רקע
אמנון שמוש
קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ

מחזה בשלוש מערכות



“A Rose is a Rose is a Rose” ־

Gertrude Stein


 

מערכה ראשונה    🔗


“שקט שכזה, שלווה שכזאת”, אמר הדוד שנדור, מפהק מלוא ריאותיו, מותח זרועותיו לצדדין בהנאה של שיכור שבע־שינה, פוער פה ענק רב סתימות מול מקרר “סיביר” הקטן כמאיים לבולעו. “שקעתי בשינה כמו… כמו… שנים שלא ישנתי שינה עמוקה ושליווה כזאת. שום רעש. שום רחש. דממה של ממש. רק בשביל זה כדאי לחיות בקיבוץ. אַי, אילו הייתי קצת יותר צעיר…”


(צלילים בודדים של מוסיקה רוגעת)


“אתם… אתם לא־יודעים מה הן צרות”, הוסיף כשגמר לצחצח את שיניו, מצמצם את גופו הגמלוני, המגודל, המגושם בין כותלי המקלחת הקרובים כל־כך זה לזה, סורק שערו הרטוב לאחור, “שום דבר אינו מַדיר שינה מעיניכם – לא קולות מבחוץ ולא בני־קולות טורדנים מבפנים. חיים ללא דאגה. ללא צל… ללא צל של דאגה. גן עדן עלי אדמות.”


(צלילים כנ"ל)


“שמע בחור! אתה כבר לא ילד”, אמר הדוד שנדור לחברנו מילקי, לאחר שגדש מגשו גבינות וביצים וזיתים, נוגס מן הלחמניה החמה בטרם יניחנה במגש ליד רעותה שנתלשה ממנה, “כל זה טוב ויפה לצעירים. אבל אתה כבר אבא. ויש לחשוב על העתיד. עתיד אין לזה – הרי תסכים אתי, מילקי. מה – דייסה אתם אוכלים בבוקר? כמו ילדים. בלי דאגות. בלי נדודי־שינה. ובבוקר – דייסת סולת. גן־ילדים, בחיי. גן־עדן של שוטים. שותים ואוכלים וישנים.”

“רק זר לא ישמע קולות בלילות שלנו” – רצה מילקי לומר לו, “הלילות שלנו מלאים צלילים וקולות” – ביקש להסביר לו; אבל חייך ואמר: “קח קצת סלט. זה… בריא בבוקר.”


(נביחות ממושכות של זוג כלבים)


“האם ערבה עליך שנתךְ?” שאל שאולי בלועזית עילגת את מדאם בּוּטוֹן (BOUTON) מטולוז. מדאם בוטון היא אימהּ של המתנדבת דניאל (DANIELLE)– אומצה של בשרים רעבים שאומצה לו לשאולי בלית־ברירה, על קירבה ועל כרעיה ועל אימה יולדתה, שלא ראתה את אבי־דניאל זה עשרים שנה. הגורל חמד לו לצון וזימן לה לדניאל זו גוי גוץ בשם דניאל (DANIEL), זיווג לקיץ אחד שטוף־שמש ושטוף־זימרה בקיבוץ, ואולי למחציתו של קיץ בלבד. שניהם פרועי שיער ופרועי מוסר. לילה לילה היה משקיע שערו בסערה בשערה, ויום אחר יום הסתתרו חשופים לחמה במרחץ זעים זה־עם־זו. האיש אשר על האימוץ בקיבוץ, מחוֹסר דמיון או פנאי או שמא מעשה משובה, שלח את דניאל שלה להיות בנם המאומץ של חברנו הוותיק דני דניאלי ושל זינה אשתו זעומת־העין. לא מאומץ אלא מאולץ, היתה זינה סונטת, מעבירה מבט סולד משערו הסתור של “בנה” אל קרחתו הבוהקת של דני שלה ואל שרידי השיער הסדור סביבה.

“האם ערבה עליך שנתך, מאדאם בוטון?” שב ושאל שאולי שין, מחטמן בְּחֵן נו"ן של בוטון, ומפנה מבט ממוגנט אל בשלותה השקופה, שנעורה מחלומות מיוחמים וטרם נתנערה מהם. “קצת בלויה”, הרהר, “אבל… כל אינטש – אשה.”

היא ביקשה אותו לקרוא לה פשוט בטי, רכסה כפתור מוזנח בַּנֶגליז’ה" הדקיק, שהסתיר טפח וגילה טפחיים מטופחים ותפוחים, ענתה ואמרה: “מֶה ווי, מה ווי, מסיה. ישנתי נפ־לא. ומעולם לא התעוררתי לצלילים עריבים יותר. שיחם ושיגם של סיעות ציפורים, מסיה, על השיחים הסמוכים לחלון, הוא שהעיר אותי עם שחר”.

“שפה כל כך מוסיקלית, הצרפתית” – מהרהר שאולי, בעודה אוספת שערה לאחור, זוקפת זוג חזיזים לעומתו. “סריז – הם קוראים לדובדבן סריז” – הגה בלא קול, נועץ לשונו לחיכו, חש טעמם של דובדבנים שנזקרו לעיניו בצבעם ובצורתם, בשלים. מתנשמים. משכרים. משגעים. “כל הלילה” הוסיפה בשפתה היפה – ״אף לא הגה. אף לא קול. אף לא צליל. חלום של מקום. מקום בשביל לחלום." והוא חשב: “שפתיים שצבען סגול, סגול־של־דובדבן – סריז”. “– ואת פוקחת עין ואוזנך מוצפת מקהלת ציוצים וצפצופים ותזמורת עילוסים וגיפופים, במרחק זרוע מן החלון הפתוח” – פשטה זרועהּ – “לא פלא שליבכם לא לכסף. רק לעניינים שברוח. חבל־חבל שאינני בת עשרים. לפני עשר־שתים־עשרה שנה היו גם לי חלומות… היום, מון־אמי, כיסופי סובבים סביב כסף ועוד כסף; עלי לאסוף ולצבור, בטרם יכסיפו שערותי ויירדמו חלומותי”.

רצה לומר לה: “הימים שלנו שקועים ביוון־חומר; רק הלילות פרוצים לרוח”, חשב ללחוש: “זר לא יאמין שהציפורים שלנו קצוצות־כנף וּכְפוּנות־ציוץ”. אבל מצא את המלים הלועזות עזות מכדי לבטא את המבוכה שבתוכו. אמר לה: “אני שמח שהממטרות לא הפריעו לך לישון. אגב, דניאל השאירה עבורך פתק”.

״נסעה לה לאילת" הרימה מדאם בוטון עינים נדהמות נזעמות מן הנייר. לשניות נותרה בפה פעור, אך עד מהרה שבה לשונה לאיתנה. “הזנזונת!” התיזה מבין שיניה. “הבזויה. הבת של אביה!” בטי היתה עתה מתנשמת ומתנשפת. משראתה שמסיה שאול אינו מזועזע כלל ממענה לשונה השנונה, ויותר משהוא שם ליבו לסערה הפורצת מתוך ליבה – שקועים מעייניו בגלים הסוערים מעל לליבה, הוסיפה משפתיים ספוגות ארס: " – ‘ניפגש במלון שלך בירושלים, שֶׁר ממאן.’ שתיפגש קודם עם מלאך המוות! שתלך יחד עם קופה השעיר לעזאזל. תגיד לי אתה, מסיה שאול, ככה עוזבים אורחת? אם?!! ומה יש באילת שאין בקיבוץ? כאילו בקיבוץ חסר משהו. למישהו. כאילו יכול להיות מקום נפלא ממנו. לצעירים שכמותם. לךָ – חסר פה משהו?"

– “כן”, ענה שאול כלאחר־פה “הרבה”.

זקפה צווארה בתמיהה. נעצה בו עינים ממצמצות. הריסים, הריסים. איפה שמה את הריסים המלאכותיים?


(קטע מוסיקלי)


קול א': לא אילם לילנו. לא אלמן אחד ישן בינינו ערירי. לבבות אלמונים מייללים בחלונינו.

קול ב': זקופים כלולב ברושינו. טורים של סימני־קריאה. מתנשאים מעל בתים מגומדים אדומי־גג. כפופים קמעא ראשינו. כסימני־שאלה עגולי גבחת.

קול א': לילנו צלול. ליבנו חלול. עיננו גלויה. אוזננו כרויה.

קול ב': הלא אוזן תִּבְחן צליל, אם עוֹלֶה כאוֹב מארץ ואם כְּאֵב מלב. עולם רוחש על משכבו. הס…

שם, בבית הקיצוני משמאל, ליד הפורד־אסקורט, יְשנה על משכבה ציפקה – אישיות ידועה בעולמנו הקטן. רק אתמול שמענו אותה אומרת לרכז התרבות האזורי: “את הבית שלי לא יהיה לך קשה למצוא. על־יד פורד־אסקורט בהירה חדשה. איפה־איפה אותם ימים שהבית שלי היה הבית שליד שיחי היסמין. אי־אי־אי… היו זמנים. אז אתה נכנס פעם, מישקה, או שאני לא מדברת אתך יותר.”

לא. המכונית אינה שלה. מה פתאום!? היא של השכן שלה. הגזבר שלנו. מאז שהמכונית צמודה אליו, הוא צמוד לגזברות כמו הלירה לדולר. חדל לעשות בעיות: אינו דורש שיחליפו אותו; אינו נואם על המצב הכספי הקטס־טרופא־לי; אינו קופץ את ידו; ואינו קוצף על “הבזבוז הזה”. הדלת הראשונה – עם פעמוני הפרות משוויצריה – היא של הגזבר. הדלת השניה היא שלה – של ציפקה. אף פעם אינה נעולה. אין לה כלל מפתח.

– ״אצלי זה פרינציפ!״

בפלמ"ח קראו לה ציפ ופזמונאי הגדוד נהגו לחרוז את שמה עם ג’יפ.

– “ועם פרינציפ”.

אך אלה שנאלצו לקרוא בשמה פעמים רבות – ומי לא קרא בשמה? – העדיפו שם בן שתי הברות.

“ציפ־קה, המג”ד שלך בטלפון." – כך לאחר השחרור. היה מטלפן חודשים, אולי שנה.

“את מי עיני רואות – ציפ־קה! אהלן! אם אני זוכר את ציפ? אל תצחיקי אותי. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכְּרָכִי.” – כך חמש שנים לאחר מכן. ולימים: – “ציפ־קה. ציפקה המפורסמת. לא השתנית במיל, בחיי. עדיין במשק? לא מאמין. יעני, גלילית. וואללה גלילית במלוא מובן המלה. כל רגל – גליל. כל זרוע – גליל. אך! הפסיקי! השתגעת? עוד טפיחה כזאת ואני בבילינסון. ובלי תור. איזה גליל אני מעדיף? שאלה גדולה שאלת, בתי. בעליון – נוף הררי, אוויר פסגות, אבל התחתון… אאוו!”

– “ציפ־קה, המזריע מחפש אותך” – כך כשריכזה את הרפת – “שואל אם את זקוקה לו היום.”

– ”אני לא. אתה? אבל תגיד לו שיש שלוש דורשות ואם הוא לא יגיע בזמן, אתה כבר לא תשאיר לו מה לעשות."

– “ציפ־קה, ציפ־קה!! האוטו של האשכוליות הגיע”, – כך כשהיתה אקונומית – “כמה ארגזים את רוצה?”

– ״ח־מי־שים."

– “ומי יעזור לי לפרוק?”

– “יעזור לך אלוהים. אני יכולה לפרוק לבד ולא צריכה ת’טובות שלך.”

– “היזהרי, לא יהיו לך ילדים.”

– “לי יש כבר שלושה. אבל אם לא תזוז לי מהדרך, אתה חוטף ממני בעיטה אחת קטנה…”

עכשיו שוכבת לה ציפקה לבדה, שרועה באלכסון על מיטה זוגית ענקית. ישנה. נוחרת קלילות. איבריה השופעים גולשים מתוך קפלי סדין המכסה את גופה המעורטל. בחום הזה היא שונאת פיג’מה. כשגיורא בבית היא עושה לו טובה ולובשת משהו.

– "גיורא? גיורא עכשיו באירופה. איפה לא. מאז שאני מכירה אותו. התחיל עם משרד הבטחון. עכשיו זה המפעל. "אני עובד כמו חמור' – הוא כותב. “לבי לבי לך‘, רציתי לענות לו. ממזר אחד. כיוף לא־נורמלי. ואני צריכה להירקב פה בחוֹר הזה. ועוד לסבול בגללו. תמיד הגברים בשליחויות ולנו עושים “יום החברה” ולוקחים אותנו עד — חיפה. רק שלא יתקלקל לי שם במועדוני־הלילה. כל זמן שהוא מספר זה עוד טוב. הזונות נוסעות להן במכוניות פאר – הוא סיפר – וחוטפות קליינטים בדרך. – ׳אם אותך תחטוף אחת כזאת’ – אמרתי לו – ׳אתה תחטוף אצלי'…”

ציפורה בן־ארי ישנה. שנתה טרופה. חולמת חלומות משונים: מגדל אייפל; גיורא רץ: ביג־בן; חריקת בלמים; (נשמעת חריקה) גיורא נחטף; אובליסק; גיורא מתפתל תחת ידי חוטפותיו; (צהלות מזמוטים) עוד אובליסק. היא ממלמלת משהו נרגז. (מלמול) נרעדת לפתע בכל גופה. “מישהו פתח את הדלת?? לא. שטויות. וכי מי זה יבוא באמצע הלילה? מה הייתי עושה אם באמת היה נכנס עכשיו מישהו? תלוי מי. אם היה בא יושי… אם אני כל כך מתה לזה – הרי… ניד עפעף. מלה אחת מצדי. רמז. והוא ירוץ. ומה יש אם יתפוס יוזמה בעצמו. בשטחים אחרים לא חסרה לו יוזמה.”

(יושי) – “הי, ציפקה, מה שְׁלוֹם? מה זה שלא רואים לך בזמן האחרון?”

“הממטרה הארורה הזאת. מילא, כשהיא סתם משקה את הדשא. אבל האידיוט הזה, איז’ו, תקע סככת־פח בדרכה. בשביל התלת־אופן של הפוצי־מוצי הנאלח שלו. ובכל סיבוב הממטרה מנגנת על הפח ומעירה את כל העולם.”


(קול הממטרה).


יושי – "מה את עושה הערב ציפקה? – – אני… רוצה לכנס ישיבה קצרה. מה, אפשר אפילו אצלך בחדר? – יופי. אין כמוך. צ׳או. "

“עכשיו לא אוכל להירדם. לא די שבמוצאי שבת לא נרדמתי ש־עות אחרי האסיפה. איז’ו הנבילה מדבר לי על עבודה. ‘איפה היית כשאני הזעתי ברפת, לפני שהיה מכון־חליבה?’ – רציתי לזרוק לו בפרצוף. אבל התאפקתי. גאולה אשתו היא מורה של הקטנצ’יק שלי, שממילא יש איתו בעיות. בן של אבא מעופף.”

ילד – “אתה לא חמוד. אתה פויה. אני יאַרוג אותך. אבא שלי ירביץ לך. אתה פוּפי – קיקי – חמארי”.

"היא לא תתנקם, ביודעין. היא דווקא בסדר. אבל בכל־זאת. ההתאפקות הזאת עלתה לי ביוקר. לא נתנה לי לישון. אילו הייתי אומרת לו מה שאני חושבת עליו…! אם אני היום דורשת כמה שעות בשבוע לתרבות, מפני שאין לי כוח להתרוצץ אחרי שעות העבודה, אז הוא מרשה לעצמו להטיף לי. וגם תמירה המטומטמת מחרה־מחזיקה אחריו: "בחורות שעובדות בשירותים…' ואלה שהיו כאן כשעבדתי לא־בשירותים, אלה שיודעים מי היתה ציפקה שותקים. מורידים ראשם לשולחן ושותקים. למה להם לריב ריב לא להם. שמיל נואם כמו בכנס מפלגה – “אמנם התחשבות בחולשות אנוש היא אחת מאושיות החברה השיתופית…”

״הקינאה בגיורא דיברה מתוך גרונו. כולם יודעים. הוא היה המועמד השני לשליחות. אבל הוא יכסה את זה במלים יפות ובניסוחים מנומסים ומנופחים,

– ״אך, רבותי, התחשבות אינה התחשבנות…"

"גועל נפש. אפילו שולה ונועה הרימו עיניים מהסריגה והחליפו מבטים. אז לא התאפקתי: "אתה רוצה לדפוק אותי מפני שגיורא בחוץ־לארץ? – והאסיפה התגלגלה מצחוק. (התפרצות צחוק ברקע) תמיד יוצאים לי משפטים דו־משמעיים כאלה, בלי שאני מתכוונת.

“א־ני מתחמקת מעבודה. ימים טובים. ציפקה מחפשת נוחיות. עלי – להגיד דברים כאלה! כאילו מאתמול אני במשק. ומה יש אם רוצים קצת נוחיות בגילי? אני כבר מזמן לא בת עשרים. וכל צוציקית מקבלת היום שעות לאמנות ולתחביבים וּלמה־לא; אפילו לנסיעות אל ה”חבר" שלה. זה – לפי התקנון. אם אני לא אֵירדם מיד – מחר יהיה לי יום שחור. ולכל אלה שיעבדו אתי. לישון, ציפקה, לישון".


(מוסיקה)


הלילה בעיצומו. צעדי השומרים מואטים. עיניהם נעצמות. שומרת־הלילה חולפת בחיפזון על פני החוץ העוין, שמחה לחסוֹת בצִלם נוסך־הביטחון של שישה תינוקות חמודים. רינת בוֹכָה. (בכי תינוקת) היא נוטלת אותה על זרועותיה ושתיהן מתחילות להרגיש רגיעה, לאחר רגעי בְּעָתה. רותם ותמיר – שנתם אינה שקטה. השיבה האמיתית אל העבר תתחיל ביום בו ישכבו בבתי תינוקות בקיבוץ משה ואברהם ושרה.

“פחד כמה שאני מפחדת בלילה, לבד, בחוץ. אילו הייתי מספרת, הייתם צוחקים ממני. צוחקים – אבל… לא משחררים משמירה.”

– “תור זה תור. לאן נגיע אם נתחיל להתחשב בכל אחד?”

״פעם אני עוד אגיד לכם לאן תגיעו אם לא תתחשבו בכל אחד. אמרתי “אתם”; כך יצא לי… אחרי מה שעבר עלי הלילה… כמעט שצרחתי כשראיתי את העיניים האלה נעוצות בי. מה יש, לא ייתכן שחבלן יגיע לחלון הגן? קילומטר וחצי בין קיר הגן לבין הגבול."

–“שני קילומטרים, לפחות. בלי הגזמות, ובלי פאניקה, בבקשה.”

״אז אני פחדנית. והייתי פחדנית עוד לפני שהִכּיש אותי הנחש בשמירה בקיץ שעבר. זה לא התחיל מזה. אני מרשה לכם לצחוק. בחורה שלא נישאה עד גיל עשרים וארבע היא ממילא אובייקט לצחוק בקיבוץ; (קולות לחשושים וצחוק).

"טוב, נעזוב את זה. עוד תקבלו רושם שאני קוּטרית. אני דווקא יודעת למצוא בכל דבר את הצד הטוב שלו. אולי זה מה שמחזיק אותי בקיבוץ. קחו למשל את… אפילו את השמירה. השעות הראשונות הן ממש נהדרות. פרושה מן הציבור וצופה בו מלמעלה. הרגשה נפלאה. אני מקפלת כבסים ועוקבת אחר סיומו של יום. פעם־פעם… אולי אכתוב על זה סיפור. תחילה מזדחלים על המדרכות בדרך לחדריהם זוגות ותיקים, השעמום והשיגרה בקמטי פניהם ובקפלי נפשם.”

– הנכד שלךְ לא מוצא חן בעיני.

– אתה מתכוון לנטע?

– לא, לְיָנוֹן.

– מה יש לך שוב נגד ינון? משה רבנו לא היה כבד פה? ו…. סבא של ינון לא גימגם כשהיה ילד?

– כן, אבל צריך לעשות משהו.

– הבת שלך פסיכולוגית, לא אני. ותוציא את האצבע מהאף!

מאוחר יותר נפלטים מן המועדון ומחדרי־רעים זוגות מגיל הביניים, יגעים מעבודה גופנית קשה ומטיפול בילדים. אח… הגיל־הרך – גיל קשה כל־כך. ההורים הצעירים־בעיניהם מפהקים, נועצים עיניים שאפתניות בעתיד. צעדיהם קצובים, נמרצים, צעדי כיבוש. הידיים עמוק בכיסים.

– ראית איזו מערכת סטיריאופונית?

– ראיתי.

– וזה כל מה שיש לך להגיד?

– חכה־חכה.

– מעניין..

– מה כל־כך מעניין?

– מניין יש להם כסף לכל זה.

– פשוט חס־כו. מן התקציב הכולל, כמובן. היא לא קנתה השנה מעיל, ולא קנתה שתי חליפות מכנסיים. אז־תשמע־מה־שאני־רוצה־להגיד־לך: א־ני לא אחייה במשק הזה כמו שלושת הקופים הסיניים – לא רואה, לא שומעת, לא מדברת… רווקים בני גיל זה יוצאים מן המועדון, לאחר שלוש־ארבע כוסות קפה עם “המון” סוכר, ומרחרחים באוויר המחניק אחר ציד. מתעכבים לראות לאן נושבת, הרוח הלילה, ונושאים אל הצריפים רגליים צעירות־שעירות (נשמעת שירת הפזמון, החל מן המלים “ומה ש… מה ש… מה ש… מה ש… מה ש… ביניהם”) – כאן ימצאו פורקן, מי בין חלוקי הנח"ל ומי בין כרעיה של מתנדבת חשוכת־חזיה. מן הצריפים בוקעת מוסיקה (השיר מתחזק. נקטע). כאן תמיד שמח. אולי.

אחריהם נראים הזוגות הצעירים משתרכים יד־ביד, זוג־זוג אל תיבתו. נוח ונעים בתיבה – בחדר הקטנטן המטופח מפנים ומחוץ; עודרים בגינה וקודחים בקירות בעוד יונֵי־דמיונם מרחפות הרחק מעל לשובך הקיבוץ, בִּתכלת העולם הגדול, מעל ומעבר לצמרות הצפצפות הכסופות.

– מתי תגמור את המחיצה?

– מה בוער? אינךְ מרגישה שבימים האחרונים אני חוזר מהעבודה הרוג?

– אם אני מרגישה… מי כמוני מרגישה. תשוש כמו תיש יחיד בעדר.

– עוד תלונה אחת קטנה ואני משכיב אותך פה על הדשא.

– תפסיק, השתגעת? פתאום מלא מרץ. שמור משהו לחדר. רד ממני, תיש אחד – ותגיד כבר, מתי אתה גומר את המחיצה הדקורטיבית?

– אגמור אגמור.

– אתה יודע כמה זה עולה בעיר? ארבע מאות כמו כלום. במשכית…

– אבל אנחנו לא בעיר.

– היום לא. מחר – מי יודע…

אחריהם עולים במדרכות הצרות להקות־להקות של רווקים ורווקות קולניים, מוהלים מומם ושעמומם בתשעה קבין של שיחה ושחוק.

– אז הוא אמר לה: ‘זה מה שאת שומעת – שקי לי בתחת.’ והיא תפשה כלבויניק מלא והלבישה לו על הראש. (צחוק פרוע) מה־אני־אגיד־לכם, מי שלא ראה את זה בעיניו, לא ראה שמחה קיבוצית מימיו.

אחרונים – last but not least – עסקנים הנפלטים מישיבות ממושכות, ספוגי־חשיבות־עצמם, נושאים על כתפיהם את עול הקיבוץ, נושאים בליבם רעָב לשׂררה. הנה הם מדברים סרה, מסתודדים בשניים בצומת מדרכות, וּמכלים קצף שהתאסף בשולי הישיבה.

– שיתפטר. שיתפוטר. לא איכפת לי.

– ממילא בעוד חודשיים בחירות.

– על הנייר. בעוד חודשיים יתחילו. אולי. ולא אתפלא אם יציעו אותו שוב. ישכחו כל מה שהיה. שוב יהיה הוא במודה, ויוצע לכל תפקיד. אתה יודע איך זה אצלנו…

– טוב, את מי תשים במקומו? אתה יודע שאיש לא יסכים.

– אל תהיה כל כך בטוח. אני מכיר כאלה…

– תן שם אחד.

– אני אומר לך שיש כאלה, שאם רק יפנו אליהם כמו שצריך.

– תן שם.

– אל תמשוך אותי בלשון. אבל אתה יכול לסמוך עלי. אני יודע מה שאני אומר.

אחריהם –?… רק הלילה מתהלך על המדרכות.


(מוסיקה)


קריין: אפלולי. מחניק. לאיטו מתהלך הלילה. רגעיו הססניים כל־כך. דקותיו עבות וארוכות; מתמשכות כגבינה מגריל; חמות ולחות. פנסים מעטים מנסים לדחוק את רגלי החשיכה המזדחלת על המדרכות העזובות, הששות להחזיר הד צעדים של כלב המחפש את עצמו, ושל שומר המחפש את המחר.


קול א׳: צועדים אנו על מדרכות צרות. דורכים על צרות.

קול ב': אין מפלט מזה הבא מולך, והוא עגל־מרבק ובעל־מרפק ואצה לו דרכו.

קול א׳: בּעיר אפשר לברוח אל המדרכה ממול.

קול ב': כאן יש מדרכה. אך אין מול. וזו צרה.

קול א׳: בעיר אפשר לבחור במסעדה ממול.

קול ב': כאן יש חדר־אוכל, מסעדה לא־גרועה. ממול יש… חדר־קריאה.

קול ג': היו מעולם ויהיו עד־עולם הרבה מקומות בעולם, שבהם רבות יותר האפשרויות…

קול א׳: האפשרות לרמוס,

קול ב': אם יש לך עקבים.

קול א': האפשרות לעלות מעלה־מעלה.

קול ב': על גבי ערימת גוויות.

קול א': האפשרות לצאת מן הבדידות,

קול ב': אל המולת רחוב דו־סטרי סואן; זרם בני־אדם בודדים נחפז אל תוך זרם אנשים גלמודים, הבא ממול.

קול ג': שם יש מול. ודרכו של עולם, מאז ומעולם, שמוּל כל מול תמצא את מולו.

קול א׳: אם כן, הקיבוץ הוא מקום ללא מול.

קול ב': מקום שבו אנשים צועדים נכחם, לאט, וקרְבִים לַמקום.


פזמון:

בין אדם למקום

יש לנו שמים

יותר מכל מקום

גם אדמה ומים

יותר מכל מקום

וַדאי ודאי

פחות מדי

אולם, מכל מקום

יותר מבכל מקום

אוויר צח ורוח

יותר מכל מקום

דשאים נאים לנוח

יותר מכל מקום

ודאי ודאי

פחות מדי

אולם, מכל מקום

יותר מבכל מקום

ציפורים על עצים

יותר מכל מקום

כוכבים נוצצים

יותר מכל מקום

ודאי ודאי

פחות מדי

אולם, מכל מקום

יותר מכל מקום


קרובים פה למקום

יותר מכל אדם

קרובים כאן לאדם

יותר מבכל מקום

ודאי ודאי

פחות מדי

אבל, מכל מקום

יותר מבכל מקום


“בין אדם לאדם”

מצוות־אבות טובות

“בין אדם למקום”

חובות הלבבות

ודאי ודאי

פחות מדי

אבל, מכל מקום

קרובים פה למקום

רחוק הוא המקום

שוכן עמוק בלב

אדם חגב עקום

דיו אם יתקרב

ודאי ודאי

אך לא

ת פחות מדי



 

מערכה שניה    🔗


קריין א': לילה ירד על הקיבוץ. לילה חם, כבד, מהביל. לילה שקט – בלי פגזים.

קריין ב': לעת עתה. מי יודע מה יילד לילה.

קריין א': רואי־שחורות מקומם לא יכירם כאן. רק אופטימיסטים בונים ביתם למרגלות הרי־געש. אנחנו חיים על גבול חם. חמסין רודף חמסין. העונה החקלאית בוערת. אולם שלווה קרירה שׁוֹרה על הבתים, על הדשאים.

קריין ב': שוכני הבתים המרובעים – השלווה מהם והלאה. גופם ונפשם מפללים למשב רוח קליל, קריר.

קריין א׳: הבתים שלנו דומים זה לזה.

קריין ב': החברים שלנו דוממים זה לזה.

קריין א׳: זר כי יבוא למקומנו, תאבד לו דרכו – כל הבתים אותו דבר.

קריין ב': זרים רואים בנו שוכני מנזרים. כל הנזירים דומים.

קריין א׳: כל הנזירים הולכים אל העם והעם איננו מלא.


(קולות עוברים ושבים. עירוניים. הקריינים מקשיבים)


עירוני א': קיבוצניק תכיר ממרחק קילומטר. לפי… ההבעה. לפי הלבוש.

עירוני ב': לפי הריח. חה חה חה…

עירוני ג': לפי האף אפילו.

עירוני א': יש להם מין הליכה כזאת –

עירוני ב': מין הליכות, הייתי אומר.

עירוני ג': אני מבחין בהם בחוש. ומעולם לא טעיתי.

עירוני א׳: הם דומים זה לזה כמו כבשים בעדר.


קריין א': שאלו נא את הדירניקים שלנו אם כל הכבשים דומות. הם יצחקו לכם. לא הרי פעמונית כהרי מתילדה, ולא הרי ארבעים ושש כהרי שלוש מאות שלושים ושלוש; שלא לדבר על המשכוכית.

קריין ב': לא עדר. לא מנזר.

קריין א': קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ.

קריין ב': איזה מין מנזר זה? הראיתם מנזר שאורחותיו אורחות מין ושעריו פתוחים לזר?

קריין ב': עולם רוחש – רימה וזימה, חזון, רזון וחיפזון, גדוּלה, גאולה וגלולה.

קריין א׳: לילה ירד על הקיבוץ. גברים יגעים, בגופיות ובלעדיהן, גומעים לגימה אחרונה של מיץ קר וגוררים רגליים שריריות אל חדרי שינה ננסיים המורגלים לנחירותיהם. האשה כבר ישנה. שנת ישרים. גם המאוורר מתחשב, ממתן אִוושתו.

קובי וגבי שוכבים על גבם על הדשא, עוקבים אחר הכוכבים הנוצצים. קערה עמוסה שרידים פרועים של אבטיחים שחוטים וטרופים מעידה על מה שהתחולל כאן, סביבם, לפני שעה קלה…

קריין ב': לפני שפרשו מהם אל הסדינים הלבנים שלושה זוגות צעירים מיוגעים מיוזעים ומיוחמים, והשאירום לנפשם ולהרהוריהם: שלימה “באגר” והג’ינג’ית שלו, אזולאי הרפתן עם אשת־חיקו הקוסמטיקאית, ובנימין זאב כָּצלה – הקרוי כך על שום זקנו – עם השל"תניקית שהוא עומד לשאת.

קריין א׳: גבי וקובי בני גרעין אחד. גד מר אחד נפל בחלקם. אל גוב־עריות אחד הוטלו שניהם וגרזן־גורל אחד ערפם.

גבי: לוויין! אתה רואה?

קריין א': כך גבי לקובי. וקובי נאנח ועונה –

קובי: אז מה?

גבי: האבטיחים היו טובים, אה? אחד־אחד. עלא־כֵיפק.

קובי: א..ה..ס.

גבי: בקופנהגן אבטיח כזה עולה הון.

קובי: מי צריך שם אבטיח? בלי חמסינים ובלי אבטיחים.

גבי: ובלי חזיות.

קובי: מה זה שײך?

גבי: אני 'דע? אצלי זה שייך. אולי לא הייתי מגיע לקופנהגן בלי הבְּלִי של אינגה. ובוודאי שלא הייתי…

קובי: אחרי שגמרתם… היו לך שם אחרות?

גבי: איפה אחרות. היו לי התקפות דיכאון היו־לי. מרה שחורה. לא היית מכיר אותי. עבדתי כמו חמור, בַּמלאכות הנבזיות ביותר, כדי להתקיים ולהישאר בקרבת הבן. וגם… כדי לקנות לו מתנות יקרות, כמו אלה שקנתה לו אינגה.

קובי: היא אוהבת אותו?

גבי: (מבוהל) את מי? אה, את יובל. היא משתגעת אחריו. שמע, זה ילד בלתי רגיל. אני לא אומר את זה מפני שאני אבא שלו. יפֶה כמו מלאך: עיניים כמו של אמא שלו…

קובי: אוזניים – כמו של אבא שלו…

גבי: עזוב. הוא באמת משהו יוצא מן הכלל. רעמת שיער בלונדית כזאת לא ראיתי מימי. זהב, גלים של זהב. ושכל – מלוא הראש הקטן. פעם הוא אומר לי…

קובי: שמע, גבי, אם אתה לא מפסיק…

גבי: טוב… אם אתה…

קובי: באיזו שעה אתה קם מחר?

גבי: שלוש וחצי. כרגיל.

קובי: אני – ישן כמו מלך. עד שש.

גבי: מזל של כלב.

קובי: של מלך.

גבי: זה אותו דבר. במשק כל כלב הוא מלך.

קובי: וכל מלך הוא כלב. ותחי הבינוניות.

גבי: ביקרתי בארמון המלך בדנמרק.

קובי: עם הנסיך יובל?

גבי: כן. עם יובלי. ועם אינגה –

קול: Daddy, take me to the King, Daddy. He’ll give me a Palace for my birthday. I know he will. And there’ll be a golden room there for you too, for both of you. Oh, please Daddy.

גבי: זה היה לפני הגט. טיילנו אז הרבה. נִסינו…

קובי: ושום דבר לא עזר? לא טיולים, לא דירה נאה, לא כל הכסף שיש להוריה?

גבי: מה זה שייך?

קובי: להורים של ג’יין אין כסף. נתנו לנו חדרון קטן בדירתם. עם התינוקת. זה כמובן הרס. השגתי עבודה, אבל קיבלתי משכורת עלובה, קדחת. והכסף שם נמס כמו… כמו נס קפה. הייתי בטוח שהתנאים הם שהרסו לנו.

גבי: אתה רוצה לשמוע מה הרס לנו?

קובי: אל תכניס אותי באותו שק אתך. אצלנו זה היה אחרת.

גבי: שום אחרת, קובי־בּוֹי. מה שהלך אצלי זה מה שהלך אצלך, ומה שלא הלך אצלי זה מה שלא הלך אצלך.

קובי: טוב, shoot כמו שג’יין אומרת.

קול: Come on, shoot. Say it. Say it loud. I can read it on your face, anyway. “I wish you were dead”.

קובי: מה הלך אל תספר לי. אני יודע. הלכו מספרים. מה לא הלך, פרופסור גבי?

גבי: על מספרים לא בונים משפחה.


(דומיה. אחריה – אקורדים אחדים.)


א': שוודית שזופת שדיים – כך זכורה לנו ג’יין, למרות שבאה אלינו מאנגליה. מאימהּ השוודית ירשה פני בובה בלונדית בהולה. מאחורי העיניים הבהירות של בובה מחלון הראווה הסתתרה זאבת־ערבה רעבה. רעבה עד תועבה. בזוג שפתיים בולעניות תובעניות כַבשה את קובי שלנו, בלשונה השלופה שיכרה אותו. לא התפכח עד לאחר החתונה. עוד היתה מלקלקת שפתיה בלשונה; כבר היה נושך שפתו בשיניו; שפה משותפת ולשון משותפת לא נמצאו להם. היא ושרון נשארו שם, הוא חזר אלינו לכאן. התגלגל וחזר. התגלגל וחזר.

(אותם האקורדים).



גבי: (נאנח) חוץ מחשק לא היה ביניכם כלום.

קובי: היתה הבת.

גבי: אבל זה בא מאוחר מדי. הבת באה לעולם אחרי שהתאווה חלפה מן העולם. אחרי שנתברר לשניכם שנתתם זה לזו מה שציפיתם לקבל זה מזו.

קובי: איך אתה יודע?

גבי: נחש.

קובי: (לאחר דומיה) כבר שנתיים שלא ראיתי את הבת – שרון.

קול: (ג’יין) שרון… (במבטא אנגלי).

גבי: מה דעתך? – נרד לסיני. נעשה כסף. ניסע.

קובי: בוא נבקש מהמשק. נפנה לאסיפה.

גבי: חה! חה! חה! – אל תצחיק אותי. לאסיפה!

קובי: תגיד, גבי, אתה חולם על יובל שלך?

גבי: אני? כל לילה. כמעט. לפעמים גם ביום. הוזה. הוא לא מרפה ממני, הממזר הקטן.

קובי: חשבתי שזה קורה רק לי (גבי צוחק לעצמו) מה מצחיק אותך, יא־

גבי: הפלגתי בדמיונות. זה לא עולה כסף. ולא דרוש אישור האסיפה. קפיצה קלה של חמש עשרה שנה…

שרון: היי יו, האם לא נפגשנו פעם?

יובל: שרון – נכון? בוודאי שנפגשנו. על מדרגות הדואומו. פירנצה. זוכרת?

שרון: אם אני זוכרת?! יָשֵׁנו על המדרגות, בשקי השינה, ופתאום התחיל גשם… מבול. שמךָ היה יובל…

יובל: היה. ויהיה, אם אין לך התנגדות.

שרון: למחרת עלינו על ארבע מאות המדרגות של מגדל המה־שמו.

יובל: הקמפאנִלֶה של ג’יוטו.

שרון: אז מה אתה עושה כאן, בקיבוץ?

יובל: מחפש מדרגות.

שרון: אל השמיים, חה־חה־חה. אני זוכרת שסיפרת לי את פילוסופית החיים שלך. כשעלינו.

יובל: ומה הביא אותך לקיבוץ?

שרון: נולדתי בקיבוץ.

יובל: לא.

שרון: מה שאתה שומע.

יובל: מעניין.

שרון: מה מעניין? המדרגות? (באירוניה) מצאת כאן מדרגות? אל החברה המתוקנת? חברת העתיד? הדמוקרטיה האמיתית היחידה מזה אלפיים וחמש מאות שנה?

יובל: (רציני) אין מדרגות בקיבוץ. הבתים – בני קומה אחת. האנשים – בני קומה אחת.

שרון: והשמים רחוקים, כמו בפירנצה.

יובל:…ואולי מוטב כך. במדרגות עולים, אך גם יורדים. ממרומי גרם מעלות גדלה אימת הנפילה.

שרון: הנה שוב זה מתחיל. רתחת כשקראתי לך סוקראטס, זוכר? אותו יום נעלמתי לך. מצאתי חבר’ה שידעו לשתות ולנגן. ולאהוב.

יובל: אמש הייתי באסיפה של הקיבוץ. הדמוקרטיה האמיתית היחידה עלי אדמות.

שרון: אתה אומר “עלי אדמות” בטון כל־כך מאוכזב, נערי. דברים שמימיים מקומם בשמים. והשמים רחוקים. האדם נולד לחיות ״עלי אדמות".

יובל: המְאַמְצים שלי לא באו כלל לאסיפה. מחצית הקיבוץ לא באה.

שרון: יש לך מאמצים?

יובל: אנשים נהדרים. שרה היא מורה. עקיבא הוא צייר; חצי לולן חצי צייר.

שרון: (בפאתוס מעושה) והם לא באו לאסיפה.

יובל: (לא שם לב. במלוא הרצינות) שאלתי אותם, מדוע?? תחילה התחמקו מתשובה. אחר־כך פתחה שרה ואמרה:

שרה: אני רוצה לחיות עד מאה ועשרים. כל אסיפה מקצרת את חיי. אין לי עצבים בשביל זה. פעם הייתי באה לכל אסיפה. הגיעו ימים שבהם שמעתי שתיקות שואגות. איפָה ואיפה, שמור לי ואשמור לך – לא רציתי להודות בפני עצמי שדברים כאלה ייתכנו אצלנו. נמלטתי. היו כמה אסיפות, שלא אשכח כל ימי. פעם, למשל, דנו בחבר גרוש שביקש לראות את בנו. הבן היה בדניה. גיבורי־שפתיים שלנו הזכירו לו את כל חטאיו. חכמי כלכלה חישבו כמה תעלה הנסיעה וכמה – ההיעדרות. בעלי זיכרון ועיקרון הזכירו לו מה שאמר בדיון על התקציב. תמכו קנאים במקנאים, נסחפו אנשים קטנים, ויער עבות של ידיים הונף והכריעו.

גבי: היי, קובי, זה לא הקול של שרה?

קובי: איזה קול? איזו שׂרה?

גבי: שרה המורה. שרקה.

קובי: נפלת על הראש? חוץ מקרקור הצפרדעים לא שמעתי דבר.

גבי: הקשב. הנה שוב. זאת שרה. מאה אחוז.

קובי: מצאת על מי לחלום. אמא שלך צעירה ממנה בכמה שנים טובות. אבל איש איש וטעמו. סחתיין. תחלום, בני, תחלום.


(מוסיקה)


א: בפינה אחרת של המשק, הקרויה שיכון אלף, מתקין יוסקה את הממטרות לקראת השקאה. יחף, פרוע, וכל לבושו – מכנסוני פיג’מה קיצית המתאמצים לשווא להסתיר מבושיו. מרוב שֶׁהָיה משקה את דשאיו, עלתה העשביה שעל חזהו ועל גבו גם היא כפורחת. ברנש קוצני, אוהב פרחים.

מזכיר הקיבוץ הצעיר – ארוך שיער וּקצר מכנס, גופיה מחוררת לעורו המנומש, מסיים שיחה בארבע־עינים־עורגות עם מתלבטת צעירה. חוסר סיפוק בעבודה, לימודים ב“בצלאל”, ירושה, חמוּק שזוף מבעד לחלוק שקוף.

המזכיר: לילה טוב. חשבי על מה שאמרתי לך. ומחר בערב אכנס אליך. רשוּם.

א: על הדשא המטופח של מועדון־הנוער רובצת בתפזורת חבורת בני־עשרה. (נשמעת מנגינה מסעירה) טרנזיסטור מטרטר בקולי קולות מיטלטל מיד ליד, גרעיני חמניות גנובות ממשק־שכן מתפצחים בין שיניהם, ומורים מותשים נשחטים בחרב לשונם. סיגריה אסורה נמעכת בסוליה בהתקרב סנדלי המזכיר.

המזכיר: חבר’ה, תתחשבו קצת בזקנים. אתם לא לבד בעולם.

נער א: דווקא חשבנו שכן. משק עייף. עובדים, אוכלים ורצים לישון.

המזכיר: תגדל – תבין. עובדים קשה בעונה. ביקשתי לסגור את הרדיו.

הבדרן: הנמיכי שם קצת, רוחקה, שלא יגיד אותנו למטפלת.


(צחוק נעורים. המנגינה נחלשה, דועכת.)


א: הם ממשיכים לשכב, הגדיים. משועממים לאללה, מחנטרשים בסלנג עסיסי קיקיוני, ומרכלים על הגרעין החדש, שהגיע מהתנועה. קולו של הבדרן־התורן עולה כקולו של חזן, והקהל עונה אמן־של־צחוקים־פרועים אחריו.

הבדרן: כיוף לא נורמלי, אני־אומר־לכם. בקיץ מתחרדנים בשמש, בחורף מתחרמנים בשלג;

נער א:…ובלילה מתחשמקים במשק.

(צהלות צחוק)


הבדרן: יפה אמרת, בְנִי. סופך לרשת אותי, למחרת ההספד הרגשני שישא מוניה על קברי הרענן.

נער א: (מחקה את מוניה) הוא היה בחור ישר וטוב. ממעיט במלים היה… בשנתו. בעל חוש הומור. חוש מישוש. ועוד כמה חושים. לא לחינם דבק בו הכינוי חושם. את טעות חייו עשה כשהלך לטיס. זה פשוט לא התאים לו. לטוס בכביש הוא ידע, אבל בכביש אין מיגים הבאים ממול. וזה עלה לו בחייו. בחיי.

הבדרן: לא רע, לא רע. עוד תירש גם אותי גם את מוניה־מאכר. אבל מי יירש אותך, יקירי, כשתלך פייפן בהרעשה הראשונה של המוצב?

אווה: (קול פתיחת תריס) חבריא, נורא לא נעים לי, אבל אני צריכה לקום מחר מוקדם בבוקר. תנו לישון. באמת.

א: זו היתה אווה. גזברית לשעבר. כמעט־כמעט חברת כנסת. שתי תאונות דרכים. שלוש תאונות נישואין; הבעל האחרון משומש, אבל במצב טוב. מעשנת בשרשרת. בולעת גלולות־שינה, קפקא ותומאס מאן.

אווה: במקור, כמובן. התרגומים העבריים – זה משהו מחריד.

א: בקיאה בפרוסט, מעריצה את רילקה. חסידת תורתו של יונג.

אווה: את תורת (במבטא גרמני) הארכיטיפים של יונג אני אשמח להסביר לך….

א: (בחטף) לא תודה. אני… (מפהק בקול) מת לישון. בפעם אחרת.


(צלילים רוגעים)


ב: לילה ירד על הקיבוץ. לילה חם.

על הלולים המוארים ניגנו הממטרות מנגינת־גגות מונוטונית. (רעש ממטרות על פח) בעבעו השקתות בדיר הצאן. כבשים גזוזות־בחופזה הושיטו לשון ללקק פצעיהן המעוטרנים; גופן תלמים־תלמים מעשה גוזז; בטנן נפוחה משלף; אבק דרכים בנחיריהן. (פעיות בודדות. התעטשויות כבשים) בזה אחר זה כבו האורות בבתים, כמתגנבים אל תרדמת־שתויים קרירה, שוקעת בשיכחה. חדר יחיד מואר עדיין היטב, מושך זבובים וחרקים למיניהם, הוא חדרו של צימר.

א: צימר – הוא הפזמונאי של הקיבוץ. שרברב בשעות היום; פזמונאי בשעות הלילה. מחבר ברזים ביום, וחרוזים בלילה. וג’ינג’י גם ביום וגם בלילה. הוא מת לישון. פִהוק רודף פהוק. (פהוקים קולניים) אך גדול כוחה של יצירה מכוחה של עייפות. צימר כותב. מצחו מקומט. דמיונו משולהב. גופו נוטף זיעה. המאוורר אצל מזל, בחדר השינה. שמו ניסן כהן, אך הכול קוראים לו צימר, אפילו אשתו וילדיו. הכינוי נדבק בו מאז הפזמון הראשון שחיבר, ובו דחס הברות רבות, מעשה צימרמן הידוע ממסחה. אשתו נקראת בפינו מזל צימר, אפילו אמא שלו…


(צלצול טלפון. נערה מרימה את השפופרת. על הקו אמא של צימר.)


אמא של צימר: הלו, מי מדבר? זיווה? איזו זיווה? אין אצלכם שום זיווה. אני? אמא של צימר. גברת כהן. לא. לא גברת צימר. תראי אם צימר נמצא בסביבה. הוא תמיד בסביבה. מה, אומרים שנסע? הוא לא נסע. איך אני יודעת? שאלה טובה. אני אמא שלו, לא?? את בטוחה?? טוב, אז תקראי למזל, חביבה’לה. משכיבה? אני יודעת. אז תני קפיצה, הגן בסך־הכל שמונים מטר מחדר־האוכל. שבוע במשק ומתווכחת אתי. שמונים, אני אומרת לך, אמא של צימר אומרת, אז אמא של צימר יודעת. יאללה, חביבה’לה, תני קפיצה. חבל על הזמן!

א': צימר רכון עתה אל השולחן. כרכי מילון לימינו. פלחי מֶלון קר לשמאלו. מתריסר מלפפונים צעירים קרים שקלפה לו מזל, לא נותר זכר. את המלון הוא שומר כפרס לסיום הפזמון. הפזמון שיעמוד במרכזו של חג המשק הקרב. הפזמון שעוד יושמע במצעד הפזמונים (“מקום שני…שני…שני…ני..ני…” הקלטה מן המצעד) ובלי ספק יודפס בעיתונים (רעש של מכונות דפוס). הפזמון שיָרים על כנפיו את מחברו ויוציאנו מן האפרוריות ומן הבינוניות. הפזמון שיביא את הַהִילה ואת התהילה ואת…

ב': – הפזמון שיסלול לפניו את הדרך לעיקר: להֵיכלה של שירה.

א׳: ספר שירים ראשון, צנוע. ספר שירים שני, בכריכת בד אדומה.

ב': השרברב שלנו נעשה קצת שרברבן, הייתי אומר. שמת לב?

א׳: צימר השתפר מאוד בשנים האחרונות. לא עוד צימרמן. ולא רק פזמונים. שני שירים ליריים שלו התפרסמו כבר בבטאוני התנועה, ובמגירה הימנית למטה יש עוד ועוד ו… עוד היד נטויה.

קול: צימר, קראתי אותך ב“איגרת”. כל הכבוד!

קול ב': בחיי שלא הבנתי אף מלה, אבל זה כתוב יפה. כל הכבוד.

קול נערה: צימר, מגיעה לך נשיקה. האליטראציות שלך נפ־לאות, והריתמוס – פַנאן. אבל 'תה רוצה לשמוע את דעתי? – על שירים כאלה אתה צריך לחתום ניסן כהן.

קול נערה ב': תמיד אמרתי שיש בו משהו. אבל מה אגיד לכם, אין נביא בעירו.

קול ג': אם היה מחוץ לעירו, היה מרביץ שירים… כל חרוז שני צול.

המזכיר: (טון אבהי) תראה, צימר, את טובתך אני רוצה. אני במקומך לא הייתי מעלה את זה אפילו לדיון. אחרי־הכל כמה זמן לוקח לכתוב עשר שורות? אל תיפגע, אני יודע שזה גוזל זמן, הרבה שעות, אבל זאת לא… ממש עבודה; אני מתכוון, לא עבודה פיזית. אתה יושב לך ליד השולחן, או בכורסה…


(נתקף בשיעול)


א': כפזמונאי ומשורר מצליח מוטלת עליו, על צימר, תעמולת הכְּרזות העליזות לקראת פורים. כשרברב ראשי הוא בונה כל שנה סוכה נאה מצינורות לחג. בפסח הוא שר במקהלה. בשבועות הוא קורא אל הבמה, בפאתוס, את מביאי הביכורים. מוועדת־התרבות שוחרר רק עם כניסתו לתפקיד שבצן־שבתות. צימר המסור נבחר לתפקיד זה פה אחד. רגע, אינכם יודעים מה זה שבצן? –. צימר יסביר.

צימר: שבצן – על משקל קבצן. אלא שקבצן בא מקיבוץ, ואילו שבצן – משיבוץ. שיבוץ זהו סידור העבודה המיוחד לשבת. מפני מה המציאו את המונח “שיבוץ?” –

א. מפני שחסרו חרוזים ל“קיבוץ”.

ב. מתוך רוח החדשנות המפעמת בנו.

ג. מפני כבוד השבת – ייחדנו מונח לעבודה בשבת.

ב': זה האיש וזה שיחו. כשנבחר לתפקיד השבצן…

א׳: פה אחד!

ב':…כתב “שיר מזמור ליום השבת”.


שיר מזמור ליום השבת1


שבת היא לא רק יום

שבו אפשר לנוח

שבת היא מין חלום

שבו מוֹלכה הרוח

וברור

כי שבת בשבת תענוג

ואין דבר טיפשי

משבת

ביום שלישי


נודה וקצת נבוש

שנים רבות שגינו

החטאנו יום קדוש

ביבול וגבול הגינו

וברור

כי שבת בשבת תענוג

ואין דבר טיפשי

משבת

ביום חמישי


כַּיום שבת היא חג

טיול, בילוי, מרגוע

טעמה הטוב לא פג

אין מכבודה לגרוע

וברור

כי שבת בשבת תענוג

ואין דבר טיפשי

משבת

ביום שישי


הדור הבא ימחול

לדור אבות נבוך

עשה שבת לחול

זרק קליפה עם תוֹך

וברור

כי שבת בשבת תענוג

ואין דבר טיפשי

משבת

ביום שלישי


מקום יש חַד בלבד

שבו אדם בלי אל

שומר חן של שבת

והן על ישראל

וברור

כי שבת בשבת תענוג

ואין דבר טפשי

משבת

ביום שלישי


א': אווה נרדמה מזמן, שערה הכסוף אסוף במטפחת; משקפיה בספר הפתוח, ממשיכים לקרוא. ציפקה נעורה מחלום בלהות הסתכלה בזעם בשלולית זיעה שנקוותה מתחת לשחיה וגילגלה גֵווה אל נחלתו של גיורא, באחת ידה חובקת כר ואחת לוטפת מפשעתה. מזכירנו התווכח בחלומו עם מרכז המשק; לא יקום ולא יהיה! אחותנו שולה – אחות מוסמכת, החובשת של הקיבוץ –הוזעקה אל סבתא סלחה, אימו של ניסים הנויניק; מזרק בידה וקורי שינה בעיניה, נשאה רגליים רוויות אל בית ההורים הזקנים – בית מובדל קמעה, עטוף ריח אורנים ורחש מזגנים.

(צלצול שעון מעורר) שעון מעורר? מה השעה? רבע לאחת. בניו־יורק השעה עתה רבע לשבע, בערב.

שירלי: (מבטא אמריקאי) אחי Murray חוגג בשעה זו בחוג המשפחה את יום הולדתו הארבעים. (מחייגת) hello שיחות חוץ? תן לי בבקשה את ניו־יורק. (בכעס) ניו־יורק במדינת ניו־יורק; ארצות הברית. גם אצלי אחרי חצות. בשביל זה אתה מקבל משכורת Monument, seven four o three nine o תודה. אני מחכה, תנסה לא דרך פריס; הם ישגעו אותי עם ה– Ne quittez pas שלהם. עכשיו זה ישיר? יופי. הלו, Murray אוה, Marge. כאן שירלי. שירלי. שיר לי. תני לי את Murray, אני יודעת. אני רוצה לברך אותו. גם שייע רוצה לברך (בלחש) תתעורר כבר, Useless איפה?? בבית… השימוש? רבע שעה? אבל אני מטלפת long distance כן. מהחדר שלי. וזה עולה הון. זה לא הכסף של העם היהודי, Marge. הוציאי אותו משם, for god’s sake.

א: שירלי טל־מור, בתו של אדי Sellers בנו של יודל סולובייצ’יק. מעבדנית בתחנה לחקר משהו, בעיירה הקרובה. כל כך התרחקה מהקיבוץ, שאין איש יודע מה היא חוקרת שם בדיוק. נסעה למשך שבועיים לרומא עם הבוס שלה ואיש לא הרגיש. חוץ משײע בעלה, כמובן. שייע הוא מנהל מפעל התערובת האזורי. שייע טלמור הידוע.

שייע: רוטאציה שמוטציה. אני לא רוצה לשמוע את המלה הזאת. היא לקוחה מז’רגון לא קיבוצי. אחד מעקרונות הקיבוץ זה האדם הנכון במקום הנכון. “כל אחד לפי יכולתו” אינו מתיישב עם רוטאציה.

א: כך שייע שלנו בישיבות ההנהלה. אבל בבית, לשירלי, הוא אחרת:

שייע: הצמרת, יקירתי, אסור לה שתינתק מן השורשים. היא תישאר ירוקה כל עוד היא יונקת משורשים בריאים. על־כן, למשל, הסכמתי לשבת בוועדת־החברה, גם אם אין לי רגע פנוי לנשימה.

שירלי: מתי אתה מכניס את המכונית לצביעה? אני כבר מתביישת לנסוע בה.

שייע: רשום בפנקס. ומה שרשום ייעשה.

שירלי: כבר שבוע רשום בו “לתקן את הטלוויזיה”, אם לא איכפת לך.

שייע: (ברוגז) לא איכפת לי. איכפת לי שבאמצע הלילה את מוצאת לך זמן מתאים לריב על זה.

שירלי: (מתרפקת) וזה לא הדבר היחידי שלא עשית כבר שבוע תמים. בטלן!

שייע: איי, עזבי. בחום הזה.

שירלי: שמע, שייע. החום הזה – אותך הוא מייבש, אותי הוא משגע. אני רוצה מזגן־אוויר. אני מצפצפת על ההחלטות הקטנוניות של המשק הזה. שום מזכירון לא יעמוד בדרכי. אני כבר לא ילדה. האקלים הזה הורג אותי.

שייע: אבל שירלי…

שירלי: “הצמרת” – אני יודעת. הצמרת kiddo תישאר צמרת, ולא יעזור לה לכפוף קומתה ולהתחפש לענף ככל הענפים. אם תתקע צמרת לאדמה, היא לא תהפוך לשורש. היא רק תירקב. אני יודעת שמקנאים בי. על כל חליפה חדשה. אז שיקנאו עוד קצת. ואני אחייה כמו בן־אדם.


(מוסיקה)


א׳: קובי נוחר נחרות אימים בחדרו. (קול נחירה) גבי ישן על הדשא, לאחר שטבל טבילת לילה בבריכה. נסים הנויניק תועה בחלומו בין ערימות נעות של קוסה מחשי, קובה ובקלאווה; פיו מלא ודחוס. ידיו נשלחו אל הערימות בלהיטות, שהולכות הן ונעלמות לנגד עיניו.

קול אשה: (מנומנם) מה תקף אותך פתאום, נסים? הורד את הידיים, תן לישון.

א׳: צימר סיים את פזמונו. מרוצה. לאחר שטרף את המֶלון ושבר רעבונו בגוש גבינה, נכנס לחדר השינה על בהונות רגליו.

מזל: (קול רווי שינה. מבטא מזרחי.) מה השעה, צימר?

צימר: ששש… תישני. השעה אחת.

מזל: אחת אחרי חצות?

צימר: בשבילך, אחת לפני חצות.

מזל: כולם עובדים שמונה שעות. אלה שכבר עובדים. ואתה – ביום ובלילה. כמו חמור. איפה הצדק?

צימר: אם כבר התעוררת, בואי נשמע חדשות. (פותח טרנזיסטור, מחפש את התחנה).

מזל: אין חדש תחת השמש, צימר.

צימר: אבל יש חדשות.

מזל: בוא, היכנס למיטה.

צימר: ווי־ווי־ווי… הפסדנו את העיקר –

קריינית הרדיו: דובר סוכנות החלל האמריקאית N. Katz (אין־קץ), מסר לפני שעה קלה כי חללית בלתי מאוישת נשלחה אל הכוכב צדק. היא תנוע כשנתיים במסלול אליו. החללית תספק נתונים על שכבת העננים המקיפה אותו ועל הכתם האדום הענק המכסה את פניו. מזג האוויר

* * *

צימר: (סוגר. מכבה אור אחרון. ממלמל בחשיכה) רחוק רחוק… מוקף עננים… בושה מכסה את פניו. צדק… אם נגיע פעם אליו ונקים שם קיבוץ, אז אולי…



 

מערכה שלישית    🔗


א: הקיבוץ שקע בשינה עמוקה.

אם לא יפלו פגזים גם הלילה, אם לא ישרקו טילי קטיושה מעל הראש – יהיה זה הלילה השלישי (רצוף!) של שינה שליווה. כיף לא נורמאלי, כדברי הילדים. הצרה היא שאפילו כאשר “השכנים” רגועים, אין החלומות רגועים. הפגזים מוסיפים ליפול בחלומות, אצל ילדים למודי־מִקלטים.

ב: ישן גן־הילדים. הכיורים וארגזי החול שבחצר נחים מעמל יומם. הנדנדות תלויות ברפיון, עייפות מן החמסין ומן החמסנים הקטנים, שלא נתנו להם מנוח אפילו ביום כה חם. הילדים, ארבעה חמישה בחדר, כבר שכחו את הלילות שבהם ישנו במקלט. כך חושבים הגדולים.

ילד א': ואם יבוא פגז ויתגלגל במדרגות ויגיע למיטה שלי?

ילד ב': טמבל, פגז לא יכול להתגלגל במדרגות.

ילד א': למה?

ילד ב': למ’שאם הוא נוגע אז הוא מתפוצץ.

ילד א': ו… ו… ו…כולם נהרגים?

ילד ב': חלק כן חלק לא.

ילדה א': אבא שלי נפל במלחמת השחרור, (הפסקה) הוא סיפר לי אתמול.

ילד ב': טיפשה, מי שנפל במלחמה מת.

ילדה א': אבא שלי לא מת. הוא עובד בפלסטיק.

ילד א’: אז הוא לא נפל.

ילדה א’: הוא כן נפל. אפילו יש לו צלקת.

ילד א': תגידי לו שיראה לנו, כשיבוא להשכיב אותך, טוב?

ילדה א': טוב.

ילדה ב’: אבל אסור על־יד אביבית.

ילדה א’: ל־מה?

ילדה ב’: למה שאין לה אבא.

ילד ב': אבא שלה נפל ברמה.

ילדה א': מה זה רמה?

ילדה ב': לא י׳דעת.

ילד ב': רמה זה… הרמה זה…


(מוסיקה)


א: על צריפי הנעורים הירוקים רובצת תרדמה. יגעי־יומם שקועים בחלומם, חלום רוב בשרים שחומים.


(יללות ממושכות של חתולים מיוחמים)


ב: רק יריב שב ומתהפך על מיטתו החורקת. כבר שעה שהוא במיטה ואין הוא יכול להירדם.

יריב: לעזאזל.

א: שכנו לחדר ישן כמו בול־עץ. איפה בול־עץ? הלוואי. כמו קטר. (קול נחירות) נחירותיו עוד ימוטטו את הצריף. היום הגיע ל“רגילה”. שייטת זה לא בית־הבראה. גם לא חברת־ביטוח. מעבר לקיר הדיקט הדקיק עולים רחשושי גופה של זכריני וחריקות מיטתה. האומנם לא נרדמה עדיין? היא לבדה בחדר.


(קול חריקת מיטה)


יריב: לעזאזל.

ב: אבל זה לא מה שאינו מניח לו לישון, ליריב. גם זה, אבל לא זה. הוא צריך מחר… לנאום. הוא, יריב, ששנא כל כך את נאומיו הארוכים של אבא – לו זה צריך לקרות. לנאום. ספיץ', יעני. הִטילו עליו. ואין דרכו להשתמט. הוא ידבר בקיצור. ולעניין. אם כבר – אז כבר. יהיו חבר’ה מכל הארץ. ותהיה גם זאתי מרמת־יוחנן.

יריב: “אז ככה… קוראים לי יריב. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה העובדות. אני אתן לכם כמה עובדות, כמה מספרים. ומי שלא יסיק את המסקנות – יכול לשוב הביתה לסינר של המטפלת שלו. מצדי, אה…. אנחנו עשרה חבר’ה בני משק בעיירה. יש צורך בעוד איזה עשרים בעיירה שלנו; בעוד מאות – בשאר העיירות. אבל מי שיבוא אלינו בתקווה להתפרפר, תהיה לו טעות בכתובת. כן, אז ככה… אז הבטחתי להראות לכם מספרים. לא מספרים כמו שאתם חושבים…” כאן ניתן להם לצחוק. להתפרק.

אם יתפסו את הרמז – יצחקו. כמו שעון. אם לא יתפסו, נצטרך לחזור על זה בניסוח יותר…

”עכשיו ברצינות, חבר’ה. אז ככה… בכיתות א' – 61% מהתלמידים בארץ הם מעדות המזרח. בתחילת תיכון עיוני 32%. בסוף תיכון 15%. בין הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון 13.5%. לתואר שני ושלישי 9%. זהו. מבינים מה המספרים האלה אומרים? מי שלא תופס, שילך לתפוס שלווה על שפת הבריכה האולימפית במשק שלו. מי שאיכפת לו, יודע עכשיו ת’כתובת.


(מוסיקה)


קול א': ישרים וזקופים הבנים האלה.

קול ב': ישרים כשורות העצים במטע.

קול ג': התפוח אינו נופל רחוק מהעץ.

קול ב': זקופים כצפצפות בשורות שוברי־הרוח.

קול א': ומהירי צמיחה כמותם.

קול ב': ראשיהם נשואים למרומים הכחולים.

קול ג': ומה… בדבר… השורשים?

קול א': ראית פעם עץ רענן ללא שורשים? הראי לי נופו של עץ ואומר לך אם שורשיו בריאים.

קול ב': אפילו הנֶשר הנושר מעצי התפוח שלנו ארצה, ממריא לעתים מעלה־מעלה.

קול ג': זה כן. אבל…..

קול א': הבנים נטועים באדמה. שורות ישרות, ארוכות, סדורות.

קול ב': מן השורה אינם יכולים לזוז, אלא אם ייעקרו תחילה.

קול א': על כן הם משקיעים כל אונם בצמיחה מעלה־מעלה.

קול ג': כוונתך לטיס, לסכנות?

קול א': גם להצטיינות, לדרגות, ל…

קול ב': בבית יסתכלו על המתפרצים למעלה בעין נוזפת.

קול א': אם הם מתפרצים בחוץ, בשם הבית, יסתכלו עליהם גם כאן בעין טובה, גֵאה.

קול טייס: אז ככה… אנחנו נטוס שלושה־שלושה.

טייס א': הפירמידות – זה מראה מרגש, בחיי.

טייס ב': יבוא יום וניסע לטפס עליהן, מלמטה. תיירים־עם־מצלמות, יעני. נשכור את הג’יפ של המשק, ניקח את הנשים, והופ…

טייס א': (צוחק) ומי ישמור על הילדים? ילדים רכים אסור…

טייס ב': מי־רכים, מה־רכים? הילדים שלי לא יהיו רכים. שלך אולי. ו… בשביל מה גידלנו סבתות? לא בשביל השמירה על הנכדים?


(צוחקים)


טייס א': שמע, מה אגיד לך, זה המראה המרגש ביותר שראיתי בחיים שלי. הפירמידות מהתנ"ך, משיעורי ההִסטוריה, מהסרטים – כמו על כף היד…

טייס ב': אתה יודע מה המראה המרגש ביותר שראיתי מלמעלה?

טייס א': שְׁפוֹך.

טייס ב‘: אבל, שלא תעז לצחוק ממני. (הפסקה) הנמכתי פעם מעל איזה משק קטן. אחרי איזה יום שחור של גיחות. ואני רואה מלמעלה חבורה של צוציקים עם חולצות משובצות, כיתה א’ או ב', שמונה או עשרה ילדים בסך הכל, עם מורה ומטפלת וכלבלב – מטיילים לאורך איזה נחל. הרגשתי צביטה אדירה בלב. זכרונות? געגועים הביתה? – לא י׳דע.

טייס א': אתה מדבר כמו אחד ח’תיאר, בן מאה, המתקרב לסוף ימיו ונזכר בימי הילדות.

טייס ב': בימינו הכל מהיר יותר. רבים המתקרבים לסוף ימיהם במהירות על־קולית. אתה מזנק לעבר החיים, והם מתנדפים להם לפני שהספקת אפילו ליצור מגע איתם.

טייס א': עזוב שטויות. בוא נקפוץ לשק"ם.


(שריקות מטוסים ברקע. מוסיקה גוברת עליהן)


א: בקצה אחר של הקיבוץ פוקדים נדודי־שינה גם את חנוך, המורה־המזדקן־בטרם־זמנו. יהודי יקר. אדם עייף. מורה מותש הבורח יום־יום מן המעוזים המופגזים בחזית הלוח, אל ערימת המחברות האילמות.

חנוך: המשעממות… המיאשות…

א: נוֹמי אשתוֹ…

חנוך: (מתקן) נועומי.

א…סליחה. נועומי אשתו ישנה כבר שעות אחדות. לא־בלי כדורי־שינה. חנוך אינו לקוח גלולות; שאלה של עיקרון.

לפני כשעתיים נטש את ערימת המחברות על שולחן־הכתיבה ופנה אל מיטתו. הרהורים רודפים את חנוך. מדירים שינה מעיניו. הוא משחזר בזכרונו, אולי בפעם האלף, אותה שיחה בין הבן העוזב לבין נטע חברו.

תנוך: באותו היום נולדו. בעיצומה של מלחמת השחרור.

א: שניהם היו במדים. שכבו על הדשא שמעבר לחלון, ולא ידעו שהוא, חנוך, מקשיב לשיחתם. נטע זה, דרכו תמיד לצרוח –

נטע: היי, אהוד, סיפרתי לך פעם איך ביליתי את החופשה האחרונה שלי? תפסתי אכבאר ג’וב, במטע. מיכלזון עם מסור הידראולי. “גיזום שדרה” קוראים לזה. גוזמים את ראשי העצים שלא יצמחו לגובה, כדי לא להקשות על הקטיף. גוזמים גם משני הצדדים בקו ישר, כדי לאפשר את כניסת המכונות בין השורות. כל ענף שמתחשק לו לבלוט – דזזשש… וגמרנו.

אהוד: אני לא הייתי עושה את העבודה הזאת בעד כל הון שבעולם. הציעו לי פעם ללמוד גיזום “הסחה” והתחמקתי. אתה יודע, זה גיזום יד שמפנה את הענפים הסוררים בחזרה אל תוך השורה.

נטע: מה יש? לא מספיק טוב בשביל רב־סרן אהוד?

אהוד: באמת, כך אתה מכיר אותי? אני פשוט שונא את מראה העצים לאחר גיזום שדרה וגיזום הסחות. הם נראים כמו קוביות מבית־חרושת; לא כמו עצים חיים. כולם אותו הגובה. כולם אותו דבר. קווים ישרים.

נטע: נפלת על הראש? מישהו מגדל עצי־תפוח בשביל היופי?

אהוד: כמובן, העיקר היעילות. האחידות. ההכנסות. זו הגישה המשקית. הצרה היא שעושים כך לא רק לעצים במטע.

נטע: אינני מבין אותך. אהוד…

אהוד: תגדל – תבין.


א: חנוך מנגב זיעה ממצחו. (בלחש) גם… דמעה מעינו. מאז שעזבה גם בתו את הקיבוץ היה מרבה לבכות על מיטתו, באין רואה. הגבר שבכה רק פעם אחת בחייו, כשנתפסה ספינת־המעפילים שלִיווה, וגם אז רק בחסות פצצות הגז המדמיע, אותו חנוך – או שמא חנוך אחר – היה עכשיו למעיין־דמעות.

חנוך: הבן, מילא. ידעתי שאהוד יעזוב. הוא נולד לגדולות, אהוד. אבל בה, בקטנה, בה תליתי תקוות. רצינו לגדל נכדים, לרוות מהם קצת נחת. קמה וברחה. מה לעשות? על דאטפת אטפוך וכי לא ברחתי אני מבית הורי? (נאנח) כּלי מלא בושה; בוש אני בפני ילדי, שאיני יכול לעזור להם. “ההורים שלה הלוו לנו…” מספר אהוד, “ההורים שלה נתנו לנו…” והקטנה – גרה אצל הורי בעלה, בגבעתיים. ואני –

לא! לא באלף רבתי! מן הקיבוץ איני בוש. אינני אוכל לחם חסד. אומנם נעמי חדלה לעבוד מטעמי־בריאות. אך אני מלמד מִשרה שלימה, אם לא למעלה מזה. ומלמד היטב. בלי שְׁקופיות ושקפים ושאר אביזרים של מאחזי־עיניים. אבל עם כל הנשמה, ועם שאר־רוח. ואלמד כל עוד ישאוני רגלי.

א׳: יהודי מסור. ומיוסר. פעם היה מורה טוב. עד מתי יתנו לו ללמד?

ב': משפט ששמע באקראי מפי בתו מקצר את ימיו: ״בן משק שעוזב והוריו בקיבוץ כמוהו כיתום." – כך אמרה.

א': הוא כתב צוואה. ועוד לא מלאו לו ששים. רבים בקיבוץ יופתעו למקרא צוואתו. אחדים יזעמו, אחרים ינידו ראש. הוא מבקש לקבור אותו על־פי כל דיני ישראל. ולומר אחריו קדיש. האם יהיה לאהוּד האומץ לעשות זאת?

ב': חנוך נרדם.

חנוך: (צועק מתוך שנתו) לא־אני. לא־אני. לא־אני!


(מוסיקה)


א: כושי הוא כמעט בן־גילו של חנוך. אולם בעוד חנוך מלמד בכיתות הגבוהות את תורת ההגה והצורות, ישב כושי ליד ההגה ובלע כבישים. הקיץ הוא עשה ז’סטה: התנדב לעונת הקטיף במטע. זכה בהוקרה ו… בחידוש נעוריו. יום־יום הוא מקבל טפיחות על כתפו החרוצה מלאת חריצים מתרמילי הקטיף; ולילה־לילה קוטף הוא מעץ הדעת בגן־עדנה של אחת המתנדבות של המטע, מן התמהוניות שבחבורה.

מאחרי־בנשף פוגשים אותו בשבילים השוממים הנטושים, בשעות המוזרות ביותר. הלילה הוא נתקל בצביקה, ידידו הטוב של בנו בכורו. לא נעים. "השרב נשבר״ – אמר צביקה, פשוט כדי להגיד משהו ולשבור את המבוכה.

כושי: עליו לא הייתי מאמין…

א: ממלמל כושי אל עצמו, ואינו מֵאט פסיעותיו הגסות. מסיר חוט ברזל מעל השביל. נרתע מעט מפני רחש מבין השיחים.

כושי: אני בסנדלים. מוטב להיזהר. אפשר להשתגע מהנחשים הללו. הצפע הזה שהרגתי אתמול במטע… מזל שהייתי בנעלי־עבודה. מעניין שאיש לא הרגיש. כזה טיפוס שנראה שקט וצנוע; כרוך אחרי אשתו ובנותיו. ממזר, מים שקטים חודרים עמוק. מעניין אצל מי. Sky אולי תדע. מעניין אם הבן שלי… הרעיון הזה שעליו התבדח לפני שבוע: קיבוץ של נודיסטים; מרכז־משיכה וכל השטויות. אם לא מן הצריפים האלה, מהיכן לו לבחור שקול ונבון רעיונות הבל כאלה? צריך לשאול את Sky גם עליו. היא יודעת הכול. והכול… יודעים אותה… הה, אם זה לא היה עצוב, זה היה יכול להיות מצחיק. אבל מזה שבועיים היא של אחד בלבד. אחד שאינו דומה לאחרים. הבטיחה.


(מפהק בקול. פותח בזהירות דלת חורקת ונעלם מאחוריה).


א: הקיבוץ נרדם כליל. גם אחרוני המאחרים כבר עלו על משכבם. בשעות האלה אפילו נדודי־השינה נרדמים, מחליפים כוח. הס. קולות ליל־קיץ בקיבוץ. סובבות ממטרות (קול). מתייחמים חתולים (קול. קצר) מטרטר גנרטור במרחק (קול). שריונית משמר־הגבול מחליפה הילוך (קול). שומר מכחכח בגרונו, לקרוע את קורי השינה (קול). פרה גועה געיה עמומה ברפת (קול). נערה על־סף־עזיבה צועקת בשנתה (“לא רוצה. לא־רוצה. לא! לאאא!”) – היא מָכְרה רעמת־שיער ערמונית משגעת לעושה־פיאות־נוכריות בעד בצע הרצל, ועתה רודפים אותה סיוטים מסמרי־שיער. שיעול קורע לב עולה מחלונו של חולה־האסתמה (קול). חבר צעיר שנקרא לחידוש־צניחה ממלמל בשנתו (מלמול סתמי עצבני) – מחפש כנראה תירוצים לקבל שיחרור. כלב המתגעגע אל בעליו משמיע יללה ומסיים ביבבה (קול) – יצאו לנופש ועזבו אותו לאנחות (שוב קול; קצר). שינה ירדה על הקיבוץ. שינה עמוקה.

ב: רק צימר עודנו ער.

צימר סיים זה עתה כתיבת שיר חדש:


הפרי והפרח

ארוך יום קיץ חם

קצר מולו הלֵיל

פרחים לניחוחם

שרים שירי הלל

הלילה רד, קיבוץ נרדם

נמים בניו, אך ער מִרְדָם


פרחים נתנו ריחם

הפרי עוד ייגמל

שיחים שפכו שיחם

“למי אני עמל?”

הלילה רד, קיבוץ נרדם

צעירים בניו, סוער הדם


הפרי והפרחים

מצמח חד יוצאים

בנים מפוכחים

בפנים ביתם מוצאים

הלילה רד, קיבוץ נרדם

חמים בניו, בוער הדם


פרחים וגם פירות

צורות שונות בחוץ

לצמח הדורות

שאדמתו קיבוץ

הלילה רד, קיבוץ נרדם

ערים בניו, סוער מרדם


א: חרש חרש נסוג הלילה; פוסע לאחוריו על־בהונות על המִדרכות הצרות; חומק מפינות סתר, שם תפס שלווה שחורה במשך שעות מספר. נאחז הוא בציפורניים ירוקות־כהות בדשאים המושקים, ממאן לנטוש שליטתוֹ. עצים ושיחים שחורי־עלווה מלווים אותו בריפרוף עלים לאה – ניפנוף־לשלום שחור, מוריק בחשיכה המתנדפת.

ב: הס. הססן הוא הלילה. שמא טרם באה שעתו לחלוף? שמא שוחרי שינה חפצים בשחורו, ביקרו? רק משוררים שטופי שינה כותבים שירי תהילה לשחר על כוס קפה ראשונה, לאחר חדשות השעה עשר.

א: רך וחם, מתרַפֵּק ומתפנק כנחש, על גחונו זוחל לאחור הלילה, מפנה את מקומו בהיסוס (כלחישת נחש) לצינת־שחרית. מקהלת ציפורי־שיר מבשרת יום חדש. יום חדש תחת השמש. אך עוד תעבורנה הרבה דקות עד שיפציעו קרניים ראשונות של שמש. אפילו התרנגול – התרנגול היחיד במשק, בפינת־החי – טרם השמיע את קריאתו. הקדימו אותו השעונים (קולות של שעונים מעוררים ממינים שונים, זה נכנס לצלצולו של זה). אלמלא צלצולם הצורמני היה הלילה מסרב לסגת, מסתתר בחסות החשיכה, ופורש כנפיו על אוהביו עוד שעה ארוכה. (שוב צלצול, הפעם של שני שעונים שונים) – מתחרים הם ביניהם מי יעיר את בעליו תחילה. זה ייעודם. תרנגולי עולם־ממוכן, עולם ללא כרבולת. ידים נשלפות, נשלחות אל השעונים להסותם. (תמונה סוריאליסטית של ידיים שונות, נשלחות בזו אחר זו); ליל חלומות תם. ידיים שזופות, ידיים שדופות; ידיים שעירות חזקות, ידיים צעירות ורכות; ידיים מסורבלות, מיובלות, בלות; ידיים ידועות עבודה.

ב: קשה, קשה מאד, קשה מאד־מאד לקום יום אחר יום בשלוש וחצי בבוקר. לא קל לקרוע את קורי־השינה שארגו סביבך עכבישי העייפות.

ג: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי איש קיבוץ שבע שינה…..

ב:… וזָרעו מבקש לחם.

א: שרים “העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו”.

ב: כששרים…

א: צוחקים מ א.ד. גורדון.

ב: חה. חה.

א: וממשיכים לעבוד קשה.

ב: ככה זה.

א: צימר מושיט רגל יחֵפה אל הרצפה הצוננת, המרעננת. עוד הוא משפשף את עיניו ובולע פִהוקים, וכבר האירה לו מזלו פנים. ספל קפה בידה האחת, והשניה אוספת שולי חלוק. צימר נוטל את הספל מידה, נועץ עיניים בוהות תוהות במה שנשקף מבעד לבד הדק, כמנסה לזכור נשכחות, ומרים ידו השניה לבלוע פִהוק ולתופף עליו באצבעו.

צימר: (תוך כדי פהוק) גם את יורדת למטע?

מזל: אלא מה? קמתי בשלוש וחצי לריצת־בוקר.

צימר: את צוחקת? הקטיף הזה חוסך לנו התעמלות־בוקר.

מזל: מי צוחק?

צימר: כך נוכל תמיד להישאר בכושר.

מזל: אני מעדיפה להישאר… במיטה.


א: שאולי שי"ן מושיט יד אחת אל השעון ובשניה הוא מגשש אחר משקפיו. הוא חומק מן המיטה בזהירות־של־פורץ, לבל יעיר את אשת חיקו. נזכר בגעגועים –

שאולי: רווק – הוא אדם היכול לרדת מן המיטה מכל צד שהוא.

א: שאולי נשוי. מאד. ומאז חומק הוא כגנב, ביום ובלילה. כל בוקר מנהל הוא דו־שיח בינו לבין עצמו. הבוקר זהו דו־שיח סוער.

שאולי: לכל השדים והרוחות, איפה שמתי את המפתחות? ״איפה שמתי״ זאת שאלה טובה. איפה היא שׂמה, לעזאזל. אני יכול להישבע שאני שמתי אותם ליד המראה. להעיר אותה? חבל. היא יכולה לישון עד שש. מה עושים עכשיו, לעזאזל? אם היא לא תשגע אותי…


ב: ציפקה עובדת קבועה במחסן הבגדים. אבל עד ארוחת הבוקר קוטפות כל עובדות המחסן במטע. שעונה צילצל בין האחרונים. מאומנת היא בקימה חפוזה עוד מימי הפלמ"ח. ציפקה מותחת איבריה השופעים ומחליקה באצבעות סדוקות כמה שיפועים תלולים, להעירם מחלומות־החלקה. היא מעיפה מבט מנומנם בפְּטמות הזקופות, שלא נמעכו מיום נסיעתו של גיורא, ממתחת גופה כקשת דרוכה וקמה בזינוק.

ציפקה: אם אני לא מזנקת, אני נרדמת שוב. כזאת אני. תעשו לי משהו.

ב: היא גוררת רגליה אל המקלחת, עֵרומה כביום היוולדה. עוד חשוך למדי; איש לא יראה, גם אם יסתכל. אבל עצם המחשבה שמישהו מציץ ורואה ורוצה –… היום היא כבר תדאג לכך שתהיה בקבוצה של יושי. יש לו מבטים בוערים־בועלים כאלה. עיניים מפשיטות. ושיחה שנונה, חדה כתער.

ציפקה: זה מותר, לא? לפחות זה. (מגרגרת) מבטים ומלים ותו לא. בחיי. (מגרגרת) יושי יודע לבחור מלים המחלחלות אל תוך תוכה ומלחלחות אבריה. נוכחותה מקפיצה מלים כאלה אל לשונו. והיא, אף היא אינה טומנת לשונה בצלחת.

ציפקה: אז מה?!

א: חנוך סוגר בבהילות את השעון המעורר, מגניב מבט רועד לעבר אשתו נעמי, שמא החריד אותה הצלצול משנתה. היא זקוקה להרבה שינה, אמר הרופא. הוא כמעט שלא ישן הלילה, אך בכל זאת יקום למטע. יש ברירה? דווקא יש, אבל חנוך יקום ויהי־מה.

חנוך: רק לא לחשוב פעמיים. ולא להיכנע לעייפות. פעמיים בשבוע עלי לתת “גיוס”. בסך הכל. כל פעם שעתיים. בבוקר או בערב. בבוקר נעים יותר, בריא יותר.

אמנם אפשר לדחות לבוקר אחר, אבל (בלחש) צריך להביא קצת תפוחים הביתה, כדי לשלוח חבילות לילדים. “הביאו לנו כמה תפוחים יפים מהמטע” הוא יכתוב לאהוד “ואין כאן מי שיאכל, אז אני שולח…” ואהוד יידע מי בדיוק הביא מה מן המטע. ומתי. ולשם־מה.


(קול צעדים)


א: על המדרכה הששה להחזיר הדם של צעדי־אדם, משיג יוסקה את קובי.

יוסקה: יהיה יום חם.

קובי: אהם.

יוסקה: מה אמרו בחדשות?

קובי: ישָׁנות.

יוסקה: לטמפרטורות אני מתכוון. מה הודיעו?

קובי: לא זוכר. הרבה, בכל־אופן.

יוסקה: תודה על האינפורמציה. (הפסקה) להעיר אותך כשנגיע למטע?

קובי: אהם.

ב: צלצול “אומגה” מעודן מעיר את אווה וקוטע סידרת חלומות טורדניים. אווה מושיטה יד ארוכת־אצבעות אל קופסת ה“קנט”, גוחנת אל מתחת למיטה וממששת־מגששת אחר המצית בין ספרים וגרביים, כתבי־עת, תיקי־משקפיים וחפיסות־סוכריות. היא מציתה סיגריה בשכיבה, משתעלת (קול שִעול) וסוקרת את החלום שנקטע.

אווה: ואני חשבתי שאני מעבר לכל זה. שפִּטפוּטו של מזכיר…. הה!… אילו זה היה כך, הוא לא היה קופץ אל תוך חלומותי. למחרת השיחה. תמיד אני מופתעת מחדש לגלות עד כמה אני רגישה. אתמול נזף בי שאין רואים אותי באסיפות. זה הכל. מעניין שבחלום היו לו טענות אחרות לגמרי. גלימת השופט נראתה גדולה ממידותיו. מצחיק איך נמשכתי שוב ושוב להרים את הגלימה; לראות אם מתחתיה הוא לובש את מכנסיו הקצרים. והוא התגונן וברח מפני. חה, חלום מטורף.

כאילו אני היחידה שאינה באה לאסיפות. פוגעת בדימוקראטיה. איפה קראתי?: ‘דמוקראטיה היא כמו מין. כאשר זה טוב – זה טוב מאוד; כאשר זה לא טוב עדיין זה טוב למדי’.

פעם… הייתי פעילה מאד. בשני התחומים. האמנתי שבכוחי לעשות את זה לטוב מאוד. “טוב למדי” – זה לא בשבילי. לא. עו־לם מחורבן, אי, (אנחה כבדה) טוב לפחות שיש בשביל מה לקום בבוקר: תפוחים. טוב למדי.

א: שירלי טל־מור מתהפכת לצד שני. מערומיה עטופים בסדין לבן רב־קפלים, נראית היא כפסל שַיש יווני מוטל על צידו.

שירלי: שייע, אל תשכח לכוון לי את השעון לשבע ורבע.

שייע: כבר כיוונתי. תישני, תישני.

שירלי: אתה יודע שאינני יכולה להירדם במיטה ריקה.

שייע: אני באמת מצטער. שכחתי להזמין מישהו שימלא את מקומי עד שעה שבע.

שירלי: שבע ורבע.

שייע: ורבע.

שירלי: אתה יודע מה אפשר להספיק ברבע שעה.

שייע: עם מחשבות כאלה בוודאי לא תצליחי להירדם.

א: שירלי משליכה מעליה את הסדין. עור ורדרד שוכב אין־נוע כאדמת ליס בקועה המצפה למטר. רק אצבעות רגליה דובבות.

שירלי: בוא תחזור למיטה, שי.

שייע: שירלי, השתגעת? את יודעת שהבטחתי לקום למטע; שבונים עלי…

שירלי: It’s up to you שי. המטע או אני.

שייע: שירלי, זה עובר כל גבול, את יודעת? אם את מתחבאה מאחורי תירוצים של בריאות ומשתחררת מגיוסים ותורנויות – אני לא מתערב; אבל תני לי לפחות למלא את חובותי כלפי הקיבוץ.

שירלי: (מתפרצת): Drop dead, שייע טל־מור, אתה והקיבוץ שלך. ואם אתה מאמין לסדרן העבודה יותר מאשר לאשתך – אז לך תישן איתו.


(קול חבטות. חפצים שונים מושלכים. דלת נסגרת בטריקה.)


א: נסים, אף הוא מתחיל את יומו במטע. הנוי יכול לחכות שעתיים. הוא משאיר פתק לאשתו לא לשכוח להביא ארוחת בוקר לאם הזקנה הרתוקה לחדר. למוּד הוא להתלבש בחשאי בחשיכה ולעולם אינו מֵעיר את אשתו הקטנה. אפילו תסרוקתו ושפמו עושה הוא בחשיכה.

ב: יריב יושב על קצה המרפסת, משחיל שרוכי נעליו באיטיות מנומנמת; מושך ומהדק את השרוכים, מושך ומושך את הזמן. מחכה הוא להופעתה של זכריני בפתח החדר הסמוך.

יריב: (בקול רם) בוקר טוב, ריני. חכי לי שנייה, או־קי? אני בא איתך. (לעצמו) וואללהי, גם בה נדבק החיידק. גופיה הדוקה במקום חולצה. ולך תחשוב על עבודה; או על מה שהתכוונת לשוחח איתה. פשוט קשה לעצור בעד היד. מתחשק להושיט אצבע ולצלצל בפעמון המזדקר בחציפות, גם אם יעיר הצלצול מתים משנתם. ממש בא לי…

(בקול רם) אני כבר בא. מה בוער לך?

א: אחרונים מגיעים לחדר האוכל – המתנדבים. פעם קראנו להם לגיון הזרים. סקי מובילה בראש, כמשכוכית בעדר, תרה בעיניה אחר כושי שלה. ואינה מוצאת, כמובן. יש לו עוד חצי שעה לישון. משמרת ראשונה במפעל מתחילה רק בארבע וחצי. מה פתאום סידרו את כושי היום למפעל?


(צפירת משאת כבדה)


קול: יאללה, חבר’ה, זזים.


(קול המשאית, מתניעה ומתרחקת).


ב: הנה כבר קמים עובדי משמרת ראשונה במפעל. חקלאי האתמול זורעים היום פלסטיק וקוצרים כסף. מי יודע מה ספיח יעלה בשדות התעשיה. גבי מפטם את מקטרתו ופונה אל הפְּרֶס. שרה המורה סופרת את הימים שעליה עוד לתת בחופשת־הקיץ למפעל המקולל.

שרה: התעשיה הזאת עוד תהרוג את הקיבוץ. אותי היא כבר הורגת.

א: נטע צועד בפסיעות ענק לעבר המדור שלו, מְסרק שערו תוך כדי הליכה ושורק פזמון שחוק (נטע שורק את הלהיט האחרון). השומרת מכניסה את הסריגה אל התיק ומתחילה לספור את הדקות שנותרו לה עד השינה; אלה הדקות ההולכות לאט. אם תבוא שינה, שהרי בונים ליד ביתה עוד מקלט.

השומרת: אולי אברח לתוך איזה מקלט צונן ושקט וארביץ שם שינה שליווה עד הערב. עוד חמישה לילות של שמירה לפני. בררר…

ב: על הרחבה הגדולה מתחילים טרקטורים להתניע ולצאת לדרך.


(קולות)


א: יום חדש נולד. יום מלא חיים.

ב: יום חדש, אולי גם יום גדול, בעולמם של אנשים קטנים, ישֵנים ומיושנים.


(קולות פהוק)


א: יום מלא פעילות: מלא קולות; מלא צלילים.

ב: צלילים. וצלָלים.

א: שונים צליליו של יום מצליליו של לילה.

ב: שונים גם צלליו של יום מצלליו של לילה.

א: משוררים ותיירים משבחים את איילת־השחר.

ב: שחר? אנשים יגעים מעדיפים לישון לעת עלות השחר.

א: מי שאינו משחר לפתחו של יום חדש, בתקווה שיהיה טוב מקודמו, משלים עם עולם אין־שחר אין־תכלית.

ב: והרי כזה הוא העולם בו אנו חיים.

א: תלוי איך חיים בעולם הזה. חמניות מפנות את פניהן לאור.

ב: כל מקום שיש בו אדם ויש בו מקור של אור – נוצר בו צל.

א: הצל – בן זוג לאור הוא. רק כשעלינו על הקרקע היינו "אדמה ללא־צל״.

ב: האם לא התיימרנו ליצור "אדם ללא צל״?

א: אם אמנם התיימרנו, אשרינו שנכשלנו. הצלחנו בכל השאר: נטענו עצים, בנינו בתים, הדלקנו פנסים.

ב: עצים ובתים ופנסים מטילים צללים.

א: גם אנשים.

ב: האם גם למלאכים יש צל?

א:…מעולם לא ראיתי מלאכים. על כל פנים, לא כאן. (פונה אל כל אשר על הבמה) האם מישהו מכם ראה פעם מלאכים?

השחקנים: (אחד אחר השני, ובתוך דברי השני) אני – לא. לא־אני. מה פתאום? אף־פעם.

שחקנית: אני… פעם פגשתי מלאך (כל המבטים מופנים אליה) אבל אחרי החתונה התברר לי שטעיתי.

ב: ואז – היית אומללה…

שחקנית: כלל וכלל לא. הוא סיפר לי על מה הייתי צריכה לוותר אילו הוא היה מלאך־של־אמת, (מצחקקת) והסכמתי איתו שמוטב לוותר על… הכנפיים.

ב: בעזרת כנפיים אפשר להגיע מהר יותר, גבוה יותר, רחוק יותר.

א: הספורט של המאה שלנו, מה?

ב: זה לא ספורט. זה ייעוד.

א: ואני רוצה לחיות בחברה המחפשת פשוט את הטוב יותר.

ב: אתה מתכוון לקיבוץ?

א: אינני יודע…

ב: אם כך, אולי תאמר לי סוף סוף: מה זה בעצם קיבוץ?

א: קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ.


קיבוץ מעיין־ברוך



  1. מְחַבֵּר השיר – ״צימר״.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!