חלק א': “הרצח שממנו כבר לא נשתחרר”    🔗

אחרי כעשור מאז רצח יגאל עמיר את יצחק רבין, בסיום עצרת השלום בכיכר מלכי־ישראל ב־4.11.1995, אפשר כבר לסכם, שבניגוד למצופה, לא הוצג הרצח בכיכר בסיפורת הישראלית כאירוע מכונן בחיי היחיד או החברה במדינת ישראל. מאות כרכי סיפורת התפרסמו במהלך השנים שחלפו מאז הרצח ורק בעשרות בודדות מהם הוזכר הרצח באופנים שונים ולמטרות שונות, שיודגמו בהמשך. אף לא אחד מהם עסק ישירות, בלעדית או לפחות בהרחבה, ברצח עצמו, ואף לא באחד מהם הוצג הרצח כאירוע שגרם לקתרזיס ברמה האישית או הלאומית. אף גיבור ממאות הגיבורים שהופעלו בעלילות הסיפורים האלה לא שינה את השקפתו, החלטותיו ומעשיו בהשפעת האירוע. אף גיבור גם לא החל לחתור נגד הזרם בהשפעתו ולא קם להניף דגל מרדני־מהפכני נגד האנוכיוּת, הבינוניות, הרדידות, החומרנות, האלימות והשחיתות בחייו או בחיים הקולקטיביים.

שלוש דוגמאות סבירות    🔗

המסקנה הזו אינה מתבססת על עשרות האזכורים האגביים של הרצח למטרות תועלתיות, קישוטיות ומניפולטיביות, שיודגמו בהמשך, אלא גם על שלושת האזכורים היחידים שבהם שילבו הכותבים את אירוע הרצח של רבין באופן סביר בעלילה. אפילו בהם לא הוצב הרצח במרכז העלילה כמניע או כהסבר סיבתי ללבטיו, הכרעותיו ומעשיו של הגיבור, אלא הוזכר כבדרך אגב ובשימוש אילוסטרטיבי, אם בחילופי־דיבור בין הגיבורים ואם במחשבה של אחד מהם, כדי לציין את הזמן שבו מתרחשת העלילה. הסבירות מתבטאת בשלוש הדוגמאות בכך, שמחברי העלילות האלה הקפידו שתהיה התאמה בין חריגותו וחד־פעמיותו של אירוע הרצח לבין הגיל, האופי והלך־הנפש של הגיבור בתנאים שבהם הוא מצוי ברגע נתון בעלילה.

בסיפור “מגדלורים של יבשה” של יהודית קציר, הסיפור שהעניק את שמו לקובץ בשם זה (סידרת הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), משמש רצח רבין כפרט תקופתי. ברכבת המחזירה אותו לביתו בנהריה מהרהר ראובן שפיר, גיבור הסיפור, למראה חיילים הנוסעים בקרון, שמתקרב והולך בעוד ארבע שנים מועד הגיוס לצבא של יהונתן, בנו מנישואיו השניים. דאגתו ליונתן מתבטאת במחשבותיו הבאות: “ואולי הממשלה תתחלף בינתיים ומשהו ישתנה, הרי מאז הרצח הכל קורס לנו על הראש, ובלילה ההוא רק במקרה עשה הפסקה בסרט בטֶה־וֶה סֶנק ועבר לערוץ שתיים לראות חדשות, תקציר של העצרת, ואז ראה את איתן הבר, ואת הקהל הממרר בבכי ליד בית־החולים, אנשים מתמוטטים זה על זה, מבקשים להיאחז, וברגע הראשון לא הרגיש כלום, כמו כשמקבלים מכה חזקה ולא כואב, ורק כעבור זמן המקום מתחיל לבעור ולהתנפח ולהחליף צבעים, – – – ונדד כל הלילה בין הערוצים, סוחט את השָׁלָט באצבעות מלבינות כאילו יצליח איכשהו לסובב את העולם בכיוון ההפוך, או לפחות ישמע איזו אינפורמציה חדשה, פרטים נוספים שיתנו הסבר, כי הדברים בעירומם האכזרי לא ניתנים להבנה. ואחר כך, במשך שבועות, לא, במשך חודשים, הסתובב עם מועקה, וכמה פעמים ביום היתה התהום נפערת בו, מה קרה לנו, מה קרה לנו, רעידת אדמה, וכשראה בטלוויזיה תמונות מחייו של רבין, – – – גאה בו גל של געגוע, והוא העלה שוב ושוב את פגישותיו הספורות עימו” (עמ' 24־23).

בדוגמא זו מומחש רצח רבין בפרטים בולטים, כפי שנקלטו אצל ישראלי שלא השתתף בעצרת ההמונים בכיכר מלכי־ישראל, שבסיומה נורה רבין על־ידי הרוצח יגאל עמיר. השימוש באירוע בדוגמא זו הוא גם פונקציונאלי, כי הוא מקשר את האירוע לביוגרפיה של הגיבור. ראובן הוא בן דורו של רבין, ובתקופה שהיה פעיל במפלגת העבודה פגש את רבין מספר פעמים. עובדות אלו מסבירות את גל הגעגוע ששוטף אותו אל האיש ואת האֶמפתיה שמתעוררת אצלו “כשראה בטלוויזיה תמונות מחייו של רבין”. הקירבה הנפשית־ביוגרפית לנרצח מסבירה את הזעזוע שעובר על ראובן, המבין שהרצח הוא אירוע הדומה ל“רעידת אדמה” (צירוף שהוצמד מאז מלחמת יום־כיפור לאסונות ברמה הלאומית). בטלוויזיה אין הוא מחפש, כמו צופים אחרים, אינפורמציה חדשה על רבין, אלא “פרטים נוספים שיתנו הסבר” על השאלה, שמאז הרצח אינה מפסיקה להטריד את שלוות־נפשו: “מה קרה לנו?”.

הדוגמא הסבירה השנייה לקוחה מקובץ הסיפורים “עיר מקלט” של יצחק בן־נר (סידרת ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2000). מספרת הסיפור החמישי בקובץ זה היא זיוה חורש “מורה בדימוס, בת 67, מרח' שלום עליכם”. בעלה, מוריק קדושים, הוא בן 73 והשתייך בעבר לצוות התביעה המחוזי, אך אחרי שלקה בשבץ, היא משמשת לו לפה. בשמה כמחנכת ובשמו כ“איש־חוק ותיק” היא מפרטת את השינויים לרעה בחברה הישראלית, שהפכה לקולנית ולאלימה יותר. את אי־הנוחות, חוסר־הביטחון והמצוקה, שהיא ובעלה מרגישים בתל־אביב, מבטאת זיוה חורש בדבריה הבאים:

“צעקות מפחידות מבית שכן, קללות קולניות וצפירות עצבניות מהרחוב שלמטה, יללות סירנות של אמבולנסים וצווחות צופרים של מכוניות המשטרה, צעירים המפעילים במכוניתם טייפ צורמני, החדשות המפחידות ברדיו ובטלוויזיה, הדי הוויכוחים הפוליטיים והחברתיים הנרגנים בחלל המאובק. חוסר הסובלנות, הכפייה, העוינות, החשדנות, השמחה־לאיד. גראף שעולה ועולה ושיאו ברצח בכיכר, שממנו כבר לא נשתחרר” (עמ' 249).

בדוגמא זו ממצות המילים “הרצח בכיכר” את סיפור האירוע. לא רק שאין פרטים כלשהם על הרצח שבוצע בכיכר, אלא אפילו שמו של יצחק רבין איננו מוזכר כלל בקטע. מה, אם כן, מצדיק את הקביעה, שגם זו דוגמא סבירה לשיקוף הרצח של רבין בסיפורת הישראלית? ראשית, הסיטואציה האפית שבה מספרת זיוה חורש את הסיפור שלה היא מיוחדת במינה: אין היא מכוונת את דבריה לנמען מזוהה כלשהו, אלא היא משחזרת לעצמה את הפרשה הבלשית שהסתבכה בה, אחרי שזו הסתיימה בלכידת הפושע, שאיים על חייו של בעלה.

כלומר: היא במעמד של מספר־מתוודה “המדבר אל נפשו”. לכן אין היא צריכה לפרט מידע הידוע לה היטב על הרצח ועל הנרצח ולהרבות בפרטים עליהם. גם מהעובדה ש“הרצח בכיכר” משולב ברשימה של פגעים, המשקפים את החיים הגיהינומיים בתל־אביב, כפי שהם מצטיירים לה, אין ללמוד שהיא מפחיתה מערכו או מייחודו של אירוע הרצח. להיפך, את רצח רבין הציבה בסיום רשימתה כי בעיניה זהו אירוע “שיאי”, המסכם את כל התופעות הבלתי־נסבלות בפרהסיה שלנו. בניגוד לאמצעי התקשורת, שהבדילו את הרצח ודנו בו בעיקר בהקשר הפוליטי, בולט הקישור שהיא, המחנכת בדימוס מדור של מחנכים סמכותיים ואחראיים, עושה בין הרצח לתופעות פחות חמורות שהשתרשו בחברה. בכך היא מבטאת את דעתה שהסלחנות כלפיהם הביאה בהכרח לרצח הזה. ממש כמו גיבור הסיפור של יהודית קציר, גם זיוה חורש היא מדורו של רבין, דור שבערכיו תמיד הוצבה טובת הכלל וטובת המדינה לפני טובת הפרט והתועלת ליחיד, לכן בהזכירה את הרצח שהתרחש בכיכר, ליבה מנבא לה שמהרצח הזה “כבר לא נשתחרר”.

הדוגמא הסבירה השלישית לקוחה מתוך הרומאן של גבריאלה אביגור־רותם “חמסין וציפורים משוגעות” (הוצאת קשת, 2001), שבו הקפידה המספרת לחצוץ בין אירועי הזמן לשינויים התפניתיים, שמחוללת בחייה לויָה, גיבורת הרומאן, בהשפעת הביוגרפיה העלומה שלה, ההולכת ומתפענחת לה רק בשלב מאוד מאוחר בחייה, בהיותה בת ארבעים ושמונה. לכן מיקמה המספרת את ההחלטה הפתאומית של לויה לעזוב בגיל עשרים ואחת את השכונה (ולמעשה גם את הארץ), אחרי פטירת אביה, אוטו קפלן, ואחרי מריבה קשה עם אביה הרוחני, ברק דווידי, לפני פרוץ מלחמת ששת־הימים ב־1967. וגם הקפידה למקֵם את החלטתה של לויה להיאחז מחדש בשכונה ובארץ בשנת 1994, לפני רצח רבין.

הקפדה זו מנעה, כמובן, את שילוב רצח רבין כאירוע משפיע בעלילת הרומאן על ההחלטות והמעשים של לויה. אף־על־פי־כן לא ויתרה גבריאלה אביגור־רותם על שילוב האירוע בעלילה בשתי סצינות דומות, המתארות את הפגישות שהיו ללויה עם חבריה מתקופת הילדות והנעורים בשיכון. הפגישה הראשונה שלה עם חבריה מימי “חבר’ה, חומוס וחמסין” התקיימה בסוכה של תקווה. כמנהג ישראלים מבוססים בשנות הארבעים המאוחרות בחייהם, מגיעה עד מהרה שיחת המתכנסים בסוכה לנושא האקטואלי־פוליטי הבא:

"־ ‘הרבין הזה’

– ‘מה רבין, מה אתה רוצה ממנו?’

– ‘אם יהיה עוד פיגוע’

– ‘די, די אמרנו בלי פוליטיקה’, ממהרת תקווה למרכז המתווכחים

– ‘איך אפשר בלי!’, מוחה שמואל שמואל

– ‘הם לא יסכימו’

– ‘זה לא ילך חלק כמו בימית’

– ‘בימית הלך חלק?’

– ‘זה כלום לעומת מה שילך עכשיו’

– ‘הוא ממפוני ימית’, מעדכנת אותי אדריאנה, ‘כבר לא היית פה’. – ־ ־

– ‘יהיה רצח’, מבטיח שמואל א'

שמואל ב': ‘איזה רצח על הראש שלך!’

ניסים מושיט לו פיתה: ‘קח תאכל יותר טוב, החומוס נהדר’ – ־ ־

– ‘עוד שנתיים־שלוש ירצחו פה ראש ממשלה!’, דופק שמואל א' על השולחן, מקפיץ את החומוס, הופך כוס פלסטיק עם משקה קל תפוזים" (עמ' 72).

שיחה דומה מתקיימת בפגישה נוספת של לויה עם חבריה, הפעם במסיבת חג־העצמאות בגינת הבית של אורה, חברתה הטובה והקרובה מכולן בעבר:

" – ‘איך החזרנו את סיני, פראיירים אנחנו, מטומטמים’

– ‘אז מה אתה רוצה?’

– ‘ביטחון אני רוצה’

– ‘חכה־חכה, עוד מעט מחזירים את הגדה ואת הגולן’

– ‘לא יחזירו!’

– ‘מה לא יחזירו, שמעת את פרס? שמעת את רבין?’

– ‘בחיי הרבין הזה, יום אחד ירצח אותו מישהו’

– ‘מה אתה מקשקש’

– ‘עשיתי מילואים בגדה, שמעתי מתנחלים, תאמין לי’" (עמ' 336).

רצח רבין מוזכר בשתי השיחות כאירוע אפשרי על רקע המחלוקת הפוליטית העמוקה שמפלגת את החברה הישראלית. לשתי העמדות היריבות יש ייצוג בין בני־המחזור של לויה. בשיחה הראשונה מזהיר־מנבא שמואל א', ממפוני ימית, “יהיה רצח – – – עוד שנתיים־שלוש ירצחו פה ראש־ממשלה!”. בשיחה השנייה לא מזוהה הדובר, אך על־פי דברים ששמע מפי מתנחלים הוא קובע: “בחיי הרבין הזה, יום אחד ירצח אותו מישהו”. אף שהוויכוח מתלהט ומתנסח במילים בוטות, אין מאיימת סכנת פיצוץ על המיפגש החברתי. אילו האמינו המשוחחים לדברי עצמם בשיחה זו, היו אמורים לא להסתפק רק באמירתם. אך על הקורא פועל ניבוי הרצח בשיחות אלה כאפקט אירוני, כי הקורא יודע, שהתראה מפני רצח פוליטי היתה חלק מהרטוריקה של המשוחחים בשיחות סלון או גן ברחבי־הארץ. כל “פרלמנט” בעיבורו של כל ישוב הפריח בין שאר הקלישאות גם את ההצהרה על רצח קרוב של מנהיג מהמחנה הפוליטי היריב.

סצינות ההווי האלה משקפות באופן מהימן את ההווי שנוצר בחברה הישראלית קודם שהרצח בכיכר בוצע בפועל כעבור שנה, והן בעלות חשיבות ברומאן, כי הן מבליטות את ההבדל בין הנושאים שעליהם חזרו והתווכחו החבר’ה בפגישותיהם לנושאים הגורליים שהעסיקו את לויה. אף אחד מהמתווכחים לא האמין לנאמר, ש“יום אחד ירצח אותו מישהו”, ולא פעל למנוע את הרצח של רבין, אחרי ששמע את הדברים. לעומת זאת הביאו העובדות את לויה להחלטה להיאחז באדמת הארץ הזאת, אחרי שחשפה את האמת על קורות שני האבות שלה, אביה הביולוגי ואביה הרוחני, בתקופת השואה. וברור, ששום דברי יאוש במפגשי־סלון ושום אמירות דיכאון במסיבות־גן לא ינתקו אותה פעם נוספת מהמולדת, אחרי שהגיעה להחלטתה זו.

 

חלק ב': “רצחו לכם את רבין”    🔗

שלוש הדוגמאות הסבירות, שהוצגו בחלק הראשון של מסה זו, רומזות על האכזבה המצפה לקורא מעשרות האזכורים האחרים של רצח רבין בכרכי הסיפורת שהתפרסמו במהלך כעשור אחרי האירוע בכיכר, אף שכולם שיערו, בעת שהתרחש, כי יהפוך לאירוע מכונן בחיי המדינה. השימוש שעשו הכותבים ברצח רבין בכל האזכורים האחרים הוכיח בדיוק את ההיפך: במשך העשור שחלף מאז אירע הרצח של ראש־הממשלה יצחק רבין, לא הצליח האירוע לכבוש לעצמו מעמד בספרות כאירוע לאומי. כל הפעילות הממוסדת שנעשתה כדי להעניק לו את המעמד שהיה ראוי לו, כגון: קביעת יום הירצחו של רבין כיום זיכרון בלוח־השנה, קריאת מוסדות ציבוריים, כיכרות, שדרות ורחובות בערים על שמו והקמת מפעלים רבים להנצחת מורשתו – כל אלה כָּשְׁלוּ, לפי שעה, בהשגת המטרה הזו. הספרות יכלה לתרום לכך, אך דווקא בה, כפי שיודגם בהמשך, פעלו האזכורים של הרצח בכיכר בכיוון הפוך. הרצח הוצג בהם כעוד תאריך בכרוניקה הסוערת של המדינה, או גרוע מכך: כאירוע שניתן להקל בו ראש דווקא משום שניסו לייחדו כאירוע בעל משמעות לדורות.

ועוד הערה הכרחית לפני הצגת הדוגמאות הבלתי־סבירות מתוך הסיפורת: המסקנה הקשה על האופן, שהסיפורת שיקפה את רצח רבין, אינה מבוססת על איזכורים בכרכי־סיפורת נידחים של סופרים חסרי־מעמד בספרות הישראלית. כל הדוגמאות שנבחרו במסה זו, בחלקה הראשון וגם בחלקה השני, הן כולן מתוך ספרים נחשבים של כותבים מוערכים, מי יותר ומי פחות. לא מדובר בכרכי־סיפורת חתרניים או מחתרתיים של כותבים אלמוניים מהחוגים שהיו יריבים לדרכו המדינית של יצחק רבין, בעת שכיהן כראש־ממשלה בקדנציה שבה נרצח. כל הדוגמאות נלקחו מכרכי־סיפורת, שהפכו לרבי־מכר ושמם התנוסס במשך שבועות ברשימות הספרים הנמכרים ביותר. ולפיכך, באופן שהרצח בכיכר משתקף בהם, הם מציבים את העֵדות היותר מבוססת על המקום שכבש לעצמו האירוע בספרות במהלך העשור שחלף מאז התרחש.

השימוש התועלתי    🔗

מקבץ הדוגמאות הבא ידגים את השימוש הנפוץ ביותר שנעשה בכרכי הסיפורת הישראלית באירוע הרצח שהתרחש בכיכר. בכרכים אלה נעשה האיזכור של הרצח למטרה תועלתית: כדי לציין את הזמן של העלילה. לכאורה אין שום פסול בשימוש הזה, כי אין הוא פוגע בזיכרו של יצחק רבין ואין הוא גורע במודע מחומרת הרצח. כל כותב ציין ביצירתו את הרצח בכיכר כדי לסמן בעזרת האירוע את הזמן שבו התרחש סיפור־המעשה. לכן לא הרחיב בפרטיו של הרצח ולא התייחס אל משמעותו. עם זאת, השכיחות, שבה נוצל האירוע למטרה תמימה זו בהרבה יצירות בנות התקופה, תרמה לבנאליזציה של הרצח בכיכר, שכה הסעיר את החברה הישראלית בעת שהתרחש.

למטרה תועלתית זו מוזכר רצח רבין ברומאן “תאונות” של יעל הדיה (סידרת ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2001), שגיבוריו, איתן ושירה, הם אנשים רציונאליים ומיושבים בדעתם. שניהם מסוגלים לא רק לשפוט את המעשים של עצמם, אלא הם גם בעלי יכולת לשפוט את המעשים הנעשים סביבם. שניהם עוסקים בכתיבה, אך עיסוקם אינו מנתק אותם ממְחוּיָבוּיוֹת אנושיות, משפחתיות וחברתיות. לכן היה לגיטימי לחלוטין לשלֵב איזכור הרצח בכיכר בעלילה המספרת על הרומנס המתפתח ביניהם. ואכן, האירוע משתלב בעלילת הרומאן פעמיים. תחילה בהיזכרות של איתן, כיצד ציירה רעייתו, אילנה, שאז עדיין היתה בחיים, על ארגז העץ הכחול, שהועידה לבתם, באותיות זהב את המלים “הסודות של דנה”, וכיצד כעבור שנה הדביקה דנה על הדפנות של הארגז את המדבקות שהיו נפוצות בארץ אחרי הרצח בכיכר: “שלום חבר”, “חבר אתה חסר”, ו“תנו לחיות לחיות” (עמ' 46).

פעם נוספת מאוזכר הרצח בשיחה בין איתן לשירה קרוב לסיומו של הרומאן: " – ‘איפה היית כשרבין נרצח?’ שאל כשחלפו על פני הכיכר. – ‘בבליינד דייט’, אמרה, ‘אתה?’ – ‘בבית, עם דנה. זה היה שנה אחרי שאילנה מתה’" (עמ' 525). באיזכור זה, השני, כבר מופיע שמו של רבין באופן מפורש ונוסף ציון־זמן המפענח את השנה שבה מתרחש הרומנס בין איתן לשירה: אילנה נפטרה כשנה לפני הרצח בכיכר, כלומר: בשנת 1994. דנה היתה בת שש כשהתייתמה מאמה (עמ' 22), והיא בת עשר (עמ' 9) כשמתחיל הרומנס בין אביה לשירה. מכאן שהעלילה של “תאונות” מתרחשת בשנת 1998. שני האיזכורים של רצח רבין ברומאן “תאונות” נעשו בשימוש זהה: כציון־זמן המסמן לקורא את התקופה שבה מתרחשת העלילה, ולא כאירוע ברמה האנושית או ברמה הלאומית, שראוי לדון בו עצמו, במשמעותו ובלקחיו, כאירוע אשר שינה את השקפותיו של הגיבור או את מסלול חייו.

דוגמה נוספת לשימוש תועלתי כזה באירוע הרצח בכיכר הופיעה בסיפור “תזכירי לי מי את”, אחד מסיפוריו של נבו אשכול בקובץ “צימר בגבעתיים” (סידרת עמודים לספרות עברית, הוצאת זמורה־ביתן, 2001). גיבורי הסיפור, הפרסומאי רן והפסיכולוגית טלי, הכירו בתנועה “דור שלם דורש שלום”: “הם הצטרפו לתנועה, כל אחד בנפרד, חודש וחצי אחרי הרצח. הם הגיעו להירשם בדיוק באותו יום – ‘כאילו ששְעון האשמה הפנימי שלנו תיקתק באותו קצב’, טלי אמרה אחר־כך. היא פעילה שם עד עכשיו, ‘אחראית מבצעים מיוחדים’, מארגנת ימי־בחירות, עצרות וכאלה. הוא הפסיק לבוא לפגישות – בדרך למעלית הוא ניסה להיזכר מתי. זה היה קצת אחרי שקידמו אותו, והוא אמר לה אז שזה זמני, רק עד שהוא יתארגן” (עמ' 180־179).

תחילה נדמה, שהאיזכור של רצח רבין בסיפור הזה איננו רק תועלתי, כדי לציין את מועד תחילת הרומנס בין רן וטלי, אלא מתרחב במקצת לתחום ההשפעה שהיה לאירוע על חייהם של צעירים בגילם. שניהם הצטרפו זמן קצר אחרי הרצח בכיכר לתנועה פוליטית חוץ־פרלמנטרית משום “ששְעון האשמה הפנימי שלהם” לא נתן להם מנוח. בהצטרפות לתנועה “דור שלם דורש שלום” ובפעילות בה כיפרו על הפקרתו של רבין, שדרכו היתה בעצם דרכם, כשהיה כה זקוק לתמיכתם. כאמור, התחלה מבטיחה זו של הסיפור, לעסוק ברצח רבין לא רק בשימוש תועלתי, נזנחת בהמשך, והסיפור הזה, שהוא מהיותר ארוכים בקובץ הביכורים של אשכול נבו, פונה לאפיק שכיח ומקובל יותר על הסופרים המתחילים ומתפתח אף הוא כסיפור־אהבה¹.

אכזבה דומה זומנה לנו ברומאן “שרה, שרה” של רונית מטלון (סידרת ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2000). עלילת הרומאן הזה תיארה אהבת־נשים על רקע העשור שבין פרוץ האינתיפאדה הראשונה לרצח רבין. יתר על כן: הפעילות הפוליטית של שרה, הדו־מינית מבין השתיים, שהיא פעילת שמאל קיצונית ואנרכיסטית, נטעה בקורא אשליה, שהרומאן יעפיל לשיאו לכשיגיע אל הרצח בכיכר. אלא שהעלילה התחמקה מהטיפול ברצח. עופרה, הגיבורה שמתפקדת בעלילה כמספרת, מעניקה קְדימוּת לאהבתה הלסבית אל שרה על הפעילות הפוליטית של אהובתה. היא מתמקדת בנסיבות שבהן כמעט גרמה הפעילות הפוליטבה דומה זומנה לנו ברומאן “שרה, שרה” של רונית מטלון (סידרת ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 0002). עלילת הרומאן הזה תיארה אהבת־נשים על רקע העשור שבין פרוץ האינתיפאדה הראשונה לרצח רבין. יתר על כן: הפעילות הפוליטית של שרה, הדו־מינית מבין השתיים, שהיא פעילת שמאל קיצונית ואנרכיסטית, נטעה אשליה, שהרומאן יעפיל לשיאו לכשיגיע אל הרצח בכיכר. אלא שהעלילה התחמקה מהטיפול ברצח. עופרה, הגיבורה שמתפקדת בעלילה כמספרת, מעניקה קדימות לאהבתה הלסבית אל שרה על הפעילות הפוליטית של אהובתה. היא מתמקדת בנסיבות שבהן כמעט גרמה הפעילות הפוליטית של שרה לקריסת אהבתן, עוד לפני שאירע הרצח בכיכר.

האיזכור היחיד לרצח רבין מופיע במשפט המסיים את הרומאן. הרצח מוזכר בפי הדוד אנרי, האומר לעופרה בסיום שבעת ימי־האבל על בן־הדוד מישל: “רצחו לכם את רבין”. יחס הניכור לאירוע מצד הדוד אנרי מובלט על־ידי ההדגשה של המילה “לכם” ועל־ידי השימוש בריבוי לזיהוי מבצעי הרצח – “רצחו”. לדובר יש רק ידיעה כוללת על האירוע, ולכן הוא משתמש בלשון הריבוי “רצחו” ומייחס את הרצח שנעשה בידי יחיד לכלל הישראלים. המילה “לכם” חושפת, שאין הוא מרגיש אֶמפתיה כלפי הישראלים שראש־ממשלתם נרצח. הרצח לא עורר אצלו שום רגש מהרגשות שהסעירו את הישראלים כשנודע להם הרצח: התדהמה, הכאב, האבל, הזעם והיאוש. אמנם הדוד אנרי מבשר לאחייניתו עופרה את הידיעה שרבין נרצח, אך מבין שניהם רק היא מבינה את משמעותה לאהבת הנשים שלה עם שרה. אחרי שהצליחה לגבור על שני המכשולים, שכמעט שמו קץ לאהבת־הנשים ביניהן (נישואיה של שרה לאודי והתאהבותה בפעיל־השמאל הערבי מרוואן) צפוי שהרצח של רבין יגרוף את שרה מחדש לפעילות הפוליטית שלה ויאיים שוב על הקשר ביניהן, או אף יגרום לסופה של האהבה שלהן. בכל מקרה, גם האיזכור של הרצח בסיומו של הרומאן הזה נעשה בראש ובראשונה בשימוש תועלתי.

רצח בשימוש קישוטי    🔗

מכובד פחות מהשימוש התועלתי הוא השימוש ברצח רבין למטרה קישוטית של הטקסט. כשימוש קישוטי ברצח בכיכר יוגדר כל איזכור של האירוע, שאינו הכרחי לעלילה ושאין לו שום השפעה על התפתחותה. אף שאפשר היה לשלוף דוגמא לשימוש הקישוטי מכרכי סיפורת קודמים, שבצדק נשכחו בינתיים, עדיף להיעזר באיזכור רצח רבין ברומאן, שבעת כתיבת המסה הזו הוא מזָמֵן את הדוגמא האחרונה, לפי שעה, לניצול אגבי וסתמי כזה של האירוע. האיזכור של הרצח בכיכר מופיע בקטע הבא, הלקוח מתוך הרומאן, המוגדר כמלודרמה, “לילי לה טיגרס” (סידרה לספרות יפה, הוצאת כתר,2004) של אלונה קמחי: “קורה שאני רואה אנשים משמעותיים פחות – חברות, מורים מהתיכון, גברים ששכבתי איתם. הנה, לפני כמה ימים ראיתי בבירור את ברוריה זימל, שלמדה אתי במחלקה לשינניות בפקולטה לרפואת שיניים של אוניברסיטת תל־אביב. היא היתה כל כך בודדה, הברוריה הזאת, שבלילה שבו נרצח רבין איש לא צלצל אליה לבשר לה את החדשות, והדבר נודע לה רק בבוקר המחרת” (עמ' 173־172).

הרומאן הפמיניסטי הכושל והדוחה הזה, שעלילתו מופרכת גם במושגי ההקצנה המותרת במלודרמה, מצביע עד להיכן ניתן לדרדר אירוע טרגי כמו רצח ראש־ממשלה בטקסט המגדיר את עצמו כספרותי. “הלילה שבו נרצח רבין” מוזכר בקטע הזה לא כדי לציין את המועד שבו התרחש אירוע בעל חשיבות בעלילת הרומאן, אלא כדי להמחיש את הבדידות החברתית המוחלטת של ברוריה זימל. היא היתה כה בודדה, שאפילו בליל הרצח בכיכר, לילה שבו כולם דיברו עם כולם, איש לא שוחח איתה בטלפון. בעיני לילי, הגיבורה החלולה רגשית ואינטלקטואלית, אין לרצח בכיכר שום משמעות. ההוכחה שהאיזכור של רצח רבין הוא כאן רק בשימוש קישוטי, מתבטאת בעובדה שאת בדידותה המוחלטת של ברוריה זימל היתה יכולה לילי להבליט גם על־ידי איזכור אירוע חדשותי אחר מהאירועים שכולם משוחחים עליהם בטלפון.

האיזכור של רצח רבין רק למטרה קישוטית ברומאן של אלונה קמחי מקומם יותר מאיזכורים דומים ברומאנים אחרים בגלל תוכנו של רומאן זה. איזו הצדקה היתה לשלב את רבין בעולם הביבים הוולגארי־דקדנטי של לילי, שרק דמויות גרוטסקיות ומורבידיות מתהלכות בו? הן עולמה של לילי הוא עולם מצומצם וחסום בפני כל נושא שאיננו נוגע בה עצמה. אם את ברוריה זימל כוללת לילי בין אנשים, שהם בעיניה “משמעותיים פחות”, כמו חברות, מורים מהתיכון וגברים ששכבה איתם, הרי רבין ודאי כלול אצלה ברשימת האנשים שהם בעיניה “חסרי כל משמעות”. דבר אחד הוא להזכיר את רצח רבין, רק כדי לקשט באירוע הקשור בשמו עלילה טריוויאלית, הנשכחת מהר, כי ניזקה לטעם הטוב הוא גדול יותר מפגיעתה בזכרו של יצחק רבין, ודבר שונה הוא לשלב את שמו של רבין בטקסט פורנוגרפי, שצחנתו נותרת זמן ארוך יותר בהיכלה של הספרות, במיוחד אם חוקרות מגדר, הבוחשות שלא לצורך בספרות, מטפחות אותו כמופת לספרות הנשים העברית.

שימוש מניפולטיבי ברצח    🔗

בשתי הדוגמאות הבאות מנוצל הרצח בכיכר באופן הדוחה מכולם. עולה מהן ניסיון למשוך תשומת־לב על־ידי התחזות הגיבור או סיפור־המעשה כקשור ליצחק רבין. במעשה הונאה כזה התחילה אלונה קמחי את הרומאן הקודם שלה “סוזנה הבוכיה” (סידרת כותרים, הוצאת כתר,1999): “כולם רגילים שקוראים לי סוזנה רבין, וכבר לא שואלים אם אני קרובה של. מכיוון שמציאות חיי לא רוויה בעודף של מפגשים עם אנשים חדשים, הצורך בהבהרה כמעט שלא עולה על הפרק. אשרי. כמובן שלפעמים יש חריגות, ואז אני נאלצת לפצוח בסיפור שמי על כל נפתוליו, גלגוליו והסיבות לגלגולים האלה. – – – כך שלסיכום הנושא אני יכולה לומר שהשם שלי, למרות תפארתו הלאומית, הוא בעיקר מקור בלתי־נדלה של אי־הבנות ואי־נוחות” (עמ' 9).

מספר עמודים אחרי פתיחה זו מספק הטקסט הסבר למקור שם המשפחה של סוזנה, המסב לה כל־כך הרבה אי־הבנות ואי־נוחות:

“רבין שלנו אינו עִבְרוּת של איזה רבינוביץ' טריוויאלי, כפי שאפשר לחשוב, אלא קיצור של שם אקזוטי, רביניאן, שזה שם המשפחה של אבא שלי. הוא נולד בשנות השלושים, באודסה, למשפחה יהודית שיש לה היסטוריה נדירה: סבו הגיע מפרס בענייני מסחר, התאהב בסבתא שלו ונשאר ברוסיה, וכבר אז עורר תהודה בשם משפחתו המיוחד” (עמ' 12).

פתיחה מתחכמת זו, המבהירה שלגיבורת הרומאן יש יותר קשר לחברתה של המחברת, הסופרת דורית רביניאן, מאשר לראש־הממשלה שנרצח בכיכר, איננה ממצה את ההשתעשעות של אלונה קמחי בזכרו של יצחק רבין. קצת אחרי אמצע הרומאן שילבה אלונה קמחי גם את אירוע הרצח עצמו בעלילה: “אמא אומרת שהמדינה בדיכאון. – – – אני לא מזדהה עם הדיכאון הלאומי, כי למרות שקוראים לי סוזנה רבין אני, כפי שכבר ציינתי, לא קרובת משפחה של. לא מקדמת בשום צורה לא את השלום העולמי ולא את השלום במזרח התיכון. אסקפיסטית. אדם קטן מאוד. הדיכאון הלאומי מבחינתי הוא הדיכאון של אמא, וכשאמא בדיכאון – סוזנה רבין במלוא האון” (עמ' 190).

ואכן, סוזנה איננה נוטלת חלק בשיחה הפוליטית שמנהלת אמה עם ידידיה, נחמה וארמאן, גם כשהם מאזכרים בה את רצח ראש־הממשלה. כאסקפיסטית זכור לה האירוע רק כתאריך שבו הגדירה לעצמה סופית את “חוק הכלים השלובים” ביחסיה עם האם, חוק הקובע: “כשאמא בדיכאון – סוזנה רבין במלוא האון”. ומתי התממש החוק הזה לראשונה ביחסים בין סוזנה לאמה? – מיד אחרי הרצח בכיכר, כמובן: “האמה הגיבה על הרצח הזה בהתמוטטות מוחלטת, כאילו במותו הגדיר בבירור את אפשרות מותה שלה. אחרי ששמעה את הודעתו הרשמית של איתן הבר השמיעה צעקה שהעבירה בי צמרמורת ואחר־כך התחילה לבכות. – – – אני, לעומת זאת, הרגשתי גאות של כוחות יותר משחוויתי אי פעם בחיי. טיפלתי באמא בסבלנות, – – – אפילו הרשיתי לעצמי לכעוס ולגעור בה, – – – אחרי שהיא המשיכה להדליק נרות זיכרון במשך שלושה שבועות אחרי הרצח צעקתי עליה, די תפסיקי כבר, הגזמת לגמרי!! היא צייתה, ומאותו רגע הכול חזר לקדמותו וחוק הכלים השלובים של אמא וסוזנה קיבל את הגדרתו הסופית” (עמ' 193־192).

דוגמה נוספת לשימוש בשם רבין כדי להוליך שולל את הקורא ולצוד בדרך זו את תשומת־לבו זומנה לקוראי הסיפור הקצרצר “רבין מת” של אתגר קרת בקובץ “אניהו” (הוצאת זמורה־ביתן, 2000). הקצרצר הזה מספר על גור־חתולים, ששני נערים העניקו לו את השם רבין: “את רבין מצאנו בכיכר. איך שירדנו מהאוטובוס ראינו אותו. הוא היה אז עוד גור – – – ואחרי שהיא הלכה טיראן ליטף את הגור ואמר שבחיים לא נקרא לו ‘שלום’, כי ‘שלום’ הוא שם של תימני, ושנקרא לו רבין”.

רבין החתול נדרס על־ידי קטנוע עם סירה. הדורס שהיה נחמד בתחילה התעצבן כששמע “שלחתול קוראים רבין”, קילל את הנערים וגם סטר לסיני. טיראן נחלץ לעזרת סיני והרביץ עם לום על הקסדה של הדורס וגרם לאשפוזו. אחרי הקטטה קברו השניים את רבין בחצר של סיני. לפני שעלה הביתה מהחצר, עצר סיני, המספר על המקרה, ליד הקבר של החתול רבין. ובהזדמנות הזו חשב:

“על מה היה קורה אם לא היינו מוצאים אותו, על איך החיים שלו היו נראים אז. אולי הוא היה קופא מקור, אבל רוב הסיכויים שמישהו אחר היה לוקח אותו הביתה ואז הוא גם לא היה נדרס. הכל בחיים זה שאלה של מזל. אפילו רבין המקורי, אם אחרי ששרו שיר לשלום במקום לרדת ישר מהבמה היה מחכה קצת, הוא עוד היה חי, ובמקום זה היו יורים בפרס או שאם – – – היינו קוראים לרבין ‘שלום’ אז גם ככה הוא היה נדרס, אבל לפחות זה לא היה נגמר במכות” (עמ' 115־113).

לכאורה, נקשר סיפור־המעשה בקצרצר הזה באופן אמיץ ליצחק רבין. כיוון שמצאו את החתלתול בכיכר, הציעה אבישג, הצופָה מצהלה, להעניק לגור את השם “שלום” בנימוק: “כי רבין מת למען השלום”. גם השמות של המספר וחברו, סיני וטיראן, הם בעלי משמעות רבה בביוגרפיה של “רבין המקורי”. אך למעשה עוסק סיפור־המעשה של הקצרצר הזה בקטטה שהתפתחה בין רוכב־קטנוע לשני נערים, אחרי שהקטנוען שמע מפיהם שהם העניקו לחתול את השם של ראש־הממשלה שנרצח בכיכר, בחירה שנראתה בעיניו כפגיעה בזכרו של רבין. גם במחשבות של סיני, ליד תלולית קברו של החתול, משתלבים אחדים מפרטי האירוע שבו נרצח “רבין המקורי”: “אם אחרי ששרו שיר לשלום במקום לרדת ישר מהבמה היה מחכה קצת, הוא עוד היה חי, ובמקום זה היו יורים בפרס”. אף־על־פי־כן יתקשה כל קורא סביר לקבל את סיפור־המעשה כמוסב על הרצח של יצחק רבין, כי הנערים אינם מגלים שום עמדה רגשית וערכית כלפי האירוע הנורא שהתרחש בכיכר ואינם מבטאים אמפתיה כלפי האיש שנרצח שם.

מתן השם “רבין” לגור שמצאו אינו נראה אֶוילי בעיניהם. גם השלום הוא לדעתם רק שיר או “שם של תימני”. דומה שבעיני סיני רק מזל רע הסב לכך ש“רבין המקורי” נורה, כי אילו השתהה עוד קצת על הבמה “היו יורים בפרס”. האשם במותו של רבין הוא “המזל הרע” ולא הרוצח, שאשמתו הופחתה על־ידי ייחוס הירי והרצח ל“יורים”, אלמונים ובריבוי, ייחוס המבהיר שגם להם, לגיבורי הקצרצר הזה, כמו לדוד אנרי ברומאן “שרה שרה” של רונית מטלון, לא ידועים הפרטים המדוייקים של האירוע. ויותר מכל: סיני מבטא יותר אבֵלות על מות גור־החתולים מאשר על הירצחו של “רבין המקורי”, וצערו מתבטא במחשבה, שאילו אימצו את הצעתה של אבישג והעניקו לגור את השם “שלום”, הדורס לא היה מתרגז ו“לפחות זה לא היה נגמר במכות”.

 

חלק ג': הורגים לנו את הספרות    🔗

מדוע שיקפה הסיפורת עד כה באופן כזה, כפי שהודגם במסה זו, את הרצח של יצחק רבין? יהיו ודאי כאלה, שינסו לקשור את השיקוף המביך והמעליב הזה בספרות למהלכיו המדיניים השנויים במחלוקת של רבין בקדנציה האחרונה שלו כראש־ממשלה. אחרים יאמרו, שהירצחו לא הפך לאירוע מכונן ברמה הלאומית משום שמשפחתו, מפלגתו ו“מחנה השלום” כולו הזדרזו להאשים את המחצית האחרת בעם, את “המחנה הלאומי”, ברצח שרוצח יחיד ביצע אותו. ייתכן שיימצאו גם כאלה שיטענו, כי לא רק הניכוס הזריז של רבין על־ידי “מחנה השלום”, אחרי הירצחו, גרם לרתיעה מאיזכורו של רבין בספרות באופן הולם יותר, כאירוע מכונן בתולדות המדינה והעם, אלא גם ההסתייגות של אניני־טעם רבים בחברה הישראלית, ובכללם סופרים, מההנצחה האגרסיבית והראוותנית של רבין סמוך כל־כך להירצחו.

ספק אם נימוקים אלה מספקים הסברים משכנעים מספיק לשיקוף כזה של רצח רבין בסיפורת. ככל שידוע למחבר מסה זו, כל הסופרים שאיזכרו בספריהם את רצח רבין, ושמתוכם נלקחו הדוגמאות הפושרות־מביכות־מעליבות־מקוממות האלה, השתייכו בשנת 1995 ומשתייכים גם כיום ל“מחנה השלום”, שתמך ברבין ובדרכו המדינית. לכן הגיוני יותר לחפש את ההסבר לשיקוף רצח רבין באופן כזה בסיפורת הישראלית ובשינויים שמתחוללים בה מזה כעשור ומחצה.

ההשוואה לרצח ברנר    🔗

ההצדקה לחפש את ההסבר במתרחש בסיפורת הישראלית תוכח על־ידי השוואת האופן שבו שיקפו סופרי־ישראל למשמרותיהם את רצח רבין לאופן ששיקפו הסופרים בני הדור הנוכחי את רצח ברנר – אירוע דומה מתקופת היישוב. אין, כמובן, שום דמיון בין שני מקרי הרצח, כי הנסיבות שבהן נרצח ברנר בשניים במאי 1291, היו, כמובן, שונות לחלוטין. ההשוואה בין שני האירועים בודקת רק את התגובה הספרותית השונה על שני האירועים.

על רצח ברנר לא כתבו סופרי העליות כפי שסופרים בדור הנוכחי כתבו עד כה על רצח רבין. רצח ברנר היה בעיניהם אירוע מכונן, מטריד ובה־בעת מחייב למסקנות. כל סופר שאיזכר את רצח ברנר ביצירתו נצמד אל האירוע עצמו, הרחיב בתיאורו והתאמץ להבהיר את משמעותו ואת המסקנות שהוא מסיק מהפשע על עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ־ישראל² גם כעבור שנים, כאשר יחסי האיבה עם הערבים כבר שודרגו והוכתרו בתואר “הסכסוך”, לא פסקו הסופרים מהמשמרת הספרותית הראשונה בסיפורת הישראלית, סופרי “דור בארץ”, שחלקם היו עוללים כאשר ברנר נרצח ושחלקם אף נולדו אחרי שהרצח התרחש, לספר עליו שוב ושוב ובהרחבה כדי לבסס על התיאור את תשובתם על השאלה שעמדה ועודה עומדת במרכז סדר־היום הלאומי: כיצד צריכה המדינה לפעול בסכסוך, שאת פתרונו ואת סיומו בדרכי שלום מונעים הערבים בצורה מאורגנת ותוך ניצול ציני של סבל הפלסטינים? ³

עוד שתי משמרות אחרי משמרת “דור בארץ” המשיכו את מסורת הכתיבה הרצינית הזו, גם אם לא הזכירו בפועל את רצח ברנר ביצירותיהם. סופרי שנות השישים, סופרי “הגל החדש”, רק הצהירו בתחילת דרכם על התנזרות מ“הסכסוך” ועל התרחקות מנושאי “המצב הישראלי”. גם בסיפוריהם המוקדמים, שבהם כמו־מימשו את המהפכה התימאטית שעליה הכריזו, המשיכו לטפל, אף כי באופן מוצפן, בסיוטי הסכסוך. כל מי שזוכר סיפור כמו “ארצות התן” מקובץ הסיפורים הראשון בשם זה של עמוס עוז או סיפור כמו “מול היערות” של א. ב. יהושע בקובץ הנושא שם זה, לא יוכל להכחיש זאת. שיבה יותר גלויה לנושאי “המצב הישראלי” התאפשרה לסופרי “הגל החדש” אחרי מלחמת יום־כיפור, אך השפעת המלחמה הזו בלטה אף יותר ביצירתם של סופרי שנות השבעים. סופרי “הגל המפוכח” הסעירו וטלטלו מחדש את הסיפורת כשהציבו בסיפוריהם בגלוי את התביעה לנקות את האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים, שנאספו בתוכה בין מלחמת ששת־הימים למלחמת יום־כיפור. רצח ברנר לא הוזכר בסיפורים של סופרי שתי המשמרות האלה, סופרי שנות השישים וסופרי שנות השבעים, ואף־על־פי־כן המשיכו לכתוב ברוח המסורת הספרותית, שהתפתחה בסיפורת העברית מרצח ברנר ואילך, לעסוק באומץ־לב וברצינות במצוקות הלאומיות בנות־הזמן ולברר ביצירותיהם את השאלות הנוגעות לעתידו של העם היהודי.

מאז החלה להתגבש המשמרת הרביעית בסיפורת שלנו, משמרת “הקולות החדשים”, בשלהי שנות השמונים, נזנח הכיוון הברנרי בספרות הישראלית. סופרי המשמרת הזו הסבו את הסיפורת הישראלית מסיפורת העוסקת בשאלות הכלל, במסורת הרצינית שהתפתחה מרצח ברנר, לסיפורת על בעיותיהם ומצוקותיהם של יחידים. כך השתלטו התכנים האסקפיסטיים על הסיפורת הישראלית בעשור האחרון של המאה העשרים ודחקו את הנושאים הברנריים ממרכז הפעילות הספרותית. השתלטות זו מזדקרת באופן מקומם כל־כך באופן שאיזכרוּ ביצירותיהם את רצח רבין. עקב כך גם צמחה לנו סיפורת טריוויאלית וממוסחרת המתחנפת לטעם הנמוך, סיפורת המתאמצת להיות ידידותית לטעמם של קוראים עצלים ומפוהקים. אחרי הרצח בכיכר ניתן היה לצפות, שמורשת הכתיבה הברנרית תחזור להנהיג את הספרות הישראלית, שתשתקם המוכנות אצל הקוראים לקרוא ספרות מתלבטת, תובעת ומחדשת בנושאים שאינם בנאליים, ושתתחזק הנכונות אצל הכותבים להציע להם ספרות חתרנית ומרדנית, אך הציפיות האלה נכזבו.

מהפך כזה לא התרחש בספרות כפי שלא התרחש בחיי המעשה. בדיוק כפי שכל התופעות השליליות, שהיו שכיחות לפני הרצח בכיכר בהתנהלותה של המדינה, בתרבות הפוליטית של המנהיגים, במינהל הציבורי ובשיח הפוליטי, צצו מחדש אחרי תום חודש האבל הראשון, כך חזרה גם הספרות למסלול האסקפיסטי שלה זמן קצר אחרי סיום האבל. האופן, שבו שיקפה הסיפורת את רצח רבין, מוכיח זאת. לא רק שהסופרים שחוו את “רעידת האדמה” הזו לא מצאו את אירוע הרצח ראוי לפרנס רומאן המספר על השפעתו על אחד הגיבורים, אלא השתמשו בו, כפי שהודגם במסה זו, בשימושים המפרקים אותו מכוחו להניע ספרות להתרומם מרדידות הנושאים שבהם היא משתכשכת.

מדי פעם אמנם מופיע כרך סיפורת שרחשי־הזמן עודם בוקעים מעלילתו, אך גם בו הנימה השלטת היא נימת התבוסה, היאוש והנטישה של כל ערך שקיים את הריבונות עד היום. כאשר ספרות של עם מפסיקה ללחום למען החזון של הקולקטיב הלאומי ומסתפקת בהספקת עלילות המנמיכות את הרוח לענייני הפרט הפעוטים והחולפים, צריך להפעיל את כל פעמוני־האזעקה, כי הסכנה היא גדולה מכפי שנדמה והיא גם קרובה מכפי שמשערים.