כולל

השקפה ושימת עין על תוצאות קורות עם ישראל בימי נדודו וגלותו ופעולותיהם. הגיונים על כח סבלותו העז. באורי כמה מאמרים בענינים האלה המסוגלים לרכך את הלבבות ולפתוח ‏מקור דמעות העינים. להוריד דמעות כנחל על שבר בת עמי. רוב הרעיונים ממנו נתעוררתי בשנת ה' תרמ“ז לב”ע אלף ותתי“ח שנה לחרבן הבית ביום צום החמישי תענית תב”א. יום הגלת יהודה כלה הגלת שלומים. שהוא יום האבל הלאומי השנתי. ולמען תהיינה דמעותינו בנאד סדרתי את הרעיונים ההגיונים והמאמרים בספרי זה.

מאת

המיצר בצרת עמו, כואב על שׁברו, מצפה ומקוה לישׁועת ה'.

יצחק יעקב בלא“א הרב מו”ה שׁלמה נפתלי ריינעס זצ"ל

אב“ד דק”ק לידא בעהמ"ח ס' עדות ביעקב וס' חותם תכנית

וס' שערי אורה וס' אורים גדולים.

 

דבר אל הקוראים    🔗

כל אבדה ולא אבדת הרגש. המאמר בעל חמשת המלים האלה, הוא מאמר נכבד ופתגם מאד נעלה. כי אמנם כן, טוב לאדם לבחור בכל מיני האבדות רק להציל את הרגש מכליון ואבדון. גם אם שלא ברצונו כבר אבדו ממנו כל קנייניו, יראה אז לשמור את הרגש, ולהשגיח מאד על קיומו, כי הרגש הוא אבי התקוה וסבתה, וכל עוד שהרגש חי בקרבו הוא בטוח גם בחיי התקוה, שבעת צרתו יש לו להוקיר התקוה מכל יקר, כי היא רק היא עומדת לו להנעים מרירותו, ולתת לו עוז ותעצומות לשאת ולסבול כל עמל ותלאה בדומי', כי זכרונו זה שעוד יש לו תקוה על החזרת אבדתו, ישיב נפשו ויפיח בו רוח חיים, לחחליף כח להשתדל באמצעים כשרים ונאים לבקש אבדתו, וכל מה שיגדל ערך האבדה, יש יותר לחזק את הרגש, ולשום עליו משמר ולנוצרו. כי אבדת הרגש הוא התחלת היאוש, והיאוש הוא הנסיבה המודיעה את מהירת המות, כי אחרי היאוש תבא מיתת התקוה, ויבא לעצלות והתרשלות,‏ ולא ינסה עוד כחו לפעול מה לבקש אבדתו, ואז אבדתו-אבדה עולמית ומוחלטת:

הכל יודעים והכל מודים באמתת הפתגם הזה, כי רוח בינת כל איש יענה על אמתתו. אולם היהודי יודע אמתתו גם מן המציאות ומן הנסיון, כי חיי היהודי אם יש לקוראם עוד בשם חיים הוא רק בגלל הרגש החי בקרבו, כי עם עולם הזה ילך לאור הפתגם הזה, והוא חרות על לוח לבו,‏ ובכל דרכיו‏ ומעשיו ועלילותיו הוא לו לעינים, ובכל פנות שהוא פונה ישמור את הלמוד הזה וגם ימלאנו בפועל. בהעם האומלל הזה כבר נתקיימו שתי המלים הראשונות מן הפתגם כל אבדה, כבר אבד את הדברים היותר יקרים וחביבים לו, את ארצו, בית מקדשו, ממשלת המדינות, כל סגולותיו ומחמדיו היו למאכלת אש, עריצי גוים אכלוהו בכל ‏פה, בזזוהו והממוהו, הציגוהו ככלי ריק, במחשכים הושיבוהו, בקרב צרה ומצוקה, רדפוהו מנוחה הדריכוהו. כל אבדה, אבד כל קנייניו ורכושיו. אמנם לאשרו ולהצלחתו נתקיים בו גם סיומא דהך פתגמא קדישא ולא אבדת הרגש. כי כל אלה לא הכחידו מקרבו רוח תקותו, ולא המיתו לשחת רגשי כבודו, העם הנדכא והנענה הזה, עם כל עבדותו הנאמנה לממשלתו בכל מקום פזורו, עם כל דרישת טובת ארצו בכל מקום שהוא, ‏ עם כל התרחקותו מבגד וממרד, וכשבועה המוטלת עליו מאת מוריו הגדולים ז“ל, ואשר שנים רבות וכבירות כשמנה עשר מאות ותשע עשר שנין, תעידנה על התמלאות קיום שבועתו, עם כל זה לא נכבו ממנו זיקי תקות שיבתו לארצו ולמקדשו. וכל זה בא לו רק בסבת שמירת הרגש, כי בכל העת הרעה הממושכה הזאת לא אבדו רגשותיו,‏ ולא התיאש מתקותיו וע”כ-חלקו בחיים:

קיום הרגש הזה, הוא הוא הפתרון של החדה הנעלמה והסוד הכמוס הצפון וגנוז בקיום העם האומלל הזה, שכל עמל חכמי לב ויגיעת אנשי השם והמעלה לפתור את החדה הנוראה הזאת, ולבא בסוד הדבר הנפלא הזה עלו בתהו, והודו ולא כחדו, כי קצרה דעתם לפתוח את המנעול הנורא הזה. אולם באמת קיום הרגש הוא נשמת קיום העם ונפש חיי', כי הרגש הזה העלהו למעלה, מעל כִּפַּת היסורים והמכאובים, וחזקו ואמצו אותו לשאת ולסבול, ולחכות לעת ‏ קץ –.

אם אמנם שמפלא לפלא מתמהון לתמהון ומחדה לחדה יצאנו, שהרי גם קיום הרגש הזה הוא פלא עצום וחדה סתומה. אולם פתרון החדה הזאת יש למצא בזכרונות אבדתו. היהודי מזכיר אבדותיו כמה פעמים ביום בשבתו ובלכתו, בשכבו ובקומו, במאכלו ובשקויו, והם הועילו הרבה לקיום הרגש ולתומתו, וביחוד הועילו ‏ לזה הימים המצויינים והמסומנים והמוגבלים, והזמנים הקבועים לתנות ולבכות על אבדתו. הזכרונות הקדושים האלה הם השומרים הנאמנים, השומרים את קיום הרגש. הזכרונות התמידים אולי מרוב. תמידותם הי' היהודי מתרגל בהם, וכיון דדש דש, ולא פעלו עליו עוד שום פעולה, אבל הימים הזמניים, הבאים וקבועים ע"ז מזמן לזמן, והפעולות המיוחדות הנהוגות בהן העשויות ומתוקנות ומכוונות למטרה זו, לעורר בקרבו רגשי האהבה, לשוות נגדו ימי אשרו והצלחתו הקדומים, ולחזק את תקותו, כי עוד ימים יבאו וישובו אליו וישיש אתם משוש. – כל אלה הועילו הרבה לשמירת הרגש ולהצלתו מכל המקרים והפגעים הרעים, שעמדו עליו להאבידו ולהכחידו:

ישנם אנשים מצויינים, המגבילים להם ימים אחדים בשנה, לתנות ולבכות תמרורים על חרבן בית מקדשנו וארצנו, אבל יום אחד הגבילו חז“ל, ובו שמו לחוב-לאומי קדוש ועצום על כלל האומה ועל כל אחד מבנ”י לנהוג אבילות – הוא יום צום החמישי יום שריפת בית אלהינו. והיום הזה, מסומן ומצויין בכל ‏ סימני וציוני האבילות הערוכות ומסודרות למטרה אחת, לקרוע סגור הלב, ולפתוח מקור דמעת העינים ולהוריד דמעה כנחל:

אגלי הדמעות הנוטפות ויורדות על לחיי היהודי,‏ הן הן הטל של תחי' המחי' את הרגש, ומשיב את הנפש, כי הבכי' והזלות הדמעות, כמו שנחשבו לתולדות הרגש ותוצאותיו,‏ כן תחשבנה גם לאבות הרגש ויסודותיו, לפי שהבכי מחמם את הלב, מלהיב את הרעיון, ומעורר את הבוכה להבין היטב על מה הוא בוכה. הרגש אין לו קצב וגבול לומר:‏ עד פה תבא ולא תוסיף, הוא יכול להתרחב כ“כ-עד שירגיש את ההפסד והנזק והדבר האבוד כמו שהוא. וע”י הבכי, המלהיב יותר את הרגש, ישוה נגדו את כל קנייניו הקדומים כמו שהיו, והפסדם בהעדרם ויתרגש יותר. הרגש והבכי הם סבות זה לזה וגם מסובבים זה מזה, וחוזרים חלילה.

יום צום החמישי, יום אבל השנתי הזה, הוא יום זכרון לישראל, כי בו יזכור ויעלה על לבו את זכר כל קנייניו ומחמדיו וסגולותיו ההיו לו בימי קדם, בהלו נר ה' על ראשו. סדרי היום הזה ומעשיו, עשוים ומתוקנים ומכוונים למטרה זו: לנקות ולזכך את הרעיונים,‏ לחדש ולחיות את הרגש, לרכך את הלבבות, לפתוח מקור דמעות העינים, לבכות ולתנות על העבר, לאמץ ולחזק רוח התקוה על עתידותיו, לצדות ולקוות לקץ הגאולה, לשלב ולחבר ולאחה ולאחד זכרונות קדומיו עם תקות עתידותיו, ולהוכח בידיעה פנימית, כי אם אמנם עת צרה היא ליעקב, אולם ממנה יושע תשועת עולמים:

בשומי אל לבי, כי הליכות יום צום החמישי, סדריו ומגהגיו, מסוגלים להעיר הרגש,‏ לעורר הרוח, ולשמור את הלולאה הנכבדה והרתוקה החזקה המרתקת ומחברת ומקשרת את זכרונות ימי קדם עם התקוה לעתיד. בשומי זאת אל לבי, ראיתי להוציא לאור ספרי נאד שׁל דמעות זה, שהוא עשוי לתכלית זה, ויש לקוות שלא יחטיא את מטרתו. ספרי זה כולל השקפה כללית על קורות עמנו ותלאותיו,‏ ועל כח סבלותו, ועל תקותו לעתיד. ומראה לדעת,‏ כי כל אלה רמוזים וצפונים ולוטים בענייני יום הצום הזה.‏ כי רוב הרעיונים והמאמרים הבאים בו הם תוצאות רעיונותי ביום צום הזה בשנת תרמ“ז שהייתי אז בקיוב [דרך מסעי לאדעססא לרחוץ בשרי בים], ואני יושב אז בחדרי תפוס ברוב שרעפי, יושב ומשמים על שבר בת עמי, וכל הקורות‏ אותו עוברים לפני כבני מרון, כי זה דרכי מעודי לשוות לפני או לפני השומעים [כשאטיף ביום ההוא], ביום הזה כל קורות בני עמנו, ולהתבונן עליהם בשום לב, למען לראות ולהראות אומץ רוחם של בני ישראל וכח סבלותם העז העולה כמעט מעל כל גבולי אנושי. כי ההתבוננת הזאת מועלת מאד להפיח רוח תקוה להחיות את הרוח ולהשיב את הנפש לחדש רוח נכון בלב כל אחד, לקבל בלב שלו ובנפש שוקטה כל החצים ואבני בלסטראות אשר שונאיו ומנדיו יזרקו עליו, ולבלי לזוז זיז כל שהוא, לבלי להיות לברות למלתעות הגלים המתרוממים נגדו, ולעמוד כסלע איתן בלב ים, מול כל הרוחות הסוערות, כי טבע המקרים ופעולתם על האדם, הוא כטבע הנהרות והרוחות.‏ הנהרות האלה, מי שרגיל לרחוץ בשרו במים ויודע לשחות, עליו יפעלו המים פעולה טובה ונמרצה להחזיק גיוו ורוחו, להבריאו ולהחלימו.‏ ומי שאינו רגיל ובקי בהליכות המים,‏ יכול לקרות שבפסיעה הראשונה במים יכרע תחתיו, ויטבע במים ויאבד חייו. וכן הרוחות, מי שלמוד להלוך נגד ‏ הרוחות, ויודע איך להחזיק ‏מעמד בעת שהרוחות מתגברות, יפעלו הרוחות עליו לטוב, ישיבו את נפשו ורוחו.‏ ומי שאינו רגיל ובקי בזה יכריעוהו ויפילוהו לארץ,‏ ולפעמים יורידוהו לבאר שחת. וכן הוא גם טבע המקרים המתרגשים לבא על האדם. האדם השוקט על שמריו מעודו, ואשר ההצלחה משחקת לפניו בכל עת, אם יבא עליו איזה אסון פתאום,‏ יהי' כגבר אין איל, ולא חזון רחוק הוא לראות כי אנשים שלוים ושקטים כאלה יפלו שדודים לרגלי איזה מקרים רעים שיעברו עליהם. ואמנם האיש שמעודו הוא ידוע מכאובים וסובל הרבה מנעוריו, וכל ימי חייו הם שלשלת אחת ממקרים רעים ומאסונים גדולים, וככר נוסה במסות גדולים ונוראים ומכולם יצא בשלום. איש כזה לא יפחד עוד משום דבר רע המתרגש לבא עליו, וכל מקרה משחק לו,‏ כי מקריו הרבים ואסוניו הגדולים אמצו את רוחו ‏ וחזקו את גיוו ועשאוהו כמטיל ברזל לעמוד בקומה זקופה נגד כל אבני בלע וכדורי שחת אשר יזרקו עליו, בידעו כי אליו לא יגיעו. וע”כ ראוי שכ“א מבנ”י ישום אל לבו ביום הזה כל הקורות שעברו עלינו למען שנתחזק בתקות העתיד אשר התקוה הזאת היא חיי רוחנו ומשוש לבנו כי מה אנו ומה חיינו. חיי ההוה לא נחי‘, כל מנעמי החיים ותענוגות בני אדם אשר כל העמים יתענגו עליהם וינעימו בהם חייהם, כל אלה מוזרים הם לנו, וכל חיינו הם רק חיי התקוה והתוחלת. העתיד רק העתיד נשווה תמיד נגד עינינו ותקות העתיד תחי’ רוחנו ונפשנו, ונקודת קץ גבול העתיד הזה נעלם מעיני כל בשר סתום וחתום עד עת קץ, ויש לנו עוד להתעתד לסבול עד שנגיע אל קץ הזה, ולהתאזר כח וגבורה לסבול עוד. יש לנו לשוות נגד עינינו העבר, העבר הנורא עם כל צבעיו הנוראים, העבר האיום הזח עם כל מה שעבר עלינו בו, לא יזוז מנגד עינינו, ואו אז נראה כי כל מקרי העבר הזה פעלו עלינו פעולת עזה ונמרצה לשום כח אבנים כחנו ובשרינו נחושה ונפשינו תדרוך עוז, ובלב אמיץ ורוח כביר נלך הלאה דרכנו זו המלאה חתחתים ואשר על כל צעד וצעד מלאים אבני נגף וצורי מכשול. בידעינו נאמנה כי כבר אנו למודים ללכת בדרכים מסוכנים וכבר דרכנו דרך ארוכה וגדולה אשר על כל שעל ושעל קוצים וברקנים, ובכ“ז לא סרנו מן המסלה, ולזאת יש לנו להיות בטוחים כי הננו הולכים הלך וקרב אל המטרה. ואולם אם בכל השנים ‏ יתעורר אצלי ביום זה רעיונים שונים בנוגע אל סבלות ישראל, בשנה ההיא שישבתי חוץ לתחום (כי הייתי אז בקיוב ביום צום החמישי כנ"ל) וראיתי כל הנעשה שם אז התרחבו פצעי לבבי ועיני היו למקור דמעות והעמקתי חקור בענין נצחיות ישראל וכחו העז, והרבה מהם הטפתי גם במקהלות, ובהתבונני אח”כ על כל הרעיונים ראיתי כי הם ראוים לראות אור. ואם שנאמרו ונכתבו לשם יום זה, בכ"ז אינם מתפגלים בחוץ לזמן, כי בזמן הזה היום ההוא הוא יום ארוך יום שכולו רע ומר, ומה שנאמר ביום ההוא ראוי להאמר בכל יום ויום עד עת קץ:

קראתי שם הספר נאד שׁל דמעות, כי אמנם כן הרבה דמעות חמות ורותחות נטפו בנאד הזה, עד כי החמו והרתיחו את הנאד, ובחומו יתיך את הקרח הנורא המתעלם על לב הרבה מאחינו, ימסו הררי-הקרח ‏ והיו למי-דמעות, ותקוינה בנאד הזה, שמקום יש עוד בו לקבל ולכנס דמעות חמות ורותחות היוצאות מגלות העינים-ע"י התעוררת הלב:

ואני תפלה: ירחם ה' וירא בעני עמו, ויזכנו לשוש משוש עם כל המתאבלים על ארצנו ומקדשנו, ועיר תפארתנו, ונסו יגון ואנחה, ולא ישמע עוד קול שבר בגבולנו, וישיב לנו את שבותנו, וישלח לנו גואל צדק בב“א כי”ר. הכו"ח ביום ‏ ב' ב' תמוז

שׁנת תרח"ם פה לידא.

יצחק יעקב ריינעס אב“ד דפ”ק הנ"ל.

 

החזקת טובה והכרת תודה    🔗

עוד בהקדמת ספרי שערי אורה יעדתי ליחד מאמר מיוחד דבר גודל ערך פעולת מחזיקי תורה בכלל, וערך החזקת הספרות בפרט, ולפרוט עם זה שמות האנשים המצוינים והנכבדים שהושיטו לי יד עזרה על הוצאת ספריי, כי כדאים וראויים הם להקים להם שם ויד בהיכל ספרותינו. ובאמנם כבר ערכתי מאמר נכבד אודות ‏ענין זה, ואולם מסבות שונות לא הי' בידי עתה להוציאו לאור, ואקוה לה' כי בספרי שני

המאורות או בספרי אורות מאפל [שברצות ה' אדפיסם בקרב הימים זה אחר זה] יראה אור גם מאמרי הנ“ל, ופה הנני נותן תודה כללית לכל אלה שהיו לי לעזר על ספריי שערי אורה ואורים גדולים. הן אלה שהעניקו לי מכספם, והן אלה שהשתדלו בעדם, ועזרוני להפיצם בישראל, כולם ישאו ברכה מאת ה'. וכיוצא מן הכלל אמרתי להריק פה ברכה ותודה לאחד המיוחד שביקירי ונדיבי עמנו, ה”נ הרב הגביר המפואר, רב הערך, מצוין ביראתו ובאהבתו העזה לתוה“ק והוגי', אזרח נכבד לדורותיו,‏ נודע לתהלה, כ”ש מוהר"מ ארי' ליב פרידלאנד נ"י.

האיש הזה היא מיחידי סגולה בדורנו, והוא רב פעלים ראש וראשון לכל דבר שבצדקה, והאיש הנ“ל הרבה להטיב עמדי. יהי זכרו ברוך וינוב בשיבה טובה הוא וכב”ב. ויזכו לעלות לציון ברנה בבא"ס:

 

נחל דמעה    🔗

פה אמרתי להציב מצבת עולם, מצבה ספרותית, להאיש הנעלה והמצוין הרב הגביר המפואר נטע נעמן ממשׁפחות המיוחסות בישראל, חובב עמו, ספרותו וארצו, מו“ה יהושע צייטלין זצ”ל, שׁשחל“ח אור ליום ג' ה' טבת בשנה זו שנת תרמ”ח בעיר דרעזדין. האיש הנעלה הזה, בשכלו הזך, ובנדבת לבו הטהור הי' ממש מיחידי הדור. לבו הי' ער להתעורר לכל דבר טוב ומועיל, רבות פעל ועשה בימי חייו, ואהבתו לאה"ק היתה בוערת בלבבו כיקוד אש. וגם בערב ימי חייו, בעת שכבר התרופפו עמודי גיוו, לא חס על עמלו וטרחו, וכתת רגליו ללכת על הרי ציון וירושלים, וגם שם הרבה לפזר מכספו על כמה דברים כוללים, רבים הם המתאבלים על מות האיש הנעלה והמרומם הזה, כי במותו אבדו גם חובבי ציון וירושלים אבידה גדולה. ד' יחונן עפרו, וישלם נחומים לכל המתאבלים עליו:

תנצב"ה

 

פתח דבר    🔗

קודם שהנני מוציא לאור את ספרי זה, ראיתי לדבר דברים אחדים בנוגע לדרכי הדרוש בכלל, ולספרי זה בפרט. כי יודע אני שיש לי לדבר עוד [אודות ספרי זה] איזה דברים אל הקוראים, כי מן העת שסדרתיו עד עתה, משמשו בו איזו ידים, ועברו עליו איזו עינים מעיני ראשי האומה ונבוני‘, וכולם כאחד הללוהו, וגם האיצו עלי להדפיסו, ורק על דבר אחד העירוני, והוא למחוק את הענין הפרטי שבא בו¹ באמרם: שבספר כזה המדבר מעניינים רמים ונשגבים וכוללים מעניינים הנוגעים לכלליות האומה, אין לערב בו ענין פרטי, הנוגע רק לאנשים פרטים, כי מה להקוראים לשום לב על מקרה פרטי, וזכרון מקרה פרטי כזה יכול להשפיל ערך החיבור והמחבר וקרוב הדבר שרבים מהקוראים יחשבו ג“כ כך, ויתפלאו על סגנון סדורו של ספרי זה. ואולם כשיקראו פתיחתי זאת יבינו טעמי ונמוקי, ויראו כי לבד ששמתי לבי לדברי המעוררים [כאשר זה דרכי מעודי, לשום לב ועין בוחנת, אל כל אשר יעירוני רבותי או חבירי.] כי באמת חשבתי מראש מזה וראיתי כי שלימותו של ספרי זה, דורשת שיבא בו הענין הזה, כי הלא בדברי אודות הענין הפרטי הזה, מצאתי מקום לדבר הרבה אודות מצב העשירים ויחוסם לבני עמם, וגם דבר פעולת האשה על הבית, ואם יחסר זכרון הענין הפרטי הזה, יש למחוק גם הדברים הנ”ל, והם בעיני רבי הערך עד שאלמלא לא נוצר ספרי זה, רק בגלל הדברים האלה ג“כ לא היתה יצירתו ובריאתו לבטלה, כי הם דברים שהזמן גורם לפרסמם ולהפיצם בישראל, ומי שיודע ובקי בתהלוכות התבל בכלל, ובחיי בני עמנו בדורנו זה בפרט, הוא ידע להוקיר ערך הדברים האלה, ויבין נחיצת פרסומם. ובספר כזה שענייניו בכלל הם ענייני דרוש ואגדה כאלה, הראוים ומסוגלים להשמיעם בקהל עם ועדה, לעורר הלבבות ולזכך הרעיונים, בספר כזה ראוי שיבאו גם הדברים האלה הקולעים ג”כ אל מטרה זו, ואקוה כי הדרשנים והמטיפים הבקיאים בחכמת הדרוש,‏ הם ידעו להוקיר את הדברים האלה, ויבינו עד כמה שעניינים כאלה, ראוים להיות עתה בימינו אלה לחומר ולבנים, לבנות מהם בנייני הדרוש, ולדבר מהם באזני השומעים, ורק בסגנון דרושים כאלה,‏ ימלא הדורש את חובתו למקום ולבריות, כי יסוד הדרוש ותכלית ההטפה, הוא להשריש על תלמי לבות השומעים, מדות טובות ונעלות ולהדריכם ביראת אלהים ומוסר שדי, להראות להם יוקר מעלת התורה ולהוכיח יושר אמריו, ולברר בכלל ערך מעלת משפטי דתינו וחוקינו ומנהגינו הקדושים, ולהפיח בקרבם אהבה טהורה, אהבה קדושה לעמם ודתם, לברר ולאמת מעלת הגוי הקדוש הזה, ועוצם כחו ודביקותו לדתו ותורתו, ולהרים מכשול מדרכם לעוררם על המגרעות והקלקולים, הנמצאים בהנהגתם ובהליכתם, במשאם ומתנם עם חביריהם בני ברית ושאינם ב“ב, ולהעירם ביחוד, להתרחק ולברוח מדברים כאלה, ששם שמים מתחלל מזה ושמביאים קלון וחרפה, על כלל בני ישראל, ומעפרים בעפר כבודם, ולהראותם את הסבות והמקורות מזה,‏ למען ידעו להזהר מזה, ואיך שיטיבו דרכם על ימים יוצרו,‏ ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה, למצא חן בעיני אלהים ואדם, וללמדם את המעשה אשר יעשון, להיות אהובים למעלה ונחמדים למטה, ולהציע לפניהם הצעות שונות, במה שיש בידם לתקן מצבם המוסרי, ולשבץ כל אלה במקראות המתייחסים לזה, ובמאמרי חז”ל באגדה ובמדרש, כי הבקי והיודע את הספרות האגדית והמדרשית, ימצא לכל ענין וענין הנדרש לו כמה מאמרי חז"ל, מאמרים יקרים ונלהבים, המכלכלים בתוכם פנינים יקרים ונחמדים. ומאמרים כאלה כשיוצאים בלשון למודים ובשפה ברורה, מפי מטיף ודורש, שלבו מלא רגשי תבונות ודעת יראת ה’, ואהבת אדם הטהורה, יש לקוות שלא ישובו ריקם, ויעשו רושם עז על השומעים, להלהיב את לבם בדרכי ה' ותורתו, ולהרימם מעט ממצבם, כי גדולים מעשי הדורש היודע את אשר לפניו, ושחונן מאת החונן לאדם דעת, בכשרונות הדרושים לזה:

ואחרי כי הדברים המובאים בספרי זה, ביחס הענין הפרטי, הם דברים הראוים להשמיע בשער בת רבים, ויכולים להביא תועלת רבה להשומעים, לזאת לא רציתי להשמיטם, והנחתי את הספר כמו שסדרתיו, ובזה הנני מוציאו עתה לאור בע"ה, ואקוה לה' כי כל אלה שיקראוהו בלא קנאה ותחרות, הם ידעו ערכו ותועלתו, וביחוד‏ איחל, כי הדרשנים שיאבו להשתמש בו הם יראו ויוָכחו לדעת אמיתת דברי, ויראו עד כמה שבדברים כאלה יכולים להועיל להשומעים:

וכבר הגיעה העת, שהדרשנים והמטיפים, ידעו את אשר לפניהם, ויבינו תכליתם ומטרתם, ולא ישתמשו באי-דעת של השומעים, ובקוצר רוחם ודעתם, כי לדאבון לבנו, אנו רואים שרבים מהדרשנים והמטיפים יסתפקו בזה, שיודעים לקחת לב השומעים, בדברים רקים בבדחנות וליצנות, ובספורים בדוים, ובמשלי אפר, ובדברים בטלים, שאין מהם כל תועלת, ואם יודעים עוד פרק בשיר ובזמרה, אז יעריכו דבריהם הבוקים והמבולקים האלה, בקול שיר וזמר כפי חוקי הזמרה, להרנין בזה את לב השומעים, ולא חזון רחוק הוא לראות שהדורש ידרוש איזו שעות, והשומעים עומדים צפופים ובולעים בנעימה כל הגה והגה, ובכ“ז אם נעשה אח”כ חשבון צדק, לדעת מה הועיל הדורש בדבריו אלה, ואיזו תועלת באה להשומעים,‏ ואיזו ידיעה חדשה נתוספה להם מדבריו אלה, למגינת לבבנו נאלץ להשיב בשלילה, כי כאשר באו כן הלכו, ומאומה לא נשאו לביתם בעמלם ובשכר הזיעה והדוחק, כי הדורשים בראותם, שהשומעים מתענגים על הדברים האלה, ע“כ ילעיטום כחפצם לשבעם. ואם שאין לכחד, שיש להדורש לראות להסביר לפני השומעים, את הדברים בהסברים נאותים, ולפרקים גם במשלים הראוים לפי הענין, למען להבינם היטב, והדורש שירקיע שחקים וידבר רמים, ג”כ לא יביא שום תועלת, אחרי כי הדורש הוא בגלל השומעים, ולא השומעים בגלל הדורש, ולזאת אין לו להעריך את הדברים כפי מצבו ורוח בינתו, רק כפי מצב בינת השומעים, וכל עוד שלא ישתדל להביע דבריו, באופן שהשומעים יבינו היטב את דבריו, לא יצא ידי חובתו כלל, כי מחובתו הוא לדבר דברים כאלה, שיבאו בקרבם ויכנסו בלבם, ובעת שלהבנת קהל השומעים דרושים הסברים נאותים ומשלים נאים, לא יקמץ בזה. ואם כי המטיף בעצמו יקוץ בדברים כאלה, וכמשא כבד יכבד עליו, לדבר דברים שאין לו מזה שום עונג רוחני, ולשפת יתר יחשבו בעיניו, הדברים הריקים והמבולקים, כי טוב הי' לפניו, שבמקום הדברים הריקים ‏ האלה, הי' מדבר דברי נגידים, ורעיונים נשגבים, שגם נפשו נהנית מזה, ומתענגת עליהם, כפי טבע מהלך רעיוניו. אולם אז יש לו לזכור שמטרת ותכלית דרשתו והטפתו, הוא רק בעד השומעים, ולזאת אם אמנם שבאמת דברים כאלה נחשבים לפניו, כמו השפלה והרכנה, בכ“ז אין לו לבעט בזה. וכהאומן הזה שהוטל עליו, לשום כל מעייניו בהילד שמתאמן על ברכיו, וכל מעשיו ופעולותיו יהיו מכוונים לתועלת הילד, כן יש להמטיף לכונן מיתרי הטפתו, רק לתועלת השומעים ולשכוח לגמרי על הרגעים האלה ממנו, ורק תועלת השומעים תהי' כל מגמתו וחפצו. וע”כ כמו האומן בעת שמרגיל את הילד ללכת ברגליו, מוכרח גם הוא לשחוח לארץ ולהרכין את עצמו אצל הילד ולחנכו עי“ז בהילוך, כן יש להדורש להשפיל א”ע מעט ולבטל ישותו כרגע, להרחיב בדברי ההסבר המכוונים לתועלת השומעים, לצרף מושגיהם ולטהר רעיונותיהם, להכין את לבבם לשמוע ולהבין. ואמנם כמו שהאומן ששוחה א“ע לקראת הילד, לחנכו ולהרגילו בהילוך, רואה אח”כ להתרומם מיד מן הארץ, ולהרים גם את הילד אליו, ולא ישאר לעולם במצב הכפיפה וההרכנה, כי הכפיפה וההרכנה, הן רק אמצעים אל תכלית חינוך ההילוך, ואם לא יעמוד מיד, וישאר שם זמן רב ויהיו מוטלים שם, הלא יתעפרו בעפר, וע“כ ישחה על מנת לעמוד מיד, וירכין א”ע ע"מ להתרומם ולהרים את חניכו, כן יש להדורש לדעת כי ההסברים והמשלים והדברים הנבובים הם רק אמצעים לבא על ידם אל התכלית, להרימם ולהעלותם למדרגה היותר נשגבה:

וזשׁאז"ל בסנהדרין (דף ח' ע"א) “כתיב ואצוה את שופטיכם בעת ההיא, וכתיב ואצוה אתכם בעת ההיא, אר”א א“ר שמלאי, אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הצבור, עד כמה, א”ר חנן וא“ת ר' שבתאי כאשר ישא האומן את היונק”, הראו שיש אזהרה למי שהוקם על, להנהיג את הצבור, מחוייב לסבול מהצבור, והוא שהוטל עליו לכונן דבריו ומעשיו לעומת התועלת של הצבור, ולבלי להשגיח כלל על עצמותו, וזהו סבלות גדולה מאד, ‏ וע“כ שאלו “עד כמה”, כמה הוא שיעור חובת הסבלות, ועז”א “כאשר ישא האומן את היונק”, שבתחילה שוחה ומרכין א“ע לקראת היונק, ואח”כ ירימו וישאהו בחיקו. כן בכלל צריכה להיות הסבלות, שהוא בעצמו ירכין וישפיל א“ע, לבלי להתנהג בדבריו, ובמעשיו כחפצו, רק כפי חפץ ותועלת הצבור,‏ גם במקום שלפי ערכו הוא ענין הרכנה וכפיפה, אבל באופן שיכוין בזה להרימם ממצבם, ולהגדיל מעלתם, להרחיב דעתם, ולא שישאירם כן במצב ההרכנה והכפיפה לעולמי עד. והורו לנו שבכל ענייני משרות וכהונות בצבור, יראה כאו”א כפי משרת כהונתו בעבודת הצבור, לוותר משלו בעד טובת הצבור, ובאופן שיגיע להם תועלת אמיתי, ומליצתם זאת תערב מאד לעומת הדרשנים והמטיפים, שמחובתם לדבר דברים המובנים לפני השומעים, ויעבדו עבודתם באמת, וכאו“א יראה לדבר דברים ברורים, ובעת שלהבנת הענין, יש להרחיב הדברים בהסברים ובציורים רחבים ובמשלים נאותים, ג”כ בל ימנע מזה, מבלי לשום לב שלפי ערכו הוא ענין השפלה וירידה, ואולם בתנאי שיכווין בזה להתרומם אח“כ ולהרימם אליו, לטהר מושגיהם, ולצרף דעותיהם, ולהרחיב מעט מעט ידיעותיהם. אבל אלה שכל דרשותיהם הם רק דברים צנומים ושדופים, והסברים ריקים, וספורים בדוים, הם דומים להאומן שמושיב את הילד בארץ, והוא ישוח ג”כ אצלו, וביחד ישבו זמן רב בארץ, ויתעפרו ‏ בעפר ובאבק עד שישחיתו תוארם וצורתם. ואם אמנם שהילד מתענג ‏מאד מישיבתו בארץ, והעפר והאבק יהיו לו לשעשועי נפשו ולמשחק, והם יקחו את לבו, עד כי לאחד מתענוגים היותר גדולים יחשבו בעיניו, בכ“ז אין מזה שום אמתלא, בעד האומן, כי הילד באשר הוא ילד,‏ ע”כ יחשוב זאת לעונג, אבל האומן כאיש הבא בשנים ושהוטל עליו להשגיח על הילד, לשומרו ולנוצרו, יש לו לדעת עד כמה שתזיק לו ישיבתו בארץ זמן רב, והתעפרו בעפר ובאבק, ומחוייב‏ הוא לדאוג בעד אשרו וקיומו, ולהרימו מיד מן הארץ, ולבלי להשתמש בחינוכו בבערותו ובפראותו של הילד. וכ"כ אין שום אמתלא להדורשים האלה שבדבריהם הריקים ימלאו חפץ השומעים, כי לא הפקת רצון של הדורש מהעם הוא הוא מטרת הדרוש, רק תועלת השומעים מהדורש, זהו יסוד ותכלית הדרוש. ואם השומעים עודם במדרגה נמוכה כזאת, שמתענגים עוד על ספורי הבלים ודברים צנומים ושדופים, מוטל על הדורשׁ להשתדל בדרשותיו, להרחיב דעתם, ולזקק מושגיהם, ולצרף רעיונותיהם, ולטהר מחשבותיהם, ולהעמידם בקרן אורה, שיהי' להם לב להבין, ואזנים לשמוע:

הגיעה השׁעה להתעורר ולדעת, כי התורה הקדושה היא חיי היהודי ונשמתו נפשו ודמו, כי על ידה רק על ידה לא גוע לשחת ובעוצם כחה הוא חי וקיים זה אלפי שנים, וכמו הדם שהוא נבלע באברי האדם, ונוזל בעורקיו והוא יסוד חיי האדם, כן התורה נבלעת באברי היהודי, ונוזלת בעורקיו והיא היא יסוד ושורש חייו, וכשאז“ל באדר”נ (פכ"ד) “הלומד תורה בילדותו ד”ת נבלעין בדמיו“, כי התורה הבאה בקרבו, מתלכדת עם דמו, והיא שופעת לו חיים, וכמו עורקי וגידי הדם דפיקתם ותנועתם הם אותות החיים, ושביתת הדפיקה והעדר התנועה, מעידים על אפיסת החיים, כן הרגשת דפיקת עורקי התורה ותנועתם, הם אותות חיי היהודי, ומנוחתם ושביתתם הם סימני וציוני המיתה. ובספרי שערי אורה (שער א' פ“ג אות י”א) כתבתי וז”ל “כל אחד מבני ישראל יודע, כי התורה היא נשמת האומה ורוחניותה היא חייו ואורך ימיו, ולכל אחד מבנ”י, יש להרגיש כי איזהו דם שנשמתו של ישראל תלוי' בו, היא התורה, היא רק היא מצקת בו רוח חיים, ועלי' ועל ידי' הוא חי, וכל איש ואיש מבנ“י, בעת שרואה, כי התורה מתמעטת, וכבודה מתחללת, ויקרתה וגאונה מושפלת עד לעפר, יש לו לשוות לו כמו שרואה שדמו נשפך ונגרר לארץ, כי התורה היא חייו וכבודו, היא כבודו ועוזו, דמו ונפשו, כי היא נבלעת בדמיו ובאבריו, בכל אבר ואבר מאבריו ובכל עורקיו, נוזלת דם התורה, והתמעטות התורה, וחילול כבודה, היא היא שפיכת דמו הנגררת לארץ, וחז”ל ספרו לנו ענין נפלא וניסיי, שׁאין כל תפונה, כי תכלית הפליאה היתה ללמד לנו למוד הזה שהוא רב התועלת, והוא בגיטין (דף נ“ו ע”ב) “זה טיטוס שחירף וגידף כלפי מעלה מה עשה תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ס”ת ועבר עלי' עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיו דם מבצבץ ויוצא, וכסבר הרג את עצמו" בעת שרשע זה השפיל כ“כ כבוד התורה, וחלל נזרה, נעשה הנס והפלא הזה, ויצא דם להראות, שכל אחד מישראל ידע, כי כבוד התורה וקדושתה, היא דמו וחייו, וזלזול כבוד התורה והורדתה עד לעפר,‏ היא נגירת דמו, והזלתו לארץ, כי התורה בפעולתה הרוחני היא נשמת היהודי, ורוחו עולמו וחייו”,‏ והוא כדברינו הנ"ל שהתורה ביחס חיי הרוחני של ישראל [שהוא יסוד חיי עם הרוח הזה], מתחשבת ממש כהדם ביחס חיי החומרי והגופני:

האדם שנתמעט דמו [ע“י הקזה], ומרגיש הצטננות, ראוי להחיש ולמהר לעשות לו מדורת אש לחוממו ולעורר ‏ בקרבו רגשות החיים החמים. וכמאמרם ז”ל בשבת (דף קכ“ט ע”א) “הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז” אי לזאת בעתים האלה, שיש עניינים רבים בתנאי חיי ישראל, הממעטים דמו הרוחני, והולך ומצטנן, ראוי למהר ולהחיש פעולת החימום, להחימו ולהלהיבו, לעורר בקרבו רגשות חייו הרוחניים, ולהקיצו לתחי‘, והחימום הרוחני הזה, הוא רק ע“י מאמרי תוה”ק הקדושה, שכל דברי’ כאש, ורשפי' רשפי אש, ומאמרי' החמים והנלהבים, יכולים הרבה לפעול, וגלל כן ראוי עתה להפיץ מאמרים המסוגלים להחם הלבבות ולהלהיב הרגשות, ולזאת לא השמטתי המאמרים הנ“ל, כי הם מכוונים ג”כ למטרה זו, ובכלל ראוי ספרי זה להאציל בגללו מעט עת, לקרותו בשום לב, ואם שהוא מעט הכמות, בכ“ז יש בו בע”ה מאמרים רבי הערך וכבירי התועלת, ואלה שאזניהם תהינה קשובות לדברי, ויקחו להם עת לקרותו, אעוררם אשר ביחוד ‏ישימו לבם, על מאמרי חז“ל מאגדה ומדרש, המובאים בספרי זה, ומה טוב הי' לוא יאבו לוותר מעט עת, לעיין בהמאמרים במקומם, ולהתבונן אח”כ‏ על דברי, ואי אז יראו שבע"ה אור חדש מופיע על דבריהם התמוהים והנפלאים, ואולי ימצאו עוד אנשי לב כאלה, שיבינו התועלת מדברים כאלה בכלל, ומבאורים כאלה בפרט, וישתדלו לחזק ידי להוציאם לאור, כי נפשי תשתפך עלי בראותי כי מבחרי חיבורי שׁהם פרי יגיעה ‏ רבה ותנובת עמל רב, עודם מתגלגלים תחת שואה, ואור הדפוס לא נגה עוד עליהם. ובזכרי את התועלת הרבה שיש לקוות מהם לא אדע שלו ורוחי יסער בקרבי מאד, ואולי יזכני ה' שספרי זה-שיש לקוות שכאשר יעברו עליו עיני המבינים בעם יצא זכאי בדינו – יהי' למעורר ומקיץ להעיר את איזה מראשי עמנו לדאוג בעד ספרי לחפש עצות איך להפיץ עליהם אור הדפוס והי' זה שכרי. את הדברים האלה ערכתי לפני הקוראים פה בפתיחתי כי ישתמשו לפני גם בתור התנצלות שאחשוב שיספיקו לפני אלה החפצים לשפוט לטובה. ולאלה הלמודים לחפש תואנות ותנואות, ידעתי מראש, כי לפניהם לא יועילו כל דברי התנצלות ולשפת יתר הוא להתנצל לפניהם, כי תָהֳלָתם היא תהלת הספר, וגידופם הוא כבוד המחבר.

 נאד של דמעות [כתב רש"י] – קבוצה 2 מתוך 5 / יצחק יעקב ריינס

 

שער הראשון    🔗

פרק א    🔗

א) כל הפעולות הנעשות בתבל, מתחלקות לשני חלקים כוללים וראשים, א) פעולה חיוביית כפעולת הצומחים והדוממים, כמו הצמיחה מהצומח וההארה מהנר הדולק והחום מהאש, שהפעולות האלה נעשות בחיוב מידי פועלם. וכמו שמחוייבים להעשות כי גם שלא מרצון פועלם נפעלים. ב) פעולה רצוניית ככל פעולת הבע“ח והמדברים, שהם בעלי רצון ומתנועעים ופועלים ברצון, ואמנם חלק של הפעולה הרצונית הזאת מתחלק ומתפרט לכמה חלקים ופרטים. א) פעולה טבעית מפועל טבע כי כל פעולות הבע”ח הן פעולות טבעיות והפועלים הם פועלים טבעיים, כי אינם פועלים בשכל ובחירה רק כפי הטבע המוטבע בהם. ב) פעולה טבעית מפועל שכליי והם כל הפעולות הטבעיות הנעשות מהאדם, כי גם האדם שהוא בעל בחירה ובר דעת להתגבר על הטבע, בכ"ז עושה כמה פעולות שהן תוצאות הנטי' הטבעית כמו האכילה והשתי' ושארי פעולות אשר בהררי טבעה יסודן, ואם עושה אותן רק לשם הטבע נקראות פעולות טבעיות. ג) פעולה שכלית מפועל שכלי והן פעולות האדם הטובות והמושכלות שהן תוצאות השכל האמיתי והדעת הישרה, כמו העסק בתורה, הרדיפה אחרי הצדקה והחסד ודומיהן, שהן תולדות הנפש, והרוח והשכל האמיתי מסכים עליהן והוא המניע האמיתי לזה:

ב והנה זאת מובן מאליו, שהפעולה הטבעית מפועלים הטבעים, אם כי הם בעלי רצון ובעת שעושים ופועלים הם פועלים ברצון, בכ“ז אחרי שהשכל אינו לוקח חלק בזה, מתדמה הפעולה הזאת כמעט לפעולה חיובית, אחרי דסוף סוף הוא פועל בהכרח, כי הטבע מכריחו לזה. ואם כי הוא בעל רצון ורוצה גם בזה, מכ”מ אחרי שאין בידו להתגבר על טבעו, וכמו שהוא מושבע ועומד מתחילת בריאתו למלאות פקודת הטבע וללכת בדרכי‘, א“כ בההשקפה על התכלית יש לקראת פעולה כזאת פעולה חיובית, אחרי שהפועל הוא כמחוייב ועומד לזה. ואמנם יש לדעת כי גם הפעולה הטבעית מפועל שכלי, ג”כ מתייחסת יותר לפעולה חיובית, ואם שהוא בעל רצון וגם בעל בחירה ובר דעת, שבידו למרוד בהטבע, לבלי לשמוע בקולו, בכ"ז בעת המיוחדת הזאת, שפועל פעולתו הפרטית הזאת, שהיא רק תוצאות הטבע ותולדות התשוקה והנטי’ הטבעית, מתחשבת אז לפעולה חיובית, וברגע הזה נקרא פועל טבעי [כי מי שהתורה נר לרגלו והמוסר אור לנתיבתו הוא יפעול גם הפעולות הטבעיות ג“כ עפ”י דרכי השכל והתבונה, עד שכל הפעולות מתחשבות אז לפעולות שכליות ותוריות, עי' ספרי חו“ת ח”ב בהערות לפ“ו מס' יסוה”ת הערה ב]:

ג כגבוה שמים על הארץ, כן גברו פעולות השכליים מפעולות הטבעיים, כי גם האדם בעת שהוא פועל פעולות טבעיות אז בהמה הוא-לו, ומותר האדם בזה מן הבהמה אין, כי גם הבהמה מתעסקת בפעולותי' הטבעיים, ואינה מתרשלת מלמלאות כל חובת פעולתי' הטבעיים, ולזה כל פעולה מפועל שכלי נערכת כפי מקורה ושרשה, וכערך סבתה והנעתה, ואם ממקום קדוש תהלך ממקור השכל והמוסרי, והם סבבו והניעו את הפעולה, אז היא נערכת במחיר רב, ואם היא נמשכת והולכת מהטבע והתאוה ואין להשכל והדעת חלק בזה, אז היא פעולה שפילה ונמוכה, שלעולם לא יתרומם פועלה ממנה:

ד הבכי והיגון נכנסים ג“כ תחת החלוקות האלה, יש בכי שבהררי הטבע יסודתו, ויש בכי שנולד על ברכי המוסר והשכל והדעת, כי כל מי שבוכה על אסונו רק מצד שאינו יכול להבליג על יגונו, ויודע בעצמו שהבכי לא יביא לו כל תועלת, בכי כזה הוא רק בכי טבעי, כי השכל המוסרי אינו מסכים לעשות דבר ריק באין שום תועלת. ואולם מי שבוכה בעת שחושב שעי”ז יושע וינצל מצרתו [יהי' באיזה אופן שיהי‘], בכי כזה הוא בכי מוסרי ושכלי, אחרי שרואה תועלת בזה [והתועלת יכולה להיות ג“כ תועלת מוסרי ושכלי כמובן מאליו, וזהו שמצינו בברכות (כח ע"ב), שבעת שריב”ז חלה את חליו שמת ממנה, ותלמידיו נכנסו לבקרו, והתחיל לבכות, שאלוהו ע"ז התלמידים ואמרו לו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה. שאלה גדולה ועצומה שאלוהו, ואמרו לו זכור נא, כי אתה לפי ערך גדלך בתורה ובמעשים, עד שנחשבת לרבא דעתך, ומדברנא דאומתך, הלא ראוי לך להיות נר לדרכם, ובעמוד אש תורתך וחכמתך תאיר להם את חשכת דרכם, ולהפיח בקרבם רוח אמיץ לשאת ולסבול, וכעמוד החזק הזה שמועיל להשען עליו בעת שאחד מט לפול. כן ישענו עליך כל בני ישראל, בעת שמטים חלילה לנפול, ואתה תהי’ להם עמוד הימיני לחזקם ולתומכם לאמץ רוחם ולבבם, להפיח בהם רגשות נעלות. וכפטיש החזק הזה שבכח הכאתו מפוצץ אבני סלע ומפררם לפרורים דקים, כן בכח תורתך תכה את גלי הזמן העוברים על ראשם, והעומדים לשוטפם מתורתם ולהעבירם מאמונתם, ובכח חכמתך הקדושה תפורר סלעי דאגתם, ותדיקם ותזוררם לכל רוח ולהזריח עליהם שמש התורה והאמונה, להורות להם הלכה למעשה, כי אין להתרפות ביום צר, וא“כ כפי משרתך זאת, יש לך להראות להם אימוץ הלב. ועתה בעת שתתעתד למות, עתה היא העת המוכשרת לברר להם בפועל ובמעשה, עד כמה שאין לדאוג ולפחוד מפני המות, שזהו מראשי הלמודים הנחוצים והדרושים לבני ישראל, בעת גלותם שהמות מרחף לפעמים נגד עיניהם. ואם יהיו למודים להוקיר חיי הזמן, עלול מאד שיראו לוותר את דתם לקנות בזה את חייהם, שרק בויתור הדת יכולים לראות חיים, וא”כ נאה ויאה לאיש מורם מעם ודגול מרכבה כזה, להראות שאנשי המעלה לא יפחדו מפני המות, וכהולכים בחליל יקדמו את פניו בתרועת שמחה, וא“כ הלא בצדק נתפלא עליך מפני מה אתה בוכה. אתה בחיר מין האנושי, וראשית גדולת ותפארת העם, ושכל ימיך נתת את נפשך בעד אושר האומה והצלחתה, איך אתה בוכה, איך תבכה כמוג לב להחלישם ולרפותם בזה, ומי יכול לשער את ההפסד הכרוך בעקבי הבכי הזה, כי בזה תחליש את הרגשות ותרפה את הרוחות, ותמיס כדונג את לבב בני עמך, כי כראותם אשר גם אתה בוכה מפני מר המות, אתה שרבות פעלת ועשית לאושר והצלחת עמך, ואשר כל ימיך, הם כשרשרת גבלות עבותה ממפעלים גדולים ורבי הערך, ובכ”ז כאחד האדם תפחד ותחרד מפני המות, א"כ מה יענו הם אחריך, ומי יכול לשער את הנזק וההפסד שיכול לבא מזה לכלל האומה:

ה ועל שאלתם זאת השיב להם ריב“ז תשובה נמרצה וא”ל אלו לפני מלך בו“ד היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקרב, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפי”כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני ממההקב“ה. שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של ג”ע ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכין אותי ולא אבכה. וכלל תשובתו היא שבא לבאר להם שלא מן המות הוא מפחד ובוכה, רק שחושב, שעוד לא יצא ידי חובתו, והמעיט במעשים בעת שהולך בדרך רחוקה כזאת, שאולי עוד זוודא קליצא. ואולם עם כל ברירות התשובה הזאת, יש להתפלא על סיום דבריו של ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים כו' שמרהיטת הלשון משמע דבזה מחזק עוד יותר התשובה, ומסביר את הטעם והסבה על בכיתו, ומסיר בזה לגמרי את התמהון והפלא שלהם, ובאמת הדברים האלה נפלאים מאד, כי הלא בזה מראה מקום שיש להקטין הדאגה ולהמעיט היגון, אחרי שיש לפניו שני דרכים, ואינו יודע באיזו שיוליכוהו. והוא ממש כמו אם יקרה לאחד שבנו יחידו ומשאת נפשו, חלה במחלה אנושה מאד, שנלאו הרופאים להמציא לו מזור ותרופה, ומרוב מגינת לבבו וצרת נפשו יבכה וזרם דמעות ישטוף מעיניו, ואחד ממכיריו שאינו יודע ממחלת בנו, יתפלא על בכיתו וישאל לו ע“ז, וישיבנו: כי בנו חולה במחלה מסוכנת מאד, וגם הרופאים התייאשו ממנו, תשובה כזאת מספקת להשקיט פליאת השואל, אולם אחרי שמעריך לפניו סכנת מחלת הבן, ויגיעת שוא של הרופאים, יוסיף לומר לו כי עוד יותר ידאג, יען שהיום התועדו כל גדולי הרופאים, ואמרו כי עוד יש תקוה שיקום מחליו, הלא ישום וישתומם השואל עליו, ויוסיף לשאול לו: ואם איפא כן מדוע זה תבכה, קוה לה' כי הלא על דברת הרופאים יש עוד תקוה. וככה יש לנו להתפלא על גמר דברי ריב”ז שמסיים ולא עוד אלא כו' שפשטות הלשון מורה שמחזק בזה התשובה, ובאמת הדברים האלה מפיגים כל טעם התשובה. ואמנם אין ספק כי ריב“ז כיון ג”כ על שני מיני הבכי הנ“ל, שהבכי ללא תועלת הוא רק בכי טבעי, והבכי עם התועלת הוא בכי שכלי ומוסרי, וכל איש המעלה יש לו להתרחק מבכי הטבעי, וכמו שמצינו, בדוד שבעת שהילד חלה, צם ושכב ארצה, וכשהבין שמת, רחץ וסך את בשרו, והחליף שמלותיו, ואכל לחם, וכששאלוהו עבדיו ואמרו לו מה הדבר הזה אשר עשיתה וגו' בעבור הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד ועתה מת למה זה אני זה צם האוכל להשיבו עוד [שמואל ב' י”ב כ“א-כ”ג], כי הם כנעדרי השכל וקטני הבינה, הבינו רק את הבכי הטבעי, וע“כ התפלאו ע”ז כי כפי דרכי הטבע, יש אח“כ לבכות יותר. והוא השיב להם, כי לאנשים השלמים יש להמנע מבכי הטבעי, וע”כ כל עוד שהיתה תקוה, בכה והתחנן לה‘, שחשב שבזה יעורר רחמים מה’ להחלים ולהבריא את הילד, ואולם אחרי שמת שאז לא יביא עוד הבכי שום תועלת, ואם יבכה הוא רק בכי טבעי, ע"כ מראה לכל, כי הוא עומד עליון מעל גבולי הטבע כראוי למושל ועוצר בעם שיהי' בעל רוח כביר ולב אמיץ:

ו והנה ריב“ז מרוב ענותנותו לא רצה מתחילה להראות לפניהם בתור אדם המעלה, שכבר קרא דרור למאסר הטבעי והטבע אינו פועל עליו מאומה, ע”כ אמר מתחילה, כי יכול היות כי לוא לא הי' כל תקוה לתקן עתה בהבכי, ג“כ הי' בוכה [לא מאימת המות רק מאימת הדין והעונש], כי לא הי' מתאפק מלבכות. ואולם באמת ולא עוד כי אין בזה רק בכי טבעי לבד, כי באמת עוד לא עברה העת, עוד יש לתקן הרבה בבכי ובתחנונים כי יש שני דרכים לפני כו' ואיני יודע כו' בשימת עין חודרת על מעשי, בל אוכל לדעת דרכי שסלותי לפני בשנות חיי, ועד הנשימה האחרונה מועלת תשובה גמורה ומעולה מעומק הלב, שמראשי תנאי' הוא הבכיר והזלת דמעות, וא”כ איך לא אבכה. ונאה ויאה עוד לבכות ולהתחנן מלפני הקב"ה, כל עוד שנשמתי בקרבי:

פרק ב    🔗

א) חוקי האבל והבכי שנקצבו למי שמת לו אחד מקרוביו. אין כל ספק כי הם מסכימים עם חוקי הבכי המוסרי והשכלי. כי רחוק לומר שחוקי הדת [שעל פיהם נחקקו חוקי האבל והבכי], יתנו תוקף ועוז להבכי הטבעי. וכפי מהלך הענין, הנני רואה כמו חובה לעצמי, לבאר הענין הזה. דבמבט ראשון נראה דהבכי על מי שכבר מת נכנס תחת גדרי בכי הטבע. ואולם בנתינת לב לזה נראה דיש למצא בזה הדרך הישרה, ולהראות שאמנם כן הוא. שאבל והבכי מסכימים עם הבכי המוסרי. ורק שיש מתחילה לבאר דלבד דחוקי האבילות סותרים במבט הראשון לחוקי הבכי המוסרי והשכלי. עוד יש בזה כמו פליאה עצומה. דמודעת שכמו שיש מצות האיבול והבכי, כן יש גם מצות ניחום אבלים. ובהשקפה ראשונה נפלא הדבר מאד. דהלא התנחומין והאבל הם שני הפכיים. דהאבל הוא צער ויגון. והתנחומין הוא להיפוך שעשוי למטרת הבלגת הצער והפגת היגון. והסרת האנינות. ושניהם באו בחיוב מוסריי. כי על האבלים מצוה להתאבל. ועל המנחמים לנחמם. והוא ענין מפליא מאד. וראוי לעמוד על הבנת הענין הזה. כי לוא היו האבל בטבע והתנחומין מצד מצוה, כי אז היינו אומרים, כי לאשר האיבול מונח בטבע, ע“כ באה המצוה על המנחמים, שיראו לחזקו ולנחמו להפיג צערו, ולהבליגו על יגונו. אבל אחרי ששניהם באו בתורת מצוה, ועל שניהם רובץ חובת המוסרי, יש מאד להתבונן בזה: ואמנם להגיע להבנת הענין הזה, יש מתחילה להתבונן על עצם האבילות והבכי. שגם בלא הקדמת החקירות הנ”ל, יש מקום להתפלא ע“ז. אחרי שלא נעלם מכל איש מבין, שעפ”י השקפת המוסרית יסוד החיים הוא החיים הנצחיים, וכמאמרם ז“ל הילודים למות. אחרי שידענו דמתחילת לידת האדם הוא מתנועע אל המיתה, וכי כל רגע ורגע פועל פעולת המיתה וע”כ יש לדעת כי המתים לחיות. כי זהו תכלית החיים. וע“ד מה יעשה אדם ויחי' ימות. וכן מצינו כמה אנשים אלהיים שהערו נפשם למות. ועוד קוו כל ימי חייהם אל מיתת ישרם כזאת. לאשר ידעו כי שם הוא החיים האמיתים והנצחיים. וא”כ לפי"ז מה מקום יש לאבל ולבכי. ולא עוד אלא שהאבל והבכי, הבאים על מיתת האדם נראים כמו סתירה עצומה לרעיון זה. וכמו שמכהים ומכבים זיקי תקות הנצחיות. כי לולא זה מדוע יבכה ויתאבל על קרובו שהלך לעולם שכולו חיים וכולו טוב:

ב) אמנם גם לבד זה יש להתפלא בענין זה עוד מעין פלא הזה. מודעת דפק“נ הוא אחד מהדברים היותר נעלים ורוממים, עד כי היותר מצויינים וגדולים באומה, הם מחוייבים עוד יותר להזדרז בזה, וגם לחלל את השבת ואלפי אנשים ת”ח מחוייבים לחלל שבת, בעד חיי יום אחד של האיש הישראלי, והלא י“ל דג”ז הוא כעין סתירה למושג החיים הנצחיים, דכיון דהמושג של החיים הוא החיים הנצחיים, א“כ מדוע זה ישתדלו כ”כ בעד חייו הזמניים. ואולם באמת כל העניינים האלה נוסדים על חוקי המוסד ויסודי ידיעת טבעי החיים, ומכל אלה יש עוד לקחת למוד ולהוקיר את החיים הנצחיים, ונהפוך הדבר כי מה שהוקירו את חיי הזמן הוא רק, יען כי ע“י חיי הזמן מגיע לחיים הנצחיים, ע”כ במדה זו שיש להוקיר את החיים הנצחיים, במדה זו יש גם להוקיר את חיי הזמן, אחרי כי רק ע“י החיים הגבולים יבא אדם לחיים הנצחיים, וזהו שהגדילו מאד הענין של פק”נ, אחרי דהחיים הזמניים מתייחסים לחיים הנצחיים:

ג) והדברים האלה יפיצו אור גם על הליכות הענין של אבילות ותנחומי אבילים. דהנה מודעת דגבולי אופני הפעולה וצמצומי עתותי‘, הם לאות נאמן על יקרת תכלית הפעולה, כי הפעולה שהיא בעצמה נוגעת בנפש הפועל, פעולה כזאת עפ"י רוב נגבלת ונמדדת ומצטמצמת בעתות ידועות. ופעולה שאינה רבת הערך, ואינה נוגעת בנפש הפועל, אין להקפיד גם על גבולי אופני העשי’ ועל זמנים מיוחדים. כי סמי הרפואה הנעשים בעד חולה מסוכן שנוגעים לנפשו, משתמרים גם כמות הסמים במדה ובמשקל, ועתות שתיית הסמים, ואם לא ישמור את המדה המצומצמת, והזמנים הקבועים, יכול ג“כ להסתכן מזה, כמו מהעדר הפעולה לגמרי. וכ”כ החולה בעת שיחל לשוב לבריאותו שיש לו להזהר לאכול להשיב את נפשו מעט מעט, יש לו כ“כ להזהר מאד בכמות האכילה ובאיכותה ובזמנה האכילה, הכל כפי פקודת הרופאים, בעת שהאכילה להבריא אינה משתמרת ונזהרת בכל הפרטים האלה. וע”כ יש לדעת מזה, שהוא כלל נאמן, כי כל פעולה נכבדה העשוי' לתכלית נשגב, גם שעורי מדת איכותה וכמותה, הם נכבדים ויקרים מאד, שיש לדקדק בהם מאד ובהעברת הגבולים יש חשש סכנה:

ד) ומעתה אם נאבה לשער פעולת עצם האבילות, עד כמה שהיא נכבדה, וערך תכליתה, יש לדעת כל זה, ממה שאנו רואים, עד כמה שדקדקו מאד בשעורי' ומדותי' בכמותה ואיכותה, וכמש“א במו”ק (כ“ז ע”ב) שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב“ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני. והידעה הזאת היא עוד רק ידיעה כללית ושטחיית, שמגבולי הבכי והאבילות יש לדעת בכלל יקרת ערך האבל והבכי. אמנם כאשר נחדור עוד בפנימיות פרטי הענין, לדעת מהו באמת מטרת ותכלית הבכי והאיבול? ומדוע יש לשמור בהם כל כך הגבולים? ומהו ההפסד מהעברת הגבולים? כאשר נעמוד על כל זה נראה, שכ”ז הוא יען שראו להכניס את הבכי שיהי' מפעולות המוסריות, היינו שיהי' בכי מוסרי ושכלי, ע"כ העמידום על הגבולים והתחומים האלה, שנתגבלו ונתחמו כפי גדרי הבכי השכלי, כי ראו שהבכי המוסרי והשכלי יכול להגיע רק עד הגבולים האלה, ואם יעברו [הבכי והאבל] את הגבולים האלה, אז לא יכנסו עוד תחת גדרי הבכי השכלי, וישובו להיות בכי ואיבול טבעי, שראו להרחיק מזה את בני ישראל, שהם צריכים להיות במדרגה רמה כזאת, שכל פעולותיהם תהיינה פעולות מוסריות ודתיות, ולא פעולות טבעות וגופויות:

ה) ולדעת במה גדול כח של הגבולים האלה, להראות שהבכי והאבל נוסדו כפי חוקי הבכי והאיבול המוסרי והשכל, נסביר הענין עד“מ. מודעת שההורים העשירים המשיאים את בנם ממקום רחוק, בעת שהבן נוסע עם רעיתו לבית אבי', ולוקח ברכת הפרידה מהם, אז תרדנה עיניהם דמעות כמים, אם אמנם שידעו מראש שאחרי הנשואין יסע מהם למקום רעיתו, והם השתדלו בעצמם להשיאו משם על תנאי זה, בכ”ז הוא כמו ענין טבעי, שבעת שמשימים אל לבם שעוד מעט ובנם אהובם זה שנתגדל אצלם ונפשם קשורה בנפשו, יסע עתה מהם, מבלי משים יבכו, ואם נתבונן היטב נראה כי גם בזה יש כמו ענין מושכליי ומוסרי, כי הלא הבכי ההוא יהי' רק בשיעור וקצב, כי רק בעת הפרידה תדמענה עיניהם, ואחרי זה בכל עת שיזכרו שהבן בא למטרתו ותכליתו, ישישו וישמחו. ואולם ההורים שבנם נוסע מהם במקום שיודעים שמכאובים רבים עלולים לבא עליו לרגלי נסיעתו זאת, והוא נוסע באונס ובהכרח למקום שמכריחים אותו, או שבורח מאיזה עלילה, וההורים מלוים אותו, אז לא לבד שבעת הפרידה יבכו מרה, כי גם אחרי זה בכל עת שיזכרו מנדידותו ישפכו נחלי דמעות. והנה בעת רגעי הפרידה אין הבדל בין הורי הבן הנוסע לאשרו להורי הבן הנוסע לאסונו, כי שניהם בוכים ומורידים דמעות, אבל ההבדל הוא בהמשך זמן הבכי, דעל הבן שנוסע למחוז חפצו יבכו רק בעת הפרידה, ואח“ז יתנחמו בזה שיודעים שהגיע למטרתו. אבל הנוסע באונס לרגלי אסונו, הם הולכים ובוכים בתמידות. הננו רואים מזה, שגם הבן הנוסע למחוז חפצו ג”כ יבכו ההורים, ואולם הבכי הוא במדה ובמשקל, ומעורב בזה בכי והעדר הבכי, ושניהם באים לתכלית נשגב, כי מציירים ערך התקשרותם של ההורים והבן והצלחת הבן מנסיעתו זאת, כי הבכי מצייר התקשרותם אליו, דאם לא יבכו יתראה כאילו איננו בנם, או שהם אכזרים כיענים שלא ידעו מאהבת ההורים לבניהם. וההתאפקות אח“כ מלבכות, מורה מצבו של הבן שם, דמשום שהם יודעים שהוא שם מאושר ומוצלח, ע”כ אינם בוכים, ועוד ישמחו במתנת חלקו זה, ואם יבכו באמת גם אחרי זה, יהי' מקום לחשוב שקרה לו שם אסון, אחרי שהם בוכים כההורים האומללים שבנם סובל שם הרבה, וההכרח והאסון העתיקוהו מביתם. וא“כ הבכי הוא כפי ערך ההתקשרות, שהבן הי' מקושר להם, והעדר הבכי אח”כ הוא מצידו, משום שיודעים ששם מצליח מאד:

ו) ההשקפה הזאת כצביונה וכתוארה, יש להשקיף גם על הבכי והאבל וגבולותיהם, דהבכי והאבל הוא מצד ההתקשרות של הנפש והגוף, וחיי הזמן עם חיי הנצח. והגבולים של העדר הבכי, הוא מצד החיים הנצחיים, כי באמת התכלית האמיתי, הוא החיים הנצחיים. ואולם אין לשכוח כי רק ע“י החיים הזמניים, מגיע לחיים הנצחיים, וכל יום ויום מימי חיי הזמן גורם לו חיי נצח, ולזאת יש לו לדאוג בעד חיי הזמן, עד שהגדילו מאד הענין של פק”נ, כי כערך יקרת רוממות מעלת החיים הנצחיים, כערך זה יש להוקיר גם חיי הזמן, אחרי שרק על ידם מגיע לנצחיותיו וזהו המקום של האבל והבכי, כי בערך התקשרות הנפש עם הגוף וחיי הזמן עם חיי הנצח, בערך זה יש מקום להתאבל ולבכות גם על חיי הזמן [כההורים שבוכים על פרידת הבן גם בעת שנוסע למקום הצלחתו], ואולם אחרי שסוף סוף התכלית האמיתי הוא חיי הנצח, ע“כ שמו גבולים ותחומים על ענייני הבכי והאבל, שהוא רק כפי ערך ההתקשרות, וכפי שידעו זאת לשער ברוח קדשם. ומי שעובר את הגבולים האלה ובוכה יותר מדאי, הוא אות שאינו מבין ומשיג את הנצחיות, וחושב את המות לביטול היש ולאיבוד מוחלט, ואינו מבין כלל גדר המיתה, שזהו אחד מעקרי הדת. וזש”א ז“ל (שם. שם) כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. כי כזה הוא מראה לדעת, שהוא בוכה על מין מיתה אחרת, ולא על המת הזה שמת רק מחיי הזמן וחלף ועבר לחיי הנצח, ומבכייתו נראה שחושבו למת אחר, למת שמת מיתה נצחיית, א”כ איננו בוכה על המת הזה האמיתי, רק על מת אחר, ולז“א הוא בוכה בפועל בינוני, כי גם עתה הוא כבוכה על מת אחר [וממילא יענש עי”ז מדה כנגד מדה, שימות אצלו מת אחר, וכמו שמביא שם העובדא עייש"ה] ולא על המת שיש לו לבכות:

ז) ומבואר מזה, שהגבולים האלה לבכי ואיבול, הם יקרים ונחוצים מאד, דאם לא יבכה כלל, הוא אות שאינו מבין תכלית וערך חיי הזמן, ואינו יודע ומרגיש שכל יום ויום מימי החיים הגבוליים, הוא יקר ונעלה, ויש לו חלק בנצחיות, ואם הוא בוכה יותר מדאי, מראה כי אינו מבין להוקיר את החיים הנצחיים, אחרי שבוכה יותר מהשיעור שניתן לבכות, כי הלא גם השעורים שנתנו לבכי הוא רק מצד התקשרות הנפש בהגוף וחיי הנצח בחיי הזמן. וזהו הענין שבשבת אין אבילות, כי שבת שמקורו הוא ברוחניות ונצחיות, אין מקום אז כ“כ לזכור מהגוף וחיי הזמן, וזהו גם הענין מה שבכה”ג אינו נוהג אבילות ואנינות כי לפי ערך קדושתו ורוחניותו, אין לו מקום להתאונן ולהתאבל, וכמו שדרשו בסנהדרין (י“ט ע”א) מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא. כי לפי ערכו תחשב הבכי' ליציאה מן הקדושה והנצחיית:

פרק ג    🔗

א) הדברים שדברנו בשני פרקים הקודמים בענין האבילות וגבולי' ותחומי‘, לבד שהם נחוצים ומועילים, לבאר הענין הפרטי של אבילות, עוד יש בהם צורך גדול לעניינא דיומא, כי היום הזה שאנו עומדים בו עתה, הוא גם יום אבל כללי. יום שבו אנו בוכים ומיללים על הריסת בית מקדשינו, יום שבכל שנה ושנה אנו יושבים בו על הארץ ועושים זכר על אבדן כבודינו ואשרינו, כי היום הזה הוא יום האבל השנתי ממיתת כבודינו והצלחתינו ומפטירת ממשלתינו המדינית, כי כיום הזה אנו מונים אלף תתי"ח שנה לחורבן עירנו ולשימום בית מקדשינו, שמני אז נהרס מצבינו ונתפזרנו בכל עבר ופנה. ובכל שנה ושנה אנו מתאספים ביום הזה לתנות על צרותינו ולשפוך שיח לפני ה’ ולשוות נגד עינינו כל מה שעבר עלינו בכל העת הזאת, כי מני אז לא ראינו אור והודחנו מדחי אל דחי, נדנוד אחר נדנוד, טלטול אחר טלטול, ואין קצה למצוקותינו ותלאותינו, דלונו מאד, שחה לעפר נפשינו, תולעת יעקב היתה למרמס וכל רומסה לא יאשמו, ואין קצב למכאובינו וצרותינו, היום הזה שבו נאמר בכל שנה אתמה מאד על מאור היום אשר יזרח אל כל, אבל יחשיך אלי ואליך. כי הלא בימינו ולעינינו אנו רואים איך שאומות שפילות וממשלות קטנות, שכמעט עוד מעט ואבד זכרם מן הארץ וכמו בין המתים נחשבו, בכ“ז התעוררו לתחי' ושבו אל לאומיותם וממשלתם ונשאו ראש ושמש הממשלה זורחת עליהם, בעצם תקפה וזהרה, ורק עלינו תחשיך עוד השמש בעריפי', ואור יומם יחתום עוד בעדינו. היום הזה שהוא יום בכי ואבל, יום שבו אנו שופכים דמעה כמים על כבודינו כי גלה ממנו, ועל ארצינו החרבה והשוממה, היום הזה אשר רק בדרך ההשאלה אנו קוראים אותו יום, כי הלא מן הרגע ההוא שבית מקדשינו נהרס לא ראינו עוד אור, ולילה אור בעדינו, השמש לא תזרח עלינו, כי החשך יכסה ארץ וערפל שמי היהודי ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים (מ"ר) כי הרשעים האכזרים והנמהרים שדדו רבצו של העם הזה, והשביעוהו כעס ותמרורים, והמטירו עליו חרפה ונאצות, הם העריבו שמשו והחשיכו עינו בגזרותיהם ובמועקותיהם. ולחשך קרא לילה, הלילה הארוך הזה של משך אלף ותתי”ח שנה, הלילה הנורא הזה אשר חשך ואפילה מנת חלקו, ובו תרמוש כל חייתו יער, הלילה האיום הזה אשר כל רוחות סוערות נשבו בו להטביע את אנית ישראל הדלה ולהפכה משורשה, זכרון הלילה הזה אשר כולו מרור, יתעורר בלב כל אחד מבני ישראל ביום השנתי הזה, כל המקרים והאסונים שנקרו ויאתיו בלילה המר הזה, כל הזכרונות המעציבים והמרגיזים נפש ולב יבאו לנגד עיני היהודי ביום האבל הזה שנועד והוקבע מראש לבכי ולמספד:

והנה רואים אנחנו, כי הליכות יום המר והנמהר הזה וענייני הנהגותיו מסומנים ומצויינים בסימני וציוני האבל, וכל חוקי ודיני אבילות נוהגים בו. והנה אם כי מעבר מזה יש מקום להדמיון הזה, כי הלא באמת האבילות הזאת איננה פחותה בערכה מאבילות גמורה, וראוי מאד לכל אחד מבני ישראל להתאבל על אבדן הארץ וחורבן בית המקדש, כאל אבל יחיד. האומנם מעבר מזה, יש לעורר פליאה גדולה, על מנהגי האבילות האלה, עד שיש מקום לומר שכל ציוני וסימני האבילות האלה שאנו עושים נראים כתמוהים ונפלאים מאד, כי לבד שאינם מועילים לחזק את תקות הגאולה, כי עוד נראים כמפסידים לזה, כי עלולים לעשות עלינו רושם חזק מציור מיתת הארץ והמקדש, אחרי שבני הארץ הזאת מתאבלים עליו כעל אחד שהלך לעולמו, ומת ועבר ובטל מן העולם, ומי יכול לשער הנזק וההפסד הכרוכים בעקבי הציור המבהיל הזה. ואם נרשה לנו לפעמים לכנות בשפת המליצה את גלות האומה בשם מיתה, הלא מליצה היא ותהי למליצה. אבל מעשי ציוני אבילות בפועל הנפעלים ונעשים בפועל ממש, וחיים וקיימים בעולם המציאות והמעשה, עולם שמעשי' אינם לשם מליצה רק לעשות רושם חזק על הפועל, א"כ הלא יש לצייר מהם בציור אמיתי הציור ממיתת הארץ והמקדש, ועם זה להשיג חלילה מושג היסח הדעת ויאוש:

ב) ואולם הדברים הקדומים שדברנו בענין אבילות, יסולו לנו גם פה את הדרך הנכונה והישרה, ויטעימו טעם הענין בטוב טעם ודעת. כי הדברים ההם למדונו לדעת, כי גם האיבול אמיתי איננו על דבר האבד ובטל מן העולם, ונהפוך הוא האיבול עם גבוליו ותחומיו, מורים ג"כ על אל-מות הנפש ונצחיותה, וכל דיני וחוקי אבילות עשוים וערוכים באופן זה שבשעת הבכי והאיבול, יזכור כי הוא מתאבל על איש שחלף ועבר מן העולם העובר והכלה אל עולם קיים ונצחי, אל עולם שכולו טוב. ואם איפא כן, מובן שציוני האבילות של היום הזה, לבד שאין לחוש להם מחשש ציור מציורי מיתה נצחית וביטול מוחלט, כי עוד מסוגלים ומוכשרים להזכיר נצחיות האומה ותקות שיבתה לארצה ושובה לכבודה הראשון, ככל ציוני האבל והאנינות שמציינים גם נצחיות הנפש. ולא עוד אלא שעצם הבכי והיגון של היום הזה, הם כסמי מרפא וכנטפי צרי לכל איש החובב עמו ודעתו, כל אגל דמע מרפא ומבריא את הלב, כל נטף של בכי מחזק ומאמץ את הרוח. נהרי נחלי דמעות הנוזלים ושוטפים מעיני בני ישראל ביום זה, הם כנחלי עדים וכמעיני הישועה. כי הלב המלא מכאובים ופצוע בפצעים, ירגיש עדן בעת שמריק רגשי כאבו, וכמו שגולל בזה אבן מעמסה מלבו ורוח לו. העונג הזה הוא העונג היחידי שנשאר בעד היהודי בגלותו, והוא האמצעי היחידי להקל מכאוביו, ושהותר לו להשתמש בו, ועוד לא גדרוהו והקיפוהו. עוד אין עליו שום מכס ושום ארנוניא, חפשי הוא מכל מס, לוא ידעו והרגישו אויבי העם בימי הבינים מתענוגם זה, אולי מנעוהו ממנו, אבל להצלחת האומה ולאשרה לא הרגישו אז מנועם הזה. האויבים האלה שהתענגו על כל טוב, ולבם בריא אולם, מלא רגשות ששון ושמחה מהמית החיים, אינם יכולים לצייר את העונג הנפלא הזה, שהקשה-יום והמר-נפש מרגיש בעת ששופך שיחו לפני בוראו, ודמעות עיניו מתגלגלות על לחייו, כי ירגיש שגלל אבן מעמסה מעל לבו, ורוח לו מעט. הם אינם יודעים מזה, ובין כה והעונג הזה נשאר בהיתרו, באין מוחה, כי שערי דמעות לא ננעלו. ואנחנו שמכל תענוגי הזמן ומנעמי החיים, נשאר לנו רק עונג הבכי ונעימות הדמעות, יודעים אנו להוקיר את הבכי והיגון. לבנו האומלל כלב יודע מרת נפשו, יודע כי מי נהרי נחלי דמעה הם המים הנאמנים לנו, ועושים מלאכתם באמונה, הולכים ונוזלים ושוטפים על כל גדות לחיינו:

ג) ואמנם בנוגע לתועלתן [של הדמעות], לענין נצחיות, נקל לכ“א להבין, כי דמעות של היום הזה, הם כעדים נאמנים, שעוד לב היהודי מלא תקוה ותוחלת, ועוד רגשותיו חיים בקרבו, וכל ציוני האבל וציורי היגון, הם כעורקי חיים הדופקים בגוף האומה. והממשמש בהם, יראה כי הם מלאים תנועת חיים. כל אנחה ואנחה שהיהודי מוציא מקרב לבו על אבדן ארצו ועל חורבן מקדשו, הוא כקול מבשר על ביאת הגואל. וכל נהנגת בני האומה ביום הזה, הם אותות חיי' ובריאותה, כי רק החי אינו נשכח מהלב, ואמנם המת נשכח מהלב, וינשה מהרעיון, ולא יעלה ולא יזכר ולא יפקד. וע”כ אותות העוצב הם אותות הבריאות, וציוני החיים וציורים מרוח התקוה הנושב בלבם, כי אם שנים רבות וכבירות האלה לא מחקו ולא הסירו את רושמי תקות היהודי משובו לארצו ולמולדתו, והגלים הרבים שעברו עליו לא שטפו ולא הדיחו את התוים והסימנים האלה, הוא אות חזק על חיי האומה והארץ, והוא מופת נאמן, כי היהודי וארצו שניהם חיים ומחכים זה על זה, כי רק יען שהיהודי חי, ע“כ הוא מלא רגשות חיי האומה ומקוה ומיחל, וכן הארץ רק יען כי היא חי' עוד בעד היהודי ולא מתה ממנו, לזאת אינו מתייאש ממנה וזכרונה תמיד לנגד עיניו, ובכל רגל ורגע מקוה אלי'. ולוא מתה ממנו חלילה, אז כבר התייאש ממנה והיתה משתכחת ממנו לגמרי כחוק למת שישתכח ויסח מן הלב. ובשימנו על לב, כי ביום הזה יקוננו רבוא רבבות מבני עמנו, על ארצם ומקדשם, ויורידו לארץ ראשם, ומורידים דמעות כנחל, על גלותם על ארצם ועל מקדשם, ומתי? אחרי שמנה עשר מאות ושמנה עשר שנה, בזכרינו כ”ז יתאמץ בנו רוח תקותינו, כי אם אחרי שנים כבירות מצרות רבות ורעות כאלה, עוד לא יבש המעיין של דמעות, ולא נחרב המקור, ועוד הדמעות שוטפות ומרטיבות את רצפת בית המקדש מעט. האיש המצייר כ“ז בציור נאמן, יש לו לראות כי האומה חי' וקיימה, וכל הגלים לא יפעלו עלי‘, והיא תעשה את דרכה זו, והולכת הלוך וקרוב למטרתה ותכליתה. וכמו החולה המסוכן שכל הרופאים לא מצאו לו מזור ויאשוהו, ורגעי חייו מנו לו, ולמרות החלטת הרופאים הוא חי ומאריך ימים במחלתו זאת, חולה כזה אינו עומד תחת ידיעת הרופאים, ואין לו עוד לחוש לדבריהם ולהשגיח עליהם. ככה אין לעם ישראל לפחוד מכל עקא ומרעין בישין ומכל מחלה וכל תקלה, וגם בעת שגדולי הרופאים אומרים נואש למחלתו, ומנבאים כי עוד מעט וימות מיתה נפשית ולאומית, ויתבולל בעמים. גם אז אין לו לשום לב לדבריהם, כי רופאים כאלה נבאו עלי’ נבואה כזאת עוד מאות בשנים מקודם, לא האמינו אז כי ישאר עוד בחיים, ואם למרות דבריהם עודנו חי ומרגיש כאחד האדם, יש לו לדעת כי הרופאים האלה הם רופאי אליל אינם יודעים את טבע החולה, אינם מבינים מי הוא היהודי ומה כחו? אמנם כן לוא גברה יד מחלה כזאת על עם אחר, אז כבר הצעידתו למות ושנתה טעמו ואמונתו. אולם בעם הזה יצוק כח נעלה, ולזאת אין לו לשמוע בדברי רופאי אלילים האלה, אין לו להביט עליהם, כי אינם מכירים אותו ואינם יודעים את טיבו וטובו וטבעו. לעם הקדוש הזה יש לדעת, כי הרגש הוא אות החיים, וקיום הרגש הוא קיום החיים, והוא המגין עליו מפני הכיליון המוחלט, ולזאת הבכי שהוא תולדות הרגש הוא מעורקי החיים, שכל עוד שהעורקים האלה מתנועעים ודופקים, הוא מלא חיים, וזש”א הנבי ירמי' (לא. כ'.) הציבי לך ציונים כי ההולך מעירו לעיר אחרת, ודעתו לחזור לעירו, יש לו להתבונן על דרכו ולציין הדרך בציונים ברורים למען יזכור הדרך בעת שיחזור לביתו. וככה מזהיר הנביא לעם ישראל, שיציין ציוני הדרך וידע כי עוד ישוב לארצו ולמולדתו. ואולם דע כי אלה הם ציונך שיזכירו לך שובך ושיבתך לארצך שמי לך תמרורים, כל אנחה ואנחה שתוציא ממרירות לבך הוא ציון חזק לזכור דרך שובך לארצך. שׁתי לבך למסילה דרך הלכת, גם להמסלה הצדדית הזאת ולכל הארחות העקלקלות שתסבבן בימי נדודך יש לך לשום לב עליהן, כי כל אלה יסולו לך דרכך הרחבה, ע“כ גם הן נחשבות כאלו דרך הלכת כאלו תצעוד אז בדרכך הרחבה, אחרי כי על ידן תגיע למחוז חפצך. ובכלל הנני אומר לך בזה שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה, כי ע”י האנחות והבכיות האלה תפנה דרכך, לשוב לארצך ולמולדתך:

ד) והנה ערך עוצב והבכי על ההעדר ואבידת איזה דבר הוא כערך שמחתו והפקת רצונו מהויתו, ולזאת מצוייר שאיזה אנשים יאבדו חפץ אחד, ובכ"ז באיכות עצבונם יפרדו ויתחלקו למדרגות שונות, ובעת שאחד יתעצב מעט ידאוג השני הרבה והשלישי יריד בשיחו, כי האיש שלא ידע ערך הדבר והחזיקו לקל הערך, יתעצב על אבידתו רק מעט, והשני שהכיר יותר מעלת הדבר יצטער יותר מהעדרו, והשלישי שידע מחירו האמיתי, שעולה להון רב יבכה מאד על אבידתו. וכמו אם אחד מצא שטר מבתי אוצר המדינה על כמה מאות אלפים דנרים, ובאשר שלא ראה מימיו שטר כזה חשבו לציור ומעשה צעצועים העשוי למשחק הילדים, והגביהו והניחו בכיסו לשעשע בו ילדיו, ואם מבלי משים נאבד ממנו יתעצב רק מעט. ואם השני שמצאו ידע שהוא שטר מכסף, ורק שחשב שהוא על סכום קטן, הוא יתעצב יותר באבידתו. ואולם אם השלישי שמצאו ידע ערכו, האיש הזה יבכה ויתאונן הרבה אם יאבדנו, כי הבכי היא תולדות רגשי העצבון מההעדר, והרגש עצבון מההעדר הוא כפי שיווי הדבר:

ה) המשא והחזיון הזה נחזה על בית ישראל ביום הזה, כולם יושבים בלב נשבר ובכפיפת ראש, ובעינים מלאות דמעות. ואולם בערך העוצב והבכי, מתחלקים למדרגותיהם, כי ידיעת ערך כבוד ישראל והתורה, היא מהידיעות הנעלות ורוממות, שבהררי הרגש יסודם, ובעת שבעל רגש חלוש וקהה, יבכה ויקונן רק על מחסוריו הגופניים והחומריים, אז השני שהוא בעל רגש עז יבכה מרה גם על המחסורים הרוחניים, ועל גלות כבוד ישראל. והשלישי שברגשותיו החמים והנלהבים ירגיש את השפלת כבוד התורה וגלות השכינה, הוא ירים קול בוכים, ונחלי דמעות ישטפו מעיניו. וזש“א בחגיגה (דף ה' ע"ב) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, אמר רב שמואל בר אוניה משמי' דרב, מקום יש להקב”ה ומסתרים שמו, מאי מפני גוה, אר“ש בר יצחק מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם וניתנה לאוה”ע, רשב“ג אמר מפני גאותן של מלכות שמים, ומי איכא בכי' קמי קב”ה והאר“פ אין עציבות לפני הקב”ה, שנא' הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו. ל“ק הוא בבתי נואי, הא בבתי בראי. ובבתי בראי לה, והא כתיב ויקרא ה' אדני צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, שאני חורבן בהמ”ק דאפי' מלאכי שלום בכו שנא' הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. אמר שכבוד ישראל הוא ג“כ מהעניינים הרוחניים והרוממים שראשם מגיע שמי השמים, ויש בזה מושגים רמים ונשגבים כאלה, שלא נתגלו עוד לשום איש, ואחרי שהבכי על ההעדר הוא כערך ידיעת והשגת יקרת הדבר, ע”י י“ל אשר מקום יש להקב”ה, כי בענין הבכי על העדר ביהמ“ק, יש מקום מיוחד, שמיוחד רק להקב”ה, שיש בפעולות ביהמ“ק על עם ישראל מושג רם ונשגב כזה, שהוא רק ביד הקב”ה, ושיש להמליץ, כי על הפסד ממדרגה הזאת, אין ביד האדם לבכות כשיעור הראוי, ורק הקב“ה כב”י יכול למלאות חוקי הבכי בזה, כי המושג הדק הזה שלא נתגלה עוד לשום איש, ע“ז אין ביד שום איש לבכות, אחרי שאינו יכול לשער את התועלת הזאת, וזש”א אח“ז מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם כו' או מפני גאותן של מלכות שמים כי כבוד ישראל וכבוד שמים מתיחסים זל”ז, והם מהדברים העומדים ברומו של עולם, שערכם האמיתי לא נתגלה עוד לשום בן איש תמותה, כי המושג הזה הוא מהדברים שכסה עתיק יומין, וא“כ במדה זו שנחסרה להם ידיעת השיווי כפי שהוא, במדה זו יתמעט שיעור הצער מכפי שיש להצטער באמת מזה, וע”ז מקשו ומי איכא בכי' קמי קוב“ה, הכי יש להחליט, דבזמן הגלות אינה ניכרת פעולת הקב”ה על עם ישראל והשגחתו, וכחם ורוחם העז של ישראל המעידים על השגחתו התמידית והאר“פ אין עציבות לפני הקב”ה שנא' הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, כי בכל עת יש להכיר ההשגחה האלהית הנפלאה, עד שיש לדעת מזה כי הדר כבוד מלכותו וממשלתו חופפת תמיד על ישראל בכל העתים, וע“כ במקומו המיוחד בבית אוצר השגחתו ישרורו וישכנו עוז וחדוה, אחרי שגם בזמן הגלות לא נתמעט דמותן של ישראל ותורת ה' לא נתבטלה מהם. וע”ש משני ל“ק הא בבתי גואי הא בבתי בראי, כי אמנם כן שבהכרה מדעית והשגה שכלית יש למצא תמיד עקבות ההשגחה, וגם בעת שנתונים למרמס, גם אז יש להכיר פעולת ה' על ישראל והשגחתו ממכון שבתו עליהם שמשמרם מכל משמר ולא יתנם למוט, אבל בבתי בראי בחציונותם נראים כנבזים ושפלים, ואלה שעיניהם כהות וטרוטות ולא יהינו לראות מבעד המסך, ובראיתם המצומצמת רואים רק מה שלנגד עיניהם, אנשים כאלה רואים את בני ישראל לנבזים ושפלים, וחושבים שההשגחה האלהית השליכתם מעל פניו, ובעיני בעלי השקפות כאלה יש השפלת כבוד האומה, וגם חילול שם שמים, ומיעוט כבודו כב”י:

ו אמנם כן, בני ישראל הם מצויינים גם בזה, בהשקפתם הנמרצה תמיד, על פנימיות ורוחניות הדבר, ובדילוגם על החיצוניות והעלמת עין מהם, וזו היא גבורת גבורתו של היהודי, שיכול לומר אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות בעת שהעמים דשים אותו בעקבותיהם, בעת שמשפילים לארץ כבודו, בעת שאין לו כל חלק ונחלה בשום משרה מדינית ומרחיקים אותו מכל כהונה, בעת שהי' נאלץ לשאת על בגדו אות קלון, בהעת האיומה והנוראה הזאת, עמד היהודי בבית מקדשו מעט שכל דבריו שם הם מקירות לבו, ובשפכו שיחו לפני ה‘, אומר כמנצח המעוטר בזר עטרת תפארת הנצחון, ורוממתנו מכל הלשונות, כי למרות כל החרפות וקלונות שהעטו עליו, רואה את רוממות נפשו, עד כי כל אלה לא דכאו לארץ רוחו, ולא השפילוהו, ולא העבירוהו מאמונתו, וחושב בצדק כי אין עוד עם בעולם, שהראה רוממות נפשו, על אופן נעלה כזה. היהודי למוד לומר בתפילתו הנובעת מקרב ולב עמוק עם מדושני עונג, בעת שיגון ודאבה מנת חלקו, כמו שכל אלה שאינם נוגעים לו מאומה, כי כל תענוגיו הרוחניים הם לפניו, והוא מתענג עליהם מאד. רגיל הוא להביע בתפילתו, זמן שמחתנו בעת שעיניו זולגות דמעות, ולבבו פצוע וקרוע לגזרים, כי הוא ישמח בשמחותיו הרוחניות, ובמנותיו הנפשיות, וכמו שעומד מעל לגבולי ההרגשות הפשוטות והנמוכות. כי אמנם כן שעקרו ושרשו של העם הזה הוא בעולם הרוחני, וכמו שכל רעיונותיו והרגשותיו שקועים וטבועים בעולם הרוחני, עד שבכל מדברותיו הקדושים ובתפילותיו ובשפיכת שיחו, משיג רק הרעיון הרוחני הקפול וצפון בהם. אם נבקר את בית היהודי במעלי שבתא, בעת שכבר כלה מעשיו הגשמיים, והתעתד לקרות שבת מלכתא ורחץ וטבל את בשרו במים, והחליף שמלותיו וכולו אומר כבוד ליום השביעי, והוא יושב וקורא בנעימה מגלת שה"ש, שתוכה רצוף אהבה, האם יחשוב חלילה מאהבה הגשמיות, חלילה לו, דברים כאלה לא יעלה על לבו, לא יעמוד כרגע על המשל, כי מיד מעתיקו אל הנמשל, וחושב רק מאהבת הדוד והכנסי’, מאהבת הנפש והתורה, מאהבות רוחניות כאלה. ואולם אם נבא ביום א' בבתי מרזח, ונמצא שם בני האזרחים והעקרים, שותים לרווי‘, ושרים שירי אהבים, עליהם לא תמתח קו של חשד כי יכוונו וירמזו בזה כוונות ורמיזות, והדברים האלה הם ככתבם וכלשונם, ואינם יוצאים מידי פשוטם. כי זה רק כחו של ישראל, להביט בכל דבר על רוחניותו ופנימותו. וע“כ אלה הלמודים להביט בכל דבר על פנימיותו הם יודעים להעריך ערך מעלת ישראל גם בעת גלותו, כי בההשקפה הפנימית והרוחניית, יש לראות גם אז איך שבני ישראל רוממים ונעלים ועולים על כל העמים השלוים. ואולם בבתי בראי באלה שמשקיפים על חציונותם של הדברים, הם יראו בני ישראל בגלותם במדרגה נמוכה, כי אין להם אלא מה שעיניהם רואות, וידל בעיניהם כבוד ישראל, וש”ש מתחלל מזה מאד. וע“ז נאה למבכי ולמספד, כאו”א כפי שיכול לשער את ההפסד מירידת כבוד האומה וחילול כבוד ש“ש. וע”ז מקשו והוא כתיב ויקרא כו’, ותירצו שאני חורבן ב“ה דאפי' מלאכי שלום בכו שנאמן הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, בעת החורבן שאז שודד רבצם ונהרגו ונשרפו ונתפזרו ונתבדרו בכל אפסי עולם, שאז ראו רק ההריסה והחורבן, ולא הקיום וההתקשרות, אז באמת הי' מקום לחשוב, כי יכלו באפס ויתמו בבהלה, ולא הי' עוד שום דבר שיעיד על קיומם ועל קיום הרגשתם, אז בכו כולם, גם המלאכי שלום, המלאכים הממונים על שמירת שלום ישראל וקיומם, גם הם בכו, אחרי שלא ראו עוד שום אות ומופת על קיומם וע”כ צעקו מרה ובכו. ואמנם אחר החורבן שנתפשטו בכל העולם, והחזיקו מעמד אמונתם ונתפרסם קיומם, ונודע החזקתם בדתם, אז ראו כולם כי שם ה' נקרא עליהם ובכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, ואינה מסירה השגחתה מהם, וע"כ אז בבתי גואי לאלה שכח בידם לראות בחדרי פנימיות הדבר, אלה רואים שיש מה לקוות:

ז מבואר גם מהדברים האלה, שהבכי הוא לפי ערך מושג צער ההעדר, וע“כ לנו לדעת כי הדמעות שאנו שופכים ביום הזה, הוא לאות על הכרתינו את עצמינו, ומי שאינו מתאבל על ירושלים, הוא אות שכבר נמחו מלבו כל רגשות כבוד האומה, וכבוד הדת, ואין לו עוד חלק ונחלה בה' ותורתו, ואינו מתחשב עוד על בני האומה הזאת, ובעת שבני ישראל יזכו לשוב לארצם ולשמוח בשמחתה לא יזכה לשוש אתם משוש, כי הבדל יבדילנו ה' מעל עמו, ומחה את שמו מתחת שמי ישראל. כאז”ל בתענית (ל' ע"ב) ובב“ב (ס' ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, והיא מעין מדה כנגד מדה, דאם אינו מרגיש צער ההעדר, אין לו להרגיש גם שמחת ההוי', וע”כ יענש בזה, שלא יהי' לו כל חלק ונחלה בשמחת ירושלים, וכאבר מת נחשב בגוף האומה, שאין לו עוד שום התחברות והתקשות אל האומה:

ח אחי שומעי דברי! אל תתנו פוגה לבת עיניכם, ביום האבל השנתי הזה, בכו בכה לבני עמכם, ההולכים בקרב צרה, הקיצו משנתכם, עורו התעוררו, עשו לכם מספד כיושבי על נהרות בבל, הרימו קול בוכים, הראו לכל כי עוד רגשותיכם חיים בקרבכם, עדו לא תמו לגוע, כי זהו האות היחידי והתו של חיים, והציון היחיד והמיוחד על מציאות רגשי החיים. וכמש"א הנביא ירמי' (ל“א י”ד) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בני' כי איננו, הנביא מצייר זאת בציור מרום ונשגב מאד נעלה, כי האם הרחמני' שמכל בני' שילדה, לא זכתה לגדלם והובילתם לקבר, ולעת זקנותה זכתה לראות בן, שאהבת עולם תאהבהו, ומכל משמר תשמרהו, ומרוב אהבתה תחזיקהו אצלה בעת שנתה, ותזהר מאד שלא תיגע בו, בעת שנתה, ובמנורה מאירה תאיר את חדר המטות, למען לא תישן בשנה עמוקה, ובכל שעה ושעה תקיץ משנתה לראות בשלומו, וקרה לה פעם אחת ששינתה בשנה עזה וחזקה, והמנורה כבתה מאלי‘, וכשהקיצה משנתה, והנה חשך ואפילה, ולבה יחרד מאד על בנה יחידה זה, אולי קרה לו אסון בעת שנתה, ולזאת תנסה מיד להקיצו, להניעו, לדוחפו, להפכו מצד אל צד, ונפשה יוצאת לשמוע ממנו קול בוכים, ואין קצה לשמחת לבבה בעת שהילד מתחיל לבכות, וקול הבכי הזה הוא כקול מבשר בעיני’, ומשיב את נפשה. ואמנם אם אחרי כל היקיצות והתנועות והדפיקות, יהיה כאבן דומם, ולא ישמיע קול בוכים, אז אין קצה למגינת לבבה ומבוכת נפשה, ובקול מר מחריד לב ומשבר כליות, תצריח אף תזעק לקרא לשכנותי' שתחישנה לבא לעזרתה, וכשתבאנה ותשמענה איך שמתופפת על לבה, ותריד בשיחה ותהמה ובקול נהי תזעק: אוי לי כי הילד איננו בוכה, והן כאינן יודעות מכל מה שנעשה פה, תתפלאנה ותשתוממנה, ובתמהון לב תאמרנה לה מה לך כי נזעקת, הלא טוב אם הילד ינוח וישקוט, וכל אם תשתדל להשקיט את ילדי' שלא יבכו, ואת תרעישי שמים וארץ, על שיחשה ולא יבכה. אז תפרוץ בקול בוכים, ותאמר במר נפשה: דענה נא כי הנני חושש מאד אולי כבר נחנק, ולא נותרה בו נשמה, כי הפעם לאסוני ישנתי ונרדמתי בתרדמה עשה, והמנורה כבתה, וכבר נסיתי להקיצו הניעותיו הפכתיו מצד אל צד, ואין קול ואין קשב, אוי לי כי נגזרתי, כי אולי כבר נגזר מארץ החיים:

ט וברוח הזה, מצייר לנו הנביא מצב ישראל, בגלותם, כי בליל הגלות באישון לילה ואפלה, בלילה הארוך הזה שרבים קמו עליו, רדפוהו ומנוחה הדריכוהו כתרוהו, והשתדלו לכבות אורו ובלילה הזה תקיץ רחל אמנו האם הרחמני' הזאת שרבות העתירה לה‘, ושפכה דמעות כמים, עד שזכתה לראותם, והיא בראותה כל העובר עליהם בלילה הזה תבכה ותשא למרום קולה, כי מבכה על בני’, כי תבכה בכדי שבני' יתעוררו לעומתה, להשמיע קול בוכים, שאז תדע שעודם חיים חיי ההרגשה וחיי הדת והמוסר, ואז תתנחם על כל צרותיהם, ותדע כי יש להם אחרית ותקוה. ואולם מאנה להנחם על בני', מתי לא תדע על נחם בעת כי איננו, בעת שתראה כי הבכי הזה, שהוא ציון חיי הרגשה, הוא נחסר להם, כי ההרגל פעל עליהם שאינם מרגישים עוד, וכל הדחיפות והנגיעות אינם פועלים להקיצם משנתם, אז יגדל כאב לבבה מאד כי רחק ממנה מנחם להשיב נפשה העגומה והעצובה. והקב“ה משיב לה דברי תנחומים, שלא תדאג בעדם, כי הרגשותם יתקיימו בהם תמיד, ובכל זמן הם זוכרים שהם גולים מארצם ומפוזרים בהם, ורעיון ההתבוללת רחוק מהם, ועי”ז יש להם אחרית ותקוה טובה ושבו מארץ אויב:

י אחי מקשיבי דברי, רגלינו עומדות עתה על בית מועד לכל חי, על אדמת קדש דורכות רגלינו, במשכן נצח זה, תמצאינה עצמות אחינו מנוח, ישנו ושנתם תערב להם, יחכו לעת קץ ולחיי נצח, בבית עולמים הזה באהלי הנצח האלה, יתעוררו רעיוני נצח בכל איש חי, דממת מות שוררת פה. האמנם דממת מות הזאת היא קול רעש גדול אדיר וחזק, מתהום הנצח הנאדר בקודש. פה כבקץ גבול העולם הזמני, כבכנף העולם החולף, כבעבר מתחום חיי הזמן, נפסקים וכלים גם רעיוני חיי הזמן והגוף. ורעיוני הנפש והרוח הקודש והנצח, יקחו עמדתם. פה כל תל כל גדיש, כל עץ כל עשב, כל צמח כל שיח, כל עלה, מעוררים רגש קדש מאד נעלה, רגש נצח. כמלאכים קלים הם שלוחים ובאים מעולם הנצח, להקיץ את בני תמותה, מעת חיי הזמן, להעירם ולעוררם אל קדושת הנצח, כל אלה נטעו אף גדלו מליח שוכני קברים האלה, המקוים ומיחלים ליקיצה, ופניהם מועדות אל העולם הנצחי. וכל שיחם והגיונם הוא הנצח, משימים וממללים אלה עם אלה. הטו אזניכם ושמעו סוד שיח שרפי קודש האלה, ואו אז תתרגשו ברגשי קדש, וברעיוני נצח. ביום זה נהגו עוד מימי קדמונים ז“ל לבקר את בית העולמים [תענית ט”ז ע“א בתו' ד”ה יוצאין ובטואו“ח סי' (תקנ"ט) בב”י ובשו“ע (סי' הנ”ל ברמ“א], לא למען להתחשב בעינינו כמתים וכשוכני עפר, פיגול הוא לנו הרעיון הזה. ליהודי יש להזכיר רגשת החיים, ולא רגשות המיתה, שמתחשבים ונזכרים מאליהם, באין שום השתדלות יתירה. אולם נעלה הדבר מכל ספק, כי הוא רק להזכיר רגשות הנצח, כי פה הוא המקום שכולו אומר נצח. וע”כ ביום זה שרעיוני הנצח דרושים מאד לכל איש מבני ישראל, ראוי לכל אחד לבקר את מקום הנצח הזה להתעורר על ידו לרעיוני הנצח, החבויים בחביון עוזו של הישראל, ונרדמים בירכתי לבו, וכל פעולה המסוגלת להעירם ולהוציאם ממחבואם תוציא מטרתה להקיצם ולעוררם. אם נדע להשתמש ברגעים האלה לשפשף הרעיונים ולזכך הרגשות, להפשיט כל הרעיונים המוגשמים, ולפנות מקום אל הרעיונים הרוחניים הזכים, אז יציירו לנו גם ציור ברור מתחית שוכני עפר האלה, שהוא אחד מיסודי הדת ושרשי האמונה, כי גם אנחנו נדמינו ונמשלנו בכמה עתים וזמנים כמתים יורדי בור, ואם רוחנו חי בקרבנו ורגשותינו בריאים וקימים ע“י הרוח הפנימי הנעלם וטמיר השופע חיי הרוח, יש לצייר בציור ברור את הענין הרם של תחיה”מ, וכא"א יכול לשוות אותו לנגדו, וכמו שרואהו בעיניו, ובכל רגע ורגע מחכה אליו:

יא וכבר הראה הקב“ה להנביא את הציור הנשגב הזה, וההתדמות של שני מיני התחיות האלה, וכמו שהנביא מספר יחזקאל ל”ז) היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד כו' מספר שהקב“ה הראה לו, איך כי העצמות האלה התקרבו עצם אל עצם, ועלה עליהן גידים ובשר, וקרם עליהן עור, ועמדו על רגלם. והוסיף לספר מה שהקב”ה ביאר לו את תכלית החזיון ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו כו' שהכוונה היא לעוררם כי התחי' לע“ל יש לראות גם מכל יום ויום מימי הגלות, כי בכל יום יש מעין תחית המתים, כי הגזירות המתחדשות והצרות המתרבות, שהם כבירי כח ורבי אונים, להמית את האומה, לשלול ממנה, כל רוחניותי', ולשרש מקרבה כל רגש טוב ונעלה, ואם הם חיים וקיימים, וכבודם חדש עמהם, מדוע לא יציירו גם הענין של תחיה”מ, וא“כ נגד זה שלפעמים ינשב עליהם רוח היאוש ליאשם ולהסיח דעתם מתחייתם וגאולתם, לעומת זה אמר אליהם כה אמר ה' הנה אני פותח את קברותיכם, כי הלא בכל יום ויום אפתח קברותיכם שמשנאיכם ומנדיכם יחצבו לכם, ומדוע זה עצמתם עיניכם מראות, איך שבכל יום ויום יכרו לכם קברים, ואנכי פותח את הקברים האלה, להעלותכם משם ולהחיותכם, וא”כ יש מזה לדעת כי והעליתי אתכם מקברותיהם עמי, והבאתי אתכם על אדמת ישראל וידעתם כו‘, ונתתי רוחי בכם וחייתם כו’, כי לא תקצר ידי להפיח רוח חיים בכל העצמות האלה, וברוח פי אחי' אותם, וע“ד שאז”ל (מ“ר וישלח פע”ח) כתי בחדשים לבקרים רבה אמונתך, ארשב“א על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר, אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים, א”ר אלכסנדרי ממה שאתה מחדשינו בבוקרן של מלכיות, אנו יודעים שאמונתך רבה לגאלנו, וכ"כ בענין זה, שמקיום החיים בעת שרבים חוצבים לו קבר יש אות נאמן גם על התחי' הכללית, ולהשיג מושג נאמן וברור מזה, וזו היא תכלית ההליכה על בית העולמים שנתקנה ביום הזה, שכל הלכות וסדר היום הזה, אבילותו אנינותו, אנחותיו, בכיותו, כל אלה עשויים לחדש הרוח, ולהחיות הלב, ולהשיב הרגשות לתחי‘, ולא כמו שההמון חושב שיש לבכות, כמו הבוכה על מתו, אולם כל הבכיות צריכות להיות ערוכים רק למטרה זו, להפיח רוח חיים, וכמו הבוכה על החולה ומפלל לה’, שיבריאו ויחלימו ויקימו מחליו, שבכי כזה הוא בכי המוסרי והשכלי:

יב) וקרוב לומר, דהקנה האחרונה מסדר הקנות ביום זה, היא הקנה הנודעת אלי ציון ועריה כו' שהיא הקנה האחרונה, היא אוצרת בקרבה הרעיון הזה, ונסדרה ונתקנה ללמד להבוכים והמקוננים שידעו אחרי כל הקינות המעוררות לבכי ונהי, מהו התכלית הנרצה מהבכי והנהי, ושלא יהי' בכי של חנם שיכול עוד להרע ולקלקל. ולז“א אלי ציון וערי' לא בתורת אבילות כהמתאבל על מתו, רק כמו אשה בצירי' בעת שחבלי לידה באו לה, דהיא בוכה ומיללת, אבל גם אז תקותה לנגד עיני‘, כי עוד מעט ותמליט ילד של קיימא, שאליו נושאת את נפשה. וכבתולה חגורת שק על בעל נעורי’. בזה העלה עוד יותר את הרעיון הנשא הזה, והראה עד כמה שהבכי' והתקוה תהיינה משולבות ומצומדות, ובעת שבעינו האחת מוריד אגלי דמע על גלותו והריסות ארצו וחרבן מקדשו, בעינו שני' יביט וישקיף על שובו לארצו, ועל בנין ביהמ”ק הנצחי. כי ביהמ“ק זה שנחרב, עמד רק מעט בשנים, ומנוחת ושלות בני ישראל לא נמשכו לזמן ארוך, וכמה תלאות וצרות נשאו וסבלו עד בואם אל הארץ, ואחרי כל זה ישבו רק מעט וכמעט קט הדריכום מנוחה. וע”כ יש להאומה לצייר מצבה עתה ממש, כהאשה שנשאת ומיד אחר נשואי' בעודה בבתולי‘, שרק עת קצרה השתעשעה עמו, ובעוד שלבה היה מלא תקות טובות, לראות עמו חיים מאושרים, עלה הכורת עליו, וקטפו מארץ החיים, ועזב אותה לאנחות, וצערה גדול מנשוא ובוכית ומיללת, ובכ"ז מובן מאלי’, כי אשה צעירה לימים כזאת, לא תשב אלמנות כל ימי‘, וכשיעברו ימי הבכי תנשא לאיש לראות עמו חיים בכל ימי חיי’, ובכ“ז עתה תבכה מאין הפוגות, כי אנוש שברה וכאבה נעכר, בזכרה, כי רק ימים מעטים התענגה עליו, אחרי שרבות סבלה עד שנתקשרה עמו ונשאת אליו, ואחרי כל זה לא זכתה להסתופף בצלו, ולראות חיים עמו רק ימי מספר. ועל אופן זה יש לבני ישראל לשוות לפניהם ענין אבילותם ביום הזה, שיש להם לזכור ולשום אל לבם כל סבלותם שסבלו עד שבאו לארץ חמדתם, כמה טלטולים טולטלו, כמה נדודים נדנדו, ואחרי זה כמה היו ימי שלותם ומנוחתם, רק שנות מספר זכו לשבת בארצם, וא”כ הוא ממש כהאשה הזאת שעוד בבתולי' מיד אחר הנשואין, מת עלי' בעלה, והיא חגורת שק על בעל נעורי‘, כי תבכה מאין הפוגות. ואמנם גם רגע אחד לא תתיאש ותסיח דעתה מלהנשא לאיש, ובכל רגע ורגע תצפה ותקוה להנשא לאיש, שתחי’ עמו באושר ובמנוחת הלב, כל ימי חיי‘, והבכי היא מצד הכאב הגדול, ולא מצד היאוש. כן אחי נבכה על שבר בת עמנו הגדול, על צרות נפשנו ומצוקת לבבנו, על החמס והשוד. אבל אל יפול לבנו אל תתפעם רוחנו, גם בעת נאקתינו ובכיתינו, נזכור ולא נשכח, כי הננו בני עם עולם, עם המסובל מני אז בתלאות, אם הלמוד לשאת על שכמו משא גדול, ולבלי לרבוץ תחת משאו, עם אשר כל מצרי שאול ואבדון לא הכחידו קימו, וכל התלאות והזועות לא הכהו חרם, וכל בעותי מות לא כבו נרו ולא אבדו רוחו. נזכור ולא נשכח, כי אם אמנם שהננו מורדפים מכל עבר ופנה, והנני ככבשה תוך שבעים זאבי טרף, השואפים לטרוף נפש, וצמאים לדם, בכ"ז הכבשה הזאת לא היתה לטרף למלתעותיהם החדות, כמה מהזאבים האלה נמחו כבר מארץ החיים, והכבשה התמה הזאת עודנה מלאה חיים. ושביבי התקוה לא עוממו מעולם בקרבה, ולבינו מלא רגשי ההתפעלות, ועינינו מקור דמעה. כל האותות והמופתים האלה, הם רבי אונים וכבירות כח, לחזק את לבבינו, ולאמץ את רוחינו, לחכות ולקוות אל העת המאושרה ובלע המות לנצח, ומחה דמעה מעל כל פנים, ונזכה לשוש משוש עם כל המתאבלים על ציון וירושלים, וה’ הטוב ישמחנו עוד כימות עינתנו, ותחזינה עינינו בשוב ה' את שבותינו, ונזכה לראות בנחמות ציון וירושלים בבא“ס כי”ר:

פרק ב ²    🔗

א אחרי שנתבאר דתכלית הבכי והאבל הנהוגים ביום הזה, אינם רק למען העבר לבד לבכות ולתנות על אבדן ארצנו וחורבן בית מקדשנו כעל דבר העבר ואבד מן העולם, כי אם להיפוך שתכליתם הוא לחזק את תקות הגאולה, למען הוסיף אומץ לשאת ולסבול ככל אשר נוטל עליהם עד עת קץ, ראיתי שלהוציא מטרת היום הזה לפעלו, יש לי לדבר עתה לפני הקוראים והשומעים שתקותי שבע“ה שהם יפיקו המטרה הזאת באופן נעלה. כי יש לדעת שיש כמה וכמה עניינים המתרגשים ובאים בכל ימי גלותם ונדודם של בני ישראל שהם רבי הערך ביחס זכרון תקות ישראל, כי הם מועילים מאד לחזק את לבם של ישראל בתקות גאולה העתידה, ובכ”ז רבים לא ישימו לב עליהם להוציא את התועלת הזאת מהם. כי הנה מודעת שיש כמה נמצאים ודברי חפץ, שלפי יתרון הכשר סגולותיהם הפנימית, ולפי ערך התועלת הרבה שיכולים להועיל לאדם בצרכיו החומרים, הם יקרים מפנינים, ובכ“ז לא לבד שלא יוקירום כפי ערכם האמיתי, כי עוד הם מונחים כאבן שאין לו הופכים, ויש שנתונים עוד למרמס לרגלי האדם, ומתגלגלים בראש כל חוצות, יען שאינם יודעים ואינם מבינים מאומה מיקרת ערכם, ומהסגולות היקרות האצורות בקרבם, וע”כ נחשבים הם בעיניהם כנבלי חרש וכאבני גיר מנופצות שאין כל חפץ בהם, וחובקים אשפתות. וכן יש נמצאים כאלה שהיום עומדים על גפי מרומי המעלה ולא יסולה זהב ערכם מצד סגולותיהם הנפלאות ותועלתם הרבה לבני אדם, ועם כל זה עברו עליהם שנים רבות שלא שם איש עליהם עין ולב, וכאפס ואין נחשבו בעיניהם, יען שלא השכילו לעמוד על טבעם וטובם, ולא ידעו מסגולותיהם, ורק על ידי אנשי מדע שנתנו לבם להתבונן עליהם והכירו את גודל מעלתם ותועלתם הרבה וסגולותיהם הנעלות והנפלאות האצורות בקרבם, והתחילו להשתמש בסגולותיהם, אז רק אז נתפרסמו בתבל, וחלקו להם הכבוד הראוי להם, ונתעלה מחירם עד למעלה ראש, כי כולם ראו ונוכחו לדעת את סגולתם הנפלאה, ואיך שמועילים מאד לכל משפחות האדם לרומם ולנשא את מצב האדם:

ב) כגורל הנמצאים החומריים, כן הוא גם גורל העניינים הרוחניים, יש כמה עניינים שכפי מושגיהם הפנימים, הם גדולי המעלה ורבי התועלת, ובכ“ז אין מי שידע להוקירם, יען שאינם שמים על לב להתבונן על תועלתם ואינם יודעים כלל מסגולה זו האצורה בהם. וכן בענין זה שאנו עומדים בו עתה בנוגע לחיזוק תקות ישראל, יש כמה דברים שהם אוצרים בהם סגולות נעלות ויקרות, להזכיר לבני ישראל בכל שעה ושעה מענין יעודם ומתקות גאולתם, ובכ”ז לא ידעו להוקיר את המושגים האלה, ולהוציא מהם התועלת הזאת, כי אינם שמים לב כלל לזה. ולזאת להוציא מטרת דברי בפה, ראיתי לחובה לפני להעריך איזה דברים בענין זה, ולברר את המושגים הנפלאים והמסולאים האלה, ובשער הבא אדבר מענין מושג כללי שיש בזה, ובשערים שאחריהם אדבר בע“ה מאיזה מושגים פרטים שיש בענין זה, המסוגלים מאד לשוות לכ”א מישראל את תקות הגאולה, לחזק ולאמץ את לבבו, ליחל ולקות לה' לזמן הגאולה ב“ב א”ס:

 

שער שני    🔗

פרק א    🔗

א) המטרה בכל מפעל, שהיא היא גם מטרת הפועל, המתייחסת גם אל כוונתו, יכולה להיות גם נעלמה ונסתרת, עד שהמפעל בחציונותו לא ישא עליו חותם תכנית המטרה. כי לא יבצר משכל הפועל להשכיל לעשות גם באופן כזה פעולתו. אמנם כמו ששכל הפועל עומד לו להסתיר מטרת פעולתו ולהעלימה מעיני הרואים ראי' שטחיית, כן לעומת זה יעמוד שכלו של המעמיק חקר, והמתבונן היטב על המפעל לבא עד חקר כונת הפועל, ולהשיג את המטרה ששם לו בפעולתו זאת הנעלמה והנסתרה, כי זה כמו של השכל לראות את המתלבש מתוך הלבוש, ולהתבונן על המתעטף מתוך המעטפה. ורק שבפעולה נעלמת – המטרה כזאת, יש להשכל לעבוד עבודתו ביגיעה, במתינות, ובישוב הדעת, כי המטרה ביחס הפעולה היא מתערכת בערך המושג ביחס הנושא. ובנוגע להבנת המושגים יש כמה וכמה מדרגות, כי כמו שיש כמה מדרגות בערכי המושגים, שמקצה מזה יש מושגים קלים מאד, ומקצה מזה יש מושגים עמוקים בתכלית העומק, ובינתים יש כמה וכמה מדרגות, כן לעומתם יש כמה וכמה מדרגות באמצעי ידיעת המושגים, כי כל מה שהמושג הוא יותר עמוק יש יותר לעמול בהבנתו, וכבידת הבנת המושג הוא לערך התעלמותו בנושאו, כי המושג שהוא מתגלה בנושאו הוא מושג קל, וכל מה שהמושג יתעלם יותר בנושאו, תכבד יותר הבנתו, כי המושג העמוק לא יושב בנקל, כי הלא זהו המובן האמיתי מפירוש הוראת מלת עמוק, שאינו בולט למעלה רק שהוא טבוע ושקוע עמוק עמוק בתוך הנושא, א“כ ממילא מובן שהמושג הזה לא יראה בנקל לאין הרואה והחוקר, ולא יובן במהרה רק אחרי עיון רב. כי כמו בנושאים הגשמיים משתמשים במלת עמוק על דבר שמונח באיזה מקום עמוק כמו בבור ודות, ויש לדעת שבמקום עמוק כזה יכבד יותר על האדם להשיג את הנושא ההוא מכפי שמשיג דבר המונח באיזה שטח למעלה בפני הרואים, שהדבר שמונח במקום גלוי יש בנקל לקחתו, אבל הדבר המונח באיזה עומק, יש איזה כבידות להשיג הדבר, ולפי ערך העומק מהדבר המונח, כן הוא ערך הכבידות להשיג, ויש עומק כזה שיהי' מוכרח להוריד כמה סולמות ולהרכין א”ע ולכוף קומתו ולעשות עוד כמה מיני השתדלות עד שישיג הדבר, כן הוא גם במושגים המדעים והרוחניים. ואמנם כמו בנושאים הגשמיים גם המונחים בעומק, יש תמיד עצמות איך להשיגם, ורק שלפי ערך העומק כן הוא ערך ההשתדלות מהשגתם, כמ"כ גם במושגים המדעים, גם המוגים היותר עמוקים אין להשכל להתייאש מלהשיגם, אם הם רק מהמושגים המסורים לבני אדם, ושיש להם רשות להתבונן עליהם, אז אחרי שידע המשיג האמצעים הדרושים ומסוגלים להבנתם, יש תקוה שישיגם, כי סוף סוף כשיעור שיש איזה יחשל המושג הגנוז וטמיר עם נושאו, כשיעור זה הלא יש להבין את המושג מתוך הנושא:

ב) מעתה נקל לדעת שבנוגע להבנת מטרת הפעולות, יש ג“כ כמה מדרגות [כמו הבנת המושג מתוך הנושא], ויש פעולות כאלה שמטרותיהן גלויות ובולטות, והן עומדות בשורה אחת עם הפעולות, שכמו שהפעולה היא גלוי' וידועה, כן גם מטרתה גלוי' וידועה לכל. ויש פעולות כאלה שהמטרה חבוי' בחביון עוזה, והיא מסתתרת עמוק עמוק כיד שכל הפועל הטובה עלי', בכ”ז אחרי דסוף סוף יש איזה יחס להפעולה עם המטרה, דכל פעולה נפעלת בעד איזה מטרה, ע“כ יש לדעת כי המקום הזה של חבור הפעולה עם המטרה, הוא יכול להיות למיד גם מקום בינה להבין על ידו את המטרה, אחרי שהמתבונן ישים עינו ולבו על המפעלים ולא ימנע לעמול ולהתייגע ע”ז:

פרק ב    🔗

א) התועליות משימת עין ולב על המפעלים ביחס הכרת המטרה, רבות הן, ותתחלקנה לכמה וכמה חלקים, כי כמה וכמה הכרות חדשות יכיר מי שיתבונן עליהם היטב. ופה נחשוב החלקים הראשים, היינו ההכרות הראשיות שיכיר ע“יז. א) הכרת המטרה. ב) הכרת ישות ומציאות הפועל. ג) הכרת הפועל ביחוד ובפרט, ונבאר כ”ז בפרטיות. א) הכרת המטרה, יש כמה מפעלים שהמטרה איננה רשומה וחרותה עליהם, ורק עי“ז שישים עינו ולבו על המפעל ישיג עי” מטרת הפועל, וכמו שיבין הקורא מעט מזה מדברינו הקדומים בפ“א, ואם שיש בזה להאריך הרבה, לא ראיתי להאריך פה, כי ההכרה הזאת אינה נוגעת כ”כ לענינינו. ב) הכרת ישות ומציאות הפועל, יש כמה מפעלים שההכרה ממציאות וישות הפועל בכלל, מביאה להמכיר תועלת רבה, ואם שבאמת היא כמעט ידיעה פשוטה וקלה, כי מי לא ידע שלכל פעולה יש פועל, ולכל עלול עלה, ולכל מסובב סבה, בכ"ז מרוב אמיתתה ופשיטותה לא ישימו רבים לב לזה, וכמו ששוכחים לגמרי מזה, ולא יהנו מהתועלת הכרוכה בעקב הידיעה הזאת [עי' בהקדמת ספר מסילת ישרים]. ואולם מי שישים לו לחוק להתבונן על המפעלים, הוא לא יפסיק לעולם את התועליות האלה, ותמיד ילך לאורן, כי הוא יתבונן תמיד על התועליות, ונצייר הענין בציור בהיר:

ב) מודעת כי יש כמה מפעלים שעל ידי שהאדם מתרגל בהם מפאת שהוא רואם בכל יום ויום ובכל רגע ורגע ומתמיד להסתכל בהם, ע“י ההרגל הזה ישכח להתבונן עליהם, כטבע ההרגל שמסיר ההתבוננות וההתרגשות, גם מדברים שכשהם לעצמם הם רבי התועלת וכבירי כח, להעיר ולעורר רגשות נעלות. ואולם מי שיתגבר על פעולת ההתמדה, ויעלה מעל גבולי ההרגל, ויחל להתבונן עליהם בעין חודרת ובלב מבין ורגש, אז יראה עולם חדש, ויתגלה לו חדשות ונצורות, והמפעלים האלה שעד עתה הביט עליהם בקר רוח, ולא הביאו לו כל תועלת רוחני ומוסרי, עתה ע”י נתינת לבו ונפשו עליהם, וע“י התבוננת שלו עליהם, יהיו בעיניו כספרי מוסר המגלים למוסר אזנו, ויתגלו לו כמה למודים שלא ידעם עד העת ההוא, וכמו שאנו יודעים כי השמים והארץ וכל צבאם יכולים להיות למורים נאמנים ללמד להאדם למודי מציאת ה' והשגחתו הב”ת, ומי שמתבונן עליהם בשימת עין ולב, יכול לצייר לו ענין מציאת ה' והשגחתו, כי הם עומדים ומכריזים לכל באי עולם שיש גבוה מעל גבוה השומרם ומשגיח על קיומם, ואין לשער ערך התועליות שיכול להיות מההתבוננת הזאת, ובכ"ז יש כמה שלא ישימו לב לזה, והוא רק מצד שההרגל פעל עליהם שלא יתבוננו עליהם, ואמנם מי שיתרגל להתבונן על המפעלים הוא ישתמש תמיד בהלמוד הזה, ולא ישכח גם רגע אחד, כי מן המפעלים האלה יש לדעת שיש פועל נצחי חי וקים שהמציאם ובראם:

ג) וכבר מצינו שאבותינו הקדושים וחוזינו וחכמינו ז“ל הרימו את מעלת ההכרה הזאת, עד כי כאשר באו להוכיח את בני דורם ראו להוכיחם בכח ההכרה הזאת, והשתדלו להעיר את לבם שיתבוננו היטב על כל המפעלים, למען שיכירו על ידם את פועלם וכחו וגבורתו של יוצר בראשית וידעו שדון. ואברהם אבינו שהי' הראשון שהתחיל לפרסם דעת אלהים בארץ, ולהשריש ידיעת ה' אחד בארץ, ולהעיר את בני דורו על ידיעת הבורא, הי' מראשי סגולותיו להעירם שישימו עיניהם על כל המפעלים הרבים, ועל הסדר השורר ביניהם, וביחוד עוררם שישימו עיניהם על צבא השמים השמש הירח והכוכבים, ולהתבונן על הילוכם ועל שמירת החוקים שיש בהם, שמכל אלה יבינו פעולת ה', ושהם מעשה ידיו, וכשאז”ל בב“ב (דף ט“ז ע”ב) אבן טובה [או מרגלית טובה] היתה תלויה בצוארו של א”א, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא ובשעה שנפטר א“א מן העולם תלאה הקב”ה בגלגל חמה, כי דבריו שדבר בלהבת אש אהבתו למקום ולבריותיו, קלעו אל המטרה, כי ידע לקחת לב ונפש בדבריו המאירים והיקרים, וכל מלה ומלה היתה מאירה ברורה ומצהירה כאבן טובה ומרגליות יקרה, ובפה מפיק מרגליות כזה, הועיל הרבה לאנשי דורו, כי כל דבריו היו בנוים על מוסדות חזקים כראי מוצק, ובידעו לפני מי הוא מדבר, ראה לברר להם כל אלה בראיות והוכחות הלקוחות מהבריאה, אשר כל מכחיש לא יכחישם, ושיוה לפניהם את כל הנבראים חוקם סדרם ומשטרם, וביחוד האיר את דרכם, בזה ששיוה לפניהם את כל הליכות צבא השמים, ובטענות חזקות ובצורות כאלה בא אליהם לברר להם מציאת ה' והשגחתו, והדברים האלה עשו על השומעים רושם חזק וקיים, כי כולם ראו ונוכחו לדעת, שדבריו שמדבר על השמש והירח הם אמתים וקיימים עד שיש מקום להמליץ כי דבריו אלה שדבר על השמש והירח היו אמתים כ“כ, עד שבאמת היו הם קשורים ואגודים עם השמש, כי כל ביאור בעת שהוא קולע אל המטרה, יש להמליץ כי הביאור והמבואר קשורים זב”ז, כמו שלהבת הקשורה בגחלת, וע“כ גם בעת שמת לא פסקה התועלת הזאת, כי כבר ידעו כולם, כי מהשמש והירח יש ראי' ברורה על מציאת ה', וזהו שהמליצו ואמרו ובשעה שנפטר א”א מן העולם תלאה הקב“ה בגלגל חמה, כי לפי רוח מליצתם שציירו את יקרת דבריו בציו מרגליות טובה, ע”כ כאשר רצו לומר שהדברים נתאמתו בלב כולם, וראו כי אמנם כן הוא שמהשמש יש ראי' נצחת על מציאת ה‘, אמרו כי נטל הקב“ה את המרגליות הזאת ותלאה בגלגל חמה: ד) וכן מצינו שדהע”ה הוכיח כ“פ לבני דורו בשענה זו וכש”א (תהלים ח' ד') כי אראה שמיך, בעת שאתבונן אל השמים אבין אשר הם מעשה אצבעתיך וכן ירח וכוכבים בעת שאשים עיני ולבי עליהם אוכח לדעת אשר כוננת. ואמר עוד (תהלים י"ט) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אם רק נתבונן על פועלם, אז נראה שהם בעצמם מספרים שהם מעשה ידיו של הקב“ה, ורק כאשר יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, כי הם דברים המתמידים ובני אדם מתרגלים בהם ע”כ אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, לא יעשו שום רושם כי אם אשר עי"ז אשר בכל הארץ יצא קום הלא ובקצה תבל מליהם [וע’ בספרי חותם תכנית ח“ב צד רס”ב מש“כ בביאור ד' הזוה”ק שאו מרום עיניכם כו' ומאן איהו מי כו' עי“ש מש”כ ההבדל בין מי למה], וכהנה רבות והדברים עתיקים:

פרק ג    🔗

א) עתה אבא לבאר ההכרה השלישית שהיא היא תכלית דברינו פה, והיא ג) הכרת הפועל ביחוד ובפרט, יש כמה פעמים שיגיע לאדם איזה מפעל או תוצאות איזה מפעל בהעלם שם הפועל האמיתי, וכל עוד שהאדם הזה לא יתן לב לחקור על מטרת הפועל, עלול מאד שישגה בדמיונו ויברא לו ברוח דמיונו פועל אחר, ועל ברכי השגיאה הזאת תולדנה אצלו עוד שגיאות גדולות שתוצאותיהן רבות, ותגרמנה לו הפסד רב. ואולם אם יפקח עיניו להתבונן היטב על המפעל ולשום עין על החקירות שיש לחקור בכל מפעל ומפעל, והוא לדעת שיש לו פועל ולחקור אח“כ על מטרת הפועל, אז ע”י התבוננת הזאת יתברר לו טעותו, ויכיר את הפועל האמיתי, וההכרה הזאת תביא לו לפרקים רב ברכה, כי תפקח את עיניו להעמידו בקרן אורה, ולנחותו בדרך העולה בית אל, ונצייר הדבר עפ"י דמיון זה:

כל אב ואב מצד אהבתו העזה והנמרצה לבנו, יאבה שבנו ילך בדרך הישרה והרצוי‘, וכל מה שהבן יתרחק מדרך הישרה יהי’ לו למורת רוח ויכעיס עליו ויענישו, וערך העונש הוא כערך הכעס, וערך הכעס הוא כערך ההמרה, וערך ההמרה הוא כערך התרחקותו מדרך הישרה, ואם התרחקותו תגיע למדרגה גדולה, אז יגיע גם הכעס למדרגה זו עד שיגרשו מעל פניו, ומעתה נצייר לנו הציור הזה. מלך אחד כעס על בנו שהשחית את דרכו ופרע כל חוק ופרק כל עול ממנו, ונתן יד לפושעים, והרבה לעשות תועבות גדולות שהעטו כלימה עליו ועל כל בית אביו המלך, והמלך כאב רחמן הוכיח לו פעם בפעם ונסה בכל המיני אמצעים להשיבו מדרכו הרעה ולהחזירו למוטב, והרבה להטיף דברי מוסר על לבבו, ואולם הוא הבן השתובב משובה נצחת ואטם אזניו כפתן חרש מבלי להאזין דבריו הנעימים והנעלים, עד שהמלך ראה כי אין לו עצה אחרת רק להשליכו מעל פניו ולגרשו ממנו אולי אז יכנע לבבו הערל ושב ורפא לו, ובזה גרשו ממדינתו והגלהו למדינה רחוקה במקום שאין לו שום אוהב ומדע, ואולם בכדי שלא יגוע ברעב וימות לשחת, הי' שולח המלך אל אחד משרי המדינה ההיא כסף בעד בנו די צרכו, ובקש מהשר ההוא שהוא יתן לו הכסף בתור מתנה ואל יודיעהו שהמלך שולח לו זאת, ואל יזכיר לו מזה דבר, לא בפירוש ולא ברמז, ויהי' זהיר בזה שהבן אל ידע ממנו כי האב שולח לו הכסף. הבן בתחילת ביאתו סבל הרבה כי הכעיסוהו תמרורים, והשביעוהו חרפות ונאצות, ורק מעט מעט התרגל לזה ונשא וסבל כפי אשר נוטל עליו, והשר ההוא העניק לו די צרכו, עד כי בנוגע לצרכיו לא חסר לו מאומה:

ב) והנה בפה יש הסתר גדול והעלם נורא, כי המלך מסתיר ומעלים מאד את השפעתו זאת שמשפיע על בנו, ואולם אחרי כי באמת במציאות הלא רק המלך הוא הוא המשפיע, ע“כ ברור הדבר כי אם הבן הזה יתן לב לחקור בזה במתינות, יתגלה לו הסוד הזה, כי אין ספק, שסוף סוף יש מקום להכיר, כי השר הזה איננו המשפיע האמיתי, והוא מתלבש רק בתמונת משפיע ואין כל ספק, כי חקירתו במתינות ובישוב הדעת, תעמוד לו להודע ולהוכח כי המשפיע האמיתי הוא אביו המלך ורק שהוא מסתתר ומתעלם ממנו, וההגעה לההכרה הזאת הוא רק ע”י חקירת מטרת הפועל, כי אם יתבונן היטב על המפעל הזה ויתחיל לחקור ולהתבונן בשום לב על המטרה בזה, אז יראה כי דבר סתר יצוק בזה, ועיניו תפקחנה לראות ולהתבונן כי הוא דבר שא"א אשר איש זר שאינו יודע לו מתמול שלשום ישים עליו עין חומלה כזאת, ויפזר עליו כסף תועפות, בעת שאביו המלך כועס עליו ולאיזה מטרה יכול לעשות זאת, ובאין ספק, כי כל מה שיתחקה יותר על שרשי הענין הנפלא הזה ועל מטרת פעולתו זאת, תפקחנה עיניו יותר לראות, כי השר הזה הוא רק שליח מוצנע מאביו, ובפעולתו זאת ממלא רק שליחותו של אביו:

ואחרי שחקירתו זאת תעמוד לו להבין ולשער כי אביו המלך הוא הוא המשפיע האמיתי, אז לא ינוח עוד, כי ההשערה הזאת תתן לו מקום לחקור עוד ועוד עד שיודע על ידה תשועה רוחנית, וישוב להיות כאחד האנשים השלמים והמצויינים, כי מיד שישער שהמלך הוא המשפיע האמיתי, יש לו לחקור, ועם זה להתפלאות הרבה על ענין זה, אחרי שבאמת כפי ההשקפה הראשונה יש בהשפעה זאת מעין שני הפכיים בנושא אחד, כי ההשפעה וההענקה של אב, הן אותת אהבה ורחמים, וההסתרה וההחבאה הן אותת שנאה ואיבה, ויראה שיש בזה שני הפכיים בנושא אחד ושני דברים מסותרים זא“ז, כי הלא בפה התלכדו, אהבה ושנאה, כעס ורחמים, אכזריות וחמלה, וכן יתמה תמוה ויתפלא הפלא ופלא. אולם התמהון הזה יהי' לו למפתח לפתוח בו המנעול הזה, כי עי”ז יתן לב לחקור יותר בזה, וכאשר יעמוק לחקור יראה כי אין בזה לא הפכיים ולא סותריים, וכל מעשי האב נוטים אל מרכז אחד אהבת אב לבן, ודאגת האב בעד קיום בנו, ורק שההשפעה וההענקה הן עשויות לשמור את קיום הגוף, וההסתרה וההחבאה מסוגלות לשמור קיום הנפש, כי אחרי שישער בהשערה ברורה, כי ההשפעה הזאת היא מהאב, א“כ יוכח לדעת כי עוד לא כבו זיקי אהבת האב אליו, וגם ברוגז רחמים יזכור, ולא עוד אלא שמזה ישער ויעריך עד כמה שגדלה אהבת האב אליו, עד כי גם בעת שלרגלי משובתו ובערותו מוכרח האב להסתיר פניו ממנו, בכ”ז גם במצרו הזה הפרוע והפראי לא יחדל מלדאוג בעדו לשמור קיומו ולהשתדל למלאות מחסוריו, ומכל אלה יוכח לדעת בידיעה ברורה כי האב עודנו אב, ולבו אליו עודנו חם ורותח כלב אב אל בנו, וההסתר הוא רק באונס, כי הוא [הבן] גרם וסיבב שיהי' אנוס להסתיר פניו ולהחבא ממנו ולהשפיע עליו ע“י צינורות נעלמים ונסתרים, והידיעה הזאת היא רבת אונים וכבירת כח להיות לו לסם חיים ולרפואת תעלה להרפא על ידה ממשובתו, כי הבחירה החפשית שהיא מורשה לכל איש וסגולתה להניח גם את האדם לעזוב דרכו הרעה, וגם האיש שהרבה להרע ולחבל מעשיו, אם רק ישיג איזה תנועה שתניעו לחקור ולפשפש מעשיו ולראות עד כמה שנטה מדרכו הטוב והאסון שהביא עליו בזה, ועד כמה שאבד את נפשו ועולמו, עד שיתחרט על כל מעלליו הרעים ויסכים בלב שלם לעזוב דרכו הרעה, לא יבצר כל זה ממנו, כי הבחירה החפשית תעמוד לו בעזוז כחה להוציא מחשבותיו הטובות האלה, ולא עוד אלא שבכל עת שאחד נטה מדרכו, יש להמליץ כי הבחירה [הכח שיש בהאדם לבחור בטוב] תחכה ותצפה על איזה מניע שיניע את הפורע מוסר הזה שיראה עותתו, ואז תהי' עליו ככרוב סוכך, כטבע כל כח וכח מכחות הנבראים שמשתוקק להראות פעלו. ולפי”ז מובן מאליו, כי גם בהבן השובב הזה כל עוד ששערי התשובה לא ננעלו ממנו, והבחירה החפשית לא נפטרה ממנו עוד בגט כריתות, אין להתייאש עוד ממנו, כי יש לקוות שאם רק ישיג איזה מניע שיניעו לשוב מדרכו הרעה ולהתיצב על דרך טובה ומאושרה אז ישוב מדרכו הרעה, ואין לך מניע יותר גדול מההשפעה הנסתרה מהאב שטבע הענין מחייב שיחקור אחר זה עד שיתוודע, כי ההשפעה היא מאביו, ועי"ז יתן אל לבו להשתדל להשיב לב אביו אליו ולהתעלס עמו באהבים בראש כל חוצות:

ג) סוף דבר, כי ההשפעה הנסתרת כמו שבחומרה נראית כמתלכדת משני דברים הפכיים מאהבה ושנאה, כי ההשפעה היא תולדות האהבה, וההסתר הוא כמו תוצאות השנאה, כן יש בה גם שתי סגולות רוחניות הפכיות, ההשפעה לבד שהיא מחזיקתו ומקיימתו בקיום הגוף, עוד היא מסוגלת להזכירו עצם אהבת האב, וההסתר מסוגל להזכירו כעסו ורגזנותו, וידיעתן של שתי הסגולות האלה [כי יש עליו השפעת אביו ושהיא השפעה נסתרת] דרושות מאד לקיום מצבו הרוחני והמוסרי, כי אם הבן יחשוב שהאב השליכו מעל פניו והסיר כבר השגחתו ממנו ולא יאבה לדעת עוד ממנו, לבד שלא ישתדל להטיב דרכו, עוד יתיאש מזה ויחי' חיי הפקר וילך מדחי אל דחי. ורק כשידע שהאב הוא הוא בעצמו המשפיע האמיתי, רק אז יתן אל לבו להטיב דרכו, וע“כ כמו שההשפעה דרושה לקיום מצבו החומרי, כן ידיעת המשפיע האמיתי דרושה מאד להטבת מצבו המוסרי, וכמ”כ אם לא ידע שבזה שמסתיר השפעתו ממנו הוא אות שכועס עליו, לא ישים ג“כ לבו להטיב דרכו, ואם שהשתי סגולות האלה הכרוכות בעקב ההשפעה הנסתרת, עקרן ושרשן הוא בידיעה שידע שהאב הוא הוא המשפיע ע”י צינורות נעלמים, והמשפיע שנראה לעיניו הוא רק משפיע מדומה, שמצטייר בתור משפיע, בעוד שהמשפיע האמיתי הוא האב, וכל עוד שלא ידע מזה ויחשוב שהמשפיע המדומה הזה הוא הוא המשפיע האמיתי, לא תצאנה לעולם הסגולות הרוחניות האלה. אמנם ההשפעה הנסתרת הזאת, ששתי הסגולות האלה אצורות בה בכח ובמחשבה, יש בה באמת גם סגולה זו, לעורר את המושפע שיחקור על המשפיע, עד שיתברר לו המשפיע האמיתי, למען שהסגולות האלה תצאנה לפעלן, כי כבר נתבאר בדברינו למעלה שכל קשר סבותיי שיש במציאות יש גם מקום בשכל להשיגו, ומודעת שהחכמים הראשונים אמרו בהחלט, שכל מה שיש במציאות יש בשכל, ובאמנם כן הוא אחרי שכל דבר כפי שהוא במציאותו, יש לו גם דבר שסיבב מציאותו ונקרא סבת מציאותו, והסבה הזאת שמסבבת המציאות, מספקת להיות גם סבת הידיעה לדעת את הדבר כפי שהוא במציאות, וכאשר יש לראות אמיתת הכלל הזה גם מהענין שלפנינו:

ד והנה בענין זה שלפנינו, שאיש נכרי מתחפש בתור משפיע בעוד שבאמת האב הוא המשפיע, מי שיתחקה היטב על שרשי הענין הזה וינתחו לנתחיו עפ“י דרכי ההגיון יראה שבענין הזה יש שלשה נושאים. א) משפיע אמיתי. ב) משפיע מדומה. ג) הסתר והעלם, כי האב הוא המשפיע האמיתי, והמשפיע הזה הוא משפיע מדומה, והאב עשה זאת בכונה מיוחדת שמסתתר מבנו שלא יראנו בתור משפיע, וא”כ יש בזה הסתר והעלם, ממילא מובן כי מי שרוצה לעמוד על שרשי הענין ולהגיע עד סבת הדברים האלה יש לו לחפש גם שלש סבות. א) סבת המשפיע האמיתי, מדוע זה ישפיע האב עליו השפעתו. ב) סבת המשפיע המדומה, מדוע זה יעמוס עליו האיש הזה המעמסה הזאת להצטייר בתור משפיע. ג) סבת ההסתר וההעלם, כי אחרי שבאמת האב הוא המשפיע א“כ מדוע יסתתר ויתחבא, כי כמו שההשפעה הזאת מתלכדת משלשה חלקים [משפיע אמיתי, משפיע מדומה, והעלם והסתר וכנ”ל] כ“כ אין ספק שיש לכל חלק וחלק סבה מספקת. ובאמנם כן הוא, כי מיד שנדע שיש בזה שלש סבות עוד לא תכבה העבודה למצא גם השלש סבות האלה, שכמעט לא יהי' גם מקום להסתפק באמיתתן והוא. א) סבת המשפיע האמיתי, היא יען כי רחמי האב מרובים ועוד ירחם עליו גם עתה ומקוה שישוב עוד מדרכו הרעה. ב) סבת המשפיע המדומה, כי הוא סר למשמעת האב מצד אהבה ועושה זאת ברצונו, או מצד היראה והוא מוכרח ואנוס למלא פקודת המלך. ג) סבת ההעלם וההסתר, בכדי שהבן לא יראה אהבת האב בהתגלות, ויבין מזה שכועס עליו ויתן את לבו להטיב דרכו וכנ”ל:

הננו רואים שהדבר כפי שהוא במציאותו, יש לכל חלקיו סבות מספיקות. מעתה מובן מאליו, שהסבות האלה שעמדו לסבב את הדבר הזה יכולות להיות גם סבות הידיעה שיתברר לו כל זה, כי לא יבצר ממנו להבין שאיש נכרי וזר לא ישפיע עליו טוב כזה [כמו שבמציאות באמת איננו המשפיע מצד טעם זה] וממילא יבין כי המשפיע האמיתי הוא האב, והמשפיע הזה ממלא רק שליחותו של האב והאב באשר הוא אב יחוס וירחם עליו, ומה שיסתיר פניו ממנו הוא רק בכדי שיתן אל לבו להבין שהאב יכעס עליו תמרורים בעד מעלליו הרעים [כפי שהם באמת במציאות], ובאופן זה יכולה ההשפעה הנסתרת להוציא מטרתה להעמיד את הבן בקרן אורה להשיבו בתשובה שלימה, להניעו אל מעלה רמה ונשאה, ולהניעו אל מדרגה טובה ומובחרת אל מדרגת השלימות, וכ“ז הוא רק ע”י הכרת המטרה וע“י ההתבוננת ממטרת הפעולה, כי רק עי”ז שהתבונן על מטרת הפועל והפעולה יש תקוה שיגיע לזה:

פרק ד    🔗

א) ההכרה השלישית [הכרת הפועל ביחוד ובפרט] שדברתי ממנה בפרק הקדום וכפי שתארתי בכל פרטיו, לבד שהיא רבת הערך וכבירת התועלת מצד עצמה, והיא דרושה בכל מפעל ומפעל, ביחוד היא נחוצה לנו בזמן גלותינו, ובכל ימי נדודינו יקרה לנו ההכרה הזאת עד מאד, וכל מה שהארכתי לדבר בפרק הקדום ממעלת ההכרה הזאת גודל ערכה ורוממות מעלתה ורוב תועלתה והציור שציירתי בענין הכרה הזאת של הכרת הפועל ביחוד ובפרט, ועד כמה שההכרה הזאת תעמוד להבן הגולה לשוב לכבודו הראשון, כל הדברים האלה הם רק כמו מבוא ומשל לבוא מהם אל תכלית דברינו לבאר עד כמה שיש לנו תמיד לשום לב אל ההכרה הזאת, ולבלי לשכוח גם רגע אחד ממנה וזאת רק זאת היא תכלית דברינו בזה:

ב) מודעת כי בני ישראל מעת שמפני חטאיהם גלו מארצם ונתרחקו מעל אדמתם, והוטל עליהם להיות מפוזר ומפורד בין העמים, ולנוע ולנוד להתהלך מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה, מני אז הם צפוים בכל שעה אל כל אסון נורא ולכל פגע רע, כי מה לא עבר עליהם בזמן גלותם, חרב רעב ביזה רצח הרג ואבדון משלחת מלאכי רעים, וכל מצרי שאול ואבדון הקיפום בכמה זמנים מכל עבר ופנה, ואין קצה לצרת לבבם ומכאובם הנורא, כל מחלה, כל תקלה כל פגע רע כל עקא ומרעין בישין כולם באו עליהם כתומם להמעיטם ולכלותם מעל פני האדמה, מה נקל אשר בימים נוראים ובעתים איומים כאלה ישפטה למראה עיניהם, כי הקב“ה הסיר השגחתו מהם והשליכם מעל פניו, ולא יאבה לדעת מהם, ומשפט שוא כזה יכול להזיק להם הרבה ולהמיתם בהמשך הזמן מיתת הרוח והנפש, כי לרגליו יבאו עליהם ימי יאוש ימי שפלות הנפש ימי רפיון הרוח, וכן יחלו מחלה ממושכת בחולי הנפש עד שיתמו לגוע גויעת הנפש, כי יעזבו חלילה את דתם העומדת להם למחיצה של ברזל בינם ובין העמים השלוים ושקטים, ויכפרו באמונתם המבדלת להם לרעה מכל שבטי גויי הארץ היושבים לבטח על אדמתם, ויסורו מתורתם המפסקת בינם ובין כל העמים הנאורים השבעים כסף וכבוד למרבה, למען להתדמות עי”ז אל העמים ולהתבולל ביניהם בלילה גמורה ומוחלטת, עד כי כל רואיהם לא יכירום כי ממי יהודה יצאו, ואז יחיו חיי נחת ושלוה ככל העמים והגוים. ואולם ע“י הכרת המטרה הזאת, לבד שהמועקות והסבלות לא תהיינה להם לסבה שיסורו מדרכי ה', כי עוד תהיינה לסבות מספיקות לפקוח עיניהם לראות, איך שגם עתה ישגיח הקב”ה עליהם בהשגחה נפלאה וישמור מכל משמר את קיומם, ורק שמסתיר פניו מהם עד אשר ישובו מדרכם הרעה, והניח להם מקום שיכירו שמבין מפלשי עבי ההסתר מתנוצץ אור ההשגחה האלהית, ומבעד ערפלי ההעלם זורח אור בהיר אור ה‘, ומבעד המעטה הכהה המעולפת על ההשגחה, נשקפה השגחה נפלאה, והעננים האלה אם כי הם מעננים את שמי ההשגחה, בכ“ז יש לראות כי הם מריקים גשמי ברכות, וכל נטף ונטף יורד בקול רעש גדול המודיע ומכריז ומפרסם השגחת הקב”ה עליהם, וכגשמים האלה המבשרים כי עוד מעט ויטהרו השמים, כן גם הם מבשרים כי עוד מעט ויטהרו העננים ויתבדרו העבים ושמש ההשגחה חזרה בעצם טהרה וזהרה, ותאיר לארץ ולדרים עלי’ באור גדול ומבהיק, עד כי כולם יהנו לאור הזה, כי אם רק יחקרו על כל ענין קיומם אז הלא גם במעט ההתבוננת יראו שההשפעה הזאת שהם מושפעים בכל ימי גלותם היא היא השפעה נסתרת. אם אמנם אשר למראה העין נדמה כמו שהם מושפעים מהעמים השוכנים בקרבם, בכ“ז לא תקצר יד החקירה וההתבוננת להבינם, כי הם רק כמו צירי ושלוחי ההשגחה הממלאים משלחתם בהכרח ובאונס, כי הלא לא נכחד מכל איש יהודי היודע גם מעט מקורות עמו, כי היו כמה עתים שהעמים האלה שבני ישראל היו שרוים ביניהם, עמלו בכל כחם להכחידם מגוי, ופערו פיהם לבלי חוק לבלעם חיים, או להעבירם מדתם, ונסו בכל המיני תחבולות שבעולם להוציא חפצם זה לאור, ובכ”ז הם קיימים וחיים נזונים ומתפרנסים ודתם משתמרת אצלם בטהרה, האם כל אלה אינם עדים כשרים ונאמנים להעיד, כי ההשפעה הזאת שבני ישראל מושפעים בזמן גלותם [בעת היותם מפוזרים בין העמים שההשפעה כפי שהיא נראה שבאה להם מהם, כי הם מושפעים בהם ומהם] היא השפעה נסתרת, והם [העמים הנראים כמו משפיעים] הנם משפיעים מדומים, כי הם מצווים ועומדים ע"ז ממקום גבוה, ויד נעלמה יד גדולה וחזקה אדירה ורוממה נטוי' עליהם בכח אדיר וחזק להכריחם לזה שיהיו משפיעים להאומה הזאת גם שלא ברצונם ושלא מדעתם, ובמעט התבוננת יראו כי היד הזאת והכח הזה הם הם ידו וכחו של ה' אלהים אלהי ישראל השומר שארית עם אחד לבל יאבד גוי אחד המיחדים שמו בקדושה ובטהרה, וה' הטוב השומר שארית ישראל הוא הוא אב הרחמים אשר ברחמיו העצומים משפיע עליהם השפעתו כפי צורך ההכרחי לקיומם, והוא הוא המשפיע האמיתי שלהם, ומה שמסתיר פניו מהם הוא רק בכדי שמזה יראו שעוד ירחם עליהם ומחכה עליהם על העת שישובו אליו, ואז יאיר פניו אליהם להראות להם אהבתו וחבתו גלוי לעיני כל יושבי תבל:

ג) קץ ותכלית הדברים כי ההשפעה שבני ישראל מושפעים בימי גלותם ונדודם מן העמים אשר המה מפוזרים שמה היא השפעה נסתרת, וכל מה שכתבתי בפרק הקדום מענין השפעה נסתרת איך שהיא מתלכדת משלשה חלקים [משפיע אמיתי, משפיע מדומה, והעלם והסתר] ושכל חלק וחלק יש לו סבה מיוחדת, והסבות האלה הן הן סבות הידיעה וכפי המשל שמשלתי שם מההשפעה על בן המלך בימי התרחקותו מאביו שההשפעה הנסתרת יכולה להיות סבה מספקת לפקוח עיני הבן שיטיב דרכו. כל הדברים ההם חלים ושייכים גם בענין שלפנינו, והקרוא שיעמוד על דברינו שם ויעמיק בכל פרטי הענין, יראה ויבין כל הענין של השפעת בני ישראל בימי נדודם, ואז יבין שזאת זאת היא תכלית ההשפעה נסתרת, שבני ישראל מושפעים בימי גלותם ושהרבה למודים טובים תלוים בהשפעה זו, אם רק יתנו לב וישימו עין להתבונן ע"ז התבוננת הראוי':

ד) הדברים האלה שדברתי משבח מעלת השפעה הנסתרת ומתועלתה הרוחנית לא מלבי הוצאתם, כי באמת מצינו פרשה שלימה בתורה הנאמרה מפי ה' אל משה רבינו, שהיא כוללת כל דברינו הנ“ל, כי הפרשה ההיא סתומה וחתומה וכל עמל המפרשים לפרשה באופן נאות ומתקבל עלה בתהו, כי כל מי שיתבונן על דבריהם יראה עד כמה שדבריהם רחוקים ודחוקים, ואולם דברינו הנ”ל יסולו לנו דרך ונתיב לבוא עד חקר הדברים למצער, עפ“י שער הראשון משערי הבנה והוא שער הפשט, שהוא פתוח לפנינו, ויש לנו רשות להתבונן עפ”י השער הזה, ואו אז נראה כי תכלית הפרשה הזאת הוא לעוררם על ענין של השפעה הנסתרת בימי הגלות, ושיוציאו התועלת הרוחני שיש להוציא מענין זה, ושרק על ידי ההתבוננת בסגולת ההשפעה הזאת יש תקוה שלא יאבדו דרכם בימי סבלותם, ושיתחזקו במעוזם לשמור את דתם ואמונתם, ואתה הקורא הט אזניך ושמע ופקח עיניך וראה נפלאות מתורת ה':

ה) (דברים ל"א פ' וילך) ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו: וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והי' לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהי' לי השירה הזאת לעד בבני ישראל: כי אבינו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי: והי' כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי: והנה אין דרכי מעולם לפרוט את הדקדוקים בפרטיות בשגם שבפה רבו מאד ובהרבה מהם כבר הרגישו המפרשים, ואולם בכלל יש לראות כי אין שום המשך לכל המקראות האלה, וביחוד יש לשום לב על המקרה הזה. ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה: שהוא אינו מובן כלל וכלל, וכן מה שבתחלה נאמר והסתרתי פני מהם ואח“כ נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני. ונכפל ההסתר והוא ג”כ אינו מובן כלל, ויתר הדקדוקים יבין כל אחד מאליו, ומי שישים עיניו בדברי מפרשי התורה בפרשה זו, יראה מה שדקדקו בפרטיות בפרשה זו. אמנם לדרכינו נאמר, שהקב“ה העיר את משה בפרשה זו על ידיעת ענין רב הערך הזה של שימת עין ולב בימי ההסתר וההעלם על עניןש ל השפעה הנסתרת, לדעת כי גם אז משרה הקב”ה שכינתו עליהם, וידעו בני ישראל שגם אז איננו מסיר השגחתו מהם, וגם ראה להודיעו בפה האמצעים שעל ידם יתברר להם כל זה, ובהיות כי הענין הזה עומד בנפש ונשמת האומה וכל נצחיותה תלוי' בזה, ע“כ תאר הקב”ה למשה בפרשה זו את הסכנה העצומה הכרוכה בעקב אי ידיעת הענין הזה, ושלזה הכין מראש תרופת תעלה שעל ידם יגיעו לידיעת הענין הזה, וכל אלה ביאר הקב“ה למשה בפרשה זו וכמו שנבאר על הסדר. הנך שוכב עם אבתיך ולא יהי' עוד מי שיעיר כ”כ למוסר אזנם ויכול היות אשר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. ואז הלא וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים כפי חוקי משפטי העונשים השוררים ממני בארץ וגם יתמשך מזה והסתרתי פני מהם. כי ההשגה וההשגחה הנן קשורין ואחוזין זב“ז כשלהבת הקשורה בגחלת, ובערך שהאדם משיג ויודע את ה' בערך זה משגיח עליו ה' מן השמים, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מלהשיג גדולת הבורא ב”ה וישום בזה כל מעייניו עד שיגיע למדרגה רמה ונשגבה בהשגת ה' תהי' גם ההשגחה האלהית עליו בתמידות בשפע רב. וכמ“כ בכלל האומה בזמן שהיא עומדת במדרגה רמה הנוגע לידיעה אלהית, והיא דבוקה בידיעה זו, ורעיון זר לא יעלה על מחשבתה תאיר גם ההשגחה העליונה פני' אלי‘, וכל מסך ומחיצה לא יבדילו ביניהם. ואולם בעת שהיא עומדת במדגרה נמוכה ושפלה ואינה נותנת לבה להשיג ידיעת ה’ והשגתה בענין זה מועטת מאד, אז לא תאיר ההשגחה פני' בהתגלות אלי', כי יסוד מוסד הוא בההנהגה העליונה שהשפעת ההשגחה היא לערך ההשגה אם בפרט ואם בכלל. וכמו שכתב מורינו ומאורינו במו”נ (חלק ג' פנ"א) הנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספיקות ויתגלו בו סודות אלהיות, והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהי' ההשגחה בו והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד תהי' ההשגחה בו תמיד כו' וכו‘, עייש“ה כל דבריו הנעימים והנחמדים, וכן כתב בעל חובת הלבבות בשער הבטחון בפתח דבריו וז”ל שם: ומי שבוטח בזולת ה’ מסיר האלהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, ובסוף שער הבטחון כתב וז“ל: וכשׁ”ד בענין הבטחון כי יתרון הבטחון מהבוטחים באלהים כפי יתרון ידיעתם אותו ואמונתם בהגנותו עליהם ורוב השגחתו על טובותם:

ו) מבואר מכל זה, שבעת שבני ישראל מעבטים אורחותם ומסירים לבם מן ידיעת השגת ה‘, אז בהרכח כפי חוקי ההנהגת האלהית לא תאיר עוד ההשגחה בגילוי ובפרסום ותבא רק ע“י מעטפות וקיפולים שזה נקרא הסתר, וההשפעה היורדת עליהם אז היא השפעה הנסתרת, כי היא יורדת דרך צינורות מסותרים עד שאינו ניכר לעין מקום חיבור הצינור שידעו גם בידיעה שטחיית מאין נמשכה ההשפעה, וע”כ אומר הקב"ה כי אם הם יזנו אחרי אלהי נכר יתמשך מזה אשר ועזבתים והסתרתי פני מהם והי’ לאכל. וקץ הדבר יהי' אשר ומצאהו רעות רבות וצרות. כי גם העונשים הבאים בעת הזאת אינם באים באופן זה שכל אחד יכירם שהם באים בתורת עונש, כי בליטת ההכרה הזאת היא רק תוצאות ההשגחה הגלוי‘, ובעת שההשגחה מצמצמת דרכי’ ועושית כל מעשי' בסתר ובהעלם, עושית גם העונשים באופן זה, שבחציונותם לא ישאו עליהם אות עונש מרי, ויש מקום לחשוב, כי הם בלא בעלים, ולהפקר נחשבו הנתונים לאכול לאוכליהם, והרעות הרבות והצרות הם כמו במקרה עד שיש להמליץ שמצאום והשיגום ולא באו עליהם בכונה מיוחדת להענישם, וכמו מי שמוצא מציאה תבא המציאה אליו במקרה, כי לא עמל ע“ז ולא השתדל כלל בזה, ורק במקרה בא לידו, כן כל דבר הבא לאדם בתורת מקרה יש לכנות זה בשם מציאה. וזש”א שבחציונותם יראה הדבר כאלו ישראל נמסר לאוכליהם לאוכלם בכל פה ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. אחרי שיהי' לו מקום לחשוב כי הרעות והצרות הם תולדות העזיבה והסרת ההשגחה, א“כ יאמת עוד יותר כי רק על אשר כבר הסיר ה' השגחתו ממנו ע”כ יבאו עליו כל אלה בתורת מקרה, וא“כ יהיו העונשים סבה להגדיל עוד יותר עותתם, אחרי שעל ידם יערערו על ההנהגה השמיימית, ויכחישו בהשגחה האלהית, וא”כ יתחייב הדבר אשר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, כי עוד אוסיף להסתיר פני מהם על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. כי בערך שיגדילו המרתם והסרתם מדרכי ה' בערך זה יתגדל עוד יותר ההסתר, כיון שההשגחה וההשגה עומדין תמיד בערך אחד, זו לעומת זו, והן עשוין בשיווי המשקל, ובזה שיוסיף לסור מדרכי ה' עד שיבא לספק ולערער בלב ובפה על ההשגחה, בזה הוי כמו שפונה אל אלהים אחרים, ובמצב הסרה גדולה כזאת יסבב שההסתר יתגבר מאד עד שיומלץ הההסתר יוכפל [שזו היא כוונת הסתר אסתיר], וא“כ באופן זה הלא רחוק ממנו כל רפואת תעלה, כי במצוקות ותלאות כאלה שענני ההסתר יתגברו על שמי היהדות ובכל פנות שהיהודי יפנה יהי' רק זועה מעוף צרה ומצוקה, א”כ הלא המצוקות והתלאות תסבבנה להביאו עוד יותר להסרה, כי יחשוב שהקב“ה הסיר השגחתו ממנו לגמרי ומחשבה נבערה כזאת היא הסרה גדולה מאד, עד שזאת לבד תסבב עוד להגדיל ההסתר, וההסתר יסבב להגדיל יותר ההסרה ויחזור הדבר חלילה, ההסרה תסבב ההסתר, וההסתר את ההסרה, וכן ילך הדבר עד אין קץ, וא”כ יש לחוש שילכו כן מדחי אל דחי, עד שיסורו לבם לגמרי מאת ה‘, ומה יש לקוות עוד מהם? ולזה הנני להראות לך שבאמת יש עצה נאמנה, ומראש הכינותי סגולה יקרה לזה איך שבכל עת יכירו ההשגחה האלהית גם מן המעטפה, ומבין ערפלי התלאות יתנוצץ תמיד אור גדול, אשר יאיר את עיניו לראות את ההשגחה החופפת עליו, עד כי ההשפעה הנסתרת לבד שלא תסבב הסרה, כי עוד תסבב התעוררת גדולה לראות באור פני ההשגחה העליונה, ולזה הנני אומר לך ועתה כתבו לכם את השׁירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהי’ לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי התורה הזאת תהי' לעד על ההשגחה התמידית, והולך ומפרש במה גדול כחה של השירה הזאת להעיד, ואמר. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן. כי מצבו יהי' איתן ויטיב לבו, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי, והי' כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות. כי אז אחרי שכבר הי' למוד לחיות בטוב, ובכ“ז יסבול אח”כ הרבה, גירוש טלטול נדנוד ביזה הרג וכל מצרי שאול, שכפי דרכי הטבע קשה מאד לשאת ולסבול מכאובים ומצוקות כאלה למי שהורגל כבר לחיות חיי שרים חיי נחת ועונג, ובמצבו הנורא אז אם רק יטה מן המסלה הכבושה מסלת האמונה והתורה, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי. ואז יראה דבר פלא, כי גם והי' כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות. שכל אלה יבאו עליו רק בעד שמירתו תורת ה' ובעד שם ישראל אשר יקרא עליו, כי לוא יאבו בני ישראל לוותר על אמונתם ולפרוק מעליהם שם ישראל, אז לבד שלא ירדפום כי עוד יהיו לברכה בארץ ויהנו מכל הזכיות ולאזרחים נאמנים יחשבו, וכשאז“ל במ”ר פ' מטות. לתת נקמת ה' במדין, הקב“ה אומה נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין, אמר הקב”ה להם אינו אלא דיקו שלכם שגרמו לי להזיק אתכם, אמר משה רבון העולמים אם היינו ערלים או עובדי ע“ז או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפים אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך לתת נקמת ה' במדין ואמרו עוד במד' שה”ש על הקרא כי חולת אהבה אני וז“ל אמרה כנ”י לפני הקב“ה רבש”ע כל חלאים שאוה“ע מביאין עלי בשביל שאני אוהבת אותך ואמרו עוד (שם פרשה ז') ונחזה בך אוה”ע אומרים לישראל, עד מתי אתם מתים על אלהיכם ומשלמין לו הה“ד על כן עלמות אהבוך, ועד מתי אתם נהרגין עליו כדכתיב כי עליך הורגנו כל היום, עד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו לעצמו והוא גומל לכם רעות, באו לכם אצלינו ואנו ממנין אתכם דוכסין אפרכין ואיטרטלין, ונחזה בכך ואתון אינון מחזיתי' דעלמא הה”ד ואתה תחזה מכל העם. ולפי“ז בעת הזאת שהסבלות תגבר עליהם באופן נורא ומבהיל, ובעד מה? רק בעד תורתם ואמונתם, הלא כפי ההשקפה הטבעית ומשפט השכל, הי' אפשר לשער כי באמת יפרוק מעליו עול התורה והמצות ושם ישראל לא יזכור עוד, בכדי שיגאל מצרותיו וממצוקותיו, ואז בעת הנוראה הנני מבטיח אשר וענתה השירה הזאת לפניו לעד. אז תבא תורת ה' ותעיד עדות נאמנה על ההשגחה הנפלאה השוררת על עם ישראל, כי גם אז יראה כי אשר בכ”ז לא תשכח מפי זרעו, גם בעת שכל המכאובים והיסורים יבאו עליו רק בעד קיום התורה, בכ“ז לבד שהם בעצמם לא יסורו מתורת ה‘, כי גם ישתדלו לחנך את בניהם במסלת התורה, מבלי לראות בעיני בשר את התלאות והמצוקות העלולות לבא עליהם לרגלי חינוכם זה, כי העיקר ישימו לבם אל היסוד הזה העקרי והשרשי להרחיב תורת ה’ ולמוסרה לבניהם אחריהם מדור לדור, וא”כ ההשקפה הזאת היא רבת אונים לעורר תמיד את בני שיראל להתבונן על ההשפעה הנסתרת ולראות שהיא מלאה נסים רצופים, והיא בעצמה מעידה על השגת תכליתם הנעלה, ושתגיע העת שתזרח שמש הצלחתם עליהם, ויעלו מעלה מעלה. כי לוא היתה כונתו לדכאם ולרצצם ולבטלם בבטול היש, מדוע זה יסוכך עליהם לשמור אמונתם ותורתם, וההשקפה הזאת של קיום הדת היא אחת מההשקפות הנכבדות, שיש להשקיף על ההשפעה הנסתרת, שבכלל ההשקפות האלה הן רבות הערך, והן מועילות מאד, ומפאת רוב יקרת מעלתה העיר לנו פה הקב"ה עליהן, והראה כי ההשקפות האלה הן הן הסגולות היקרות שעל ידן ישאר תמיד היהודי בטהר דתו ואמונתו:

פרק ה    🔗

א) מצינו מאמר נפלא מחז“ל שהוא סתום וחתום, ואחרי חדירת עין עליו נראה כי גם הם שמו להם את היסוד הזה של השקפות אלו התלויות בגלגל ההשפעה הנסתרת, וגם הם התבוננו על הפרשה ההיא [של ועתה כתבו לכם כו' שדברנו ממנה בפרק הקדום] ובארו ג”כ המקראות על הדרך הנ“ל שתוכנם הוא לעורר על ההשפעה הנסתרת, והוא במ”ר [בראשית פמ“ב ובכ”מ] כל מקום שנאמר ויהי כו' ויהי בימי אחז מה צרה היתה שם ארם מקדם ופלשתים מאחור, לבן מלכים שנזדווג לו פדגוגו להמיתו אמר אם אני הורגו עכשיו אתחייב מיתה למלך, אלא הריני מושׁך מניקתו ממנו ומעצמו הוא מת, כך אמר אחז אם אין גדיים אין תיישים כו' אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין זקנים, אם אין זקנים אין נביאים, אם אין נביאים אין הקב“ה משרה שכינתו עליהם, הה”ד צור תעודה חתום תורה בלמוד, ר“ה בר”א אמר למה נקרא שמו אחז שאחז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ר' יעקב בר אבא בשם ר' אחא אמר ישעי' וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, אין לך שעה קשה כאותה שכתוב בה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, ומאותה שעה קויתי לו שנא' כי לא תשכח מפי זרעו, ומה הועיל לו [ובמ“ר אסתר פ”א הגירסא ומה אתה מועיל והיא נכונה יותר] הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאתות ולמופתים, וכי ילדיו היו והלא תלמידיו היו אלא מלמד שׁהיו חביבים עליו כבניו [ושם הגירסא מכאן שתלמידו של אדם נקרא בנו] ודברי המד' הזה אין להם שום מובן, וגם אין שום המשך להדברים האלה, וביחוד אינו מובן המאמר האחרון של ר“י בשם ר' אחא אמר ישעי' וחכיתי לה' כו' המאמר הזה אין לו שום מובן, ואמנם דברינו הנ”ל יפלסו לנו נתיב ודרך בע“ה עד חקר הדברים, והמאמר האחרון של ר' יעקב ב”ר אחא, יהי' לנו המפתח לפתוח המנעל מכלל הדברים הנ“ל, כי הנה בעל המאמר העקרי הוא ר' אחא [דר”י ב“ר אבא אומר המימרא הזאת בשם ר' אחא], ומצינו עוד מאמר מר' אחא שהוא ג”כ מאמר סתום וחתום, ועוד לא הסיר אחד מהמפרשים המסכה הנסוכה עליו, וכאשר נעמוד עליהם בעזרת הדברים הנ“ל נראה בע”ה שרוח אחד להם ויאירו לנו הדברים מאד והוא:

ב) בע"ז (דף ג' ע"ב) אחרי שהביאו שם המאמר מר“י א”ר כי י“ב שעות הוי היום ג' הראשונות כו' וכו' רביעיות יושב ומשחק עם לויתן כו' [שעצם המאמר בארתי ג”כ בע“ה ואכ”מ.] איתא שם א“ל רב אחר לר”נ בר יצחק מיום שחרב ביהמ“ק אין שחוק להקב”ה כו' ושאלו שם ע“ז ברביעיות מאי קא עביד [דהשעות האלו היו קבועות בזה”ב לשחוק ועתה שאין לפניו שחוק מאי קא עביד] ואמר לו יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה כו' ושאל לו ע“ז ומעיקרא מאן הוה מגמר להו [בזמן הבית שאז היו קבועות לשחוק א”כ מאן הוה מגמר לתשד“ר תורה.] וע”ז א“ל אב”ע מטטרון ואב“ע הא והא כו‘, הננו רואים דר’ אחא אומר, דקודם החורבן הי' מטטרון לומד עם התינוקת תורה, ומעת החורבן לומד הקב”ה עמהם תורה. והנה לבד דעצמי הדברים כפי חציונותם שגבו מגבולי הבנה, וכמעט שקשה לשמוע הגשמה בולטת כזאת, דהקב“ה או מטטרון לומדים עם תשב”ר תורה, ולפי“ז אין להשתדל עוד לייסד בתי תלמוד תורה וישיבות בעד הבנים, אחרי דהקב”ה בעצמו לומד עמהם תורה, לבד כ“ז גם הציור מהמאמר קשה מאד להבין, דאיך אפשר לומר דבהירות ההשגחה נתגברה אחר החורבן, עד שההשפעה שקודם החורבן היתה ע”י מטטרון שבה להיות אחר החורבן ע“י הקב”ה בעצמו ובכבודו, הלא כבר מקובל אצלינו שמעת החורבן נתצמצמה ההשגחה האלהית, להתעטף בכמה מעטפות, ולהתלבש בכמה לבושים, ולמוד התורה עם השב“ר הוא ג”כ ענין השפעה תולדות ההשגחה, ואיך יוצדק לומר כי בזמן הבית היתה ההשפעה הזאת ע“י מטטרון ורק אחר החורבן החלה להיות ע”י הקב“ה? הדברים האלה הם מופלאים מאד. ואולם עפ”י דברינו הנ“ל, נראה שהדברים האלה כוללים מליצה נשגבה ונפלאה, ואצור בהם רעיון נשגב ומרים. כי מצינו שדרך חז”ל הוא כשרצו לדבר על ענין יוצא מדרך המורגל ומההנהגה הטבעית ולהעיר לכל, שיתנו לב לראות את ההשגחה האלהית הבולטת בענין הזה, אז בשפת החידותית שלהם, המליצו ע“ז שבענין הזה יש לראות הופעת הקב”ה, ורק אופן הופעת הקב“ה בזה המליצו ע”ז באיזה ביטוים שונים, כפי טבע מהלך הענין, לפעמים ציינו ההופעה בהעובדא ההוא, שאמרו שבעת עשיית מעשה הזה ראו הופעת הדר כבוד הקב“ה וכש”א במכילתא בשלח (מסכת דשירה פ"ג) מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים, שנאמר בהם וביד הנביאים אדמה וכתיב נפתחו השמים ואראה מראות אלהים, משל למלך בו“ד שבא לספינה ועליו צפירה מקיפתו, וגבורים מימינו ומשמאלו וחילות מלפניו ומלאחריו, הכל שואלין איזהו המלך מפני שהוא בו”ד כמותם, אבל כשנגלה הקב“ה על הים לא שאל אחד מהם לשאול אי זהו המלך, אבל כשראוהו הכירוהו ופתחו כולן ואמרו זה אלי ואנוהו, והכונה הפנימית היא שמרוב הנפלאות והענינים היוצאים מדרכי הטבע שהיו שם ראו כולם כחו של הקב”ה, כי הכירו אשר כל אלה הם מעשי ידי הקב“ה. ולפעמים ציינו ענין ההופעה במקום, שהמליצו כי במקום המעשה הזה שורה הקב”ה וכש“א בירושלמי תענית (פ"א.) אמר ריב”ל אם יאמר לך אדם איכן הוא אלהיך אמור לו בכרך הגדול שברומי, מה טעמא אלי קורא משכיר, שהכונה היא שאם נשים עין על ענין הזה, ונדע שרומי נתנה חתיתה אז כמעט על כל העולם, וגבורי רומא דכאו עמים רבים תחתיהם, וגבורים עריצים כאלה הנאזרים ברעם גבורתם שמו אז כל מעיינם להכחיד את ישראל מגוי. ועל גוי הקטן והחלוש הזה לטשו עיניהם ולא יכלו לו, וכל כחם וגבורתם עזוזם ותקפם לא עמדו להם להשבית ישראל מגוי ולהכחיד אמונתם, ע“כ המליצו חז”ל ע“ז ברוח מליצתם האלהית כי שם הוא מקומו של הקב”ה, כי כל מי שיתבונן בענין זה של רומי יראה כחו וגבורתו של ה' אלהים אלהי ישראל, איך שהוא שומר קיומם ונצחויותם של בני ישראל שלא להכחידם מגוי, וע“כ י”ל דשם הוא מקומו. ולפעמים ציינו ההופעה בשם כי אמרו ששם של הענין הנשגב הזה הוא ה' אלהי ישראל להורות שכל כך הי' ניכר רק כי יד ה' עשתה זאת עד שיש שהמליץ כי שם הפועל מהפעולה המצויינה הזאת הוא ה' אחד. וכש“א במ”ר איכה (פ"א על הקרא כי רחק ממני מנחם) מה שמו של מלך המשיח ה' שמו ובארתי בספרי שערי אורה (שער א' פ"ג אות ב') שהכוונה היא שביאת משיח תהי' ע“י נסים גלוים כאלה, עד כי כולם יראו כי רק ה' בעצמו ובכבודו עשה זאת ועז”א כי שמו הוא ה':

ג) וברוח מליצה הקדושה הזאת דבר גם ר' אחא פה בענין למוד תשב“ר, עת שהתבונן על ענין של קיום התורה, איך שהיא משתמרת ומתקיימת בכל ימי הגלות למרות כל המצודות והמכמורים שפורשים עלי', למרות כל המועקות והמצוקות הבאות לבני ישראל לרגלי שמירתה, למרות כל זאת היא משתמרת בקדושתה ובטהרתה, ולא עוד אלא שכל אב ואב יעמול לטעות שרשי האמונה על תלמי לב בנו ומנוער יאמנו ילדי ישראל רק על ברכי התורה. עת התבונן על כל זה אמר, שאם נשים עין על המחזה הנורא הזה, יש להמליץ ע”ז כי בימי הגלות לומד רק הקב“ה בעצמו עם תשב”ר תורה, כי רק רוחו הנצחיי מרחף שם, רק ע“י כח רוחני נעלם וטמיר של הקב”ה יתקבצו הנערים ללמוד תורה, ומי שרואה תינוקת של בית רבן, איך שהם יושבים צפופים ולומדים תורת ה' הוא יכול לראות נצחיות האומה ונצחיות התורה, ושבצדק נקרא עם ישראל עם הרוח. ואמנם בעת שבני ישראל היו שרוים על אדמתם, אז יש להמליץ, כי מטטרון הי' לומד עמהם, כי מטטרון שר העולם שר הטבע [ע' ספרי חותם תכנית ח“ב בהערות צד קס”ב] לומד עם תשב“ר תורה, כי על העם ששורה על אדמתו וממשלתו בידו אין להתפלא, אם הוא מתחזק באמונתו ודתו, ואם הוא יחנך את בניו בדרכי תורתו ואמונתו, כי אצלו הוא רק ענין טבעי ומורליי, ולזאת מלמוד התורה לתשב”ר בזמן ההוא אין לקחת עוד ראי' על השגחת הקב“ה ביחוד ע”ז, כי זהו ענין טבעי אם בני הנעורים הם שעשועי כל העמים וכל הארצות, והם הם תקות כל אומה ואומה, כי הם אבני יסוד בנין הדור הבא, והזקנים אחרי שרואים את המות לעיניהם, ועוד מעט ואינם, אז יהי' הנחם היחידי שלהם, רק בני הנעורים, עליהם ישליכו יהבם, ואליהם ישאו נפשם, ובני הנעורים האלה הם הם משאת נפשם, יודעים הם שמהם יבנה ויתכונן דור הבא, ועליהם ישימו מבטחם, שהם יצעדו עוד צעד אחד הלאה, וירחיבו את גבולי מדינתם, ויאדירו את תורתם ואמונתם, ולזאת ישתדלו תמיד האבות לטעת על בני הנעורים שרשי דתם ואמונתם ולהשריש בקרבם אהבת ארצם ומולדתם, למען יהי' לבם מלא אהבה לדתם ואמונתם לארצם ולמדינתם, ויראו להגדיל כבוד עמם ודתם, וישגיחו פעלם ויפליאו לעשות ישועות בקרב עמם, לרוממם מעלה מעלה, והם המה חוקות החיים הקבועים לעד לראות מקור חיים חדשים בעת ובמקום אשר המות ישום כליון ואבדון לההולכים לפניהם, ובני הנעורים בראותם ממשלתם הרחבה והאדירה, וכבוד גדולת תפארת דתם ואמונתם, ירחב לבם ויתלהב רוחם להתדבק בתורתם ודתם, ויראו לקבץ חילים ולעשות תושי‘, ולהגביר חיל בשפתם, למען יטב להם ליהנות מכל טוב ארצם המבורכת, להתענג מתענוגי’, ולשתות כוס מלא יין ממנעמי החיים, אשר דתם משפעת עליהם ביד רחבה, יודעים הם אשר כל מה שיעשו מותר חיל באהבת דתם וארצם, יבאו על שכרם, כי לרגלי ידיעתם ינחלו אושר ועושר כבוד יקר וגדולה:

ולפי"ז מובן כי בעת שבני ישראל היו שרוים על אדמתם, ואדירם מהם יצא ומושלם מקרבם, לא הי' שום דבר פלא בלמוד תשב“ר, כי כן עושים כל העמים היושבים שלוים ושקטים על אדמתם. ואמנם אם בימי גלותם, בעת שהם נאנחים תחת עול סבלותם, ואשר כל מצוקתם ומכאובם הוא רק בגלל דתם ואמונתם, כל המועקות וההגבלות בדרכי חייהם הם רק בגלל תורתם ושמירת מצותיו, אם בני העם הנענה והנדכא הזה לומדים מנערותם תורתם, ומתאמצים להתקשר בקשר אמיץ וחזק לדתם ואמונתם. בזה יש לראות באספקלריא המאירה, כי רק ההשגחה האלהית חופפת עליהם והיא רק היא תניעם לזה, לבלי להביט על מצבם החומרי והגופני, לבלי לחשוב חשבון מצבם ומעמדם ולבלי לבקש חשבון טבעי מפעולתם זאת, רק לדכא כל רגש גופני, ולהכניע כל מחשבה גשמי לעומת רגש רוחני, ומחשבת קיום הדת. וע”כ ראה ר' אחא להעיר על ענין של למוד תורה בבני הנעורים בישראל בשני המצבים האלה [מצב שלות ישראל והיותם על ארצם, ומצב גלותם ונדודם] כי כשיערכו המצבים האלה מערכה מול מערכה, אז יש לראות מה שונים הם המצבים האלה ביחוסם ללמוד הבנים, עד שי“ל כי בעת שהיו על אדמתם הי' למוד התורה של הבנים ע”י מטטרון, כי לא הי' בזה שום פלא וענין יוצא מגבול הטבע, אבל בזמן הגלות ובימי הנעורים יש להמליץ, כי הקב“ה לומד תורה עמהם, כי רק רוחו מרחפת שם, והשגחתו הנצחית והבלתי תכלית חופפת שם, כי כפי ההשקפה הטבעית בבקשת חשבון גשמי וטבעי מכל פעולה, הלא הי' להם עוד להתרחק מזה, אחרי שיודעים כי רק עי”ז סובלים הרבה, ובכ“ז משתדלים בכל המיני השתדלות לחנך את בניהם עפ”י דרכי התורה לשמור נצחיות התורה, א“כ יש לראות כי כבוד ה' חופף עליהם והוא ישמור הרוח הזה מכל משמר באשר שבו תלוי כל אושר ונצחיות האומה, ועפ”י המליצה הנהוגה לכנות פעולה כזאת על שם הקב“ה, המליץ גם פה ר' אחא כי בעת החורבן י”ל דהקב“ה לומד עם תשב”ר תורה, כי הקב“ה ישגיח ע”ז ממכון שבתו, אחרי שזהו יסוד כל תקנת בני האומה הזאת שע“י בניהם ובני בניהם תצא המטרה ממטרת ההשתלמות, ומלאה הארץ דעה ובא לציון גואל, כי רק כל עוד ששלשלת התורה אינה נפסקת, והאבות מוסרים יסודי אמונתם ותורתם לבניהם אחריהם, ובניהם לבני בניהם, רק עי”ז יש תקוה, כי יבאו מעט מעט להשגת תכליתם ומטרתם, והמטרה הזאת יכולה לצאת רק ע"י למוד התורה להבנים, ואז יש תקוה כי גם הם ילמדו לבניהם אחריהם וכל דור ודור יצטיין במעשיו הטובים עד שישיגו המטרה הנכבד מטרת ההשתלמות הרצוי':

ד) ויש עוד מאמר נפלא מאד שאין קצה לזרותו ופליאותו, וכאשר התבוננתי עליו ובע“ה צלחה בידי להסיר המסכה הנסוכה עלי' ולבא עד חקר כונותו, ראיתי שמשם יש לראות ג”כ, איך שר' אחא הצטיין מאד בהשקפתו הבהירה הזאת להשקיף על ענין למוד התורה מבני הנעורים, כעל ענין יסוד אושר האומה ותכלית הצלחתה, ולזאת ראיתי להעתיק פה מתוכן הדברים, למען יראו כולם כי באורי פה [בהא שלר' אחא מתיחס למוד תורה מתשב“ר בזמן החורבן להקב”ה], הוא באור אמיתי, אחרי שגם משם יש לראות, איך שר' אחא לן בעומקה של הלכה זו, מהלכות חינוך הבנים על דרכי התורה, ואיך שהוקיר מאד את ענין זה, והעלהו למעלה ראש עד שבו תלה כל תקות גאולת ישראל אושרה ותכליתה והשגת מטרתם הנכבדה כמו שעיני הקורא תראינה מדברינו שנדבר פה בע"ה, וזהו:

במדרש חזית (פ"א על הקרא משכני אחריך) אר“מ בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב”ה אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם, אמרו לפניו רבש“ע אבותינו ערבים לנו אמר להם אבותיכם צריכים ערבים, למה”ד לאחד שהלך ללוות מן המלך א“ל הבא לי ערב ואני מלוה אותך הלך והביא לו ערב אחד, א”ל ערבך צריך ערב הלך והביא לו ערב שני וא“ל ערבך צריך ערב כיון שהביא לו ערב שלישי, אמר תדע כי מפני זה אני מלוה לך, כך בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם אני נותן לכם תורתי הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם, אמרו אבותינו ערבים אותנו אמר להם הקב”ה אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו שאמר במה אדע, יצחק יש לי עליו שהי' אוהב לעשו ואני שנאתיו שנאמר ואת עשו שנאתי, יעקב שאמר נסתרה דרכי מה‘, אלא הביאו לי ערבים טובים ואני נותנה לכם, אמרו לפניו רבש"ע נביאנו ערבין לנו, אמר להם יש לי עליהם שנא’ והרועים פשעו בי, וכתיב כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו, אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הקב“ה הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם הה”ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה, שנאמר ה' עוז לעמו יתן, בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש לא הערב, הוי מה שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני א“ר אחא גם אני כביכול אף אני בשכחה מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך, לא היונקים, הוי מרפיון התורה שבכם נתפשו בניכם שנא' לשוא חכיתי את בניכם כביכול גם אני בשכחה מי יאמר ברכו את ה' המבורך לפני, לפיכך צריך אדם להכניס בנו לתורה ולחנכו בלימוד שיאריך ימים בעולם שנא' כי בי ירבו ימיך. עכ”ל המד':

ה) והנה לבאר זרות וסתימות הדברים האלה היא רק למותר, כי כל מי שלב מבין לו יראה עד כמה שהדברים האלה מרעישים ומפליאים, ולבד שכל הענין מערבות כפי שהבינוהו כולם, הוא כחדה סתומה, ואין לזה שום מובן. עוד יש להתפלא ולהשתומם במה שהקב“ה לא רצה לקבל הערבות של האבות, ושמצא עוד כמו דופי במעשיהם עד שמש”ז פסל ערבותם, והדברים האלה זרים ותמוהים מאד, האבות אשר עליהם אנו נשענים, ובצר לנו הננו מתפללים לה' להושע ולהעזר בזכותם, ובכל תפלה ותפלה אנו מזכירים אותם, וחז“ל בעצמם אמרו האבות הן הן המרכבה (מ“ר בראשית פ' מ”ז ופ' פ"ב) ולסוף יאמרו דהקב”ה הראה פגם במעשי אבות ולא קבלם לערבים בטוחים, ועוד יותר יש להתפלא על התשובה ששמו בפי הקב“ה לפסול הערבות של הנביאים משום שיש לו עליהם טענה שנא' והרעים פשעו בי גם כשועלים בחרבות כו', והלא המקראות האלה נאמרו על נביאי השקר, והם כשרצו להעמיד נביאים לערבים כיונו בלי ספק על הנביאים האמיתים, וא”כ אין זה שום טענה על הנביאים האמיתים, כי במה הם אשמים, במה שנמצאים נביאי השקר, וכן גם ענין הערבות של הבנים לבד שבכלל אינו מובן ענין ערבותם, ביחוד יש להתפלא על זה, שהשוו ענין ערבות זו לכל ערבות, וכמו שבכל ערבות ידוע אשר בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפס לא הערב כן גם בזה נתפסים הבנים בענין הערבות, וזה תמוה מאד, דהא בכל ערבות רק אם אין ללוה לשלם גובים מהערב, והכא הלא יש להעניש להאבות כמו לבנים, ובאיזה פרט יש לומר שיש יותר ממה לגבות מהבנים ממה שיש לגבות מהאבות. וגם מה שמזכירים מי יאמר ברכו ה' המבורך כו' אינו מובן כלל, וכן סיום המאמר לפיכך צריך כל אדם להכניס בנו לתורה כו' אין לו שום מושג, דהכא מדברים מענין הערבות של הבנים שמוש“ז נענשים הבנים בעד עון האבות, וא”כ כשרוצים להזהיר שיראו להשתמר מזה שהבנים לא יענשו בעד ערבותם, הי' להם להזהיר שהאבות יראו ללכת בדרך התורה והמצוה בכדי שהבנים לא יענשו, ואיזו שייכות יש בזה להזהירם שמשו"ז יראו ללמד את הבנים, סוף דבר דהמאמר הזה כפי שהבינוהו כולם הוא תמוה מאד, הן בכללו והן בחלקיו ובפרטיו, ויותר ממה שכתבתי פה מהזרות והפליאות יראה הקורא בעצמו, אחרי שישים עיניו על המאמר הזר והנפלא הזה, כי לחשוב כל הפליאות יארכו הדברים כי רבים הם ואי אפשר לפורטן:

ו) ואולם בדברי המדרש הזה אצור רעיון נורא ונשגב כמו שנבאר בע“ה, כי הנה תכלית נתינת התורה לבני ישראל היתה שתתקים בפועל ושהם ישמרו ללכת בדרכי', וביחוד הוטל עליהם להוציא המטרה הכללית של התפשטות התורה בכל העולם, והפצתה בין כל העמים, וכמו שכתבתי בספרי שערי אורה (שער א' פ"ג) עיי”ש (אות ט"ו) מש“כ בבאור ד' המד' אמרו הנביאים לירמיה מה ראית לומר מלך הגוים כל הנביאים קורין אותו מלך ישראל ואתה קורא מלך הגוים, ותכלית דברי הוא שאחד מהיעודים הוא שאמונת ישראל תתפשט בכל העולם ועיי”ש (אות י"ד) שכתבתי וז“ל אחת מהפעולות שהוטל על ישראל במשך נדודו וגלותו. להפיץ ענני אמונות טפילות ולבדר ערפלי דעות כוזבות, ולהעמיד את שׁמי האמונה בטהרם ובזהרם ולהרחיב הדעת עייש”ה. ובמאמרי התורה והעולם הראיתי דזאת היתה תכלית החזרת הקב“ה עם תורתו על כל אומה ולשון להראות להם דהתורה הזאת שעתה עוד רחוקים ממנה, ושמרגישים בנפשם חלישות כחם לקבל תורה רוחנית ומדעית כזאת. כי יודעים הם שהם עודנם בוסר לקבל התורה וכמו דאיתא במד' הובא בילקוט פ' יתרו (רמז רפ"ו) ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה, שלא ליתן פתרון פה לאומות אלו נתבענו כבר קבלנו עלינו ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה, שלא ליתן פתחון פה לאומות אלו נתבענו כבר קבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, ויאמר ה' מסיני בא נגלה על בני עשו הרשע וא”ל מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה א“ל לא תרצח, אמרו לו היא ירושה שהוריש לנו אבינו ועל חרבך תחי', נגלה על בני עמון ומואב, א”ל מקבלים אתם את התורה, א“ל מה כתיב בה א”ל לא תנאף, א“ל והלא כולן בני מנאפים הן שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, נגלה על בני ישמעאל א”ל מקבלים אתם עליכם התורה א“ל מה כתיב בה א”ל לא תגנוב, א“ל זו ברכה שנתן לנו אבינו שנא' והיא יהי' פרא אדם, וכתיב כי גונב גונבתי, וכשבא אצל ישראל מימינו אש דת למו פתחו כולם ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. שהכונה הפנימית היא שעמדו אז עוד במצב הבערות והפראות, עד שהרגישו בעצמם שאינם מסוגלים עוד לקבל תורה כזאת הנוסדה על טהרת המדות ואהבת האדם וכבישת היצר והגבלת התאות, ובכ”ז הופיע עליהם והודיעם שרצונו ליתן להם את התורה וההופעה ההיא וההודעה הזאת לא הי' על מנן כי הקב“ה אינו עושה פעולות ריקות לבטלה, רק שכהוונה היתה להראות להם שאם אמנם שעתה אינם עומדים עוד במדרגה כזאת שיהיו ראוים להתחמם לאור התורה ולהתהלך לאורה, בכ”ז ידעו שהזמן יגעילם מזוהמתם מעט מעט, ויכשירם להשתמש במאור התורה, ונתינת התורה לישראל היא היא התחלה טובה לפניהם כי על ידי אומה זו יכירו מעט ערך התורה, ויתנערו מעפר שפלות דעותיהם, ויבינו פחיתות עבדות האלילות, וכשחז“ל (ילקוט תהלים קל"ח) על הקרא יודוך כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וז”ל, לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה אם ירצו ויקבלו את התורה מ“ט כי שמעו אמרי פיך ואומר אלוה מתימן יבא וגו' ה' מסיני בא וגו', יכול שמעו וקבלו ת”ל ואותם לא יעשו, ואומר ועשיתי באף ובחמה נקם בכל הגוים אשר לא שמעו, אפי' שבע מצות שקבלו עליהם פרקום ונתנום לישראל, משל לאחד ששלח את חמורו ואת כלבו לגורן וכו' [יל“ע בספרי פ' ברכה פסקא שמ”ג דשם מועתק כל המשל] בא דוד ונתן הודאה למקום על כך, שנאמר אתה האל עושה פלא וגו' אמר דוד רבון העולמים פלאות שעשית בעולמך שהודעת תורתך לעובדי אלילים ואין עוז אלא תורה שנא' ה' עוז לעמו יתן, עכ“ל. וכל העובר על דבריהם אלו ישום וישתומם, במה הגדילו הפלא מזה שהודיעם, ודוד התרגש כל כך מהפלא הזה עד שנתן הודאה ע”ז, אחרי שבאמת לא שמעו ולא רצו לקיים ונשארו במעמדם הפראי, וכמו המחנך האומן שאומנתו עמדה לו לחנך בן פרא ושובב ועשהו לאיש ישר משכיל ושלם יודע תורה וחכמה, אז יש לפאר ולרומם את המחנך הנפלא הזה. אבל אם המורה המחנך הזה, רצה לחנכו בדרך ישרה ונסה לדבר על לבו והבן מרוב בערותו והשתובבותו, לא אבה ולא שמע, אין שום מקום להלל את המורה המחנך הזה. כמ“כ יש להתפלאות מאד מזה שהגדילו מעשה ההודעה והתפלאו ע”ז כאלו בזה הי' איזה ענין נפלא, והלא אחרי שבאמת לא שמעו ולא אבו הלוך בדרכיו, א“כ יש בזה עוד כמו פחיתות, וכעין זה יש גם בילקוט (תהלים ע"ז) על הקרא אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עוזך וז”ל מלמד שהחזיר הקב“ה את התורת על עו”א שנא' יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, וכה“א ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, יכול שרצו לשמוע בא מיכה המורשתי ואמר ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים אשר לא שמעו, הא למדת שלא רצו לשמוע בא דוד ונתן הודאה למקום על כך, אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עוזך ואין עוז אלא תורה שנאי' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והוא ג”כ כעין מאמר הנ“ל, שנראה שהם מבארים שההודאה היא ע”ז שהקב“ה הודיעם מהתורה ורצה להשפיע עליהם תורתו, והדברים האלה מרעישים את הבנה הישרה ומפליאים את השכל הפשוט, כי אחרי שהם לא רצו לקבל התורה, א”כ איזה פלא יש בזה, והרבה יותר יש להתפלאות על הפלא הזה ממה שהתפלאו על ההודעה וההופעה:

ז) ואמנם אמיתת הכוונה היא שבדפיקתו על פתחם והופעתו עליהם, רמז להם רמיזה עצומה ובולטת, שידעו כי לקץ הימים יוכשרו גם הם לזה וישליכו את דעותיהם הכוזבות, וישובו להחסות בצל התורה, ורק שזאת תהי' באמצעית בני ישראל מקבלי תורת ה' מקיימי אש דת, כי כל הלמודים בעת שיוצאים מעולם העיון ונכנסים אל עולם המעשה והמציאות, ומראים תועלתם ופעולתם אז נוחים ועלולים יותר להתקבל, וכבר בארתי במק“א דכל המדות, היותר נאות ומועילות ואשר העיון והשל יעידו ויאמתו למדי על טובם ואשרם, בכ”ז לא יפעלו כ“כ להרחיבם ולהפיצם בין אנשים, כמו בעת שכבר הראו פעולתם בעולם המעשה והמציאות, ובעת שכבר נתאזרחו באיזה אנשים וקנו להם זכות אזרח בעולם המעשה, אז האיש הזה בעל המדות ההוא שהוא כמו למוד חי, הוא יועיל הרבה להפיץ המדות הטובות, ולתת להן מהלכים, וכש”א במד' ויקרא רבה פ' אחרי (פ"כ) והוא טוב רואי א“ר יצחק טוב רואי בהלכה כל הרואהו נזכר לתלמודו, כי כל מעשיו ופעולותיו היו עפ”י דרכי התורה, ע“כ כל מעשיו ותנועותיו היו למודים חיים, שכחם רב להזכיר לכל אחד למודי התורה ומצותי'. ולזאת גם העמים שלא היו עוד מסוגלים בעת קבלת התורה לקבל ולקלוט הלמודים העיוניים מהתורה, בכ”ז על ידי זה שבני ישראל יהיו שרוים ביניהם ויראו בעיניהם לפניהם אנשים חיים המתנהגים עפ“י דרכי התורה בפועל ובמעשה, ויתבוננו על ההנהגה הרצוי' הזאת אז יקל עליהם לקבל הלמודים האלה, כי יראו בעיניהם את האושר הרוחני שיש בתוה”ק, ואז יבינו כי רק לטובתם הופיע הקב“ה אז עליהם לזכותם בהתורה. זאת היא הכוונה הצפונה בהמאמרים האלה, וברוח מליצתם זאת פירשו הקרא יודוך ה' כל מלכי ארץ על זמן העתיד, כי לע”ל יודוהו ע“ז ששמעו אמרי פיך, וכמו אם אחד מייעץ איזה עצה לחבירו ורק שחושב שהיא עצה נבערה, ולא ישמע לעצתו ולא לבד שלא יחזיק לו טובה בעד עצתו זאת כי עוד יכעוס עליו ע”ז שרוצה להביא עליו אסון עפ“י עצתו, אבל אם אח”כ בהמשך הזמן רואה שהעצה היתה באמת טובה ומאושרה לפניו, ורק שהוא בבערותו חשבה לאסון, ועתה נפקחו עיניו לראות, כי רק טובתו דרש, ולוא שמע לו אז הי' איש צולח אז ידע שבאמת הי' לו להודות בעד עצתו, בעוד שהוא בסכלותו דחה עצתו וכעס עוד עליו, ועד“ז אמרו גם כאן כי אז כאשר יכירו גדולת הבורא ויקבלו עול מלכות שמים, ויתחילו להרגיש מעט מנועם וערבות התורה, אז יראו עד כמה שיש להם להודות על מחשבתו הראשונה אז, ועל עצתו הנאמנה, ואם הם לא הוכשרו עוד אז, אבל הלא הקב”ה רצה להצליחם בהצלחה עולמית, וראוי להם להודות לו ע“ז, וזש”א אתה האל עושה פלא כי עשית פלא עצום כזה אשר הודעת בעמים עזך, שמההודעה הזאת הראית כי סוף סוף יקבלו עליהם עול מ“ש, ואם נביט ע”ז מנקודת הראות של מצבם הפרוע והפראי אז, הלא כמו זר יחשב לנו הרעיון הזה, שיצוייר אשר עמים פראים כאלה יזדככו כ“כ עד שיהיו מסוגלים לקבל התורה, ומי הי' יכול להאמין בזה, ומה נשגבה מליצתם האלהית אמר דוד רבון העולמים פלאות עשית בעולמך שהודעת תורתך לעובדי אלילים שאין ספק שבההודעה הזאת הראית לדעת, כי אחרי עדן ועדנים תתבטל האלילות וכל עובדי' ישובו לאור באור התורה הזאת, וא”כ כשנשקיף על מצבם אז יש לראות מזה נפלאות ה' איך שידע מראשית אחרית:

והדברים האלה מותאמים עם הדרש שדרשו (שבת פ“ט ע”ב) ואמרו ולמה נקרא הר חורב שירדה חורבה לעכו“ם עלי', שהכונה כי כבר נקרא אז ההר בשם זה על שם סופו, באשר כי ההר הקטון והנמוך הזה, ינצח כל ההרים הרמים, התורה שנתנה על ההר הזה תחריב ותהרס את כל האלילים, אשר על ההרים הרמים והנשאים, ומן ההר הזה ירד הרס וחורבן להאלילות [והכונה של חורבה לעכו”ם קאי על האלילות לא על האנשים העובדים], ורוח אחד לכל המאמרים האלה שבכללם מרמזים על העקר הגדול הזה, לדעת, כי מטרת נתינת התורה היתה שתתרחב בכל העולם ותתפשט בין כל העמים, ומי שיזכה לעמוד על כונת דברי הרמב“ם בסוף פי”א מהל' מלכים [שהם נדפסים רק בהדפוסים הישנים מווינעציא] יראה עד כמה שמאמת הרעיון הזה ומברר שם ענין זה ותכלית דבריו שיש לקות כי עוד מעטו ויתוקן כל העולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשם ה' אחד, ואין בידי להעתיק הדברים היקרים והנעימים האלה של מורינו הרמב“ם [כמובן]. ורק מי שיזכה לראות דבריו בדפוסים הקודמים הוא ירגיש נועם דבריו וישיב את נפשו, [ואחרי שספרי הרמב”ם האלה הם מיקרי המציאות, ע“כ ראוי לעיין בהקדמות תשו' מהר”ץ ששם העתיק דבריו אות באות] וכן הוא בכוזרי (כ"א לרביעי) וע' ספרי חותם תכנות ח“ב בהערות לפ”ז מס' יסוד תורה שבע“פ (צד קצ“ה – קצ”ז) עיש”ה:

ח) ועפ"י הדברים האלה, נבא בע“ה עד חקר דברי המד' הנ”ל הסתומים והחתומים, ואור חדש יאיר עליהם. הנה מודעת כי במשרות המדינה וכהונות המלך יש מדרגות שונות, ויש משרות וכהונות כאלה, שרק איזה מיחידי הדור מבעלי כשרונות המצויינים בכשרונותיהם מסוגלים לזה, לאשר המשרה הזאת היא משרה נכבדה מאד, שעלי' תלוי כל אושר המדינה, ואחריות התמלאות הכהונה הזאת גדולה מאד, כי אם לא ימלא פקודת כהונתו יכול להביא אסון גדול על מדינתו, ע“כ דורשת ערובה גדולה מהאיש אשר יכהן פאר בכהונה הנכבדה הזאת והערובה היא שלימותו במדעים בהצטיינות נפלאה, רוחו הכביר, אומץ לבו לשאת ולסבול כל מיני הסבלות שבעולם, מדותיו הנעלות, ועוד מעלות ומדות הדרושות לאיש כזה הם המה הערובה הנאמנה על התמלאות חובת פקודתו. וכבאנשים פרטים כן הוא גם בעמים, שכל עם ועם יש לו תעודה מיוחדה ומטרה מצויינת, לפי ערך כשרונו ומצבו בשלימות ומדות. ואולם הוצאת התעודה הלאומיות והעממית שהיא תעודה תולדתיי, יכול להיות שלפעמים תצא לאור רק אחרי דורות רבים, כי התעודה הלאומיות והמטרה העממית אינן תלויות ועומדות בחיי דור אחד, ואם גם יש תקוה שאחרי השתלשלות איזה דורות תצאנה לפעלן, אז ג”כ לא אבדה עוד תקות הוצאת מטרתה, כי כימי עץ ימי כל עם ועם ויאריך ימים רבים, ומה גם העם שיודע בידיעה נאמנה, כי הוא בן אל-מות, וכימי השמים ימיו, כי אז יש לו לדעת מראש שלהגיע למחוז חפצו, יש לו להלוך מהלך גדול, כי דרכו היא דרך ארוכה ורחבה, וכל דור ודור פוסע רק פסיעה אחת בדרך הגדולה הזאת, ויש לו רק להשגיח שכל הפסיעות תהינה בדרך כבושה, וכל צעדיו יהיו בדרך סלולה, ואז ילך לבטח דרכו, ומעט מעט יגיע למחוז חפצו, ועיניו תהינה פקוחות לשמור רגליו לבל תכשלנה ותנגפנה לבלי להטות הצדה, כי אם רק יטה מעט אז יאבד דרכו ותוחלתו נכזבה:

והנה לפי“ז מובן, כמו שבמשרות המדינה כל מה שהמשרה יותר נכבדה יש יותר להתחקות על נושא המשרה לתהות על קנקנו ולראות במה כחו גדול להוציא מטרת משרה רבת הערך כזאת, כן גם העם שתעודתו יותר נכבדה ראוי להתחקות יותר על בטחונו בהוצאת תעודתו זאת, וההתחקות על הבטחון בהוצאת תעודתה ומטרתה, היא היא התחקות על הערבות שלה, כי יש להמליץ על ההתחקות הזאת כי היא תתחקה על ערבי העם הזה, לדעת מי הם הערבים שלו שנתנו ערובה בעדו שיוציא מטרה רמה ונשגבה כזאת, ושראוי הוא העם הזה לשאת משרה זאת על שכמו, וברוח מליצה הקדושה הזאת דברו חז”ל פה במדרש כי רצו להראות פה אשר מטרת ישראל היא מטרה רמה ונשאה מאד, ותעודתו היא תעודה כללית ורבת הערך עד כי על הוצאת מטרה רמה ונכבדה כזאת וההגעה להפקת תעודה רמה ורבת הערך כזו, יש לדרוש בצדק ערובה טובה, כחוק כל המשרות החשובות והנכבדות שבעת שתמסרנה לאיזה איש מתבוננים הרבה אם ראוי לזה ואם יש לקוות ממנו התמלאות חובתו זאת, שההתחקות הזאת נקראת ע“ד מליצה בשם ערבות, כי הוא כמו שמתחקים עליו אם יש לו ערבים טובים שיערבו בעדו שיהא מסוגל למלאות משרה נכבדה ונשאה כזאת ושבאמת יוציא אל הפועל התכלית המקוה. ולזאת אמרו שבעת נתינת התורה התחקה הקב”ה על הערבות הזאת, שהתבונן במה כחם גדול להוציא המטרה הרמה הזאת ובמה גדול כח הצטיינותה של האומה הזאת, עד שיהי' מקום לקוות שתפיק התעודה הכללית הזאת, ומראים פה כמה ענייני הצטיינות, שהאומה נצטיינה בהם והוא מה שעל ברכה נולדו אנשים מצויונים אנשי המופת, שכפי השקפה ראשונה היא באמת ערובה טובה בעדה על הגעתה לתכליתה, וע“ז מראים אח”כ, שענינים האלה עם כל מעלתם והעדאתם על גודל ערך מעלת האומה, בכ“ז אינם מספיקים עוד לערוב ערובה נאמנה על הוצאת התכלית הזאת, וזש”א שהם אמרו אבותינו ערבים אותנו שהכונה היא מאחרי שמהם יצאו אבות העולם, שהצטיינו בקדושתם ובטהרתם ברוחב לבם ובדעתם הגדולה והקדושה, אנשים נעלים כאלה שכל אומה ולשון לא זכו להעמיד אנשים כאלה, א“כ הלא זאת לבד מספקת להיות להם לערובה שיש להם לקוות שיוציאו המטרה הזאת, וע”ז מראים איך שע“ז לבד אין להם עוד להשען, אחרי כי גם האבות האלה ג”כ לא היו בטוחים בזה כי אברהם אמר במה אדע שבזה הראה שאינו בטוח אם בניו יגיעו לזה [ע“ל שער ד' פ”ד מש“כ בבאור שאלה זו של אברהם ותבין יותר דברינו] ואחרי שהוא בעצמו נסתפק בזה, איך יכולים לסמוך עליו, שעי”ז יהיו בטוחים שיגיעו למטרתם. וגם יצחק שאהב את עשו מצד שידע כי יהיו עתים רבים שההזדככות שלהם תהי' ע“י כמה מיני סבלותים, ואחד מהם הוא שההשפעה הזמנית שלהם תהי' רק על ידי עשו, כי לא יהיו עוד מסוגלים לשלב חיי הזמן עם חיי הנצח, ולחבר ההשפעה הזמנית עם הרוחנית, א”כ יש לראות מזה שיצחק בעצמו לא הי' בטוח בהשגת תכליתם. [ויש לי בזה בע“ה מאמר מיוחד שבו בארתי כל הענין הזה של הברכות לעשו והראיתי איך שזאת היתה מטרת יצחק, ודברתי שם בזה דברים נכבדים בע”ה] וגם יעקב ראה שעוד יעברו זמנים הרבה, שההסתר יהי' גדול מאד, וא“כ מובן עד כמה שאין להם להשען ע”ז לבד, וגם מזה שיצאו מקרבם נביאים חוזי יה אשר מחזה שדי יחזו, אין זה עוד ערובה מספקת על הוצאת המטרה שהרי גם בזמן הנביאים השחיתו דרכם, ולא עוד אלא שאז בזמן ההוא ובהתקופה ההיא, היו עוד נביאי שקר, שלקחו ענין מציאת הנבואה לתחבולה לרמות את הבריות ולהדיחם מעל ה‘, וא"כ יש מזה לראות עד כמה שאין לבנות עוד על מציאות הנביאות שזאת תהי’ ערובה טובה על הוצאת התכלית:

ט) ואחרי שהראו שכל אלה אינם מספיקים להיות לערבים נאמנים ובטוחים על השגת מטרתם, אמרו שהערובה היותר נאמנה ובטוחה היא הבנים, כל עוד שהבנים מחזיקים בתורת ה‘, ומתחזקים במסורת האבות, יש לקוות כי מעט מעט ישתלמו בתורת ה’, וכן ילכו וישתלמו מדור לדור, עד שיגיעו למטרתם הנכבדה, כי הוצאת תעודת עם, כמו שאיננה תלוי' ועומדת על אנשים יחידים ופרטים, כן גם אינה נשענת על דור אחד או שנים ושלשה דורות, ואם יש תקוה שאחרי דורות רבים תצא המטרה אין לה להתיאש מהוצאת תעודתה [וכמש“ל], ולזאת כל עוד שמהלך הדורות בנוגע לההשתלמות, הולך כשורה וכסדר, וכל דור מתחיל במקום שהדור העבר פסק, יש תקוה כי יגיעו למטרתם, ויש להמליץ ע”ז, כי הערבים על הוצאת מטרת עממותם, הם רק הבנים, כי הבנים הם הם הערבים הבטוחים על הוצאת מטרת עממותם:

והנה בכל הערבים בעת שהלוה עומד ג“כ במצב טוב עד שיש לקוות שהוא בעצמו ישלם חובו [והערבות היתה רק ליתר בטחון], לא יתבונן המלוה עוד על מצב הערב. אבל כשיראה שמטה ידו של הלוה, אז יתחיל לדקדק מחדש בעיון על הערב, אחרי שגם מצב הערב אפשר להשתנות וע”כ בעת שרואה שכל תקותו לגבות חובו הוא רק על הערב, ישים עינו על מצב הערב, ואם יש עוד איזה יחס למצב הלוה עם מצב הערב, אז אין ספק כי אם רק יראה שמצב הלוה מתרופף יתחיל לעשות תחבולות לגבות מיד מן הערב, ובאופן זה יש להמליץ גם על ענין של ערבות הבנים, שבכלל הכונה היא שכל דור שרואה שבימיו לא יצתה עוד המטרה, יש לו לשום תקותו על דור הבא, ומובן מאליו שעל פי זה הוטל על כל דור לדאוג בעד דור הבא, ולחנכו באופן שילך במהלך ההשתלמות. אבל אם יהי' דור סורר ומורה, דור מקולקל, עד שלא ישים לב לדאוג בעד מצב המוסרי של הדור הבא, אז הלא יש לדקדק עם הערבים האלה, היינו עם הבנים שהדקדוק בענין זה הוא להראות, שעתה הבנים הם למותר, וראוי לאבדם מן העולם, אחרי שאין להעולם עוד צורך בהם ואז יתנו האבות אל לבם לתקן מעשיהם, ולהחל לחנך הבנים על פי דרכי התורה, ולנהלם על מבועי היראה לתת מקום לתקות הוצאת המטרה הכללית, וזש“א שם הוי מה שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, אחרי שהנך שוכח מטרתך ולא תשום לב להדריך הבנים בדרכי התורה ע”כ אשכח בניך, כי השכחה היא הסרת ההשגחה כמו כל דבר הנשכח מן האדם איננו משים עוד השגחתו ע“ז, וכן יומלץ על הסרת השגחת ה' ענין שכחה, שאז ממילא עלולים הם לאבוד ולכיליון, כי הקיום הוא רק עפ”י ההשגחה, ואם רק יסיר הקב“ה השגחתו רגע אחד, אז ממילא הם אבודים מן העולם, כי הלא גם אני כמו כב”י לי נוגע הדבר, ומביאים ע“ז מאמר ר' אחא שמפרש זאת ביותר באור גם אני כביכול אף אני בשכחה מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך לא היונקים. הפה מצייר לנו הענין הזה בציור נשגב, כי הנה ענין של ברכו את ה' המבורך שמברכים על התורה יש להסגיר בה ע”ד המליצה כונה זו, שבעת שאיש ישראלי נגש אל התורה הקדושה לקרות בה, יש לו להתרגש מיד ולהתפעל, ולשום אל לבו, כי תכלית התורה הזאת היא שתתפשט בכל העולם, ועתידה היא לפקוח עינים עורות לראות בקדושתה, שיכירו וידעו את רוממותה, ולהכיר על ידה מציאות ה' אלהי צבאות בורא העולם, וע“כ כשיגלול רק התורה אומר ברכו את ה' המבורך כמדבר לכלל העולם: שאו עיניכם והתבוננו בדברי התורה הזאת, וכקורא בקול גדול: כל יושבי תבל ושוכני ארץ שימו עיניכם על התורה הקדושה הזאת, ומיד תכירו קדושת ה' אחד ותנו כולכם הודאה לה' המבורך, ברכו אותו בברכה הנובעת מקרב ולב עמוק, וע”ז עונים כולם ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כמו שכל השומעים דבריו אלה הנמרצים והאמיתים מקיימים גם הם את דבריו שאמנם כן הוא וכן יהי' שלעולמי עד יתברך וישתבח שמו ומלכותו תתפשט בכל העולם, כי כמו שהוא נצחי, ואין לו גבול בזמן, כן אין לו גבול גם במקום, וסוף סוף יתבטלו הגבולים שישנם עתה עוד בעולם, ומלכותו של מלך מלכי המלכים הקב“ה, תתפשט בכל העולם כולו, כולם יודו ויברכו שמו הגדול, כולם ידעו ויכירו אלהותו. הכונה האמיתית והנעלית הזאת, הבינו חז”ל בברכה זו שמברכים על התורה, ואחרי שכל דור יש לו לשום תקות הוצאת המטרה ע“י הבנים, ע”כ ימליצו ע“ז כי תקות קיום של הברכה הזאת ברכו את ה' המבורך הוא רק על היונקים והבנים, כי עפ”י המושג הפנימי שיש בענין ברכה זו של ברכו את ה' המבורך היא היא הוצאת המטרה הכללית מהכרת ה' אחד בכל העולם, שהיא רק ע“י הבנים, וע”כ בעת שהבנים לא יתחנכו בדרכי התורה, יש להמליץ ע“ז כמו שהקב”ה אומר מי יאמר ברכו את ה' המבורך לפני, מי זה ישתדל להוציא המטרה הזאת לראות אשר כולם יפקחו עיניהם להכירני:

י) וראה והתבונן במאמרו היקר והנפלא של ר' אחא וכמו דאיתא שם אמר ר' אחא גם אני כביכול אף אני בשכחה מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך לא היונקים, כי בעת שהקב“ה רואה שהבנים אינם מתחנכים עוד על פי דרכי התורה, אז יאמר להם שאין לי עוד חפץ בהבנים, אחרי שעתה גם אני כביכול בשכחה, כאלו יאמר תכלית הבנים הוא שהם יזכירוני, וקיומו של כל דבר הוא רק הוצאת התכלית, וכל דבר בעת שאיננו מוציא תכליתו אינו נחשב למאומה והי' כלא הי‘, והבנים שתכליתם הוא להזכיר לבאי עולם ממציאת ה’ ולהכירם בהכרתו, ע”כ בעת שאינם מוציאים תכליתם אינם נחשבים למאומה, עד שיש לשכוח מהם, כי עתה יש לחוש שגם הקב“ה כב”י ישתכח מן אלו שאין להם עוד הכרה ממנו. וראה להסמיך ענין המאומת הזה להמקרא הזה. ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, כי במקרא הקצר הזה יש להסגיר הרעיון הנשגב הזה וכפי דרכם שבעת שרצו להסגיר איזה ענין במקרא מצד השתוותם הפנימית, אז בכדי לחזק את ההשתוות הזאת [של הענין ההוא ושל המקרא הזה שרוצים להסגיר בו הענין הזה], ראו לבטא הענין בבטוים כאלה, שגם המלים החיצונים יתדמו להמלים האלה של הקרא, ולזאת ראה גם פה לבטא ענין זה גם בלשון שכחה, ולהמשיך מלת שכחה על שניהם כי ע“י העדר התכלית של הבנים יש להמליץ כי שניהם עלולים לשכחה, הקב”ה כב“י, כי כל עוד שיש עמים רבים שלא הכירו עוד כבוד ה', יומלץ ע”ז שהקב“ה כב”י נשכח מהם. והבנים נשכחים, כי אחרי שהם אינם מוציאים מטרתם א“כ אינם נחשבים למאומה ועלולים הם שיצא דינם לכיליון ואבדון, ומה יקרו עתה דבריהם בסיום המאמר לפיכך צריך אדם להכניס בנו לתורה ולחנכו בלימוד כו' כי באמת זהו תכלית וקוטב מכל המאמר הנכבד הזה, להראות עד כמה שיש חיוב על כל אחד להדריך בניו בדרכי התורה, וכי כל תקות הוצאת התכלית הכללי הוא רק ע”י הבנים. וע“כ מסיימים, שמכל זה יש לראות, עד כמה שיש חוב קדוש על כל אחד להשגיח על בניו, שילכו בדרך התורה, זאת היא כונת המאמר הנשגב הזה, וראוי להתבונן עליו כי הוא רב הערך³. ואחרי כל זה מבואר אמיתת דברינו (לעיל אות ד'), כי גם ממאמר זה יש לראות איך שר' אחא הצטיין מאד בהשקפתו הבהירה הזאת להשקיף על ענין למוד התורה מבני הנעורים כעל ענין יסוד אושר האומה ותכלית ההצלחה, ואיך שר' אחא לן בעומקה של הלכה זו מהלכות חנוך הבנים על דרכי התורה, ואיך שהוקיר מאד את ענין זה והעלהו למעלה ראש עד שבו תלה כל תקות גאולת ישראל אושרה ותכליתה והשגת מטרתה הנכבדה, ומובן שעפי”ז מתחזקים דברינו בכוונת ר' אחא, במה ששם הבדל בענין למוד תורה מתשב“ר בין זמן הבית לעת החורבן, שבזה”ב למד מטטרון תורה עם תשב“ר, ובזמן החורבן לומד הקב”ה עמהם, שהכונה שבזמן החורבן משגיח הקב“ה על למוד תשב”ר, ובעת שאנו רואים תשב“ר לומדים תורה, יש לראות מזה השגחת ה‘, כי כמו שר’ אחא הצטיין בהשקפתו על ענין למוד התורה של תשב”ר, לראות בזה תקות הוצאת התכלית הכללי, כן העמיק בזה לראות שיש בזה ענין השגחה פרטית, ושאם נתבונן בשום לב על ענין למוד תשב"ר יש לראות מזה השגחת ה' על עמו ישראל:

יא) ועתה יש לנו דרך ונתיב לבוא עד חקר המאמר הנפלא של ר' יעקב בר אבא בשם ר' אחא [שהבאנו באות א‘] שז"ל אמר ישעי’ וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתוב בה ואנכי הסתיר אסתר פני ביום ההוא ומאותה שעה קויתי לו שנא' כי לא תשכח מפי זרעו ומה אתה מועיל הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים וכי ילדיו היו והלא תלמידיו היו אלא מלמד שהיו חביבים עליו כבניו, כי עתה יש לראות שהרעיון הזה שם לו ר' אחא לקו גם במאמרו הזה, והציור הנפלא הזה מההשגחה הנפלאה שיש בענין למוד תורה מתשב“ר, ואיך שבזמן החורבן יש ראי' מלמוד תשב”ר על השגחת ה‘, הציור הנורא הזה אשר מלא את כל חדרי לבבו הטהור, ראה ר’ אחא לצייר לנו גם בהמקראות האלה, שמצאם ראוים לציור הזה ומסוגלים מאד לאצור הרעיון הנשגב הזה, ואחרי שהראו שם כי אחז כשנתן את לבו להעביר את עם ישראל מדתו ראה בראשית דרכו לנעול שערי התורה לפני תשב“ר, לבלי ליתנם ללמוד תורה, וידע כי עי”ז יעשה כלה ונחרצה לבני ישראל ודתם, וכמו שהמשילו שם ע“ז את המשל הנפלא והנמרץ מהפדגוג שבעת שעלה על דעתו להמית את בן המלך לא מצא עצה היותר טובה ומוכשרת לפניו להוציא מחשבתו זאת רק על ידי שימשיך מינקתו מהבן וימות מעצמו. וכמ”כ ראה אחז שהמיצוע היותר נבחר להכחיד שם ישראל ולהעבירם מדתם הוא רק ע“י סתימת צינורות התורה מתשב”ר, כי עי“ז יכלו ויתמו מאליהם. ואולם גם אז בעת המסוכנת ההיא, התגברה ההבטחה האלהית של כי לא תשכח מפי זרעו על כל פעולותיו אלה, ונצחה את כל השתדלותו הנמרצה הזאת. ועם כל ממשלתו הרבה והגדולה לא עצר כח להוציא מחשבתו זאת [מנעילת דלתי התורה לפני ילדי ישראל] לפעולת ידים. ע”כ ראה ר' אחא לשבץ כל הרעיון הזה בהמקרא ההוא של וחכיתי לה' שסובב הולך על התקופה האיומה ההיא מתקופת אחז, וזו היא תכלית דבריו של ר' אחא אמר ישעי' וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, אין לך שעה קשה לישראל כאותה שעה שכתוב בה ואנכי הסתר אסתיר דהכונה בזה הוא שההסתר יתעצם אז מאד וכנ“ל (פרק ד' אות ו'), וענין של ההסתר הוא המכאובים העצומים שיהיו לישראל והתרבות הגזירות להעבירם מדתם, ומאותה שעה קויתי לו שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, שכוונת הקרא הוא דמעת ההסתר יש עוד יותר להכיר השגחת ה' מזה שגם אז איננה משתכחת התורה מבניהם, וע”פ מראה ר' אחא הכא, דהנביא הולך פה בהלך רוחו של משה שאמר בתוה“ק בשם ה‘, דבעת שהסתר יהיה גדול מאד יהי’ אז קיום התורה לאות ולמופת לעד ולראי' על השראת ההשגחה האלהית בתמידות, ובאופן זה אומר גם הנביא פה וחכיתי לה' דע כי באיזה עת יש עוד יותר לחזק תקותי בה‘, בעת אשר הוא הוא המסתיר פניו מבית יעקב, בעת אשר ה’ יענישם מאד, והם מסורים אז תחת יד שעבוד קשה, ואויביהם יציקום ויעיקום, וישתדלו בכל המיני השתדלות להעבירם מדתם ומאותה שעה קויתי לו שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, כי אז הנני רואה קדושת תורת ה' ואמיתתה לעד, כי ההבטחה ההיא היא הבטחה נאמנה וקיימת לעד, וקיום ההבטחה הזאת בכל עת הוא המופת היותר נאמן על אמיתת קדושת התורה, ושמזה יש לדעת שכל היעודים הטובים יתקיימו בישראל ויש להם מה לקוות, ועז”א עוד ומה אתה מועיל הנה אנכי והילדים אשר נתןלי ה' לאותות ולמופתים בישראל וכי ילדיו היו והלא תלמידיו היו אלא מלמד שהיו חביבים עליו כבניו. בפה ראה לצייר הציור הנפלא הזה בצבעים בהירים המרהיבים עין ולב, אחרי שהראו שאחז שם כל מעייניו להעביר ישראל מדתם ואחז בהתחבולה היותר מסוגלת לזה, והוא להסיר לב הבנים הצעירים מתורת ה' ולנעול בפניהם שערי התורה, שאלו הי' באמת מצויר להוציא ההצעה הזאת לאור, כי אז נעלה מכל ספק, שעלה בידו להעבירם מדתם, אבל ההבטחה האלהית נלחמה נגד הצעתו ונצחה אותו, והיא שמה לאל כל הוצעותיו ומועצותיו ועז“א ומה אתה מועיל, כאלו ידבר לאחז ראה אם עלה בידך מה מכל תחבולותיך, ואם באמת פעלת לחסום דרכי התורה בעד ילדי ישראל הנה אנכי והילדים, הלא בכל עת שאביט על עצמי היינו על דורי, ואראה שדורי הולך בדרכי התורה, וכן בעת שאביט על הילדים על יסוד תקות דור הבא, ורואה אנכי כי גם הם למרות כל התחבולות וההשתדלות להניעם מתורת ה' ולמכות כל המצוקות, והתלאות שכפי ההשקפה הטבעית יש לחשוב שהן מעותדות לבא עליהם לרגלי דביקותם בתורת ה‘, למרות כל זה הנם מתאמצים להתחנך על פי דרכי התורה. בהתבונני על כל אלה אראה ואדע כי הם אתות חיים ומופתים קיימים על השגחת ה’, וכי לשוא יחגרו צוררי ישראל שארית כחם להסירם מתורת ה‘, וכל חכמתם תתבלע בזה, וכל מי שיתבונן בשום לב על המקראות האלה, יראה עד כמה שהם מסוגלים לאצור הרעיון הזה, ולזאת ראה להמשיך כל המקראות לרעיון הזה, ומצייר בפה כמו שיאמר לאחז [שהוא הוא מראשי המשתדלים בזה להסיר לב הבנים מתורת ה’] צור תעודה חתום תורה בלמודי, דע שאינני מניע אותך מלהשתדל לסתור שערי התורה מלפני הילדים, כי אדע ברור אשר רק לחנם תגבב תחבולות לצרור התורה ולחתום תעודה לבלי יהיו להם מהלכים בין בני ישראל, כי הלא וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו, כי כל מה שההסתר יתגבר, יותר תתגבר תקותי כל בכל תחבולותיהם ופעולותיהם הנמרצות להפריעני מתורתו ולהשביתני מדתי לא פעלו עלי כלום כי הלא אנכי והילדים אשר נתן לי ה' כו' וכנ”ל:

יב) הננו רואים עין בעין, כי גם חז“ל פירשו הפרשה ההיא של ועתה כתבו לכם כמו שבארנו שהיא סובבת הולכת לבאר ענין של ההשפעה הנסתרת, ובכלל יש לראות מזה, איך שהרימו למעלה ראש את הענין של ההשפעה הנסתרת, כי ראו שבה אצור מושג יקר ונעלה המועיל מאד להזכיר לבני ישראל תקות גאולתם ושובם לארצם, ומסוגל לחזק את לבם ללכת בדרכי התורה והמצוה, גם בכל ימי גלותם, ולשאת ולסבול בדומי' כל העובר עליהם, אחרי שע”י המושג הזה מהשפעה הנסתרת, יכולים לשוות נגד עיניהם הוצאת מטרתם והגעתם לתכליתם, ולא יכבד עליהם לשאת המשא הכבד הזה, בזכרם כי עוד מעט ויצאו למרחב וירימו ראש:

והנה מדברינו אלה נתברר רק המושג הכללי האצור בההשפעה הנסתר, ועתה נדבר מפרטי ענין זה, והוא מאיזה מושגים פרטים להראות שההשפעה הנסתרת הזאת, כוללת בקרבה כמה חלקים, כי ההשקפה על קיום ישראל בגלותו שהיא היא ענין השפעה הנסתרת, ההשקפה הזאת מתחלקת לכמה חלקים, יען שיש כמה עניינים מיוחדים המתחייבים לקיום ישראל ודתו, שמכל ענין וענין יש לראות השגחת ה' על עמו הנענה והנדכא בימי נדודו, וכל ענין וענין הוא הוא המושג הפרטי האצור בההשפעה הנסתרת, וכמו שיבואר כ"ז בהשערים שיפתחו עוד לפנינו פה בספרי זה:

 

שער שלישי    🔗

פרק א    🔗

א) במ"ר (בראשית פנ“ו ופע”ד ובמדבר פ"י) איתא וז“ל אין דור שאין בו כאברהם ואין דור שאין בו כיעקב ואין דור שאין בו כמשה ואין דור שאין בו כשמואל. המאמר הזה כפי שהוא לפנינו הוא מבהיל ומפליא דהיתכן שבכל דור ודור יש אנשים צדיקים כהאבות הקדושים, ואם איפא כן מה לנו להזכיר תמיד זכות אבות, אם בכל דור נמצאים אנשים צדיקים כאלה, וביותר יפלא הדבר שחושבים גם את משה רבינו בין אלה הנמצאים כמוהם בכל דור, והלא התוה”ק בעצמה מעידה כי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אמנם באמת העירו לנו חז“ל בזה על ענין נפלא מההשקפה הנסתרת בכלל, וחלקוה גם לכמה חלקים, והראו כי כל חלק בפני עצמו כולל ג”כ השקפה נפלאה על קיום האומה וכמו שנבאר בע“ה: ב) כל מי שישקיף בעינים בהירות על תולדות ישראל ועל קיומו, ועל דביקותו לדתו ותורתו, יש לו לראות בהעם הזה שני מיני פלאים. א) בקיום הגוף כי אחרי שעמים רבים ועצומים השתדלו להכחיד את עם ישראל ולהשבית מאנוש זכרו, ובכל זאת נשאר בחיים, האם אין זה פלא נשגב. ב) בקיום הדת שאחרי סבות נוראות שעברו עליהם, שכל אחת ואחת היתה כבירת כח ורבת אונים להעבירם מדתם, ואחרי כפיות גדולות ואונסים נוראים, שכפום ואנסום בכל המיני כפיות ואונסים להעבירם מדתם, ובכ”ז למרבה הפלא נשארו בטהר דתם וזוהר אמונתם, הלא הוא פלא גדול, אחד מפלאי התבל היותר עצומים, זהו בדרך כלל. אמנם יש בזה איזה פרטים, כי הפליאה בקיום הגוף, יש לחלקה לשלשה חלקים, כי המושג הכללי של קיום הגוף ביחוסו להאומה בכללה, כולל בקרבו שלשה חלקים, א) החיים ב) צרכי החיים ג) העושר. כי כל אלה נכללים בקיום הגוף הכללי, וכל אלה עומדים בישראל בנס ופלא, כי ההשערה השכלית וההשקפה הטבעית שוללות מבנ“י כל השלשה חלקים האלה, וע”כ בעת שאנו רואים אותם במציאות ובהוי' בעם ישראל, יש להתפלא עכאו"א הפלא ופלא, ויש מזה לראות כי ההשגחה האלהית חופפת עליהם תמיד, ועתה נבאר כל ההשקפות הפרטיות האלה:

פרק ב    🔗

א) החיים. יש לדעת כי החיים הגופניים והחומריים של בנ“י הם מעל משפט השכל והליכות הטבע, כי הלא עמים רבים בימי הבינים קשרו עליהם מלחמה, וכולם כאחד שמו להם למטרה להעבירם ולהכחידם מן העולם, וא”כ עצם החיים של עם ישראל, נושאים עליהם פליאה נשגבה, וכל מי שיודע פרק בספר תולדות בני ישראל וקורותיו, יודע כי בכמה עתים היו בסכנה גדולה, עד כי לא האמין עוד שום איש, כי ידרוך עוד כף רגל יהודי על האדמה, כי כולם פערו פיהם לבלעם חיים, ומי? העמים היותר גדולים אשר נתנו חתיתם על כל, ואשר הרעישו את כל אפסי תבל בנצחונותיהם, ואשר דכאו את העמים היותר גדולים ועצומים, וגבורי כח ועריצים כאלה נתנו לבם ונפשם לנצח, ועל מי? על אומה היותר חלושה ורפוי' עני' ומדוכאה. על אומה חלושה כזאת לטשו עיניהם עמים רבים ועצומים הנאזרים ברעם גבורתם, ועם שמו כל מעיינם להכחיד את היהודי החולה והחלוש, ולהאביד זכרו. ובכ“ז לא הצליחו במעשיהם, וכל תחבולותיהם הנמרצות לא עמדו להם לנצח את הגוי הקטן הזה, ולא שלטו בו ידי זרים, וכל חכמתם התבלעה, והעם הרוח הזה עודנו מלא חיים, עד כי למותר ללכת לבי תיאטראות ולבתי קירקסאות להתפלאות על הדברים הנפלאים שמראים שם, כי היהודי בעת שאנו רואים אותו חי ובריא, הוא המפליא יותר, ועד שהחוקרים והתרים מחפשי הדברים העתיקים, משתדלים להשיג החנוטים שבמצרים ומתפלאים על קיומם מאיזה אלפי שנים, אשר סוף סוף הם נראים רק כשלמים, ואם אך תגע בהם יד איש יתפוררו לפרורים דקים ולאבק פורח. הלא יותר יש להתפלא על כל איש מישראל שזה אלפי שנים שהשתדלו להמיתם ולהחניטם לעשותם לאבן מקשה, לבלי יזיזו יד ורגל, ולהסיר מהם כל רגשות האנושיות. ובכ”ז הם חיים וקיימים יודעים ומרגישים ככל האדם, ועולים עוד בחכמתם וידיעתם, והעבירו עוד בחריצותם את העמים החיים שלוים ושקטים:

ב) סוף דבר, כל איש מישראל בחייו וקיומו הוא דבר מפליא, ויש להתפלאות עליו כעל דברים המפליאים מאד, ואשר עומדים בבתי הציורים והמחזות להפליא ולהרהיב בהם עין הרואים והמתבוננים. וזש“א הנביא [ירמי' לא.] כה אמר ה' מצא חן במדבר. הן תחת שלפעמים ישמע מהיהודי קול תלונה והתאוננת על רוע מצבו, ועל מעוט פרנסתו, ועל מה שלוחצים אותו ומקיפום אותו מכל צד. נגד זה אומר הנביא בשם ה‘, כי שלא בצדק יתאונן ויתלונן, כי הלא אם יזכור אשר מאות בשנים הלך במדבר ערבה, מקום צי’ ושממה, מקום הררי טרף ופראי חיות, מקום נחשים ותנינים, ואשר כולם פתחו את לועם לבלעו חיים, אם יתבונן בכל זה, יראה כי מזה שהוא חי וקיים בריא ושלם הוא אות נאמן כי עוד מצא חן בעיני ה', כי הלא עם שרידי חרב, ישראל בכלל הוא עם כזה, שכל אחד ואחד הוא שריד חרב, כי כאו”א יש להתחשב בעיניו, כמו שהוא ניצל ונמלט בדרך נס מחרב היונה, וכמו אם יעלו חיל גדול שודדים ורוצחים על איזה עיר לעשות בה כלה לבלי השאיר שם שום איש, ובדרך נס נמלטו איזה אנשים מחרבם הקשה, הלא כל מי שיראה את הנמלטים יתפלא עליהם וירמזו על כאו“א באצבע, שזהו האיש שנמלט בדרך נס ופלא מחרב השודדים, וכל אחד מהנמלטים יזכור כל ימי חייו חסדי ה' מהצלתו ע”ד הפלא, הלא באופן זה, יש לכאו“א מישראל להעריך ולשוות לפניו, כי הוא הוא שריד מהרוגי חרב, והוא הוא מאלה הנקראים שרידי חרב. שניצל בדרך נס ופלא, וא”כ הלא נראה כי הלוך להרגיעו ישראל, כי הקב“ה אינו מסיר השגחתו מעם ישראל גם רגע אחד, ויראה תמיד להרגיעו. וע”כ גם מרחוק, בעת אשר נתרחקנו מארצנו, והננו נתונים לחרפה ולמשיסה, שמזה יש בהשקפה הראשונה לחשוב, שהקב“ה התרחק מאתנו, אמנם באמת הוא בהיפוך, כי אז ה' נראה לי. כל אחד יכול לומר, כי הוא רואה בעיני שכלו השגחת הקב”ה, וכל אחד יכול להעיד, כי באזני בינתו ישמע, איך שה' ממרום השגחתו וממכון שבתו יאמר לו ואהבת עולם אהבתיך. אהבתי אליך היא אהבה נצחיית על כן משכתיך חסד. כמו שבע"כ משכתיך מבין הררי הריות נמרי טרף, כי חסדי חסד אל חופף עליך כל היום, ויש מזה להוכח ולדעת כי עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל. כי עוד תבנה ותכונן, וכי עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים. כי עוד תבא למדרגתך להיות עליון על כל גויי הארץ, וישיב לך ששון ישעך, לשוש ולשמוח לחול בתופים וכנורות, וגם עוד תטעי כרמים בהרי שמרון, במקום זה ששם השתדלו לעקור שרשי דתך, שם תטעי כרמים, שם יתפשטו שרשי אמונתך:

ג) הנה מצינו כי גם הנביא העיר לנו ע“ז, עד כמה שכאו”א מישראל יש לו לראות את עצמו, כאלו הוא ניצל מחרב היונה, אחרי כי היו עתים וזמנים שחייהם היו בסכנה גדולה, וע“כ בהצלתו מן המות, יש לו תמיד לשמוח ולהשקיט בזה רעיונותיו הסוערים והרוגשים על שפלותו והכנעתו. וכבר מצינו (בב“ר פ' ס”ד) כי ריב”ח ראה ג“כ להשקיט בהשקפה כזאת תלונת המתלוננים בדורו, בעת שהניעתם ממשלת רומי מלבנות ביהמ”ק והתלונה הזאת הלכה וגברה, עד כי עוד מעט ויצתה ללהבת אש, להעיר קשר ומרד. ובידעו עד כמה שימיטו עליהם רעות וצרות, ע“כ למען להשקיט לבם ולהרגיע רוחם ולהשיבם אחור ממחשבתם הנוראה הזאת, ראה ג”כ לשוות להם, איך שיש להם להסתפק בהחיים שעומדים בנס, ולבלי ללכת בגדולות ובנפלאות מהם, ואמר להם ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל מאן דאתי מפיק לי‘, אנא יהיב לי’ אגרי‘, אתא הדין קירא מיצראה דמקורי’ אריך יהיב מקורי' ואפקי‘, א“ל הב לי אגרי, א”ל זיל תהא מלגלג ואומר, דעלית לפומי’ דארי' בשלום, ונפקת בשלום, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום, ויצאנו בשלום. המאמר הנמרץ הזה מכיל את ההשקפה הבהירה הזאת, כי אין להם להתלונן ולחפש תואנות ותנואות על הרעות והמצוקות המוצאות אותם, כי אמנם יש להם לשמוח בחייהם אשר ג“ז הוא בפלא, ומה יתאונן העם הזה הנרדף על צוארו, דיו לו שהוא חי ובריא. הרי דעצם החיים של כאו”א מישראל, הוא ענין נפלא, ויש לכל אחד להתפלאות מאד ע"ז:

פרק ג    🔗

א) צרכי החיים. נודע אשר כמה מאות בשנים בימי הבינים, בעוד אשר חשכת איבת האמונה כסה ארץ, וערפלי קנאת הדת לאומים. אז השתדלו לסתום בערפל כל צינורות הפרנסה של ישראל, והחריבום ודללום, וכמאמר הנביא יחזקאל (לד. יח.) המעט מכם המרעה הטוב תרעו. כי כל הפרנסות הטובות והנקלות, כל המשרות משרות מדינות ומשרות צבאיות, שמכל אלה מתפרנסים בכבוד במעוט יגיעה במעוט דרגה, ובמעוט פזור הנפש, ורק בלב שקט וברוח נכון. מחיצה של ברזל מפסקת ביניהם להישראל, למען שלא יקרב אליהם ולא ינסה כלל כחו להגיע לזה, ואין לו חלק ונחלה בהם. ולא תסתפקו עוד בזה, אולם גם ויתר מרעיכם, המרעה המקולקל שנשאר עוד בעד עם ישראל, חלק המסחור החלק היותר גרוע שאינו מעשיר את בעליו ומטיל עוד עליו טלטולים רבים ונדנודים קשים, וראשו עליו כגלגל לחקור ולדרוש אחרי כסף רב, ועוד טרדות רבות וכבידות הקשורות לרגלי המסחור, והענף היבש הזה שנשאר בעד העם האומלל הזה, גם ע“ז תצרינה עיניכם, עד כי ויתר מרעיכם תרמסו ברגליכם. גם על המרעה הנשחת הזה, לטשתם עיניכם ותכבידו עליו אכפכם, להכביד משאו למען שלא ישא פרי. ומשקע מים תשתו, המים הצלולים והזכים תשתו בעצמיכם, ואת הנותרים, המים הנותרים, שאין עוד בכוחכם להגמיאם אל קרביכם, תחושו לבלי יקרב העם הנענה הזה, להשיב נפשו בהם, לזאת ברגליכם תרפושנה, תשתדלו להרפיש ולשקץ את המים, למען אשר וצאני מרמס רגליכם תרעינה ומרפש רגליכם תשתינה. ואולי רמזה ע”ז ההשגחה האלהית בתחילת ביאתו של יעקב אבינו לאויר העולם, שידע מראש כי יעיקו ויכבידו על פרנסתו, שרק מה שהם ירמסו ברגליהם, ישאירו בעדו למחייתו, וגלל כן בעת גיחו מבטן אמו, יצא באפון זה אשר וידו אחזת בעקב עשו. כי כל אחיזתו בעץ חיי האדם תהי' רק מדברים כאלה, שעשו ירמסם ברגליו ובעקביו, והראתה זאת ההשגחה מראש שידע גורלו ומנת חלקו, וימים דברו אמיתת הדברים:

ב) ואמנם אחרי כל המועקות וההגבלות האלה, ואחרי כל החוחים והדרדרים שהניחו על מסילת חיי ישראל, ואחרי הקמשונים הרבים שנתנו על דרכי פרנסתם. הלא כפי משפט השכל, לא הי' עוד עולה על הדעת לחשוב, שבכל זאת תמצאינה ידיהם להתפרנס, ושמן הסלע הזה יוציאו מי מחיתם. והי' מקום לשער, שלאט לאט יגועו ברעב, ויכלו ויתמו. וא“כ בעת שנושאים עין לראות, שאחרי כל אלה הם מוצאים פרנסתם, ועוד לא גועו לשחת מאפס פרנסה, הלא יש להתפלא ע”ז הפלא ופלא:

פרק ד    🔗

א) העושר. כפי ההשקפה הטבעית, העושר הוא תולדות המסחור והמרכולת או תוצאות עבודת האדמה, או פרי חרושת המעשה, או תבואת המשרות הגבוהות והכהונות הנכבדות. ומעתה אם נתבונן על העמים השלוים ושקטים, אשר אדירם מהם ומושלם מקרבם, ויושבים לבטח תחת גפנם ותחת תאנתם, וכל שערי המסחור פתוחות לפניהם, וכל המשרות הנעלות והכהונות הנכבדות נמסרו אליהם, והם הם אדוני חרושת המעשה ובעלי האחוזות הגדולות וכל טוב הארץ בידם, כי יש להם חוקים טובים ומשפטים אשר יחיו בהם, וכל לשון של זכות ויפוי כח נאמר בגללם, ושום סבה חיצונית לא תפריע מנוחתם ואשרם. אם נתבונן על כל זה, ואח“כ נביא חשבון העשירים שבקרבם, ונראה כי אך מספרים מצומצמים יש בקרבם וחלק היותר קטן זכו לעושר והון, המספרים המצומצמים של אילי הכסף ועשירי העמים נותנים מקום לשפוט כי בני ישראל הנעדרים מכל הזכיות האלה ומשוללים מההיתרים האלה, והם מוזהרים באזהרת ל”ת על כמה מיני עבודות ומעשות, וע“י האיסורים והלא תעשות האלה מוצאים על כל מדרך כף רגלם סלעי מצור ואבני נגף, המצירים צעדיהם והדוחקים רגליהם, וגם העולם הקטן הזה העולם המסחור, העולם הקטן הזה שכמעט רק אותו רואה היהודי בחייו, כי מכל רבא רבבות עולמות שנבראו בעוה”ז ליהנות במו ולהתענג עליהם לא נשאר כמעט להיהודי אלא העולם המסחור הזה. ואמנם גם העולם הזה אינו כולו טוב, כי על כל פסיעה ופסיעה רואה, כי גם העולם הזה חשוך בעדו, וא“כ העושר בישראל מאין ימצא? אחרי כי כל המקורות נשחתו, וכל המעיינות נרפשו כי סתמום לפניהם בעפר, ואי זה מקום העושר וההון, ואין כל מקום להיהודי לחשוב מהעושר ולהתאונן ולהתלונן על העדר העושר, כי דיו להיהודי שהוא חי, ומוצא פרנסתו אם גם בצמצום. ואם איפא כן, אם נראה כי אחרי כל זה מצא העושר קן גם בין היהודים, ולמרות כל המכשולים והפגעים האלה וכל המונעים והמעיקים, למרות כל אלה, יש רבים שזכו לעלות על גפי מרומי העושר. עת נתבונן על כל זה, נראה כי רק יד נעלמה עשתה כל זה, כי ההשגחה האלהית העומדת למעלה מכל חשבון מדעי והשקפה שכלית, ההשגחה האלהית הזאת, שאינה זזה לעולם מבנ”י ומרחפת עליהם, ההשגחה הזאת פתחה את ידה והריקה עליהם ברכתה, וביד מלאה וגדושה העניקה להם מטובה והמטירה עליהם גשמי ברכה והצלחה:

ב) והעושׁר הזה שאוה למושב לו גם בין ישראל, שהוא אחד מפלאי ההשגחה וממפלאות תמים דעים, הוא לתכלית נכבד ולמטרה נשגבה ורוממה, כי העושר הזה שבין העמים בכלל הוא רק לכבוד ולתפארת, כי כל עם ועם מתיימר בכבוד עשיריו ואדיריו, בישראל הוא בחיי וקיום האומה כי למחי' שלחם ה' בכל דור ודור, כי רק מהם פנה מהם יתר לתחית האומה ולקיומה, כי לולא העשירים והאדירים שהקים ה' לישראל בכל דור ודור אז היו לברות למלתעות הגזירות והצרות, כי מודעת שהיו כמה עתים אשר לרגלי הגזירות הנוראות והצרות והרדיפות האיומות נתרוששו ונתדלדלו מאד, ומרוב ענים ודלותם היו צפוים אלי כפן ורעב, ורק בחמלת העשירים הנדיבים נצולו מחרפת רעב, כי בכל עת ובכל זמן היו גם עשירים עדינים בעלי רגשות טובים, נדיבים אשר על נדיבות יקומו, ואשר חיו בעד אחיהם האומללים, כי צרת אחיהם נגעה עד נפשם, וכמה פעמים צלחה בידי הנכבדים האלה, למחות את עבי הגזירות, ולפזר את ערפלי השנאה, כי בימי הבינים ימי הערפל והחושך, בימים אשר על דעת זרה ובדוי' מצאה לה מסילות בלבב ההמון, ואזני ההמון הנבער היו פתוחות לשמוע כל דבר שוא ואון, וכהני און אויבי ושונאי ישראל, הלהיבו תמיד את לבבם באש קנאה זרה והשתדלו להסיתם על עם בנ“י עם חרמם, ובעת ההיא הנקל הי' לבדות כל שקר ולטפול על בנ”י עוונות וחטאים, שלא ראו ולא שמעו מזה, שהם הם היו הסבות להרדיפות והגירשון והטלטולים, והי' דרוש לזה אנשי המעלה שימליצו טוב בעד בנ“י, ויבררו כי אך שקר טפלו עליהם הזדים האלה, וכי באמת נהפוך הדברים כי בנ”י מביאים רוב ברכה בכל מקומות מושבותיהם. ואמנם דלתות השרים הגבוהים ואשר בידם עתותי האומה, הדלתות האלה היו נעולות במנעל וסגורות על מסגר לבלי לפותחן ולבא לפניהם להצטדק, והדלתות האלה לא בנקל ובמהרה נפתחו, כי יש שתפתחנה רק במפתחות כסף, ויש דלתות חשובות ונעלות כי רק ע"י מפתחות זהב תפתחנה, ויש שרק מאבנים טובות, ואולם הנכבדים האלה ידעו תמיד לכוין לכל דלת ודלת המפתח הראוי לה, וכאשר רק נפתחו, אז היתה להם שעה מוכשרת לדבר טוב על אחיהם, ולהראות עד כמה שהוליכו להם שולל, וכי רק בעלילה באו עליהם להשפילם ולהשניאם:

ג) וגם כל הבתים הכוללים שיש בישראל, שהם הם מאריכים ימי חיי בני ישראל החומריים והמוסריים ביחד, כמו בתי הישיבות, בתי תלמוד תורה, בתי הכנסיות, בתי גמילות חסד, בתי בקור חולים ועוד ועוד, הבתים האלה שהם הם מחזיקים את חיי היהודי החיים החומרים והמוסריים, הבתים האלה נבנו ונוסדו רק בעזרת העשירים נדיבי לב, עד כי כל מי שיודע רק פרק אחד בהלכות קורות היהודים יודע כי רבות פעל ועשה העושר בישראל, ולזאת הקב“ה איננו מסיר השגחתו מזה, ובכל עת ובכל זמן הם מתקיימים בנס להצלחת ואושר האומה בכללה, ואם כן העושר שהוא חלק מחלקי קיום האומה מעיד ג”כ על ההשגחה האלהית, כי הלא העושר הזה הוא עומד ומתקיים בישראל רק בנס ופלא, ועדות הוא לישראל שהשכינה שורה בתוכו:

ד) הנה מבואר דכל השלשה חלקים האלה שהם הם חלקי קיום הגוף נושאים עליהם נס פלא ותמהון, ובעת שאחד יקח לו עת להתבונן במתינות ובישוב הדעת ולראות כי בנ“י חיים וקיימים ניזונים מיגיעת כפיהם ומתפרנסים מעמל ידיהם, וכמה מהם עשו עוד עושר וחיל, ובעת ההיא ישווה נגדו כל העבר עליהם כל המלחמות הרבות והאיומות שנלחמו בהם, אז יתמה תמוה, ובתוכו ישתומם לבו, ובחרדת קודש ורגשות טהורות ונעלות יקרא ויאמר: עם ישראל עם חידות הוא עם פלאים עם המעורר השתוממת נוראה והתפלאות עצומה, עם אשר על מצחו חרותות המלים האלה: אין זה כי אם בית אלהים. כי מכל אלה די לראות ולדעת כי יעקב בחר לו אלהים וישראל הוא עם סגולתו, ובו בחר הקב”ה לגלות על ידו חכמתו ויכלתו הב“ת, להפליא כל רואיו, למען כולם יראו ויוכחו לדעת כי ה' אלהיו עמו בצרותיו, והוא הוא הנותן לו עוז וחיל להתגבר על כל מצוקותיו, ולבלי לרבוץ תחת סבל משאו ולהחליף כח. התבאר לנו כל השלשה חלקים האלה שכולם נכללים בהפלא הכללי המתייחס לקיום הגוף, ועתה יש לנו לבאר עוד את הפלא בקיום הנפש והדת, ונבאר כ”ז בפרק שאח"ז:

פרק ה    🔗

א) בקיום הנפש והדת, הפלא הזה אם שהוא מתחלק ג“כ לכמה חלקים, אולם כאשר שסוף סוף נכללים כולם תחת השקפה אחת ע”כ לא נתעמל וניגע לפוררו ולפורטו לפרטים וחלקים, ונדבר רק בדרך כלל. כל מי שיודע פרק אחד מפרקי של ספר החיים ועמד שם גם על פרקי חיי היהודי, האיש הזה יודע ומבין כי כל קיום הדת בישראל הוא בנס ופלא, ויש לכל אחד ואחד להשתומם ולהתפלאות על הפלא הגדול הזה, שאולי הוא אחד ואין שני לו בסגנונו זה בעולם החולף הזה. כי הנה זאת לא נעלם מכל חוקר בדברי ימי עולם ומעמיק בהתולדה, כי המועקות היותר נוראות והמצוקות היותר איומות וכל המכאובים הרבים והעצומים שעברו על בני ישראל היו ברוב העתים רק בגלל הדת והאמונה, וכאשר חז“ל ציירו לנו הרעיון הזה במאמר זר ומפליא, ואמרו [במ”ר בראשית פ“כ ובעוד כ”מ] וחשך זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. שבאין ספק, כי כיוונו לצייר הרעיון הזה, כי הנה השור בסוגי נזקיו מתחלק לשלשה חלקים. א) כוונתו להזיק, שיש היזקות כאלה הנעשים ע“י השור, שנראה וניכר כי תכלית כוונתו הוא רק להזיק, כי אין לו מזה שום הנאה, ורק שרוצה להזיק כמו נגיחה נגיפה נשיכה רביצה כו'. ב) הנאה להיזקו. שמכוין רק להנאתו כמו אם אוכל פירות, או שמתחכך בכותל להנאתו, שבעל הפירות והכותל מתנזק אבל השור אינו מכוין להזיקו רק להנאת עצמו. ג) היזקו מצוי. בעת שהולך ודורס פירות ברגליו, שאינו נהנה מזה שום הנאה, ואינו מכוין להזיק, ורק שבדרך הילוכו ירמסם וידרסם. השלשה סוגי ההיזקות האלה יכולים להעשות מאת השור בהרבה אבריו, אך לאשר כפי המורגל והטבע ההיזק של כוונתו להזיק נעשה בקרן, והנאה להיזקו בשן, והיזקו מצוי ברגל, ע”כ מתייחסים השלשה סוגי ההיזקות אלה לקרן ושן ורגל, [ואם יזדמן שמזיק בשאר אבריו, אז כפי תכונת ההיזק נקרא על שם אחד משלשה אלה, אחרי שלא יצוייר שלא יפול תחת אחד משלשה אלה שהם נקראים על שם נושאיהן עפ"י רוב.], ויוצא מזה, שההיזק הנעשה מהמזיק למטרת ההיזק שמכווין רק להזיקו, ולא לשום תועלת והנאה עצמית, היזק כזה נקרא בשם קרן, כי המליצה רשאית והיכולת בידה לכנות כל ההיזקות האלה בשם קרן:

ב) יש שני מיני לחיצות וסבלות שהעבדים נלחצים וסובלים לפרקים מאדונם שיש לקרותם בשמות אלה. א) הנאה להיזקו, ב) כוונתו להזיק וכמו שנבאר. א) הנאה להיזקו, יש לפעמים שהעבדים סובלים הרבה מאדונם כי האדון מכביד אכפו על עבדיו, אבל כוונת האדון הוא רק לטובתם ולתועלתם. כמו בריבוי מסים ולקיחת אנשי מגן ושומרים דאין לכחד שבני המדינה חושבים ומרגישים כי הם נלחצים וסובלים הרבה מזה, אבל בכ“ז אין מזה שום אות שאדונם יתכוין ללוחצם ולדוחקם למרר חייהם, כי באמת נראה שעיקר כוונתו הוא רק לטובתם ולתועלתם, וא”כ עפ“י שפת החידותית, יש לקרא סוג הסבלות הזאת ביחס הגוזר ומעמס זאת על העבדים בשם יש הנאה להזיקו. ב) כוונתו להזיק, כי יש לחיצות ונגישות כאלה שמכריזות ואומרות כי כוונת הלוחץ והנוגש הוא רק להזיק כי אחרי שאין לו שום הנאה מזה, א”כ נראה בעליל שכל כוונתו הוא רק להזיק, והזיקות כאלה היו שכיחים ומצויים בימי הבינים ימי זועה ורעדה. כי לשמע שם הימים האלה ירעד כל איש ויחול ויזוע, כי אז גזרו גזירות כאלה על עם ישראל שלא הי' להם שום הנאה מזה, ושכל עיקרם לא נעשו אלא להרעימם ולהקניטם להכאיבם ולהדאיבם, והיזקות כאלה מכונים ונקראים בשם כוונתו להזיק, השם המלאכותי שנאה מאד לענין זה. והנה לחרפת מין האדם ולבושת האנושיות אין לכחד, כי היו עתים כאלה שהעמים הכבידו אכפם על ישראל רק בכדי להסירם מאמונתם, למען לברר להם עי“ז כי הקב”ה הסיר השגחתו מהם, אחרי שהם נלחצים ונרמסים מכל עבר ופנה, ובכ“ז אין הקב”ה תובע עלבונם, וא“כ יקחו מזה אות נאמן שהקב”ה הסיר השגחתו מהם, ונתנם למאכל לכל פה, וע“ד שאה”כ (תהלים צד.) עד מתי רשעים יעלזו יביעו ידברו עתק יתאמרו כל פעלי און. המשורר בלהבת אש קדשו שופך שיחו לפני הקב“ה, ובהתעטף עליו נפשו, יצעק ויתחנן. עד מתי, עד מתי יסבלו כ”כ בנ“י, מתי תגיע העת לחוננם, כי כבר כשל כח הסבל וגדול הכאב מאד, כי עוד יעלוזו מיגון ואנחת בני ישראל האומללים והמדוכאים, אבירי הלב ישיגו מזה עוד ששון ושמחה ומי יכול לשער דאבון לב האומלל, בעת שרואה שאחד יעמוד מנגד וישמח לאידו ופידו, גדול כאב כזה מנשוא. וגם הלא יביעו ידברו עתק, כי הצרות האלה לוקחים להם לחרב לטבוח ישרי דרך, ולחצים שנונים הם בידיהם, וכמו שמושיטים בפיהם בזה טענות שיהיו להם במה להוציא חפצם הנבזה, לדבר תועה על קדוש ישראל ומושיעו, כי הלא הם אומרים אשר רק עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו. כי כן הי' וכן הוה שהחזק ידכא את החלש, והגבור ילחוץ את הרפה כח, וע”כ מחליטים כי אלמנה וגר יהרגו, כי האשה היא חלושה בטבעה, וקשה לה לתבוע עלבונה, ולזאת עלולה היא לסבול מאנשים רעים, שרק אימת גבור תבעתם למונעם משוד ורצח, וכ“כ הגר ג”כ הוא עלול להנזק מרשעי הדור. ואמנם האשה שהיא אשת איש אז בעלה מגין עלי', ואימת בעלה תעמוד לה להשיב אחור מחשבת האנשים הרעים, וכן הגר שאין מי שינקום נקמתו, עלול הוא לשוד ורצח, וכן היתומים הקטנים שאין להם אב שישגיח עליהם ויגין עליהם הם עלולים ג“כ לסבול מהאנשים השואפים לדם. ובני ישראל נדמו ג”כ לאלה שהם בעצמם חלושים ורפוים לעמוד עד מתקוממיהם, ואחרי שחושבים שאין מי שינקום נקמתם ויתבע עלבונם, ונחשבו בעיניהם כמו אלמנות חיות וגרים גרורים ויתומים נעזבים, ואם איפא כן הלא ויאמרו. מזה שמריעים ומציקים לבנ“י מכל עבר ופנה, ואין מי שידרוש דמם מידם, נמשך מזה שמחליטים אשר לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב. ויכול היות, שרק לתכלית זאת, הם מציקים כ”כ לבני ישראל, ודורסים ורומסים אותם בכדי להעבירם עי“ז מאמונתם, כי מהצרות שסובלים מהם רוצים להראות להם ולבררם, כי אין להם שום תובע שיתבע עלבונם. כי לולא כן, מדוע זה לא יענשם קשה. והרעיון הזה מציירים חז”ל במ“ר, שמראים שהיו כמה עתות שהרעו לבני ישראל והציקום לא בדבר שהגיע להם מזה טובה רק בענינים כאלה שיראו וידעו שמכוונים רק להכאיבם ולהדאיבם בגלל אמונתם, ובכ”ז הלא אלהים אלהי ישראל אינו נוקם נקמתם מהם, וא“כ יש להם להודות שהקב”ה הסיר השגחתו מהם ואין לו עוד חפץ בישראל כי אין להם עוד שום חלק בו. וזש“א שהיו אומרים כתבו, יש לכם לכתוב ולחתום על קרן השור, בזה שאתם רואים שינגחו אתכם בקרן השור, לא בשן ורגל, כי כל עקרו של ההיזק הוא רק להזיק ולהציק אתכם, וא”כ מזה יש לכם לדעת, ולהודיע גלוי לכל שאין לכם חלק באלהי ישראל, כי כבר הסיר השגחתו מכם ולא יחפוץ עוד לדעת אתכם:

ג) הרי שמצינו כי הרבה סבלו בני ישראל בעד הדת, בעוד אשר נעלה מכל ספק כי גם אחת מרבוא רבבות הצרות והתלאות והמצוקות האלה, היתה מספקת לעם אחר, גם מהיותר נעלים ונשאים להסירו מאמונתו, והנסיון העד היותר נאמן מעיד ע“ז, כי יש כמה עמים שבעת שמושלם מקרבם יצא ואדירם מהם, אז דתם עלתה מעלה מעלה, ורבים חסו בצלה ומוטת כנפיו מלוא רוחב הארץ, כי עד מהרה נתפשט באפסי תבל. ואולם כשירד כוכב הצלחתם ושמש ממשלתם המדינית כבה, אז נכבה גם אמונתם ודתם, עד כי אין עוד זכר לכמה דתים מהדתים האלה, ולזה חשבו כי גם עם ישראל הוא כאחד מהם, ולזאת נסו להעבירו מדתו באמצעי התלאות והמצוקות, אמצעים אשר כבר אתמחו להועיל לזה, וכבר יצא טבעם בעולם שהם מסוגלים להעביר עמים רבים וגוים עצומים מאמונתם ודתם, אבל למרבה הפלא ולתמהון לבבם, ראו כי שגו במשפטם, כי העם הזה עולה על כולם, וגידי ברזל גידם וערפם נרושה, וכלי כלי יוצר עליהם לא יוצלח, להסירם מאמונתם, וא”כ קיום הדת בישראל הוא פלא נורא ונשגב:

ד) וזש"א חז“ל (במ"ר פ' נצבים) למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ”ט שבתו“כ, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלה והתחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלי' והרי אתם קיימין לפניו, היום כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם, וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. [הוא לפי נוסחת רש”י]. ובהשקפה ראשונה הדברים האלה תמוהים כי לפי“ז אבדו התוכחות כל כחם וחילם, הלא כל עיקרם באו רק בכדי להזהיר את בני ישראל שלא יסורו מאמונתם, כי רק אם יסורו מאלהיהם ותורתו אז יבאו עליהם כל האלות האלה, והודיעם מזה בראש, בכדי שיראו למלאות כל דברי התורה ולא יבאו עליהם, ואם איפא כן באיזה אופן הרשה לו משה לנחם אותם בדברים כאלה המפיגים את ארס התוכחות, ומחלישים את כחם שלא תפעלנה פעולותיהן, והוא ממש כמו אם אב יודיע לבנו שבאם שלא ישמע בקולו וילך לשוט במים, אז יכהו מכות נמרצות, והתחיל לצעוק מי יוכל לסבול מכות אכזריות כאלה, וישיב לו אחד מאוהבי אביו: אל תפחד ואל תירא, כי לא יעשה לך מאומה, ורק להפחידך וליראך אמר כך. הלא כשישמע האב יצעק עליו מרה, ויאמר לו מדוע זה תתן מקום לבני למרות את פי, הלא רק בעבור זה הודעתי לבני שאכהו ואיסרהו, בכדי שלא ילך לשוט במים שאדע כי בנפשו הוא, ואין לי תחבולה אחרת במה למונעו מההשטה המסוכנת לו מאד רק בפחד מכות ויסורים, ולמה זה שמת לבך לדאגותיו שלא יוכל לסבול המכות והיסורים, הלא הי' לך להשיבו שיראה להזהר מההשטה ולא יאונה לו כל צער ופגע, וכל מה שהבן מפחד יותר מההכאות והיסורים יותר טוב, ונראה שיש לקוות שהאזהרה תקלע אל המטרה, כי לוא לא הי' מפחד מזה והי' נותן לחייו להכות ורק בכדי לשוט במים, אז לא פעלתי מאומה בהאזהרות, שבאמת אינני חפץ להכותו רק למונעו מההשטה. וא”כ איך מלאך לבך לקרר את האזהרה ולדבר נחומים על לבו שלא יפחד, שבזה אבדה טעם האזהרות, ובאופן זה יש להתפלאות גם על תשובת משה שהשיבם שלא יפחדו כי אין כל רע. ואמנם הבאור האמיתי הוא כן, שבני ישראל פחדו ויראו, אולי כשיעברו על מצות ה' ויבא עליהם כל האמור בהתוכחות גליות ונדנודים וטלטולים, אולי לא יעצרו כח לסבל כ“כ, ומעוצר רעה ויגון יאלצו לתן עורף לדתם ואמונתם, בכדי להקל מעליהם עול הגלות, וע”כ נתכרכמו פניהם. וע"ז השיבם הרבה כעסתם למקום, כי קיום הדת הוא ענין אלהי, ושלא תהי' חלילה שום עת, שכלל האומה תתן לב לסור מאחרי דתה ואמונתה:

ב) סוף דבר בענין קיום הדת, אם כי יש בזה כמה סעיפים וענפים, בכ“ז בעקרו ושורשו הוא ענין אחד ענין כללי שיש להשקיף על קיום הדת בכלל בישראל בכל עת מן העתים ולתמוה תמוה ולהתפלאות הפלא ופלא למען להוכח ולהודע, כי יש בזה ענין ניסי ופלא מפלאי ההשגחה האלהית. ואולם מי שירבה לחקור בענין הפלא הזה, ויאבה ללון בעומקה של הלכה זו, יפקח עיניו לראות גם הסבה האלהית, שהיא היא עומדת תמיד לשמור את הדת והאמונה, והיא היא החיים הנצחיים של הדת, והיא היא נפשה ונשמתה. כי הנה זאת ידוע לכל שבכל עת שבני ישראל החלו מעט להתדמות ולהתבולל בין העמים, אז מיד ראתה ההשגחה האלהית, שהעמים ירחיקום וידחפום מהם, למרות משפט השכל והתבונה, כי ההתדמות וההתחקות יש לגרום להם אהבה יתירה וחבה נפרזה והשגת משפט זכות אזרח. למרות כ”ז, עשתה ההשגחה את שלה, להראות להם כי לא זאת מטרתם, ולא זה תכליתם. וע“כ בכל עת, שהחלו להתדמות אל העמים ולהתחקות אל מעשיהם למען שעי”ז ירווח להם, ותזרח עליהם שמש צדקת העמים, ואור שיווי הזכיות יאיר עליהם כאור שבעת הימים. אז באו עליהם תמיד צרות ומצוקות שמררו את חייהם, ועננים כבדים ועבים נוראים עננו והעיבו את שמי חייהם, כי הריקו והמטירו עליהם פחים אש וגפרית, עד כי כולם ראו שבהרדיפות האלה ובהתלאות והזועות האלה סגור מוסר שדי ותוכחת אלהים. ובת קול מתפוצצת מבין מפלשי העבים האלה, ובקול רעם נורא ורעש גדול, תוכיחם ותיסרם על עזבם את תורת ה‘, ותזהירם באזהרה נוראה לשוב לתורת ה’ ואמונתו. והתקופה הזאת של הרדיפות והנגישות, יש לקרותה בשם תקופת התוכחיי והמוסריי, וההשקפה ע"ז, יש לקרות בשם, השקפת התוכחיי והמוסריי:

ו) ואם נעמוד בדיוק על חלקי ההשקפות האלה מה שיש להשקיף על קיום עם ישראל מההשקפות שתעוררנה תמהון ופלא, ותזכירנה את ההשגחה האלהית הנפלאה המשגחת בכל עת ובכל רגע על עם ישראל להחיותם ולקיימם, אם נעמוד עליהן, נראה שארבעה השקפות עקריות יש להשקיף בזה. א) השקפת החיים, ב) השקפת אמצעי החיים, ג) השקפת העושר. [ואלו שייכות לקיום האומה ביחוסה למצבה החומרי]. ד) השקפת המוסריי והתוכחיי. מה שבכל עת שומרת ההשגחה ליסרם ולהוכיחם על שמירת דתם ועמדתם, ומשמת עין לשמור את עממותם ובדידותם, וע“כ בכל עת שנתנו לב לחפש תחבולות לקנות לב העמים ע”י התקרבותם אליהם, אז באתה ההשגחה וטפחה על פניהם, להזכירם שידעו, כי לא להם הוא להתדמות ולהתחקות אל דרכי העמים:

 

שער רביעי    🔗

פרק א    🔗

א) אחרי הדברים האמורים בשער הקדום, שיש להשקיף בחיי האומה הישראלית בקיומה ובקיום דתה ארבע השקפות נכבדות, שהן הן מועילות לחזק בלב כל אחד מישראל שורש האמונה והבטחון, כל זה אשובה למקומי הראשון, לבאר את המאמר הנפלא של אין דור שאין בו כאברהם כו' [שהבאנו בשער הקדום פ“א], כי מזה יראו כולם, אשר לא מלבי הוצאתי את הארבע השקפות האלה, ולא אנכי מצאתין. כי כבר השקיפו חז”ל בעיניהם הבהירות עליהן, והם הם עמדו כבר על חלוקותיהן והראו לנו לדעת, שארבע השקפות הן מה שיש להשקיף בחיי האומה וקיומה וקיום דתה ואמונתה. ואולם בשפת החידותיית שלהם ובמליצתם הקדושה, ראו לייחס את הארבעה חלקי השקפות האלה, לארבע הבטחות שנאמרו אצל ארבעה אנשים מבחירי האומה, שאצל כאו“א מהם נאמרה הבטחה כזאת, שיש לפרשה באופן שתכיל חלק אחד מארבע ההשקפות האלה, ובאשר שבמקום שהוזכר ההבטחה הזאת לאחד מבחירי יה האלה, נכפל שמו, שהכפלת השם יש לנטות פירושו שמרמז לענין תמידי, להורות שלא לבד שאז נקרא ונתבשר בבשורת ההבטחה הזאת, כי גם לעולמי עד יקרא ויתבשר על זה, כי לההבטחה הזאת לא תהיה שום הפסק וביטול לעולם, ע”כ אמרו זאת בלשון אין דור שאין בו כאברהם, שהכוונה הוא על ענין זה ביחוד, כי ראו שהענין הזה שנאמר שם לאברהם, כולל הבטחה על חלק אחד מחלקי ההשקפות הנ“ל, ושלכן יש מקום לומר, שביחוד נכפל שמו בענין הזה, להורות על התמדת ההבטחה הזאת. ובאשר שההבטחה הזאת עומדת בחיי האומה וקיומה, ע”כ לא סמכה התורה על הכלל הכולל והיסוד המוסד, כי כל מעשי אבות הם סימנים וציונים בעד הבנים, והם בכל הנהגותיהם כבשו את הדרך לבני בניהם, ורק שהוסיפה בכאו“א מהן ציון מיוחד, להורות ולרמז שהיא נאמרה לדורות לחלוטין ולצמיתות עלמין, ובכל דור ודור יראו אמיתת ההבטחה הזאת. ועל הרעיון הזה השתמשו במליצה הנשגבה הזאת אין דור שאין בו כאברהם, שההבטחה שנאמרה פה לאברהם לא נאמרה רק לו ולדורו לבדו, כי על כל דור ודור נאמרה, וכן כולם. ולזאת מצינו שבארבעה מקומות האלה נכפלו שמות האנשים, דכל אלה הארבע הבטחות, שהן הן הארבע השקפות, שראוי לכאו”א מישראל להשקיף עליהן, ולדעת כי הן נוהגות תמיד, והן הן תולדות ותוצאות ההשגחה האלהית, וע“כ באו כולן בהכפלת השמות לאמץ ולחזק את היסוד הזה, כי הן נאמרו בעד כלל הדורות, והן הן שעמדו לישראל להתקיים בגלותם ולהשאר בטהר דתם, זהו הרעיון הכללי האצור בהמאמר הנורא הזה. ועתה נלך לבטח דרכינו לבאר את המאמר הנ”ל בפרט, ולהראות איך שבארבעה אלה שחשבו, שנמצאו בכל דור שיש בהם ארבע הבטחות, שהן מכוונות לעומת הארבע השקפות הנ"ל:

פרק ב    🔗

א) הנה ענין העקידה תכליתה הוא להראות כי אהבת ה' יש להתגבר אצל כ“א מבני ישראל, עד אשר בכל הדברים היותר אהובים עליו, ויותר חביבים לו יעבדנו בהם ויקריבם על מזבח אהבתו, וגם הבנים אשר הם יותר קשורים אליו, ומרגיש ומחיש אהבתו עליהם גם הם יקריב אל אהבתו, בעת שיודע שממלא בזה רצון הקב”ה, והוא למוד נחוץ ומוכרח לדורות הבאים בעת שידמה להם, כי עי“ז שילכו בדרכי התורה, וינהלו את בניהם על מבועי התורה, עי”ז ירעו להם, כי יגדלו בעדם דרכי פרנסותיהם וימנעום מלשבוע כבוד וגדולה מאיזה משרה וכהונה, בכ“ז אחרי שידעו, כי עפ”י דרכי התורה יש להם לחנך את בניהם על פי התורה, הלא הוא ממש כמו ששומעים מפי הקב“ה שמצווה עליהם ציווי כזה, שלפי דמיונם יראו שיש בזה אסון גדול על בנו, שאם ימלא ציוויו יכאיב חלקו בחיים ויסתום מעיני פרנסתו, כי רק כשיגלל את אבן הדת מעל פי הבאר אז ישתה מימי'. ובכ”ז לא ישימו לב לזה כי להם לדעת, כי גם אם הקב“ה יצווה לאחד מבני ישראל להקריב את בנו קרבן על המזבח אז מוטל עליו לשמוע בקול ה' ולבלי למרות את פיו. כי אם אמנם אשר אברהם שמע מפי הקב”ה שאמר לו קח נא את בנך כו' ואז רק אז נזדרז למלאות פקודתו, אולם קודם מתן תורה הי' בהכרח לשמוע ציווי כזה מפי הקב“ה, אבל מעת שהקב”ה נתן לנו את תורתו מצינו בה פקודים כוללים המקיפים את כלל האומה, וכולם הם דברי ה' אלהים חיים וכמאמרם ז“ל [שבת דף קל”ח ע"ב] דבר ה' זו הלכה, כי כל מאמר ומאמר הלכה והלכה שנאמרו בתורת ה' הם חשובים כאלו אנו שומעים דבריו היום:

ב) והנה בהעקידה הי‘, שאחרי שהאב והבן שניהם כאחד, התעתדו למלאות פקודת ה’ בשמחה עצומה, אז שלח הקב“ה מלאכו ואמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, וקודם שהמלאך הודיעו זאת בשם ה', קראו מן השמים והזכיר שמו שתי פעמים רצופים. ובש”א מקודם ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם, כי בההודעה הזאת הודיעו המלאך, כי אחרי השא התעתד למלאות דברי ה‘, ולהקריב את בנו על מזבח אהבתו, יש לו לדעת, כי הבן האהוב ישאר בחיים ובעת הזאת שכבר נתייאש מחייו, ברגע ההיא התבשר שישאר בחיים. שאם אמנם ששמחתו העצומה בהקרבת בנו על מזבח אהבת ה’, לא נתנה לו מקום לדאוג על חייו, בכ“ז הוא רק יען שידע, כי בזה ימלא רצון הקב”ה, אבל בעת שהודיעהו כי ברצון ה' ישאר בחיים שמח גם על זה. וע“ש מצאו מקום חז”ל פה לדרוש שהענין הזה לא בא רק בגלל דורו לבד, כי גם בגלל כל הדורות, כי בכל דור ודור מדורות בני הגולה, יהיו עתים ומקומות כאלה, שיסבלו הרבה בעד דתם, וידמו שהם ובניהם מאבדים חייהם בזה ששומעים דברי ה‘, ומשתדלים למלאות פקודותיו, ובכ“ז אין להרהר אח”ז, ובלב שלם ובנפש חפיצה יש להם לקבל את הדין, ואז יהי’ כ“פ שיראו כ”כ, כי המלאך שלוחו של הקב“ה בהשגחה האלהית התמידית, המשגחת על בני ישראל בלא הפסק, תשגיח ממכון שבתה להצילם מכל אסון, ולשמור חייהם, ויהי' כ”פ שהשארתם בחיים יהי' ע"ד פלא, עד שיש לראות בזה אצבע ההשגחה וכאלו שומעים אזהרה נוראה אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. ראה הזהרתיך אשר אל תעיז לשלוח ידך אל הנער הזה, אל היהודי הזה שאתה מקיל בכבודו וכאין ואפס הוא בעיניך, וחושב אתה כי עוד מעד ותאכלהו בכל פה, ומקומו לא יכירנו עוד. טועה אתה בזה, כי אזהרתי היא אזהרה נמרצה, שעם כל המרותך את פי תאלץ למלאות אזהרתי ופקודתי, והנני אומר לך מראש כי אל תעש לו מאומה, כי לשוא תחגור שארית כחך, להעבירו מדתו, או להכחידו מן העולם, כי ידוע תדע כי אל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים כו‘, ידעתי והודעתי לכל העולם, כי בני בכורי ישראל הוא ירא אלהים, ועל ידו הודעתי לכל העולם אמונת ה’ ותורתו, כי הוא בא ללמד דעת אלהים בארץ, ולהרחיב גבולי הדת, ולהעמיד את שמי האמונה בעצם טהרתם, לפזר ולבדר כל ענני הסכלות וערפלי הפתיות, אשר עננו והעיבו את שמי הדת:

ג) והורה לו בזה, שיהיו כמה זמנים ועתים, אשר אם רק בני ישראל יכינו את עצמם, למסור נפשם על קדושת ה‘, אז ישלח הקב“ה מלאכו הטוב לשמרם ולהצילם, ובכלל סגור בזה הבטחת קיום חיי האומה, שהודיעם שאל ידמו ויחשבו כי עי”ז שישתדלו למלאות מצות ה’ בעת שהאויבים יכינו להם בעד זה מטבח, כי עי“ז יכלו באמת ויתאפסו, כי באמנם ישמור הקב”ה תמיד קיומם. וכמו בענין הזה שבחיי יצחק היו תלוי כל קיום האומה ולוא באמת הקריבו על מזבח אהבת ה‘, כי אז הלא בא קץ חיי האומה אחרי שהוא הי’ האיש היחידי, שממנו יש להוסד ולהשתכלל בנין האומה, ע“כ בעת שהכין והזמין את עצמו למסור נפשו, שלח הקב”ה מלאכו לשמרו ולהצילו, וכ“כ יהי' עם כלל בני ישראל, שהם מצידם יש להם למסור נפשם, יש להם לדעת אשר הקב”ה ממכון שבתו ישגיח תמיד לשמור קיום כלל האומה, ותמיד יראה שהכללים יהיו קיימים לעד ולנצח נצחים, ולעולם לא יהי' חלילה כליון כללי:

ד) וכבר מצינו רושמים בולטים, המוכיחים שחז“ל הבינו, כי הענין של העקידה וכל פרטי‘, הי’ לסמן את ההצטיינות של האומה הישראלית בענין מסירת נפש, ולחזק הבטחת קיומה ונצחיותה, כי מצינו בדבריהם ז”ל מאמר זר ונפלא, וז“ל וירא את המקום מרחוק, א”ל ליצחק רואה אתה מה שאני רואה א“ל אני רואה הר נאה ומשובח, וענן קשור עליו. אמר לנעריו רואים אתם כלום אמרו לו אין אנו רואין אלא מדבריות. אמר להם שבו לכם פה עם החמור, הואיל והחמור אינו רואה, ואינכם רואין כמותו, עם הדומה לחמור שבו לכם פה עם החמור שאתם כמותו, ואני והנער נלכה עד כה מה הוא עד כה? נראה מה יהי' בסוף כה, שאמר לו הקב”ה כה יהי' זרעך [מ“ת וירא ובמ”ר עם קצת שנוים] המאמר הזה עם כל זרותו ופליאותו, וכמו שהוא מוקף ומוגדר בפליאות ותמיהות, בכ“ז הניחו לנו פתח קטן להכנס בהבנותו ולהדליק נר הבינה, כי בזה שסיימו מה הוא עד כה נראה מי יהי' בסוף כה שאמר לו הקב”ה כה יהי' זרעך, פתחו לנו פתח כמחט של סדקית לפתוח ע“י פתח הבאור, דרמזו לנו שיש בענין זה של העקידה התייחסות עם ההבטחה ההיא. דהנה בפדר”א (פ"א) איתה רחבד“א אותו האיל לא יצא ממנו דבר לבטלה, אפרו של איל, הוא יסוד שעל גבי מזבח הפנימי, שנא' וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, גידיו של איל הם עשרה כנגד עשרה נבלים של כנור שהי' דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו שנאמר ויאמרו אליו איש בעל שעיר ואזור עור אזור במתניו, שתי קרניו של איל של שמאל תקע בו הקב”ה על סיני שנאמר ויהי קול השופר, וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל, ועתיד לתקוע בו לע“ל בקבוץ של גליות, שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול. וההתבוננת ושימת עין גם על המאמר הזר והנפלא הזה כראוי להתבונן במאמר טמיר ונעלם כזה, תועלנה להוציא תעלומות העניינים האלה, ולהופיע עליהם בע”ה אור הבאור. כי מודעת אשר קיום האומה בדתה ואמונתה הוא רק ע“י כחס בלותה, שנשאה וסבלה כל התלאות והמצוקות בלב שלו ובנפש שקטה, ובכל עת היתה מוכנת למסור נפשה בעד קיום דתה ואמונתה, כי הלמוד של מסי”נ נשרשה בלבה עמוק עמוק, והוא כי בנ“י יודעים בידיעה פנימית ומדעית שיש לתת משפט הקדימה להדת על החיים הזמנים, ולולא הידיעות האלה ושממלאים גם תמיד בפועל ובמציאות, לולא כל זה לא היו מתקיימים בגלותם ובטלטולם אפי' יום אחד, כי לבד שהיו עתים [כמעט חלק היותר גדול מימי חיי' בגלותה] שהובלו לטבח והוצאו לשריפה, רק בעד החזקת דתם, וכמאמ' ז”ל (מ“ר פ' אמור פל”ב ומשוח“ט י”ב) מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? על ששמרתי את השבת. מה לך יוצא ליהרג? על שאכלתי מצה. מה לך לוקה בפרגול? על שעשיתי סוכה על שנטלתי לולב על שהנחתי תפילין על שהטלתי תכלת על שעשיתי רצון אבא שבשמים. ואמרו עוד (מ' חזית) וכו' ונחזה בך אוה“ע אומרות לישראל. עד מתי אתם מתים על אלהיכם ומשלמין לו? הה”ד, על כן עלמות אהבוך ועד מתי אתם נהרגין עליו כדכתיב כי עליך הורגנו כל היום, עד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו לעצמו והוא גומל לכם רעות, באו לכם אצלנו ואנו ממנין אתכם דוכסין אפרכין ואיטרטלין, ונחזה בך ואתון אינון מחזיתי' דעלמא כו' ובמ“ר פ' מטות הקב”ה אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין? אמר הקב“ה להם, אינו אלא דיקו שלכם, שגרמו לי להזיק אותן, אמר משה רבון העולמים אם היינו ערלים או עע”ז או כופרי מצוה לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצוה שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך [וע“ל שע”ג פ“ד אות ו' שהבאתי ג”כ המד' הנ“ל], הננו רואים איך שחז”ל כציירים אומנים ציירו לנו קדמות דיוקנן של התקופות הנוראות האלה, שבני ישראל נידונו במיתות אכזריות רק בעד אמונתם ודתם, ובתקופת ההם מובן מאליו, כי הכח של מסי“נ עמד להם להשאר בטוהר דתם, אמנם באמת גם בזמנים השלוים והשקטים, ושהתנורים לא ניסוקו והכבשונות נצטננו, ולא ניצולו וניטוגנו על האש, גם אז נתקיימו רק ע”י מסירת נפש, כי כל עוד שלא נגה עליהם אור, והם גדורים ומוקפים מכל צד, וצינורי הפרנסות סתומים וחתומים לפניהם, בעת שיודעים ומרגישים, כי אינם נופלים בכשרונותיהם משארי העמים שלפניהם פתוחות כל שערי הפרנסות, ושבעים בעושר וכבוד, לסבול אז את הרדיפות והנגיחות האלה בגלל הדת הוא מסירת נפש אמיתי, כי הבעיטות והדחיפות האלה לבד שהן נוגעות לחיי הגוף שעל ידן סובלים חרפת רעב, עוד יעטו עליהם חרפות וכלימות, להכאיב את הנפש המרגשת, ולהדאיב את הרוח, שבכח התפעלותו סובל הרבה מזה, וחיים כאלה שאין בהם פרנסה וכלכלה, יש בהם רק בושה וכלימה. ואמנם היהודי שלמוד הוא להקריב כל אשר לו בעד דתו, ולסבול כל העינויים קשים ומרים, רק לבלי להטות כמלא שעל הצדה, הוא ברגשי דתו ואמונתו, יודע להוקיר גם את החיים האלה, וכל יום ויום מימי חייו האלה, לא יערכנו זהב וכסף תמורתו, כי יודע הוא שכל יום ויום מחיי ההוה יש בו חלק בנצחיות, כי רק על ידי חיים הזמנים מגיע לחיים הנצחיים, ומאומת בלבו שהחיים האלה הם שזורים וטווים בתולדות חיי כל האומה, כי כל דור ודור וסבלותיו, דור ודור ומצוקותיו, דור ודור ומכאוביו, יפעלו הרבה לפנות מקום לשלימות האמיתי, להגיע לעת קץ. הידיעות האלה מסוגלות וצולחות, להקל ממנו מעט משא מכאוביו, אבל סוף סוף אין לכחד, כי הוא מסירת נפש תמידי בעד הדת:

ה) באופן שכל הזמנים שנראים לעינים כשלוים ושקטים, יען כי שריפות והריגות אינם שכיחים ומצוים, גם הזמנים ההם הם מלאים פצעים וחבורות, ובהם יש להיהודי למסור נפשו תמיד, בכל עת ובכל רגע בלא הרף על קדושת ה', וע“כ נחוץ עוד יותר להחזיק במעוזו של הלמוד ממסירת נפש. וכמו הלוחם יש לו מתחלה לעשות כל הסבלות והתלאות המעותדות לפניו בכל עת המלחמה, כי אם לא יחשבם מראש ולא יכין את עצמו אליהן תמעדנה רגליו כשתגיענה אליו פתאום, ע”כ בהכרח לו לציירן מראש ולהתעתד עליהן ואז ישאן ויסבלן ברוח שקט ולא יסוג אחור. כן הוא גם בענין מסי“נ הזה שמי שלא יחשוב מראש ע”ז, ולא ילין בעומקה של הלכה זו, ויחשוב כי באמת השעה משחקת לפניו, ומזמנת לו כל טוב, אז כשיוכח לדעת טעותו ושגגותו ירתע לאחוריו, ויכול היות כי יכשל וירבץ תחת משאו, וע"כ שי להשריש בלבו את הידיעה הזאת שידע מראש מה הדת דורש ממנו, ויכין את עצמו לזה ואז ישא ויסבול בלב שקט עד שיגיע למחוז חפצו:

ו) ויש בזה לחז“ל מאמר אחד נפלא מכל נפלא ונעלם מכל נעלם, ובכ”ז אחרי ההתבוננות יש לראות שהשאירו לנו מקום להתבונן עליו, ולראות שתוכנו הוא הרעיון הזה של מסי“נ התמידית, דהנה במדרש הנעלם פ' בראשית [הובא בס' ילקוט אליעזר] איתא שאל ר' דוסתאי את ר”א העמידני על זה הפסוק, עולת תמיד העשוי' בהר סיני, א“ל חייך בני דבור אמרת לי, שעדיין אינך יכול לעמוד עליו, ולא שאלני אדם ע”ז, זולת עקיבא תלמידי, ועדיין השרשים בידי, שמע ר“ע ואמר כיון שהנצו הפרחים אכלתי השרשים, א”ל עקיבא עקיבא מוכן אתה לריח ניחוח לה‘. באור הדבר כי באשר המלים האלה עולת תמיד העשוי’ נוחות ועלולות להכיל גם הכוונה הזאת: שקרבני העולות מתקרבים בתמידות, ע“כ רצה לעמוד ע”ז באיזה אופן יתכן זאת, אחרי שבזמן שביהמ“ק חרב אין עוד לא קרבנות בכלל ולא עולה בפרט, וכאלו הראה לו שחושב מעצמו, שסגור בזה כוונה שני' היינו שהמלים האלה יורונו לדעת, שיש ענין בזה שנחשב כמו הקרבת עולה, והענין ההוא לא יתבטל לעולם, גם בעת שהקרבת העולה בעצם תתבטל [בזמן חורבן ביהמ”ק], ולזאת רצה ר“ד שר”א יסבירו זאת ויעמידו על הכוונה המסוגרת בזה, ועל איזה ענין כיון הקרא שיתנהג לעולם, מה הוא הענין שהוא מכוין ממש לעומת הקרבת העולה, ושעליו נאמר שהכתוב מרמז שהוא לא יתבטל. ובאמנם שבזה כיון ר“ד את האמת, כי ענין של מסירת נפש שהוא הקרבה והעלאת הנפש כליל על מזבח אהבת ה', הוא מכוון ממש נגד הקרבת העולה [ובארתי במק”א באורך, שהקרבנות בכלל היו מכוונים נגד מסי“נ (וע' בספרי חו“ת ח”א פ“ו אות ג' והערות לפ' זה בח”ב הערה ג'), וביחוד הצטיין מהם קרבן עולה באשר שהוא כולו כליל לה', ע”כ הוא יותר מכווין ומתערך בערך מסי“נ], ושעל כן אינו רחוק לומר שהכתוב מרמז בזה, את הרמז הנעלה הזה, שבכל עת לא תתבטל מטרת הקרבת העולה, היינו ענין מסי”נ לא יתבטל לעולם. ואחרי שהענין הזה של מסי“נ התמידית הוא ענין אמיתי בפני עצמו, ע”כ אינו רחוק כ“כ הדבר להראות כוונת ענין זה בהמלים האלה שמסוגלות מאד לזה הן מצד עצמן [שעמלים מוכשרות לקבל הכוונה הזאת], והן מצד מקימן [כי בעת שהכתוב מדבר מקרבן עולה נאה ויאה מאד להסגיר שם ענין של מסי”נ, שהוא מכוון אליו ומקומו נאה לו]. ור' דוסתאי שהתעורר לשאול מר“א פתרון המלים האלה, יכול להיות שהבין גם זה מעצמו, שהכונה היותר נאותה להסגיר בקרא זה היא כוונת מסי”נ. ואולם שאלתו היתה בזה שיסביר לו את הענין הסתום הזה באופן שישיג ויבין את הכח הנפלא הזה, כי אחרי שבאה ע"ז הבטחה מרומזת, שהכח הזה לא יושבת ויופסק לעולם, וישמש בתמידות, ולזאת רצה לעמוד על אופי' של הכח הזה, לדעת באיזה אופן פועל הכח הזה על האומה לדבקה ולחבקה ולבוראה באופן נעלה כזה, עד שבלב שקט ובנפש שלוה, נושאות וסובלת כל מכאובי' ומצוקותי‘, ובכל עת ורגע היא מוסרת חיי’ ונפשה, בעד אהבת ה' ודתו:

ובאמת הכח הזה הוא כח נעלה ונפלא, והוא אחד מהכחות הנעלמים המסתתרים בחביון עוזו של היהודי, אשר מבלי משים פועלים הם עליו, וכמו שיש כחות הגופניים שפועלים פעולתם על האדם, גם בעת שהוא בעצמו אינו יודע מהם מאומה, ואיננו מבין כלל דרכם והליכותם וסדר פעולתם, ובכ“ז הם עושים את שלהם, ועובדים את עבודתם בלא הרף. כ”כ יש כחות הנפשיים שפועלים על האדם בלא הרגש ובלא ידיעה פנימית, וביחוד מצטיין בזה הכח הנשגב הזה של מסי“נ, שהוא פועל פעולתו על היהודי בלא הפסק. ואחרי כי הוא כלל גדול שכל דבר שיש במציאות יש בשכל וגם בהמלאכותיים המציאותיים המצויינים מאד נוהג הכלל הזה, וכמו אם יש איזה מכונה נפלאה שנראה שנוסדה ונעשית בחכמה נפלאה ונשגבה, ושרוב אנשים לא ירהבו עוז בנפשם לנסות כחם, לעמוד על תכונתה ולהתבונן עלי', כי יודעים הם שבמכונה נפלאה ומצויינת כזאת סגורות ומסוגרות שערי הבינה, בכ”ז באמת יש לדעת, שגם במכונה כזאת יש מקום בראש להשיגה, כי אחרי שישנה במציאות מובן שהיתה בשכל הממציא והאומן להמציאה, וממילא יש מקום ג“כ להשיג אופן עשייתה ופעולתה אחרי שידע רק מראש את יסודי המדעים הדרושים להשגתה [וע”ל שער ב' פ“ה. אות ז'], וכ”כ בכל ענין וענין שאנו רואים שיש במציאות, יש לדעת כי אין להתייאש מהשגת הענין הזה, כי אם הענין הזה קשור עם ידיעות רמות ונשגבות שבהררי קודש יסודתם. וע“כ גם הכח הנעלה של מסי”נ שכולם רואים ויודעים ממנו במציאות, מובן שיש בשכל, ורק שלזה צריך בינה יתירה, וידיעות רמות ונשגבות ידיעות רוחניות. וע“כ ר' דוסתאי שהרגיש בנפשו שראוי הוא לעמוד במקום הידיעות האלה הרהיב עוז בנפשו לשפוך צקון לבבו לפני ר”א, ולבקשו שיאיר עיניו בהשגת הידיעה הרוממה הזאת. ואולם ר“א השיב לו בני מקרא אמרת לי שעדיין אינך יכול לעמוד עליו, כי ראה שעוד לא הגיע למדרגה זו שיהי' ראוי למסור לו ידיעות רמות ונעלות כאלה. ולא שאלני אדם על זה, כי עוד לא נסה שום אדם לבקש ממני לגלות לו את הלוט הלוט ולהסיר המסכה הנסוכה על הענין הסתום וחתום הזה. זולת עקיבא תלמידי, רק הוא שכבר נתבשלו אצלו הידיעות הדרושות לזה, ומלאו כל חדרי לבבו, וע”כ הוא רק הוא נסה לגשת אל הקודש, ולבקש ממני לגלות לו תעלומות הענין הזה, ועדיין השרשים בידי ובכ“ז גם עמו אינני בטוח עוד, אם עמד היטב על שרשי הדברים, ואחשוב כי השרשים העקריים מזה הענין עודם בידי לבד, כמו שהי' אצלי לבדי קודם שמסרתים עליו. וע”ז השיב לו ר“ע כיון שהנצו הפרחים אכלתי השרשים, הורה לו לדעת כי באמנם כבר נשרשו השרשים האלה עמוק עמוק בלבבו, עד שהוציאו פרחים, והכוונה שהלימודים האלה הכו שורש בלבבו ובאו בקרבו ואכלם לשובע, וגם עשו פרי כי הוציאו פרחים ועלים, כי כבר פעלו עליו פעולה עזה ונמרצה, שעי”ז שיודע ומבין את הכח הזה שיסודו בהתקשרות הנפש והגוף והקב“ה וישראל, עי”ז דמו אש ורוחו שלהבת ונפשו גחלים תלהט, להגיע להעת המאושרה הזאת, למסור נפשו על קדושת ה' ותורתו וע“ז א”ל עקיבא עקיבא מוכן אתה לריח ניחוח לה‘, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, והבא לטהר מסייעין אותו. ואחרי שר“א ראה כי תשוקת ר”ע העצומה לדעת שרשי הענין הזה בוערת בקרבו כיקוד אש, ולא חשך נפשו מכל עמל ותלאה, לבא בסוד הענין הסתום והחתום הזה, א“כ הוא אות נאמן עד כמה שר”ע יודע להעריך ערך יקרת מעלת הענין של מסי“נ, ושיער ר”א כי בלא ספק שכל אלה פעלו עליו פעולה עזה ונמרצה עד שמשתוקק לקיים כ“ז בפועל למען ללמד את הלמוד הזה גם במעשה ובמציאות [וכמו שמצינו באמת שר”ע אמר כל ימי הייתי מצטער כו’], וע“כ יש לקוות כי הקב”ה ימלא רצונו ויזכה להיות לריח ניחוח לה‘, למסור נפשו על קדושת ה’ ותורתו, לקדש ש“ש ברבים ולסול מסלה להדורות הבאים אחריו, להורם וללמדם רום ערך ענין של אהבת ה', ולהודיעם כי יש ביכולת היהודי למלאות ענין מסי”נ בפועל כשיגיע לזה שלא יהי' שום דבר חוצץ בינו לאהבתו את ה' ותורתו, ובעת שהאהבה הקדושה הזאת דורשת להקריב את נפשו כליל על מזבח אהבת ה‘, לא יתרשל בזה, וברגשות מאד נעלות ימסור כאו“א הונו וגופו ונפשו. וע”ז מסיים ועדיין בליעת המתוק נשאר, כי מי שיאכל דבר המתוק לחכו, ירגיש המתיקות גם אח“ז. וכ”כ יכול גם עתה כל אחד לשער נועם וערבות מיתה קדושה וטהורה כזה, כי זכרון מיתה כזאת שיודע שהוא מת באהבת ה’, וגם ברגע האחרון מרגעי חייו שהוא רגע של יציאת הנפש, גם הרגע ההוא הי' קשור עם אהבת ה', זכרון מיתה כזאת, לא לבד שאינה מעצבת, כי עוד מפיחה רוח עוז וגבורה, ומנעמת לו את המות, ותעיר בקרבו רגשי שמחה וחדוה:

ז) וזהו גם משאז“ל בסוף מנחות לעולם זאת על ישראל אמר ר”ג אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ובנו“א מיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליהן נשמתן של צדיקים, כי עמדו בזה ג”כ על המלה של לעולם שתורה שלא יופסק ענין הקרבת הקרבנות, ועז“א דהמזבח בנוי לעולם ומקריבים עליהם נשמתן של צדיקים, כי בכלל למודים בני ישראל להקריב את כבודם, נפשם, ורוחם, על מזבח אהבת ה‘, כי הם יודעים למסור את נפשם בעד קדושת ה’, ואחרי שמסי”נ הוא המכוון והמטרה של הקרבת הקרבנות וכנ“ל, ע”כ יומלץ ע“ז כאלו מזבח בנוי והצדיקים מקריבים עליהם נשמתן, כי בני ישראל שהם עם הרוח עם ה' אלהי אמת, בזה שבכל העתים נשאו וסבלו הרבה בעד יהדותם ובעד שם ישראל הנקרא עליהם, הראו בזה גודל רוחם וצדקתם, עד שכאו”א שעומד בקשר האומה ושם ישראל נקרא עליו, שאין ספק שיסבול מן השם הזה אם מעט ואם הרבה, ובכ“ז יקר בעיניו שם זה, ובעד כל הון לא יאבה להתבדל מעמו ולהתפרק מהם, ורק להכלל בכלל עם ישראל, זאת לבד נותנת מקום לחשבו בין צדיקים גמורים ע”ד שאה“כ [ישעי' ס' כ”א] ועמך כולם צדיקים. בזה שהם מתחזקים בשם עם ישראל, ואינם נותנים לב להבדל מהם בכדי שיגיעו למעלתם ומדרגתם באיזה טובה גופניות, הלא הם מראים לדעת שהם צדיקים גמורים לעולם יירשו ארץ, כמו שכל הבנים יורשים נחלת אביהם, כן כל אלה שנשאר עליהם שם ישראל יירשו ארץ בעת הקץ, כי הלא נצר מטעי כא“א שנשא וסבל כל המכאובים ולא פרק עול מלכות שמים ממנו, הראה בזה לדעת כי הוא נצר מטע ה', עד כי כאו”א העיד שהוא מעשה ידי כי ה' בראו יצרו, אף עשהו, שהתכלית הי' להתפאר, לפאר ולרומם בזה שם כבוד ה‘. וא"כ כל אלה שלא מעלו בשליחותם, והשתדלו ללכת בדרכם דרך היהדות, וגם בעת שקוצים סבוכים הי’ על דרכם ושרטו בבשרם שרטת עד זוב דם, גם אז לא פגרו מלכת. כל אלה הם צדיקים ונחשבים לקרבנות שעולים כליל על מזבח אהבת ה', וקרבנות כאלה הלא לא נפסקו ונקרבים לעולם, גם בזמן החורבן. זהו תוכן הרעיון האצור בהמאמרים הנ"ל, וראוי לשום לב על הרעיון הזה, שהוא עומד ברומו של עולם היהדות:

פרק ג    🔗

א) הנה אם אמנם אשר אחת דברו בהמאמרים הנ“ל, אבל שתים זו השמיעונו, כי פי שנים בהודעתם הזאת, שהודיעונו מענין מסי”נ התמידי [היינו שבהעת השלוה והשקטה מיסורים חומריים וגופניים גם אז יסבלו הרוח והנפש הרבה] כי כיונו בזה שתי כוונות נכבדות, ששתיהן טובות ומועילות, כי לבד שכיונו בזה להודיע לבלי יתייאשו מן הפורעניות, ורק שיהיו מוכנים ומזומנים לזה, עוד כיוונו לגלות לנו בזה סוד אחד מסודות הבריאה, והוא כי אין לקוות על תיקון העולם והשתלמות מין האנושי, כל עוד שה' ממרום מכון שבתו לא יריק ברכתו, ויעבור רוח טהרה על הארץ, ואז ישובו המים הזידונים. אבל כל התחבולות מחכמות האנושיות, לא תועלנה לשום מתג ורסן להשחתת האדם, וההתפתחות כל עוד שאינה יוצאת ממעין קדוש, כל עוד שאינה מותאמת עם האמונה הטהורה והקדושה, לא תועיל מאומה למחלת מין האנושי. לשוא יקדמו בשמחה את פני ההתפתחות המלאכותית, ישירו לה שירי תפארת ויגידו תהלתה בקהל עם. לשוא יתארו תוצאות פעולותי‘, להראות עד כמה שהצליחה את האנושיות. לשוא יעמלו להראות כי בעוז ידה וגבורת ימינה, הרימה את האדם ממצבו, והשפיעה עליו שפע מדות טובות ומאושרות, והשרישה בקרבו שרשי היושר והצדק. לשוא יראו להעמיד את הדורות הקדומים לעומת הדורות האלה ולהעריכם מערכה לקראת מערכה, להעריך פעולותיהם אלה לעומת אלה, למען להראות כי הדורות האלה ששמו להם החכמה לקו וההתפתחות למשקולת שפרו מעשיהם, ושוד ושבר לא ישמע עוד בגבולם, כי לרגלי אור החכמה וההתפתחות, נפקחו עיניהם לראות ולהבין את מעלת האדם באשר הוא אדם יהי’ מאיזה אמונה שיהי‘. כי ככל הדברים האלה רואים רק בראי’ שטחיית וחיצוניות, אבל כל אלה שעיניהם בריאות ובהירות, יראו את הדברים כמו שהם, יראו כי שנאת הדת ואיבת האמונה לא חדל עוד מן הארץ, עוד לב האדם לאדם מלא שנאה וקנאה ותחרות, וכל מעיינו רק להשתרר על זולתו ולדכאו תחת רגליו. עוד המשפט כל דאלים גבר שורר בעצם עוזו. ואולם כל תוצאותיו של ההתפתחות המלאכותית הוא רק לשום מסוה על פני ההשחתות האלה לשנות את צורותיהן הקודמות, להסיר מעליהן צורתם המוחשית, ואם כי אין דבר נסתר מעד עיני השכל, וכל עמום לא יעממוהו, ומבעד המסוה יחדרו קרני אור השכל, אמנם בזה שהסירו מעליהן צורת המוחשית, עלה בידם לסמות עיני אנשים, כי רבים הם אשר יעמדו רק תחת ממשלת החושים, ורחוקים הם מפעולת השכל, וכל אלה לא יחושו עתה שום דבר רע ואון:

ב) ואמנם אלה המעטים הרואים גם בעיני השכל, ורוח מבינתם תשפוט על כל דבר הם רואים ויודעים כי הלבבות לא נטהרו עוד, והרגשות לא נזדככו והרעיונים לא נצטרפו כל צרכם, ועוד היום לא נשרש כלה מלבם סערת איבה ושנאת עולם, רק שלא נראה זאת לעין כל כי יפעול במתינות בלא שום רתיחה ותסיסה, עד כי כל הרואה יחשוב, כי דורשים בשלום כל אדם הנברא רק בצלם אלהים כי על פניהם ילין רוח צח חרישית. ולמרות ההתפתחות המדעית, הצועדת בצעדי און, להרבות חכמה ומדע, להעשיר את עולם המדעים, למרות כל זה, בנוגע אל טהרת הלב והזדככות הנפש, לא הרחיקו ללכת, וההתפתחות המדעית לא פעלה על כל זה הרבה. כי לוא באמת השכילה ההתפתחות המדעית לטהר את הלבבות, ולרפאותם ממחלת שנאת הבריות, ואיבת האנושי ומשטמת האדם אל האדם, לוא אזרה חיל וכח לתקן את כל הפגימות הגסות האלה, ולהעלות את האנושיית על גבפי מרומי השלימות האמיתי, להשריש בלב האדם אהבה ורדיפת הצדקה וחסד, לוא עשתה את כל אלה א“כ מדוע זה יבדל היהודי לרעה מכל שבטי הגוים, מדוע זה רחוקים מכל משפחות האדמה, מדוע זה לא יתנום ליהנות מטוב הארץ, מדוע זה יגבילום ויגדירום ויקיפום בגדרי גזית ובמחיצות של ברזל, וע”כ יש להודות על האמת הזאת המרה כלענה, כי אך לשוא תתפאר ההתפתחות המדעית בכחה וחילה להועיל למין האנושי. ואם אמנם שהגדילה והאדירה את החכמות והמדעים, אבל קצר קצרה ידע לזכך ולטהר את האנושיית, והחכמה וההשכלה אינן מועילות הרבה בנוגע אל המדות הטובות, ואל ארחות היושר והצדק, ומה יש לדעת כי האנושיית לא תבא אל מטרתה, רק ע“י עזר אלהי כשתגיע העת המאושרה אשר ה' הטוב יערה רוח טהרה בעולם, להעביר את הרוחות הרעות, ולכלות את הטללים הרעים, לבער ולכלות כל שנאה ואיבה, אז תגיע האנושיית למטרתה ותכליתה, אבל עד העת ההיא אין להיהודי להאמין, באילי התפתחות המדעים, כי כל אלה לא יביאו להם מרפא רב בכנפיהם, וע”כ גם בהעת המאושרה של ההשכלה והמדע יש להיהודי להיות נכון להקריב כל אשר לו על מזבח הדת, ולמסור חייו ונפשו על קדושת השם:

ג) סוף דבר הידיעה על מסי“נ היא רבת הערך, ולבד שיש לדעת הענין הזה בכללו, כי ראוי לשום לב ולדעת כל פרטי' וחלקי‘, תולדותי’ ותוצאותי'. כי אם אמנם אשר בכלל היא רק ידיעה אחת לדעת מעלת מסי”נ, ושהיא היא נשמת וחיי הדת הישראלי, אמנם הידיעה הכללית הזאת, יש לפרטה ולחלקה לשלשה חלקים ראשים. א) עצם מסי“נ, לדעת ערך מעלת מסי”נ. ב) ידיעות ולמודים של מסי“נ. כי יש כמה ידיעות ולמודים הדרושים לענין מסי”נ, ומובן מאליו, כי בערך מעלת עצם מסי“נ כן הם גם ערך הלמודים הגורמים ומסבבים להביאו לזה. מסי”נ התמידי, לדעת כי גם בעת השלוה והשקטה יש ענין בחי' מסי“נ וכמשנת”ל. ולכל החלקים האלה, יש גם תולדות ותוצאות רבות, ואולם פה ראיתי לדבר רק מתולדות ותוצאות החלק של מסי“נ התמידי שהוא הוא הענין שאנו עומדים בו עתה, והוא הוא כולל הפרק היותר גדול בספר החיים של בני ישראל. וגם מזה נדבר רק מהתועליות הכלליות שיוצאות מידיעת המסי”נ התמידי, ונבארם בקצרה. א) ההכנה וההזמנה, כי כאשר ידע מראש שהוטל עליו לחיות חיים שיש בהם מסי“נ תמידי, יראה להתכשר לזה. ב) תקות הגאולה, כל איש שלא השה אותו ה' מחכמה, יודע ומבין, כי העולם בצביונו שהוא עתה, והאדם בתמונתו הנוכחית לא הוציאו עוד את מטרתם ולא הגיעו עוד לתכליתם, כי לא לתהו ברא הקב”ה את העולם, ולא לחנם הרים את מעלת האדם, ונתנו עליון על כל רבוא רבבות הנבראים, ואין כל ספק, כי סוף סוף יגיעו לשלימותם ולתכליתם, ואחרי כי ההתפתחות האנושי לא הביאם ולא העלתם עוד על מדרגותם הראוי' להם, א“כ יראה לעיניו קץ הגאולה, ושזה יבא ע”י התורה והאמונה. ג) שמירת רגשי הכבוד, כי הלחיצות והדחקות עלולות להשפיל את נפש הנלחצים והנרדפים, ולכלות רוחם ולהשכיח את מעלתם, לאבד את עצמותם ולבטל את ישותם, עד שבנוגע למעמדם המוסרי ירדו מטה מיום ליום. וכאשר מודעת בהתולדה, כי עמים רבים כבירי המעלה ורבי השלימות, כאשר רק עברה עליהם הכוס להגלות ממקומם והתענו תחת ידי מעניהם, והבדילות לרעה מכל אזרחי וגרי המדינה, אז ירדו מיום ליום ממדרגת שלימותם עד כי נשארו בשפל המדרגה וכבהמות נדמו. כי אמנם כן הידיעה משיווי הנפש וממעלתה, היא ידיעה רבת הערך, ואם פורי‘, הרבה בנים מאושרים יצאו מחלצי’, כי כמה מדות טובות ומאושרות תולדנה רק על ברכי הידיעה הזאת, והסבלות הגורמת להכחיד מהסובלים את הידיעה הזאת עד שמעט מעט יחשבו, כי לכך נוצרו ולא ירגישו עוד, אחרי שיחשבו שאינם שוים יותר, וההרגל שכחו רב יפעול אליהם שבמרוצת הזמן יגיעו למדרגה נמוכה כזאת שזכיותיהם המצומצמות תעלינה בד בבד עם מעלותיהם והלך רוחם. ואם איפא כן בני ישראל שסבלותם במשך הזמן הרב הזה עלה על כל הסבלות שבעולם, הלא היו עלולים להשפל מאד ולרדת במצבם המוסרי עד דיוטא התחתונה, ובראותינו כי עוד היום ראוי הוא העם הרוחני הזה להיות דוגמא חי' מהנדיבות והרחמים, כי הוא הוא סמל דמות הצדקה והיושר עם כל המדות הטובות שמנו חכמים, כי רגשותיהם חיים בקרבם ורוח אמיץ להם עוד היום, בראותינו כל זאת, יש לדעת כי ידיעת ערכם ומעלתם בכל, הביאתם לכל זה, כי הידיעה הזאת השתמרה בלבם בכל עת, והיא שמה משמר על כל רגשותיהם הנעלות לבלי ידח מהם נדח, וע“י זה הגיעו למה שהגיעו. והידיעה הזאת ממסירת נפש התמידית היא המבצר החזק שבו שמורים ונצורים כל אלה, כי בהידיעה הזאת כרוכים וקפולים כל אלה, כי מזה שידעו שבהסבלות הזאת יש בחי' מסי”נ, יוכחו לדעת, כי הגבלת זכיותיהם הם הם תולדות איבת ושנאת הדת, ובכ"ז ישאו כל זה בדומי‘, כאשר נוטל עליהם להקריב נפשם ורוחם על מזבח אהבת ה’:

פרק ד    🔗

א) הנה בערך שחז“ל הוקירו את הכח של מסי”נ, כי חזו בו חזות הכל, וחשבו להכח הזה לאבר שנשמת הדת תלוי' בו, ושהוא הוא חיי האמונה והתורה, בערך זה, הוקירו והחשיבו את מעשה העקידה, כי חז“ל, בקבלתם הקדושה ובעיניהם הבהירות, ידעו וראו כי העקידה היתה סמל דמות מסי”נ, וכל עקר ביאתה ויצירתה היתה להורות ולהשריש בלבות בנ“י ודורו ובכל הדורות הבאים אחריו את הכח של מסי”נ, שהוא הוא כל קיומה של האמונה והדת, כי יסוד מסי“נ נוסד על אהבת ה‘, כי האהבה הטהורה הזאת יכולה להגיע למדרגה כזאת עד ששארי דברים הקשורים אל האדם בעבותות אהבה, לא יחשבו מאומה לעומת אהבת ה’, וכמשפט כל שני דברים הנאהבים המנגדים זה לזה, ולא יתקיימו שניהם בבת אחת, ונצח האחד החזק בכמותו ואיכותו להשני החלש ממנו, וע”כ אם האהבה היותר גדולה ואדירה תהי' רק לה' אחד, אז במקום שאהבתו זאת תדרוש לבטל ולדחות את אהבתו לקניינים הזמניים, או לחייו הגופניים, או לחיי בניו, שכל אלה גם כשהם לעצמם הם ג“כ אהובים וחביבים לו עד מאד, בכ”ז בעת שיפריעוהו לאהבתו לבוראו ישליכם אחרי גיוו, כאילו אין לו חפץ בהם, ולא ישקוף עליהם כלל [עי' בספרי שערי אורה שער א' פ“ד]. והעקידה נוסדה ג”כ על אהבת ה‘, כי היא היתה אנדרטי ודוגמא ממדרגת אהבת ה’, והיא הראתה לדעת עד כמה שהאהבה הזאת יכולה לפעול, כי על ידה הראו שניהם האב והבן, כמה שהאהבה הטהורה הזאת יכולה להגיע, כי היא הכל תכיל ותכילם יחד, וע“כ בעת שנצטווה מפי הקב”ה להעלות בנו יחידו אהובו לקרבן, לא היתה לו אהבתו לבנו יקירו זה למסך מבדיל, ועוד הזדרז בזריזות יתירה, למלאות רצון ה' להראות אהבתו העזה לבוראו ויוצרו, עד שברוב אהבתו אהבת ה' אינו מרגיש כלל אהבת אב לבן, והכין א“ע להקריבו קרבן על מזבח אהבת ה‘. וגם הבן כשנודע מטרת הליכתו לא המרה את פיו, ובשמחה עצומה הלך למקום זה הנועד בעדו להעלות על מזבח ה’, וא”כ גדולים מעשי העקידה מצד מטרתם ותכליתם, עד כי כל ענייני מסירת נפש, הפרטיים שהתרגשו ובאו בכל ימי חיי היהודים, יכולים להתייחס אל מעשה העקידה, כפי הכלל שהי' מקובל לחז“ל, כי האבות כבשו את הדרך להבנים, וע”כ יש לומר, כי רק העקידה פעלה ועשתה כל אלה, כי היא היא הניחה האבן הראשי לבנין האומה, היא היא סללה מסילת מסי"נ להדורות הבאים, שסלילת מסילה הזאת, היא היא גם כבישת דרך התורה והאמונה:

ב) אמנם כן, כי העקידה לא יצתה למענה בהקרבת הבן, וברצון ה' נתחלפה על הקרבת האיל, אולם בכ“ז בזה שהרצון והמחשבה והלב, היו מוכנים כולם למלאות דברי ה' על הבן, י”ל שגם בזה הוציאה המטרה הזאת בפועל להראות ערך מעלת האהבה, והם הם פעלו את הפעולה העזה והנמרצה על השרשת כח מסי"נ גם על הדורות הבאים, עד כי גם עתה יש לומר כי כל מסירת נפשם של כל הדורות שהם תולדות ותוצאות אהבת ה', כלם אחוזים ודבוקים במעשה העקידה, ומשם הם נמשכים והולכים:

וכל זה חדו לנו חז“ל בהמאמר החידותי שלהם בפדר”א [שהבאתיו לעיל בשער זה פ“א אות ד'], שכפי חציונותו נראה שמכוונים בזה לאמר שהאיל שנקרב תחת יצחק אבינו נשאר קיים לעד, לא עוד אלא שחלקו את האיל לחלקיו ונתחו אותו לנתחיו, והראו כי כל חלק וחלק, נתח ונתח, נשאר קיים לעד, עד שבדורות הבאים השתמשו איזה אנשים בהם, כל אחד ואחד באיזה חלק ונתח. ומי לא יראה שכלל הרעיון הזה הוא רעיון זר ומפליא והמאמר הזה הוא אחד מהחדות הנפלאות החתומות וסתומות. אמנם לפי דברינו הנ”ל נראה כי דבר גדול דברו בזה, והניחו לנו לבא עד חקר כוונתם, ולפתור את החדה הנפלאה הזאת, והשביצו בזה רעיון נשגב ונורא, כי ביחוד רצו להראות שפעולת העקידה היתה פעולה תכליתית, כי הוציאה מטרתה ותכליתה, להשריש אהבת ה' בדורות הבאים, במדה כזו עד שימסרו נפשם על קדושת ה' ותורתו. וכל המיני מסי“נ שהוא בפועל בכל הדורות הבאים, הם הם תולדות ותוצאות של פעולת העקידה, זהו תוכן הרעיון האצור בהמאמר הנפלא הזה. ואולם חז”ל בשפת החידותית שלהם, ראו לצייר את הרעיון הזה בציור של מאמרם זה שמצאוהו לציור נאמן, לצייר ע“י את הרעיון הנורא והציור בתמונתו זאת, והוא באמת ציור נעלה ונשגב, המסוגל להרהיב את העין ולקחת את הלב, ולזה העריכו את המאמר הנ”ל באופן שיתאים עם כוונת הציור הזה וזש“א אותו האיל, האיל שנקרב במקום יצחק, ואשר בפועל ובמעשה נכללו בו כל מעשי העקידה לא יצא ממנו דבר לבטלה. כי העקידה אם שלא יצאה אל עולם המעשה בצביונה הראשון, כי יצחק לא נקרב לעולה, בכ”ז המחשבה הזכה והצרופה והכוונה הטהורה, הועילו ג“כ להשריש בלב כל בני ישראל, את האהבה הטהורה כנדרש. ובאשר כי העקידה בפועל ובמעשה נעשתה בהאיל, ע”כ בעת שרצו לדבר על דרך המליצה את הרושם העז שעשתה הפעולה הזאת, ולהראות גם את האנשים השלמים שהצטיינו מאד באהבתם לה‘, והמעשים היותר מעידים בחיי האומה על גודל אהבתה, בעת שרצו לצייר כל אלה ולהראות דכל אלה הגיעו לזה רק באמצעות העקידה, רק פעולתה פעלה עליהם, ראו להעריך העניינים האלה לעומת דברים כאלה הנמצאים באיל, ולהרים מעלת המליצה יותר, אמרו עוד בלשון כזה שיהי’ נראה, כאלו הם עשו זאת ע“י האיל, אבל כלל הכוונה הוא כוונה כללית, להעריך מעשי העקידה ותוצאותיו נגד כל הפעולות המעידות על עצם האהבה לה' ולהראות כי הם מכוונים אלה לעומת אלה, ורק להאדיר זאת המליצה ראו לברר איזה אנשים פרטים ומעשים פרטים שנצטיינו בהאומה הישראלית ביחוסם לאהבת ה' ולמסי”נ, ולהעריכם נגד חלקי ונתחי האיל ההוא וזש“א, אפרו של איל הוא יסוד שעל גבי מזבח הפנימי, כי יסוד הקרבנות הוא ענין מסי”נ, ולולא שהיתה תקוה שעי“ז יתחזקו בלימוד של מסי”נ, לא היו מקריבים שום קרבן, ולא הי' מזבח בנוי לבטלה, וע“כ רק העלאת האיל ושריפתו והווייתו לאפר, שכל אלה באו תמורת הקרבת יצחק, שמורים שכל איש יצייר זאת בנפשו בעת שיהי' דרוש לעלות על מזבח אהבת ה‘, אז מיד ימסור נפשו ויעלה על מזבח אהבת ה’, וא”כ שריפת האיל ועשייתו לאפר שתכליתה היא להורות מסי“נ הכללי, הוא הוא יסוד שע”ג מזבח הפנימי, על יסוד זה נבנה המזבח להעלות עליו קרבנות לריח ניחוח לה‘. גידיו של איל הם עשרה כנגד עשרה נבלים של כנור שהי’ דוד מנגן בהם, כי לב דוד הי' מלא כ“כ אהבה, עד כי לא כלכל את האהבה בחובו ובצבצה ויצאה לחוץ ע”י התפעלות של שמחה, שתוצאותיו הן זמר וכנור, וכ“כ הי' נתלהב באש אהבת ה' עד שמרוב ידיעותיו והשגותיו באלהות לבו לא שקט, וגם בעת ששכב לנוח, גם אז לא נתפרד בפירוד גמור מהתלהבותו זאת, עד כי כנור, הכנור הזה הידיעות האלה שהולידו התפעלות עצומה בלבו, כמו הכנור שמבלי משים גורם התפעלות גדולה על השומע, עד שלא חזון רחוק הוא שהשומע ירגיש בלבו התפעלות עצומה וינוע וירקוד ויפזפז, כמו שמרוב התרגשותו אינו יכול לעמוד על רגליו. וכ”כ ידיעות נעלות מאלהות גורמות התפעלות עצומה שלבו יהא צר להכילם ובאותות זמרה ונגן יוציא התפעלותו לחוץ, והכנור הזה, הי' תלוי לו למעלה ממטתו של דוד. גם בעת ששכב היו רעיונותיו לחוץ דבוקים אליו, וכמו שהכנור הי' מרחף למעלה ממנו במקום שנתנו, וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו, הרוח הצפון עמוק עמוק בלב כל איש מישראל, שעליו אמרו [גיטין (ל“א ע”ב) וב“ב (כ“ה ע”א).], ורוח צפונית מנשבת עם כולן, הרוח הצפונית מנשבת בתמידות בלא הפסק, כי הרוח הזה הוא צפון וגנוז בלב כל איש מישראל, שאלמלא כן, לולא הרוח הזה אין העולם מתקיים אפי' שעה אחת כי הרוח הזה יעורר ויקיץ כל אחד מישראל לתחי', ולא יתנהו לישן שנת עולם, ומושבו הוא עמוק עמוק ומסתתר בחביון עוז לב של כאו”א, ולולא ממשלת הרוח הזה שלעולם אינה מתבטלת ונפסקת, לולא זאת לא הי' קיום לעולם היהדות, שהוא הוא העולם העקרי בעולמי האמונות והדעות, והרוח הזה שמושל בלב כל איש מישראל שצריך אליו גם במעמד היקיצה, בגדולי האומה שהם ערים ויקיצים, בהם ימשול הרוח הזה בעת שנתם ונמנומם, כי אז ירחף עליהם הרוח הזה, וישגיח שלא ישתקעו בשינה, וכן יפעל עליהם עד כי בחצות הלילה יעוררם לשוב אל הכנור, שכבר הורגל בו עד שנדמה כמו שהכנור ינגן מאליו, כי לא נתן לו דמי, ומיד הי' עוסק בתורה [עי' ברכות (דף ג' ע"ב) וסנהדרין (דף ט“ז ע”א) עיש“ה]. הרי שהכנור הזה מצייר ערך התלהבותו של דהע”ה באהבת הבורא ית“ש, וכ”ז הי' רק באמצעות פעולת העקידה, שהראתה עליו פעלה והדרה, והמליצה תצייר כי נימי הכנור הי' מאילו של א“א, אחרי כי הכנור יש לה נימין העשויין מגידי איל, ע”כ נאה מאד להמליץ המליצה הזאת, כי בעת שהמליצה תצייר את עוצם אהבתו והתפעלותו והתלהבותו בשם כנור, ורצתה לצייר גם את הרעיון הזה שהאהבה העצומה הזאת באה לדהע“ה מא”א, מפעולת העקידה, ראתה המליצה לצייר גם את הרעיון הזה בציורי הכנור, והיינו שמותרי הכנור היו מגידיו של איל. עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו שנאמר ויאמר אליו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו, כי האוזר מצייר הדביקות הנוראה והזריזות העצומה וההשתדלות המאדית בענייני אלהות ועדה“כ כי כאשר ידבר האוזר וכו', ובאין ספק כי הכתוב הזה שמתאר את אליהו בתואר חגורת האזור, כיון להראות דביקותו לאלקיו והדדרזותו בעניינים השמיימים, ועוצם תשוקתו למלאות רצון הקב”ה, וכשרצו לומר שגם עליו פעלה רק העקידה הפעולה הזאת, ורק ממנה בא לו כל זה, ראו לצייר מציור זה שהאוזר הי' מעורו של האיל ההוא, כי ממעשה ההוא בא לו הצטיינותו הזאת. שתי קרניו של איל של שמאל תקע בו הקב“ה על הר סיני שנאמר ויהי קול השופר הולך, כי מה שזכו למ”ת הוא ג“כ רק ע”י אהבתם הנפלאה להקב“ה, וע”י כח המסי“נ שכבר הראו סבלותם במצרים, וגלות מצרים פעלה עליהם שהכשירתם לקבל התורה, כי כבר נשרש בלבם שורש למוד של מסי”נ, ואחד ממפעלי המ“ת הי' התקיעה בשופרו של איל [שבאה ג”כ לתכלית נשגב כמו שבארתי במק“א], וע”כ בעת שרצו לומר כי מה שזכו למ“ת הוא רק מצד הצטיינותם בענין מסי”נ, ושזה בא להם ע“י העקידה, אמרו שהשופר שתקעו בו בעת מ”ת הי' מקרן של איל, כי רק בגלל מ“ת תקעו אז, והגעתם למ”ת הוא רק ע“י מעשי העקידה. וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל ועתיד לתקוע בו לע”ל בקבוץ של גליות שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כי הגאולה שתהי' בעת קץ הגליות תבא ג“כ רק ע”י מסי“נ, כי לולא זה כבר התבלעו והתבלבלו בין האומות, ולא הי' לאבר בפני עצמו ולא חלה עוד קבוץ גליות, וע”כ התקיעה הגדולה בשופר הגדול, שתכריז ותפרסם את הקיבוץ הנורא והנפלא מכל נדחי ישראל מכל מקומות פזוריהם, שאז יראו כולם כי בכל מה שסבלו ונשאו בעד דתם ובכ“ז לא השליכו דתם אחרי גיוום להתבולל בין העמים שהוא הוא ענין מסירת נפש תולדות ותוצאות אהבת ה', כ”ז יהא רק ע"י מעשי העקידה, ותצייר המליצה הקדושה כאלו הקרן של האיל ההוא התקיים אלפי שנים, והשתמר בכל הזמן הארוך ההוא שמירה מעולה ולא נחסר ממנו מאומה עד שעליו יתקע תקיעת הקיבוץ וקול שיבת ישראל לאדמתם, כי על ידו יזכו לתחית האומה ולקבוץ נדחי':

ג) והרעיון הזה מפעולת העקידה של מסי“נ, ומפעולת מסי”נ על קיום הדת הי' לאבן פנה לחז“ל, גם במאמרם משאלת אברהם ליצחק והנערים על מעשה העקידה ותשובותיהם השונות, כי על פי ההשקפה הזאת שהשקיפו על העקידה שראו בה אות מסי”נ עולמית ותמידית, עפ“י ההשקפה הזאת, ציירו גם את הציור הזה של שאלת א”א ששאל לבנו ליצחק אם הוא רואה מה ותשובתו ותשובת הנערים הנבערים מדעת [כאשר הבאתי' לעיל פרק ב' אות ד‘], כי אחרי שבזה היו קפול הענין של מסי“נ, מובן מאליו שבה הצטיירו כל המועקות הנוראות והמכאובים הרבים שיעברו על בני ישראל, לזה אמרו ששאל אברהם ליצחק, וא”ל, רואה אתה מה שאני רואה, אם גם אתה תחדור היטב בחדרי הענין הזה, ותראה מרחוק את כל המסובבים הרמוזים בהענין הזה ותבינם לאשורם, וע“ז השיב לו תשובה הגונה ונמרצה, א”ל אני רואה הר נאה ומשובח וענן קשור עליו, כי בכל הסבלות והגזירות שתבאנה על העם הזה אינני רואה בזה שום שפלות וסימן ריקות, רק כי נהפוך הוא שבאמת נראה מזה שהוא הר נאה ומשובח, ורק ענני שנאת הדת וערפלי איבת האמונה ועבי משטמת התורה מחשיכים את יפעת ההר. ואולם כמו העננים המעננים את השמש, אינם מאפילים את זוהר השמש, ורק שמסתירים את השמש לבלי ליהנות מאורה, וסוף סוף יתבדרו העננים ויתפזרו העבים, ותוסיף השמש לזרוח ולהאיר לארץ ולדרים עלי’, כן יהי' סוף וקץ האומה הזאת, כי כל העננים האלה פעלו רק להסתירם ולחוגם בחוג צר וקצר, וכמו שלא הניחו להשמש שתשלח קוי אורה, אבל להשמש בעצמה לא יגעו לרעה, וסוף סוף ימחו העננים וימחקו העבים והשמש תעמוד בעצם זהרה וטהרה להאיר מחשכי ארץ. ואמנם אברהם רצה לדעת גם מחשבת הנערים מבני העמים, עד שלזה א“ל רואים אתם כלום. שאל מהם אם גם הם יטיבו לראות את הכוונה הצפונה בעניני הסבלות והמועקות, א”ל אין אנו רואים אלא מדבריות, כי הם אינם רואים למרחוק, ואינם חודרים בעין חודרת ובוחנת, ורק למראה עין ישפטו, ע“כ בראותם את המוצקות האלה שיציקו להם והרדיפות שירדפו אותם, אז ההמון באשר הוא המון נבער מדעת, הלמוד לשפוט כל דבר ע”פ חציונותו, ע“כ בני ההמון האלה בראותם איך שהם נתונים למכים יחשבום באמת לנבזים ושפלים, ויחליטו כי עם ישראל הוא עם ריק ונבער, וע”ז השיב להם, שׁבו לכם פה עם החמור הואיל והחמור אינו רואה ואינכם רואה כמותו, אחרי כי תבערו כ“כ עד שתקצר דעתכם להבין לראות הדבר כמו שהוא באמת, ואינכם מבינים דבר לאשורו הרי הנכם רק גסי השכל ונעדרי הבנה הישרה. ואולם אני והנער נלכה עד כה נראה מה יהי' בסוף כה שאמר לי הקב”ה כה יהי' זרעך. כי הקב“ה הבטיח לו שהם יאירו ככוכבים, ואם שיהיו מפוזרים בכל קצוי תבל ככוכבים האלה, בכ”ז יאירו ויזריחו כל העולם, ויפיצו דעותיהם ויסודי דתם בכל כנפות הארץ, וע“כ רואה אני כי הענין הזה של העקידה הוא התחלת קיום ההבטחה, שכל עקרה ושורשה של ההבטחה הזאת, היא להבטיחם שיהי' בכחם לשאת ולסבול כל המועקות והתלאות שבעולם, ולבלי להתרפות ביום צרה ולעמוד כסלע איתן בלב ימים, שרק זאת היא ההבטחה שהבטיח להם שיאירו ככוכבים, כי רק ע”י סבלות החזקה יגיעו לזה שיאירו ככוכבים, ומשו“ז הראה לו מיד את המחזה של עגלה משולשת ועז משולשת כו', כי כל יסוד של המחזה הזה הוא, שהקב”ה הראה לא“א מראש, כל מה שיעברו על בני ישראל, והרגיע את לבו, כי הראה לו במחזה הזה, כי כל גלי הצרות לא יעצרו כח לכבות את נקודת היהדות הטמונה וחבוי' בחביון עוז לב כאו”א מישראל, והבוערה בקרבו כיקוד אש:

ד) וכאשׁר נשים עין על מדרשי חז“ל בנוגע להמחזה הזה, אחרי עבור ההשתממות וההתפלאות הראשונות מדבריהם הנפלאים והתמוהים, אשר במבט הראשון הם מפליאים ומתמיהים עיני הרואה, כאשר הן תעבורנה, והשקט והמרגוע יקחו עמדתן, וננסה להתבונן עליהם במתינות ובישוב הדעת, אז נראה שהם בעיניהם הבהירות והזכות הבוחנות והחודרות לב כל ענין וענין, נראה שהם ברוח קדשם חדרו בפנים המחזה ובדבריהם הקדושים הראו לנו כי תוכן המחזה הוא לגלות את רוב הסבלות שיסבלו וכחס בלותם של בנ”י, כי ז“ל שם ויאמר ה' אלהים במה אדע, ר' חייא ב”ר חנינא אמר לא כקורא תגר, אלא אמר לו באיזה זכות, א“ל בכפרות שאני נותן לבניך. ויאמר אליו, קחה לי עגלה משולשת, הראה לו ג' מיני פרים וג' מיני שעירים וג' מיני אלים. ג' מיני פרים פר יוה”כ ופר הבא על כל המצות ועגלה ערופה. וג' מיני שעירים, שעירי רגלים שעירי ר“ח ושעירה של יחיד. וג' מיני אלים, אשם ודאי ואשם תלוי וכבשה של יחיד. ותור וגוזל תור ובר יונה, ויקח לו את כל אלה, רשב”י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרי אף עשירית האיפה הראה לו, נאמר כאן ויקח לו את כל אלה, ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה‘. ואת הצפור לא בתר, הראה לו הקב“ה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף. ד”א קחה לי עגלה משולשת, זו בבל שהעמידה ג’ מלכים נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר, ועז משולשת זו מדי שהי' מעמידה ג' מלכים כורש ודריוש ואחשורש, ואיל משולש זו יון, ר“א ור”י, ר“א אומר, כל הרוחות כבשו בני יון ורוח מזרחית לא כבשו כו' ואת הצפור לא בתר ר”א ב“כ בשם ר' לוי אמר הראה לו הקב”ה, כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו, וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל אין הגל שוטפו, וירד העיט על הפגרים א“ר אסי נסב אברהם מכישה והוה מכיש להן, ולא היו מתכתשין, אעפי”כ וישב אותם אברם בתשובה, א“ר עזרי' לכשיעשו בניך פגרים בלא גידין ועצמות זכותך עומדת להן, והנה לבד הזרות שיש בכלל המאמר, ביחוד יש להתפלא באיזה אופן יתלכדו שני מיני רמזים הרחוקים זה מזה מרחק רק בענין אחד. כי הרמז על קרבנות והרמז על מלכים, הם רחוקים זמ”ז ואין להם כל יחס, ואיך יכול להיות כי הענין שמסוגל לאצור רמז על הקרבנות, יהי' מסוגל כ“כ להכיל רמז על המלכים, וכל חלקי המאמר הזה הם כולם תמוהים, כולם נפלאים. אולם הרעיון הנ”ל יעמוד לנו פה במקום מפתח לפתוח את המנעול הנורא מדבריהם אלה, ולבא בע“ה בעד חקר דבריהם. כי עפ”י הרעיון הנ“ל קרוב לשמוע, שחז”ל הבינו ג“כ כי תכלית המחזה הוא להראות לא”א מראש כל מה שיעבור על בני ישראל, וכל מה שיסבלו לרגלי שמירת דתם ואיך שלרגלי הסבלות יתחלקו אלה מאלה, כי בעוד שרבים מבנ“י יעמדו כסלע איתן בלב ימים והסבלות לא תפעול עליהם מאומה, אז גם יהיו כמה שילאו לסבול את המכאובים עד שיניחו ויוותרו מעט מדתם, כי הסבלות היא תולדות הטבע, וכמו שפרצופיהם של בני אדם אינם דומים זה לזה, כן גם טבעם שונים זמ”ז. ואולם גם אלה שהסבלות תפעול עליהם לוותר מעט מדתם, בכ“ז לא יהי' זה וויתור גמור בלב שלם ובנפש חפיצה, ורק למראה עין ישימו סתר פנים, בכדי להקל מעליהם מכאובם, אבל בלבם ישארו נאמנים לדתם ואמונתם, כי זיקי וניצוצי היהדות יבערו בלבבם ולעת מצוא יתנפחו הזיקים והניצוצים האלה, ויהיו לשלהבת גדולה, עד כי מי כל הצרות והתלאות לא יכבוה ונהרי היסורים והמכאובים לא ישטפוה, כי אז יתרוממו ברוממות מעלת הנפש ויסבלו המכאובים היותר עצומים, וימסרו נפשם על קדושת ה', עד כי גם אלה שלמראה עין נדמו, כי הם נדחי ישראל, אלה הנדחים יקדשו ש”ש ברבים. זהו תכלית המכוון מהמחזה הזה, כפי שפירשוהו, ועל פי זה העריכו בדבריהם הנ“ל. וכמו שנבאר עתה בע”ה את באור המחזה ופירוש המקראות לפי כוונת חז“ל, ואת דברי חז”ל הקדושים והטהורים:

ה) הנה אחרי שהקב“ה אמר לא”א, שיספור הכוכבים, והבטיחו ואמר לו כה יהי' זרעך. דהכונה שיתפשטו בכל העולם, ויאירו במאור תורתם ואמונתם, וכולם ילכו לאורם, אחרי זה ספר לנו הכתוב, כי והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, כי א“א חשב שרק בצדקת הקב”ה יגיעו בנ“י לזה, כי הם לא ישוו לזה. ואולם הקב”ה רצה להראות לו, כי באמת, יגיעו במעשיהם הישרים לזה, וכמו שכתוב אח“ז ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ומה שנתתי לך כח וחיל לצאת מאור כשדים, אחרי שמסרת נפשך בלב שלם שם, יש לך מה לדעת, כי כ”ז עשיתי למען לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, שתדע כי הארץ הזאת תהי לך ולזרעך אחריך ירושת עולם, כי להגיע לירושת הארץ הזאת, יש להיות בקי ורגיל בענין מסי“נ, ע”כ הראיתיך זאת מראש למען תדע כי גם בניך אחריך יחזיקו בדרכך זה לקדש ש“ש ולמסור נפשם על קדושת ה', עד שמשו”ז יזכו לנחול את הארץ הזאת בתורת ירושה, כי קדושת הארץ וקדושת ישראל חד הוא, וע“י קדושתם ומסירת נפשם ירשו את הארץ. ואחרי שא”א רצה לדעת בבירור, אם כה תגדל מסירת נפשם עד שבדין ובמשפט ינחלו את הארץ הקדושה, ע“כ שאל ואמר במה אדע כי אירשנה, כל עוד שחשב שהקב”ה יכנס עמהם לפנים משוה“ד, ובצדקתו ישפיע עליהם טובו, לא אבה כלל לדעת מראש פרטי וטעמי הדברים כי הלא צדקת ה' כהררי אל. אבל אחרי שאמר לו, שבפרי שכרם ירשו את הארץ, שרמוז בזה כחס בלותם שהם ישאו ויסבלו עד שיכריעו את הנצחון הדתי לצדם, לזאת רצה שיגלה לו מראש בכלל ענייני הסבלות ופעולתם, וע”ז ציוהו הקב“ה ואמר לו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ועיל משלש ותור וגוזל. הראה לו שיש שני מיני בע”ח. א) כבדי התנועה. הם הבע“ח ההולכים על רגליהם כי הם יתנועעו ממקומם בכבידות, ומה גם השמנים והבריאים מאד כמו הנולדים שלישי לבטן, שהם המובחרים והשמנים [ע' שבת (י“א ע”א) עירובין (ס“ג ע”א) פסחים (ס“ח ע”ב) סנהדרין (ס“ה ע”א).] שמתוך שומנם הם מתנועעים בכבידות מאד. ב) קלי התנועה, והם העופות המעופפים בכנפיהם, שברגע אחד יתנועעו ויעופו ממקומם. ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך, ויתן איש בתרו לקראת רעהו, ואת הצפור לא בתר. הראה לי שאלה הבע”ח מכבדי התנועה, הם עלולים להפסד ולאבדון יותר מקלי התנועה, כי בעת שיארבו עליהם ציידים לצודם למען יהיו לברות למו, אז כל אלה שמתנועעים בכבידות, בסבת כובד תנועתם, לא ימלטו מהם, ועד שיתנועעו ממקומם לברוח, יפלו בידם, והם ינתחום ויחתכום. אבל קלי התנועה, שברגע אחד יעופו, כח עפיפתם יגין עליהם לבלי לפול שדוד בידיהם, ועד שציידים יצידום, יעופו ממקומם, וישארו חיים ובריאים:

ו) ותכלית החזיון הי‘, לרמז שגם בהאומה הישראלית נמצאו שני אלה, כי יש בהם כבדי התנועה וגם קלי התנועה, ותהיינה עתים כאלה שכבדי התנועה בסבת כבידות תנועתם יושחתו ויופסדו, ורק שההשחתה לא תהי’ השחתה נצחית וההפסד לא יהי' הפסד עולמית, וישובו עוד לתחי‘. כי אם אמנם אשר צרות רבות ותלאות גדולות תעבורנה על בני ישראל לרגלי שמירת דתם והחזקת אמונתם, והיהודי יתרגל לשאת ולסבול כל הצרות והתלאות, וכל עקא ומרעין בישין, בכ“ז ראה הקב”ה להודיעו לאברהם אבינו מראש מאסון אחד שהוא קשה מכולם, והוא מסוכן מאד להדת, וגם הוא ידפוק על פתחם לרגלי שמירת דתם, ויתרגש ויבא לפרקים עליהם, והוא אסון הגירוש שגם לשמע שם גירוש תסמר שערות איש ויאחזנו שער, כי אז הוטל עליהם אחת משתי אלה, או להשליך מעליהם תורת ה’ ומסורת אבות או לעזוב הארץ ואיזו ארץ? ארץ מולדתם, הארץ אשר בה נולדו ונתגדלו ובה קשורים כל זכרונותיהם היקרים, כל מחמדיהם וסגולותיהם, בה מצאו מנוח אבותיהם ואבות אבותיהם. ומארץ הזאת שלשמה ולזכרה תאות נפש, מארץ הזאת, הוטל עליהם להעתק ולהשרש ולעזבה בעת קצרה וללכת, ללכת! ואנה? השאלה האיומה והנוראה הזאת, אשר מבלי משים ומבלי חשוב תתעורר בלבם להגדיל המכאובים ולהרבות הפצעים ולהוסיף עצים ואש על מדורת לבבם, כי השאלה אנה נלך? רבת אונים היא, להפיל אימה ופחד עליהם, ולהשיבם אחור, כי יודעים הם שהדרך ירע לנגדם, יודעים הם, כי הדרך הזה מסוכן מאד לפניהם, יודעים הם, שעל כל שעל ושעל יפגשו אבני נגף וצורי מכשול, יודעים הם, שרבות יש להם עוד לישא ולסבול, עד שיבאו למקום מנוחתם, כי אם הארץ הזאת שבחריצות ידיהם וכשרון מעשיהם העשירוה עושר רב, אם היא התקוממה נגדם והקיאתם, מה יש להם לקוות חסד מאנשים זרים ומארץ חדשה? אם מכיריהם יגרשום, מי זה יקבלם? ומי זה הוא שיפתח ארצו לפניהם? ומי יודע עד כמה שיארכו ימי נדודם במדברות ובארץ תלאובות? ולמלאות סאת הוותם, יראו אז בעיניהם איך שכל קניינם ורכושם, שבעמל רב, ובזיעת אף, רכשו להם ושמורשה הם להם עוד מאבותיהם, איך שכל אלה יהיו לאפס ואין, כי בדרך מסוכנת כזאת לא יעמיסו עליהם משא כזה לעיפה, בעת שעליהם לשאת עולליהם וילדיהם וצרכיהם ההכרחיים. ולמוכרם במחיר, ג“כ אין כל תקוה, כי בחצי שווים. כי בעת כזאת, שהמוכרים רבו על הקונים והמוכרים אנוסים הם לעזבם שם, מי זה יואל לתת להם כסף, בעת שיודעים כי בלא כסף ובלא מחיר ג”כ ישאירו הכל בידם, ומי יוכל לשער גודל המכאוב, מזה שרואים כי כל מחמדיהם וסגולותיהם יאלצו לעזוב לאויבם בנפש, לרודפיהם ולמנדיהם! סוף דבר הגירוש הוא תלאה איומה ונוראה, והוא צרת הצרות, עינוי העינוים, מכאוב המכאובים, כאשר הוכחנו מזה, לדאבון לבנו, מכמה גירושין שעברו עלינו, וביחוד בגירוש ספרד בשנת רנ"ב. ואין לכחד כי כפי מהלך הטבעי והשקפת השכל, היו כמה דברים ועניינים שהכבידו עליהם אז את התנועה הזאת וכמו שקשרום לארצם, לבלי לזוז משם, ורק לקנות זכות אזרח בדתם ואמונתם:

ז) והנה אנחנו עתה שכבר עברו עלינו תקופות רבות של גירושין ונדנודים וטלטולים, יודעים אנחנו מפי הנסיון, שתקופות כאלה הציבו תמיד ציונים נאמנים, לציין בין כבדי התנועה ובין קלי התנועה, כי אלה שלא עצרו כח לכבוש את יצרם ותשוקתם לארצם ולמלדתם, וקנו זכות אזרח בקנין חליפי הדת, הם נקראים בשפת החידותית והמוסרית, כבדי התנועה, ונמשלו לבעלי חיים ממין הזה, כי הראהו שכ“כ תכבד עליהם התנועה, עד שלא יכבד להם לשלם מחיר גדול כזה בעד המנוחה והישיבה. ואלה שלא הביטו על כל זה, והפקירו ביתם ורכושם, ועזבו את ארצם וברחו לנפשם, ורק ספר הספרים בידם, אלה נקראים בשפת המליצה האלהית, קלי התנועה, כי הם קלים כנשרים לעוף ממקום למקום, ונמשלו לצפרים ועופות שבמעוף אחד ינועו ויעופו ממקומם להנצל מאורביהם. ואולם גם אלה שהסירו מעליהם אדרת האמונה, למען קנות מנוחתם וזכות ישיבתם, גם באלה נשאר הלב על מקומו, כי רק באומר ודברים וצפצוף מלים, עשו מה שעשו, אבל בהרעיון והמחשבה היו נתונים נתונים לאלהי אבותיהם, ובלבם היו תמימים לה' אלהי ישראל, ונשארו יהודים נאמנים לתורתם ודתם, ולזאת כאשר קרה שנתפשו בכף שהמתיחו עליהם קו של חשד, שאז נשאר להם לעשות אחת משתי אלה, או להפרד מדתם פרידה נצחת ולהכחיש בפרהסיא ובפומבי בה' אלהי ישראל, או להענות תחת ידי מעניהם, ולמות מות אכזרי על קדוש ה', אז בחרו תמיד בהאופן האחרון, וכל העינויים הנוראים ומצרי שאול, לא העבירום מדתם, וקדשו תמיד ש”ש ברבים, כי אז אספו כל כמות אמונתם המפוזרים וזיקי היהדות הנפוצים, שגם מתחלה לא מתו לשחת, ורק שהיו מפוזרים אנה ואנה, ורוח תרדמה הי' נסוך עליהם, ואמנם עתה בעת שכבר נתגלה עונם זה, והחלו לנסותם במסות ובנסיונות, אז התעוררו מתרדמתם והכחות המפוזרים נתאחדו, והי' לכח אחד אדיר וחזק, לשאת ולסבול הכל בגבורה נמרצה, והניצוצות התלכדו והיו למדורה גדולה ונוראה ולשלהבת-יה, ובכח אדיר וחזק, לחמו מלחמת הדת, ונשאו וסבלו כל המכאובים הנוראים, וקדשו ש"ש ברבים ובשמחה עצומה קבלו עליהם דינם הנורא, ובקול חוצב להבות אש, צווחו וצרחו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. המלים שהיו שגורות על שפתותיהם בקץ רגעי חייהם, ובהן התפרדו, מעולם העובר:

ח) עתה נתפלא ונשתומם לראות, איך כי כל זה הראהו הקב“ה לא”א במחזה זה, כי הראהו שבעת הגזירה רעה של הגירוש, תהיינה שתי כיתות שונות, שהן מתייחסות לשני מיני הבע“ח של כבדי התנועה וקלי התנועה, כי כת אחת תהי' שלא תהין כח לקדש ש”ש ברבים מיד, ובני הכת הזאת הם כבע“ח כבדי התנועה, וכמו בבע”ח כבדי התנועה הכבידות היא סבה שיפלו בידי אורביהם וצודיהם, כי גם הם בסבת כבידותם יפלו בידי אויביהם עד שיתנתחו ג“כ, כי החלישות והרפיון לעמוד בנסיון הגירוש והטלטול כפי המבוקש האמיתי של היהדות, נקרא ניתוח, כי בזה מראים שאינם בשלימותם. ואמנם כפי הסגולה הנצחיית של היהדות יש לדעת, שהמנותחים האלה התנתחו רק בתוך, כי לא התפרקו לאברים אברים, כד שלא יתחברו עוד, כי גם בעודם מנותחים אז ג”כ איש בתרו לקראת רעהו. כי בסתר יתחברו ויטו שכם אחד לעבוד את ה' במחילות ובנקיקי הסלעים, מקום אשר עין שונאם לא תשורנו, ושם ישפכו לפני ה' אלהי ישראל צקון לחשם, וירבו תפילה ותחנונים על עונם זה, כי באמת לא במרד ובמעל עשו זאת, וישפכו דמעות כמים, כי ברוחם ובלבם הם יהודים כמו שהיו. וכת אחת תהי' שבניו יהיו קלי התנועה, שנוח יהי' להם לעוף ממקומם כרגע אל כל אשר יהי' רוח היהדות ללכת, לבלי לכפור חלילה בה‘, גם באומר ודברים, והם משולים להעוף הזה שקלות תנועתו ועפיפתו תעמודנה לו, להגן עליו, להמלט מרודפיו ואורביו ולהשאר בחיים, כן גם ישארו בתום אמונתם ובשלימות יהדותם, ולא ימעלו מעל בה’ ובתורתו אפי' למראה עינים, וכהלב כן הפה כולם יהיו קדושים לה' ולתורתו. ולעומת בני הכת הזאת, הראה לו אשר ואת הצפר לא בתר, כי הצפר בגלל מהירת תנועתה נשארה חי' וקיימה וחיצי האויבים לא הגיעו עדי‘. וירד העיט על הפגרים, כמו העיט שמריח מרחוק ריח פגר, וירד עליו לבלעו בקרבו. כן יהי’ משפט המנותחים למראות העין שתגיע עת שהם יכבידו אכפם עליהם לבלעם בקרבם, ולשרש מתוכם שורש וענף יהדותם ואז וישב אתם אברם. כי בעת ההיא שיתגלו מצפוניהם, ויכופום לכפור לעיני השמש בה' ובתורתו להתוודות על חטאם זה, אז יראו כי לא יכלו להם, וכל עינויי אכזרותיהם לא יפעלו עליהם מאומה, כי אז יתנפחו הזיקים האחדים שהיו טמונים עמוק עמוק בלבבם, ויהיו לאור גדול, כי שרשי היהדות שא“א השריש בצאצאיו אחריו, נשתרשו עמוק עמוק ויקצר כח העיט לעקרו, והמליצה האלהית תצייר כמו שא”א יגרש את העיט הזה, לבלי לתת לו מקום לעשות מעשהו. והראה הקב“ה כ”ז לא"א, שידע מראש, כי גם אלה שלשעה קלה הסירו מעליהם אדרת האמונה, עד שנדמו לפגרים מתים, כי נראה שכבר מת בהם כל רגש דתי, ונכבה בהם כל זיק אמונה, גם אלה בעת שהעיט ירד אליהם לבלעם ולהפילם למשואות נצח, אז יעמדו בנסיונם, כי וישב אתם אברם, כי הוא ברוח אמונתו הכביר ינשבו מהם ולא יניחו לבלעם חיים. זו היא תכלית החזיון:

ט) וחז"ל בעלי המדרש הבינו ג“כ, את מטרת המחזה על דרך זה, וכפי דרכם בקודש בנו ע”ז מוסדות דרשתם, כי אחרי שקרבנות מרמזים ג“כ על מסי”נ, ע“ע דרשו כאלו הראה לו בזה את הקרבנות, היינו את תכלית המכוון מקרבנות, ואח”כ בארו יתר את תכלית המכוון מהמחזה הזה, ואמרו שרמז לו בזה נגד המלכיות, שהכונה בזה הוא נגד כל הגליות והסבלות והתלאות המתרגשות לבא עליהם, ושבכ“ז ימסרו נפשם ויסבלו כל אלה בדומי', לבלי לוותר מאמונתם ודתם, והמלכים היותר אדירים שנתנו חתיתם על כל החיים, ושצלחה בידם להתעטר בזר תפארת נצחון בכל מלחמותיהם, ושכבשו תחת ידם ממשלות ומדינות, בכ”ז בענין אמונת ישראל ודתם יאבדו דרך הנצחון, וכל תחבולותיהם והשתדלותיהם להכניע אמונת ישראל לא יועילו להם, וידיהם בל תעשינה תושי‘. וזש"א, כל הרוחות כבשו בני יון ורוח מזרחית לא כבשו. כל הרוחות שבעולם נכבשו לפניהם והם שפכו עליהם ממשלתם, ואולם רוח אחד יש אשר שם רפתה רוח נצחונם, הרוח הזה לא נכבש, ולא יכבשוהו לעולם, והוא רוח מזרחית, רוח זריחת שמש אמונת ישראלי, הרוח הזה יהי’ פתוח תמיד לפני בני ישראל, ועוד יוסיפו אומץ לעשות כח וחיל להגדיל ולהאדיר את רוח האמונה ולהפיצו בין כל יושבי תבל ושוכני ארץ, ועוד לא נוצר האדם, שישליט ברוח אמונת ישראל לכלא את הרוח הזה, כי רוח ה' נשבה בזו. ומה רמו ונשגבו דבריהם על הקרא ואת הצפר לא בתר שדרשו וז“ל, הראה לו הקב”ה כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו, וכל מי שאין מעמיד פנים בגל אין הגל שוטפו, כי כפי המכוון הכללי במחזה הזה, מצייר הענין הזה של שלילת הבתירה בהצפר להורות, כי מי שלמוד להיות קל כנשר לעוף במהרה ממקומו, ולהתייאש מכל מחמדי הגשמיים, ולכוף ראשו כאגמון לקבל עליו דין הגלות באהבה לבלי לעמוד נגדו, ולבלי לחפש תחבולות, איך להשאר על מקומו, רק אלה ישארו תמיד תמימים בדתם ושלמים באמונתם, וגלי הגזירות והמועקות לא ישטפום, ע“כ הביאו חז”ל על הקרא הזה שמכיל הפרט הזה את המאמר הנמרץ הזה הראה לו הקב“ה. בשלילת בתירת הצפר הראה לו, ורמז לו ע”ז שידע, כי כל מי שהוא מעמד פנים בגל הגל שוטפו. מי שהוא מנסה כחו ללחום נגד הגל, אז יתגבר הגל עליו וישטפו מן העולם. ואולם וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל, כי הוא כופף ומרכין ראשו בעת שהגלים הנוראים מרימים ראשם, אז אין הגל שוטפו. כי סוף סוף הקולות יחדלון והגלים יעברון, וישאר בחיים, והיא רעיון נשגב ונעלה מאד. ומה נמרצו דבריהם על הקרא וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם נסב אברם מרישה והוה מכיש להן ולא היו מתכתשין, כי כל התחבולות הגופניות שבעולם לא הועילו להחזירם אחור ואעפי“כ וישב אתם אברם בתשובה, שחזרו לראות בעותתם וחזרו בתשובה. א”ר עזרי' לשיעשו בניך פגרים בלא גידין ועצמות זכותך עומדת להן. ר' עזרי' נקט נפשי' בקצרה, ולקץ כל הדברים חוזר לראשונות, להראות שתוכן המחזה הוא, כי גם בעת שיתראו בתוארם החיצוני כנקרשים וכחנוטים, וכאילו אין בהם שום לחלוחית תורה ואמונה, ויתראו כמו פגרים מתים באין שום רגש חי מחיי הנפש והדת, אז יראו כולם כי זכותך עומדת להן, כי הרוח הזה שהפחת בהם, הוא ישיבם לתחי', ועל ידו יקיצו לחיות חיי האמונה והדת:

י) סוף דבר, זהו יסוד החזיון, וזאת היא מטרתו ותכליתו, שהראה לו, שהעם הזה יוקיר תמיד קנייניו הרוחניים ורכושיו הנפשיים, גם בעת שיטבע בים הצרות, וישטף בין גלי המכאובים והתלאות גם אז לא יאבד עצמותו, ותמיד ימצא בו כח חזק ונעלה מאד, לשמור את יהדותו ועממותו, וכך ילך דרכו בצעדי און, עד שיגיע למחוז חפצו, ובני העם הזה יאירו בשמי האמונה ככוכבים נוצצים, ולאורם ילכו כולם. וזשא“ח ז”ל נראה מה יהי' בסוף כה שאמר לי הקב“ה כה יהי' זרעך. מכל דברינו הנ”ל מובן, דמה שהקב“ה הוציאו לא”א לחוץ והציווי על ההבטה בכוכבים, וההבטחה מהתדמות של בניו להם, כל אלה הן חוליות משרשרת ההבטחה האלהית הזאת, כי בזה שהבטיח לו שירשו את הארץ, שכפי שבארנו היא הבטחה שיגיעו לזה במשפט, כי בהנהגתם ובנתינת נפשם על קיום הדת, יזכו אל הארץ הקדושה הזאת, שנוצרה רק למען אנשי מעלה כאלה, כי אנשים נשחתים תקיא מקרבה, ואינה סובלתם לפי רוח קדושתה הרוחפת עלי‘. וממילא עי“ז שהם שווים לשבת במשפט, בארץ הזאת המבורכה בשפע קדושה וטהרה שהוא רק ע”י כשרונותיהם וכחותיהם המצויינים, ע"י היתרונות האלה יזכו להיות ככוכבי השמים, להאיר לארץ ולכל הדרים עלי’, להאיר ככוכבי אור לכל אלה המשוקעים באמונת הבל ובאלילים ישימו מבטחם. ליושבי חשך וצלמות אלה, יפתחו חלונות האמונה, להאיר לפניהם את הדרך אשר ילכו בה. והמחזה של קחה לי עגלה, שבא מיד אח“ז, הוא רק תשלום ההבטחה הזאת, כי שם באו מבוארים ובולטים כל מה שיעבור עליהם, ואיך שהם ישאו זאת בגודל נפש, וברוח איש יכלכלו כל אלה, ויש להמחזה הזה מטרה אחת עם העקידה, עד שי”ל שהוא רק כמו מבוא ופתיחה להעקידה, שבהעקידה סגור ומקופל הענין של מסירת נפש, וע“כ בעת שחז”ל ציירו שהנערים המגושמים בקטנות המוחין שלהם, לא הבינו ערך הענין הזה, ורק הוא הבין את המטרה הזאת, שפה הונח האבן השתי' שממנה הושתת ונוסד בנין האומה, ופה היא ראשית צמיחת האומה, וההבטחה על הוצאת מטרתה מטרת הארת שמי האמונה בתבל ככוכבים בשמים, וע“כ דרשו שכיון באמרו נלכה עד כה כאומר עתה נלך לבטח דרכינו כי ע”ז יכול נוכל שנגיע למטרתינו להפיץ אור האמונה בתבל ולהאיר חשכת הלילה ככוכבי אור, וחז“ל במליצתם הזכה והרמה, וע”ד ההקבלה של שיווי התיבות במקום שהעניינים משתווים, אמרו ע“ז ונראה מה יהי' בסוף כה שאמר לי הקב”ה כה יהי' זרעך, כי שם מבוארת ההבטחה הזאת, וע“י העקידה הזאת תצא ההבטחה לפעלה: יא) בהגלות לנו כל אלה, שבעצם העקידה סגור ומקופל ענין של מסירת נפש, ושליחות המלאך וקריאתו אל תשלח ידך היא, להראות כי גם בעת שהמזבח מוכן והבן נעקד, והמאכלת הוחדה וגם מורטה, ובעת מיואשת כזאת מן החיים, שלח ה' מלאכו לומר אל תשלח ידך כו', כי אחרי כל אלה בכ”ז ברצון ה' יהי' חי וקיים, כי ה' רצה רק לנסותו ולהראות כחו לאלהו. בהגלות לנו כל זה, יצא לאור מתיקת ונעימות דבריהם הקדושים אין דור שאין בו כאברהם, שכוונו בזה נגד השקפת החיים בזמן שחיי ישראל עומדים בנס, שכפי ההשקפה הטבעית והמדעית נחשבים למיואשים מן החיים וכצל יתהלכו, ובזמן כזה כ“ק יתגברו על כל אלה, ויהיו חיים וקיימים, כי הענין הזה של העקידה והאזהרה לבלי לגעת בו, מסוגלים מאד לרמז על בטחת החיים המסוכנים, שגם בזמן שמכל עברים ימררו את חייהם בעד קיום דתם, ויחשיכו עיניהם בגזירות רעות ומרות, וכמו שהארץ תתקומם נגדם לבלעם חיים, עד שכפי ראות עיני בשר יש לחשוב, כי עוד מעט ויפלו שדודים, ויתמו מן הארץ, ולא יזכר שם ישראל עוד, גם אז למרות כל ההשערות האלה, יהיו חיים וקיימים. כי אין דור שאין בו כאברהם. כי בכל עת מן העתים הרעות והמסוכנות האלה, ישמע קול גדול ממרומים אל תשלח ידך אל הנער. דע נא, אם אמנם שהנו בידך, בכ”ז הזהרתיך לבלי לגעת בו לרעה לכלותו בכליון גמור ורק את נפשו שמור, כי נער ישראל הוא מלא כח עלומים, עיני ישראל לא כבדו מזוקן, הוא בריא אולם וכלי זיינו בידו וחצי שנונים ללחום מלחמת קיום הדת, כי בו בחרתי לגלות על ידו גדולות ונצורות להיות לאור עמים, להודיעם חוקי האלהים ויסודי אמונתו, ובכח האלהי הזה יחיו לעד ולנצח, וכל כלי יוצר עליו לא יוצלח, וכולם יראו ויוכחו לדעת, כי זאת נחלת עבדי ה', וימין ישראל יפרוץ, ועוד ירום ונשא וגבה מאד:

 

שער חמישי    🔗

פרק א    🔗

א) את הדרך שהתווינו לנו בביאור המאמר הנפלא והזר הזה, של אין דור שאין בו כאברהם. בדרך זה נלך לבאר מאמרם זה גם על משה, ובאמרם על משה כיונו על ההשקפת אמצעי החיים, שראו שבמחזה הזה של הסנה ששם נכפל שם משה שראו לדרוש את כפילת השם על ההבטחה התמידית, הוא משום שלדעתם נכלל בזה ענין של אמצעי החיים, כי המחזה הזה, עלול לאצור בקרבו הענין הזה, כי מה שהראה פה הקב“ה למשה אשר הסנה בער באש והסנה איננו אכל אין ספק כי היא למטרה נשגבה, כי האלונים האלה עקר היותם היא ליחותם ויניקתם מן עפר הארץ, ואם רק נפסק לשדם וליחותם השרשי, אז נפסקה חיותם ועומדים לעבור ולהבטל מן העולם, ואם באלונים כאלה ישתדלו עוד להשחיתם ולכלותם במיני כליונות והשחתות, הלא אז יש לראות מראש בעיני השכל, מיתתם והעברתם מן העולם. ופה הראהו הקב”ה, כי הסנה שהוא אילן שיונקתו חדלה, וליחות השרשי שלו נפסקה, ושלפי זה יש לחשבו לעובר בטל, ולבד זה עוד בער באש, שהוא אחד מן המכלים היותר נוראים, ומהמשחיתים העצומים, בכ“ז הסנה הזה איננו אכל, ועומד על עמדו חי ובריא ומתפרנס בטוב, ולעוג לכל מכליו ומשחיתיו, והוא יען כי הקב”ה השרה שכינתו עליו, ע“כ קיומו וחייו ופרנסתו מתנהגים בהנהגה ניסיית, ואינם עומדות תחת חוקים הקבועים הטבעיים, כי ההשראה האלהית העלתהו מעל גבולי הטבע, ונתנתהו עליון על כל משטרי הטבע וחוקי הכליונות הטבעיים. ותכלית הכוונה של המחזה הנפלא הזה, הוא יען כי פה היתה התחלת ההתגלות של הקב”ה למשה למען שעל ידו יגאלו ישראל ממצרים, והגאולה הזאת היתה עוד רק כמו הכנה לכל הגליות שאחרי‘, וכמבוא ופרוזדור לכל התלאות והמצוקות שתעבורנה עליהם, ע“כ ראה הקב”ה שנחוץ להראות לו עתה, עד כמה שבני ישראל יעמדו מעל גבולי הטבע, וגם בעת שיעיקום ויציקום וידכאום לבלי להניח להם שום מקום ומעין על המחי’ ועל הכלכלה, וידמו ממש למצב הסנה, ועוד ישימו עצים ואש תחת הסנה היבש הזה, למהר חליפתו ולקרב קץ כליונו, בכ"ז יראו כולם כי הסנה איננו אכל:

ב) כמו שמשה רבינו התפלא והשתומם על המראה הנפלא והמוזר הזה, עד שאמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, כן מתפלאים חכמי דור ודור על קיום של העם הנפלא הזה, ובתמהון לב ישאלו מדוע לא יבער הסנה? איך הם חיים וקיימים? ואיך הם ניזונים ומתפרנסים? יודו ולא יכחדו, כי קצרה שכלם להבין כל זה, ואמנם באשר קיום ישראל הוא באמת אחד מהדברים הנעלים והרוממים, שבדי ריק יגע האדם קצר עינים להשיגו ולא ניתן כלל רשות לבן אדם לחקור בהענין הרם והנשא הזה, שהוא מופלא ומכוסה ממנו, ולזאת להשריש רוממות הענין הזה והעלמתו וטמירתו, ספר לנו הכתוב, כי כאשר ראה ה' אשר סר לראות, שמתעתד לחקור בהדבר המכוסה והמוצנע הזה, מיד ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, מצא לנכון לעוררו שידע את ערך רוממות הענין הזה שאל יהין לנסות לגלות את המסכה הנסוכה עליו, ואמר לו משה משה ויאמר הנני, ואז החל לברר לו את מעלת הענין הזה של ציור המחזה הפרטית מקיום הסנה הזה, וגודל ערך מעלת המצוייר מהחזיון הזה, שרומז לקיום ישראל בין מעניו ורודפיו, והשגת אמצעי החיים בין לוחציו ונוגשיו, והיורדים לחייו. ויאמר אל תקרב הלום, הזהר מלגשת להבין את הענין הסתום והחתום הזה, של נעליך מעל רגליך. להשגת הענין הנעלה והמרומם הזה, יש להפשיט את החומר ולנער את לבוש הגופני, כי הוא מהדברים הכמוסים והמוצנעים מרזין דרזין, שכל עוד שהנפש תתלבש במלבושי החומר והגוי', אין לו כל תקוה להשיג זאת. כי המקום אשר את העומד עליו, הענין הזה שאתה עומד עליו ונותן את נפשך עליו, הוא ענין קדוש וזך, שעומד מעל כל גבולי השכל והבינה. והתשובה הזאת שכפי שטחיותה היא ערוכה רק להשאלה מהמחזה הפרטית של הסנה, באמת היא מכוונת וקולעת גם לעומת הנמשל והמצרור של המחזה הזה, שהוא ענין של קיום ישראל, כי קיומו וחייו והתמלאות אמצעי החיים, כל אלה הם רמים ונעלים ומרומם על כל עמודי ויסודי הבנה. עוד לא עדה עליהם בינת איש, ועין אדם לא תשורם, כי כח קיומו, הוא כח טמיר ונעלם, נעלה מעל כל המחקרים, ומרומם מעל כל ההגיוניים והעיוניים, והכח הטמיר והנעלם הזה שוכן בקרב ולב עם ישראל, ועל ידו הוא מתקיים לעד ולעולמי עולמים, וכל כלי יוצר עליו לא יוצלח, כי הכח האלהי הזה משבר הרים ומפרק סלעים, ינפץ ויהרס כל האבני בליסטראות שמורים על בית חייהם, ויכתת וישבר כל החצים ואבני קלע, שזורקים להפיל בית חייהם, ולהרוס מבצרי פרנסותיהם. כי הכח האלהי הזה, לא יתנום למוט, וע"כ שבו תמיד חציהם, ויהיו לאבק פורח, ולא עשו חיל, וכי הוי שדו סייפי הוו עפרי, וגירי הוו גילי:

ג) עתה נראה מה רמו הגיוני חז“ל בזה, ומה שגבו מליצתם הקדושה, דכל מה שכתבנו פה אנו למדים מדבריהם הקדושים, הם פתחו לנו פתח המדע ושערי הבינה בהמחזה הנפלא הזה, הם האירו לנו את הדרך לבא עד תכונת החזיון הזה, כי במה שאמרו פה אין לך דור שאין בו כמשה, שכפי שביארנו שכוונתם הוא שהחזיון הזה בעצם תומו נראה ונתגלה בכל דור, נראה מזה ברור שהם הבינו, דהחזיון הזה כולל תקופה ארוכה וממושכה, כי הוא מכוון נגד מאורעות של כלל האומה בכל תקופת נדודה וגלותה, שאז יהיו כמה עתים שכפי ראות עיני בשר ידמו בערך חסרון פרנסתם והעדר אמצעי חייהם ממש לסנה הזה, לאלון שפסקה ליחותו ויונקתו חדל, ששב להיות סנה יבש המוכן להשחת ולהכלות מן העולם, ועוד ישימו אש ועצים תחתיו, למהר כליונו ואפיסתו, ובכ”ז גם במצבם הנורא הזה, מצב הסנה בער באש, יעמדו על עמדם כסלע איתן בלב ים, וכלם יראו כי הסנה איננו אכל, כי רק על מוצא פי ה' יחיו ויתפרנסו, וכולם יתפלאו וישתוממו ע"ז, אבל לא יכחישו את המציאות, כי יראו שיש דברים הנעלים משכלם ואשר קצר קצרה יד בינתם להשיגם, יראו שיש אומה אחת חלושה ורפוי' גולה וסורה, וכמו שהיא נוטה למות, וכל רגע ורגע יש לחשוב שבא קיצה, והיא מארכת ימים יותר מכל האומות שהיו בבריאות, ונאזרות ברעם גבורתם, הם כבר חלפו ועברו מן העולם, והיא חי' וקיימה, ניזונית ומתפרנסת, כי החצים ואבני הבליסטראות ממנה והלאה:

סוף סבר, דתכלית החזיון הזה הוא, להבטיח להם את אמצעי החיים, על כל העתים, וגם בהעתים שהעמים יגדרו דרכי חייהם, ויסתמו מעייני מחייתם, וצינורי פרנסתם, גם אז לא תסיר ההשגחה האלהית עיני' מהם להוציא להם מזון וטרף, כי כמו שחיי ישראל בכל ימי נדודו בהמדבר הגדול הזה, עומדים בנס, כן גם השגת אמצעי חייהם, היא מעל הליכות הטבע, וצנצנת המן נגנזה, למען ידעו הדורות הבאים, כי גם במדבר שמם וחרב, לא קצרה יד ה' להמטיר להם לחם מן השמים, ומן הסלע הוציא להם מים, והענין על השגת אמצעי חיי ישראל, הוא ענין רם ונעלה כזה, עד שננעלו לפניו כל שערי בינה, ולא ניתן כלל להתבונן ולחקור בזה, כי הוא רם על כל רמים, וכהה בינת האדם, להתבונן בזה, וגם בעת שמשה רבינו נסה לחקור בזה, הזהירו הקב"ה שלא יהין לחקור בזה, כי בחיי האדם אין להשיג, וכל עין רואה תכהה להביט בזוהר קדושת הענין הזה:

פרק ב    🔗

א) מצינו לחז“ל עוד מאמר אחד בענין זה מאמר זר ונפלא, מסוייג ומגודר מכל פנותיו, נעול במנעולי הפליאות וההשתוממות, וכמו שכל המפתחות שבעולם לא יפתחום, ואמנם דברינו הנ”ל יסולו לנו בע“ה מסילה חדשה להגיע עד פתח המאמר הזה, ולפתוח הפתח ולהכנס בטרקלין דבריהם, כי שם על המקרא הזה וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה מזה אמרו במ”ר וז“ל ויאמר משה משה, אתה מוצא באברהם אברהם יש בו פסקא, ויעקב יעקב יש בו פסקא, שׁמואל שמואל יש בו פסקא, אבל משׁה משה אין בו פסקא, למה כן, משל לאדם שנתן עליו משא גדול, וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי משאי זה. וכל מי שיעבור על דבריהם יראה, כי שער הבינה סגור הוא, ואמנם דברי הנ”ל יפלסו נתיב ודרך לבא עד חקר דבריהם אלה, וכפי שנתבארו תכלית הכפלת השמות האלה היא להורות, כי המחזות האלה [שבהם נכפלו השמות] לא יספיקו ולא יחדלו בכל דור ודור, והענינים האלה שבהם הוכפלו השמות להראות שיהיו שוררים תמיד, וממשלתם בכל דור ודור, הם עניינים רבי הערך וכבירי המעלה ואשר בהם תלויים חיי האומה, כבודה אשרה, והחזקת דתה ואמונתה, וא“כ בדרך כלל יש לכל אלה הארבע כפילות השמות מטרה אחת, ולמקום אחד הם הולכים, וע”כ דקדקו, מדוע בכל השלשה שמות [אברהם. יעקב. שמואל]. שהוכפלו יש הפסק באמצע השני שמות, והכא בכפילת שם משה אין שום הפסק, ושני השמות באו תכופים ורצופים, כי לפי דרכם בהבנת רמיזת הענין הזה המצוייר הכללי, שסגור ומרומז בזה, מתפרש שאלתו אסורה נא ואראה, נגד אלה שיאבו לחקור ולהתבונן בינה ושחותרים ויגיעים למצא סבה טבעית על קיום ישראל, ועל השגת אמצעי חייהם. והתשובה על שאלה זו שהקב“ה אמר לו משׁה משה כו' של נעלך כו' תוכנה היא, להראות כי החקירה בזה מסוכנת מאד, כי אם יחלו לחפש ע”ז סבות טבעיות ויתנו לב לחקור ולדרוש בענין הרם הזה, רוח חקירתם תוליכם שולל, עד כי לא יבצר מהם לקחת איזה דברים הטוויים ושזורים בדרכי חייהם, לחומר וללבנים ולבנות מהם מגדלי השערתם עד כי יבאו למסקנה ברורה, שהסבות האלה הן הן העומדות להם למצא מחייתם לאכל מפרי הארץ ולשבוע מטובה, ולבד שזה מנגד לדרכי הבטחון והתקוה וההשענה על ההשגחה האלהית, עוד יש לחוש שבעת שיראו שגם הדברים האלה שברוח דמיונם עשו להם למשפיעים ולסבות מספיקות, הדברים האלה ימעטו ויצערו, ועוד מעט ויופסקו לגמרי, ואין להם עוד להשען עליהם, אז תחלש תקותם מיום ליום, וידיהם תרפינה, ואז יתחילו לחפש אמצעים אותם שיסכימו עם טבע החיים ותנאי המקום שעל ידם יהנו מטוב הארץ, וסוף סוף יכשלו בהם, לבד שהם מנגדים לדרכי התורה ויסודי האמונה והדת, כי גם הם לא יחלצו שד להם, ותקותם תהא להם לאכזב, ופרי התקוה הזאת, יהי' רק המעילה והבגידה שמעלו בה' ותורתו ובגדו בעמו, וע“כ החקירה והתשוקה להגיע להבין הסבות האלה, ולהשיגן בשכלם, היא מלאה קוצים ודרדרים, ומסוכנת מאד מאד ליסודי הדת והאמונה, ולהם לדעת כי רק הכח האלהי הספון ונעלם הוא הוא שופע עליהם אל של תחי‘, וימטיר עליהם גשמי ברכה והצלחה, ואו אז יהיו תמימי דרך, כי ילכו בתורת ה’, ותקותם תתחזק ותתאמץ מיום ליום, ובשום עת מן העתים לא יאבדו אומץ לבם ורוח תקותם תתגבר אצלם מעת לעת, וה' הטוב אב הרחמים והחסד ירחם עליהם, ובטובו הגדול לא יתנם למוט, כי כערך תקות איש הישראלי לה' ובטחונו בו, כערך זה יחופף עליו חסד ה', וכש”א יהי חסדך עלינו במדה זו ממש כאשר יחלנו לך, כי הבטחון והחסד הן קשורות ואגודות, וההשגה מהבטחון וההשגחה האלהית הן כמו סבות ומסובבים עלות ועלולים, וע"כ רק בעת שהבטחון והתקוה יהיו להם לעינים, אז יושעו מה' תשועת עולמים:

ב) עת התבאר לנו, כי התשובה למשה שבה בא הכפלת השם, תכליתה היא להראות יקרת התמימות וההשענה בה‘, בנוגע למחית היהודי וכלכלתו, נראה עד כמה שחז“ל ברוח קדשם, חדרו בזה בעין בוחנת וחודרת, ועמדו גם על רציפת ותכיפת השמות, והראו שג”ז מסכים להכונה הנכבדה הזאת, כי התכיפה והחיבור של השמות מסוגלים לרמז על גדול ערך הענין הזה, ועל עוצם הסכנה מהאיש שלא ישמע לזה, ובשרירות לבו ירהיב עוז לחקור בהדבר הזה המכוסה והמופלא. וכפי דרכם בקודש אמרו ע“ז המשל הנפלא, מהאדם שנתן עליו משוי, וקורא חבירו לעזר, כי המשל הזה אוצר בקרבו הרעיון הנשגב הזה, כי זו דרכם של מליצת חז”ל הקדושה, לקרא את ההשתמשות בסבה טבעית ביחוסה להקב“ה, בשם משא או משא כבד, והוא ע”ד לשבר את האוזן, באשר שיש מקום לחשוב שבזה מקילים המשא, כאלו כב“י רוצים להקל ממנו את המעמסה הזאת של השפעת החיים העמוסה עליו, ולפרוק מעליו כב”י כבידות המשא הזה מהספקת מזון ומחי’ לבוש ומנעל וכל צרכי החיים המרובים, ע“ר בתור מליצה מקבלת אמרו ע”ז, שיש להם לדעת, כי לא לבד שאינם מקילים בזה המשא, כי עוד יכבידו עד שעי“ז יחשב הדבר למשא גדול, תחת שלולא תחבולותיהם האנושיות והטבעיות, אינו נחשב כ”ז לשום משא, וכמו שמצינו במ“ר (שמות פי"ג) אמר הקב”ה יקרה היא בעיני בני אדם, ורואין כאלו יגיעה היא לפני, ואינה יגיעה שנאמר לא יעף ולא יגע, במה אני יגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים, כי מה שבני אדם חושבים ליגיעה אינה שום יגיעה, ורק מצד שמדמים היוצר להצורה חושבים שזו היא יגיעה. אולם מזה שהם חוקרים בשכלם ונותנים לב להבין בשכלם כאילו יש להם מקום למצא הסבות העלמות האלה, ולהשתתף בעבודה זו, מזה אני מתייגע, שהיא ג“כ רק מליצה ע”ד ההקבלה, להראות כי הקלתם מכבדת עוד, ופריקת המשא (לפי דמיונם הכוזב) מטענת ומעמסת עוד. וזהו גם שאמר הנביא (ישעי' א' י"ד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, כל המועדים שנתנו רק לעונג, לענג את הנפש, המועדים האלה בזמן שהם עשוים ונהוגים כחוקי התורה, נקראו מועדי ה‘, וכמשאה"כ אלה מועדי ה’, ואולם אלה שבמועדיהם ושבתותיהם, הם עוסקים בצרכי הגוף במשא ומתן וכדומה, אז נקראו רק חדשיהם ומועדיהם, ולמען שלא יחשבו שבזה מקילים עוד המשא מפרנסתם שנקצב להם מר“ה בעד כל השנה, ושחושבים שבימי המעשה לבד לא יספיקו להם על הסך הזה, וע”כ כמו להקל את ההתחייבות הזאת מוסיפים הם משלהם עוד איזה ימים שהם לא נכללו בימי המשא ומתן, כי ההשפעה האלהית יש לה להשפיע כל המזון הקצוב רק מששת ימי המעשה, ע“כ מצייר ע”ד המליתה, כאילו הם נכנסים לפנים משוה“ד, ורוצים להקל מעט. וע”ז אמר הנביא בשם הקב“ה שלא לבד כי לא יקילו בזה, כי עוד היו עלי לטורח, שבזה מעמיסים מעמסה גדולה, וגורמים טורח גדול. והמשא מזה גדול ורב כ”כ עד כי נלאיתי נשוא, שאין בי כח לשאת ולסבול עוד, והוא הכל ציורי מליצה רוממה ונשגבה. וזמש“א בר”ה (כ“ו ע”ב) לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אמר רבב“ח יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי, כי הלשון השלך על ה' נראה כמו ביטוי עז וחד, והתפלאו מאד על ביטויים שנונים וחדודים כאלה ושכפי חציונותם נראים מליצה שכחוצפה כלפי שמיא נחשבים הדברים האלה וקשים מאד, וע”ז מספר רבב“ח העובדא שכוונתו בזה להטעים הדברים ולהמתיקם עפ”י המשל הזה, שהוא משל נמרץ, שמזה יש לראות שהכתוב השתמש במליצה הזאת, רק ע“ד ההקבלה המליציית, כי האדם בזה שמשים כל מעייניו לעסוק בצרכי פרנסתו, ומבלה ע”ז ימיו ושנותיו יש להמליץ ע“ז, שהוא רוצה להיטיב עם ההשגחה האלהית, ולהקל מעלי' משא ההתחייבות, שע”ד המליצה נחשבת ההשגחה כמשועבדת להשגיח להטריף לבני' לחם חוקם, ושאם גם לא יושיטו אצבע במים קרים, ויקדישו כל ימיהם לתורה ועבודה, גם אז לא נפקע השעבוד, ויהי' לה לבדה להספיקו, וע“כ בזה שהוא מתנדב לעסוק בעצמו, ולקחת חלק בזה הוא כמו שרוצה לעזור לההשגחה, ולהקל מעלי' עולה עול ההתחייבות. והמליצה הזאת תצייר כי באמת נהפוך הדבר, שהמשא הזה דחושבים למשא כבד, איננו שום משא, וכל עוד שהם רוצים להעמיס גם עליהם זאת, אז היא למשא כבד, ואם רק יטעינו זאת על ההשגחה האלהית, בלא השתדלות יתירות מצידם, ובלא תחבולות אנושיות, אז יוושעו ויעזרו, ולא לבד שבזה לא יעמיסו מאומה על ההשגחה, כי עוד יקילו ויניחו בזה הנחה גדולה לההשגחה האלהית, שרצוני שבני' יבטחו בה ויסמכו עלי' ואז רק אז יפיקו רצון מהקב”ה. ולאמת הרעיון הזה הביאו המשל הנעלה הזה מהטייעא, כי הטייעא הזה כל עוד שרבץ תחת משאו הרגיש ליאות וכבידות, אבל כאשר רק פרק ממנו יהבו ומשאו חש בנפשו שרווח לו, ואינו מרגיש עוד עיפות ויגיעה, וגם נושא המשא הזה לא הרגיש מזה שום כבידות, ולא נחשב לו לשום משא. וכן היא בענין ההשגחה שאם המושגחים יפרקו מעליהם המשא הזה, וישליכו יהבם רק על ההשגחה, אז ההשגחה תענה להם ותמלא חפצם [ומש“א המשל מגמל שנראה למשל מגושם מאד עי' בספרי חו”ת ח“ב פ”ב מספר מושגי הנמצאים הערה ג' משכ“ב עייש”ה]:

ג) והרעיון הזה, הוא גם רוח החי' באפני המאמר המצויין הנ“ל [של כפילת השמות בלא פסקא והמשל ע”ז מהנושא המשא], כי באשר השאלה של אסורה נא ואראה, כפי תכלית הנמשל והמצוייר, מרמזת על הדרישה והחקירה מקיום בני ישראל, בנוגע להתמלאות צרכי החיים, והתשובה של של נעלך כו' כוללת אזהרה עצומה על ההרחקה מהחקירה בזה, ועל ההתאפקות מהדרישה ע“ז, ע”כ כשרצו להראות ארך גודל סכנת הדרישות האלה ראו לרמז כ“ז בתכיפות וסמיכות של השני שמות, שאין שום הפסק ביניהם, כי נוח מאד להכניס בזה הכוונה הזאת, על נחיצת האזהרה, וכמו שהנחיצה גדולה כל כך עד כי אין להשהות ולהפסיק אפי' רגע אחד, כי כערך תכיפת הדורות [שע”ז מורה הכפלת השמות] כן נחוץ להיות גם תכיפת וסמיכת האזהרה, לבלי לעזוב שום איש מכל דור ודור בלא האזהרה, וגם להראות שכפילות השמות שהוא כמו כפילות האזהרה לכל דור ודור, שבכל דור ידעו ערך מעלת האזהרה, ומציירים זאת במשל, שזו כחה של המליצה הקדושה להטעים דברי' עפ“י משל נשגב, שיש להם יחס ושיווי מליצותיי. כי הנה האדם שנתון עליו משא גדול, שרואה שעוד מעט וירבץ תחת משאו, יראה למהר לקרא לעזרה ויכפיל הקריאה, ואת שם האיש שקורא לעזרה, כי רואה מצבו המר והסכנה האיומה המרחפת עליו, אם לא ימהרו להצילו ולפרוק מעליו מעט ממשאו. וכ”כ קרא בזה הקב“ה למשה שני פעמים למונעו משאלתו זאת, כי שאלות כאלה שיש לחשבם להקלת המשא, באמת נחשבות כב”י למשא כבד ועצום [וכמשנת"ל] עד שנחוץ למהר ולהחיש פריקת המשא, שהכוונה שאם באמת ידרשו ויחקרו אחרי הסבות הטבעיים, יש חשש סכנה גדולה, וראוי להם לדעת שבנפשם הוא, ואל יתנו את פיהם לדבר עתק, ולחשוב מחשבות כאלה, שבידם להגיע לדעת הסבות האלה, כי הן מהדברים שכסה עתיק יומן וכבודן הסתר דבר:

ד) סוף דבר המחזה של משה רבינו, כולל השקפה אלהית על אמצעי החיים, והיא נשקפת בכל דור ודור, כי בכל דור שהאויבים עומדים על עם ישראל, ומריעים לנו ומציקים לנו מכל צד ופנה, ומושכים ממנו יונקתו, וסותמים צינורי פרנסתו, בדורות כאלה יש לראות במראה ולא בחידות, כי והסנה אינו אכל. כי למרות כל אלה, עוד ניר לו בלאומים, ומזונו לא יחסר לו, כי לחם אלהיו הוא אוכל, והמקום הזה שישראל עומד שם, וחי וניזון ומתפרנס, המקום הזה קודש הוא, לשוא יחגרו שארית כחם החוקרים הטבעיים הפילוסופים, לחקור סבת הדבר, כי יסודתו בהררי קודש, מקום אשר לא דרכה שם עוד כף רגל איש, והמשפט הזה רק לאלהים הוא, ולא לבן תמותה לעמוד בסודו:

 

שער ששי    🔗

פרק א    🔗

א) העושר שהוא סימן ברכה לישראל, וחוט של חסד משוך עליו, ובידו לרומם קרן ישראל בכלל [כמו שדברנו מזה בש“ג פ”ג], אין לכחד, כי לפעמים יתהפך העושר לסימן קללה, ובנוגע לכלל האומה יביא קללה ולא ברכה, עד שלפעמים תסבול האומה מעשירי' אלה יותר ממה שתסבול מבני אומה אחרת, כי בערך הכח האדיר והנעלה שצפון בהעושר, אם יבא הכח הזה, למי שאינו רוצה להשתמש בו לטובת אחיו המדוכאים והנענים, אז יביא על עמו בכחו זה אסון גדול, ויסבב להם רעה טבעית וגם מוסרית ביחד. כי בעת שהעשיר ישים עיניו ויכניס כוחותיו לטובת עמו האומלל, יכול לפעול הרבה, ולבד שיכול לעזור הן בכלל והן בפרט ולשחד מכחו בעדם, יכול גם לדבר טובות על עמו, וכאיש שדבריו נשמעים לא ישובו ריקם, ויכול להיות לאות ולמופת על כשרונות אחיו, ובידו לקרבם ולהכניסם לאיזה משרה ולספחם לאחת מכהונותיו, לפתוח ידו הנדיבה, ולהריק עליהם גשמי ברכה, ולהטיף על לבם דברי נחומים ולהציל עשוק מיד עושקיהם כח. וטובה מוסרית יכול ג“כ להביא בעשרו, כי בעת שהעשיר יהי' קשור לדתו ואמונתו, יפעול הרבה גם על עוד אנשים רבים שילכו בדרך זה, כי העשיר הוא כאבן המושכת, ואחריו כל אדם ימשוך, וכבר הארכתי בזה בספרי חו”ת ח“א בפתח דבר בהערה שם. ומובן מאליו דבמדה זו שהטובים והמובחרים שבהם יצליחו וירוממו את קרן ישראל, במדה זו מביאים הגרועים והפחותים המתנכרים לעמם ולמולדתם ולא יאבו לדעתם, אסון גדול על אחיהם ורעה מוסרית וטבעית גם יחד, כי במקום שעשיריהם רחוקים מתורת ה' ועבודתו, שם עומדת היהדות בשפל המצב ובדיוטא התחתונה, ומיום ליום תרד פלאים, כי עי”ז שרבים יאבו להתדמות אליהם, או למצא חן בעיניהם, ילכו בדרכיהם, וגם אין עוד לקוות שיעניקו מטובם על הדברים המחזיקים את היהדות. ואולם מי יכול לשער ולהעריך את הרעה הטבעית, שעושים לאחיהם המדוכאים, כי הם הם משפילים כבוד האומה כי בעת שאדירי ישראל יתרחקו מהם, עושים רושם רע על השרים אשר עתות האומה בידיהם באמרם: כי גם אחיהם יבינו את שפלות ערכם, כי משחתם בהם, וע“כ לא ישפיעו עליהם מטובם, ויבחרו לקחת בכל עסקיהם הגדולים בבתי מרכולתם ובבתי אוצרותיהם אנשים נכרים שלא מבנ”י, כי הם יודעים שאין להאמין לאחיהם ונרפים הם, ולחם עצלות ינעם להם. ובפה מלא נוכל לומר, כי עשירים כאלה ראשית חטאת המה לישראל, כי הם נותנים מקום לגולל כל העונות והפשעים על כלל האומה, ובאמת אחרי שהם יבשו בכבוד עמם ומתנכרים לצור מחצבתם, ויתנו להם עורף, איך נבקש מעם אחר חסד ורחמים, שכל עוד שהיעוד משפה ברורה ואחדות האמונה רחוק מאתנו ולא בא עוד, אין לחשוב שהם יאירו פניהם אלינו, אחרי שאין לכחד כי מונח גם בטבע הדבר, שאהבת האיש לעמו תגדל מלבני עם אחר, וכמו שהטבע הציב גבולות בין עם לעם בין בני אמונה אחת לבני אמונה אחרת. וגם אצל אלו שנקראו בשם אוהבים כוללים שהעולם נותן בלבם, גם אלה אם יבדקו היטב בחדרי לבם לאור נר שכלם, יראו ויכירו, כי אהבתם לבני אומה אחרת חלושה ורפוי' מלבני אמונתם, ואורה כהה מאד, ורק תחת אשר המכנים א“ע לאומיים, המשתדלים להסתיר איבתם למין האנושי, תחת שם לאומים, ישנאו בשנאה גלוי' לשם מצוה בני אמונה אחרת, ובאותות דם ואש ותמרות עשן, יחרתו דגלם וגבולי לאומיותם, תחת זה האוהבים הכוללים. יבשו לרדוף באף לבני אמונה אחרת, ושלום שלום ישמע על דל שפתם, בעת שאולי גם לבם מלא קנאה ושנאה ותחרות, אבל האהבה במדה גדושה לא תהי' מעולם לבני אמונה אחרת, ומה גם לבני ישראל אשר כל אוכליו לא יאשמו, ודי לאנשים אומללים כאלה, אם מראים להם פנים מסבירות, וכהעני הזה שלא ילך בגדולות ובנפלאות, וכל בקשותיו ותחינותיו הוא על אגורות וקשיטות שבעיניו יחשב ג”כ לדבר גדול ולא יבין לבקש יותר, ובלב מלא בושה וחרפה, יקרב אל העשיר, שיודע מראש שהעשיר מביט עליו כעל ברי' אחרת, כעל קרוץ מחומר אחר, כעל איש שאיננו עמו במחיצה אחת, ובקידות והשתחויות יגש אליו עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה, ואחרי כל זה אם העשיר יאיר רק פניו אליו, וידבר עמו איזה דברים מקוטעים, יחשב העני לאיש מאושר וצולח, והעשיר מצידו ג“כ ימצא כי הרבה לעשות עם העני הנבזה והשפל הזה, וממרום כסאו השפיל לקחת עמו דברים. כן גם מי שמראה פנים שוחקות להעם האומלל והנדכא הזה, וינדב עוד מלים אחדים בעדו, יחשוב זאת לצדקה גדולה, וא”כ בעת שעשירי ישראל ונאוריהם מסתירים פנים מבני עמם, אז הלא יתנו חומר ולבנים לבצר את חומת השנאה, עד שימצאו היתר גמור מזה לרמוס ישראל ברגלם:

ב) מדברינו אלה מובן מאליו, כי בנוגע לתועלת לכלל האומה מהעושר, הוא רק אם העשירים יהיו אנשי חסד שיקדישו עתותיהם וזמנם והונם, בעד בני אמונתם, ולבם לא יהי' צר ומצומצם באהבת עצמם, רק שיעי' רחב כפתחו של אולם להכניס בו כלל האומה, ואהבת עולם יאהבו את בני עמם, כי אז יראו לקבץ כל כחותיהם, ולהשתמש עמם בעד הכלל, ובעת שידעו שדבריהם ימצאו מסילות בלבב השרים שעתותי האומה בידם, יעשו ויפעלו הרבה לשכך כעס וחמה, ולסתום פיות המסטינים והמקטרגים, ועי“ז יגדילו ויאדירו כבוד האומה, כי אחד מהאסונות של בני ישראל הוא שאינם נודעים בתכונתם האמיתית, כי שרי הממשלה אינם יודעים אתם וטבעם ותכונתם, ורק מה ששומעים מפי אויביהם ומנדיהם, שברוח קנאתם יתארום בצבעים נוראים ומגואלים, ולזאת המעטים שזכו לעלות על פסגי מרום המעלה, שיש להם מהלכים בבתי שרי מעלה, הם יכולים למחות פשעי עמם הבדוים, ולהעביר חטאתם הכוזבת, כי הם בעצמם בהנהגתם הרצוי' ובכשרונותיהם ובהלך רוחם, יכולים להיות למחאה חי' וגלוי‘, לגול כל הטענות הכוזבות והעלילות שוא שטוענים ומעלילים על ישראל, כי אחרי שהשרים יודעים אותם, ורואים כי חוננו בכשרונות נעלים ובמדות טובות ומאושרות, שתפארת להם מן האדם, כל אלה לבדם מספיקים לפקוח עיני השרים והמושלים, לראות את שגיאתם בנוגע לתכונת בני ישראל. ויוכחו מזה, כי המציירים והמתארים עשו מלאכתם רמי’ והות נפשם דברו, וכמו שראינו שבעת שהמלך אחשורוש נודע שרעיתו בחירת נפשו, האשה גדולת הלב וכבירת רוח זאת נולדה על ברכי ישראל, וממי יהודה יצאה, נהפך לבבו מיד לאהוב את כלל האומה הישראלית, והשיב אחור גזירתו הרעה, וכמו שבארתי בספרי חו”ת ח“ב בהערות לפ”ז מס' יסוד תושבע“פ הערה ג' צד קצ”א. שרק ידיעתו זאת שהיא מגזע היהודים היא היא הסירה מלבו איבה ומשמטה על ישראל, והיא היא הטיבה את לבו לבטל גזירתו עליהם, ולהביא במשפט כל אלה שהעלילו על היהודים עלילות שוא ותפל, כי מזה נודע לו בבירור, שהאויבים והמקנאים השפילו בזדון ובצדי‘, את ערך כבוד ישראל. ואולם יש לדעת, כי ההכרה הזאת שמכירים גדולי ורבי המדינה איזה יחידים מישראל לטוב, יכולה לפעול פעולה טובה על כלל האומה, רק אם אלה יתראו לפניהם בתור אוהבי האומה ופטרונים לעמם, עד כי נותנים את נפשם רוחם ונשמתם עליהם, אז רק אז יכולים לפעול ולעשות רושם גדול בנוגע לאחיהם, כי גם אסתר המלכה עם כל הצטיינותה בכשרונותי’ ובמעלותי‘, פעלה רק עי“ז שאמרה תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי מבקשתי שהכוונה היא, שבעד נפשי הנני מבקש רק בתורת שאלה, אבל בעד עמי אבקש בתורת בקשה, כי הוראת שאלה הוא בעת שהמבקש יבקש איזה דבר בתורת אמצעי, שאין בו חפץ תכליתי בהדבר הזה, רק שלהגיע לאיזה ענין תכליתי, יבקש זאת, שחושב שעל ידי זה יגיע למבוקשו התכליתי. והוראת בקשה הוא בעת שמבקש דבר תכליתי ושבלעדי זה אי אפשר לו להיות, ואין לו תמורה וחליפין ע”ז, ולזה דקדקה בלשונה להורות, שאם אמנם שהיא מבקשת על שניהם עלי’ ועל עמה, בכ“ז יש הבדל רב ביניהם, כי בעד עמה היא מבקשת זאת בתורת בקשה בתור ענין תכליתי, כי אין לה ע”ז שום תמורה וחליפין, אבל על נפשה מבקשת רק בתורת שאלה, כי חושבת את חיי' לתועלת עמה ומולדתה, ואם רק תדע דאין לבני עמה שום חפץ בזה, ויכולים להשיג התועלת גם בלעדה, ומה גם אם תראה שתוכל לגרום להם עוד רעה בחיי‘, אז היא נכונה להקריב נפשה ונשמתה ולוותר על חיי’, כי כל אשר לה תתן בעד עמה ומולדתה. ובזה הראתה אהבתה הטהורה והקדושה לעמה ולמולדתה, ובאין ספק כי כוונה בזה לברר עד כמה שחיי' קשורים בחיי בני עמה, עד כי בעת שמבקשת בעד קיומם והצלתם רואית את עצמה לנכללת בבקשה זו, אם כי ידעה ברור שהגזירה הרעה הזאת אינה נוגעת לה, ומדת הדין הקשה מהריגת ואבוד בני ישראל אינה מתוחה עלי‘, בכ"ז רואית כי ביטול הגזירה יחשב בעיני’ להצלת חיי' ממות, כי יודעת בבירור שאם תצא הגזירה הזאת למעשה ומדת הדין הקשה הזאת תצא לפעלה, אז מעוצר רעה ויגון גם עלי' תעבור כוס, כי מרוב מצוקת לבבה על אבדן עמה, ומרוב יגונה, תמות כרגע, וע“כ הקדימה כי בבקשה זו שכפי שטחיותה היא בקשה טהורה, באין שום נטיה עצמית, ובלא שום תערובת קורטוב מפניית עצמיי, בכ”ז באמת מסוגרת בזה גם בקשת נפשי לעצמה. ורק לבלי לפגום בזה בקדושת הבקשה, ולבלי להפחית ערך מעלתה הקדימה לזה, כי בכ“ז יודעת היטב, כי הבקשה כפי גדרי הבקשה ותנאי‘, יכולה להתחשב לבקשה רק בעד עמה, ולא בעדה, ואם כי ממילא נכללת גם היא בזה, אמנם מה היא ומה חיי’? לעומת חיי כל בני עמה, ע”כ רצונה על חיי‘, יש לחשוב רק בתורת שאלה, כי הבקשה האמיתית שתבקש מעומק הלב, ושאם לא תמלא בקשתה לא תהי’ לה שום נחם, ואין שום דבר שיביאו לה תמורתה וחליפתה, הבקשה הזאת הוא רק בעד עמה, ולא בעד נפשה, והשכילה להראות במלים המעטות האלה גודל ועוצם אהבתה לעמה, עד שחיי' קשורים עם חיי בני אמונתה, ואם הגזירה הזאת תצא לפעלה, אז יחד עמם כבודה על עפר ינחת, וכמש“א כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, ובזה ביררה את ערך בני עמה, כי היא היתה מודעת לרבת השכל ולכבירת רוח, ואם היא קשורה בקשר אהבה כזה לבני עמה, אין ספק כי כלם הם אנשים ישרים ותמימים שלמים ונעלים. ואולם אם היא במצבה הרם היתה בועטת בעמה ולא נתנה נפשה עליהם, לא הי' מקום לקחת ממנה אות ומופת על ערך בני אומתה, כי חשבוה ליוצאת מן הכלל והעד שגם היא לא תסבלם, כי מום בם, לזאת תסתיר פני' מהם, ולא תאבה לדעתם, ואז לבד שלא הביאה תועלת לעמה מהרמת קרנה ומעלותה על גרם המעלות, כי עוד היתה כקוץ מכאיב וכסילון ממאיר לבית ישראל [ועייה בספרי הנ”ל]:

ג) הדברים האלה נוהגים בנטילי הכסף של כל דור ודור, שטוב עמם בידיהם, כי עי“ז שמתוודעים לרשות, ויש לה מושג טוב מהם, יכולים להרים קרן כלל האומה. אמנם רק בעת שהם עומדים כעמוד ברזל בעד בני אמונתם, ונותנים נפשם עליהם, ומראים לכל כי הם קשורים ודבוקים לבני עמם, וקרובים אליהם קרבת החומר והרוח, ובכבודם יתיימרו, אז רק אז יכולים לעשות רושם טוב. אולם אלה מהעשירים שפונים עורף לדתם ומתרחקים מבני עמם, אלה לא לבד שאינם מביאים את הברכה והאושר שהי' בידם להביא לאחיהם, כי עוד יביאו תקלה וקלון, והם הם משחיתי האומה, שונאי' ומנדי‘, וחלק גדול מסבלות האומות יש לגלול עליהם, כי הם יהיו כעדי קיום לכל דברי בלע של אויבי האומה ושונאי’, וכמו שמקיימים ומאשרים כל דברי נרגן שלהם, ומכינים בעדם חומר ולבנים, לבצר חומת שנאתם ואיבתם, באמרם: כי גם אלה אשר ממעיהם יצאו, אם רק יתנשאו משפל מצבם ויתרוממו מעט, יכירו גם הם קלון וחרפת עמם, וע”כ יעזבום לנפשם, ויתרחקו מהם. מושר כזה הוא סימן קללה לישראל, ועשירים כאלה הם כקוצים ועקרבים לישראל, כי אין להעריך את האסון שמביאים על בני עמם, ועליהם יש להמליץ יש עושר שמור לבעליו לרעתו, העושר שהוא שמור רק לבעליו להנאתו ולצרכו הוא לרעה ולא לטובה, כי עשיר כזה מביא רעה רבה וגורם קללה לאחיו, כי יגיע לזה שינצור לשונו מלדבר טוב על אחיו, לבלי ימעט כבודו עי“ז בעיני השרים שיודע שלבם אינו טוב על ישראל, ובכל הגה והגה שיוציא מפיו, יתבונן עליו היטב שלא יזרוק מפיו חלילה דבר כזה, שימשיך עליו חשד אהבה לאחיו, שעי”ז יביטו עליו כעל אחיו האומללים הנבזים ויבזו גם אותו, וכעש הזאת שאם רק תשים קנה במקום בסתר, ותשלח שיני' לא תרף משם עד שתעשהו למסוס נוסס, כן ילך העשיר הזה מדחי אל דחי, עד כי לסוף יזדרז לספר בעצמו בגנותם של אחיו, להכבד בזה על פני השרים והמושלים, ואין קצה להאסון שמביאים בזה על אחיהם ועל היהדות בכללה. עשירים כאלה מבטלים כל ישותו ועצמותו של ישראל, ומאבדים אותו לדעת, ובעד איזה פני' ונטי' כוזבות ילידת הדמיון השוא, מקעקעים בירת ישראל. הרבה יותר ממה שעושים לנו שונאינו ומנדינו בעמים, עושים לנו אחינו אלה, כי להם נודעים ונגלים כל דרכי ותהלוכות אחיהם, ולפעמים יחמדו לצון ויהתלו בפני רבי הממלכה ממנהגי ישראל ונמוסיהם, וירנינו בזה לבם עד שבל נגזם אם נאמר, כי הם מחריבי ומהרסי האומה הרבה יותר מאויבינו שבעמים, וכמו דאיתא בתו“כ פ' בחקותי פ”ד ורדו בכם שנאכם, שאיני מעמיד עליכם אלא מכם ובכם, ובשעה שאוה"ע עומדים על ישראל, אינן מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר והי' אם זרע ישראל כו‘, אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר מטמוניות שלכם, שנא’ ואשר אכלו שאר עמי, כי אמנם כן הוא, שאנשים כאלה, מכהים זוהר האומה ומחשיכים אורה, ומקדירים את פני' כשולי קדירה, והם הם מחריבי ומהרסי האומה:

פרק ב    🔗

א) מצינו לחז“ל ספור נפלא שכאשר נעמוד עליו נראה, שתוכנו הוא לרמז על ענין זה של עוצם החטא והפשע, מאנשים האלה, שרוצים להבנות מחרבן אומתם, ושמשום הנאתם והגדלת הונם וכבודם נותנים יד לאויבי ומנדי אומה, לעזור להם בהריסת האומה ובחורבנה, וזהו במ”ר תולדות, (סוף פס"ה) ספרו לנו חז“ל ספרו איום ונורא. וז”ל, בשעה זה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו יכנס מהם ובהם תחלה, אמרין לי' ליוסי משיתא עול, ומה דעת מפיק דידך, נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו אין דרכו של הדיות להשתמשׁ בזו, אלא עול זמן תנינות, ומה דעת מפיק דידך, ולא קיבל עליו, אר“פ נתנו לו מכס ג' שנים ולא קבל עליו, אמר לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שני‘, מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים, והיו מנסרים בו, והי’ מצוח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי. אויבי וצוררי ישראל אלה מחריבי ארצו ומבקשו, ומהרסי האומה, האויבים האלה לא הסתפקו במה שהחריבו בית מקדש ה' ורעצו ורצצו את בית ישראל והכו אותם לרסיסים, לבם השואף לנקמה לא נתמלא עוד מחורבן החומרי והגשמי של ישראל, כי ידעו שכל עוד שמקדש הרוחני שלהם שורר בעצם עוזו ותקפו, כל עוד שהיכל הדת קיים על תלו, וקדושת אחדותם קיימת, כל עוד ששומרי ונוטרי רוח בני ישראל האלה, יעמדו על עמדם, אין לבני ישראל להתייאש מטובם וארצם, כי על ידי רוחם הכביר שמפרק הרים ומשבר סלעים, ישובו עוד לתחי', ושבו לארצם ולמולדתם, ובנו חרבות ציון וירושלים, ומוסדי דור ודור יקימו, ובית מקדשם יבנה ויוסד על מקומו, וצור חרבם ישוב ריקם. הרעיון הזה לא נתן מנוח לנפשם המלאה איבה ושנאה נצחת, וע”כ השתדלו שעם חורבן הגוף יבא גם חורבן הנפש וגויעת הרוח, עם כיבוי אור ממשלתם המדינית יכבו גם ניצוצי אור ממשלתם הרוחנית והמוסרית, ועם חורבן מקדש ה' יראו בעיניהם חורבן קדושת הכנסי' הריסת אחדותם התפרדותם ופירוד לבבם, עד שתחילת יסוד החורבן יהי' על ידי ישראל ומהם ובהם. מן בני ישראל ימצאו מי שיתן ידו להחריב ולהרוס את מקדש ה‘, ואז ידעו כי לא יגעו לריק, כי תבוסת בני ישראל שלמה ואבד נצחו ותוחלתו, ואשר נפל לא יוסיף קום, ויתפזרו לכל רוח וילכו בדרך שלא ישובו עוד, כי יבלעו ויתבוללו בין העמים, וחדל מלהיות לגוי מיוחד ולעם מצויין, וע“ז יהיו מלאים רצון, כי הגיעו למטרתם, וע”כ הבטיחו מתנה נכבדה להאיש שיקבל עליו את העבודה הזאת, וימלא המלאכות הנכבדה הזאת להתחיל ולהשתתף בחורבן אחיו לעזור להכות אותם חרם, ולבער עי"ז את שמם מן הארץ. ולרגע זה מצאו להם את האיש שבקשו, כי יוסי משיתא, שהי’ אחד מגדולי פריצי ישראל, ומראשי בריונא, נתן ידו עמהם וקבל עליו למלאות פקודתם זו, ובעצמו ובכבודו, נכנס בבית מקדשו של ישראל, להחל פעולת חורבנו, לפרקו ולנתצו ולבער ממנו כל כליו הקדושים. ואמנם לבלי ידח מבנ“י נדח, ולבלי תתמלא תאות לבב האויבים, הזמין לו הקב”ה בדרך נס, ענין פלא, שיעמוד לו לעוררו משנתו הדתיי, למען יראה ויכיר עותתו, וישוב אחור ממחשבתו הרעה הזאת והוציא מנורה של זהב, וההוצאה הזאת, היתה תוצאות ההשגחה האלהית, למען לפקוח עיניו שיראה, כי בעבודתו המפוגלת הזאת, רצה להשקיע שמשם של ישראל, ולכבות אורם, להוציא מהם את המנורה הטהורה, מנורת ישראל המפיצה להם אור נוגה, וכעמוד האש הולכת לפניהם, להאיר להם את הדרך הצרה והמלאה מוקשי מות, מנורת ישראל זו מורשת קדומים ונחלת אבותם שארית נחמתם, המנורה הזאת המכילה אור ישראל קדושת תורתו ואחדותו, המנורה הזאת רוצה עתה לשדוד מהם, ולהוציאה מביתם, למען ידמו בחשך, כי החטא נגד קדושת אחדות האומה, הוא כיבוי אור ישראל, כמו שהפתיל הזה הנתון בשמן המנורה, כל עוד שחוטיו שזורים וטווים וקלועים ביחד, יאיר אור גדול, ואם יתנתקו חוטי הפתיל זה מזה ידעך אורו. כן גם מנורת ישראל ששמן התורה והאמונה נתון בה למאור, כל עוד שחוטי פתיל ישראל שזורים וקלועים ביחד, אז יפיץ אור בהיר ולא יכבה נרו לאולם, ואם רק יתנתקו חוטיו ויתפרדו יכבה אורו ואבד זכרו, וע“כ רואה היהודי לשמור מכל משמר את המנורה הזאת, כי יודע שבה אצור כל מחמדיו וסגולותיו, קדושתו רוחו אורו, ובכל מקום שרואה את המנורה עמו, יודע כי נהורא עמו שרא ונר הדת לא יכבה, ועוד ישוב שמשו לזרוח באור גדול. ואמנם בעת שנראה בבית ישראל הנגע הזה, שנמצאו בקרבה אנשים נשחתים כאלה שיתנו ידם להאויבים להשפילם ולהרסם להתמלא מחורבנם, אנשים כאלה עומדים לכבות את הגחלת הנשארה, ולהחשיך את הניצוצים האחדים הנוצצים. וע”כ נזדמנה לו המנורה, שידע כי הוא מוציא מבית ישראל המנורה המפיצה להם אורה, והוא נותן יד לפזרם ולזורם בפיזור הרוח והנפש, והוא הוא מענג את אויבי האומה וצרי' הלוטשים תמיד עיניהם על האומה הישראלית, וכל מאוויי לבבם לראות מיתתה הרוחנית וגויעתה הנפשית, וכיבוי אור הדתיי, והוא הוא ימלא עתה לב האויבים עונג ורצון שישחקו על משבתי ישראל:

ב) הוצאת המנורה הזאת, לא החטיאה את המטרה, כי עמדה לעוררו על עונו הגדול הזה, ועל בגידתו הנוראה בעמו ומעילתו בקדשי ישראל, ולהקיצו מתרדמתו עד שעתה השיב בקשתם ריקם, ודבריהם לא פעלו עליו, להכנס עוד הפעם בבית מקדש ה' לעסוק בהריסתו, והמהר והמתן שהרבו לו בעד זה, לא לקחו עוד את לבבו ולא שעה מאומה לזה, וזכותו עמדה לו שלא הסיח עוד את דעתו מזה, וחטאו זה הי' נגד עיניו, וכל מה שבחן בעצמו פעולתו זאת הבין יותר עון בגידתו ומרידתו בה' ועמו, ונתרעם ונתרעש מאד מזה, עד שמרוב צערו ויגונו נקרע לבו לגזרים ופצעי לבבו נתרחבו מרגע לרגע, וכאבו הי' גדול כל כך, עד שגם בעת שדנוהו במיתה קשה ואכזרי' מאד שנסרו אותו, שגם לשמע שם מות כזה, יחרד כל לב, ותסמר שערות כל איש, אולם מכאב לבבו הרוחני מנליזותיו ומעוונותיו, שסר מדרך ישראל ומרד בהם. מכאבו הרוחני הזה, לא חש ולא הרגיש מכאובי הנסירה, כנודע שבכל יסורים ומכאובים יתבטלו המועטים והקטנים לעומת הרבים והגדולים [ע' ספרי חו“ת ח”ב בהערות לפ“ו מס' יסוד תושבע”פ הערה א‘], וגם פה לא הי’ מקום שיכנסו בלבו רגשי הכאב מהנסירה וחיתוך אבריו בעת שלבו הי' מלא תוגה ויגון על בגידתו ומעילתו, וכאין ואפס היו מכאוביו מהנסירה לעומת מכאובי לבו מרגשי הנחם על עונו הנורא הזה, וע“כ בעת שנסרו וחתכו אבריו וצעק ווי אוי, באר מיד לבל ידמו שמכאב הנסירה יצרח, רק אוי שהכעסתי לבוראי, הכאב הזה גדול מאד, ומהו מכאוב הנסירה נגד מכאובים גדולים ונוראים כאלה? ומי יחוש עתה מכאובים קלי הערך, כמכאובי הנסירה, בעת שיחוש מכאובים עצומים ורבי הערך, מכאובי הנחם על בגידה נוראה ומרידה עצומה. זאת היא כונת הספור האמיתי הזה, והתורה היוצאת ממנו, היא רבת הערך, כי בה כלולים כמה למודים יקרים ומועילים [ובבאורי על מ”ר בארתים, גם בארתי כל ד' המד' ההוא עם הספור השני שם עיי"ש], והלמודים הכוללים והראוים להיות חרותים על לוח לב כל איש ואיש מבני ישראל, הוא הלמוד של שימת עין מההשגחה האלהית והתחקותה על צעדי הבוגדים והמורדים האלה, והכרכורים שמכרכרת להשיב לב הפושעים האלה למקורם, יען כי הוא בנפש האומה. והלמוד הכללי השני היותר נחוץ עוד, הוא לראות עד כמה שקשים ונוראים הם היסורים והמכאובים הכרוכים בעקבי הנחם של הבוגדים בעמם ובמולדתם, ומורדים באחותם ואחדותם, ומועלים בקדושת ה' אחד ובשמו היחיד והמיוחד, עד כי כל יסורי המכאובים שבעולם, לא ידמו ולא ישוו ליסורי ומכאובי הנחם הזה, כי גדול כים השבר ברוח אחדות האומה, ולזאת גם פצעי לבבו מהנוחם רבים ועצומים הם:

ג) ראוי איפא שהלמוד מנחם של הבוגדים, יהיו נגד עיני בוגדי זמנינו, וכל אלה שבעת שההצלחה מאירה פני' אליהם, אינם פונים לאחיהם להרים קרנם להושיעם לחלצם מן המיצר לתת יד ליסד בתי חסד, להמליץ טוב בעדם, ומסתירים פנים מבני אמונתם, כל אלה יחילו וירעדו מהנחם הזה, ישימו אל לבם שיכול היות שקרובים הימים ולא ירחיקו חוק, שיכרו להם אזן, ויכינו את לבם לראות ולהבין עוותתם וחטא בגידתם בעמם, ואז יקחו מיד ההשגחה האלהית כפלים ככל חטאתם. הן התולדה היא כעד כשר ונאמן להעיד שהעושר אין לו בסיס נאמן ועמידה קימת כי מלח ממון חסר, עוד לא נוצר ולא נברא בעולם המלח למלוח את הממון לעשותו לדבר קיים, ולא חזון רחוק הוא לראות, שהעשירים ואדירי האדירים ירדו ממצבם פלאים, ויבקשו עזרה, ואז יראו שלבד שמאומה לא ישאו מכל עמלם, כי עוד ישבעו חרפה ונאצות תחת שהי' בידם לקנות להם שם טוב ולהשאיר להם זכר ושארית מהעת המוזהבת, שזה הי' עתה חלקם מכל עשרם, והיו מתנחמים בזה על יגונם וגם לבד זה אחרי שאז יהיו כאחד העם, יכול להזדמן, שהם בעצמם יסבלו אז מהדברים שהטיחו על אחיהם ויכשלו בהם, ועונותיהם יהיו על עצמותיהם, אוי ואבוי לעשיר כזה שכל עוד ששלט שלטת במכמני כסף וזהב, חשב להכבד ולהתגדל באסון אחיו, ואחר זה יכשל וינגף באבני נגף וצורי מכשול שהניח בעצמו בהיותו מנטילי הכסף ואלי הזהב, ושפרה עליהם מליצת הירושלמי (ביצה פ“א ה”ח) אבנים שישבנו עליהן בנערותינו עשו עמנו מלחמה בזקנותינו, כי בנערותם הניחו בידם האבנים האלה והתענגו עליהם, ועתה הם לוחמים עמהם מלחמה עצומה וחציהם שנונים יורדים חדרי לב, בהעת ההיא רואה ויודע מה שהעוה ועיניו כלות לראות כל זה, אשר רעתו תיסרו לו לעצמו, ומשובתו תוכיחו, יודע ורואה מה רע ומר תולדות הבגידה בעמו, ומי יכול לשער ולהעריך ערך העונש הזה, שרואה בעיניו מה שקלקל וסובל בעצמו מפגעיו וממכשוליו, ושמו לקללה ולחרפה בין אחיו, ואם אמנם שכל הפגעים והפצעים רעים ומרים, אבל הפגעים והפצעים שיודע שהוא בעצמו חוללם והולידם והם הם מדריכים עתה מנוחתו, הפגעים האלה הם איומים ונוראים ומכלים שאר ובשר, ואין קצה למצוקת נפשו, בכל עת שיגיע לאבני נגף האלה שהוא הוא הניחם בידיו, ועתה יכשל בהם כשלון חמרי ורוחני:

ד) וכבר הביאו חז“ל ספור אחד, שתוכנו הוא ג”כ להעיר ולעורר לנו על הדברים האלה, כי בב“ק (נ' ע"ב), אחרי שהביאו ההלכה לדינא כי לא יסקל אדם מרשותו לר”ה ספרו לנו ספור אחד, שכפי הנראה בא לתת עוז ותעצומות לזה גם מן הנסיון, להראות מן המציאות התקלה והקלקלה שמביא האדם גם על נפשו אם מסקל מרשותו לר“ה, וזהו מעשה באדם אחד שהי' מסקל מרשותו לר”ה ומצאו חסיד אחד, אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו והי' מהלך באותו ר“ה, ונכשל אותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, הספור הזה הלקוח מעולם המציאות והמעשה, ושאין כל ספק שבאמת קרה כן, הביאו חז”ל למטרה נשגבה, לקחת ממנו למוד יקר ונעלה, עד כמה שאדם היחידי בהיות לאל ידו אל יחבול תחבולות, לתקן את רשותו היחידי בנזק והפסד הרבים, כי הפרטים אבודים, והכללים מתקיימים, ויכול להיות, שרשותו וכל אשר לו תמס יהלכו, ויאבדו בענין רע, ואז ינקש בעצמו מהנזק שגרם לרבים מקנייניו ורכושיו היחידים, ומזה יבין וישכיל, שכל עוד שיש לאל ידו יש לו לראות לתקן את הכלל בקנייניו הפרטים, והתיקונים הכוללים האלה ישארו תמיד אצלו, ויתייחסו אליו, ובשמו יקראו. וגם בעת רעה שכל אשר לו יאבד ממנו יהיו התיקונים הכוללים שלו, ואז יתענג בהעונג היחידי הזה, שיראה כי כל מה שפעל ועשה בעד הכלל, הם חיים וקיימים, כי בהתיקונים הכוללים האלה לא תיגע שום יד לרעה, כי אין יד הכיליון שולטת בדברים הכוללים הרוחניים, כי עם כל עצמת כח של החליפה והתמורה שידה בכל, בכ“ז רפת כח היא בדברים הכוללים הרוחניים, כי רק בהפעולות הפרטיות שהן תולדות ותוצאות הגשמיות יכולה לשלוט בכח שלטון עז, ולא בפעולת הכללים, שהן תולדות הנפש והרוח, שמה לא תעיז לנגוע ידה, כי גם לא תגיע שמה, כי הן למעלה ממחיצתה ומגבולה, זאת היא תכלית הספור הזה שלא חזון רחוק הוא גם בזמנינו, ומי שרואה בעיני רוח, רואה בכמה עתים חזיונות כאלה, שכחם רב לעורר את אדירינו, שכאו”א יראה שכל עוד שהוא מושל במכמניו ואוצרותיו, יראה לעבוד בהם על הרי ישראל, להטיב לעמו, לתקן לחזק ולשכלל את היהדות, להרים קרן עמו ותורתו, כי כל אלה ישארו לעד, וגם אם הגלגל החוזר יסוב עליהם, יתנחם בהטוב שעשה ובתיקוניו הכללים, כי ההשחתה עם רבא רבבות צבאותי‘, לא יעיזו למחותם מתחת שמי ה’:

ה) אדירי עמנו שימו עיניכם אל המאמרים האלה, וכחותם על לבכם תשימום, ראו כי אחיכם הטבועים בים הדאגות והתלאות, פושטים ידיהם אליכם, פחו רוח חיים בעצמות היבשות, גללו את ספר התולדה, וקראו בו בשום לב, ותוכחו לדעת, כי רק אלה שחיו חיי הכלל, ונתנו רוחם נפשם ונשמתם על אחיהם, ושחדו מכחם בעדם, אלה הציבו להם יד ושם בהתולדה, אלה רק אלה הקימו להם מצבת זכרון, וחיים הם אתנו כהיום הזה, עוד היום יוקירום בני עמם, וברגש קודש מאד נעלה יזכירו שמם. ועולם העשירים שרעו רק את כריסם לעבותה ולשמנה, וזנו את גופם, ומן אחיהם העלימו עיניהם, אלה או שכבר נאבדו מתוך הקהל ונמחה שמם מתחת השמים, או שעודם יזכרו לקללה בין אחיהם, לשוא ספדו ספדיא וקוננו מקונניא על מות עשירים כאלה. לשוא פזרו הבנים ובני משפחתם כסף לקרא למקוננים ומספידים לכבדם בזה על פני העם, כי בכי שכורים [שישכרום לבכות] ודמעות דמעות [שבעד מעות], לא תפעלנה מאומה, מספידים כאלה יעטו עוד עליהם כלימת עולם, וגם על נפשם יביאו חרפה וכלימה, שבעד בצע כסף יקראו לבכי ומספד, הן באבוד עשירים כאלה רנה, ולא עת ספוד בעת רקוד כזאת, בני ישראל חשבום למתים בעודם בחיים בעוד שהתהלכו ביניהם, כי גם אז כבר מת בהם כל רגש חי, ורק שאז גרמו להם עוד רעה, בשנאתם וקנאתם, ועתה גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, אבל חלק אין להם בענייני כלל האומה ומדוע יבכו בכי של חנם, יבכו עליהם בני העם שהתפרנסו מהם, ושמהם בחרו פקידי עסקיהם להם נאה למבכי ולמספד, ולא לבני העם שסבלו מהם, ומי ישים לב לדמעות תנינים ובכי בנות היענה כאלה, גם המספידים בעצמם יודעים כ“ז ולא על חרבנה של האומה בוכים, רק על בנינם להבנות מזה ולמלאות חוריהם זהב, התולדה לא תדע חנף היא כקנה המדה, וכמודד האויר, המודדת מעלות האיש, כפי מה שהוא, כי האמת נר לרגלה ואור לנתיבתה, היא לא תתפתה ולא תשתחד להקים שם לאלה שאינם שווים לזה. התולדה הישראלית יודעת טבע אומתה, שכל אלה שלא פנו אלי‘, ולא הראו לה אותות אהבה, לאויבים נחשבו בעיני’. ואמנם כן הוא, הצדקה עם האומה העלובה לבקש מעשירי' עזר ותמיכה, כהצולל במים האדירים שיפרוש ארובות ידיו, לההולך על החוף וצועק אליו לעזרה, ואם לא יפנה אליו יחשב לשודד ורוצח, כן גם האומה הטבועה בים הדמעות והתלאות, פורשת בצדק ידי' לעשירי' היחידים השרידים, כי למי זה תפנה האומה החלושה והעלובה, ואם בני' יצאו מהם ולא יאבו לדעתה, על מי זה תשים תקותה? ולזאת השלילה והשוא”ת של האדירים האלה, נחשבות לפעולות מורשמות וקיימות וכמו שעיברים בקום ועשה, בשגם שכבר נתבאר כי אלה שתחילת חטאם תהי' בשוא“ת, סוף דבר שיתהפכו גם לאויבים ויביטו עמל ואון בישראל, כי בראותם אשר לב בני עמם אינו הולך עמם, ומביטים עליהם בעיני בוז על התרחקותם מהם, ע”כ יתחילו לחפש על כלל ישראל עלילות ברשע, ויחרפו את מערכות ישראל, ובזה יחשבו להשקיט המית לבבם, שלפרקים ירגיש עוד הלב רגשי נחם ע“ז, ולהקל מעליהם משאת הנחם יחפשו אמתלאות, לגולל עליהם עוונות ופשעים ולטפול עליהם חרפות וגדופים, ומבשים ומנאצים את אחיהם, ועשירים כאלה נחשבים כמו שהם מטביעים אחיהם במצולות, ודוחפים אותם לתהום רבה, ואיך תסלח האומה להם, ועוונות כאלה אינם נמחקים לעולם. ואם אמנם שהאומה למודה ורגילה בטביעות ודחופות, במכות יורדות חדרי בטן, בחרפות ונאצות, ואמנם המכות מאחים ומבית מאהבים יכאבו מאד ואנוש שברם ומכאיבים את הגו והנפש, וזש”א המשורר (תהלים ס"ט), הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני, כי יש שני מיני טביעות. א) בנהר. שהלך לשחות ונצלל או שנפל מהחוף והמים שטפוהו והטביעוהו, ואז גופו נקי מכל שמץ ולכלוך, והמים מזככים אותו עוד. ב) בביצה ורפש, כשהעמיד רגליו במקום רפש וטיט ואינו יכול להמיש רגליו משם אז בעמדו שם יכבידו עליו אבריו ומעט מעט ישקע בעומק הביצה עד שיטבע שם. בטביעה כזאת יש להמליץ שאבריו הטביעו זה את זה, ומטביעה כזאת מתלכלך כל גופו ומתרפש ומתטנף, והמשורר מצייר כי גם בהאומה יש שני מיני טביעות האלה א) הטביעה בנהר, היא מהאומות שהם כמו ממי הנהר [ע“ד דה”מ מים רבים אלו אוה“ע כו'] שאז באה הטביעה מכח אחר ולא מהאברים, וגם אינו מתלכלך מזה. ב) הטביעה בביצה ורפש היא הטביעה מבני ישראל הבוגדים בעמם, שגם בפה האברים מכבידים זה את זה וכל הגוף מתלכלך ומזדהם מאד, כי אין חרפה גדולה יותר מחרפה הזאת, וזש”א טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, נגד הטביעה מבני האומה גופא, וגם באתי במעמקי מים, כי גם העמים אינם שוקטים במכונם, ובעת כזאת שגלי הים רועשים, מה מסוכנת היא הטביעה הזאת מיון מצולה, שעי“ז נותנים מקום לשונאיהם ומנדיהם לכלות בהם כל חמתם, וההשקפה הזאת, יש להשקיף על כל אלה שבושים ממקורם ומחבלים תחבולות, להסיר מהם כל אות וציון מאתות וציוני ישראל, מחליפים שמותיהם, משנים מנהגיהם ומדקדקים לעשות הכל כחוקי העכו”ם, אלו מביאים זוהמא ורפש על כלל האומה:

ו) ואם אמנם שבאמת העושר הוא נסיון גדול, וכמו שבטבע הוא כמו ענן כבד המענן את שמי רגשות היהדות, ומקרר את הלב, ומבלבל את המחשבות, והוא כמו השותה משקים חריפים המשכרים את האדם, ומבלבלים את מחו, כן גם העושר הזה משכרו ומבלבלו, כי מצד חיי הריוח והתמלאות התאות, וההתקרבות עם שרים ומושלים, הכרוכים בעקבי העושר, כל אלה עלולים לבלבל את המחשבות הטהורות, ולהעביר אותו מדעתו ודעת ישראל. אולם הלא הבחירה החפשית יכולה לעמוד עד כל הנסיונות, ולנצח כל המונעים האלה, ולהבקיע אור שמש היהדות מבין העננים האלה, והלא גם המשקים החריפים, אם ישקה אותם אדם בריא השכל זך הרעיון, ישמור גם אז, את פיו ולשונו מלדבר תועה, ונהפוך הוא, כי אז רק אז, יכירו בו כשרונותיו הטובים וסגולותיו הנעלות, בהראותו שגם אז לא אבד טעמו וריחו לא נמר, וע“כ י”ל, כי העושר הוא באמת כקנה המדה וכמודד האויר, לשקול ולמוד מעלות ותכונות האיש, וכבר השקיפו חז“ל על העושר ההשקפה הזאת, ולבוחן נתנוהו, כש”א בעירובין (ס“ה ע”ב) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו, שהכוונה היא מהמאמר הנשגב הזה, להשוות את העושר להכוס והכעס, שבכל אלה יבחן מעלות האדם, ומדת שכלו ורוחו, כי בעת שהאדם שותה לרווי‘, יש להבחין אז את כשרונותיו וסגולותיו, כי איש המעלה ובעל כשרון משתמר גם אז מלדבר דברים שאינם מהוגנים, לא יבזה את אנשי חבורתו, לא יקיא שיהי’ להם לגועל נש, ונהפוך הוא כי אז תהי' חברתו נעימה. כי ידבר בהשכל ובדעת, והמעט שפעלה עליו השתי‘, הוא לפתוח סגור פיו, לדבר, אבל רק דברי מדע והשכל, או גם דברי חדודים ומהתלות כאלה שינעמו מאד לשמוע. ואולם הכסיל והבער, יגלה אז בערותו ופתיותו, כי ישתה עד שיקיא לטנף בגדיו ובגדי חבריו להיות לגועל נפש, ובני חברתו יקיצו בו, וידבר אז דברי בלע ודברי נבלה, יבזה ויגנה אוהביו וחבריו, וגם בני משפחתו, ולא חזון רחוק הוא שבשכרותו ימטיר על אוהביו ואחיו, מהלומות ומכות יורדי חדרי בטן, עד שחרפה היא למין האדם להיות אז בחברתו, ויאלצו להתרחק ממנו להניחו בודד במועדיו. וגם הכעס הוא כמגלה טמירין, וכדולה גנזי נסתרות וטמוני שפוני סודות הכמוסות ומכוסים בלב האיש, לשוטחם לעיני השמש ולהציגו לעיני כולם כפי מה שהוא, כי האיש השלם רב השכל, גם כשיכעוס ישמור פיו ולשונו מלדבר הוות, ושכלו לא יעזבנו גם אז. וכסיל אדם שבעודו שפוי ושקט יעמול להסתיר כסילותו ופתיותו, אם רק יכעיס ישחו ויצפו למעלה, כי ירקע ברגליו, ויקרוץ בשיניו, יעקם פניו וכולו אומר חרפה וקלון, יזלזל אז בכבוד חבריו ורבותיו, ופיו מלא אלה וקללה, ואז יגלה כל לבו. ועל אופן זה העריכו גם את העושר, כי גם העושר הוא אבן בוחן לבחון מעלות וכשרונות בעליו, כי באדם השלם ובעל שכל בריא ואשר באמונתו יחי’, בו יהי' העושר לברכה ולתהלה, וכעד נאמן יעיד על שלימות בעליו ואשרו וישרו, כי בעשרו לא יתגאה על אחיו, ועוד יאיר פניו אליהם ישים כל מעייניו להצליחם, ולהאדיר כבודם ישחד מכחו בעדם, ישתדל להרים קרן התורה והאמונה. ואמנם באיש כסיל ובער יהי' העושר לקללה, כשכור הזה יקיא חלב אמונתו ישליך שקוצים על אחיו ינבל את בני אמונתו, פיו פתוח ורירו נוטף עד כי יהי' למשא לאחיו ובני אמונתו. זהו תוכן כוונת המאמר הזה שהיא כוונה רמה מאד, להראות שהכוס [בהיותו שכור] והכיס [בהיותו עשיר] והכעס [כשיכעוס] הם בוחנים מומחים ובקיאים לבחון שכל ובינת איש, שאם הן [השכל והבינה] לא תכרענה לפול שדוד לרגלם הוא אות נאמן על רוחב שכלו ומעלת בינתו, ובענין זה שווים השלשה אלה באפשרות פעולתם ובבחינתם:

ז) קץ הדבר, העושר הוא כסולם כפול בעל דו פרצופין, שמוצב ארצה, ויפרד לשני רוחות ברום שמים ובתחתית ארץ, כי ברוח אחד הוא זקוף למעלה וראשו מגיע השמים, ומרוח השני הוא יורד למטה, ומגיע לשאול תחתית ובכל רוח ורוח יש שלבות ומעלות בעד ההלך, ומי שיתחיל ללכת למעלה ילך כן דרגה אחר דרגה, עד שיגיע ברום שמי שמים, ומי שיטפס למטה בשלבותיו ירד מטה מטה עד בור תחתית. וכן הוא העושר לפעמים יעלו על ידו בני עמו, וירם קרנם מעלה מעלה, ולפעמים ירדו על ידו מטה מטה, וכל האסונות והמכאובים באים עליהם לרגלי עשירים כאלה. וזשאז“ל במ”ר (בחוקותי פל"ה) הככר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו. כי הככר הוא כינוי על העושר, ואם הולכים בדרך התורה, אז הוא סימן ברכה לישראל. ואם לאו, אם יסורו מדרך התורה וילכו בשרירות לבם, אז הרי העושר הזה נערך אז לכלל האומה כמו מקל ללקות בו. כי העושר הזה נחשב למקל חובלים ולרצועה של מרדות, ללקות ולרדות בו את האומה:

פרק ג    🔗

א) הדברים שדברנו עד כה מתכונת העושר, הם יפלסו לנו נתיב ודרך, לבא עד חקר כוונת דבריהם ז“ל, על אמרם אין דור שאין בו כיעקב שכפי מהלך באורי נראה, שרמזו פה על מעלת העושר, כי חז”ל ראו שבמחזה הזה הבטיח הקב“ה ליעקב אבינו גם על העושר, שיבקר גם בבתי ישראל, והעמיקו סוד בדברי אלהים חיים לראות, איך כי כל חלקי המחזה מתאימים להכוונה הזאת, של הבטחת העושר, כי אחרי שהחיים והמות ביד העושר, שאם הוא ביד איש המעלה שלבו טוב לאחיו, ורוחו כנחל שוטף אהבה ואחוה לעמו, אז יביא חיים וברכה לעמו. ואולם העושר ביד איש קל הדעת נעדר הרוח, ימיט בעשרו אסון על עמו, וישתדל עוד להמיתו מיתה רוחנית ומוסרית, ואם איפא כן מובן שהבטחת העושר לא תקרא בשם הבטחה, רק אם תקבל עליו גם אחריות של העשיר מתכונותיו ומדותיו, אשרו וישרו, ואם תבטיח שיבא לאנשים ההגונים לזה, שידעו להשתמש בו להצלחת ואושר כלל האומה, אז תקרא בצדק בשם הבטחה טובה. וכל זה השקיפו חז”ל על המחזה הזה של יעקב אבינו ע“ה, שראו דבמחזה הזה באה ההבטחה הזאת של קיום העושר בישראל, עם כל תנאי ברכותיו, ושבו יתפאר ישראל, כי הבטיח להם שהעושר המבורך הזה לא יחסר בישראל, כי מזה שהקב”ה אמר לו במראות הלילה אל תירא, נראה שיעקב התיירא מאד מההליכה הזאת למצרים, שהיא ראשית צמיחת גלות מצרים עם כל הגליות שאחריו, ונעלה מכל ספק, שמוראו לא הי' מעצם הגליות, רק מתולדותיו ומתוצאותיו ומתנאיו הכרוכים בעקביו, כי מתנאי תוצאות הגלות להשפיל רוח בני הגולה, ולאבד ישותם ועצמותם, לדכאם, להכניעם, וע“כ התיירא שאולי בעת שהמועקות והרדיפות והתלאות והצרות המתרגשות ובאות לרגלי הגליות, בעת אשר תתגברנה עליהם ותכבידנה אכפן עליהם, אולי ינסו חלילה להקל עולם ע”י הפרת הדת וההסרה מדרכי התורה, וע“ז ראה הקב”ה לאמץ את לבבו ולחזק את רוחו, שידע עד כמה שבני ישראל לא יכנעו לחוקי הגליות, והגלות לא יפעל עליהם לרעה להשפילם ולהקפיאם, ויהיו תמיד מלאים רוח חיים, כי יעמדו תחת חסות ההשגחה האלהית, המתגברת על כל גבולי הטבע, וההשגחה האלהית הזאת תאציל מרוחה עליהם, וברוח כביר ולב אמיץ ישאו ויסבלו, ובכל מקום שיגלו ילוה להם רוח אדיר וחזק, והרוח הפנימי הנערץ והנשגב הזה, יחי' את האומה תמיד, ויתן לה עוז ותעצומות, ולא יניחם למוט ולהתמוטט, ובכל עת יעשו חיל ועושר, כי רוחם זה יעמוד להם לנצח את כל המונעים הטבעיים, והמעיקים המורגלים, וילכו לבטח דרכם, כאלו כל הפגעים והנגעים האלה מהם והלאה. והעושר שכפי הליכות הטבע יתרועע רק עם השלוים והשקטים, שכל שערי המדינה פתוחים לפניהם, רק עם אלו ילך שלובי יד, ופסוח יפסח מעל בתי הסובלים והמדוכאים, ומה גם לבני ישראל בגלותם שיש עוד כמו שומרים ונטורי מדינתא השומרים את צעדי העושר, ועל עקביו יתחקו לבלי יעיז לבקר את בית יהודי, וכל הגדרים והסייגים הגזירות והחומרות שגדרו והקיפו את בית ישראל, ושנמסרו לפקידים למלאות כל אלה, והפקידים האלה לא יתרשלו במלאכתם, ומוסיפים משלהם, חומרות על חומרות, וגוזרין גזירות לגזירות, וכל הספיקות וספיקי ספיקות, שיזדמנו להם בהלכות אלו הולכים לחומרא, כל אלה הם רק תנאי השמירה, לשמור את העושר רצוי נפשם, לבלי יתגאל להתרועע עם היהודי, למרות כל אלה יראו כולם כי העושר השמור בשמירות יתירה מן היהודים, גם הוא יסול לו מסלה ישרה, להגיע אל היהודי הנעלב והנרדף, כי רוח ה' נשבה בו, להוליכו למחוז חפצו, והרוח הזה ישבר הרי המניעות ויפרק סלעי העיכובים, וא"כ מזה לבד יש לראות כי אין להם לירא ולפחוד מפני חמת המציק, כי בעיניהם יראו שאינם עומדים תחת חוקי הטבע, ורוח ה' חופף עליהם בכל מקום שהם, והוא ישמור חריצות שכלם ויושר דעתם, ובכל התלאות הרבות לא יאבדו עצמותם וישותם, למען ידעו איך לקשור המלחמה, מלחמת הקיום, לכבוש את כל המונעים, ולנצח כל המפריעים, ולבד שהעושר יהי' כאות ומופת על השראת השכינה, ושימת עין ההשגחה על ישראל, יהי' גם לתועלת כלליי חמרי ורוחני לכלל בני ישראל, כי ימצאו עשירים כאלה שלבם יהי' ער לעמם, ובכל עת צר ומצוק, יקחו חלק בראש, כי צרת אחיהם יגיע עד לבבם, ויפעלו לרוממם ולנשאם, כי המדות הטובות והנעלות מורשת קדומים לישראל, המדות האלה ילוו אותם בכל ימי נדודם, ובכל מקום שיגלו יגלו גם תכונותיהם ומדותיהם הטובות עמהם, ועל העשירים תפעלנה הרבה לעוררם לטובת בני אמונתם:

ב) כל זאת ראה הקב“ה לגלות ליעקב אבינו, בעת התחלת ימי נדודו, בראשית ימי הליכתו ונסיעתו הזאת, שהלך להתראות עם יוסף בנו, כי ההליכה הזאת היתה יסוד ואבן פנה לכל הגליות והמצוקות והנדנודים, כי מהנסיעה הזאת נסתבכה הגלות הנודע והנקרא בשם גלות מצרים, ושהגלות הזה היה רק כמבוא ופרוזדור להגליות הבאים אחריו. ע”כ בהליכתו זאת ראה הקב"ה לחזק את לבבו, לאמצו ולהבטיחו בהבטחת העושר, הכוללת נחמה רבה, ושעוז בידה להנעים ולהמתיק את כוס תמרורים מהגלות, כי אחרי שיעמדו תמיד תחת חסות ההשגחה העליונה ושהטבע לא יפעול מאומה, ובעת שכפי משטרי הטבע יש להחליט, כי יתדלדלו ויתרוששו עד שיגועו ברעב, גם אז ימצאו בהם עשירים מצויינים שיצטיינו בעשרם ובהונם, ברוחם ובמדותם הנעלות, עד שהם יתנו נפשם לחזק את מצב ומעמד של כלל אחיהם, יראו וידעו כי השכינה אינה זזה מהם, ומזה יתחזק לב בני ישראל, ויוסיפו אומץ לבטוח בה' ולצפות לישועתו:

ג) כל הדברים האלה כלולים בסדר הליכת יעקב למצרים, ובהמחזה שחזה, וזהו שספר הכתוב ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע. כי בדרך הלוכו למצרים פנה גם לבאר שבע שע“ז אמרו שם במדרש להיכן הלך אמר ר”נ שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע האיך מה דאת אומר ויטע וגו‘, שכוונתם כי האשל הזה שנטע א“א שידעו עד כמה שיש לכל אחד לדאוג בעד חבירו, ושכל אחד ואחד מבני ישראל ידע שהוא רק אבר אחד מאברי הגוף של כלל האומה, וכמו שכל אבר ואבר מרגיש בצער חבירו, שאם ילקה איזה אבר יקחו חלק כל האברים וכולם ירגישו את המכאוב, וכולם כאחד ישתדלו לרפאותו להעלות תעלה לו. כן יראה כאו”א להרגיל את עצמו במדת החסד והרחמים, לחוש ולהרגיש את חבירו, ושע“כ שם הנדיבות בא לישראל רק מאברהם אביהם, וכשאה”כ (תהלים מז.) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, וכמאמרם ז“ל [חגיגה (ג' ע"א) וסוכה (מט ע"ב).] בתו של א”א שנקרא נדיב. ואחרי שהמדות האלה שחוננו בהן ישראל, הן יסוד נצחיותם, כי רק על ידם הגיעו למה שהגיעו והי’ בהם כח ועוז לשאת ולסבול, ע“כ מספר הכתוב, כי אחרי אשר ויטע אשל בבאר שבע, שנטע שם את האשל הזה שהוא ענין המדות הטובות, ושחז”ל דרשו ע“ז [בסוטה (י' ע"א).] מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים ושלכמה מרבותינו ז”ל מורים ע“ש האותיות של אשל, שמרמזים אכילה שתי' לוי'. [עיי”ש ברש“י ד”ה פונדק], כי אחרי שראו שתכלית כונת הקרא היא על המדות הטובות בכלל, וביחוד על מדת החנינה והחמלה, שגורמות הנדיבות והצדקה, לזאת ראו ע“ד אסמכתא לרמז כ”ז בעצם המלה, לחלקה לאותיותי‘, באופן שכל אות ואות יורה על חלק אחד מחלקי הנדיבות ומעשי הצדקה תולדות החמלה והרחמים. ואחרי שנטע וראה ששרשי האילן הזה נקלטו ונשרשו עמוק עמוק בלב, אז ויקרא שם בשם ה’ אל עולם. שידע כי ה' ישכון תמיד בהם, ושבכל עת לא יתפרדו, כי יהיו חבוקים ודבוקים בכל עת לה‘, כי המדות הנעלות והמאושרות האלה, הן הנה חלקי הנצחיות, והן הן הועילו הרבה לקיום האומה ולהתפתחותה. ולזה אמרו במד’ כי גם יעקב בהליכתו זאת ראה לסבב דרך הליכתו את באר שבע, לבקר המקום הזה ולקוץ הארזים משם ולקחתם עמו עתה, כי ראה שבאה העת שדורשת מאד את האלונים האלה, כי אם אמנם שהמדות הטובות האלה הנן גם בפני עצמן טובות ומאושרות ונותנות חן וכבוד לבעליהן, אולם בימי הגלות הנן מוכרחות ונחוצות והן הן חיי האומה, ע"כ מציירים עד כמה שיעקב אבינו ראה אז להשתדל בהטעת המדות האלה בלב הגולים האלה, שהנן כרפואת תעלה למכאוביהם הרבים, עד כי ראה ראשית לו לקחת את עצי פרי האלה בדרכו זו:

ד) ובהיות שכל דאגותיו של יעקב אבינו ואנחותיו הכבידות שהוציא מלבו, הי' רק בעד כלל בני ישראל, שהתירא מאד מפני קושי השעבוד המתעתד לבא עליהם, ומעול הגלות המתרגש לפניהם, שלא יכפידו את אכפם עליהם, עד שיכרעו תחת רבץ משאם, ולא יהינו כח לעמוד על עמדם במצב דתם ואמונתם, לזאת התראה אליו הקב“ה, ואמר לו יעקב יעקב. שקרא לו בחבה יתירה, להראות לו כי אינו זז מלחבבו לעולם. והוא גם הוא ענהו ויאמר הנני, הנני מחכה ומיחל לדבריך כאל מלקוש, ויאמר. ואז התחיל הקב”ה לדבר אליו דברי נחומים ולהטיף על לבו אגלי נחם ורסיסי הישועה, ואמר אנכי אלהי אביך, עוד לאבותיך נגליתי והראיתי להם מראש מה שיעבור על בניהם, ולזאת אל תירא מרדה מצרימה. שום מורא לא יעלה על ראשך, אל תדאג לא בעד מצבם החומרי ולא בעד מצבם המוסרי. כי לגוי גדול אשימך שם. תמיד תהי' לגוי מצוין, הן בנוגע למדות מוסריות ולמעלת הנפש, והן בנוגע למצב החומרי, בכל אלה לא תשוב אחור גם בימי נדודך וגלותך, ותעצור גם אז כח לטפס ולעלות על ראש ההר, ובין כוכבי ההצלחה תשים קנך, כי ימצאו בך תמיד אנשי מעלה כבירי הרוח, ורבי השלימות בתורה וחכמה, וגם ימצאו בתמידות אנשים שיצטיינו בהונם ועשרם, למרות כל המכשולים והחתחתים שישימו על דרכם:

ה) ועתה. מבאר לו בפרט את הבטחה הכללית הזאת, שפי שנים ברוחה. א) הבטחה רוחניית, ב) הבטחה חומרית. ונגד ההבטחה הרוחנית, אמר אנכי ארד עמך מצרימה. בכל מקום שיהיו גולים תגלה גם השכינה עמהם, כי הרוח האלהי לא ישליכם ולא יפרד מהם כי עמו אנכי בצרה, בעת צרתם הנני משרה ג“כ שכינתי בהם, ורוחי חופף עליהם, כל היום ואנכי אעלך גם עלה, הרוח הזה שאנכי נותן בקרבם והשמור בהם בתמידות הוא יעלם הוא ירוממם וינשאם, ולא יתנם להכנע ולהשפל לאבד את עצמותם וישותם, להשתקע בשערי השפלות, כי יעמדו מעל המועקות האלה, ולא ישרטו ברוחם שרטת, כי רוחם יחי' ע”י רוח ה' השוכן בקרבם, ועי“ז יתחזקו תמיד בתקות הגאולה, כי מזה שיראו שרוח האלהי שוכן תמיד בקרבם ושומרם מכל משמר, ולא יעזבם כרגע, יוכחו לדעת, כי קץ הגאולה דופק תמיד על פתחם, ומבעד אשנבי עניותם וסבלותם יביטו תמיד על הגאולה, וישווה לנגד עיניהם. ונגד ההבטחה החומרית אמר, ויוסף ישית ידו על עיניך. הזכיר לו את יוסף, שהוא הוא סמל העושר וההון, והוא הוא ציור עלית איש גולה ונדד, והצלחת אדם מעונה ונדכא, אשר ברזל באה נפשו, ומבית האסורים יצא למשול והורס לשבת ראש ולדבר דברי נגידים, אשר דבריו יהיו נשמעים בכל המדינה, וברוב חכמתו ותבונת לבו יאשר ויצליח כל המדינה, וע”כ ראוי יוסף בקורותיו הנפלאות האלה, המכריזות ומפרסמות את השגחת ה' אלהיו, ראוי להיות לאות נאמן ולמופת חי עד כמה שגם הגליותים והטלטולים והנדנודים לא יעצרו כח להכחיד את השרון העם הזה, את יתרונותיהם ואומץ רוחם הנעלה, עד שגם בימי חשך ואפילה האלה, בתקופה מלאה צרות ותלאות לבית ישראל, וזבת דם, גם התקופה הנוראה הזאת, יצרה ובראה מקרבה איש המופת הזה, שבחכמתו ובינתו יעביר כל חכמי העמים השלוים והשקטים, ועולה הוא על כולם בחריצותו ובאשרו ועשרו ברוחו והונו, ובכ“ז יוסף, יוסף הזה שזכה לעלות במרום הררי פסגת העושר ולעמוד על ירכתי מרומי הררי ההצלחה, וזרועו משלה לו לצוות ולגזור במדינה רחבה וגדולה כזאת. באושר וגדולת הצלחתו הזאת ישית ידו, כח ממשלתו הזה יראה לשעבדו רק על עיניך. להגדיל זוהר שמשך [ע”ד ועינו כעין הבדולח.] ולהאדיר כוכב הצלחת עמו, הוא לא יבוש במקורו, ולא יסתיר מולדתו, ולא יפנה עורף אל אמונתו, ולא יתרחק מאחיו הסובלים והכואבים הנענים מתגרת ידי לוחציהם, כי בכבודם יתיימר, והוא יכניס כל עוז ממשלתו וכח פקודתו ועוצם משרתו לטובת אחיו, ולאושר עמו האומלל, וישמש בכחו זה להרים ולנשא קרן עמו. ובאשר כי ההבטחה הזאת שכוללת הבטחת העושר ותכונת העשירים הנעלים היחידים, נזכר שני פעמים יעקב, ראו חז“ל להסגיר פה נצחיותה של ההבטחה הזאת, באשר שמאומת ומקובל אצלם, שההבטחה הזאת לא היתה רק לשעתה לבד, כי אם לכל הדורות מבני הגולים. ע”כ ראו לרמז זאת בהזכרת שני פעמים יעקב, כאלו כל דור ודור, שמע באזניו קול ממרומים כקול רעם בגלגל שדופק על אזניהם ומטיף להם דברי נחומים ואומר, אל תירא מרדה וכו' ויוסף ישית ידו על עיניך. ראו כי בכל דור ודור ימצאו אנשים כאלה, שיזכו לעלות על במתי ההצלחה, ודבריהם יהיו נשמעים, והם יקדישו כל תקפם וחסנם, רק לטובת כלל האומה וזו היא כוונת אמרם, אין דור שאין בו כיעקב. נגד הבטחת העושר, ושיגיע לאנשים רוממים שישראל יתפאר בהם:

 

שער שביעי    🔗

פרק א    🔗

א) המניע המוסרי, שלרגלי הבחירה החפשית הוטל עליו למלאות מקום ממשלת הטבעי, בכ“ז באשר שעם כל כחו אינו מגיע בשום אופן לכח מניע טבעי, ע”כ בהדברים הנחוצים לקיום העולם הכללי, ולקיום האדם וכוחותיו בפרט, ראתה הבריאה האלהית, לצרף אל המניע המוסרי, גם כח מניע טבעי, בכדי שלא לסמוך בעניינים רבי הערך כאלה, על כח המוסרי לבד. כי הנה מודעת שיש נמנע בטבע או שלילה טבעית, כמו העפיפה לאדם, הדבור לדומם צומח חי ודומיהם, שכל אלה הם נמנעים מצד הטבע. ונמנע מוסרי, כל הדברים שהקב“ה ציוה עליהם לבלי לעשותם, שבכל אלה יש טעם לזה שכפי חוקי הנפש וכוחותיו האצולים ממרומים, יש למנוע מזה שהם מנגדים לדרכי המוסר. וכן יש הכרח טבעי או חיוב טבעי כמו החום והאור מאש, או כל הדברים הטבעיים להאדם, האכילה והשתי' והתמלאות מחסורי האדם בכלל, שהם מוכרחים בטבע. ויש הכרח או חיוב מוסרי, מה שהקב”ה ציוה לעשות להאדם, שכפי חוקי המוסריים והתוריים הוא מוכרח ומחוייב לעשות:

ב) והנה לולא הבחירה החפשית שהיא מתנאי עצמות בריאת האדם, אז הי' באפשרי לעשות את האדם אופן זה שכל המונעים והשוללים המוסריים יהיו טבעיים. שכמו שהאדם אינו יכול לאכול בטבע את הברזל והאש, ולעשות איזה דברים הנמנעים בטבע, כי תחסר לו האפשרות לאכול ולעשות דברים האסורים. או כמו שיש בטבע דברים שהוא מוכרח ומתאוה בטבע לעשותם, כמו אכילה ושתי‘, וכל התמלאות מחסוריו ההכרחיים שהוא מרגיש ויודע שאינם מניחים לו לנוח עד שימלא תפקידם, כן יהי’ לו מניע טבעי שישתוקק בטבע להדברים המוסריים, להניח תפילין ולעשות ציצית, לשמור את השבת ודומיהם. ואולם אז היתה בטילה בחירת האדם החפשיית, שהיא היא תכלית בריאת האדם, לזאת נמצאה הבחירה להניחו בחופשיותו, ולסמוך בכל אלה על הכח המוסרי:

ג) ואין להעלים עין מן האמת הגלוי' והידועה, כי עם כל עוצם כחו של המוסרי, בכ“ז איננו מגיע לכח טבעי, כי עינינו רואות עד כמה שממשלת המוסרי רפת אונים היא לעומת ממשלת הטבעי הנאזרת ברעם גבורותי‘, ובעת שרבו המורדים בממשלת המוסרי, ועל כל שעל ושאל אנו מוצאים מורדים ומתפרצים העוברים את גבול המוסרי, בהעת הזאת אנו רואים כי ממשלת הטבעי היא כבירת כח ועצומים כל עושי דברי’, ורק כיוצא מן הכלל ישמע לעתים רחוקות עקבות איש המורד בטבע, ומשתדל לפרוק עולו מעל צוארו, ואיש כזה יהי' לאות ולמופת, ויהי' למלה בפי כל ויתפלאו עליו כעל דבר פלא עצום. והמורדים בממשלת המוסרי רבו כמו רבו, כי יש כמה וכמה שאינם ממלאים חוקי התורה, ומביטים עליהם כעל דבר המורגל והמצוי, וחוקי הטבע ותשוקותיו מתמלאים בכל פרטיהם ודקדוקיהם, וא”כ יש מזה לדעת, שמה שהקב“ה הניח את הדברים המוסריים על כחם המוסריי, ולא נתן להם עוז שלטון כח טבעי, שאז היו בטוחים יותר בקיומם ובהתמלאות פקודתם, כי גם זה הוא רק לטובת ואושר האדם, למען ינצח בעצמו את כל המונעים והמנגדים, ועי”ז יבא על שכרו. כי הלא מודעת שיש כמה וכמה בעלי חיים שהם משוללים בטבע מאפשרות עשיות איזה דברים רעים וכמו שאין בכחם לעשותם כלל, ויש להם עוד כח טבעי אל איזה ענין טוב מה שלהאדם הרבו ע“ז אזהרות ותוכחות, ומובן מאליו כי לא קצרה יד ה' לעשות גם את האדם בתכונה כזאת. ואולם אז הי' כמחוייב בטבע על פעולותיו הטובות, ועל בריחתו והתרחקותו מן הפעולות הרעות והנשחתות, ולא הי' לו שום עילוי ויתרון, בעד כל זה, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח, ולא הי' מגיע לו שום שכר, וע”כ הניחו הקב“ה בחפשיותו, וההנעה וההטי' שלו לעניינים המוסריים תבאנה רק ע”י התורה, שתלמדהו להתמשך אל הטוב המוסרי, ולברוח מן הרע המוסרי, כדי שהמעשים הטובים והפעולות הרצויות תקראינה רק על שמו, כי הוא הוא פעלם ועשם ויתגדל ויתרומם שמו ושכרו יהי' שלם. וזשאז“ל בעירובין (ק' ע"ב) אלמלי לא נתנה תורה, היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ד”א מתרנגולים, כי גם בלא התורה הי' באפשרות לברא את האדם, שיהי' מוטבע בו מדת הצניעות והד“א והבריחה מן הגזל והעריות, כבעלי חיים האלה שנבראו ונוצרו בתכונה כזאת, שהם מושבעים ועומדים ע”ז מן הטבע. ואחרי שלא יסתפק שום איש בן דעת כי האדם הוא עולה על כל הבע“ח, והוא הוא מטרת הבריאה ותכליתה, ובכ”ז יחסרו לו הכחות הטבעיים האלה שיניעוהו בטבע לזה, ורק שהוזהר על כל אלה בציווים ואזהרות, יש מכל זה לדעת, כי כל אלה הוא רק לאושר האדם והצלחתו ורק לטובתו נברא בחפשיותו, בכדי שמעצמו יתן לבו להתנועע אל הטוב המוסרי, ולהתרחק מן הרע המוסרי, וע“כ ההליכה שלו בדרכי המוסר מתייחסת לו לבדו, וכל פעולותיו הטובות והרצויות, הן פרי יגיעו ותנובת עמלו, ועי”ז רב טוב צפון לו:

ד) כאשר נתבונן בעין חודרת נראה, דיש שלשה דברים בחוקי הנהגת חיי האדם ופעולותיו, שאם אמנם שיש להם כח מניע מוסרי אל האדם, כי בני ישראל מצווים ועומדים עליהם מפי הקב“ה, בכ”ז הוסיף להם הקב“ה, גם כח מניע טבעי שהקב”ה נטע גם בטבע האדם, שישתוקק לזה אליהם בתשוקה טבעית, ואלו הם. א) קיום הגוף, שהוא התמלאות מחסוריו ושמירת בריאותו, שיש ע“ז מניע מוסרי, כשאה”כ ונשמרתם מאד לנפשותיכם, והזהירה התורה על שמירת בריאת הגוף והשתדלות התמלאות מחסוריו, וכשאה“כ וחי בהם. ובירו' קדושין (פ"א), עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל, ובכ”ז לא סמך הקב“ה בזה על המניע המוסרי לבד, והוסיף לזה עוד מניע טבעי. ב) קיום המין הגופני, שנודע שהיא אחת ממצות שבתורה, ובכ”ז יש לזה כח מניע טבעי. ג) קיום המין הנפשיי, ללמד ולהחכים לחבירו ליישר דרכיו שיש בזה מצוה מיוחדת, ובכ"ז יש לזה גם תשוקה טבעית שכל אחד משתוקק להועיל לזולתו בענינים הנפשיים ולהפיץ תורתו ותוכחתו וכדומה. וכאשר נעמוד על טעם הצטיינותם של שלשה אלה, שבהם לא הסתפקה הבריאה בכח מניע מוסרי לבד כמו בכל המצות, נראה דההשערה הקרובה היא, מצד ששלשה העניינים האלה הם הם עמודי ויסודי קיום העולם, והאדם בחומרותם וברוחניותם, לזאת לא רצתה הבריאה האלהית לסמוך בעניינים עקרים כאלה, על כח מניע מוסרי לבד וראתה לצרף להם גם כח ותשוקה טבעית, בכדי שגם הכחות הטבעים ישימו עיניהם על קיומם, והם הם יניעו את האדם למלאות הפקודה הזאת, כי ההנעה הטבעית מנעת לכח הכרחי, בעוד שהמוסרי הוא רק כמעורר ומניע לבד:

ה) כלל הדברים דבכל השלשה דברים האלה של קיום הגוף, וקיום המין הגופני, וקיום המין הנפשיי, מצד שהם הם עמודי ויסודי העולם והאדם בחומרי ובמוסרי, ע"כ לא סמכה הבריאה האלהית על השומרים המוסריים, היינו על האזהרות והציווים התוריים שכל השגחת השומרים המוסריים האלה, הוא רק לעורר ולהניע את האדם להטותו לזה, ורק שראתה למנות עליהם גם שומרים טבעים, כי נטעה בהאדם רצון ותשוקה טבעית אלהים ופקדה עליהם שהם ישגיחו על כיום של השלשה האלה, שכח השגחתם גדול מאד, ומגיע לכח מכריח, כי בכל מקום שכחות הטבע באמצע, והם שומרים ומשגיחים על איזה ענין שיתקיים, ושהאדם ימלאנו, שם נחשב האדם, כמו במצב ההכרחי, וכמו שהוא מוכרח ואנוס למלאות את אשר המשגיחים האלה נוטלים עליו, כי פקודתם היא כפקודת מלך שלטון עז:

פרק ב    🔗

א) מצב היחידות והבדידות של עם ישראל ביחסו להעמים, והתרחקותו וזרותו משכיניו בנוגע לענינים דתיים, המצב הנפלא הזה שנמשך וקיים זמן ארוך כזה שמנה עשר מאות ושמנה עשר שנה, קיום מצב נורא כזה בתקופה ארוכה וממושכה כזאת, הוא אחד מפלאי תבל היותר עצומים! על קיומו זה נשמו אחרונים, וקדמונים אחזו שער! החדה הסתומה והנעלמה הזאת, עוד לא פתר לה שום איש חכם ונבון! התעלומה הנפלאה הזאת מרעשת הלב, וכגל נעול ומעין חתום היא סגורה על מסגר ואין פותח:

ב) ואם אמנם שאחרי שעפ"י ההשקפה הזכה יש לראות שהתכונה הבדידותיית הזאת, היא כגולת הכותרת על ראש ישראל, ובה צפונות וקפולות כל תקותיו ותנחומותיו של העם הזה, הלא יש מקום לומר, כי ההשקפה הזאת היא כמגן ותריס בפני כל הדרישות והחקירות, וגודרת גדר בפני דרך הדרישה, וכמו שהעמידה מחיצה של ברזל להפסיק בינה ובין כל החקירות והדרישות. כי במדה זו שההשקפה הזאת מרימה את ערך מעלת התכונה הבדידותית הזאת, ומעמדת אותה במדרגת קיום נפש האומה ונצחיותה, במדה זו היא מצרת צעדי החקירה המדעית, וחוסמת דרכי הדרישה הבינותית, כי הלא מובן מאליו שבענין שהוא בעמידת כל קיום נפש האומה, לא קמצה ההשגחה האלהית בנסים ונפלאות, ואין כל ספק עוד כי הריקה בזה כל פלאותי' ואותותי‘, וביד מלאה ופתוחה וגדושה השפיע שפה אותותי’ ומופתי‘, לשמור את קיום התכונה הזאת, וכשימת עיני ההשגחה תמיד על שמירת עצם קיום האומה, כן משמת עיני’ לשמור את התכונה המיוחדה מהבדידות, שהיא היא אבר שנשמת קיום האומה תלוי' בה, ואין להחקירה והדרישה חלק בענין ניסיי, ונחלה בענין השגחה פלאית:

ג) ואולם באמת אין עוד להחליט כן בהחלטה ברורה, כי מודעת שיש לנו כלל נאמן וקיים שגם בכל העניינים הרוחניים והמושגחים, ראתה הבריאה האלהית לקופלם ולכורכם בלבושים טבעים ומטעפים גשמיים, ומזכי הראות ובהירי השכל, לא יבצר לראות תמיד את המתלבש מתוך הלבוש, והמעוטף מתוך המעטפה, ובקדושת אספקלריא המאירה שלהם, רואים תמיד מבין אשנבי המנורה הטבעית, את נר האלהי הדולק בקרבה, והמאיר לארץ ולדרים עלי‘. ועקבות הכלל הזה נודעות ונראות בכל ענייני מעשי בראשית ובכל כחות הבריאה הכללית והפרטית, וגם התכונה הנעלה הזאת, אם כי ראשה מגיע עד שמי השמים, בכ"ז איננה יוצאת מן הכלל הזה, המורה לדעת שכל הענינים הרוחניים שראשם מגיע השמים הנם כסולם מוצב ארצה, ולזאת אין כל ספק שאין להתייאש מלמצא פה בהתכונה הנפלאה הזאת של מצב הבדידות והפרישות, את הנקודה התיכונה, שהיא היא מחזקת מעמדה, והיא היא הכן והבסיס שעליו היא נשענת, ועל פיו היא חיי’ וקיימה, ואין להרחיק גם בפה את מציאת השומרים הנאמנים שהפקדו על שמירת התכונה הזאת, שנוכל לומר, כי הם הם יצאו ידי חובת שמירתם והם הם הצילוה מכליון ואבדון, והם הם עטרוה בעטרת תפארת זר הנצחון, כי על ידם נצחה את כל הקמים עלי' לבלעה ולאבדה. סוף דבר, כי הכלל הזה מאפשרות ההשגה גם בדברים רוממים ונעלים, הכלל הזה מורה שאין למנוע מליגע ולעמול בדרישת הענין הנעלה והנשגב, על התכונה הנפלאה הזאת וההבטחה הנאמנה שקיבלה עלי' אחריות של הדרישה והחקירה הרצויות בעיני ה' ותורתו שיגיעתן לא תהיינה לריק, ועמלן להבל, ובכל פעם תהיינה מאושרות במלאכתן, כי הדרישה עם היגיעה תמצא את אשר תבקש בשדה הרוחניי ותשיג את אשר תחפש בכרמי הדרישה המוסרית, ההבטחה הזאת עומדת גם פה להדרישה והחקירה, למצא ולהשיג שומרי התכונה הנפלאה הזאת:

ד) ובאמנם כן הוא, שהדרישה והחקירה על קיום התכונה הזאת, תעמודנה להראות לנו, כי שומרי התכונה הזאת, הם הם השומרים הנאמנים שבידם הפקדו כל הסגולות היקרות של האומה, וכל המטמונים הנעלים הנוגעים לחיי החומרי והמוסרי של האומה, כי כבר הראינו לדעת שכל הענינים רבי הערך שהם אבני פנה ומוסדות מוסדות בחיי האומה, מנה עליהם הקב“ה שני שומרים, שומר מוסרי ושומר טבעי, והקיף עליהם שתי חומות, נטי' מוסרית ונטי' טבעית, כי בכל אלה יש לבד האזהרה המוסרית, שהיא כשומר מוסרי, גם אזהרה טבעית שנטע בטבע האדם נטי' לזה, עד שהטבע בעצמו יזהירו וינצרהו מלעבור על זה, ויניעו לקיים פקודתו, השומרים הללו הפקדו על התכונה הבדידותיית הזאת, אחרי כי גם היא מהסגולות היקרות והמנות הנעלות עד שהיא נערכת בקיום האומה ונצחיותה. וע”כ יש גם עלי' שני השומרים האלו, שומרים מוסרים ושומרים טבעים, המשימים עיניהם לשמור את התכונה הנפלאה הזאת, להרחיק את בני ישראל מן ההתערבות וההתבוללות, והיינו, השומרים המוסריים הם האזהרות שיש ע“ז בתורה, כי לבד האזהרה של ובחוקותיהם לא תלכו, שהיא אזהרה מפורשת ובולטת על ההתבוללת, יש עוד כמה מצות ואזהרות שתכליתן הוא לשמור את הנקודה הזאת [וידוע שהרמב”ם ביאר שכמה עניני תורה מורים רק ע“ז]. והשומרים הטבעים, הוא הכח הדוחה מהעמים, כי הבדידות יכולה להיות או מצד הבודד שהוא העדר כח תשוקת ההתקרבות ושלילת תשוקת ההתערבות, כי יראה לבלי להתמשך ולהתקרב לשכניו, או מצד הדוחה כי השכנים והקרובים ידחוהו וירחיקוהו, ואז ישאר בהכרח במצב הבדידות. וההבדל בין שני מיני הבדידות האלה, הוא, כי בעת שהבדידות הוא מצדו הוא ענין בחיריי, כי הבודד בעצמו בוחר לו את מצב הבדידות. ובעת שהבדידות, הוא מצדם, שדוחים בשתי ידים את המתקרב, אז הוי זאת בהכרח, והבדידות הוי כמו ענין טבעי, כי באין לו רעים וחברים המתקרבים אליו בהכרח לו להיות בודד במועדיו, ולזאת ראינו שלבד האזהרות הרבות שהן השומרים המוסרים הבאים לעוררו ולהניעו שיבחור בעצמו הבדידות, באים גם שומרים טבעים והוא הכח הדוחה שהקב”ה הטביע כן מראש, שבעת שתחלש פעולת השומרים המוסרים ולא יעצרו כח לשמור את בני ישראל, מן תשוקת ההתערבות וההתבוללות, אז ימלאו השומרים הטבעים מקומם, ויעוררו את הכח הדוחה, שלא יניחום לזה בשו“א, וג”ז הוא רק פעולת ההשגחה האלהית שאינה מסרת עינה מהעם הרוח הזה, ומשגחת תמיד עליו שיעמוד בבדידותו לבלי להתערב ולהתבולל, וכמה כרכורים תכרכר ההשגחה להצילם מן הטמיעה והטביעה במצולות ההתבוללת, וזו היא מראשית מעשי', שבכל עת שהעם יאבד דרכו הישרה המיוחדת לו ביחוד, והחל לסור מעט ממסילתו, ולעבט מאורחותיו המיוחדות למענו, ולהתנועע אל דרך העמים להגיע אליהם, להתבולל בהם להתחשב לאבר מאבריהם, והשומרים המוסרים לא יועילו לו לשמרו מזה, אז בעת המסוכנת הזאת תראה ההשגחה את אמונתה ושקידתה על משמרתה זאת, ויציאת חובתה, כי לעת הזאת רואית לעורר את הכח הדוחה, שהוא כח טבעי, שהפקד ונתמנה ע"ז, כי ההשגחה מוציאה מאוצרה, רוחות סערות, למרר את חיי ישראל, ובימים הנוראים ההם, מתגברות הרדיפות והבעיטות מהעמים וירדפום על צוארם, והעמים האלה שהתרפסו להם, והושיטו להם ידם לבקש אהבה מהם, העמים האלה ירמסום וירדפום ואין מציל, ואלה שהתרפקו על אהבתם, הם בועטים בהם ברגל גאוה ובשאט נפש ישטמום ויבזום, ולא יניחום להתדבק אליהם:

ה) והכח הזה שהוא כמו כח הדוחה, שבעת שעם ישראל יחל להתקרב להעמים ידחוהו ויסיגוהו אחור, הכח הזה הוא השומר הנאמן, ששומר קיומו של ישראל והודות להכח הזה, שעל ידו נשארו בני ישראל בטהרתם ובקדושת דתם, וזשאז“ל במ' תמורה (תמורת כ"ו) ועת לשנא כנגד הודו לאל השמים, שהודי' גדולה מבקשים ישראל להודות להקב”ה שהטיל ביניהם ובין אוה“ע שנאה ותחרות, שאלולי כן היו מתערבים ולומדים ממעשיהם, שנאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, לפיכך הודו לאל השמים כל”ח. הדברים האלה אינם צריכים באור, כי הם מבוארים מעצמם, והם כוללים דברינו הנ“ל, שהכח הדוחה הזה החזיק את מצב הבדידות, שהוא כל קיום ישראל וקיום דתו ואמונתו, כי רק על ידו ניצולו משיני הטמיעה ממלתעות ההתבולות. ואמנם יש לדעת כי לבד שע”י הכח הזה ניצולים במציאות מן הטמיעה והבלילה, כי עוד מסוגל הוא לזכך את לב בני ישראל, ולצרף מחשבותם ורעיונם, שיטו כלם שכם אחד, לשוב אל ה' ותורתו, ולהחסות תחת השגחת השומרים המוסריים. כי מי שישקוף על הפעולות האלה ישתומם ויתפלא ויראה, כי הן מלאות מוסר שדי ותוכחה נמרצה, ושבאו רק להזכירם את המוטל עליהם, ויצוום כמפגיע לעזוב את הדעה של התבוללת, ולשוב לאמונתם ודתם, כי הרדיפות והבעיטות האלה, הן תולדות כח הדוחה, וכח הדוחה הזה שהוא מקביל ממש לעומת כח המושך, הכח הזה הוא כמוכיח בדברים נאמנים וכמייסר בשפה ברורה שישובו מדרכם הזאת, להתמשך ולהתקרב אל אנשים אשר מן גו יגרשום וינאצום בכל הנאצות שבעולם, כי כל מי שעינים לו יכול לראות שאין שום טעם מספיק וסבה בולטת, על הרדיפות והתלאות האלה שבאים רק להם ביחוד, ועל כל העלילות שוא שמעלילים עליהם, שכולם רואים ויודעים, כי בשקר יסודם, וכולם מבינים את התועלת שבני ישראל מביאים לארצם, ואמונת לבבם למלכם ולארצם, ובכל עמל הרב והיגיעה הנמרצה שעמלו ויגעו איזה מהחוקרים, למצא יסוד ושורש על השנאה הכבושה הזאת, העלו רק חרס בידם, יען כי באמת הן תולדות ההשגחה האלהית, ותוצאות חוכמת ומוסר שדי. הבאים ביחוד לייסרם ולהוכיח להם שגיונם מבקשת ורדיפת אהבת העמים והתגרותם. וכערך זה שנתנו לבם להתלכד עמהם ולהתקרב אליהם, בערך זה בא כח הדוחה להדיחם ולהרחיקם, וע“כ תקופות הרדיפות האלה יכולות להקרא בצדק בשם תקופות פעולות המוסריי והתוכחיי. וההשקפה עליהן היא היא השקפת המוסר והתוכחיי. כי זו כחה של ההשקפה הזאת לבאר ולברר שהפעולות האלה הן תולדות מוסר ה' ותוצאות תוכחת שדי, וכמשאז”ל בסוטה (ח' ע"ב) אע“ג דמדה בטילה במדה לא בטיל, דהעונש שבא מכוון לעומת החטא והפשע מסוגל לעורר את המחשבה ולזכך את הרעיון, וע”כ בענין יסודי וכללי כמו בתכונת הבדידות, הראתה תמיד ההשגחה האלהית דרכה זו של במדה השוררת תמיד ופעולתה הנמרצה, ולזאת עשתה וגם הכינה לחוק עולם, כי במדה זו שבני ישראל נותנים לב להתקרב אל העמים, במדה זו ירחיקום העמים, וידרכו עליהם קשתם, להשיגם אחור, ולדוחפם בדחיפה נמרצה ונוראה:

פרק ג    🔗

א) מושג הקודש והמקדש, הוא אחד ממושגים היותר נעלים במושגי הדת, והוא מתערך עם מושג הנצחיות, כי הנצחיות היא תולדות הקדושה, כי מגדרי הקדושה היא, שעומדת מעל לגבול הכליון ואבדות השולטים ומושלים רק בהגשמיים והגופניים, ולא בענין קדושה ורוחניי, ורב כח ברגש של קודש ומקדש למלאות לב היהודי ציורים רומיים ונשגבים ובחרדת קודש יחשוב מרגשות האלה, ומי שמקיל במושגי הקודש והמקדש, הוא אות נאמן כי כבר סר מדרכי ה' וכופר בהשגחתו הבלתי תכליתית, ולבו נטמטם כ“כ עד שאינו יכול לצייר עוד את המושג הנעלה והמרומם הזה, ולזה כשבא התנא האלהי לחשוב את הדברים העקרים בהדת עד שכל המקיל בהם אין לו עוד חלק בנצחיות, ראה לחשוב ענין של חילול קדשים מראש, וכמש”א באבות (פ“ג מי”א) המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות כו' אין לו חלק לעוה“ב [ובבאורי לאבות הראיתי בע”ה, שכל אלה שחשב שם הם מעקרי הדת ויסודי האמונה], ומצינו בעת שחז“ל חשבו החטאים והפשעים המאבידים ומכחידים את נצחיותו של היהודי כמש”א בר“ה (י“ז ע”א) אבל המינין והמסורות והאפקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחי”ה, ושפירשו מדרכי צבור ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות כו', שהכונה היא שכל הפשעים האלה הם פשעים כאלה שנחשבים לפשיעה ומרידה בנצחיות ישראל [כמו שבארתי בטוב בדרשותי] וסיימו ע“ז וכל כך למה שפשטו ידיהם בזבול ואין זבול אלא ביהמ”ק. והכונה מבוארת ובולטת, כי בזה שמורד בנצחיותם, פושט ידו בביהמ"ק, ומסיר קדושתו, כי הקדושה והנצחיות הן כתרין רעין דלא מתפרשין, ומי שמשיג ומאמין במושג הקדושה הוא משיג את הנצחיות, ומי שכופר במושג הקדושה, הוא כופר בנצחיותן של ישראל, ואין לו לב להבין. וכן להיפוך מי שכופר במושג הנצחיות, הוא מהרס ומחריב קדושת מקדשו של ישראל. וכן אמרו בשבת (נ“ה ע”א) אל תקרא מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה, דקדושת ישראל ומקדשו הוא נצחיותו הדבוקה וחבוקה בתורתו ודתו:

ב) מכל זה יש להבין, דבני עלי שחללו את הקודש והמקדש, פשטו ידיהם בנצחיותם של ישראל, וכש“א במ' שמואל (פ"ו) ובני עלי בני בליעל בנים שפרקו עול שמים מעליהם אמרו אין מלכות בשמים דכתיב ובני עלי בני בליעל, דכיון דחללו את הקודש והמקדש מרדו בזה במלכות שמים, וכפרו בכל נציותם של ישראל. וזשאחז”ל דהעזרה צוותה על בני עלי ונתנה עליהם בקולה ואמרה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה‘. [עי’ פסחים (נ“ז ע”א) וכריתות (כ“ח ע”א),] כי כל עזרת ישראל נזדעזעה ארבע מאות פרסה, כי בזה רצו להרוס כל אשיות ויסודי עזרת ישראל וקדושת מקדשו:

ג) והנה החטאים והפשעים האלה של בני עלי, היו גדולים ונוראים, כי הם ככהני האומה המשמשים בביהמ“ק, שהוטל עליהם להרגיש רגשי קדושת הקודש והמקדש, ולהפיח לעומתם בלב האומה רגשות נעלים ורוממים מקדושת ישראל, ולסוף לבד שלא עשו מה שהוטל עליהם כפי משרתם זאת, עוד חללו את הקודש והמקדש והשפילו כל רגש קודש, וביטלו כל רגשות הנצחיות. בעד פשעים עצומים וכבירים כאלה ראה הקב”ה מראש להודיע עונשם המר והנמהר, ואמר מראש שהעונשים יהיו מכוונים ממש לעומת הפשעים האלה, עד כי כלם יבינו שהעונשים הם תוצאות ההשגחה האלהית בעד עונותיהם אלה, וכש“א הקב”ה לשמואל (ג' י"א) הנה אנכי עשה דבר בישראל אשר כל שמעו תצילנה שתי אזניו, שהכונה היא כי כולם יראו שהעונש שהם נענשים הוא בעד הנהגתם הנשחתה והמקולקלת, וכמו שיצלצלו בקול, ויפרסמו תכליתם ומטרתם, וכש“א שם ביום ההוא אקים על עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה, כי גם אז בעת שהקב”ה הודיע מה שיעבור על בית עלי, רמז ע“ז שיענשו בעונשים שיהיו בולטים וגלוים שבאו מדה כנגד מדה, כי יהיו מכוונים לעומת העונות, וכמש”א וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך כו‘, וע"ז מרמז פה כי ביום ההוא יתקיימו כל אלה, ומסיים תוכן הכוונה והגדתי לו, העונשים יבאו בתמונה כזאת, עד אשר כולם יראו ויוכחו לדעת בבירור, כאלו שמעו מפי הדברים האלה, וכאלו מגיד אני שהעונשים באים לתכלית זה, להראות כי שופט אני את ביתו עד עולם, כי כל השפטים והדינים הקשים, שהנני מותח על ביתו הוא רק בעון אשר ידע כי מקללים להם בני ולא כהה בם, כי ההקבלה מן העונשים לעומת העונות, תהי’ הקבלה גלוי' ובולטת כזאת, עד שלא ישאר שום ספק בזה, וכולם ידעו כי באים לייסרם ולענשם בעד עונותיהם אלה:

ד) תכלית הדברים, שהקריאה הזאת שקראו הקב“ה לשמואל וההודעה מראש ע”ז הי' ללמד דעת, כי מדרכי ההשגחה העליונה, שבעת שההמרה מגעת למרום קיצה ונוגעת בדברים העומדים ברומו של עולם האמונה, אז רואה הקב“ה לענוש קשה בעונם בעונשים כאלה, שהם בעצמם יורו וילמדו להם שגיונם וזדונם, והם בעצמם מורים באצבע שמיד ה' באים להם, למען להשיבם אחור מדרכם הרעה. והמחזה הפרטי הזה, אוצר בקרבו תמונה שלימה מתקופות ארוכות וממושכות רבות העלילי' והן הן שקראנון בשם תקופות של השקפת המוסרי והתוכחיי, שהוא מה שכתבנו לעיל (סוף שער ב') שתכליתה היא לדעת שבכל עת שומרת ההשגחה, ליסרם ולהוכיחם על שמירת דתם ועמדתם, ומשמת עין לשמור את עממותם ובדידותם. וע”כ בכל עת שנתנו לב לחפש תחבולות לקנות לב העמים ע“י התקרבותם אליהם, באתה ההשגחה וטפחה על פניהם, שידעו כי לא להם הוא להתדמות ולהתחקות אל דרכי העמים, כי מאסו בהם ורק את נפשם יבקשו, וא”כ תכלית ההשקפה הוא להשקיף על העונשים ולהבין רמיזותם וקריצותם, שמרמזים על ההסרה הזאת, בכדי שיתנו אל לבם לחדול מזה. וכל זה אנו למידין גם מהמחזה הפרטי הזה של שמואל, שהקב“ה אמר לו שיבאו העונשים באופן זה, שיבררום משוגתם והסרתם. ולפי דרך חז”ל שהכפלת השמות מורה על תמידות הענין ושליטתו העולמית בכל עת שתדרוש לזה, וכמ“כ ראו לדרוש גם בפה כי הכפלת השמות בקריאתו של שמואל, מורה ומרמז על תמידת ההנהגה האלהית הזאת, וזש”א אין דור שאין בו כשמואל, כי בכל הדורות ישררו וישלטו חוקי ומשפטי העונשים האלה, ובכל דור שבני ישראל יחלו לבעוט בדרכי ה‘, לנאץ את תורתו הקדושה, ולחלל קדשי שמים, ללכת בדרכי העמים ולהתדמות אליהם, שאז יהיה נחוץ להענישם קשה, ובאופן שכולם יראו ויוכחו לדעת כי שלא במקרה באו, רק בהשגחה מיוחדת באו להסירם מדרכם הנלוזה הזאת, ולהשיבם לדרכי ה’ ותורתו, למען שיוציאו מטרתם, לתקנם וליישרם ולהעמידם על דרך ישרה, בכל דור שיהי' הכרח לתקן העולם במלכות שדי, בעונשים כאלה, שיהיו מכוונים ממש לעומת החטאים והפשעים, אז תוציא ההשגחה מאוצרה עונשים כאלה שיוציאו מטרתם, לברר להם משוגתם למען שישמרו קיומם ונצחיותם עממותם ולאומיותם, [ובדרשותי הארכתי בזה הרבה ובארתי עפי“ז מאמרם ז”ל בסוטה (י“א ע”א) ותתצב אחותו מרחוק א“ר יצחק פסוק זה כולו על שׁם שכינה נאמר, ואכמ”ל]:

ה) עם הדברים האלה, השלמנו פה דברינו על הארבעה יסודות שעליהם נשענים חיי האומה והם מחזיקים ומקיימים את האומה, ושעליהם ביחוד יש להשקיף בהשקפה נאמנה, ולבלי להעלים עין מהם, והראינו בע“ה שחז”ל בקדושתם השקיפו ג“כ עליהן, והראו לדעת, כי הם שוררים תמיד בעצם עוזם ותקפם, ועל ידם חיים וקיימים בני ישראל כהיום הזה, והעטו הרעיון הזה במעטה מליצה אלהית רוממה ונשגבה כדרכם בקודש. ואם כי לעניינינו פה דרושה רק ההשקפה על העושר, והי' ראוי להטיף דברים עליו ביחוד, בכ”ז באשר לדעתי הארבעה עמודים האלה הם החוליות העקריות של שרשרת החיים החומריים והמוסריים של בני ישראל, שלמרבה הפלא ולתמהון כל לב, הולכת ומתמשכת זה אלפי שנים. לזאת ביום זה שאנו עומדים עתה, שנאה ויאה לכל איש האוהב עמו ודתו, להעביר לפניו זכרונות קורות האומה מכל התקופה הארוכה הזאת, ביום זה ראוי לשוב אחור ולשים עין על השרשרת הארוכה הזאת, ולהתבונן במה כחה גדול, שכל אילי העולם ואדירי איומה, לא עצרו כח לנתק את השרשרת הזאת, ולהפרידה. ע“כ ראוי מאד, להוציא לעיני השמש את החוליות האלה שיכולות להתחשב לחוליות חשובות ועקריות בהשרשרת הנפלאה הזאת. וע”כ עשינו את חובותינו והטפנו עליהם בע“ה דברים נמרצים ונשגבים, וגם ראינו לבאר כמה מאמרי חז”ל זרים ותמוהים ולהראות שהם מתבארים עפ"י הרעיונים האלה, וכל אלה קולעים אל המטרה הזאת, ומסוגלים להחיות את לב האומה ולהפיח רגשותי' לחזקה ולאמצה, למען תחליף כח לשאת ולסבול עד אין קץ:

 

שער שמיני⁴    🔗

פרק א    🔗

א) במ"ר איכה על הקרא בכה תבכה בלילה ספרו לנו הספור הזה. מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של ר“ג, והי' לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה, והי' ר”ג שומע את קולה, והי' נזכר חורבן ביהמ“ק, והי' בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו, כי בהיות שאיש האלהי הזה לא חי רק בעד עצמו כי אם בעד כלל האומה, והתערך תמיד בערך אבר מאברי האומה, חש והרגיש משמחתה ומעצבונה, ולזאת הי' לבו כואב בתמידות על שפלות האומה וגלותה מארצה, טלטולה וסבלותה, ורק בהרגעים שהי' עוסק בענייניו הסיח מעט דעתו מזה, ואמנם כשנתעוררו בו רגשי העוצב והבכי ע”י בכית האשה האומללה, כטבע קול הבכי שמעורר גם בלב חבירו רגשי עצב ויגון, התעורר מיד לבכות ולתנות על חורבן ביהמ"ק, ועל גלות האומה:

ב) הורו לנו בספור הזה [כי חז“ל הביאו רק ספורים כאלה שמועילים לקחת מהם איזה למוד], כי כל איש ואיש מבני ישראל יראה לבא למדרגה זו, לצאת מגבולי פרטיותו ומתחומי אנכיותו, ולהכנס בגבולי כלליות האומה, עד כי רגשות שמחותיו ועצבונותיו, לא יהיו בודדים, באופן שיתייחסו רק אליו, אלא ישתדל לראות שיתאימו עם מצב האומה, לכלול שמחתו הפרטית עם שמחת כלל האומה, ועצבונותיו הפרטיות עם עצבון ותוגת כלל האומה. ולא לבד שלא יגרע וישפיל בזה ערך עצבון שלו, כי עוד יעלהו בזה למדרגה היותר רוממה ונשגבה כערך יתרון הכללי על הפרטי, בשגם כי באמת כל אסון פרטי ומקרה בודד שנקרה לאיש יחידי מבני ישראל, יש מקום לחשבו לאסון כללי, כי בערך זה שכל אחד ואחד מבנ”י מתייחס לכלל האומה, בערך זה מתחשב אסון איש יחידי לאסון כללי, וע“כ יש לכאו”א לראות שרעיונותיו יהיו כ"כ שקועים וטבועים בענייני כלל האומה, לדאוג דאגת חורבן בית מקדשה, ולהצטער בצער גלותה מארצה, עד כי בהזדמן לפניו איזה ענין מעציב ומדאיב, יזכירו גם את העוצב הכללי של האומה, ויבא אז לפניו זכרון מצב האומה, וקורותי' וכל מה שעברו עלי', ויראה להשתמש אז בהמקרה הפרטי המעציב לבכות גם על שבר בת עמו:

ג) הדברים האלה הנני מקדים לפניכם שומעים נכבדים למען תשימו אל לבכם שבעת הזאת שנאספתם כלכם בעינים מלאות דמעות ובלבות כואבים ודואבים לבכות ולתנות על האסון הנורא שקרה פה, כי האשה הכבודה ורבת הערך מ' מרים עטיל ראזינבערג בת הרב הגביר הנכבד הנודע לתהלה מ' ישראל בראדסקי נ“י, מתה באביב ימי‘, ובאתם כולכם לחלק את הכבוד האחרון להאשה הכבודה הנפטרת הזאת, שהיתה רבת הערך וכבירת המעלה, שלדאבון לב משפחתה הכבודה והנשאה וכל יודעי ושומעי שמעה הטוב נקטפה בדמי ימי’, בעת הזאת יש לכל אחד ביחוד להתעורר על האסון הנורא הכללי של האומה, ולשפוך דמעה כמים על שבר בת עמנו אשר גדול כים שברו, וביותר אחרי שבמאורע זה אנו רואים שגורל חליפתה מן העולם העובר אל העולם העומד, ויום הובלה אל בית מועד לכל חי אירע ביום אבל הלאומי, כי יום זה שאנו עומדים בו עתה, הוא גם יום אבל כללי, יום שנועד והוקבע מראש לבכי ולמספד, ואם בעצם היום המר והנמהר הזה נתאספנו כלנו לקחת חלק בהאסון האיום הזה, וכולם כאיש אחד התאספו פה לתנות ולבכות על האסון הזה, וכל פנים קבצו פארור ברוחות כהות ובנפשות עטופות, ובעינים מלאות דמעות עומדים פה כולם, כי גדול הכאב מאד. עתה מובן מאליו שראוי גם לכל אחד להעלות עתה על הלב את אסונינו הכללי, אסון כל בית ישראל אשר ביום השה נושאים כולם קנה ונהי, ובלבות נשברים ישוו נגדם אסונם הנורא וכל מה שעבר עליהם לרגלי האסון שבא עליהם באלף תתי”ח שנה מקודם. ואולם ראיתי להטיף מתחילה בקצרה אודות הענין הפרטי הזה, ואח"כ נדבר בארוכה אודות הענין הכללי העומד בנפש האומה:

פרק ב    🔗

א) לדבר עתה הרבה אודות פרטי האסון, ולהראות ערך גודל האסון והשבר אחשוב כי הוא רק למותר, כי כולכם יודעים את ערך מעלת הנפטרת, טוב לבבה, וצדקת פזרונה, והנהגותי' הישרות והנכוחות, ונוכל לומר כי על פרטי האסון הזה, ועל מהירת חליפתה בדמי ימי‘, יש להמליץ מליצת הנביא [יחזקאל כ"א]. ויהי דבר ה’ אלי לאמר בן אדם הנבא ואמרת, כה אמר ה' חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבח טבח הוחדה למען הי' לה ברק מורטה, שלדעתי הנבואה הזאת שהקב“ה משים בפי הנביא שינבא, כי חרב חרב הוחדה גם מרוטה, איננה נבואה בודדת לעצמה, ואמנם היא שייכת להנבואה הקודמת, ונמשכת להתשובה על השאלה הקודמת, שאחרי שהקב”ה ציוה להנביא להתאנח במרירות וכש“א ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח לעיניהם, שם בפיו גם תשובה בעד אלה שישאלו ממנו פשר דבר מרירותיו, וכמש”א והיו כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח, אם ישאלו ויתפלאו עליך ע“ז, הנני מבאר לך התשובה, למען תדע להשיב לשואליך דבר להשקיט המית שאלתם, ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה נאום אדני ה'. ואם נחשוב שבהנבואה הזאת לבד נשלמה התשובה על שאלתם, יפלא מאד הדבר, כי הלא התשובה הזאת לבד שאיננה תשובה מספקת על השאלה, כי הלא גם אינה מזיזה את השאלה ממקומה, כי הלא גם מהשואלים לא נעלם, שהאנחות והמרירות אינן באות על איזה דבר טוב, כי על ענין מוצלח לא יבכה שום איש ולא יאנח, ובלא תפונה כי כולם ידעו ויבינו שהמרירות והאנחות באות על איזה אסון שקרה, והשאלה תבא רק לדעת פרטי מקרה האסון, כי יש כמה מיני אסונות שיכולים למרר את חיי האדם, וא”כ אם באמת יחוש לשאלתם, ורוצה להבינם ולידעם פשר הדבר, הלא יש ו להודיעם פרטי האסון ביחוד. וכל עוד שהקב“ה לא שם בפיו תשובה, שיסודה תהי' לברר להם פרטי האסון, ישארו השואלים באי-ידיעתם כמקדם, וטוב הי' לבלי לחוש לשאלתם כלל, מלחוש ולהשיב להם תשובה סתומה וחתומה כזאת. וע”כ ברור שבמקרא הזה לא ביאר עוד כל פרטי התשובה, ורק במקרא שאחר זה [שכולל הנבואה של חרב חרב הוחדה כו'], משלים את התשובה על השאלה ההיא שבאמת לא נשלמה עוד שם:

ב) כי יחלק את התשובה לשני חלקים, באשר גם השאלה הזאת שהקב“ה מעריך לפניו, שיכול להיות שיתעוררו לשואלו, היא שאלה כזאת שנחשבת כמו שאלה כפולה, כפולה משני חלקים שונים שתכלול בקרבה א) פליאה, ב) שאלה. כי הוראת שאלה, הוא שאחד ישאל לדעת איזה דבר אם גם לא נפלא הדבר כ”כ בעיניו, ואינו רואה את הדבר לדבר זר ותמוה. ואמנם פליאה היא אם רואה איזה דבר היוצא מההרגל הטבעי, ושלולא שראה זאת לא האמין בשו“א שיהי' דבר כזה, כי הוא נגד החוקים הנהוגים, או נגד חוקי הנהגת האיש הזה ביחוד [בעת שהשאלה תסוב על איזה איש פרטי], וע”כ כולל בשאלתו גם ענין פלא, ושכל עוד שלא ידע פשר הדבר, לבד ההעלם שנעלם ממנו, עוד יפלא הדבר בעיניו. וגם פה משווה לו הקב“ה שהרואים אותו במצב המרירות והאנחות ישאלוהו שאלה כזאת שתכלול גם פליאה נשגבה, כי יתפלאו עוד על זה, וזש”א והי' כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח, היינו, אתה שנודעת לאיש שלב אמיץ לו, ובעל רוח כביר ונפש שמחה, כי מגדרי הנבואה שהנביא יהי' שמח ועלז, וכמאמרם ז“ל אין השכינה שורה לא מתוך עצבות כו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' [ע' שבת (ל' ע"ב) ובכ”מ], וא“כ יפלא מאד הדבר, מדוע אתה נאנח, כי על אדם פשוט אין להתפלא על בכיותיו ואנחותיו, כי רבו כמו רבו המקרים והאסונים המתרגשים ובאים בעולם להעציב לב איש פשוט, ולהדאיב נפש כל אדם, וע”כ אם יראוהו בוכה ונאנח יכול להיות כי ישאלו ממנו רק פרטי האסון. אבל עליך יש גם להתפלא מאד על הבכי והאנחה, כי האסונים הרגילים ומקרים המצוים, הם לא יעצרו כח לשלוט עליך שלטת, להכניע רוחך הכביר, ולשבר לבך האמיץ, ולהתראות לפני בני עמך, בתור מוג לב שלא נאה ויאה כזאת לאיש המורם מעם, שיש לו לעמוד מעל לגבולות הטבע, ולהיות עליון על כל המקרים והפגעים, וא“כ לבד שישאלו לדעת פרטי האסון, עוד יתפלאו מאד עליך. וע”כ סדר הקב“ה לפניו את התשובה ג”כ באופן זה, שתכלול שני חלקים, הסרת הפליאה, ותשובה על השאלה והבקשה לדעת פרטי האסון, ונגד הסרת הפליאה הורה לו כי ואמרת, שבתחילה תראה לכונן אמריך שלא יתפלאו עוד אליך ביחוד, כי תברר להם אשר על שמועה כי באה ונמס כל לב, שבאה שמועה מבהילה כזאת מהודעת מקרה נורא ואסון איום, עד כי ונמס כל לב, גם מי שלבו לב אמיץ. ורפו כל ידים גם אלה שידיהם חזקות מאד, וכהתה כל רוח, גם מי שרוח כביר לו, לא יועיל לו רוחו העז להמלט משברון לב ומרוח כהה. וכל ברכים תלכנה מים, גם הברכים החזקות מאד תרדנה דמעה כמים. הנה באה ונהיתה נאום אדני ה', הנני רואה כי כבר בא האסון האיום הזה, שלפניו לא יעמוד שום איש, וכולם יכנעו מפניו, ויפרק כל לב וישבר כל כליות, והדברים האלה ערוכים להסיר הפליאה שיתפלאו עליו ביחוד, אחרי שביאר להם שבאמת הוא אסון איום ונורא, שאין שום איש שיכילנו לשאת אותו ברוח שלו ובלב שקט:

ג) ועתה יש לו עוד לפתור את השאלה, להבינם ולהודיעם פרטי המקרה הנורא הזה, וע“ז מספר אשר ויהי דבר ה' אלי לאמר, כי צוויתי לשום לב גם על שאלתם ולהודיעם למצער ידיעה שטחיית מפרטי האסון הנורא הזה, וכה אמר אלי בן אדם הנבא ואמרת. תנבא להם הנבואה הזאת, שעקרה ויסודה היא לבאר ענייני האסון, כי כה אמר ה' חרב חרב, כבר הכינותי ותקנתי שני מיני חרב, הרצון כי הכשרתי את החרב בשני מיני תקונים, כי הוחדה שנחדדה למען תמהר מעשי‘. וגם מרוטה, שעשיתי לה ברק כי הברקתי’ ושפשפתי‘, ומפרש לאיזה תכלית נעשו הפעולות האלה. למען טבוח טבח הוחדה, כי הטביחה תהי’ במהירות נפלאה, וע”כ הוחדה. למען שתעשה מעשי החליפה במהירות ובזריזות, כי החדת החרב הוא בעת שיש להחרב לשחוט במהירות בלא שהי' כל דהו, כי ע“ז תבא ההשחזה לחדדה ולשננה, שתשחוט במהירות נפלאה. למען הי' לה ברק מורטה, כי האסון יהי' אסון כזה שיהי' לו ברק נורא, כי יראה וישמע למרחוק להחריד כל לב ולשבר כל כליות, כי השפשוף והצחצוח הם בכדי שתראה החרב מרחוק, כי בעת שהחרב היא חלודה אינה נראית למרחוק, אבל בעת שהיא מרוטה ומשופשפת, מעלה ברק וזוהר ונראית למרחוק, ונותנת חתית גם להעומדים מרחוק [ואז”ל בסוטה (מ“ב ע”א) אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות. כי צחצוחי חרבות מרככות את הלבבות ומשברתם], ובזה מתאר ע"ד המליצה פרטי האסון שיהיו במהירות ובתכיפות, ויהי' אסון נורא כזה, עד שישמע למרחוק, ככל דבר היוצא מחוקי ההנהגה המורגלת, ומדרכי הטבע הנהוגים, שמיד יעשה לו כנפים לעוף למרחוק ולהיות למלה בפי כל:

ד) אחרי כל זה יש לדעת, כי גם בהאסון הזה יש לנו להשתמש במליצה הזאת, כי שמועה באה אשר ונמס כל לב, לא לבד מוג לב והרך בטבע, לא לבד לב בני משפחתה ימס כמים לרגלי האסון הזה, כי גם לב כל מכירי' ויודעי‘, וגם מי שיש לו לב אמיץ ורוח כביר לו, גם לבות אנשים כאלה ימסו כדונג, כי חרב חרב חרב הוחדה. כי החרב עשתה פה מעשי’ במהירות איומה, ובשלשה ימים לקחה את האשה רבת הערך הזאת. וגם מרוטה, החרב הזאת נמרטה ונשפשפה, כי מיתת אשה כזאת, מיתת אשה רבת התהלה כמוה שבדמי ימי' הלכה וחלפה מעולמה בעודנה בת כ"ג שנה, שרבות הי' לקוות ממנה, כי היתה אשה גדולה במעשי‘, אזני’ היו תמיד קשובות לכל בקשת מר נפש, ובענוה צדק ודברי חן השיבה לכל איש מר ומצוק, והשתדלה למלאות בקשת עני ונכה רוח. מות אשה מנשי רום המעלה כמוה, שהיתה שלימה בידיעותי' הנעלות, מיתת אשה נודעת ומפורסמת כזאת, תעשה רושם גדול ותחריד כל לב וגם למרחקים ישמעו את האסון הנורא הזה, וכל שומעיו יפחדו ויחרדו כי למען הי' לה ברק מורטה:

ה) בדברינו אלה מתוארים עקבי פרטי האסון הזה, וכל אלה נודעים גם לכם שומעים יקרים ונכבדים, שחזות פניכם תעיד עד כמה שנגע האסון הזה עד לבכם. ואמנם זאת ראיתי לחובה להעירכם עוד הפעם, שיש לדעת כי אם אסון נורא כזה קרה עוד ביום המר והנמהר הזה, ביום הכללי ואבל הלאומי, בעת שכולם בוכים ומיללים על חורבן בית מקדשינו, הלא כפי ערך עצמת האסון הזה לעצמו, כן רב כחו להעיר גם אל העוצב והבכי הכללי. וכמשפט כל דבר המעציב שיש לו לעורר גם על עצבון כלל האומה, ולזאת ראוי לנו לשוות עתה נגד עינינו מצב האומה, ולהעריך גם כל מה שעבר עלי' במשך גלותה, בשגם כי אם נחדור היטב נראה כי כל אסון פרטי כזה כחו רב להזכיר ענין של מצב האומה, להתעורר על ידו להעריך גלגולי קורות האומה בכל עת טלטולה וגלותה, כי הוא מתייחס עם אסון כללי. ולבאר עתה כל זה, יש לנו להשקיף השקפה כוללת על קיום האומה ועוצם כחה מסבילתה הרבה, ואז אז יראה לנו אמיתת הדברים האלה, ואמנם ראיתי לדבר עוד מעט באיזה פרטים המתייחסים להענין הזה, כי על ידי הדברים האלה תבינו יותר להעריך ערך הענין הזה, והדברים האלה כשהם לעצמם הם ג"כ רבי הערך, כי ראיתי לבאר איזה ענין שאחשבהו לענין רב הערך. ושיש לקוות, כי ברור ענין כזה, יביא תועלת לא מעטה וכמו שיתבארו הדברים האלה בשער הבא לפנינו:

 

שער תשיעי    🔗

פרק א    🔗

א) כמו בחיי איש פרטי, יש אברים ראשים שהנשמה תלוי' בהם, כי הם שופעים חיים לכל האברים, וע“כ יש ביחוד להשגיח עליהם בהשגחה נמרצה, ולשום משמר חזק עליהם כי מהם תוצאות חיים לכל האברים. כן גם בחיי משפחה, יש אנשים ראשים שבהם תלוים חיי החומרי והמוסרי של כל אנשי המשפחה, ויש לשום לב על הראשים האלה שיהיו בתחלה מזויינים ומסובלים בכל העניינים האלה שעליהם להשפיע מהם על בני המשפחה, כי כל משפיע ופועל על נושא אחר, אימתי ראוי להיות משפיע רק בעת שהוא בעצמו עשיר מאד בכח הזה, ואז יכול לשחד מכחו זה על אחרים ולהאציל מרוחו עליהם, אבל כל עוד שאין בו בעצמו הכח הזה בשפע, אינו ראוי להיות למשפיע, והדבש הזה הממתיק את המשקה, הוא רק משום שיש בו המתיקות בשפע, וע”כ יכול להשפיע ממתיקותו על עוד נושאים אחרים. ומובן שכמו כן בחיי המשפחה, כל אלה שהם אבני ויסודי המשפחה ושעליהם הוטל להשפיע ולהעניק מטובה הגשמי והרוחני על כל המשפחה, יש להם לדעת מה שהוטל עליהם לעשות, ובמה שיש להם להשתלם שתהי' היכולת בידם למלאות חובתם המוטל עליהם, בכדי שכל אלה המצפים לישועתם ומיחלים להשפעתם, לא יבשו משברם. ועוד יותר יש להמשפיעים האלה לזכור ולשום לב שיש להם להשפיע על המושפעים, בשיעור כזה, שגם הם יצלחו להיות ג“כ משפיעים, כי כל ילד וילד יתגדל ויהי' לאיש ולאדון הבית, ויחול עליו חובת ההשפעה. וכ”ז תלוי רק בשיעור השפעת המשפיעים, אם יעשו מלאכתם בזריזות ובחריצות ובבינה יתירה, וידעו את אשר לפניהם, אז יראו לחנך את הבנים להכינם ולהזמינם שיהיו לאנשים רצוים והגונים, חרוצים ושוקדים, ויהיו בידם לבנות בתים כמו רמים, ולגדל גם בניהם לבנים נאמנים לארצם ולדתם ולמולדתם:

ב) והנה אבני פנת כל בית ויסודי כל משפחה, מובן מאליו שהם האיש ואשתו, כי הם כאדוני הבית וכאבות הילדים, נחשבים לעמודי המשפחה ויסודותיו, כי עליהם נשענים כל בני המשפחה. והנה בנוגע לפעולת האיש על משפחתו, אין להעתיר בדברים, כי פעולתו נודעת וגלוי' לכל, וכמו שהיא רשומה וחרותה באותיות בולטות וגלויות הנקראים מכל אדם. ואולם מפעולת האשה על המשפחה, ראוי לדבר מעט, כי רבים לא הבינו ערך פעולתה, ומחקו מאד את פעולתה ותועלתה, עד כי חשבו שכל עקר פעולתה על הבית ועל משפחתה, הוא רק בעניינים חומריים, כי מכינה מזון וטרף ומשמת עיני' על נקיון הבית, טווה, תופרת, ומבשלת, ועוד דברים כאלה שבהררי החומר והגשם יסודתם, ושללו ממנה כל תועלת רוחני והשפעה מוסריית. ובאשר שלדעתי הטו מאד בזה את דינה וקפחו שכרה, והשיגו גבול פעולותי' שלא בצדק, ע“כ אמרתי לבאר קצת ולהראות כי נהפוך הדברים, כי לבד כל אלה שחשבום ויחדו אלי‘, יש לה גם חלק ונחלה בכל ההנהגה הרוחניית, ומשפעת השפעה מוסריית על הבית, עד אם תעריכנה פעולת האיש במוסרי, ופעולתה, תעלינה בד בבד. ואולי עוד תכריע היא בפעולותי’ את הכף, ולא בצדק הקילו בכבוד פעולתה, ומאד הטו ועוותו בזה את הדין, והטית דינה זה וקפוח שכרה והשגת גבולה יכולים לגרום נזק גדול, כי ערך השמירה היא כערך מעלת וחשיבת המשומר [עי' ס' חו”ת ח“ב פ”ב מס' עה“מ]. וע”כ כל עוד שלא נמוד במדה נכונה ואמיתה מדת פעולת האשה על ביתה ומשפחתה, אין לקוות לצאת חובת ההשגחה על הבת המעותדת להיות לאם ולגברת הבית, לנהל ולהנהיג כל צאצאי‘, כי רק בעת שנדע ערך האשה ופעולתה, על הבית ועל הבנים בעת שתהי’ לאם, רק אז נדע עד כמה שיש להשגיח על הבת, על חינוכה ועל גידולה ועל כל הנהגותי':

ג) והנה בעוד שאנו חוקרים בזה מדעתינו, יש לנו להתבונן על דחז“ל בענינים אלה, ועם זה להתפלאות לראות, כי חז”ל ברוח קדשם כבר שמו עיניהם ע“ז, והראו לדעת מה כח פעולתה של האשה על הבית, ועטרו עטרה לראשה, והעלו פעולתה ותועלתה על גפי מרומי המעלה, כי ראו שרק בעת שנדע ערך פעולתה כי רבה היא, אז יראו האבות להשתדל לטעת בלבה מדות טובות וישרות, ולהפיח בקרבה רגשות נעלות ללמדה דרכי החינוך וסדר גידול בנים, וזשחז”ל בשבת (קיח ע"ב) אמר ר' יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי, שכוונתו בזה להראות כי האשה היא יסוד אבן פנת הבית, ורוח החי' בכל אפני סדרי הבית, כי בחינוך הילדים היא נוטלת חלק בראש שעל פי' יתחנכו, ואשה טובה מתנה טובה לבעלה, כי היא תעמיד לו כל הבית בקרן אורה, ותפיץ אור על כל הליכות ענייני הבית, ותתן את לבה לחנך ולגדל הבנים בדרכי המוסר, לנהלם על מבועי התורה והיראה, ולהשריש בקרבם שרשי האמונה והדת. כי האם תשכון תמיד בבית, ותשגיח בעינא פקיחא על הבנים, ובעת שהאב ינוע וינוד בחוצות ובשווקים, מבלי לראות ולהשגיח על הנהגת בניו, היא כאם רחמני' מקננת ומרחפת על בני' ולא תסור עין השגחתה מהם, וע“כ קראה לה בשם בית, על שם תכליתה ולהזכירה בכל פעם תכליתה זה, לבלי תשכח מזה כרגע, וע”כ קראה לה בכל פעם בשם בית, וכמש“א גם בריש יומא ביתו זו אשתו. וזהו שמצינו שבעת שחז”ל דברו מכל אנשי המעלה שנתגדלו בשם טוב ושעשו פעולה ותעצומה על עמם בתורתם ובצדקתם, ראו להזכיר עליהם שם אמם, ואין כל ספק כי באו לרמז בזה שהאם נוטלת חלק בראש בזה, ושפעולתה גרם כ“ז, וזש”א רבא במכות (יז ע"ב) דילידא אימא כר“ש תילוד ואי לא לא תילוד. כי בעת שהזכיר פעולת ר”ש ראה לנחוץ להזכיר ע“ז שם אמו לרמז שאמו פעלה עליו הרבה בזה. וכ”כ מצינו בבכורות (דף ס' ע"א) אמר רנב“י זכאי אימי' דר”ה בר סחורה דשׁני לי' שמעתא בריגלא כשמעתי' עיי“ש, והוא ג”כ ע“ד הנ”ל:

ד) וזהו גם מה שמצינו, שבעת שמנו שבחם של ת“ח, הזכירו על ריב”ח התואר הזה אשרי יולדתו, כיונו בזה שמדותיו הטובות ורוחו הכביר והנעלה נתפרסמו כ“כ לטוב, עד שכולם אמרו אשרי יולדתו. כי ממנו יש לראות פעולת אמו רבת המעלה וכבירת הרוח, עד שיכלה לפעול עליו כ”כ ברוחה ובפעולותי‘, ונודע דריב"ח הצטיין מאד במדותיו ובמדברו הנעלה עד שהי’ מראשי המתווכחים, וראש וראשון לממשלי משלים, כמובא בהרבה מקומות מהפלגת מדותיו, מאהבתו לחכמי התורה, ובזירת הכבוד להם [עי' ירו' ברכות (פ“ב ה”ט)]. והנהגתו בענוה יתירה, [עי' ירו' חגיגה (פ“ב ה”א)], ורדיפתו אחרי השלום עד שרק בו בחרו לשכך צבורא עיי“ה מ”ר בראשית (סוף פס"ד), יעול ריב“ח דהוא ארכלוסטקי' דאו' עאל ודרש כו'. וע”כ ראו להזכיר שם אמו לטוב, יען כי האם הניעתו לזה, ובהשתדלותה הגיע למדרגה הזאת. ובמדרש שמואל על אבות כתב ע“ז וז”ל יב“ח אשרי יולדתו בירך את אמו לזה יותר מהאחרים, לפי שאפשר שהי' בעל מוסר ודרך ארץ, וקנה זה דרך קנין גמור מהמוסר אשר יסרתו אמו בבחרותו, וכמו שאמר הכתוב בשלמה המלך ע”ה, אשר יסרתו אמו, וע“כ בירך את אמו ובברכו אותה היו מונה שבחו, לפי שהיא היתה סבת המוסר, אשר הי' בו, מבואר פה כדברינו שכיונו בזה לציין פעולת אמו עליו בזה. ולא רחוק להמליץ הרעיון הזה, בדברי ר' חנינא בחולין (כד ע"ב) שאמר חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי, כי הדברים החמים והנלהבים, שהאם הטיפה על לבו הרך בעת שלבו נוח להתפעל מכל דבור ודבור, והיא הפיחה אז בקרבו אהבת התורה ושרה לו שירי קודש, ובעת שהניעה ערשו ליישנו ולהרדימו שרה לו שירים, וספרה לו ספורים שכולם בנוים, להעיר ולעורר האהבה לתוה”ק, הדברים הרוממים והנעלים הנוחים והרכים, באו בקרבו כשמן, והם הם הלהיבו את לבו מנוער, ופעלו עליו הרבה עד שהם עומדים לו גם עתה לעת זקנותו, כי פעולת האם על הבנים בילדותם היא רבה ועצומה. ומי יכול להעריך ולשער את חין ערך השירים והספורים האלה, שהאמות היו למודות לשיר ולספר לילדיהם שכולם היו שזורים וטווים מאהבת התורה ויראת ה‘, ומההצלחה הגדולה והאושר הרב מאלו שזוכים להנות בתורת ה’, דברים כאלה לא שבו ריקם, ועשו תמיד מלאכותם והוציאו מטרתם ותכליתם, ובלי משים ידע הילד מילדותו את תכליתו ומטרתו, ואל זה נשא את נפשו, ואין קצה לפעולת האם בדברים כאלה על הבן, ופלגי מים לב הנער ביד אמו, אל כל אשר תחפוץ תטנו:

ה) ועד כה הגדילו והרימו פעלות האשה על המשפחה והבית, עד כי כל ענייני הדור קורותיו והנהגתו אשרו ואסונו, תלו הכל בהנהגת נשי הדור, והדור שזכה לנס גדול ולהגאל מעבדותו תלו ג“כ שנשי הדור בהנהגתם הטובה והמאושרה, זכו וזיכו לזה, וכמש”א בסוטה (י“א ע”ב) דרש ר' עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים כו' עי“ש כל המאמר, שתוכנו הוא להראות כי כחן רב לפעול גם על כלל האומה, כי עי”ז שכל אשה ואשה פועלת פעולה מוסרית על בעלה ועל בני‘, עי“ז תתרומם קרן כלל האומה, כי מהו הכלל אם לא קיבוץ פרטים מחלקים, וכערך פרטי וחלקי הכלל יתערך כל הכלל בכלל. וכ”כ מצינו להיפוך שתלו קלקלת הדור ג"כ בראשי הנשים, וכמו שמצינו בישעי’ (ג'. ט"ז) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים כו‘, ומטרת המחזה הוא להראות כי הן סבבו וגרמו קלקלת הדור, ועליהן תחול קללת הדור. וזהו גם מה שחז“ל הראו בסנהדרין (ק“ט ע”ב) שקרח בא להמרתו ומרידתו רק ע”י אשתו, ואון בן פלת נמלט בעצת אשתו, כי כ“ז הוא להראות פעולת האשה על ביתה, וזהו שמצינו דבעת שציינו גדרי העושר אמר ר”ע בשבת (כ“ה ע”ב) כל שיש לו אשה נאה במעשים, דהיא ע"י מדותי’ הטובות ובריחתה מן המותרות והרחקתה מן הקישוטין ועדי עדיים, לא לבד שלא אלצתו לעבוד עבודת פרך ולעמול וליגע למלאות מאוויי לבבה להלבישה שני עם מעדנות, כי עוד תרשהו לשבת ולעסוק בתורה, ותנחמהו ותשתדל לאמץ את לבבו ולחזקו ללמוד התורה [וכמו שהי' בר“ע בעצמו עיי”ה כתובות (ס“ג ע”א) דר“ע אמר שבקוה שלי ושלכם שלה היא] ושיהי' שמח בחלקו, דזהו העושר האמיתי, וכל מה שהגדילו מעלת לקיחת בת ת”ח לאשה, הוא הכל משום דהאשה שנתגדלה על ברכי הורים ישרים ונתחנכה בבית אנשים נקיי הדעת, ושהם עמלו באין ספק לטעת בה מדות טובות ונעלות, והרחיקוה מכל דברים המגונים, אשה כזאת תצליח ותאשר את בעלה ותחנך את בני' עפ"י דרכה הטובה והמאושרה הזאת:

ו) וזהו מה שמצינו שבעת שהקב“ה נתן את התורה והודיע לבני ישראל ערכה, מטרתה, ותכליתה, ראה להזכיר את הנשים בשם בית כמש”א כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ודרשו ז“ל (מ"ר יתרו) בית יעקב אלו הנשים, כי ראה לעוררם עתה שידעו שיסוד הבית הוא האשה, כי עתה בעת שראה להטיף להם דברים מעקרי הדת ושרשי האמונה, והדברים האלה כוללים ומקיפים את כל הדורות הבאים אחריהם, כי את הדברים האלה שבני הדור ממ”ת שמעו מפי אלהים חיים, יש להם מוסרם לדורות הבאים אחריהם, ולחנכם ולגדלם על פי יסודי הדברים האלה, וכאו“א בביתו יראה להשריש שרשי ידיעה זאת, ולהשתדל שתוצאות הידיעות האלה תהי' גם בפועל, שהבית הזה יתנהג ויתנהל כפי שהידיעות האלה מחייבות. ולזאת בנוגע להבית, הזכיר הקב”ה את הנשים להודיעם שבהנהגת הבית מושלות הנשים ממשל רב, והמשרה הזאת נתונה רק עליהן, כי גידול וחינוך הבנים נכלל בכלל הנהגת הבית, וחלק גדול מזה מסור להנשים, כי הן רק הן יכולות להשגיח על צאצאיהן, לחנכם ולגדלם על פי דרכי התורה ומסורת אבות, כי עיני האשה צופיות תמיד על הליכות ביתה בכלל ועל חינוך הילדים בפרט. ובכלל ראה הקב“ה לעוררם [בזה שקרא את הנשים בשם בית] שידעו ערך פעולת האשה על הבית, עד שמצד זה ראוי' האשה להקרא בשם בית. ובאמנם כן הוא כי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידות על מזג ותכונת האשה גברת הבית הזה, כי אם סדר ומשטר ישר שורר שם בבית ונקיון וזוהר ממלאים את מקום מגורה, הוא אות על חריצת ידי' של האשה בעלת הבית הזה, כי כל אלה נתונים נתונים רק ביד האשה, וע”כ יראו להזהר בכבוד האשה, ולבלי להקל בכבודה, והרמת מעלת האשה והזהירות בכבודה הוא לאות ולמופת על גודל ערך מעלת האשה ביחוסה לביתה, ועל פעולתה הרבה והעצומה על הנהגת הבית בכלל, ועל חינוך הילדים בפרט, וע“כ ראה הקב”ה להזכירה פה בשם בית:

ז) ובאמת אנו רואים, כי הדת הישראלי [בהתורה הכתובה וגם בהמסורה שכל דבריו נובעים ונמשכים מעקרי ושרשי התורה הכתובה] מרים מאד מעלת האשה, ומשיבתה על גפי מרום המעלה, ומגדיל כבודה עד למרום, ומצווה לכבדה ולנשאה, כי למרות המתחכמים החדשים המחללים כל קודש, ואשר זה כל פרי חכמתם לחפאות דברי שוא ותפל על תוה“ק, ולזאת השתדלו להראות, כי התורה משפלת מעלת האשה, ומורידה כבודה עד לעפר, ותעפר בעפר כבודה. למרות דבריהם המתועבים והמגואלים, שזה משוש דרכם לבדות שקרים וכזבים, ולטיח טיח תפל על התורה הקדושה, למרות דבריהם אלה, יודעים אנחנו, כי נהפוך הוא, כי באמת התורה מוקרת מעלת האשה, התורה הרשתה לאיש לעזוב את אביו ואת עמו ולהדבק באשתו, כמו שנאמר ודבק באשתו, אין קצה ואין מספר למאמרי חז”ל הנמצאים שמצווים על כבוד האשה [ע' יבמות (ס“ב ע”ב ס“ג ע”א) ב“מ (נ“ט ע”א) חולין (פ“ד ע”ב) ודומיהם רבים], וזהו הענין שראו לסמן ולציין כל מעשי הנשואין בסימנים קדושים ובציונים רוחניים, ובכל הליכות הנשואין משפטי' וחוקותי', מתנוססות בהן רגשי קודש, כאשר גם התחלת כניסת האשה, לרשות בעלה נקראת בשם קדושין, להראות כי הוא ענין מרום וקדוש מאד. וזהו שמצינו שדימו ענין הנשואין לענין ירושלים, עד כי גם על הלוקח חלק בשמחת הנשואין אמרו בברכות (ו' ע"ב) שהוא כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים. כי כמו שעיר ירושלים נתיחדה בקדושה מיוחדה עד שלערך קדושתה נתקדשה ג”כ שיושבי' יהיו אנשי קודש רבי המעלה, ובהפרדם ממנה נשארה חרבה ושוממה, ומראית לכל כי איננה מתנחמת מישיבת שארי אנשים הפשוטים, והיא מיחלת בכליון עינים, על הטבת בני' שיגיעו למעלתם וקדושתם, שיהיו ראוים והגונים לשבת בעיר הקדושה הזאת. וכ“כ כל איש ואיש מבני ישראל שיודע שלא נוצר לחיות חיי בשרים, ולהתענג בעינוגים גשמיים ומזוהמים. האיש הזה יודע שתעודת הנשואין ותכלית האשות הוא להשלים קיום העולם שהיא היא קדושת העולם, ולזאת יש לו ליחד אשה מיוחדת שההתיחדות הזאת מעידה על קדושת הענין [שע”כ רק האדם מבחר הנבראים ותכלית הבריאה נצטוה, ליחד לו אשה מיוחדת, בעת שבשארי בע“ח אינו נוהג זאת]. וע”כ כמו שירושלים נתייחדה רק לישראל, כן נתייחד לכל איש ואיש מבני ישראל אשה מיוחדת, ושלדעת חז“ל עוד קודם יצירת האדם מכריזים על בת זוגו המיוחדת לו, שהורו בזה ג”כ רוממות מעלת ערך ענין הנשואין, עד כי הוא תכלית חייו, וע“כ כשמגעת העת שיברא ולראות אור עולם, רואים עוד אז להכין לפניו בת זוגו, שהיא היא עוזרת לו להפיק מטרת ותכלית חייו, ושבלעדה אינו רואה חיים, ובריאתו לתהו והבל, וע”כ מכינים בעדו אז אשה קודם יצירתו, וע“כ המשילו את ענין הנשואין לבנין ירושלים. וזהו גם שמצינו שעת התפרדות האשה מהאיש השתמשו חז”ל במליצות כאלה המורות שמדמים ענין ההתפרדות לחורבן והריסות המקדש, כי כערך רוממות קדושת ומעלת קיום הדבר, כן יערך ערך ההפסד של הריסת הדבר הזה, וע“כ כמו שעצם הנישואין וההזדווגות דימו לקדושת הקודש והמקדש, כן המשילו גם את ההתפרדות להריסת הקודש והמקדש, וזש”א בסנהדרין (כ“ב ע”א ובסוף גיטין) כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, כי כל הבאים והקריבים על המזבח נתייחדו ונצטיינו בציונים מיוחדים, כי כערך קדושת הדבר כן הוא ערך משתמשיו, כי כל הקדוש מחבירו מצטיין יותר בהתיחדות משמשיו [ע' כלים פ“א משנה ו‘-ט’, דמבואר שם דכל שמקודש יותר ימעטו גם משמשיו], וע”כ המזבח שמקודש ביותר נצטיינו הקריבים עליו בהרבה ציונים קדושים, ובאם שיחסר אחד מהציונים האלה אין לו עוד להקרב על המזבח, ולזאת מציירת המליצה הקדושה, כאלו המזבח יודע ומכיר ערך קדושת ההתחברות וההזדווגות של הדברים המקודשים, והוא יודע להעריך ההפסד מההתפרדות של הדברים שנתקשרו בקשר של קדושה, ובאשר כי הגירושין הוא דבר המפריד בעת ששניהם חיים, שלא תתכן בזה מליצת חורבן והריסה, ע“כ אמרו שבוכה ומילל על ההפסד. ואולם מיתת האשה ציירו ברוח מליצתם לפי השקפתם על הנשואין בציור חורבן ביהמ”ק וכמש“א ר”י בסנהדרין (כ“ב ע”א) כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאלו חרב ביהמ“ק בימיו וכמובן מאליו עפ”י דברינו הנ“ל. וזהו הענין שכל האהבות הרוחניות וההזדווגות היותר קדושות ונעלות בענייני הדת והאמונה, המשילו לאהבת נשואין ולאשות, יען כי אהבת הנשואין והאשות, היא ג”כ אהבה קדושה הנוסדה על קיום העולם, והרחוקה מכל תאוה נמבזה ורגש של חמדת בשרים, והאנשים השלמים והנעלים יודעים להעריך את ערך האהבה הזאת, עד שרואים אותה לאהבה טהורה ורוחניות אשר ממקום קדוש תהלך:

פרק ב    🔗

א) נתבאר לנו כי חז“ל העלו והרימו את ענין הנשואין, וכל כך הקדישוהו והעריצוהו עד שהעמידוהו בשורה אחת עם הקדש והמקדש, ועם הדברים היותר מקודשים ונערצים, וכל אלה יכולים ג”כ להיות לאות ולמופת, איך שחשבו את האשה בביתה לגלגל המניע את כל הנהגתו, ובה תלוי אושר הבית והצלחת הבנים. ומעתה יכול כל אחד להבין אשר אם בכל הבתים ניכרת ונראית פעולת האשה, עאכו“כ בבתי העשירים האדירים והקצינים המצויינים, ששם פעולת האשה רבה וכבירה מאד, כי כבר נתבאר לנו בפרקים הקדומים, שהעשיר יכול לפעול הרבה בעשרו והונו לטובת עמו, ובערך מעלת העושר ביחוסו לתועלתו לעמו, בערך זה תתערך גם מעלת האשה הישרה בבית העשיר שמושלת שם ממשלה רבה. וע”כ האשה השלימה והנעלה יכולה לפעול הרבה בבית העשיר על בעלה ועל בני' לתועלת עמה, בשגם שהיא מחנכת ומגדלת את בני' עפ“י דרכה, ומתעמלת לטעת בלבם אהבת עמם, ולהשריש בקרבם שרשי החנינה והחסד, שכל אלה הם קשורים עם קיום האומה. לוא פקחו למצער עשירינו ואדירינו מהיראים את עיניהם ע”ז, אז היו נותנים את נפשם לחנך את בנותיהם [הנועדות להנשא לעשירים ולהנהיג את בניהם עפ“י דרכם], עפ”י דרכי התורה והיראה ולטעת בלבבן אהבת האומה וחיבת התורה, ובזה היו מביאים רב ברכה להאומה בכללה:

ב) ועתה אחי שומעי דברי, שלא נעלם מכם את ערך הנפטרת ואשר כפי שאומרים היתה למודה להטיב עם אחי' והצטיינה ברדיפת הצדקה והחסד, ורבות הי' לנו לקוות ממנה ומהבנים שיולדו על ברכי אשה ישרה ונעלה כזאת, וכאב אנוש הוא שאשה רבת הערך כזאת, הלכה בדמי ימי' לעולמה בעוד שלא זכתה גם לגדל את בני' אלה:

ג) ועל מיתת אשה צעירת הימים הזאת, יש להמליץ מליצת חז“ל שאמרו במ”ר בראשית (פס"ב), מה בין מיתת נערים למיתת זקנים, ר' יהודה אומר הנר הזה בשעה שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה, ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה, רבי אבהו אומר התאינה הזו בשעה שהיא נלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאינה, ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה, רע לה ורע לתאינה. כי הנה כל איש פרטי ביחוסו אל כלל האנשים, הוא פועל ונפעל, כי כל איש מועיל לכל האנשים אם מעט ואם הרבה, הן ברוחניותיו והן בגשמיותו. והתועלת הרוחני, יש לדמות לאור שהיא הנאה ועונג רוחני, וכל העניינים הרוחניים ביחס פעולתם ותועלתם, נמשלים לאור ונר. והתועלת הגשמיי יש לדמות לפרי העץ, שהנאתו הוא ג“כ הנאה גשמיי. והנה באשר כי כל הנבראים והנמצאים לא נבראו לבטלה, וכאו”א נברא לתכלית מיוחד, ואם לא יוציא התכלית תהי' כל מציאותו לבטלה, וכל נמצא ונמצא כל עוד שאינו מוציא תכליתו לאור מוצא את עצמו כדבר של תהו, לזאת יכולה ורשאית המליצה לצייר, כאלו כל דבר משתוקק להוציא תכליתו שזהו קיום מציאותו. וזשאחז“ל במ”ר (בראשית פ"י) אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, שהכונה שמציירים, כי תשוקת הנמצא להוציא תכליתו גדולה כ“כ עד שהגידול שהוא רק אמצעי להתכלית, נעשה אצלו בהכרח יען שהוא משתוקק לבא מיד לתכליתו, וכל רגע ורגע שעורב עליו בההכנה להתכלית, מצטער מאד וכאלו כופים ומכים אותו, שיעסוק בההכנות, וע”כ הוא מוכרח לעסוק בזה, אבל תשוקתו העצמית היא להגיע מיד לתכליתו, ולזאת מצינו שבמעשי בראשית שנבראו בקומתן ובצביונן אמרו אשר גם לדעתן נבראו [ע' חולין (ס' ע"א) ובעוד כ“מ], והיא מליצה רוממה ונשגבה מאד, שמראים כי אז שהתכלית יצא למענהו מיד, ולא הי' להם לבלות זמן בהגידול שהוא רק אמצעי להתכלית, ע”כ היתה כל הבריאה בדעת וברצון ולא באונס וכפי‘. וזשאה"כ בהושע (ב' כ“ג כ”ד) והי’ ביום ההוא אענה נאם ה', אענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, והם יענו את יזרעאל. יצייר כאלו כאו“א מבקש מהקב”ה שימלא בקשתו להוציא תכליתו, משאת וחמדת נפשו לאור, השמים מבקשים שיתן להם להוריד גשמים, והארץ משתוקקת להוציא יבולה, והיבול מבקש ג"כ לצמוח ולעשות פרי להנות ולענג לבריות, שזהו תכליתו האמיתי, שאליו הוא נושא את נפשו:

ד) וברוח המליצה הזאת, דימו חז“ל פה מיתת עולי ימים לנר ותאינה, כל שתי בחינות שונות, בחינת תועלת הרוחניי ובחינת תועלת הגשמי. ונגד תועלת הרוחני, דימו מיתת הנערים לנר, כי הנר הזה שתכליתו הוא להאיר לעולם, יכולה המליצה לצייר, כאלו הנר משתוקק להוציא כל תכלית ההארה שלו לאור, ועת שהוא כבה מאליו שהשמן כלה ונכבד יפה לו לעצם האור, כי כבר הוציא תכליתו והפיק אורו כשיעור שהי' יכול להאיר. ויפה לפתילה, כי הפתילה שנשאר ששם הי' אחוז האור, פעל עתה על השמן כפי שהי' יכול לפעול וגם הלא נשאר עוד ממנו, וכשיוסיפו עוד שמן יאיר מחדש. ובשעה שאינו כבה מאליו שנכבה ע”י סבה בעת שהי' עוד שמן סביבו רע לו, לעצם האור שלא הוציא תכליתו, ולא האיר כשיעור שהי' לו להאיר כפי תכליתו, ורע לפתילה כי גם הפתילה מתקלקל מזה, וגם הוא לא הוציא עתה תכליתו שהיא באפשרי להוציא, ויש לו לחכות עד שיוסיפו שמן, ומי יודע מתי. וכ“כ יש להשקיף על בחינת התועלת הרוחני, שיש מכל איש בעודו חי על האדמה. שבעת שחי כל ימיו הקצובים לו מראש, שהי' לו לחיות על פני תבל, והועיל לבני דורו בתועלת רוחני כשיעור שהי' לו להועיל, אז יפה לו וגם להפתילה. להבית, ולכל בני הבית, ולכל בני הדור. ובעת שמת בדמי ימיו רע לו, כי הי' יכול עוד להועיל הרבה, ורע גם לפתילה. להבית והדור שעליהם נגה אורו בעודנו חי, שעתה שנדעך אורו אין מי שיפיץ עליהם אור בעוד שלפי שנותיו הי' באפשרו להביא עוד הרבה אור לעולם. ור' אבהו מדבר מבחינת תועלת הגשמי, וראה לדמות את התועלת הזאת לתאנה אשר בשעה שהיא נלקטת בעונתה יפה לה להפיר', כי כבר באה לתכליתה, כי נתגדלה ונתבשלה כל צרכה, והגיעה לתכליתה כשיעור שיש לה לבא, ויפה לתאינה גם להאילן שהיתה מחוברת אליו. ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה כי נושרת שלא בזמנה, בעוד שלא נתבשלה כל צרכה רע לה, אחרי שעתה אינה צולחת כ”כ להנות לבריות כחפץ תכליתה ומטרתה שנועדה לזאת, ורע לתאינה גם להאילן, כי האילן מתקלקל ונשחת וגם הוא לא הוציא עתה התכלית שהי' בידו להוציא עתה. וכ“כ לענין התועלת הגשמיי שיש לכל אדם להועיל לזולתו, אם מת בזמנו אז הוציא התועלת הגשמי שיפה לו ויפה גם לכל אלה שהי' מקושר אליהם, כי פעל עליהם כשיעור שהי' יכול לפעול. אבל אם מת בדמי ימיו רע לו שלא הוציא תכליתו, ורע לפתילה לאלה שקבלו ממנו השפעה. ככה גם בהענין הזה שלפנינו מות האשה הכבודה מרום המעלה צעירת הימים הזאת בעוד שהחלה רק להתפתח במדותי' הטובות, ולהראות צדקת לבה והמון רחמי' לאחי' העניים והאומללים והצריכים עזר חמרי, וגם לדאוג בעד עניינים כוללים מבתי החסד בתי ת”ת בתי בק“ח ודומיהם. ובעשרה והונה וטובת לבה ומזגה הרך היתה יכולה לפעול הרבה על בני ביתה ועל בני עמה, והיתה מחנכת גם את בני' בדרך התורה והמוסר והרבה הי' לקוות ממנה ומבני' אשר יתחנכו על פי'. וע”כ גדול הכאב מאד וראוי לכל אחד מכם להשתתף בצער משפחתה הכואבים עלי' והבוכים מאין הפוגות, כי באמת גדול ההפסד מאד. וד' יגדור פרצותינו ישוב ירחמנו ויקבץ נדחנו וימהר גאולתינו, אז יקיצו וירננו שוכני עפר, ויקוים בנו בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ב“ב אכי”ר:

נחל דמעה    🔗

אחרי שנמשכה מסירת ספרי זה לדפוס עד היום יום ועש“ק כ”ג תמוז שנת תר“ן. שהוא אצלי יום אבל השנתי [יאהר צייט] הראשון לפטירת אבי הרב המופלג הישר באנשים מו”ה שלמה נפתלי זצ“ל, אמרתי לעשות לו פה מזכרת עולם. כי הי' איש ישר מאד, ונבון דבר, וממשפחה רמה מגדולי היחס בישראל⁵. ובסוף ימיו הקדיש כל שנותיו לתורה ועבודה, ונפטר בשם טוב זקן ושבע ימים בהיותו כבן צ”ג שנה ביום ב' כ“ג תמוז שנת תרמ”ט בקארלין, ד' יחונן עפרו.

תנצב"ה