"זהו סוד ספר טוב, כל זמן שקוראים בו

מוצאים בו דברים שלא עמדו עליהם

בראשונה."

(“שירה”, עמ' 224)

 

הקבוצה כמפתח להבנת “שירה”    🔗

מעריב, 15.4.1971

ברומן “שירה” משתהה עגנון לראשונה אצל התופעה ששמה קבוצה. אמנם, קבוצה נזכרת אי – פה אי – שם בכמה מן היצירות הקודמות שלו, אלא שזו הפעם ראשונה שעגנון נתעכב ונשתהה אצלה והאיר אותה באור ענוג שיש בו חיבה — יותר מחיבה. אם לא היה כאן גילוי כבוד ויקר וביטוי של אהבה לקבוצה, איני יודע מה היה כאן. זאת ועוד. נראה לי כי ביצירה הזאת ממלאת הקבוצה תפקיד כבד בהתפתחות העלילה.

כמה פרקים רצופים עוסקים בתאור הקבוצה, הלא היא אחינועם, אגב ביקורם של מנפרד והנריאטה הרבסט אצל זהרה בתם, חברת הקבוצה. בולטים לעין שמה של הקבוצה שיש בו נועם ושמש של הבת שזוהר בו. מובלעת מן העין העובדה שביקור זה של שלושה ימים ושלושה לילות בקבוצה הוא נקודת המפנה במבנה הרומן ובחיי הרבסט ושירה; במבנה הרומן, שכן מסיים הוא ספר שני מתוך ארבעה ומכאן שהוא מרכזו של הרומן; בחיי הרבסט, שכאן נרגע לראשונה ליבו המסוער באהבה זרה, כאן שב ונתקרב אצל אשתו והוליד את בנו יחידו, ומכאן ואילך — נשתנו אורחות חייו, כפי שנראה להלן; בחיי שירה, שמשפוגשת היא את הרבסט ששב מאחינועם כפי ששב, היא נעלמת מן האופק באורח מסתורי ונוכחותה הפיזית, שמילאה את שני הספרים הראשונים, מתחלפת בנוכחות ממין אחר.

ביקור זה היה שעת־חסד לגיבור הרומן. כאן, בקבוצה, “השליט עצמו על מחשבותיו ולא הגה בשירה” (עמ' 342). זאת בתחום הגלוי. בתחום הכסוי כופל המספר אמירתו ומרמז “אותו לילה החליטה דעתו להניח ידו ממעשה הטרגדיה, שביקש לעשות” (343). יש כאן אמירה תמימה כביכול בדבר המחזה, הטרגדיה, שנתכוון הרבסט לכתוב; ואם כי מרבה עגנון לנקוט לשון עשייה כשהוא מכוון לכתיבה, הרי “מעשה הטרגדיה שביקש לעשות” עשוי כאן להתפרש כרמז לטרגדיה שעלול הוא לחולל בחייו, אם ימשיך בקשריו עם שירה. וזאת על רקע משפט דו־משמעי אחר: “סילק דעתו מן הטרגדיה שעמד לעשות, אף על פי כן ביקש לרוות נפשו ברומן חדש” (394). מדובר לכאורה בטרגדיה שהוא עומד לכתוב, או שמא לעשות; וברומן חדש שהוא עומד לקרוא, או שמא לעשות, ועל ידי כך “לרוות נפשו” הצמאה — צמאון לזר (נדיה), לחדש (ניי), ל“צעירות ויפות” (עמ' 14).

היעלמה של שירה    🔗

באחינועם הוליד הרבסט את בן הזקונים, ממשיך המשפחה, הגבר־גבריאל, מי שהסיט לראשונה את מחשבותיו של חוקר העבר המת אל העתיד, והתחיל זה חושב על חינוך (2—481). מביקור זה ואילך, או שמא משעת־רצון זו ואילך, נעלמת שירה ואיננה. מה שעת לידתה של הבת שרה היתה שעת ביאתו הראשונה אצל שירה, כך שעת ההולדה של הבן היתה שעת הינתקותו משירה. ומה ביאתו היתה פיסית, כך הינתקותו היתה פיסית; רוחנית מעולה לא בא אליה ולעולם לא יצליח להינתק ממנה. הרבסט נתעלם משירה בטרם נתעלמה שירה הימנו. בראשית הספר השלישי פוגשת היא אותו פגישה של אקראי, פגישה אחרונה, והיא שפותחת “ראתה אותו ואמרה לו, נתעלמת מן האופק” (365). היא מנסה לתת לו את כתובתה החדשה והוא אינו רושם אותה לפניו. אותה שעה הוא אינו יודע מפני מה אינו רושם את כתובתה. שירה יודעת. יודעת היא גם (מניין?) שאשתו עתידה ללדת, ובן זכר דווקא. “מנעלים לבנך אתה מבקש? – – – בנך שעתידה אשתך לילד. אמר הרבסט, אין דבר נעלם ממך שירה”. (שם). יודעת היא אף מה שבליבו של הרבסט.

אולי כאן נעוץ הפתרון לחידת היעלמותה מבלי להשאיר עקבות. חשה היא שהרבסט שאחרי אחינועם אינו אותו הרבסט שלפני אחינועם. ומי יכול שלא לחוות שחלו בו שינויים. “בכן לנו ההרבסטים בחדר אחד מיטה לצד מיטה, וכך נהגו גם כך בביתם בירושלים” (356) — שינוי במה שבינו לבין אשתו. “מי שראה את הדוקטור הרבסט קודם לנסיעתו לכפר אחינועם כשהיה יושב לפני שולחנו — ספרים לו מכאן וספרים לו מכאן – – – עכשיו שולחנו ריק” (359) — שנוי באורח עבודתו. וגדול מכולם השינוי ביחסו אל שירה: “בימים שעברו כשהיה הרבסט מסיים עסקיו בעיר היה נוטל עצמו כלפי דירתה של שירה. אבל זה ימים רבים מזמן שחזר עם אשתו מכפר אחינועם לא עשה כן הרבסט ולא עלתה על דעתו לעשות כן” (389) ודוק: “עם אשתו מכפר אחינועם”, שכן שם שב להיות ממש עם אשתו.. “אתה מוצא שפעם אחת פגעה בו שירה בדרך ואמרה לו עקרתי את דירתי ועתה קח את פנקסך וכתוב לך את מקומי. ולא הוציא את פנקסו ולא כתב את מקומה, שיודע היה הרבסט, שמיותר הוא הדבר שאין צורך לו לידע את מקומה, שכבר עקר דעתו ממנה”. (שם). דברים ברורים!

נראה לי שהקבוצה וזהרה הן שחוללו שנויים אלה בהרבסט. גם בהנריאטה. במה שבין הרבסט להנריאטה. במה שבין הרבסט לשירה. ובמה שבין הרבסט לעצמו.

מה יש בהן בשתיהן שגרם לתמורות — עגנון כדרכו מכסה ואינו מגלה. מכל מקום, יש כאן יותר מאשר ידו של המקרה שזימן את מיטותיהם של ההרבסטים לחדר אחד בקבוצה.

התחלתי בקבוצה ביחסה אל תעלומת שירה, ואל סערת שירה בנפשו של הרבסט, מטעם זה שהמספר חוזר ומזכיר לנו כי “כל הטפל לשירה טפל לסיפור” (295) ונראה לי שהקבוצה שייכת בספר זה לעיקר ולא לטפל; ומטעם שני, שהוא המשכו של הראשון, שאיני רואה את אחינועם ככפר כלשהו, שבו במקרה מבקר הגיבור ובזמן במקרה שחולה בתו הבכירה. ועוד אשוב לכך כשאצביע על חיי הקבוצה כאנטיתיזה לחייו העקרים של הרבסט זה, שקבורת העניים בביזנטיון בראש מעייניו.

חיבת זהרה    🔗

בפרקים הרצופים הללו, פרקים כ“א — כ”ה בספר השני, מתוארת הקבוצה על אורחה ורבעה, על בעיותיה ואנשיה וסביבותיה, ויותר מכל על חינה החיצוני והפנימי ועל טוהר דרכם של בוניה ובניה. אולם שומעים אנו על הקבוצה בכל חלקי הרומן, בהקשרים שונים ובהארות שונות. עמדתו של המספר כלפי הקבוצה חד־משמעית היא וממנה עולה זהרה של הקבוצה באור יקרות. וזאת לזכור שהמספר נוטל ביצירה זו את רשות הדיבור לעיתים קרובות ומביע עמדות, השגות והערות רובן ככולן דו־משמעיות ודו־ערכיות; היוצא מן הכלל היחיד שמצאתי זהו הצמד זהרה והקבוצה.

זהרה והקבוצה כמעט חד הם. אהבתה של זו נתונה לזו, ואהבתה של זו לזו. ואהבת המספר משוכה על שתיהן. “זהרה חברה שמקובלת על כל הקבוצה וכל מעשי הקבוצה חביבים עליה ואין לך דבר בקבוצה שאין זהרה מתעסקת בו בכל ליבה ובכל נפשה” (122). “זהרה, פניה הבהיקו מחמת אהבה לכל העולם. העולם זו הקבוצה וחברי הקבוצה” (334). אלה ואלה דברי המספר. ובשביל שלא ייכנס הספק לליבנו מעיד הוא על עצמו פעמיים שביקר באחינועם ושם הכיר את זהרה. (393, 94). זהרה מראשוני הקבוצה ובוניה. יש בה משהו מיוחד, הקושר אותה לקבוצה בקשרי אהבה, זהו טבעה שיסודו אהבה: “לבה מרחיב והולך וכונס אהבה אחר אהבה” (125). אוהב הוא המספר את זהרה. כשמגיע ממנה מכתב (ארוך ומשובש) אומר הוא לנו, לקוראים “מחמת חיבתה של זהרה ניקח לנו מועד ונקרא” (299), אוהב הוא את הקבוצה ואת בניה ובספרו על דן, בנה של זהרה, אנו שומעים: “כמוני כמוכם מכירים אתם את ילדי הקבוצות. בריא הוא רענן הוא, משומר מכל שמץ רע” (394).

חיבתו נמשכת גם אל אברהם וחצי, בעלה של זהרה. בשורה של תקבולות נאות ומסוגננות מספר הוא לנו עליו: “מדקדק הוא בלשון ומדקדק בכל עשיותיו. שערו סתור, אבל מחשבותיו סדורות. לבוש קרעים, אבל נפשו שלימה. – – – אהוב הוא על הכל והכל אהובים עליו” (128). דומה, זהרו אינו נופל מזהרה של זהרה. כך בראשית הספר, ובסופו קושר המספר את שבחיו לאגודה אחת ומעלה על נס את דרך החיים בה בחר — עבודת האדמה בקבוצה: פעמים הרבה הזכרתי את אברהם וחצי אגב מעלותיו הרוחניות כגון אהבתו לעברית כגון מדותיו הישרות וכן כל כיוצא באלו. עתה אזכיר מעלותיו הפשוטות ולא אזכיר את כולן אלא אחת, זו אהבה לאדמה שבכלל מעלה זו כלולות כל המעלות הטובות. דבק הוא לקרקע ולצמחיה. והרי אתם יודעים שאין מעלה גדולה מזו, לפי שכל היישוב עומד על עבודת האדמה, ואלמלא פתויי הזמן היו מכירים ויודעים שאין תשועתם של ישראל אלא מן הקדוש ברוך הוא מלמעלה ומן הקרקע למטה" (489). אגב שבחו של אברהם, קושר המספר שבחים לעבודת האדמה ולעובדי האדמה.

אין קץ למעלות שמונה המספר בזהרה. ואלמלא עגנון הוא, הייתי רואה בכך הפרזה. מאחר שנאמן עלינו עגנון שיודע מה הוא עושה, הרי המסקנה המתבקשת היא, שרצה להדגיש יחסו החם החד־משמעי לדמות זו ולמה שהיא מייצגת — הקבוצה. בכל מקום שנזכר שם זהרה, מיד מתחברות אליו מילים כגון אהבה, רוך, נועם, טהרה וכיו"ב. לא חנן אותה המספר ביופי חיצוני (85, 88) אולם יופיה הפנימי זוהר וקורן על כל סביבותיה. חברו בנפשה כל המדות הטובות. אפילו דרך דיבורה מעיד על תוכה. מורגל בפיה הביטוי “אנשים טובים”.

אלמלא הקדמתי את יחסו של המחבר לזהרה, היה יחסם של אביה ואמה אליה דבר שאין בו רבותא. אולם על רקע יחסו הבלתי משוחד של המספר ויחסם של מנפרד והנריאטה לבתם השניה תמרה, תיראה גם אהבתם של ההורים אהבה זכה ועזה ומיוחדת. אופייני להרהוריו של הרבסט על זהרה הצירוף “בתו האהובה” שחוזר ונשנה הרבה פעמים. “מחשבות רבות הטרידו את הרבסט. וכבר סילק אחת אחר אחת מפני בתו האהובה, שכל אימת שהוגה בה נפשו רווחת” (121). הייפלא איפוא, שבאחינועם, במחיצתה, רווחה נפשו משיעבודה של שירה? שהרי גם כשהוא מהרהר בשלוש שאליהן הוא קשור בעבותות, והם שירה עבודתו ואשתו, עולה בהרהוריו “זו זהרה בתו הבכירה – – – שמחוברת היתה ללבו אולי יותר מכולן” (204).

גאוות אב על בתו    🔗

השפעה מופלאה לה לזהרה על נפשו של אביה. הנה הוא מורדף על ידי מצפונו, מלא הרהורי־חרטה, “נפגשו עיניו בעיניה של זהרה. הבהיקה מתוך עיניו שמחה של חיבה לתוך עיניה של זהרה, ושמחה שכזו ממש הבהיקה מתוך עיניה של זהרה לתוך עיניו של אביה. שכח הרבסט את כל טרדותיו והתחיל מדבר עם זהרה” (126). ועל מה הוא מדבר אתה? על הקבוצה. שמה שחביב על זהרה חביב על אביה. ושמא תמצא לומר אהבת האב לבתו מוכחת היא, אך מניין אהבת מנפרד לקבוצה? טול עצמך לאחינועם וראה את מנפרד בעת ביקורו שם, עקוב אחר הרהוריו על מיטתו בלילות שם — ותיווכח. ולא רק בעת הביקור; לפני כן ואחרי כן אנו שומעים על יחס של הערכה וחיבה, לא רק של המספר, אלא גם של גיבורו. החיים בקבוצה טהורים בעיניהם. ולא מקרה הוא ש“זהרה שדבוקה באביה ונפשה טהורה כמעין טהור” (121) “דרה בקבוצה קטנה בארץ־ישראל שמיושבת מצעירים וצעירות שהניחו את גרמניא לשם חיים טהורים על אדמת ארץ־ישראל” (170). הצירוף “חיים טהורים” בהקשר לקבוצה נשמע עוד קודם לכן, בסיפורה של שירה על מחזרה, שם בגולה, שהיה אומר לה: “שמעי שירה נעלה לארץ־ישראל ונכנס לקבוצה ונחיה חיים טהורים” (56).

גאוותו של הרבסט על בתו ועל דרכה, מפתיעה את הקורא, אצל אדם זה שכל מעייניו במחקר ולימוד וכתיבה ואין דעתו מתפנה לעניינים שביישובה של הארץ. שהרי אנו שומעים אותו מהרהר “בזכות עושי היישוב בוני הארץ, שהופכים מדבר שממה לארץ נושבת. בונים ומגינים עליהם בגופם ובנפשם – – – מכבר היה הרבסט מבקש להעלות את השקפותיו – – – מקצתן כתב במכתביו לזהרה בתו הגדולה, שהיתה חברה בקבוצה אחת, שמיום שהגיעה דעתו לדעת בוני הארץ התחיל מתגאה בבתו שעובדת עבודת הארץ, ועשאה סניף לרעיונותיו על הארץ ועל יישובה. לאמת זו הגיעה הנריאטה מעצמה ומדעתה” (82־3) דברים מפורשים: אלה “השקפותיו” ו“רעיונותיו”, זוהי “דעתו” וה“אמת” שלו. וראה זה פלא, גם של הנריאטה אשתו.

עד כמה שמכירים הם בערכה של הקבוצה, יחסם של ההרבסטים לקבוצה, כבית לזהרה בתם, הוא אמביוואלנטי. וכל מי שמכיר את המציאות הארץ־ישראלית יודע כמה מציאותי היה המחבר בתארו כך את ההרבסטים. אולי משום כך מצא לנכון להדגיש את יחסו החד־משמעי והחד־ערכי של המספר. טבעית ומוכרת גישתם של ההורים הדואגים בראשית המעשה. “כשאמרה זהרה הולכת אני לקבוצה צחקו עליה הוריה ואמרו, כשתראי את עניים ואת עמלם תברחי על נפשך ותחזרי אצל אמך. והיא לא ברחה ולא חזרה אצל אמה. עושה היא בשדה ובגן ובכל עבודה קשה ושמחה היא בעבודתה” (93). חרדתם לא פחתה במשך השנים. עם הולדת הנכד החרדה אפילו גוברת. המספר מיטיב להעלות את לבטיהם של ההורים. מול האמירות האובייקטיביות מסוג “מטפלת טובה יש באחינועם שעושה את האמהות מיותרות” (487), עומדת הרגשתה הסובייקטיבית של הנריאטה האם. היא אף מבקשת את בתה לבוא לירושלים לקראת הלידה וזהרה מסרבת. ההבחנה הדקה ביותר בהקשר זה מצוייה בדו־שיח ארוך שבין האם לבתה. אביא מקצתו: “עמדה הנריאטה ואספה את הכלים שעשתה לה לשרה בשעתה ונתנתם לזהרה, ועל כל כלי וכלי אמרה, לשם התינוק שלך אני נותנת ולא לשם תינוקות של אחרים. משיבה זהרה ואומרת, איני יכולה לעמוד בתנאי שלך, אצלנו בקבוצה כל הצריך קודם. אומרת הנריאטה, מכל מקום מצנפת זו שסרגתי אני, אל תתני לאחרת – – – מתפללת בלבה, הלואי שמקצת מהם יגיעו לילד של זהרה” (275).

הקבוצה וחולשותיה    🔗

יודע המחבר נפשם של אנשי הקבוצה. לא רק דברים חיצוניים כגון “דאגת תקציבים” ו“צער חמסינים” (336), אלא דברים שהם מסתירים מעצמם גלויים לפניו. רואה הוא התנהגותם בחדר האוכל “כמצוות אנשים שהשתחררו מנימוסי סעודה של בורגנים” (331). עוקב הוא אחר הויכוח בין חסידי החקלאות לבין החדשנים המצדדיםבתעשיה (393). יודע הוא נוהג שבקבוצה להמציא כינוי לחברים ברוח של היתול ושל חיבה, כגון “אברהם וחצי, שהוא גבוה מכל אדם וקומתו כקומת שני בני אדם, אלא מתוך שהוא ענוותן קוראים לו אברהם וחצי” (88). חש הוא עד כמה “יגעים היו מהנאומים של שלוחי המפלגות” (351).

הומור מלבב שפוך על הרבה סיפורים שהוא מספר על הקבוצה, כגון “מחלוקת הקרן הקיימת וחברי הקבוצה. שמנהלי הקרן הקיימת קראו לקבוצה תל וורניטשבסקי על שם עסקן אחד מאלפי העסקנים שכיון שמתים שמותיהם נשכחים” (88).

חולשתם של הרבה מאנשי הקבוצה לדבר גבוהה גבוהה, להשתבח ולהתפאר בעצמם ובדרך חייהם, אף היא גלויה בפני המחבר. אולם חוסך הוא חולשה זו מדמותה של זהרה ומפגיש אותנו עם תמימה קוטשינסקי. החובשת של הקבוצה, בדירתה של שירה. תמימה זו מרבה לדבר בפאתוס קיבוצי: “מה חשיבות בתקופה הירואית זו לאדם יחיד שכמותי”. שירה מסתכלת עליה ועל הקבוצה מגבוה. באירוניה גלויה היא עונה לה “תמימתי, תמימתי, אל תתיגעי ואל תחפשי מלים נשגבות” (162). ומוסיפה: “איני משתבחת שמנסחת אני את דברי כמותכם של בקבוצה” (שם). שירה משוחררת מכל אידיאולוגיה. תמימה משועבדת בתמימותה לאידיאולוגיות. תמימה מרבה לדבר על “שלנו” הקבוצתי, מפריזה בשימוש בסופרלטיווים בשיחותיה, ורואה צורך להסביר ישיבתה בקבוצה — תכונות שאנו מוצאים בהרבה אנשי קבוצה.

לא כל חברות הקבוצה כזהרה. יש גם תמימות ביניהן. איני יודע מה מצא המחבר לשכן את הרבסט והנריאטה, בבואם לאחינועם, דווקא בדירתה של תמימה החובשת, ידידתה של האחות שירה. אפשר מן “הדווקנים” הוא (תחדיש עממי המצוי בעמ' 200, 261) ואפשר שהיתה לו כוונה בכך.

גנותה של הקבוצה נשמעת בעיקר מפיה של תמרה. עוקצת היא את אחותה בכל הזדמנות. ויש כאן יותר מאנטגוניזם המקובל בין שתי אחיות. באחד הקטעים האירוניים של החברות שמבקשות ממון ואין איש יודע לאן הולך הממון, אומרת זהרה לאביה “יש לשאול חברות אלו מה נותנות חלף מעותיך. צחק הרבסט ואמר, אינן נותנות. אמרה תמרה לאחותה, ודבר זה שאת שואלת, את בת הקבוצה. הביטה עליה זהרה דרך ביטול ולא השיבה לה” (90). וכשזהרה מספרת שבאה העירה לסדר כמה עניינים לשם הקבוצה שואלת תמרה אחותה: “אמרי לי אחותי כלום נתנו לך לכל הפחות חלק של הוצאות הדרך? אמרה זהרה, נתנו או לא נתנו אין זה משנה כלום. קרצה תמרה בעיניה ואמרה, אבא הסבר לה שהקבוצה שלה עולה לך פי כמה מלימודי בסמינריון” (91). דברים אלו בגנותה של הקבוצה יותר משהם גנאי לקבוצה, גנאי לתמרה הם. תמרה היא היפוכה הגמור של זהרה. ואין צל של ספק לאיזו מן השתיים נוטה ליבם של הרבסט, של הנריאטה ושל המספר. שתיהן שזופות נאמר לנו, אך בשעה שזהרה שזופה מעבודה בשדה, הרי אחותה שזופה מבילוי על שפת־הים. תמרה פטפטנית ושחצנית ואגוצנטרית. חייה חיי שעה. הרבה מחזרים יש לה. התנהגותה גברית. אך מה שחשוב מכל לענייננו — זלזולה הגמור בקורות עם ישראל (90), עיסוקה ב“רצועות של תפילין שכרכו בהן פסל אפולו” (89), טיולה ביוון, וידידה שלזינגר — בחור ישיבה שנתפקר עד כדי ש“היה נותן כל כחו למלחמה לשם חירות מן הדת” (455) — תכונות ומעשים המתחברים לשרשרת אחת של אנטי־יהדות. אולי אפשר להוסיף לכך אותה אמירה תמוהה הנשמעת מפי הרבסט בשעה שהרהוריו מובילים אותו אצל תיאודוסיה הביזנטית “משום ששמה מתחיל בתיו כשמה של תמרה” (472).

לעומתה, זהרה דוחה שני בחורים ששמם היינץ ונישאת לבחור ששמו אברהם — כאבי העם העברי. אברהם זה “בן של הורים שאבותיהם ואבות אבותיהם פרקו מעליהם עול תורה ומצוות ושיכחו לשון עברי וארץ ישראל. בא אברהם והשיב לו לשון עברי ועלה לארץ ישראל” (128). בעל תשובה. אמנם לתורה ולמצוות לא שב. אך לשון עברי וארץ ישראל גם הם יהדות, ויחסו של אברהם אליהם זוכה להזכרות רבות ומודגשות.

שירה והאלילות    🔗

זהרה ותמרה שתיהן בנותיו של הרבסט. וכשם שיש בהן מה שיש בו — יש בו, בנפשו, מה שיש בהן. הרבסט נקלע בין שני הקטבים שבנפשו, בין הזהרה שבה לבין התמרה שבה, בין היוונות והגויות לבין היהדות, ולו חילונית. בשני הספרים הראשונים הוא נתון כולו בידי האלים, בלשון רבים(!) והם המביאים אותו אצל שירה. זהרה שבקבוצה וזהרה של הקבוצה משחררים אותו משירה, שלוחת האלים. “האלים שמהתלים זה בזה ואינם נותנים לבני אדם שיהתלו בהם עשו מה שעשו. ועם שזה מתפלל הלואי שלא אמצא את שירה הקדימו והביאו האלים את שירה לביתה והביאו את הרבסט אצל ביתה של שירה” (238).

גלויה וברורה דעתה של שירה על הדת ועל היהדות. די אם נזכיר אמירתה: “אני איני אוהבת לא את האדוקים ולא את הדת” (51). איני מנסה לומר שהרבסט נתבלט בין אלהיהם של הגויים לבין אלהי ישראל, שהרי נאמר לנו ברורות “הרבסט לא היה מאמין ולא כופר” (124). אלא שהאלים מייצגים כאן את הכוחות היצריים, כמעט שניתן לומר השטניים, שמשכו אותו אל שירה ואל בשריה (“בשר כבשרך…”), את ההדוניזם האנטי־יהודי. הרבסט מצליח להשתחרר מכוחם המשעבד רק במחיצתה של זהרה אשת אברהם וחברת הקבוצה. משתחרר, מוליד בן וקורא לו גבריאל. אולם כמובן אין שחרור גמור מן היצר. שירה ובשריה מוסיפים לרדוף אותו. את היצר הרע אי אפשר להכחיד. אפשר לרסנו, בכוח אהבתה של זהרה וטהרתה של אחינועם.

רק לאחר שעשה מה שעשה עם שירה נתעורר לבו לחשוב על דרכיה של בתו זהרה. התחילו להטרידו חששות של אב המקנא לבתו ולאושרה. והתחילו להציק לו רגשות נוחם וחרטה על כניעתו ליצריו. החשש שמא ייגלו מעשיו לזהרה אינו מרפה ממנו. (162, 119) גדולים ממנו רגש האשם ותחושת ההידרדרות המופיעים בכל עוזם באותו סיוט שבא לאחר הפגישה עם חברי הקבוצה, בא ונטל אותו משירה והטיל אותו לחיקה של אשתו.

זהרה “רכה משמן”; ותמרה “מלאה קוצים כצבר” (40). דרכה של זהרה ודרכה של תמרה הן שתי דרכים מנוגדות, המובילות זו אל ליסבט ניי וזו אל שירה. הרבסט נקלע בין שתי האפשרויות. נמשך הוא אל ליסבט ניי מחד גיסא ואל שירה מאידך גיסא. טבען של שתי בנותיו יוצאות חלציו, מעיד על יסודות אלה שדרים הם בכפיפה אחת בנפשו. ליסבט ניי הטהורה, העדינה, הנאה, המיוחסת, “עם אדיקות אשכנזית” (כל אלה תארים מפי המספר, באכספוזיציה) היא בחורה שומרת מצוו. שומעים אנו שרגש רליגיוזי מורגש מתוך דבריה ומעורר התפעלותו של הרבסט החילוני. זהו איפוא קוטב אחד, כאשר אי שם בדרך אליו נעצרים זהרה ואברהם שיש בהם מן היהדות — כגון עברית וארץ ישראל — ואין בהם “אדיקות יתירה”

לעומת ליסבט מוצגת לפנינו שירה “גבוהית, גברית, בעלת משקפים, שנזדקרו מעיניה בחוצפה והזריחו את הנמשים שבלחייה האפורות כראשי מסמרים שבקיר ישן” (7). מליאת חוצפה ועזות־מצח וגסות־רוח (שם), מתרחקת מן המצוות, מזלזלת בשבת וביהדות, שונאת דת ודתיים, מלגלגת על מצוות בניין הארץ ואין בה דרך ארץ בפני קרבנות הנופלים בידי צר; אולם כולה מין ויצר וארוס ואין הרבסט יכול להשתחרר ממשיכתו העזה אליה ואל בשריה. מורגל בפיו ובהרהוריו “בשר כבשרך לא במהרה ישכח”. ליבו של הרבסט מושכו אל ליסבט ורגליו מובילות אותו אל שירה. אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו. לכל אורך הספר מנסה הרבסט להגיע אל ליסבט ונמצא בא אל שירה. רק בחלומו אפשר ששאיפות מנוגדות אלה שבדמו וברוחו תשלמנה ביניהן. הוא חולם שהנה הוא “צריך למהר לחופתה של שירה וליסבט ניי. שנישאו זו לזו, ועדיין לא לקח להן דורון לכלולותיהן” (165). נקרע הרבסט ומתלבט בין העולם הרוחני היהודי הטהור של ליסבט וזהרה מכאן, ובין העולם היצרי המסעיר והכובש של שירה מכאן. שירה וביזנטיון. אותה ביזנטיון לא יהודית, שנשיה “היה בוש לדבר על מעשיהן בפני נערות צעירות” (333), שהקיסרית שלה נוהגת כזונה, שעל מצורעים וסריסים ושטופי־זימה שבה נוטה הוא “לעשות” טרגדיה. ואפשר שאותו סטמבולי הנטפל לשירה כבר בפרק א', והיא מעניקה לו חסדיה בהזיה הסוריאליסטית של הרבסט — סומא זה שחוזר כמוטיב של היצר העיוור כמה פעמים ביצירה — אפשר שגם הוא קשור לעולם ביזנטי זה של הדוניזם אנטי־יהודי. דמות מיסטית זו של סטמבולי סומא ושמן המטייל בין הנשים ו“ממשמש בכל אשה” (8) קושרת את שירה לביזנטיון, שהרי סטמבול וביזנטיון חד הן. ורוחו של הרבסט מליאה את ביזנטיון עד־כדי־כך שכל עלמה נאה, כגון מרגה חברת־הקבוצה המתהלכת עם היינץ הברלינאי ועם כלב(!), מזכירה לו את נשי ביזנטיון הנאות והמופקרות.

בין שני עולמות    🔗

התלבטותו של הרבסט בין שני העולמות משתקפת מתוך הרהוריו, כגון זה: “בין שמוטל עליה על האוניברסיטה העברית להדבק בתורת הנביאים ובמוסר היהדות, בין שהיא אוניברסיטה כשאר כל האוניברסיטאות אין לחברי האוניברסיטה לנהוג קלות ראש בעצמם ואין צריך לומר לבזבז את זמנם כבעלי ההנאות שמעבירים את נפשם מפני גופם” (67). יחסו האמביוואלנטי לשירה אף הוא פועל יוצא מלבטיו אלה. מקום אחד יש, אחינועם שמו, שמצליח להחזיר לו שליטתו על רגשותיו ועל יצריו ועל שכלו. שם, במקום שבתו ובעלה וחבריהם חיים ויוצרים בתוך ההווה הגועש בסיס לעתיד איתן, חוזר הוא לאשתו. יש בה באחינועם הכנסת אורחים לבבית (393), תרבות שורשית אמיתית (332, 172), שפע אהבה להוריה של זהרה (331, 341), שמחת חיים של “צעירים וצעירות בריאים ורעננים” (342), וגדול מכולם — השלווה האידילית הנוסכת מנוחה בלב ומרגוע בנפש. רוח של חן וחסד נושבת מן התיאורים האידיליים. אביא מקצתם.

“כל הכפר היה הומה. כאן נשא אב את בנו על זרועותיו וכאן ינק תינוק משדי אמו. – – – ונערות תמירות ודקות גזוזות שער ולבושות בגדי גבר, שכתפיהן ככתפי נערים שלא נתבגרו פעו לפעוטים שלהן, ועל כל נערה עמד נער שזוף פנים וקלוף חוטם. החמה השוקעת זרחה זריחה אחרונה של יום כדרכה כל יום והוציאה גוונים שנבראו לאותו היום וחגרה את הכפר ממערבו של העולם. בפתאום נשמע קול צפרים שחזרו לקניהן ועלו על שוכו של אילן וצייצו ציוץ אחרון של יום והחביאו עצמן בין הענפים עד שיעבור הלילה ויבוא יום” (330).

“הכפר נם שנת עמלים ומנוחת השקט הקיפה אותו ואת בתיו ואת צריפיו ואת אהליו. – – – ושוב דמם הכפר ושקט שלות השקט. ובתוך השקט בעבעו צנורות ההשקאה ונשמע קול מגדל המים וריח המדורה השוקעת שהניחו הפלמחים”. (344)

"הדשא הטוב נתן ריח עשבים המריחים. הוסיפו עליהם ההדסים שלצדי המעלות, שהתחיל ריחם מפעפע מטללי לילה. הביאו מחצלת של קנים ופרסו על גבי הדשא והביאו שמיכות. ישבו להם ההרבסטים על מחצלתם ונתכסו בשמיכותיהם. מימינם ומשמאלם חיבת מארחיהם ועל ראשם כוכבי אור קלוטים לתוך החשיכה.

– – – זה שנים לא הרצה הרבסט לפני קהל שומעים שכזה ולא ישב במושב צעירים וצעירות. זה שנים לא שמעה הנריאטה את מנפרד מרצה ולא שמעה אותו מספר דברים שסיפר כאן. הלילה הזה נזדמנו שני הדברים כאחד. – – – פעמים הרבה בשעת הרצאתו ביקשה להחליק את ידיו, עכשיו שישבה סמוכה לו נטלה ידו בידה וחיבקה אותה ולא הניחה ידו מידה עד שעמדו ממקומם" (337).

הפסטוראלה משפיעה על נפשם של ההרבסטים. על מיטתו בלילות מתקשה הרבסט לישון. הוא מהרהר בבחורים ובבחורות האלה שבחרו מרצונם חיי עמל ויגיעה. ומהם קופצים הרהוריו אצל עצמו ואצל יצירתו.

תרבות נכרית    🔗

שקוע הוא בעבר. בעבר הלא יהודי. בעבר הלא יהודי המת. עיקר עיסוקו — קבורת העניים בביזנטיון. “מכל מקום מרובים היו מחשבותיו על ביזנטיון ממחשבותיו על ישראל” (284). בעיות עם ישראל בהווה — ממנו והלאה. “אינו מבטל זמנו יותר מדי על עולי גרמניא” (שם). אפילו אשתו תוהה ושואלת “היאך אינו כותב עצמו בהגנה על עצמו ועל ארצו” (83). יושב הוא על ספריו ופתקאותיו במגדל השן שלו ואינו נוקף אצבע. וזאת בשעה שכל יום יהודים נהרגים. זאת ועוד. אפילו בתחום עשייתו אינו עושה ואינו יוצר. לא בשטח המחקר ולא בשטח הטרגדיה. שכן שני השטחים עוסקים בביזנטיון הלא־יהודית, בביזנטיון המתה. או בתולדות הכנסיות שבאיטליא (44) ובאיגרות קורטיזניות (פלגשי־חצר) המספרות על הקרדינל המאהב שממנו נתעברה אשה אחת וכיו"ב (45) או שכותב הוא מחקר על “הכלים שהיו בכנסיה סופיא שבביזנטיון בימי ליאו הכופר” (14). כפירה. ארוטיקה. הדוניזם. וכשהוא בא לקבוצה ומתבקש להרצות שוב מובילה אותו רוחו אצל עניינים מתים, זרים, רחוקים. הוא מבקש נושא להרצאתו. ולבסוף, על מה הוא מרצה? “פתח באיסור הלנת המתים שהיה נוהג בערים הקדושות שביון העתיקה והזכיר בתוך כך תמצית תמציתה של הפילוסופיא היונית ואת עיקרי הדת ובמיוחד את האומניות ואת התיאטראות והקרקסאות והמשחקים ואת השווקים, שבהם היו האזרחים דנים על המדינה, ואת שאר הליכות יון ומנעמי החיים, קודם שבאה הנצרות וכילתה את הכל” (335). מתים, אבל, קינה; יוון, נצרות, כמרים, פילוסופיה יוונית, דת יוונית, קרקסאות והדוניזם. זהו עולמו של הרבסט. יהודי עקר, שעקר עצמו מן המציאות הארץ־ישראלית ומן העבר היהודי וחשוב מכל — מן העתיד היהודי. עקרותו משתלטת לאט לאט על כוחות היצירה שבו ואנו שומעים לקראת הסוף שהוא “אינו עושה ולא כלום” (491). מעיד הוא על עצמו שהוא מבטל את זמנו להבל ולריק (500) ומוסיף אמירה פרדוכסאלית המעוררת צחוקה של אשתו: “התחיל השעמום משעמם אותי” (שם).

האנטיתיזה להרבסט זה זוהי הקבוצה. היא חיה את ההווה, בונה את העתיד. הרבסט חוקר את ההיסטוריה. הקבוצה עושה היסטוריה. “מועטות הן שנותיהן של הקבוצות וארוכה ההיסטוריא שלהן, לא השנים עושות היסטוריא, אלא המעשים שאדם עושה” (325). הקבוצה שופעת עמל ויצירה. יצירה אף באותם שטחים שאין מצפים ממנה “ויש מי שאינו קורא אלא יושב וכותב. ואפשר שעתידים הדורות הבאים לקרות את דבריו” (344). הדורות הבאים — העתיד. והקבוצה כולה יהדות. כבר שמענו על מה הרצה הרבסט בפני חברי הקבוצה. “כל אותה השעה שהיה הרבסט עומד ומרצה יושבים היו קצת מחברינו וחושבים חשבונה של ארץ ישראל….כנגדם חברינו שיצאו מבתי מדרשות שבגליציה ועל ערי יוון לא ידעו חוץ מאותן שנזכרות בגמרא וביוסיפון” (336).

על רקע מידותיהם ומעשיהם של חברי הקבוצה מעשיו של הרבסט אינם מעשים, יצירתו אינה יצירה, תלישותו מן העם בולטת, נוכריותו מודגשת, עקרותו ניכרת, ואין תכלית לחייו. התפנית ראשיתה השתחררות מהרהורי שירה וסופה הולדת בן זכר, או שמא ראשיתה בן וסופה חופש משירה. אם כך ואם כך בן הוא עתיד.

הקבוצה כמחוללת המהפכה    🔗

לסיכום: תעלומת העלמותה של שירה נעוצה במה שקרה לה לנפשו של הרבסט באחינועם, ולא נעלם מעיניה של שירה. התמורה בנפשו של הרבסט נעוצה באישיותה של הבת הבכירה, הנפש היקרה לו מכל, וביישותה הרוחנית המיוחדת של הקבוצה התואמת את מידותיה של זהרה — טהרה ושלווה, עמל ויצירה, ויהדות. בקבוצה, בעת הביקור לרגל הולדת בן לבתו, מוליד הרבסט בן זכר. מבטו יופנה מעתה מן העבר הנכרי הקלוקל המת אל העתיד היהודי בארץ־ישראל. האנשים הצעירים והרעננים חבריה אוהביה של זהרה, העוסקים ביצירה של ממש ופניהם אל העתיד, הם שהסבו את מבטו הקופא של הרבסט ושחררו את נפשו מכבליה. הרבסט שיצירתו העקרה לא עלתה בידו, נתקל באנשים שיצירתם עולה כפורחת. בזכות הקבוצה והתגלמותה באישיות הבת, היתה לו להרבסט, בסתיו ימיו, עדנה גשמית ורוחנית עם אשתו וביתו ועמו. יישות הבן גבריאל, גוברת בליבו על יישותה של שירה, שהאלים הביאו אותו אצלה. גבר האל על האלים. גבר זהרה של הקבוצה היוצרת על אפילת היצר; גבר והכניעו אך לא הכחידו. לפי שאין להכחיד את היצר. שאלמלא כן היה חוזר העולם לתוהו.

* * *

זה מכבר הורגש חסרונה של הקבוצה ביצירתו של עגנון. תמוה היה שסופר גלוי־עיניים כעגנון, שלא נסתרה מעינו ולא נעדרה מיצירתו אף תופעה חברתית יהודית ראויה לשמה בדורות האחרונים, נתעלמו מעיניו “הגגות האדומים של כפרינו שבעמק” (300) ונשכחו מליבו “אחינו אנשי סגולתנו שבכנרת ושבמרחביה, שבעין גנים ושבאום גוני היא דגניה” (“תמול שלשום”, 607). והרי הבטיח בסיום רומן העלייה השנייה “תמול שלשום”, שעוד ישוב ויספר עליהם. אפשר שפרקי שירה העוסקים בקבוצה הם גרעינו או תחליפו של “ספר חלקת השדה” שהובטח לנו שם.

לא נזקק לה עגנון לקבוצה עד שעשאה סניף לרעיונו ועוגן לנפש גיבורו. הקבוצה משתלבת בעלילה הראשית של “שירה” והכרחית לה, ובה מצוי המפתח להבנת כמה מתעלומות הרומן וחידותיו. זהרן של זהרה ושל הקבוצה מאיר את הסיפור וחושף את יחסו של עגנון האמן־המספר אליהן.

 

עיון שני ב“שירה”    🔗

מעריב, 21.5.1971

גם מי שמצוי אצל סיפוריו של עגנון ויודע שקידתו וקפידתו על תפארת־הפתיחה, עומד מופתע בפני האכספוזיציה המושלמת ב“שירה”. בפרק בן שלושה עמודים מציב המחבר בפנינו את גיבורי הרומן, מציג לפנינו את היחסים ביניהם ומרמז על הקונפליקט המרכזי בנפש גיבורו.

בפיסקה הראשונה מכירים אנו את הגיבור הראשי, מנפרד הרבסט, שטבעו ומצבו בשעה זו מאופיינים בפועל “נגרר”, הפאסיבי בתוכנו ובצורתו. בפיסקה השניה רואים אנו את הנריאטה אשתו עם “זרועותיה הליאות” ו“לחייה שנבלו”; טבעה ומצבה הנפשי באים לביטוי בפועל “נתנמנמה” ובמה שאחריו: “מתוך שחוק עצב”. פיסקה שלישית מציגה לפנינו את שירה על חיצוניותה הגברית חסרת החן, על חוצפתה ועזות־מצחה וגסות־רוחה וידה הקשה, ועל יחסה לעירה ולעמה. יחסו של הרבסט אליה — כשהיה פוגש בה “היה הופך פניו ממנה”. ודוק: פניו. פיסקה רביעית מביאה את דמותה של ליסבת ניי — קוטבית בחיצוניותה ובפנימיותה לשירה. חן עלומים והוד קדומים יש בה; יופי חיצוני ומידות נאות ויהדות צרופה. בזו אחר זו מועמדות בפנינו שתי דמויות נשים, שני עולמות רוחניים, שני הפכים, שביניהם עתידה נפשו של האבסט להיקרע. משיכתו של הרבסט אל ליסבט נרמזת כבר בפיסקה זו.

פיסקה חמישית, קצרצרה, מעלה את משחק־השמות: שרה־שירה־נדיה — מוטיב שיקבל חזרות אין ספור וניואנסים שונים. שירה נקראה על שם סבתה ששמה בישראל היה שרה, כשם הבת שתיוולד להרבסט, כשם אמו של הרבסט וכשם המינקת שריני. אולם אביה שינה כלשהו והוסיף יוד, שמא אותה יוד שהיתה בשרי בטרם היותה לשרה אמנו, וקרא שמה שירה. שירה בלשונו של עגנון זוהי יצירה. שהרי גם רומן זה נקרא בלשונו “שירת שירה והרבסט” (עמ' 478). אקדים את המאוחר ואומר: ספר זה יותר משהוא עוסק ביחסו של הרבסט אל שירה האשה, ביחסו של היהודי החילוני המודרני אל היצירה הוא עוסק; אל היצירה ואל היצרים מזה ואל יוצרו מזה. הרבסט בנעוריו היה כותב שירים (438) ואניטה בריק כותבת שירה ואשתו של פרופסור ולטפרמד כותבת שירים. זאת ועוד: עיסוקם של הרבסט ושל המספר בנושא השירה בכלל, והשירה העברית בפרט, מתפרסים על כל הספר (למשל: 254, 410, 446, 452). ועוד אשוב לזה.

נדיה זהו השם שהרבסט נותן לשירה בלבו. חזרות רבות שהוא חוזר על נדיה מונעות מאתנו להתעלם מן הטמון בו בשם זה. אין ספק שנדיה שם צלילו רוסי וזרותו תואמת באזני הרבסט את שרואות עיניו באחות שירה, רואות וחומדות. אני נכנס אל תחום הספק ביודעין, בהזכירי שאפשר לקרוא נד־יה, משורש נוד או נדד; שרחוקה היא שירה מאהלי ישראל.

בשתי הפיסקות הבאות נרמזת משיכתו הבשרית־היצרית של הרבסט אל שירה זו, שיופי וחן אין בה אך מין וארוס שופעים ממנה. הרמז בא בדמות חלום הזיה שבו הקבצן הסומא השמן — הסטמבולי — מתעלס ומתמזג באורח סוריאליסטי עם שירה בסערת חושים ובשרים. סטמבולי זה שיופיע שוב ושוב כמוטיב בספר (עמ' 21, 46, 164, 418, ועוד) הוא הגשר בין שירה ובין ביזנטיון, שתיים הממלאות את רוחו ונפשו של הרבסט. משיכתו אל היצר ואל היצירה שבשתיהן מזה ואל היוצר והיהדות שבליסבט ניי מזה — זהו ציר הקונפליקט הראשי הנרמז כבר כאן, באכספוזיציה. שכן בפיסקה האחרונה מעמיד המחבר מול שתי הפיסקאות הנ"ל את הקוטב השני: משיכתו של הרבסט אל ליסבט ועולמה. הפרק מסתיים ברצונו של הרבסט להתקשר עם ליסבט. רצון שלא נתגשם. לא מפאת הכרעתו של הרבסט לא נתגשם רצון זה, שכן הרבסט הוא אדם פאסיבי, כמרבית הגברים העגנוניים, אך פעילותה של שירה היא שנכנסת בינו ובין שאיפת ליבו.

פסחתי על שתי פיסקאות באכספוזיציה, המפרידות בין המשיכה המיסטית היצרית לשירה לבין הנהייה הרוחנת אל ליסבט. בראשונה מביניהן שומעים אנו על זהרה ועל תמרה, בנותיו של הרבסט. עוד נשוב ונפגוש שתיים אלה שתשמשנה מעין תחנות־שבדרך בין הרבסט לבין קוטבי משיכותיו המנוגדים, זו לכאן וזו לכאן. הפיסקה שלאחריה מבהירה שיש כאן התלבטות מכרעת בנפשו של הגיבור.

מדוע דווקא ביזנטיון    🔗

מפני מה השקיע המחבר את נפש גיבורו בעולמה של ביזנטיון? אם נחפש את המיוחד בביזנטיון, נמצא תשובה גם לשאלה זו. שני המרכיבים של עולם הרוח הביזנטי הם יוונות ונצרות. ההלניזם נתמזג שם בנצרות ויצר אחדות חדשה, שהיא תמציתו של עולם הרוח האנטי־יהודי. עגנון אינו נגרר אחר ההשקפה המקובלת הרואה מצדו האחד של המיתרס הרוחני את המוסר הנוצרי־יהודי ומצדו השני את ההדוניזם האלילי־יווני. הוא מעמיד את היהדות לבדה, בחינת עם לבדד ישכון, ומולה את כל העולם הגויי על הנצרות והיוונות והאלילות שבו. בה בביזנטיון נתגלם עולם זה.

לבל נטעה ונאבד בדרכנו, מפזר הוא תמרורים בדרכו של הרבסט אל ביזנטיון כפרק בהיסטוריה וכאידיאה. עוסק הוא הרבסט גם ביוון, גם בכנסיות שבאיטליה, גם באפטריארכים שבירושלים, גם בנזירים למיניהם. מופיעים הם בספריו ובהרצאותיו, בחייו היומיומיים, בהרהוריו ובחלומותיו. חוקר הרבסט את עברה של ביזנטיון, מבצרה של האורתודוכסיה הנוצרית. אך יותר מכל לבו מושכו לכתוב טרגדיה, אף זו על ביזנטיון. נרגש ונסער הוא לעצם המחשבה שהוא מתכוון “לעשות” טרגדיה זו. “טרגדיה אני עושה, טרגדיה הנריאט טרגדיה. אמרה הנריאט, טרגדיה? אמר מנפרד, כן הנריאט טרגדיה” (447). משיכתו של חוקר זה שמיום חתונתו לא כתב שיר (446) ושהרבה לקרוא רומנים (14), לכתוב טרגדיה ביזנטינית מתלווה לכל אורך הספר למשיכתו אל שירה. זו גם זו עשויות להוציאו משיגרת חייו ולהטילו אל עולם של יצירה ויצר. המרצע יוצא מן השק לקראת סופו של הספר. המספר הוא שמגלה לנו מה שהרבסט נמנע מלגלות לאשתו: מה יהיה תוכנה של טרגדיה זו. מסתבר שיש כאן הצגה־בתוך־הצגה, מעין זו שבהמלט. מעשה ביתומה נאה וחמודה, בתו של שר גדול, המתחנכת בביתה של גבירה. יוחנן אחי הגבירה מתאהב בה והיא משיבה לו אהבה. אולם הקיסר חפץ בנערה “רק חכה יחכה ליום אשר הקיסרית תכרע ללדת ותשכב בציריה ובמכאוביה ולא תשים לב לכל אשר מסביב לה אז יצוה הקיסר להביא לפניו את הנערה” (449). עלילת הטרגדיה מרמזת על מה שקרה בין הרבסט לבין שירה בעת לידת אשתו. מה שזמם הקיסר בביזנטיון עשה הרבסט בירושלים. פעם ועוד פעם. שכן גם בשעה שהיא יולדת לו את בנו־ממשיכו, נוטלות אותו רגליו, או שמא נוטלים אותו האלים, אל ביתה של שירה, אף־על־פי שהוא “הכיר כמה משונה הדבר, כמה מכוער הוא הדבר, אשתו של איש עומדת ללדת לו והוא מחזר על פתחי זרה” (469).

תמרה וידידיה    🔗

כדי להבהיר צד זה שבאישיותו של הרבסט, מציג בפנינו המחבר את תמרה בתו, שמצד זה של חלציו באה לעולם. עיסוקיה והשקפותיה וידידיה מאירים את נהייתה לצד הגויי והיצרי של העולם. ראשית — שמה. לכאורה עברית הוא ואפילו הא של אברהם ושרה נוספה לו כשם שנוספה לאחותה, ושתיים שיכלו להיקרא זהר ותמר, שמן מתחרז עם שם אחותן שרה, אומר לנו הרבסט (47). רוברט גרייבס טוען בספרו “האלה הלבנה”¹, שהדקל קשור בסמליה של האלה הזאת והוא מוסיף הערה, שלדעתו השם תמר הוא שמה העברי של האלה הגדולה, המקביל לעשתורת, אלת הפוריות. אם ידע עגנון על מחקריו של גרייבס ואם גרייבס היה הראשון שמצא קשר בין תמר ובין העשתורת, אין זה מענייננו. ואם נצטרכנו לעזרתו של גרייבס כדי למצוא את הקשר בין תמר ובין עשתורת, הרי הקשר בינה ובין האלות היווניות מוגש לנו במפורש: “ותמרה עצמה דוממת כאותן האלות היווניות — — באמת אין בה בתמרה שמץ מן היופי הנעלה שנשתבחו בהן אלות יוון, אבל כשהיא רוצה עושה היא את פניה כאחת מהן” (18).

תמרה גברים סביב לה. ואינה נישאת. לכל מקום שהיא הולכת “גדוד של בחורים מלווים אותה” (281). הרבה אמירות בגנותה שומעים אנו מפי המחבר וברי לנו שהליכותיה אינן לרצון לא לאביה ולא לאמה, לא לה עצמה אף לא למספר. התיאור המלא ביותר, אם כי אחד מרבים, מצוי בעמ' 170 והרי מקצתו: “חצי היום במיטה וחצי היום בלשכת הטלפון שמשם היא מדברת עם חצי ספר הטלפונים, ואת לילותיה היא עושה בבתי הקהוה, ציגרטה בפיה והעויה של לגלוג על פניה ובחורים מקיפים אותה בענני עשן מקטרותיהם והיא מקיפה אותם בענני עשן ציגרטותיה, וכשהתזמורת מריעה היא עומדת ויוצאת במחול ואינה מונעת מעצמה מלרקד עם הקצינים האנגלים” (170). עיסוקיה עם קצינים בריטיים מוזכרים שוב (281) ומזכירים לנו אותו חיל אנגלי שבא אל שירה (177). אפילו פניה “שמץ גסות יש בהן” (281) כפניה של שירה. כך דומה תמרה לשירה בחיצוניותה ובפנימיותה, בהליכותיה ובהשקפותיה. מה זו רודפת גברים (164, 177, 280), אף זו גברים מסובבים אותה; מה זו אינה בוחלת אפילו בשונאי ציון, גם זו נענית להם; מה זו שונאת מסורת ודת יהדות וחסידים וקרובה אצל אלי הגויים, גם זו מבזה את היהדות ואת ערכיה; מה זו שוות־נפש אם מטפלת היא בחולי חוץ לארץ או בחולי ארץ ישראל (24) ויחסה לשפה העברית כיחסה לשפות אחרות (שם), אף זו, הצברית, “קוראת ספרים עבריים כל אותו השעמום” (173) ומעדיפה ספרים גרמנים שאינם מספרים “על מתמידים ועל זקנים ופיאות” (172); מה זו אמיצה, אף זו בת־חיל (281); מה זו מרבה בעישון ציגרטות, אף זו צרודה מרוב עישון. אין פלא איפוא שהיה “הרבסט מהרהר בשירה ונועץ מבלי משים את עיניו בתמרה” (187).

שלילה שאין בה תמרה, מכוח היותה בתם של מנפרד והנריאטה ואחותה של זהרה, הדביק המספר לידידיה. שלזינגר ידידה זוכה לאופי אנטיפאטי ולהופעה דוחה. בפניו קנאות נבערת. כובעו וראשו “שחורים” ואף מרתו השחורה מתווספת להשחיר דמותו (453־4־5). שלזינגר זה “רואה היה את הדת כעיכוב בחירות ישראל” (455). אורזולה ידידתה רק באה ארצה וכבר הינה ידידתם האינטימית של מוסטפה ועבדאלה הערבים. אורזולה זו, ששמה שם של קדושה נוצרית שעל שמה נקרא מסדר נשים קתולי, “אינה מתרעמת על מעשי הנאצים” (460). דודתה נשואה בטירול לפייטן נאצי (465). למרבה האירוניה שם משפחתה הוא — כ"ץ. הרבסט נמשך אליה, אל אורזולה, בסתר ומקנא לה.

תיאודורה — תמרה — שירה    🔗

אלמלא ידענו את נפשו של הרבסט היינו תמהים מה מצא חוקר איש־מדע זה. לנבור בעניינים שבינו לבינה בביזנטיון הרחוקה. חולשתו של הרבסט לנשי ביזנטיון ולפלגשי־החצר שביניהן נתמקדה בדמותה של הקיסרית תיאודורה, “זו תיאודורה שפרוקופיוס קורא לה זונה על כסאה של ביזנטיון” (189). פרוקופיוס, ההיסטוריון בן־דורם של יוסטיניאנוס ותיאודורה, כתב בין השאר ספר בשם “אנקדוטה” שבמרכזו עומדת תיאודורה. ספר זה ידוע כלקט של דברי רכילות שופעי מרירות (ראה למשל האינציקלופדיה העברית, ערך “ביזנטיון” ואינציקלופדיה בריטניקה, ערך “תיאודורה”). נראה שספר זה היה לפני עיניו כשכתב אותו קונטרס על הקיסרית שזיעזע אפילו את תמרה בתו. תמרה מכנה את כתיבתו של אביה רכילות ולשון־הרע ומעירה לו שעיסוק בנושאים כאלה מביא לידי מידות רעות (462).

עיסוקו הרב של הרבסט ברכילות שבשולי ההיסטוריה הביזנטית, תואם את צמאונו לכל רומן חדש המגיע מפאריס ויכול להתפרש כסובלימציה בשטח היצירה לחיי האישות שלו, משוללי היצריות. וכבר עמדה פסיכולוגיית המעמקים על הקשר הסובלימטיווי העמוק שבין יצר ליצירה. אפיזודה אחת שבין הרבסט לתמרה, אפשר לראות בה רמז לכך: הבת מספרת לאביה בגלוי שהיא “עושה” רומנים והוא שואל, ספק בתמימות ספק בהיתממות, אם כוונתה שהיא כותבת רומנים, והיא עונה ואומרת “משונים הם המלומדים, כל עשייה ועשייה הם מציירים לעצמם בדמות כתיבה” (462).

עיסוקו הרב בתיאודורה הוא חלק מעבודתו. אך אפילו בעיניו־הוא תמוה הדבר שדמות רחוקה זו אינה מרפה מהרהוריו. הוא מופתע שתיאודורה מטרידה את מחשבותיו בלא הפסק ומתרץ זאת כך: “כל זמן שאיני מוצא טעם אחר הרי זה משום ששמה מתחיל בתיו כשמה של תמרה” (472). הוא יודע שלא זה הטעם האמיתי, אך נבצר ממנו למצוא את האמיתי. אם נסתכל היטב מה בא לפני כן באותה הפיסקה, נראה שמתוך מבט על תמרה באו לו להרבסט הרהוריו על הקיסרית, ויימצא לנו הטעם: דמיון שבאופי קיים בין תיאודורה ובין תמרה. ונמצא מענה גם לשאלה ששאלה הנריאטה (462), תמרה זו שאינה דומה באופיה לא לאביה ולא לאמה למי היא דומה? דומה היא לשירה מכאן ולתיאודורה מכאן.

דמיון זה נרמז במה שמביא עגנון בשמו של הרבסט בשמו של פרוקופיוס. ההולך אצל ספרי ההיסטוריה ימצא עוד הרבה קווים של דמיון באופי ובמעשים של שלוש הנשים. תיאודורה היתה “ראשונה לאמנציפציון של האשה” (190) ומספרים עליה “שהיה לבה רחוק מכל דת” (192). אף מקבילותיה כך. היא היתה תקיפה לכל בני דורה, אמיצה וקשוחה ואכזרית, בעיקר כלפי גברים. התנהגותה זו מוסברת בכך שביקשה לקחת נקמתה מן הגברים שהשפילו אותה בילדותה (189) — מה שמזכיר לנו את נעוריה של שירה ואת חתנה הראשון. בנעוריה היתה נערת קרקס מושחתת ושעשועיה המיניים המופרזים, המתוארים אצל פרוקופיוס, מעלים בזכרוננו את המשחקים המזוכיסטיים של שירה עם המהנדס שהיה מכה אותה בשוט (115 — 111). משהפכה לפילגש־חצר, ראה אותה הקיסר ונשבה בקסמיה. הוא נשא אותה לאשה כשהוא בן 44 — בערך בגילו של הרבסט — והיא צעירה ממנו בעשרים שנה. ההיסטוריונים מדגישים את שליטתה ברוחו ובנפשו(!) של יוסטיניאנוס ומסבירים בכך את שליטתה המלאה והבלעדית במדינה, בחייו של בעלה. הערצתו של יוסטיניאנוס לאשה זו ותלותו הנפשית בה גדלו לאחר המרד, בשנת 532 לספירה, שבו הצילה אשה זו את ראשו של בעלה ואת שלטונו בעומדה לבדה מול המורדים בפתח הארמון. ועולה בזכרוננו עמידתה האמיצה של תמרה, יחידה מול כנופיית ערבים. עוד מוסיפים המקורות שתחת חסותה פרחו בביזנטיון ההדוניזם והפורנוגרפיה. היא נשארה בזכרון הדורות כפטרונית של הנשים הפרוצות והנואפות.

הווי אומר: מבחינה פסיכולוגית מובנת לנו היטב התעסקותו היתירה של הרבסט בתיאודורה; מבחינה מיבנית הכניס עגנון את תיאודורה כדמות־רקע מקבילה לשירה ולתמרה — בכל אחת משתיהן יש משהו ממה שיש בה.

תרבותה של גרמניה    🔗

יושב לו הרבסט בירושלים ומלמד באוניברסיטה העברית, אך “בזמן שהוא כונס חכמתם של זרים חכמת עמו זרה לו” (219). להוט הוא אחר התרבות הגרמנית, שהיא ביסודה התגלמותה המודרנית של האנטי־יהדות. ער הוא לחולשה זו שלו, כשם שהוא ער לשאר חולשותיו. ובלשון הסמלים, הוא רואה את צילו שעל הקיר (102, 164). אחד מצלליו הכבדים — שעבודו הרוחני לתרבותה של גרמניה; גרמניה זו שהנאצים כבר שולטים בה והיהודים כבר נרדפים בה. כל ספר גרמני בחינת חג הוא להרבסט זה, שינק ממעיינות החכמה הגרמנית מנעוריו; החכמה והארס העלום. “כל כך נשתעבדה רוח ישראל לגרמניה שלא הרגישו בשנאה לישראל שנתפייטה באותם הספרים” (293). אפילו תמרה, המורה הצברית חברת־המחתרת הלאומית, מעדיפה אותם ספרים על הספרות העברית; קל וחומר כל אותם הייקים הרבים שבהם מאוכלס הרומן.

התלהבותו של הרבסט מספרו של ניטשה, “לידת הטרגדיה”, עוברת כל גבול. וכדי להבטיח שהקורא ימצא את החוט המקשר בין גרמניה המודרנית ובין העולמות הקדומים האנטי־יהודיים, מספר לנו המחבר שטגליכט לוקח לידיו את “לידת הטרגדיה”, מנסה לפענח את שם המחבר ואינו מצליח “שהיו האותיות מסוגננות ולא ניכרו אם גרמניות בצורת יווניות הן או יווניות בצורת גרמניות” (136). גם שמו של הספר אומר דרשני, שמצרף הוא לידה וטרגדיה. והרי הטרגדיה הביזנטית — במרכזה לידה, והטרגדיה של הרבסט תחילתה בלידה. אין עגנון מזכיר את שמו של ניטשה, כשם שאין הוא מזכיר את שם תלמידו טשרניחובסקי. יש לו הרבה כנגד הרב ותלמידו. שלוש פעמים מרמז הוא על האבסורד שבשיר “לנוכח פסל אפולו” (89, 207, 274). “אם זה אידיאל”, אומר הרבסט, “הרי זה אידיאל גרוע” (207).

ואין זו היצירה הראשונה בה מגלה עגנון את יחסו הביקורתי לשיר זה ולמשורר זה, שדעות “גרמניות בצורת יווניות” גברו אצלו על יהדותו. רמזים דקים ועבים מובילים אותנו אל ניטשה, כגון השוט שלקח המהנדס בלכתו לתנות אהבים עם שירה, שהרי ניטשה מסיים את הפרק “על הנשים” בספרו “כה אמר סרתוסטרא” באימרה המפורסמת: “אם הולך אתה אל הנשים, אל נא תשכח את השוט”.

המחבר, יותר משהוא כועס על הגרמנים, תוהה הוא על היהודים המושפעים מהם ומארסם. ובראש היהודים הללו, אלו שערשם היתה בגרמניה. אולי משום כך בחר עגנון את גיבורו מבין יוצאי גרמניה. תשתית תרבותית שבנפשו של הרבסט הכשירה אותו להיות ביזנטי כל כך, גוי כל כך.

אשר לצייר השוויצי־הגרמני בקלין (1827–1901), שתמונת גולגולת המת שלו תלויה בחדרה של שירה, מקומו בחבורה זו בא לו יותר בגלל נושא ציוריו מאשר בגלל מוצאו. הוא צייר דמויות מן המיתולוגיה, תמונות עירום ארוטיות וציורים שנושאם הוא המוות, כגון ציורו המפורסם “דיוקן עצמו עם המוות”. אלילות, ארוטיקה ומוות מכניסים משמעות לציור זה בחדרה של שירה (25, 161, 162, 176, 212).

שתי תשובות לשאלה אחת    🔗

מצידה האפל של נפשו של הרבסט — היהודי החילוני המודרני — מצויים איפוא, מן הקרוב לרחוק: תמרה (שלזינגר, אורזולה, מוסטפה ועבדאלה, הקצינים האנגלים) שירה (הסטמבולי, תיאודורה, בקלין, המהנדס הסדיסט) והעולם הגויי ההדוניסטי (ביזנטיון, יוון, אלילות נצרות, גרמניה, ניטשה, ליאו הכופר). מן הצד השני, הרחק מעבר להשג ידו, עומדים ליסבט ניי, אמה ודודה, המייצגים את הרוחניות והיהדות הצרופה. אי־שם בדרך אליהם זהרה ואברהם והקבוצה. השאלה הגדולה שהרבסט שואל את נפשו מנסרת בכל הספר: “כלום אין וויתור על הדת גורם לביטול מעצורי הנפש, שהנפש מתפרקת ממעצוריה ואינה בודקת במעשיה” (124)? לא עגנון הוא שיתן תשובות לשאלות שהוא שואל מפי גיבוריו. אך אנו הקוראים מן הדין שננסה למצוא את התשובה שנותנת היצירה. הרבסט מה הוא אומר? יודע הוא מחקירותיו המדעיות “את הריבות והקטטות והתככים והנכלים וההריגות והרציחות על עסקי דת”; הווי אומר דת ומוסר יכולים להיות תרתי דסתרי. שירה מה היא אומרת? “אני איני אדוקה ואיני אוהבת את האדוקים”. דבריהם אלה מובאים באותה פיסקה שבה מוצגת השאלה. אך חשוב יותר — “שירה” מה היא אומרת? תשובתה היא דו־משמעית, בחינת אוראקל, ועל דרך היצירה העגנונית: תרצו, תסתכלו על הרבסט ועל נסיון חייו ותהיו נאלצים להשיב, כי באבדן האמונה ובניתוק מן הדת נעוץ שורש הטרגדיה שלו; תרצו, תסתכלו על זהרה אשת־אברהם. רחוקה היא מן הדת ואין נפשה מתפרקת ממעצוריה. יש בה מוסר. יש בה יהדות — שבנין הארץ ולשון עברית ומצוות שבין אדם לחבירו הם עיקרה של היהדות. יש בה זוהר שיכול להאיר ליהודי החילוני המודרני.

 

צללים וחלומות ב“שירה”: עיון שלישי ברומן של עגנון    🔗

שדמות, מ“ד, סתו תשל”ב

הקורא ביצירות עגנון ומבקש ליכנס לפני ולפנים, חייב למצוא לו מפתח תחילה. ולעיתים כמה וכמה מפתחות. שכן שעריו של עגנון נעולים ודרכו להסתיר ולהצניע את המפתחות. היכן מסתיר אדם את המפתח? הווי אומר, בסמוך לכניסה או בסמוך ליציאה. כך גם עגנון. על הפתיחה של “שירה” עמדתי במאמר הקודם והצבעתי על מפתחות שבה. אפתח הפעם בסיומי הספרים ובמה שמוצנע בהם.

רק שלושה מארבעת הספרים המרכיבים את “שירה” זכו למבנה מוגמר וממילא לסיום מוגמר. הספר הרביעי לא הושלם. כל השלושה מסתיימים בחלום. עיון מדוקדק בחלומות הללו יראה קו המחבר את שלושתם; המשכו של קו זה יצביע על מקום מחבואו של מפתח נוסף ל“שירה”.

*

ספר ראשון מסתיים בחלום מוזר. נקדים ונקרא מה ההרהורים שהביאו עליו על הרבסט את חלומו. שלוש פעמים “בשר כבשרו” יש בהם; רצון להיפטר משירה יש בהם, וידיעה שרק במותה דבר זה אפשרי; משאלה שתיהפך שירה לגבר יש כאן; וארבע פעמים רצופות נזכר כאן צילו של הרבסט — הוא “הצל” שאריך נוימן(²) תלמידם של פרויד ושל יונג, מגדירו כ“צד החושך של האישיות, שהאני יודעו ואינו מודה בקיומו… הביטוי לאי־השלמות ולארציות… הגופניות שבניגוד למוחלטותה ולנצחיותה של הנפש…”(³)

לאחר שנסתכל הרבסט בצילו שעל הקיר וראה שהצל עוצם עיניו ומתחיל לנחור(!) שקע אף הוא בתרדמה, “וכאן אירע דבר שאם אין אתה אומר שהוא חלום איני יודע מהו” (עמ' 164). בחלום מגובבים אנשים ומקומות ומעשים שלכאורה אין כל קשר ביניהם: חבר הבקי בלשון יוונית, תרגומי הטרגיות היווניות, אמריקה; מאה שערים ותל־אביב והר הזיתים; מלים שבלשון אחת הן זכר ובלשון אחרת הן נקבה (משאלה שתיהפך שירה לגבר?); סנדלים שנקרעו וצריך הסנדלר להעגיל את חרטומם (הסמל המיני שפגשנו בו עוד באכספוזיציה של הספר, כשישרה נתמזגה עם הסטמבולי ושניהם נעלמו בתוך הסנדל), אולם הסנדלר “קלקל לו מנעליו ושינה את צורתם” (עמ' 165), (שוב שינוי מין נקבה לזכר?); ולפתע מופיעים בצלאל ובית־כנסת ששמו “אמת ואמונה” וליסבט ניי. סיומו של החלום החותם את הספר: הרבסט נחפז לקנות דורון לזוג המוזר הנכנס לחופה — שירה שהפכה לגבר וליסבט ניי שנישאה לה. הדורון: סכין של כסף טהור.

אם נקבץ בית־הכנסת “אמת ואמונה” וליסבט ניי ומאה שערים והר הזיתים מזה, וטרגדיות יווניות ושירה ואמריקה ושינויי מין ועיוותי צורה מזה, נמצא את שני הקטבים שבנפשו של הרבסט. צד האור וצד הצל. אולם בחיים, הן במציאות והן בחלום, הדברים הללו נמצאים בערבוביה, שזורים וארוגים זה בזה. משאלת ליבו, שרק חלום יכול לתת לה ביטוי, היא שתימצא מזיגה בין שירה שבנפשו לבין ליסבט שבה; שתשלים נפשו עם האור שבה המושכו אל ליסבט ועם הצל שבה המשעבדו לשירה. אין הוא יכול לבחור בין זו לזו, בין גויות ליהדות, בין בשר לרוח, בין אור לצל, בין סכין ובין טהרה, ואין הוא שלם עם מעשיו. אל החלומות הוא בורח כדי לתת פורקן למה שמעיק על נפשו; שכשם שהשינה צופנת מנוחה ומרגוע לגוף, כך החלום יש בו פורקן ומרגוע לנפש.

אגב, הדורון שבחר הרבסט בחלומו לתת לשירה מזכיר את הסכין שיוסף היהודי מכר לאדונית הגויה בסיפור “האדונית והרוכל”.

*

החלום המסיים ספר שני פותח במלים “באה עליו שינה ונתנמנם”. נתלווה נא גם הפעם אל הרבסט במאורעות ובהרהורים שהביאו עליו חלום זה, שאינו אלא סיוט מזעזע.

שוכב הוא על המיטב בקבוצה אחינועם (אחינועם היזרעאלית שבעמק) לצידה של אשתו, לאחר ימים רבים שלא שכב לצידה, קל וחומר עימה. שומע הוא “זמר גרמני שנדמה לו לזמר רוסי ובאמת זמר עברי היה” (ע' 345). הרהוריו נושאים אותו אל בחורות “שנותנות על עצמן עבודת בחורים” ולובשות בגדי גבר — שוב מוטיב הגבריות באשה, בפרט בשירה, וחילופי־המינים. וכאן מחזיר אותנו המספר לחווית נעורים טראומטית של הרבסט, שתהפוך חלומו זה לסיוט. “עתה לצורך מה שאירעו אחר־כך בלילה מעלה אני דבר אחד מאותם הדברים שנשתחכו מלבו” (ע' 346), ונשתקעו בנפשו. עודנו חתן צעיר. יוצא הוא לבית הנתיבות לקבל את פני הנריאטה אשתו ומסתבר שטעה ביום. הוא פוגש שם בחורה גויה הלבושה בגדי גבר ונעולה מגפים גסים חורקים ונמשך אליה ב“אש לוהטת”, אל הגברי ואל הזר שבה. (מסתבר שמשיכה שטנית זו מקננת בו מאז ומתמיד והזדקנותה של הנריאטה וקמילתה אינן אלא תירוץ מאוחר לקיומו של צל כבד בנפשו.) הוא שולט ביצרו ונרתע מפני הגויה. אותה שעה נטפל אליה אנס רוצח ולמחרת רואה הרבסט הצעיר צילום של שתי רגליה הכרותות. תמונה זו רודפת אותו. להרהורים אלה ניתווספו תן שאכל תינוק, המהנדס הסאדיסט המכה את שירה בשוט להנאתה, וכיו"ב. “בין מעשה התנוק והתן ובין מעשה הרגליים הכרותות באה עליו שינה ונתנמנם” (ע' 347). רגש האשמה הרדום בהרבסט, על שלא הלך אחרי יצרו ולא נטפל לאותה עלמה גברית גויה, ובכך אולי הביא למותה, מתעורר בו בהרבסט בשנתו ומתרב ברגש אשמה חדש ועז על שעשה עם שירה מה שעשה.

“האדם בן זמננו חולה בגלל הקרע הפנימי שבו… כל הסבל שאדם סובל מעצמו, מן הרע הנמצא בו… מאיים עתה להביא כליה על היחיד על ידי רגש האשמה והפחד.”(⁴) בחלומו של הרבסט, שירה היא הרוצח והיא האנס של אותה נערה. הווי אומר, שירה שהפכה לגבר. שירה שנשאה את ליסבט ניי בחלום הראשון, אונסת את הנערה בחלום השני וכורתת את רגליה (ע' 347). וכל מה שהרבסט מבקש — שתבוא שירה ותעיד שהוא אינו אשם.

עד כאן הסיוט. הוא מתעורר ואינו יכול להירגע. אשתו מגלה לו שהוא שר בחלומו “אותו זמר מגוחך שהיתה תמרה מרבה לשיר” (ע' 348). הרבסט אינו מצליח להשתחרר מאימת הסיוט גם בהקיץ והוא מביע חשש שהוא ראוי להיתלות “כאחד הנבלים”. סופו שהוא נרגע בחיקה של אשתו, בא אליה ומוליד את בנו יחידו, גבריאל. בולט בסיום זה רגש האשמה העז המוליך אל הנסיון לגבור על היצר ולשוב למוטב; להשתחרר מן הנשים ולבוא אל האשה האחת האוהבת ולהוליד ממנה בן יהודי, המשך יהודי.

לא הייתי מוסיף “יהודי” לכאן, אלמלא הקשר המבני והמוטיבי בין חלום זה לחלום המסיים את הספר הבא.

*

בפיסקה שלפני החלום בספר השלישי, שומעים אנו שוב על חילוף מינים. “מעשה באדם אחד שמתה אשתו והניחה לו בן ועשה לו הקב”ה דדים והיניק את בנו." והמספר מתערב, בשמו של הרבסט, ומסיים את הפיסקה כך: “חבל חבל שלא סיפר בעל האגדה על התפתחות התינוק הזה ומה היה יחסו לנשים” (ע' 482). ונזכרים אנו בעל־כורחנו ביחסו של הרבסט לנשים. לא רק שירה וליסבט ניי. כל עלמה שהוא רואה מעוררת בו את יצרו, אם זו אניטה בריק או אורזולה או המלצרית או מרגה הקיבוצניקית.

וכאן מתחיל החלום. שוב סיוט. הרבסט רואה את עצמו עם שירה והנה הוא־הוא בעל השוט. לפתע בא ערבי ואונס את שירה, והוא מחביא עצמו ואינו נוקף אצבע להצלתה. ואז מרגיש הוא נשיכת חיה או שרץ ודמו מטפטף ושותת והוא מבקש לברוח אבל אין לו כוח. “ואלמלא זהרה שהקישה על הדלת ושאלה אבא עדיין לא קמת היה מאחר לבוא לברית המילה של בנו” (ע' 482). לברית מילה של בנו! וזהרה היא זו המעירה אותו מחלומותיו־סיוטיו ומחזיונות־סטיותיו, שעיקרם בשר ודם, או שמא בשרים ודם. מכאן ואילך תיאור טקס הברית. “בחדר מכוער מן המכוערים”, בצפיפות ורעש, תוך זלילה וסביאה ועישון, עושה המוהל — רברבן רודף בצע — את מלאכתו. התיאור מסתיים בציון העובדה שתמרה היא זו שהכינה את שפע המגדנות והמשקאות ובזכותה “מרובים היו מיני דברים לעישון”. זהרה העירה את אביה מסיוט־העריות כדי שיספיק לברית של בנו. תמרה דאגה לעניינים שבחומר, ולעישון.

*

מוטיבים של אונס, רצח, תאווה זרה, סטיות וחילופי מין מקשרים שלושה חלומות אלה, שמבחינה מבנית חותמים את שלושת הספרים. בחלומות אלה מתגלה לנו מה שהרבסט מסתיר מפני עצמו — הצל הכבד המלווה אותו מנעוריו, צל זה שמאז פגישתו עם שירה הוא מתחיל לראותו בבירור על הקיר; כגון בפגישתו השניה איתה שוכב הוא על מיטתה ומצפה לה לשירה “ובאמת כבר אחזה בו האש וכולו כאש בתוך האש, לוהטת ומלהטת, והוא מתמלא מין מתיקות… בינו לבינו ראה את צילו על הקיר וקפאה לשונו” (ע' 102). אין זה צילו האישי של הרבסט בלבד. זהו צילו של דור, שכן הרבסט הוא מייצגו של היהודי החילוני המודרני, ושמא של “האדם המודרני הקרוע”(⁵) בכלל.

אריך נוימן טוען בסיפרו הנ"ל כי התופעה המציינת את הדור והתקופה היא התפרצות קולקטיבית של הרע שבאדם. “צד הצל שבאנושות פורץ ועולה”.(⁶) היחיד החילוני והקולקטיב חסר־האמונה עומדים חידלי אונים מול טירוף דעת מוסרי. והא בהא תליא. “טרגדיית הנישואין של היחיד היא הבימה עליה מבטא וממחיש הקולקטיב את בעיית התמורות שביחסי גבר־אשה”, ובהמשך: “בעיית המוסר הגורמת למצוא פתרון לבעיית הרע…”(⁷) נוימן מדגיש את הקשר בין בעיות היחיד ובעיות הקולקטיב.

אם נסתכל על הרבסט בעינים אלה נראה בצל שלו בבואה לצל המלווה את היהודי ואת האדם. זאת ועוד, עליית הנאצים ורדיפותיהם שברקע מקבלים משמעות חדשה; יש בהן הקבלה לעליית הרע שבנפשו של הגיבור; ולא מקרה הוא שהרבסט מנסה להתעלם מזו ומזו. נמצאנו רואים מעגל בתוך מעגל: צד הצל הגובר בנפשו של הרבסט, וסביבו צד הצל הגובר ביהודי החילוני, וסביבו “צד הצל שבאנושות” שגילוייו השטניים המודרניים בנאציזם ובקומוניזם.

“זמר גרמני שנדמה לו לזמר רוסי ובאמת זמר עברי היה”. ואם נלך בעקבות ציטטה זו נמצא בסופה של אותה פיסקה: “כך היו מחשבותיו משוטטות והולכות מענין לענין ומדבר לדבר, ולבסוף חזרו לימות המלחמה והימנה לעושי המלחמה ומהם לשלוחי המלחמה ומהם למאורעות עצמם. מהם שהירבה להגות בהם ומהם שביקש להעלים מעצמו” (ע' 346). וכידוע דברים שאדם מנסה להעלים מעצמו עולים בחלומותיו; דברים שאדם מסתיר מעצמו הופכים לילותיו לסיוט וחייו לטרגדיה; לא־כל־שכן אם תחולתם על שלושת המישורים שבהם נתון אדם: המישור האישי, הלאומי והאנושי.

חלומותיו והזיותיו של הרבסט המלאים את הספר וה“אידיאה פיקס” שלו, שירה — יובנו מעתה על רקע זה. איני מוציא מכלל אפשרות הבנתם בדרך אחרת.

 

ועוד כמה הערות    🔗

על מבנה הרומן    🔗

הרומן “שירה” בנוי ארבעה חלקים — זה אחר זה; וכן שלושה חלקים, או שלושה מעגלים — זה לפנים מזה; ואפשר למצוא בו שני חלקים — זה כנגד זה.

ארבעה חלקים — אלו הם ארבעת הספרים, לפי החלוקה של עגנון; שניים שהושלמו, שלישי שלא הושלם ורביעי — רחוק מהשלמתו. שלושת הספרים הראשונים מסתיימים בחלום־בלהות. קו אחד מחבר את הסיוטים הללו. וזהו כנראה ציר הרומן. המשכו של קו זה יוביל אותנו אל הסיוט הרביעי, בספר הרביעי, אולם לא בסיומו של הספר. החלום הרביעי (עמ' 4–524) חלומה של הנריאטה הוא, והמעיין ימצא אותו משלים את שלושת הסיוטים של הרבסט. במרכזו של חלום זה שבו “ארץ־ישראל וגרמניא בלולות זו בזו” — הבן גבריאל ביום בר־המצווה. שוב מובא סכין במתנה ושוב העינים רואות הרבה דם שותת. הנער הפצוע “נחלק תלתל מבלוריתו, ובתוך התלתל תיבה קטנה מסולסלת, וציפור שארבעה ראשים לו חקוקה על התיבה…” (הפיזור שלי — א.ש.)

שלושה מעגלים — אלו הם המעגל האישי, המעגל הלאומי והמעגל האנושי־אוניברסאלי. המאחד את שלושתם הוא הצל, במשמעות של יונג וניומן, כפי שהוסבר במאמר הקודם. שלושת המעגלים הקונצנטריים עוטרים זה את זה, וצילו של האחד מצל על שאר הצללים ומאדירם. כך לאורך כל הרומן. ודיה הצצה בחלומה זה של הנריאטה, כדי לראות כיצד דאגה לבן ודאגה ליהדותו (מצד האם ש“ספק בעיני אם ראתה מימיה זוג תפילין”) עטופים בחרדה למעשי הנאצים. שהרי כך, “בבדיחה קלה” זו, מסיים עגנון את הפיסקה המספרת על סיוטה של הנריאטה: “יודעים הם הנאצים שהנריאטה הרבסט אינה פנויה לקרוביה לכתוב להם מכתבים עמדו והשמידו מקצתם וכלאו מקצתם בבתי כלאים שלא להטריד אותה במכתביהם” (524).

ושני חלקים — האחד כולל ספר ראשון וספר שני, כחטיבה אחת המליאה את נוכחותה הפיסית של שירה ואת שעבודו הגשמי של הרבסט אליה; ולעומתה החטיבה השניה, שבה נוכחותה של שירה ערטילאית ושעבודו של הרבסט רוחני. ציר המפנה הוא, כאמור, הביקור בקבוצה אחינועם אצל הבת שזהרה מלא את הרומן; ביקור שסיבתו לידת נכד ותוצאתו לידת בן זכר. אגב, הבן משלים את מספר ילדיו של הרבסט לארבעה.

המצורעים    🔗

פרק הסיום שהוצא מן הספר,⁸) לא במקרה הוצא ממנו. אם להתייחס אל תוכנו, הרי מותר לעשות זאת רק לאור הוצאתו מן הספר. כלומר, לראות מה לא רצה עגנון לומר, או אולי ממה נסוג, במחשבה שניה.

עיקרו של הפרק — הימצאותה של שירה בבית־המצורעים ובואו של הרבסט להצטרף אליה. בדרך לבית־מצורעים זה, בו מוצא הרבסט את תיקונו, זרועים כמה וכמה רמזים ל“פתרון” זה. מוטיב הצרעת והמצורע מופיע בכמה פרקים, בחלקים שונים של הספר, ובעיקר בספר השלישי. אולם בדיקה מדוקדקת מוכיחה שכל הפרקים שבהם מופיע מוטיב זה, שבהופעתו יש טעם רק אם פרק הסיום הנ"ל חותם את הרומן, הוצאו בידי עגנון מן הספר באופן שיטתי; אפשר רק לשם שינוי ותיקון. מרביתם הוחזרו לספר, על־פי עדותה של אמונה ירון, ברשותו של עגנון, שניתנה לה לבתו בעת שהסופר היה במצב כזה שנבצר ממנו לזכור מה יש בהם, קל וחומר לעשות בהם תיקונים.

ההוצאה המוחלטת של הפרק האחרון וההוצאה (הזמנית?) של הפרקים האחרים העוסקים בנושא הצרעת מעידה, לדעתי, על נסיגתו של עגנון מהעמדת הצרעת או הטיפול במצורעים (על כל הקונוטציות האפשריות) כאלטרנטיבה לחייו הריקים והמתפוררים של הרבסט. ה“פתרון” שבהליכת הרבסט אל שירה שהלכה אל המצורעים, לא רק שאינו פתרונו של עגנון, אלא שזהו פתרון שנדחה ביודעין על־ידו.

נראית לי הקביעה של אמונה ירון “אין לו להרבסט פתרון” וסבירה השערתה “ואולי לא גמר מפני שלא מצא פתרון להרבסט”⁹). אך אם להרבסט עצמו כבר אין מוצא, אין זאת אומרת שהיצירה אינה מעמידה אלטרנטיבה לדרך חייו. היצירה כמות שהיא, ועוד יותר כמות שהשאירה המחבר, מצביעה לדעתי על אלטרנטיבה אחת ויחידה: דרכה של זהרה, דרך הקבוצה.

בין הרבסט לאשתו    🔗

מן הראוי לשים לב אל המשמעות המסותרת בשם החיבה המורגל בפי הנריאטה, “פרד”. מי שנקרא מנפרד בפי כל, בפי אשתו הוא נטול “מן”. וד"ל.

בדו־שיח שביניהם בחדר בקבוצה, באותה שעת־רצון שהביאה לעולם את הבן גבריאל (348), נקרא הרבסט “פרד” בפי אשתו 4 פעמים, ו“מנפרד” בפי המספר 10 פעמים, בעקביות. צידו השני של אותו מטבע אף הוא בולט לעין באותו דו־שיח. בה בשעה שהמספר נוקט לשון “הנריאטה” 14 פעמים, הרי פרד פונה אל אשתו 9 פעמים רצופות בשם החיבה “אמא”, ובשם זה בלבד. בעיניו היא אם ילדיו. ושמא תמיד חיפש בה “אמא”.

סמיכות פרשיות וכפל הדגשה — “אמא” מזה ו“פרד” ללא “מנ־” מזה אומרים דרשני. כל־שכן מקומה של שיחה זו במרכזו של הרומן, ממש בסוף ספר שני, בנקודה מכרעת מבחינת המבנה ומבחינת התוכן. ניתי ספר ונחזי: “הרגע אהובי, הרגע פרד. אמר מנפרד, איני יכול להירגע. – – – אמא חלום איום חלום נורא היה ואת אומרת ששרתי בחלומי. מה שרתי אמא? אמרה הנריאטה, שירו שירו שירו. — וכי זה בלבד שרתי? — זה ולא עוד. — אמא כל כך טובה את, אלמלא את היו תולים אותי כאחד הנבלים. אמרה הנריאטה, שתוק פרד שתוק. נשקה לו על פיו ואף הוא נשק לה נשיקה ארוכה. אמרה הנריאטה, המתן ואלך ואכסה את החלון. הלבנה זורחת על הפנים. אמר מנפרד, אמא אל תזוזי מכאן. נעמת לי אמא…” (הפיזור והקיטוע שלי — א.ש.)

העובדה שהרבה מנפרדים נקראים בקיצור פרד, והרבה יוצאי גרמניה יקראו לנשותיהם אמא — אינה מעלה ואינה מורידה.

והנה, במקום אחר, כיצד רואה המספר את הנריאטה בעיני בעלה: “חזר והביט על אשתו על הנריאטה בת זוגו בת לוויתו תומכת גורלו סועדת ימיו פורשת שלומו” (184). האשה — זו שירה; אך למעשה אין הרבסט מצליח לקשור קשר־של־ממש עם שום אשה. לא עם אשתו אף לא עם שירה. שלא לדבר על שירה, יצירה, שגם אליה אינו מגיע.

תיאודורה — תיאודוסיה ויוסטיניאנוס    🔗

כמה פעמים נשתרבב השם תיאודוסיה כשמה של קיסרית בביזנטיון (470, 471, 472 ועוד). לא מצאתי קיסרית בשם זה בתולדות ביזנטיון. האם שיבוש של תיאודורה הוא זה? ואם כך, שיבוש מכוון או שמא טעות גרידא?

אגב, בחירתו של עגנון בתקופה זו כמרכז מחקרו של הרבסט, באה כנראה הן בזכות תיאודורה כדמות מעניינת כשלעצמה וכדמות רקע לשירה, והן בזכות בעלה יוסטיניאנוס המחוקק. המחוקק שלהם מול המחוקק שלנו — משה. צא ולמד במי עוסק הרבסט; ולאן מובילו עיסוקו זה; ומה טעם מעדיף הוא לחקור עברם של נכרים. הרבסט זה — ששורש בעיותיו תלישותו מכור מחצבתו. ועולה בזיכרון תשובתו של חמדת לטגליכט, הלא היא תשובת עגנון לקוראיו: “לא באתי להשיב תשובה על שאלת לאן, אבל לפרקים עונה אני על שאלת מאין באת” (118).

ציגרטות    🔗

דומה, קשה למצוא רומן אפוף עשנן של ציגרטות וציגרות ומקטרות יותר מ“שירה”. בדיקה מי הם ה“עשננים”, כלשונו של עגנון, ומי “אינו מן העשננים” תבהיר שיש כאן שיטה. לא רק ליסבט ניי ודודה הפרופסור אלפרד ניי (ויושם נא לב לצמד השמות אל־פרד מנ־פרד, שלקידומת שניהם משמעות מאפיינת, שהרי מי קרוב יותר לשלמות האלוהית בעיני מנ־פרד האיש יותר מפרופסור ניי), אלא גם זהרה ואברהם וחצי — אינם מן העשננים. כנגדם שירה מרבה לעשן, ותמרה, והרבסט. ואילו היו ציגרטות בביזנטיון, היינו בוודאי שומעים שתיאודורה ושאר קורטיזניות מרבות להשתמש בהן. הרבסט יודע ומעיד על עצמו באמירה דו־משמעית, “כבר אבוד אני, כבר נגזר עלי שילכו ימי בעשן” (271).

מן העישון רק צעד אחד, אליבא דעגנון, לעישון בשבת. על־כל־פנים גם הרבסט גם שירה מעשנים בשבת. ושמא בהנאה כפולה. לשיא הגיחוך מביא עגנון נושא זה באותה הערה אירונית אגב תיאור דודו של הרבסט, אותו רינגר ששילם שכר לימודיו של הרבסט: “מקלו בידו מאחוריו וציגרה עבה בפיו, שאתו יום שבת היה, ולכבוד שבת מעשן היה ציגרות מה שאין כן בימות החול שהיה מסתפק בציגרטות” (217). ודוק: רינגר זה בא לברלין “לישיבת הקורטוריון של בית הספר הגבוה לחכמת ישראל” (שם).

סגנון ותחדישי־לשון    🔗

בסוגייה זו עוד ייכתב.

בהתרשמות ראשונה בולטים שני דברים.

א. אם בכל יצירתו של עגנון הכל דיברו עגנונית, הרי כאן לראשונה שומעים אנו כמה רמות של סגנון. שפת דיבורם של שריני העוזרת ושל המלצר הייקה מזה וכתיבתה של זהרה מזה, אם אותנטיים ואם לאו, הריהם בבחינת חריג בסגנונו של עגנון.

בנדון זה בולט מאד מכתבה של זהרה בעמודים 299—301. ולאו דווקא לטובה. קשה להשתכנע שמכתב כזה יצא מתחת ידיה של זהרה, כפי שהיכרנוה. השגיאות לא רק שאינן אופייניות לכתיבה של צברית, כל־שכן משכילה, אלא שאינן אפילו מתקבלות על הדעת. דומה, עגנון לא היה קרוב דיו לשפת־רחוב כלשהי, כדי להיטיב לכתוב בה. והשעטנז של לשון־עגנון ולון־עילגים במכתב אחד הוא מוזר, לטעמי. כל־כך הרבה “אנכי” ליד שגיאות לא סבירות ולא מקובלות כגון “את מביני אותי…” או “כי שהערביים עושים מעשים שקשה להאמין…”. בעיקר בולטת חולשתו של המכתב על רקע המשפט הנפלא המכין אותנו לקריאה בו: “ותוך כדי קריאה נתקן קצת את הלשון ונעלים עין מן הכתיב ונשמיט אכין ורקין וגמין ואבלים ואולמים ואמנמים וההמים וההואים וכיים ושאר מלים יתירות שאין צורך בהן”.

נשמעים ב“שירה” הרבה ביטויים שהם על גבול הסלנג, כגון “שלומיים וחצי” (91) ו“מה את סייחת” (90) שבפי תמרה ו“טיפטופ” שבפי מצחצח הנעלים הקטן (151). ואפילו “חברה”, פעמים מספר (458), במשמעות חבר’ה. שומעים אנו גם לשון תינוקות כמו “אבא ראה ני רוחץ, פירוש הדבר בוא וראה אני רוחצת” (521).

ב. עגנון הירבה הפעם להשתמש בתחדישים, אם משלו ואם משל אחרים, אם שפגשנו כבר בסיפורים קודמים ואם לאו. ליקטתי כמה מהם, מבלי להיכנס לעבי הקורה.

“עד שיתדקטר” ו“לאחר שנתדקטר” (139) — מתחדישיו של ביאליק הם ולא נפגשנו בהם עד “שירה”. אולם “להתפלטק” (31) ו“ארקדיוס שנת־קסר אחר אביו” — דומה שפעם ראשונה מופיעים בכתובים. תחדישים אחרים: נייר קמוטמט (299), שׂמחן היה (367), חיננית היא מוזית היא (446), מאטאט הילוכו (48), אינו מטבבו (253), מטוכססת בנימוסים (213), ועוד. חלקם מופיע פעמים אחדות, ובנטיות שונות.

תחדיש מסוג אחר — שימוש מפתיע בבנין לא מקובל:

חישד אותם (280), נשתוממו הדרכים מחמת כדורי הערביים (259), נתבחנו בחינה חדשה (250), הלווהו הרבסט לניי אצל הכותל המערבי (230), שירה בלבד, שסולתה מכל הנשים ואין בכל הנשים כמותה (176) — “סילת” מצוי במדרש זוטא וכבר השתמש בו עגנון ב“אורח נטה ללון”; הוא הדין בכל הפעלים הללו: השורש מוכר וידוע ונהוג לפגשו בבנין מסוים, בא עגנון ויוצקו בבנין חדש.

בדיקה סגנונית ולשונית של “שירה”, אם כשלעצמה ואם בהשוואה לשאר יצירתו של ש"י עגנון, תהיה בלי ספק מאלפת. הדוגמאות הללו באו להצביע על־כך שיש כאן שדה נרחב.

קיבוץ מעין ברוך

 

נספח א':    🔗

ש"י עגנון: שירה: פרק אחרון    🔗

באה שירה ועמדה על העץ והביטה בעינים תוהות כנגדה. וכיון שראתה את מנפרד צעקה צעקה גדולה ומרה, מה אתה מבקש כאן? ענה מנפרד ואמר לה, שירה הן בשבילך באתי לכאן. הגביהה שירה קולה ואמרה, משוגע אתה, ברח לך מכאן. אמר מנפרד, תני לי לומר לך דבר. צעקה שירה ואמרה, משוגע לך. אמר מנפרד, בבקשה ממך הרגעי ואומר לך דבר. אמרה שירה, איני רוצה לשמוע דברים של שוטה. אמר מנפרד בלחישה, שירה. הסיבה שירה פניה ממנו ועמדה ללכת. אמר מנפרד, עמדי רגע ותשמעי ואחר כך תלכי לך.

הביטה עליו שירה ועמדה. אמר מנפרד, תני לי את ידך שירה. אמרה שירה, דעתך נטרפה עליך, אי אתה יודע מה סכנה אורבת לך כאן. ניענע מנפרד ראשו ואמר, יודע אני יודע אני. אמרה שירה, ואף על פי כן אתה רוצה לסכן עצמך. נאנח מנפרד ואמר, בין שאני רוצה בין שאיני רוצה אנוס אני. נתנה בו שירה עיניה דרך חיקור ושאלה, כיצד יש להבין את דבריך? אמר מנפרד, אין צורך בחכמה יתירה כדי להבין את הדבר. שהדבר פשוט מובן מאליו. מוכרח אני שירה להיות אצלך ואפילו אם… אמרה שירה, מה פירוש ואפילו אם? אמר מנפרד ואפילו סופי להיות כמותך. אמרה שירה, ומה תאמר אשתך? ומה יאמרו בנותיך? אמר מנפרד, את שואלת מה תאמר אשתי ומה יאמרו בנותי. בדבר זה הרהרתי הרבה, וגם על הילד הנולד לי מאשתי הרהרתי. אמרה שירה, ילד נולד לך? מזל טוב. היא פשטה את ידה כנגדו לברכו, ועד שלא נגעה בו החזירה את ידה.

הוסיף מנפרד ואמר, כן שירה ילד יולד לי בן ניתן לי היום הכנסתי אותו לברית. זכורה את שירה אותו לילה שנולדה לי שרה בתי, אחר שלוש בנות ילדה לי אשתי בן והיום היה הברית. אמרה שירה, ולא מצאת לך זמן אחר לבקר אותי אלא עכשיו. אמר מנפרד, שירה, אילו היה בידי הייתי בא קודם. אמרה שירה, לא ראיתי ביום שראיתיך באחרונה שאתה להוט אחרי כל כך. זכור אתה אותו היום שקניתי לי מנעלים חדשים. ניענע מנפרד ראשו ואמר זוכר אני. עמדה שירה והרכינה עצמה לקיר ופשטה רגל אחת והראתה לו נעל נאה וקלה עשוי כמין סנדל. שעה קלה הביט מנפרד על הנעל ואמר כן סנדל. אחר כך עמד שעה קלה ושתק. אחר כך נתאנח אנחה ארוכה ושאל, שירה היאך הגעת לכאן? אמרה שירה, היאך הגעתי לכאן, מרצוני הגעתי לכאן, או אפשר לא מעצמי באתי לכאן ולא מרצוני באתי לכאן אלא מרצונו של זה שאנו עומדים בגזירותיו. זכור אתה מנפרד שסיפרתי לך שפעם אחת הייתי בת לווייתו של נסיך אחד ספרדי שהבאתי אותו לבית המצורעים שבברסלאו. נענע מנפרד ראשו ואמר, כן כן שירה סיפרת לי את הדבר ואף אני הרהרתי בזה הרבה ואני סבור שעל ידו הגיע לך מה שהגיעתך. אמרה שירה, אם כן ברח לך מכאן, כל זמן שאתה ברשותך ידידי. אמר מנפרד, שירה יקירתי אני אני החלטתי אחרת. נעצה בו שירה עיניה ושאלה, מה החלטת? צחק מנפרד צחוק עצב ואמר, הלוא רואה את. אמרה שירה, איני רואה כלום, ואיני רוצה לראות כלום, אבל זאת אומר לך לך מכאן, לך מכאן, לך מיד. אמר מנפרד, ואם אלך מיד אשוב אחרי כן. תהתה שירה ושאלה, למה? למה אתה אומר אם תלך תשוב. אמר מנפרד, למה? וכי יודע אני למה. אפשר ואף זה הוא על פי גזירתו של אותו שאנו עושים את מעשינו לפי רצונו.

עמדה שירה והביטה בו ושתקה. אמר מנפרד בקטנותי קראתי סיפור אחד על קדוש אחד הודי. בעירו של אותו קדוש היתה דרה אשה אחת נאה שכל הגברים היו רצים אחריה. לא אאריך בדברים ולא אנסה לספר לך על יופיה ועל כל הגברים כמה היו משתדלים להתקרב אצלה, אבל אספר לך אותו נזיר אותו קדוש הוא היה יחידי בארץ שלא רצה להכירה ואפילו לא להביט בה. שלחה אצלו שיבוא אצלה ולא בא. חזרה ושלחה אצלו ולא בא. לימים לקתה בצרעת וכל מאהביה נתרחקו ממנה. בא הוא אצלה. אמרה לו, אהובי וקדושי אחרת לבוא, עכשיו איני יכולה להיות לך כלום. שומעת את שירה? אמרה שירה, אני שומעת.ומה השיב לה אותו קדוש? אמר מנפרד, איני זוכר מה השיב לה, אבל זוכר אני את סוף המעשה. אמרה שירה, סוף המעשה מה הוא? אמר מנפרד, המתיני שירה, כבר נזכרתי מה סוף המעשה. אמרה שירה, ובכן סוף המעשה מה הוא? אמר מנפרד, סוף המעשה שמכל מאהביה נשתייר הוא עמה. אמרה שירה ומה אמר לה? אמר מנפרד, כך אמר לה, כבר בימי אשרך ראיתי את סופך. אמרה שירה, ואף אתה ראית בי מה שראה אותו קדוש. אמר מנפרד, אני לא ראיתי אלא… היאך אומר לך פעם אחת קראתי שיר ומצאתי שם שורה שאינה זזה מפי. — מה היא? — בשר כבשרך לא במהרה ישכח.

עם שהם עומדים באה אחות רחמנית ואמרה לדוקטור הרבסט, אדוני הדוקטור הגיעה השעה לפרוש מן הגברת. אמר מנפרד, הרשיני אחות יקרה לעמוד כאן עוד שעה קטנה. אמרה האחות עוד חמשה רגעים אני מרשה לך לשהות כאן. חמשה רגעים ולא יותר. שחה מנפרד לפני האחות ועמד לפניה ככורע ומשתחוה ואמר חן חן לך גברת טובה, השם יקבל את תפילותיך. בפתאום החזיר פניו כלפי שירה ואמר, והוא כלומר אותו הודי הוא נשתייר עמה. בפתאום שינה את קולו ואמר לה, וכאותו הודי אעשה אף אני, אני אשתייר עמך שירה. בפתאום נטל ידה של שירה בידו ואחז אותה. ביקשה שירה להוציא את ידה מידו. אבל הוא אחז את ידה בדביקות עד שליפפה הזיעה את ידה ואת ידו. עם שהוא אוחז את ידה הרכין פיו על פיה ונשקה. עת רבה נשארו שפתיה תלויות מעצמן בשפתיו. בפתאום שימטה פיה מפיו וניגבה בידה את שפתיו. אחר כך ניגבה את שפתיה. עם שהיא עשתה כך חיבק אותה באהבה וקרא, שירה שירה.

 

נספח ב':    🔗

מאמרים על “שירה”: ביבליוגרפיה    🔗

אבישי, מ' “שירה”, “מעריב”, 19.2.1971; 26.3.1971.

אופיר, י' “שירה” של ש"י עגנון — הרעיון, רעיון לבעיות המסדר והאומה, הארץ 21—22 מאי 1971, עמ' 65—67.

הארץ, בתו של עגנון על הרומאן “שירה”, ‘הארץ’, 15.2.1971.

בלאט, א' הרומאן לבית הרבסט, ‘הצופה’, 21.5.1971.

בן־עזר, א' אמנות ומדע כנגד אשה ודת, ‘על המשמר’, 26.3.1971.

בן־עזר, א' עגנון וסוד החוט המשולש — שירה — אישה שיש להכותה, ‘על המשמר’, 19.3.1971.

בן־עזר, א' “שירה”, תקופתה וצער קוראיה, ‘על המשמר’, 28.5.1971.

בנד, א' “קשרי קשרים” וקשריו, ממקורותיה של “שירה”, ‘מולד’, כרך כ"ז, חוברות 229—230, מאי—יוני 1971, עמ' 97 — 101.

ברונובסקי, י' “שירה”, ‘דבר’ (משא), 5.3.1971.

ברזל, ה' “שירה”, ריאליזם וסמל, ‘ידיעות אחרונות’, 5.3.1971.

ברזל, ה' תורת השירה ב“שירה” לש"י עגנון, ‘קשת’ נא (אביב) 1971, עמ' 46—60.

ברזל, ה' “שירה” של ש“י עגנון, גורל ומשל, ‘גזית’, כרך כח, חוב' א—ד תשל”א, עמ' 15—23.

ברזל, ה' תשתית פיוטית לשירה, ‘על המשמר’, 18.5.72.

ברזל, ה' אפולו שהלבישוהו תפילין, ‘על המשמר’, 26.5.72.

ברזל, ה' קוצו של יוד, ‘על המשמר’, 9.6.72.

ברזילי, י' פשט ודרש בשירה לש“י עגנון, ‘הדואר’, תשל”א, כז אלול, עמ' 667—670.

ברתיני, ק' א' שירה שלו, ‘ירושלים’, שנתון לדברי ספרות ואמנות 1971, כרך ה—ו, עמ' 104—118.

ברתיני, ק' א' עגנונס שירה, ‘די גאלדענע קייט’, חוב' 23 1971, עמ' 22—35.

גוטקינד, נ' אמונה מכינה פרקי “שירה”, ‘הצופה’, 6.3.1970.

גוטקינד, נ' ידידי עגנון ו“שירה”, ‘הצופה’, 12.3.1970.

גיורא, מ' פני הישוב הישן בראי “שירה”, ‘האומה’, שנה יט, חוב' 1, 1971, עמ' 119—124.

טוכנר, מ' בבית היוצר, ‘הארץ’ 1.8.1958; נדפס שנית ב“פשר עגנון”, 1968, עמ' 222—223.

יעוז, ח' עלילת המשולש הנצחי של שירה, ‘פנאי’, יוני 1971, עמ' 24—26.

יעיר א' שירה, ‘עמודים’, אלול תשל"א, עמ' 429—433.

יפה, א' ב' עם “שירה”, ‘על המשמר’, 19.2.1971.

ירון, אמונה על הכנת הספר “שירה” לדפוס, ‘הארץ’, 18.5.72.

לאזר, ד' כל ישראל אומרים שירה… מכתב אישי, גלוי מאד, אל ש"י עגנון, ‘מעריב’, 30.4.71.

לנדר, פ' “שירה”, ‘הארץ’ 9.9.1953.

לסקוב, ש' עם קריאה ראשונה של “שירה” לש"י עגנון, ‘מבט’, 15.6.1971.

מוהר, ע' אגדה של עמוד אחד, ‘דבר השבוע’, 9.4.1971.

סתוי, ז' מאורע ספרותי, עם הופעת “שירה” לש"י עגנון, ‘ידיעות אחרונות’, 19.2.1971.

ע. מ. “שירה” יצר לאור, ‘מאזנים’, כרך לב, חוב' ג' 1971, עמ' 27.

פרידלנדר י' הערות ל“שירה”, ‘דבר’, 5.3.1971.

קורצווייל ב' חשבונו האמנותי האחרון של שמואל יוסף עגנון, ‘הארץ’, 12.3.1971; 19.3.1971.

קריצלר, א' האי שירה ומאי עבידתה (הערות לשירה מאת ש"י עגנון), ‘עמודים’ טבת תשל"ב, עמ' 158—161.

רטנר נ' מי היתה “שירה”? ‘את’, מס' 54, ספטמבר 1971, עמ' 64—65.

שלום ש' “שירה” וסוניטות, ‘דבר’ (משא), 14.7.72.

שמוש א' הקבוצה כמפתח להבנת “שירה” של עגנון, ‘מעריב’, 15.4.1971.

שמוש א' עיון שני ב“שירה” של עגנון, ‘מעריב’, 21.5.1971.

שמוש א' הצל בחלומות ב“שירה”, ‘שדמות’, גליון מד, סתיו תשל"ב, עמ' 113—118.

שקד ג' מה יעשה אדם כדי לחדש את עצמו, ‘מאזנים’ כרך לב, חוב' ד—ה 1971, עמ' 283—294.

נדפס בגרמנית ב’אריאל' מס' 14, בספרדית ב’אריאל' מס' 23 ובצרפתית ‘אריאל’ מס' 25.

‏‏

(מעודכן עד סתיו תשל"ג)