רקע
אהרן מגד
הסנה הבוער: מערכון [חנה סנש]

ניתן על־ידי ארכיון התיאטרון על שם יהודה גבאי, בית אריאלה.



המשתתפים


חנה

מיקלוש

פרקליט

האם

קומיסאר

(קול מרחוק)


* * *


(משלושה צידי הבמה ־ מסכים שחורים. שרטוט של סורג. בחלקו העליון של המסך האחורי מרמז על סוהר. באמצע – דרגש־עץ וכיסא־עץ קטן. על הדרגש יושבה חנה ועוסקת בעשיית עציץ ופרחים מלאכותיים מפיסת נייר. לבושה – כותונת בד מצבע האדמה. סימני־חבלה בפניה. פעם בפעם היא מפסיקה ממלאכתה ומאזינה.)


(נשמע קול צעדים כבדים. אחר־כך שקשוק ברזל, המעיד על פתיחת בריח. נכנס שמר־הסוהר מיקלוש.)


חנה: (מפסיקה רגע מעיסוקה, פניה מאירות) אה, מיקלוש!


מיקלוש: (כמתבייש) הבאתי לך עוד מעט מאלה. (מוציא מכיס מעילו כמה פיסות נייר צבעוני ומוסר לה)


חנה: הו, כמה אני מודה לך (מסתכלת בפיסות־הנייר שבידה, ושחוק עולה על פניה), באלה אוכל לעשות סירות קטנות… איך אוכל להודות לך, מיקלוש… אינני יודעת.


מיקלוש: אין צורך להודות לי. לו יכולתי לעשות למענך יותר…


חנה: זה הרבה מאד! לו ידעת, איזו שמחה אתה גורם לי בכך. כשאני עושה את הצעצועים האלה, הרי אני שוכחה הכל. האם יש דבר גדול מזה? (מראה לו את עציץ הפרחים) יפה?


מיקלוש: זה… יפה מאד…


חנה: זוהי מתנה…


מיקלוש: בשביל מי, אם מותר לי לשאול אותך?


חנה: זהו סוד שלי… (מעיפה בו חיוך של רמז) לפי שעה… והסירות הקטנות שאעשה – אלה תהיינה מתנות לילדים.


מיקלוש: שלך?


חנה: לא, לי אין ילדים. (לאחר שתיקה) מיקלוש, רוצה אני לבקש אותך עוד משהו חשוב מאד.


מיקלוש: את יודעת, שכל מה שאוכל אעשה למענך.


חנה: אני… אני אבקש אותך… אם לא אצא מכאן לעולם..


מיקלוש: או, את תצאי גבירתי. אומרים שהרוסים כבר על יד הוויסלה… הם יגיעו גם הנה.


חנה: כן, אבל אם לא אצא מכאן לפני זה, או אם לא אשאר בחיים עד אז… אבקש אותך לשלוח את הסירות הקטנות…


מיקלוש: לפלשתינה?


חנה: כן. המקום שאני באה ממנו, כפר של דייגים הוא, והילדים שם אוהבים מאד צעצועים כאלה… תהיה זו מזכרת להם…


מיקלוש: (כובש דמעותיו) את תחזרי לשם, גבירתי… הם לא יעיזו…


חנה: כן… נקווה כך.


מיקלוש: (מבקש לומר דבר־מה, במבוכה) אני… מותר לומר לך דבר־מה?


חנה: (צוחקת) בוודאי, למה אתה שואל?


מיקלוש: אני… אני והשומר השני של המחלקה… דיברנו היום עליכם… עלייך ועל שני הבחורים האחרים מפלשתינה שנתפסו… אני… אני אינני יודע איך להגיד לך את זה… אבל רצינו לדעת אם אתם… יהודים…


חנה: בוודאי! האין זה ידוע לכם?


מיקלוש: (נבוך מאד) כן. אמרו כך. אבל היום, כשדיברנו על־כך, – השומר השני אמר שאתם… לא דומים בכלל לכל היהודים…


חנה: (צוחקת) מדוע?


מיקלוש: אינני יודע, איך להגיד לך את זה… אבל – אתם לא מתנהגים ככה…


חנה: איך?


מיקלוש: את… כשהיכו אותך אתמול ו… האלוהים ישמור אותנו מכל מה שעשו לך… בכלל לא צעקת.. אפילו דִמְעָה לא ראו בעינייך… וכשאמרו לך להרים את הידיים, – לא הרמת…


חנה: (לאחר מחשבה) יש לך גינה על יד הבית שלך, מיקלוש?


מיקלוש: כן גבירתי.


חנה: אם כן הרי יודע אתה, אם תיקח איזה שתיל זקוף ויפה ותשתול אותו באדמה שאינה מתאימה לו – מה יקרה?


מיקלוש: הוא יִיבּוֹל.


חנה: כן. או שֶיִיבוֹל, או שיצמיח עלים חיוורים וחולניים. הנה – גם איתנו היהודים קרה כך. אלה שכאן, באירופה, אינם גדלים בקרקע שלהם, ואלו שם – בפלשתינה – זהו המקום הטבעי שלהם. מובן לך?


מיקלוש: אני מבין, גבירתי… תסלחי לי. עכשיו עלי ללכת…


חנה: לך, מיקלוש, לך… היש עוד חדש בפיך?


מיקלוש: (מהסס) לא… אין חדש… (פונה לצאת וחוזר בו, לאחר היסוס) אולי, בכל זאת, חייב אני להגיד לך זאת…


חנה: (בבהלה) קרה משהו?


מיקלוש: היום… בבוקר… יצאה עוד רכבת למחנות.


חנה: הה, אל אלוהים! (מליטה פניה בכפות ידיה) (מיקלוש מסתכל בה עוד רגע, מצטלב ויוצא. נשמעים צעדים מהירים מבחוץ. נכנס הפרקליט).


פרקליט: (עומד רגע לפניה ורואה אותה כשפניה מלוטים) הגברת סנש…


חנה: (מרימה ראשה. קשוחה מאד) מה רצונך.


פרקליט: באתי לשמוע את החלטתך.


חנה: אתה יודע אותה כבר. חזרתי והשמעתי אותה בפניך זה עשר פעמים.


פרקליט: ולא תגלי?


חנה: לא אגלה. שמעת.


פרקליט: גבירתי, אני רוצה לחסוך ממך עינויים קשים.


חנה: אין כבר דבר בעולם שעשוי להפחיד אותי.


פרקליט: אני רוצה למנוע ממך את הקשה מכל.


חנה: הוא רק יגאל אותי מכם.


פרקליט: גבירתי, הוטל עלי להגן עלייך במשפט.


חנה: לא ביקשתי זאת ממך. אוכל בעצמי להגן עלי.


פרקליט: גסות זו איננה במקומה. אני מבקש את טובתך.


חנה: אני יודעת את טובתי.


(הפרקליט משהה עליה מבטו. אחר מתיישב על הכיסא).

פרקליט: הבה נדבר ברורות, הגברת סנש. לפי החוק נגד מרגלים, צפוי לך פסק־דין מוות.


חנה: אני יודעת.


פרקליט: אבל יש דבר שאינך יודעת אותו ומן הראוי שתדעי: לא רק אני משתדל למנוע פסק־דין זה, אלא… גם התובע הכללי עצמו.


חנה: מתוך רחמים?


פרקליט: קראי לזאת באיזה שם שתרצי. אני לא הייתי קורא לזה רחמים. הייתי קורא לזה… אולי? יחס של כבוד בפני אומץ־לב.


חנה: אינני רוצה בשום פרס מכם.


פרקליט: אה, למה להעמיד את הדברים בצורה כזאת… רחמים… פרס… אדם טובע, נאחז גם בקש כדי להציל את חייו. ייתכן שאינך יודעת להעריך את הדבר כראוי – אבל עלי לומר לך שמיום פרוץ המלחמה, זה כארבע שנים, זהו המיקרה היחידי שבו משאירים פתח למרגל להציל את חייו. קשה להשמיע את הדברים האלה, הגברת סנש, אבל – בינינו לבין עצמנו הרי… הרי יכלו לירות בך זה כבר. גם ללא מישפט, או במישפט צבאי קצר, כשם שעשו לכל יתר המרגלים שנתפסו!


חנה: אני מעריכה מאד את הדבר, שחסו על חיי. כדי להוציא מפי בעינויים דבר שלא אגלה לעולם.


פרקליט: ובכן, הנה הגענו לנקודה העיקרית. את יצאת בשליחות של ריגול מטעם צבאות־הברית. ירדת ביוגוסלאביה, התקשרת עם הפארטיזאנים, ניסית לעבור את הגבול, ובגבול נתפסת עם מכשיר השידור, שבו היה עלייך להתקשר עם בסיסך. בו בזמן נתפסו גם שני הבחורים, שבאו לאותה מטרה עצמה. אם נסכם את המיבצע הזה במישפט אחד, נאמר, כי – שליחותך נסתיימה.


חנה: היא לא נסתיימה.


פרקליט: כן כן, אני יודע. באת לארגן מחתרת. להציל יהודים, להבריחם מעבר לגבול. גם שליחות זו נכשלה.


חנה: היא לא נכשלה. אבל אתה לא תבין זאת לעולם.


פרקליט: אני מדבר כרגע על הצד המעשי של הדברים, ולא על צידם המוסרי. את נמצאת בבית־הסוהר, וידייך כפותות. ובמצבך זה אין שום היגיון לעקשותך, שלא לגלות את הקוד.


חנה: מלבד ההיגיון שלא לגרום למותם של עוד אלפי אנשים חפים מפשע.


פרקליט: (קם ברוגז) זוהי שטות! את סבורה באמת, שכתב־הסתרים הזה אינו ידוע עדיין למי שצריך לדעתו? שחברייך לא גילוהו עדיין?


חנה: שקר! הבוקר הוצאתם להורג אחד מהם!


פרקליט: (נדהם. בשקט) אה… אם כן, את יודעת כבר…


חנה: אני יודעת… הלוואי ואהיה ראוייה לעמוד במקומו.


פרקליט: ואין החיים יקרים לך כלל?


חנה: לא אלה שאקבל במתנה מידי רוצחים.


פרקליט: את שוכחת, שבידי המשטרה עוד אחד ש–טרם הוצא להורג…


חנה: אני מאמינה בו יותר מבעצמי. הוא לא יגלה לכם דבר.


פרקליט: (פולט קול צחוק) ומנין לך שעדיין לא גילה?


חנה: שקר! אילו היה אמת בפיך, לא הייתם מענים אותי שאגלה.


פרקליט: (צוחק) גילוייך, אינו דרוש אלה לשם דבר אחד בלבד. הגברת סנש. כדי שתודי בחטאך.


חנה: אה, חטאי… (לעצמה) חטאי היחיד הוא שנתפסתי ועודני חיה.


פרקליט: נותרו לך עוד שעות מיספר להחליט, הגברת חנה סנש. עשיתי כמיטב יכולתי כדי להצילך. הנני מזהירך שוב: את תגלי מרצונך הטוב, – תמנעי פסק־דין מוות עלייך. אם לאו – יוציאו ממך את וידוייך בכוח. ועוד היום.


חנה: את הקשה מכל עבר עברתי.


פרקליט: עדיין לא, הגברת סנש.


חנה: היש עוד עינוי אחד בעולם שלא השתמשתם בו נגדי?


פרקליט: עוד אחד.


חנה: אני מעריצה מאד את דימיון־השטנים שלכם.


פרקליט: יש אדם אחד, שיפתח את פיך לדבר.


חנה: האמנם? מיהו, אם מותר לי לדעת?


פרקליט: (לאחר שתיקה) אמך.


חנה: (צועקת) לא!


פרקליט: ידוע לנו מקום הימצאה.


חנה: (בבהלה) אבל היא אינה יודעת דבר! היא אינה יודעת כלל שאני פה!


פרקליט: מוטב נאמר – עדיין אינה יודעת…


חנה: (שבורה, ממלמלת) לא, אתם לא תודיעו לה… לא תודיעו לה… לא תעיזו לעשות זאת…


פרקליט: עדיין מאמינה את, שמענייך יירתעו מפני זה?


חנה: (אינה שומעת. ממלמלת) לא…אי־אפשר… אי־אפשר. (מיישירה מבטה אליו) אתה.. אתה לא תתן, שיעשו לה זאת… לא תתן…


פרקליט: הדבר תלוי בך, גבירתי.


חנה: הה, אל אלוהים, עוד סבל זה שיעבור עליה… (שוב מיישירה עיניה אליו) אתה לא תתן… עשו בי ככל העולה על רוחכם. ירו בי, תלו אותי, – רק לה אל תספרו, רק לה…


פרקליט: הדבר תלוי בך, גבירתי.


חנה: (בתחנונים) הן… הבן נא… היא אינה יודעת דבר, היא אינה יודעת כלל, שעזבתי את הארץ. שהתגייסתי. היא בטוחה, שאני שם, שכל רע לא יאונה לי… אילו היתה יודעת… הה, אל אלוהים, היא לא היתה סולחת לי לעולם…


פרקליט: (קולו נשמע כעולה מאוב) הדבר תלוי בך, גבירתי.


חנה: הה, מדוע לא תבין זאת, – וודאי גם לך יש אם… אני היחידה שנותרתי לה בחיים… בעלה, אבי, מת עליה… אחר־כך… אחר־כך עזב אותה בנה… ועזבתי אותה אני… בניגוד לרצונה נסעתי… חשבתי, שהכל יישאר פה כמו שהיה… שהיא תוכל לחיות כאן לבדה… עד.. עד שאביא אותה אלי… אושרה היחידי בחייה היה אושרי, הידיעה שאני מגשימה את רצוני, ושרחוקה אני מכל סכנה… רק בכוח זה יכלה לשאת כל מה שעבר עליה… ועכשיו…


פרקליט: (כנ"ל) הדבר תלוי בך, גבירתי.


חנה: אבל מה אשמתה היא? אם חטאתי, הרי חטאי הוא זה. הה, אלי, אני מוכנה לשאת הכל… (כורעה על ברכיה לפניו) אני מתחננת לפניך, אם נותר בך עוד זיק אנושי, אל תעשו לה זאת… אל תעשו לה זאת… אל… (נופלת על פניה ומליטה פניה בכפות ידיה).

(הפרקליט יוצא בצעדים חרישים. מבעד למסך השחור מופיעה דמות האם. חנה נושאת ראשה ובראותה אותה – נדהמת רגע, אך מיד פניה מאירים. היא קופצת על רגליה כילדה, רצה לקראתה ומחבקת אותה).


חנה: כל־כך חיכיתי לך. חשבתי שלא תבואי כבר.


האם: (מלטפת אותה) יצאתי רק לרגע, בתי.

(שתיהן הולכות אל הדרגש. חנה ממהרת להחביא את העציץ מאחורי גבה).


חנה: הבאתי לך מתנה, אמא.


האם: לי? מדוע זה?


חנה: אה… את עוד זוכרת את התאריכים הללו?

(מושיטה לה את העציץ) יפה? בעצם ידי עשיתיו.


האם: תודה לך, בתי. (נושקה לה במיצחה) אשמור זאת עם כל מתנותייך.


חנה: והבאתי לך גם בשורה טובה.


האם: גם היא לכבוד יום־ההולדת?


חנה: בזכותך, רצו מן השמיים, שהיום יקרה הדבר. קיבלתי פרס ראשון בספרות.


האם: זה נפלא. בעד מה?


חנה: בעד שיר שכתבתי. לא הראיתי לך אותו. ובכן שמעי:


דממת הלילה יורדת אט־אט

אני יודעת, זה סדר העולם לעד.

וכל ערב וערב זה חוזר חלילה.

הו, כמה כביר ללא תחום,

נפלא ונהדר וסתום,

ומתוק ונחמד,

שהנה רוח, שהנה נפש

כל חיי, עלי חופפה

בדרכי, לעולמי עד.

ציפור מזמרת בין העפאים,

ואי־משם, משמי גבוהים

עין אדוני עלי משקפת.


האם: (לאחר שתיקה) אביך היה מאושר, אילו היה שומע זאת. יודעת את, למרות התהילה הרבה שזכה בה, מעולם לא היה מרוצה ממה שכתב. וכשהיה גורם אכזבה לעצמו, היה אומר לי: “אין דבר, אניקו הקטנה תכתוב דברים יפים משלי. היא נועדה לגדולות!”


חנה: כן, אני חייבת זאת לאבא. זוכרת את, כשהייתי קטנה, לא אמרת לי שהוא מת. אמרת – אבא הלך, הלך למרחקים.


האם: (חוזרת על דבריה), כן, אבא הלך, הלך למרחקים..


חנה: ואני לא ידעתי אז את פירוש הדברים. עכשיו אני מבינה אותם.


האם: מה את מבינה, בת?


חנה: אני מבינה שהוא לא מת. שמתים רק האנשים, שלחייהם לא היה כל־ערך… (מתקרבת אליה, בלחש) יודעת את? בערב, כשאני יושבת לכתוב, הוא מופיע על ידי, ואנחנו משוחחים, ואני מתייעצת איתו על כל דבר. עתים הוא נוזף בי, ועתים הוא כמו מניע בראשו לאות הן… (פתאום) אמא, אני החלטתי כבר.


האם: בעניין הנסיעה לפלשתינה?


חנה: כן, אמא, החלטתי לנסוע. אני יודעת, כמה צער אגרום לך בזה… כמה קשה יהיה לך בלעדי..


האם: אל תחשבי עלי. חישבי רק, אם אמנם זה הדבר שבו את רוצה בכל מאודך. יותר מבכל דבר אחר.


חנה: אני בטוחה בזה, אמא… אני בטוחה, כי רק שם ארגיש, שחיי אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, וכי באושרי אגרום אושר גם לאחרים… והרי את אלה הדברים למדתי ממך ומאבא, – שצריך אדם למדוד את כל מעשיו לאור האידיאל הגבוה…


האם: ובטוחה את, שלא תתחרטי על כך לעולם?


חנה: למה את שואלת זאת, אמא?


האם: כי אסור לאדם לעשות מעשה שהוא עלול אי־פעם להתחרט עליו או להתבייש בו.


חנה: איך אוכל להתבייש בזה, אני יודעת שבזה אני עושה את הטוב?


האם: אם כן, עשי זאת, בת. ועכשיו התפללי לאלוהים, כמו שרגילה היית בהיותך קטנה…


חנה: כן, אתפלל. (שמה ידיה על ברכיה ונושאת ראשה לנקודה מרוחקת שבחלל) אלוהים, תן שאהיה ראוייה לחיים שנתת לי, שלעולם לא אבוש בעצמי ובמעשי… (האם קמה ומתרחקת בחשאי) תן לי כוח לשרת את הטוב והיפה. פקח את עיניי לראות את האורות הקטנים שלידי ואת אור הכוכבים הרחוקים. ואם נתת ניצוץ של טוב בקרבי, תן ויוכל לדלוק כשלהבת, להאיר לרבים ולבעור בלבבות… ואמץ אותי, לבל אפול בכל אשר תשלח אותי… (לאחר שתיקה קצרה, בלחש) ותן, שמילים אלה לא תהיינה מליצה בלבד אלא תעודה לחיי…


(קול צעדים קצובים נשמע. כצעדי חיילים בסך. אל התא נכנסים חמישה אנשים במדים אדומים. השניים הראשונים נושאים שולחן עץ, אחריהם הקומיסאר, אחריהם שניים נושאים ספסל־עץ. לפי פקודה, מעמידים הם את אלה ליד כותל התא. על הספסל יושבים הקומיסאר, ומשני צידיו – עוזריו. שאר השניים תופסים בחנה, מושיבים אותה מול השולחן ומתייצבים מנגד, ליד הפתח).


קומיסאר: (בחיוך) יופייך סינוור את עיניהם של חוקרייך. הם מסרבים להכותך עוד. (לאחר שתיקה קלה) אף־על־פי־כן מקווה אני, כי שעה אחת לפני פסק־דינך, תגלי לנו את האמת. (חנה שותקת) עלי להודות, שהיה זה מישגה לטפל בך כביתר המרגלים שנתפסו. שני חברייך נשברו מיד לאחר המכות הראשונות. את משכילה מהם, אלא שרוח ההקרבה מעבירה אותך על דעתך. (חנה שותקת) גילינו סתירות בעדותך. אמרת, שאבד לך המשדר, והנה הוא נמצא בידי אחד מחברייך. אמרת שהשארת את המפתח לכתב־הסתרים עם המשדר, והוא לא נמצא שם. משמע, שהוא מצוי בזכרונך. אין זה נאה לבתו של הסופר בלא סנש, לשקר. (חנה שותקת) היתה לי הזכות להכיר את אביך. בנערותי אפילו הערצתי אותו. הוא היה סמל לגודל־הרוח ולנאמנות למולדת. אילו היה זממך עולה בידך, היית גורמת למותם של אלפי אנשים, נשים וטף מבני ארצך, אונגריה. זהו מעשה־בגידה שפל. הסבורה את שאביך היה נותן ידו למעשה בגידה במולדת? (חנה שותקת) את נולדת באונגריה, דיברת בשפתה, ספגת את תרבותה. היתה לי ההזדמנות לעבור היום על מסמכים מימי ילדותך. שמחתי לראות, שהיית התלמידה הראשונה בכיתה. גמרת את הגימנסייה בהצטיינות. כתבת חיבורים נפלאים. משפט מעניין מצאתי באחד החיבורים הללו, שנשתמרו בארכיון בית־הספר: "ארורים כל אויבי אונגריה –

לעולם לא נסכים לחוזה טריאנון!" היית פאטריוטית גדולה. שמא תאמרי לנו, מה הניעך לעזוב את המולדת שאהבת? (חנה שותקת) אה, שוב אינך רוצה לענות. יפה. יש בכוחי גם לפתוח את פיו של הספינקס המצרי, אם ארצה, אבל אחסוך ממך את עינויי־הגוף. ביחוד שזהו גוף נאה כל־כך… אני מקווה, שייסורי־המצפון קשים לך מן העינויים… נגע עד לבי שירך על גשר מרגריתה. “בת רוח הדונא הביאה אוויר רב, / גם ריחה של בודה היה בו מעורב. / אנוכי יודעת, האביב שם עבר!” על גשר מרגריתה זה של ילדותך המאושרת, רצית להשליך פצצות ולהטביע את בודאפשט… (חנה שותקת) האם לא נצדק אם ניקרא לכך צביעות? אילו באמת אהבת, את הארץ היפה, האם היית באה להחריבה? אבל אין הדברים נוגעים לך עתה. ידוע לי גם משהו על אהבתך את אמך האצילה…


חנה: (נרעדת) היא אינה יודעת כלום… אמי…


קומיסאר: אין זה חשוב ברגע זה. אך האם לא עלה כלל על דעתך, שאותן פצצות מן האווירונים, שהיית מכוונת את דרכם במכשיר השידור שלך, – היו יכולות להרוג גם את אמך? אותה פצצה, שהיו מטילים האווירונים שאת היית מכוונת, – יכולה היתה להרוג גם את אמך.


חנה: אל תעלה את שמה על שפתיך.


קומיסאר: כן, יודע אני, אשה אצילה מאד. אנחנו השארנו אותה בחיים. את היית רוצחת אותה… האין הדבר כך? (חנה שותקת) למזלנו ולמזלה נתפסת לפני שהצלחת לבצע את הדבר. אך אין זה משנה את העובדה, שהנך בת, המסוגלת לרצוח את אמה. (חנה שותקת) זהו אחד הפשעים השפלים ביותר, לא כן? (חנה שותקת) האם מאמינה את באלוהים, אנה סנש? (חנה שותקת) זהו חטא שעליו יורשים גהינום, – אומרים חוגי הדתות. אף־על־פי־כן אנו מניחים לך פתח לתשובה. צר לנו על חייך הצעירים. (חנה שותקת) אנו נותנים לך שוב את ההזדמנות, בפעם האחרונה לפני פסק־הדין, לגלות את המפתח ולהציל את חייך. האם רוצה את שהות קצרה להחליט בדבר?


חנה: אין לי צורך בשהות. לא אגלה.


קומיסאר: צר לי מאד. (קורא אל שני הניצבים שליד הפתח) הכניסו אותה הנה!

(חנה קמה בבהלה. שני הניצבים מכניסים את האם)


האם: (בקול בהלה נוראה) אניקו!


חנה: אמא! (רצה ונופלת בחיקה) אמא, אמא.


האם: אניקו בתי, אניקו בתי.

(שתיהן עומדות רגע ממושך חבוקות זו בזרועות זו).

קומיסאר: (אל חנה) אני מקווה, כי פגישה זו תחדש את זכרונך. (אל האם) עצתי לך גבירתי, להשפיע על בתך שתאמר את האמת, אם חייה יקרים לך.


האם: אניקו שלי, למה עשית זאת?


חנה: (מתייפחת אל חיקה) סלחי לי, אמא, סלחי לי.


האם: הה, למה הבאת על עצמך אסון כזה!


חנה: סלחי לי, אמא, סלחי לי.


האם: למה השלכת עצמך אל התופת הזאת, אניקו!


חנה: לא אוכל לומר לך דבר, אמא. יבוא יום ותביני. לא חשבתי רע.


האם: עינו אותך, אניקו?


חנה: לא עשו לי דבר, אמא. הה, אלי, רק שבך לא יגעו לרעה.

(שתיהן יושבות זו ליד זו).


האם: אניקו, אניקו שלי. האם אני גרמתי לכך?


חנה: לא, אמא. את אינך אשמה בכלום. נכשלתי, אמא, נכשלתי.


האם: הה, אלי, אלי..


חנה: סבלת הרבה, אמא?


האם: מאושרת הייתי בדעתי, כי את שם וניצלת. כמה נורא לראותך במקום, שרק המוות שורר בו.


חנה: אהיה איתך, אמא.


האם: בתי, בתי. עודך כל־כך צעירה.


חנה: לא יכולתי אחרת, אמא. מוכרחה הייתי. הרגשתי שלא אוכל להישאר שם אפילו יום אחד…


האם: את המילים האלה, בתי, אמרת לי לפני חמש שנים כאשר נפרדת מעלי…


חנה: כן, אמא, אותו כוח שציווה עלי לברוח מכאן, הוא שציווה עלי לחזור הנה, אותו כוח עצמו.


האם: ולא ידעת, אניקו, שכאן משלחים את כולנו למוות?


חנה: על כן באתי, אמה.


האם: מה יכולת לעשות כאן, בתי, במקום שהשטן שולט באין מפריע? יום־יום יוצאות רכבות למקום שאין חוזרים ממנו.


חנה: פעם, אמרת לי אמא, שאין החושך כולו יכול לכבות נר אחד, ונר אחד מאיר את החושך כולו, זוכרת את?

בתי, בתי, את שורפת את נפשך…


האם: (חנה מליטה פניה בידיה. שתיקה ממושכת מאד) – (נכנס הקומיסאר. חוזר למקומו).


קומיסאר: ובכן נזכרת כבר?

(חנה נושאת ראשה ואוחזת ביד אמה)

שעתנו קצרה, גבירתי. אם תגלה – אעשה כמיטב יכולתי להקל על עונשך. אם תעמדי בסירובך – אוציא את אמך להורג לנגד עינייך. (חנה לופתת את האם) אני חוזר ומזהיר אותך: תהיה זו פגישתכן האחרונה. אם על חייך אינך חסה, מן הראוי שתחוסי על חיי אמך. (חנה כובשת ראשה בחיק האם. הקומיסאר – אל האם) הצילי את חיי בתך, הגברת סנש, שאם לא כן, יהיה דינה כדין כל בוגד. (האם מלטפת את ראש חנה). התגלי? (חנה נושאת עיניה אל עיני האם) הוציאו אותה מכאן! (שני הזקיפים באים ונוטלים את האם בזרועותיה.)


חנה: (לוחשת) אמא….


האם: (פונה אל חנה) עשי את חובתך, אניקו.

(חנה נופלת לרגליה וקוראת: אמא! הזקיפים מוציאים את האם. הקומיסאר קם ויוצא. חנה כורעת על ברכיה) ממרחק נשמע קול מקהלה שרה:


"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם,

החול והים,

רשרוש של המים,

ברק השמיים

תפילת האדם".


(תוך כך, מתרוממים המסכים ומתגלה מרחב מוצף באור ורוד חיוור של עלות־השחר. חנה קמה על רגליה, ניצבת זקופה מול המרחב ונוגה זוהר מפניה).


חנה: איזו דממה על הים. שום גל לא נראה… רק משק־הסירה המפליגה למרחק…


קול־מרחוק: להת–ראות, חנה!


חנה: להת–ראת, היו שלום!


חנה: עכשיו יעברו אל מאחורי הסלע, ושוב לא אראם… דג־זהב יביאו בערב, ואני כבר אהיה הרחק מכאן, הרחק…


קול־מקרוב: האמנם מאמינה את, כי דגי־זהב יש לחוף הים הזה?


חנה: (צוחקת) אם מאמינה אני? דגי־זהב פזורים בכל הימים, והדייגים צדים אותם בשירים…


הקול: הרבה שירים לימדת אותנו, ואנחנו אהבנו אותם, עצוב יהיה כאשר תלכי…


חנה: עוד שיר אחד אביא אתי, כשאחזור, והוא הנפלא בכולם, הנפלא בכולם…


הקול: המוות אורב בדרכים, חנה, ושם רק דממה איומה.


חנה: אין החושך מכבה את האור, ואין המוות ממית את השיר… הסכת, שומע אתה?

(מרחוק נשמעת מנגינת כינור)

“אני מאמין, אני מאמין באמונה שלמה…”


הקול: זה השיר הנורא מכל אשר שמעתי מעודי, חנה.


חנה: כן, שיר נורא הוא זה, שיר החיים לעולם.


הקול: אני רואה ילדים מובלים להורג, חנה.


חנה: הם קוראים לי, אתה שומע.

(מנגינת הכינור מתגברת).


הקול: את תאבדי עימהם, חנה.


חנה: המאמינים לא יאבדו לעולם… רואה אתה, אש מרחוק?


הקול: אש שורפת אני רואה, חנה, את תפלי בה, תפלי…


חנה: זה הסנה הבוער, הסנה הבוער באש ואיננו אוכל…


הקול: (ממרחק): ח–נה…


חנה: הולכת אני, אני באה… אני באה…


(קול תוף נשמע, מתקרב והולך מתקרב והולך. ארבעה חיילים קרבים אל חנה. מנגד נראה עמוד הגרדום בצורת צלב. שניים מן החיילים מובילים את חנה אל העמוד. היא ניצבת לידו, וראשה נישא אל החיילים העומדים נגדה מרחוק. נשמעה שירת מקהלה –


אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות

אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות

אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד…


משני העברים באים בחורים ומתייצבים לשני צידי הגרדום. בגבור השירה, נעלמים החיילים. חנה מתחילה לצעוד, והיא נראית כעולה מעלה מעלה, אחריה צועדים בשתיקה הבחורים. השירה מתגברת.


– סוף –



 

התנצלות המחבר    🔗


“הסנה הבוער” הוא מחזה־זכרון לחנה סנש ז“ל. הוא מבוסס על החומר האותנטי, המצוי בידינו ואשר רוכז בעיקר בספרים “חנה סנש” ו”רוח גדולה באה" ליואל פלגי. בעיצוב הדמויות נסתייע המחבר בהיכרותו האישית עם חנה בשנות היותה בארץ ועם האם – תיבדל לחיים – מאז בואה הנה. הקו המדריך בכתיבת המחזה היה – הנאמנות לעובדות מזה, והרצון למוסרן באורח מגובש וצרוף ככל האפשר, כדי לשמר את מעשה קידוש־השם, אשר מעטים כמותו בתולדותינו, בתמציתו.

אף־על־פי־כן – ספק הוא אם יש ביצירת־אמנות כלשהי כדי למסור אחד מששים, של אותם מעמדים שנתגלמו במעשה הגבורה של חנה סנש ואשר נבעו מאישיותה הנעלה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47462 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!