לאדון גסטוֹן קלמט

כעדות להכרת־תודה וחבה.

מרסל פּרוּסט

חלק ראשון - קוֹמְבְּרֶה    🔗

במשך זמן רב כבר, הייתי שוכב לישון בשעה מוקדמת. פעמים, מיד עם כבוֹת נרי, היו עיני נעצמות מהר כל כך עד שלא היתה לי שהות לומר לנפשי: “אני נרדם”. מחצית השעה לאחר מכן היתה מעוררת אותי מחשבה כי הגיעה השעה להשתדל להרדם; רוצה הייתי להניח את הספר אשר סבור הייתי כי הוא עדין בידי ולנשוף בנר; תוך שֵנה לא הספקתי להרהר בדברים שזה עתה קראתי, אלא שהרהורים אלה היה להם מפנה מיוחד במקצת; דומה היה עלי כי אני עצמי הנני הדבר שעליו מדובר היה בספר: כנסיה, רביעיה, היריבוּת בין פרנסוּאַ ה־1 לבין שרל ה־5. סברה זו נמשכה שניוֹת אחדות לאחר יקיצתי; היא לא פגעה בהגיוני, אלא שהעיקה כמו קשקשת על עיני ומנעה מהן להבחין כי הנר לא דלק עוד. לאחר מכן היא התחילה להיות בלתי מוסברת לי, כמו המחשבות של גלגול נשמות אצל הויה קדומה; נושא הספר ניתק ממני, ויכולתי להתעסק בו או לחדול; מיד חזרה אלי הראיה והשתוממתי בהבחיני כי סביבי היה ערפל, שהיה נעים ומרגיע את עיני, ויתכן יותר מזה את רוחי, אשר לגביה נראה היה כדבר ללא־סבה, בלתי מובן, כמו דבר מעורפל באמת. שאלתי את עצמי מה השעה האפשרית עכשיו; הקשבתי לנשיפות הרכבות, המרוחקות פחות או יותר, כהקשב לזמרת צפור ביער, הרושמות את המרחקים, מתארות לפני את מרחקו של הכפר השומם שהנוסע נחפז אל תחנתו הבאה; והדרך הקצרה שהוא עובר בה תחרת בזכרונו מכוח ההתרגשות שגרמו לו המקומות החדשים, הפעולות הבלתי־מורגלות, השיחה ששוחח זה מקרוב והפרידה לאור מנורה זרה שתרדוף אותו עוד בדומית הלילה, נועם החזרה הקרובה.

לחצתי בעדינות את לחיי אל לחיי הכר היפה, המלאות והרעננות כלחיי ילדותנו. הדלקתי גפרור כדי להציץ בשעוני. כבר חצות. זהו הרגע שבו מוכרח היה החולה לצאת למסע ומוכרח לשכב במלון לא ידוע, להתעורר מכוח התקפה, לשמוח בהבחינו בקרן־שחר חודרת מבעד לדלת. איזה אושר כבר הגיע הבקר! בעוד רגע יתעוררו כל משרתי הבית, אפשר יהיה לצלצל, יבואו ויביאו לו עזרה. התקוה להיות נעזר נותנת לו אומץ־לב לסבול. באמת סבור היה שהוא שומע כבר פסיעות; הן מתקרבות, ולאחר כך מתרחקות. וקרן־השחר שהיתה מתחת לדלת נעלמה. עכשיו חצות; מכבים את מנורות הגז; אחרון המשרתים הלך והוא צריך עכשיו לסבול כל הלילה ללא ארוכה כל שהיא.

שוב נרדמתי, ולא הייתי מתעורר אלא לערוּת קצרה של הרף־עין, שהות מספיקה כדי להבחין בקול פצום אורגני של קורות הבית, לפקיחת עיני כדי לעמוד על הקלידוסקופ של החושך, וכדי להנות מכוח נצנוץ קצר של ההכרה מן השֵינה שבה שרויים הרהיטים, החדר, כל אלה שהייתי רק חלק קטן מהם ואשוב מהר להתאחד עם חוסר־רגישותם. או שהייתי חוזר בתוך שנתי ללא כל התאמצות אל גיל שחלף לתמיד, גיל של חיי הפרימיטיביים, וחזרתי ומצאתי כמה מפחדי הילדותיים כגון זה שדודי היה מושך אותי בתלתלי ואשר נטשטש ביום — תאריך שהיה אצלי בחינת תקופה חדשה — שבו גזזו את תלתלי. שכוח שכחתי מאורע זה במשך שנתי, אבל שוב בא לי הזכרון על כך בו ברגע שהצלחתי להתעורר כדי להתחמק מידיו של דודי, אלא שלשם זהירות שקעתי את כל ראשי עד האזנים בכר בטרם חזרתי לעולם החלומות.

לפעמים היתה נולדת, כשם שנולדה חוה מצלעו של אדם, אשה בשכבי שכיבה לא נוחה על ירכי. היא נולדה מן התענוג שהייתי עומד להתענג אותה שעה, דמיתי כי היא היא שעמדה להעניקו לי. גופי שהרגיש בגופה את חום עצמו ביקש להצמד אליה, והתעוררתי. שאר הבריות נראו לי מרוחקות לגבי אשה זאת שעזבתיה רק לפני רגעים אחדים; לחיי היתה חמה עדין מנשיקתה, וגופי היה מעוך מכובד מתניה. אם אמנם היו לה, כפי שקורה לפעמים, תוי פניה של אשה אשר הכרתי בחיי. רציתי לאמץ את כל כוחותי למטרה זאת; לפגוש אותה שוב, כאותם אנשים היוצאים לדרך כדי לראות במו־עיניהם עיר שהם עורגים אליה ומניחים שאפשר לטעום במציאות את קסמו של דמיון. לאט לאט נטשטש זכרונה, ושכוח שכחתי את בת־חלומי.

האיש הישן אוחז במעגל שסביבו בחוט השעות, בסדר השנים והעולמות. בהתעוררו הוא בודק אותם מכוח חושיו, קובע תוך כדי שניה מהי נקודת־האדמה שבה הוא מצוי, כמה זמן עבר עד ליקיצתו; אלא ששלביהם עשויים להתערבב, להנתק זה מזה. אם לעת בוקר, לאחר נדודי שינה כל שהם, נופלת עליו תרדמה בשעת קריאה, במצב שונה מזה שבו הוא ישן כרגיל, מספיק אם ירים את זרועותיו כדי לעצור את השמש ולהחזירה אל מקומה, וברגע ראשון של יקיצתו, לא ידע עוד מה השעה ויעלה סברה כי רק זה עתה שכב לישון. אבל אם קורה והוא נרדם במצב משונה יותר ונבדל לגמרי, כגון — לאחר ארוחת הערב ישוב בתוך כורסה, כי אז מתגלה אנדרלמוסיה מוחלטת של עולמות מבולבלים, הכורסה המכושפת מסיעה אותו בכל המהירות בתוך הזמן ובתוך החלל, ושעה שהוא מרים את עפעפיו, דומה עליו כי הוא שכב לישון לפני כמה חדשים בארץ אחרת. אכן, מספיק היה ששנתי, בתוך מטתי אני, תהיה שינה עמוקה מרפה את מתח רוחי; הנה כי כן היתה היא קובעת את מפת המקום שבו נרדמתי, ושעה שהייתי מתעורר באמצע הלילה, וכשם שלא הייתי יודע היכן אני נמצא, כן לא הייתי יודע ברגע הראשון אפילו מי אני; היתה לי רק הרגשת־קיום בפשטותה הראשונה, כמו שהיא מצויה בחוּבה של חיה; הייתי מסכן יותר מן האדם של המערות; אבל אחר כך בא הזכרון — עדין לא בנוגע למקום שבו הייתי, אלא בנוגע לכמה מקומות שבהם הייתי גר ושבהם הייתי יכול לגור – בא בחינת עזרה מלמעלה כדי לחלצני מן האפסות שלא הייתי יכול לצאת הימנה בכוחות עצמי; תוך כדי שניה עברתי לאורך תקופות רבות של ציביליזציה, והדמות שראיתי במטושטש לאור מנורות נפט, לאחר כך מכוח כותונות עם צוארון פתוח, צרפה לאט לאט מחדש את התוים המקוריים של האני שלי.

יתכן כי אי־הנידות של הדברים אשר סביבנו מוטלת עלינו על ידי בטחוננו כי הם הנם ולא אחרים, על ידי אי־הנידות של מחשבתנו עליהם. תמיד היה קורה, שעה שהייתי מתעורר, כי רוחי התאמצה לחפש, בלי הצלחה, ולדעת היכן אני, והיתה מגלגלת סביבי בחושך את כל הדברים, את הארצות, את השנים. גופי המום כליל מלנוע, השתדל, הכל לפי מדת עיפותו לחוש מחדש את מצב איבריו כדי לקבוע את כוון הקיר, את מקום הרהיטים, כדי לשחזר ולכנות בשם את המקום שבו אני נתון. זכרונו, זכרון צלעותיו, ברכיו, כתפיו, היה מציג לפניו בזה אחר זה חדרים רבים שבהם היה ישן, וסביבו הקירות הבלתי־נראים, שהמירו את מקומותיהם הכל לפי צורת הדבר הנראה לו בדמיון, שהתערבלו בתוך החשכה. ואף טרם שמחשבתי, המהססת על סף זמנים וצורות, היתה קובעת את המעון מכוח קרוב הנסבות, היה הוא — גופי — נזכר בצורת המטה, של כל אחד, מקום הדלתות, פתחי החלונות, קיומו של פרוזדור, עם המחשבה שהגיתי שעה שנרדמתי ואשר חזרתי ומצאתיה עם יקיצתי. צלעי המשותקת, שבקשה לקבוע את כוונה, דמתה, דרך משל, שהיא מצויה אל מול קיר בתוך מטה גדולה שמעליה חופה, ומיד הייתי אומר לנפשי: “ראה, הנה נרדמתי סוף כל סוף אף על פי שאמי לא באה לומר לי לילה טוב”, הייתי בכפר אצל סבי, שמת לפני שנים רבות; וגופי והצלע עליה שכבתי, שומרים נאמנים של עבר אשר רוחי לא יכלה לשכוח לעולם, הזכירו לי את הלהבה של מנורה ישנה תוצרת בוהמיה, בצורת צנצנת, התלויה ויורדת מן התקרה בשרשראות, את האח העשויה שיש של הסינה, בחדר המשכב שלי בקומברה, אצל הורי אבותי, בימים רחוקים שברגע זה ראיתים כהווים בלי לתארם לי בדיוק, ואשר איטיב להבחין בהם שעה שאתעורר לגמרי.

לאחר מכן נתעורר בי זכרון של מצב חדש; הקיר הוסט לכוון אחר: הייתי בחדרי אצל גברת סן־לו, בכפר; אל אלוהים! עכשיו לכל הפחות שעה 10, ודאי סימו כבר את ארוחת הערב! נראה כי הארכתי יותר מדי במנוחה שלאחר הארוחה שאני נוהג כל ערב בשובי מן הטיול עם גברת סן־לו, בטרם אני מחליף בגדים. שכן חלפו שנים רבות מאז קומברה, שעה שהייתי חוזר מאוחר הביתה והייתי רואה את הזהרורים האדומים של השקיעה על לוח הציורים של חלוני. בטנסוֹביל אצל גברת סן־לו מתנהל אורח אחר של חיים, סוג אחר של תענוגות שאני מוצא בזה שאינני יוצא אלא בלילות, ללכת באותן דרכים לאור הירח שהייתי עובר אותן פעם לאור החמה; ואת החדר שבו נרדמתי במקום להחליף את בגדי בשביל ארוחת הערב, אני רואה מרחוק, שעה שאנו חוזרים, והוא מואר באורה של המנורה, הזרקור היחידי בלילה.

הִזָכרוּיוֹת מבלבלות ומטושטשות אלה לא נמשכו מעולם יותר משניות מעטות; פעמים רבות היה פקפוקי הקצר בנוגע למקום שבו אני שרוי מונע ממני להבדיל בין המעברים השונים שמהם הצטרף, שכן אין אנו מפרידים, בראותנו סוס דוהר, בין המצבים הרצופים כדרך שמראה לנו מכונת הראינוע. אבל אני חזרתי וראיתי פעם חדר אחד, ופעם חדר שני מן החדרים שגרתי בהם במשך חיי, וסימתי בהזכרוּת בכולם במשך החלומות שבאו עם היקיצה: חדרים חרפיים שאם אתה שוכב לישון בתוכם אתה משקיע את ראשך בתוך איזה קן המצטרף מתוך חפצים רבים ושונים עד תכלית, קצה אחד של כר־לילה, קמרון השמיכות, קצה של צעיף, פנת מטה וגליון העתון Debats roses, שגמרת לחברם לפי הטכניקה של צפרים בבנותן את קנן ואתה מסתתר בו איכשהו; ולעת קור גדול תענוג זה שעה שטועמים את הרגש של התבדלות מכל אשר בחוץ (כאותה סנונית ים הבונה את קנה בתחתית האדמה בתוך חמימותה של הקרקע) ושעה שאתה משהה את האש הבוערת בקמין למשך כל הלילה, ואתה ישן בתוך אדרת אויר חם ומעושן, שחולפים בו הבהובים של אודים נדלקים, מעין קוּבה שאין למששה בידים, מערה חמה מובלעת בתוך החדר, מחוז לוהט ונע בקויו התרמיים, מאוורר על־ידי נשיפות המרעננות את פנינו החודרות מן הפנות, או מן הסביבות של החלון המרוחקות מן הבית, והן כבר מקוררות; — חדרים קיציים שבהם אנו אוהבים להיות מאוחדים עם הלילה הצונן, שאור הלבנה חודר דרך סדק התריסים ומטיל עד למרגלות המטה סולם כשוף, שבהם ישנים כמעט כמו באויר פתוח, כאותו ירגזי המתנדנד ברוח על קצה קרן אור; — פעמים גם חדרו של לואי הט"ז שהיה כל־כך עליז שאפילו בערב הראשון לא יכולתי להיות אומלל, ואשר בו היו העמודים אשר עליהם נשענה ברחבות כזאת התקרה היו סדורים בחן רב כזה כדי לקבוע מקום מרווח בשביל המטה; — לפעמים להפך היה החדר הקטן עם התקרה הגבוהה שחללו חלול בדומה לפירמידה בגובה שתי קומות ומצופה בחלקו עץ מהגון ואשר בו חשתי את עצמי מן הרגע הראשון כאילו הייתי מורעל מוסרית מכוח הריח הבלתי ידוע של חֵלֶף, נתקף איבתם של הוילונות הסגולים ואדישותו החצופה של האורלוגין אשר פטפט בקול רם דומה כאלו לא הייתי מצוי כאן כלל; היתה שם אספקלריה מוזרה ונטולת רחמים נצבת על כן מרובע, שחסם באלכסון פנה מפנות החדר, ננעץ בתוך השלמות הנעימה של שדה ראייתי הרגיל, דבר שלא צפיתי לו; ומחשבתי שהתאמצה במשך שעות להנתק, להגביה כדי לקלוט בדיוק את צורת החדר ולמלא עד למעלה את קמרונו הענקי, ומשום כן התיסרה בלילות קשים, שעה שהייתי שוכב בתוך מטתי ומקשיב בעינים פקוחות, באזנים חוששות, בנחירים פעורים, בלב פועם, עד שההרגל שנה את צבעי הוילונות, הביא את האורלוגין לידי דממה, הקנה רגש רחמנות לאספקלריה האכזרית והאלכסונית, פזר, אם לא הפסיק לחלוטין את ריח החלף והפחית במדה רבה את גבהותה המדומה של התקרה. ההרגל! הוא סדרן חרוץ אם כי אטי, והמתחיל בזה שהוא גורם סבל לרוחנו במשך שבועות, הנתונה במצב זמני, אבל למרות הכל הננו מאושרים בו כי בלי ההרגל, כשהננו מופקרים רק לאמצעינו אנו, אין אנחנו מסוגלים להקים לנו מעון שראוי לגור בו.

ודאי, עכשיו הייתי ער לגמרי, גופי סבב סבוב אחרון ומלאך הבטחון הטוב עצר הכל סביבי, השכיבני מתחת לשמיכותי, בתוך חדרי, והעמיד כמעט במקומם, בתוך החשכה, את שידתי, את שולחן־כתיבתי, את הקמין, את החלון הפונה לרחוב ואת שתי הדלתות. אכן, ידעתי ידוע היטב כי אינני מצוי במעון שטשטוש־היקיצה סדרו תוך רגע, ואם לא הבהיר הכל הבהרה מלאה, על כל פנים הביאני לידי סברה שמא הם מצויים סביבי ונתנה דחיפה לזכרוני לעבר זה; בדרך כלל לא השתדלתי עוד להרדם תיכף ומיד; מרבית הלילה עבר אצלי בבקשי להזכר בחיינו הקודמים בקומברה אצל דודתי־רבה בבלבק, בפריס, בדונסיה, בונציה ובמקומות אחרים, להזכר במקומות ובאנשים, מה שראיתי אצלם, ומה שספרו לי.

בקומברה, יום יום עד שלהי צהרים, זמן רב לפני הרגע שהייתי צריך לשכב במטתי ולנוח, בלי לישון, הרחק מאמי ומסבתי, היה הופך חדר־השינה שלי לנקודה קבועה ומצערת בעיסוקי. המצאה המציאו, כדי לבדח אותי בערבים בהם הייתי נתון במצב־רוח של עצבות, העניקו לי פנס קסם ולפני ארוחת הערב היו מחברים אותו אל מנורתי; כמו האדריכלים הראשונים וצירי זכוכית בתקופה הגוטית, הוא המיר את אטימות הקירות באיורים נטולי רחמים, בהופעות ססגוניות על־טבעיות, או אגדות שצוירו על זכוכיות בכנסיות והן מתנועעות וחולפות. ואולם עצבותי גברה על־ידי כך שכן אין דבר כמו חליפות אורות שהרסו את הרגלי לגבי חדרי ושהודות לו, פרט ליסורי השינה, היה כבר מקובל עלי. עכשיו לא הכרתיו עוד והייתי עצבני כמו בחדר מלון או בחדר כפרי מרוהט, שנכנסתי לתוכו בפעם הראשונה ברדתי מן הרכבת.

רכוב על סוס, שהלך בצעדים קטועים הגיע גולו, מלא מזימות תועבה, מתוך יער קטן בעל שלש צלעות שהיה עטוף קטיפת ירקות כהה במורדו של תל, והתקרב בדדוי לעבר ארמונה של ג’נביב דה־ברבן המסכנה. ארמון זה היה חטוב לפי קו מקושת ואשר לא היה אלא הגבול האחרון של דמות זכוכית סגלגלה אחת מן הדמויות הסגלגלות שנבלעו בתוך מסגרת שהיתה קבועה בין הקלעים לבין הפנס. היתה זו רק פנה אחת מן הארמון, והיה שם אחו אחד שבו היתה חולמת ג’נביב, שהיתה חגורה אזור כחול. הארמון והאחו היו צהובים, ולא הייתי צריך כלל לראות אותם כדי לדעת מה צבעם, שכן עוד בטרם שקפו הזכוכיות בתוך המסגרת, היה הצליל הזהוב־כהה של השם ברבן מגלה לי את הצבע. גולו התעכב לרגע כדי להקשיב בעצבות לדברי־ההבאי שקראה בקול רם דודה־רבה שלי ואשר דומה היה כי הוא מבין היטב לטעמם, אם לדון לפי מראהו, שהיה בו מעין ציות, אם כי לא חסר היה גם משהו ממלכותיות, הכל לפי טעם הדברים שהיא קראה; ולאחר כך התרחק באותם צעדים קטועים. ושום דבר לא יכול היה לעכבו ברכיבתו האטית. אלו הדליקו את הפנס הייתי מבחין בסוסו של גולו שהמשיך להתקדם על פני וילונות חלוני, שהתפתל בקפליהם וירד ונעלם בתוך סיומותיהם. גופו עצמו של גולו, שהיה בעל הויה על־טבעית ממש כסוסו, שידע לעמוד בפני כל מכשול גשמי, בפני כל חפץ העומד על דרכו והיה קולט אותו לתוך שלדו וכמו בולע אותו אל פנימיותו, אם היתה זו ידית של השער שבה נתלתה אותו רגע אדרתו האדומה הלבושה על גופו האציל תמיד והנוגה כל־כך, אבל לא התרגשה מכל אבן־נגף שהיתה עשויה לעכבו בדרכו.

טבעי הוא כי מצאתי קסם בהקרנות זוהרות אלה אשר דומה היה כי הן נאצלות מאיזה עבר מָרוֹבינְגי והקיפו אותי באורות חוזרים של היסטוריה עתיקה. אלא שאיני יכול לתאר במלים איזה מחוש רע גרמה לי בה בשעה חדירה זו של סודיות ושל יופי לתוך חדר שהשכלתי למלא אותו באני שלי עד כדי כך שלא הייתי עוד שם לב כמו שלא שמתי לב אלי עצמי. משנפסקה ההשפעה המבטלת את רגש השכיחות, החלותי להרהר, להרגיש, דברים עצובים כל כך. הידית אשר לדלת חדרי שנראתה לי שונה מכל ידיות הדלתות בכל העולם בזה אשר דומה כי היא פותחת מעצמה, בלי צורך שאסובבה, ואשר סבובה הפך בשבילי לפעולה בלתי מודעת, והנה שמשה עכשיו לגוף שמימי של גולו. וכשהיו מצלצלים ומזמינים לארוחה, נחפזתי להגיע לחדר האוכל שבו היתה תלויה מנורה גדולה, שלא ידעה דבר על גולו ועל הזקן־הכחול, ואשר הכירה את הורי ואת השולחן עם מאכלי בשר־בקר, והעניקה את אורה כמו בערבים אחרים, לפול בזרועות אמי אשר צרותיה של ז’נביב דה ברבן העלו את ערכה בעיני. ואלו פשעיו של גולו הביאוני לידי פשפוש יתר במצפוני אני.

לאחר ארוחת הערב, אללי, הייתי נאלץ לעזוב תיכף את אמי שהיתה נשארת כדי לשוחח עם השאר בגן, אם מזג־האויר היה נוח, בטרקלין הקטן שבו מתאספים כולם אם מזג־האויר היה רע. כל הבריות, מלבד סבתי שסברה כי “חבל מאוד להסגר בחדר בכפר” ואשר היתה מתוכחת לאין קץ עם אבי, על שהיה משלח אותי בימים של גשם אל חדרי לקריאת ספרים במקום להשאירני בחוץ. “הנה כי כן אתה מונע ממנו להיות חזק ונמרץ, היתה אומרת בעצבות, שעה שקטן זה זקוק דוקא לחסון הגוף והרצון כאחד”. אבי משך בכתפיו ובדק את הברומטר, שכן מחבב היה את המטראולוגיה, שעה שאמי התאמצה להקים רעש ולא לצער אותו, מביטה בו בדרך ארץ ורוך, אבל לא בכונה רבה כדי לא לעורר את החשד שהיא רוצה לחדור אל מסתרי עליונותו. ואולם סבתי, שהיתה מסוגלת בְכל זמן, אפילו בשעת גשם סוער בהחפז פרנסואז החוצה כדי להכניס את כורסות השעם שלא ירטבו שם, לעבור על פני הגן השומם והנסער מן הגשם, והיא מישרת את שער השיבה הפרוע שלה, כדי שמצחה ייטיב ויספוג את בריות הרוח והגשם. היא היתה אומרת “סוף סוף, אפשר לנשום!” והיתה רצה ועוברת בשדרות הגשומות — שהיו מסודרות באופן סימטרי מופרז על־ידי הגנן החדש שהיה נטול לפי דעתה רגש של טבע ואשר אבי שאל אצלו עוד מהבוקר אם מזג האויר יתבהר עוד היום — בצעדי דדוי נלהבים, הכל לפי התנועות השונות, שהשפיע עליה כוח ההיגינה, האוילות של חנוכי והסימטריה של הגנים, יותר מאשר למנוע נתזי לכלוך על בגדה האפור כהה, דבר שגרם יאוש למשרתת ביתה והיה אצלה בחינת בעיה קשה.

כשסבתי ערכה טיולי־גן אלה לאחר ארוחות־הערב, היה רק ענין אחד מניע אותה לחזור הביתה, זה היה — ברגע מן הרגעים שמהפכת טיולה היתה מביאה אותה מזמן לזמן, כהביא איזה חרק, בפני אור המנורה של הטרקלין הקטן שבו הגישו ליקרים על שולחן־הקלפים — ודודה־רבה היתה צועקת: “בתילדה! בואי ותמנעי מבעלך לשתות קוניק!” כדי להקניט אותה (היא הכניסה לתוך משפחת אבי רוח שונה ועל כן רצו כולם להקניטה ולהכעיסה) שכן הליקר אסור היה על סבי, ודודתי־רבה גרמה שילגום כמה לגימות. סבתי המסכנה היתה נכנסת, מבקשת בהתלהבות את בעלה לא לטעום מן הקוניק; הוא היה מתרגז, לוגם אף־על־פי־כן את לגימתו, וסבתי היתה יוצאת עצובה, מאוכזבת, מחיכת בכל־זאת, שכן היא היתה ענות־לב כל כך, ורכה ועדינה לגבי הזולת וממעטת כל כך להחשיב את עצמה ואת סבלותיה, מתפיסת ומחיכת באופן שונה מן הרגיל, שלא כמו בפניהם של בריות אחרים היתה אצלה אירוניה רק כלפי עצמה, ואילו כלפינו דומה היה כאילו עיניה נושקות אותנו, שכן היא לא יכולה לראות את קרוביה בלי ללטף אותם במבטה. צער זה שהיתה גורמת לה דודתי־רבה, מחזה זה של בקשות־שוא מפי סבתי וחולשתה, הנכנעת מראש, שהיתה מנסה למנוע מסבי את כוסית הליקר, כל אלה היו ענינים שאליהם מתרגלים במשך הזמן חוזרים ונזכרים בהם מתוך חיוך ועומדים באופן מוחלט וברוח של צחוק לצדו של הרודף מתוך הכרה מלאה ועליזה שאין זו רדיפה כלל אבל אז היה הדבר גורם לי זעזוע כזה עד שהייתי רוצה בהנאה להכות את דודתי־רבה ואולם שעה שהייתי שומע: “בתילדה, בואי למנוע מבעלך לשתות את הקוניק!” היתה תוקפת אותי רוח נמוכה והייתי עושה, כל מה שכולנו עושים כשאנו מתבגרים, שעה שמתרחש לעינינו מחזה של יסורים ועול: לא רציתי לראותו; הייתי עולה לבכות לקומה הגבוהה ביותר ליד חדר השיעורים, מתחת לגג, בחדר מלא ריח של איריס, והריח גם ריח של תות־בר שגדל בין האבנים של הקיר החיצוני והושיט ענף עם פרחים לתוך החלון הפתוח למחצה. חדר זה שהיה לו תפקיד מיוחד ביותר ומצוי ביותר שממנו היו רואים במשך כל היום עד למצודה אשר ברוטנביל־לה־פן, שמש זמן ממושך מקלט בשבילי, ללא כל ספק משום שהיה היחידי שהורשה לי לנעלו על מנעול, ואפשרות לעשות את כל הדברים אשר הצריכו בדידות שאין פורעים בה: קריאה, הפלגה בהרהורים, בכיה בסתר וענוגים כמוסים. אללי! לא ידעתי כי יותר משהעציבו את סבתי חריגות זוטות מן המשטר של בעלה העציבו אותה העדר־הרצון שאצלי, בריאותי הרפויה, ואי־הבטחון בעתידי, שהיתה הוגה בהם בשעת טיוליה שנתן היה לראות על פניה היפות המביטות לשחקים בשעת הליכה וחזרה, שהיו בהן קמטים חומים חרושים לאורך לחייה ואשר היו מגולים עם זקנתה כאותם תלמים של סתיו, והם מכוסים שעה שהיתה יוצאת לרחוב מצועפת בצעיף מורם במקצת, ונראתה מוחה דמעה בלתי־צפויה שנגרה מחמת הקור או מכוחה של מחשבה עצובה.

נחמתי היחידה, שעה שהייתי עולה לישון, היתה כי אמי בוא תבוא לחבקני ולנשקני שעה שאהיה כבר במטתי. אלא שברכת לילה־טוב זו נמשכה זמן קצר כל־כך, והיא היתה יורדת במהרה כל כך, עד שהרגע שהייתי שומע את עליתה במדרגות, אחרי כן את הליכתה בפרוזדור עם דלת כפולה ואת הרשרוש הנרחב של שמלתה הקיצית עשויה מוסלין כחול, ומקושטת גדיל עשוי קש קלוע היה הופך בשבילי לרגע אומלל, כי הוא בשר לי את הרגע אשר יבוא לאחר־כך, את רגע עזיבתה, את רגע ירידתה במדרגות. באופן כזה, ברכת ליל־טוב זו שאהבתיה כל כך, בקשתי שתאחר ככל האפשר, והזמן עד בוא אמי יארך ככל האפשר. פעמים אחדות, לאחר שהיתה נושקת לי ופותחת את דלתי כדי לצאת, רציתי לקרוא לה חזרה, ולומר לה “חבקיני ונשקיני עוד הפעם”, אלא שידעתי כי פניה תהיינה זועמות לאחר כך, שכן הותור שהיא ותרה לעצבותי ולעצבנותי בעלותה לנשקני נשיקת שלום, הרגיזו את אבי אשר ראה בכך פולחן אוילי, והיא רצתה להרגילני ככל האפשר לאבד את הצורך, ואת ההרגל, ובודאי שלא רצתה שאתרגל בבקשה, שעה שהיא פתחה כבר את הדלת, לנשקני נשיקה נוספת. ואלו מראה הזעם שלה היה הורס את כל שלות הרגע אשר הביאה לי קודם־לכן שעה שהיתה מרכינה אל גבי מטתי את צלמה האוהב ומגישה אותו כהגיש לחם־קודש. שפתי חשו בנוכחותה הממשית והשפיעו עלי כוח של שינה. ואולם ערבים אלה, שבהם היתה אמי נשארת זמן מועט כל כך בחדרי, היו מתוקים ביותר בהשואה עם הערבים שבהם הוזמנו אורחים לארוחת הערב, ומשום כן לא היתה עולה עוד אלי לומר לי לילה טוב; האורחים הצטמצמו כרגיל באדון סבן, שהיה, מלבד כמה זרים מקריים, האורח הקבוע המבקר אצלנו בקומברה. פעמים לסעוד אתנו כשכן (הדבר נעשה נדיר יותר לאחר נישואיו האומללים, שכן הורי לא רצו לארח את אשתו), פעמים לאחר ארוחת־הערב ובלי הזמנה מיוחדת. בערבים, שעה שישבנו בחזית הבית מתחת לעץ הערמונים הגדול, מסביב לשולחן־הברזל, היה מגיע לאזנינו מקצה הגן, לא הצלצול הרם והמשתפך, של המצלה השופעת והצעקנית שהחרידה, שהדהימה בצלצולה המתכתי, הבלתי פוסק והקר את כל בני הבית, שהיו מפסיקים אותו בכניסתם “ללא צלצול”, אלא הדנדון הכפול הבישן של הפעמון לזרים הסגלגל והזהוב. וכולם שאלו מיד את עצמם: “בקור, מי זה יכול להיות?”, אף־על־פי שכולם ידעו שלא יכול להיות אחר, אלא אדון סבן; דודתי־רבה, דברה בקול רם, כדי לשמש דוגמא, בנימה שהתאמצה לעשותה טבעית, והיתה אומרת לנו לא להתלחש עוד, שכן יש בזה משום חוסר נמוס לגבי האורח הנכנס שיכול היה להניח כי אנו מדברים עכשיו על ענינים שאינו צריך לשמוע אותם; לברור הדבר היו שולחים את סבתי, שהיתה מאושרת תמיד עם אמתלה לצאת פעם נוספת לסבוב בגן, ואשר נצלה את הדבר כדי לעקור בגנבה כמה סומכות לשיחי־השושנים כדי להוסיף טבעיות יתר לשושנים, בדומה לאם המלטפת את ראש בנה, כדי לפזר קצת את שערותיו שהספר הפריז בשטוחם.

כולנו ישבנו וצפינו לחדשות שסבתי היתה צריכה להביא לנו על דבר האויב, דומה כאלו נתן היה להסס ולבחור בין מספר רב של מתקיפים אפשריים, ולאחר כך אמר סבי: “אני מכיר את קולו של סבן”. לאמתו של דבר לא הכירוהו אלא בקולו, וקשה היה להבחין בפניו עם האף המקושת, עם עינים ירוקות מתחת למצח גבוה מוקף שער בלונדי כמעט אדמוני מסופר a la Bressant, משום שהיינו מדליקים כמה שאפשר פחות נרות בגן כדי לא למשוך יתושים, ואני הלכתי, כאלו מבלי משים, לומר שיביאו מיצים לשתיה; סבתי שותה בחשיבות רבה, בסברה כי חביב יותר, שהדבר לא יראה כאלו הם מצויים כאן על יד השולחן באורח־יוצא־מן־הכלל ורק בשביל אורחים. אדון סבן, אף־על־פי שהיה צעיר בהרבה, היה קשור אל סבי, אשר היה אחד מידידיו הטובים ביותר של אביו, איש מצוין אבל מוזר אשר, דומה היה כי די אפילו באיזה דבר של מה־בכך כדי לצנן את להט לבו, ולשנות את מהלך מחשבתו. פעמים אחדות בשנה שמעתי מפי סבי ליד השולחן אותן בדיחות על התנהגותו של סבן האב, בשעת מות אשתו שממטתה לא סר לא ביום ולא בלילה. סבי אשר לא ראה אותו במשך זמן רב מהר לבוא אל אחוזת הסבנים שהיתה סמוכה לקומברה, והצליח להוציאו לרגע, כדי שלא יהיה נוכח בשעה שהניחוה בארון, כולו משתפך בדמעות, מחדר המתים. הם טילו כמה צעדים בגן, שבו זרחה קצת השמש. אדון סבן אחז פתאום בזרועות סבי וקרא: “הה! ידידי הותיק, איזה אושר הוא לטיל יחד במזג אויר נאה כזה! האם אינך סבור כי כל זה יפה, כל העצים האלה, אטד זה, שעדין לא ברכתני לסדורו המוצלח? פניך כפני החומץ! האם אינך חש ברוח הקלה הנושבת? הה! יפה אמרו האומרים, כי החיים יפים תמיד, אמדֵי היקר שלי!” ולפתע פתאום חזר אליו זכרון אשתו שמתה זה עתה, והשיג בלי ספק כי ענין מסובך יהיה עכשיו מצדו לנסות להסביר איך הגיע ברגע זה להתפרצות חדוה והוא הסתפק בתנועה שהיתה שכיחה אצלו שעה שהיה נתקל בענין מורכב, להעביר את ידו על מצחו, לשפשף את עיניו ואת זגוגיות משקפיו. על כל פנים לא יכול היה להתנחם על מות אשתו, אבל במשך השנתים שחי לאחר־כך היה פונה ואמר לסבי: “כל כמה שזה מוזר־ונורא, אני מהרהר תכופות באשתי המסכנה, אלא שאינני יכול להרהר בה זמן ממושך בבת אחת”. “תכופות, אבל כל פעם מעט, ממש כאבי סבן המסכן”, היתה אחת האמרות החביבות על סבי שהיה חוזר עליה לגבי ענינים שונים בהחלט. בעיני נראה הדבר, כי אביו זה של סבן היה מעין מפלצת, אלולא סבי שראיתיו כראות שופט נעלה ואשר אמרתו שמשה לי במשך חיי כדי לחפות בה על שגיאות שנוטה הייתי לגנות, לו לא היה פתאום מתקן ואומר: " ומה בכך? הלוא הוא היה בעל לב זהב!".

במשך שנים רבות, אף־על־פי שאדון סבן, הבן, היה מבקר תכופות, ביחוד לפני נישואיו, בקומברה, לא היתה דודתי־רבה והורי אמי חושדים בו שהוא חדל לבקר בחברת אנשים שמשפחתו היתה מבקרת אצלם, וכי באמתלת אינקוגניטו ששמש אצלנו השם סבן, הם היו מקבלים אצלם — בתמימות מושלמת של בעלי אכסניה הגונים, הנותנים חסות אצלם, בלי דעת, לשודד מפורסם — אחד מחברי המועדון המפואר של הפרשים, ידיד רצוי של הדוכס מפריז והנסיך מוולס, אחד האנשים המבוקשים בבקוריהם בטרקלינים של החברה הגבוהה ברובע סן־ג’רמן.

אי־הידיעה שבה היינו שרויים בנוגע לחייו החברתיים הזוהרים של סבן נעוצה כמובן בחלקה בזהירותו וסודיות אפיו, ובחלק גדול גם על־ידי כך שהאמידים באותם זמנים היתה להם השקפה הודית במקצת בנוגע לחברה, וראו אותה כאלו היא מצטרפת מכתות כתות סגורות, שכל אחד, מלידתו, נמצא במצב ובדרגה שהורישו לו הוריו, ושום דבר, מלבד מקרה גורל של עליה מיוחדת בסולם החברה או בשל נשואים בלתי צפויים, לא היה יכול לעקרו משם ולטעת אותו בכתה נעלה יותר. אדון סבן, האב, היה סוכן חלפן; “סבן הבן” גורלו נחרץ להמצא במשך חייו בתוך כתה אשר כל האנשים בתוכה משלמים מס הכנסה בסכום כזה וכזה. ידוע ידעו היכן היה מבקר אביו, ידוע ידעו אפוא מה חוג הכרויותיו האישיות, אם אלה אנשים היה קשור ביחסי חברה. אם היו לו הכרויות אחרות, הרי אלה היו שיכות לסוג הכרויות של אדם צעיר שבנוגע אליהן היו הידידים הישנים של משפחתו, כגון אלה של הורי, עוצמים את עיניהם מתוך כונה טובה שהמשך ימשיך, כיון שהיה יתום, לבקר אצלנו בנאמנות; אבל אפשר היה להתערב ללא כל חשש, כי אנשים בלתי מוכרים לנו שעמהם היה נפגש, היו שיכים לאותם אנשים, שלא היה מעז לברכם לשלום, אלו היה נפגש עמהם כשהוא בחברתנו. אלו רצו בכל מחיר לקבוע לסבן מכנה־משותף חברתי שיהיה אישי בשבילו, בין בני סוכני־בורסה אחרים בעלי דרגה שוה לזו של הוריו, כי עתה היה מכנה זה בשבילו פחות במקצת משום שהיה פשוט מאוד לפי חיצוניותו ובעל “חולשה” לגבי חפצים עתיקים ותמונות. והוא חי עכשיו בחוילה עתיקה, שבה כנס את כל האוספים שלו וסבתי שעשעה את עצמה במחשבה לבקר בה, אלא שהיא היתה בנויה בגדה של אורליאן, בפרבר, אשר לפי דעת דודתי־רבה גנאי הוא לגור בו. “האמנם הנך מומחה? אני שואלת אותך שאלה זו לטובתך, כי ודאי לי שהסוחרים מטעים אותך ומוכרים לך כל מיני פסולת”, היתה אומרת לו דודתי רבה; היא לא יחסה לו למעשה כל מומחיות, ולא היתה לה כל דעה טובה, ואפילו בתחום הרוחניות, לגבי אדם שהיה משתמט בשיחותיו מנושאים רציניים והיה מגלה דיוקים ובקיאות פרוזאית, לא רק שעה שהיה נותן לנו, מתוך פרוט דברים קטנים, תפריטי מטבח, אלא גם שעה שאַחיות־סבתי היו משוחחות אתו על נושאים אמנותיים. ואלו בשעה שהן בקשו ממנו לחוות את דעתו, להביע התפעלותו לגבי איזו תמונה היה ממשיך ושותק שתיקה כמעט בלתי נמוסית, ותמורת זה היה ממלא את החסר אם יכול היה להודיע פרטים מדויקים על המוזיאון שבו נמצאת התמונה, על התאריך שבו היא צוירה, הענקת ידיעות חמריות. אבל בדרך כלל היה מסתפק בנסיונו לבדח אותנו בספרו כל פעם איזה ספור חדש על ארועים שארעו לו עם אנשים נבחרים בין אלה שאנו מכירים אותם, עם הרוקח של קומברה, עם הטבחית שלנו, עם העגלון שלנו. מובן מאליו כי ספורים אלו העלו צחוק אצל דודתי־רבה אבל היא לא ידעה להבחין היטב אם זה היה מכוח התפקיד שסבן הטיל על עצמו או מחמת החריפות שבה היה מספר את הדברים: “אפשר לומר, שאתה טפוס אמתי, אדון סבן!” וכיון שהיא היתה האיש היחיד הוולגרי קצת במשפחתנו, היתה משתדלת להעיר באזני הזרים, שדברו בסבן כי יכול היה, אלו רצה רק לגור בשדרות הוסמן, אבניו דה ל’אפורה, כי היה בנו של סבן שהשאיר לו בודאי ארבעה או חמשה מיליונים, אלא שזו זרות שבו, זרות אשר לפי שפוטה צריכה היתה לבדח את הזרים בפריס, שעה שאדון סבן היה מביא לה בראש השנה את התיבה המסורתית של ערמונים מבושלים בסוכר, ולא החמיצה, אם היו אורחים אחרים מלומר לו: “עדין אתה גר, אדון סבן, סמוך למחסני היין, לשם הבטחון כי לא תאחר לרכבת שעה שתצטרך לנסוע לליאון?” והיתה בוחנת בזוית עיניה, מעל למשקפיה, את פני האורחים.

ואולם, אלו אמרו לדודתי־רבה, כי סבן זה ה“מסוגל” בתורת בנו של סבן להיות מבאי ביתו של כל “בורגני נאה”, ליד נוטריונים או עורכי דין המכובדים ביותר בפריס (זכות שהוא ותר עליה לטובת הנשים) היו לו בחשאי, חיים אחרים לגמרי; ובצאתו מביתנו, בפריס, ובאמרו שהוא חוזר הביתה לישון, היה משנה את דרכו, בהגיעו אל קצה הרחוב והיה סר לאיזה טרקלין שבו לא בלה מעולם שום סוכן־בורסה או שותף לסוכן, ודבר זה נראה לדודתי משהו יוצא־דופן כל כך כשם שהיה נראה בעיני גברת משכילה יותר להיות קשורה אישית עם אריסטיאוס, שעליו היתה יודעת כי לאחר שיחה אתה הוא משקיע עצמו בעסקי מלכות של טטיס, שאין אליה כניסה לבני תמותה, ואשר בה, לפי סיפורו של וירגיליוס, מקבלים אותו בזרועות פתוחות; או — אם להשתמש בדוגמא אחרת, שיש יותר סיכויים שתעלה על דעתה, שכן היא ראתה אותה מצוירת על צלחות הלפתן בקומברה, — במחשבה לסעוד ליד שולחן אחד עם עלי־בבא, זה שאם נודע לו כי הוא יחידי, היה נמלט למערה שהיו בה אוצרות בלתי־צפויים.

יום אחד, בבואו לבקרנו בפריס, לאחר הסעודה, בהתנצלו על שהוא לבוש חגיגית, הודיעה פרנסואז, לאחר שהלך, מפי העגלון, כי הוא סעד “אצל נסיכה אחת”, — “כן, אצלן נסיכה מן העולם הקטן!” ענתה דודתי־רבה בהניעה את כתפיה בלי להרים את עיניה מעל רקמתה בארשת של אירוניה עליזה.

הנה כי כן נהגה בו דודתי־רבה באבירות מעטה. כיון שסברה שסבן חיב להיות גאה על הזמנותינו, סברה גם־כן כי טבעי שאינו מבקר אצלנו בקיץ בלי להביא עמו טנא עם אפרסקים או עם תות מגנתו וכי בחזרו ממסעו באיטליה היה מביא לי העתקים מציור־מופת.

לא הססנו כלל לשלוח אחריו ולחפשו שעה שהיה צורך במתכונת של תבלין מיוחד כל שהוא או לפתן של אננס בשביל סעודה חגיגית שאותו לא היו מזמינים אליה, שכן לא מצאו אצלו יוקרה מספקת כדי להציגו בפני זרים שהיו מבקרים בפעם הראשונה. כשהשיחה התנהלה על הנסיכים מחצר המלכות: “אלה בני־אדם שלא נכירם לעולם לא אתה ולא אני ונחיה גם בלעדי כך, האם לא כן”, היתה אומרת דודתי־רבה לסבן, שיתכן כי שמר בכיסו מכתב מטביקֶנְהֶם; היא היתה מאלצת אותו להזיז את הפסנתר ולדפדף את דפי התוים בערבים שאחות סבתי היתה מנגנת, והיא מסתיעת ביצור זה שהיה כל־כך מבוקש במקום אחר, במעין גסות תמימה של ילד המשחק עם צעצוע מתוך אוסף חשוב בלי כל זהירות ממש כמו עם צעצוע מצוי ושכיח. אין ספק כי סבן, אשר הכר הכירוהו בו בזמן אנשי מועדונים רבים כל כך, היה שונה מזה שיצרה דודתי־רבה בדמיונה שעה שהיתה יושבת בערב בגנה הקטנה של קומברה, לאחר שנשמעו שני צלצולים הססניים של הפעמון והיא היתה משלבת ומחיה באמצעותו כל מה שידעה על משפחת סבן את האיש המעורפל והמטושטש המתבלט על־ידי סבתי על רקע אפל, ואשר הכירוה לפי הקול. והלא גם מנקודת ראות של פרטים בלתי־חשובים של החיים, אין אנחנו בחינת חומר גשמי, שוה לכל בני האדם שאפשר להם לגשת ולהכיר כדרך שמכירים על־פי פנקס הזמנות או על פי צואה; אישיותנו החברתית היא יצירת מחשבתם של אנשים זולתנו. אפילו פעולה פשוטה כזאת שאנו קוראים לה “להתראות עם אדם שאנו מכירים אותו” הנה בחלקה פעולה אינטלקטואלית. אנו מעניקים להופעתו הפיסית של יצור שאנו רואים כל אותם מושגים שיש לנו עליו, ובדיוקן הכללי שלו שאנו מצרפים, יש למושגים אלה בלי כל ספק החלק הגדול ביותר. ולבסוף הוא מנפח בשלמות כזאת את לחייו, עוקב בשיטתיות כזאת אחר קו־האף שלו, מתאים היטב את גוני קולו, עד שדומה כאלו אין מכרנו זה אלא מעין מעטה שקוף, וכל פעם שהננו רואים את פניו אלה ושומעים את קולו זה, — הרינו חוזרים ומוצאים אותם מושגים עצמם ולהם אנו מקשיבים. אין ספק, כי בסבן זה שהם יצרו להם, השמיטו הורי מתוך חוסר־ידיעה הרבה סגולות, השייכות לחייו החברתיים שעה שאנשים אחרים, אשר ידעוהו מצד זה ואשר מצויים היו בחברתו, ראו את התגשמות ההדר בפניו והיו מתעכבים ושמים לב לאפו הסולד וכן לגפיו הטבעיים; ואולם אפילו הם יכלו למלאות פנים אלה נטולי־יוקרה וקסם, הריקים והחלולים, על רקע עיניו נטולות־הטעם, במשקע נטול צורה ומתקתק, — זכרון־למחצה, שכחה־למחצה — בשעות בטלות שבלו אותן יחד לאחר הארוחות אחת־לשבוע, ליד שולחן המשחקים או בגנה, במשך חיי השכנות הטובה שלנו בכפר. מעטהו הגופני של ידידנו היה מפוטם כל־כך, גם בזכרונות אחדים בנוגע להוריו, עד שסבן זה הפך מושלם וחי, והטביע בי רושם כאלו אנִי זונח איש אחד ופונה אל אחר, השונה ממנו, שעה שבזכרונותי, על סבן שהכרתי לאחר מכן בדיוק, אני עובר אל סבן ראשון — סבן ראשון זה, שבו אני חוזר ומוצא את התעיות המקסימות של ילדותי ואשר אינו דומה לסבן האחר כמו שהוא דומה לבריות שאותן הכרתי אותו זמן עצמו. דומה כאלו חיינו הנם בחינת מוזיאון שבו כל הדיוקנאות של תקופה אחת יש להם דמיון משפחתי, אותו צביון עצמו, — לסבן ראשון המשופע בטלה, ומריח בריח של עץ הערמון הגדול, של טנאי תות־שדה וגבעול של לענת־הדרקון.

הנה כי כן הלכה סבתי ביום מן הימים לבקש איזה שרות מידי גברת אשר הכירה אותה בסַקְר־קֶר (ואשר לא רצתה, מתוך נימוקי הכתתיות שלנו, להמשיך את ההכרות אתה, למרות רחשי סימפטיה הדדית), המרקיזה דה וילפריזי, מן המשפחה המפורסמת דה בוּיוֹן, וגברת זאת אמרה לה: “אני סבורה כי את מכירה היטב את סבן שהנו ידיד ותיק של אחיני דה־לוֹם”. סבתי חזרה מבקור זה מתפעלת מן הבית שחלונותיו פונים אל הגן ואשר גב' דה־וילפריזי יעצה לה לשכור בו דירה, וכן מחיט־טלאים ובתו שיש להם חנות בחצר והיא נכנסה לתוכה כדי לבקשם לתקן שמלה שנקרעה בעלותה במדרגות. סבתי ראתה אנשים אלה כאנשים מושלמים, והיא הצהירה כי הבת כמוה כפנינה וכי החיט הוא מן האנשים האצילים ביותר, מן הטובים ביותר שהיא ראתה בחייה. כי לדידָה היתה האצילות דבר מה שהינו נפרד לחלוטין מן המעמד החברתי. היא התפעלה מתשובה אחת שהשיב לה החיט באמרו לאמי: “סֶביניֶה לא היתה מיטיבה לומר זאת” ולעומת זאת, על דבר אחינה של גברת וילפריזי שפגשה אצלה אמרה: “הה! בתי, כמה וולגרי הוא!”.

ואולם ההערה בנוגע לסבן היתה לה תוצאה אשר לא הביאה להרמת קרנו בעיני דודתי־רבה, אלא להשפלת קרנה של גב' וילפריזי. נראה כי הכבוד שבו התיחסנו, מתוך אמון לסבתי, לגב' וילפריזי, הטיל חובה עליה לא לעשות דבר העלול להפחית את כבודה בעינינו, חובה אשר לא מלאה אחריה בידעה על קיומו של סבן ובהרשותה לקרוביה להמשיך ביחסם אתו. “איככה זה! היא מכירה את סבן? אשה זו שאת מיחסת לה קרבת משפחה למרשל דה מק־מהון?” דעה זו של קרובי על הקשרים של סבן שלהם אושרה לאחר כך על־ידי זה שנשא אשה מן החברה המפוקפקת ביותר, כמעט יצאנית, ואשר לא נסה, אגב, מעולם אפילו להציגה בפנינו, בהמשיכו לבוא בגפו אלינו, אמנם, לעתים רחוקות יותר ויותר, אלא שדוקא על־ידי כך הם סברו שהנם רשאים לשפוט — מתוך הנחה כי אמנם כזאת נשא — על החוג החברתי שאינו מוכר להם, ואשר היה מבקר בו תכופות.

ואולם, פעם אחת קרא סבי בעתון אחד כי סבן היה אורח מקובל ונאמן ביותר בסעודות של יום־ראשון־בשבוע אצל הדוכס דה…, שאביו ודודו ידועים היו כמדינאים רמי־מעלה בימי מלכותו של לואי פיליפ. ואלו סבי התענין בכל העובדות של מה־בכך העשויות לסיע לו להבין את חייהם הפרטיים של אנשים כמו מוֹלֶה, כמו הדוכס פַסְקיֶה, כמו הדוכס דה־ברוֹי. הוא התפעל בהודע לו שסבן מבקר אצל אנשים המכירים אותם. דודתי־רבה לעומת זאת פרשה חדשה זאת לגנותו של סבן: ברנש הבוחר לעצמו הכרויות מחוץ ל“מעמדו” החברתי, נראה בעיניה כמין יצור נטול־מעמד ובזוי. נראה היה לה כי בדרך זו הוא מותר בבת־אחת על פרים של כל הקשרים הידידותיים עם אנשים מכובדים, קשרים שאותם טיפחו משפחות זהירות ומרחיקות־לכת בדאגה מרובה והורישום לילדיהם. דודתי־רבה הפסיקה אפילו לבקר אצל בנו של ידיד נוטריון על סמך זה שהוא נשא לאשה נסיכה וירד באופן כזה בעיניה מדרגה מכובדת של בן־נוטריון לדרגת הרפתקן, מעין מלצר או סיס אשר מלכות, כך אומרים, השפיעו עליהם לפעמים חסדים. היא גנתה את תכניתו של סבי לחקור את סבן בערב הבא, בעמדו לסעוד אתנו את ארוחת הערב, בנוגע לידידיו שנתגלו לנו. ומאידך גיסא הודיעו שתי אחיות סבתי, רוקות זקנות, שהיה להן טבעה האצילי, אבל לא רוחה, שאינן מבינות מה הנאה יכול להפיק גיסן בשיחה על הבלותות. אלה היו נשים בעלות הלך־מחשבה נשגב ובשל כך לא היו מסוגלות להתענין בדברים שיש להגדירם כרכילות, ואפילו היה בזה משום ענין היסטורי כללי לא היו מסוגלות להתענין במאום אשר לא היה לו קשר מישרים לנושא אסתטי או מוסרי. חוסר־הענין של מחשבתן היה כזה, עד כי לגבי כל דבר אשר דומה היה כגולש, אם מעט ואם הרבה לעניני חברה, אפילו כוח־שמיעתן — לאחר שהשיגו את כל חוסר־התועלת של שיחה ליד השולחן שהיתה בחינת הפקרוּת או בעלת אופי אינטימי, ושתי רוקות זקנות אלה לא יכלו להסיטה לנושאים יקרים להן — נתבטל אצלן והגיעו לחוסר־פעולה, להתחלה של אטרופיה. אם רצה אפוא הסב במקרים כאלה למשוך את תשומת־לבן של שתי האחיות, היה מוכרח לנקוט אמצעי־השפעה פיסיים, שאותם נוקטים רופאים פסיכיאטרים בנוגע לחולים טרופי פזור־נפש: הוא דפק הרבה פעמים עם להבה של סכין בכוס, שלווה בקול רם ובמבט של מצוה, אמצעים אכזריים שבהם משתמשים הפסיכיאטרים פעמים תכופות גם שעה שהם פונים אל אנשים בריאים, אם מכוח הרגלם המקצועי, ואם משום שכל הבריות נראים בעיניהם מטורפים במקצת.

הן גלו יותר ענין ערב היום שבו צריך היה סבן לבוא לסעוד, והוא שלח אליהן בעצם ידיו ארגז יין אַסטִי, דודתי החזיקה בידיה גליון של העתון “פיגרו” ובו רשום היה שם של תמונה שהוצגה בתערוכה של קוֹרוֹ ולידה המלים: “מן האוסף של אדון שרל סבן”, והיא אמרה לנו: “האם ראיתם כי סבן ‘התכבד’ בתשומת־לב של ‘פיגרו’?” — “ואני הלוא אמרתי לכם תמיד שהוא בעל טעם רב”, אמרה סבתי. — “טבעי שאת היא, שכן המדובר הוא בדעה שונה משלנו!” ענתה דודתי־רבה בידעה כי סבתי בידעה לא היתה לה מעולם דעה דומה לשלה, ולא היתה בטוחה כי תמצא אצלנו הסכמה לדעותיה, ורצתה לעורר גנוי כללי של דעות סבתי שכנגדה בקשה לקומם אותנו ולאלצנו להסכים לדעותיה. אלא שאנחנו נשארנו שלוים. אחיות סבתי הביעו את כונתן לשוחח עם סבן בנוגע למשפט אשר ב’פיגרו', ואילו סבתי יעצה להמנע מזה. כל פעם שהיא הבחינה עדיפות כלשהי אצל אחרים, ולו הקטנה ביותר, היתה משכנעת את עצמה שאין זאת עדיפות, אלא מגרעת, והיתה מביעה צער על כך, כדי שלא תצטרך לקנא בהם. “אני סבורה כי לא תגרמו לו את התענוג; על כל פנים אני יודעת היטב כי הייתי חשה עצמי במצב של אי נעימות אלו ראיתי את שמי מודפס בכל מלואו בעתון ולא הייתי נהנית אלו דברוּ אתי על כך”. אף־על־פי־כן לא נסתה לשכנע את אחיות סבתי; כי מתוך שאט־נפש לגלוי של וולגריות הן הגיעו לדקות אמנותית להסוות כל רגש אישי בנסוח מורכב כל כך עד שזה היה עובר ללא תשומת־לב אפילו אצל זה שאליו היה מכוון. ואלו מה שנוגע לאמי, הרי שלא הרהרה אלא איך להשיג אצל אבי הסכמה לשוחח עם סבן לא על אשתו, כי אם על בתו שסבן העריץ אותה כל כך ואשר למענה, אומרים, החליט על נישואים אלה. “אינך צריך אלא לומר לו מלה אחת, בשאלך אותו מה שלומה. הן זה דבר אכזרי מאד כלפיו”. ואולם אבי זעם: “חלילה! את הוגה מחשבות אויליות. זה יהיה מגוחך”.

ואולם היחידי בין כולנו שבשבילו היה בואו של סבן סבה לעסוק מצער, הייתי אני. משום שבערבים שבהם בקרו אצלנו אנשים זרים, ולו סבן לבדו, לא היתה אמי עולה ובאה אל חדרי. הייתי סועד לפני כולם ולאחר כך הייתי בא לשבת ליד השולחן עד לשעה שמונה שבה מוסכם היה שעלי לעלות לחדרי; נשיקה יקרה ורעננה זו שאמי היתה מעניקה לי כרגיל במטתי בטרם הייתי נרדם, צריך הייתי לשאתה עמי מחדר האוכל לחדרי ולשמור עליה במשך כל הזמן שהייתי פושט את בגדי, כדי שלא תפוג מתיקותה, ולא תפוזר ותתאדה מהותה הפורחת, ודוקא בערבים אלה שהיה לי צורך לקבלה מתוך זהירות מרובה, הייתי צריך לקבלה מתוך חטף פומבי, בלי שיהיה זמן וחרות־הרוח הנחוצים כדי להביא סדר בתשומת־הלב של מניאקים המתאמצים לא להרהר בדבר־אחר שעה שהם סוגרים את הדלת כדי שתהיה אפשרות, בחזור אליהם המבוכה החולנית, להעמיד כנגדה כמנצח את הזכרון של הרגע שהם סגרו את הדלת.

כולנו היינו בגן בהשמע שני הדנדונים המהססים של הפעמון. ידוע ידענו שזה היה סבן; אף־על־פי־כן הביטו כולם זה בזה במבט־שאלה ושלחו את סבתי לבדוק. “שימו לבכן להודות לו באופן הנאה ביותר על יינו, הן יודעות אתן שהוא נפלא והארגז גדול מאד”, יעץ סבי לשתי גיסותיו: “אל תתחלנה להתלחש”, אמרה דודתי רבה. “לא נוח להכנס לבית שבו כל האנשים מדברים בקול נמוך! — הה! הנה אדון סבן. נשאל את פיו אם הוא סבור כי מזג האויר יהיה יפה מחר”, אמר אבי. אמי סבורה היתה כי מלה אחת שלה תמחוק את כל אי־הנעימות שמשפחתנו גרמה לסבן לאחר נשואיו. היא מצאה דרך להביאו אל פנה נסתרת. ואולם אני הלכתי בעקבותיה, לא יכולתי להחליט בנפשי לעזבה אפילו צעד אחד, מתוך חשש כי הנה תיכף־ומיד אהיה נאלץ לעזבה בחדר־האוכל ולעלות אל חדרי בלי הנחמה של שאר הערבים כי תבוא לנשקני. “אנא אדון סבן”, אמרה אליו, “ספר נא לי דבר־מה על בתך; בטוחתני שגם לה יש כבר טעם לדברים יפים כמו לאביה”. — “בוא נא לשבת עם כולנו בצל המרפסת”, אמר סבי בהתקרבו. אמי נאלצה להפסיק, אבל דוקא הכרח זה הביא אותה לעדינות־יתר של מחשבה, כאותם משוררים שאכזריות החרוז מביאה להם את הדברים היפים ביותר; “עוד נחזור לשוחח בה בהיותנו לבדנו, אמרה בקול נמוך לסבן. רק אם מסוגלת להבין לנפשך. בטוחתני, כי גם דעת אמה עשויה היתה להיות כדעתי”. כולנו ישבנו סביב לשולחן הברזל. רוצה הייתי לא להרהר בשעות הפחדים שתעבורנה עלי בערב זה בחדרי בלי יכולת להרדם; נסיתי לשכנע עצמי כי אין להן כל ערך, שכן שכוח אשכחן למחרת בבוקר, ובקשתי להצמד למחשבות על העתיד, העשויות להוליכני כהוליך על פני גשר העובר על גבי תהום שתפער לפני, המבהילה אותי. ואולם מוחי שהיה עסוק בזה, ומרוכז כמו שהיה מרוכז מבטי בפני אמי, לא נתן אפשרות של חדירה לכל רושם אחר. המחשבות אמנם היו נכנסות אליו, אלא שהיו משאירות בחוץ כל יסוד של יופי או פשוט של בדחות־דעת העשויים לנגוע בי או לשעשעני. כמו חולה שהודות לאמצעי ההרדמה שומר על שלותו שעה שמנתחים אותו ואינו חש במאום, כך יכולתי גם אני אפילו לדקלם שירים שאהבתי או לשים־לב למאמציו של סבי כדי לשוחח עם סבן על הדוכס דה אודריפה־פקיה, בלי שהדבר הראשון יביא לי איזה התרגשות ובלי שהדבר השני יבדחני. מאמצים אלה לא נשאו כל פרי. סבי לא הפסיק להציג בפני סבן שאלה על דבר נואם זה וכבר פנתה אחת מן האחיות, שבאזניה נשמעה שאלתו זו של סבי כשתיקה עמוקה שלא במקומה ואשר האדיבות מחייבת להפסיק אותה, ושאלה את אחותה השניה: “תארי לך, סלין, כי קשרתי הכרות עם מורה צעירה אחת משבדיה אשר העניקה לי ידיעות ופרטים רבים ומענינים בנוגע לקואופרטיבים בארצות סקנדינביה, צריך להזמין אותה לארוחת צהרים אלינו”. — “גם דעתי כדעתך, ענתה לה אחותה פלורה, אבל גם אני לא אבדתי את זמני לשוא. אני פגשתי אצל האדון וינטיי מלומד זקן המכיר היטב את מוֹבֶּן, ומובן הסביר לו היטב עם פרטי פרטים באיזה אופן הוא בונה תפקיד. כל זה מענין מאד. זהו שכנו של אדון וינטיי ואינני יודעת עליו דבר; הוא חביב מאד”. “לא רק לאדון וינטיי יש שכנים חביבים!” קראה דודתי סלין בקול של בישנות שהשפיע עוז, והכונה המלאכותית הפכה אותה לבלתי־טבעית, בהציצה בסבן במבט שהיא היתה קוראת לו רב־משמעות. אותה שעה עצמה הבינה דודתי פלורה שמשפט זה כמותו כהבעת תודה של סלין על יין האסטי, הביטה גם־כן בסבן בארשת שמשמעה היא תודה מעורבת עם אירוניה, אם כדי להתאים את חריפות התנהגותה של אחותה ואם משום שהיא קנאה בסבן אשר השרה עליה מצב רוח, או משום שלא יכלה להתאפק מלעג כלפיו הנתון כאן לחקירה. “אני סבורה כי נצליח להזמין את האדון הזה לארוחת צהרים, המשיכה פלורה; אם אתה מביא אותו לידי שיחה על מובן או על גברת מטרנה הריהו מסוגל לדבר על כך שעות בלי להפסיק”. “זה ודאי מענין מאד”, נאנח סבי אשר הטבע שכח לצערנו להעניק לו את הכושר לגלות ענין והתפעלות מקואופרטיבים שבדיים או לאמצעים שבהם בונה מוֹבן תפקידים, כשם שהוא שכח להעניק גרגיר מלח לשכלן של אחיות סבתי והוא חיב להוסיפו בעצמו, כדי למצוא טעם בספורים על חייו האינטימיים של מולה או הנסיך דה־פריז. “יודע אתה”, אמר סבן לסבי, מה שאני רוצה לומר לך עכשיו יש לו יותר קשר לשאלתך משנדמה תחלה, כי מבחינות מסוימות לא נשתנו כל כך פני הדברים. הבוקר קראתי שוב אצל סן־סימון משהו העשוי לשעשע אותך. זה מצוי בכרך על שגרירותו בספרד; אין זה מן הספרים המובחרים, אין זה יותר מאשר יומן, אבל יומן כתוב באופן מצוין, ועל כן הוא נבדל לטובה מן העתונים המשעממים שאנו סבורים כי הננו מחויבים לקראם בבוקר ובערב“. — “אין אני סבורה כמוך, יש ימים שהקריאה בעתונים נעימה לי מאד…” שסעה דודתי פלורה, אשר רצתה להוכיח שהיא קראה את המשפט בנוגע לקורו של סבן ב’פיגרו‘. “כשמדברים על ענינים או על אנשים המענינים אותנו”, הוסיפה דודתי סלין. “אינני שולל זאת, ענה סבן הנדהם, אני רק מגנה את העתונים, על שהם מושכים את שימת־לבנו כל הימים לענינים לא חשובים, בה בשעה שאנו קוראים שלש או ארבע פעמים בחיינו ספרים שיש בהם ענינים יסודיים. בפתחנו בעצבנות יום יום את עטיפות העתון, מן הדין היה שנשנה את הענינים ונפרסם בהם משהו, אינני יודע מה, את… הרהורים של פסקל (הוא בטא מלים אלה בנימה של אירוניה כדי לא להשפיע רושם של איש פדנטי), ולהפך בספר בעל גב מוזהב שאנו פותחים אותו אחת לעשר שנים, הוסיף כדי להוכיח את יחס הזלזול שלו אל החיים החברתיים המנופחים שחיים אי־אלו אנשים, שומה עלינו לקרוא כי מלכת יון הלכה לקאן או כי הנסיכה מליאון ערכה נשף מסכות. רק באופן כזה היינו שומרים על האיזון הנכון”. אך הוא הצטער שנגרר לשיחה אפילו מקרית, על ענינים רציניים: “אכן שיחה נאה אנו משוחחים, אמר באירוניה, ואינני מבין למה עלינו על ‘פסגות’ אלה”, ובפנותו אל סבי: "הנה כי כן מספר סן־סימון כי מולבריה העז ללחוץ את ידי בניו. אתה יודע, זה אותו מולבריה שעליו נאמר: "מעולם לא מצאתי בכד גס זה מלבד מצב־רוח רע, גסות־רוח וכסילויות’.” “כד גס או לא, אבל אני ראיתי כדים שיש בהם משהו אחר”, אמרה פלורה בערנות אשר רצתה בדרך זו להודות גם היא לסבן, שכן יין האסטי מכוון היה לשתיהן. סלין פרצה בצחוק. סבן הנבוך אמר: “אינני יודע אם היתה זו בורות או העמדת פנים, כתב סן־סימון, אבל רצה להושיט את ידו לבני, אני הבחנתי בזה בזמן והצלחתי למנוע זאת”. סבי התפעל מן ההגדרה “בורות או העמדת־פנים”, אלא שגברת סלין שאצלה הביא השם סן־סימון — סופר — למניעת הרדמה מוחלטת של כושר ההקשבה, הוסיפה כנעלבת: “איך? אתה מתפעל מזה? יפה! אבל מה משמעו של כל זה? מה ההבדל בין אדם לחברו? מה ההבדל אם האדם הוא דוכס או סיס, ובלבד שיש לו שכל ולב? דרך נפלאה של חנוך הנוער מצא לו סן־סימון שלכם, אם הוא לא ימנע אותם מללחוץ ידים לאנשים הגונים. הן זה פשוט דבר בזוי. ואתה מעז לצטט זאת?” וכאן הרגיש סבי הנעצב את אי האפשרות, אל מול אובסטרוקציה זאת, לעורר אצל סבן את הרצון לספר ספורים שהיה נהנה מהם והוא פנה בקול נמוך אל אמי: “הזכירי נא לי את השירים שקראת באזני והמקלים עלי במצבים כאלה. הה, כן: ‘אלוהים, איזו שנאה הנך משפיע עלינו כלפי ערכים טובים!’ הה, כמה זה טוב!”.

לא הסירותי את עיני מעל פני אמי, כי ידעתי כי שעה שישבו לשולחן, לא ירשו לי להשאר במשך כל שהות הארוחה וכדי לא להקניט את אבי, לא תתן לי אמי לנשקה הרבה פעמים בפומבי, כמו שהיה קורה לוּ היה זה בחדרי. הנה כי כן השתעשעתי בתקוה, כי בהיותי בחדר־האוכל שעה שיתחילו לסעוד ובהרגישי את התקרבות השעה, לחוש מראש את הנשיקה אשר תהיה קצרה ונחפזת, ולהפיק ממנה כל מה שאני יכול להפיק, לבחור במבטי עיני את המקום בלחי שבו אשק, להכשיר את מחשבתי כדי שאוכל, הודות להתחלה דמיונית של הנשיקה, להקדיש את כל הרגע שאמא תעניק לי כדי לחוש בלחיה שלה על שפתי, כאותו ציר שאי אפשר לו לזכות אלא בישיבות קצרות עם הדגם שלו, מכין את לוח הצבעים ומציר מראש מתוך הזכרון, לפי רשומים, כל מה שאפשר לו לעשות באין ברירה בלי נוכחות הדגם. ואולם עוד בטרם נשמע הצלצול לארוחה התאכזר סבי בלי דעת ואמר: “הקטן נראה עיף, עליו ללכת לשכב, ממילא נסעד מאוחר הערב”. ואבי, אשר לא שמר בקפדנות כמו סבתי ואמי על ההסכם שבינינו, אמר: “כן, קום ולך לשכב”. רציתי לחבק את אמי, ובאותו הרף עין נשמע הצלצול לארוחה. “חדל, אפוא, עזוב את אמך, מספיק לך לומר לילה טוב, כל הפינוקים האלה מגוחכים, הסתלק, עלה!” וצריך הייתי לעזוב בלי ברכת־פרידה; הייתי צריך לעלות במדרגות כמו באמרה העממית “בלב חמוץ”. לב שרצה לחזור אל אמי משום שהיא לא נתנה לו, באמצעות נשיקה, את רשות ההליכה אחרי. מדרגות ארורות אלה שבהן הייתי עולה תמיד בעצבות כזו, הפיצו ריח של לכה אשר ספגה באיזה אופן שהוא ושמרה על עצבות מיוחדת זו שהייתי מרגיש כל ערב, והיתה משפיעה, יתכן, באופן אכזרי ביותר על רגישותי, משום שבצורה אטומה זאת, נטל היה משכלי ליטול את חלקו. שעה שאנו ישנים וחשים כאב שנים דוקא בצורת נערה שראינוה אולי מאתים פעמים ואנו מתאמצים למשותה מן המים, או בצורת שיר של מוליר שאנו חוזרים עליו ללא הפוגה, הרי זו הקלה גדולה להתעורר מן השנה על־מנת ששכלנו ישתחרר מכאב השנים במסוה של מעשה גבורה או קצב פיוטי. משהו מנוגד להקלה זו הרגשתי שעה שהצער לעלות אל חדרי חדר אל תוכי באורח מהיר יותר, כמעט חפוז, נתעב וגס בבת אחת, על ידי הקליטה — שהיתה יותר מרעילה מאשר קליטה מוסרית — של ריח הלכּה המיוחדת למדרגות אלה. כשהגעתי לחדר צריך הייתי לסתום את כל הסדקים, להגיף את כל התריסים, לחפור לעצמי את הקבר בהסיתי את השמיכות, ללבוש את כתונת הלילה. אך בטרם קברתי את עצמי במטת הברזל שהוצבה בחדרי משום שבקיץ הרגשתי חום גדול יותר מתחת לוילונות הבד אשר למטה הגדולה, ועשיתי תנועה של מרי, ברצותי לנסות להסתיע בערמתו של נדון. כתבתי לאמי והפצרתי בה לעלות אלי לשם ענין חשוב שאינני יכול לפרטו במכתבי. חששי היה רק כי פרנסואז, הטבחית של דודתי, שעליה הוטל לטפל בי כל זמן היותי בקומברה, תסרב להביא את מכתבי. פקפקתי שמא תראה שליחות כזאת אל אמי שעה שהיא עסוקה באורחים כבלתי אפשרית כמו לשוער של תיאטרון מסירת אגרת לשחקן שעה שהוא עומד על הבמה. היתה אצלה בנוגע לדברים שמותר או אסור לעשותם חוקה חמורה, מפורטת, מורכבת ובלתי נתנת לשינויים בנוגע להבדלים דקים ובלתי נראים (דבר זה שוה לזה טעם של חוקים עתיקים, בעלי צווים אכזריים, כגון הצו להרוג תינוקות, ואותה שעה הם אוסרים מתוך עדינות מופרזת לבשל גדי בחלב אמו או לאכול את החלק האחורי של בהמה). חוקה זאת, אם נדון על־פי עקשנותה הפתאומית, בסרבה למלא שליחויות מסוימות בשמנו, דומה היתה לגלוי הרכב כזה של תסביכים חברתיים ושל דקויות חברתיות אשר לא יתכנו שהושפעו מסביבתה של פרנסואז ובחייה הכפריים; והיה צורך להניח כי נעוץ היה בה עבר צרפתי עתיק מאד, אציל ומסולף־הבנה, כמו באותן ערי תעשיה שבנינים עתיקים מעידים על חיי חצר שהתנהלו בהם ופועלי בית חרושת כימי עובדים בסביבה של פסלים מעודנים המגלמים את הנס של תיאופיל הקדוש או ארבעה בניו של אֶמוֹן. במקרה מיוחד זה, הרי הסעיף בחוקה שעל פיו נראה היה כמעט מן הנמנע, מלבד במקרה של שרפה, כי פרנסואז תלך להפריע לאמא המארחת את סבן בשביל אישיות כה זעירה כאשיותי, והיה בזה משום בטוי של דרך־ארץ שהיא רחשה לא רק כלפי ההורים — כמו לגבי מתים, כמרים ומלכים — אלא גם כלפי אדם זר שמארחים אותו, דרך ארץ שהייתי בודאי מתרגש ממנו אלו קראתי עליו בספר אבל הרגיזני בהתגלותו מפיה, בצורה של כובד־ראש ושל מליציות שעה שהיתה מדברת על כך, ובמיוחד היה מאוס עלי אותו ערב בהתיחסה בקדושה אל הארוחה ובשל כך היתה מסרבת לי לעשות את השליחות כדי לא להפריע לפולחן. ואולם כדי להגדיל את אפשרות ההצלחה מצדי, לא הססתי לשקר ולומר לה כי לא אני היוזם למכתבי זה לאמי, אלא שאמי המליצה שעה שנפרדנו לא לשכוח לענות לה בכתב בנוגע לענין שהיא בקשתני לחקרו; וכי היא תתרעם ודאי מאד אם לא תקבל את מכתבי. אני סבור שפרנסואז לא האמינה לי, שכן האנשים הפרימיטיביים הם בעלי חושים עזים יותר משלנו, והיא נחשה מיד על־ידי גלויים שאין אנחנו מסוגלים להבינם, את כל האמת שאנו רוצים להסתיר; היא התבוננה במשך חמש דקות במעטפה דומה כאילו בחינת הניר ומראה הכתב ילמדו אותה ויגלו לה את מהות התוכן ויורו לה את הסעיף מן החוקה שלפיו היא צריכה לנהוג. לאחר כך יצאה ולה מראה פנים של כניעה ודומה כי היא אומרת: “אסון הוא להורים אם יש להם ילד כזה!” היא חזרה לאחר דקה כדי לומר לי שלא הגיעו עדין אלא למנת הגלידה, וכי אי־אפשרי למלצר למסור את המכתב ברגע זה לעיני כל המסובים, ואולי כשיגיעו אל שטיפת הפה, ימצאו את הדרך להגיש את המכתב לאם. מיד נמוגו חששותי; עכשיו לא היה דומה עוד רגע זה לרגע הקודם בעת שהייתי צריך להפרד מאמי עד מחר, שכן הפתק הקצר שלי ירגיזה בלי ספק (רוגז כפול, משום שתחבולתי תראה מגוחכת בעיני סבן) יאפשר לי לכל הפחות להכנס באורח כמוס לאותו חדר שבו היא נמצאת וילחש לה משהו עלי באזניה; משום שחדר אוכל זה אסור לכניסה, ושופע איבה, ואשר רגע לפני כן נדמה היה לי כי אפילו הגלידה — “גלידה גרנית” — והכוסות לשטיפת הפה מסתירות בתוכן תענוגות מזיקים ועצובים עצבות של מות משום שאמא היתה נהנית מהן ברחוק ממני, נפתח עכשיו לקראתי ובדומה לפרי בשל, שקליפתו מתבקעת והיא נכונה עכשיו לשפוך ולהתיז אל תוך עמקי לבי הלאה את שימת־הלב של אמי שעה שהיא תקרא את דברי. עכשיו לא הייתי נבדל עוד ממנה; המחיצות נפלו, חוט של מתיקות לכד אותנו. ואין זה עדיין הכל; אמא ודאי תעלה אלי!

הפחד שנתנסיתי בו, הרהרתי שסבן היה לועג לי ודאי אלו קרא את מכתבי ואלו היה מגלה את מגמתו; ואולם, הדבר היה להפך, כפי שנודע לי בזמן מאוחר יותר, כי פחד דומה היה ענויו במשך שנים רבות של חייו, ושמא לא היה איש זולתו שהיה מבין לנפשי כמוהו; פחד זה שמתנסים בו שעה שמרגישים כי היצור האהוב עליך מבלה בנעימים אי שם במקום־תענוג שאינך מצוי בו ואינך יכול להמצא בו, זוהי האהבה שלמדה אותו, אהבה, שלה הוא מיועד במדת־מה ואשר בשבילה הוא נכבש, ומתמחה; אבל במקרים כמו המקרה שלי, חודר הפחד לתוכנו עוד בטרם הופיעה אהבה בחיינו, היא מרחפת ומצפה, במטושטש ובאופן חפשי, בלי כוון מסוים, ומשמשת היום לרגש אחד, ולמחרת לרגש אחר, פעם לרוך של בן ופעם לידידות של חבר. והשמחה שחשתי בנסותי נסיון ראשון, שעה שפרנסואז חזרה ואמרה לי כי מכתבי ימסר, גם היא היתה ידועה לסבן, זו השמחה המטעה שמעניק לנו ידיד מן הידידים, אחד מהורי האשה שאנו אוהבים, שעה שאנו מתקרבים אל המלון או אל התיאטרון שבו היא נמצאת, כדי ללכת לאיזה נשף, מסבה או הצגת־בכורה ששם יפגש אתה, וידיד זה מבחין במבוכתנו ליד השער, מתוך צפית שוא לבוא במגע אתה. הוא מבחין בנו, נגש פשוט אלינו, שואל מה אנו מבקשים כאן. ושעה שאנו בודים שיש לנו לומר איזה דבר דחוף לקרובתו או למכירתו, הריהו עונה לנו שאין דבר פשוט יותר, מאפשר להכנס לפרוזדור ומבטיח לשלוח אותה אלינו בעוד חמש דקות. עד מה אנו אוהבים אותו כמו שאהבנו ברגע זה את פרנסואז — את המתוֵך ־ בעל הכונות הטובות אשר הודות למלה אחת הפך את החג הבלתי מובן והגיהנומי לחג שנתן לשאתו, חג אנושי כמעט נעים אשר נדמה לנו כי רוחות איבה מהלכים בתוכו, רוחות חבלה מנעימים גוררים הרחק מאתנו ומאלצים ללעוג עלינו את זה שאנו אוהבים אותו; אם לשפוט לפיו, לפי הקרוב שנגש אלינו ואשר הנו אחד מן היודעים ומכירים את המסתורין האכזריים, הרי שאין גם בכל שאר המוזמנים אל החג מאום מן השטני. שעות אלה שאין־להשיגן, שעות המענות אותנו, בעת שהיא עומדת להנות מהנאות בלתי ידועות לנו, הנה הנה אנו חודרים לתוכן בעזרת סדק בלתי צפוי; הנה כי כן לפתע־פתאום רגע אחד מן הרגעים המצרפים אותן, רגע שהוא מציאותי כרגעים אחרים ואפילו הוא חשוב אולי ביותר בשבילנו, משום שאהובתנו מעורבת בו, הננו מתארים עצמנו כי אנו כובשים אותו. אנו משתתפים בו, כמעט שאנו יצרנו אותו: הרגע שבו עומדים לומר לה כי אנו מצויים כאן ומחכים שם למטה בפרוזדור. ואין ספק כי גם שאר הרגעים של החג אינם שונים במהותם מרגע זה, ולא יתכן שיהיה בהם משהו ענוג יותר, שיתן לנו יסוד להתיסר, שכן הידיד דורש הטוב אמר לנו: “הן היא תשמח לרדת אליך! היא תהנה יותר לשוחח אתך מאשר להשאר שם למעלה”. אללי! סבן נתנסה, כי כוונותיו הטובות של אדם שלישי אינן יפות לגבי אשה המתרגזת על שהיא נרדפת אפילו עד למסיבת חג על־ידי מישהו שהיא אינה אוהבת אותו. פעמים רבות, חוזר ויורד הידיד לבדו.

אמי לא באה, ובלי לשים־לב לאהבתי־העצמית (המעונינת שספור־המעשה על החפוש שאת תוצאותיו דומה כאלו בקשה ממני לספר לה, לא הוכחש) הודיעה לי על־ידי פרנסואז: “אין תשובה”. משום ששמעתי לאחר זמן מה מלצרים במלונות־פאר או במוסדות משעשעים שהיו מוסרים בדיוק אותן מלים לנערה מסכנה שהיתה משתוממת: “איך יתכן, הוא לא אמר דבר זה, אי אפשר! האם אמנם מסרת את מכתבי? טוב אני אחכה עוד”, וכשם שהיא אומרת שאין לה צורך במנורה נוספת, שהמלצר רוצה להדליק, כדי להאיר את פנתה, והיא נשארת שם, ושומעת שיחות־אגב בין המלצר לאחד השליחים על מזג האויר, עד שהנו רואה את התקרבות השעה המיועדת, והוא שולח פתאום לצנן בתוך קרח את משקהו של אחד האורחים, — דחיתי את הצעתה של פרנסואז להכין לי תה־צמחים או להשאר על ידי, והרשיתי לה לחזור אל תפקידה, שכבתי ועצמתי את עיני מתוך נסיון לא לשמוע את קולות הורי ששתו קפה בגנה. ואולם לאחר כמה שניות, הרגשתי כי בכתבי לאמי את הפתק בבקשי קרבתה, מתוך סכון להקניט אותה, קרבה יתרה, בחושי כי הנה אחזור ואראה אותה עוד פעם, ופעימות לבי גברו מרגע לרגע והיו מצערים יותר דוקא משום שהגברתי את ערנותי בזה שהתחלתי לשכנע את עצמי, כי שומה עלי להיות שלו ולהכנע להעדר מזלי. מיד חדל פחדי, הרגשת האושר עטפתני בדומה להתחלת פעולתה של תרופה חריפה המרגיעה את כאבנו; החלטתי לא לנסות עוד להרדם בלי לראות את אמי, לגשת ולחבק אותה ויהיה המחיר כאשר יהיה, ואפילו אם דבר זה יביא לרוגז לזמן ממושך, כאשר תעלה לשכב. השלוה שבאה לאחר הרגעה מענויי וכן צפיתי, צמאי לסיכונים והחשש מפני זה הביאו עלי התעוררות של שמחה בלתי שכיחה. פתחתי את החלון ללא רעש וישבתי למרגלות מטתי; לא נעתי ולא זזתי כמעט כדי שלא יבחינו בי שם למטה. דומה, כי גם הדברים מחוץ קפאו מתוך הקשבה אלמת כדי לא להפריע לאור הלבנה, אשר הכפיל והסיט כל דבר על־ידי התפשטות הצל, שהיה מוחש וגשמי יותר ממנו עצמו, והוא צמצם ופשט יותר את הנוף, בדומה למרשם שקפלו אותו לשם פתוח. הדברים שהיו מוכרחים לנוע, כגון העלוה של עץ הרימון, אמנם התנועעו. ואולם הרטט הדק, הכולל, שהתרחש עד לגווניו הדקים ביותר ועדוניו האחרונים, לא השפיע על השאר, לא התמזג בו, אלא נשאר מסויג ומסוגר. על רקע השלוה הזאת שלא קלטה מאומה לתוכה, היו הרעשים המרוחקים ביותר, אלה שנבעו מן הגנים הנטועים בקצה השני של העיר, נקלטים בפרטי פרטים ובשכלול כזה עד שדומה היה כי אין זו תוצאה של המרחקים אלא של הפיאניסימו, בדומה לאותן נעימות חרישיות שמשפיעה תזמורת הקונסרבטוריה, שאף אחת מהן אינה מאבדת בכל זאת בשביל אזנו של השומע אפילו תו אחד, ודומה בכל זאת שהן מגיעות ממקומות מרוחקים באולם הקונצרט וכי כל המנויים הותיקים — ביניהם גם אחיות סבתי שעה שסבן היה מותר להן על מושביו — אמצו את השמיעה דומה כאלו הקשיבו לתנועה מרוחקת של צבא במצעדו אשר לא פנה עדין לרחוב טרביס.

ידוע ידעתי כי המעשה שנטלתיו עלי עשוי להביא בשבילי, מצד הורי, תוצאות קשות ביותר, קשות בהרבה ממה שיכול להניח איש מן הצד, תוצאות אשר מנקודת השקפתו עשויות לבוא רק אלו חטא מישהו חטא מביש באמת. ואולם במערכת החנוך שעל פיה חונכתי, לא היה סדר החטאים דומה לזה של חנוך נערים אחרים, והרגילו אותי להציב לפני כל דבר (יתכן משום שלא היו אחרים שצריכים היו לשמור עלי שמירה קפדנית ביותר) חטאים אשר לפי מה שאני משיג עכשיו אופים הכללי הוא שהננו חוטאים שעה שאנו נכנעים לאיזה דחף עצבני. ואולם באותו זמן לא היתה מלה זאת מובעת באזני, ומקור זה לא היה נקרא בשם, שכן אפשר היה שתצטרף אצלי דעה כי יש לסלוח לי אם אני נכנע לדחפים עצבניים כאלה ואם איני יכול לעמוד בפניהם. ואולם אני הכרתים הכר היטב על־פי הפחד שקדם להם ועל־פי חומרת העונש שבאה אחריהם; ואני ידעתי כי מה שאני עומד לעשות עכשיו היה מעשה מאותו סוג של מעשים שעליהם אני צפוי לעונש חמור, שמא חמור ביותר. אם אקום כדי לעמוד על דרכה של אמי שעה שהיא תעלה לשכב, והיא תראה כי נשארתי ער כדי לחזור ולומר לה לילה טוב בפרוזדור, לא יתנו לי עוד להשאר בבית, וכבר ליום המחרת ישלחוני לקולג', דבר זה בטוח. אף־על־פי־כן! אלו אפילו צריך הייתי לקפוץ מן החלון לאחר חמש דקות, חביב היה עלי דבר זה ביותר. מה שרציתי עכשיו היתה אמי, היה זה לומר לה לילה־טוב, ואני הרחקתי לכת בדרך זו המוליכה אותי להגשמת ערגה זאת מכדי שאוכל לסגת ממנה.

שמעתי את צעדי הורי המלווים את סבן; ושעה שפעמון השער הודיע לי שהוא הסתלק כבר נגשתי לחלון, אמי שאלה את אבי אם הסרטנים מצאו חן בעיניו ואם סבן בקש להכפיל לו את מנת הגלידה בקפה ואת הבוטנים. “זה היה שכיח”, אמרה אמי, “אני סבורה כי בפעם הבאה צריך לנסות בושם אחר” — “מוזר הדבר כמה משתנה סבן זה”? אמרה סבתי, “הוא הזקין!”. סבתי התרגלה עד כדי כך לראות את סבן כראות עלם צעיר שהשתוממה בראותה אותו מבוגר יותר מן הגיל שהיא המשיכה לשוות לו. גם הורי התחילו למצוא זקנה שקפצה עליו, בלתי־טבעית, מופרזת ומוצדקת רק אצל רוקים, אשר יומם אין לו מחר והוא נראה להם ארוך יותר מאשר אצל אחרים, שכן אצלם הוא ריק והרגעים הבאים אחרי הבוקר מצטרפים ללא חלוקה עם ילדיו. “אני סבורה שהנו מטופל בהרבה דאגות בשל אשתו החיה עם איזה אדון שרלוס לעיני כל קומברה. היא משל בפי כל העיר”. ואולם אמי העירה כי מראה פניו עגום פחות מאשר לפני זמן מה והוא חוזר פחות על התנועה שירש מאביו לשפשף את העינים ולהעביר את ידו על מצחו. “לדעתי אינו אוהב עוד את האשה הזאת”, — “טבעי שאינו אוהב עוד אותה”, ענה סבי. “לפני זמן רב כבר קיבלתי ממנו מכתב על כך, והשתדלתי לא לשים לב אליו, ולא הניח ספק בנוגע לרגשותיו, על כל פנים רגשות אהבה בשביל אשתו. יהי כן! אבל מדוע זה לא אמרתם לו תודה על האסטי”, הוסיף סבי בפנותו אל שתי גיסותיו. — “היתכן, שלא אמרנו לו תודה? אני סבורה, בינינו לבין עצמנו, כי עשיתי זאת בצורה העדינה ביותר”, ענתה דודתי פלורה. — “כן, עשית את זה באופן הנאה ביותר; התפעלתי ממך, אמרה הדודה סלין. — “אבל גם את, השכלת כל כך לעשות זאת”. — “כן, הייתי גאה על המשפט שלי בנוגע לשכנים החביבים”. — “היתכן, זוהי לפי דעתכן אמירת תודה! קרא סבי. אני שמעתי את הדברים, אבל יכני השטן אם יכולתי לשער כי הדברים מכוונים לסבן. תהיינה בטוחות כי לא השיג דבר מדבריכן”. — “הביטו וראו, סבן איננו בהמה, אני בטוחה שהוא תפס. הן לא יכולתי לפרט באזניו את כמות הבקבוקים ואת מחיר היין!” אבי ואמי נשארו יחידים, וישבו זמן מה לבדם; לאחר כך אמר אבי: “טוב, אם רצונך בואי ונעלה לישון”. “אם רצונך, ידידי, אף־על־פי שאין בי רצון לשינה אפילו כקוצו־של־יוד; אין זה אלא באשמת הגלידה־בקפה המרגיעה, שהיתה יכולה להשפיע עלי ערנות כזאת; אבל אני מבחינה באור הבא מן המשרד וכיון שפרנסואז המסכנה חכתה לי, אבקש ממנה לפתוח את כפתורי חגורת הבטן עד שאתה תתפשט”, ואמי פתחה את הדלת המרושתת של הפרוזדור לעבר המדרגות. עד מהרה הבחנתי כי היא מתכונת לסגור את החלון. יצאתי ללא רעש אל תוך הפרוזדור. לבי הלם מאוד עד שלא יכולתי להתקדם, אבל הוא לא הלם עוד מחמת פחד וגעגועים אלא מחרדה ושמחה. ראיתי על המדרגות את האור המופץ על ידי הנר שבידי אמי. לאחר כך ראיתי אותה עצמה. חרדתי לקראתה. בשניה הראשונה הביטה בי בתמיהה ולא תפסה מה קרה כאן. לאחר מכן עטו פניה ארשת של כעס. היא לא הוציאה הגה מפיה, ודבר זה נראה פחות מהעונש שהיו מענישים אותי בעד חטאים כאלה בהמנעות משיחה אתי במשך ימים רבים. אלו היתה אמי אומרת לי מלה אחת היה זה אומר, שאפשר לשוב ולדבר אתי, ויתכן שהדבר היה נראה לי נורא יותר, כמו סימן לפני עונש חמור ביותר הצפוי לי, והשלוה או הרעש היו בלתי חשובים. מלה אחת היתה מוכיחה כי זו השלוה שבה עונים למשרת־בית שעה שכבר החליטו לפטר אותו, או לנשיקה שמעניקים לבן ששולחים אותו לצבא, אבל היו מונעים אותה ממנו במקרה של פרידה לימים אחדים. אבל היא הבחינה בצעדי אבי שיצא מחדר האמבטיה שבו התפשט, וכדי למנוע את הסכסוך שהוא היה גורם לו אמרה לי בקול משוסע מכעס: “הצל את עצמך, הצל את עצמך, כדי שאביך לכל הפחות לא יראך מחכה כאן כמטורף!” אבל אני שננתי ושלשתי “בואי לומר לי לילה טוב”, נבהל ממראה הצל הנזרק על הקירות מנרו של אבי, אבל גם מתוך נצול התקרבותו כאמצעי של ערמה ותקוה, כי אמי שתרצה למנוע שאבי ימצאני כאן אלו המשיכה לסרב לי, תסכים לומר לי: “הכנס לחדרך, אבוא תיכף”. אבל זה היה מאוחר מדי, כי אבי עמד כבר מולנו. בלי כונה גמגמתי את המלים הבלתי צפויות ביותר: אני אבוד!”

ולא כן קרה הדבר. אבי היה מסרב באופן מתמיד למלא אחרי מתן רשות שנתנה לו על־פי הסכמים נרחבים יותר, שהוכנו על־ידי אמי וסבתי, שכן הוא לא דאג ל“עקרונות” ולא היה לו דבר עם “זכויות האדם”. על־פי הגיון מקרי בלבד, או לגמרי ללא הגיון, היה מבטל ברגע האחרון איזה טיול מקובל ומוסכם, מקודש כל כך שאי אפשר היה לשללו ממני בלי חלול שבועה. או כדרך שעשה עוד הערב, לפני השעה המוסכמת, באמרו לי: “מספיק, עלה לישון, ללא הסברים!” ואולם אף־על־פי שלא היו לו עקרונות (לפי מובנה של סבתי) אי אפשר היה לומר עליו שהוא עקשן. הוא הציץ בי לרגע מתוך השתוממות ורוגז, שעה שאמי הסבירה לו במלים אחדות ונחפזות מה קרה כאן, והוא ענה לה" “לכי, אפוא, אתו, הן אמרת לפני רגע שאינך להוטה אחרי שינה, השארי מעט בחדרו, לי אין צורך בשום דבר עוד”. — “הה, ידידי, ענתה אמי בבישנות, אם אני להוטה אחר שינה או לא, אין הבדל בדבר. אין צורך להרגיל את הנער…” — “אבל לא בהרגלים המדובר, אמר אבי במשכו בכתפיו, את רואה שהילד מצטער, הוא נבוך לגמרי, נער זה; הביטי וראי אין אנחנו תלינים! אם את תגרמי למחלה אצלו, מה תהיה הרגשתך! וכיון שיש שתי מטות בחדרו, הגידי לפרנסואז להציע לך את המטה הגדולה ותשני אתו בלילה זה. טוב, לילה טוב, אני אינני עצבני כמוכם, אני הולך לישון”.

להודות לאבי אי אפשר היה; הוא היה מוקנט תמיד מדברים שנתן לראותם כרגישויות. נשארתי עומד בלי להעז לזוז; הוא עוד נצב לפנינו, גבה־קומה, בגלימת הלילה הלבנה שלו, עם עטיפת בד־הודי סגול וּורוד שעטף סביב לראשו מאז נתקף כאב־ראש ומראהו היה כמראהו של אברהם אבינו בתמונתו של בנוצו גוצולי, שאדון סבן הגיש לי כשי, המצווה לשרה להפרד מיצחק. שנים רבות עברו מאז. המדרגות והקירות שעליהם ראיתי את התקרבותו האטית של אור הנר אינם בנמצא עוד. בי עצמי נכחדו מאז דברים רבים אשר דמיתי כי ישארו בי לעולם ועד וחדשים נולדו שגרמו ליסורים חדשים ולחדוות חדשות שלא יכולתי אז לנחשם מראש, ואלו הקודמים היו עכשיו קשים להבנה. עבר גם זמן רב מאז יכול היה אבי לומר לאמי: “לכי עם הנער”. האפשרות ששעות כאלה תחזורנה ותהיינה אצלי חלפה לחלוטין. אבל מזה זמן לא רב התחלתי להבדיל היטב, אם אני מאמץ את אזני, בבכי שהיה לי הכוח להסתירו בפני אבי, ואשר היה פורץ רק לאחר כך כשהייתי נשאר לבדי עם אמי. לאמיתו של דבר הוא לא נפסק מעולם; ורק משום שהחיים סביבי עכשיו נפסקים ומשתתקים אני שומע שוב, כאותם פעמוני כנסיות, אשר רעש הרחובות ביום מהסה אותם ואינך מבחין בהם ואלו בבוא דומית הלילה הם שוב מצלצלים.

אמי בלתה את הלילה הזה בחדרי; מן הרגע שחטאתי את החטא והייתי מוכן לעזוב בגללו את הבית, העניקו לי הורי הרבה יותר מזה שהייתי יכול לזכות מצדם בתור שי על המעשה הטוב ביותר. אפילו שעה שהוענק לי חסד זה, ראיתי בכך משום משהו שרירותי מצד אבי ובלתי מוסבר כראוי לאפיו, שהוכיח כי היתה מקריות בהתנהגותו זו יותר מאשר תכנית שקולה מראש. יתכן כי דבר זה שאני כניתי אותו בשם חומרה שעה שהיה שולח אותי לישון, היה ראוי פחות לכנוי זה מהחומרה של אמי או של סבתי, משום שאפיו, הנבדל בנקודות מסוימות משלי, יותר מאשר אופין של אמי וסבתי, הפריע לו עד עכשיו להבחין עד מה אומלל הייתי כל ערב, — ואלו אמי וסבתי ידעו זאת ידוע היטב; אבל הן אהבו אותי יותר מדי כדי להסכים להציל אותי מיסורי, הן רצו ללמדני לשלוט בצערי כדי להקטין את רגישותי העצבנית ולחזק את כוח הרצון אצלי. ואלו אבי, שאהבתו אלי היתה בעלת אופי שונה, אינני יודע אם היה מספיק לו אומץ רוח לשם כך: הפעם הזאת בהבחינו בצערי, אמר לאמי: “לכי תנחמי אותו”. אמי נשארה במשך לילה זה בחדרי וכדי לא להשחית על־ידי מוסר־כליות את השעות השונות כל כך מזה שהייתי זכאי לצפות להן, ושעה שפרנסואז הבינה כי מתרחש משהו בלתי רגיל בראותה את אמי יושבת על־ידי, אוחזת בידי ומניחה לי לבכות בלי לנזוף בי, שאלה אותה: “מה זה גברתי שהאדון הצעיר בוכה כל כך?” ואמי ענתה לה: “הוא עצמו איננו יודע, פרנסואז, הוא מעוצבן. הציעי לי מהר את המטה הגדולה ולכי לישון”. הנה כי כן, בפעם הראשונה לא נראתה עצבותי כחטא הראוי לעונש אלא כפגם שלא מדעת שיש להכיר בו באופן רשמי, כמין מצב עצבני שלא הייתי אחראי לו; התנחמתי שלא הייתי צריך לערבב הסוסים אל מרירות דמעותי, שיכולתי לבכות ללא הרגשת חטא. אכן, לא מעט גאה הייתי כלפי פרנסואז ממפנה אנושי זה של הדברים, כי שעה אחת לאחר שאמי סרבה להכנס לחדרי וענתה לי באופן מצער שאני צריך לישון, העלתה את קרני למעלת אדם מבוגר ויכולתי להיות עצוב ולהזיל דמעה מוצדקת. צריך הייתי להיות מאושר: לא הייתי מאושר. נדמה היה לי כי אמי ותרה לי בפעם הראשונה ותוּר שגרם לה צער רב, כי זו היתה הפעם הראשונה של נסיגה מצדה מן האידיאל שהיא תכננה בשבילי, וכי בפעם הראשונה היתה היא, אמיצת־הלב, רואה את עצמה מנוצחת. נדמה היה לי כי נצחוני הוא נצחון כנגדה, כי הצלחתי בדבר באופן שרק מחלה או מפנה התלוי בגיל היו עשויים להצליח, כדי להחליש את רצונה לאנוס את הגיונה, וכי ערב זה שיש בו משום פתח לתקופה חדשה ישאר בזכרון כתאריך עצוב מאד. אלו היה לי עכשיו אומץ רוח כי עתה הייתי צריך להגיד לאמי: “לא, אינני רוצה, אל תשני כאן”. אבל אני ידעתי את חכמתה המעשית, הריאליסטית, כמו שאומרים היום, שהיתה ממתנת את אופיה האידיאליסטי הנלהב של סבתי, וידעתי כי עכשיו, לאחר שהמעשה הרע נעשה, היא תעדיף שאתענג על שלוה מוחלטת ולא להפריע עוד לאבי. ודאי, פניה היפות של אמי זהרו עדין מצעירוּת בלילה זה, שעה שאחזה בידי ובקשה לעצור את דמעותי; ואולם דוקא דבר זה לא צריך היה להיות, וכי כעסה היה פחות מעציב אותי מאשר נועם חדש זה שילדותי לא ידעתהו; נדמה היה לי כי ביד בלתי הוגנת וכמוסה חרשתי בנשמתה את הקמט הראשון וגרמתי להופעת שערת־שיבה ראשונה בראשה. מחשבה זו הכפילה את התיפחותי, וראיתי את אמי, אשר מעולם לא הסכימה להיות נגררת לעצבות על ידי, כי היא נדבקה פתאום בבכיי והתאמצה שלא לפרוץ גם היא בבכי. וכשהבחינה כי אני הבחנתי בזאת, אמרה לי בצחוק: “אתה רואה ילד־זהב שלי, עפרוני שלי, עוד מעט ותביא לידי כך שאמך תהיה טפשה כמוך אתה, אם הדבר ימשך. הנה כי כן כיון שאינך יכול להירדם וגם אמך אינה יכולה לעשות זאת, אל נמשיך לעצבן זה את זו ונעשה משהו, הבה נקח אחד מספריך”. אבל לא היה אצלי שום ספר. “האם אפחית מהנאתך אם אראה לך כבר עכשיו את הספרים שסבתך רצת לתת לך לחגך? שקול היטב: האם לא תהיה מאוכזב אם לא תקבל מחר דבר־מה?” אדרבא, הייתי מופתע לטובה, ואמי יצאה לחפש חבילת ספרים שלא יכולתי לנחש מה הם, בהיותם עטופים בניר אריזה, אלא לראות כי הם קצרים ורחבים, אבל מתוך התבוננות מהירה ושטחית יכולתי להבחין כי הם האפילו על תיבת הצבעים ותולעי המשי שקיבלתי לראש־השנה האחרון. בחבילה היו La Mare au Diable, François Le Champi, La Petite Fadette, Les Maîtres Sonneurs.

סבתי, נודע לי לאחר־כך, בחרה קודם לכן בשבילי את שירי מיוסה, כרך של כל רוסו ואת Indiana; שכן הקריאה הקלה היתה בעיניה אוילית בדיוק כמו סוכריות ועוגות, ולא סברה, כי משב הרוח של הגאונים יש לו השפעה מסוכנת ופחות מיטיבה מאשר אויר צח ורוח ימים בשביל הגוף. אבל כשנודע לאבי אלה ספרים היא רוצה לתת לי ראה בכך טרוף דעת והיא היתה נאלצת לחזור היא עצמה לחנות בז’ואי־לה־וינקונט מתוך חשש שלא אשאר בלי מתנה (היה יום שרב והיא חזרה לאה וחלושה עד כדי כך שהרופא צוה לאמי לא להרשות לה להתעיף עד כדי כך) והיא החליפה אותם בארבעה הספרים של ג’ורג' סנד. "בתי, אמרה אל אמי, “איני יכולה להחליט בנפשי להעניק לנער זה משהו הכתוב שלא כראוי”.

למעשה, לא הסכימה מעולם לקנות לי משהו שאי אפשר להפיק ממנו תועלת רוחנית, על כל פּנים תועלת שמשפיעים עלינו הדברים היפים ומביאים אותנו לידי כך שנחפש את ספוקינו לא במקום הגשמיות וההתרברבות הקלוקלת. גם שעה שהיתה צריכה להעניק למישהו מתנה שיש בה מן התועלת, שעה שהיתה צריכה להגיש איזו כורסה, מערכת־כלים, איזה מטה־טיולים, היתה מחפשת שיהיו מן ה“עתיקים” ביותר, דומה כאילו שביתתם הממושכת משמוש טשטשה אצלם את האופי התועלתי והיו מסוגלים יותר לספר לנו על חיי בני אדם מזמנים קודמים מאשר לשמש את צרכינו. היא היתה נהנית, כי בחדרי יהיו תלויים צלומים של אנדרטות ושל נופים מן היפים היותר. אבל גם בשעת קניה, אם מצאה שהדבר יש לו ערך אסתטי, היתה מוצאת פגם בצורה המוכנית של הדברים, כגון בצלום, ורואה בזה גלוי של וולגריות. היא נסתה בדרכי ערמה, אם לא להרחיק כליל את השיגרה המסחרית לכל הפחות להפחית עד למועט שבמועט את הצד הזה כדי להבליט יותר את הצד האמנותי ולהשתדל למצוא “שכבות” של אמנות ובמקום צילומים של הקתדרלה של שרטר, המזרקות של סן־קלו, או של הוֶזוּב, היתה שואלת אצל סבן אם לא ציר אחד מן הצירים הגדולים בנינים אלה, נופים אלה, והעדיפה להעניק לי צלומים של הקתדרלה משרטר לפי ציורי קורו, המזרקות של סן־קלו על־ידי הובר רובר, הוזוב של טורנה, ועל־ידי כך עלה ערכה של ההעתקה. ואם כי הצלם הורחק מפרוש של יצירת המופת או הטבע ובמקומו בא אמן גדול, הוא היה מחזיר לעצמו את זכויות ההעתק של יצירה זאת. כשהיתה סבתי נתקלת בגלויי וולגריות, היתה מתאמצת לגרשה מעל פניה. היא היתה שואלת את סבן אם היצירה אינה מצויה בצורת תחריט, ומוטב, אם אפשר, תחריט עתיק, ואשר היה להם ערך לא רק לעצמם, כגון תחריטים אשר היה בהם משום העתק של יצירת־מופת שאי אפשר לראותה עוד בימים אלה (בדומה לתחריט של מורגן על־פי ה“סעודה” של ליאונרדו). וצריך להודות כי התוצאות של דרך הבנה זו באמנות לשם מתנות לא היו מזהירות ביותר. התפיסה שתפסתי את ונציה על יסוד ציוּרו של טיציאן, שהרקע צריך להיות האגם, היה פחות מדויק מזה שהיה משפיע עלי צלום שכיח ופשוט. בביתנו אין יודעים כבר מספר, שעה שדודתי רצתה להכין כתב־אשמה נגד סבתי, לכורסות שהיא העניקה לזוגות צעירים, או לזוגות זקנים, ואשר עם הנסיון הראשון להשתמש בהן היו קורסות תחת כובד המנסים לשבת בהן. ואולם סבתי ראתה כקטנוניות וקלוקלות את ההשתדלות שרהיט מן הרהיטים יהיה חזק, ובלבד שנתן היה להבחין בו עוד צורה של פרח, חיוך כל­־שהוא, מעין דמיון יפה מן העבר. עצם הדבר שרהיטים אלה יהיו יפים לצורך שאיננו רגיל עוד בימינו, היה קוסם לה כקסום איזו צורה עתיקה של דבוּר שבו אנו מגלים איזה דמוי, שנטשטש כבר בלשון החדשה, מכוח השפעתו של ההרגל. ואולם, דוקא הרומנים הכפריים של ג’ורג' סנד שהגישה לי לחג, היו משופעים, כאותם רהיטים עתיקים, ביטויים וצרופי־לשון שחדלו כבר להשתמש בהם, ביטויים שאפשר עוד לשמוע באמת רק בכפר. וסבתי העדיפה לקנות אותם כשם שהיתה מעדיפה לשכור בית שבו היתה מוצאת שובך בסגנון גוטי או משהו מאותם חפצים עתיקים המשפיעים על הרוח השפעה של אושר ומביאים לידי געגועים למסעות בלתי שכיחים אל העבר.

אמא ישבה בשולי מטתי; היא נטלה את הספר “פרנסואה לה שמפי” שכריכתו האדמונית ושמו הבלתי־מובן שוו לו בעיני ערך מיוחד ומשיכה מסתורית. לא קראתי עד עכשיו רומנים אמתיים, שמעתי אומרים כי ג’ורג' סנד היא הטיפוס של רומניסטן, דבר זה גרם שאהיה מתאר לעצמי ורואה ב“פרנסואה לה שמפי” משהו שאינו נתן להגדרה והוא מהנה. דרכי הספור המכוונות לעורר את הסקרנות או את ההתרגשות, אי־אלה צורות־דבור המעוררות מבוכה ומלנכוליה, ואשר קורא משכיל כל־שהוא מכיר שזה שכיח אצל כל הרומנים, נראו לי פשוטות — לי אשר ראיתי ספר חדש לא כראות משהו שרבים כמוהו, אלא כמו אישיות מיוחדת, שאין לה טעם קיום אלא לעצמה — כמעין האצלה מזעזעת של תמצית מיוחדת ב“פרנסואה לה שמפי”. במאורעות יומיומיים אלה, בענינים כל כך רגילים, במלים כה שכיחות, חשתי מעין תחושה מיוחדת, מעין הטעמה מוזרה. העלילה השתלשלה; היא נראתה לי מעורפלת ביותר כיון שבאותו זמן, שעה שהייתי קורא, הייתי מהרהר במשך קריאת דפים רבים בענין שונה לגמרי, אל ההשמטות בספור־המעשה, שלהן גרם פזור הנפש שלי, נוסף גם זה, שאמא אשר קראה לי את הדברים בקול רם, היתה מדלגת על כל ארועי האהבה. הנה כי כן היו כל התמורות המסתוריות שהתחוללו ביחסים שבין הטוחנת והנער ושלא היתה להם הסברה אלא בתהליך התפתחות האהבה שביניהם נראו לי כמסתוריות וסבור הייתי כי הסבה נובעת מן השם הבלתי מוסבר והנעים כל כך של “שמפי” ואינני יודע מדוע היה מוסיף צביון לנער שנשא אותו, והוסיף לו איזה חיוניות ונועם. אם אי אפשר היה לסמוך על קריאתה של אמי בנדון הנ"ל הרי בשעה שמצאה בטוי לרגשות אמתיים היתה שוב קוראת מצוינת מכוח פשטות ההסברה והכבוד ליופי הצליל ולמתיקותו. גם בחיים עצמם, כשמדובר היה על יצורים ולא על יצירות־אמנות אשר עוררו אצלה רחמים והתפעלות היה נוגע ללב לראותה באיזו עדינות היתה ממרחיקה מקולה, מתנועותיה, מדעותיה, כל ערוב של עליצות שמסוגלים היו לגרום מורת־רוח לאם אשר אבדה את בנה, כל זכר לחגיגה, ליום זכרון, שעשויים היו להעלות אצל הזקן מחשבות על גילו הגבוה, כל הזכרה על פרטים של משק שהיו נראים משעממים למלומד הצעיר. וכך קרה שעה שהיתה קוראה לי את הפרוזה של ג’ורג' סנד, הנושמת תמיד באותו טוב־לב, אותה רגישות מוסרית שלמדה אצל סבתה להעריך יותר מכל אשר בחיים, ואני למדתי זאת רק במאוחר שלא לראות כנעלה ביותר כל מה שיש בספרים, והשתדלה בכל השתדלות לגרש בשעת הקריאה כל קטנוניות מקולה, כל מלאכותיות במדה שהן יכלו להפריע לרציפות הכבירה, ואמי היתה מעניקה למשפט של הסופרת את כל הרוך הטבעי שלה, את כל חמימות הלב והלבביות, — אשר דומה כי כל הכתוב נוצר בשביל קולה שלה ואם אפשר לומר כך בשביל סולם הרגישויות שלה. היא היתה מוצאת דרכים לבטוי בנימה ההכרחית, בהדגשה לבבית שלמענם נוצרו מראש אם כי דומה היה שהמלים לא גלו זאת. הודות לכך היתה מסלקת כל גסות אשר בפעלים, והיתה מוסיפה לעבר ולעבר־ממושך איזו עדנה המצויה בטוב־הלב, את המלנכוליה שישנה ברוך, והיתה קושרת את המשפט המסתים עם המשפט המתחיל, מאיטה או מדרבנת את תנועת ההברות כדי להכניע הכל, אף על פי שאורך ההברות היה שונה כל פעם, לאיזה קצב מיוחד, היא היתה מפיחה לתוך פרוזה שכיחה זו מעין חיים רגשיים נמשכים.

יסורי שככו, נכנעתי לעדנת לילה זה בהיות אמי על ידי. ידעתי כי לילה כזה לא יחזור עוד; כי המשאלה הגדולה ביותר שהיתה לי בעולם, להיות עם אמי בחדרי במשך שעות לילה עצובות, היתה בנגוד לכל נחיצות החיים וכוונות כולם, ובאופן כזה היה הסיפוק אשר הסכימו להעניק לי בערב זה לא יותר ממשהו יוצא דופן ובלתי רגיל. מחר יחזרו יסורי ואמי לא תשאר עוד לידי. ואולם שעה שיסורי שככו, לא הבינותי את מהותם; מה גם שהערב הבא היה עדין רחוק; אמרתי לנפשי כי עוד יהיה זמן להרהר, אף־על־פי שזמן זה לא יוסיף לי כוח חדש, כי המדובר היה בענינים שלא היו תלויים ברצוני וכי רק השהות המפרידה בינינו הפכה אותם לפחות אמיתיים.

* * *

הנה כי כן, במשך זמן רב, שעה שהייתי מתעורר בלילה, הייתי נזכר בקומברה, לא ראיתי דבר מלבד פלג מואר, זה שנחתך והובלט ממחשכים מעובים, דומה לאותם חתכים שפריצת זיקוקין־די־נור או איזה הארה חשמלית מאירים ומבדילים חלקים בבנין ואלו כל השאר שקוע באפלת הלילה: על הרקע הרחב, חדר האורחים הקטן, חדר האוכל, ראשית המסדרון החשוך שבו יופיע אדון סבן, האשם החף בכל יסורי, הפרוזדור שמתוכו נגשתי למדרגה הראשונה, כדי לעלות בשאר המדרגות שבהן קשה היה לי להתרומם, והיא היתה בחינת אותו גוף צר של פירמידה לא נכונה; ובראשה, חדר השינה שלי עם הפרוזדור הקטן ודלת הזכוכית שבה היתה נכנסת אמא; בקצור, הייתי רואה אותה תמיד באותה שעה, נבדלת מכל מה שהיה סביב, נבדלת יחידה בחושך, התפאורה הנחוצה ביותר (בדומה לאותה תפאורה שרואים בשער מחזות ישנים לשם הצגה בפרובינציה) לדרמה של פשיטת הבגדים שלי; דומה כאילו כל קומברה לא הצטרפה אלא משתי קומות שהיו מאוחדות על־ידי מדרגות צרות שבהן עמדה תמיד שעה שבע בערב. לאמיתו של דבר, הייתי יכול לענות למי שהיה שואלני כי בקומברה היו גם דברים אחרים והיו גם שעות אחרות. ואולם הדברים שהייתי נזכר בהם באו לי רק מכוח הזכרון המודרך על־ידי רצון, זכרון מכוח ההגיון, וכיון שכל הידיעות שהוא מגיש על העבר לא היה בהם מאומה מן העבר, לא היה בי אף פעם רצון להרהר על שאר קומברה. כל זה מת בשבילי לאמיתו של דבר.

מת לעולם? יתכן.

יש הרבה מן המקריות בכל זה, ומקריות שניה, זו של מותנו, אינה מרשה לנו תכופות לחכות זמן ממושך לחסדי המקריות הראשונה.

אני רואה כהגיונית ביותר את האמונה הקלסית כי נשמותיהם של אלה שאבדו לנו שבויים באיזו הויה נמוכה, באיזו בהמה, באיזה צמח, באיזה חפץ דומם, נשמות האבודות בשבילנו עד ליום, בשביל רבים אינו מגיע לעולם, שבו הננו מצויים סמוכים לאיזה עץ או שאנו משתלטים על חפץ שהוא הוא הכלא שלהם. או אז הן קמות לתחיה, קוראות לנו, ומן הרגע שהכרנו אותן, מתבטל הכשוף, הן משוחררות על ידנו, מנצחות את המות וחוזרות להיות אתנו.

וכך הדבר גם בנוגע לעבר שלנו. לשוא עמלנו לעוררו, כל מאמצי שכלנו אינם מועילים. הוא כמוס מחוץ לגבולו ומחוץ למחוזו, באיזה חפץ גשמי (בתחושה שמעורר בנו חפץ גשמי זה) שלא חשדנו אפילו בו. חפץ זה, מותנה ממקרה שמצוא נמצאנו בטרם נמות או שלא נמצאנו עוד לעולם.

עברו שנים רבות ומקומברה לא נשאר בשבילי דבר, מלבד התיאטרון והדרמה של לכתי לישון. וביום חורף אחד, בבואי הביתה, ובראות אמי כי קפוא אני מקור, הציעה לי, כנגד הרגלי, לשתות קצת תה. סרבתי ואינני יודע למה חזרתי בי, היא שלחה לחפש עוגה זעירה ומנופחת מן העוגות שקראו להן Petites Madeleines, אשר דומה שהיו נתונות בתוך שבלולים מחוף סן־ז’ק. והנה, באופן מוכני, מדוכא מיסורי יום שעבר ומסכויי מחר, עצוב הגשתי אל שפתי כפית תה שבה טבלתי פרוסה של העוגה. אולם ברגע שלגימת התה עם פרוסת העוגה נגעו בחכי, נזדעזעתי מופתע מכל המתרחש בתוכי. הנאה נפלאה נשתפכה בי, נבדלת, דומה ללא כל סבה מסוימת. היא מלאה אותי מיד באדישות אל תהפוכות החיים, אל היסורים שאינם פוגעים, אל קצורם המשלה, דומה להשפעה שמשפיעה האהבה הממלאה אותי באיזו הויה יקרה; נכון יותר תמצית זו לא היתה בי, אלא היא היתה אני. חדלתי להרגיש את עצמי נחות, מקרי, בן־תמותה. מאין יכלה לבוא אלי חדוה אדירה זאת? חשתי כי היתה קשורה בטעמו של התה ושל העוגה, אלא שהיא פרצה את גדרו, לאין־סוף, ולא היתה עוד מאותו טבע. מאין באה? מה משמעה? איך אתפוש אותה? אני לוגם לגימה שניה ואינני מוצא בה יותר מאשר בראשונה, והלגימה השלישית כבר מביאה לי פחות מאשר השניה, הגיע הזמן לעצור, כוחו של המשקה הולך ופוחת. ברור הדבר כי האמת שאני מחפש איננה בו, אלא בי. הוא עורר אותה, אבל אינו מכיר אותה ואינו יכול אלא לחזור עליה בלי סוף, בכוח הפוחת והולך, עדות שאינני יכול לפרשה ואינני רוצה אלא שיהיה בי כוח לשאול אותה שתחזור ותהיה ברשותי, תיכף ומיד, עד להבהרה הסופית. אני מניח את הספל ופונה אל שכלי. הוא חיב למצוא את האמת. אבל איך? חוסר בטחון כבד, כל פעם שהשכל חש שהוא עולה על כוח עצמו; שעה שהוא, המחפש, הנו הוא עצמו סכום כל המחוז האפל שבו הוא חיב לחפש וכל המטען שלו אינו מביא לו כל תועלת, לחפש? לא עוד רק זאת: ליצור. הוא מצוי פנים אל פנים עם משהו שאיננו עדין ורק הוא מסוגל להמחיש, ולאחר מכן לשלבו באורו.

ואני מתחיל שוב לשאול את עצמי מה יכול היה להיות אותו מצב בלתי מוכר, אשר לא הביא לי שום הוכחה הגיונית, אבל בטחון האושר שלו, של מציאותו, שבפניה דחה כל השאר. אני מנסה לעוררו שוב. אני חוזר במחשבתי אל הרגע שבו לגמתי את לגימת התה הראשונה, אני מוצא שוב אותו מצב, אבל בלי בהירות נוספת. ואני תובע משכלי מאמץ נוסף, לתפוש עוד הפעם את הרגש הרוצה להתחמק. וכדי ששום דבר לא יהרוס את התנופה שעה שהנו מתאמץ לתפוש אותו, אני מרחיק כל מכשול, כל הרהור זר, אני מגן על אזני ועל שימת־לבי כנגד כל רעש מן החדר הסמוך. אך בהרגישי כי שכלי נלאה במאמצי השוא שלו אני מאלץ אותו, להפך, להתחיבות אשר מנעתיה ממנו, להרהור בענין אחר, כדי לחזור אל כוחו בטרם יעשה נסיון אחרון ועליון, ושוב אני יוצר בשניה חלל סביבו, ואני מעמיד לפניו שוב את הטעם הנמשך עדין של הלגימה הראשונה ואני חש שמתרחש בי משהו, מתעורר משהו הרוצה להתרומם, משהו העומד להרים עוגן מתוך מעמקים גדולים; אינני יודע מה זה, ואולם הוא צץ ועולה לאט לאט; אני מרגיש בהתנגדות ואני מרגיש ברעש מרחקים שעברנו אותם.

ברור, הדבר הרוטט במעמקי תוכי, צריך להיות מראה, צריך להיות זכרון ראוה, הקשור עם טעם זה, והוא מנסה ללכת בעקבותיו ולהגיע אל עצמי, ואולם הוא מתלבט במרחק רב, מטושטש מאד; אני תופש בקושי את האור החוזר המטושטש שבו מתערבת המערבולת הבלתי־נתפשת של צבעים חולפים ועוברים; אבל אין אני מבחין בצורה, כדי לשאול אותה, כשאול את הפרשן האפשרי היחידי, לתרגם בשבילי את עדותו לבן זמנו, לבן לויתו הבלתי־נפרד, הטעם, לבקשו שילמדני ויאמר לי באלה נסיבות מיוחדות מדובר ובאיזו תקופה מן העבר מדובר.

האם יגיע פעם אל השטח העליון של הכרתי הצלולה, זכרון זה, רגע עתיק שמשימה חולפת דומה באה מרחוק כל כך לעוררו, להניעו, לחלצו מתחום האני שלי? איני יודע. עכשיו אינני חש מאומה, הוא נעצר, יתכן ששקע; מי יודע אם יחרוג פעם מלילו? עשר פעמים אני חיב להתחיל מחדש, לרכון עליו, בכל פעם מסיטה אותנו מוֹגוּת־הלב מכל מעשה קשה, מכל פעולה חשובה, והיא יעצה לי לחדול מכך, לשתות את התה שלי ולהרהר בשטויותיו של יום זה, במשאלותי למחר, הנתנות ללעיסה מחדש ללא כל קושי.

ולפתע פתאום עלה הזכרון והופיע לפני. טעם זה היה טעמה של פרוסה קטנה של עוגת madeleine, שבה היתה מכבדת אותי הדודה ליאוניה כל יום ראשון בשבוע בקומברה (יען כי ביום זה לא הייתי יוצא מביתי לפני שעת התפלה), שעה שהייתי נכנס לחדרה לומר לה בוקר טוב, לאחר שהיתה טובלת אותה בתה או בתמצית של כנֵפָה. המראה של פרוסת העוגה לא עודד בזכרוני כל דבר, בטרם שטעמתי ממנה; יתכן שהדבר קרה כך, משום שהייתי רואה תכופות עוגות אלה, בלי לאכול מהן, על דלפקי המאפיות, ומראיהן חדל לעורר בי את הימים של קומברה כדי להתקשר עם רשמים אחרים, קרובים יותר; יתכן, כי זכרונות עזובים זמן רב כל כך לא הזכירו דבר עוד, נתפזרו כליל; הצורות — ובתוכן צדפי העוגות, הרגישות באופן בולט כל כך בתוך קפלים חמודים וחסודים — צללו או נרדמו, אבדו את כוחן הפועל כך שאפשר יהיה להן לחדור אל תוך ההכרה. ואולם, שעה שמן העבר לא נשמר עוד דבר, לאחר מותם של יצורים חיים, לאחר הריסת חפצים, נשארו רק הם, הפריכים יותר, המופשטים יותר, העקשים יותר, הנאמנים יותר — הטעם והריח נשארים עוד זמן ממושך, כמו הנשמות, כדי להזכיר את עצמם, לצפות, לקוות, על הריסות כל השאר, לשאת ללא הפוגה על גבי הלגימה הקטנה הבלתי־מוחשית כמעט, את בנינו העצום של הזכרון.

ולאחר שהכרתי את הטעם של פרוסת העוגה הטבולה בתמצית של כנפה, שהגישה לי דודתי (אף על פי שלא ידעתי עדין ונאלצתי לדחות לזמן מאוחר יותר את פענוחה של השאלה למה השפיע עלי זכרון זה אושר רב כזה), ומיד הצטרף הבית הישן עם חזיתו לרחוב, שבו היה חדרה, והופיע כמו תפאורה של תיאטרון ליד הביתן הסמוך לגן, שהקימו אותו בשביל הורי מאחורי הבית. (רק את האגף הנפרד הזה הייתי חוזר ורואה עכשיו) ועם הבית, נראתה העיר, מבוקר עד ערב בכל מזג אויר, הככר שאליה היו שולחים אותי לפני ארוחת־הבוקר, הרחובות שבהם הייתי הולך לטיולים ארוכים, הדרכים שהייתי מהלך בהן אם מזג האויר היה יפה. וכמו בשעשוע של היפנים המשיטים בקערת חרסינה מלאה מים פיסות ניר קטנות, שמיד עם צלילתן בתוך המים, הן מתפשטות, לובשות צורות חדשות, קונות צבע, מסתובבות, הופכות לפרחים, לבתים, לאישים חיים וקימים ולמכרים, כך עלו לנגד עיני כל פרחי הגן שלנו ושל הגן של מר סבן, והבצליות של ויוון, והתושבים האדיבים של העירה על בתיהם הקטנים והכנסיה וכל קומברה על פרבריה, כל מה שיש לו צורה ומראה, כל זה עלה לנגדי, עיר וגניה, מתוך כוס התה.

2    🔗

קומברה, ממרחק, בקוטר עשרה ליה, שנראתה מן הרכבת שעה שהיינו מגיעים לשם בשבוע האחרון שלפני חג הפסחא, לא היתה אלא כנסיה אחת שהיתה מסכמת את כל העיר, מיצגת אותה, ומדברת בשמה ועליה ממרחקים, שעה שהיו מתקרבים, כאלו היתה אוספת מתחת לאדרת גבוהה וכהה, במרחב השדה, כנגד הרוח, כאסוף רועה את עדרו, את אחורי הבתים האפורים והצמריים שהיו דומים לשרידי הריסות מימי הבינים וחוגרת פה ושם את עצמה באיזו סביבה מושלמת של כפר קטן בדומה לזה המצויר על תמונה פרימיטיבית. כדי לגור בה, היתה קומברה עצובה במקצת, כמו גם רחובותיה שבתיהם ניבנו אבני מקום שחורות, עם מדרגות בחוץ, מסורקת גגונים שמטילים צל בחזיתם, הם היו קודרים כל כך, עד ששעה שהתחיל רק להחשיך, צריך היה להרים את הוילונות ב“טרקלינים”; רחובות עם שמות חגיגיים של קדושים (שמהם רבים קשורים היו בתולדותיהם של ימי קומברה הראשונים); רחוב סנט־הילר, רח' ז’ק, שבו עמד ביתה של דודתי, רח' סנט הילדרגרד שלאורכו נמשכה חצרו, ורח' סנט־אספרי, שאליו נפתח מתוך הגן פשפש צדדי קטן; ורחובות קומברה אלה חיים וקימים באגף מרוחק של זכרוני, צבועים בצבעים שונים כל־כך שבו צבוע העולם בעיני עכשיו, עד כי באמת הם מופיעים כולם, יחד עם הכנסיה השלטת על פני הככר, בלתי־מציאותיים יותר מתמונות הנשקפות מעל בד פנס־הקסם, ולפעמים נדמה לי, כי כדי לעבור את רחוב סנט־הילר, לשכור חדר ברחוב ל’אואזו במלון הישן של הצפור הירויה, אשר מחלונות מרתפה התאבך ריח של מטבח שאני חש בי עד עכשיו את גליו החמים — היה בעיני בחינת כניסה אל עולם אחר, מקסים באי־טבעיותו יותר מאשר ההכרות עם גולו או שיחה עם ג’נביב דה־ברבנט.

דודניתו של סבי — דודה־רבה שלי — שאצלה היינו מתארחים, היתה אמה של דודה ליאוניה זאת, אשר לאחר מות בעלה, דודי אוקטב, לא רצתה לעזוב, קודם כל את קומברה, ולאחר כך את ביתה בקומברה, לאחר כך את חדרה, ולאחר כך את מטתה, ולא היתה “יורדת עוד” אלינו, שוכבת תמיד במצב של תוגה בלתי ברורה, של חולשה גופנית, של חולי, של אידֵי־פיקס ושל יראת־שמים. דירתה הפרטית יצאה לרחוב סנ־ז’ק שהיה נגמר הרחק מ“כר הדשא הגדול” (שקראו לו כך כדי להבדילו מ“כר הדשא הקטן” שהוריק בטבור העיר בצומת שלשה רחובות), חדגונית, אפורה עם שלש מדרגות גבוהה עשויות אבן לפני כל דלת, דומה היתה למערה חצובה על־ידי חוצב גוטי אשר רצה להבליט את האבוס או את מחזה הצליבה. דודתי לא היתה גרה אלא בשני חדרים מקבילים והיתה עוברת לאחר הצהרים לשעת האורור והכבוד מחדר אחד לחדר שני. היו אלה חדרי פרובינציה אשר — בדומה לחלקים שלמים של אויר או ים בארצות מסוימות היו מוארים או בשומים על־ידי רבואות של חד־תאיים שאין אנו מבחינים בהם עוד — הכובשים אותנו באלפי ריחות שמאצילים מעשים טובים, חכמות, תבונות, מנהגים, חיים כמוסים, בלתי נראים, שופעים ומוסריים שהאויר ספוג מהם עד גודש; ריחות שהם טבעיים עדין, כמובן, ויש להם צביון הזמן כגון הריחות של הכפר הסמוך, אשר הפך כבר קסרקטין אנושי וסגור, מכוסה ערפל אפור, מעין מקפא צלול שנוצר מכוח כל פירות השנה השונים ותוצרתן שעזבו את הגן וחדרו אל המזנונים. ריחות המשתנים עם עונות השנה, אבל הם בכל זאת ריחות חדרים ובתים, שבהם מתרככים הריחות מכוח ריחו של לחם חם, ריחות עצלים ודיקנים כאורלוגין של כפר, התועים ומסתדרים, חסרי דאגה וזהירים, ריחות של לבנים, ריחות בוקר, ריחות יראת שמים, מאושרים מהשלוה שאינה מביאה אלא עודף של געגועים ופרוזאיות הנובעת מבאר בלתי־נדלית של שירה בשביל האיש הצולל לתוכה בלי לחיות בתוכה. האויר בחדרים אלה היה ספוג ניחוח עדין של דומיה מזינה כל־כך, כל־כך עסיסית, עד שהייתי חודר לתוכה הייתי מתקדם באיזה מין הרגשה של תיאבון, ביחוד בבקרים הראשונים של קור בשבוע הפסחא, שעה שהייתי חש וטועם את טעמו יותר משום שרק זה עתה הגעתי לקומברה; בטרם שנכנסתי אל דודתי כדי לברכה בבוקר טוב, היו מעכבים אותי להמתין רגע בחדר הראשון, שהשמש, החרפית עדין, היתה באה כדי להתחמם לאשן של שתי אחים עשויות לבנים, שהיו ממלאות את כל החדר ריח של פיח והשפיעו רושם של כירים כפריים, או של אח סגורה בטירה עתיקה שעל ידה מתעורר רצון כי בחוץ יהיה נתך והולך גשם או יסער שלג, או אפילו שיתפרץ מבול, כדי להוסיף לנוחיות החדר וחומו טעם של שירת חורף; התהלכתי כמה צעדים בין כסא־ההשתחוויות לבין הכורסאות המרופדות קטיפה מוטבעת, שמסעדיהן היו עטופים מפיות רקומות; ואש הקמין אפתה מעין מאפה מן הריחות שבהם ספוג היה אויר החדר, מאפה שתסס כבר והתרומם בהשפעה רעננות הבוקר הלח והשמשי, האש עלעלה בו, הזהיבה אותו, קפלה אותו, נפחה בו, והכינה מעין לביבה כפרית סמויה־מעין, אך מוחשית. ולאחר שטעמתי ריחות פריכים יותר, דקים יותר, משובחים יותר אבל יבשים יותר של המזנון, של הטפיטים, הייתי חוזר תמיד בתאוה נסתרת אל הריח הגפריתי המתקתק, המטושטש, ריח הפירות שנדף מן השמיכה הפרחונית.

מן החדר הסמוך הגיע אלי קולה של דודתי שדברה אל נפשה בלחש. היא דברה תמיד בלחש משום שנדמה היה לה כי משהו נשבר בראשה והוא מתנודד שם ונתן להעתקה אם תדבר בקול רם יותר מדי, ואולם מעולם לא חדלה מלדבר זמן רב, גם שעה שהיתה יחידה, משום שהאמינה כי השיחה משפיעה פעולה ברוכה על גרונה והיא מונעת את הקפאת הדם, מונעת התקפות של חנק ושל דכאון שהיתה סובלת מהם; מלבד זאת, כיון שהיתה חיה בחוסר־מעש מוחלט, היתה מיחסת חשיבות מרובה לכל רחש קל מרחשיה; היא היתה משוה להם תנועה מתמדת ומכבידה על אפשרות הסתרתם בנפשה, ומתוך שחסר היה לה איש שיחה שאתו היתה יכולה לשאת ולתת, היתה יכולה לשאת ולתת, היתה מספרת על הכל לעצמה היא על־ידי מונולוג בלתי פוסק, שהיה אצלה בחינת צורה יחידה לפעילותה. למרבה הצער, כיון שקנתה הרגל לחשוב בקול רם, לא היתה שמה לב עוד שאין איש בחדר הסמוך, וכך הייתי שומע תכופות בדברה אל נפשה: “אני צריכה לזכור היטב, כי לא ישנתי” (שכן היא היתה משכנעת את הבריות כי נטלה ממנה השינה וכולנו, בנוכחותה, התיחסנו בכבוד אל שגעונה זה והיינו בוחרים בטויים הולמים בשעת שיחה אתה; הבוקר באה פרנסואז לא כדי ל“עורר” אותה, אלא “נכנסה” אצלה; כשרצתה הדודה לנמנם ביום היו אומרים בבית שהיא רוצה “להרהר” או “לפוש”; ואם קרה והיא היתה שוכחת בשעת שיחה עם מישהו ואומרת: “עוררו אותי” או “חלמתי כי”, היתה מסמיקה ומתקנת בחפזון את דבריה).

לאחר רגע קט הייתי נכנס לנשוק לה; פרנסואז היתה חולטת את התה; או, אם הדודה הרגישה את עצמה מעוצבנת, היתה מבקשת במקום תה לחלוט לה תמצית של זום, ואני הייתי נוטל עלי להריק מן השקיק של התרופות לתוך צלחת את כמות עלי הכנפה שצריך היה אחרי כן להטילם לתוך מים רותחים. הקנים המיובשים היו מתקרבים ומהוים מעין רקמה שרירותית וביניהם הציצו ציצים חורים, דומה כאלו סדר אותם, ושבץ אותם בצורה אמנותית ציר מן הצירים. העלים שאגדו את צורתם או החליפו אותה בצורה אחרת, דומים היו לחפצים מוזרים מאד, מעין כנף זבוב שקוף, הצד השני הלבן של תוית, של עלה שושנה, והם היו מתערבבים ומתפוררים לפרורים דומים לאלה שמהם בונים צפרים את הקן לאפרוחיהם, אלף פרטים קטנים של מה־בכך — בזבוז חביב של רוקח — שהיו יכולים להיות מורחקים אלו היה נעשה הדבר באופן מלאכותי, גרמו לי הנאה כמו ספר שכל כך נעים למצוא בו שם־משפחה של אדם מוכר — הנאה לדמיון, כאלו היו אלה ציצים של כנפות אמתיות, דומות לאלה אשר ראיתי בשדרה של תחנת הרכבת, שחלו בהם תמורות, אמנם, אבל רק משום שלא היו אלה בחינת חקוי מלאכותי, אלא היו אותם עלי כנפה אשר כמשו. וכיון שכל צורה חדשה היתה מעין מטמורפוזה של צורה קודמת לה, הייתי מבחין בכדוריות האפורות נצות ירוקות שלא התפתחו עדין; ואולם הבוהק הורוד, בוהק־ירח רך שנוצר מן הציצים בתוך החורשה הרכה של קנים, תלויים שם בדומה לשושני אור קטנות, — סימן בדומה לקרן אור הנופלת על הקיר במקום שם נשחקה פרסקה, ומבליטה את ההבדל בין חלקי העץ שהיו במלוא ה“פריחה” לבין שאר חלקיו — והוכיח לי כי עלים אלה הרוו בריחם ערבי אביב בטרם קמלו בתוך שקיקיו של הרוקח. להבה ורודה זו של נר־כנסיה, זה היה עדין צביונם, שכבתה למחצה ורדומה היתה אופינית לחייהם הכבויים עכשיו והם דומים לדמדומי פרחים. עד מהרה יכלה הדודה לטבול עוגיה קטנה בתוך התמצית הרותחת שטעמה היה טעם של עלה קמל ושל פרח שנבל והיתה נהנית מאד ומכבדת גם אותי בפרוסה קטנה שהיתה רכה ולחה דיה.

מצד אחד של מטתה עמד ארון־מגרות גדול וצהוב עשוי עץ לימון ושולחן שהיה משמש בו בזמן כמזבח וכבית מרקחת, שעל יד פסלון של הבתולה ובקבוק Vichy-Celestins, היו מצויים סדורי תפלה ותרשימי תרופות, כל מה שנחוץ היה כדי לעשות מתוך שכיבה במטה, לשמור על שעות התפלה ולשמור גם על הוראות הרפואה כדי לא לדלג חלילה על שעת שתית הפפסין ולא על שעת התפלה. מן הצד השני, היתה מטתה סמוכה לחלון, והרחוב היה נתון להקף ראיתה והיא היתה קוראה בו — מבוקר עד ערב, כדי לפזר את שעמומה, בדומה לנוהג הנסיכים הפרסיים, את כל הכרוניקה היומית שאינה נתנת לזכרון, של קומברה ולאחר־כך היתה מפרשת קריאה זאת יחד עם פרנסואז.

לא הספקתי לשהות אצל הדודה אפילו חמש דקות וכבר היתה משלחת אותי מתוך חשש שלא אוגיע אותה, היא היתה מגישה לשפתי את מצחה העצוב, החור והנובל, שעליו לא הספיקה עוד לעשות, בשעת בוקר זו את שערותיה המפוזרות ומתוכו, בדומה לחוחים בזר של קוצים או גרעיני אלמוגים, נראו עצמותיו, והיא אמרה לי: “עכשיו, ילדי המסכן, צא והתכונן לתפלה; ואם תפגוש למטה בפרנסואז, הגד לה שלא תשתעשע אתך זמן ממושך, וכי תמהר ותבוא אלי לראות אם אינני צריכה דבר מה”.

פרנסואז אשר שרתה אותה במשך שנים רבות ולא נחשה כי תעבור ממנה אלינו בזמן קצר היתה באמת מזלזלת בה באותם חדשים שהתארחנו שם. בימי ילדותי, בטרם שהיינו נוהגים לנסוע לקומברה, והדודה ליאוניה היתה מבלה את החורף בפריס אצל אמה, בזמן שהכרתי מעט כל כך את פרנסואז. בראשון לינואר, בטרם הייתי נכנס אל סבתי, היתה אמא תוחבת לתוך כף ידי מטבע של 5 פרנק ואומרת לי: “הזהר שלא תטעה באנשים. חכה עד שאומר: ‘שלום פרנסואז’; אותה שעה אגע קלות בזרועותיך”. רק נכנסנו למסדרון האפל של דירת דודתי הבחנו מיד באפלה, מתחת לקפלי שביס מעומלן, שהיה רענן ופריך כאלו עשוי סוכר דק, את חיוכה המגובש שיש בו הבעת תודה מראש. זו היתה פרנסואז, שהיתה עומדת ללא נוע בתוך מסגרת הדלת של המסדרון, בדומה למצבה קדושה בתוך שקערורית. לאחר שהתרגלנו קצת עם אפלה למחצה של כנסיה, היינו מבחינים מיד בפניה את אהבתה ללא פניות לאנושות, ואת רחשי הכבוד שיש אצלה אל המעמדות הגבוהים שהיו מעוררים באיזורי לבה הטובים ביותר את התקוה לקבל שי של חג המולד. אמא היתה צובטת עד לכאב את זרועי ואומרת בקול רם: “שלום, פרנסואז”. עם אות זה היו אצבעותי מתפשקות והייתי משיר את המטבע שיד מושטת היתה מקבלת אותה ברגשי בישנות. ואולם מאז שהתחלנו נוסעים לקומברה לא הכרתי אדם טוב יותר מפרנסואז; אנחנו היינו חביבה ועדיפיה; והיא רחשה אלינו, על כל פנים בשנים הראשונות, מין שימת־לב דומה לשימת־לב אל הדודה, גם נטיה ערה במיוחד, משום שהיתה אצלנו היוקרה של השתיכות למשפחה (היה אצלה יחס כבוד אל קשרי המשפחה הסמויים הקושרים בני דם אחד הנוזל בעורקי כולנו, בדומה ליחס של המשוררים היוניים הטרגיים) והיה לנו הקסם בזה שלא היינו לגביה אדונים רגילים. משום כך, היתה מקבלת את פנינו בגלויי חדוה וקובלת על שלא היה מזג אויר טוב יותר ביום בואנו, בערב חג הפסח, שעה שנשבה רוח של קרירות מקפיאה, ואמא היתה שואלת אצלה על חדשות אצל בתה ובני אחיה, ואם נכדה מתנהג באדיבות, מה עומדים לעשות בו, ואם יהיה דומה לסבתא שלו.

וכשהיו נשארות פנים אל פנים היתה אמא, שידעה כי פרנסואז אבלה עדין על הוריה שמתו לפני שנים רבות, חוקרת בעדינות ובהשתתפות בצערה על פרטים קטנים בחייהם.

אמא נחשה כי פרנסואז אינה אוהבת את חתנה וכי הוא היה פוגם בהנאתה שעה שבקרה אצל בתה, משום שבנוכחותו לא יכלו הנשים לדבר ביניהן כרצונן. הנה כי כן, כשפרנסואז היתה עומדת ללכת אל בתה בכפר, במרחק מה מקומברה, היתה אמא אומרת לה בבת צחוק: “האם לא כן, פרנסואז, אם יקרה וז’ולין יעדר מביתו ואת תשארי רק עם מרגריתה כל היום, תצטערי מאד, אבל תכנעי להכרח?” ופרנסואז היתה עונה בבת צחוק: “הגברת יודעת הכל; לגברת יש עינים של קרני איקס (היא היתה מבטאה איקס מתוך קושי מלאכותי ובצרוף חיוך דומה כאלו היא לועגת לזה שאשה בלתי משכילה כמוה משתמשת בשיחתה בהגדרות מלומדות), שהביאו הנה בשביל הגברת אוקטב והן רואות הכל מה שמתרחש בלב”, — והיא היתה נעלמת, נכלמת קצת על שמתענינים בה, או שמא מתוך חשש שיבחינו בדמעות שהיא מזילה; אמא היתה האדם הראשון שהיתה גורמת לה התרגשות נעימה זאת בראותה שחייה, הצנועים, חדוותיה, יסוריה של בת כפר מעוררים ענין אצל מישהו, עשויים להיות נושא לשמחה או לעצב אצל זולתה מלבדה. דודתי נכנעה לצורך לותר קצת עליה בעת שהותנו אצלה מתוך ידיעה שאמא העריכה את שרותה של אשה טובה ונבונה זו שהיתה חרוצה מאד, ואשר היתה יפה כל כך גם בשעה חמש בבוקר במטבח, וגם בשעה שהיתה חובשת את השביס הלבן עד סנוור וקפוליו המעומלנים היו דומים לקפולים של חרסינה, וגם שעה שהיתה מתקשטת כדי ללכת לתפלה בכנסיה; אשר היטיבה לעבוד בחריצות ובאמנות עבודה קשה בדומה לסוס, ולא שמה לב אם היא בקו הבריאות או לא, ללא כל רעש, אלא אדרבא דומה היה תמיד כאלו אינה עושה דבר; היחידה בין משרתות הדודה אשר היתה מביאה לאמא שעה שבקשה מים רותחים או קפה שחור, היו המים והקפה באמת רותחים; היא היתה שיכת לאותם משרתים בבית המשפיעים ממבט ראשון רושם בלתי נעים על האורח הנכנס לבית, יתכן משום שאינם משתדלים למצוא חן בעיניו ואינם מגלים כלפיו שום זהירות, מתוך ידיעה שאין הם זקוקים לו וכי יגיע הזמן שיחדלו לקראו בבית מאשר לשלחו; ואולם לעומת זה מחשיבים אותם אדוניהם לאחר שהכירו את תכונותיהם הטובות ואינם חוששים עוד לנועם החיצוני ולדבור החנף, כל הדברים המשפיעים רושם נעים על האורח ומכסים בכך תכופות על אפסות גמורה.

לאחר שפרנסואז היתה משתדלת כי להורי יהיה כל מה שנחוץ להם, היתה עולה בפעם הראשונה אל הדודה כדי להגיש לה את הפפסין ולשאול אצלה מה תאכל לארוחת הבוקר, והיה קורה לעתים רחוקות שהדודה לא תציע לה כי תחוה את דעתה או תסביר לה דבר־מה בנוגע לאיזה מאורע חשוב:

— “תארי לך, פרנסואז, כי גב' גופיל אחרה יותר מרבע שעה בלכתה לבקר אצל אחותה. לא אתפלא אם תתקל בדרכה ולא תבוא לראותני ותגיע לכנסיה לאחר התפלה”.

— “כן, אין שום דבר מתמיה בכך”, ענתה פרנסואז.

— “אלו הגעת לפני חמש דקות, פרנסואז, היית רואה את גב' אימבר בעברה עם אספרגוס גדול פי שנים מן האספרגוס של הדודה קלו; השתדלי, איפוא, להודע אצל הטבחית שלה היכן היא משיגה אותו. הן את מגישה לנו בשנה זאת אספרגוס במיני רוטב שונים, ועל כן כדאי שתשתדלי למצוא אספרגוס דומה בשביל אורחינו”.

— “לא אתפלא כלל אם יודע לי כי אספרגוס זה היא הביאה מגנתו של האדון הכומר”, אמרה פרנסואז.

— הה! אני מאמינה לך, פרנסואז מסכנה שלי", ענתה דודתי בהרמת כתפיה, “כי זה בא מגנתו של האדון הכומר! ואולם את הלא יודעת שאין הוא מצליח לגדל אלא אספרגוס קטן ומבוטל. ואלו אספרגוס זה אני אומרת לך היה בעובי של זרוע. כמובן, לא כעבי ידך, אלא כידי הרזה, שרזתה השנה עוד יותר… האם שמעת, פרנסואז, את הפצוץ המתרחש בראשי?”

— “לא, גברת אוקטב”.

— “הה! ילדתי המסכנה, טוב שראשך עליך איתן, עליך להודות על כך לאלהים. זה עתה נכנסה מגלון לחפש את הד”ר פיפרו. הוא יצא יחד אתה והם עברו ברחוב ל’אואזו. ודאי חלה שם אחד הילדים".

— “האח, המסכנה”, נאנחה פרנסואז, שלא יכלה אפילו לשמוע שמדברים על אסונו של מישהו ואפילו בלתי־ידוע ואפילו במרחק גדול מן המקום, בלי להאנח.

— “הגידי, פרנסואז, בשביל מי צלצלו פעמוני הכנסיה בבשרם מות? הה, אל אלהים, ודאי זה היה בשביל גברת רוסו. הנה כי שכחתי שהיא נפטרה בלילה האחרון. הה! הגיעה השעה כי האלהים הטוב יקחני כבר אליו, אינני יודעת מה ארע לראשי לאחר מותו של אוקטב המסכן שלי. ואולם אני מבזבזת את זמנך לשוא, בתי”.

— “חלילה, גברת אוקטב, זמני איננו יקר כל כך; מי שברא את הזמן אינו מוכר אותו לנו בכסף, אלך ואראה אם האש לא כבתה”.

כך העריכו פרנסואז ודודתי ביחד בשעת שיחת בוקר את המאורעות הראשונים של היום. אבל לפעמים היו מאורעות אלה לובשים אופי מסתורי כל כך ונרגש כל כך עד שדודתי לא יכלה להאריך רוח עד שתעלה פרנסואז אליה ואז היתה מצלצלת צלצול מרובע מרעיש אזנים ונשמע בכל מלוא הבית.

— “הלוא לא הגיעה עדין השעה, גברת אוקטב, לשתית הפפסין”, היתה אומרת פרנסואז, “או שמא יש לך איזה מחוש?”

— “חלילה, פרנסואז”, היתה אומרת דודתי. “הן את יודעת שעכשיו נדירים הרגעים של מחושים; יום אחד אעבור כעבור גברת רוסו אל עולם אחר בטרם אספיק לחוש בכך; ולא משום כך צלצלתי. התאמיני לי כי זה עתה ראיתי את גברת גופיל עוברת עם ילדה שאינני מכירה כלל? מהרי איפוא וקני מלח בשני סו אצל קמי. לא יתכן כי תאודור לא ידע מי היא”.

— “ודאי היתה זו בתו של אדון פופין”, אמרה פרנסואז, שהעדיפה להסביר את ההסבר שלה תיכף ומיד, משום שהיתה כבר פעמים הבוקר אצל קמי.

— “בתו של אדון פופין! מה את שחה, פרנסואז מסכנה שלי, היתכן שלא הייתי מכירה אותה?”

— “אני לא מדברת על הבת הגדולה, גברת אוקטב, אני מדברת על הקטנה יותר, זו המתחנכת בפנסיון בז’ואי, נדמה לי כי ראיתיה הבוקר”.

— “כן, יתכן שזוהי”, אמרה דודתי. “יתכן כי היא באה לחגים. נכון! אין צורך לחקור אם היא באה לקראת החגים. אבל עכשיו עלינו לראות אם מדם סֶזֶרֶה הולכת אל אחותה לארוחת הבוקר. זהו הדבר. ראיתי באמת בעבור נער מגלופן עם עוגה! ראה תראי כי עוגה זו היתה מיועדת למדם גופיל”.

— “מן הרגע שיש אורחים אצל גברת גופיל, גברת אוקטב, לא תאחרי לראות בלכת כל מכריה אליה לארוחת הבוקר, משום שעכשיו אין השעה מוקדמת כל כך”, היתה תשובתה של פרנסואז, אשר נחפזה לרדת למטבח כדי להכין את ארוחת הבוקר ושמחה לקראת הבדור הצפוי לדודה.

— “הה! לא לפני שעת הצהרים”, ענתה דודתי בנימה של הכנעה והיא הציצה באורלוגין במבט עצבני, אבל מתוך השתדלות לא להסגיר את עצמה, שהיא, אשר ויתרה על כל דבר, יש לה בכל זאת הנאה מן הידיעה את מי הזמינה גברת גופיל וכי היא תצטרך, לצערה, לחכות יותר מאשר שעה שלמה. “ויתכן שהדבר יארע דוקא בשעת ארוחת הבוקר שלי”, הוסיפה בקול נמוך אל נפשה. ארוחת הבוקר שלה עצמה היתה בשבילה בדור מספיק ולא בקשה בדור נוסף לאותו זמן. “על כל פנים לא תשכחי לתת לי את הביצים בחלב על גבי צלחת שטוחה?” צלחות אלה היו היחידות המקושטות בציורים, ודודתי חבבתן מאד והשתעשעה בשעת הארוחה בקראה את הכתובת על הצלחת שהוגשה לה באותו זמן. היא היתה מרכיבה את המשקפים וקוראה: “עלי באבא וארבעים הגנבים, אלדין ומנורת הקסם”, והיתה מוסיפה בבת צחוק: “טוב מאד, טוב מאד”.

— “אני יכולה, אפוא, ללכת אל קמי…” אמרה פרנסואז בראותה שהדודה אינה רוצה לשלחה עוד שמה.

— “לא, אין צורך עוד, זו ודאי העלמה פופין. אני מצטערת, פרנסואז המסכנה, שהטרחתי אותך לעלות בשל דבר של מה בכך”.

ואולם דודתי ידעה היטב כי לא לשם דבר של מה־בכך צלצלה וקראה אליה את פרנסואז, שכן בקומברה, אדם “שאין מכירים אותו” היה בחינת דבר מופלא כאלו איזה אל מן המיתולוגיה, ולמעשה אין איש זוכר מקרה שאיש כזה היה נראה ברחוב סנט־אספרי או בככר, שלא היה גורם לחקירה ודרישה בנוגע לפלא הבלתי שכיח והיה מביא לידי כך שהאיש היה נעשה “איש ידוע”, אם באופן קונקרטי, ואם באופן מופשט, והיו יודעים את מצבו האזרחי, את מצב משפחתו ואת דרגת הקרבה עם תושבי קומברה. איש כזה היה בנה של מדם סוּטוֹן שחזר מן הצבא, או בת אחותו של הכומר פרדרו, שיצאה מן המנזר, אחי ראש הכנסיה, גובה המסים בשטוֹדין שיצא בדמוס או שבא להתארח בחגים. כשהיו מגלים אנשים כאלה היתה התרגשות משום האפשרות שיש בקומברה אנשים שאין מכירים אותם, אבל זה היה רק משום שלא הכירו אותם, או לא זיהו אותם תיכף ומיד. ולאמתו של דבר, עוד בטרם היה קורה דבר כזה, היתה גברת סוטון וראש הכנסיה מקדימים ומספרים שהם מצפים לאורחים כאלה. עם ערב בחזרי הביתה, הייתי עולה אל דודתי לספר לה על קורות הטיול ואם לא הייתי נזהר והייתי אומר כי פגשנו ליד הגשר הישן אדם אשר סבי איננו מכיר אותו, היתה קוראת ואומרת: “אדם שסבא לא הכיר אותו? היתכן?” והיא היתה מתרגשת בשל ידיעה זאת וכדי להרגע היתה מזמינה אליה את הסבא. “מי הוא זה שפגשת אותו ליד הגשר הישן, דודי? אדם שאינך מכיר?” — “אמנם כן”, ענה סבי, “זה היה פרוספר, אחיו של הגנן אצל מדם בוליבף”. — “הה, אני מבינה”, אמרה דודתי נרגעה ומסמיקה קצת. היא הרימה את כתפיה בחיוך אירוני והוסיפה: “ואלו הוא אמר לי, כי פגשתם אדם שאינם מכירים” והמליצו באזני להיות בפעם הבאה יותר זהיר ולא לגרום התרגשות לדודתי בשל מלים שלא שקלתי היטב. בקומברה היו מכירים היטב את כל האנשים ואת כל החיות עד כדי כך שאם דודתי היתה רואה כלב ברחוב שהיא לא הכירה, לא הפסיקה להרהר בו והקדישה לברור הדבר את כל זמנה החפשי ואת כל כשרונות ההגיון שלה.

— “זו בודאי כלבה של מדם סזרה”, היתה אומרת פרנסואז, בלי בטחון מלא בדבריה, אלא כדי להרגיע את דודתי “שלא תוגיע עוד את מוחה”.

— “דומה הדבר כאלו אינני מכירה את כלבה של מדם סזרה!” ענתה דודתי שמוחה הבקרתי לא הרשה לא להכיר בקלות כזאת בעובדה.

— “הה! הרי שזו הכלבה החדשה שהביא אדון גלופן מליזיה”.

— “הה! על כל פנים כך הדבר”.

— “דומה הדבר כי זוהי חיה עדינה”, הוסיפה פרנסואז אשר קבלה את הדברים מתאודור, “נבונה כמו בן אדם, תמיד במצב רוח טוב, תמיד ידידותית, תמיד חננית. דבר נדיר הוא שחיה בגיל זה תהיה מחונכת עד כדי כך. גברת אוקטב, שומה עלי לעזבך, אין לי פנאי להשתעשע, עוד מעט שעה עשר ובכירים שלי לא הודלקה עדין אש, ואני חיבת עוד לקלף את האספרגוס”.

— “מה זאת, פרנסואז, עוד הפעם אספרגוס! הרי זו מעין מחלת אספרגוס אצלך השנה, ועוד תביאי לידי בחילה את הפריסאים שלנו!”

— “חלילה, גברת אוקטב, הם אוהבים מאכל זה. הם חוזרים מן הכנסיה עם תיאבון וראה תראי כי יאכלו אותו עד כלה”.

— “הם ודאי כבר בכנסיה; את צריכה למהר ולא לאבד עוד זמן. מהרי והכיני את ארוחת הבוקר”.

שעה שדודתי פטפטה בצורה כזאת עם פרנסואז, לויתי את הורי אל הכנסיה. עד מה אהבתי אותה, עד מה אני חוזר ורואה אותה לנגד עיני, את הכנסיה שלנו! אכסדרתה הישנה שבה היינו נכנסים, שחורה, נקובה כמו נפה, היתה מרופטת ומעוקמת בזויות (בדיוק כמו כיור המים הקדושים שאליו היינו מגיעים), דומה כאלו המגע הקל של מעילי האכרים הנכנסים לכנסיה ושל אצבעותיהם הבישניות הטבולות במים הקדושים יכול היה על ידי חזרה במשך דורות רבים להשפיע כוח הורס, לשחוק את האבן ולחרות בו תלמים בדומה לתלמים הנחרתים על ידי גלגלי העגלות בתוך אבני־הגבול שבהן הם פוגעים כל פעם. אבני המצבות, שתחתן נחו עצמות הכמרים שמתו בקומברה, הוו כעין במה למקהלה, לא היו עשויות חומר גס, שכן הזמן רכך אותן, המיס אותן ושוה להן צביון של דבש והן בלטו מעבר לתואי המרובע, וכאלו נשפכו לצדדים ומשכו אחריהן איזו אות גוטית פרחונית, וכסו את החבצלות הלבנות של רצפת השיש, ומצד שני התכוצה וצמצמה עוד יותר את הכתובת הלטינית ושותה רוח של קפריסה לאותיות המקוצרות על־ידי התקרבות של שתי אותיות מתוך מלה אחת והרחקת אותיות אחרות. הויטראז’ים לא הבהיקו אף פעם במשחק אורות כמו ביום שהשמש היתה נראית רק לזמן קצר, ואם כי בחוץ היה ערפל, נדמה היה לכם כי בפְנים־הכנסיה יש מזג אויר יפה; חלון אחד מצויר היה מלמעלה ועד למטה: דמות של מלך מתוך קלפים, שהיתה חיה שם למעלה מתחת לפרוכת אדריכלית, בין שמים לארץ, (ובאור הכחול והנשבר, לפעמים בימי חול, בשעת צהרים, שעה שאין תפלות, ברגע נדיר שהכנסיה מאווררת, ריקה, ארצית יותר, מפוארת יותר, שופעת שמש על גבי רהיטיה העשירים, היתה דומה לבית דירה. פרוזדור עם פסלי אבן וחלונות מקושטים או כמו מלון מימי הבינים — וגברת סזרה נראית היתה כורעת על ברכיה ושמה על אבן־המזבח הקרובה חבילה ארוזה ובה עוגיות אשר קנתה בבית המאפה שממול ושהכינה אותן בשביל ארוחת הבוקר הקרובה); בחלון שני היה נראה הר שעליו נח שלג ורוד, ולמרגלותיו מצויר היה קרב, ודומה היה כי הקפיא את שמשות החלונות, שהתנפחו בצורת תלי תלים סביב, הדומים לנקודות קרח שעל גבי החלונות, ושהואר בקרנים של איזה שחר סמוי (אותו שחר עצמו כנראה אשר הטיל ארגמן על האיקונין של קיר־המזבח, והוסיף צביונות לעננים, אשר דומה היה שהונחו שם על־ידי קרן אור אשר באה מבפנים והעומדת להכבות במהרה מאשר על־ידי צבעים שהיו דבוקים באבן); וכולם היו כל כך עתיקים עד שנקל היה לראות פה ושם את עתיקוּת הכסף שהיה זוהר מבעד לאבק דורות ומבליט את היסוד המבריק והשחוק של קשוט הזכוכית העדין. בין כל חלונות צבעוניים אלה היה אחד אשר היה מחולק למאה אשנבים קטנים שוי־זויות ובהם היה שופע הצבע הכחול, דומה למערכת קלפים מסודרים באורח מורכב, קלפים שודאי כי שעשעו פעם את המלך שרל הששי; ואולם, אם משום שעל חלון זה שחקה אז קרן שמש, או משום שמבטי עבר ממקום למקום על פני החלון, היתה קרן זאת דומה כאלו כבה ושוב זורחת, ודומה למין דליקה נעה ומופלאה, רגע אחד דומה באורותיה לזנב טוס פרוש, ורגע שני דומה ברטט וברגושים שלה למין גשם דמיוני שנטף ממרומים אפלים של רקיעים עשויים אבן, על פני קירות לחים, ונראה לי כאלו אני מלוה את קרובי שהלכו לפני עם סדורי־תפלה ביד בתוך “סירה” של כוך מלא נטיפים פתלתולים; רגע לאחר־מכן היו האשנבים הקטנים ישרי־הזויות, שקופים בשקיפות עמוקה, וכמוהם כספירים עזים רכונים זה אל זה וחרוזים על גבי צלב גדול, אך מתחת לכל אלה מורגש היה משהו יקר יותר מכל אוצרות אלה, חיוך חולף של השמש; אפשר היה להבחין בנחשול הכחול והרך שבו היה שוטף את יצירי האבן כמו על מרצפת הרחוב או על הככר למכירת תבן; ואפילו בימי א' ראשונים לאחר הגיענו הנה בערב הפסח הייתי מתנחם שהאדמה היתה עדין ערומה ושחורה בהפריחה בימי האביב ההיסטוריים של יורשי לואיס הקדוש, שטיח ססגוני זהוב ומסנוור של פרחי זכריני, של זכוכית.

על שני שטחי־גובלן hautelice שעליהם היתה מצוירת הכתרתה של אסתר המלכה (המסורת רצתה כי לאחשורוש ישוו תוי פנים של מלך צרפתי ולאסתר תוי פנים של סוכנת מסוכנות־הבית שבה הוא היה מאוהב), שצבעיהם נטשטשו לאחר זמן ודבר זה הוסיף בטוי שונה, הבלטה גדולה, מעין הבהרה: מעט מן הורוד שעל שפתי אסתר גלש מן התואי שלהן; הצהוב של שמלתה היה כל כך גדוש וכל כך דשן עד שלשמלתה היתה מעין מוחשיות והיא בלטה באופן חי מאד על רקע האויר האפלולי; ואלו ירקות העצים נשארה בהירה בחלקים הנמוכים שהיו ארוגים משי וצמר, אבל החלקים העליונים דהו ונראו בצבעים חוְרים מאד, מעל לצמרות האפלות, והענפים הצהובים למעלה דומה היה כאלו נשתזפו מכוח קרני שמש בלתי־נראית. כל אלה וכן חפצי היקר שהגיעו לכנסיה מידי אנשים שהיו בשבילי בחינת אישים אגדתיים (צלב־זהב מלאכת ידיו, כפי שאמרו, של אלוא הקדוש שהובא כמתנה על־ידי דגובר, קבר בניו של לואי הגרמני, עשוי בהט וקשוטים מזוגגים), וכך התקדמתי ונכנסתי לכנסיה, ישבנו על כסאותינו, כמו בתוך גיא מאוכלס פֵיוֹת שבו עומדים אכרים ומשתוממים בראותם על גבי צוק סלע, על גבי עץ, ובבוץ, את העקבות המוחשיים של שהותן העל־טבעית; כל זה הפך את הכנסיה בשבילי למשהו שונה ונבדל משאר העיר: בנין התופש, אם אפשר לומר כן, שטח בעל ארבעה ממדים — המימד הרביעי היה מימד הזמן, — בנין שהניע במשך מאות בשנים את אולם־התוך ממעבר אל מעבר, מכנסיה לכנסיה, ודומה כאלו כבש ונצח לא רק מטרים אחדים, אלא כבש תקופות רצופות ויצא מהן מנצח, בנין אשר החביא את המאה הי"א הגסה והקודרת בין כתלי הכנסיה העבים, שמהם היה יוצא עם תקרותיו הכבדות המכוסות גושים כבדים של אבן בזלת ורק באמצעות חריץ אשר באחד מן הקירות, המובילים אל המדרגות של מגדל הפעמונים, נראה היה, אבל גם שם היה מוּסוה על־ידי קמרונים גוטיים מהודרים, אשר נדחקו בגנדרנות לפניו בדומה לאחיות מבוגרות יותר עם בנות־צחוק אדיבות הנצבות בפני אח מרושל ולבוש ללא הקפדה כדי להסתיר אותו בפני מבטי אנשים זרים; בבנין המרים אל מול שמים מעל לככר את מגדלו שהביט אל לואי הקדוש ודומה כאלו הוא רואה אותו עד היום; בבנין השוקע עם הכוך שלו לתוך לילה מֶרובינגי, כאלו כנף ענקים של עטלף־אבן, שבו הוליכו אותנו מתוך גשושים מתחת לתקרה הקודרת והקמרונים עם נר ביד, תאודור ואחותו האירו את קבר הנכדה של זיגבר שעל גגו נראתה גומה עמוקה, — דומה לעקבות של חפירה, שנחפרה, לפי המסורת, על־ידי מנורה גבישית אשר נבדלה מעצמה בליל רצח הנסיכה הפרנקית מן השרשרת שאליה היתה קשורה במקום ששם נמצא עכשיו הספון ושקע בתוך האבן שנתכופפה רכות תחתיה ולא נשבר הגביש ולא כבה האור.

מה אפשר לומר על האַפְסיס של הכנסיה בקומברה? היא היתה כל כך מסורבלת, כל־כך נטולת יופי אמנותי וכל הוד דתי! מבחוץ, כהצטלבות של רחובות שאליה היה יורד קצת, היה הקיר הכבד שלו נשען על יסוד של אבן לא מלוטשת, עם זויות בולטות, ולא היה נראה בו שום דבר המיוחד לכנסיה, דומה היה כי החלונות קרועים היו בגובה רב יותר מדי, והמראה כולו נראה היה יותר כחומת בית סוהר ולא של כנסיה. ואמנם, מאוחר יותר, שעה שנזכרתי בכל האפסיסים המהוללים שראיתי, בשובי מרחוב נדח אחד בעירה פרובינציאלית, הבחנתי ליד צומת של שלוש סמטאות בחומה גבוהה עתיקה, עם חלונות שהיו קרועים בגובה רב ובאופן אסימטרי, ממש כמו באפסיס של קומברה. ובאותו רגע לא שאלתי את עצמי, כפי שהייתי עושה בשרטר או בריימס, מה בטוי ברור היה כאן לרגש הדתי, ורק בלי רצון קראתי: “כנסיה!”.

הכנסיה! משפחתית; משותפת, רחוב סנט־הילר, שאליו פנה השער הצפוני, היו שני שכניה, בית המרקחת של אדון רפן ודירתה של מדם לואזו, ולא היה כל חיץ ביניהם; אזרחית פשוטה של קומברה אשר אפשר היה שיהיה לה מספר שלה ברחוב, אם בכלל היו מספרים לבתים ברחובות קומברה, ואשר דומה, כי בפניו צריך היה להתעכב הדוָר בשעת חלוקת הבוקר של המכתבים, בצאתו מאדון רפן ובלכתו אל גברת לואזו; ואף־על־פי־כן היה בינה לבין שאר קומברה חיץ אשר אי־אפשר היה לשכלי להתגבר עליו. לשוא היו חלונות גברת לואזו מקושטים בפרחי שועלית, שהיה להם הרגל רע לפזר את בדיהם לכל הכוונים למטה, פרחים אשר מהרו שעה שהבשילו לגמרי, לרענן את לחייהן הסגולות והסמוקות אל מול החזית החשוכה של הכנסיה, השועליות לא הפכו בשל כך להיות יותר מקודשות בשבילי; ואם עיני לא הבחינו בכל חיץ בין הפרחים לבין האבן שהשחירה, שעליה היו נשענות, היה שכלי מבחין בתהום.

במגדל־הפעמונים של סנט־הילר אפשר היה להבחין ממרחקים, צלו הבלתי נשכח נראה היה באופק שעה שקומברה לא היתה נראית עדין; מתוך הרכבת שהביאה אותנו בערב חג הפסח מפריס, הבחין בו אבי בהופיעו פעם מימין ופעם משמאל בין קמטי האופק ומבליט את תרנגול־הברזל שלו והיה אומר לנו: “מהרו הכינו החפצים, כי הגענו”. ובאחד הטיולים הגדולים ביותר שהיינו עורכים מקומברה, היה מקום אחד שבו היתה הדרך הדחוקה בין תלים יוצאת פתאום אל תוך מישור רחב שהיה נסגר באופק על־ידי מערה־יער, שמעליו התרומם חוד אחד של מגדל־הפעמונים סנט־הילר דק כל כך, ורוד כל כך, עד כי דומה היה לקו קל הטבוע בתוך השמים על־ידי צפורן של אמן לא ידוע אשר רצה לשוות לנוף זה, פסת־טבע טהורה זו, קו קל של אמנות, רמז יחידי לנכוחותו של אדם. שעה שהתקרבנו ויכולנו להבחין בשארית המגדל המרובע ההרוס למחצה שעמד ליד מגדל־הפעמון, שהיה נמוך הרבה ממנו, הייתי נדהם ביותר מצביונה של האבן האדמדמת והקודרת; בבוקר סתו מעונן דומה היה כי מעל לכרמים הסגולים־אפורים שצבע של ענן סוער להם, מתרוממת חורבה ארגמנית ודומה לגמרי לזמורת גפן־בר.

פעמים תכופות בככר, בשובנו הביתה, היתה הסבתא מעכבת אותי ומזמינה להתבונן בו. מבעד חלונות מגדלו שהיו מסודרים זוגות זוגות זה על גבי זה מתוך הקפדה על הפרופורציה המדויקת והמיוחדת של הרוחים המשווה יופי והדר לא רק לפניהם של הבריות, שולחו תוך שעורי זמן שוים להקות של עורבים, שהיו מסתובבות במשך כמה רגעים, מתוך קרקור מעליה ודומה היה כאלו האבנים הרשו להן להתעלם וכאלו לא שמו לב אליהן היו פתאום ללא דירים והקרינו מתוכם משהו נרגש עד אין סוף, אשר הפתיע את הצפרים והבהיל אותן. לאחר־כך, לאחר שחרשו את הקטיפה הורדרדה של אויר־הערב לכל הכוונים, היו הצפרים נרגעות לפתע פתאום חוזרות וצוללות אל תוך המגדל, שהיה הופך שוב ממפלצת למשהו נעים, ואחדות מהן היו נצבות פה ושם ודומה כאלו אינן זזות אבל צדות את הרמשים העוברים ביעף בפניהן, בקצה הצריחים, בדומה לשחפים העומדים קפואים על חודי נחשולים שעה שהדיגים אינם זזים. בלי דעת מדוע, היתה סבתי מוצאת במגדל־הפעמונים של סנט־הילר העדר כל וולגריות, של יומרנות ושל קטנות, שגרמו לכך שהיא תאהב ותאמין בשפע ההשפעה הטובה שלו על הטבע, אם יד הבריות לא הפחיתה ממנו, כדרך שעשה הגנן של דודתי־רבה, וכמו יצירות של גאונים. ואין ספק, כל חלק מחלקי הכנסיה שהיה נראה לעין המתבונן היה מבדיל אותה מכל בנין אחר על־ידי איזה רעיון שהיה שרוי עליו, אבל במגדל־הפעמונים היה מגיע למעלת הכרה עצמית, מגלה הויה אישית ואחראית. דוקא מגדל־הפעמונים היה מדבר בשם הכנסיה. אני נוטה להאמין, כי במטושטש מצאה סבתי במגדל־הפעמונים של קומברה כל מה שיקר היה ביותר בשבילה בעולם. טבעיות ואצילות. היא היתה כמו בור בעניני אדריכלות והיתה אומרת: “ילדי היקרים, תצחקו לי אם אתם רוצים בכך, יתכן כי אין המגדל יפה לפי קויו, ואולם פניו העתיקים והמופלאים מוצאים חן בעיני”. אלו היה הוא פורט על פסנתר, לא היתה זו פריטה יבשה. ובהביטי בו, בעקבי בעיני אחרי מתיחות קויו הנעימים, אחרי מורדות אבניו המתקרבות זו אל זו כמו ידים שלובות לתפלה, היתה הסבתא מתמזגת עד כדי כך עם כוון הצריח עד כי דומה היה כי מבטה היה מתרומם יחד אתו; ואותה שעה עצמה היתה מחיכת בידידות לאבניו השחוקות והעתיקות, שהשמש השוקעת היתה מאירה עכשיו רק את צריחיו ליד הגג שהיו מרגע זה חודרים אל תוך האיזור שעליו שפוכה השמש, ודומה כי מתרוממים יותר ויותר וממריאים לתוך איזה מרחק. כאותו זמר שנגנו אותו בקול הרם ביותר, באוקטבה אחת גבוהה מן הרגיל.

מגדל־הפעמונים סנט־הילר הוא שהעניק לכל העסוקים, לכל השעות, לכל נקודות הראיה של העיר, את הדמות, את הכתר, את היעוד. מתוך חדרי יכולתי להבחין רק ביסודו שהיה מכוסה מחדש צפחות; ואולם, בימי א' של כל שבוע הייתי רואה, עם בוקר חם של קיץ, כשהן דולקות כדלוק שמש שחורה, והייתי אומר לעצמי: “אל אלהים! שעה תשע! יש להתכונן ללכת לתפלה הגדולה אם אני רוצה להספיק וללכת ולפני זה לומר שלום לדודה ליאוני”, והייתי יודע בדיוק מה היה גון אור השמש בככר, את מדת החום ואת האבק בככר, את הצל שהיה מטיל תריס החנות שאמא היתה נכנסת לשם לפני התפלה, לתוך ריח של בד לא מעובד, כדי לקנות כמה מטפחות שהיה מראה לה הזבן, על־פי הוראות החנוני, שהיה מתכונן כבר לסגור את החנות, לעבור לחדר האחורי כדי ללבוש את מעילו החגיגי ולשטוף את ידיו בסבון ריחני, דבר שהיה נוהג לעשות כל חמש דקות, לשפשף יד ביד ומראה פניו כמו של אדם מצליח בעסקים וחכם לעצמו.

שעה שנכנסנו לאחר התפלה לומר לתאודור שיביא גלוסקא גדולה מן הרגיל שכן דודונותינו נצלו את מזג האויר הטוב כדי לבוא מטיברזי לארוחת־בוקר אתנו, עמד לפנינו מגדל־הפעמונים, שהיה מוזהב ואפוי גם הוא כמין גלוסקא גדולה מאד, עם קרום נוצץ ועם טפות דביקות של שמש, ונעץ את חודו בתוך השמים הכחולים, ובערב, כשהייתי חוזר מן הטיול ומהרהר ברגע שאאלץ תיכף לומר שלום לאמי ולא לראותה עוד, היה המגדל רך כל־כך, בתוך היום המסתים והולך עד שדומה היה למין כרית עשויה קטיפה חומה על גבי שמים חורים שהיו שוקעים, כדי לפנות מקום בשביל הכרית שהיתה גולשת בצדדים; וצוחות הצפורים שהיו מסתובבות סביב למגדל היו ממחישות עוד יותר את דומיתו, מגביהות יותר את חודו, ומשרות עליו משהו שקשה להביעו במלים.

גם בטיולינו שהיינו עורכים, מאחורי מגדל־הפעמונים, שמשם לא היו מבחינים בו עוד, דומה היה כאלו הכל עשוי לפי היחס אל המגדל שהיה מציץ פה ושם מבין הבתים, והיה גורם יותר להתרגשות אם היה נראה בלי קשר עם הכנסיה. ודאי, יש מגדלי־פעמונים אחרים שהם יפים יותר ממנו ובזכרוני שמורים ציורים זעירים של מגדלי־פעמונים, המתרוממים מעל לגגות, ואשר היה להם דיוקן אמנותי אחר מזה אשר ברחובות העצובים של קומברה. לא אשכח לעולם, שני בנינים מקסימים מן המאה הי“ח, בתוך עיר מופלאה בנורמנדיה סמוך לבלבק, היקרים לי מהרבה בחינות ונערצים עלי וכשמתבוננים בהם, מתוך גן יפה היורד לעבר נהר, ובחוד הגוטי של כנסיה המסתתרת מאחריו, וכמו מכתיר ומשלים את חזיתותיהם, מתרומם למעלה והוא עשוי באופן שונה כל כך, חשוב כל כך, פריך כל כך, ורוד כל כך, ונוצץ כל כך, עד שרואים מיד שאין לו כל שיכות אליהם, כשם שאין כל שיכות בין חץ הארגמן המכוסה אמַיל אל שני הצדפים היפים שביניהם מצאו את החץ על חוף הים. אפילו בפריס, באחד הפרברים הנדחים והמכוערים, הכרתי חלון שממנו נראה היה ברקע ראשון, ברקע שני, אפילו שלישי של גגות שנערמו ללא סדר מכמה רחובות, מגדל־הפעמונים סגול, לפעמים אדמוני, ולפעמים אפילו ב”גונים" אציליים יותר שממנו נאצלת אוירה, ונראה משהו שחור־אפור ואין זו אלא כפתה של הכנסיה סנט־אוגוסטין המשוה למראה פריסאי זה אופי של משהו ממראות רומיים מידי פירנזי. ואולם כיון שלא יכולתי להקנות מכוח זכרוני אף לאחד מתגליפים קטנים אלה, ואפילו אם אני רוצה להקדיש לזה אהבה ודמיון, את הרגשות שאבדתים כבר לפני זמן רב, המאלצים אותי לראות דברים לא כראות מחזה, אלא להאמין בו כבהוויה שאין ערוך לה, ואף אחד מהם אינו מקשר תקופה ארוכה כל־כך של חיי האינטימיים כשם שעושה זאת המראה של מגדל־הפעמונים בקומברה ברחובות המקיפים אותו מאחורי הכנסיה. אם ראינו אותו בשעה חמש בלכתנו אל הדואר לקבל מכתבים, ממרחק כמה בתים מאתנו, משמאל, והוא מתרומם פתאום מעל הגגות, או להפך, שעה שרצינו ללכת כדי לדעת מה שלומה של גברת סזרה, והיינו עוקפים בעינינו אחרי שורת הגגות שהיתה יורדת מהעבר השני, מתוך ידיעה כי נצטרך לפנות ולהכנס לרחוב השני של המגדל; או אפילו שעה שהיינו מרחיקים לכת עד לתחנת הרכבת והיינו מבחינים בה באורח אלכסוני, והיתה מבליטה לעינינו זויות חדשות מן הצד, דומה כאלו איזה גוף קשה שהפתיעו אותו וראוהו במצב שלא ראוהו קודם לכן; או, מחופיו של ויוון, האפסיס שמתח את שריריו והובלט על־ידי האופק, דומה שנוצץ היה מרוב מאמץ שהתאמץ מגדל־הפעמונים כדי לנעוץ את חודו בלב השמים; תמיד היה צורך לחזור אליו, תמיד היה הוא שליט על פני כל, מאחד את כל הבתים לאיזה צוק־סלע בלתי צפוי, המורם כנגדנו כאותה אצבע אלוהים שגופו כביכול, נסתר בין המון גופי בריות ואף־על־פי כן לא הייתי מערבב אותו אתם, ועד היום, אם אני “נתקל בדרכי” באיזו עיר פרובינציאלית גדולה, או בפרבר פריסי שאני מכירו בקושי, ועובר־אורח מראה לי את הדרך אל המקום הרצוי לי, הריהו מצביע מרחוק בבחינת נקודת משען לעבר מגדל־הפעמונים המתרומם בפנת רחוב שאליו עלי לפנות כדי שזכרוני יאחז בכך, די לי אם זכרוני מוצא דמיון מטושטש ביותר עם הקוים העיקריים שנעלמו, — עובר־האורח מחליט להתבונן ולהוכח אם אינני תועה בדרכי, יראה להשתוממותו הרבה, שהסחתי דעתי מדרכי שחפשתי ומן הכוון שאליו הלכתי, ואני עומד שעות ארוכות באותו מקום, בפני מגדל־הפעמונים, ללא ניע, ואני מתאמץ לזכור, מתוך רגש שמתרחש בתוכי תוכי ככרות שמסביב להן יש בתים רבים; ואין ספק, כי באותו רגע עוד יותר מאשר ברגע שבקשתי ממנו להראות לי את הדרך, אני מוסיף ומחפש את דרכי, ואני פונה אל הרחוב… אבל דבר זה הנו בתוך נפשי פנימה…

בחזרנו מן התפלה היינו פוגשים תכופות את אדון לגרנדן, שעסקי מקצועו כמהנדס עכבוהו בפריס עד שרק בימי חופשה גדולה יכול היה לבקר בביתו בקומברה, מליל יום א' ועד ליום ב' בשבוע. הוא היה אחד האנשים, אשר מלבד משרתם המדעית שמלאו אחריה באופן מזהיר כל כך, היו בעלי תרבות נוספת ושונה, ספרותית, אמנותית, שאין המקצוע נהנה ממנה והיא באה לידי גלוי רק בשעת שיחה. הם היו קוראים יותר משקוראים סופרים רבים (אנחנו לא ידענו כי באותו זמן היה מר לגרנדן בעל שם ספרותי מסוים והיינו משתוממים אלו הגיעה השמועה כי מלחין מפורסם כתב מוסיקה לשיריו), מחוננים בקלות־יד יותר מאשר צירים, הריהם מתארים לעצמם, כי החיים שהנם חיים אינם חיים המתאימים לכשרונותיהם והם מצרפים למקצועותיהם או חוסר דאגה מעורבת עם פנטסיה, או השתדלות מודגשת באופן מיוחד, מלאה מרירות ושופעת הכרתיות. גבה־קומה, בעל גזרה יפה, בעל פנים מהורהרות ושפם ארוך בלונדי, מבט עינים כחול מאוכזב, בעל אדיבות מעודנת, בעל־שיחה נאה שקשה למצוא דוגמתו, והוא נראה היה בעיני משפחתי, שהציגה אותו בתור דוגמא, טפוס של אדם אציל המתיחס אל החיים יחס של ג’נטלמן ועדינות נפש. סבתי היתה מעירה כי הוא מדבר באופן משובח יותר מדי, כמעט כמו מתוך ספר וכי אין בלשונו שום טבעיות שאותה הבליט בענידת העניבה lavalliere המתנופפת! והיה לובש תמיד מעיל חלק כמעט כמו תלמיד. היא היתה משתוממת למשפטיו הנמלצים כנגד האצולה, החיים החברתיים, הסנוביזם, “אותו חטא קשה שמזכירו הקדוש פאול שעה שהוא מדבר על חטא אשר לא תהיה לו שום כפרה”.

היומרה החברתית היתה בחינת רגש שסבתי לא יכלה לשאתו וכמעט אפילו להבינו, עד שדומה היה עליה כי אין היא ראויה שיקדישו לה להט כזה בשעת פולמוס. מלבד זאת לא ראתה כל סימן של טעם טוב בזה שאדון לגרנדן, אשר אחותו היתה נשואה לאציל מנורמנדיה התחתית, שהיו גרים לא הרחק מבלבק, תוקף בזעם כזה את האצולה ואפילו גינה את המהפכה הגדולה שלא ערפה את ראשי כל באי־כח האצולה.

— “שלום, ידידים!” היה אומר בלכתו לקראתנו. "כמה מאושרים הנכם שאתם יכולים לגור פה זמן רב; אני חיב לחזור מחר לפריס, כדי להכנס אל מאורתי.

— “הה!” המשיך בלוית חיוכו הרך והאירוני המאוכזב, המפוזר מעט שהיה שכיח אצלו, “מובן כי בביתי יש ערימה גדולה של חפצים ללא תועלת. חסר בו רק מה שצריך להיות. פסת שמים גדולה כמו כאן. השתדל בכל מאמציך לשמור תמיד על פסת שמים על גבי חייך, נער”, הוסיף בפנותו אלי, “יש לך נפש יפה, בעלת סגולה נדירה, סגולת אמן, אל תשלול ממנה את הדבר הנחוץ לה”.

בשעה שחזרנו, שלחה הדודה לשאול אצלנו אם גברת גופיל אחרה אמנם לתפלה, ואיש מאתנו לא היה מסוגל לענות לה על כך. לעומת זאת, הגדלנו את דאגתה בהודיענו לה כי בכנסיה עובד ציר, המכין העתקה מן החלונות הצבעוניים של ז’ילבר הרשע. פרנסואז, שנשלחה תיכף אל בעל המכלת, חזרה בלי להודע מאומה, בשל העדרו של תאודור שמקצועו הכפול של זמר שהיה חלק בהחזקת הכנסיה ושל זבן בחנות המכולת והיתה לו משום כך אפשרות של יחסים עם באי כוח כל המעמדות ובקיאות אוניברסלית.

— “האח!” נאנחה דודתי, “הייתי רוצה שתגיע כבר שעתה של אאוללי, האיש היחידי המסוגל לספר לי זאת”.

אאוללי היתה עלמה פעילה, צולעת וחרשת שיצאה בדימוס לאחר מותה של גברת ברטונרי שאצלה שרתה מאז ילדותה ושכרה חדר ליד הכנסיה אלא שאף פעם לא ישבה בבית והיתה מצויה תמיד או בכנסיה בתפלת בינים, או עוזרת לתאודור שעה שלא היתה כל תפלה; את שאר זמנה היתה מבלה בבקורי חולים, כגון הדודה ליאוני, שהיתה מספרת לה על כל המתרחש בכנסיה בשעת תפלת־שחרית או ערבית. היא לא זלזלה במקרה שאפשר לה להגדיל את שכרה הצנוע שעזבה לה המשפחה שאצלה שרתה ומזמן לזמן היתה באה לסדר את הלבנים אצל הכומר או אצל איזו אישיות חשובה אחרת ממשפחות הכמורה בקומברה. מעל לגלימתה העשויה צמר שחור, היתה חובשת שביס לבן קטן כמעט כמו נזירה, ואיזו מחלת־עור היתה צובעת את לחייה ואת אפה המסוקס, בצבע ורוד בהיר של אכרוע. בקוריה היו בבחינת שעשוע רב בשביל דודתי ליאוני שלא היתה מקבלת מלבדה, אלא את הכומר. דודתי הרחיקה לאט לאט מרשימת המוזמנים את כל האנשים, שכן כולם נראו בעיניה כאשמים בזה שהם היו שיכים לאחד משני הבריות אשר לא יכלה לשאת. בני המין האחד, הנוראים ביותר שמהם היתה מתבדלת קודם כל היו ברנשים שהיו מיעצים לה לא לשים־לב הרבה כל כך אל בריאותה, ואשר היו נוקטים דעה חתרנית — ואפילו בצורה שלילית ואשר הביעו אותה בדרך של שתיקה או בת צחוק מהוססת, — כי טיול קצר ביום שמש וביפסטק טוב שופע דם מביאים יותר תועלת (שעה שהיתה שומרת במשך ארבע עשרה שעות בקיבתה שתי לגימות אומללות של מי וישי!), מאשר כל אותן תרופות ואותה מטה שבה היא שוכבת כל הזמן. והמין השני היה של בריות אשר העמידו פנים כי היא חולה באופן רציני הרבה יותר משהיא משערת. הנה כי כן, היו אלה אשר היתה מרשה להם לאחר שדולים ושיחות תכופות מצד פרנסואז, לעלות אליה ואשר במשך הבקור היו מוכיחים עד מה אינם ראויים לחסד שהיא גומלת אתם, ואשר היו מעירים בהסוס: “האם אינך מניחה כי היית מחלימה לו היית מטילת קצת במזג אויר טוב” או להיפך, היו עונים על קובלנתה: “כל כך רע לי כל כך רע, זה הסוף ידידי” “כן, נורא לאבד את הבריאות! אבל את יכולה עוד למשוך זמן רב במצב כזה”, אנשים משני מינים אלה יכלו להיות בטוחים כי דלת חדרה של הדודה לא תפתח לפניהם עוד לעולם. ואם פרנסואז היתה משתעשעת בהבחינה בבהלת הדודה, שעה שראתה ממטתה כי אחד מבריות אלה עובר את רחוב סנט־אספרי, ואשר דומה כאלו הוא מתכונן לבוא אצלה, או ששמעה צלצול פעמון ליד דלתה, הרי יותר מזה התבדחה, על חשבון ההמצאה הערומה של הדודה כדי לגרש את האורח הבלתי רצוי והנאלץ להתרחק בלי לראות את הדודה, ופרנסואז התפעלה מן הדודה, שכן היא היתה בעיניה נעלה מכל נשים אלה בגלותה כוח רצון לא לקבל את אלה שאינה רוצה לראותם. בסופו של דבר היתה דודתי דורשת מכל מבקריה, שישבחו את אורח חייה ובו בזמן גם יביעו צער על סבלותיה ויבטיחו לה כי סופה להבריא.

בכל המובנים האלה לא היה דומה לאאוללי. דודתי היתה יכולה לחזור עשרים פעם במשך דקה אחת ולומר: “בא סופי, אאוללי מסכנה”, ואאוללי היתה עונה עשרים פעם: “מי שמכיר את מחלתו כמו שאת מכירה אותה יכול לחיות מאה שנה כמו שאמרה לי אמש מדם סזרן” (דעה בטוחה אחת היתה אצל אאוללי שאיש לא היה יכול לעקרה מלבה והיא כי שם משפחתה של גברת סזרה היה סזרן).

— “אני לא מתפללת לאלוהים לחיות עד מאה שנה”, היתה עונה דודתי אשר העדיפה שלא יגבילו את משך חייה.

וכיון שאאוללי ידעה כמו שלא ידע אדם אחר לבדר את דודתי בלי להלאותה, הרי שבקוריה אשר היו באים באופן קבוע בכל יום ראשון של השבוע, מלבד אם מכשול בלתי צפוי מנע זאת ממנה, היו בשביל הדודה תענוג אשר לבואו היתה מצפה מתוך התרגשות של שמחה מראש, אשר היתה מתחלפת אגב במצב רוח של ענוי, בדומה לרעב שאינו בא על ספוקו, אם אאוללי היתה מאחרת קצת. אם הצפיה היתה נמשכת היה התענוג הופך לענוי, הדודה לא הפסיקה להביט בשעון, מפקפקת, קובלת על חוסר אונים. אם צלצולה של אאוללי היה נשמע רק בסופו של יום, שעה שהדודה לא צפתה עוד לבואה, היה הוא כמעט גורם לה חולי. לאמתו של דבר היתה בימי א' של השבוע מהרהרת רק בבקור זה ולאחר סיום ארוחת־הבוקר היתה פרנסואז מחכה בלי סבלנות שנעזוב את חדר האוכל כדי שהיא תוכל לעלות אל הדודה ולבדר אותה. אולם (ביחוד בימים שבקומברה היה משתרר מזג אויר טוב) זמן רב היה עובר לאחר שעת הצהרים היהירה שהיתה יורדת ממגדל־הפעמונים של סנט־הילר שפאר לרגע בי“ב עטורים של כתר־הצלילים והיתה נשמעת גם ליד שולחננו, סמוך ללחם־הקודש שהיה מגיע גם כן אלינו מן הכנסיה, ואנו היינו מוסיפים ויושבים ליד הצלחות שהיו מצוירות עליהן תמונות מאלף לילה ולילה, אשר נעשו כבדות מרוב חום ועוד יותר בשל המאכלים. למעשה, אל מאכלי היסוד של ביצים, קציצות, תפוחי אדמה, רבה, ביסקויטים שעליהם לא היתה פרנסואז אפילו מודיעה מראש, היתה מצרפת הכל לפי העונה בגני הירק, ובגני הפירות, תוצאות הדיג, מצב השוק, אדיבות השכנים ולפי טיב כשרונה, באופן כזה שתפריטנו בדומה לאותם ארבעה לוחות שנחצבו במאה הי”ג בשערי הכנסיות שקפו במדה מסוימת את סדר עונות השנה וארועי החיים האנושים: — קמבלה משום שהמוכרת הבטיחה לה טריות מוחלטת, תרנגול־הודו משום שנזדמנה קניה טובה בשוק רוסנויל־לה־פן, קנרס ספרדי משום שעוד לא בשלה מהם השנה, שה צלוי משום שטיול באויר הרענן מעורר את התיאבון ועד לארוחה הבאה נחוץ יהיה לחכות עוד שבע שעות רצופות ויהיה זמן דיו כדי לעכל את השה הצלוי; תרד לשם גוון, אפרסקים משום שהיו עכשיו נדירים עדין, תות־שדה משום שבעוד שבועים יעדר לחלוטין, פטל הביא מר סבן במיוחד, דובדבנים משום שזו הפעם הראשונה הבשילו בגננו לאחר ששנתים לא הבשילו לגמרי, גבינה עם שמנת אשר כל כך חבבתי באותם ימים, עוגה עם שקדים משום שהיא הזמינה מראש, גלוסקה משום שהגיע תורנו להביא זאת לכנסיה. כאשר כל זה נסתיים היו מביאים לשולחן קצפת שוקולד שהכינוה במיוחד בשבילנו ויותר עוד בשביל אבא שהיה חובב נמרץ של מאכלים כאלה והוא פרי דמיונה היוצר של פרנסואז, אורירי וקל, כיצירה שהוכנה למקרה מיוחד ביותר ואשר בו השקיעה את כל כשרונה. אלו היה מישהו מעלה על דעתו לסרב ולומר כבר גמרתי, אינני רעב עוד, היה מורד לדרגת אותם ברברים, המקבלים מידי אמן שי בצורת יצירה מיצירותיו והם שוקלים אותה כדי לדעת מה משקלה ולדעת מה החמרים שמהם נוצרה שעה שהעיקר הוא כמובן הדמיון וחתימת המחבר. אפילו להשאיר שריד כל שהוא על הצלחת היה נראה כחוסר אדיבות, ממש כמו לקום ולצאת מאולם הקונצרטים בטרם נגמרה יצירה מוסיקלית לעיניו התמהות של המלחין.

לבסוף היתה פונה אלי אמא ואומרת: “ראה אל תשאר כאן ללא סוף, עלה אל חדרך אם אתה מוצא כי בחצר חם יותר מדי, אבל קודם לכל לך תשאף קצת אויר כדי לא לשבת ולקרוא מיד בעזבך את השלחן”. הלכתי וישבתי סמוך לצנור המים והשוקת שלו, שהיתה מקושטת תכופות, בדומה למקוה גוטית, בכל מיני סלמנדרות, שחרתו בתוך האבן השחוקה את בליטת גופותיהן האליגוריות וישבתי על ספסל בלי גב שנפל עליו צל שיח הלילך, בפנה קטנה זו של הגן שממנו נפתח פשפש היוצא לרחוב סנט־אספרי ואשר עד אדמתו שלא טופחה כראוי התרומם על שני תלים המטבח הקשור אל הבית, ואלו מן המקום שבו ישבתי היה משפיע רושם של בנין עצמאי. הרצוף האדום שלו היה נוצץ ודומה לבהט. היה זה דומה פחות למאורתה של פרנסואז ויותר למין היכל של ונוס. הוא היה שופע תקרובות שהיו מביאים החלבן, הירקן, סוחר הפירות, שהיו באים מכפרים רחוקים כדי להקדיש לו את יבול שדותיהם. ופסגת הגג שלו היתה עטורה תמיד להקות יונים.

קודם לכן, לא הייתי נעצר בחורשה המקודשה המקיפה היכל זה, שכן בטרם הייתי הולך לקרוא הייתי נכנס אל חדר העבודה הקטן שבו היה שוכן דודי אדולף, אחי סבי, איש צבא שהשתחרר בדרגת מפקד, ואפילו שעה שהחלונות היו פתוחים לא היו קרני השמש חודרות לשם אלא לעתים רחוקות, אבל החום עמד שם בכל תקפו והוא היה מעלה אותו ריח מטושטש ורענן, ריח של יערות ושל משטר ישן, מגרה את נחירי האף שעה שהננו נכנסים אל בית צידים עזוב. אבל זה שנים רבות שאינני נכנס עוד אל חדר עבודתו של הדוד אדולף, שלא היה בא בשנים האחרונות לקומברה בשל סכסוך שהיה בינו ובין משפחתי, באשמתי, בנסבות הבאות:

פעם או פעמים בחודש, בפריס, היו שולחים אותי לבקר אצל הדוד, בשעת סיום ארוחת־הבוקר, והוא לבוש מעיל צבאי, ומשרתו דואג לו וגם הוא לבוש חולצת עבודה עשויה בד גס עם פסים סגולים ולבנים. הוא היה קובל ורוטן שאני בא לעתים רחוקות כל כך וכי הוא נעזב על ידינו; הוא היה מכבדני במרציפן או במנדרינה, היינו עוברים את הטרקלין שבו לא מתעכבים, ולא היו מדליקים בו אור, ואשר קירותיו היו מקושטים חריטים מוזהבים, התקרה היתה צבועה בצבע כחול שהתימר לחקות את השמים והרהיטים רפודים אטלס כמו אצל הורי הורי, אבל בצבע צהוב; לאחר כך היינו עוברים לחדר הבא שהוא קרא לו חדר “עבודה” שעל קירותיו היו תלויים פתוחים שבהם מצוירת על רקע שחור איזו אלילה בשרנית וורודה והיא נוהגת מרכבה, הנצבת על גבי כדור או עם כוכב על מצחה, תחריט שהיה אהוב בימי הממלכה השניה שכן היה בו משום הזכרת הציור הפומפיי, ולאחר כן התחילה לבוז לזה ועכשיו שוב מתחילים לחבב זאת מתוך הגיון אחד ויחידי, למרות כל הנמוקים האחרים, שהוא מזכיר את הממלכה השניה. ואני הייתי נשאר אצל הדוד עד שהיה בא לחדרו שלו ושואל, בשם העגלון, לאיזה שעה שומה עליו לרתום את הסוסים. דודי היה שוקע במחשבות והחדרן לא העיז להפריע לו אפילו בתנועה קלה והוא מחכה בסקרנות לתוצאה שהיתה שוה תמיד. לבסוף, לאחר הסוס הנמרץ, היה דודי מבטא ללא שנוי כל שהוא אותן מלים עצמן, “בשתים ורבע”, והחדרן היה חוזר עליהן בתמיהה, אבל בלי כל וכוח: “שתים ורבע? טוב… אלך ואגיד לו…”

באותם ימים הייתי להוט אחרי תיאטרון, אהבתיו אהבה אפלטונית, שכן הורי לא הרשו לי עוד אף פעם ללכת לבקר בתיאטרון, ואני הייתי מתאר לי בצורה מרוחקת מן המציאות את ההנאה המושפעת על אנשים בתיאטרון ולא הייתי רחוק מלהניח כי כל צופה צופה בבמה כמו באמצעות סטיריאוסקופ וכי התמונה המוצגת נראית רק לו אף־על־פי שהיא דומה אצל אלף צופים אחרים, איש איש לעצמו.

כל בוקר הייתי רץ אל עמוד־המודעות של מוריס כדי לבדוק מהן ההצגות המוצגות הערב. לא היה דבר בעל ענין ומשפיע־אושר יותר מאשר החלומות שהיה מעלה דמיוני עם כל מודעה על הצגה והמותנים מצד אחד על־ידי אסוציאציות הקשורות במלים המצרפות את שם המחזה וגם עם צבע המודעות הלחות עדין ומקומטות עדין מן הדבק. אם לא נביא בחשבון שמות מוזרים כמו “צואת הקיסר ז’ירודו” ו“המלך אדיפוס”, שהיו מתפרסמים לא על המודעות הירוקות של האופירה הקומית, אלא על המודעות בצבע יין של הקומדי פרנסז, לא היה דבר אשר נראה לי שונה מן הלובן הנוצץ של השם “פניני הכתר” וכמו האטלס המסתורי והחלק של “דומינו שחור”, והורי אמרו לי לשם בקורי הראשון אצטרך לבחור בין שני מחזות אלה ועל כן השתדלתי להתעמק בזה אחר זה בכותרות של השנים. שכן זהו כל מה שידעתי עליהם ולנחש באופן כזה את ההנאה שכל אחד ממחזות אלה עשוי היה להעניק ולהשוות עם ההנאה שיעניק המחזה השני, ועל־ידי כך הגעתי לזה שהייתי מתאר לעצמי מצד אחד, מחזה נוצץ וגאה, ומצד שני מחזה מתוק וקטיפתי, ולא הייתי מסוגל להחליט איזה מהם אני מעדיף, כשם שלא ידעתי להעדיף בין פרפראה אחת עשויה אורז וקרויה בשם אימפרטריס לבין השניה העשויה שוקולדה.

כל שיחותי עם חברי סובבו על אודות השחקנים שאמנותם, אף־על־פי שהיתה בלתי ידועה לי, נראתה לי כצורה ראשונה של אמנות בין שאר צורות האמנות, שהיתה חלומי והיתה אצלי בחינת קסם. ההבדלים באופן ההגוי של אחד או שני, הבדלי הדבור והקריאה, נראו לי בעלי חשיבות בלתי משוערת. ולפי השיחות ששוחחו עליהם, הייתי מסַוג אותם לפי כשרונותיהם ברשימה שהייתי משנן לעצמי בעל־פה מבוקר עד ערב, עד כדי כך שהיו מוקפאים בתוך מוחי והיו מציקים לי בקפאונם זה.

מאוחר יותר, בלמדי כבר בקולג‘, כל פעם שהייתי משוחח עם מישהו מחברי, בעת שהמורה היה מפנה את ראשו, היתה שאלתי הראשונה אם היה כבר בתיאטרון ואם הוא מסכים אתי כי השחקן הגדול ביותר היה גו, והבא אחריו הוא דלונה, וכו’. ואם, לפי דעתו, פברה פחות מטירון, ואלו דלונה בא אחרי קוקלן, והתנועה הבלתי צפויה שקוקלן עורר, לאחר הקפאון, במוחי כדי לעבור למקום שני וכן החיוּת הנפלאה שהוענקה לדלונה כדי להיות הרביעי, השפיעו על מוחי רעננות ופוריות והרגשת פריחה בחיי.

ואולם אם השחקנים העסיקוני עד כדי כך, אם מראהו של מובן היוצא בשעת אחר־הצהרים מתיאטרון פרנסז גרם לי התרגשות וסבל של אהבה, עד מה רב היה עסוקי עם שם של איזה כוכב שזרח בשער התיאטרון, איך העסיקוני בראותי מבעד לחלון מרכבה שעברה ברחוב רתומה לסוסים ששושנים היו נעוצות בציצית מצחם, מראה פניה של אשה אשר תארתי שהיא שחקנית, היה מטיל בי התרגשות ממושכת יותר, מאמץ חסר־אונים ונוגה כדי לתאר לעצמי את חייה האינטימיים! ערכתי סדר בכשרונות הגדולים ביותר: שרה ברנר, ברמה, ברטה, מדלן ברוכן, ז’אן סמרי, אבל כולם כאחד ענינו אותי. אכן דודי הכיר רבים מהם, וכן הכיר הרבה נשים גנדרניות ואני לא הבדלתי ביניהן לבין שחקניות. הוא היה מקבל אותן בביתו. ואם היינו מבקרים אצלו בימים מסוימים, הרי זה מוסבר בכך שבימים אחרים היו באות אליו נשים שאתן לא יכלו בני משפחתנו להפגש, — לפי דעתם על כל פנים, שכן מה שנוגע לדודי הרי אדרבא הוא גלה נכונות אדיבה להציג בפני סבתי אלמנות יפות, אשר יתכן שאף פעם לא היו נשואות, ודוכסות בעלות שמות רמים, שלא היו אלא מעין שמות בדויים, והוא היה אפילו מעניק להן תכשיטי משפחה, — נכונות אשר היתה לא פעם סבה לסכסוכים עם סבי. פעמים רבות, לשמע שם של שחקנית שהיתה נזכרת תוך כדי שיחה, הייתי שומע את אבי באמרו אל אמי בלוית בת צחוק: “ידידה מידידות דודך”, ואני סבור הייתי כי גברים חשובים התאמצו במשך שנים רבות והתדפקו על פתחה של אשה כזאת שלא היתה אפילו עונה על מכתביהם ומצוה למשרתה לגרש אותם מעל פתחה, ואלו דודי יכול היה לחסוך יסורים לנער כמוני ולהציגו בביתו הוא בפני שחקנית, שאינה נתנת לפגישה עם אחרים, והיא ידידה אינטימית שלו.

הנה כי כן — מתוך אמתלה שאחד משעורי נדחה בצורה לא נכונה והיה מפריע לי לבקר אצל דודי ואף עשוי היה להפריע לי גם בבאות — בחרתי לי יום אחד, אשר לא היה נמנה עם הימים שבהם היינו מבקרים אצל הדוד, נצלתי את העובדה שאכלנו ארוחת־בוקר במוקדם, ויצאתי מן הבית, ובמקום ללכת ולהתבונן בעמוד המודעות, לטיול כזה היו מרשים לי לצאת לבדי, רצתי אל הדוד. הבחנתי במרכבה ליד שער ביתו, רתומה לזוג סוסים עם תריסי־עינים מקושטים בצפרנים, והם היו נעוצים גם בדש העגלון. עוד בהיותי על המדרגות שמעתי צחוק וקול של אשה, אבל ברגע שצלצלתי השתררה דממה, ולאחר כך רעש של דלתות שנסגרו. החדרן פתח לי, ראה אותי ובא במבוכה, אמר לי כי הדוד עסוק מאד, וספק אם יקבלני, וכשהלך להודיע על בואי, שמעתי אותו קול ששמעתיו על המדרגות באמרו: “אה, כן! הרשה לו להכנס; אין דבר לרגע אחד, אני רוצה מאד לראותו, הדבר ישעשע אותי. בצלום אשר על שולחנך הוא דומה כל כך לאמו, דודנתך, שגם צלומה מצוי שמה, האם לא כן? אני רוצה לראות, לו לרגע, פעוט זה”.

שמעתי את דודי ברטונו ובהתגוננתו; לבסוף הזמינני החדרן להכנס.

על השלחן עמדה אותה צלחת עם המרציפן השכיח; דודי היה לבוש מעילו הקצר הרגיל, אבל ממולו ישבה אשה צעירה לבושה שמלת משי ורודה עם מחרוזת פנינים גדולה על צוארה, וסימה לאכול מנדרינה. מחוסר־בטחון אם לפנות אליה בתואר גברת או עלמה, הסמקתי, ולא העזתי להרים את עיני אל עברה שמא אצטרך לדבר אליה, וחבקתי את דודי. היא הביטה בי בבת צחוק ודודי אמר לה: “בן דודנתי” ולא קרא באזניה את שם משפחתי, ואף לא באזני את שם משפחתה, שמא משום זהירות, על יסוד הסכסוכים שהיו לו עם סבי, והוא נמנע מפגישות כאלה של בני משפחתו עם הידידות שלו.

— “עד מה דומה הוא לאמו!” אמרה היא.

— “אבל עדין לא ראית מעולם את דודנתי ואין לדון לפי הצלום”, אמר דודי בקול גס.

— “סלח לי, ידידי היקר, אני פגשתי אותה על המדרגות אשתקד שעה שהיית חולה. נכון הדבר לא ראיתי אותה אלא במשך הרף־עין אחד והמדרגות שלך אפלות, אבל רגע זה מספיק היה להבחין בקסמה. לנער קטן זה יש עיניה היפות וגם זה”, אמרה היא, בהעבירה את אצבעה מעל גבות עיניה, “האם הגברת דודנתך שמה כשמך, ידידי?” שאלה את דודי.

— “על כל פנים הוא דומה יותר לאביו,” חרחר דודי אשר לא רצה לקשור הכרוּת בינינו ולבטא את שם אמי. “הוא דומה לחלוטין לאביו וגם לאמי המנוחה”.

– “אני לא מכירה את אביך”, אמרה הגברת בלבוש הורוד והרכינה קצת את ראשה, “אף לא הכרתי מעולם את אמך המסכנה, ידידי, אתה זוכר ודאי כי הכרנו זה את זו לאחר האסון הגדול שארע לך.”

חשתי מעין אכזבה. שכן אשה צעירה זו לא היתה שונה מנשים יפות אחרות אשר הייתי רואה מזמן לזמן בביתנו, וביחוד אחת הבנות של הדודנים שלנו שאליה היינו באים תמיד בראש־השנה. מלבד שהיתה לבושה יפה יותר, לידידת דודי היה אותו מבט גלוי וטוב. וכן היו לה פנים גלויים וחביבים. לא הבחנתי אצלה בכל אותות של תיאטרליות אשר הערצתי כל כך בצלומיהן של שחקניות, ואף לא כל הבעה שטנית בהתאם לחיים שהיא חיה לפי השערתי. ולא יכולתי לשער כי זו אחת הגנדרניות ולא הייתי יכול להאמין כי זו אשה מפוקפקת ומהודרת, לולא שראיתי את המרכבה הרתומה לשני סוסים, את שמלת המשי הורודה שלה, את מחרוזת הפנינים שעל צוארה, אלמלא ידעתי כי דודי אינו מיודד אלא עם בעלות מעוף גבוה. תמהתי איך יכול מיליונר להעניק לה במתנה את מרכבתו זו, חוילה ופנינים ולמצוא תענג בבזבז כספים על אשה בעלת חיצוניות צנועה כזאת והגונה כל כך. ואף־על־פי כן, שעה שהרהרתי ורציתי לתאר לי את חייה, היה חוסר־המוסריות שלה מזעזע אותי יותר מאשר אלו הופיעה לנגד עיני בצורה בולטת יותר, – היא הביאתני לידי התרגשות במסתורין שבה, במסתורין של איזה רומן, של איזו שערוריה שבעטיה עזבה את בית הוריה האמידים והפכה לנכס כללי, הפכה לגבורה של החברה הנוצצת ואשר היתה למפורסמת, שהבעת פניה, צביון קולה, היו דומים כל כך לאלה של נשים אחרות מוכרות לי, ולמרות רצוני הביאוני לידי כך לראות את האשה הצעירה כראות אשה צעירה מבית הגון ואשר לא היתה עוד שיכת לשום משפחה.

אותה שעה עברנו אל “חדר העבודה” ודודי שהיה נבוך בשל נוכחותי, הציע לה סיגריה.

– “לא”, אמרה היא, “יקירי, אתה יודע שאני רגילה רק לאלה ששולח לי הדוכס הגדול. אני אמרתי לו כי אתה מקנא בגללן”. והיא שלפה מתוך נרתיק סיגריות שהיו טבועות בהן אותיות זרות ומוזהבות, “אכן”, חזרה ואמרה בן רגע, “דומה שפגשתי אצלך באביו של נער זה, האין זה דודנך? איך יכולתי לשכוח זאת? הוא היה כל כך נחמד, כל כך אדיב כלפי”, אמרה בצניעות וברגישות. ואני הרהרתי עד מה גס צריך היה להיות יחס אבי שהיא מגדירה אותו בתור אדיב, שכן אני ידעתי היטב את קור־נפשו ואת התאפקותו, והייתי נבוך מחוסר־התאמה זה שבין הכרת תודה שהיא מביעה לבין חוסר האדיבות שלו. לאחר מכן נוכחתי לדעת כי זה אחד מן התפקידים הנוגעים ללב של נשים בטלות וחרוצות אלה שהן מקדישות את כל כשרונן, את כל מחשבותיהן הסנטימנטליות ליופי, – שכן בדומה לאמנים אין הן מגשימות אותן, לא משבצות אותן במסגרת הקיום היומיומי, – והזהב הנתן להן בקלות הן נותנות לקשוט יקר ונאה של חיי הגברים הגסים. בדומה לזה, שהיא מלאה את חדר העשון שבו קבל אותה דודי במעילו השחוק ברחשי קסם של גופה הנהדר, של שמלת המשי הורודה שלה, של מחרוזת פניניה, באלגנטיות ובהזכרת יחסיה הידידותיים עם הדוכס הגדול, כן נהגה אשה זו גם בהערה לגבי יחסו של אבי אליה, היא לטשה אותו בעדינות, רככה אותו, הגדירה אותו בהגדרה דקה, העניקה לו את המבט היקר שלעיניה, פנינים טהורות שזרחו באור של נמיכות רוח והכרת תודה, וכך היא הפכה הערה זאת לאיזה תכשיט ליצירה אמנותית, למשהו טהור מכל הבחינות.

– “שמע נא, יקירי, הגיע זמנך ללכת”, אמר לי דודי.

קמתי, נתקף חשק שאין להתגבר עליו לנשק את ידה של האשה בורוד, אלא שסבור הייתי כי אני זקוק להעזה גדולה לכך, כמו לחטיפה. לבי פעם שעה שדברתי אל נפשי: “האם אני צריך לעשות זאת או לחדול מכך”, אחרי כן חדלתי לשאול את עצמי על דבר שצריך לעשות אותו כדי לעשות משהו ובתנועה עורת וחסרת הגיון, דחיתי את כל הנמוקים לטובת המעשה, והגשתי את ידה המושטת אל שפתי.

– “כמה חביב הוא! הוא כבר מאהב, יש לו תשומת־עין לגבי נשים: הוא דומה לדודו. הוא יהיה ג’נטלמן מושלם”, אמר והדקה את שניה כדי לשוות לדבריה מבטא בריטי קל. “האם אי אפשר שיבוא פעם אלי לכבוד a cup of tea, כמו שאומרים שכנינו האנגלים? הוא צריך רק לשלוח לי בבוקר ‘bleu’”.

אני לא ידעתי מה זה “bleu”, אני לא הבינותי מחצית המלים שדברה גברת זאת, אבל החשש שמא יש בדבריה איזו שאלה ולא נאה לא לענות עליה מנע ממני את האפשרות להאזין לה מתוך תשומת־לב והייתי עיף ויגע מכך.

– “חלילה, זה בלתי אפשרי”, אמר דודי, בהרימו את כתפיו, “הוא עסוק מאד. הוא תלמיד למופת במחלקתו ומקבל את כל הפרסים”, הוסיף בקול נמוך כדי שלא אבחין בשקר הגדול שלו ושלא אתנגד לדבריו. “מי יודע? שמא עוד יצא ממנו איזה ויקטור הוגו, מעין ווֹלבל, מי יודע”.

– “אני מעריצה את האמנים”, ענתה הגברת בורוד, “איש אינו מבין ללב נשים כמוהם… הם יצורים אציליים כמוך. תסלח לי את בורותי, ידידי. מי זה וולבל? האם אלה אותם כרכים מוזהבים הנצבים בספריתך הקטנה המזוגגת בחדר ההלבשה? אתה זוכר כי הבטחת להשאיל לי אותם, ואני אהיה זהירה בהם”.

דודי אשר בחל בהשאלת ספריו לא ענה דבר ולוני אל המסדרון. נלהב מאהבה אל הגברת בורוד, כסיתי בנשיקות לוהטות את פני דודי הזקן המריחים טבק, ואותה שעה עצמה רמז לי במבוכתו הגדולה בלי לומר זאת בגלוי כי הוא מעדיף שלא אשוחח על בקורי זה עם הורי, ואני אמרתי לו, עם דמעות בעיני, שאני שומר בלבי את טוב לבו וכי מצוא אמצא דרך להוכיח לו את הכרת תודתי. טובה זאת היתה כל כך עזה עד ששעתים לאחר מכן, לאחר כמה משפטים מסתוריים אשר לא היה בהם כדי להבהיר להורי את החשיבות החדשה שקניתי לעצמי, החלטתי כי יהי זה יותר פשוט לספר להם בפרטים ופרטי פרטים על בקורי זה. בעשותי כן לא שערתי שאני גורם איזו אי נעימות לדוד. איך יכולתי להעלות זאת על הדעת אם זה לא היה רצוני? ולא יכולתי לשער, כי הורי יראו במעשה זה משהו מכוער שאני לא ראיתי בו. וכי לא קורה פעמים רבות שידיד מבקש מאתנו לא לשכוח להתנצל בפני אשה שנמנע ממנו לכתוב לה, ואנו מזלזלים בכך ואיננו מקימים, מתוך הנחה כי אשה זו אינה מחשיבה במיוחד שתיקה שאיננה ולא כלום בעינינו? אני תיארתי לעצמי, כמו כל איש אחר מאתנו, כי מוחם של האחרים הנו מעין מקלט־עקיפין אדיש וציתן, בלי יכולת של תגובה מיוחדת לכל מה שאנו מכניסים לתוכו; ואני לא פקפקתי כי בהביאי אל תוך מקלט הורי את החדשה על ההכרות באמצעות דודי הריני מקנה להם בה בשעה, כפי שרציתי, יחס אוהד כפי שאני רחשתי לו בשל הכרות זאת. לצערי רצו הורי לגנות את התנהגות דודי והם נקטו בעקרונות שונים מאלה שאני רציתי להקנות להם. אבי וסבי נהלו אתו שיחה סוערת: הדבר נודע לי לאחר כך בעקיפין. לאחר כמה ימים, פגשתי ברחוב בדודי שעבר במרכבה פתוחה, והרגשתי צער, הכרת־תודה, מוסר כליות שרציתי כל כך להביען באזניו. רגשותי היו כה עזים, שהסרת כובע נראתה לי כקטנונית ועשויה לעורר בדודי את הרושם כי אני מתכון לעשות בינינו את החשבון בצורה של אדיבות בנלית כזאת. החלטתי להתאפק בתנועה פשוטה כל כך והפניתי את ראשי. דודי סבור היה כי אני נוהג כך על פי מצות הורי, הוא לא סלח להם את הדבר, הוא מת לאחר כמה שנים בלי שאיש מאתנו יחזור לראותו.

הנה משום מה לא נכנסתי עוד אל חדר־עבודתו הסגור עכשיו של דודי אדולף, ולאחר ששהיתי זמן מה ליד המטבח האחורי, שעה שפרנסואז, אשר הופיעה על הסף אמרה לי: “אני מורה עכשיו לעוזרתי שלי להגיש קפה ומים חמים, ואני עולה אל גברת אוקטב”. ואני החלטתי לחזור הביתה, לעלות במדרגות אל חדרי לקרוא. עוזרת המטבח היתה אישיות מוסרית, מין מוסד קבוע אשר מקצועה הממושך שוה לה מין רציפות וזהות למרות התמורות הנצחיות של צורות שקנתה לה אישיות זו, כי מעולם לא מצאנו אותה אישיות עצמה במשך שנתים רצופות, באותה שנה שבה אכלנו כל כך הרבה אספרגוס, היתה עוזרת המטבח שעליה הטילו באופן רגיל “לקלף” את האספרגוס נערה עניה וחולנית, בהריון חדשים רבים, כבר בעת שהגענו בערב הפסח, והשתוממנו מאד שפרנסואז מאלצת אותה לעבוד עבודות ולרוץ ריצות רבות והיא היתה נושאת בקושי את הסל המסתורי, המלא יותר ויותר עם כל יום, ונתן היה לנחש מתחת לחלוקה הנרחב את צורתו הנשגבה. חלוקים אלה שהזכירו את הדמויות הסמליות של ג’וטו שהכרתין לפי הצלומים שהעניק לי אדון סבן. הוא הוא שמשך את תשומת לבנו אל דבר זה ובשאלו על עוזרת המטבח היה שואל “מה שלום ה”רחמים" של ג’וטו?" אגב היא עצמה, הנערה המסכנה, היתה נפוחה מהריונה עד למעלה מפניה הזויתיים המרובעים, והיתה דומה הרבה לאותן בתולות חזקות וגבריות, כמו מטרונות, שבהן מסומלות המדות הטובות בכנסיה של ארנה. עכשיו אני משיג כי אותן מדות טובות ומדות רבות בפדואה היו דומות אליה עוד מבחינה אחת. כשם שדיוקנה של נערה זאת נתעשר בשל סמל נוסף שהיתה נושאת לפני כרסה, בלי לדעת את טעמו, שכן אף קו בפניה לא בטא את היופי והרוח, ונשאה אותו כמין משא פשוט וכבד, כן נשאה גם עקרת הבית המצוירת בארנה ורשום מתחתה השם “caritas” והעתק ממנה היה תלוי על הקיר בחדר הלמודים שלי, בקומברה, דומה בלי כל מחשבה כלשהי, כי היא התגשמותה של אותה מדה טובה בפניה הגסים ושופעי המרץ. המצאה יפה של הציר גרמה שהיא תרמוס ברגליה אוצרות האדמה, ממש כמו שדורכים ענבים בגת כדי לסחוט מיץ או כאלו היתה מתרוממת על גבי שקים כדי להראות גבוהה יותר; והיא היתה מגישה לאלוהים את לבה הנלהב, נאמר יותר טוב “מוסרת” אותו לו, כמו שטבחית מוסרת איזה חולץ־פקקים מבעד לאשנב המרתף למישהו המבקש אותו אצלה מן הקומה התחתונה. דומה הדבר, כי הקנאה צריך שיהיה לה קודם כל בטוי של קנאה. ואולם באותה פרסקה, היה הסמל תופש כל כך הרבה מקום והוא מצויר באופן ריאלי כל כך, הנחש הלוחש על שפתי הקנאה הנו כל כך גדול, ממלא עד כדי כך את פיה הפעור, עד כי כדי לכלול אותו היה צורך במתיחת כל השרירים, כמו שאנו רואים זאת אצל ילד המנפח בנשימתו איזה כדור, ותשומת־לב הקנאה – וגם תשומת לבנו – מרוכזות במעשי שפתיה, ואין פנאי למחשבות על קנאה.

למרות כל התפעלותו שרחש אדון סבן לדמויותיו של ג’וטו, לא הרגשתי זמן ממושך כל תענוג בהתבונני בחדר הלמודים שלנו, שבו היו תלויים העתקי התמונות שהוא הביא, זו הרחמנות ללא רחמים, וזו הקנאה שהשפיעה רושם של גלופה מספר רפואה המצירת את כווץ הגרון והחך בשל תפיחת הלשון או שלשול איזה מכשיר של מנתח לתוך הפה, ואותו צדק, שפניו הרציניים עם קוים קטנים ומדויקים היו כל כך טפוסיים בשביל הרבה נשים יפות בקומברה, דתיות ויבשות, שהייתי פוגש בכנסיה בשעת התפלה ורבות מהן היו כבר מגויסות לגדודי־עזר של עוֶל. אבל מאוחר יותר הבינותי כי זרות מפתיעה זאת, ויפין המיוחד של פרסקות אלה מותנה מן המקום הרב המוקדש לסמליות שבדבר, ולעובדה שהוא הציג זאת לא כמו סמל משום שהרעיון הסמלי לא בוטא בשום מקום, אלא כמשהו ריאלי, כמשהו שהתרחש באמת ומומחש מאד, וזה שוה לחשיבות היצירה משהו יותר מלולי ויותר מדויק, ולחנוכיותו משהו קונקרטי ומדהים. אותו דבר עצמו אפשר לומר על עוזרת־המטבח המסכנה שלנו, האם לא נמשכה תשומת לבנו אל כרסה בשל המשא שהיא סחבה? ועוד יותר, האם אין מחשבתם של הגוססים מופנית יותר אל הצד הריאלי, המכאיב, האפל, הגופני, של המות, אל צדו ההפוך של המות, הנותן להם לחוש באופן גס, והוא דומה יותר למשא ממעך, לקושי של נשימה, לצורך של שתיה, מאשר לאותו דבר שאנו מכנים אותו בשם מחשבת המות.

מדות טובות ומדות מגונות אלה של פדואה היו מצוירות בריאליזם רך כנראה אם הן נראו לי כל כך חיות כמו עוזרת הטבחית ההרה, ואם היא עצמה נראתה במדה לא פחות אליגורית מהן. ויתכן כי העדר זה של שותפות (על כל פנים כפי שנראה) נפש האדם במדה הטובה המתגלית אצלו יש לו מלבד הערך האסתטי, ריאליות אם לא מבחינה פסיכולוגית, הרי בכל אופן, מבחינת הריאליות, כפי שאומרים, הפיסיונומית. כשנזדמן לי, לאחר כך, במשך חיי לפגוש במנזרים דרך משל, התגשמות אמתית וקדושה של טוב־לב פעיל, היה אצלם בדרך כלל מראה עליז, חיובי, אדיש ותקיף של מנתח עסוק, פנים אשר אין לקרוא בהן שום השתתפות בצער, שום התרגשות ממראה יסורי אדם, שום פחד לפגוע בו, ואלה פנים חסרי כל רוך, פנים אנטיפתיים ונשגבים בטובם האמתי.

שעה שעוזרת־הטבחית, – ששותה בלי כונה זוהר לעליונותה של פרנסואז, כדרך שהטעות בדרך הנגוד, מוסיפה זוהר לאמת – הגישה קפה אשר לפי אמי היה זה לא יותר מאשר מים חמים, והיתה מביאה לאחר כך לתוך חדרינו מים חמים שלא היו יותר מאשר מים פושרים, הייתי אני משתרע במטה, עם ספר ביד בתוך חדרי אשר שמר ברטט על הרעננות השקופה והפריכה מפני שמש שלאחר הצהרים שקרן אחת ממנה הערימה בכל זאת להכניס מבעד לסדק אשר בתריס המוגף את כנפיה הצהובות וקפאה בפנה של מסגרת החלון, בדומה לפרפר הקופא על גבי פרח. בחדר היה אור קלוש המאפשר בקושי לקרוא, ואת הרגשת אור היום הבהיר העניקו לי רק הדפיקות שהגיעו אלי מרחוב קיוּר, דפיקות של קמי (שנודע לו מפי פרנסואז כי הדודה “איננה נחה עוד” ועל כן מותר להקים רעש והוא דפק בארגזים מלאי אבק) והדפיקות הדהדו באויר בצלצול האופיני למזג חם והיה דומה כי מפזר סביבו הרחק כוכבים אדומים; וכן הציגו הזבובים בפני מעין קונצרט חשאי של מוסיקה קאמרית לימי קיץ; מוסיקה זאת אינה מעוררת דמיון על קיץ, כמו שמעוררת מוסיקה אנושית, הנשמעת במקרה ביום קיץ יפה והיא מזכירה לנו זאת לאחר כך; היא קשורה עם הקיץ בקשר הדוק ונחוץ יותר, כי היא נולדה מימי שמש וקמה לתחיה רק אתם, כוללת בתוכה איזה חלק ממהותם, היא לא רק מעוררת בזכרוננו את מראיהם, אלא כמוה כמו ערבות לשובם, לנוכחותם המוחשית, המקיפה אותנו מכל הצדדים ומורגשת על ידינו במישרין.

רעננות כהה זאת של חדרי היתה לעומת מלוא השמש אשר ברחוב מה שהצל הנו לעומת קרן השמש, כלומר מלאת אור כמוה והוא השפיע על דמיוני מראה כללי של קיץ, שחושי, אילו הייתי מטייל לא היו יכולים להנות ממנו אלא חלקים חלקים; הנה כי כן היא התמזגה היטב עם מנוחתי (הודות לעלילות שסופר עליהן בספרי ואשר הביאוני אותה שעה להתרגשות) ודומה למנוחת היד שאינה זזה והיא נתונה בתוך מים זורמים, דחיפות ורחושים של זרם פעילות.

ואולם סבתי, אף אם מזג האויר החם נשתבש, אם פרצה סערה או רק ירד ברד, היתה משדלת אותי לצאת לאויר. וכיון שלא רציתי לותר על קריאתי, הייתי הולך ומטיל לכל הפחות לאורך הגן, מתחת לעץ הערמון, נכנס לסוכה קטנה רפודה בד שבסופה הייתי מתישב ומדמה כי מוסתר הנני מהבריות שהיו עשויים לבוא לבקור אצל הורי.

האם לא היו מחשבותי גם הן מעין מפלט אשר בעמקו דמיתי שאני מוסתר גם שעה שהייתי מביט לנעשה מחוצה לי? שעה שהייתי רואה איזה חפץ חיצוני, היתה ההכרה שאני רואה אותו נשארת בינו לביני, והייתי מקיף אותו במעטה דק רוחני אשר מנע ממני לתמיד לבוא במגע ישר עם החומר שבו; המעטה היה הופך למשהו מתאדה בטרם הייתי נוגע בו, בדומה לגוף מלוהט שמגישים אותו אל חפץ לח ואין הוא יכול לנגוע בלחותו משום שחפץ כזה נבדל על־ידי שכבה של אדים. כמו על איזה מסך שעליו מתנוססים מצבי רוח שונים, שעה שהייתי קורא, היתה הכרתי פורשת אותם לפני אותה שעה, החל ממשאלות כמוסות ביותר בתוכי תוכי ועד לחזיונות חיצוניים שהאופק, בקצה הגנה, היה פורש לנגד עיני, כל מה שהיה קודם־כל אינטימי ביותר בתוכי, ההגה שבתנועות בלתי פוסקות מכוון את כל השאר, זו היתה האמונה בעושר הפילוסופי, ביפי הספר שהייתי קורא, והחשק לקרב אל לבי, ויהיה כאשר יהיה. אף־על־פי שהספר נקנה על ידי בקומברה, כיון שהבחנתי בו בחלון הראוה של חנות המכולת בורנג', שהיתה מרוחקת מביתנו כדי לשלוח את פרנסואז כמו שהיו שולחים לקנות אצל קמי, ואשר היה אצלם מבחר גדול יותר של צרכי משרד וספרים, ראיתיו קשור בחבלים אל פסיפס של חוברות ושל עתונים אשר כסו את שני צדי הדלת המסתורית, אשר שפעו מחשבות נסתרות ורבות יותר אפילו מדלתה של איזו קתדרלה, הרי שקניתיו משום ששמעתי עליו כעל יצירה חשובה מפי מורה או חבר לבית הספר אשר היה יודע כפי שנראה היה לי אז, את סוד האמת והיופי, הויות שאני הייתי רק מנחש אותן בקושי והן בלתי מובנות לי בחצין, ורצוני להכירן היה בחינת מגמה מטושטשת, אבל מתמידה במחשבתי.

לאחר אמונה מרכזית זו, שהשפיעה במשך קריאתי, תנועה בלתי פוסקת מן הפנים אל החוץ, כדי לגלות את האמת, באו והתרחשו רגושים שהעניקה לי פעולה זאת, שבה השתתפתי, שכן בצהרי ימי־קיץ אלה היו מתרחשים ארועים דרמתיים יותר משהיו מתרחשים במשך כל החיים. היו אלה ארועים שהתרחשו בספר שקראתי; נכון הדבר שהנפשות הפועלות לא היו “ריאליות”, כפי שאמרה פרנסואז. ואולם כל ההרגשות שאנו מתנסים בהן מכוח שמחתן או יסוריהן של נפשות פועלות ריאליות אינן מתרחשות תוכנו אלא באמצעות מראות אלה של שמחה ושל יסורים; חכמתו של הרומניסטן הראשון היתה בזה שהוא הבין כי ביסוד האמוציות שלנו, התמונה היא האלמנט היסודי היחידי ועל כן פשוט הדברים על־ידי חסול הנפשות הפועלות הריאליות צריך להיות מוחלט ומשוכלל. נפש־פועלת ריאלית, ואפילו אנו מתיחסים אליה בסימפטיה עמוקה, נקלטת על ידינו ברובה הגדול על ידי הרגשותינו, כלומר היא נשארת בשבילנו אטומה, וכמה כנטל מת שתפישתנו הרגישה אינה מסוגלת להרימו. נניח כי קורה אסון לנפש כזאת, הרי שאנו יכולים להתרגש רק בחלק מועט מהשגתנו הכללית שיש לנו עליה; יותר מזה, נפש זו עצמה אפשר לה להתרגש רק בחלק לא גדול מן ההשגה המורכבת שיש לה על עצמה. המצאתו של הרומניסטן היתה שהבין את הצורך להחליף חלקים אטומים אלה של הנפש על־ידי כמות שוה של חלקים לא חמריים, כלומר חלקים שנפשנו מסוגלת לקלוט אותם. מה חשיבות לכך שהפעולות, האמוציות של נפשות אלה ממין חדש נראות לנו כאמתיות, שכן קנינו אותן לנו, שכן בתוכנו עצמנו הם מתרחשים, הם משעבדים אותנו להם, שעה שהננו מדפדפים בקדחתנות בספר, פעימות לבנו מתגברות ומתיחות מבטנו מתעצמת. וכיון שהרומניסטן הביא אותנו למצב זה, שבו כמו בכל המצבים הפנימיים קונה הרגשתנו כוח פי עשרה, שמכוחו משפיע עלינו הספר התרגשות בדומה להתרגשות שמשפיע חלום, אלא שזהו חלום ברור יותר מן החלום אשר אנו רואים שעה שאנו ישנים, והזכרון עליו ישמר יותר, הרי שהוא מתיר בתוכנו במשך שעה אחת את כל מיני האושר ואת כל מיני האסון האפשריים שהיינו זקוקים לשנים רבות כדי להכיר רק אחדים מהם, ואפילו העזים ביותר מביניהם היו נשארים בלתי מוכרים לנו, שכן משך התרחשותם היה מונע את קליטתם; (כך מתחלף לבנו בחיים, וזהו הענוי המר ביותר; אבל אנו יודעים על כך רק מתוך קריאה, רק בדרך הדמיון; במציאות הוא משתנה, כאותן תופעות של טבע, בדרך ממושכת מאד, ואין אנחנו יכולים לקבוע אלא לאחר זמן את כל התמורות שבו, ולעומת זאת נמנעת מאתנו ההרגשה עצמה של התמורות).

פחות פנימי להויתי מאשר חיי נפשות־פועלות אלה בא לאחר כך, כמו פרוש לפני, הנוף שבו התרחשה הפעולה ואשר השפיע על מחשבתי השפעה רבה יותר, כאשר הנחתי את הספר מידי. הנה כי כן במשך שתי חופשות קיץ בשבתי בחום, בגננו בקומברה, התגעגעתי, מכוחה של הקריאה, לארץ הררית עם נהרות זורמים בעוז, שעל גדותיהם ראיתי הרבה מנסרות, ואשר על קרקע מימיהם הצלולים, הרקיבו גזעי עצים בין שיחי טין; לא רחוק משם נמשכו קירות נמוכים מקושטים אשכולות פרחים סגוליים וארגמניים, וכיון שהערגה לאשה שתאהב אותי לא עזב את מחשבותי הרי שאת הערגה הזאת השקו בשני קיצים אלה מים נוהרים; ותהיה מי שלא תהיה האשה אשר ערגתי עליה, בהכרתי היו תיכף ומיד צומחים ועולים משני צדיה זרי פרחים סגוליים וארגמניים, בחינת צבעים המלווים אותה.

דבר זה התרחש לא רק משום שדיוקן שאנו עורגים עליו נשאר תמיד בולט, ומפאר אותו זוהר של צבעים מופלאים ומעשירים אותו צבעים אשר נצטרפו במקרה מכוח דמיוננו; שכן נופים אלה שתוארו בספרים אשר קראתי, היו לא רק נופים סתם בדומה לאלה אשר נפרשו לנגד עיני בקומברה, כי הם נצטירו לי באופן חי יותר בדמיוני. הודות לבחירה שבחר המחבר, הודות לאמון שדבריו השפיעו על רעיונותי, בחינת תגלית, דומה היה עלי – רושם שלא היה משפיע עלי בשום פנים כל מקום בעולם שבו הייתי חי, ולא כל שכן הגן שהיה יצירה דלה בדמיונו של הגנן שלנו אשר סבתנו כה שנאה אותו, – כי נופים אלה הם חלק מובהק מן הטבע אשר ראוי לנו לחקור אותו ולהתעמק בו.

אלו הרשו לי הורי, שעה שהייתי קורא ספר ללכת ולבקר באותם אזורים שהוא מאתר, כי עתה משער אני שהייתי עושה צעד לא ישוער לכבוש האמת. שכן אם יש לנו ההרגשה כי אנו מוקפים תמיד על־ידי נפשנו, הרי שאין היא מקיפה אותנו בחינת בית־כלא שאין לנוע בו; יותר דומה לנו כי הננו נשאים אתה בתנופה בלתי פוסקת כדי לחרוג ממנה, כדי להשיג את העולם החיצוני, אבל מתוך אכזבה הננו מאזינים תמיד סביבנו לאותם צלילים עצמם, שאין בהם משום הד הבא מן החוץ אלא מעין רטט פנימי. אנו מבקשים למצוא בדברים, שהפכו על־ידי כך יקרים לנו, את הזהר שנפשנו האצילה עליהם; אנו מאוכזבים כשהננו מוצאים כי במציאות הם חסרים אותו קסם אשר בו הם שרויים בתוך מחשבותינו, בשכנות עם רעיונות מסוימים; פעמים אנו משדלים את כל כוחות נפשנו ועורכים אותם בצורה מזהירה כדי להשפיע על היצורים אשר דומה לנו כי הם מצויים מחוצה לנו וכי לא נשיגם לעולם, הנה כי כן, אם תארתי לעצמי אשה שאוהב אותה, במקומות שהיו רצויים לי ביותר אותה שעה, והייתי מעיז לשאוף כי היא היא שתביאני לבקר אותם מקומות, וכי היתה פותחת לי את הכניסה לעולם בלתי ידוע, הרי שלא היה זה רק מקרה של אסוציאציה פשוטה עם המחשבה; לא, היה זה משום שמחשבותי על מסעות ועל האהבה לא היו אלא תופעות – שאני מפריד ביניהם עכשיו, באופן מלאכותי, דומה כאלו הייתי חוצה זרם מים שהיה נשפך במרומים שונים ונראה כאלו אינו נע, – שני נתזים של שטף שאין־לעכבו בכוחות חיי.

בסופו של דבר, בהמשיכי לעקוב מן הפנים אל החוץ אחרי מצבי־נפש מקבילים המתרחשים בהכרתי, ובטרם הגיעי אל האופק המציאותי המפתח אותם, נהניתי הנאה ממין אחר, הנאה מישיבה נוחה, מהרחת ריח אויר נעים, היותי בלתי מופרע על־ידי איזה בקור, וכשמצלצלים פעמוני הכנסיה של סנט־הילר, לראות בנפול נתח אחרי נתח מן הזמן של אחר הצהרים שכבר בליתיו, ועד לשמיעת הצלצול האחרון אשר אפשר לי לסכם את מספרם והשתיקה הארוכה אשר באה לאחר־כך דומה כאלו בשרה לי כי ברקיע התכלת נתנה לי ארכה חדשה לקריאה נוספת עד לשעת הארוחה שפרנסואז מכינה אותה עכשיו ואשר תסעד את כוחי אשר בזבזתי עד עיפות מן הקריאה בספר ומהעקוב אחרי גבוריו. ועם כל שעה דומה היה עלי כאלו היו אלה רגעים מועטים בלבד מאז השעה הקודמת וצלצוליה; הצליל האחרון נחרת בשכנות בלתי אמצעית עם צליל השעה הקודמת בשמים ולא יכולתי להאמין כי ששים דקה נדחסו בתוך הקשת הכחולה הזעירה הכלולה בין שני ציוני הזהב. לפעמים קרה כי שעה זו שהקדימה היתה מצלצלת שני צלצולים יותר מאשר השעה שלפניה; כלומר היה צלצול אחד בין שני צלצולים שלא שמעתי אותו, משהו שצריך היה להיות לא היה בשבילי; ענין הקריאה, שהיתה מגית בדומה לשנה עמוקה, הטעה את אזני המתעתעות וסגר אותן בפני צליל הזהב של הפעמון בתוך דומית התכלת השקופה. שעות אחרי־צהרים יפות של יום ראשון בשבוע מתחת לערמון בגן קומברה, שטוהרו על־ידי בהקפדה רבה מכל ארועים לא חשובים של חיי היומיומיים המרתי בחיי הרפתקאות ושאיפות מופלאות בחיק ארץ שקוית מים חיים, אתן מעוררות עדין בתוך זכרוני חיים אלה ואני מהרהר בכן, ואתן מלאות מהן עד שהרחקתן אותן לאט לאט וסגרתן עליהם, שעה שאני ממשיך ומתקדם בקריאתי, ולאט לאט חדל חום היום ומתחלף באיזה זוהר של גביש החולף את כל העלוה בגן ובאות שעות שקטות, צלולות ומבושמות.

פעמים נתקתי מקריאתי, תוך שעות אחר הצהרים, על־ידי בת הגנן שהיתה באה בריצה כמטורפת, הופכת עציץ עם עץ־תפוז, נפצעת באצבע, שן נעקרה לה והיא צועקת: “הנה הם, הנה הם!” כדי שאני ופרנסואז נמהר ולא נחסיר מאום מן המחזה. זה היה בימים שחילי המחנה היו עוברים לשם תמרונים את קומברה, וחוצים לשם כך את רחוב סנט־הילדגרד, שעה שמשרתינו היו מתישבים בשורה על כסאות מעבר לגדר הגן והיו מתבוננים באנשי העיר שטילו טיול של יום ראשון בשבוע כדי להראות בפניהם, היתה בת הגנן מסתכלת בברק הקסדות שהיה מבריק מבין שני בתים רחוקים של רחוב הרכבת. המשרתים היו חוזרים בחפזון עם כסאותיהם, שכן החילים שהיו מפגינים ברחוב סנט־הילדגרד היו תופסים את כל רחבו, ודהרת הסוסים היתה נוגעת בקירות הבתים, שוטפת את המדרכות בדומה לנהר השוטף את האפיק הצר שבו הוא זורם.

– “נערים מסכנים”, היתה אומרת פרנסואז מיד עם הגיעה אל הגדר ועיניה מלאות כבר דמעות: “נערים מסכנים אשר יקצרו אותם כקצור את העשב; בהרהרי בכך הנני מזועזעת”, היתה מוסיפה ושמה את ידה על לבה, אותו מקום שבו הרגישה את הזעזוע.

– “זה יפה, האם לא כן, גברת פרנסואז, לראות אנשים צעירים שאינם חרדים לחייהם?” היה אומר הגנן כדי להתגרות בה.

ודבריו לא היו לשוא:

­– “אינם חרדים לחייהם? למה אפוא צריך לחרוד, אם לא לחיים, תשורה יחידה זו שאלוהים אינו מעניק אותה לנו פעמים, אללי! אל אלוהים, אכן, נכון הוא שאינם חרדים! ראה ראיתים בשנוֹת השבעים; אין הם חוששים מפני המות, במלחמות אומללות אלה; הם פשוט מטורפים; ועוד אין הם שוים את החבל כדי להיות נתלים בו, אין הם בני אדם, אלה אריות” (בשביל פרנסואז היתה השואת אדם לאריה, שהיא מבטאת זאת א־ריה, בחינת קלפת השום).

רחוב סנט־הילדגרד היה פונה פניה קצרה ומן הנמנע היה לראות את התקרבות החילים מרחוק, ורק בקטע זה שבין שני הבתים אשר ברחוב הרכבת היינו מבחינים כל פעם בקסדות חדשות המתקרבות ומבריקות לאור השמש. הגנן היה רוצה לדעת אם המפגן ימשך עוד הרבה, והוא היה צמא, משום שהשמש חממתהו. או אז קפצה בתו וחרגה מעבר לגדר כמו שחורגים ממקום נצור, הגיעה אל מפנה הרחוב, ולאחר שסכנה את חייה מאה פעמים, חזרה והביאה לנו, יחד עם בקבוק של קוקו, את החדשה שיש עוד למעלה מאלף חילים הבאים בלי הרף מצד טיברזי ומזגליז. פרנסואז והגנן המפויסים התוכחו על הנוהג שצריך לנהוג בשעת מלחמה:

– “הביטי וראי, פרנסואז”, אמר הגנן, “המהפכה שוה יותר, שכן שעה שמכריזים על מהפכה משתתפים בה רק אלה הרוצים בכך”.

– “הה! כן, דבר זה אני מבינה, הוא יותר גלוי והוגן”.

הגנן סבר כי כשמכריזים על מלחמה מפסיקים את תנועת כל הרכבות.

– “מובן, כדי שלא יוכלו להציל את נפשם”, אמרה פרנסואז.

והגנן: “הה! הם ערומים”, שכן סבור היה כי המלחמה אינה אלא הלצה גסה מצד המדינה כנגד העם, וכי לא היה נמצא אפילו איש אחד בעולם אשר לא היה מתחמק אלו היו אמצעים בידיו.

ואולם פרנסואז מהרה לחזור אל דודתי, אני חזרתי אל ספרי, המשרתים חזרו והסתדרו בפתח השער כדי לראות את האבק הנח על המדרכה ואיך נרגעת ההתרגשות שגרמו החילים. זמן ממושך לאחר ההרגעה שבאה, נמשך זרם בלתי פוסק של טַיָלים ברחובות קומברה, ולפני כל בית, אפילו לפני אלה שהדבר לא היה נהוג, היו המשרתים ואפילו הבעלים, מיושבים ומתבוננים, מקשטים את בתיהם באמרה כהה ודמיונית, בדומה לזו שזרם הגאות משאיר על החוף מעין אמרה של צדפים עם בוא השפל.

פרט לימים כאלה יכולתי כרגיל, להפך, לקרוא בשלוה. אבל ההפסקה והפרוש שהביא עמו פעם אחת בקורו של סבן, שעה שעמדתי לקרוא בספר אחד, בנוגע למחבר חדש לגמרי בשבילי, ברגוט, היתה לה מסקנה כזאת, שלמשך זמן רב, שמראיה של אשה אחת שחלמתי עליה קם לנגד עיני לא על רקע של קיר מקושט פרחים סגוליים, אלא על רקע אחר לגמרי, בפני שערה של כנסיה גוטית אחת.

בפעם הראשונה שמעתי שיחה על ברגוט מפי אחד מחברי שהיה מבוגר יותר ממני ואשר הערצתי אותו מאד, בלוך. בשמעו מפי דברי הערצה על הספר “לילה באוקטובר” פרץ בצחוק רם כמו של חצוצרה ואמר אלי: “הזהר לך בפני דבקותך הנמוכה אל אדון מיוסה, כי הוא מעין ברנש מזיק וגס־נפש מפלצתי. עלי להודות, אגב, כי הוא ואפילו רסין המהולל, כל אחד מהם חבר רק שיר אחד בחייו, שיר קצוב כראוי, ואשר אין בו דבר שהוא בשבילי הערך החשוב ביותר, טעם כל־שהוא. הלא הם: “La blanche Oloossone et la blanche Camire”, “La fille de Minos et de Pasiphae”. הצביעו לפני עליהם כעל עובדה המרככת את אשמתם של שני נוכלים אלה, במאמר אחד של מורי היקר, הכומר לקונט, שהיה אהוב האלים בני־האלמות. אגב, הנה ספר שאין לי פנאי לקראו בשעה זו, המומלץ כביכול על־ידי איש בלתי־רגיל זה. הוא סבור, אמרו לי, כי ברגוט הנו מחבר מן העדינים ביותר; ואם כי הוא מגלה בדבריו יחס של ותור בלתי מוסבר כלפיו, הרי דבריו הם בעיני בחינת אורים ותומים. קרא אפוא פרוזה לירית זו ואם מצרף החרוזים, שכתב את Bhagavat ואת Le Levrier de Magnus, אמר דברי אמת, הרי, חי אפולון, תהיה טועם, מורי היקר, טעם של הנאות נקטר מן האולימפוס”. הוא בקש ממני בנימה סרקסטית לכנותו בשם “מורי היקר” והוא כנה גם אותי בשם זה. אבל למעשה נהנינו שנינו ממשחק זה, שכן לא הרחקנו עדין מן הגיל שבו מניחים כי על־ידי קריאת הדברים בשמם דומה כאלו הננו יוצרים אותם.

לצערי, לא יכולתי להרגע לאחר שיחותי עם בלוך ובבקשי ממנו פרושים, וההתרגשות שהוא הביא עלי באמרו כי שירים טובים (לפי דעתי לא היה בהם אלא גלוי האמת) הם אלה שיש בהם פחות תוכן. בלוך לא הוזמן לבסוף לבקור שני בבית. תחלה נתקבל בסבר פנים יפות. סבי, נכון הדבר, טען כי כל פעם שאני מתקשר עם אחד מחברי יותר מאשר עם אחרים ואני מביאו אל הבית, הרי זה תמיד יהודי, דבר שאינו מגונה בעיניו במובן עקרוני – אפילו ידידו סבן היה ממוצא יהודי – אלמלא מצא כי אני בוחר לי תמיד לאו דוקא את המשובחים שביניהם. הנה משום מה כל פעם שהייתי מכניס חבר חדש לא היה נמנע מלסלסל: “הה אלוהי אבותינו” מתוך “היהודיה”, או “ישראל, התר את כבליך”, והיה מסתפק אותה שעה רק בנעימה אחת (טי־לה־לם־טלם־טלים), אף־על־פי־כן חששתי שחברי יבחין בנימה ויזכר במלים כהויתן.

עוד בטרם שהיה רואה אותם, רק אם שמע שמם, אף־על־פי שתכופות לא היה בהם שום יחוד ישראלי, היה מנחש לא רק את מוצאם היהודי של אלה מחברי שהיו כאלה באמת, אלא שהיה מוצא אי־אלה יחודים מרגיזים בתוך שמות המשפחה שלהם.

– “ומה שמו של חברך אשר יבוא אליך הערב?”

– “דומון, סבי”.

– “דומון? הה! אין לי אמון בו”.

והוא שר:

ולאחר ששאל כמה שאלות נוקבות ומדויקות הוא קרא: “על המשמר! על המשמר!” או, אם כבר הגיע האורח עצמו, אלץ אותו, על־ידי חקירה מבוימת, להודות במוצאו, או אם רצה להוכיח לנו שאין לו כל ספק בדבר היה מסתפק בזה שהיה נועץ בנו את עיניו ומסלסל בלחש:

או:

או עוד:

לזרויות קלות אלה של סבי לא היתה כל כונה רעה בנוגע לחברי. אלא שבלוך לא מצא חן בעיני הורי בשל נמוקים אחרים. הוא הקניט את אבי, כי החליפה שעליו רטובה והוא שאל אותו מתוך ענין:

– “הגידה נא, בלוך, מה מזג האויר? האם ירד גשם? אינני מבין דבר, הברומטר שלי מצביע על מזג־אויר נאה”.

והוא לא ענה אלא את הדברים הבאים:

– “אדוני, אינני יכול לומר לך כלל אם ירד גשם. אני חי מחוץ לכל ארועי הפיסיקה ואין חושי משתדלים להביאם ליד הכרתי”.

– “אכן, בני המסכן, חברך הוא אידיוט”, אמר לי אבי כשבלוך הלך. “היתכן! הוא לא יכול היה להגיד לי אפילו מה מזג האויר! הלא אין דבר יותר מענין מזה! הוא מטומטם”.

לאחר כך לא מצא בלוך חן בעיני סבתי, שכן לאחר ארוחת הבוקר באמרה כי יש לה איזה מיחוש הוא שנק בבכי ונגב את דמעותיו.

– “האם תאמר שדבר זה בא מלב שלם”, אמרה לי, “הלא אין הוא מכיר אותי; ודאי שהנו מטורף”.

ולבסוף עורר אי שביעות רצון אצל כולם על־ידי זה שאחר לבוא בשעה וחצי אל ארוחת־הבוקר והופיע בחדר האוכל כולו מותז בוץ, ובמקום להתנצל אמר:

– "אינני מרשה שתמורות אתמוספריות תשפענה עלי ואף לא חלוקי־זמן מוסכמים. הייתי בחפץ לב מביא לידי כך שיעשנו אופיום ושישתמשו בכידון ממליה, אבל אין לי כל הבנה במכשירים שכיחים וכל־כך בנליים, כמו שעון ומטריה.

אף־על־פי־כן היו חוזרים ומקבלים אותו בקומברה. אבל הוא לא היה החבר שהורי היו מבקשים בשבילי; לבסוף, הסכימו להנחה, כי הדמעות אשר שפך בשל מיחושי סבתי לא היו מזויפות; אלא שהם ידעו, מכוח חושיהם או בשל הנסיון כי רגושינו שולטים רק מעט בפעולותינו ובהתנהגותנו בחיים, וכי הכבוד שאנו מכבדים ערכים מוסריים, נאמנות לחברים, השלמת מעשה שהתחלנו בו, קפידה על משטר קבוע, יש להם יסוד יותר בהרגלים עורים מאשר בהתפרצויות רגעיות של התלהבות ושל עקרות. והם היו מעדיפים בשבילי במקום בלוך חברים שלא היו נותנים לי יותר ממה שמקובל לתת לפי כללי המוסר הבורגני; אשר לא היו שולחים לי באופן בלתי צפוי טנא מלא פירות משום שהרהרו בי ברוך באותו יום, אבל לא היו מסוגלים להטות לטובתי את אזון המשקל של חובות ושל תביעות הידידות מכוח קפריסה שבדמיון או של רגישות ולא היו בשל כך מטים את המאזנים לרעתי. אפילו שגיאותינו לא היו משפיעות על בעלי אופי כזה לסטות מדרך החובה שדוגמא להם שמשה דודתי־רבה אשר היתה מסוכסכת שנים רבות עם שארת־בשר שלה וחדלה לדבר אתה בשל כך ואף־על־פי־כן לא שנתה בגלל כך את תוכן צואתה שבה עזבה לה את כל עשרה משום שהיא היתה שארת בשרה הקרובה ביותר ומשום שכך היה “צריך להיות”.

אבל אני אהבתי את בלוך, והורי רצו לגרום לי נחת, והבעיות הבלתי נפתרות שנתעוררו בפני בשל יפיה חסר ההגיון של בת־מינוס ופסיפי הוגיעו אותי יותר וגרמו לי יסורים גדולים מאלה שהיו נגרמים לי על־ידי שיחותי אתו אף־על־פי שאמי ראתה אותן כמזיקות. הם הוסיפו לקבל אותו בקומברה אלמלא יום אחד לאחר הארוחה בבואו להודיענו – חדשה זאת היתה לה מאוחר יותר השפעה גדולה בחיי, והיו יותר מאושרים ובו בזמן גם אומללים יותר – כי כל הנשים בעולם מהרהרות רק באהבה וכי אין אף אחת ביניהן שאין לשבור את התנגדותה, והוא הבטיח לי כי הוא שמע זאת ממקור בטוח ביותר כי לדודתי־רבה היו ימי נעורים סוערים וכי מישהו היה מפרנס אותה. לא יכולתי להתאפק לספר להורי חדשה חשובה זאת, ולאחר כך חכו לו ליד השער עם בקורו החדש, סרבו להכניסו, ולאחר שהייתי פוגשו ברחוב היה צונן כלפי עד מאד.

ואולם בנוגע לברגוט אמר דברים נכונים.

בימים הראשונים, כדרך שקורה עם נעימה מוסיקלית העשויה לטרוף בבוא הזמן את דעתנו אבל אין אנו משיגים אותה בהתחלה, לא תפשתי עדין מה שעשוי היה להתחבב עלי בסגנונו של סופר זה, לא יכולתי להנתק מן הרומן שלו שקראתי, אבל סבור הייתי כי אני מעונין רק בתוכן שבו, בדומה לימים ראשונים של אהבה בלכתנו יום יום כדי להפגש שוב עם אשה באיזו אסיפה שהיא, באיזה נשף שהוא, מתוך הנחה כי הללו דוקא מענינים ומושכים אותנו. לאחר כך הבחנתי בבטויים הנדירים, כמעט ארכאיים שאהב לשלב ברגעים מסוימים שעה שזרם כמוס של הרמוניה, או פרלודיה פנימית, היו מרוממים את סגנונו; ודוקא במומנטים כאלה היה פותח לדבר על “חזון השוא של החיים”, על “האושר הבלתי פוסק של מראות נהדרים”, על “הענויים העקרים והמאצילים של ההכרה והאהבה” ושל “הדיוקנאות, שהביאונו להתרגשות ואשר עדנו בכל הזמנים את חזיתות הקתדרלות הנהדרות והמקסימות”, היה המבטא לפילוסופיה שלמה שהיתה חדשה לחלוטין בשבילי באמצעות דמויים נפלאים ונדמה היה כי דוקא אלה עוררו בי אותו נגון עוגבים שהיה מצלצל באזני ומשפיע עלי משהו נשגב. אחד הקטעים של ברגוט, עמוד שלישי או רביעי שיכולתי להפריד משאר עמודי הספר, העניק לי חדוה בלתי שכיחה שאין להשוותה עם ההנאה שנגרמה לי בקראי את העמודים הקודמים, חדוה אשר חשתי בה בתחום עמוק יותר של הויתי, תחום כולל יותר, מקיף יותר, שממנו דומה לי הורחקו כל מיני מכשולים וגדרים. דבר זה קרה משום שבקטע זה הבחנתי באותו טעם של בטוייו הנדירים, באותו גל מוסיקלי עצמו, אותה פילוסופיה אידיאליסטית אשר היתה גם בקטעים הקודמים, בלי שהבחנתי בכך, ובלי לדעת כי הם הסבה להנאתי, ולא הרגשתי כי הנני קורא קטע מיוחד מאיזה ספר של ברגוט, אשר שרטט על פני שטח מחשבתי דמות פשוטה של קוים, ולי נדמה היה יותר כי הנני קורא “קטע אידיאלי” מן הפרוזה של ברגוט, השכיח בכל ספריו ודומה לכל הקטעים האחרים אלא שעכשיו התמזגו והשפיעו רושם של מקשה אחת¹, של שלמות אחת, ואשר הרחיבו את תחומי רוחי ושכלי.

לא הייתי מעריצו היחידי של ברגוט; הוא היה הסופר המבוכר על־ידי ידידת אמי שהיתה אשת־הרוח; לבסוף היה הרופא די בולבון משהה את החולים בחדר ההמתנה שלו כדי להמשיך ולקרוא את ספרו האחרון; דוקא מחדר עבודתו של רופא זה ומן הגן הסמוך של קומברה נזרעו זרעים ראשונים של משיכה לברגוט, מין שהיה נדיר עדין כל כך, אבל נפוץ עכשיו על פני כל העולם, ואנו מוצאים בכל מקום באירופה ובאמריקה עד לכפר הנדח ביותר את פרחיו האידיאליים והבנליים. את אשר אהבו ידידת אמי, וכנראה, גם ד"ר די בולבון בספרי ברגוט, בדיוק כמוני, היה השטף המלודי, אלה הבטויים העתיקים, יחד עם בטויים אחרים פשוטים וידועים היטב, אבל משולבים בצורה כזאת, שנפל עליהם אור וטעם מיוחד לו; לבסוף, בחלקים העצובים של ספריו היתה איזו תקיפות, נעימה אטומה וכמעט נזעמת. ואין ספק כי הוא עצמו חש בודאי כי כאן היה קסם אחד מקסמיו הרבים בפרוזה שלו. שכן בספריו הבאים, אם בקש להביע איזו אמת גדולה, או לקרוא בשם קתדרלה מפורסמת, הוא היה מפסיק את ספורו ובצורת פניה, בצורת קריאה, או בצורת תפלה ארוכה היה מוליך את דבריו כהוליכו את הזרם אשר ביצירותיו הראשונות היו נשארים כנוסים בתוך הפרוזה שלו, ואפשר היה להבחין בהם רק בדרך של רגוש בשטח העליון, שמא מתוק יותר, הרמוני יותר שעה שהיו מסותרים ואי אפשר היה לדעת בדיוק היכן נולדה המיתם והיכן חדלה. קטעים אלה, שהוא כתבם בהנאה היו גם הקטעים החביבים ביותר עלינו. מה שנוגע לי, הרי שידעתים בעל־פה. הייתי מאוכזב שעה שהמשיך את חוט ספורו. כל פעם שהיה מדבר על איזה ענין אשר יפיו נעלם עד עתה ממני, על יערות של עצי אורן, על סופה, על נוטר־דם דה־פרי, על “עתליה” או על “פדרה”, היה מביא מכוח דמוי אחד לידי גלוי היופי שהושג אפילו על ידי. הנה כי כן הבחנתי רק במעורפל כי יש הרבה פרטים בתבל שהשגתי הדלה לא היתה משיגה אותם אלמלא היה הוא מקרב אותם אלי, והייתי רוצה לקנות לי דעה משלו, או מטפורה שלו, לגבי כל הענינים, על כל פנים על הענינים שהיתה לי הזדמנות לראותם בעצמי, במיוחד על אנדרטות צרפתיות עתיקות, על נופים ימיים אחדים, שכן ההתמדה שהוא התמיד באלה בכל ספריו הוכיחה כי הוא רואה בהם תוכן עשיר והם כוללים בתוכם יופי. לצערי הרב היו כמעט כל דעותיו כמוסות ממני. לא פקפקתי כי הללו היו שונות לגמרי משלי, שכן נבעו מעולם בלתי ידוע לי שאליו בקשתי להתרומם: משוכנע כי מחשבותיו היו נראות כשטויות למוח מושלם זה, הייתי מוחק את כולן עד כדי כך שאפילו אם מצאתי בספריו, דעה מן הדעות שאני עצמי הייתי הוגה אותה כך, היה לבי מתמלא גאוה דומה כאלו איזה אֵל גלה אותה לי בחסדו כי רב, והצהיר כי היא נכונה ויפה. לפעמים היה קורה כי בעמוד מן העמודים, נאמרו אותם דברים שאני הייתי כותב לפעמים בלילה לסבתי או לאמי שעה שלא הייתי יכול לישון, עד כדי כך שעמוד זה של ברגוט דומה היה לאוסף של אפיגרפים שהייתי יכול להעלותם בראש מכתבי. אפילו שנים רבות לאחר כך, שעה שהתחלתי לחבר ספר, והיו משפטים אשר איכותם לא היתה מספיקה כדי שארשה לעצמי להמשיך, הייתי מוצא דברים מקבילים אצל ברגוט, ואולם רק שעה שהייתי קורא את הדברים בתוך יצירותיו יכולתי להנות מהם; אבל שעה שאני עצמי חברתים, מתוך דאגה כי הם יביעו בדיוק את מה שהגיתי אני, מחשש שלא יהיו דומים לשלו, לא היתה לי שהות לשאול את נפשי אם מה שאני כותב יהיה נעים! למעשה לא אהבתי אלא סוג זה של משפטים, סוג זה של רעיונות. מאמצי הנרגשים שלא השיגו את ספוקם, היו הם עצמם סימן לאהבה, אהבה בלי הנאה, אבל עמוקה. הנה כי כן שעה שהייתי מוצא משפטים כאלה ביצירתו של הזולת, כלומר בלי הצורך בזהירות, בהקפדה, בלי להתיגע, הייתי נמשך ונהנה מן הטעם שרחשתי לגביהם, ממש כמו טבח המשוחרר פעם אחת מלבשל הוא עצמו תבשילים מוצא לו זמן להינות מאיזה מאכל. יום אחד, במצאי באחד הספרים של ברגוט, הערה לגבי משרתת זקנה, והיא היתה משופעת מכוח לשונו הנשגבת והחגיגית מדה גדושה של אירוניה, ובאמת היתה זו אותה הערה עצמה שהייתי מעיר באזני סבתי בנוגע לפרנסואז, ופעם שניה ראיתי שאין הוא נמנע מלשקף באספקלריה אחת מאספקלריות האמת שלו הערה דומה לזו שאני העירותי לגבי ידידנו לגרנדן (הערות על פרנסואז ועל לגרנדן היו כאלה שהייתי מקריב אותן ללא הסוס למען ברגוט מתוך בטחון כי הוא לא היה מוצא בהן שום דבר מענין), הייתי מרגיש פתאום כי חיי הצנועים ומלכויות האמת אינם רחוקים כל כך זה מזה וכי הם נפגשים אי שם, מתוך אמון מחודש בכוחותי ומתוך שמחה פרצתי בבכי על עמודיו של סופר זה בדומה לבכי שבוכים בזרועות אבא לאחר שחוזרים מן הדרך.

על פי ספריו ראיתי את ברגוט בדמיוני כראות זקן חלוש ומאוכזב ששכל את בניו ונשאר בלתי מנוחם לעולם. משום כן הייתי קורא, הייתי מזמר בפנימיותי את הפרוזה שלו, יותר dolce, יותר lento אולי משנכתבה על ידו. וכל משפט פשוט ביותר שלו צלצל באזני בהדגשה עדינה. יותר מכל אהבתי את הפילוסופיה שלו וקניתי אותה לתמיד. הוא גרם לכך שהייתי קצר־רוח להגיע לגיל שאוכל להכנס לבית־הספר למחלקה הנקרא פילוסופית. אבל אני לא רציתי שיהיה בו דבר אחר מאשר לחיות לפי נוסח מחשבותיו של ברגוט, ואלו אמרו לי כי בעלי המטפיסיקה אשר נמשכתי אחריהם אינם דומים כלל אליו, הייתי מתנסה ברגשי אכזבה של מאוהב אשר נשבע לאהוב במשך כל חייו ומדברים באזניו כי היה תהיינו לאחר כך גם עוגבות אחרות.

יום א' אחד בשבוע, בשעת קריאה בגן, הופרעתי על־ידי סבן אשר בא לבקור אצל הורי.

– “מה אתה קורא, אפשר להציץ? האמנם, את ברגוט? מיהו שהמליץ בפניך על יצירות אלה?”

עניתי לו כי זה היה בלוך.

– “הה, כן, זה אותו נער שראיתי פעם אצלך, הדומה כל כך לתמונתו של מוחמד השני של בליני. הה! זה מדהים. אותן גבות מקושתות, אותו אף מסוקס, אותן עצמות לחי בולטות, אם יגדל זקן תהיה זו אותה אישיות. על כל פנים יש לו טעם, שכן ברגוט הוא סופר מקסים”. ובראות סבן עד מה אני מעריך את ברגוט, הוא שלא דבר מעולם על אנשים שהוא הכיר, השפיע עלי חסד יוצא מן הכלל ואמר לי:

– “אני מכיר אותו היטב, ואם הדבר עשוי לגרום לך הנאה הוא ירשום כמה מלים בראש ספרך, אני יכול לבקש זאת ממנו”.

לא העזתי לקבל את ההצעה, אבל הצגתי לסבן שאלות על ברגוט, “היית יכול לומר לי מיהו השחקן שהוא מבכר?”

– “השחקן, אינני יודע. אבל אני יודע שאין הוא מחשיב שום שחקנית מעל לברמה, שהוא מעלה אותה על כולן. האם ראית אותה?”

– “לא, אדוני, הורי אינם מרשים לי לבקר בתיאטרון”.

– “חבל מאד. עליך להפציר בהם. ברמה ב‘פדרה’, ב‘סיד’, היא לא יותר מאשר שחקנית אם רצונך בכך, ואולם יודע אתה, אני לא מאמין הרבה ב”היררכיה" של האמנויות. (ואני שמתי לב, והדבר הדהימני כי תכופות בדברו עם אחיות סבתי, על נושאים רציניים כשהיה משלב בטוי אשר כלל בתוכו חות דעת מסוימת על איזה ענין חשוב, היה מבליט בנעימה מיוחדת מוכנית ואירונית, דומה כאלו הוא משתמש במרכאות, וכאלו רצה לומר שאין הוא מקבל עליו אחריות: “ההיררכיה, אתה יודע, כמו שאומרים האנשים המגוחכים”. ואולם אם זה היה מגוחך, מדוע הוא אמר היררכיה?) לאחר רגע אחד הוסיף: “זה יעניק לך חזיון אציל כל כך בדומה ליצירת מופת כל שהיא, איני יודע איזו… כמו” – והוא פרץ בצחוק – “המלכות של שרטר!” עד עכשיו היה דומה עלי כי החשש לחוות את דעתו באופן רציני הוא משהו אלגנטי ופריסאי המתנגד לדוגמטיות הפרובינציאלית של אחיות סבתי; ואני חשדתי כמו כן כי זו צורה אחת מן הצורות הרוחניות של אותה חבורה שבה חי סבן, וגם כריאקציה לליריזם של הדורות הקודמים, שבהם הפריזו בדברים של מה בכך, שנראו פעם כוולגריים, ועל כן גורשו כל הפראזות. אבל הפעם מצאתי משהו מן המעליב ביחסו זה של סבן לגבי הענינים. דומה היה כאלו אין הוא מעיז שתהיה לו דעה משלו וכי הוא שקט רק שעה שהוא יכול להעניק פרטים מדויקים אבל הוא לא הביא בחשבון כי בשוותו חשיבות רבה לפרטים הקטנים היה מחוה בזה את דעתו. אני נזכרתי אפוא באותה ארוחת־צהרים שבה הייתי כל־כך עצוב על שאמא לא תעלה אל חדרי והוא אמר אז כי הנשפים אצל הנסיכה ליאון אין להם כל חשיבות, והלוא דוקא לסוג זה של תענוגות הוא הקדיש את חייו. מצאתי כאן סתירה. לאלה חיים אחרים שמר לבסוף לשם שיחה רצינית וחות דעה על ענינים שאינו צריך לשימם במרכאות, ולא להתמסר עוד באדיבות לעסוקים שהוא עצמו הודה כי הנם מגוחכים? שמתי לב כמו־כן לצורה שבה דבר אתי סבן על ברגוט, משהו אשר לא היה מיוחד לו, אלא אדרבא שיך היה לכל המעריצים של הסופר, לחברת אמי, לד"ר בולבון. כמו סבן גם הם דברו על ברגוט: “זהו איש רוחני מקסים, מיוחד כל כך, יש לו דרך אישית של ספוּר, דרך מגרה, אבל נעימה. אין צורך להבחין בחתימה, מכירים מיד כי זה משהו שלו”. אבל איש מהם לא העיז לומר: “זהו סופר גדול, יש לו כשרון עצום”. הם אפילו לא אמרו כי לברגוט יש בכלל כשרון. הם לא אמרו זאת משום שהם לא ידעו זאת. אנו זקוקים לזמן ארוך מאד כדי להכיר בפיסיונומיה המיוחדת של סופר חדש את האותות הנושאים עליהם את התואר “כשרון גדול” במוזיאון הרעיונות הכלליים. דוקא משום שפיסיונומיה זאת חדשה היא, אין אנו מוצאים בה את ההוכחה לזה שאנו מכנים בשם כשרון. אדרבא אנו אומרים יותר אוריגינלי, מקסים, מעודן, בעל כוח; ולאחר כך רק אנו מבחינים יום אחד כי הוא הוא הכשרון.

– “האם יש יצירות אצל ברגוט שבהן הוא מדבר על ברמה?” שאלתי אצל סבן.

– “דומה עלי כי יש בחוברתו הקצרה על רסין, אבל נדמה לי שהיא אזלה. יתכן כי היתה מהדורה שניה. אחקור בדבר. אני יכול אגב לבקש אצל ברגוט כל מה שאתה רוצה, אין שבוע במשך כל השנה שלא יתארח אצלי. הוא ידידה הגדול של בתי. שניהם יחד מסירים ערים עתיקות, קתדרלות, ארמונות”.

כיון שלא היה לי כל מושג על ההיררכיה החברתית, הרי שאי־האפשרות מצד אבי לבקר זה מזמן רב אצל הגברת סבן ואצל העלמה היתה לה תוצאה מנוגדת, והשפיעה עלי רושם על מרוָח גדול בינינו לבינם, והוסיפה להם בעיני יוקרה נוספת. הצטערתי מאד שאמי אינה צובעת את שערותיה ואינה שמה אודם על שפתיה כפי ששמעתי מפי שכנתנו מדם סזרה כי גברת סבן עשתה כן כדי למצוא חן לא בעיני בעלה אלא בעיני מ. דה שרלוס, ואני סברתי כי הננו בעיניהם נושא לבוז, והייתי נפגע ביחוד מזה שלא יכולתי לראות את העלמה סבן אשר היתה כפי שאמרו לי נערה יפה מאד ואשר ערגתי אליה הרבה והענקתי לה תמיד בדמיוני אותם פנים שרירותיים ומקסימים. ובהודע לי מתוך השיחה עם אדון סבן כי בתו היא יצור בעלת יחוד נדיר ביותר, הטובלת כטבול בסביבה טבעית בתוך יתרונות כל כך הרבה, שאם היא שואלת אצל הוריה אם מישהו מתארח לארוחת הצהרים, עונים בהברות מלאות אור אלה את שמו של האורח הנאור שהוא אצלה בחינת ידיד המשפחה: ברגוט; אשר בשבילה השיחה האינטימית בשעת הסעודה, כמו שבשבילי היתה שיחתה של דודתי־רבה היו דברי ברגוט על כל הנושאים אשר לא נגע בהם בספריו, ואשר הייתי רוצה לשמעם מפיו כשמוע גלויים; ולבסוף בלכתה לבקר ערים עתיקות היה נוסע יחד אתה, אלמוני ומהולל, כאותם אלים היורדים לחברת בני תמותה; או אז חשתי את כל יוקרתו של יצור כמו העלמה סבן, ותארתי לי באופן חי עד מה גס ובור הייתי נראה בעיניה, ואת אי־האפשרות שאהיה ידידה, שכן הייתי מתמלא חשק ואכזבה כאחת. תכופות יותר הייתי חושב עכשיו עליה, רואה אותה בשער של איזה קתדרלה, היא מסבירה לי ערכן של אנדרטות, בלוית בת צחוק ואומרת אלי דברים נעימים, בהציגה אותי בתור ידידה, בפני ברגוט. קסם כל הרעיונות שעוררו בי הקתדרלות, קסם כל תליה של איל־דה־פרנס ומישורי נורמנדיה הקיפו בדמיוני את העלמה סבן: מוכן ומזומן הייתי לאהוב אותה. אם אנו סבורים כי יצור מן היצורים משתתף בחיים בלתי מוכרים לנו, שאהבתו היתה מקלה לנו את החדירה אליהם, הרי שמכל התנאים הנחוצים לאהבה זאת, הללו נראים לנו כעיקריים, והשאר בוא יבוא. אפילו נשים המתימרות לשפוט גבר רק לפי מראהו החיצוני, רואות במראה זה גלוי של חיים מיוחדים. הנה משום מה הן אוהבות אנשי צבא, מכבי־אש; המדים מאפשרים להן לתבוע פחות מן הפנים; הן סבורות כי שעה שהן נושקות אותם, פועם לב מיוחד מתחת למדים, לב הרפתקני יותר ועדין יותר; בן מלך צעיר, או נסיך כלשהו אינם צריכים כדי לכבוש לב נשים בארצות זרות כל תוי־פנים מיוחדים ומנעימים, הנחוצים אולי לאיזה סוכן מסחרי קטן.

שעה שהייתי קורא בתוך הגן, דבר שדודתי־רבה לא יכלה להבין, איך אני מקדיש את זמני לכך מחוץ לימי א' בשבוע, יום שהנו אסור לעסוק במשהו רציני והיא היתה מפסיקה את תפירתה (ביום חול של השבוע, היתה אומרת לי “איך אתה משתעשע עדין בקריאה, הרי זה לא יום א' בשבוע” והיא היתה משוה למלה להשתעשע את הטעם של מעשה־נערות ואבוד זמן לבטלה) היתה דודתי ליאוני מפטפטת עם פרנסואז מתוך צפיה לשעתה של אאוללי. היא הודיעה לה כי זה עתה ראתה בעבור גברת גופיל “בלי מטריה, בשמלת משי אשר תפרה לא מזמן בשטו־דן. אם היא מתכוננת להרחיק לכך הערב הרי שתרטיב אותה כראוי”.

– “יתכן, יתכן” (לפי משמעה יתכן שלא), היתה עונה פרנסואז אשר נמנעה מלהוציא באופן מוחלט אפשרות נוחה יותר.

– “כן”, היתה אומרת דודתי בהטיחה על מצחה, “דבר זה מזכיר לי כי לא נודע לי באמת אם היא הגיעה היום לכנסיה והשתתפה בתפלה… כדאי שאזכור ואשאל את אוללי… פרנסואז, הביטי נא, לענן שחור זה מאחורי מגדל הפעמונים ואל הגגות המוארים אור שמש קלוש, ודאי לי כי לא יחלוף היום בלי גשם. לא יתכן שהדבר ימשך כך, החום גדול יותר מדי. ומוטב שהדבר יבוא מהר יותר, שכן אם לא תהיה סערה, הרי מי הוישי שלי לא ישפיעו את השפעתם”, הוסיפה דודתי אשר המשאלה שהשפעת הוישי תמהר לבוא היתה יותר גדולה מאשר הפחד כי הגברת גופיל תזיק לשמלתה.

– “יתכן, יתכן”.

– “והרי כשיורד גשם על הככר, אין שום מקלט כמעט. מה, כבר שעה שלש?” קראה פתאום דודתי שהחוירה. “הרי שתפלת הערב כבר התחילה, ואני שכחתי לקחת את הפפסין שלי! עכשיו אני מבינה למה נתקעו מי הוישי שלי ונשארו בתוך אצטומכתי”.

בחפזון אחזה בסדור־התפלות המכורך בקטיפה סגולה, עם מנעולים מזהבים, ומחמת החפזון, נשרו מתוכו תמונות מוקפות בסרט תחרים על ניר שהצהיב, אשר שמשו בחינת עדכנים, שסמנו את הדפים שבהם נמצאות התפלות לחגים. דודתי בלעה טפות, והתחילה לקרוא במהירות את נוסח התפלה שנטשטש אצלה מתוך אי הבטחון, כי הפפסין עשוי להשפיע עליה לאחר שנטלה אותו באחור רב כל כך לאחר מי הוישי. “שלוש. אין לשער עד מה נחפז הזמן”.

דפיקה קלה בשמשת החלון, דומה כאלו משהו חבט בה, ולאחר כך נפילה נרחבת של משהו קל ביותר בדומה לגרגירי חול שמישהו שפך מחלון קומה עליונה, ולאחר כך התגברה הנפילה, ירדה בסדר מוחלט, מתוך איזה קצב מסוים הפך לנוזל, מצלצל, מוסיקלי, מרובה לאין מספר, אוניברסלי: זה היה גשם.

– “את רואה, פרנסואז, מה אמרתי לך? הנה הוא יורד! אבל דומה לי שמישהו מצלצל ליד הגן, לכי וראי מי יכול היה להגיע במזג אויר כזה”.

פרנסואז חזרה:

– “זוהי גברת אמדה (סבתי), שאמרה כי טילה קצת. על כל פנים הגשם עז מאד”.

– “אין הדבר מפתיע אותי”, אמרה דודתי בהרימה את עיניה לשמים. “תמיד אמרתי כי אין שכלה עשוי כמו אצל כל הבריות. כמה שמחה אני, שזו היא ולא אני בחוץ בשעה כזאת”.

– “גברת אמדה עושה תמיד את ההפך מן האחרים”, אמרה פרנסואז ברוך, ושמרה בשביל רגע שהיא תשאר לבדה עם המשרתים כדי לומר שהיא סבורה כי הסבתא קצת “מטושטשת”.

– “הנה נגמרה התפלה! אאוללי לא תבוא עוד”, נאנחה דודתי; “זהו מזג אויר המטיל אימה”.

– “הלא אין עוד שעה חמש, גברת אוקטב, עכשיו רק ארבע וחצי”.

– “רק ארבע וחצי? ואני הייתי נאלצת להפשיל קצת את הוילונות הקטנים כדי שיהיה לי לכל הפחות אור יום קלוש. ודבר זה קורה בארבע וחצי! נשארו שמונה ימים לחג התחנון. הה! פרנסואז מסכנה שלי! דומה הדבר כי הקדוש־ברוך־הוא זועם עלינו מאד. אגב, הדור שלנו ראוי לכך! לפי שהיה אומר אוקטב המסכן שלי, שכחנו עד תכלית את הקדוש־ברוך־הוא והוא נוקם”.

סומק חי הוטל בלחיי דודתי, – היתה זו אאוללי. למרבה הצער, תיכף בהכנסה חזרה פרנסואז עם חיוך שכונתו היתה להביע השתתפות בהנאה אשר לא פקפקה כי דבריה יגרמו לדודה, והיא הדגישה כל הרבה מתוך רצון להוכיח כי למרות לשונה הצולעת היא מוסרת, כמשרתת נאמנה, את המלים שהעניק האורח שנכנס זה עתה:

“האדון הכומר יהיה מאושר, ומוקסם, אם גברת אוקטב אינה נחה עכשיו והיא יכולה לקבל את פניו. האדון הכומר אינו רוצה להטריד, האדון הכומר הוא למטה. אני בקשתיו להכנס לטרקלין”.

למעשה, לא היו בקורי הכומר גורמים לדודתי הנאה גדולה כפי שהניחה פרנסואז, ונעימת התרועה שהיא סברה כי עליה לשוות לפניה כל פעם שהיתה צריכה לבשר את בואו לא היתה הולמת כלל את רגשי החולה. הכומר (איש נפלא שאני מצטער שלא דברתי אתו תכופות קודם, אשר למרות חוסר הבנתו באמנויות, ידע הרבה דקדוק) היה נוהג להשפיע על מתפללים מכובדים הלכות על הכנסיה (היתה לו אפילו כונה לכתוב ספר על הכנסיות בקומברה), הוא היה מעיף את הדודה בהסברים ללא סוף אשר חזר עליהם תמיד. אבל אם היה מגיע דוקא בזמן הבקור של אאוללי היה הופך לבלתי נעים לדודתי. היא היתה מבכרת ליהנות מאאוללי ולא לקבל אנשים רבים בבת אחת. אבל היא לא העיזה לא לקבל את הכומר ורק אותתה לאאוללי שלא תעזוב יחד אתו, כדי לשוחח אתה ביחידות לאחר לכתו.

– “אדוני הכומר, מהו הדבר אשר אמרו לי, שיש איזה ציר אשר העמיד לוח צבעים בכנסיתכם כדי להעתיק ציוריו של אחד החלונות הססגוניים? אני יכולה לומר כי הגעתי לגילי זה ולא שמעתי על מקרה דומה! לאן מועדות פניו של דור זה וכי יתכן משהו שפל יותר בכנסיה!”

– "ואני לא אחליט לומר כי זהו הדבר השפל ביותר, שכן בכנסית סנט־הילר יש חלקים אשר לא כדאי לראותם, ויש אחרים שכבר נטשטשו בכנסיתי המסכנה, הן היא היחידה בכל המחוז שאף פעם לא שופצה! אל־אלוהים, השער מלוכלך ומיושן, ואף־על־פי כן הוא נאדר; על כל פנים השטיחים עם אסתר שלא הייתי נותן במחירם אפילו אסימון, אבל מומחים לדבר מעמידים אותם בשורה אחד עם שטיחי סנס. אני מודה, אף־על־פי־כן כי ליד כמה פרטים ריאליסטיים יותר מדי יש בהם קוים כל שהם המעידים על כשרון התבוננות מובהק. אבל אל תאמרי לי כל דבר על החלונות הצבעוניים. וכי יש איזה טעם להשאיר חלונות שאינם מעבירים אור יום ועוד מתעים את הראיה על־ידי השתקפות צבעים שאינני יכול לקבוע את מהותם, וכל זה בתוך כנסיה שאין בה אפילו שני לוחות שיהיו דומים זה לזה ואין מרשים לי לשנות אותם מתוך נמוק שאלה הם לוחות על קברי כמרים של קומברה, ושל אדונים מגרמנט, הדוכסים הקודמים של ברבנט? אלה הם אבותיהם הישרים של הדוכס מגרמנט של היום וכן הדוכסית שהיתה קודם העלמה מבית גרמנט שנשאה לשאר בשרה. (סבתי אשר מכוח חוסר הענין באישים היתה מערבת את כל השמות, כל פעם שהיו מבטאים את השם של הדוכס דה גרמנט היתה אומרת כי זה ודאי אחד מקרובי הגברת וילפריזי. כולנו היינו פורצים בצחוק: והיא היתה מנסה להתגונן בהסתמכה על איזה מכתב שבו היה כתוב: “נדמה לי שאני נזכרת ששם מוזכרים הגרמנטים”. זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי לצדם של האחרים במשפחה כנגדה משום שלא יכולתי להניח שיש איזה קשר בין חברתה לפנסיון לבין צאצא של ז’נביב דה ברבנט). “הביטי וראי את רוסנביל, היום אין זו אלא קהלה דתית של חקלאים, והרי בזמן הקדום היה מקום זה פורח במסחרו הרב עם כובעי לבד ועם אורלוגינים (אינני בטוח כל כך בדקדוקיות של רוסנביל, אני מניח יותר כי השם הראשון היה רוויל Radulfi villa. כשם ששטורו נובע מ-Castrum Radulfi. אבל על כך נדבר פעם אחרת). הנה כי כן באותה כנסיה יש חלונות צבעוניים נפלאים, כמעט כולם מודרניים, ובתוכם הכניסה העושה רושם של לואי פיליפ לקומברה אשר היה הולם יותר להיות בקומברה עצמה, ואומרים כי הוא שוה יותר מאשר החלונות הצבעוניים המפורסמים בשרטר. עוד אתמול ראיתי את אחיו של הד”ר פרספיה שהנו חובב והוא מבין בדבר ורואה אותו כיצירה היפה ביותר.

“אבל כפי שאמרתי לאמן זה הנראה אגב, כאדם אדיב מאד, והוא כנראה גם אמן וירטואוז של המכחול, מה אתה מוצא מיוחד בחלון זה שהוא אגב כהה יותר מהאחרים?”

– “אני בטוחה כי אלו שאלת זאת אצל הכומר הראשי”, אמרה ברוך דודתי, שהתחילה לחשוב שהיא עומדת להיות לאה, “לא היה מסרב לך לקבוע חלונות חדשים”.

– “קוי לכך, גברת אוקטב”, ענה הכומר. “ואולם דוקא הכומר הראשי הוא שהרים את הצעקה הגדולה בנוגע לחלון אומלל זה בהוכיחו כי הוא מגלם את ז’ילבר הרשע, האציל מבית גרמנט, צאצא ישר של ז’נביב דה־ברבנט שהיתה העלמה מבית גרמנט והיא הוקדשה על ידי הילר הקדוש”.

– “אבל אני לא רואה היכן כאן הילר הקדוש?”

– “אמנם כן, בפנה של החלון, האם לא שמת לב אף־פעם לגברת בשמלה צהובה? הנה כי כן! זהו הקדוש הילר המכונה גם כן, כפי שאת יודעת, במקומות אחדים איליה הקדוש, אליה הקדוש ולפעמים אפילו, כמו ביורה אילי הקדוש. כל הסלופים האלה של Sanctus Hilarius אינם המגוחכים ביותר שנוצרו מסביב לשמות קדושים. הנה לדוגמא הפטרונית שלך, אאוללי הטובה שלי, Sancta Eulalia, היודעת את למה הפכה לבורגונדית? Saint Eloi, בפשטות רבה: היא הפכה לקדוש. את רואה, אאוללי, לאחר מותך יהפכו אותך לגבר?”

– “אדוני הכומר יש לו תמיד משהו מבדח”.

– "אחיו של ז’ילבר, שרל המגמגם, נסיך מן ההגונים, שאביו מת בהיותו נער, פפין המטורף, שמת בשל מחלת נפש, היה שולט בכוח יהירות של אדם צעיר, כביכול, שחסר היה כל חנוך, באופן שאם לא מצא חן בעיניו איזה תושב מן העיר, היה משמיד את כל תושבי העיר עד לאחרון האנשים. ז’ילבר, שרצה לנקום בשרל צוה לשרוף את הכנסיה בקומברה. הכנסיה העתיקה ביותר, אותה שתאודבר, שעזב יחד עם משפחתו את מושבו, שהיה לא הרחק מכאן בטיברזי (Theodeberciacus) ויצא להלחם בבורגונדים, הבטיח להקים על קברו של הקדוש הילר אם אלהי החסד יביא לו את הנצחון. מכל הכנסיה הזאת לא נשאר אלא הכוך שאליו הוליך אותך בלי ספק תיאודור, לאחר שז’ילבר שרף את כל השאר. לבסוף הביס את שרל האומלל בעזרת וילים המנצח (הכומר היה אומר גילום) דבר הגורם לבקורי אנגלים רבים במקום זה. אבל דומה כי הוא לא ידע למשוך אליו את חבתם של התושבים בקומברה, שכן הם התנפלו עליו בשעה שיצא מהתפלה וערפו את ראשו. אגב אצל תיאודור יש ספר קטן המסביר את כל הענינים.

“ואולם הדבר המופלא ביותר לגבי כנסיתנו הוא, בלי ספק המראה שרואים אותו מצד מגדל־הפעמונים והוא באמת גרנדיוזי. מובן מאליו, כי בשבילך שאינך די חזקה, איני מיעץ להתרומם תשעים ושבע מדרגות, בדיוק המחצית מן המדרגות אשר בדום המפורסם שבמילנו. אפילו אדם בריא יתעיף, מה גם שהעולה צריך להתכופף כפיפה רבה אם אינו רוצה למעוך את ראשו ואם אינו רוצה לטאטא בבגדיו את כל קורי העכביש אשר במדרגות. על כל פנים את צריכה להיטיב ולהתלבש, המשיך הוא (ולא הבחין בעלבון אשר גרם לדודתי מכוח הרעיון שהיא עלולה להתרומם במדרגות של מגדל־הפעמונים), כי אם תתרוממי תחושי ברוח פרצים שתקיף אותך! יש אנשים האומרים כי הרגישו שם קור ממית, אבל אין לשים לב לכך. כל יום ראשון בשבוע מתקבצות קבוצות הבאות אפילו ממרחקים ומוכנות להתפעל מיפי הפנורמה והן יוצאות מוקסמות. כן, ביום ראשון הבא, אם מזג האויר יעמוד בנוחיותו, כמו היום, תמצאי שם הרבה קהל משום שעכשיו חג התחנון. יש להודות אגב כי נהנים שם ממראה ססגוני באמת ונפתחים מסתרי מישור המצטיינים ביחוד רב. כשמזג האויר צלול, אפשר לראות עד וורניי. נוסף לכך אפשר להקיף בבת אחת מקומות הנתנים לראיה בדרך כלל רק בנפרד זה מזה, כגון נהירת הויוון והבורות של סנט־אסיז־לה־קומברה, שמהם מובדל הנהר במסך של עצים גבוהים או את כל רשת התעלות של ג’ואי־לה־ויקונט (Gaudiacus Vice Comitis כפי שידוע לך). כל פעם שבקרתי בג’ואי־לה־ויקונט הייתי רואה רק קצה אחד של התעלה, לאחר כך כשפניתי לרחוב אחר ראיתי קצה שני, אבל אז נעלם ממני הקצה הראשון. קשה היה לי לצרפם יחד מכוח המחשבה ולא הצלחתי בכך הצלחה רבה. ממגדל־הפעמונים של סנט־הילר זה ענין שונה, משם את רואה את כל המקומות יחד. ורק אין להבחין במים, דומה כאלו כל העיר מחולקת לסדקים גדולים המפלגים את העיר לפרברים, והכל דומה לככר לחם שכל פרוסותיה צמודות עדיין יחד אף־על־פי שהן חתוכות כבר. צריך, כדי להצליח ולראות הכל, להמצא בבת אחת גם במגדל־הפעמונים וגם בג’ואי לה ויקונט”.

הכומר הוגיע כל כך את דודתי עד כי כאשר רק יצא נאלצה לשחרר גם את אאוללי.

– “קחי, אאוללי מסכנה שלי”, אמרה בקול חלוש, ושלפה מטבע מארנק קטן שהיה סמוך לידה, “זה כדי שלא תשכחיני בשעת תפלותיך”.

– “הה, גברת אוקטב, אינני יודעת אם אני צריכה לקחת, שכן את מיטיבה לדעת כי לא לשם כך אני באה הנה!” אמרה אאוללי מתוך אותו הסוס ואותה מבוכה, כל פעם כאלו היתה זו פעם ראשונה וכל פעם עם העמדת פנים של אי שביעות רצון, ששעשעה את דודתי אבל אף פעם לא היה לה בלתי־נעים הדבר. ואם קרה שאאוללי היתה נוטלת את המטבע ומגלה פנים של אי־שביעות רצון יותר מתמיד היתה דודתי אומרת:

– “אינני יודעת מה קרה עם אאוללי; הן נתתי לה אותו מטבע כרגיל, אבל נראה שלא היתה שבעת רצון”.

– “אני סבורה כי אין לעלמה לקבול”, נאנחה פרנסואז, אשר היתה רואה כפרוטרוט כל מה שהדודה היתה מעניקה לה בשביל עצמה ובשביל ילדיה, וראתה כמו אוצר רב את המטבעות שהיתה מעניקה לבלתי־ראויה כל יום ראשון בידיה של אאוללי, אבל בחשאי כל כך שפרנסואז לא היתה מבחינה בהן. אין להניח כי הכסף שדודתי העניקה לאאוללי היתה פרנסואז רוצה בשבילה, היא נהנתה במדה רבה מנכסיה של דודתי, בידעה כי עשרה של הגברת מעלה את ערכה של המשרתת בעיני כל שאר המשרתים, וכי היא, פרנסואז, היתה מכובדת ומהוללת בקומברה, בג’ואי־לה־ויקונט ובשאר המקומות, הודות לחוות החקלאיות המרובות של דודתי, הודות לבקוריו התכופים והארוכים של הכומר והודות למספר העצום של בקבוקי מי וישי שנשתו על ידיה. היא היתה קמצנית רק בשביל הדודה שלי; אלו היתה זוכה, כפי שהיא חלמה, לנכסיה של הדודה כי אז היתה חוסכת ושומרת על העסקים באכזריות אמהית. היא לא היתה מחלקת מתנות, אלו היתה נותנת אותן לכל הפחות לעשירים. יתכן כי היא סברה, כי הללו שאין להם צורך במתנות דודתי, אין לחשדם שהם אוהבים אותה בשל כך. חוץ מזה, המתנות לאנשים בעלי מעמד ומזל, כגון גברת סזרה, אדון סבן ואדון לגרנדן, גברת גופיל, לאנשים בעלי “אותו מעמד” כמעמדה של דודתי ובעלי “אותו ערך חברתי” דומים היו עליה כחלק מן המנהגים המקובלים בחיים המופלאים והמבריקים של אנשים עשירים, העוסקים בציד, עורכים נשפים, מבקרים זה אצל זה והיא היתה רואה זאת מתוך התפעלות ומתוך בת־צחוק. ואולם אחרת היה הדבר אם הנהנים ממענקי דודתי ונדיבותה היו מן האנשים “שהם כמוני, שאינם עולים עלי”, כלומר אנשים שהיא בזה להם ביותר ולא היו פונים אליה בשם “מדם פרנסואז” ואשר לא ראו עצמם “נמוכים ממנה”. אבל בראותה, כי למרות עצותיה, היתה דודתי עושה לפי טעמה ומבזבזת את כספה – כך לכל הפחות סברה פרנסואז – בשביל יצורים שאינם ראויים, התחילה לראות את המתנות הקטנות שדודתי העניקה לה כאפסיות, לעומת אלה הסכומים הפנטסטיים שהיתה מעניקה לאאוללי. אין בכל סביבות קומברה חוה חקלאית אשר אאוללי לא היתה יכולה בקלות לקנותה, לפי סברתה של פרנסואז, בכספים שהיא קבלה מבקוריה אצל דודתי. נכון, אאוללי גם כן העריכה באותה מדה את עשרה הרב והגנוז של פרנסואז. בדרך כלל, כשאאוללי היתה הולכת, היתה פרנסואז מנבאה נבואות רעות על חשבונה. היא שנאה אותה, אך פחדה הימנה וסבורה היתה, שהיא חיבת בהיותה אצל הדודה להסביר לה “פנים יפות”. ואולם לאחר שהלכה היתה משחררת את לשונה, אמנם בלי לכנותה בשמה אבל רמזה רמזים בצורת חזונות סיביליים או חזונות בעלי אופי כללי בנוסח קוהלת, אך מובעים בצורה כזאת שדודתי לא יכלה להתעלם מהם. לאחר שהביטה מבעד קצה הוילון אם אאוללי סגרה את השער אחריה: “אנשים חנפים יודעים להתחבב וללקט את השיירים; ואולם, אורך רוח, אלוהים הענש יעניש את כולם יום אחד”, אמרה ברמזה אל יהואש שהתכון רק אל עתליה שעה שהוא אמר:

מזלם הטוב של הרשעים יחלוף כחלוף גשם שוטף.

אבל אם יחד עם אאוללי היה בא גם הכומר ובקורו הארוך היה מיגע את דודתי, היתה פרנסואז יוצאת מן החדר אחרי אאוללי ואומרת:

– “גברת אוקטב, אני מאפשרת לך לנוח, את לאה מכל הבקורים”.

ודודתי לא היתה אפילו עונה, ורק משמיעה אנחה אשר דומה כי זו אנחה אחרונה, מתוך עצימת עינים כעיניו של מת. אבל ברדת פרנסואז למטה היה תיכף נשמע צלצול מרובע ונמרץ שהיה מרעיש את כל הבית ודודתי הזדקפה במטתה וצעקה:

“האם הלכה כבר אאוללי? תארי לעצמך כי שכחתי לשאול אותה אם גברת גופיל הספיקה לבוא אל התפלה לפני הגשת התשורות! מהרי ורוצי אחריה!”

ואולם פרנסואז חזרה לאחר שלא יכלה להשיג עוד את אאוללי.

– “מרגיז מאד”, אמרה דודתי והניעה בראשה. “זהו הדבר החשוב היחידי שרציתי לשאול מפיה”.

כך חלפו חייה של דודתי ליאוני, דומים תמיד, בחד־גוניות רכה שהיתה מכנה באיזה בוז מלאכותי ובעדנה עמוקה “מעבר משעמם”. מכובדת על־ידי כל הסביבה, לא רק על־ידי בני הבית שלמדו מן הנסיון את חוסר התועלת ליעץ לה לחיות חיים יותר היגיניים, נכנעו לאט לאט לכבד זאת, ואפילו בעיר, במרחק שלושה רחובות מאתנו, היה אורז־הארגזים לפני שהיה סוגר את ארגזיו, שולח לשאול את פרנסואז אם דודתי, “אינה נחה עוד”, – וכך היה שעמום זה מופרע פעם אחת במשך השנה הזו. כמו שפרי כמוס שהגיע להבשלה בלי שיבחינו בכך הוא נתק בפתאומיות מן העץ, כך הגיעה לילה אחד לידתה של העוזרת־פרנסואז. חבליה היו לבלתי נשוא, ומחמת חוסר מילדת בקומברה, נאלצה פרנסואז לצאת עם שחר לחפש כזאת בטיברזי. דודתי, אשר לא יכלה לנוח בשל צעקותיה של העוזרת, ופרנסואז, אשר למרות המרחק המועט לא חזרה אלא במאוחר, חסרה לה. הנה כי כן אמרה לי אמי עם בוקר: “עלה אפוא וראה אם הדודה אינה זקוקה למשהו”, נכנסתי לחדר הראשון, ומבעד לדלת הפתוחה ראיתי את דודתי השוכבת על צדה וישנה; הקשבתי לנחירתה הקלה, התכוננתי לחזור בחשאי, אלא שהרעש שהקימותי בלי ספק, חדר אל תוך שנתה “והחליף מהלכים” כפי שאומרים נהגי המכוניות, נגון נחירותיה נפסק לשניה ועבר לנעימה נמוכה יותר, לאחר כך התעוררה והפנתה מתוך שנה־למחצה את פניה שיכולתי להבחין בהם; הן הביעו מעין פחד; דודתי חלמה כנראה חלום בלהות; היא לא יכלה לראותני במצב שבו היתה שכובה, ואני עמדתי שם בלי לדעת אם עלי להתקדם או לסגת; ואולם היא הגיעה כבר כנראה לתחושת המציאות והכירה בדמיוניות חלומה שהבהיל אותה; בת צחוק של שמחה, הכרת תודה לאלוהים אשר יצר חיים שהם פחות אכזריים מן החלומות, האירה את פניה, ומתוך הרגל לשוחח עם עצמה בחצי קול שעה שהיתה מדמה כי היא לבדה לחשה: “שבח לאל! אין לנו כאן כל הפרעות מלבד לידתה של העוזרת. ואני הנה חלמתי כי אוקטב המסכן שלי קם לתחיה ורוצה לאלצני לצאת כל יום לטיול”, היא פשטה את ידה אל חרוזיה שהיו על שולחן הלילה הקטן, אבל השנה שחזרה אליה לא העניקה לה את הכוח להשיגם: היא חזרה ונרדמה, נרגעת, ואני יצאתי מן החדר על בהונותי ולא היא ולא איש זולתה לא יכלו לדעת כי התבוננתי בה והקשבתי לה.

באמרי כי מחוץ לארועים נדירים מאד, כמו לידה זו, היו הימים המשעממים של דודתי נעדרים כל תמורות, ואינני מביא בחשבון את התמורות, אשר חזרו יום יום באופן שוה בהפוגות סדורות, ואשר היו לא יותר מאשר חד גוניות משנית בתוך החד גוניות הרגילה. הנה כי כן, היתה פרנסואז הולכת כל יום שבת אחרי־הצהרים, לרוסנביל־לה־פן לשוק, ועל כן היתה הארוחה בשבילנו ערוכה שעה אחת מוקדם יותר מן הרגיל. ודודתי כל כך התרגלה להפרעה שבועית זו של הרגליה, עד שהיתה רגילה לה כמו להרגליה האחרים. היא כל כך התרגלה להפרעות אלה, כפי שאמרה פרנסואז, עד שאלו היה קורה בשבת, וצריכה היתה לחכות שעה נוספת למען הארוחה, היה דבר זה עצמו מוציא אותה מן המסלול, ממש כאלו היתה צריכה יום אחר להקדים את הארוחה שלה לשעה של שבת. הקדמה זו של הארוחה היתה משוה לשבת, בעיני כולנו, דמות מיוחדת, חביבה, עד מאד. ברגע שלפי ההרגל היה צורך לחיות עוד שעה אחת עד לצלצול המודיע כי הארוחה הוגשה, ידענו כי לאחר כמה דקות נראה בהגיע סלט, חביתה, ביפסטק בלתי־צפוי. החזרה הפריודית של שבת נטולת־סימטריה כזו היתה בחינת ארוע מן הארועים הפנימיים, המקומיים, כמעט אזרחיים, בתוך החיים השקטים, שהחברות הסגורות יצרו מעין קשר לאומי והופכת לנושא מקובל של שיחות, של בדיחות, של ספורים מוגזמים; היה זה הגרעין הבשל למחזור אגדות אלו היה למישהו מאתנו הכשרון האפי. עם בוקר, בטרם התלבשנו, בלי הגיון, לשם התענוג להתנסות בהרגשת הסולידריות, היינו מדברים זה עם זה במצב רוח מרומם, בלבביות, בהרגשה פטריוטית: “אין לבזבז זמן, אל תשכחו כי זו שבת!” שעה שדודתי פטפטה עם פרנסואז וסברה כי היום יהיה ארוך יותר מן הרגיל, אמרה: “עליך להכין להם נתח יפה של בקר, כי הרי שבת היום”. אם הגיעה השעה עשר וחצי ואחד מפוזר היה שולף את שעונו ואומר: “הנה כי כן, עוד שעה וחצי לארוחה”, שמח כל אחד לפנות אליו ולומר: “הבט וראה, במה אתה שקוע, שכחת שהיום שבת!” והיו ממשיכים לצחוק על כך עוד רבע שעה והיו מרשים לעצמם ועולים לספר על שכחה זו לדודה כדי לשעשע אותה. פני השמים עצמם דומים היו כאלו השתנו. לאחר ארוחת הבוקר, היתה השמש מתוך ידיעה שזוהי שבת, מטילת במרומי שמים שעה נוספת וכשמישהו סבור היה כי מאוחר הדבר לטיול ואומר: “איכה זה, רק שעה שתים?” בשמעו שני צלצולי מגדל־הפעמונים של סנט הילר (שלא פגשו בדרך כלל אף פעם ברחובות הריקים שום איש מחמת הארוחה או מנוחת אחרי הצהרים, לאורך שפת הנהר המואר ונמהר שאפילו הדיגים עזבו אותו, והיו חולפים על פני השמים הריקים שבחיקם שטה איזה עננה עצלה) היו כל הבריות עונים לו במקהלה: “אתה טועה, משום שהארוחה היתה שעה אחת קודם, אתה יודע שעכשיו שבת!” הפתעתו של פרא־אדם (כך קראנו לכל הבריות אשר לא ידעו את יחודה של השבת) אשר היה מופיע באחת־עשרה כדי לשוחח עם אבי, והיה מוצא אותנו ליד השולחן, היתה מן הדברים אשר שמחו את לבה של פרנסואז, ביותר. אבל אם היא נוכחה לדעת כי מגוחך הדבר שהאורח הנבוך אינו יודע כי בשבתות אנו מקדימים את הארוחה, והיא היתה רואה גחוך נוסף (מתוך סימפטיה מכל הלב לשוביניזם הצר) שאבי², אשר לא הניח בשום פנים כי יש פרא אדם כזה, שאינו יודע דבר פשוט כל כך היה עונה ללא כל הסברים נוספים להשתוממותו לראותנו כבר בחדר האוכל: “האם אינך יודע, הן זו שבת”, בהגיעה אל נקודה זו בספורה, היתה פרנסואז נעצרת כדי לנגב את דמעותיה שפרצו אצלה מרוב צחוק וכדי להגדיל יותר את תענוגה, היתה מאריכה את הדו־שיח, בודה תשובה של האורח אשר המלה “שבת” לא הסבירה לו דבר, ואנו לא רק שלא קבלנו על התוספות שלה אלא היינו נהנים מזה ואומרים לפרנסואז: “דומה כי הוא אמר גם משהו אחר. בפעם הראשונה כשספרת לנו על כך היו הדברים יותר ארוכים”, ואפילו דודתי־רבה היתה זונחת את עבודתה, מרימה את הראש ומסתכלת בנו מעל למשקפיה.

יחודה של השבת היה גם בכך, שביום זה, במשך חודש מאי, היינו הולכים לאחר ארוחת הצהרים לכנסיה לתפלות “החודש של מריה”.

כיון שהיינו פוגשים שם לפעמים את אדון ונטייל, שהיה מחמיר עם “התנהגותם המגונה של הצעירים המרושלים, לפי רוחו של דור זה” היתה אמי משגיחה היטב שלא ימצא דבר־מה מרושל אצלי, ורק לאחר כך היינו הולכים לכנסיה. אני נזכר כי דוקא בחודש התפלות למריה התחלתי לאהוב עוזרד. צמח זה היה לא רק בכנסיה, מקום קדוש, אך שהכניסה אליו היתה מותרת לנו, אלא היה מונח גם על גבי המזבח עצמו, בלתי־נפרד מפולחן־מסתורין שהיה כלול בו. הוא פושט במאונך זה על גבי זה את ענפיו הלבנים בין הנרות וכלי הקודש כמין קשוט חגיגי, וקסם נוסף היו מוסיפים זרי העלים הכהים שהיו זרועים בדומה לצעיף הכלה, בזרי נצות בעלות לובן מסנור. ואולם לא הייתי מעיז להתבונן בקשוט מפואר זה אלא בגנבה, חשתי שזהו קשוט חי וכי הטבע עצמו, שהיה חורת קשוט עלים זה, ומפאר אותו בטעם רב בכפתורים לבנים ודאג ליצירת תפאורה מתאימה כדי לשוות לכך בה בשעה טעם של חגיגה עממית ושל פולחן מסתורי. גבוה יותר היו נפתחות פה ושם כותרותיהם באיזה הוד ללא־דאגה, תומכות כמו דרך אגב, בדומה ללבוש אחרון אורירי, את זר האבקנים, דקים כקורי עכביש, עוטפות אותם כמו באיזה עשן מעורפל, עד כי בעקבי אחריהם, מתוך נסיון לחקות בעמקי הנפש את תנועות פריחתם, הייתי מדמה זאת לתנועה מהירה וחפוזה של ראש עם מבט הדור של עינים עצומות למחצה, של איזו עלמה צעירה ולבנה, מפוזרת וערנית. אדון ונטייל היה בא בלוית בתו ויושב סמוך לנו, הוא היה בן למשפחה הגונה, והיה מורה לפסנתר של אחות סבתי, ולאחר מות אשתו וירושה שירש, עזב ובא לקומברה, היה מתארח לפעמים בביתנו. אך כיון שהיה בעל קפדנות מופרזת, חדל לבקר אצלנו כדי לא להפגש עם סבן אשר קשר לפי דבריו קשרי “נשואים בלתי הוגנים, ברוח הזמן הזה”. אמי, שנודע לה כי הוא מחבר לחנים, אמרה לו מתוך חביבות, כי בבואה לבקר אצלו, יצטרך להשמיעה משהו מחבוריו. אדון ונטייל רצה לנגן בשמחה, אלא שאדיבותו ושימת־הלב לזולתו היו מגיעים לדקויות כאלה, עד שהיה מעמיד עצמו במקומם של אחרים, וחשש שמא ישעמם אותם או יראה בעיניהם כאגואיסט בעשותו לפי רצונו או מתוך נחוש לרצון זה. אני הייתי מלוה את הורי בימים שהיו הולכים להתארח אצלו. אלא שלי הרשו להשאר בחצר, וכיון שביתו של אדון ונטייל, מונז’ובן, עמד לרגלי תל מכוסה שיחים הייתי מתחבא ביניהם, ועל כן מצוי הייתי בקו ישר עם פני חדר האורחים אשר בקומה השניה, במרחק חמשים סנטימטר מן החלון. כשהודיעו לו המשרתים על בוא הורי, הבחנתי כי אדון ונטייל מהר אל הפסנתר שלו והניח דף של תוים במקום בולט, אבל, כשנכנסו הורי משך אותו והסתירו באיזה פנה. אין ספק כי חשש להשפיע עליהם רושם, כי הוא שמח לראותם רק משום שדבר זה נותן לו הזדמנות לנגן משהו מיצירותיו, וכל פעם שאמי היתה מנסה במשך הבקור לשוחח אתו על ענין זה היה חוזר ואומר: “אינני יודע מי הוא ששם אותה על הפסנתר, זה לא המקום בשביל כך”, והיה מפנה את השיחה לנושאים אחרים, דוקא משום שהללו ענינו אותו פחות. ענינו היחידי היה בבתו, אבל בת זו, שהיו לה פני נער, היתה נראית כל כך מגושמת וגברית שאי אפשר היה לעצור את החיוך למראה הזהירות שבה התיחס אליה אביה, שהיה לו כל פעם סודר נוסף כדי לשים על כתפיה. סבתי משכה את תשומת־לבנו אל הבעת הפנים הרכה, העדינה, הבישנית כמעט, במבט עיניה של נערה זאת שפניה היו מלאי נמשים. כשהיתה משתתפת בשיחה, היתה מקשיבה לדברי עצמה, כאלו עם אזניהם של אלה שהיתה מדברת אליהם, מתרגשת שמא לא יבינוה כראוי, או אז ברצותה להבהיר יותר את דבריה היו נראים פניה כמו מבעד למסך שקוף, פני “שדון טוב”, פני נערה בדמעות.

ברגע שעמדתי לעזוב את הכנסיה, הייתי כורע על ברכי בפני המזבח, חשתי תיכף ומיד בהתרוממי את ריח הניחוח, שהיה מאציל העוזרד, שהיה מר ומתוק כאותם שקדים, והייתי מבחין אז בכתמים זהובים על גבי הפרחים שמתחתם דומה היה עלי נחבא ריח זה, בדומה לטעם העוגה העשויה שקדים, שנחבא מתחת לחלקיה האפויים יותר, או כמו רעננות לחייה של העלמה ונטייל הנחבאת מתחת הנמשים המכסים את פניה. למרות השקט והעדר התנועה אצל העוזרד היה ריח מתחלף זה דומה לרחש חייו הסוערים שהיה ממלא את המזבח, בדומה לגדר שליד הדרך השורצת משושים חיים, שמהרהרים עליהם למראה אבקנים אדומים כמעט, בחינת שומרי חיוניות האביב, רמשים אשר הפכו היום לפרחים.

בצאתנו משער הכנסיה עמדנו ושוחחנו מעט עם אדון ונטייל. הוא היה מתערב בקטטות בין נערים על הככר, היה מגן על הקטנים שביניהם, היה מטיף מוסר לגדולים שביניהם, שעה שבתו היתה מדברת בקולה הגס ואומרת כמה היא שמחה לראות אותנו, היה מתקבל הרושם כי שרויה בתוכה איזה אחות שלה, המסמיקה לשמע דברי הנער שבה המכוונים כאלו לכך שנזמין אותה אלינו. אביה היה מטיל מעיל על כתפיה, הם היו יושבים בתוך כרכרה קטנה, שהיא עצמה היתה נוהגת בה ושניהם היו חוזרים למונז’ובן. ואלו בנוגע אלינו, כיון שלמחרת היה יום א' וצריכים היינו לקום מאוחר יותר בשביל התפלה הגדולה, ואבי, כשהיה לילה עם ירח והאויר חם, במקום להוליכנו הביתה בדרך ישירה היה מאלץ אותנו, מאהבה לשבחים, לערוך טיול ארוך, שאמי, הודות לאי־כושר האורינטציה שלה ואי־ידיעת הדרכים, רואה בכך גלוי של כשרון אסטרתגי גאוני. פעמים היינו הולכים עד למוביל המים, שיסודותיו העשויים אבן היו מתחילים ליד תחנת הרכבת ונראו בעיני בחינת התגשמות הצרות שסבלו המגורשים מן העולם התרבותי, כיון שכל שנה, בבואנו מפריס, היה מנהל הרכבת ממליץ בפנינו בהתקרבנו אל קומברה, לשים לב, שלא לחלוף על פני התחנה ולהכין מראש את החפצים, שכן הרכבת היתה נעצרת רק לשתי דקות ודוהרת אחר־כך במקביל למוביל המים אל העבר השני של העולם הנוצרי, באופן שקומברה היתה בעיני מעין תחנה אחרונה לעולם זה. היינו חוזרים דרך שדרות התחנה, שבהן היו בנויות החוילות היפות ביותר בעיר. בכל גנה היה אור ירח, שבדומה להובר רובר מפזר שברירי שיש להן, את מזרקות המים שלו, את הפשפשים הפתוחים למחצה. אורו מחק מעל פני האדמה את משרד הטלגרף. לא נשאר ממנו אלא טור אחד הרוס למחצה, שהיה לו יופי של חורבה נצחית. אני גררתי אחרי את רגלי, נוטה להרדם, ריח הכנפות הפורחות נראה לי בחינת פרס הנתן רק במחיר של עיפות גדולה ואשר לא היה ראוי לעמל. שערי גדרות מרוחקות זו מזו, כלבים שנתעוררו על־ידי צעדינו הבודדים נבחו ועד היום קורה לי שאני שומע אותה נביחה בערבים ובחסותה כנראה נעלמה לתמיד תחנת הרכבת (לאחר שבמקומה הקימו גן צבורי בקומברה) שכן בכל מקום שלא אמצא בהגיע אלי נביחת כלבים אני רואה אותה שוב עם כנפותיה ועם המדרכות המוארות באור של לבנה.

לפתע פתאום היה אבי מתעכב ושואל את אמי: “היכן אנחנו?” עיפה מן הטיול אבל גאה על בעלה, היתה מודה ברוך, כי אין לה כל מושג. הוא היה מרים את כתפיו וצוחק. או אז, דומה כאלו הוא שולף זאת מכיס חזיתו יחד עם המפתח, היה מראה לנו על הפשפש הקטן של הכניסה האחורית של גננו אשר יחד עם פנת הרחוב של סנט־אספרי יצא לקראתנו עם סיום נדודנו בדרכים לא נודעות. אמא היתה אומרת בהערצה: “אתה יוצא מן הכלל!” ומן הרגע הזה לא הייתי צריך להלך אפילו צעד אחד נוסף: האדמה הלכה במקומי בגנתנו שבה היו פעולותי חדלות להיות מלוות תשומת לב שרירותית; ההרגל היה נושא אותי בזרועותיו ומביא אותי עד למטתי כמו תינוק בן יומו.

אף־על־פי שהשבת היתה מתחילה שעה אחת קודם ודודתי היתה מחוסרת שרותיה של פרנסואז, והיתה זו עוברת באטיות מרובה יותר מאשר יום אחר, היא היתה ממתינה לה שתשוב בקוצר רוח מראשית השבוע, כמי שמכילה את כל החדשות והבדור שהיו אפשריים עוד לשאת לגופה החלוש והמניאקי. מכאן אין להסיק שלא שאפה לפעמים לאיזו תמורה גדולה, שלא היו לה שעות יוצאות מן הכלל שבהן יש צמאון למשהו שונה ואחר מזה שיש, והאנשים אשר חסר להם מרץ או דמיון נמנעים מלהוציא מעצמם איזו התחדשות ותובעים זאת מן הרגע הבא, מנושא המכתבים המצלצל, שיביא להם איזה חדוש, יהיה אפילו חדוש רע, איזו התרגשות, איזה צער; זו הרגישות, כי האושר עשוי כמין עוגב בטל, והיא צריכה להתנגן על־ידי מישהו, ותהיה זו יד אכזרית, ותהיה זו אפילו יד אשר תקרע את המיתרים; שעה שהרצון, שכבש בקושי כזה את הזכות להתמסר ללא מכשולים למשאלות, ליסורים, היה רוצה לזנוח את המושכות ולמסרן בידי ארועים מזעזעים ואפילו אכזריים. אין ספק, שכיון שכוחות דודתי היו מגיעים בקלות לעיפות, היו חוזרים אליה נטף נטף ומביאים אותה לידי מנוחה, והמלוי היה נמשך זמן רב, והיו עוברים חדשים עד שהיתה מגיעה לידי אותה אפשרות שאחרים הופכים זאת לפעילות נמרצת, ואלו היא לא היתה מסוגלת לכוונה לערוץ מועיל. אינני מסופק – כי כדרך שהיתה לה משאלה להמיר מזמן לזמן את אכילת הפיורה בתפוחי אדמה במיץ בֶּשָמֶל אשר נולדה לאט לאט מתוך התענוג עצמו לאכול יום יום אותו דבר, כך מתוך צפיה לאיזה זעזוע משפחתי, שלא ימשך יותר מדי, אבל מספיק כדי לאלצה להגשים אחת ולתמיד מן התמורות שהיתה מיטיבה לה ואשר לא יכלה להחליט על כך לפי יזמה עצמית. הדודה אהבה אותנו אהבה נאמנה ובודאי היתה מתענגת לבכות אותנו; האפשרות כי ברגע אחד שהרגישה את עצמה בטוב ולא היתה מזיעה, תקבל ידיעה שביתנו עולה בלהבות ומכוח הדליקה אבדנו כולנו, והבית נשרף עד תומו, אבל באופן שהיא הספיקה עוד מבלי להחפז לרדת לאט ממטתה ולהנצל, אפשרות זו ודאי שפרנסה את תקוותיה יחד עם הפקת טובות משניות אחרות, לשבוע ולהתענק במשך שנים רבות מצער עלינו ולעורר התפעלות כל העיר ממצב רוח, המדוכא בנכאים, אבל מאומץ לבה שגלתה בשעת לוויותינו, – תועלת חשובה יותר שכן היא היתה יכולה אז לצאת בשעה הנכונה בלי לבזבז זמן להסוסים למשך הקיץ אל חותה החקלאית המקסימה מירוגרן, שבה היה לה אשד מים. אך כיון שאף פעם לא ארעו ארועים ממין זה, אף־על־פי שהיתה הוגה בהם שעה שהיתה מנחשת בקלפים (ובודאי שהיתה מתיאשת אלו היתה רמיזה כל שהיא להתגשמות נחושים ראשונים, עם מלה ראשונה שהיתה מבשרת איזה אסון, מלה שאת צלילה אי אפשר אף פעם לשכוח לאחר כך, עם מגע ראשון עם כל מה שיש בו מן החותם של מות למעשה, הנבדל מן האפשרות ההגיונית והמופשטת), אך כדי לשוות לחייה מזמן לזמן ענין מרובה יותר, היתה מסתפקת בזה, שהיתה מדמינת ארועים שהיא עוקבת אחריהם במתיחות על כל פרטיהם. היא היתה מתענגת פתאום להניח כי פרנסואז גונבת אצלה, וכי היא השכילה בערמתה להוכח בכך, ותפשה אותה בשעת גנבה; כיון שהיתה רגילה לשחק בקלפים ביחידות, גם בשם עצמה וגם בשם היריב שלה, היתה לוחשת לעצמה את בקשות הסליחה הנבוכות של פרנסואז ועונה עליהן בלהט ובעלבון כזה עד שאם נכנס מישהו מאתנו אותו רגע לחדרה, היה מוצא אותה כולה מזיעה עם עינים לוהבות, פאתה הנכרית מוסטת הצדה ונראתה הקרקפת הקרחת. יתכן כי פרנסואז היתה שומעת לפעמים מן החדר הסמוך דברי לעג עם סליחות המופנות אליה, שבדיותן לא היתה משפיעה ספוק דיו אלמלא היו נשארים מופשטים בלבד, ואלמלא בשעת הלחשים לא היתה משוה לנגד עיניה מציאות מוּחלטת. פעמים, לא היתה הדודה מסתפקת ב“הצגות במטה” והיתה רוצה לראות אותן בצורת נפשות־פועלות באמת. הנה כי כן, יום־ראשון בשבוע אחד היו כל הדלתות נעולות באופן מסתורי. והיא המתיקה את סוד חשדותיה לגבי פרנסואז עם אאוללי ואת כוונתה להפטר ממנה, ואלו פעם שניה ספרה לפרנסואז על חשדותיה בבגידותיה של אאוללי, שבפניה תהיה נאלצת בקרוב לנעול את הדלת; לאחר כמה ימים נתמלאה שאט נפש אל בעלת סודה וחדשה את ידידותה עם הבוגדת, ולאחר כמה ימים שוב החליפה את תפקידיהן. ואולם החשדות שעוררה אצלה לפעמים אאוללי, לא היו אלא חשדות של מה־בכך, שהיו נמוגים מיד מחוסר חומר מפרנס, שכן אאוללי לא היתה גרה בביתה. ואולם שונה היה הדבר לגבי חשדותיה הנוגעים לפרנסואז, אשר נוכחותה מתחת לגג אותו בית הביאה עמה את התחושה, אף־על־פי שאף פעם לא העיזה לעזוב את מטתה מחשש הצטננות, כדי לרדת למטבח לבדוק, אם יש יסוד לחשדותיה. לאט לאט לא היה למוחה כל עסוק אחר מלבד הנחושים מה היתה פרנסואז יכולה לעשות בכל רגע ורגע, ומה היא משתדלת להסתיר. היא היתה מבחינה בכל שנוי בהבעת פניה, בכל נגוד בדבריה, כל כונה להסתיר משהו. הדודה גלתה, כי היא משיגה את כל תנועותיה, מנחשת את כל כוונותיה, מבחינה בכל חורוֹנוֹֹתיה, ועוקבת בתאוה אכזרית אחרי האומללה. היה זה לה מעין משחק אכזרי. וביום א' הבא היה איזה גלוי של אאוללי – כאותם גלויים המאירים איזה שדה־חקירה בלתי ידוע מקודם באמצעות מדע חדש שהתפתח עד אז בדרכים סלולות – הוכיח לדודתי כי חשדותיה הקשים ביותר אינם ולא כלום בהשואה עם המציאות. “והלא פרנסואז צריכה לדעת זאת עכשיו מן הרגע שהענקת לה במתנה מרכבה” – אמרה אאוללי. ­– “שאני הענקתי לה מרכבה!” קראה דודתי. – “הה, איני יודעת דבר, אני סברתי כך בראותי אותה אמש בנסעה במרכבה, והיא גאה כמו ארטבן, כדי להגיע אל השוק של רוסנביל, סבורה הייתי כי גברת אוקטב העניקה לה מרכבה זאת”. לאט לאט היו פרנסואז ודודתי בדומה לציד וטרפו, מבזבזות את כל המצאותיהן וערמותיהן כדי לא לפול זו בפח של זו. אמי חששה שמא תתפתח אצל פרנסואז איבה ממשית אל דודתי שהיתה מעליבה אותה עלבונות קשים ככל שאפשר לשער. על כל פנים היתה פרנסואז מקדישה יותר ויותר שימת לב לכל מלה קלה של דודתי, לכל תנועה שלה. אם בקשה משהו מדודתי, היתה מהססת זמן רב, מחפשת אמצעים איך לעשות זאת. ולאחר שהביעה את בקשתה, היתה מתבוננת בדודתי בגנבה, משתדלת לנחש על־פי הבעת פניה כדי לדעת מה היא מהרהרת ואיזו החלטה תחליט. הנה כמו בהיות אמן אחד, אשר קרא את הזכרונות מן המאה הי“ז ורצה להתקרב יותר אל המלך הגדול, והוא סבר כי יגיע בדרך זאת אם יערוך לעצמו את שושלת היוחסין הקושרת אותו אל משפחה אחת מן המשפחות ההיסטוריות או על־ידי חליפת מכתבים עם אחד ממלכי אירופה של היום, ודוקא על־ידי כך הוא הפנה את ערפו אל הדבר שבקש בדרך של צורות מתות – כך ראתה גברת זקנה מן הפרובינציה שהודות לכך שהיא מציתת לשגעונותיה ואל רוח הבטלה־מלידה שבה, רוח של רשעות, בלי שהרהרה פעם בלואי הי”ד כאלו עסוקיה הקטנוניים היומיים – רחצת הבוקר, ארוחת הבוקר, שינת צהרים, – יש להם מדה וערך ומשקל, בשל יחסה הרודני וזרויותיה, וחשיבות אשר סן־סימון כנה בשם “המכניזם” של חיי ורסי, ואף מסוגלת היתה להגיע לכלל דעה, כי שתיקתה, רמז קל ביותר לבת־צחוק, מיטיבה או מרשיעה, יש להם פרושים רבים כל כך אצל פרנסואז, בדיוק כאותם פרושים שלוו את בת צחוקו הטובה או המרושעת של המלך, שעה שאיזה משרת־חצר או אפילו אנשי מעלה היו מגישים לו בקשה אי שם במפנה של שדרה בורסי.

באחד מימי א' בשבוע כשאצל דודתי בקרו בו בזמן הכומר ואאוללי ולאחר כך נחה מהבקורים, עלינו כולנו אליה לברכה בלילה טוב, ואמא הביעה את מורת רוחה על מזלה הרע בנוגע לבקורים מצטלבים באותה שעה:

“אני יודעת כי הענינים הסתדרו באופן רע גם היום, ליאוני”, אמרה לה ברוך, “וכל מבקריך באו בבת אחת”.

אבל דודתי־רבה שסעה אותה באמרה: “שפע של טובה…” שכן מאז חלתה בתה סברה שעליה לעודדה בהציגה את כל הענינים מן הצד הטוב. אבל באותו רגע אמר אבי:

“אני רוצה לנצל את העובדה שכל המשפחה מקובצת כאן כדי לספר לכם מקרה בלי שיהיה צורך לספרו מחדש לכל אחד ואחד. חוששני כי לגרנדן כועס עלינו: הוא ברכני לשלום הבוקר בקושי רב ובאי רצון”.

אני לא נתעכבתי כדי להקשיב לספור אבי, שכן הייתי אתו בצאתו מן התפלה ופגשנו את לגרנדן, ואני ירדתי אל המטבח כדי להודע מהו תפריט ארוחת הצהרים, דבר שהעסיק אותי תמיד כמו שמעסיקות חדשות שקוראים בעתון ומלאו אותי התרגשות בדומה לתכנית של חג. כיון שאדון לגרנדן עבר על פנינו בצאתו מן הכנסיה, יחד עם בעלת אחוזה קרובה שלא היינו מכירים אותה אלא מראיה בלבד, ברך אותו אבי ברכת ידידות והתאפקות; אדון לגרנדן ענה לו בקושי מתוך הבעה של השתוממות, כאלו לא הכיר אותנו, ומאותו בטוי במבט עיניו השכיח אצל בני אדם שאינם רוצים להיות אדיבים ומביטים בכם בעינים קפואות, דומה כאלו אתם נמצאים אי שם בקצה דרך רחוקה ובמרחק רב כזה מהם עד שהם מסתפקים ביחס אליכם בהטיה קלה ביותר של הראש בהתאמה למדת־המריונטה שבכם.

ואולם, האשה אשר לותה את לגרנדן היתה אישיות מכובדת וצנועה; לא היתה כל שאלה שמא מתעסק הוא באלה מעשים־לא־נוחים וכי הופתע; ואבי שאל את עצמו איך יכול היה לגרום אי נעימות ללגרנדן. “הייתי מצטער מאד אלו נודע לי כי הוא נעלב על ידי”, אמר אבי, “כי בתוך כל הקהל של יום א' בשבוע היה הוא הלבוש במעילו הקצר, עם עניבתו הרכה, בעל צורה פשוטה ביותר וכל חיצוניותו השפיעה רושם סימפטי”. ואולם המועצה המשפחתית פסקה פה אחד כי בכל הדבר הזה היתה טעות מצד אבא, או שאדון לגרנדן היה שקוע אותה שעה באיזו מחשבה. אגב, למחרת היום נתפזרו חששותיו של אבי. בשובנו מטיול גדול הבחנו בקרבת Pont-Vieux בלגרנדן, שהתעכב בגלל החגים לכמה ימים בקומברה. הוא התקרב אלינו עם ידים מושטות: “האם יודע אתה, אדוני הקורא הותיק”, פנה אלי, "את השורה הזאת משירו של פול דז’רדן:

האם נכון הדבר כי זהו תאור עדין של שעה דומה לשעה זאת? יתכן כי לא קראת אף פעם את פול דז’רדן. קרא אותו, ילדי; היום אומרים לי כי הוא הפך למטיף, אבל משך זמן רב היה בעל אקוורלים צלולים…

יהי רצון שהשמים יהיו תמיד תכולים בשבילך, ידידי הצעיר; ואפילו בשעה זו, הבאה עלי עכשיו, כבר משחירים היערות, והלילה יורד עלי במהירות, מצוא תמצא נחמה כמוני בהביטי אל השמים". הוא שלף מכיסו סיגרה, נעץ את מבטיו שעה ממושכת באופק, “להתראות ידידי”, אמר לנו לפתע פתאום ועזב אותנו.

שעה שירדתי לחקור את עניני התפריט, היו ההכנות במלואן, ופרנסואז, שפקדה על כוחות הטבע אשר באו לעזרתה, כמו באגדות שבהן נשכרים ענקים לטבחים, פררה גחלים, העמידה תפוחי־אדמה לאדוי וצלתה על האש יצירות־מופת קולינריות שהוכנו מראש בכלים שונים ורבים ששורתם הארוכה מתחילה מעביטים גדולים, דודים, קלחות, מחבתות לדגים, קדרות לציד, תבניות לעוגות, קדרות, סירים והסתימה בשרשרת שלמה של מרחשות ואלפסים מכל המדות. התעכבתי כדי לראות על השולחן בפצח עוזרת־הטבחית קטניות, שגרעיניהן הרבים המסודרים בשורה נמשכו כסרטים ארוכים, דומים לכדורים ירוקים מוכנים למשחק; אבל נושא להערצתי היה האספרגוס, שהיה צבוע בצבע ורוד וסגול, ואשר ראשיו היו צבועים בצבע חלמית ותכלת, יורדים לאט ובחשאי עד ללובן – והשרשים מלוכלכים עדין עפר התלמים שבהם גדלו – והיו בעלי נצנוצי־צבע נוספים לא ארציים, נדמה היה לי כי גונים שמימיים אלה מצביעים על יצורים מקסימים אשר מכוח יצרים מן הטבע בקשו להשתעשע וליהפך לירקות, ואשר אפשרו באמצעות לבושם המוקיוני העוטף את גופם המזין והעז להבחין בזריחות שחר, בקשתות בעננים, בדמדומי ערב תכולים, ועל תמצית זו של מהותם היקרה, שוב עמדתי במשך כל הלילה שבא לאחר הארוחה ולאחר שאכלתי מהם, ונהניתי, וכי הם השתעשעו על שבמסכותיהם הפיוטיות והגסות בדומה למחזה ססגוני של שקספיר הפכו את סיר הלילה שלי לכלי שופע ריחות ניחוח.

רחמים של ג’וטו המסכנה, כפי שקרא לה סבן, שעליה הטילה פרנסואז “לקלף” אותם, החזיקתם לידה בתוך סל, מראה פניה היה כאוב, דומה כאלו התיסרה בכל יסורי האדמה הזאת; הכותרות השקופות והקלות שקשטו את ראשי האספרגוס מעל למעילים הורודים היו מצוירים בעדינות, כוכב אחרי כוכב, כאותם פרחים בפרסקו של ג’וטו העוטרים את המצח אשר בזר או נעוצים בסל שבתמונת החסד בפדואה. אותה שעה היתה פרנסואז מגלגלת על השפוד וצולה את אחד האפרוחים, כמו שרק היא ידעה לצלות, מעשה שפרסם את אמנותה מחוץ לגבולות קומברה, ושעה שהיתה מגישה לנו לשולחן, השפיעו עלי דעה כי הקו הראשי באפיה הוא טוב־לב ועדינות; ניחוח בשר צלוי זה ששותה לו דמות של צבע שמן ועדנה דומה היה בעיני לניחוח של אחד מתכונות־החסד שלה.

ואולם היום שבו נמלך אבי במועצה המשפחתית בנוגע לפגישה עם אדון לגרנדן, ירדתי למטבח, היה יום שהרחמים של ג’וטו, היתה חולה מאד לאחר הלידה ולא יכלה לרדת ממטתה; פרנסואז שחסרה היתה לה עזרה היתה מאחרת. בהיותי למטה, היתה עסוקה, במטבח האחורי שיצא אל חצר העופות, בהריגת אפרוח שהתנגד נואשות וטבעית, ואלו פרנסואז שיצאה מכליה בקשה לפגוע בו בסכינה בצואר מאחורי האזנים ולותה את מעשיה בזעקות “חיה מזוהמת! חיה מזוהמת!” דבר שגלה את הרוך הקדוש ורכות־הלב של המשרתת שלנו באור פחות נאה, שלא כמו בשעת הצהרים למחרת, על־ידי עורו המוזהב, הדומה לבגד השרד של הכומר והרוטב הטעים שנטף כמו מתוך אגרטל של כנסיה. כשמת, אספה פרנסואז את דמו שנגר בלי שיטביע את כעסה, והיתה לה שוב התפרצות זעקות ואמרה בפעם נוספת: “חיה מזוהמת!”. קמתי ממקומי כולי רועד; רציתי שיוציאו תיכף ומיד את פרנסואז אל מעבר לשער. אבל מי היה מכין לי סופגניות חמות, קפה ריחני כל כך ואפילו את האפרוחים הצלויים האלה?… ולמעשה, את החשבון הזה של מוגות־לב עשו כל שאר הבריות כמוני. שכן, דודתי ליאוני – ידעה אף־על־פי שאני לא ידעתי עדין, כי פרנסואז שהיתה מוכנה למסור את חייה ללא קובלנה למען בתה, למען נכדיה, היתה בשביל אחרים אכזרית באופן מיוחד. אף־על־פי־כן היתה דודתי שומרת עליה, כי גם בידעה את אכזריותה החשיבה את שרותה. לאט לאט נודע לי כי רוך הלב, מוסר־הכליות וכל שאר המדות הטובות של פרנסואז טומנות בתוכן טרגדיות של מטבח, כשם שההיסטוריה מגלה ששלטון המלכים והמלכות המצוירים על חלונות הכנסיות, היו אכזריים, והצטינו בשפיכות דמים. שמתי לבי כי מחוץ לבני משפחתה, היו האנשים מעוררים בלבה רחמנות מכוח אסונותיהם בה במדה שהיו מרוחקים יותר הימנה. זרמי דמעות ששפכה בקראה בעתון על יסורי אנשים בלתי ידועים, היו מתיבשות מהר אלו יכלה לתאר אותם לעצמה ולראותם חיים. לילה אחד, לאחר הלידה, חשה העוזרת שלה בעוית־מעים איומה; אמי שמעה את בכיתה, היא קמה ממטתה, עוררה את פרנסואז, שהיתה אדישה, והצהירה כי “כל הזעקות של העוזרת הן קומדיה, וכי היא מעמידה פנים של גברת”. הרופא, שחשש מפני משבר כזה, הכניס עדכן לתוך ספר הרפואה שהיה בביתנו, בעמוד שבו מתוארים מכאובים אלה והורה לנו לפתוח את הספר באותו דף ולקרוא בדבר האמצעים שיש לאחוז בהם. אמי שלחה את פרנסואז לחפש את הספר והזהירה אותה לא להשמיט ממנו את העדכן. עברה שעה ופרנסואז לא חזרה; אמי היתה מודאגת וסברה שהיא חזרה לישון ואמרה לי ללכת למצוא את הספר בספריה. מצאתי שם את פרנסואז, שישבה וקראה באותו מקום בספר, קראה את תאור המשבר והתיפחה כל הזמן משום שהמדובר היה על מקרה מופשט של חולה לדוגמא שהיא לא הכירה אותה. כל פעם שקראה את אותות הכאבים שהמחבר תאר, היתה קוראה: “הה, בתולה קדושה! האם יתכן כי האל הטוב רוצה ביסורי יצוריו המסכנים? הה, מסכנה!”

אבל כשאני קראתיה והיא באה אל מטתה של הרחמים של ג’וטו חדלו מיד דמעותיה להשפך; היא לא יכלה למצוא שום נמוק ושום סבה לאותה הרגשה נעימה של רחמים וחמלה שהיתה משמחת אותה ומעוררת את בכיה בשעת קריאת עתונים ולא לשום תענוג אחר מאותו סוג. היא היתה מעוצבנת ומרוגזת על שצריכה היתה לרדת בלילה ממטתה למען העוזרת, שנתקלה באותם יסורים שתוארו בספר ואשר עוררו את בכיה, רק רטנה ורגזה, ואפילו העירה הערות מרושעות, בהניחה שהלכנו ואיננו יכולים לשמוע והיתה אומרת: "היא לא היתה צריכה לעשות מה שעשתה! הדבר גרם לה עונג! אל תעמידי עכשיו פנים של מפונקת! נראה הדבר כי איזה גס־רוח עזוב מאל מצא ענין וטעם באשה כזאת! הה, זהו מה שהיתה אומרת לפעמים אמי המסכנה:

אם קרה ונכדה היה מנוזל כלשהו, היתה יוצאת בלילה, ואפילו היתה חולה, במקום לישון, הולכת לראות אם אינו זקוק למשהו, הולכת ברגל מרחק של ארבעה ליה כדי לחזור למחרת בבוקר אל עבודתה. ותחת אהבה זאת אל בני משפחתה ושאיפתה לחזק את גדלות משפחתה בעתיד, היתה התנהגותה לגבי אנשים אחרים, מבוססת על יסוד מוצק האוסר על מישהו מן המשרתים להכנס לחדר דודתי, שכן היא התגאתה בזה שאיש אינו יכול להתקרב אל הגברת, ואפילו אם היתה חולה היתה עולה להגיש לה מי וישי ולא היתה נותנת שתעשה זאת העוזרת שלה. וכמו אותה מקרינת־כנף שהבחין בה פבר, אותה צרעה חטטנית, הדואגת שלצאצאיה אחרי מותה יהיה בשר טרי לאכילה, והיא מסתיעת באכזריות הנתוח, שעה שהיא צדה זיפיתות ועכבישים, עוקצת אותם בזריזות מופלאה ומתוך ידיעה ברורה במבנה גופם, ופוגעת במרכזי העצבים שבהם תלויה תנועת רגליהם, אבל אינה פוגעת בשאר הגוף, כדי שהרמש המשותק, שעל ידו היא מטילה את ביציה, יספק מזון שעה שצאצאיה יולדו, כיון שלא יוכל להתנגד ולברוח, אבל אינו נרקב כלל, כך עשתה גם פרנסואז בהתאם להחלטתה הנמרצת שהבית יהיה בלתי־נסבל אצל כל המשרתים והיתה נוקטת אמצעים מעודנים של ערמה ואכזריים, עד כי שנים רבות אחרי־כן הבינונו כי את דבר הופעתם של תבשילי אספרגוס יום יום על שולחננו באותו קיץ, יש להסביר בזה שריחו היה גורם, לעוזרת שהיתה מקלפת אותו, התקפות של קצרת חריפה כל־כך עד שנאלצה לבסוף לעזוב את מקום עבודתה.

אללי! נאלצנו לבסוף לשנות את דעתנו על לגרנדן. ביום א' בשבוע אחד לאחר פגישתנו על הגשר הישן, הכריח את אבי להודות בטעותו, לאחר שהתפלה נסתימה ולתוך הכנסיה חדר יחד עם קרני השמש ורעש הרחוב משהו חילוני כל כך, שגברת גופיל וגברת פרספיה (שתי נשים שהיו עסוקות בתפלותיהן שעה שנכנסתי באחור קצת, ויכולתי להיות סבור שלא הבחינו בי כלל, אלמלא היו מסיטות, אותו רגע, ברגליהן את הספסל הקטן שהפריע לי לגשת אל מקומי) התחילו לשוחח אתנו בקול רם על נושאים חילוניים, דומה כאלו היינו נצבים בככר העיר, הרגשנו לפתע פתאום כי על המפתן המשופע אור שמש עמד לגרנדן ובעלה של אותה אשה, אשר בחברתה פגשנו אותו בפעם האחרונה, הציג אותו בפני אשתו של בעל אחוזה שכן. פני לגרנדן הביעו ערנות והתלהבות יוצאת־מן־הכלל; הוא קד קידה עמוקה שלאחריה נסוג באופן חד אחורנית, וגבו תפש מקום שונה מאשר בהתחלה, נוהג שהקנה לו בודאי בעל אחותו, הגברת קמברמר. מכוח תנועה מהירה זאת חלפה בצלעותיו של לגרנדן רעדה נלהבת בשריריו שלא שערתי כי הם כל כך מגושמים, ואינני יודע מדוע תנועה בשרית מתנחשלת זו, שהיתה מגושמת, זרם בשר גס זה, בלי בטוי כל שהוא של רוחניות וזריזות מלאה שפלות שהפכה לטמטום עוררו במוחי אפשרות של לגרנדן שונה לגמרי מזה שאנחנו הכרנו. גברת זו בקשה ממנו שימסור דבר מה לעגלונה, ושעה שהוא הלך ועד שהגיע למרכבה, עוד נשמרה בפניו הבעה של איזו חדוה מבוישת, בטוי של מסירות, שהופיע בפניו לאחר שהוצג לפני גברת זאת. הוא היה שקוע באיזה חלום מתוק, הוא חיך, לאחר כך חזר אל האשה וכיון שהוא נע במהירות גדולה מן הרגיל, היו כתפיו מתנודדות מגוחכות לימין ולשמאל, והוא כל כך נהנה מאשרו ולא שם לב לדבר אחר כלשהו ונראה היה כמין צעצוע עצלני ומוכני מאושר בידי מישהו. אותה שעה התקרבנו אל היציאה מן הכנסיה ועברנו על פניו, הוא היה יותר מדי נעלה כדי להפנות את ראשו, אבל כון את מבטו הפתאומי שהיה תיכף ומיד חלום ביותר, אל נקודה מרוחקת באופק כי לא יכול היה לראותנו ועל כן לא צריך היה גם לברכנו. בפניו, שבלטו מבעד למעיל הרך, נמשכה אותה הבעה תמימה כמקודם, כאלו הוא חש עצמו תועה ונפל בשבי סביבה של מותרות שהוא בוחל בהם. העניבה המשובצת המשיכה להתנועע למשבי הרוח מן הככר והתנופפה על צוארו של לגרנדן בחינת דגל בדידותו הגאה ואי־תלות אצילה. ברגע שהתקרבנו אל הבית, גלתה פתאום אמי כי שכחנו לקחת אתנו את עוגת הקצפת ובקשה מאבי לחזור אתי ולצוות שיביאו אותה מיד אלינו. שוב פגשנו ליד הכנסיה בלגרנדן עם אותה גברת שלוה אותה אל המרכבה. הוא אותת אלינו אות קל שנשאר בתוך מסגרת ריסיו ולא גרם לכל תנועה של שרירי פניו, ואפשר היה ששכנתו לא תרגיש בכך כלל; ואולם הוא בקש לחפות במרץ של רגש את המעשה המסויג שבתוכו מצא רגש זה את בטויו, הביא את הסדק הקל שבעיניו שהיה מיועד לנו שיהיה קורן באדיבות חיה כל כך עד שעברה בהרבה את תחומי עליצותו הפשוטה, וגבלה עם טפשות. את יחסו הידידותי אלינו הביא למדרגה של רמיזות, של חצאי מלים, של אותות מוסכמים, המובנים רק למשתתפים בקשר כל שהוא; ולבסוף הביא את בטויי הידידות עד לגלוי רגשות עדינים, עד להצהרה באהבה, בהדליקו רק בשבילנו אנו להבה מוסתרת שאינה נראית לאשה ההולכת על ידו, אישון מאוהב בתוך פנים קפואות.

הוא בקש בפרוש בערב שלפני־כן רשות מהורי שאבוא הערב לסעוד אצלם: “בוא תתחבר אל ידידך הותיק, אמר לי. כמו אל זר פרחים שנשלח על־ידי נוסע מארץ שלא נחזור לראותה עוד, כן תרשה לי לנשום ממרחקי עלומיך את פרחי האביב שעבר עלי לפני הרבה שנים. בוא עם האביב, עם בכורי־אביב, עם זקן הקנוניקוס, בוא עם רטפשנים, שמהם מצטרפים הזֵרים שהם ערבות לאהבה בתוך הצמחיה של בלזק, בוא עם פרחים של חג הפסח, עם מרגניות, עם גלמושים, המתחילים להפיץ ריח בשדרות הגן של סבתנו, בטרם נמסו כדורי שלג של פסח אחרון. בוא לבוש בגדי משי של שושנים הראויים לשלמה המלך ועם זגוגית צבעונית של אמנון־ותמר, וביחוד בוא עם רוח־אביב, צונן עדין מן הכפור האחרון, הוא פותח כבר בשביל שני הפרפרים המחכים מאז הבוקר את השעה לעלעלים ראשונים לשושנת יריחו”.

בבית התוכחו אם יש להרשות לי אף־על־פי־כן ללכת לסעוד אצל לגרנדן, אבל סבתי סרבה להאמין כי הוא היה בלתי אדיב. “אתה עצמך מודה כי הוא בא אל הכנסיה בלבוש פשוט ואין זה מוכיח כי הוא מתכונן להיות איש־החברה”. היא הודיעה כי על כל פנים, אפילו אם נניח את הדבר הנורא ביותר, שהוא התנהג בגסות ובכונה, מוטב לנו להעמיד פנים כאלו לא הרגשנו בזה. לאמתו של דבר אבי עצמו, אשר נרגז ביותר מיחסו של לגרנדן, היה לו ספק בכונתו. היה זה כמו בכל גלויי פעולה, המראים את תכונותיו העמוקות של האיש או מסתירות משהו; גלוי זה אין לו כל שיכות אל המלים הקודמות, ואין אנו יכולים לחזק את חשדינו בעדות של האיש שאיננו מודה בזה; אנו נאלצים להסתפק בנחושי רגשותינו ואנו שואלים את עצמנו אל מול זכרון נפרד ובלתי קשור זה, אם לא היה כאן שעשוע של איזו אשליה; הנה כי כן יחסים כאלה, היחידים שיש להם חשיבות הנם תכופות מפוקפקים מאד.

סעדתי אצל לגרנדן במרפסת ביתו; הירח האיר; “הדומיה יש בה איזה קסם, האם לא כן”, אמר הוא בפנותו אלי; “אחד הרומניסטנים אשר תקרא אותו בבוא הזמן אומר כי ללבבות פצועים כמו לבבי אין תרופה אחרת מלבד צללים ודומיה. הרואה אתה, בני, בחיים מגיעה השעה, שאתה רחוק עדין הימנה עכשיו, כשהעינים יכולות לשאת רק אור אחד, אותו אור הנובע ומסתנן בשבילנו מבעד לחושך, חושך של לילה יפה כמו הפעם, והאזנים אינן שומעות מוסיקה אחרת מלבד זו שמנגן אור הירח על כנור הדממה”. הקשבתי לדברי לגרנדן שהיו תמיד נעימים בשבילי, אבל הייתי נרגש מכוח זכרון של אשה אחת אשר ראיתי לא מזמן בפעם הראשונה, וחשבתי על כך עכשיו בידעי כי לגרנדן קשור היה עם כמה משפחות אצילות, שגרו בסביבה, והרהרתי שמא הוא מכיר אותה. אזרתי עוז ושאלתי אותו: “האם אתה מכיר, אדוני, את בעלות ארמון גרמנט?” באמרי זאת הייתי מאושר שגליתי בפניו איזה שליטה, מכוח העובדה עצמה שאני מושך אותו מתוך עולם החלומות וממלא אותו צלילי חויה אוביקטיבית.

ואולם לשמע השם גרמנט, ראיתי כי באמצע עיניו הכחולות של ידידנו מתגלה גומה קטנה וחומה אשר דומה שסכה בלתי נראית ננעצה בה, שעה שכל שאר האישון הפיק זרמי כחול, קצות ריסיו כהו, וירדו. פיו היה מקומט קמט של מרירות והוא חזר וחיך, שעה שמבטיו נשארו עצובים בדומה למבטיו של מעונה יפה אשר גופו מלא חצים: “לא, אינני מכיר אותן”, אמר אבל במקום להודיע הודעה פשוטה כזאת, תשובה שלא היתה בשבילי מפתיעה אלו היתה זו נאמרת בנעימה טבעית ובלתי נאלצת עשה זאת בהדגשה מיוחדת של כל מלה ומלה מתוך רכינה לפנים, נדנודי ראש, בעקשנות כמו שאנו נוהגים לעשות בשעת הודעות בלתי שכיחות – מתוך רצון שיאמינו לנו, – דומה כאלו אי הכרותו עם הגרמנטים היתה יכולה להיות רק תוצאה של השתלשלות דברים מקרית וכן מתוך שקול של אדם שאינו יכול לשתוק בענין חשוב לו, והוא מעדיף להודיע זאת בפומבי כדי לשכנע גם את האחרים כי הודעתו אינה פוגעת בו, אלא קלה בעיניו, נעימה וכאלו מצב זה – במקרה זה העדר יחסים עם הגרמנטים – אינו דבר של הכרח, אלא נובע מרצונו הטוב והוא בא מתוך איזו מסורת משפחתית, מתוך נמוקים מוסריים או נדר כמוס האוסר עליו להיות בחברת הגרמנטים. “לא”, המשיך, בהסבירו את הדגשות קולו, “לא, אני לא מכיר אותן, אני אף פעם לא רציתי בהכרות זאת, נזהרתי תמיד לשמור על אי־התלות שלי; הן במעמקי נשמתי הנני בעל מוח יעקוביני, אתה יודע. אנשים רבים באו לחלצני, אמרו שאני שוגה, בזה שאינני מבקר את הגרמנטים, כי אני משפיע רושם של בור, של אדם בלתי מחונך, של דוב זקן. אכן דעה זו אינה מסוגלת להבהילני, הן היא אמתית! לאמתו של דבר, איננה אוהב בעולם זה יותר מאשר כמה כנסיות, שנים או שלשה ספרים, תמונות אחדות, אור ירח שעה שרוח הבוקר של עלומים מביאה אלי ניחוח פרחים שעיני הזקנות אינן מבחינות עוד ביניהם”. לא הבינותי למה הסרוב לבקר אצל בני אדם שאותם אינך מכיר, קשור עם אי־תלות ומדוע עלול דבר זה לשוות לך מראה של פרא ושל דב. אבל ידעתי היטב כי לגרנדן אינו אומר אמת שעה שהוא מודיע שאיננו אוהב דבר מלבד כמה כנסיות, אור ירח ועלומים; הוא אהב הרבה אנשים אשר היו גרים בארמונות, ובהמצאו בתוך חברתם חשש שמא לא ימצא חן ועל כן לא היה מגלה להם כי בחוג ידידיו יש בורגנים, בני נוטריונים או חלפנים של בורסה, והעדיף, אם באמת נגזר שהדבר יודע הרי שיודע בהעדרו, הרחק ממנו, וכי גזר הדין עליו יהיה שלא בפניו; הוא היה סנוב. מובן מאליו, כי הוא לא אמר אף פעם דבר מכל זה בלשון שהורי ואני אהבנו כל כך. וכששאלתי: “האם אתה מכיר את הגרמנטים?” ענה לגרנדן בעל השיחה הנאה: “לא, אף פעם לא רציתי להכירם”. למרבה הצער לא היתה תשובתו משכנעת, שכן לגרנדן אחר, שהוא הסתיר אותו במעמקי הויתו, ואשר לא גלה אותו משום שאותו לגרנדן ידע על לגרנדן שלנו, על הסנוביזם שלו, דברים שהיו מסוגלים להביא ליצר הזלזול בו, לגרנדן אחר אשר ענה כבר במבט פצוע על־ידי חיוך מלאכותי, על־ידי נעימה רצינית יותר מדי, על־ידי אלף חצים שמכוחם היה לגרנדן שלנו פצוע וחסר אונים כעין סבסטין הקדוש של הסנוביזם: “אללי! למה אתה גורם לי צער! לא, אני לא מכיר את הגרמנטים. אל תעוררו את כל צער חיי”. וכיון שלגרנדן שובב זה, לגרנדן הנוכל, לא היה בעל לשון נמרצת כמו לגרנדן השני היתה אצלו בכל־זאת לשון נמרצת יותר, לשון משופעת כמו שאומרים “רפלקסים”, באופן כזה שברגע שלגרנדן בעל השיחה רצה להכריחו שישתוק הספיק כבר זה להביע את דעתו וידידנו הצטער בשל הרושם הרע שגלה הכפיל שלו, ולא היתה לו ברירה אלא להשתדל לרכך אותו.

מכאן אין להסיק כמובן כי אדון לגרנדן לא היה אמתי שעה שהיה מסתער כנגד הסנובים. הוא לא יכול היה לדעת, על כל פנים מעצמו, כי הוא היה גם כן סנוב, שכן אנחנו יודעים רק את מגרעות זולתנו, ואלו את שלנו אנחנו מכירים רק במקרה שמישהו מצביע עליהן. עלינו אין הן פועלות אלא בעקיפין, בעזרת דמיוננו המחליף את נמוקינו הראשונים בנמוקים צדדיים, הגונים יותר. אף פעם לא יעץ לו הסנוביזם של לגרנדן ללכת ולבקר תכופות איזו דוכסית. הוא רק הכריח אותו לפאר בדמיונו דוכסית זאת בכל מיני פאר. לגרנדן היה נגש לדוכסית מתוך בטחון שהוא נכנע למשיכת כוח שכלה ושאר תכונותיה ששום סנוב בזוי לא יכול להבחין בהן. רק הסנובים האחרים ידעו שהוא אחד מהם: משום שלא היו מסוגלים לחדור לתוך מערכת דמיונו, הם היו רואים במישרין את קשריו ואת הופעותיו של לגרנדן בטרקלינים של אצילים וידעו את הסבות לבקורים כאלה.

עכשיו, לא היו עוד בביתנו כל אשליות בנוגע ללגרנדן, ובקורינו אצלו היו מרוחקים מאד זה מזה. אמי השתעשעה בלי סוף כל פעם שהיתה תופסת את לגרנדן בעת הפשע או בשעת אשמה שלא היה מודה בה, וממשיך לכנות את הסנוביזם פשע שאין לו כפרה. ואלו אבי, לא הסכים להתיחס להעמדת הפנים של לגרנדן יחס של זלזול ושל קלות; וכשעלתה מחשבה, בשנה מן השנים, לשלוח אותי לבלות את החופש הגדול בבלבק עם סבתי, הוא אמר: “צריך להודיע על כל פנים ללגרנדן שאתם באים לבלבק, כדי לראות אם לא יציע לכם לקשור קשרים עם אחותו. הוא שכח כבר כנראה כי פעם אמר לנו כי היא גרה במרחק שני קילומטרים משם”. סבתי סברה כי בשעת רחיצה בים צריך לשהות מבוקר עד ערב על החוף לנשום מלח, ולא צריך לקשור שום הכרויות. שכן בקורים וטיולים, מביאים לבזבוז זמן רב, המיועד למעשה לבלוי באויר הים, ואדרבא בקשה את אבי לא לדבר עם לגרנדן על תכניותינו שכן היא ראתה כבר בדמיונה, כי אחותו, גברת קמברמר מגיעה אל המלון דוקא ברגע שהם הולכים לדיוג ומאלצת אותנו להשאר במלון ולקבל אותה. אבל אמי צחקה לחששותיה משום שהיא סברה כי הסכנה איננה גדולה, וכי לגרנדן לא ירצה כלל לקשור היכרות בינינו לבין אחותו. אף־על־פי־כן לא היה לנו צורך לקשור שיחה אתו על בלבק. שכן לגרנדן עצמו לא חשד כי אנו עומדים לבקר באותם מקומות, והוא נפל בפח שעה שנפגשנו אתו ערב אחד על גדות הויונה.

– “יש לעננים הערב צביון סגול ותכלת יפה, האם לא כן, חברי”, אמר אל אבי, “ובמיוחד הכחול דומה לכחול של פרחים ולא לצביון אויר, כחול של צנצנת־אפר, המפתיעה כשהיא בשמים, וענן ורוד קטן זה, האם אין לו צביון של פרח, של צפורן או הידרנגאה? רק בתעלת למנש, בין נורמנדיה וברטן, יכולתי להתבונן בעולם צמחים ממין זה בתוך האתמוספירה. שם, סמוך לבלבק, במקומות פראיים עדין, יש מפרץ קטן בעל עדנה מקסימה והשקיעות שם בעמק אוג, אדומות וזהובות, שאני רואה אותן אגב ללא כל בוז, כי אינן אופיניות, לא חשובות; ואולם במקום רך ולח זה מתגלים בשמי הערב תוך כמה דקות זרים בלתי שכיחים של פרחים, כחולים וורודים והם שוהים כך בלתי קמלים במשך שעות אחדות, אבל יש וחלה שלכת פתאומית והיא אז יפה יותר, השמים זרועים עלים רבים צהובים או ורודים, וחופים אלה המכוסים חול זהוב של מפרץ זה, הנקרא מפרץ הלשם, נראים אז עדינים ומקסימים משום שהם כבולים בדומה לאנדרומדה הבלונדית, אל הסלעים הסמוכים והנוראים של חוף הים הקודר והמפורסם על־ידי ספינות טרופות רבות, הנופלות כל חורף קרבן לאכזריות האוקינוס. בלבק! זו השונית הגיאולוגית העתיקה ביותר של ארצנו, ה-Ar-mor האמתי של ים, קצה האדמה, האזור האומלל שאנטול פרנס, – זה הקוסם שכל ידידינו צריכים לקרוא אותו – ידע לתאר על כל ענניו הנצחיים, כמו בארץ החימרות אשר באודיסיאה. בלבק, שם נבנים כבר מלונות על קרקע עתיקה ומקסימה שאין לשנותה. איזה תענוג הוא לערוך טיולים במרחק שני צעדים משם אל תוך אזורים קדומים ויפים כל כך!”

– “הה! נמצא שיש לך מכרים בבלבק?” אמר אבי. “הנה יסע שמה פעוט זה לבלות חדשים עם סבתו ושמא גם עם אשתי”.

לגרנדן נלכד במפתיע על־ידי שאלה זאת ברגע שעיניו היו נעוצות באבי, ולא יכול היה להסיטן מעליו, אלא לנעצן יותר ויותר – מתוך חיוך עצוב – בעיניו של בעל השיחה, מתוך העמדת פנים של ידידות וגלוי לב שאינו חושש להביט בפניו, ודומה היה כאלו חדר אל תוך גופו של אבי שנעשה שקוף בשבילו, והוא ראה ברגע זה, מאחורי הכל, עננה צבועה צבע חי אשר הגישה לו מעין אליבי שכלי, ואפשר לו לקבוע כי ברגע ששאלו אותו מה ששאלו, אם הוא מכיר את מישהו בבלבק, חשב על משהו אחר וכאלו לא שמע את השאלה. בדרך כלל משמעם של מבטים כאלה הוא שהם מעוררים אצל בעל השיחה שאלה: “במה אתה מהרהר אפוא?” אבל אבי שהיה סקרן, נרגז ואכזרי, המשיך ושאל: “היש לך ידידים באותו מקום, שאתה מיטיב להכיר כל כך את בלבק?”

מתוך מאמץ אחרון של יאוש, הגיע מבטו המחייך של לגרנדן אל מקסימום של רוך, של טשטוש, של יושר לב, ושל פזור נפש, אבל סבר בלי ספק שאין לו אלא לענות, ואמר:

– " יש לי ידידים בכל מקום ששם יש עצים פצועים, אבל לא מנוצחים, המתקבצים כדי לבקש יחד מתוך עקשנות פתטית באזני שמים קשוחים שאינם יודעים רחמים עליהם".

– “לא על זה רציתי לדבר”, שסע אותו אבי שגם הוא היה עקשן כעצים וחסר רחמים כמו השמים. “אני שואל אם יקרה משהו לחותנתי, או אם יהיה לה צורך במישהו, ושלא תרגיש עצמה בודדה, האם מכיר אתה את מישהו בעולם זה?”

– “שם כמו בכל מקום, אני מכיר את כל הבריות ואינני מכיר אף אחד”, אמר לגרנדן שלא רצה להכנע כל כך מהר; “הרבה דברים ומעט אנשים, אבל דומה כי גם הדברים עצמם דומים לאנשים, לאנשים נדירים, בעלי תמצית מעודנת, שהחיים רמו אותם. לפעמים זה איזה ארמון שהבחנת בו על גבי סלע ליד הדרך, ששם נעצר כדי לשפוך את עצבותו באזני ערב ורוד עדין וירח של זהב עולה מעליהם שעה שסירות הדיגים חוזרות הביתה והן חורשות את קטיפת הים מרימות לפידים בראש התורן המאירים בצבעים מרובים; לפעמים זה איזה בית בודד, שהנו פעמים רבות מכוער, בעל חזות בישנית אבל רומנטית, המסתיר בפני עיני הבריות איזה סוד שאיננו פוסק של אושר או של אכזבה. מקומות נטולי־אמת אלה, הוסיף באיזו עדנה מקיאבלית, מקומות אלה של בדיה הם בחינת קריאה מגונה בשביל נער, ולא הייתי ממליץ לבחור בשביל ידידי הצעיר הנוטה כבר כל כך לעצבות ולבו פתוח לכך. האקלימים הנושמים סודות אהבה ויסורים ללא תועלת יפים רק לאנשים שכבר נתאכזבו בחיים כמוני, אבל מזיקים לאנשים שאפים לא קבוע עדין. האמינה לי, המשיך בהתלהבות, מימיו של מפרץ זה, שהנו במחציתו ברטוני, עשויים אולי להשפיע פעולה מרפאה, דבר שהוא מפוקפק אגב, על לב שכבר נפגם כמו לבי ואשר פצעיו אינם נתנים עוד להגלדה. אבל אינם הולמים לגילך, נערי הקט. לילה טוב, שכני”, הוסיף ועזב בפתאומיות מתחמקת כדרכו, ופנה אלינו באצבע מורמת כרופא והוסיף: – “חלילה לכם ללכת לבלבק לפני גיל החמשים, וגם אז מותנה הדבר במצב לבך”, קרא לעומתנו.

אבי חזר לשוחח אתו על כך בפגישותינו הבאות, עִנה אותו בשאלות, אבל היה זה עמל שוא: כמו אותו נוכל מלומד הנוטל עליו לזיף גליונות מחוקים ומשקיע בכך עמל ויודע כי החלק המאה ממנו היה מספיק לו כדי להרויח שכר יותר מכובד ויותר זול, עשה גם אדון לגרנדן, אלו המשכנו להתעקש היה בונה שיטה שלמה של אתיקה של נוף וגיאוגרפיה שמימית בנורמנדיה התחתונה, יותר מאשר להודות כי במרחק שני קילומטרים מבלבק היתה גרה אחותו, והיה צריך בשל כך לתת בידינו מכתב המלצה, דבר שלא היה נורא כל כך בשבילו, אלו חש בטחון, שצריך היה לחוש אותו, מתוך ידיעת אופי סבתי, – שלא היתה אף פעם מנצלת המלצה זאת.

היינו חוזרים מוקדם מטיולינו, כדי שנוכל לבקר עוד את הדודה ליאוני לפני הארוחה. בראשית העונה, בעת שהיום היה קצר, כשהיינו מגיעים לרחוב סנט־אספרי, היה אור השקיעה נופל על שמשות החלונות של ביתנו ואיזה סרט ארגמני בעמקי חורשות קלבר, שהיה משתקף הרחק באגם כמו להבה אדומה בלוית קור מוחש היטב, והיה מתקשר במוחי עם הלהבה האדומה שעליה היה נצלה עכשיו האפרוח הבא להבטיח לי לאחר התענוג האסתטי בעקבות הטיול, תענוג ממזון טעים, תענוג של חמימות ושל נופש. ואלו בקיץ, להפך, כשהיינו חוזרים לא היה השמש שוקע עדין; ובשעת הבקור שהיינו מבקרים אצל הדודה ליאוני, היה אור שמש חודר מבעד לחלונות, מתעכב בין הוילונות הגדולים, חובק אותם, מתפצל, מפציע, מסתנן, ואחרי כן כאלו חורט כתמי אור זהב בעץ הלימון של המזנון, מאיר באלכסון את החדר. באור עדין שהנו מאיר תחתיתם של עצים ואולם, היו ימים נדירים, שהיינו נכנסים לחדר הדודה ומעל המזנון נעלמו מכבר החריטות הרגעיות, ולא היה כבר אור השמש על חלונות, וכשהיינו פונים לרחוב סנט־אספרי, והנחל למרגלות קלבר לא הסמיק עוד, והראי שלו היה יותר בצבע לשם וקרן ירח ארוכה התרחבה וחצתה את קמטי המים. בימים כאלה, בהתקרבנו לבית, היינו מבחינים באיזו דמות על יד השער ואמא היתה אומרת לי:

– “אל אלוהים! הנה פרנסואז המחכה לנו, דודתך חרדה; משמע הגענו מאוחר מדי”.

לא היה לנו פנאי לפשוט את הבגדים, היינו עולים לדודה ליאוני כדי להרגיע אותה וכי למרות כל השערותיה לא קרה לנו דבר, אלא הלכנו לעבר גרמנט וכשעורכים טיול זה ידוע היטב לדודה שאי אפשר לחזור לשעה קבועה.

– “הנה כי כן, פרנסואז”, היתה אומרת דודתי, “הן אמרתי לך, כי ודאי הלכו לעבר גרמנט! אל אלוהים! כולם רעבים ודאי! והצלי שלך ודאי נתיבש לאחר שעמד זמן רב כל כך בתנור. היתכן לבוא כל כך מאוחר! היתכן כי שוב הלכתם לעבר גרמנט!”

– “ואני סבורה הייתי כי את יודעת, ליאוני”, אמרה אמי. “נדמה היה לי כי פרנסואז ראתה שיצאנו דרך הפשפש של הגן”.

מסביב לקומברה היו שני “צדדים” לטיולים, וכל כך הפוכים עד שאין יוצאים אליהם אלא מבעד לשערים שונים, הכל לפי הצד שאליו פונים: אם לצד מזאגליז־לה־וינז, שקוראים לו גם “הצד של סבן” שכן בטיול בדרך זאת עוברים על יד אחוזתו של סבן וה“צד של גרמנט”. בנוגע למזאגליז־לה־וינז, לאמתו של דבר, לא הכרתי אלא את “הצד” ואת האנשים הזרים שהיו באים ביום ראשון בשבוע לטיל בקומברה, אנשים אשר הפעם לא היו מוכרים אפילו לדודתי וכולנו לא “הכרנו אותם כלל” ולא היה להם סימן אחר אלא “האנשים שבאו ממזאגליז”. ובנוגע לגרמנט, הרי יום אחד הכרתי אותה מקרוב, אלא שדבר זה קרה רק מאוחר יותר; ובמשך כל ימי נעורי היתה מזאגליז בשבילי משהו שאין להשיג, כגון האופק, אם הוא נסתר מעינינו רחוק, כאשר היה על־ידי קפלי קרקע שלא היתה דומה עוד לקומברה, הרי גרמנט נצטירה רק כמושג, יותר כמו אידיאל מאשר מציאות, מעין מושג גיאוגרפי מופשט, כגון קו המשוה, כמו הציר, כמו המזרח. הנה כי כן, ללכת "בכוון גרמנט, כדי להגיע למזאגליז, או להיפך, דומה היה למשהו בלתי הגיוני, כגון ללכת מזרחה כדי להגיע מערבה. כיון שאבי היה מדבר תמיד על צד מזאגליז כעל המישור היפה ביותר שהכיר, ועל גרמנט כעל סוג נוף של נהר, הרי אני הענקתי להן, מתוך שראיתין כשתי יחידות, קשר זה ואחוד זה, שאנחנו קושרים ליצירי דמיון; החלק הקטן ביותר של כל אחת מהן נראה לי יקר־ערך ומגלה את יחודן המקסים, שעה שכל שאר המקומות הסמוכים להן, עד שהיינו מגיעים אל האדמה הקדושה של זו או זו, היו בחינת דרכים גשמיות שהיו מצויות במרחק מסוים כאידיאל של נוף מישורי ואידיאל של נוף נהרים, ולא היו ראויים לכל מאמץ של התבוננות בדומה לרחובות קטנים הסמוכים לתיאטרון ואין להם כל ערך בשביל הצופה בתיאטרון עצמו. אבל תמיד העברתי ביניהן חיץ גדול הרבה יותר מחיץ של קילומטרים, את המרחק שהיה להן במוחי שחשב עליהן, חיץ אשר מרחיק מאד ושותל אותן בקו שונה לגמרי. וחיץ זה נעשה מוחלט יותר על־ידי הרגלנו לא ללכת ביום אחר בשני הכוונים בטיול אחד, אלא יום אחד לצד מזאגליז, ופעם שניה לצד גרמנט, ועל־ידי כך היו נסגרות ומוגבלות זו מזו במרחק לא מוכר אחת לגבי השניה וללא קשר בין שני אחרי־צהרים.

ברצותנו ללכת לצד מזאגליז היינו יוצאים (לא מוקדם ביותר ובלי שים לב אם השמים היו מעוננים שכן הטיול לא היה מכוון לזמן רב ולא היה מביא למרחקים) כשם שיוצאים ולא חשוב לאיזה מקום, מבעד לשער הגדול של בית דודתי הפונה לרחוב סנט־אספרי. הגשם היה מקדם אותנו בברכה, היינו משלשלים מכתבים לתוך תיבת הדואר, מוסרים לתיאודור, אגב הליכה, בשם פרנסואז, שחסר לה שמן או קפה, היינו יוצאים מן העיר בדרך הנמשכת לאורך הגדר הלבנה מסביב לגנו של סבן, עוד בטרם הגענו אליו היה פוגש אותנו, כבא לקראת זרים, ריח הלילך. הם עצמם, שיחי הלילך, הרכינו מבין ללבותיהם הירוקים והרעננים של עלותם, מעבר לגדר את פלומתם העשויה נוצות לבנות וסגוליות, שהבהיקו אפילו בצל, מאורה של שמש שבו הם טבלו. אחדים מהם, שהיו מסותרים למחצה על־ידי הבית הקטן עם גג רעפים שנקרא בית הקשתים, ששם חי השומר, וקשטו את חודו הגותי, בצריח צבעיהם הורוד. בנות הים האביביות נראות היו וולגריות לעומת עלמות־גן־עדן צעירות אלו ששמרו בגן צרפתי זה על גונים חיים וטהורים של מיניאטורות פרסיות. למרות רצוני לחבק בידי את מתניהן הגמישות ולאמץ אל לבי את כוכבי תלתליהן אשר לראשיהן הריחניים, היינו עוברים בלי להתעכב, לאחר שהורי לא היו מבקרים עוד בטנסוביל מאז נשואיו של סבן, וכדי לא להשפיע רושם כאלו הננו מציצים אל הגן, לא היינו הולכים בדרך שהיתה נמשכת לאורך הגדר ומתרוממת ישר לשדה הפתוח, אלא בוחרים בדרך אחרת שהיתה מביאה לאותה מטרה, לאחר עקיפה ארוכה, ולשם כך היינו צריכים להתרחק הרבה מן הבית. פעם אחת העיר סבי לאבי:

– אתה זוכר כי סבן אמר לנו אמש, כי לרגלי נסיעת אשתו ובתו לריימס, רוצה הוא ללכת למשך מעת לעת לפריס? יכולים היינו לעבור לאורך הגן משום שאין שם אדם, ודבר זה עשוי לקצר את דרכנו.

לרגע קט התעכבנו ליד הגדר. עונת הלילך התקרבה אל קצה; שיחים אחדים שפכו עדין מתך הנברשות הגבוהות והסגוליות את פרחיהם הקטנים ומעודנים, אבל בחלקים גדולים של העלוה, שרק לפני שבוע ימים סער בתוכה קצף הניחוח, היתה נובלת עכשו איזו פריחה שהשחירה, התיבשה וריחה פג. סבי הראה לאבי כי המראה שנשאר בעינו מצד אחד, ומצד שני השתנה מאז הטיול שערך יחד עם סבן ביום מות אשתו, והוא נצל את ההזדמנות כדי לספר עוד הפעם על טיול זה.

לפנינו השתרעה לאור־השמש המלא בכוון לבית שדרה מקושטת קרמולים. מימין, להפך, השתרע גן במישור גדול. חסויה בצל עצים גדולים שהקיפו אותה, נמשכה ברכה שנחפרה על־ידי הוריו של סבן; ואולם אפילו ביצירותיו המלאכותיות ביותר עושה האדם מכוחו של הטבע; יש מקומות שסביבם מתגלה תמיד איזה יחוד, מבליטים את סימניהם העתיקים בתוך גן שדומה כאלו נטעו הרחק מתחום שלטונו של האדם, בתוך דומיה הסובבת אותם, מכל הצדדים, צורך תערוכתם וכנעלים לפעלו של האדם. הנה כי כן למרגלות השדרה שהקיפה את הנחל המלאכותי, הצטרף, בשני טורים מקושטים פרחי וינקה וזכריני, הזר הטבעי, העדין והכחול העונד את המצח הבהיר כהה של המים ואלו הסיפן מרכין את רמחיו בותרנות מלכותית פורש על גבי אבוב־הרועה ונורית־המים למרגלותיהן הרטובות של חבצלות בעלות עלים סגוליים וצהובים של שרביטו המימי.

העדרה של העלמה סבן שהיה בו משום מניעה נוראה לראותה מופיעה באחת השדרות, להיות מוכר על ידה ונדחה בבוז על־ידי הנערה שהיתה לה זכות להיות מיודדת עם ברגוט ולבקר יחד אתו בכנסיות – הפכה את ענין טנסביל לאדישות בפעם הראשונה שעה שהורשתה לי ודומה כי דבר זה הוסיף, להפך, למקום, בעיני סבי ואבי, איזו נוחיות, איזה נועם חולף, ממש כמו בשעת תיור בארצות הרריות העדרם של עננים, ועושה את היום מותאם דוקא לטיול במקום זה; רוצה הייתי כי חשבונותיהם יכשלו, כי יקרה נס והעלמה סבן תופיע עם אביה במדת קרבה כזאת שלא יהיה לנו פנאי עוד להתחמק מהם ונאלץ לקשור הכרות. הנה משום מה, בהבחיני לפתע פתאום על פני הדשא, כמין אות לנוכחותה האפשרית, בסל שנשכח בצד עם חכה אשר קצה רתת על פני המים, אמצתי את כל כוחי להפנות את מבטי אבי וסבי למקום אחר. אגב, סבן אמר לנו כי לא היה צריך להעדר היום שכן בביתו מתארחים קרובים הרי שיתכן כי החפצים שיכים למישהו מן האורחים. אכן, לא נשמע היה כל רחש של צעדים בתוך השדרות. צפור בלתי־נראית, אשר חלפה מעל צמרת עץ מתוך מאמץ לקצר את היום הארוך, חפשה בקריאה ארוכה את הדומיה הסובבת, אלא שהיא נענתה בהד קול אחיד, שבא כתשובה לקולה מוכפל דומיה וחסר תנועה אשר דומה כאלו עמד לעצור לעולם־ועד רגע אשר רצתה, כי יחלוף מהר ככל שאפשר. האור נפל באכזריות רבה כל כך מן המים שקפאו עד כי נתעורר רצון להמלט מכוחו, ואפילו המים הרדומים עצמם אשר רמשים התגרו בהם ללא הרף כדי לעוררם מתרדמתם, מחלום על איזה מלשטרום דמיוני, מתוך הגברת החרדה שלתוכה הטיל אותי מראה החכה הצפה שכן היה לי הרושם כי הזרם ירחיק אותה במהירות נוראה על פני מרחבי השמים המשתקפים בתוכו; חכה זאת שהיתה תקועה במאונך דומה היה כי הנה הנה תשקע בתוך המים וכבר שאלתי את עצמי אם, בלי לשים לב למשאלה ולחרדה שהיתה אצלי להכיר אותה ולהודיע לה, לעלמה סבן כי הדג נצוד, – אלא שאותו רגע צריך הייתי לרוץ כדי להשיג את אבי ואת סבי אשר קראו לי מתוך השתוממות שלא הלכתי בעקבותיהם על פני המסלה המוליכה אל השדות שאליהם כבר פנו. אני מצאתי את המסלה הומה כולה מריח עוזרד. הגדר היתה בחינת שורה של כנסיות זעירות שטבעו מתחת למשא עצים עם פרחים שהונחו על מזבחותיהן; למטה מהם, הטילה השמש משבצות של אור, דומה כאלו האור עבר מבעד לשמשות של זכוכית; ריחם התפשט בדחיסות כזאת, בצמצום כזה, ודומה היה עלי כאלו אני עומד בפני המזבח של הבתולה והפרחים שהיו מפוארים כל כך החזיקו, כל אחד לעצמו, מתוך איזה פזור נפשר זר של אבקנים, עדינים וקורנים, לוהטים כמו אלה המקשטים את הדוכן או את החלונות הססגוניים אשר בכנסיות ומתרחבים כאן בבשרם הלבן כפרחי התות. כמה תמימים וכפריים בהשואה אליהם פרחי הורד האדום שיתרוממו בעוד כמה שבועות אל מול השמש באותה מסלה אטומה לבושים מעילי משי מכופתרים והם מותרים על־ידי משב־רוח הקל ביותר!

לשוא עמדתי בפני העוזרד כדי לנשום אל תוכי, להעמיד בפני מחשבתי אשר לא ידעה מה לעשות, לאבד, כדי שוב למצוא, את הריח האופיני והבלתי־נראה של פרחיו, להתמזג עם הריתמוס שהשפיעו פרחים אלה פה ושם בחריצות של עלומים על מרחקים בלתי צפויים כאותן הפוגות מוסיקליות, פרחים אלה השפיעו עלי מתוך בזבוז בלתי פוסק אותו קסם עצמו, אבל לא אפשרו לי להתעמק בהם כמו באותן נעימות שאתה מנגן מאה פעם ברציפות ואין אתה מגיע אף פעם אל סודן האחרון והכמוס. לרגעים מעטים הייתי מפנה עצמי מהם כדי להתקרב שוב בכוחות רעננים יותר. עקבתי בעיני אחרי המורד, שהשתרע מאחרי הגדר, בכוון לשדות, התעכבתי ליד איזה פרג או בפני כמה דגניות אשר פארו פה ושם את המדרון בפרחיהן בדומה לשולי שטיח שנרשם בו בקלות איזה נושא כפרי אשר יעלה וינצח לאחר כך על כל המסגרת; נדירים עדין, מפורדים כמו בתים בודדים המבשרים את התקרבותו של ישוב, כך בשרו את המרחב הגדול שעליו משתרעים שדות תבואה ומסתלסלים עננים. ומראהו של פרג אחד אשר התמר על גבעולו הגמיש ואשר רטט למשב הרוח על כותרתו האדומה, החבושה על קרקפת דשנה ושחורה הפעים את לבי, כמו נוסע המבחין במישור בסירה פגומה ראשונה שאותה מתקן איזה דיג והקורא עוד בטרם ראה פסת מים באופק: “הים!”

לאחר כך שוב חזרתי אל העוזרד כחזור אל יצירת־מופת אשר דומה לנו כי עכשיו נשיג אותה ונבין אותה יותר אם נסיט לרגע את פנינו ממנה ונביט הצדה, אך לשוא קרבתי את ידי אל פני, כדי שלא אראה כל דבר צדדי אחר מלבד העוזרד. הרגש שנתעורר בי בגללו היה עמום ובלתי מוגדר ולשוא נסיתי להשתחרר, להתגבר על החיץ שביני לבין הפרחים ולהתמזג אתם. הם לא עזרו לי להבהיר את הרגש ולא יכולתי משום כן לפנות לפרחים אחרים ולספק את סקרנותי. הנה כי כן, נתמלאתי אותה חדוה שאנו מתנסים בה בראותנו יצירה של ציר יקר לנו והיא שונה מאלה שהכרנו קודם לכן רק בצורת רשום של עפרון, או שעה שאיזו יצירה מוסיקלית ששמענו אותה רק על־ידי פריטה על פסנתר ועכשיו היא נשמעת לנו מכוח קשת הצבעים של התזמורת, כך קרא לי סבי, ואמר לי בהראותו על הגדר של טנסונביל: “אתה שהנך אוהב את העוזרד, הבט וראה שיח קטן זה עם פרחיו הורודים; כמה יפה הוא!” למעשה זה היה קוץ, אבל ורוד, והוא היה יפה מן הלבנים. גם הוא היה בלבוש חגיגי, – אותם לבושים חגיגיים של ימי חג דתיים, משום שאין שום סבה מקרית שתקשור אותם לאיזה יום חול, כדרך החגים החילוניים לאיזה יום שאיננו הולם אותם, אשר אין שום דבר חגיגי תמציתי, אלא שהיה זה לבוש עשיר יותר, כי הפרחים הצמודים אל הענף, אחד מתחת לשני, בלי להשאיר מקום שלא יהיה מקושט, בדומה לקשוט המפאר מקל רועים בסגנון רוקוקו, שהיה להם צביון משלהם, והיה להם על כן איכות נעלה יותר, לפי הנוסח האסתטי של קומברה, אם נדון בזה על־פי סולם המחירים אשר בחנות הככר או אצל קמי שהביסקוויטים היקרים ביותר היו אלה שהיו ורודים. אני עצמי הערכתי יותר את הגבינה שהיתה בה שמנת ורודה, כלומר אותה שמנת שהרשו לי לצבוע אותה בצבע של תות. ובאמת בחרו הפרחים צבע של דבר הנתן לאכילה או של קשוט בגד המיועד לאיזה חג גדול, צבע שעקרון עליונותו אינו מורכב, והוא נראה בכל־זאת יפה ביותר בעיני הילדים ועל כן יש תמיד משהו חי יותר, טבעי יותר, מאשר בצבעים אחרים, אף־על־פי שהילדים הבינו כבר שאין בהם שום דבר מיוחד המוסיף טעם טוב ולא נבחרו על־ידי התופרת. ובאמת, הרגשתי תיכף ומיד, כמו שהרגשתי זאת למראה הקוצים הלבנים, אבל מתוך התפעלות רבה יותר, שכן מצב הרוח החגיגי לא היה מלאכותי מכוח המצאות של הבריות, אלא הטבע עצמו העניק אותו מתוך תמימות כפרית של רוכלת העובדת לקישוט המזבח לשם איזו תהלוכה, בהעמיסה את השיח בורדים עדינים, בסגנון הפומפדור הפרובינציאלי. בראש הענפים, כשם שאנו רואים זאת על גבי שיחים ורודים בעציצים מקושטים בסלסלות ניר ורודות והם פורשים את פרחיהם על המזבח בימי חג גדולים, בצורת אלפי נצנים קטנים שצבעם חור יותר, הנפתחים, ומאפשרים לראות, כראות על קרקעו של ספל עשוי שיש ורוד, עורקים אדומים כדם, והם מגלים יותר עוד מאשר הפרחים אשר את מהותם המיוחדת, את התרגשותו של הקוץ, שבכל מקום שלהט או שפרח, היתה הפריחה יכולה להיות רק ורודה. היה זה משולב בגדר, אבל נבדל ממנה כמו נערה צעירה לבושה שמלת חג הנבדלת מאחיותיה הלבושות בגדי חולין, הנשארות בבית והוא מוכן כבר לשמש את חודש מריה, אשר למענו זהר כל כך וחיך בבגדו הורוד והרענן אותו שיח קתולי מפליא.

מבעד לגדר אפשר היה לראות בפנים הגן שדרה נטועה יסמין, וֶרְבְּנָה ואמנון־ותמר, שביניהם היו פרחי הקרנפול פותחים את תרמיליהם הרעננים והורודים המריחים והקמלים כעור ספרדי ישן, שעה שעל החול בשדרה היה צנור ארוך להשקאה הצבוע בצבע ירוק, מתפתל בטבעותיו ומתיז בצורת מניפה על הפרחים מתוך קצהו העשוי נקבים זעירים, ושואב לתוכו את ניחוחם, גשם מאונך בעל טפות צבעוניות מרובות, לפתע פתאום נעצרתי ולא יכולתי לנשום יותר כפי שקורה שעה שאיזה דבר מופנה אלינו לא רק אל מול עינינו, אלא תובע השגה עמוקה יותר ותופש את כל הוויתנו. ילדונת בלונדינית אדמונית, אשר דומה היה שחזרה מאיזה טיול והחזיקה בידיה מעדר־גנים קטן, הביטה בנו, והבליטה את פניה הזרועים נמשים ורודים. עיניה השחורות נוצצו, וכיון שלא ידעתי אז ולא למדתי עד היום לפרק רושם לחלקיו האוביקטיביים, וכיון שלא היה אצלי, כפי שאומרים, “כושר הסתכלות” כדי לקבוע בדיוק את צבען, הרי במשך זמן ממושך, כל פעם שחזרתי להגות בה, היה בהקן מופיע לפני כאלו היה בעל תכלית זוהרת, שכן היתה בלונדינית, באופן כזה שאלו לא היו עיניה שחורות – דבר שהדהים בפעם הראשונה שהיו רואים אותה – לא הייתי מתאהב כמו שהתאהבתי בה ובעיניה שנראו לי כחולות דוקא.

התבוננתי בה תחלה במבט שלא רק העינים נוטלות חלק בו, אלא במבט שבחלונו משתקפות כל הרגשות החוששים והמאובנים, מביטים עמו, מבט אשר היה רוצה לנגוע, לכבוש, לשאת עמו גוף זה שהוא מביט בו, ואת הנפש שבו; לאחר כך היה אצלי חשש, כי עוד רגע יבחינו סבי ואבי בנערה צעירה זו, ויכריחוני להתרחק וללכת אחריהם, ומיד הפך מבטי מבלי דעת כאלו מפציר, ורוצה להכריחה שתשים לב אלי ותרצה להכירני. היא שלחה לפניה ולצדיה מבטים אל סבי ואל אבי כדי לדעת מי הם, ואין ספק כי השפענו עליה רושם מגוחך, משום שהפנתה את פניה מתוך יחס של אדישות ושל בוז ונזהרה שפניה לא יהיו נראים; וכיון שהיא המשיכה ללכת ולא הבחינו בה, עברו סבי ואבי הרבה לפני, ועיניה תהו בכוון אלי בלי לשנות את בטויי האדישות ובלי להראות שהיא הבחינה בי, אבל עיניה היו נעוצות וחיוך מפוזר ומסוה שלא יכולתי לפענח לפי קוי החנוך אשר הקנו לי אלא כעדות לבוז אכזרי; וידה שרטטה אותה שעה תנועה מגונה באויר, תנועה שאם היא מופנית בפומבי לאיזה בן־אדם שאין מכירים אותו, אומר עליה מלון הנמוסים שהיה קבוע בתוכי, כי זוהי תנועה שמטרתה היחידה עלבון בכונה.

– “בואי, ז’ילברט, בואי; מה את עושה כאן?” צעקה בקול מצוה ותקיפות גברת לבושה לבן שלא ראיתיה קודם לכן, ואותה שעה עמד במרחק מה גבר לבוש בחליפת כותנה ואשר גם אותו לא הכרתי, נעץ בי את עיניו שהיו בולטות ממצחו; הנערה חדלה במפתיע לחיך, לקחה את המעדר והתרחקה בלי להפנות עוד את ראשה לעברי, והעמידה פנים אטומים, מציתים וערמומיים.

הנה כך הגיע אלי השם ז’ילברט, שנתן לי כמין קמיע שיתכן כי אפשר לי לחזור ולמצוא יום אחד אותה אשר היתה כבר לאישיות ואשר רגע לפני כן לא היתה אלא דמות מטושטשת. כך הוא עבר על פני יסמינים ופרחי הקרנפול, חריף ורענן כאותן טפות שהותזו מן הצנור הירוק; כך חלף על פני הגן, משקה וצובע את האויר הטהור שבו הוא חלף ונפרד מכל הסביבה מכוח צבעי הקשת של חיים מסתוריים שהיו מיועדים ליצורים אשר טילו והיו נוסעים אתה; והוא נגע בי ליד השיחים הורודים, מעבר לכתפי, כתמצית של משפחתיות נעימה, ואלו בשבילי כמשהו עצוב, יחד אתה, עם כל הבלתי־ידוע מחייה, שלא יכולתי אף פעם לחדור אליו.

לרגע אחד (שעה שהתרחקנו וסבי לחש: “סבן המסכן, איזה תפקיד מטילים עליו; גורמים שהוא יסע כדי שהיא תשאר לבדה עם שרלוס שלה, כי הוא זה, הכר הכרתיו! וקטנה זו מעורבת בכל השפלויות האלה!”) היה הרושם שהשפיעה עלי הנעימה העריצית שבה דברה אמה של ז’ילברט אליה והיא ציתה ללא רטון, והעמידה אותה בעיני כיצור הנאלץ לצית למישהו, ולא כמי שעומד מעל לכל, הרגיע במקצת את יסורי, נטע בי איזו תקוה והפחית את מדת אהבתי. אבל עד מהרה קמה בי מחדש אהבה זאת כתגובה שבעזרתה בקש לבי המושפל להתרומם עד לשעורה של ז’ילברט או להנמיך אותה עד לשעורי. אני אהבתי אותה, הצטערתי שלא היתה לי שהות והשראה להעליב אותה, להכאיב לה, ולאלץ אותה להזכר בי. ראיתי אותה כיפה ביותר עד שרציתי לחזור על עקבי, כדי לקרוא לה מתוך הרמת כתפים: “עד מה את מכוערת בעיני, מגוחכת, עד כמה את מעוררת בי גועל”. אף־על־פי־כן התרחקתי, בנשאי אתי לעולם כעין דמות ראשונה של אושר שאין להשיגו בשביל נערים מסוגי מכוח חוקי טבע שאין לגבור עליהם, דמותה של נערה אדמונית, בעלת עור זרוע נמשים ורודים, האוחזת בידה מעדר ומשהה עלי מבטים ארוכים ערמומיים וחסרי־הבעה. השם עצמו על הקסם שבו שחלף במקום זה בין שיחי הקוצים הורודים שנשמע על ידה ועל ידי, החל לכבוש, לאפוף כל מה שהיה סביב, את הורי הוריה כמו את הורי, אשר היה להם האושר להכירה, את המקצוע האציל של סוכן בורסה, ואפילו את הפרבר העצוב של שדות־אלישע שבו הם גרו בפריס.

– “ליאוני”, אמר סבי בהכנסו, “הייתי רוצה שתהיי עכשיו אתנו. לא היית מכירה את טנסוביל, אלו היתה בי העזה הייתי כורת בשבילך ענף מן השיח הורוד אשר אהבת כל כך”. סבי ספר את כל פרשת טיולו לדודה ליאוני, שמא כדי לבדר אותה, או מתוך תקוה שתקום ממטתה ותצא מן הבית. שכן היא אהבה מאד בימים שעברו את האחוזה הזאת, ובקוריו של סבן היו הבקורים האחרונים אשר הסכימה שיתקימו, שעה שהיתה נועלת כבר את הדלתות בפני כל מכריה. ובאותה נימה שבה היה בא עכשיו לשמוע חדשות (היא היתה האדם היחידי אצלנו אשר רצה לראותו), והיתה עונה, כי היא עיפה, אך תרשה לו לעלות אליה בפעם הבאה, כמו־כן ענתה בערב זה: "כן, יום יבוא, אשר יהיה יפה ואז יסיעו אותי במרכבה עד שער הגן”. את הדברים האלה אמרה בלב שלם. היא אהבה לשוב ולראות את סבן ואת טנסוביל; אלא שהמשאלה עצמה הספיקה לבלוע את כל שארית כוחותיה; ההגשמה היתה דורשת כוחות שלא היו לה עוד. לפעמים היה מזג אויר טוב מביא שוב איזו רעננות, היא היתה מתרוממת, מתלבשת; אבל העיפות היתה חוזרת אליה בטרם היתה מגיעה לחדר השני ואז היתה דורשת שישובו וישכיבו אותה במטתה. זה התחיל אצלה – הרבה יותר מוקדם משזה מתחיל, כרגיל – אותו ותור גדול של זקנה המתכוננת למות, המתעטפת בתוך הגולם שלה, אשר אפשר להבחין בו בסופם של חיים הנמשכים יותר מדי אפילו אצל אנשים אשר אהבו זה את זה באהבה תאותנית ביותר ואפילו אצל ידידים שהיו קשורים בקשרי ידידות נאמנה ואשר החל משנה ידועה, הם פוסקים מלנסוע או אפילו לעבור רחוב מסוים כדי להתראות, פוסקים מלכתוב זה לזה ויודעים כי לא יהיו עוד קשרים ביניהם. דודתי ידעה כנראה באופן מושלם כי לא תשוב לראות עוד את סבן, כי לא תצא עוד מביתה, אלא שאת המאסר הזה היא קבלה עליה בפשטות מתוך אותן סבות אשר לפי דעתנו היה צריך שיהיה קשה יותר בשבילה; הדבר בא לה מתוך הסתכלות והחלטה כי כוחותיה פוחתים מיום ליום, כי כל תנועה גורמת עיפות או אפילו סבל, הרי חוסר מעשה, התבדלות, מנוחה שלמה, שתיקה מביאים עליה ברכת מנוחה.

דודתי לא נסעה לראות את גדר השיחים הורודים, אבל אני הייתי שואל כל רגע אצל הורי אם לא תסע עוד, ואם היתה נוסעת תכופות בעבר לטנסוביל, ובאופן כזה, הייתי מאלץ אותם לדבר על הוריה והורי הוריה של העלמה סבן אשר היתה בעיני גדולה כמו אלוהים. שם זה, הפך בשבילי כמעט משהו מיתולוגי, על סבן, בדברי עם הורי, ערגתי לשמוע מפיהם, ואלו אני עצמי לא הייתי מעיז לבטאו, אבל תמיד הייתי פותח בשיחות המקרבות את ז’ילברט הנוגעות לה, ומשפחתה, ולא הייתי חש עצמי כאילו הוגליתי הרחק ממנה; הייתי לוחץ לפתע פתאום את אבי המעמיד פנים דרך משל כי מקצועו של סבי היה עוד קודם־לכן מצוי בתוך משפחתנו, או כי גדר השיחים אשר דודתי רצתה לראות היתה מצויה בשטח צבורי והוא נאלץ לתקן אותי ולומר: “לא, מקצוע זה היה מקצועו של אביו של סבן, או גדר זו היתה חלק מן הגן של סבן”, או אז הייתי נאלץ לשאוף רוח, משום שהדבר העיק על אותו מקום שהיה חרות בי, וכאלו סכן לחנוק אותי שעה שהייתי מקשיב לשם זה, שם שהיה מלא יותר מכל השמות, משום שהיה כבד מכל אותן פעמים שהייתי מבטאו במחשבתי. דבר זה היה גורם לי תענוג שלא העזתי לבקשו אצל הורי, שכן תענוג זה היה כל כך גדול כי כדי לגרום אותו לי הייתי תובע מהם מאמץ יותר מדי, שאין לו כל תמורה, משום שהם לא התענגו עליו. הייתי אז משנה מתוך ענוה את נושא השיחה, גם מתוך איזו נקיפת־מצפון. את כל הפיתויים המיוחדים שהייתי משוה לשם סבן, הייתי מוצא שוב ברגע שהם בטאו אותו. או אז נדמה היה לי שהם לא יכולים כלל להבחין בהתרגשותי, כי צריכים הם להבין בדיוק כמוני, כי גם בהם מתעוררים אותם הרהורים, סולחים לי את חלומותי, אפילו מתפעלים מזה, והרגשתי עצמי אומלל על שנצחתי וחבלתי בהם.

בשנה זאת, משקבעו הורי מוקדם מן הרגיל את יום החזרה לפריס, בבוקר לפני הנסיעה כיון שסרקו אותי במיוחד לשם הצטלמות, חבשו לי בזהירות כובע שלא חבשתי עדין והלבישוני מעיל קטיפה, לאחר שחפשו אותי בכל מקום, מצאתני אמי שטוף־דמעות בפנה קטנה אחת של הגן בטנסוביל, בהפרדי משיחי העוזרד וּבחבקי את ענפיהם העוקצניים – כאותה נסיכה מן הטרגדיה העמוסה קשוטיה המיותרים, כפוי טובה כלפי יד משעממת זו שערכה את כל התלתלים מסביב למצחי וסדרה את כל טבעות השיער – ואני דורס ברגלי את כל קשוטי הראש שהורדתי ואת כובעי החדש. אמי לא התרגשה למראה דמעותי, אבל לא יכלה להתאפק מלצעק בראותה שפרעתי את התסרוקת וקרעתי את המעיל. אני לא הקשבתי לה; “הה, פרחי־עוזרד מסכנים”, אמרתי מתוך דמעות, “לא אתם המתכונים לגרום לי צער, לאלצני לנסע מכאן. אתם, אתם לא גרמתם לי אף פעם איזה צער! ולעולם אהוב אוהב אתכם”. ובמחותי את דמעותי הבטחתי להם, כי בהיותי גדול לא אחקה את חייהם הבלתי הגיוניים של אנשים אחרים, ואפיל בפריס, בימי אביב, במקום לבקר בקורים ולהקשיב לרכילויות, אלך אל השדה להתבונן בפרוח פרחי עוזרד ראשונים.

משהגענו אל השדות, לא נפרדנו עוד מהן במשך כל שאר הטיול לעבר מזאגליז. ללא הרף חלפה על פניהן כמו בדרך לא־נראית, הרוח שהיתה לדידי הגניוס הטוב של קומברה. כל שנה ביום בואנו הנה, רציתי לחוש כי אמנם בקומברה הנני, הייתי עולה על התל כדי לחזור ולמצוא את הרוח הנושבת בין קפלי מעילי ודוחפתני לרוץ לפי כוונה. הרוח היתה תמיד בכוון מזאגליז, על פני מישור מרומם זה אשר לאורך הרבה ליה לא נפגשה בכל מכשול של קרקע. ידעתי כי העלמה סבן היתה נוסעת לכמה ימים ללַן, ואף־על־פי שעיר זו היתה מרוחקת מרחק של כמה פרסאות, היתה הדרך מתקצרת בשל חוסר כל מכשולים, בשעות של אחרי־הצהרים בימים חמים הייתי רואה אותה רוח נושבת הבאה מן האופק, והיא מרכינה את התבואה המשובלת אל האדמה במרחקי השדות, משתפכת כגל על פני המישור הנרחב והיא באה להשתטח, מאושת ופושרת, בין הכרבולת לבין התלתן, לרגלי, ודומה היה כי מישור זה המשותף לשנינו מקרב אותנו, ומאחד אותנו, ודומה היה עלי כי רוח זו חלפה על פניה, היא באה אלי עם בשורה ממנה, כאלו לוחשת לי דבר מה אשר לא ידעתי את פשרו, ואני חובקה ונושקה בשטפה. משמאל היה כפר אשר קראו לו בשם שמפיה (Campus Pagani לפי סברת הכומר), מימין, אפשר היה להבחין מבעד לתבואות בשתי הכפות המקושטות של הכנסיה הכפרית בסנט־אנדרה־דה־שן, דקיקות, עם קשקשים, במרובעים אלכסוניים משובצים תאים, תשלובות צהובות וחומות, כשתי שבלים.

בהפסקות סימטריות, בסביבה שכולה קישוט שאין לחקות אותו עם עלים אשר אין לערבבם עם עלים כל שהם של עצי פרי, היו עצי התפוח פותחים את כותרותיהם הרחבות של אטלס לבן או שהיו תולים את זריה הבישניים של הנצה האדמונית. בפעם הראשונה הבחנתי בצל העגול שעצי תפוח הטילו על האדמה המחוממת מצד מזאגליז, וכן באותם חוטי משי של אור בלתי־מוחשיים, מצבע זהוב שהשמש השוקעת טווה באלכסון מתחת לעלים וראיתי איך אבי קורע אותם במקלו בלי להסיטם אף פעם.

לפעמים היה הירח הלבן כעב חולפת בחשאי, חסרת־זהר, של אחרי־צהרים בדומה לשחקנית הנראית לא בשעת המשחק, ומתבוננת מן האולם לבושה שמלה רגילה, בחבריה, מתערבת בקהל ואיננה רוצה למשוך את שימת־הלב. אהבתי למצוא את דמות דיוקנה על גבי תמונות ובתוך ספרים, ואולם יצירות־אמנות אלה היו שונות – על כל פנים במשך השנים הראשונות, בטרם שבלוך הרגיל את עיני ואת מחשבתי להרמוניות מעודנות יותר – מאלה של הלבנה היפה אשר הופיעה היום ועל־כן לא הכרתיה. היו אלה אז, דרך משל, איזה רומן של סנטין, או תמונת נוף של גלר והיא מצטיירת בבהירות על פני השמים בצורת מגל כסף, יצירה מאותן יצירות בלתי מלאכותיות ותמימות באור שלמותן, כפי שהתרשמתי אני באותם ימים, יצירות אשר קנטרו כל כך את אחיות סבתי בראותן שאני מתפעל מהן. הן סברו כי לנערים צעירים יש להגיש רק יצירות המטפחות את הטעם הטוב, ואשר ידעו להוקירן עד אין־סוף גם כשיתבגרו. נשים אלה דמו בנפשן ללא ספק כי ערכים אסתטיים כמוהם כמו חפצים גשמיים, שאדם בעל עינים פקוחות לא יתכן שלא יראם ואין צורך להשיג לאט לאט ולטפח את כשרון ההבנה בתוך לבו פנימה.

זה היה בדרך למזאגליז, במונז’ובן, בבית הבנוי על גדות נהר גדול וסמוך למורד תלול שבו גר מר ונטייל. משום כך היינו פוגשים תכופות בדרכנו את בתו, שהיתה נוהגת בסוס במלוא הדהרה רתום לכרכרה פתוחה. זה שנים אחדות לא פגשנו אותה עוד יחידה, אלא עם חברה מבוגרת הימנה, שהיה לה שם רע במקומות אלה ואשר השתקעה לאחרונה סופית במונז’ובן. אמרו: “נראה כי אדון ונטייל המסכן מסונור לחלוטין באהבתו ואינו מחשיב כלל את השמועות, ומרשה לבתו, אשר היתה מזדעזעת מכל מלה מגונה, להיות בחברתה של אשה מפוקפקת! הוא היה אומר כי זוהי אשה נעלה, בעלת לב גדול וכי היתה יכולה להיות מוסיקאית יוצאת מן הכלל אלו טפחה את כשרונותיה. בטוח הדבר כי לא במוסיקה עוסקת היא עם בתו”. אדון ונטייל היה אומר זאת; ודבר מענין הוא באמת, עד מה מביא אדם לידי התפעלות תכונותיו המוּסריות אצל קרובי כל אדם אחר שיש לו אתו יחסי בשר־ודם. האהבה הפיסית, שמגנים אותה כל כך בלי צדק מאלצת עד כדי כך כל יצור לגלות כל תנועה של מה־בכך שיש בו משום טוב־לב, מסירות נפש, שלא יתכן כי לא יבחינו בהן בסביבה הקרובה. דוקטור פרספיה אשר קולו הצרוד וגבות עיניו העבות אפשרו לו כל כמה שרצה לשחק תפקיד של רמאי אשר לא התאים כלל לחיצוניותו, לא הכשיל במאום את שמו הטוב, שלא היה ראוי לו, שם של דב טוב לב, היה מצליח להצחיק עד לדמעות את הכומר ואת כל הבריות בקומברה בהצהירו בנימה גסה: “השמעת? דומה כי היא עוסקת במוסיקה עם חברתה, העלמה ונטייל, דבר זה דומה כי הוא מפתיע אתכם. אני לא יודע בשל מה. האב ונטייל עצמו אמר לי דבר זה אמש, בסופו של דבר הן יש לה הזכות לאהוב מוסיקה, לילדה זאת. אני לא הייתי מפריע לעולם לפתוח הנטיות האמנותיות אצל הנוער. ונטייל גם כן נוהג כך, מלבד זאת הוא עצמו עוסק במוסיקה עם ידידת ביתו. הה! לעזאזל, כל הבית הפך למוסיקה. מה אתם צוחקים? אנשים אלה עוסקים הרבה במוסיקה. לפני ימים אחדים פגשתי את האב ונטייל ליד בית הקברות. בקושי עמד על רגליו”.

כל אדם אשר הבחין כמונו באותו זמן כי אדון ונטייל משתמט מפגישות עם מכריו, או פונה להם עורף שעה שנתקל בהם, כי בחדשים האחרונים הזקין, שקע לגמרי ביסוריו, ואבד כל כושר למאמץ כלשהו שחרג מן הכונה לגרום אושר במישרין לבתו, כי הוא מבלה ימים שלמים ליד קבר אשתו, קשה היה לא להבין כי האיש עמד למות ביסוריו, וקשה היה להניח שאינו שם לבו לכל השמועות המהלכות. הוא ידע עליהן, ושמא גם האמין בהן. אין אולי אדם, ויהיה מן המשובחים ביותר, שנסבות מיוחדות לא תביאנה אותו יום אחד למגע מישרים עם מעשה מגונה ביותר שהוא מתנגד לו בתוקף – בלי שיכיר אגב במעשה מגונה זה מבעד למסכה שזה לובש כדי להקל את חדירתו אליו לכבוש אותו ולצערו; מלים מוזרות, יחס בלתי מוסבר, בערב מן הערבים, מצדו של יצור שיש כל הנמוקים לאהבו. אכן, בשביל אדון ונטייל קשה היה הדבר יותר מאשר לאדם אחר להכנע למצב מן המצבים שלפי הגיון מוטעה הנו נחלת הבוהימה; דבר זה מתרחש כל פעם שעה שלמעשה מגונה יש צורך לכבוש שדה פעולה להתפתחותו, מעשה מגונה הטבוע בילד מכוח הטבע, על־ידי ערבוב פשט של תכונות טובות מן האב והאם, כדרך שמתערבבים צבעי עיניו. אולם ממה שמר ונטייל ידע אולי על התנהגות בתו, אין להסיק כי בשל כך פחתה הערצתו כלפיה. העובדות אינן חודרות אל תוך העולם שבו שוררות אמונותינו, לא הן שיצרו אמונות אלה ולא הן תהרוסנה אותן; הן עשויות לגלות את אפסותן בלי לקעקע אותן, ואפילו שטפון של אמונות ושל מחלות הבאות על משפחה מן המשפחות אינו מביא לידי פקפוק בטובו של האלוהים או בכשרונו של הרופא. אבל שעה שמר ונטייל התבונן בבתו ובו עצמו מנקודת ראות הבריות, מנקודת ראות יוקרתו, שעה שהוא בקש להעמיד את עצמו על אותה מדרגה שהיה מצוי בה לפי דעת הבריות היה גוזר על עצמו גזר דין ומגנה את עצמו ואת בתו ממש כפי שהיה עושה זאת האזרח השונא אותו ביותר בקומברה. הוא ראה את עצמו ואת בתו שוקעים לתוך “תהום”, והתנהגותו הפכה להיות התנהגות של השפלה, התנהגות של דרך ארץ כלפי הבריות שמעמדם היה מעל למעמדו, והיה נאלץ להביט בהם מלמטה למעלה (אף־על־פי שקודם לכן הם היו הרבה יותר למטה הימנו), כונה זאת למצוא בכל הדרכים אפשרות להתרומם שוב אל מעמדם, שהיא תוצאה כמעט מוכנית של כל התנונות. יום אחד בלכתנו יחד עם סבן ברחוב של קומברה, נפגשנו עם אדון ונטייל אשר לא היה ספק בידיו להתחמק מאתנו, וסבן, מכוח רחמים שבגאוה כמו אצל אדם מן החברה, שנער מעצמו כל דעות קדומות מוסריות, ואשר לא מצא בגנותו של אחר אלא טעם נוסף של גלוי יחס טוב, אשר האותות החיצוניים מגרים את האהבה העצמית של אותו אדם, מתוך ידיעה כמה יקר הדבר לאותו איש שאליו הם פונים, פתח בשיחה ארוכה עם אדון ונטייל, בה בשעה שקודם לכן לא היה פונה אליו אפילו במלה אחת, ובקש ממנו לשלוח ביום מן הימים את בתו לטנסוביל להשתתף במשחקים. הזמנה כזאת אלו היתה באה לפני שנתים היתה מעוררת מורת רוח אצל מר ונטייל ואלו עכשיו היא מלאה אותו רגשות של הכרת־טובה ורק מתוך ענוה לא קבל אותה. חביבותו של סבן לגבי בתו נראתה לו כמין משענת מכובדת ואצילה עד שהחליט כי מוטב לא לנצל אותה כדי שיהיה אצלו ספוק אפלטוני לשמור אותה בלבו.

– “איזה אדם עדין”, אמר לנו, שעה שסבן עזב אותנו, מתוך אותה הערצה נלהבת שאתה מוצא אצל נשים יפות וחכמות מן המעמד הבינוני למראה איזו דוכסית ובהשפעתה ואפילו זו מכוערת וטפשה. “איזה אדם אציל! כמה חבל שהוא הסתבך בנשואים לא מוצלחים כל כך!”

הנה כי כן, מגיעים אפילו אנשים ישרים והגונים לידי צביעות והם מסתירים בדברם עם מישהו את הדעה שיש להם עליהם אבל מיד לאחרי שהללו התרחקו הם מביעים אותה, והורי קבלו יחד עם אדון ונטייל על נשואיו של סבן בשם עקרונות ומוסכמות (אשר להם עצמם נראו כמובנים מאליהם והיו דומים אצל קרובי ואצל ונטייל, כבעלי מעמד דומה), אשר הניח כי אין פוגעים בהם במונז’ובן. מר ונטייל לא שלח את בתו לסבן, הוא היה הראשון אשר הצטער על כך, שכן כל פעם שהיה עוזב את ונטייל היה סבן נזכר כי זה זמן רב שהיה רוצה לחקור אותו בנוגע לאיזה איש שגם שמו היה ונטייל ואשר היה, כסברתו, אחד מקרוביו. והפעם הוא החליט לא לשכוח את מה שעליו לדבר אתו, שעה שונטייל יביא את בתו לטנסוביל.

כיון שטיולנו לעבר מזאגליז היה קצר יותר משני הטיולים שערכנו מסביב לקומברה ועל כן ערכנו אותו לעת מזג אויר מפוקפק, היה האקלים מצד מזאגליז גשום מאד ולא נעלמו מעינינו המערים ביערות רוסנביל אשר בצלם אפשר היה להסתתר לשעת הצורך.

פעמים תכופות היתה השמש מסתתרת מאחרי ענן שהיה מעות את צורתה ומזהיבה את שולי הענן. הבהק, אבל לא הזהר, היה שולל מן הנוף את ברקו ודומה היה כי כל החיים בו נשתתקו, שעה שהכפר הקטן רוסנויל היה מפסל בשמים את בליטות הגגות הלבנים בדיוק והחלטיות מדכאים. משב הרוח היה מרחיק עורב מן העץ שהיה אובד אי שם במרחק ואל מול השמים המלבינים היו נראים היערות הרחוקים, כאלו הם כחולים כאותן תמונות חד גוניות המקשטות את הקירות שבדירות הישנות.

ואלו בימים אחרים היה הגשם יורד ממש לפי איומי;ו של הנזיר־הקפוציני שהיה מוצב בחלון הראוה של האופטיקאי; טפות הגשם, בדומה לצפרי נוד אשר ירדו להקות בבת אחת, היו נופלות מן השמים בטורים סגורים. אין הן נפרדות זו מזו ולא נופלות באקראי במלוא ירידתן אלא כל אחת שומרת על מקומה, מושכת אחריה את שכנתה, והן מקדירות את השמים יותר מאשר מעוף להקה של סנוניות. אנו נמלטנו אל היער. כאשר נדמה היה כי מעוף הטפות נסתים היו עדין אחדות, תשושות יותר, אטיות יותר, אשר המשיכו לפול. אבל אנו כבר עזבנו את המקלט, משום שהטפות נפלו עכשיו מענפי העצים והאדמה היתה כמעט יבשה, משום שהטפות נעצרו על גבי העלים ולאחר שהיו תלויות כמה שניות לעין השמש היו גולשות לפתע פתאום ממרומי העץ ונופלות ישר אל אפינו.

פעמים תכופות נזדמן לנו להסתתר, יחד עם הקדושים והפטריארכים העשויים אבן מתחת לאכסדרה של כנסית סנט־אנדרי־דה־שן. עד מה צרפתית היתה כנסיה זאת! מעל לדלת, קדושים, מלכים־אבירים עם סגליות בידים, תמונות של חתונות ושל לויות היו מצוירות כמו שנהגו לציר לפי טעמה של פרנסואז. הפסל ספר כמו כן כמה בדיחות על אריסטו ועל ויריגיליוס, באותה הרוח שבה היתה פרנסואז מדברת בחפץ־לב במטבח על לואי הקדוש, דומה כאלו הכירה אותו פנים אל פנים, בדרך כלל כדי לביש בדרך ההקבלה את סבתי ואת סבי, אשר היו לפי דעתה פחות “צודקים”. מורגש היה כי השגותיו של האמן מימי הבינים ושל האכרה מימי הבינים (אשר הגיעה שלמה עד למאה ה־19) על ההיסטוריה העתיקה או הנוצרית, היו השגות תמימות מאד ואשר לא הצטינו בדיוקן – נקנו על־ידי שניהם לא מן הספרים, אלא מן המסורת הישרה והעתיקה הבלתי נפסקת, הנמסרת מפה לפה, הנפגמת, בלתי מוכרת עוד וחיה. אישיות אחרת בת קומברה שמצאתי גם כן כטפוסית ומצוירת על גבי הפסלים הגוטיים של סנט־אנדרה־דה־שן היתה זו של תיאודור הצעיר, נער מחנותו של קמי. אכן, פרנסואז הבחינה בו מעין קרקע של מולדת ובן זמנה, עד כי שעה שדודה ליאוני היתה נופלת למשכב באופן קשה ופרנסואז לא יכלה בלי עזרה מן הצד להפוך אותה במטתה או להעבירה אל הכורסא היתה מעדיפה לשלוח אחרי תיאודור ובלבד לא להרשות לעוזרת שלה לעלות למעלה ושלא תשפיע, חלילה, רושם על הדודה. נער זה, אשר בצדק התהלכו עליו שמועות רעות, היה מלא במדה כזאת מן הרוח שפארה את פרוזדור סנט־אנדרה־דה־שן וביחוד לרגשות מכובדים מנקודת ראותה של פרנסואז, שהם חובה לגבי “חולים מסכנים” וקודם כל לגבי “הגברת המסכנה”, עד כי שעה שהיה מרים את ראשה של הדודה על הכר היו פניו מגלים הבעה של תמימות ושל השתדלות אשר יכולנו לגלות רק בפניהם של המלאכים אשר בפסלים, המצטופפים, עם נרות בידים, ליד מטת אם־האלוהים הגוססת ודומה כאלו פנים אלה העשויים אבן, אפורים וערטילאים, כאותם עצים בחורף, השקועים בשנה וכאלו אספו כוחות כדי לפרוח שוב בתוך פני אכרים בלי סוף, דתיים וערמומיים, כפניו של תיאודור, שהיו צבועים בסומק של תפוח בשל. לא הרחק משם נראתה מוצבת על אבן בדומה למלאכים קטנים אלה, רק בנפרד קצת מן הפרוזדור, בשעור־קומה גדול משהו מאדם, ונצבת על כן הדומה לשרפרף, כדי שלא תגע הרגל בקרקע הלחה, איזו אשה קדושה עם לחיים מלאות, עם שדים שופעים, עם שמלה מנופחת כזמורה של גפן בשלה בתוך שק של סיבים, עם מצח נמוך, עם אף קצר וסולד, עם עינים שקועות עמוק, עם הבעה בריאה, גסה וגברית כמו אצל האכרות אשר במקומות אלה. דמיון זה, ששוה לפסל רוך אשר לא תפשתי בו, מצא את אשורו אצל איזו נערת־שדות ואשר באה כמונו להסתתר מן הגשם, והיא דומה לעלים של צמח זוחל המתפתל סביב לענפים שנפסלו באבן, כאלו מיועדת בכוונה כדי שנוכל בעזרת ההשואה אל הטבע לשפוט על אמתות היצירה האמנותית. לפנינו, במרחק מה, אדמה מבורכת או מקוללת, רוסנביל, אשר לתוך קירותיה לא הצלחתי לחדור אף פעם, רוסנביל, שגם שעה שהגשם נפסק בשבילנו היתה ממשיכה בדומה לעיר תנכי"ת להיות נתונה לעונש שירד עליה בצורת חצי סופה, זרם אלכסוני שהצליף על הבתים ועל התושבים, או שהיתה כבר נסלחת על־ידי אלוהים האב שהוריד קרנים מוזהבות גבעולי אור מדובללים בעלי אורך לא שוה, קרנים של תיבת־הראל של מזבח, שבאו מן השמש שזרח שוב.

לפעמים היה מזג־האויר משובש, והיינו צריכים לחזור ולהשאר סגורים בבית. פה ושם במרחק השדה שהחושך והלחות היו הופכים אותה להיות דומה לים, היו בתים מובדלים, צמודים למדרון של הר השקוע בלילה ובמים, והיו מבהיקים כמו אניות קטנות אשר אספו את מפרשיהן והשליכו עוגן למשך של הלילה. איזו חשיבות היתה לגשם, איזו חשיבות לסערה! בקיץ הרי מזג האויר הרע אינו אלא כמין מצב־רוח חולף, שטחי, לעומת מזג־אויר יפה השרוי עמוק, הקבוע ועומד, השונה כל כך ממזג־האויר היפה הבלתי קבוע והנוכל של החורף, ואשר להפך, תקוע באדמה שכוסתה ערמת עלים שהגשם יכול לרדת עליה בלי להשחית את העליצות המתמדת, ואשר תלה לכל העונה על הרחובות ועל קירות הבתים והגנים את דגליו הסגוליים או הלבנים. בשבתי בטרקלין הקטן ובחכותי לארוחת הצהרים, מתוך קריאה, שמעתי את הגשם היורד מעל הערמונים, אבל ידוע ידעתי כי הברק רק מלטש את העלים וכי הם ישארו שם כערבות לקיץ, במשך כל הלילה הגשום וכדי להבטיח את המשך מזג האויר היפה; יכול הגשם לרדת כאשר ירד, מחר יוסיפו ויתנחשלו מעל לגדר הלבנה של טנסוביל העלים הקטנים הצומחים בצורת לב; ובלי עצב הייתי רואה את עץ הלבנה מרחוב פרשן המתחנן בפני הסופה לחוס עליו והוא קד קידות; ללא כל עצבות הייתי מקשיב במעמקי הגן לגלגוליו האחרונים של הרעם המתפוצץ בין עצי הלילך.

אם מזג האויר היה רע מן הבוקר, היו מותרים על הטיול ולא הייתי יוצא עוד מן הבית. ואולם, במשך הזמן קניתי לי הרגל ללכת בימים כאלה יחידי לעבר מזאגליז־לה־וינז באותו סתיו שבאנו לקומברה כדי לסדר את עניני הירושה שהשאירה לנו דודה ליאוני, שכן היא מתה לבסוף, והביאה בבת־אחת לנצחונם של אלה אשר סברו כי משטר החיים שלה מחליש אותה וממית אותה, וגם לאלה שאמרו תמיד כי היא סובלת לא ממחלה מדומה אלא אורגנית, דבר שהוכח עכשיו אפילו למפקפקים ביותר לאחר שמתה. והיא לא גרמה במותה שום צער למישהו חוץ מאשר לאיש אחד, אלא שצערו של איש זה אינו נתון לתאור. במשך שבועים ימים של דהירת מחלתה של הדודה, לא עזבתה פרנסואז אף לרגע אחד, לא פשטה את בגדיה, לא הרשתה לאיש לגשת אליה, ולא נפרדה מהגוף עד לאותו רגע שקברו אותו. ורק אז הבינונו כי אותו פחד שפחדה פרנסואז, מפני מלים רעות, של חשדות, וזעם הדודה, פתח אצלה רגש אשר אנחנו ראינו אותו כראות שנאה ולעצמו של דבר היתה זו הערצה ואהבה. גברתה הממשית שאת החלטותיה אי אפשר היה לנחש, שאת צווייה האכזריים אי אפשר היה לדחות, שאת לבה הטוב קל היה להביא לידי התרגשות, מלכתה, שליטתה הכל יכולה לא היתה עוד בחיים. בהשואה עם הדודה לא היה ערכנו שוה ולא כלום בעיניה. רחוק הזמן, בבואנו לנופש בקומברה, וערכנו היה נראה בעיני פרנסואז כערכה של הדודה. בסתיו זה, היו הורי עסוקים מבוקר עד ערב במלוי תעודות נחוצות, במשא ומתן עם נוטריונים ועם חקלאים, ולא היתה שהות לטיולים, אשר נוסף לכך מנע אותם מזג אויר רע, ועל כן נאותו להרשות לי לטיל יחידי לעבר מזאגליז והיו עוטפים אותי לשם הגנה מפני הגשם בסודר ארוך אשר מרוצה הייתי לעטוף את כתפי מתוך הרגשה כי משבצותיו הסקוטיות מעליבות את פרנסואז, אשר לא יכלה להבין איך זה צבע בגדיו של אדם אינו תואם את רגשותיו האבלים ואשר יגוננו על מות הדודה לא מצא חן בעיניה, שכן לא ערכנו סעודת אשכבה לאחר לויתה, לא שנינו את נעימת הקול בדברנו עליה, ואני אפילו הייתי מזמר קצת. אני בטוח כי בתוך ספר – רגשותי דומים לרגשותיה של פרנסואז – השקפת־עולם כזו על האבל ברוח “זמירות רולן” והציור בשערי סנט־אנדרי־דה־שן היו נראים סימפטיים בעיני. ואולם כשפרנסואז היתה נגשת אלי, היתה איזו רוח רעה דוחפת אותי להכעיס אותה, ואני הייתי מנצל הזדמנות קלה שבקלה כדי לומר לה כי אני מבכה את מותה של הדודה משום שלמרות זרויותיה המגוחכות היתה אדם טוב, ולא משום שהיא דודתי כי יכולה היתה להיות דודתי ואותה שעה להיות שנואה עלי, באופן כזה שמותה לא היה גורם לי כל צער, – דעה אשר היתה נראית לי כטפשית אלו קראתיה בתוך ספר.

אם במקרים כאלה היתה פרנסואז מלאה כמשורר שטף של מחשבות מטושטשות בנוגע למות, צער, זכרונות משפחתיים, והיתה מתנצלת שאינה יכולה להזים את דעתי ואומרת: “אני לא מסוגלת להביע את עצמי”, – הייתי מריע בשמעי את ודויה מתוך מראה פנים אירוני וגס ההולם את ד"ר פרספיה; ואם הוסיפה: “אף־על־פי־כן הן היתה שארת־בשר שלך, וחובה היא להתיחס בכבוד אל קרובים”, הייתי מושך בכתפי ואומר: “אין בידי לבזבז זמן לוכוח עם זקנה לא מלומדת, שאינה מסוגלת לדבר כראוי בלשון עמה”, ונקטתי לגנויה של פרנסואז נקודת־ראיה צרה וקטנונית של נוקדן, תפקיד שאותו יכולים לשחק אפילו אותם אנשים המתיחסים בבוז לאלה שאינם נוהגים בהערכות והם בלי משוא פנים, שעה שהם צריכים לעלות על בימת החיים הוולגריים.

טיולי בסתיו זה היו נעימים ביותר דוקא משום שהייתי עורך אותם לאחר שעות ארוכות שעשיתי עם ספר. כשהתעיפתי מקריאה במשך כל הבוקר בטרקלין, הייתי מטיל את הסודר על כתפי ויוצא: גופי שנאלץ היה במשך זמן רב להיות ללא תנועה, אבל צבר עודף של מרץ ושל חריצות במשך אותו זמן, היה זקוק בדומה לסביבון שמתירים אותו, להוציאו לפועל בכל הכוונים. קירות הבתים, גדר הגן בטנסוביל, עצי היער ברוסנביל, התל המגודל שיחים במונז’ובן היו נחבטים על־ידי המטריה או המקל, קלטו קריאות חדוה, אשר לא היו, אלא אלה כן אלה, בטוי מטושטש של חויות אשר מלאו אותי התעוררות עליצה ואשר לא הגיעו לכלל התפתחות מלאה ותנוחה באור, כדי להעדיף על עבודה אטית וקשה של התבהרות, את התענוג של התפרצות מזועזעת לגבי תופעה קרובה ביותר. ברוב המקרים אין פרי התרגומים שלכאורה של כל רגשותינו אלא השתחררות חיצונית מהם, התגלות כלפי חוץ בצורה בלתי שקולה שאינה מסיעת לנו לגמרי להכירם. בנסותי לעשות את חשבון טיולי לעבר מזאגליז, להכיר ולהבין את התגליות הקטנות שבאו בעקבותם, או כאלה שלא היו אלא מסגרת מקרית שלהם, אני נזכר כי דוקא בסתיו זה, בשעת אחד הטיולים ליד מדרון מכוסה שיחים בסמיכות למונז’ובן, הדהימני בפעם הראשונה הנגוד שבין רשמי לבין הבעתם השכיחה לאחר שעה של גשם ושל רוח שנגדם נאבקתי בעליצות, בהגיעי אל בקתה שעמדה על חוף הנהר של מונז’ובן, בקתה שגגה היה עשוי רעפים והגנן של אדון ונטייל שמר שם על כלי הגננות, השמש עמדה לזרוח מחדש, וקרני־הזהב שלה שגשם שוטף רחץ אותן שוב נראו ברקיע, על גבי העצים, על קיר הבית, על גג הרעפים הלח עדין ועל מדרגותיו טילה תרנגולת. הרוח שנשבה הרכינה באופן אופקי את העשבים השוטים שצמחו מן הקיר, פזרה את הנוצות על גוף התרנגולת, ושניהם גם יחד נתנו לרוח לנשוב בהם עד היסוד, דומה כאלו הללו חפצים דוממים ואדישים. גג הרעפים ציר על פני מי הנחל, שהשמש שוב שותה להם חלקות של ראי, פס של שיש ורוד, אשר לא ראיתיו עוד כגון זה עד עכשיו. בהבחיני בתוך המים ועל פני הקיר בחיוך חור העונה לשמים המחיכים קראתי מתוך התפעלות פראית בנופפי עם המטריה: “לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!”. אלא שאותו זמן חשתי כי אסור לי להצטמצם בקריאות חסרות טעם אלה אלא צריך לנסות להבהיר יותר את התפעלותי.

אותו רגע ממש – הודות לאכר אחד שעבר על פני, שהבעת פניו היתה קודרת כבר, ואשר קדרו עוד יותר בפגעי בו כמעט במטריתי, באופן כזה שהוא ענה ללא להט על הערתי “מזג־אויר יפה, האם לא כן? נעים לטיל” – והבינותי כי אותם רחשי לב אינם גורמים להתעוררות שוה אצל אנשים שונים במקביל. מאוחר יותר, כל פעם שקריאת־ספר ממושכת היתה מעוררת בי רצון לשוחח, היה החבר שאליו הייתי פונה מבקש להמנע משיחה דוקא ורצה עכשיו שאניחו במנוחה. ואם תקפוני מחשבות רוך לגבי בני משפחתי והגעתי לכלל החלטות נבונות ביותר והעשויות לגרום להם נחת רוח, היו הם דוקא אותה שעה נזכרים באיזה מעשה חטא שלי שנשכח מלבי והתחילו לערוך אתי חשבון חמור שעה שהתכונתי לפול בחיקם ולנשק אותם.

פעמים היה מתוסף להתלהבות שנגרמה לי מכוח בדידות, רגש חזק אחר ולא ידעתי איזה מהם להעדיף, רגש שנתעורר בי מתוך תשוקה להפגש עם איזה נערה כפרית שהייתי יכול לחבקה, רגש שנולד לפתע פתאום, ולא היתה לי שהות מספקת לקבוע בדיוק את סבותיו, בתוך מערבולת של מחשבות שונות, והתענוג שנתלוה אליו לא נראה בעיני אלא כעין דרגה עליונה ביותר למחשבות שקדמו. מצוא מצאתי קסם רב בכל מה שהתרחש אותה שעה בהכרתי, בהשתקפות הורודה של גג הרעפים, בעשבים השוטים, בכפר רוסנביל שאליו רציתי ללכת זה מזמן, בעצים של יערותיו, במגדל־הפעמונים של כנסיתו, בהתרגשות החדשה אשר שותה יתר הנאה לכל זה דוקא משום שאותה ראיתי כגורמים לכך, ודומה היה עלי כי התרגשותי שואפת להביאני במהירות ככל האפשר אל תוכם ומשיבה רוח לתוך המפרשים, רוח בלתי ידועה ונוחה. ואולם למשאלה זאת כי תופיע נערה נוסף בעיני משהו מלהיב ביותר לטבע, והרי שקסמי הטבע, כגמול, הגבירו בי את קסמה המוגבל של האשה הרצויה. דומה היה עלי כי יפי העצים היה המשך יפיה של האשה, וכי את נפשם של אפקים אלה, של הכפר רוסנביל, של הספרים אשר קראתי בשנה זאת, תגלה לפני נשיקתה; ודמיוני שכחותיו גברו מתוך מגע עם תשוקה ותשוקתי מתפשטת בכל השטחים של דמיוני, ומשאלתי לא ידעה עוד כל גבולות. הדבר דומה כמעט כפי שקורה ברגעי התפעלות בחיק הטבע, שעה שאנו מתפשטים מן הרגילות, וכל תאורינו המופשטים לגבי חפצים נדחים, ואנו מאמינים אמונה שלמה במקוריות, בחיינו האינדיבידואליים במקום שבו אנו מצויים ואיזה עוברת־אורח שמשאלתי הביאה אותה לפני נראתה לעיני לא סתם טפוס של אשה בעולם אלא שזו בחינת יצור טבעי והכרחי של קרקע זאת. כי באותה עת כל דבר שלא היה בחינת אני שלי, האדמה והיצורים החיים, נראו לי יקרים יותר, חשובים יותר, מחוננים הויה ריאלית יותר, מכל מה שיש בהם בעיני אנשים מבוגרים. בין האדמה לבין היצורים לא הייתי מפריד כלל. בקשתי לעצמי בת־אכר ממזאגליז או מרוסנביל, דיגת מבלבק, כשם שבקשתי לעצמי את מזאגליז ואת בלבק. התענוג שהן יכלו להעניק לי היה נראה לי פחות אמתי, הייתי חדל להאמין בו אלו היה בידי לשנות את הנסבות. להכיר בפריס דיגת מבלבק או בת אכר ממזאגליז, היה משמעו לקבל צדפים אשר לא הייתי מוצא על שפת הים, או לקבל שרך אשר לא הייתי מקבל בשום יער והוא היה נוטל ממני את התענוג שיכלו להעניק לי נשים אלו, את כל התענוגים אשר הדמיון תאר לי אותם. אבל לתעות על פני יערות רוסנביל, לא לפגוש בת־אכר, שהייתי רוצה לחבק, משמעו היה לא לעמוד על המטמונים הכמוסים ביפי יערות אלה. נערה נצטירה בדמיוני תמיד כבעלת פנים חרושות צללי עלוה, היתה היא עצמה כמין צמח מקומי נעלה ביותר הנבדלת מהאחרים בדקות מיוחדת, צמח אשר מבנהו מאפשר לך לחוש באופן חריף יותר מאשר אצל צמחים אחרים את הטעם המיוחד של המקום שבו הוא צמח. יכול הייתי להאמין ביתר קלות (גם לזה שלטיפותיה שבכוחן היתה משפיעה עלי את הטעם הזה, היו נבדלות ביחודן והיו מעניקות לי תענוג שלא היתה יכולה להעניק לי אשה אחרת מלבדה), משום שהייתי אז ונשארתי עוד במשך זמן רב בגיל שבו לא הבדלנו עדין בין התענוג לכבוש נשים שונות שמכוחן עמדנו על תענוג זה, ולא הבאנו אותן עדין לידי מכנה משותף המאפשר לאחר כך לראות את הנשים כראות כלים מתחלפים של אותו תענוג עצמו. בגיל זה אין הוא קים, אפילו כמשהו נבדל ונפרד, ומוכר על תכלית בחינת מגמה אחרונה של הכרות עם אשה, כמקור של התרגשות שאנו מתנסים בה מתוך נחוש בלבד. בקושי אנו מהרהרים בו כהרהר על תענוג שאנו עומדים להתנסות בו; נכון יותר שאנו רואים זאת כמין קסם אישי שהוא נחלת אשה מסוימת; אין אנו מהרהרים בעצמנו ואנחנו מהרהרים רק איך לצאת מעבר ל“אני”. תענוג זה שאנו מצפים לו צפיה מטושטשת, מתמיד וכמוס, שעה שאנו מתנסים בו מעלה תענוגות אחרים עד לשיאים הנגרמים לנו מכוח מבטים מלאי רוך, נשיקות משפתי האשה שעל ידנו, ונדמה לנו ברוב המקרים כאלו זוהי הבעת תודה מטורפת לחברתנו על טוב לבה ועל שימת־הלב הנוגעת ללב שאנו מודדים אותה לפי מדת החסדים והאושר שהיא משפיעה עלינו.

אללי, לשוא התחננתי בפני צריחה של רוסנביל שבקשתיו שיביא לנגד עיני איזו נערה מכפרו, קראתי לפניו כבפני בא־בסוד היחידי למשאלותי הראשונות, שעה שמעלות ביתנו בקומברה, בחדר קטן שנדף ממנו ריח של איריס, שמתוכו נראה היה לי מבעד למרובע של חלון פתוח למחצה, רק מגדל זה, שעה שמתוך לבטי גבורה של נוסע, היוצא לארצות שלא נחקרו עדין, או מתאבד מאוכזב מחייו, שנשאר בלי אונים כמעט, סללתי לי בתוכי עצמי מסלה לא ידועה שנדמתה לממיתה עד לרגע שעקבות טבעיים כאלה של שבלול נתחברו אל עלי תות שחור שרכן לקראתי. לשוא קראתי אליו עכשיו, לשוא השקפתי על כל המקום סביב, ובחנתי אותו במבטי שבקשו להעלות מתוכו דמות של אשה. יכולתי להגיע עד לכנסיה סנט־אנדרה־דה־שן; מעולם לא פגשתי נערה כפרית כמו שהייתי פוגש אותה תמיד בצאתי לטיל בחברת סבי ושעה שלא יכולתי לקשור אתה שיחה. הייתי נועץ בלי סוף את מבטי בגזע עץ מרוחק, שמאחוריו, כרגיל, היתה מופיעה והולכת לקראתי; האופק שבדקתיו היה שומם, הדמדומים ירדו, ללא כל תקוה הייתי מרכז עכשיו את כל שימת־לבי בשטח עקר זה, באדמה שוממה זאת; דומה כאלו רציתי להפיק ולהעלות את כל היצורים החיים האפשריים מתוכה; לא מתוך התעוררות עליזה, אלא דוקא מתוך איזה טרוף דעת הייתי חובט בעצים ביער רוסנביל, שמאחריהם לא נראה שום יצור חי, דומה כאלו היו אלה עצים מצוירים על בד של פנורמה, ולא יכולתי להשלים עם ההכרה לחזור הביתה בלי לחבק קודם כל את הנערה שכה חשקתי, נאלצתי בכל זאת לחזור בכוון קומברה ולהסכים כי האפשרות של הופעתה על דרכי פוחתת יותר ויותר. אגב, אלו באה לקראתי, האם הייתי מעיז לפתוח אתה בשיחה? לי נדמה שהיתה רואה אותי כראות מטורף; שכן חדלתי להאמין שיצורים אחרים עשויים לחלק אתי את המשאלות אשר נתעוררו בי בשעת טיולים ואשר לא נתגשמו אף פעם. הן נראו לי עכשיו כיצורים סוביקטיביים, חסרי אונים, אשליות שבאו מכוח מזגי. לא היה להם כל קשר עם הטבע, עם עולם המציאות אשר אבד מרגע זה את כל קסמו וכל ערכו והיה פשוט למסגרת מופרכת של חיי, בדומה לזה שיש לקרון רכבת בעלילת רומן, אשר על ספסלו יושב נוסע וקורא כדי לבזבז את זמנו.

יתכן כמו־כן כי על סמך רושם אחר שהושפע עלי במונז’ובן, לאחר כמה שנים, רושם שנשאר מטושטש, נוצר אצלי מושג על הסדיזם. ראה תראו לאחר כך מכוח סבות אחרות לגמרי, כי לזכרון על רושם זה היה תפקיד חשוב בחיי. הדבר ארע ביום חם מאד; הורי צריכים היו להעדר למשך יום שלם, והם הרשו לי לא למהר ולבוא הביתה אלא מאוחר ככל שארצה; ובלכתי אל הנחל במונז’ובן שכה אהבתי להתבונן בשטחו המשקף את גג הרעפים, השתרעתי בצל שיח שעל מדרון השולט על הבית במקום ששם חכיתי פעם להורי בלכתם להתארח אצל אדון ונטייל. נתעוררתי עם לילה כמעט, ורציתי לקום וללכת הביתה אבל אותו רגע ממש הבחנתי בעלמה ונטייל (על כל פנים סברתי כי זו היא, שכן ראיתיה רק לעתים רחוקות בקומברה, וביחוד בזמנים שהיתה עדין נערה ואלו עכשיו היתה כבר עלמה), אשר הגיעה כנראה זה עתה ועמדה במרחק של עשרות סנטימטרים ממני, באותו חדר ממש שבו הקביל אביה את הורי ואשר הפכה אותו עכשיו לחדר־אורחים זוטא. החלון היה פתוח למחצה, דלקה מנורה, ראיתי את כל תנועותיה, אבל בלתי־נראה על ידיה; אך אלו הייתי מתחיל ללכת היה השיח חורק והיא היתה שומעת ויכלה לעלות סברה כאלו הסתתרתי בכונה כדי להתבונן בה.

היא היתה לבושה בגדי אבל כבד, שכן אביה מת לא מזמן. אנו לא בקרנו אצלה כי אמי לא רצתה לעשות כן מכוח תכונה טובה שרק היא היתה מסוגלת לתחום תחומים לטוב־לבה: בישנות; אך היא רחמה על הנערה מעומק לבה. אמא זכרה את קצו הנוגה של אדון ונטייל, שנבלע כולו בתפקיד של אם ומטפלת לבתו, ולאחר כך את היסורים שזו גרמה לו; היא הבחינה היטב בארשת הענויים שלא ירדה מעל פניו של הזקן במשך כל השנים האחרונות; היא ידעה כי ותר על העתקה נקיה של חבוריו שחבר בשנים האחרונות, חבורים דלים של מורה זקן למוסיקה, של אורגניסטן כפרי, והיינו סבורים שאין להם ערך כשלעצמם, ולא התיחסנו אליהם בזלזול גמור רק משום שהם היו יקרים לו והיו אצלו בבחינת טעם עיקרי בחייו בטרם הקריב אותם למען בתו, וברוב המקרים לא היו אפילו כתובים ונשמרו אצלו רק בזכרונותיו, אחדים מהם כתובים על גליונות־ניר נפרדים, בלתי־קריאים, ונגזר עליהם להיות בלתי ידועים; אמא הרהרה גם על ותור אכזרי נוסף, שנטל עליו אדון ונטייל בותרו על התקוה לחיי אושר ויושר וכבוד בשביל בתו; שעה שאמא צירה לעצמה את כל שלשלת הצרות שעטו על המורה־למוסיקה לדודותינו, היתה מלאה צער באמת וחשבה על זה כמה צער מקנן בלב העלמה ונטייל, איזה מוסר כליות צריך להיות אצלה בהעלותה על הדעת כי היא היתה הסבה העיקרית למות אביה. “ונטייל המסכן”, אמרה אמא, “הוא חי למען בתו ומת בגללה, ללא כל תמורה לכך. האם יקבל זאת לאחר מותו באיזו צורה שהיא? רק היא עשויה להעניק לו תמורה זאת”.

בעמקי טרקלינה של העלמה ונטייל, על גבי האח, נצב היה צלום של אביה שנטלה אותו לידה והתבוננה בו בשימת לב דוקא באותו רגע שנשמע היה רעש של רכב אשר נגש אל הבית מן השני, לאחר כך ישבה על ספה, משכה אליה שולחן קטן שעליו העמידה את הצלום ממש כמו שאדון ונטייל היה מניח אי פעם על מקום זה יצירה שרצה לנגן אותה באזני הורי. עד מהרה נכנסה לחדרה חברתה. העלמה ונטייל ברכה אותה בלי לקום, בתי ידיה היו שלובות מאחרי הראש ורק זזה לקצה השני של הספה כאלו פנתה מקום, אבל מיד דומה היה כאלו היא כופה על חברתה לשבת שלא לנוחיותה. סבורה היתה שמא מעדיפה זו לשבת על הכסא במרחק מה הימנה, ראתה בתנועתה חוסר צניעות, ולבה הרגיש נבוך; היא שוב ישבה בהרוחה על הספה, עצמה את עיניה והחלה מפהקת כדי להוכיח בצורה זאת כי רצונה לישון היא הסבה היחידה למבוכתה. למרות הגסות, כביכול, והמשפחתיות של פניתה אל חברתה, פענחתי בתנועות אלה את חוסר ההחלטיות והפקפוקים שאצלה, שהיו אופיניים כל־כך אצל אביה. לפתע פתאום קמה, נגשה אל החלון וכאלו בקשה להגיף את התריסים והדבר לא עלה בידיה.

– “אל תגיפי, חם לי”, אמרה חברתה.

– “אבל דבר זה מטריד, יכולים להתבונן בנו”, ענתה העלמה ונטייל.

אבל היא נחשה בלי ספק, כי חברתה תחשוב כאלו דברים אלה נאמרו במטרה להביא אותה להשיב דברים אשר העלמה ונטייל רצתה באמת לשמוע אותם, ורק מתוך ענוה נתנה לה שתדבר ראשונה. הנה משום מה אני בטוח כי מבטה של העלמה ונטייל אף־על־פי שתוי פניה נראו לי רק במטושטש בצורה שהיתה מוצאת חן בעיני סבתי, שעה שהוסיפה במרץ:

– “באמרי כי ראה יראונו, רציתי לומר שיראו אותנו בשעת קריאה; זה מטריד נורא אם עינים מסתכלות בנו שעה שאנו עוסקות במשהו”.

מכוח נדיבות לב אינסטינקטיבית ואדיבות בלתי־מחושבת התאפקה מלומר את המלים שעלו על דעתה ואשר סברה כי הן נחוצות להגשמה מלאה של משאלתה. כל הזמן התפללה הנערה הבישנית מעומק לבה לרחמים ודחתה מעל פניה את ההבעה של חיל גס וכובש.

– “כן, ודאי, מישהו מתבונן בנו בשעה זו, במקום מאוכלס זה”, ענתה באירוניה חברתה, “וכי לא אחת היא?” אמרה (בסברה כי זה מחובתה ללוות במבט ערמומי ועדין מלים אלה אשר דומה כאלו למדה אותן בעל־פה וידעה כי נעים יהיה לעלמה ונטייל לשמען בנעימה שהתאמצה לשוות לה ציניות). “ואם יראו אותנו, אדרבא”.

העלמה ונטייל חרדה וקמה, לבה הרגיש לא ידע מה הן המלים אשר תנתקנה משפתיה בהתאם למעמד שרגשותיה צפו לו. היא נסתה ככל האפשר להמנע מטבעה המוסרי, למצוא לשון ההולמת עלמה מושחתת, שכמותה בקשה להראות עכשיו, אלא שהמלים אשר זו הוציאה מפיה היו מלב שלם נראו לה כמזוייפות בפיה היא. ואותו מעט שהיא הרשתה לעצמה נאמר בנעימה של אונס אשר בישנותה השכיחה אצלה, שתקה את כונתה להיות נועזת, חצופה, והיא התחילה לשאול: “האם לא קר לך, האם לא חם לך, האם אינך רוצה להשאר לבדך ולקרוא?”

– “דומה עלי, כי העלמה יש לה הערב הרהורי עבירה”, גמרה את דבריה וחזרה בודאי על משפט אשר שמעה אותו מפי חברתה.

העלמה ונטייל הרגישה פתאום במחשוף חולצתה עוקץ של נשיקה מפי חברתה, היא צעקה צעקה קלה, נתקה ממנה ושתי הנערות, התחילו רודפות זו אחר זו, קפצו ועלו על כסאות, נפנפו בשרוולים רחבים כנפנף בכנפים, קראו קריאות של תרנגולות מאוהבות. הריצה נגמרה בזה שהגברת ונטייל נפלה בחוסר אונים על הספה ודמותה של חברתה הסתירה אותה מעיני. חברה זו עמדה עם גבה אל השלחן הקטן אשר עליו היתה נצבת תמונתו של המורה הזקן לפסנתר. העלמה ונטייל הבינה כי חברתה לא תראה אותו אם היא לא תמשוך את שימת לבה אליו והיא אמרה לה, דומה כאלו היא עצמה רק הבחינה בכך:

– “הה, תמונתו של אבי מתבוננת בנו, אינני יודעת מי הציג אותה כאן, כבר אמרתי עשרים פעם שלא זה המקום בשבילה”.

נזכרתי כי אלו היו מלותיו של אדון ונטייל בפנותו אל אבי בנוגע לגליון המוסיקה. תמונה זו שמשה בלי ספק מעין צורך לפולחן, נתון היה לחלול, שכן חברתה ענתה לה במלים שכמוהן כחלק מתשובה ליטורגית.

– “הניחי לו במקום שהנו, כי אין הוא מפריע לנו עכשיו, הוא לא ירטון, לא יעטוף אותך במעילו, בראותו אותך שם, עם חלון פתוח, קוף בזוי”.

העלמה ונטיל ענתה מלות נזיפה בנועם: “חדלי לך, חדלי לך”, שהוכיחוּ את טוב־לבה ולא באו כעין תשובה על דרך הדבור על אביה, שיכלו לפגוע (ברור, זה היה רגש שהתרגלה אליו – בעזרת אלו סופיזמים? – לדכא זאת בתוכה ברגעים כאלה), אלא היו כעין רסן שהטילה מרצון – מתוך כונה לא להשפיע רושם של אגואיסטית במקום התענוג שחברתה בקשה לגרום לה. מלבד זאת הרי שהתאפקות אדיבה זאת שבה הגיבה על גנויה של חברתה, זו הנזיפה הרכה והצבועה נראו לנפשה הגלויה והטובה כעין צורה של פוזה מחפירה במיוחד, צורה חלקלקה של רשעות שרצתה לקנות לעצמה. אבל היא לא יכלה לעמוד בפני הכוח המושך של תענוג, שנגרם לה על־ידי דברי חבה של אדם אשר גלה זה עתה חוסר־עדינות לגבי המת חסר־ההגנה; היא קפצה על ברכי החברה והגישה לה בתמימות את מצחה לנשיקה, דומה כאלו היתה בתה, הרגישה מתוך עונג כי בצורה זאת הן מביאות עד לקצה הגבול את האכזריות לגבי אדון ונטייל, בשללן ממנו, אפילו בהיותו בקבר, את זכויותיו הקדושות של אב. חברתה משכה את ראשה של העלמה ונטייל אל שפתיה והצמידה נשיקה על מצחה, בגלותה את נטיתה הגדולה כלפי העלמה ונטייל ורצון לטשטש ככל האפשר את חייה העצובים עכשיו של יתומה.

– “היודעת את מה הייתי רוצה לעשות לתועבה ישישה זו?” שאלה בנטלה לידיה את התמונה.

והיא לחשה משהו על אזנה של העלמה ונטייל שלא יכולתי לשמוע.

– “הה, לא תעיזי”.

– “אני לא אעז לירוק בפרצוף זה? בזה?” קראה החברה בגסות מכוונת.

יותר לא שמעתי דבר, משום שהעלמה ונטייל נגשה גישה רשלנית, עיפה, מודאגת, חמימה ועצובה כאחת, סגרה את החלון והגיפה את התריסים, אבל עכשיו ידעתי כי לאחר מותו קבל אדון ונטייל מבתו תמורה לכל היסורים אשר התיסר בהם בגללה בחייו.

אף־על־פי־כן הרהרתי לאחר מכן כי אלו היה אדון ונטיל נוכח במעמד זה, לא היה מאבד את אמונתו בטוב־לבה של הבת, ויתכן כי אפילו היה צודק בכך. ודאי, בכל מעשיה היתה רשעותה של העלמה ונטייל כל כך מלאה עד שספק אם אפשר למצוא כדוגמתה בשלמות כזאת אצל מישהו אחר אלא אם הוא סדיסטי כמוה, לאור הבמות של תיאטרוני הבולברים יותר מאשר לאור המנורה הצנועה של בית כפרי נתן לראות נערה המאלצת את חברתה לירוק בתמונת אביה אשר הקדיש לבתו את כל חייו; הן הסדיזם דוקא משמש בחיים סבה לאסתטיקה של המלודרמה. למעשה, הרי מחוץ למקרה של סדיזם מסוגלת נערה לאכזריות קיצונית כזו של העלמה ונטייל, להתעלל בזכרון אביה המת, אבל היא לא תביע את רגשותיה במיוחד במעשה סמלי גס כל־כך ותמים כל־כך; היסוד הפושע של התנהגותה יהיה נסתר מעיני זרים ואפילו מעיניה עצמה, שכן אפילו לעצמה היא – לא תודה שהנה עושה מעשה מגונה. ואולם, אם נסיח דעתנו מן החיצוניות, הרי שהרשעות בלבה של העלמה ונטייל, על כל פנים בתחלתה, היתה מעורבת בלי ספק ביסודות אחרים. סדיסטית כמוה הנה אמנית הרשע, ויצור מושחת לחלוטין אינו יכול להיות כך, כי הרע איננו משהו חיצוני, אלא נראה כמשהו טבעי ובלתי נפרד הימנה; והמדה הטובה, יחס כבוד לזכרון־מתים, אהבה של בת, שאינם בחינת פולחן, אין בהם גם משום תענוג אשר בחלול הקודש. סדיסטים מסוגה של העלמה ונטייל הנם יצורים רגישים כל־כך, עושי־חסד מטבעם, עד שאפילו תענוג חושני נראה להם כמשהו מכוער, פריבילגיה של אנשים מושחתים. ואם הם מותרים לעצמם ומסכימים להתמסר לו לרגע אחד, הרי הם משתדלים ללבוש על עצמם ועל שותפיהם למעשה מסוה של שחיתות, כדי להתנסות לרגע אחד באשליה של השתחררות מבקורת טבעם הרך והמצפוני, אשליה של בריחה אל העולם הבלתי־הומני של תענוגות. הבינותי עד כמה נכספה לבריחה זו בראותי עד לאיזו מדה לא היתה מוכשרת לבצע זאת. ברגע שרצתה להיות עד כמה שאפשר פחות דומה לאביה, דוקא אז הזכירה לי, את דרך מחשבתו ודבורו שהיו אופיניים כל־כך למורה הפסנתר הזקן. יותר מאשר תמונתו שחללה אותה, דבר שהשתמשה בו לתענוגה, שנשאר בינה לבינו והפריע לה ליהנות הימנו במישרים היה הדמיון אל פניו, עיני אמו הכחולות שהוריש לה כהוריש תכשיטי משפחה, את תנועות אדיבותו אשר נשתלבו בין שחיתותה של העלמה ונטייל לבין עצמה בעצם סגנון הדבור, דרך המחשבה אשר לא הלמה אותה ואשר הפריעו לה לראותו כמישהו שהנו שונה בשרשו מהחובות הרבות שהוטלו עליה מכוח האדיבות שהיו כל כך שכיחים אצלה; לא השחיתות השפיעה עליה את מושג התענוג, אשר דומה שהנו מושך אותה; זה היה התענוג עצמו, שנראה לה בחינת שחיתות. וכיון שכל פעם שהיתה מתמסרת לו, היה התענוג מלווה תמיד בהכרתה רעיונות מושחתים אשר בזמן אחר היו זרים לחלוטין לשכלה ההוגן, ובסופו של דבר היתה מוצאת בתענוג משהו שטני, משהו הדומה לרשעות. יתכן כי העלמה ונטייל חשה כי חברתה לא היתה בסופו של דבר מושחתת וכי לא היתה תמימת־לב שעה שפנתה אליה בדברי התעללות וחלול. על כל פנים היא חשה הנאה רבה מחיוכיה, מבטיה, שהיו אולי מזויפים אבל מקבילים לפי בטוים המושחת והשפל לאלה אשר אתה מוצא לא אצל אדם טוב שסבל הרבה, אלא לאלה המצויים אצל יצור אכזרי החי למען תענוגו. לרגע אחד היתה מסוגלת לתאר לעצמה כי היא משתעשעת באמת כמו שהיתה יכולה להשתעשע עם נערה שותפת אכזרית, בת המגלה ברצינות איבה קשה לזכרו של האב. יתכן כי היא לא היתה רואה בשחיתות משהו נדיר, משהו בלתי שכיח, אקסוטי כל כך, שאם אתה שוקע בו הנך מתרענן, אלו היתה מוכשרת להבחין אצל עצמה כמו גם אצל אנשים אחרים, אדישות עמוקה ליסורים הנגרמים על ידיהם, ואשר הנם, ואין הבדל בשם שקושרים להם, הצורה הנפוצה ביותר והנוראה ביותר של אכזריות.

אם ההליכה לעבר מזאגליז היתה פשוטה מאד, הרי ההליכה לעבר גרמנט היתה שונה בהחלט, שכן הליכה זו היתה ארוכה וצריך היה בטחון כי יהיה מזג־אויר נוח. כשדומה היה כי התחילה תקופה של ימים יפים; אם פרנסואז היתה מיואשת שאינה יורדת אפילו טפת מים אחת על “התבואות המסכנות” והיא לא הבחינה אלא בעננים לבנים נדירים בשטח העליון השלו והכחול של השמים והיתה קוראה מתוך אנחה: “מה לומר, אין רואים אלא אותם כלבי־ים המשתעשעים ומוציאים את זרבוביתם החוצה?” “הה, אין כונה להוריד גשם כלשהו למען עובדי האדמה המסכנים! ולאחר־כך כשהתבואות תהיינה בשלות כבר, ירדו הגשמים כמבול, ללא הפסקה, בלי לדעת על מה הם יורדים וכאלו היה לפניהם סתם ים פתוח”; כשלאבי נתנו ללא שנוי אותן תשובות רצויות מפי הגנן והברומטר, היה אומר ליד שולחן־הצהרים: “מחר, אם מזג האויר ימשיך להיות כזה, נצא לטיל לעבר גרמנט”. מיד לאחר הארוחה היינו יוצאים מבעד לפשפש הגנה היוצא לרחוב פרשן, הצר והמפותל, שגדל עשב רב ובו שתים או שלש צרעות שבלו את היום בחקירת צמחים, רחוב מוזר כמו שמוזר גם שמו שהיה כנראה ממקור יחוד וסקרנות, רחוב שהיינו מחפשים עכשיו לשוא בקומברה של ימינו כי במקומו הוקם בית־ספר. בחזיונותי (בדומה לאותם ארדיכלים תלמידיו של ויולה־לה־דוק, אשר סברו כי מצאו מבעד לדוכן מימי הרנסנס ומזבח מן המאה הי“ז עקבות של מקהלה רומית, והם משוים לבנין צורה אשר היתה הולמת את המאה הי”ז) על קומברה לא נשארה אבן על אבן מן הבנין החדש, שכן מבטי חודר מבעדו ומשחזר את רחוב פרשן, וצריך לומר כי לשחזור זה יש בידי נתונים מדויקים יותר מאלה שיש בדרך כלל בידי משחזרים: כמה תמונות שנשמרו בזכרוני, יתכן אחרונות הקימות עדין בזמן הזה, והן צפויות לשכחה מוגמרת, – מכל מה שהיתה קומברה בימי ילדותי; – וכיון שהיא עצמה שרטטה אותן בתוכי בטרם נעלמה מן העולם, תמונות מעוררות התרגשות – אם נתן להשוות דמות מטושטשת של זכרונות עם אותן יצירות מפורסמות שהעתקים מהן אהבה סבתי להעניק לי, – כאותן גלופים עתיקים על “הסעודה הקדושה”, או התמונה של ז’נטיל בליני, שבה אנו יכולים לראות בצורה בלתי מושלמת את יצירת המופת של דה־וינצ’י ואת השער של סן־מרק.

היינו עוברים ברחוב I’Qiseau בפני המלון העתיק I’Qiseau הפונה לתוך חצר גדולה, שאליה היו באים ונכנסים אי־פעם במאה הי"ז – מרכבות הדוכסות של מונפסיה, של הגרמנטים והמונמורנסי, שעה שהיו צריכות לבוא לקומברה לשם איזה דין ודברים עם החקלאים או לשם השבעה לנאמנות. לאחר כך היינו יוצאים לככר העירונית שמבעד לעציה היה נראה מגדל־הפעמונים של סנט־הילר. ומאד רציתי לשבת שם על ספסל לבלות את היום בקריאה ולהקשיב לצלילי הפעמונים; שכן מזג האויר היה יפה מאד ובאויר היה שקט רב כל כך, שאם היה השעון מצלצל לא היה משפיע רושם כי הצלצול מפריע למנוחת הצהרים אלא שצלצול זה משחרר את היום מעול תכנו, והוא בא רק להפגת כמה טפות זהב שהחום צבר לאט ובדרך הטבע ולהורידן – כדי ללחוץ ברגע נכסף, על שפע הדומיה.

הקסם הגדול ביותר של הטיול לעבר גרמנט, היה בזה שכל הזמן צריך היה להתהלך על גדות הויוון. בפעם הראשונה היינו עוברים את הנחל בעשרת הרגעים הראשונים לאחר שעזבנו את הבית, על פני גשר לעוברים־ושבים, שהיה מכונה הגשר־הישן. למחרת היום של בואנו הנה, ביום הפסחא לאחר התפלה, אם מזג האויר היה יפה, הייתי רץ עד שמה כדי לראות בערבובית הבוקר של יום חג גדול, בעת שכמה הכנות חגיגיות נראות צנועות לעומת אותם כלים ביתיים שלא אספום עדין, את הנחל מוליך את מימיו התכולים שמימיים בין אפיקים שחורים ומעורטלים בלוית להקה של קוקיות שהגיעו זה עתה עם האביב המוקדם, ורק לעתים רחוקות אפשר לראות להבות כחולות של סיגליות שגבעוליהן רכנו תחת משא טפות מבושמות שהיו חבויות בגביעיהן. הגשר־הישן היה יוצא אל שביל שבו היו קושרים אניה בחבלים ובמשך הקיץ היה המקום מוקף עלוה כחולה של אגוזה אשר בצלה היה יושב תמיד דיג חבוש כובע קש ודומה כאלו הכה שורש באדמה. בקומברה שבה הכרתי כל אישיות, אם של נפח ואם של נער מן המכולת המתחפש במדים של שומר כנסיה או של זמר מן המקהלה, היה דיג זה היחידי שלא ידעתי מי הוא. נראה כי הכיר את הורי משום שהיה מרים את כובעו שעה שהיינו חולפים על פניו; רציתי לשאול אז מה שמו אלא שאותתו לי כי שומה עלי לשתוק משום שקולי עשוי להפחיד את הדגה, היינו פונים אל השביל שהתפתל סמוך לגדה במרומי כמה צעדים מעל לנהר; הגדה השניה היתה נמוכה יותר ולארכה נמשכו כרים עד לעירה ואפילו עד לתחנת הרכבת המרוחקת יותר. כרים אלה היו זרועים שרידים החבויים למחצה תוך עשב גבוה, של מבצר הגרפים בקומברה, שהיה מגן מעבר מזה של נהר ויוון בימי הבינים בפני שליטי גרמנט וכמרי מרטנויל. עכשיו מצוי מבצר זה רק בדמות קטעים אחדים של מגדלים שהתרוממו מעל שטחם העליון של הכרים, שנראו רק בקושי, ואשר משם היה יודה הקשת את אבניו ומשם סוקר היה השומר כדי לדעת מה מתארע בנוף – בנובפון ובקלרפונטן, במרטנוויל־לה־סק, בבלו־לגזן, כולן אדמות שליטי גרמנט, שלתוכן הובלעה קומברה. והיום מעל עשבים אלה, היו באים תלמידים של בתי הספר מברית האחים הנוצריים כדי לשנן את שעוריהם או לשחק בשעת ההפסקה; – העתיקות אשר נקברה באדמה, או על גדות הנחל, כמו טַיל שישב להנפש, עוררה בי הרהורים על קומברה וגרמה לי לראות בה לא רק עירה קטנה של עכשיו, אלא גם עיר היסטורית שונה מן היום, והיא שובה את הדמיון בקוים בלתי ברורים וזרים שהוסתרו למחצה בשטיח הצהוב של נוריות. הן היו רבות מאד במקום זה שבחרו בו למשחקים על הדשא; בודדות, זוגות, קבוצות, צהובות כצוהב החלמון, נוצצות, מה גם, שומה לי, שלא יכולתי לזקוף על רחש כלשהו של איזה טעם, את התענוג שגרם לי מראיהן, ואני רכזתיו בשטחן הזהוב עד שהפך להיות עז כל־כך ועד שנוצר המושג על יופי ללא־תועלת; כך היה הדבר מאז ימי ילדותי בעת שהושטתי יד, נפשי נמשכה אליהן משביל החוף לקראתם, בטרם למדתי לקרוא בשמם היפה של נסיכים מן האגדות הצרפתיות, שיתכן כי הגיעו מאסיה לפני מאות שנים, אשר התאזרחו בכפרים צרפתים שהקיפום באופקים צנועים, אוהבי שמש, וגדות נחל, נאמנים למראה המצומצם לתחנת הרכבת, ששמר עד היום בדומה לבדים עתיקים, בפשטותם העממית, ברק פיוטי של המזרח.

נהניתי להביט אל הצנצנות שהנערים השיטו במימי הויוון כדי לצוד דגיגים, ואשר נמלאו במי הנחל, והמוקפות הן עצמן על־ידי הנהר והן אותה שעה מעין “מיכל” עם קירות שקופים שהיו דומים למים שנתעבו ויחד על “המיכל” שקועים במיכל נרחב יותר של גביש נוזל ונרחב והם השפיעו מראה של רעננות שהיה מגרה ומושך יותר מזה שהם היו עשויים לעורר אלו עמדו על גבי שולחן ערוך, שכן הראו רעננות זאת בתוך נזילות בלתי פוסקת במים הבלתי־מוחשיים שידי לא יכלו לתפוש אותם בתוכם והזכוכית המגובשת אשר חכי לא יכול היה לחוש את טעמו. התכונתי לחזור ולבוא לשם עם חכה; בקשתי וקבלתי פרוסת לחם מן הטנא הנתן לארוחת־בקר, הייתי מגלגל אותו והופך לכדורים קטנים וזורק לתוך הויוון אשר הסבו מין תופעה מיוחדת של התפרקות במים, שכן מיד היו הללו מתעבים לאשכולות בצורת ביצים של ראשנים מדולדלים אשר עד אותו זמן היו מפורקים ובלתי נראים, אבל מוכנים להתעבות ולגבוש.

במרחק מה משם היה הויוון מזדהם בעשבי מים. תחלה הם נראים בודדים, כגון שושנת מים שצמחה באופן אומלל בתוך זרם המים שלא היה נותן לה כל אפשרות של מנוחה, נעה באופן מוכני כמין רפסודה, שטה ומגיעה אל גדה אחת על מנת לשוב ולשוט בחזרה ולהכפיל מהלך כפול זה עד אין קץ. כשהיתה מגיעה אל גדה אחת, היה הגבעול מתישר, מתארך, מזדקף ומגיע למדה קיצונית של התמתחות ושוב בא הזרם שהיה מוליך את הצמח המסכן אל מוצאו הראשון שאפשר לקראו כך בצדק, משום שאף שניה אחת לא היה נשאר שם ושוב נגזר עליו לחזור על אותה תנועה ללא שנויים. מטיול אל טיול הייתי מוצא אותו, תמיד באותו מצב, שהיה מזכיר את מצבם של האנשים המנוונים מאותו מין שאליו היה שיֶך סבי גם את הדודה ליאוני, – מנוונים המגלים לנו משנה לשנה את הרגליהם המוזרים שדומה להם כי הנה הנה ישתחררו מהם אבל הם נשארים נאמנים להם לעולם; שבויים בתוך מעגל מדויהם ובולמוסיהם, הם מנסים לשוא לחרוג ולצאת ומאמציהם רק מחזקים את הפעילות הבלתי משתנית של הדיאטטיקה המוזרה והמכלה אותם. כזאת היתה גם שושנת־המים, שהיתה דומה לאחד מאותם אומללים, שענוייהם הבלתי שכיחים, חוזרים ונשנים ללא הרף לנצח, והיא שמשכה את סקרנותו של דנטה, והוא היה חוקר באריכות את פרטות טיבו וסבותיו אצל הקרבן עצמו, אלמלא וירגיליוס אשר הקדים אותו בצעדים גדולים שאלץ אותו לרוץ אחריו במהירות, כמו שאלצו אותי בני משפחתי.

אבל במרחק מה מזה היה הזרם מאיט את מהלכו, הנחל עובר ומגיע לשטח של רשות פרטית שהגישה אליה היתה מותרת לצבור על־ידי בעליו שהיה חובב גדול של צמחים מימיים, ואשר הצמיח בפלגים הקטנים שהסתעפו מן הויוון, גנים שלמים של שושני מים. כיון שהגדות במקום זה היו מכוסות חורשות צפופות, היו צללי העצים מטילים על המים צבע שהיה בדרך כלל ירוק־כהה, אבל מזמן לזמן בשובו הביתה עם ערב לאחר יום של סופות הייתי רואה על פני המים כחול בהיר הנוטה להפך סגול, דומה למשבצות ובנוסח יפני. פה ושם, על פני המים, היה מאדים כמו תות צמח שושנת המים בעל לב שני, לבן בשוליו. הרחק משם, היו הצמחים הרבים חורים יותר, אבל פחות חלקים, יותר מנומרים, מחוספסים יותר, והמקרה היה מפזר אותם כתפאורת מזהירה כל כך עד שנדמה היה לי כאלו אני רואה שטות עם הזרם רקמות של שושנים חורות כמו לאחר סיום מלנכולי של חגיגה מפוארת. במקום אחר דומה היה כי שמורה זוית בשביל מינים גסים יותר עם עלעלים נקיים לבנים וורודים כמו אצל דמדומיות לילה, כאלו צחצחה אותם עקרת בית בקפדנות שבה מצחצחים את החרסינה, שעה שבמרחק מה משם, היו שושנות אחרות אשר נלחצו זו אל זו והוו יחד כמין תלם שט, דומות לאמנון ותמר שהגיעו הנה כאותם פרפרים מאיזה גן כדי לנפנף בכנפיהם הכחלחלות והמצוחצחות כל פני הצאלים השקופים של גן פרחים מימי זה; גן שמימי גם־כן; כי הוא שווה לפרחים רקע של גון יותר קר, מרוגש יותר מאשר גון הפרחים עצמם; ואם השפיע ברק בשעות שלאחר־הצהרים מתחת לשושני המים כקלידוסקופ של אושר מסביר־פנים, שקט ונע, או שהיה משופע לפנות ערב, בדומה לאיזה מפרץ רחוק, חלומות ורודים של שמש שוקע, המחליף בלי סוף את הצבעים אבל תמיד מתוך הרמוניה, מסביב לכותרות בעלות צבעים קבועים יותר, עם כל מה שיש עמוק יותר, חולף יותר, מסתורי יותר, עם האין־סופי אותה שעה, דומה כאלו הפריחום במלוא השמים.

במוצאו של גן זה, היה הויוון שוב חוזר לזרום. כל פעם שהייתי מתבונן, בקשתי לחקותו, לעשות כן בהיותי חפשי לחיות לפי טעמי, כחותר זה השומט את המשוטים, שוכב על גבו, ראשו מופשל על קרקע הסירה ולתתה לשוט עם הזרם, לראות רק את השמים החולפים לאט ועל פניו מצטירת תחושת אושר ושלום.

היינו יושבים בין האיריסים על שפת הנחל. על פני השמים החגיגיים שטה ארוכות עננה עצלה, מזמן לזמן היה קרפיון משועמם ועיף מזדקף על פני המים מתוך איזו נשיפה של חרדה. הגיעה השעה שנסעד את לבנו. בטרם נצא שוב לדרך אכלנו ארוכות פירות, לחם ושוקולדה, בשבתנו על הדשא שם הגיעו עדינו מן האופק צלילים אפקיים חלושים אבל דחוסים ומתכתיים של מגדל־הפעמונים בסנט־הילר, אשר לא היו מתערבים עם האויר שאותו היו חוצים מזה זמן רב אלא מפורקים לחלקיקים, בצורת רטטים קלים היו מרחפים סמוך לפרחים אשר לרגלינו.

לפעמים, פגשנו על הגדה המוקפת עצים בית המכונה בית־תענוגות בודד, נדח אשר לא ראה דבר מלבד הנחל שרחץ את מרגלותיו. אשה צעירה שפניה המהורהרים וצעיפיה המפוארים לא היו בני המקום ואשר הגיעה ללא ספק הנה לפי האמרה העממית כדי “להטמן” כאן, טעמה טעם הנאה מרה מן ההכרה כי שמה, וביחוד שמו של אותו אדם שאת לבו לא יכלה לכבוש, זרים כאן, – הציצה מן החלון אשר לא נתן לה להרחיק לראות מעבר לסירה העוגנת בגדה. היא הרימה את עיניה מתוך פזור־נפש והקשיבה מעבר לעצים אשר צמחו על הגדה לקולות של עוברים־ושבים אשר בטרם ראתה את פניהם, יכלה להיות בטוחה כי הללו לא ידעו אף פעם את הבוגד, וכי מאומה בחיי עברם לא שמר על אותותיו, כי מאומה מעתידם לא יתן אות. מורגש היה כי בותורה, עזבה, מרצון את המקומות שבהם יכולה היתה לכל הפחות לראות את שאהבה, והמירה במקומות אשר לא ראוהו מעולם. והבחנתי, כי בשובה מטיול ארוך בדרך אשר ידעה שלא יעבור בה, פשטה מעל ידיה הנכנעות כסיות ארוכות בחן מיותר.

אף פעם לא יכלנו בעת טיולנו לעבר גרמנט לעלות עד למוצאי הויוון, שעליהם הרהרתי תכופות ואשר נראו בעיני כמשהו מופשט כל־כך, אידיאלי כל־כך, עד שהופתעתי כשהודיעו לי על המצאם באזורנו, במרחק קילומטרים אחדים מקומברה, מופתע כמו שהופתעתי בהודע לי כי יש נקודה מסוימת אחרת שבה היתה בימים קדומים הכניסה אל התופת. מעולם לא יכלנו להגיע אל הגבול אשר נכספתי להגיע אליו, אל גרמנט עצמה. ידעתי כי דרי הארמון, הדוכס והדוכסית גרמנט, ידעתי שהללו אנשים מציאותיים הנם, חיים וקימים, אבל כל פעם שהרהרתי בהם, הייתי מתאר לי אותם כאלו הנם מצוירים על שטיח, כגון הדוכסית מגרמנט אשר בציור “הכתרת אסתר” שבכניסתנו, ופעמים בגונים משתנים, כפי שהיה ז’ילבר הרשע בציורי החלון העובר מצבע ירוק ככרוב לצבע כחול כשזיף, הכל לפי מה שטבלתי את ידי במים המקודשים או שהתקרבתי אל הכסאות, או לגמרי, בלתי־מוחשיים כגון דמותה של ז’נביב ברבנט, שהיתה ראשונה במשפחת הגרמנטים, דמות שפנס קסם שקף על הוילונות של חדרי ולפעמים אפילו על גבי התקרה, – בקצור תמיד עטופי מסתורין מתקופת המרובינגים והטובלים כמו בשמש השוקעת, באור הזהוב הנאצל מן ההברה: “antes. ואם למרות הכל היו בשבילי, בתורת דוכס ודוכסית – הויות חיות, ולו בלתי־שכיחות, ולעומת זאת היתה אישיותן הדוכסית מתרחבת עד לממדים עצומים, עד להתפשטות הגשמיות כדי לכלול בתוכה אותו גרמנט שהיו דוכס ודוכסית, את כל “עבר גרמנט” זה השופע שמש, זרימת הויוון, שושנות המים שלו והעצים הענפים, ושורה ארוכה של שעות של אחר־צהרים יפות כל־כך. ואני ידעתי שאין הם רק נושאים עליהם את התאר של דוכס ודוכסית גרמנט, אלא שהחל מן המאה הי”ד לאחר נסיונות בלתי־מוצלחים להשתלט על האדונים הקודמים להם, הם התאחדו אתם על־ידי נשואים, והיו גם הם לדוכסים של קומברה, האזרחים הראשונים אפוא של קומברה, אף־על־פי שהם גן האזרחים היחידים אשר לא גרו בתוכה. דוכסים של קומברה, אשר קומברה השתלבה בשמם, באישיותם, ואשר נשאו בלי ספק את החותם של אותה עגמה מוזרה ודתית שהיתה מיוחדת לקומברה; בעלי העיר, אך לא של בית מיוחד אחד, השוכנים בלי ספק בחוץ, ברחוב, בין שמים וארץ, כאותו ז’ילבר מגרמנט שיכולתי למצוא על החלונות הססגוניים של כנסית סנט הילר מן הצד השני המכוסה לכה שחורה, שעה שהרימותי את ראשי והייתי נכנס כדי לקנות מלח אצל קמי.

לאחר־כך היה קורה, כי בטילי לעבר גרמנט הייתי עובר על פני הגנות שאדמתן לחה ומעל לגדרות היו מתרוממים אשכולות פרחים כהים. הייתי נעצר על ידן, מתוך תקוה שארכוש לי ידיעה חשובה, שכן נדמה היה לי כי בפני עיני נמצא שטח של אותו אזור נחלים שבו רציתי כל כך להכיר לאחר שקראתי תאורו בספרו של אחד המחברים החביבים עלי. עם אזור זה דוקא, עם קרקע דמיונית זו שהרבה פלגים מקציפים חצו אותה, שגרמנט שהחליפה בדמיוני את כל חיצוניותה, זהה היה לאשר שמעתי מפי דוקטור פרספיה על הפרחים והנחלים הנפלאים והמזרקות שאפשר היה למצוא בגן הארמון. חלמתי כי הדוכסית גרמנט הזמינה אותי לשם, והיא אחוזה פתאום כלפי קפריסה פתאומית; כל היום עסקה יחד אתי בציד השמק. ובערב, באחזה בזרועי, בעברנו על פני גנות אריסיה, הראתה לי לאורך החומות הגבוהות את הפרחים הסגוליים והאדומים שהיו תלויים מעל לגדר והקנתה לי את שמותיהם. היא בקשתני לספר לה את תוכן השירים שעמדתי ליצור. וכיון שהתכונתי להיות בעתיד־לבוא סופר, הזכירו לי חלומות אלה כי הגיעה השעה כבר להחליט מה אני מתכון לכתוב, אבל שעה שהייתי שואל עצמי שאלה זאת, ומשתדל למצוא נושא שבו הייתי יכול לכלול תוכן פילוסופי עמוק מאד, היה חדל מוחי לעבוד ולא הייתי רואה אלא חלל ריק אל מול כונתי, הרגשתי שאין לי כלל כשרון או שאיזו מחלת רוח מונעת את לידתו. לפעמים הייתי סומך על עזרת אבי, הוא היה בעל עצמה כזאת, כל כך מקובל על אנשי השלטון עד שהצליח לעבור על חוקים שפרנסואז למדתני לשוות להם ערך רב יותר מאשר לחוקי החיים והמות, דרך משל לדחות לשנה את “השפוץ” ההכרחי של חזית ביתנו בפריס, היחיד בכל האזור, או להצליח ולקבל מידי השר בשביל בנה של מדם סזרה, שרצה לנסוע להנפש על שפת איזה נחל, רשות להבחן בחינות־גמר חדשיים לפני התאריך הקבוע, יחד עם מועמדים ששמות המשפחה שלהם מתחילים באות א' בלי לחכות לתור יחד עם אלה המתחילים באות ס'. אלו חליתי במחלה קשה, או נחטפתי על־ידי שודדים הרי מתוך בטחון שאבי נמצא ביחסים טובים מאד עם בעלי השלטון הבכירים, והוא בעל השפעה מכרעת ואפשרות של המלצה בפני בורא־העולם כדי שמחלתי או השביה שלי יהיו משהו יותר מאשר הזית שוא ואין בכך בשבילי כל סכנה, הייתי מחכה בשלות־נפש לשעה של שיבה אל המציאות המהנה, שעת השחרור או ההחלמה; יתכן, כי העדר כשרון זה, זה החור אשר נבעה במוחי שעה שחפשתי נושא לחבורי בעתיד, היה גם הוא רק בחינת הזיה לא מוחשית, המתפזרת הודות להתערבותו של אבי שהיה צריך לבוא בקשרים עם הממשלה ועם הגורל על מנת שאגיע ואהיה סופר ראשון במעלה בתקופה. אבל ברגעים אחרים, שעה שהורי קצרה רוחם בראותם כי אני נעצר בדרך במקום ללכת בעקבותיהם, היו חיי הממשיים, במקום להיות בעיני יצירה מלאכותית מעשה ידי אבי, המוכשר לשנות הכל לפי הקפריסות, הופכים להיות כאלו הם נטועים בתוך איזה ממשות שנוצרה לא למעני, ממשות שאת החלטותיה אי אפשר היה לדחות, אשר בתוכה לא היו לי כל בני ברית וידידים ואשר מעבר לתחומיה לא היה מסתתר דבר. לי נדמה היה אז כי אני חי וקים בדומה לכל שאר הבריות וכי אזקין כמוהם, כי אמות כמוהם, ובתוכם אני שיך לאותם אנשים נעדרי כשרון כתיבה. בסופו של דבר, הייתי מאוכזב, מותר על הספרות, למרות עדודו של בלוך. רגש אינטימי ובלתי־אמצעי זה, של אפסות מחשבותי, היה מתגבר על מלות החנופה שנאמרו באזני, בדומה למוסר־כליות נסתר המענה את הרשע גם שעה שמשבחים את מעלליו הטובים.

יום אחד אמרה לי אמי: “כיון שאתה סח תמיד על הדוכסית גרמנט, וכיון שד”ר פרספיה טפל בה לפני ארבע שנים, ודאי הדבר כי תבוא לקומברה להשתתף בנשואי בתו. תוכל לראותה בכנסיה“. אגב, מפי ד”ר פרספיה דוקא הייתי שומע יותר על הדוכסית מגרמנט, ואפילו הראה לנו גליון של עתון מצויר שבו צולמה בשמלה שהיתה לבושה בנשף תחפושות בבית הנסיכה של ליאון.

ואמנם, בשעת טכס הנשואין, שעה שהשמש נע במקצת, נתנה לי אפשרות לראות בתא אחד גברת לבקנית שישבה שם והיא בעלת אף גדול, עינים כחולות ונוקבות, עניבת משי סגול חלק, חדש ומבריק ועם אבעבועה זעירה בקצה האף. וכיון שבפניה האדומות, דומה כאלו היה לה חם מאד, הבחנתי בחלקים מטושטשים ונתנים לראיה בקושי, דמיון אל הצלום שהראו לי, שכן בתוי־פנים מיוחדים שהבחנתי אצלה אם רצוני להגדירם, הריהם נתנים להגדרה באותן מלים: אף גדול, עינים כחולות, שבהן השתמש ד"ר פרספיה שעה שתאר בנוכחותי את חיצוניותה של הדוכסית גרמנט. ואמרתי לנפשי: גברת זו דומה לדוכסית גרמנט; התא שבו האזינה לתפלה היה התא של ז’ילבר הרשע, שמתחת ללוח המצבה, שהיה צהוב בצוהב של חלת דבש, היו נחות גופותיהם של הדוכסים ברבנט, ואני זכרתי, כפי שאמרו לי תא זה היה נתן למשפחת גרמנט במקרים שאחד ממנה רצה להיות נוכח בתפלת הכנסיה בקומברה; ודאי, שבתוך משפחה זאת היתה רק אשה אחת הדומה לתמונתה של הדוכסית גרמנט, ואשר היתה שם באותו יום, יום שצריכה היתה להמצא בתא זה: זו היתה היא! אכזבתי היתה גדולה. והיא נבעה מזה שלא שמתי לב, כי בהרהרי בדוכסית גרמנט, שהייתי מתאר לי אותה לעצמי בצבעים של מרבד־קיר או של חלון־צבעוני, בתקופה אחרת, מחומר שונה מאשר שאר הבריות החיים. מעולם לא עלה בדעתי כי יתכן שתהיינה אצלה פנים אדומות, עניבה סגולה כמו אצל הגברת סזרה, וסגלגלות לחייה הזכירה לי באופן ברור פנים אשר ראיתי בביתנו עד כי חלף אצלי חשד, שנתפזר אמנם מיד כאלו גברת זו לפי מבנה הכללי, על פי כל פרודותיה לא היתה בעיקרה הדוכסית גרמנט, אלא שגופה, שנתעלם משמו שנקשר לו, שיך היה לטפוס נשי מסוים שכלל בתוכו גם נשי רופאים וסוחרים. זו היא, רק זו היא הגברת גרמנט! הנה כי כן! אמרה החזות הקשובה והמשתוממת, שבה התבוננתי בדיוקן זה אשר לא היה לו כמובן כל דמיון לדיוקן אשר הופיע פעמים רבות כל כך בפני עיני רוחי, באותו שם עצמו של הדוכסית גרמנט, שכן היא, היא לא היתה דומה לדיוקנים אחרים יציר דמיוני השרירותי ואשר הופיע לראשונה לפני עיני כמה רגעים לפני כן כאן בכנסיה; הוא לא היה בעל אותו טבע, לא נתן להיות צבוע באופן שרירותי בדומה לאלה בצבע זהוב של הברה מן ההברות, אלא היה בעל ממשות כזאת עד שהכל בו, עד לפרט של האבעבועה שלהטה על קצה האף, הוכיחה את ציותו לחוקי החיים, כמו בעולם התיאטרון, שקפול כל שהוא בשמלתה, רטט אצבעה הקטנה, מוכיחה את נוכחותה הפיסית של שחקנית, שעה שלא היינו בטוחים אם אין לפנינו רק סתם תמונה בזכותו של פנס קסם.

ואולם באותו זמן עצמו נסיתי לצרף אל דיוקן זה עם האף הגדול, עינים חיות שנצנצו בחזיוני (יתכן משום שבפעם הראשונה הן משכו אותי, הן שעשו חריץ ראשון שעה שלא הספקתי עדין לברר אם האשה המופיעה בצורה כזאת היא הגברת גרמנט), – לדיוקן רענן ובלתי משתנה זה את המחשבה: “זוהי הגברת גרמנט”, בלי שנתן לי להעמידם זה ליד זה כאלו שני תקליטים נבדלים הנעים בכוונים שונים. ואולם גברת דה־גרמנט זו שהייתי חולם עליה כל־כך תכופות, עכשיו שעה שראיתי כי היא קימת במוחש מחוץ להויתי, כבשה עוד יותר את דמיוני, ששותק לרגע מכוח המגע עם מציאות שונה כל כך ממה שצפה, דומה כאלו הוא אומר לי: “כמו לאנשים מפורסמים זמן רב לפני קרל הגדול, היתה לגרמנטים, זכות מלאה על חייהם ומותם של נתיניהם; הדוכסית גרמנט מוצאה מז’נביב ברבנט. היא לא מכירה ולא תסכים להכיר איש מן האנשים המצויים כאן”.

הה, אי־תלות נפלאה של מבטי־אנוש, הקשורים אל הפנים בחוט חפשי כל כך, ארוך כל כך, גמיש כל כך, עד שהם יכולים לטיל לעצמם הרחק מהם! – שעה שהדוכסית גרמנט ישבה בתא מעל לקברות מתיה, היו מבטי עיניה תועים לכאן ולכאן, חולפים על פני העמודים, מתעכבים אפילו עלי, בדומה לקרן שמש החודרת ומציצה בפנים של כנסיה, וברגע שלטיפתה נגעה בי דומה היה כי היא במלוא ההכרה. ואלו במה שנוגע לדוכסית עצמה, הרי ישבה ללא ניע, בדומה לאם, שאינה מבחינה בשובבות בניה המשתעשעים ומשיחים עם הבריות שאין היא מכירה אותם ועל כן אי אפשר היה לי לקבוע אם היא משבחת או מגנה במצב זה של תנוחת נפשה את תעית מבטיה.

ראיתי חשיבות רבה בזה שהיא לא תעזוב בטרם הספקתי להתבונן בה במדה מספיקה, שכן נזכר אני כי זה שנים היתה התבוננות זו בה משהו רצוי מאד, ולא הסחתי את עיני הימנה, דומה כאלו כל מבט ומבט יכול היה להסיר ממנה ולגנוז בגנזי זכרוני את האף הארוך, את הלחיים האדומות, את כל היחודים האלה אשר העניקו, כפי שנראה לי, ידיעות יקרות ערך, מובהקות ומיוחדות, על פניה. עכשיו שעה שבקשו לעוררני למצוא פנים אלה יפות, היו כל המחשבות אשר יחסתי לה – ויתכן בעיקרו של דבר כי זוהי צורת חוש־השמירה שהוא החלק הטוב של עצמנו, זו המשאלה לא להיות לעולם מאוכזבים, – שבצתיה (כיון שהיה זה אותו אדם אשה זאת, הדוכסית גרמנט, שהזכרתי לעיל וזו אשר נוצרה קודם לכן בדמיוני) מחוץ לכל שאר האנושות שהמראה הטהור והפשוט של גופה הביאני רגע אחד לידי ערבוב, נרגז הייתי בשמעי מפי הסובבים אותי שאמרו: “היא יפה מגברת סזרה, מהעלמה ונטייל”, דומה כאלו אפשר היה בכלל להשוותן. מבטי ננעצו בשערותיה הלבקניות, בעיניה הכחולות, בקוי צוארה ובהסיחי דעתי מקוים שהיו עשויים להזכיר לי פנים אחרות, קראתי לעבר תרשים בלתי מושלם זה: “מה יפה היא! איזו אצילות! ודאי שהיא נציגה גאה של גזע הגרמנטים, צאצא של ז’נביב ברבנט, אשה זו אשר לנגד עיני”! ושימת־לבי, שהיתה מרוכזת בפנים אלה כל כך הבדילה אותה מכל הסובב אותה, עד שגם עכשיו בהעלותי בזכרוני את טכס הנושאין, אינני מסוגל להזכר אפילו בפנים של מישהו בין אלה שנוכחו שם מחוץ לפניה היא ופניו של השמש אשר ענה לי בחיוב על שאלתי אם זוהי באמת הגברת דה־גרמנט. אבל אני חוזר ורואה אותה היטב, ביחוד ברגע שכל הנוכחים התקרבו לפי התור אל המזבח, שהיה מואר־בקרן־סרוגין חמה של השמש ביום של רוחות וסופת־רעמים, והגברת גרמנט היתה מוקפת כל אזרחי קומברה, אשר לא ידעה אפילו את שמותיהם, אבל אפסותם הבליטה עליונותה, שלא יכלה לא לחוש רצון טוב ונאמן כלפיהם ואשר מלבד זאת קותה להטיל עליהם מרות מכוח הליכותיה. ופשטותה הנה כי כן בהיותה נטולת אפשרות לשלוח את מבטיה המכוונים עמוסי משמעות מסויימת, שמכוונים אל מישהו מוכר, אך נאלצת לצמצם את מחשבותיה המפוזרות ולחמוק בלי הפסק מאשר לפניה, בזרם בלתי פוסק של אור כחול שלא יכלה למנוע, שלא רצתה לבישם, ולהראות כאלו היא מזלזלת באנשים הקטנים שהכירה בשעת מעבר, ואשר משך כל רגע. עדין אני חוזה ורואה, מעל לעניבת המשי הסגולה, את ההשתוממות העדינה של מבטיה בלי להעיז לכונם למישהו, אבל כל אדם יכול היה ליטול את חלקו, חיוך בישני קצת של אדון ונגיד, שדומה היה כי הנו מתנצל בפני נתיניו ולאהבם. חיוך זה צנח גם עלי אשר לא הסירותי אף לרגע את עיני מפניה. הנה כי כן בזכרי מבט זה אשר השהתה עלי, בשעת התפלה, מבט כחול כמו קרן שמש החודרת לכנסיה מבעד לחלון הצבעוני של ז’ילבר הרשע, אני אומר לנפשי: “אין ספק כי היא שמה את לבה אלי”. דמיתי לעצמי כי מצאתי חן בעיניה, כי תהרהר בי בצאתה מן הכנסיה, כי בשלי תהיה אולי עצובה הערב בגרמנט. ומיד אהבתיה, שכן אם כדי לאהוב אשה מספיק לפעמים שהיא מביטה בנו במבט של בוז, כפי שעשתה, סבורני, העלמה סבן, וחשבתי כי לעולם לא תוכל להיות שיכת לי, הרי ודאי הוא שמספיק לשם כך, שתביט בנו במבט מלא טוב כפי שעשתה גברת גרמנט וסבור הייתי כי יתכן שתהיה שיכת לי אי פעם. עיניה הכחילו כמו וינקה שאין אפשרות לקטוף, ואשר הקדישתן לי בכל זאת; והשמש, שענן אים עליה ואשר יקדה בכל כוחה בככר ועל המזבח, צבעה בצבע של מקור־החסידה את המרבד האדום שהיה פרוש לרגלי החגיגה ואשר עליו התקדמה מחיכת הגברת גרמנט והוסיפה לצמריותו פלומה של קטיפה ורודה, הבהוב של אור, בשוותה לטכס המפואר והמשמח צביון של רוך מיוחד ושל עדנה נשגבה המאפינים כל כך אי־אלה דפים של לוהנגרין, ולכמה תמונות של קרפצ’יו, המסבירים לנו מדוע יכול היה בודלר לקשור לצלילי חצוצרות את ההגדרה “מתוקים”.

כמה תכופות אחרי יום זה, בטיולי לעבר גרמנט הייתי נעצב יותר מאשר קודם לכן בהרהורי על העדר כשרון ספרותי אצלי, על ההכרח לותר על כל תקוה להיות אי פעם סופר מפורסם! הצער שנתנסיתי בו, בהשארי לבדי כדי לחלום, גרם לי יסורים חריפים כאלה, שכדי להשתיק אותם היה שכלי, מתוך יזמה פרטית כאלו מתוך מין אסור לרכז את כל שימת־הלב לכאבים, חדל היה להתעסק בשירים, ברומנים, בעתיד של סופר, אשר העדר הכשרון לא הצדיק את הצפיה לכך. או אז, ללא כל תלות בדאגות ספרותיות אלה וללא כל סבה בכלל, היה איזה גג או זהרור של שמש על גבי אבן, ריח של דרך, מאלצים אותי להעצב בשל ההנאה המיוחדת שגרמו לי ולרושם שכאלו הם טומנים תוכם, מחוץ לחיצוניות הנראית לעין, עוד משהו, משהו שהזמינני לגשת ולקחתו ואשר למרות כל מאמצי לא עלה בידי לגלותו. כיון שהרגשתי כי יחוד זה כמוס בהם, הייתי נעצר שם, ללא זיע, להתבונן, להריח, משתדל לחדור במחשבתי מעבר למראה או לריח, ואם צריך הייתי לרוץ ולהשיג את סבי, להמשיך בדרכי, הייתי מנסה לעשות זאת בעינים עצומות, הייתי אוסף את כל מאמצי כדי לזכור היטב את קו הגג, צביונה של אבן, שדומים היו בעיני, אינני מבין מדוע, כמו שופעים, מוכנים להתגלות, לחשוף לפני את הדבר, שהם לא היו בשבילו אלא קלפה, כי אלה לא היו רשמים ממין זה שיכלו להחזיר לי את התקוה שאבדה לי להיות בבאות סופר ומשורר, משום שהם היו תמיד קשורים עם איזה חפץ ממשי, שהיה נעדר כל ערך רוחני ולא היה מכיל בתוכו שום אמת מופשטת. ואולם לכל הפחות הם העניקו לי תענוג אשליה להפריית הנשמה ועל־ידי כך מגרשים את שעמומי, את רגש חוסר־אוני שהייתי מרגיש כל פעם בבקשי נושא פילוסופי לחבור ספרותי גדול, ואולם החובה שהוטלה על מצפוני היתה כבדה כל־כך מכוח רשמים אלה של צורה, של ריח, או של צבע – בנסותי לפענח מה מסתתר מאחוריהם, עד שלא הייתי מאחר למצוא התנצלות ממאמצים קשים כאלה ולהמנע מן העיפות הנגרמת על ידם, לאשרי היו בני משפחתי קוראים לי אז; ואני חשתי כי ברגע זה אין אצלי שלות נפש נחוצה כדי להמשיך ביעילות בעניני וכי מוטב לחדול מלחשוב על כך עד בואי הביתה, ולא ליגע את עצמי עד אז בנסיונות שוא. או אז לא עסקתי עוד בהויה לא־ידועה זו שהיתה באיזו צורה מתעטפת בריח, נרגע לגמרי משום שהבאתיה הביתה מוגנת בעטיפות נראות ומוחשיות שמתחתיהן מצאתי חיה, כמו דג, שביום שהרשו לי לדוג, הייתי מביא אותו בטנאי מכוסה עשב ששמר על טריותו. בבואי הביתה הייתי מתחיל כבר לחשוב על משהו אחר ובדרך זו נתערבבו במוחי (כמו שבחדרי היו מתערבבים פרחים שלקטתי בטיולי או חפצים שקבלתי במתנה) אבן שעליה השתעשע ניצוץ, גג, צליל פעמון, ריח עלים, מראות רבים ושונים שמתחתם מתה מזמן המציאות שהתרחשה בהם, ואני לא מצאתי בי די רצון לפענחה. ואולם פעם אחת, אגב, – שעה שטיולנו נמשך יותר מן הרגיל, שמחנו מאד, בפגשנו במחצית דרכנו, חזרה עם סיום הצהרים, את מרכבתו הדוהרת של ד"ר פרספיה, אשר הבחין בנו, עצר את הסוסים והציע לנו להסיענו, – היה לי רושם אחד מרשמים אלה ולא עזבתיו עוד בלי להעמיקו במקצת. הושיבו אותי סמוך לעגלון, דהרנו כדהור הרוח, שכן הרופא צריך היה בטרם חזרו לקומברה להעצר במרטנביל־לה־סק אצל חולה שעל יד שערו הסכמנו לחכות לו. במפנה דרך אחד התנסיתי פתאום באותו תענוג מיוחד שאינו דומה לתענוג אחר, בראותי את שתי כפות כנסית מרטנביל מוארות באור של שמש שוקעת, שתנועות המרכבה ופתולי הדרך גרמו לתמורות בלתי פוסקות במקומן, לאחר כך נצטרפה כפת הכנסיה של ויביק, שהיתה מובדלת מן השתים על־ידי גבעה וגיא, ונתונה במישור מורם יותר במרחק ונראית כשכנה קרובה להן.

בהתבונני בהן, בקבעי את צורת חודן, את שנוי קויהן, את אור־השמש שעל שטחן העליון, הרגשתי כי אינני יורד עד סוף רשמי, וכי משהו היה מאחורי תנועה זו, מאחורי זהר זה, משהו שהנן מכילים אותו וגם מחביאים בה־בשעה.

כפות הכנסיה נראו לי רחוקות כל כך והיה הרושם כי הננו מתקרבים אליהן מעט כל־כך והשתוממתי מאד, שלאחר דקות מעטות, עמדנו בפני כנסית מרטנביל. לא הבינותי את טעם ההנאה שהרגשתי בהתבונני בהן באופק והחובה למצוא סבה זו נראתה לי כדבר קשה מאד; התכונתי רק לשמור בזכרוני את הקוים התוססים לאור השמש ולא להרהר בכך עכשיו. ומתקבל על הדעת כי אלו עשיתי כן היתה מנת חלקן של כפות אלה כמנת חלקם של עצים רבים כל־כך, גגות, ריחות, צלילים, אשר הבדלתי אותם במחשבתי לקבוצה מיוחדת מכוח הנאה מסתורית שגרמו לי ואשר לטבעה לא העמקתי רדת מעולם. ירדתי מן הדוכן כדי לשוחח קצת עם הורי בהמתיננו לרופא. לאחר כך זזנו, ואני חזרתי וישבתי על הדוכן, הפניתי את ראשי כדי לראות עוד פעם את הכפות שהבחנתי בהן בפעם האחרונה במפנה־הדרך. כיון שהעגלון לא נטה לשיחה והיה עונה על הערותי בקושי, ומהעדר בעל שיחה אחר, הצטמצמתי בחברתי אני, מתוך נסיון לזכור את הכפות. ולפתע פתאום נקרעו קויהן ושטחיהן העליונים המוארים שמש כהקרע קלפת עץ, חלק מן הכלול בהן שהיה סמוי מעיני הופיע לפני. פתאום נתעוררה בי מחשבה אשר לא היתה אצלי רגע אחד קודם לכן, שלבשה מלים בראשי, וההנאה אשר נגרמה לי לא מזמן על־ידי מראה הכפות גברה עד כדי כך שהייתי שכור לחלוטין ולא יכולתי להרהר בשום דבר אחר. ברגע זה, וכיון שהתרחקנו מרחק רב ממרטנביל, הפניתי שוב את ראשי והבחנתי בהן מחדש. הפעם הן היו שחורות לגמרי, כי השמש כבר שקעה. מזמן לזמן היו פניות הדרך מכסות אותן בפני, ולאחר כך הן נראו לי בפעם האחרונה ולבסוף לא ראיתין עוד.

בלי דעת כי מה שנסתר בכפות מרטנביל יש לו משהו מקביל למשפט ספרותי יפה, אך כיון שהדבר נראה לי בצורת מלים אשר גרמו לי הנאה, שעה שהדבר הופיע, בקשתי מן הרופא עפרון וניר, ולמרות תנודות המרכבה, חברתי לשם הרגעת המצפון וכדי לתת מוצא להתלהבות אשר תקפני, את הקטע הבא אשר חזרתי ומצאתיו לאחר כך ולא הכנסתי בו אלא תקונים קלים:

“בודדות התרוממו מעל פני המישור וכאלו אבדו במקום גלוי וערטילאי אל מול שמים שתי כפות של כנסית מרטנביל. מיד לאחר כך ראינו שלש כפות: מתוך קפיצה נועזת נצטרפה אליהן באחור מה הכפה ויביק. עברו רגעים, נסענו במהירות ואף־על־פי־כן היו הכפות תמיד מרוחקות מאתנו, דומה כאלו שלש צפרים עמדו במישור, ללא ניע ונראו היטב לאור השמש. לאחר מכן נפרדה הכפה של כנסית ויביק, נעצרה במרחק הנאות ואלו הכפות של מרטנביל נשארו בודדות, מוזהבות על־ידי השמש השוקעת, ואפילו במרחק זה, ראיתין עליזות ומחיכות בשפועיהן. התקרבנו אליהן זמן ממושך, עד כי סבור הייתי כי יעבור עוד זמן לא מועט עד שנגיע אליהן, אך לפתע פתאום פנתה המרכבה פניה חדה והגיעה סמוך למרגלותיהן; והיא נתקעה בתקיפות כזאת בפניה ולא היה ספק אלא לעצור כדי לא להפגע משערה. המשכנו דרכנו; כבר עזבנו את מרטנביל לפני זמן־מה והכפר אשר לוה אותנו במשך שניות אחדות נעלם ואלו הכפות של מרטנביל וכפת ויביק נשארו בודדות באופק, להתבונן בריצתנו. כמו לברכת פרידה הגיעו שיאיהן השטופים אור שמש. לפעמים היתה אחת מהן זעה הצדה כדי ששתי האחרות תוכלנה להתבונן בנו עוד זמן מה; אלא שהדרך שנתה את כוונה, הן הסתובבו בשמים המוארים כמו שלש חניתות זהב ונעלמו מחוג ראיתי. ואולם, לאחר זמן־מה, כשהתקרבנו לקומברה, והשמש כבר שקעה, ראיתין בפעם האחרונה ממרחק, הן נראו כהראות שלשה פרחים אשר צוירו על פני השמים במקום הנמוך ביותר של השדות. הן העלו במחשבתי שלש עלמות מתוך אגדה, שנעזבו במקום שומם אל מול אפלה מתקרבת ובאה; ושעה שהתרחקנו מהן בדהירה, ראיתין מחפשות בבישנות את הדרך, ולאחר כמה תנועות בלתי זריזות של צלליהן נדחקו זו אל זו, הסתתרו זו מאחורי זו, ונצמדו על רקע השמים שהיו ורודים עדין בצורת דמות אחת שחורה, מקסימה ושותקת, ושקעו בתוך הלילה”.

אף פעם לא זכרתי לאחר כך את הדף הזה. אך ברגע זה, בסימי, בשבתי בקצה הדוכן שעגלונו של הרופא היה מעמיד בו בדרך כלל כלוב עם צפור שקנה בשוק מרטנביל, סימתי את כתיבתי, וחשתי עצמי מאושר כל־כך, חשתי שהוא שחרר אותי מכפות אלה ומכל מה שהסתירו בהן עד שדומה כאלו הייתי אני עצמי איזו תרנגולת ולאחר שהטלתי ביצתי התחלתי לשיר בקולי־קולות.

במשך כל היום של טיולים כאלה הייתי מסוגל להרהר בהנאה להיות ידידה של הדוכסית גרמנט, לעסוק בדיג, לשוט בסירה על פני הויוון, ומצמא לאושר לא בקשתי מן החיים כל דבר אחר ברגעים אלה, הלואי והם יצטרפו משורת שעות של אחרי־צהרים. אך בהבחיני משמאל לדרכי בחזרה, בחוה חקלאית, שהיתה מובדלת הרבה משתי חוות אחרות שהיו, להפך, קרובות יותר, ולאחר שעד לקומברה נשארה רק שדרה אחת של אלונים עם שורה של גנות לא גדולות סמוכות לה שבהן צמחו עצי תפוחים שנטעו במרחקים שוים זה מזה ואשר נשאו עליהם, שעה ששמש השקיעה האירה אותם, את הרקמה היפנית של צלליהם, היה לבי מתחיל פתאום לפעום. ידעתי כי בעוד פחות מחצי שעה נהיה כבר בבית, וכפי שהיה קורה בדרך כלל בימים שהיינו מטילים לעבר גרמנט ועל־כן סועדים ארוחת צהרים במאוחר, יסלקו אותי תיכף לאחר המרק, ואמי שתשאר ליד השולחן כמו בימים של סעודות חגיגיות לא תעלה להפרד ממני ליד מטתי. אזור העצבות שאליו עמדתי להכנס היה נבדל בחריפות מן האזור שבו מצוי הייתי לפני דקות אחדות, ורקדתי משמחה, ממש כמו שעה שבשמים נבדל פס ורוד מפס ירוק או שחור. רואים איך צפור עפה על פני האזור הורוד, מתקרבת אל שוליו, כמעט נוגעת בשחור, ולאחר כך נעלמת בתוכו. המשאלות שהגיתי רק לפני רגע קט, ללכת לגרמנט, לנסוע, לחיות חיי אושר, עכשיו הייתי מחוץ לכל אלה, שאפילו נתגשמו דברים לא היו גורמים לי כל הנאה. כמה הייתי מקריב כל זה בשביל אפשרות אחת לבכות כל הלילה בחיקה של אמא! רעדתי, לא יכולתי לנתק את עיני הדואבות מפניה של אמי, אשר לא תופענה הערב בחדר אשר בו ראיתי כבר את עצמי ישן, בקשתי לי את המות. ומצב דברים זה ימשך עד מחר, שעה שקרני השמש של בוקר יצמידו את פסיהן בדומה לסולם, שמצמידו הגנן אל הקיר, המקושט פרחי קרמיל כמעט עד למעלה חלוני, ואני אקפוץ ממטתי כדי לרוץ לגן, בלי לזכור כי הערב יחזיר שוב את שעת הפרידה מאמא. הנה כי כן למדוני הטיולים לעבר גרמנט להבדיל בין מצבים שהשתלטו עלי לסרוגין, במשך זמן ידוע, והגיע לידי כך שהיו מחלקים אפילו את יומי, עד שחלק אחד בהתגלותו מגרש את החלק השני בדיוק של פעימות קדחת; למרות ההתערבבות שביניהם הרי הם זרים זה לזה עד כדי כך שאין כל קשר ביניהם, וכשהייתי שרוי באחד מהם לא הייתי מסוגל יותר להבין, מה גם לתאר לעצמי, מה רציתי, מפני מה חששתי, מה פעלתי כשהייתי שרוי בשני.

הנה כי כן היו קשורים עבר מזאגליז ועבר גרמנט בשבילי בארועים קטנים ורבים באותו תחום מתחומי החיים השונים שאנו חיים באופן מקביל, בתחום העשיר ביותר בתמורות, השופע מקרים שונים, כונתי לומר לחיים האינטלקטואליים. אין ספק כי הם מתפתחים בתוכנו באופן סמוי, האמתות אשר שנו בשבילנו את טעמם והאירו לנו דרכים חדשות, אנו מכינים במשך זמן רב את התגלותן; אבל זה היה בלי דעת, והן נקשרות אלינו מן הים, מן הרגע שנראו לנו בעליל. הפרחים ששחקו בדשא, המים שזרמו לעיני השמש, כל הנוף אשר הקיף את גלוין, ממשיך ללוות את הזכרון עליהן בצורתו הבלתי מודעת או המוסחת; ומובן מאליו כי שעה שהתבונן בהם במשך שעות עובר־אורח צנוע, נער תפוס שרעפים – בדומה למלך שהיסטוריון מתבונן בו שעה שעבר בתוך הקהל, – פנת טבע זאת, זוית זו של הגן, לא יכלו להעלות על הדעת כי הודות לו נשמרו על יחודיהם הקיקיוניים; אף־על־פי־כן היה ריח עוזרד זה, שתעה לאורך הגדר, המיועד לחיי עולם הבא ומקומו ימלא במהירות על־ידי דרדר, רעש של צעדים ללא הד על חצץ של שדרה, בועה שנוצרה על־ידי שושנת־המים ואשר תתפוצץ במהרה, התלהבותי היא ששמרה עליהם והצליחה להעבירם במשך שנים רצופות שעה שהדרכים הסמוכות, נתכסו עשב, וכבר מתו אלה שעברו בהן ומת גם הזכרון עליהם. לפעמים יש שקטע נוף המגיע באופן כזה עד להווה, נתק באופן נבדל כל כך מן השאר, עד שהוא שט בלתי־בטוח במחשבתי כאותו דלוס פורח, ובלי שאוכל לומר מאלה מקומות, מאלה זמנים – יתכן פשוט מאיזה חלום – הוא נובע. אכן, כראות רבדים עמוקים בקרקע שכלי, כאותו יסוד בלתי מעורער המשמש עד עכשיו אבן פנה לבנינים שהקימותי לי, כן רואה אני את מחשבותי על מזאגליז וגרמנט, משום שהאמנתי בדברים, ביצורים, שעברתי עליהם. כי הדברים, היצורים שהכרתי הם היחידים שאני מתיחס אליהם ברצינות והם משפיעים עלי עדין חדוה. האם משום שהאמונה, היוצרת מציאות, נתיבשה אצלי, או משום שהמציאות האמתית נוצרת רק בזכרון, הפרחים שמראים לי עכשיו בפעם הראשונה אינם נראים לי כפרחים ממש. עבר מזאגליז עם הלילך שלו, עם העוזרד שלו, עם הדגניות שלו, עם הפרג שלו, עם תפוחי העץ, גרמנט עם הנחל שלה, עם הראשנים, עם שושנות־המים ועם הנוריות נשארו לעולם אצלי בדמות מקומות שהייתי רוצה לחיות בהם, אלא שאני דורש קודם־כל שאפשר יהיה לצאת לדיג, לשוט בסירה, לראות חורבות של מבצרים גוטיים, ולמצוא בתבואה, כמו שהיה בסנט־אנדרי־דה־שן, איזו כנסיה כפרית מונומנטלית, זהובה כגורן של חטה; הדגניות, העוזרד והתפוחים שאני מוצא עדין בשדות, בשעת טיולי משום שהם נטועים באותו עומק, בשעורו של עבר, יש להם מיד גישה וקשר אל לבי. אף־על־פי־כן יש לכל מקום צביון אינדיבידואלי וכששוב תוקף אותי רצון לרואת את עבר גרמנט, לא אסתפק אם יביאוני אל גדות הנחל שבו תצמחנה שושנות מים, ואפילו יותר יפות מאותן שראיתי בויוון, ובשובי הביתה בערב, בהתעורר בי אותם געגועים ההופכים לאחר כך לאהבה ולבת־לויה מתמדת, – לא הייתי רוצה כי תבוא להפרד ממני איזו אם זרה; ואפילו היא יפה יותר, וחכמה יותר מאמי. לא; כשם שהדבר היחידי שלו הייתי זקוק כדי להרדם תרדמת אושר, תרדמה של אותה שלוה אשר שום אהובה לא יכלה להעניק לי לאחר מכן, שכן אנו מפקפקים בהן אפילו ברגעים שאנו מאמינים להן, ואף פעם איננו שולטים בלבותיהן כשם שנתן לי יחד עם נשיקתה של אמי, בשלמות, ללא סיגים וללא מחשבה סמויה כל שהיא במערכת מחשבותיה, בלי שארית כונה שאינה שלי, – כזה היה בואה של אמי אצלי, עם פניה הרכונים מעלי ומתחת לעינה היה כנראה, איזה פגם, אשר היה יקר לי כמו שהכל היה יקר לי אצלה; אותו דבר עצמו ברצותי לחזור ולראות את עבר גרמנט שהכרתי, עם החוה השוכנת משהו מהצד ונבדלת משתי החוות הסמוכות זו לזו בכניסה לשדרת האלונים; כרי דשא ירוקים, שאת שטחם העליון היתה השמש הופכת למין ראי בדומה לראי מים שבו השתקפה עלות התפוחים, כל הנוף הזה אשר צורתו האיניבידואלית חולפת בחלומי לפעמים לעת לילה בכוח פנטסטי אף־על־פי שבהקיצי אינני מוצא את עקבותיו. אין ספק, כי ההשתלשלות ללא הפסק של רשמים שונים שבאו על־ידי העובדה שהם הושפעו עלי בבת־אחת מכוח עבר מזאגליג ועבר גרמנט, הביאו לאחר כך הרבה אכזבות ושגיאות רבות. שכן פעמים תכופות רציתי לראות שוב איזה פרצוף בלי להכיר כי רצוני זה בא אלי רק משום שפרצוף זה הזכיר לי את הגדר עם העוזרד הפורח; ואני נסיתי לחשוב ולהשפיע על זולתי כי כונתי לחזור אל היחס העדין אליו, רק הודות לרצון לצאת למסע, ואולם מכוח אותם יחודים עצמם והודות לנוכחות המתמדת במערכת רשמי היום שאתם יש איזה קשר הם משוים לאלה עמקות, נוספת לפי השואה עם רשמים אחרים, הם משוים להם כמו כן קסם וחשיבות שיש להם מציאות רק אצלי. אם בערבי קיץ נוהמים השמים ההרמוניים כנהום חיה טורפת וכל הבריות מתאוננים על הסופה, מעביר אותי דמיוני לעבר מזאגליז ואני רואה את עצמי עומד יחידי ושואף אל תוכי בהתלהבות מבעד לשאון הגשם השוטף את הריח העומד הסמוי של לילך.

* * *

הנה כי כן הייתי שוכב עד הבוקר ומהרהר בתקופת קומברה, על הערבים העצובים, עם נדודי שנה, על ימים רבים כל כך אשר דיוקניהם שוחזרו בזכרוני לא מזמן בערך מכוח הטעם – בקומברה, היו אומרים “ניחוח” – של ספל תה, ועל־ידי אסוציאציה של זכרונות, על כך שכעבור הרבה שנים לאחר שעזבתי עירה זו, נודע לי על דבר אהבתו של סבן, שנתנסה בה עוד בטרם נולדתי, – בדיוק כזה לגבי פרטי פרטיו, שלפעמים קל יותר להודע עליהם בנוגע לחייהם של אנשים אשר מתו לפני כמה מאות שנה, מאשר על חייהם של ידידינו הטובים ביותר; קבלת פרטים אלה נראתה כדבר בלתי אפשרי, כשם שנראה היה בלתי אפשרי לשוחח מעיר אל עיר עד שלא הומצאה ההמצאה המתגברת על אי אפשרות זו. כל הזכרונות האלה בהצטרפם זה לזה הוו לאט לאט שלמות אחת, אם כי לא מסוג אחד, עד כדי כך שלא אוכל להבדיל ביניהם – בין הזכרונות המוקדמים ביותר לבין הזכרונות מקרוב, אשר נתעוררו מכוח ה“ניחוח” ולבסוף בין זכרונותיו של אדם אחר, אשר ספר לי אותם, – אם לא על־פי סדקים, על־פי בקיעים מובהקים, הרי לכל הפחות על־פי עורקים, רצועות צבעוניות בתוך הרים, בתוך סלעי שיש, המעידים על מוצא שונה, גיל שונה, “התהוות” שונה.

מובן מאליו, כי עם התקרבות הבוקר, התפזרה המבוכה הקצרה בשל יקיצתי. ידעתי באיזה חדר אני נמצא באמת, שחזרתי אותו סביבי בחושך, שחזרתי – מתוך אורינטציה של זכרוני בלבד, או שהסתיעתי בתור נקודת־מוצא ברצועת־אור חורת שמתחתיה קבעתי את וילונות החלונות – שחזרתי את כל כולו, וכן רהטתי אותו כפי שהיה עושה אדריכל ורפד מתוך שמירה על הסדור המקורי של החלונות והדלתות, והעמדתי במקומות הרגילים את האספקלריות ואת הארון. וכשרק האיר היום, ולא עוד האור־החוזר של הרשפים האחרונים הגוססים על קנה הנחושת שבטעות נראה היה לי כאור יום, – שהתוה בחושך כאלו עם גיר על גבי לוח שחור את רצועתו הלבנה והמתקנת הראשונה, עזב זה עתה מרובע החלון עם וילונותיו את מסגרת הדלת שבה הצבתיו בטעות, ובאותו זמן כדי לפנות מקום לשולחן הכתיבה שהוצב על ידי בזכרון בטעות במקום שהיה צריך להיות החלון שברח בכל כוחו, וגרר אחריו את הקמין ואת הקיר אשר הפריד את חדרי מן הפרוזדור; חצר ביתי חזרה אל מקומה, אל מקום שם הוצב חדר האמבטיה לרגע והדירה שהוקמה על ידי במחשכים קבלה עליה את גורל כל הדירות האחרות אשר קמו לרגע לעיני בסערת יקיצתי, היא החלה לרוץ מכוח הרצועה החורת שחלפה על פני הוילונות על־ידי אצבעו של היום המתעורר.

אחרית־דבר

“קראתי את ספוריו בעיון ובקשתי חסרונות בסגנונו ולא מצאתי; חפשתי יתרונות ומעלות טובות בסגנונו ולא מצאתי; הוא למעלה מכל זה”; כך כתב על מרסל³ פרוסט הסופר המהולל אנדרי ז’יד, שסרב, כידוע, להדפיס את החלק הראשון של “בעקבות הזמן האבוד”, שעה שהיה עורך הירחון הספרותי “נובל רבי פרנסז”.

יתכן, כי אנדרי ז’יד היה עקבי פעמים: הוא לא הדפיס אותו משום שהיה “למעלה מכל זה”, שכן, הוא לא תפס, כי דוקא משום זה צריך היה להדפיס אותו; והוא שבח אותו, בצדק, לאחר שהבין את הגדלוּת בזה ש“הוא למעלה מכל זה”.

עכשיו, לאחר שחלפו כמעט חמשים שנה מיום מותו של מרסל פרוסט, – אין עוד עוררים, – לא על מקוריותו ויחודו, לא על ערכו האמנותי־המהפכני, ולא על ההשפעה העצומה הבלתי־שכיחה, שהשפיע מספר זה, או רומניסטן זה, על מהלך כל הפרוזה בעולם התרבותי, מאז נדפס ספרו הראשון ועד היום הזה.

מרסל פרוסט עשה תפנית חדה, גיגנטית, מדרך־המלך שבה הלכה הפרוזה, הריאליסטית והסימבוליסטית כאחד; הוא כתב רומן בן שבעה כרכים, שהם חמשה־עשר ספרים, גם רבי כמות, וזנח את כל התורה והמעשה של ספורת, שבה היו משתקפים חייהן של נפשות־פועלות במסגרת זמן מסוים, ובמסגרת חברה מסוימת ובתחום מקום מסוים.

מרסל פרוסט עשה למרכז ספורו רב הכמות, מרכז העולם וערכו היחיד, – את ההיסטוריה של התודעה האינדיבידואלית.

מרסל פרוסט אינו מספר ארועים שארעו לאדם ואינו מקשר אותם עם סביבה; מרסל פרוסט בקש לספר על – מצבי־נפש, המתחלפים על ידי השפעתם של גורמים מקריים, לפעמים בלתי חשובים; משום כן משתבר, ממש מתרסס, עולמו הפנימי של ה“גבור” לשברים אין סוף, לרסיסים אין קץ.

מרסל פרוסט הוא אמן התאור והספור של נימי מחשבות אנושיות דקות ושל חויות עדינות.

מרסל פרוסט רואה את תת־ההכרה כגורם העיקרי ליחסיו של אדם אל חברו ואל סביבתו.

בבת־אחת חדל השכל וחדלה החכמה של אדם להיות יסוד עיקרי בחייו, אלא יסוד משני, ואפילו טפל.

מרסל פרוסט השיג כי חייו של אדם נעים ומסתובבים מסביב לזכרונותיו האישיים בעולמו; אפשר לומר, כי הוא תפס שהאיש הוא כלי בידי הזכרונות שלו, והזכרונות של אדם הלוא מתחילים מן הרגע השני של חייו והם הולכים ומתרבים, כמובן, במהלך חייו.

מרסל פרוסט הוציא ממסגרת ספוריו את כל הסכסוכים במציאות, הוציא את כל הארועים ההיסטוריים, את כל המאבקים החמריים, את כל ההתנגשויות החברתיות; הוא רקם את מסכת הספור ואת אישיותו של ה“גבור” על יסוד רשמים שמשפיעים אנשים שונים, ואפילו אנשים מקריים, שהיו בלתי חשובים, או חשובים בחשיבות משנית בחייו של ה“גבור”; הוא אפילו החשיב השפעתם של ספרים, של מחזות־תיאטרון, של ציורי צירים, העשויים לטבוע את טבעו יותר מכל הארועים המציאותיים.

למרסל פרוסט היתה רגישות בלתי שכיחה לתופעות הטבע והוא זכר רשמים שהטביעו בו מאז הילדות – צמחים כלשהם, ריח של פרח כלשהו וכו'; מי שיקרא בעיון, או לא בעיון, יזכור, בודאי, איך הפך למאורע טרגי דבר החסרת נשיקה אחת של אמו בערב מן הערבים, בעת שנפרד ממנה ללכת לישון; על “פרט” קטן זה כתב מרסל פרוסט את אחד הפרקים היפים ביותר בספורו ולא רק בספורו.

גם שעה שמרסל פרוסט מתאר עולם חיצוני, הרי הוא מתארו באמצעות הרושם שחיצוניות זו הטביעה ב“גבור”; באמצעות זכרונות ואסוציאציות שעולם חיצוני זה עורר אצל ה“גבור”.

יותר מזה, – מרסל פרוסט חדש חדוש נוסף בספורו: – הוא לא התכון לחלוטין שהגבור בספורו, או הגבורים בספורו, יצטינו בשלמות אופי; דיוקנו של ה“גבור” אצל פרוסט מצטרף מקטעים דוקא, משברים; הוא התנגד, לפי השקפת־עולמו האמנותית, – לכל השתלשלות הדרגתית אצל “גבור”, לכל עזיבת הרגלים ישנים וקנית הרגלים חדשים; התפתחות זו היתה בעיניו בחינת הליכה לקראת המות, מות האישיות; לפיו עיקרו של אדם היה – הקשר המתמיד אל הרגליו הראשונים, משום שהתנגדות זו כמוה כהתנגדות למות.

יסוד נוסף וחשוב בהשקפת עולמו של מרסל פרוסט, גם בהשקפת עולמו האמנותית, הוא יסוד הזמן, יסוד מעולה זה, שהוא שונה תכלית שנוי מן הקונצפציה של זמן אצל מספרים קודמים; יסוד חדש זה הנזקף על חשבון הפילוסופיה של הנרי ברגסון, שמרסל פרוסט היה מושפע ממנו, העריץ אותו וקנה ממנו תורה וחכמה; הדרך של זכרונות, אשר קשרה עבר עם הוה, מנעה את חלוקת הזמן לעבר והוה, והפכה את הזמן לשלמות אחת, לרציפות אחת, ממש לפי תורתו של הנרי ברגסון.

גם דרך־כתיבתו של מרסל פרוסט היתה שונה ואחרת; אותה דרך כתיבה שאנדרי ז’יד לא מצא בה לא חסרונות ולא יתרונות; בנין המשפט אצלו הנו בנין מסורבל, כביכול; המשפט ארוך מאד, לפעמים עמודים שלמים; ובכל המשפט הארוך אין כמעט סימני פסוּק, שכן מרסל פרוסט רצה לכלול במשפט אחד שלמות של חויה, שאיננה מחולקת לא לתאורי נופים, לא לדו־שיח, לא לאתור הסביבה, אלא הכל מלוכד ומאוחד עד תכלית; כלומר: הוא רצה לספר על חויה שלמה, שאין בה חלוקה לפנימיות וחיצוניות, אלא הכל חויה אחת, על הפנים שבה ועל החיצון שבה, והקורא הנבון, אם יקרא באורך רוח את המשפט הארוך, – יעמוד, בלי ספק, על שלמות הדבר, על כונתו הברורה של פרוסט, וכיון שיהנה מכך, גם יצדיק אותו ויהיה לו אסיר תודה.

בקשר לכך, ראוי גם לצין את השפע של פעלים הממלאים את ספורו של מרסל פרוסט, שכן כל אדם הנו תמיד במצב דינמי ולא סטטי; הוא מתאר את תנודות התודעה, את הזכרונות הנוהרים, יורדים ועולים, ואת שטף הרשמים המתחלפים והולכים.

קצורו של דבר: “מרסל פרוסט (יחד עם ז. פרויד) שנה את פני הספרות (ואת פני המדע) בדור הקודם” – אמר ש. דה־בוס, המבקר הצרפתי החשוב, ומהם ההשתלשלויות וההשפעות, ומי חכם וידע לקבוע היכן הן מתחילות והיכן הן מסתימות; שניהם הם חלק בלתי נפרד, חלק אורגני מן העולם המודרני, הרוחני והאמנותי כאחד.

*

ולבסוף, – עצה לקורא:

אל תכשיר את עצמך לקרוא ספר, שעה שאתה עומד להתחיל לקרוא ספר זה של מרסל פרוסט; עליך לקרוא פרק, פרק מן הספר; כאלו כל פרק ענין לעצמו ולא עוד;

ושוב, – אל תכשיר את עצמך לקרוא פרק פרק בספר, אלא עמוד עמוד לעצמו;

ואל תכשיר את עצמך לקרוא אפילו עמוד עמוד, אלא כל משפט ומשפט לעצמו, ואפילו הוא ארוך;

ויותר מזה: – קרא כל צרוף־מלים לעצמו.

הקריאה ביצירתו של מרסל פרוסט לא תתכן לפי הרגל ושיגרה, כי לא רגיל ולא שגור סופר זה.

עליך לאזור כוונה מיוחדת לשם קריאה זאת, ורק אז יתכן כי תשיג מה ערכו וטעמו של ספר זה ושל סופר זה.

ישראל זמורה