בתוך: מורה נבוכי הזמן: מאת: Dr. M. Letteris [מאיר לטריס]; וארשה: דפוס אלאפין, תרנ"ד 1894

תולדות. בני אדם הדגולים מרבבה אם בתבונות כפיהם או בהגיון לבבם וכשרון נפשם, הכתובים על ספר לדור אחרון, למען דעת כל עמי הארץ את קורותם אשר קרו להם כל ימי חייהם; עוד יורו דעת ולקח טוב לעם נולד ולדור יבוא גם אחרי מותם, כאשר עשו הישרים האלה תושיה בחקרי לבבם ושכל מליהם בלכתם ארץ החיים ואגודתם על ארץ נוסדה. ימים ידברו דברי אמת, ורוב שנים יודיעו חכמה ומוסר; כי ילדי יום יום באין אומר דברים יביעו קול דממה דקה, כקול שדי בלכתו, אמרי נועם אל קרב ולב. – הנה זאת חקרנוה, כן הוא: אנשי שם פועלי טוב בקרב עמם כלי יקר המה, אשר גדולות ‏ ונפלאות תעשה בהם יד עליון,‏ יוצר כל על פני האדמה. וכמו עושה מלאכה על האבנים, מני חומר ורגבי עפר יעשה כלי נחמד כלול בהדרו ותאוה לעינים; כן איש חיל מורם מעם, חומר ביד יוצר כל הוא, לעשותו כלי למעשהו, לטוב לו וליושבי תבל כל הימים. וכל הקורא בספר תולדות איש יקר כזה, הנה הוא בא אל בית היוצר, רואה את המלאכה, מלאכת ה' על האבנים, איך גוש עפר היה לצלם אלהים לנפש חיה, לדעה דעת עליון ולהיות לנס עולם למהלכים בחיים. בפיו יקרא תולדותיו – ולבבו יבין דרכי אלהים ורוב חסדו, כי רב עליליה הוא בקרב הארץ.

אחרי הדברים והאמת האלה בא נא, הקורא האהוב! אם יש את לבבך ישר עם החכם מנחם – כה אקרא בשם את החכם המנוח ז"ל, אשר נכבדות מדובר בו במאמר הזה, כי היה באמת מנחם משוב נפש בני עמו בארצו כל ימי חלדו – היושב כעת בסתר עליון, מקום שם חצי לשון רמיה לא ישיגוהו, וברכת שמים תעלה על ראשו. בא נא אלי, אחי! תנה לי את ידך. אחוך שמע לי, מי היה החכם הלזה ומה חייו, מה משפטו ומה שחו, איך היה לתהלה ולברכה בתבל ארצה, כי הפליא לעשות.

הוא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, לא בגדולות ובנפלאות ‏ ממנו. לפני כבודו ענוה,‏ וכל נתיבותיו שלום. לכן ידידי! אם אין את נפשך לשמוע מעשים נפלאים בדברי מילדי ימי חייו, קול ענות גבורה כקול רעם בגלגל וכסער ביום סופה, אשר ברעש ורוגז יגמא ארץ, כי אם קול ענות חלושה אשר יהגה לב טהור, כמימי שילוח ההולכים לאט – אם באלה חפצת, ודברי חפץ בלי שאון וקול עוז תכסוף לשמוע מפי, הטה אזנך ושמעני! אנהגך אביאך אל. בית חומר. לא תאר ולא הדר לו, אל לב יודע מרת נפשו, כי צר לו בצרת אחיו, אל לב טהור, אשר קירותיו נטו לנפול כל הימים, כי חלאים רעים ונאמנים יקיפו עליו. שמה תשתומם לראות נות בית, נפשו היקרה, כלילת יופי כבת מלך יושבת בתוך היריעה. ואם לא יהמו מעיך אז, אתה איש הבינים! אשר לא ידעתו, כי נלקח מאתנו ארון האלהים זה (בו נצפנו לוחות לב טהור, והמכתב מכתב אלהים חרות. על הלוחות, ואם לא תדמע בת עינך, כי הלך ממנו מנחם ברגע הגלות נגלות לעינינו קצות דברי חכמתו מאשר פעל ועשה כל ימי חייו¹, אם לא תבך במסתרים, ולבך דוי ונפשך נוגה לקול שמועה זאת: וירעתי כי לב אבן לבך, העשוי לבלי חת ולבלי התנודד לכל צרה ומצוקה, ולכל שוד כי יבוא פתאום על בני חלוף, וכי לא למענך כתבתי על ספר תולדות איש חכם הלזה, למען יהי זכרו לברכה עד העולם.

אל נא יפלא בעיניך, קורא יקיר לי! כי אנכי ערב לבבי לגשת אל המלאכה הזאת, לספר בלשון עבר את תולדות מנחם באזני בני עמי, אנכי לבדי מכל ההמון הגדול מכיריו יודעיו ומכבדיו. כי אני אני המדבר, מנעורי עד היותי לאיש ארחתי לחברה עמו, ואהי אצלו אמון יום יום; אנכי יצקתי מים חיים בששון ממעיני הישועה על ידיו ימים רבים זה ארבע עשרה שנה. עלי אצל מהודו באהבתו אותי עת כביר מכל בני גילו שומעי לקחו, אשר לאט לאט כבני לביא התפרדו הנה והנה, למצוא טרף לביתם, ועזבו מקום משכן כבודו, בשבתו ובקומו אני תמיד עמו, ונפשו היקרה נגלתה בספר השמים לפני וארא מאורות ברקיע עזה; לכן לי משפט הבכורה, להגיד לעם נולד מה עשה. אם רחש לבי דבר טוב מעודי עד היום הזה, להביא ברכה כמעט אל בית ישראל מאשר כוננו ידי, מידו זאת לי; הוא העיר לבבי ויאמץ אותי לבן לו כל הימים. כי נפשו היתה כמילדת לכל ילדי חסרי שכל, לכל עצמים בנפש המלאה, ולהוציאם לאור לפעולת אדם בטוב טעם ודעת מאין כמוהו; לכן, אחי ורעי! פי הוא המדבר אליכם מאורח חייו העולה בית אל, שלומת תודה זאת לי אל נפש מורי, היושב בסתר עליון! שמעוני וישמע אליכם אלהים!

* *

בשנת תקמ“ה בשבעה לחדש שנים עשר הוא חדש אדר (1785.Febr.17) נולד בן להגביר הנודע, איש חי רב פעלים במסחר וקנין הר”ר שלום קראחמאלניק, אחד מיקירי ושועי עיר בראדי במדינת גאליציען, ושמו מנחם. עיר מולדתו זאת, עיר מלאה חכמים וכנעני נכבדי ארץ, היתה מאז כקן לכל תושיה ומזמה. כי רק במקנם עוני ומחסור קננו מימות עולם סכלות והבלי שוא, ובמקום יד חרוצים תעשיר, בעיר מסחר וקנין, אשר ייטיבו לבעליהם את מעמדם ומצבם, שמה גם חכמה ודעת ירימו ראש. וזכר לדבר, כי במצור ובמצוק שם יצמחו סעפים והבלי שוא, ובמקום ההצלחה שם חכמות בחוץ תרונה, ותבונה והכשר דעת ירימו קרן: כי גם שאול מלך ישראל הכרית אובות וידעונים מן הארץ בהצליחו בכל דרכיו, הנה הוא הוא שאל באשת בעלת אוב סרת מעם, לקסום לו בצר לו, עת אויבי נפשו כתרוהו להלחם אתו (שמואל א' כ"ד) כאשר העיר בצדק איש חכם נודע לשם ולתהלה.

שלום היה איש יקר ונבון דעת, יודע להלוך עם החיים, גם ידע תהלוכות עולם. כי הלך למסעיו פעמים רבות לערי אשכנז, ברלין ולייפציג, אף ראה בימי עלומיו פנים אל פנים את אדוננו הרמבמ“ן זצ”ל ורעו החכם ה' דוד פרידלענדער נ"ע. – וממכון שבתו השגיח על כשרונות בנו העלם והכנות נפשו לתושיה ודעת, אשר עשו לו שם גם בעודנו נער, ויתן לו מורים להורות לו משפטי ה' ותורותיו, וחכמת התלמוד על הדרך הנהוג בבני עמנו בארץ ההיא. ולעת כזאת, ויגדל הנער ובכל דרכיו השכיל, ויצא שמו כי חד השכל הוא, נעלה על כל הנערים אשר כגילו.

בימים ההם שב החכם המפואר הנודע בשערים, מו“ה מנחם מענדל לעווין (המכונה סאטנאב, על שם עיר מולדתו) שנית מקרית מלך רב ברלין המעטירה אל ביתו ואל ארצו. החכם הזה,‏ ידיר נאמן להחכם התוכן הגדול מו”ה ישראל מזאמושטש, בעל המחבר ספר נצח ישראל,² דרש גם הוא חכמה ימים רבים בעיר החכמה הלזו בצל קורת החכם החוקר האלהי, רבינו משה בן מנחם זצ“ל, זיה. משען עוז לכל נדח מהסתפח בנחלת המדע מפני אויב ומתנקם קנאת הדת. ויהי בשובו אל ארצו, וישב ימים רבים בעיר בראדי³. מידו אור זרוע לישרי לב דורשי חכמה בעיר הזאת, וזרע השלום נתן פריו, כי הוא נתן מהודו על החכם והנבון המליץ הנעים מו”ה דוב בער גינצבורג ז“ל, סוכן ופקיד לקהל ישראל בעיר בראדי⁴. אזי כמו השחר עלה לבני עמנו בארץ גאליציען, ובפרט אחרי בוא המדקדק השלם מוהר”י בן זאב – בהלכו למסעיו⁵ דרך עיר בראדי – בצל קורתו של רב"ג ויכרות בריתו אתו החיים והשלום כל ימי חייהם.

והנה עודנו בימי עלומיו, עת החל מנחם כנטע שעשועים לפרוח ולהעלות נצה, כרת ברית אמת עם בן עירו ידידו ר“ב גינצבורג (ועל ידו אחר ימים רבים גם עם החכם לעווין), וממנו למד ראשונה להוקיר מפז ספר ולשון עברים אשר יערפו כמטר לקח טוב ודברי חפץ בכל חכמה ותושיה, ותהי אהבתם נפלאה עד יום מות הרב”ג בלא יומו בעודו באבו. ועיני ראו לי מכתבים רבים ונכבדים בעניני חכמה ומלאכת היופי, ובאורי כתבי קדש, אשר הריצו איש אל אחיו ימים רבים בל"א.

ויהי מנחם נער בן ארבע עשרה שנה, ויתיעצו הוריו לתת לו עזר כנגדו, כמנהג אנשי פולין בימים ההם – והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי – ויתחתנו עם הגביר ר' שמערל האבערמאן מעיר הגליל זאלקווי, ויתן למנחם את בתו הנערה לאשה ושמה שרה (בשנת תקנ"ח), והנער נער, בלי דעת משפטי ארחות תבל ודרך הארץ, אשר קוצים וסירים ישכוהו מסביב, ויעזוב בבלי דעת מאומה מה יהי גורלו בימים יבואו – את עיר מולדתו, וילך לגור באשר ימצא חית ידו בבית חותנו, כי כן יעשו הבחורים. שמה ארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו על שלחן חותנו, וכל מחסורו היה עליו, כן משפט הצעירים לימים בארץ ההיא, לקחת אשה ולבוא בברית חברת האדם, בטרם ידעו בין ימינם לשמאלם בדרך כל הארץ, ובטרם ידעו להחיות את האשה וצאצאיהם, אשר הוכיח ה' להם, ולהטריפם לחם חקם דבר יום ביומו. בארץ צרה הזאת לא ישימו לב אל דברי החכם מכל אדם, אשר נשא משלו בטוב טעם ודעת, ומליו ירזמון חכמה רבתי, לוטה במליצה רבת חן לאמר: הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך (משלי כ“ד כ”ז), למען הורות לבני אדם את המעשה אשר יעשון, להכין להם עסק פרנסה או נחלת שדה וכרם, למצוא טרף לביתם, ואחרי כן יעשו להם בתים; יקחו אשה ויולידו בנים (כאשר בארו החכמים הקדמונים את דברי המלך שלמה); כי אם אל כל מקרה ירוצון ויכוננו ויעבטון ארחותם, ואל כל פגע יתיצבו כמטרה לחץ, וזה דרכם כסל למו, להתפאר עוד, כי בזאת ישליכו על ה' יהבם, באמרם: אם אנחנו לא נדע מה נעשה, מאין נחיה, הלא ה' אלהי כל הארץ ממכון שבטו ישגיח עלינו, וישלח עזרו מקדש! לו חכמו ישכילו לדעת, כי אין חפץ לה' באיש כסיל מתעבר ובוטח, טומן בעצלתים ידו בצלחת, כי מאנו ידיו לעשות תושיה, ואמר: הלא לה' התשועה! ונמשלו אנשים כאלה ברוב אולתם לאיש משוגע מתמהון לבב, אשר ירוץ לצלול במים אדירים, וירם כשופר קולו אל ההמון הגדול אשר סביבותיו לאמר: “אני בוטח באלהים, ואם חפץ בי ה', ימשני ממים רבים, ויוציאני ממצולות ים לרוחה, ויקמני ואחיה לפניו!” הלא איש כזה איננו בוטח בה‘, כי אם מנסה את ה’, ונגד רוב חסדיו ורחמיו יחטא חטאה גדולה כל הימים! כה אמר ה‘: בטח בה’ ועשה טוב; אם ידיך לא אסורות, ויגיע כפיך באמונה, אזי קרובה ישועתי לבוא, וחסדי להגלות. – העתרתי עליך דברי, קורא אהוב! כי. מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה. אמנם לא בבחורי ישראל האשם, אלה הצאן מה עשו? המה לא יקחו להם נשים מכל אשר בחרו לעת כזאת בימי נעוריהם בנפש חפצה ובשום שכל; כי אם אבותיהם חטאו לתת רחים על צוארם, בטרם ידעו אנה פניהם מועדות! אבל נודה לה' חסדו, כי גם התלאה והרעה הזאת תלכנה הלוך וחסור יום יום גם בארצות פולין, כן יוסיף ה' לתת לנו בחסדו לב בשר תחת לב אבן, להרים מכשול מדרך עמו, ותהי הסכלות נעדרת ותכחד מן הארץ.

בארץ ציה זאת, אשר שמה ירד מנחם לגור שם, מצא משען ומשענה, איש כלבבו להשען על בינתו ולבקש תורה מפיהו, הלא הוא איש תורני ומשכיל מורה במדרש ‏ הנארמאלי שמה, מו“ה ברוך צבי נייא ז”ל, דודו של הרב החכם המליץ המפואר מו“ה שמשון בלאך הלוי ז”ל. בית אוצר ספרים רבים ונכבדים אשר לאיש היקר הזה היה למעין ישע וברכה ומקור חיים להחכם מנחם. ממנו שאב כל היום מים טהורים בששון, לרוות נפשו הצמאה לדבר אלהים ביד עבדי חכמי דור דור. ואם ברב עמל ‏ויגיעה כבד עליו הדבר בראשיתו לשאוב ממעיניו, ממערכי לבבו, דברי חפץ כאלה בלי עזר זולתו: הלא שבעתים גדלה שמחתו במצאו הדרך הנכון לו לבדו, ויהי נושא אלומותיו ברנה, תחת אשר זרע לצדקה בזעת אף ויגיעת נפש. – ומה נעמו לי דברי ידידי הרב מו“ה שלמה יהודה הכהן רפאפורט ראב”ד בקהל. פראג, אשר כתב בהספדו על מנחם ומשפטו לאמר: – “בינו נא יושבי אשכנז! והתמהו תמהו! נקל אצלכם כי יאחוז איש במדעים שונים בזה וגם בזה, כי רבו בתי הלמוד והמורים בכל חכמה ובכל מדע;‏ לא כן בארצות צפון עוד היום, ואף כי לפני שלשים וארבעים שנה,‏ אין מורה. ואין מנהל, ואין מחזיק ביד איש יהודי, החפץ למלא ידו באיזה יתרון, ‏ולדעת מאומה יותר מאשר גודל עליו, מי הרוצה ללכת במסלה חדשה, הוא ולא אחר בעבורו יפנה אותה לפניו. ועוד אחרי ימצאנה,‏ כמה צורי מכשול מכל צד, כמה מניעות מכירים וקרובים אשר יבהילוהו מדרכו! ובא דודו ומסרפו, להוציא כל ספרי מדע מן הבית, ואמרו לו: העוד עמך ואמר אפס, ואמרו: הס כי לא להזכיר, פן נשרוף אותך ואתהם באש, ואם לא אנחנו, הלא ידעת כי יש מתחסדים בארץ ובעיר, ושרצו הצפרדעים בכל בית ובכל חדר. אלה הנחשים השרפים השורפים בהבלי פיהם ובגפרית אשר בשפתם וגם בידיהם את שם כל משכיל, וגם את ביתו וכו',‏ וכזה היה לגבר מצוין הלזה” (כ"ח ו'). כל משכיל בארץ ההיא, בשמעו כזאת יאמר: כנים דבריו, ידעתי כאלה דבות ומבשרי חזיתים!

הנה כן שם מנחם את לבו לעדן גן החכמה לעבדה ולשמרה בכל נפשו ובכל מאדו, ובכל מאמצי כחו הלך מעלה מעלה יום יום בחקרי לבבו, וידרוש בספרי דברי הימים לכל עם ועם, בספרי פילוסופיא של החוקרים שפינאצא, הרמבמ"ן, נארְפע, לעסינג, מיימון (ר' שלמה בן יהושע בעל גבעת המורה), בן דוד (אלעזר), וביתר שאת ויתר עז בספרי החכם קאנט, אשר אחז דרכו, ולא ימיש מעשות פרי ימים רבים עד עת בא החוקרים המפוארים האחרונים בימינו ובראשם שעללינג פיכטע והעגעל, והסיגו כמעט את הגבול אשר גבלו ראשונים.

וילך מנחם בעצת גדולים חקרי לב אלה. לאור באור חכמתם ובתורת ה' הגה יומם ולילה. ויהי כעלות נפשו היקרה מעלה, כי עשה עשה לו כנפים, כפי רוח נכון, אשר הרימוהו משפל עֶמְדָתוּ עד מרום, ויתאמץ ברב כח להתגבר על כל שטן מסביב לו – והנה האורב יושב לו בחדר, בחדרי בטנו, כי גוף חלש כמוהו לא עצר כח ללכת לרגל המלאכה אשר לפניו, ויחלה חלי רע ומר ויפול על ערש דוי⁶. ואם נם קם אחרי ימים מחליו ויתהלך בחוץ על משענתו כפעם בפעם, הנה הוא לא שב לאיתנו כל הימים אשר חי על פני האדמה. פניו נפלו מרוב הגות לבו וחקרי נפשו, ובשרו כחש משמן, ומראהו כצל נטוי בהתהלכו פעם בחוץ וברחובות לשאוף רוח. ויהי למשל ליושבי העיר הפתאים לאמרם: כי הקליפה אחזה בו, ורוח רעה מבעתו ולא ירפנו, ויענהו בספרי אל נכר, לכן יתהלך תמס וכל צלם אלהים סר מתואר פניו. כאלה דברי רוח שמעתי למרבה מפי מורי חסרי התבונה בימי נעורי.

בימים ההם הואיל מנחם לשקוד וללמוד בנפש חפצה גם את לשונות העמים הקדמונים, וגם בדרך הזה השכיל, כי היה יודע ומבין מלבד שפת עברית ערבית וארמית (ל' סוריא) גם לשון רומי, אשכנז וצרפת, וכל אלה רוחו הוא קבצם לבדו ברב עמל ויגיעה בלי עזר מורה דרך ומלמד להועיל, כי כערער בערבה שכן ימים רבים בארץ לא זרועה זרע אמת, זרע אור לישרים. הספרים אשר קרא ושנה בעת ההיא כמעט באין הפוגות הלא המה: ספר מורה נבוכים עם פירושי גבעת המורה והחכם הנרבוני (אשר דרך חקירתו אהב מאד, גם כי ערפל חתלתו לפעמים מאהבת הקצור ומרוב הטעיות והחסרונות אשר נפלו בו בדפוס⁷, ספר מאור עינים מהרב החכם ר' עזריה מן האדומים ספר הזהר, תולדות ישראל מאת הסופר הצרפתי באנאש“ע ושירי האראציו”ס הרומי ומשלי לאפאנטענע הצרפתי. גם השתעשע לעתים מזומנים, ובפרט בעת שב לנפול רפה כח על ערש דוי כפעם בפעם, בספרי המאסף, אשר החל אז לצאת שנית במחנה העברים על פי אחוזת מרעים אוהבי לשון עבר בברלין ביד החכם ר' שלום הכהן ז"ל. ויספר לי כי בעת צרו האויבים‏ על העיר, ‏כי הימים ימי מלחמה, וכל יושביה נחבאו לברוח ולהניס את רכושם וקנינם באשר יכולו, הוא היה סגור במחבא בחדר המטות אשר בחצר הבית פנימה, מקום לא תשורנו עין רואי, ולאור הנר כי אטמו אנשי הבית את החלונות לאור היום מיראה ופחד השתעשע לקרוא בספר המאסף לשנת תקס"ט ותק"ע, וישכח בגללו את כל עמלו ודאבון נפשו.

בשנת. תקע“ו קמו בני בלי שם אנשי בליעל בעיר לעמברג ויקראו בשמות גדולי ארץ עלי נבלותם⁸ ויורו חצם דבר מר באישון חשך לירות במסתרים משכילי בני ישראל הדורשים חכמה ולגורם בחרמם אשר פרשו להם, הלא המה החכמים שי”ר, צבי נאטקיס, יצחק ערטער, ויהודה פאסטא. אז באו מלשני בסתר רעיהם להוריד גם כבוד מנחם לעפר וישימו עלילות דברים: כי כרת ברית את הקראים הנפוצים גם באיזה ערי גאליציען, ולהבאיש את ריחו בעיני תמימי דרך (ההולכים לתמם בלי מאוני משפט לשפוט על כל דבר משפט אמת, ולכן לקול כל קורא ומבשר יפתחו אזן שומעת ויאמינו בדברו), העתיקו אגרת אחת קטנה, שלוחה מאת מנחם‏ אל איש אחד מכני המקרא ושמו דוד, חכם בני עדתו המתגוררים בכפר קאקאזוב אשר בגליל זאלקווי, וישלחו העתקות שונות ממנה החוצה לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל למען לשים תָהֳלָה במנחם ובאמונת רוחו. – ואני מצאתי נכון להוציא לאור ברשיון המחבר במחברת הצפירה את אגרת ההתנצלות אשר כתב החכם הנרדף אל אחר ממיודעיו, אודות דברי ריבות אלה, כי מלבד טוּב טעם ודעת אשר מבין שורותיה יצהירו עוד ‏תפיץ אור על המעשה שהיה, והקורא יבין כל דבר לאשורו⁹.

המעשה הזה היה כחרב החודרת אל קרבו, כי ירא לנפשו מאד‏ פן על ידו יבואו דברי ריבות בשערי עירו למרות עיני כבודו ולהפריעהו ממנוחתו, מבלתי יכולת עוד לדרוש חכמה בשלום והשקט באין מכלים דבר. ובאמת רע ומר היה לו הדבר הזה, ונגעה עד נפשו, כקול הקריאה מהחכם לאוואטער אשר קרא אל משה איש האלהים למררהו ולהוציאהו בחזקת היד מנות צדקו ומשקט מעונתו למען הציגהו על גפי מרומי קרת להתוכח עם עמו בתוך קהל ועדה¹⁰. כי החכמים האלה גם שניהם היו רפי כח, שלוים ושאננים בסתר אהלם, אוהבי שלום ומנוחה, ונפשם בחלה בכל דברי ריב ומדון, וימאנו לצאת ביד רמה לדבר דבר בענינים העומדים ברומו של עולם, לבלתי שות יגון בלבב איש, יהיה מי שיהיה. החכם היקר צונץ במאמרו על תולדות מנחם יספר לנו בשם בנו הרופא המשכיל ה' יוסף קראחמאל נ"י כי מן הדבה הזאת אשר הוציאו עליו בני בלי שם היתה נסבה, כי שם מנחם את פניו מן הוא והלאה אל המסחר והקנין, להשכיח בשאון טרדות עסקיו את שנאת וקנאת אויביו. קרא את המאמר הזה על פני כולו כי נכבדות מדובר בו בעט סופר מהיר הנודע לשם ולתהלה¹¹.

ויהי מנחם לתהלה בכל הארץ, כי דברי התנצלותו מצאו חן גם בעיני אנשים, אשר לבם לא הלך לקחת אף שמץ מני חכמה, אמנם אשר חנן אותם אלהים בדעה זכה ונכוחה למצוא פשר דבר אמת בכל ענין, גם אלה מצאו כי כנים דבריו, כי מי יעמוד לפני האמת אם בתוקף עזה תופיע נהרה כשמש בחצי השמים; וירוממוהו בקהל רב ובמושב זקנים יהללוהו¹².

אז החלו אנשים צעירים לימים, אשר כח בהם לעמוד בהיכל החכמה בעזרת איש שוקד על דלתותיה, להתאסף בבית החכם מנחם לשמוע לקח מפיהו, והוא השפיע להם מטובו לאיש איש כחפץ לבו וכאשר לאל ידו להשיג, בלשון וספר, משל ומליצה, חקרי קדמוניות, הנדסה ואלגעבר"א. ויהי הנער אשר בא בצל קורתו לשמוע מפיו אמרי נועם נהפך לאיש אחר כהפנותו שכמו ללכת, לאהוב דעת ומזמה. בעיניו יראה ולבו יבין, כי רוח מנחם דגול מרבבה,‏ כי עמו מקור חיים ובאורו יראה אור. בכל יום ויום באו אליו חניכי חכמה ודעת כאלה, אשר רוח נכון התנוססה במו, אם דל ואם עשיר, כל הדבר הקשה אליו יביאון בתורה, בחכמה ובמחקר, והוא נדרש ‏לשאלתם ברוב חן ושכל טוב, ויפתח להם את אוצרו הטוב: מערכי לבבו והגיון רוחו וישפיע לקח טוב לאין נכון לו, וימלא רצון כל שואל עצה ומבקש דעת. זר היה בעיניו דרך איזה רבני עם אשר המשרה על שכמם, לקבל בסבר פנים יפות רק את האיש אשר הביא חכמתו באמתחת הונו ואלהיו בצרור כספו, ורגע יבוא איש נעלה כזה בפתח הבית יקומו מכסאותם וירוצון לקראתו, וכל אשר יאמר – גם אם מפתח שפתיו סכלות – יעידוהו ויהללוהו ואחר דברו לא ישנו, ובצאתו ילכו לשלחו,‏ ויקדו וישתחוו לאלהי כסף וזהב ולכמריהם אשר עבדום בכל מאדם ואשר יקראו להם בשם נדיבי עם; ואל כל איש דעת אם מטה ידו או ירד מנכסיו לא יפנו ולא יביטו, והוא נשאר עומד נכלם כבואו בפתח הבית, כעני מבקש לחם אף לא יאמרו לו: ברכת ה' עליך! – לא כן האיש מנחם. כאשר חנן אותו אלהים דעה והשכל וירוממהו מעם לתתו עליון ונשא לרוב אחיו, כן גם ענותו תרבהו; ורש אין כל לו, אם זך לקחו ובר היה בעיניו, עם נדיבים יושיבנו, ולא נכר שוע לפני דל בחברתו. הנה כן יבורך גבר יקר הלזה, מפיהו ולא מפי כתבו הורה דעה הבין שמועה לכל שואל בעצתו, כאשר ישאל איש בדבר אלהים. דברי חכמתו מקרב לבו נבעו, על כן באו אל לב שומעיו ולא יזחו מהם כל עוד רוח חיים בקרבם.

צר לי עליך, הקורא! אם לא תדע לך מתק ונועם לקח טוב כזה, אשר שפתי מורה חכם מקרב לב תבענה; אם לא לקחת תורה ממורך ומלמדך כי אם מעל הספר אשר קראת באזניו למען באר לך כל סתום; אם לא התענגת על נפש בנפש, לב בלב כי יתלכדו בקשר אמיץ ולא יתפרדו, צר לי עליך! אך זאת התורה עץ חיים היא למחזיקים בה לאורך ימים ולא תמוש מקרב לבנו עולם ועד. האח האח ראתה עיני כאלה, ולבבי יבין, וכל עוד נשמת שדי תבינני לא יזח דבר מנחם – המחקה על לוח לבי – מקרבי, כי גם אני הייתי בתוך הבאים להתעלס עמו באהבים אשר השפיע עלי מטובו בעוז שפתיו ונועם מדברותיו, ימים רבים.

זכר נא, ידידי! את אשר אמר רבינו משה בן מנחם בספר ירושלים¹³ על הענין המדובר ‏בו כעת. מאד אתמה ואתפלא כי המליץ היקר ר"א אייכל לא העתיק דבריו אלה בקצות דברי ירושלים, הבאים בספר תולדותיו, ואנכי אנסה את כחי להריק אותם ללשוננו הקדושה הנה, כי דבר בעתו מה טוב. ואלה הדברים:

“בימים הראשונים, כל מעשה וכל פעולת אדם אשר ראה התלמיד את מורו עושה היה לו כמורה באצבע על תורות ודעות דתו, אף העיר את לבבו ללכת כל היום אחרי מלמדו להועיל, להתבונן במעשיו, לדרוש אחרי מעלליו, וללמוד את משפטו, כאשר היה לאל ידו וכאשר ידבנו לבו¹⁴. אולם למאז רבו ספרים אין קץ, ומעת חזון מלאכת הדפוס נפרץ, נהפך האדם ויהי לאיש אחר. הן אמת רבה הטובה אשר באה לנו בעקב המלאכה היקרה הזאת בידיעות וחכמת האדם, בנשאם בן אנוש למעלה ראש משפל המדרגה אשר עמד בה בתחלה, ואין די תודות בפינו לשלם לאל הטוב על כל החסד הזה אשר גמל עלינו; אולם לרגל הטובה הזאת אשר באתנו, יאתינו גם רע לא מעט. זאת התעודה בבני חלוף בימי חיי הבלנו ונחלת בן האדמה בתבל הלזו! אין טוב בארץ בלעדי רע אם רב או מעט שומר עקבו אורב ממולו. – כעת אנחנו נאלף בינה עם הספר; נלמוד ונוסיף לקח מעל הספר; נעשה מלאכתנו יום יום ונרגיעה, נשא לבבנו ונשתעשע במכתב חרות על לוח. הדורש טוב לעמו בבית אלהים יתעלס עם עדתו בקרוא באזניהם דבריו הכתובים בספר; במדרש חכמה יורה המורה בקראו את מחברותיו לפני שומעיו. הכל היה לאותות מתים וכל רוח חיים אין בקרבם. אהבה או כעס על לוח נכתבנה; נריבה ונשלימה במכתב איש את רעהו. כל משפטנו ומעשינו היו לרשום בכתב מיד ליד. ויהי כאשר נבוא להתעלס באחוזת מרעים, הנה לא נדע עונג אחר כי אם לשחק (Spielen), או לקרוא מקרא באזני הקרואים (Vorlesen). לכן חלף הלך לו יקר האדם, באשר הוא אדם, מעל גבר עמיתו. אין דורש ואין מבקש חברת החכם עוד, כי במה נחשב הוא? הלא נמצא די והותר דברי חכמתו בספריו! כל אשר עלינו לעשות, הוא להעיר את לבבו, למען יוסיף עוד לכתוב מחקרי לבבו על ספר, אם ידמה לנו, כי עוד לא הדפיס למדי. פני זקנים לא נהדרו, כי הנער העלם, יודע מן הכתוב בספרים יותר מאשר ראה וידע בעל הנסיון הבא בימים; אם זה העלם יודע הדבר לאשורו ובא עד תכונתו, לזאת לא ישימו לב, רב לנו כי משפטו ישא על שפתיו, וביד רמה בזעם לשונו ובגודל לבבו אל שומעיו יודיענו! וזאת לא יוכל עשה איש שבע ימים אשר פעמים רבות ירחש לבו ובלשונו אין מלה, זמותיו נתקו, ומורשי לבבו ועשתנותיו פנימה ידמו ולא יכונו יחד קל מהרה על שפתיו! נפלאת היא כיום בעינינו תוכחת הנביא אשר הוכיח את עם כבד עון לאמר: “ירהבו הנער בזקן”; גם יפלא בעינינו, איך למרחוק תצפינה עיני חכם לב בארץ יון: כי תקרע ממלכת ארץ מולדתו מידי שרים סוררים, ובני עמו ירדו פלאים, בראותו זקן מלא ימים לחרפה ונערים יתקלסו בו, בהתאסף פנות העם יחד בשער! מה לנו ולעצת גבר אשר נסה פעלו ומעשהו בחיים וידע להזהר? אין לנו חפץ רק בספר אשר כתב! סוף דבר הכל נשמע: היינו לציונים, לאנשי אותיות. (Buchsmalen־menschen. Literati) על כל קוץ וקוץ תלואים כל ישענו וחפצנו בתבל ואין אתנו יודע, איך יוכל בן אדם לצרף כליותיו ולבו ולהשלים את נפשו, מבלעדי ספר! – לא כן היה בימים הראשונים בירחי קדם; גם אם לא היו טובים מאלה, על כל פנים לא היו כאשר הם עתה. ממעינים אחרים שאבו אז מוסר ולקח טוב ואספו מים חיים אל כלי טהור לחיות בהם נפש האדם. האדם היה לאדם משגב עוז, משען ומשענה להשען על בינתו. התורה עם החיים הלכו צמודים יחד ולא יתפרדו. המחשבה והמעשה בקשר אמיץ נקשרו בלי להנתק. האיש אשר לא הבין דרכו ולא ירע את מקומו בארץ הזאת הלך אחרי בעל הנסיון, והתלמיד אחרי מלמדו ומנהלו בכל משעול צעדיו, להתבונן בפעלו, מה משפטו ומה שחו, וממנו יראה וכן יעשה, להכין צעדו בדרך ילך”.

כזאת וכזאת דבר משה איש האלהים, והדברים והאמת האלה ידעו מאד מה עזה פעולתם גם כל ההולכים אחר מנחם לשמוע תורתו, כי ברית שלומו לא סר מאתם, לשאוב גם הוא ממעין לא אכזב מקרב לבו להשקות כל המיחלים כאל מטר לו, ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.

אם קרא מאמר מחקרי או מליצה ושיר באזני שומעיו בלשון עמו או בלשון עם אחר, דרכו היה בטרם קראו להציע דברי בינה מעין הענין המדובר, ובזה יצאו דעות המחבר לאור חדש כשמש בצהרים, והקורא הצעיר לימים התפלא, כי לא מצא אוצר יקר כזה ברברי הספר בטרם שמעו הקדמות והצעות החכם ז"ל. אחת דברתי ושתים ולא אוסיף, כי נפשו היתה כמילדת להוציא אורה ילדי שכל מלבב תלמידיו. אמנם משפטו אשר חרץ על פועל כפיהם ומעשי ידיהם היה קשה כצור ועל מעותם לא כסתה אהבתו אותם, והיה מדקדק עמם כחוט השערה, כי דבר אמת וטוב טעם ודעת יקרו לו מכל סגולה.

ביתו היה פתוח לכל משכיל מרחוק ומקרוב, ודלתו לאורח פתח. והיה כל חכם לב ונבון דבר אשר בא לעיר מגוריו, מפתו אכל ומכוסו שתה וכל מחסורו היה עליו. בצרור כספו מצא משען ובמחקרי לבו השתעשע, לא יום או יומים כי אם לפעמים גם ימים רבים. וידעת, ידידי הקורא! והשבות אל לבבך כי הפזור הזה לא היה לו מרוב. שפע ומותרות, כי לא היה למנחת הון ועושר רב ולא אכל בטובה מעודו; כי אם מאשר חנן אותו האלהים, אם רב או מעט, נתן חלק ליקירי עמו הבאים בצל קורתו לשבוע שמחות את פניו. את מי עוד כמו אלה? ונמשל גם בזאת לאדונינו הרמבמ“ן ז”ל, אשר כמעט יום יום היו לו אורחים בביתו ומדי ישבעון מנחת שלחנו גם נפשם לא נשארה רקה, כי השמיעם נפלאות חכמתו ונועם מוסרו¹⁵.

אופן למדו את תלמידיו ואוהביו לא היה במושב כסא בבית, כי אם מדי לכתו לשוח בשדה לפנות ערב הביע להם רוחו. ואחז בזה דרך אריסט“ו ז”ל אבי כל חכמי המשאיי“ם, אשר הקים בית מדרשו במקום יער צומח עצים, כנודע לכל קורא תולדות חכמי יון. – את נפשו היקרה ולבבו הטוב הראה בעצם תמם כרוב גדלם עת הלך להתעלס עם אחוזת מרעיו לשאוף רוח צח תחת רקיע השמים על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות אשר יכתירו את עיר מגוריו סביב סביב, ודברי חכמתו אשר האציל אז לאוהביו ההולכים לרגלו לא ימושו מפיהם ומלבבם כל הימים. גם הרב הגאון שי”ר תלמידו אשר הזכרתי למעלה יזכיר ברגשת לבבו כולו אומר תודה למנחם את תהלוכותיו אלה לאמר: “אזכרה עוד עתות יקרות אשר נסעתי אליו כפעם בפעם על יום או יומים או שבוע, או הוא בא אלי, והלכנו לשוח בשדה. מה מתקו לי טיולים אלה מכל מנעמי חלד, אזני לא שבעה חכמת אמרותיו ובכל מלה הוסיף לקח” (כ"ח ו' דף 47). ועל זאת הטפתי מלתי אף אני באגרתי אל מנחם אשר רחש לבי בקרבי לאמר: "זכרתי לך חסדך ואמתך אשר עשית עמדי בנעורי בעודי באבי. אז כיונק מארץ ציה החילותי לשלח שרשי על יובל נחל עדניך, ולהשען על בינתך כעל ארז בלבנון לבלתי הכוף כאגמון ראשי בסער ביום סופה. אזי הלכנו צמדים יחד שמחים וטובי לב לעת ערב לשוח בשדה ומגרשי עיר מולדתי, או על ההרים הרמים אשר חרבות ימי קדם ושממות היכלי עונג הנשקפים על פניהם הגידו לעם נולד: מה חלד? על מה שוא בריאה יבראו בני חלוף בגאותם וגאונם? אם בקרב לבו לא יבנה אדם בית נאמן לו, שוא עמלו הבונים חרבות למו. מה טובו הימים האלה! וכו' " (כ"ח ב' דף 68).

ימים‏ רבים טמן מנחם ידו בצלחת וימאן לפתוח ‏ אוצרו הטוב, חכמת לבו וחקירותיו‏ העמוקות, למען יפוצו מעינותיו מעיני לבו חוצה, ולמען יתענגו עליהם משכילי ישראל גם למרחוק ולדור יבוא.‏ ולי אמר החכם ז"ל כמתנצל לא אחת ולא שתים: “במה אצא לישע עמי? בהמעט אשר יש לאל ידי לתת לו? מה יושיעהו זה? דברים כאלה אך למותר, ומבלעדי יש ויש אנשים משכילים, אשר תעצור כח זרועם לתורה ולתעודה. את מי אין כמו אלה? – אמנם לפעול חדשות ונצורות – הן קצרה ידי, ואל נא תשכחו, ידידי ומיודעי! אשר תרהיבו עוז בנפשי! כי לעשות תושיה רבתי מוכרח הייתי להתקין עצמי בפרוזדור בארץ ממנה יצא לחם אבירים, היא ארץ אשכנז, ואיך אפתח שערי פתחי עולם בהיכל ה' בטרקלין החכמה ועוד מבוא הפרוזדור סגור ומסוגר לפני? לא אוכל ללכת באלה, כי לא נסיתי!”

ובאמת מלבד ענותו היתרה אשר שמה דבריה בפיו ומעצור לרוחו, לבלתי דבר דבר בקהל עם ולבלתי הוציא דברי חכמתו לאור בדפוס, גם עצלות לא מעט, אשר באה לו מרפיון גופו החלש, היתה סבה כי השיב אחור ימינו עת כביר מכתוב דבריו על ספר. נוסף על זה גם עול סבלו אשר היה על שכמו ימים רבים לעשות מקנה וקנין ולעסוק במסחר – ענין אשר בחר לענות בו ולא מלבו, כי אם מרוח הזמן כי הציקתהו – היה לו למשא ולטורח, ויהי כאשר תאחז ידו בעט סופר מהיר לחרות עשתנותיו על לוח, והנה זה שטן עומד על ימינו לשטנו, וכנפי רוחו אשר כמעט החלו להתנשא ממצוקת תבל ועמלה – פתאום נאחזו בפח ורשת עבודת מרכולתו כי רבה היא – וירדו מטה, ודברי חכמתו נשארו כלפנים טמונים בחבו ולא יצאו מקירות לבו וחוצה.

שמע נא, ידידי! דברי החכם לעווין אשר הזכרתי למעלה, ביום משתה ושמחה למלאת שבעים שנה מיום הולדת אותו (ה' תקע"ט) אשר אמר ממסבו אל אחזות מרעיו ואוהביו בדברו בכבוד החכם מנחם, ונאנח לבו מאד על החדילו חכמתו וחקרי לבו מדלת אחיו היושבים בשפל, לאמר: "מה הועילה לנו השמש בהדרה, לוּ לא הפיצה קרניה? מה הוסיפו לנו נביאי אל וקדושיו אשר רוח ה' נוססה בם, לולי הביעו אותה גם אל קטני רוח, לולי סבבו בשוקים ורחובות ויקראו בלי חשך: קרבו בנים, שובו, שמעו דבר אלהים וחיו? כמה עמלו הישרים ההם וכלו כחם למען פתח אזן ערלה, כמה נתנו לחייהם למורטים למען שים לב בשר תחת לב אבן, ואתה אשר נקל לך להאיר לעמך מחדר משכבך אם תאחז עט סופר, אתה תאסוף ידיך? תתחבא בזוית ביתך ותאמר חכמתי? הן חכמת הן רבת מצאה נפשך, אולם הכי לך לבד חכמת? הלא למחית נפש שלחך ה' הנה? לפקוח עינים טוחות ושלח נפשות רצוצים חפשי! – שא נא עיניך וראה: שם הרים גבוהים יתבקעו למען ישתפכו מקרבם מעינים משיבי נפש; פה תפתח ארץ פיות לאין מספר להוציא לחם לשובע; שם עצי שדה יתנו פרים והיה למאכל לבני אדם; פה תתפשט חבצלת ותתאמץ לצאת בכליל יפיה לשמח עין עובר והריחו בריח ניחוח; והאדם לבדו יעשה רק לנפשו? אך האדם לא נועד לתת גם לרעיו חלק מפרי מעלליו? – איך תעמוד בימי רע אלה, אשר רבו פרעות מורות בישראל, גם החלש יאמר גבור אני לקרקר קירות התורה ולהאביל חמותיה. כל העם נדון: זה יכתוב ידו לה' גם אם לא ישמע לכל מצות תורתו ואסרה אשר אסרה על נפשו: וזה בשם ישראל לא יכנה רק את חדלי הדעה ההולכים הלוך וכפוף ראשיהם תחת עול אמונות תהו והבלי שוא! זה יגביר שכלו על כל, באמרו כי הוא עשוי לבלי חת, וזה יכשיל כחו ויאמר: כל המתהלך בחיים על משענתו – משענת בינתו – יאבד דרך ויסור מאחרי האמת מאחרי אלהי יעקב; הן שניהם יחטיאו את מטרת האמת העומדת בתוך, שניהם יתעו מדרך ‏ השכל, ואין איש מתעורר לעשות מישרים בין יושבי קצוות אלה המתנגחים יחד בבלי דעת, ולהורות לפניהם הדרך התיכון העולה בית אל, ובכן ידל יעקב מיום ליום, ויהי לשמצה ולשנינה בין העמים. ואתה אשר מלאת כח ויד ה' טובה עליך להגיר לבית יעקב נכון האורח ולכונן אשוריו בעקבי השכל מבלי אשר יט מתורתו ימין ושמאל, תהי כמחריש מאין תוכחות?¹⁶

כדברים האלה דברו אז על לבו רבים וכן שלמים, ויהיו כמתאוננים וירגזו עליו בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת על הסתירו אוצרות חכמתו מני אחיו. אולם עוד לא הגיע היום לפתוח פיו לדבר באזני העם. ואם יש את נפשך לדעת תכונת נפשו בימים ההם איך השתוחחה בקרבו מאין אונים, שמע אמריו אשר כתב אז (בשנת תקצ"ד) לחכם אחד על שאלת חכמה עמוקה אשר שאל ממנו, וכה יאמר: – "אמנם אחי! אחרת לבוא! מי יתנך לי בימי הטובה שעברו, אותך או כיוצא בך, והיינו מטיילים בפרדס הפילוסופיא ארוכות וקצרות בכל אות נפשנו. ואף שבדרושים אחרים יקרים ומועילים מצאתי לי אז חברים מקשיבים, ומהם גדיים ונעשו תיישים, אלה בחכמה הראשית צור ממנו חוצבו ואליו ישובו כל המדעים, קראתי ואין עונה בימים הטובים ההם, שעמדה לי מנוחת נפש תמידית נגד מכאובי גוף חלש, וכל מחסורי נתנו בפזור אבות עשירים פה ובבראדי, ולך אפוא מה אעשה בני עתה? כי נזרקה בי השיבה, וכחי תש מאד מאד, ומאורעות שונות ורעות עברו עלי ראשי, ביחוד זה שלש שנים. ומקרוב מתה עלי אשת נעורים אחרי חלותה ימים רבים, ובתי היקרה אשר עמדה לימיני ולמגן לי זמן ארוך, גם היא עזבתני כעת ודבקה באישה, אשר שב מאשכנז מוכתר בכתר הרפואה ובמעלות יקרות ונתישב בטארנאפאל. גם בני בחור משכיל יעזבני בקרב ימים מועטים לתור לו במרחקים באשר ימצא מחיתו ומטרת חפצו¹⁷ ואני נשארתי לבדי פה עם ילד זקוני בן עשר שנים, ועיני נשואות למרום מאין יבוא עזרי ופרנסתי, ומי יהיה מחזיק בידי ומנהל לי ולגוי החלש והרפה וכו' "¹⁸.

וירא מנחם כי צוק העתים יוסיף לו מכאוב יום יום, וכאשר יכשל כחו ויקרבו הימים אין לו בהם חפץ, הן יכבד ויקשה עליו להשתכר די מחסורו אשר יחסר לו בדרך מסחר וקנין אשר בחר ולא מלבו: ויגזר אמר לעזוב את עיר מושבו מקום מגוריו ימים רבים, ויסב פניו אל הערים הגדולות מאין יבוא עזרו.‏ אמנם מאנה נפשו אז לשום משכנו בעיר טארנאפאל עיר מגורי חתנו היקר ובתו המהוללה,‏ כי אמר: מי יתן ויוסיף לי ה' לעשות חיל למצוא בנפשי חית ידי בלי עזר זולתי, גם כי משאר בשרי ולבבי יבוא לי. וישם אל עיר הגדולה בראדי את פניו, היא עיר מולדתו אשר נפשו קשורה בנפש שוכניה היקרים. קוה למצוא משמה עזר מעט להחיות נפשו מכהונה אחת קטנה אשר יספחוהו אליה על משך שלש שנים לכל הפחות, למען הקדיש אותו להורות חכמה ודעת לאנשים אוהבי מדע, והיה הזמן הנשאר לו לפליטה, להגות בתורת ה' כימים הטובים מאלה. אבל בחלה נפשו להיות קרוא שמה בקול סואן ברעש. כאלו נתנה משרה והתמנות על שכמו מן העדה וקהל העיר, וכה אמר אז במכתב אל אחד מאוהביו, ואנכי אעתיק דבריו לל"ע: “מאד יחרה לי, אם יצא קול ענות להביאני שמה ביד רמה כאלו אני קרוא מן כלל הקהל למצוא שמה התמנות מה. מעמד ומצב הקהלות בימינו אלה לא סדרים למו. וכל דבר חדש אשר יקר לעיניהם לא ימלט מהיות טרף לאנשי ריב ומדון אשר יבקשו סבה ותואנה להביא דברי ריבות בשעריהם. אם אני בתומי אהיה סבה למחלוקת, ריב ומדנים, דבר זה ירע לי וירד חדרי לבבי להגדיל כאבי מכל מרי שיחי גם ממות תחלואי רעב, אשר מחרון זלעפות אפו אבקש מנוס וסתר לי”.

תאוה נהיה תערב לנפש, ותוחלת מנחם לא נכזבה! כי מצא בעיר מולדתוּ את המנוחה והמרגעה אשר עליה ערגה וכלתה נפשו זה ימים ושנים, להחל את ספרו הגדול מורה נבוכי הזמן, החל וכלה; ספר אשר בו יאצר ויחסן כל יקר אשר מצא ביגיעה רבה בשפוני קדש וטמוני חול כל ימי חייו.

אמנם מדי הלך מעלה מעלה במסלה העולה בית אל, וכאשר רוחו הוסיפה אמץ בכתבו מחקריו על ספר, כן גוו החלש הולך ודל, כי עמלו הכשיל כחו וירב מדוי קרביו ועורקיו יום יום. אז החליט בדעתו בשנת תקצ“ח לנסוע לטארנאפאל אל בנו אשר אהבת נפשו אהבהו. בשנה הזאת יצא לקראת נשק, ויסך בעד כבוד הרמב”ם והראב“ע ויוכיח את ידידו החכם הגדול היקר מו”ה שד“ל נ”י בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, כי פגע בכבוד אדירי עם אלה בזעם לשונו ובתם לבבו¹⁹. – ויהי כבוא החכם לעיר טארנאפאל, עד מהרה הכירו המשכילים הנבונים שמה²⁰ את רב ערכו ויתאספו אל ביתו כפעם בפעם לשמוע חכמתו כי רבה. ואיזה ירחים לפני מותו נשאל מאנשים מצויינים בברלין, אם יש את נפשו ללכת שמה להיות לרב ומנהיג הקהלה בדת, ואז ידברו אודותיו באסיפת נכבדי העדה. וימהר להשיב²¹ כי לא ילך, ורק בעבור חולשת גופו. ויותר שמחו בו אז משכילי עיר טארנאפאל כי נשאר ביניהם, ויהי לתפארת העיר ועדיה, וביחוד אחר מות השר החכם ר“י פערל ז”ל, עד אשר עלה השודד פתאום ויקטפהו גם הוא, ליללת בניו ולאנחת כל ישרי לב.

וימת הרב החכם החוקר הגדול, צבי ותפארת עמו מוהר“ר‏ נחמן הכהן קראכֿמאל, על ברכי בתו היקרה אשת חיל מ' קונה, אשת החכם הנודע הרופא מו”ה נטע הורוויץ נ“י, ביום הששי ראש חדש מנחם אב שנת ה' ת”ר (31. Juli 1840)²² נולד ביום שנולד בו משה רבינו ע“ה ומת ביום שמת בו אהרן הכהן, מודע לחכמת ישראל, כאשר השכיל להעיר על זה החכם צונץ נ”י, וכבוד גדול עשו לו עת לקברות יובל, ויספדו עליו כל העדה: הו אדון והו הודו! ודברי‏ ההספד אשר ספד ויקונן עליו ידידו הרב מו“ה שי”ר הלא הם כתובים על ספר כרם חמד.

החכם המנוח הניח אחריו שני בנים ושתי בנות. בתו הבכירה היא אשת ר' הורוויץ הנזכר לתהלה ובנו הגדול הוא המשכיל הרופא ה' יוסף, ומשנהו התורני היקר מו“ה אברהם נ”י בבראדי, ואחרי מותו ימים לא כבירים מתה גם בתו הצעירה, ושמה סאָשע.

יהי ימי מנחם חמש שנים וחמשים שנה, ואיננו כי לקח אותו אלהים. אמנם נפשו היקרה‏ עד העולם תתהלך בתוכנו וזכרו לא יסוף מזרע ברך ה' לדור יבוא, כי השאיר אחריו ברכה למזכרת נצח הוא ספרו היקר מורה נבוכי הזמן, אך בלתי נשלם. – והוא ‏ צוה לפני מותו לשלחו בעודו בכתובים אל הרב החכם אשר הרים מעפר חכמת ישראל בדורנו בספריו היקרים מו“ה יום טוב ליפמאן צונץ מוכתר בכתר הפילוסופיא נ”י בברלין, למען יערכנו על סדר נכון, ויוציאנו לאור, וכן פעל ועשה החכם הזה, סדר והעריך מערכותיו וייפהו בהערות קצרות מאירות עינים ויביאהו בקהל רב בסוד ישרים ועדה למען יעמוד ימים רבים.

* *

ואני כמלקט שבלים בעמק הרפאים אנופף ידי בטרם אכלה המאמר זה לשית עוד נוספות מעט צרי ומעט דבש ומעט אמרי נועם מחכם הלזה, אשר ישימו נוכח פניך את משפטו מנהגו ושחו בהיר כשחקים ולבי בטוח כי תיקר בעיניך, הקורא! לשמוע גם דבר קטן מאיש חכם לבב ואמיץ כח זה, אשר יופיע אור על תכונת נפשו, וישת לך מסלות בלבבו.

אם הוא היה בטבעו רך לבב וחרד לדבר ה' מאד וירא לגעת כחוט השערה בגבול גבלו הקדמונים, בכל דבר לעת מצוא כאשר עם לבבו, לא הכחיד האמת תחת לשונו ולא ימנענה בתוך חכו לדבר בלב ולב ורוח כביר אמרי פיו. כאלה תמצא (מלבד באגרת התנצלות אשר הזכרתי למעלה) גם במכתב יקר אחר אשר כתב אל תלמיד חשוב השוכן בעיר מצער, עת אוילי עמו קשרו עליו קשר בעירו ויאמרו לשרוף איזה ספרי חכמה הנמצאים אתו באש, ואלה דבריו:²³

“קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה, קדשו עליך איזה מתחסדים בעירך, ארבו לך בלילה, יחד נועדו לבהלך ולאיים עליך בחרם ונדוי, לבעבור תחדל מלכת בדרך תבונה, ותשפיק בהבליהם. כשמעי חם לבי בקרבי, ועשן עלה באפי. אולם עוד יותר נעויתי ונבהלתי לשמוע, כי נפל פחדם עליך והמסו את לבבך, עד שנענית למסור להם איזה מספריך הטובים והנקיים לשרפה, ותתחנן לזד האויל אשר בראשם, כנער בוכה תחת השבט. אהובי, הסכלת עשה, שגית הרבה מאד. ראה כי על נקלה שמתו לאיש מופת, ויכול להיות שעל ידי זה לבד יתעו אחריו כמנהגם וימשחוהו למלך ולרבן של טרסיים, ויקראו עליו המקרא: וראו כל עמי הארץ וגו‘. לא ידעתי מה היה לך? הלא איש אתה, ומי כמוך בין אלפי צעירים לימים אשר כגילך? ובודאי כל שוטניך השכורים והבטלים לא יגיעו לקרסוליך לא בתורה ולא ביראה אמתית ולא בכל מדה שמנו חכמים בחכם; ולא עוד אלא שאתה באביב חלדך, ולא נאוה לך מורך לב כזה ואתה בן עשרים לרדוף, לא להיות נרדף מאחד הפרעושים סורר ומורה בכפר מאָסט, אשר מאסנו אותו לשיתו בין שמשי בית מדרשנו; ואתה למה תפחד כל היום מפני חמת המציק? ואיה חמת המציק? – ואל יונוך הצבועים האלה ולא יבטיחו אותך על שקר, כי רבים הם וידם תקיפה ושלטת באומה. חי נפשי! אין הדבר כן; כי מלבד שלא נודע גם שמם בערי אשכנז, איטאליא וארצות המזרח והמערב, ראשי מושבות בני עמנו ה’ ישמרם, הנה גם במדינתנו לא גברה ידם, זולתי בערים נשמות כמאָסט המעטירה וכליביטש הנוה, עשו חיל והכו שרש בין אנשי הכפרים היושבים על כפר אונגרן, במערת פריצים וואלאחייא וערבות מדבר אוקריינה, כולם קבוצים חרשים מקרוב נתישבו מבורחים וממגורשים ממדינות הסמוכות, לא כן בקהלות הישנות והמפורסמות בתורה בחכמה ובמנין, כקראקא, לבוב, לובלין, בראדי, ווילנא, בריסק ודומיהם, שם לא ירימו קרן, ובתכלית השפלות ישבו ידמו ככלבים אלמים, לא יוכלו לנבוח ובמקומותינו הניחו להם המשכילים הישרים בלבותם, למיעוט ערכם, דלותם והיותם כחגבים בעיניהם; ועוד שהם סוברים: שאין לעורר מדנים בשביל פירוד הרעות, ושבדבר אמונת הלב חלילה לרדות במקל חובלים וכו'²⁴ אולם אמור לאלה זנבות האודים העשנים מאש הקנאה והתחרות, אמור להם, שאם לכח ויד חזקה, הנה בעזר המבקש את נרדף יש לאל ידנו להביא עליהם רעה לא יוכלו שחרה ולא יוכלו כפרה”.

“ואל תחוש אהובי! להגדולה וההתנשאות שהמה מנשאים, ומשבחים לגדוליהם, כאשר נצטוו מפיהם, כאלו היה כל אחד מהם מלך ונשיא בישראל; דברים אלו יעורוּ רק עין השוטים והילדים, ואצל המשכיל הבוחן הגדלות כאלה, הם לא לכבוד ולתפארת, כי אם לבושת וגם לחרפה. ואיך לא יצחק עליהם השומע המבין? הנה הרב שוקד להריק ברכה ושפע לכל שואליו, וצרעת העניות זרחה במצחו! וכאותן משפחות הקדרים המרודים שמתנבאים להמון העם בפרוטה או שתים, יסובב מעיר לעיר למען יחונן. ולמה לא ישביע לממונה על האוצרות למלא אמתחותיו כסף, לבל יהיה מוכרח להחניף לנשים ולקטנים ולאנשי הכפרים אשר להם נושה, בכדי להקל דלותו ולשבור רעבונו ורעבון מגדליו ומנשאיו הסובבים אותו? – הנבל ובעל עבירה מזידיטשוב יושב ומספר בקהל פתאים עומדים ברעדה כמה מבצרים ברקיע כבש היום בתפלתו, וכמה עולמות כפופים תחתיו ומיחלים לשפע ע”י אתערותא דלתתא ומיין נוקבין דיליה; – יושב בשמים ישחק לגאונו המשונה – הדבור עודנו על שפתיו,‏ והנה שוטר העיר בא הבית, ומקלו בידו; הרב נבהל ופניו מלבינים, השוטר יניף יד, והוא קם מכסאו והולך אחריו בפחד עצום, ואחרי אשר שפך עליו בוז וחרפות מרבה להכיל, יגרשהו מן העיר, ולא נזדעזעו העולמות, אף לא חשכו המאורות, ועולם כמנהגו נוהג. הא לך שתי דוגמאות מכבודם וגדולתם של המכובדים האלה, וכהנה רבות עמם, ולהיפוך הכבוד וההוד שנחלו המחזיקים בכתרה של תורה. המשכילים הישרים בלבותם, גם אצל מלכים ושרים נודע למדי וגלוי לעין כל. וגם אתה מובטח אני בך שאם תלך בדרך טובים כאשר הסכנת עד כה ותאשר בדרך בינה כאשר הורוך רבותיך, בבוא מועד תנחל באחוזת החכמה כל מחנותיה מימינה ומשמאלה. היא תרוממך והרחק מעניים מרודים בין נגידים תושיבך, שם תשחק לחמת מקנאים ושמך הולך וגדל; הגם שבאמת השלמות האמתית שכרה עמה, ואחת מתכונות השלם היא, כי יקל בעיניו הכבוד החולף והמדומה ולאין יחשבהו בערך המטרה הגדולה אשר אליה ישים מגמתו".

“קנצי למלין ידעתני אהובי! לאיש שלום ובלתי יוצא לריב מהר, ובכל זאת, אם אמת נכון הדבר נעשתה הנבלה כפי השמועה שמעבירים ומתהללים הצבועים פה, כי איימו עליך בחרם ושמתא, והציקוך למסור ‏ רבים מספריך לשרפה, ראוי להנקם מהם, וביחוד מן הראש מורה כפר הנ”ל, ולעלות עליו בקרדומות דתי המושל יר“ה, ובאופן הזה אין לך כי אם לשלוח חתימת ידך לכוה”ר ועמה אגרת כוללת זמן ומקום ופרטי המעשה, ואני אני הערב בדבר כי יוסר ויענש כפי חטאתו אשר חטא. ואמנם אם לא היה הדבר כ“כ רע ומר, ותרצה למחול על עלבונך, הרשות נתונה לך בזה”.

והיום שמעתי שהחל הריב בעבור שדברת קשות נגד שמשון בן מנוח. ואם אמת הוא, לא ידעתי איך קרה לך זאת, הלא אסור לספר בגנות שום אדם ללא צורך, ואף כי בגנות נזיר אלהים, שופט משופטי ישראל! חשבתי ופללתי, ואולי כוונתי‏ אל האמת, שאתה הראית להם שבת פ' ויחי העבר פי' הרשב“ם על פסוק לישועתך קויתי, והם הוסיפו אשר לא דברת כמנהגם²⁵. ובאמת אין להצדיק את הצדיק בדבר שהרשיע בו, ואם אמרו חז”ל: כל האומר ראובן חטא וכו' והשאר שנחשבים שם, כל האומר שמשון חטא וכו' לא אמרו. ולהפך אמרו בבאור במשנת סוטה (פרק א' משנה ח') שמשון הלך אחרי עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. – וכמו שהשיבו חכמים להאומר מקושש זה צלפחד: התורה מכסה ואתה מגלה? – כן יש לומר בהיפך שאין לכסות מה שגלתה התורה. אולם איך שיהיה, ידעתי נאמנה כי אך תואנה היו מבקשים להתגולל ולהתנפל עליך".

"הכלל, כל מה שאתה רוצה הריני עמך, ובלבד שלא תאבד זמנך היקר להתקוטט עמהם, וכמו כן לא תכנע ולא תערוץ מפניהם, פן תהיה לבוז בעין הישר הולך, ותתגנה גם בעיני המתחסדים עצמם, לפי שבאמת האימה היתרה וההכנעה לפני מתנשא שאינו ראוי, אות וסימן על רוח נכאה ונפש שפלה שנוצרה בטבע

לעבדות ושעבוד; והרוצה להיות נבדל ומרומם מעל המון העם, המשובשים בדעותיהם והפחותים במדותיהם, צריך שיהיה רב פעלים, מתגבר כארי ללחום מלחמת ה' עם המונעים המפחידים ומשטינים, ואם בכל רגע תשאל נפשו: מה יאמרו הבריות? מה יליזו המתחסדים? מה יתנכלו האויבים? שאלות אלה יחשיכו את שכלו ויבלבלו את השגתו, ואילו היו בתכונה הזאת ראשי חכמי אומתנו כבר נפקדו ממנו מחמדיהם הטובים, ולא יצאו לאור ספריהם היותר יקרים, לפי שכולם ידעו בבירור מה שיגיע אליהם מן הצער והיגון בחבוריהם. ובנין אב לכולם הרב המורה נר ישראל, שהודה בפתיחתו “שיועיל לאחד ויכעיס לאלפים, ושכוון להעלים ספרו בכדי שלא יהיה מטרה לכל סכל יורה חצי שכלותו נגדו”. וכשתחקור תמצא שכן הדבר נהוג עם אחרונים, ראשונים עד הנביאים ע“ה, ההמון הולך אסור בזיקי כל כהן אליל, כל מתקדש ומתחסד, חרטום ואשף, בעל שם ובעל שד, והמתקומם כנגדם ישסו וישליכו בו את החיה הרעה בעלת פיות־רבות וחסרת עינים. ככה המשיל וגדר את המון האספסוף פֿרידריך המלך החכם לעם פרייסן”.

“ויש לי עוד דברים להאריך עמך וליעצך כי תקנה לך אהבת הרב שלכם, גאון גדול וצדיק תמים, ותורה תבקש מפיהו, ולהורותך מצדי הדרך בבקשת החכמה, אלא שאין הפנאי מסכים. ואני עתה בפיזור‏ נפש לא מעט, כי בני יחידי שיחיה חלה בעוני חלי כבד, והגם שבחמלת ה' הקלה מעליו מחלתו הרבה, עדיין לא שב לאיתנו, השם ירחמהו לעבודתו וליראתו האמיתית”. עד הנה דברי המכתב.

בדרכי המוסר ותהלוכות חייו אחז בצדקו דרך משה בן־מנחם והקורא המיטיב לראות ומתבונן אל אשר ירמזון מליו ימצא במאמריו ומכתביו דרך, סדר וענות לב משה איש האלהים. גם במערכי לבו וסגנון לשונו קרוב הוא מאר לצבי ישראל זה. אמנם עת נקרא להיות יועץ על פעולה ואל מעשה ולהחליט דבר ולגזור אמר אם טוב הוא להוציאו מכח אל הפועל, אזי היה כפעם בפעם סותר את דבריו ונוטה מן הקצה אל הקצה; ועליו אמר כמהתל החכם רי"ש ביק לאמר: רב נחמן, הן ולאו ורפיא בידיה.

בארח המחקר על דרך השכל הישר אהב מאד את החכם לעסינג, אשר אמריו חדו מחרב שלופה ותער מלטש ולי אמר פעמים רבות: הן כחי צר לדעת ולהוקיר את כבוד הדר המליצים המשכילים החדשים, אשר בכח דמיונם לבד עשו נפלאות בימים האחרונים, ועוד נתן החכם²⁶ לי כעמוד ברזל ונחשת ועל ראשו מגיע השמים יהל אור עולם לעיני, על כי גם התבונה הברה בעזוז מופתיה שמה קן לה בפועל ידי המליץ החוקר הלזה". בינה נא דבריו ותדע יסוד ותכונת משפטו ועל מה אדניו הטבעו.

ספרי חכמה הקדמונים ובפרט ספרי חכמי ספרד, ובראשם ספר המורה להרמב“ם ז”ל, יקרו לו על אחת שבע, וקורות הימים לעם ועם אשר ידע היטב בכל מחלקותיהם, היו לו למבוע חכמה רבתי באורח חקירותיו. – הוא היה מקבל האמת ממי שאמרו, בלי בחון מתחלה איה מקום כבודו ושפתי מי הביעו תהלתה, ובאיזה ספר כתב יושר דברי אמת. ונפלאת היה בעיני איש זר, אשר עקבותיו לא לו נודעו, בלי ידע תוקף חכמתו – כי היא אל כל רוח תפרוש כנפיה ומכל עבר תאסוף מחמדיה הטובים – בבואו אל חדרו לראות על שלחנו ספר המדות לברוך די שפינצא רוכב על גבי ילקום ראובני, מאור עינים לר' עזריה מן האדומים וס' הקנה בעקב בקורת הבינה להחוקר קאַנט, ופי' מהר"מ אלשיך, ספר הזהר ושירי האָראַציוס בלשון רומי בצד איזה מסכתות מהתלמוד בבלי וירושלמי, וספרי לוקיאַנאָס מסאמאָזאטא על גביהם, וכדומה ספרים רחוקים זה מזה בעניניהם כרחוק מזרח ממערב מונחים בשלום ושלוה באהבה וריעות צמדים יחד באין שטן ואין מונע ובאין מכלים דבר.

את החכם הכולל הראב“ע היה חובב בחיבה יתירה (כנראה מדבריו אשר כתב נגד החכם היקר שד“ל נ”י, כרם חמד ד' ה') ויחרוץ משפטו עליו, כי לא נודע לו חכם כולל בישראל כמותו, אשר כל ידיעות האנושיות והאלהיות אסף בחפניו והיו לאחדים בידו, ‏כי המציא לו לשון קצר ומדויק מספיק לעומק חקירותיו לגלות טפח ליודעים ולכסותו כלה ללא יודעים. ומדי דברו בו, חתם דבריו תמיד בדברי הרמב”ם

ז“ל באגרותיו (אגרת הראשונה אשר כתב לבנו ר' אברהם) לאמר: “הוא (הראב"ע) היה כמו אברהם אבינו ברוח”²⁷. פה נעירה את לב הקורא על המאמר היקר “חכמת המסכן” על שיטת הראב”ע, הבא בספרו “מורה נבוכי הזמן” כי בו יבואו לאחדים כל מחמדי ישרון אשר היו לנו מימי קדם.

מנחם היה תומך ידי חכמים וסופרים בכל נפשו ובכל מאדו. החכם המליץ מו“ה שמשון בלאך הלוי ז”ל שם את שם תפארתו לראש פנה ויעלהו לכבוד ולתפארת בראש ספרו היקר שבילי עולם חלק ראשון, ולו רחש לבבו דבר טוב, היא המליצה המפוארה בראש הספר, בה יודיע דרכיו לבני ארצו ולבני עמו עלילותיו. – מורי היקר ז“ל סעדני גם אני בימין צדקו בהוציאי לאור בעצתו את ספרי דברי שיר²⁸ ראשית מלאכת עבודתי פרי ימי נעורי, כי הוא והרב מוהר”ר שי"ר נתנו כמעט כל הכסף להוצאות הדפוס, ומדי דברי בם כעת, לבבי הומה לי, כלו אומר כבוד ותהלה לישרי לב אלה כל הימים! – בימים ההם חלה מנחם עוד הפעם את מחלתו האנושה ויגיע עד שערי מות. אמנם אלהי אביו היה בעזרו ולא נתן למוט רגלו ויפדה נפשו אז מרדת שחת בלא יומו. ודבר בעתו מה טוב, לכן אציגה נא עמך, קורא אהוב! שיר אחד מדברי שיר אשר שרתי אז מקירות לבבי ביום קם מעל משכבו ויחי; ובזאת תדעו מה דמות תערכו לו ותאר פניו וצלם תבניתו תשאו נגד עיניכם, אתם הרחוקים! אשר לא ראיתם פניו ותמונתו לא הבטתם, ובפרט על ידי קצות דברי שירי זה אשר אל המות האכזר ישים דברו כמתחנן אליו לחמלה עליו:

שׁוֹד כִּי יָבוֹא פִתְאוֹם

אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה,

סַעַר יַכֶּה גַלִּים

וַיָּנוֹס הַיָּם מִזַּעְמוֹ,

רַעַם יְרוֹצֵץ בַּגַּלְגַּל

וַיִּמַּס כָּל לֵב סֶלָה;

הִנֵּה כֵן נָמֵס לִבִּי

וְרָחֲפוּ עַצְמוֹתַי כֻּלָּם

שְׁמוּעָה רָעָה בָּאַתְנִי:

כִּי תַגִּיעַ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת.

– "סְגוֹר נָא שַׁחַת דְּלָתֶיךָ

אֲבַדּוֹן, פִּתְחֵי עוֹלָם!

אֱטָר־נָא שְׁאוֹל, פִּיךָ

מָוֶת, לֹא יֵדַע שָׂבְעָה

לֹא אִישׁ מָלֵא דֶשֶׁן

כִּסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ

יַעֲמֹד עַל יַרְכְּתֵי בוֹר

וְרַגְלָיו חָשְׁבוּ לִנְפּוֹל;

אָכֵן אִישׁ רָפֶה־כֹחַ

מִנֹּעַר יְדוּעַ חֹלִי

בֵּית חָמְרוֹ מָט וַיָּשֹׁחַ

אֲבָל עַזָּה נְוַת בָּיִת –

וְהִיא בְחֶבְלָךְ לֹא תִפּוֹל

בְּסוֹד קְדוֹשִׁים מָעוֹן לָהּ

בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן סֶלָה.

* * *

כָּכָה בִקְּשָׁה נַפְשִׁי

וּמֵעַי בְּתוֹכִי יֶהֱמוּ –

וַתֶּאְטַר בְּאֵר פִּיהָ

וּמָוְתָה שָׁב לִשְׁאוֹלָה

שָׁם חָרַק שִׁנָּיו

כִּי נֶפֶשׁ צַדִּיק נִמְלָטָה,

גַּם נַחֲלֵי בְלִיַעַל זָעָמוּ

תְּהוֹמוֹת שִׁבְעָתַיִם יָרָדוּ.

וּמַלְאָךְ שָׁלוֹם מִמָּרוֹם

עוֹטֶה שַׂלְמַת אוֹרָה

נָשָׂא כַּנְפֵי שַׁחַר

כֵּן צִוָהוּ אֵלִי

וַיָּבֵא בִכְנָפָיו מַרְפֵּא

צֳרִי נֹתֵן כֹּחַ.

שִׂישׂוּ נָא בֵית צַדִּיק!

הַצַּדִּיק יִפְרַח כַּתָּמָר,

מִנַּחַל עֲדָנָיו יַשְׁקֶה

נִטְעֵי נַעֲמָנָיו רְוָיָה –

גַּם אַחַי, שִׂישׂוּ מָשׂוֹשׂ

שִׂישׂוּ אִתִּי מָשׂוֹשׂ,

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנֵּנוּ

קֶרֶב וָלֵב יָגִילוּ,

אַלּוּפִי! בִּישׁוּעָתְךָ סֶלָה.

רוב משכילי בני עמנו בארצות צפון המה כלמודים של החכם מנחם ז“ל, כי הוא בעצמו או תלמידיו שבו וזרעו זרע אמת על תלמי לב שוחרי הטוב מרחוק ומקרוב ותמלא הארץ דעה. שים נא עיניך אל האגרת הנמלצה אשר בראש ספר שבילי עולם, אז תראה ונהרת איך דברי מנחם הכו שרש ויעשו פרי בלב כל דורשי אמת ותופשי תורה בימינו. גם על הרב שי”ר בנעוריו צלחה רוח, רוח חכמה ודעת עצה וגבורה, ונהפך לאיש אחר בדברו עמו (כרם חמד ו' 45).

רוחו היה כנחל שוטף ולשונו חץ שחוט ללחום בעד האמת, ולדכא דבר שקר ושטי כזב תחת רגליה, וזכור אזכור עוד דבריו אשר הוציא מפיו ברגש קדש יום התוכח עם חכם אחד מעם אחר בלשון צרפת (כי הוא היה איטלקי ולא הבין לדבר נכוחה בשפת אשכנז) אז זכר רב טוב תבענה שפתיו, וכבוד עמו ותורתו הרים למעלה ראש ברוח פיו. – הוא לא עשה תורתו אומנתו ולא עשה מחכמתו הרבה קרדום לחפר בה. אולם עמד בתבונתו לעזרה לכל שואל עצתו, ומרחוק ומקרוב באו אל ביתו לחלות את פניו, כי יכתוב למענם בקשות אל פקודות המלך יר"ה, להציל עשוק מיד עושקו וכדומה. אז הלך מנחם הלך ושב בחדרו בחבוק ידים משולבות לאחוריו, ומפיו יקרא דברי שאלות כאלה בלשון אשכנז צחה וחודרת לב, ואיש סופר כתב כל מוצא פיהו על ספר בדיו, וכמעט כל בקשותיו עשו רושם אצל פקודות העיר והמדינה אשר להם המשרה – כי על דבר אמת ויושר נוסדו. – כאשר אהב מנחם חכמים וסופרים בעלי נפש אשר באה חכמה בלבם, כן בחלה נפשו במתהללים במתת שקר, המתפארים ללמד ולא למדו, אשר יכתבו עלה או שתים ויוציאוהו לאור במכתב עתי, ובגאותם יקראו אז אל כל עובר: “בסוד סופרים מחברי ספרים גם אנו, בקהלם תחד גם כבודנו”! –

בכל אהבתו את החקירה במה שאחר הטבע, אשר בה הגה יומם ולילה מאז ידע מאוס ברע ובחור בטוב, אהב גם את הידיעות המשעשעות את לב בעליהן אהבה עזה ונאמנה. נבזה בעיניו נמאס דרך איזה חכמים חדשים מקרוב באו החושבים להרים קרן חכמה או דרישה אחה אשר בחרו להגות בה כל הימים, בתתם למרמס רגל כל ידיעות אחרות זולתה; כי אם היה כלי מוכשר לקבל מדע והשכל וידיעות שונות זה מזה. ולכלן פתח את אוצרו ובתי נפשו, אחת מהנה לא נעדרה. גם במליצה ושיר, אשר ידע מאד כי קצרה ידו לעשות בהם תושיה נסה את כחו כפעם כפעם. ועוד זכור אזכור את אשר כתב על מצבת קבר נער משכיל בן גביר אחד אוהבו, אשר טבע במים בצאתו לרחוץ על הנהר, ואלה הם החרוזים:

"לְגֹדֶל הַשֶּׁבֶר

יֶחֱרַד הַגֶּבֶר

וּלְמִשְׁנֶה שִׁכָּרוֹן

יָשִׂים זִכָּרוֹן.

הָה לְעֶלֶם נִמְרָץ

עוֹדוֹ בְאִבּוֹ קֹרָץ

יֶלֶד מִגֶּזַע גְּבִירִים

טָבַע בְּמַיִם אַדִּירִים!

תִּקְוַת הוֹרִים

וּמְשׂוֹשׂ מוֹרִים

עִמּוֹ גָוָעוּ

וּבִמְצוּלָה נִבְלָעוּ."

והנה דבר אחד, גם כי קטן הוא, מצאתי נכון להזכיר פה מתכונת נפשו, ולמען דעת כי הוא היה אחד מן האנשים המצוינים, אשר חכמה רבתי וכבדה באה בלבם, והיא: לדעת את עצמו (Selbstkenntniss). מנחם מטוב לבבו ומרוך ובאהבתו את מרעיו הדוברים אתו היה מגלה סוד אחר על נקלה, אם קטן או גדול, לכל הבאים בצל קורתו. ומדעתו נאמנה כי החסרון הזה בחיקו ינוח, לכן קרא ברגש לבבו אל כל מכיריו, הבאים להתיעץ על אודות עסקיהם ועניניהם, לאמר: אחלי אדני! אל נא תודיעו לי מסתריכם הלא ידעתם אם לא שמעתם כי לא אוכל התאפק מלגלות דבר סתר לאחרים, כי מכל משמר, כבד עלי לשמור ולטמון סוד כמוס בחבי. לכן השמרו מאד לנפשותיכם מפתוח לפני מצפוני לבבכם! סודכם אל תגלו לי, כי עשה יעשה לו כנפים להַתודע ולהגלות בקהל רב.

תורת אמת היתה תמיד שומה בפיו, ובה החל ובה כלה כמעט יום יום את שיחתו ודברו עם אנשים צעירים לימים השוקדים על דלתותיו לשמוע לקחו, וזאת התורה: “כל הנקרא בשם הצלחת האדם או פידו לא יבוא מחוצה לו, כי אם ממערכי לבבו פנימה. ומי האיש ירא ה', אשר למד חכמה או מלאכה, ויתאמץ להתגבר עלי יצר לבו רע מנעוריו, יהי נא נכון ובטוח, כי יצליח דרכו בתבל הלזו, אם לא יבקש מותרות בחית ידו”.

עוד זאת לי להודיעך, קורא אהוב! כי למנחם היה עוד אח, צעיר ממנו לימים, ושמו אברהם, אשר הלך לפניו לבית עולמו, הוא היה יקר רוח ובעל נפש טובה, ויעש לו שם בכל הארץ במוסר וצדק ויראת אלהים. האחים היקרים גם יחד נקשרו בעבותות אהבה עזה; אמנם במנהגם ומשפטם ובתהלוכות מחשבותיהם ולמודיהם היו שונים ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, כי אברהם היה ירא ה‘, במצותיו חפץ מאד על דרך תופשי תורה וחסידי עמנו בימים הקדמונים, ומדאגה מדבר, פן תטה אשורו כמעט קט מני ארח דת ישראל ותורת אלהים, מאנה לנגוע נפשו בחכמת העמים וידיעות זרות; ולכל חקר אנוש מצד השכל קרא בקול עז: "גש הלאה, אל תגש בי, לבל תמנעני מהגות בעדות ה’ יומם ולילה". – ובמשפטו זה הלך מנגד לאחיו המשכיל בכל דרכיו וחוקר עד תכלית בכל נפשו ובכל מאדו.

אברהם במר לבו נאנח תמיד על אחיו בבואו בצל קורתו, על בחרו בדרך החקירה, ועל קשרו בקשר אמיץ את התורה והחכמה יחד, חוברות אשה אל אחותה, בקרב לבו. אמנם בכל זאת לא שם יגון בלב מנחם להעציבו ולהוכיחו בזעם אפו, על כי לא כמחשבותיו מחשבות אחיו הגדול.

מנחם היה בימי נעוריו חד השכל וחריף בלמוד התלמוד והפוסקים – כי זה הוא שדה המערכה מני אז לכל איש מבין בארצות האל להראות כחו ועוצם ידו לצאת לקראת נשק במלחמתה של תורה. גם באחרית ימיו הגה בשקידה רבה בתלמוד בבלי וירושלמי, עת נבחר אהובו הרב הגדול מו“ה צבי הירש חיות, ‏ מחבר איזה ספרים יקרים, לאב”ד ומורה צדק לקהל עדת ישראל בעיר זאלקווי והגליל²⁹. עמו קרא שנה ולמד מנחם כשבת אחים יחד ימים רבים בשני התלמודים, והופיעו אור מני חכמת לבם על אפל וחשך מאמרים רבים בתלמוד³⁰, עת ירט הדרך לנגרם.

כלו דברי המכתב הזה, ומעי מעו יהמו לו על אבדן סגולה יקרה כזאת. אמנם קול נוחם קול דממה דקה, כקול מלאך שלום בלכתו לנחם אבלי ציון, קורא באזני: כי רב מהיות קול נהי, כי למחיה שלחו ה' הנה, וגם כי הלך ואיננו, עקבותיו ופעליו אשר ירעפון שפע ברכה בצעדו על פני האדמה, עוד נודעו לנו, עוד יאירו עד דור אחרון, ספר אמונה צרופה יענדנו עטרות לעולמי עד, וזכרו יהי לברכה, אשרי ההולכים בעצתו ועל שרשי רגליו יתחקו לשמור ארחותיו!

* *

התענגי על רוב שלום בימין עליון, נפש יקרה! השתעשע בסתר כנפי שדי, אלופי מיודעי, מורי ומשושי, אורי וישעי! – כי מה אני ומה חיי מבלעדיך? – ומצא חן ושכל טוב, אור אלהים ושלות השקט בארץ החיים עולם ועד. הן מעונה אלהי קדם היתה מגמת פניך כל הימים, אל כל אשר היה רוח אלהים ללכת, היתה נפשך משתוקקת תמיד. דרשת וחקרת היטב לדעת את האלהים ודרכי טובו בשמים ממעל ובארץ מתחת, ועיניך נשואות השמימה לראות אור בהיר בשחקים תחת כסא כבודו, עתה הנה יש אחרית ותקותך לא תכרת! הנה באה תאות נפשך! אמת חפצת בטוחות הנה נגלתה! פה בשפל שכנך הטית שכמך לסבול, ותלך שחוח תחת משך הזרע לצדקה; שמה ברנה תשא אלומותיך, מטע להתפאר ונטעי שעשועים, ומעמל ידך ותבונות כפיך שובע שמחות תשבע לנצח, וראית ושמחת, כי אור זרוע לך שמה אור שבעתים ועושה פרי צדקה לחיים. פה אך צל שדי הראית לדעת בחקרי לבך, שמה עין בעין תראה פני אלהים בין רבבות קדש עד העולם.

נ̇ר לרגלי דבריך ואור לנתבתי

ח̇קרני אל ודע לבבי בחנני ודע שׂרעפי וראה

אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם

מ̇י האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב

נ̇צור לשונך מרע ושׂפתיך מדבר מרמה: