכי יקרא הלוי: ער ועונה; והכהן: מגיש מנחה.

יַכְרֵת יְהֹוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה

עֵר42 וְעוֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב

וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיהֹוָה צְבָאוֹת. (מלאכי ב')

וכן יתוארו לפעמים הפעולות בשרד משיגיהם, תחת אשר יקראו במלות אשר הונחו עליהם בלשון, עד"מ תחת הפעל ערוך למלחמה, יאמר המליץ משוח המגן.

עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית

אָכוֹל שָׁתֹה

קוּמוּ הַשָּׂרִים! מִשְׁחוּ מָגֵן! (ישעיה כ"א)

ומלבד ההקפה, עוד יפאר המאמר משחו מגן את המליצה הזאת; כי ידוע אשר בימי קדם משחו את ראשם בשמן טרם שבתם למשתה שמחות (תהלים כ"ג ה'). והנה בשמן אשר הוכן לשרי הארץ, למשוח בו את ראשם למשתה שכרון, ימשחו עתה המגנים וכלי קרב; בהתהפך פתאום שמחת גיל לחרדת פחדים.

ותחת הפעל התחבא יאמר ישעיה: בוא במערות צורים ובמחלות עפר.

וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים

וּבִמְחִלּוֹת עָפָר

מִפְּנֵי פַּחַד יְהֹוָה

וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. (ישעיה ב')

והלא תדע כי ארץ יהודה וסביבותיה43 הן ארצות הרים וסלעים ובהם מערות רבות וגדלות אשר תסתרנה המון אנשים רבים מאור השמש; ולזאת תהיינה לעתות בצרה למחבא אל יושבי הארץ מחמת האויב. וכאשר מצאנו בפשוט צבא פלשתים על הארץ, בתחלת מלוכת שאול, התחבאו העברים במערות הסלעים וההרים; וכן התחבא דוד בברחו מפני שאול, הוא ושש מאות אנשים אשר אתו במערכ אחת. ומה מאד הפליא הושע! להרהיב את עוז הציור הזה.

וְאָמְרוּ לֶהָרִים: כַּסּוּנוּ!

וְלַגְּבָעוֹת: נִפְלוּ עָלֵינוּ! (הושע י')

והמשורר יאמר תחת: המלחמה תחדל.

יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם. (תהלים ע"ב)

כי בעת המלחמה ינשא נס על ההרים להקבץ יושבי הארץ על האויב; ועל דרך מליצי יאמר המשורר כי תחת דגל דם והרג, ישאו עתה ההרים שלום על כל תועפותיהם.

וישעיה יתאר את השבתת המלחמה באופן אחר נעים במאד מאד.

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתֵיהֶם לְאִתִּים

וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. (ישעיה ב')

ויואל בנבואתו הנשגבה יהפוך את הציור הזה; ותחת ערכו למלחמה יאמר:

כֹּתּוּ44 אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת!

וּמַזְמְרוֹתֵיכֶם לִרְמָחִים! (יואל ד')

וגם בפעלים תבוא לפעמים ההקפה אחר הפעל הנהוג. כמו

עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם

שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ. (איכה ה')


– וְלֹא תִבְכֶּה

וְלֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. (יחזקאל כ"ד)


והנה כבר הראיתיך קורא נעים! איך לשוננו הקדושה היא מסוגלת מאד לשיר ולמליצה, בדברי לך מהמשל או הדמיון; כי שמה הודעתיך אשר הרבה שמות התארים בלשוננו נגזרים המה משמות עצמים ידועים אשר ימצא בהם המקרה המתאר ההוא בכמות רב; ועל דרך זה, רעיון התואר עם יופי הדמיון ר"ל עם רעיון העצם אשר אליו ידמה המתואר במקרה הידוע, נאחדים המה במלה אחת. ועתה בדברי לך מההקפה, אשוב להראותך את סגולת לשוננו הקדושה למליצה; וזה, בהודיעי אותך, אשר הרבה פעולות תקראנה בלשון עבר בפעל הנגזר ממלה אשר הונחה בלשון להורות על אחד ממשיגי הפעולה ההיא; ולזאת יתארו הרבה פעלים בלשון עבר את הפעולות אשר יורו עליהם, בשרד ההקפה מצד עצמם. כמו פעולת (זעגנען בל"א) יקרא העברי בפעל ברוך, אשר ראשית הנחתו בלשון היא להורות כריעה על ברכים כידוע, כי הוא נגזר משם ברכים; וזה מטעם אשר בימים הקדמונים בתת איש את ברכתו אל איש אחר, כאב אל בנו לפני מותו, כרע המברך על ברכיו לפני אלהים וכפיו פרושות השמים, למען יהיו דברי הברכה לרצון לפני אלהים, ויחולו לימים הבאים על ראש המבורך – והנך רואה, כי הפעל הזה איננו כפעל (זעגנען בל"א) אשר יתן אך רעיון פשוט מהפעולה; כי אם הוא יצייר לנו גם את אופן העשות הפעולה הזאת מצד מה. וכן פעולת שנים המתעצמים יחד להפיל איש את רעהו, יקרא העברי בפעל האבק אשר הוא גם כן פעל מצייר; בהיותו נגזר ממלת אבק, ומחבר אל רעיון ההתעצמות גם רעיון עלות האבק אשר יעלו המתעצמים ברגליהם על ידי התנועעם. וכן פעולת העשון יקרא העברי על דרך זה בפעל קטר, אשר יצייר לנו את הפעולה הזאת בהגזרו מפעל קדר המורה על מקרה השחרות; והנה ענינו הוא: השחיר האויר על ידי משאת העשן. וכן הפעל לוץ נגזר הוא על דרך זה מפעל לוז המורה על העקשות; והנה הוא מצייר לנו את פעולת הלץ, איך יעקש את שפתיו בהתלו ברעהו. וכן הפועל גנוב, נגזר הוא משם כנף המורה גם על פאת הבגד; (ועיין ישעיה ל כ) וענין הפעל הזה הוא: שאת דבר מה בהחבא תחת כנף בגדו – והבן!


 

מִלּוֹת מְלִיצִיּוֹת45    🔗

(.Verba poetica)

הלא תדע מן הדברים אשר דברתי לך על הנשגב; כי ספור מעשים נפלאים היוצאים מן המורגל, הוא הדבר אשר יגדיל את כח המליצה למאד, ואשר יפליא להחזיק את פעולתה בנפש האדם. והנה עתה אודיעך, כי כאשר הוא מדרך המליץ הנאמן, לצייר אל נפשות שומעיו ציורי מעשים נפלאים היוצאים מן המורגל, למען הרבות את עוצם פעולתו בנפש; כן יתן אל מליצת פיו לפעמים מלות חדשות, אשר הן בלתי מורגלות בהגדה פשוטה ובספור מאמר, למען הרבות את נועמו אל האוזן. כי כאשר רב כח המעשה הנפלא על המעשה המורגל בכל יום, לפעול בנפש האדם ולרדות בה כרצונו; כן רב נועם המלות האלה הבלתי מורגלות בהגדה ובספור, מנועם המלות המורגלו' אשר ישמע וידבר האדם תמיד בשיחו עם רעהו. וכאשר יפאר כלי יקר בת רבת טעם; כן יפאר עדי מלה יקרה כזאת את הוד הרעיון הנשגב היוצא מלב המליץ ואשר יכנס אל לב השומע – ומליצי העבריים הגיעו לתכלית הזאת על שני דרכים.

הדרך האחד הוא, בבחרם במלות ארמיות לשומן בין העבריות, אחרי אשר יצרו אותן על חוק הלשון העברית. כמו ודם ענב תשתה חָמֶר (דברים ל"ב) (תחת יין). ואָתָא (ובא) מרבבות קודש (שם ל"ג). ויצא חֹטֶר (מטה) מגזע ישי (ישעיה י"א). לבול עץ אֶסְגוֹד (אשתחוה) (שם מ"ד). באו בעבים וּבַכֵּפִים (ובסלעים) עלו (ירמיה ד'). פן תֶּאֱלַף (תלמד) אורחותם (משלי כ"ב). כי הנה הַסְּתָו (החורף) עבר (שיר השירים ב'). וכאלה הרבה מאד במליצות תורה נביאים וכתובים, כידוע לכל מבין בספרי קודש היודע בלשון ארמי. (וספר איוב, יען כי הוא צח המליצה מאד על פני כלו ומליצתו נשגבה ממליצות כל שאר ספרי הקודש; לכן תמצאנה בו גם מלות ארמיות הרבה, יותר מבשאר ספרי הקודש) והנה כל המלות כאלה לא תמצאנה כי אם במליצות ספרי הקודש, לא בהגדה פשוטה ובספור מאמר; כי כצרור אבן במרגמה, כן המעדה הגדה פשוטה בעידי מלה יקרה כזאת – ולמה תתערבנה בספור מאמר אשר מועד תכליתו הוא אך לספר ולא להמליץ, מלות נכריות? – והנה רבים חתרו למצוא הבדל בין מלות ארמיות כאלה הנמצאות רק במליצות ספרי הקודש, ובין המלות העבריות המתדמות אליהן בהוראתן; בחשבן כי הן מלות נרדפות. עד"מ בין הפעל דַּבֵּר לפעל מַלֵּל, בין הפעל הַגִּיד לפעל חַוֵּה; ולא השכילו, כי אלה הן עבריות במוצאןם, ואלה ארמיות בתמונה עברית אשר לא לקחום להם הנביאים והכותבים הקדושים כי אם למען יפות בהם את מליצתם.

הדרך השני הוא, בשומם את עין תבונתם על דבר מן הדברים, למען מצוא אחד ממשיגיו המבדילו משאר דברים זולתו; ועל פי זאת עשו להם שם חדש אשר יקוב את המשיג ההוא ויכנה את הדבר בשם אחר מאשר יקרא בו בהגדה פשוטה. כמו השמש המחממת את הארץ ומלואה תקרא לפעמים בדברי המליצה: חַמָּה; הירח אשר לבן הוא בטוהר מראהו יקרא: לְבָנָה; העבים אשר ינשאו מן הארץ לעלות אל הרקיע יקראו: נְשִׂיאִים; ובמליצת איוב הנשגבה יקראו העצים אשר יָצֵלו בענפיהם על הארץ צֶאֱלִים. (והאלף בא תחת אות הכפל לפעמים, כידוע למדקדקים). ובכל ספורי ספרי הקודש לא תמצא השמש נקראת בשם חַמָּה, או הירח בשם לְבָנָה, וכן כלם, כידוע לכל מבין בספרי הקודש. כי שמות כאלה אינם כשאר השמות בלשון, אשר התהוו מהמון העם; כי אם בריאות המליצים הם, אשר בראום למען יפות בהם את מליצתם.

והנה אם יש יתרון רב אל שמות חדשים כאלה אשר יכנו את העצם על פי אחד ממשיגיו מפאת היותם בלתי מורגלים בהגדה פשוטה ובספור מאמר, והם נעימים על ידי זה יותר לשמע אוזן; עוד יש להם יתרון אחר רב מאד מפאת יופי ההקפה הנכלל בהם, כאשר יבין כל משכיל46 – ובזה נשלמו דברי הספר, בעזר אלהי ישראל אשר בחסדו הביאני עד הלום. יהי שמו מבורך מעתה ועד עולם!


תם


חוקקי בסלע משכן לו (ישעיה כ"ב)


  1. האדם אשר שלש אלה יחד לא נתנו לו, לשוא יעמול להכין לו יד ושם בין בחירי המליציה; כי איככה ייצק רוח ההתפעלות העזה בדבריו ואיככה ישפוך אל תוכה אש להט ההרגשות, אם לבו לא הרבה להתפעל ונפשו לא התלהטה ראשונה? מי יתן חום מני קור ומני קרח מי יוציא כשפי שלהבת? – ולו רותה עוז ההתפעלות בלב האדם, אם כח דמינו לא יסתער אז בקרבו הלוך וסעור, נהמות רוח סער אשר ישרש ארזי אל מתהמות מטעם אף יפוצץ הרים וינתץ סלעי עד ברוב משלו; לא יכון לעוף על כנפי רעיוניהו מהנאה לארץ ויושביה, להרים את תכונתו פעם עד גבהי שמים ולהציע את משכבו פעם בפאתי שאול. לנטות קו המדה על אין־קץ, ולתת קצב אל בלי־די, לקרוא ברואים רבים מאפס תהו, ולתת חיים ותעצומות אל רוח־אין־בקרבו, להפריע חקי מנהגי היצורים, ולכרות ברית את כל נפלא ומתמיה, אשר בזה תעשינה המליצות נשגבות למיניהן – וכשוך פעלת הכח המדמה בכליות המליץ ושקט ואמת ישובו אל לבו אחרי אשר נוראות עברו פיו, לולא ישוב אז לצרוף ולטהר את מעשהו ביושר השכל מאת עדיי כזבים אשר בשגיון כח דמיונו התערבו בין אמתת מחמדי אמרותיו, כסיגים הנערבים בבטן הררי ארץ את עפרות הזהב; הלא תלאינה מליצותיו אז תחת אשר תענגנה, ונפש כל מבין תזהם אותנה – לזאת נאחדים ימצאו שלשת הקנינים האלה בנפש כל מליץ נכבד אשר יקום בין בני תבל; כי שמן משחה קודש המה, אשר ימשח בו המליץ הנבחר מאת אלהיו ביום צאתו מרחם אמו, לתתו עליון על בני דרו – אשרהו! כי זכרו עד אחרית הימים יקום, ואחרי שוב אנשי הדרות לעפרם, שמו עוד יהי נקדש בגוים!  ↩

  2. הנה תראה כי העומק אף הוא נחשב לרעיון נשגב במליצה; יען כי באמת אחד הוא עם הגובה, ואינו נבדל ממנו רק בבחינת המעלה והמטה, ובאשר יכנו הרומיים בלשונם במלה אחת Altium כן התואר גבוה כן התואר עמוק, והמתנגד באמת אל הגבוה הוא השפל לא העמוק.  ↩

  3. וכן השם sublime בספרי חכמי העמים אשר יורה על הנשגב במליצה, הנחתו בלשון רומי היא להורות על הגובה (ערהאבען).  ↩

  4. ולשנות שונות תעידינה בחכמת קשור מושגי מלותיהן על קרבת הרגשות הבהלה וההשתוממות. כי כן יורה בלשון עבר על ההשתוממות הפעל שָׂעוֹר הנגזר משם סער הרוח המחריד, בשם התואר attonitus בלשון רומי, הנאמר על אדם משתומם ונגזר משם tonitru הרעם שמפחיד; וכן הפעל stupco בלשון זאת והפעלים astonish amaze בלשון אנגלי, כלם יורו גם על הפחד גם על התמהון. וגם מפעלים שָׁאֹה שָׁמֹם המורים בלשון עבר אף על התמהון, הנחתם הראשונה היא להורות על כליון חרוץ המביא רעד ובהלה בלב האדם.  ↩

  5. הרעיון הזה לדעתי לקח נחום מדברי איוב המדבר מאלוה במליצה נחמדה עד מאוד, לאמר: הן יעבור עלי ולא אראה / ויחלוף ולא אבין לו / הן יחתוף מי ישיבנו? / מי יאמר לו מה תעשה? (איוב ח)

    כי רוח סער העובר וחותף נרגיש את הליכותיו ואף נראה את פעלותיו הנוראות, ואותו לא נראה ולא נבין אל מראהו בעינים.  ↩

  6. אחר המליצה הזאת נמשך זכריה באחת נבואותיו הנחמדות אשר הוסיף בה עוד את הרעם כקול השופר אשר יתקע בו אלוה לעת הזעם  ↩

    ויהוה עליהם יראה

    ויצא כברק חצו

    ואדני יהוה בשופר יתקע

    והלך בסערות תימן. (זכריה ט)

  7. קורא הנביא את העפר העולה בפני הפרשים מדהרות אביריהם, על דרך מליצי מגמת פניהם, כאלו יצמאו אף ישאפו פני הרודפים הלהוטים במרוצתם, אל העפר הזה; כי השם מְגַמָּה נגזר מן פעל גמא ובתשלומו הוא מְגַמְאָה, אך נחסר האלף והוטלה תנועתה על האות שלפניה כנהוג בלשון עבר – והנה לקח הנביא את המליצה הזאת מספר איוב (ל“ט כ”ד) – ומה נבוכו בענין המאמר הזה כל המבארים!  ↩

  8. השם מזי שרשו מסה ונחלפה הסמ"ך בזין כנהוג, ורשף הוא שם מליצי לצמח גדול השורף ויוקד מבפנים כאש אוכלת.  ↩

  9. לונגינוס היוני, במאמרו על הנשגב.  ↩

  10. חשרת העננים ממעל לארץ תצוייר בפי המליצים כמדרך רגלי אלוה.  ↩

  11. ציור הבאת הגשם, הנופל לארץ מהאידים אשר עלו מן הים.  ↩

  12. השרש חתת מורה אף על כליון ושבירה, כמו שבט הנוגש בו החתות (ישעיה ט'); וזו היא הוראתו במאמרים האלה.  ↩

  13. ההבדל בין הדבר הנבלע ובין הדבר המתבלע, הוא, כי הדבר הנבלע יעשה בו הבולע מעשה למען בלעהו, כאדם הפוער פיו לבלע את האוכל; והדבר המתבלע הוא נבלע מעצמו בתוך העצם הבולע, מבלי אשר יעשה זה מעשה מוחש, כמים הנשפכים על פני הארץ, הם מתבלעים בעפר. וכן מרוב בהלה יתבלע דם העור אל תוך הבשר.  ↩

  14. הברק המלהיב בעבים לפני בוא הרעם המרעיד ארץ, יצוייר בפי המליץ כהנעת אלוה; ואם ירד ארצה ילהט הרים ויעל משאת העשן מני יער, יצוייר כאן אלוה הנוגע עדי ארץ.  ↩

  15. המליצה הזאת קרובה בחין ערכה הנפלא לאחת המליצות הנכבדות אשר להורציות ראש משוררי הרומיים:

    Cuncta supercilio moventis. Hor. L. 3. Ode I.  ↩

  16. ראה נא והתבונן בעומק מחשבות הנביא! אשר יוסיף פלא עלי פלא במליצתו הנשגבה. כי מלבד פלא המצא עצים יפי ענף במקום לא יעלה בו כל צמח, יקרב הנביא גם אל מקום אחד מיני עצים שונים הנבדלים מאוד לפי מקומות מוצאם; כי את עצי ארז וברוש אשר מכורותיהם הם הרי הלבנון במקום רבץ הכפור והשלג, יתרועע כפי ציור הנביא עץ שמן אשר מחום לח יגדל בהוד עלימו על פני הר נחמד ברמת ירושלים. ואל עץ שטה אשר מולדותיו הם שדי ארץ ערב הנחרים מני חורב, חבר ימים ההדס אשר גאה יגאה אך במקום שפעת מים –  ↩

  17. נחסרה הא השאלה, כנהוג לפעמים במליצה.  ↩

  18. ועל דרך זה כאשר הזהיר הנביא הושע את בני עמו בימי מרודיהם, לשוב אל אלהיהם ולדעת את דרכיו בכל מאדם, הבטיחם על צאת תשועת ה‘ עליהם, בדמותו את צאת ה’ להושיע, אל מוצא השחר אשר בל יחדל לבוא במועד הקבוע לו. וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה / לָדַעַת אֶת יְהֹוָה / כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ. (הושע ו')  ↩

  19. והנה נפלאה המליצה הזאת ממליצה הנעשית כדמותה בספר מיכה (א‘ ד’) – והבן!  ↩

  20. ולדעתי תקרא לזאת הסבה העת אשר אחרי בוא השמש, בטרם רדת חשכת הליל ארצה, והעת אשר אחרי פנות חושך אפילה, בטרם צאת השמש על הארץ: נשף, על שם רוח צח אשר יִשַב אז בארץ כנען לעתותי קיץ, כידוע ליודעי טבע הארץ ההיא.  ↩

  21. התארים אובדים ונדחים יאמרו על הצאן כבמליצת יחזקאל: את הנדחת לא השבותם ואת האובדת לא בקשתם (יחזקאל ל"ד ד')  ↩

  22. החכם מוינדרעלל בספרו אשר כתב ממסעותיו דרך ארצות המזרח, ידבר מעיר דמשק לאמור: “העיר הזאת יושבת במסבת גנים נחמדים מאד אשר יקיפוה סביב כמהלך שלשה ימים. כל עצי כל פרי נטועים בתוך הגנות העדינות האלה אשר ישקה אותם הנהר ברדי (Chrysorhoas בספרי הקדמונים) היורד מאשדות ההר אשר מים לעיר, וברדתו יפרד לשלשה נחלים: הנחל התיכון הולך נכחו דרך העיר דמשק, ומשם ישלח את מימיו אל כל בארות העיר; ושני נחלים האחרים ילפתו ארחותיהם מימין ומשמאל אל הגנים הרבים הנראים יחד כיער גדול, ואשר המה ישתו אף ימצו את הנחלים האלה דרך התעלות הנמשכות אל תוכם” – והחכם הזה יספר לנו גם מתבנית ברכות שלמה הנראות עד היום על פני ירושלים, ואשר עשאם המלך למשוך מהנה תעלות למען השקות את גנותיו אשר נטע לו; וכנמצא בספר קהלת: עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים.  ↩

  23. במקור הסרוק נדפס בטעות שם ט“ו. הנכון: פרק י”ד פסוקים י“ג – י”ד. הערת פב"י.  ↩

  24. מילה איננה קריאה במקור. הערת פב"י.  ↩

  25. מילה איננה קריאה במקור. הערת פב"י.  ↩

  26. במספר הרבים; (שלא כדרך השם הזה בכל המקרא) כאשר ילבש איש בגדים רבים זה על זה.  ↩

  27. במלות יחליפו כח יצייר הנביא תכונת השקט ומרגוע. כי העעמל וההמיה ישוללו כחות אנוש, והשקט והמרגוע ישיבום אליו.  ↩

  28. ובאמת השרש אדר בעצמו המורה על עצמה וגבורה, נגזר הוא מן שרש אזר; כי אזירת המתנים הוא סימן גבורה וחריצות לבני קדם. וכן בלשון ארמי השם זריזא המרה על איש מדון במעשהו, נגזר משם זרזא אשר יורה בלשן זאת על האזור.  ↩

  29. וחבקוק בתפלתו הנשגבה העתיק במאמר הנעשה כדמות מליצה זאת, את הפעל חול לפני השם נושא המאמר

    ראוך יחילו הרים. (חבקוק ג')

    והנה הפך את סדר ההגיוני; אמנם הגדיל בזה את עוז המליצה במאד מאד.  ↩

  30. להבינך זאת אעתיק לפניך את אשר דברתי על הענין הזה בספרי בית האוסף, והוא: “דע! כי כאשר יצורף בלשון עבר אל אחד הפעלים רעיון פעלה אחרת זולת הפעלה אשר יורה אותה הפעל לפי עקר הוראת השרש; ילך העברי בשמושי היחס רק אחרי רעיון הפעלה האחרת הנקשרת בפעל, לא אחרי רעיון הפעלה העקרית המסומנת בהוראת השרש לפי עקר הנחתו. כמו עד”מ תחת הפעל גָּרוֹשׁ ישתמש העברי לפעמים בבנין הפעיל משרש יָרוֹשׁ (הוריש) בהיות כי כל מגרש הוא מוריש (את נחלת המגורש לאחר שבא תחתיו); והשם הבא ביחס הפעול מן הוֹרִישׁ המורה על פעולת הגרישה, יהיה תמיד המגורש, כמו וְהוֹרִישׁ יהוה את כל הגוים האלה מלפניך (דברים י"א); אף כי המגורש לא יירש מאומה, כי אם להפך, איש אחר יירשנו – וזה כי העברי ילך בשמוש היחס רק אחרי הוראת הגרישה הנקשרה בפעל הוֹרִישׁ כאשר יבוא על ההוראה הזאת; לא אחרי הוראת הנחילה אשר היא העקרית בשרש יָרוֹש. וכן ישתמש לפעמים בפעל הָרִיק תחת הפעל שָׁלוֹף בהיות כי על ידי השליפה תתהוה תמיד הרקה, ויאמר עד“מ אָרִיק חַרְבִּי (שמות ט"ו); אף כי ההרקה תהיה תמיד בתער, לא בחרב. ועד”ז יאמר ג“כ פִצְחִי רִנָּה, (ישעיה נ"ד) כי הרנה תהיה על ידי פציחת (פתיחת) הפה; וכן וְנִפְתְּחָה בָּר (עמוס ה')”

    “ומצאתי בדומה לזה בלשון איטלקי, והוא הפעל cavare אשר עקר הוראתו לפי מחצב שרשו, הוא עשית חלל בדבר מה (כי הוא נגזר משם cavus בלשון רומי המורה על התואר חלול) והאיטלקי ישתמש בפעל הזה להורות בו על פעלת השליפה, יען כי על ידי השליפה יתהוה בהכרח חלל בכלי אשר ישלך הדבר מתוכו; אבל השם הבא ביחס הפעול ממנו, יהיה תמיד העצם הנשלף בעצמו, אף כי לא יעשה בו חלל כלל על ידי השליפה, כמו cavar una dente, cavar la spada – ובהיות כי השם הבא ביחס הפעול מבנין פועל יהיה תמיד נושא הבנין הפעול כידוע; על כן מצאנו הרבה פעמים בנין פעול במקרא, אשר לא יפול בנושאו כלל ענין הפעלה אשר יורה אותה השרש לפי עקר הנחתו, כמו נִבְקְעוּ מעינות תהם רבה (בראשית ז') ענינו נִגְלוּ; כי הגלות מעינות התהם תהיה ע”י בקיעת הארץ). וכן אז יִבָּקַע בשחר אורך (ישעיה נ"ז) ענינו ג“כ יִגָּלֶה; (כי הגלות אור שחר נוצח בבקר עבות, תהיה על ידי בקיעת העננים המכסים את פני נגהו) – והדברים עמוקים” ע"כ דברי אשר דברתי שמה.  ↩

  31. כמו והנה כבוד ה‘ נראה בענן (שמות י"ו), כי על כל כבוד חפה (ישעיה ד'), והארץ מלאה את נוגה כבוד ה’ (יחזקאל יו"ד) ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב')  ↩

  32. וכן יצייר האראציוס הרומי את האשפה כהרת חציה:

    Nec venenatis gravida sagittia

    Fusce pharetra. L. I. Ode 226  ↩

  33. ידוע כי הרוח המנשב מפאת נגב יקרא בשם תימן, כמו וינהג בעזו תימן (תהלים ע"ח).  ↩

  34. והיה זה נהוג עוד בימי בעלי המשנה, אשר קראו לחדרים האלה כוכין.  ↩

  35. ולגדולי העם היו מערות כאלה חצובות בראש הצורים ובמרומי סלעי היער, מעשה ידי אמן; ולזאת כהתגדל הסוכן שבנא לפני העם, חצב לו ברום לבו את מערת קבורתו במקומות כאלה. מה לך פה?

    ומי לך פה?

    כי חצבת לך פה קבר?

    חוצבי מרום קברו!  ↩

  36. הפעל מלא בלשון ארמי הוראתו כפעל שכור בעברי; ומדרך מליצי העבריים הוא לבחור לפעמים במלות ארמיות תחת מלות עבריות ליופי המליצה, כאשר אדבר על זה עוד בסוף הספר.  ↩

  37. גם הפעל רוה הוראתו בלשון ארמי כפעל שבור בעברי.  ↩

  38. ועל דרך זה יצייר יחזקאל את יום מפלת המון גוג בארץ יהודה, כיום זבח גדול אשר יכין ה‘ בארץ הזאת אל חיות השדה ועופות השמים האוכלים בשר נולת האדם. ועוד יוסיף להנעים את הציור הזה מאד; כי יסב את דבריו אל כל צפור כל כנף ואל כל חיות השדה, ויקראם לבוא אל הרי ישראל אל המשתה הגדול אשר עשה להם ה’ שמה; גם יספר את יקרת כבוד החללים אשר ינתנו להם שמה לאכלה, למען יבואו מהר ולא יאחרו. אמר לצפור כל כנף

    ולכל חית השדה:

    הקבצו ובאו! האספו מסביב!

    על זבחי אשר אני זובח לכם

    זבח גדול על הרי ישראל

    ואכלתם בשר ושתיתם דם

    בשר גבורים תאכלו!

    ודם נשיאי הארץ תשתו

    אלים כרים ועתודים

    פרים מריאי בשן כלם

    ואכלתם חלב לשבעה

    ושתיתם דם לשכרון

    מזבחי אשר זבחתי לכם

    ושבעתם על שלחני

    סוס ורכב גבור וכל איש מלחמה. (יחזקאל צ"ט)  ↩

  39. הפעל הניף מורה גם על הקריאה בהנפת היד (הערבי יאווינקען) כמו להנפה גוים בנפת שוא ורסן מתעה על לחיי עמים (ישעיה ל')  ↩

  40. והרומיים קראום גם כן בשם Vergilia על היותם מבשרים את ביאת האביב (ver).  ↩

  41. הפעל רפוס ענינו עכירת מים זכים כמו ותדלח מים ברגליך וַתִּרְפּוֹס נהרותם (יחזקאל צ"ב); והבינוני מתרפס במספר היחיד סב על כל אחד מהאריות והאבירים כנהוג במליצה. והשם רצי לדעתי הוא שם מליצי למים הרצים; (והדגש תחת הנח) ורצי כסף ענינו מים הזכים והלבנים ככסף טהור, וכתם (זילבערפֿאהטען) הנהוג במליצה האשכנזית. כי האריות השוכנים בין קנה וסוף על גדות הירדן, וכן אבירי ועגלי בשן אשר יבואו לפעמים שמה, לשבור צמאם מן הנחל הזה; המה יעכירו בזדון רוחם את מימיו הזכים, ויעלו רפש עב בין שפעת נוזליו – והנה אחרי אשר החשיב המשורר את צבא העמים אויבי ישראל אל המון אריות ואבירים, המשיל גם כן השחתת האויבים האלה אשר לפני מלוך דוד השחיתו יחד את ארץ החמדה, אל עכירת מי ירדן הזכים אשר ירפשו אותם החיות הנזכרים בבואם לשתות; ואמר כי אך מגערת המלך ינוסו עתה כל הצוררים האלה למרחקים, בהיות כי כבר בזר (יושב ראש הגבורים) את העמים אשר קרבות חפצו. ולמופת על אמתת הדברים האלה בבאור הכתוב הזה, הוא הכתוב ב' בפרשה ל"ב ביחזקאל.  ↩

  42. השם ער שרשו עור והלוים נקראו בשם זה על אשר היו נעורים בבית ה‘ בלילות לשמור אותו; וטעם עונה, כי מדרך השומרים בארצות המזרח הוא, לקרוא זה אל זה לעתות קבועות (כן ביום כן בלילה) במליצות קטנות ידועות. והמליצות האלה לפעמים ענינם תפלת אלהים, כאשר ספר לנו החכם Tavernier בספר מסעותיו משומרי המחנות בארץ פרס, אשר יקראו זה אל זה ממועד למועד ביום ובלילה: “אלוה הוא אחד, ורחמיו רבים!” – ולדעתי שיר קל"ד בספר תהלים, היה שיר ענות מיועד לשומרי בית ה’ בעתותי הלילה. והנה השומרים אשר בעבר הזה קראו תמיד במועד הקבוע אל השומרים האחרים אשר ממולם בעבר האחר: הנה ברכו את יהוה!

    כל עבדי יהוה

    העומדים בבית יהוה בלילות!

    והשומרים האחרים ענו לנגדם:

    שאו ידיכם קדש!

    וברכו את יהוה!

    וככלות אלה לקרוא זאת, החלו כל השומרים יחד לקרוא איש אל רעהו:

    יברכך יהוה מציון!

    עשה שמים וארץ!

    ובזה תבין מליצת ישעיה אשר יצו אל שומרי ירושלים להיות נאמנים במשמרתם ולבל יחשו תמיד; כי אם יזכירו את ה' בקריאתם כאשר יאות לשומרים נאמנים:

    על חמותיך ירושלים

    הפקדתי שומרים

    כל היום וכל הלילה

    תמיד לא יחשו

    המזכירים את יהוה!

    אל דמי לכם! (ישעיה ס"ב)  ↩

  43. ויתכן כי גם מושבות בני שעיר החורי היו במערות ההר; ולזאת נקראו בתורה בשם חורים, על היותם יושבים בחורי ההרים. והנה הם היו ממין האנשים הפראים השוכנים במערות כל ימיהם, והנקראים בלשונות העמים בשם (טראָגלאָדיטען). ויתכן כי גם הרפאים אשר היו לפנים בארצות האלה, התגוררו במחשכי המערות, ולזאת הושאל השם הזה אחרי כן להורות גם על המתים הקבורים בנקיקי הארץ.  ↩

  44. בשירי ווירגיליוס הרומי נמצאה כדמות המליצה הזאת, כאלו הועתקה מדברי הנביא:

    Et curvae rigidum falces confiantur in ensem.

    Geor. 1. 506.  ↩

  45. ענין המלות האלה נתבאר כבר במאמר שלישי לשיחה בעולם הגשמות, אשר הוצאתי לאור זה כארבע שנים, בעיר פראג.  ↩

  46. וראוי שתדע כי עוד דרך אחר למליצי העברים לכנות דבר מה בשם אחר מאשר יקרא בו בהגדה פשוטה. כי מסגולת המליצה העברית הוא, לקחת לפעמים שם הכולל תחת שם אחד הפרטיים, אם הוא קרוב במקום אל שם אחר רעהו אשר יגיד עליו איזה פרטי הוא. עד“מ תחת השם יָרֵחַ ימצא לפעמים במליצה השם מָאוֹר; וזה אם השם שֶׁמֶשׁ יהיה קרוב אליו במקום, כמו אַתָּה הֲבִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ (תהלים ע"ה) וכן מצאנו להפך תחת מלת שֶׁמֶשׁ מלת אוֹר אשר הוא גם כן שם כללי לכל גוף מאיר (כמו לעשה אורים גדולים) בעבור אשר קדם שם הירח בפסוק, צר (סהר) וָאוֹר חשך בעריפיה. (ישעיה ה'). וכאן יאמר במליצה תחת יד שמאל יד סתם אם השם יָמִין יהיה קרוב במקום, כמו אשר בִּידֵיהֶם זמה וימינם מלאה שוחד, (תהלים כ"ו) וכאשר העיר החכם ר' יואל בר”יל בבאורו שם. וכן בישעיה (מ"ה) אף יָדִי יסדה ארץ וִימִינִי טפחה שמים. המאמר הזה כלו הוא ציור מליצי שמצייר לנו את בורא העולם כבונה נפלא, אשר ברגע אחד יניח את יסוד הבנין בידו השמאלית וישלים את טפחות עליותיו בידו הימנית – והבן!  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!