רקע
אמנון שמוש
תמונות משני עולמות

 

הקדמה: מעולם ועד עולם    🔗

זכיתי לחיות בשני עולמות, ליהנות משני עולמות, לספוג מתרבותם, מאמונותיהם ומאורחות חייהם. שני העולמות השפיעו עליי מטובם. מכל אחד מן השניים נטלתי את המיטב והשארתי מאחור את המיותר. הראשון עיצב את שנות הילדות, את השורשים. השני הצמיח גזע איתן וענפים נושאי פירות ופרחים. העץ לא יצמח בלא שורשים ולשורשים יש טעם רק אם יצמיחו עץ בריא. לא הייתי מוותר על אף אחד משני העולמות שלי. אשרי שזכיתי לכך.

הראשון הוא עולמה של קהילת ארם־צובא, היא חלבּ, עולם יהודי עתיק ועשיר, ספוג תרבות ערבית וצרפתית, שומר מסורת במתינות ודואג שכל משפחה תחלק את בניה מי לתורה ומי למסחר, מי להשכלה ורוח ומי לחומר וממון. גם זה וגם זה בהצטיינות. שנות לימודיי בתלמוד תורה שם ניכרות עד היום בכל שורה שכתבתי ושאכתוב. אפילו היתמות המוקדמת מאבי לא העיבה על השפע שהבאתי איתי משם. הקהילה היהודית היתה עולם מזרחי מובהק, פתוח וקשור אל ההשכלה והתרבות המערבית המודרנית. לא עוין ולא מסוגר. צמא לרוחות הנושבות מן הים התיכון.

המעבר לעולם החדש שהוא ארץ ישראל הנבנית, העיר העברית הראשונה, המדינה שבדרך והשיא: חלוציות בקיבוץ בגליל – המעבר הזה, הרצוף אתגרים, העשיר והעצים את שנות הנעורים. העולם שאליו הגעתי בעקבות תנועת הנוער והגימנסיה הרצליה, היה עולם חדש ושונה, מרענן ומאתגר, מספק עד כדי התעלות.

לא הוצאתי ישן מפני חדש. הטענתי את המטענים האידיאולוגים ואת המעשה החדשני היומיומי על גבי המסורות והמנהגים שהבאתי איתי משם. הכובד הכפול הרחיב וחיזק את כתפיו של הילד הגלותי, שלא רק זכה להיגאל, אלא הרגיש שותף מלא במעשה הגאולה והעצמאות, בניין הארץ והבטחת העתיד של העם היהודי.

מזרח ומערב, גולה וגאולה, חלבּ והקיבוץ התמזגו והשלימו זה את זה במודע באישיות, בהשכלה, במשפחה וביצירה שלי לאורך כל חיי.

המלים הגדולות האלה, גדולות גם עליי בגיל 82, באות כדי להסביר לקורא את השילוב התמוה בעיניו בין שני חלקי הספר הזה. בשבילי זה יותר מטבעי, זה פשוט הכרחי להגיע מן התמונות על חיי הקיבוץ אל התמונות מן הילדות הקדומה. בעיניי, שאיבדו את הראייה, אני רואה את שני העולמות, השונים כל כך, משלימים ומעצימים זה את זה. החיכוכים בין שני העולמות העלו בי ניצוצות, כחיכוכן של שתי אבני צור זו בזו. זו בזו ולא זו נגד זו חלילה. הערכים שספגתי בחלבּ “עיר הכתר” היו בסיס איתן לערכים שנטלתי בשקיקה מן הציונות הסוציאליסטית, שהתאימה לפרקי הנביאים שידעתי בעל־פה עוד בטרם ידעתי לומר “מה שלומך”.

בספרי האחרון “גלויות מעולם האמת” הבהרתי את תחושתי והגדרתי לעולם האמת, שהוא בעיניי עולם הביניים שבין העולם הזה לבין העולם הבא. עולם שבו חי חיים חלקיים אדם כמוני שאיבד את הראיה ואת מחצית היכולות וההנאות שהיו לו בעולם הזה והגיע לגבורות. אני מצפה לשנים ארוכות וטובות בעולם האמת, בטרם אעזוב גם אותו. בינתיים עזבתי את העולם הזה, עולם השקר, שהתחלק אצלי בין עולם הילדות בארם־צובא לבין עולם הבגרות בקיבוץ בגליל. עולמות רבים לו לאדם ואל לו לוותר על אף אחד מהם. עולמות שונים זה מזה. תמונות מזיכרונות על שני העולמות הראשונים אני מביא בספרי זה, הנכתב בשנותיי הראשונות בעולם האמת.

תמונות ישנות מאלבום זיכרונות אחד ותמונות ישנות נושנות מאלבום עתיק יותר. ספק אם בני המאה הזאת יודעים מה זה אלבום. זהו מעין ספר עם כריכה מהודרת ובתוכו דפים שחורים שאליהם הצמיד האדם הקדמון, בן המאה העשרים, תצלומים דהויים ממצלמות קודאק ואגפא, לאחר שפיתח את הפילמים.

מי שקרא את הגלויות ששלחתי בשנה שעברה מעולם האמת וגם מי שטרם קרא אותן, מוזמן לקרוא ולראות את התמונות הבאות בספר הזה, שאת המילים שבהן כתבתי אני במחצית השלישית של חיי ואת הציורים תרם, ברוב כישרונו, ידידי הצייר חיים מאור.


 

חלק א': תמונות ישנות מחיי היחד    🔗

לבני דורי, שאיבדו את בתוליהם בלילה על הגורן

ולנכדים השואלים: וואללה, מה זה גורן?


תמונה ראשונה: ערב שבת    🔗

חדר האוכל שקט, רגוע, אור יקרות בוקע ממנו החוצה. שולחן ערוך ליד שולחן ערוך ליד שולחן ערוך, מפות לבנות. אגרטל עם פרחים ליד כולבויניק. צמד המסמל את חיי היחד בקיבוץ. מן המטבח עולה רחש. “המחממות” מכינות את ארוחת השבת החגיגית. הארוחה בושלה כבר בצהריים בבגדי עבודה מוכתמים. המחממות מגיעות עם בגדי השבת ומניחות עליהם סינרים לבנים. זו אינה עבודה בשבת, אלא עבודת קודש המחממת את הלב.

כל הדרכים מובילות אל חדר האוכל. על המדרכות הצרות צועדים החברים והחברות, לבושים בבגדי השבת, שבמעמקי כיסיהם טמונות צרות היומיום. צעדיהם מדודים, מהוססים, שלא כמו הילדים הרצים מלפנים ומאחור, וכל כולם פניהם אל שבת המלכה המחכה להם בחדר האוכל. אלה שמחר יקבלו שבת בשבת, אלה שיעבדו ברפת ובדיר ובמטבח וידחו את שבתם לאחד מימות החול. אלה שצברו “שבתות” כדי לנסוע לבקר את המשפחה בעיר הגדולה המזיעה. משפחות משפחות, כמה מהן עם אורחים לשבת, צועדות משלושה כיוונים אל חדר האוכל. בכיוון הרביעי, הרפתות והלולים, האסם והדיר ושאר מבני המשק. הבחורות הוציאו את העדיים מן המגירות והם תלויים על צוואר, על אוזניים וזרועות. עדיים צנועים שלא לנקר עיניים. השמלות חדשות, הסנדלים אופנתיים, שבת. החולצות הרוסיות נשארו במעמקי הארונות. במקומן חולצות אמריקאיות צעקניות או חולצות לבנות, בהתאם לגיל ולתעוזה. ילד אחד מכל משפחה נשלח לתפוס שולחן מראש. הוא מאותת לנכנסים, המברכים זה את זה, מי ב“שבת שלום” ומי ב“היי!”. פרויק’ה מתעקש על “גוט שבעס” ומעורר חיוכים. (לא אצל דנון). אווירת השבת מחממת את הלב. מתיישבים וסוקרים את התלבושות ואת החברים שבתוכן. “חברים” שמרביתם מעולם לא ביקרו בביתך ומעולם לא ביקרת בביתם. החברוּת היא באמצעות הקיבוץ. מצוות שבין אדם למקום. המקום הוא הקיבוץ. בין אדם לחברו המצוות נשמרות פחות. אני חבר הקיבוץ, אבל חבריי האמיתיים, מרביתם מחוצה לו. חברות ישירה נדירה כמו “שבת” שקיבלת ביום שבת. פותחים ב“לכה דודי” או ב“ירדה השבת אל בקעת גינוסר”, ממשיכים ב“שלום עליכם מלאכי השלום”, מקנחים ב“אל יבונה המקדש” וכיוצא בזה. ואז קמה הקריינית הנצחית ומדליקה את הנרות “תבורך לנו נר של שבת על כי בשורת מנוחה הבאת לנו. לובן אורך מביא את האור למעוננו. בטוהר ובזוך תלוונו שלהבת קודשך בימי העמל הקשים, עד כי תשוב ותאיר עימנו בשבת הבאה.” דברי הבל קיבוציים, המברכים את הנר ואת העמל, כדי להתחמק מנוכחותו של אלוהים וממצוותיו שעל אחת מהן עברנו זה עתה בהדליקנו את הנרות אחר כניסת השבת. ימי העמל הקשים אכן היו מנת חלקנו במשך שנים ארוכות. ומגיעה ארוחת השבת במתכונת אחידה במאה קיבוצים לפחות: מרק עוף מהביל ולצידו שקדיות, נתחים של עוף ולצידם תפוחי אדמה ולקינוח לפתן פירות. על השולחן קערה בה פירות העונה, הנחטפים ע"י הצעירים בעת שהמבוגרים שרים את שירי השבת. ובסוף הארוחה “ההפתעה” שאינה מפתיעה איש – ארטיק המחולק בחגיגיות מתוך קופסאות קרטון, משמח את הילדים ומעציב את ההורים הזקנים (המעטים), המסרבים לקנח ארוחת בשר בארטיק נוטף חלב. מרכזת ועדת התרבות קמה ומודיעה בקול גדול (אני לא צריכה מיקרופון. שומעים אותי!) שהערב בתשע מסיבת ריקודים עם מנגן האקורדיון הידוע מן הקיבוץ השכן. ריקודי עם, כמובן. תורנים להכנת כיבוד למסיבה רן ורינה, נועם ונעמה, ברמיל (חבית) ונַפצה (זה שניפץ בטעות את הנורות בשבת שעברה). הפרחים מחייכים באגרטל. הכולבויניק כבר מלא.

קיבוץ.


תמונה שנייה: מוצאי שבת    🔗

המדרכות הצרות הרבה פחות עמוסות. חברים בודדים, זוג או פרֵט, צועדים אל חדר האוכל ליבו בפועם של הקיבוץ. הוא משמש לא רק לאכילה. הרבה מעבר לזה. כאן מתקיימות האסיפות הכלליות. מידי שבוע בשבוע. כאן מתקיימים כל הארועים החגיגיים, ממסיבת שבת ועד חתונה. מהרצאה ועד ערב שירה. כאן אורזים, למשל, כל חברי הקיבוץ תפוחים רעננים מן המטע מיועדים למשלוח למשפחות לרגל ראש השנה. כאן עושים “גיוסים” של כל חברי הקיבוץ לעזרת המפעל, החסר ידיים עובדות. כאן חי, נושם, בועט, רוקד, שר, אוכל, שותה וצועק – כל הקיבוץ, על החברים, המועמדים, האורחים והמתנדבים שבו. הצמאון לראות ולפגוש זה את זה וזה את זו, כל־כך מובן מאליו, שאין מעריכים אותו כל עוד חדר האוכל מרווה אותו. פתגם ערבי אומר: “אל גַ’אנה בַלַא נאס/ מא בִתן דָאס”, גן עדן בלי אנשים, אין בו טעם.

אמרנו אסיפה כללית. בכל מוצאי שבת. דמוקרטיה מושלמת, ישירה. להלכה. למעשה, רוב רובם של החברים מוותרים עליה, למרות שהיא בטווח הליכה, למרות שהחלטותיה נוגעות בחיי כולם, למרות שעקרונית הם בעד קיומה. עובדה. כבר במחצית השנייה של המאה העשרים. כך בכל הקיבוצים. תופעה שיש מה ללמוד ממנה.

אמרנו אסיפה כללית. על סדר היום: בחירת ועדת השתלמויות, טרקטור די־פור לפלחה, הצעת ועדת חינוך לפתוח פעוטון לכל ארבעה ילדים (ולא שישה!), בקשת אביהו להתקין אמבטיה בביתו על חשבונו. דו"ח כלכלי.

החברים המעטים מתישבים כל אחד במקומו הקבוע, סוקרים מי ומי הנוכחים, מקללים בליבם ומוצאים הסברים נסתרים מדוע לא באו אלה שלא באו ומכינים את ההתקפה המילולית על קורבנותיהם/אויביהם/חבריהם/יריביהם (מחק את המיותר) הקבועים. הלשון מושחזת, חסרת מעצורים. פורקן שבועי לאי שביעות רצון יומיומית. מאבק סמוי על סמכויות ושלטון. אצל האחד מפגן כוח. אצל השני מפגן מוח. החברות סורגות וממלמלות. שולחות מבטים נוזפים במתלהמים. לוחשות זו באוזני זו “חבל שבאתי לאסיפה”.

דמוקרטיה במיטבה. חברה אנושית יצרית, לא סימפטית, יעני, חבֵרית.

יש יושב־ראש. יש פרוטוקול. יש החלטות. יש חברים. אין חברוּת.

יושבים ביחד, רואים כבר את קיצו של היחד.

הדו“ח הכלכלי מוגש ע”י פרחי הכלכלה האוטודידקטיים שעברו קורס בן שבועיים ומדברים בלשון מורמת־מעם, על תזרימים ותשואות, אג“חים וגמח”ים ורנטביליות. אלה הכלכלנים ששיכנעו אותנו שקיבוצניקים אינם זקוקים לפנסיה, כי הקיבוץ הוא חברת הביטוח והפנסיה המושלמת והנצחית. אלה הכלכלנים שישכנעו אותנו שיותר זול ויעיל שכל משפחה תקנה ותבשל לעצמה, מאשר בישול וקניות למאה משפחות יחד. האסיפה שומעת אותם, לא מבינה כלום ומאשרת בהצבעה דמוקרטית.

יוצאים מן האסיפה מהורהרים, עצובים. אבל בערב השבת הבאה יהיו ריקודים ויהיה שמח. איך אומר השיר “מוכרחים מוכרחים להיות שמח”.

איך אצלכם בקיבוץ? פעם אמרו יופי, אח"כ אמרו אחלה, ולקראת תום המאה – בסדר. במאה החדשה אומרים סבבה. והולכים איש לדרכו. אין דרך אחת, דרך המלך. רבות הדרכים, דרכי הלמך. הבדידות והניכור, חשבון הבנק במקום חשבון הנפש. חבל על דאבדין ולא משתכחין.


תמונה שלישית: סדר פסח    🔗

סדר הפסח והחג שנחוג בצילו תפסו את המקום הראשון בחשיבות בין חגי ישראל בקיבוץ. אולי משום שמקומו של הסדר בבית, בחדר־האוכל ובמשפחה ולא בבית־הכנסת. לערב הסדר המפואר קדם קציר העומר בפאת שדה גבוהת שיבולים. מול השמש השוקעת צחצחה שורת גברים את להבי החרמשים, קצרה את השיבולים בשורה מדורגת ואחריה קפצו הילדים והילדות, לבושים בגדי חג באותו דגם באותו צבע, אילמו אלומות והגישו אותן לחבורת הרקדנים על הבמה. קהל המאות של חברים ואורחים, לרוב אורחים יותר מחברים, חש את חג האביב ואת התחדשות עבודת האדמה ואת ההתחברות לעבר המקראי. היה בקציר העומר מתאבן רוחני ונפשי לקראת הערב החגיגי ביותר בשנה.

כל המי ומי בארץ, בעיקר חברי התנועות והמפלגות החלוציות, התדפקו על שערי הקיבוצים בליל הסדר, כדי לחוות את החוויה עליה דווח ב“דבר” ודובר בעיר במושבה ובמושב. השמועות מי ממנהיגי היישוב מתארח באיזה קיבוץ, אצל איזה חבר כנסת, עברו בכל רחבי הארץ גם בטרם אס־אם־אס ואינטרנט. הרבה חברי קיבוצים היו אז בכנסת וכל אחד מהם השתדל להביא לקיבוצו לחג את גדולי המנהיגים של היישוב והמדינה. אפיקים, למשל, התגאתה בנוכחותם של דוד ופולה בן־גוריון. על הרצפלד התחרו הקיבוצים והפשרה היתה שהוא עבר כל שנה לקיבוץ אחר. גם המשוררים, הסופרים, האמנים ושחקני התיאטרון, הוזמנו אחר כבוד לסדרי הפסח בקיבוצים. אחרי גמר הסדר היו מתאספים סביבם, מנגנים, שרים, משוחחים ומסיימים בריקודים.

על ההגדות של הקיבוצים נכתב הרבה ועיקרי הדברים ידועים. למרבית הקיבוצים היו הגדות פרי עריכה וכתיבה וקישוט מקומיים. מיטב היוצרים המקומיים השקיעו בהם כשרון ורוח יצירה ולעיתים גם קפריזות תקופתיות או אישיות. קטעים פתטיים, אולי יפים בניסוחם, שולבו לעיתים קרובות לא במקומם. למשל, שירי מכות מצרים של אלתרמן או ניבים דוברים אליי, שירי שואה וקרעי נאומים פוליטיים.

כל הכשרונות המוזיקליים שהיו בקיבוץ וכל הקריינים הרהוטים (אבל גם הקריינים העילגים שהשתתפותם הבליטה את השיוויון ואת הקליטה), קראו בהתעלות הרוח את קטעי ההגדה. העיקר היתה השירה. והאוכל כמובן. חנה הכינה לקראת ארוחת החג כמה אלפי קניידלעך, בעזרת כל ילדי הקיבוץ, שהתקבצו במטבח לעזור לה במבצע. (כל קיבוץ והחנה שלו) הארוחה היתה משובחת והספיקה למאות האורחים. גם למחרת בצהרים נמשכה החגיגה הקולינרית. היתה נהירה לחדר האוכל עוד בטרם נפתח לארוחה, כדי להגיע לקניידלעך שנשארו מארוחת הסדר. ותמיד נשארו. הארוחה נפתחה בגפילטעפיש ונסתיימה בלפתן, ובל נשכח את הכבד הקצוץ, שנעשה לפעמים מחצילים מחוסר תקציב.

המה נשתנה של הילדים היה שיאו של כל סדר. חיפוש האפיקומן והמתנה המסתורית למוצאו, מילאו את עולמם של הילדים. כל ילד קיבל בגד או סנדלים לחג. זה נחלק לפי כיתות. ההכרעה על חשבון איזה תקציב יירכשו בגדי החג, הועברה מהמזכירות (לאחר דיון ארוך) לאסיפה הכללית. האם זה יילקח מתקציב ההלבשה או מתקציב החינוך (ילדים!) או מתקציב החג. האורחים שוכנו בבתי החברים, הדגש היה תמיד על שילוב בין חג החירות לחג האביב ולקציר העומר חידושו של טכס קדמון מתקופת המקרא. לחני השירים של ההגדות הקיבוציות התפשטו על פני כל הארץ ונשארו עד היום, מושרים, מוכרים ואהובים, גם לאחר שהתמעטו עד מאוד סדרי פסח וחדרי אוכל קיבוציים.

ליל הסדר הקיבוצי, זכרונו לברכה, מזין היום רבבות משפחות בקיבוצים ומחוצה להם באופיו, בשיריו ובאווירתו. זה היה ויהיה הערב המקרב יהודים בכל דרגות נאמנותם למסורת זה אל זה וכולם אל השילוב הקיבוצי של חירות, אביב וחקלאות מתחדשת על אדמת ארץ ישראל.

גם אם אין כבר קציר עומר, תראו כמה בנים ובנות נקראים בשם “עומר”. כמה מהם יודעים שחוץ מל“ג בעומר, היינו פעם (לא מזמן) קוצרים בליל הפסח את העומר בשמחה, בשירה ובריקודים? השמחה על הבשלת השעורה ועל ים השיבולים הנע עם הרוח הקלה, החיו את ההתחברות הרומנטית עם עובדי האדמה מימי התנ”ך. מי יצא אז לטיול בארץ בלי ספר הספרים בתרמילו. היעלמותו של טכס קציר העומר מן הנוף הישראלי בישרה את דעיכתו של ליל הסדר הקיבוצי ואת התרופפות היחד. “עומר, עומר, תבואה חדשה, נאגד אגדים, אגדים בר, נאלם אלומות, אלומות בכּר”.

הדבר היפה ביותר בעיניי בליל הסדר היה ההשתתפות ההמונית מרצון של כל חברי הקיבוץ. אני מהסס אם לכתוב את המילה “כמעט”. האמנים קישטו את חדר האוכל במיטב כוחות היצירה שחיפשו מוצא. בוקי שוורץ זכור לטוב. המבשלות השקיעו את מיטב כישרונותיהן ותרמו כל אחת מתבליניה ומזיעתה. עובדי הנוי קצרו את הדשאים והערימו פרחים על החברות, שקישטו בהם כל פינה. הצעירים סחבו כסאות מתקפלים ולוחות עץ, שהפכו שולחנות זמניים, והבנות רצו בעקבותיהם ופרשו מפות לבנות וחיפשו את האגרטלים, שהאקונומית החביאה לקראת החג. שלא לדבר על החצרן, שגייס סביבו את בני הנעורים לטאטא ולנקות כל שביל ולתלות שלטים, שיסייעו לאורחים למצוא את דרכם. הנגנים כיוונו את כלי נגינתם. במחסן הבגדים גוהצו כל החולצות הלבנות והשמלות החדשות, שנמסרו לסימון במספרי החברות. הנהגים צחצחו את המכוניות וכולנו צחצחנו את הנעליים ואת הסנדלים. היחד הקיבוצי עסק ביצירה. בצוותא. בהתחברות אל העבר ובמבט הוזה לעתיד.

זה היה חג. חג של כולם. לפני שההמון החוגג התחיל חג ומועד. חג סביב עגל הזהב ומועד מעידה הנובעת מחולשות אנוש. כמו בהגדה. מתחילים בשיר השירים ומסיימים בחד גדיא.

בתרי זוזי מכרנו עולם יפה. חג שמח!

מה שיפה בערב הסדר, זה שכל חבר יכול לומר לעצמו ולזולתו: אני בסדר, אתה בסדר, השכן שלי בסדר, כולנו בסדר.


תמונה רביעית: שירת היחד    🔗

רק הציפורים ממשיכות לשיר כבראשונה. כמו במאה העשרים. החברים כבר לא. גם הדור הצעיר לא שר. כשאין יחד אין שירת יחד. השירה בצוותא יוצרת את רוח השיתוף. ושיתוף הפך למילה גסה, יחד עם אחיותיה שיוויון, הסתפקות במועט, חלוציות, סולידריות.

מתי הפסקנו לשיר בקיבוצים. השירה היתה שִמחה. מילאה את הנפש. גרשה את העצבות. ואת העייפות. את חוסר השינה המתמשך. פעם כתבתי: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי קיבוצניק שבע־שינה.

היינו שרים בחדר־האוכל. היינו שרים על הדשאים בלילות זרועי כוכבים. היינו שרים במקהלות הציבוריות והפרטיות. שלא לדבר על חתונות, בר מצוות, יום ההולדת של הקיבוץ ושאר אירועים ציבוריים, כמו חגי ישראל וחגי מדינת ישראל. לא הטלויזיה ולא הרדיו גרמו להפסקת השירה בציבור. אלה היו זרזים חיצוניים, לא רק לשירה בצוותא אלא לצוותא־גופא. הסתתרנו איש בביתו־מבצרו. מסך הטלויזיה חצץ בינינו. אבל לא הוא בלבד. מסך של ניכור בלתי מובן, בין אנשים שחיים יחד עשרות שנים. עם מטרה משותפת. אולי. עייפנו מהיחד. נעלמו השירה והריקוד – הביטויים האנושיים של שמחת חיים.

אינני יודע אם היתה בהיסטוריה האנושית חברה חילונית שבה הריקוד והשירה היו חלק מובנה מחייה כמו החברה הקיבוצית. חלק ניכר מהשירה העברית והריקוד החלוצי נוצרו בקיבוץ והתפתחו בו לדרך חיים. הסלוניקאים רקדו קרקוביאק והדרום־אפריקאים צ’רקסייה כפולה וכולם רקדו הורה. הרבה שירים בשפות שונות היו לה להורה הקיבוצית. רקדנו אותה עד אפיסת כוחות. הזיעה ניגרת, הרגליים רוקעות והעיניים בורקות. רקדו הורה גם אלה שלא ידעו לרקוד. לא היה קיבוץ בלי הורה, כשם שלא היה קיבוץ בלי עדר צאן. שרנו ורקדנו בכל ערב שבת, בכל מסיבה וחג. שרנו בעת קטיף התפוחים ובציר הענבים. שרנו בהלוויות ובימי הזיכרון. שרנו ב“גיוסים” ההמוניים שהחלו לפני עלות השחר. שרנו על הפלטפורמות בדרך לעבודת השדה. ופתאום הפסקנו. הפסקנו לשיר. הפסקנו לרקוד. הפסקנו ליהנות מן היחד. הקיבוץ הפסיק לשיר. רק הציפורים ממשיכות לשיר. במקהלות בוקר ובמקהלות בין־ערביים, בציבור וביחידות. להן טוב בקיבוץ. ממרומי מעופן הקיבוץ הוא אותו קיבוץ. המית היונים קבועה ומונוטונית כמו ביום העלייה על הקרקע לפני כך וכך עשרות שנים. כשהרצפלד פתח בשיר וכולנו נסחפנו אחריו. “שורו הביטו וראו. מה גדול היום הזה!”

קמו מקהלות וגוועו. קמו מקהלות ופרשו כנפיים בארץ ובעולם. אך אני מדבר על השירה שבקעה ספונטנית, שהיו חברים קבועים שפתחו בה בהזדמנויות שונות, לעיתים קרובות. כשם שהיה מי שקנה לעצמו תפקיד קבוע כמעצב הויטרינה בחדר־האוכל, או כשומר הגדות הפסח ומחלק הקטעים לקריאה מדי שנה – ככה היו בנות ובנים, שקנו לעצמם שם של מתחילי ומנחילי שירים. הם פתחו בשיר הראשון ובחרו את סדר השירים וכל העדר פעה אחריהם, כל אחד בקולו ומתוך ליבו.

השירים הנפוצים ביותר והחביבים ביותר באותם ימים היו השירים הרוסיים. בהתלהבות אדירה, בקולות רועמים, המזכירים את מקהלת הצבא האדום ובאותו רפרטואר כמעט, שרנו שעות ארוכות. מחיאות הכפיים וההתרפקויות המתמשכות הרומנטיות ביטאו את ההשתייכות האידיאולוגית–מוסיקלית. בימי חג ומועד לבשנו חולצות רוסיות, שרקמו לנו הבנות, בעת קשיים ואכזבות קיללנו קללות רוסיות, למורת רוחן של הבנות. גם בקיבוצים שלא העריצו את אמא־רוסיה. היו לילות שהתחילו בהעגורים ובואניה, עברו ברצף קבוע לקאלינקה, לקטיושה, לדוגית נוסעת (לא שטה), לפרשי בודיוני, לצבעונים, לשאון התותחים נדם, ללושינקה. הבנים התרפקו על הרוח מבדרת שובל שמלתה. בשום קולחוז בעולם לא שרו יפה יותר ובהתרגשות רבה יותר את השירים הללו שתורגמו לעברית קיבוצית והשרו עלינו הן רוגע, הן רומנטיקה והן מהפכנות. איזו מוסיקה נפלאה. הפלמחניק שבנו, שקרא בשקיקה את “אנשי פנפילוב” וזכה לטפיחת כתף מהפוליטרוק בני מהרש"ק השתלהב מן השירה הרוסית העממית והצבאית. אירוניה של הגורל: הרבה הרבה לפני שזה קרה שרנו בעוצמה ובהתלהבות “איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם”. האם ידענו מראש שזה יקרה? שזה מוכרח לקרות? האם שמעו אוזנינו מה שפינו שר?

היו ערבים, אם בחדר האוכל ואם על הדשא, שמובילי השיר היו תחת השפעה חסידית. בי־־־צה שנולדה ביום טוב, היה פותח סוליסט במנגינה חסידית וכל הקהל עונה אחריו אוי אוי אוי אוי ואז עוברים לשירי יא־בא־בם יא־ בא־בם!! שיש להם התחלה, אך אין להם סוף. מה יעשו החסידים כשיבוא המשיח. שירים חסידיים ושירים יהודיים השתלבו והתערבבו יחדיו. אמר רבי עקיבא, הללויה, עושה שלום במרומיו, שבחי ירושלים את אדונַי, אל תשליחני לעת זיקנה, אלי אלי שמע קולי שמע תחנוניי, והרבי אלימלך, ירדה שבת על גבעת גינוסר. התלהבות החברים כללה הנפת ידיים ועצימת עיניים וקריעות קורעות לב, שלא ביישו כל בית כנסת או ישיבה. המעברים בין התלהבות סוציאליסטית נוסח מקהלת הצבא האדום להתלהבות חסידית אותנטית נוסח חסידי ברסלב, היתה בלב הדואליות של ציונות סוציאליסטית, אחוות העמים ומוסר הנביאים. חלק מן השרים היו צאצאים של משפחות חסידיות, אבל התימנים והספרדים שבינינו התמוגגו לא פחות מהתרוממות הרוח החסידית, שנבעה מן השירה הזאת. זה היה שנים רבות לפני שה“אוי אוי אוי” אִפיין את המתנחלים. שרנו באקסטזה “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח”. שרנו את השיר מבלי להתייחס למילים. איך אפשר להבין את זה? שרנו “נלבישך שלמת בטון ומלט”, אנחנו, אנשי השדה והכפר. שרנו “לא כלום אתמול מחר הכל”. מאות פעמים. בהתלהבות. האם המילים לא חדרו אל אוזנינו, אל ליבנו, אל התודעה המחודדת שהיתה נחלתו של כל קיבוצניק? מן השירה החסידית המעבר אל השירה היהודית, שהגיעה מן הגלויות השונות, היה טבעי ומובן מאליו.

השירה הישראלית תפסה אז רק את המקום השלישי בסדרי העדיפות של הערימה של החבר’ה על הדשא. זמר, זמר לך, אנו נהיה הראשונים, פנינו אל השמש העולה, אנו באנו ארצה, חולצה כחולה, אנחנו החלוצים, ליפא העגלון, עגלה עם סוסה, שוב הערב יורד, שיר הפלמ“ח, שירת הנוער שיר עתידנו, הבונים בחומה והנושאים בסבל, איזה פלא אם ישנם לילות כאלה. שירי נעמי שמר טרם כבשו את עולמנו, בני מחצית המאה העשרים. עוד עשור או שניים והם ישתלטו על השירה בציבור. השירה המזרחית טרם יצאה מחיתוליה. תינוק שעוד יגדל ויצמח לתפארת. בתוך הקטגוריה של שירי המולדת או שירי ארץ־ישראל היו שתי תת קטגוריות: שירי רועים ושירים תימניים. החיבה לתימנים ולזמר התימני היתה גם בקיבוצים שלא היה בהם תימני אסלי אחד לרפואה. אהבו את התימנים, את חיוכיהם, מאכליהם ושיריהם. אל תפחדי תמר, אמא יודעת כבר. בכרם תימן תשבי תמר. אני סעדיה רבע־איש אבל אני שמח. אופייני לשירים התימניים, שרובם נכתבו ע”י גדולי המשוררים של הדור (אשכנזים כמובן). בצאתי לעבודה/ אמא לי אומרת/ ילדתי מחמד עיני/ בסמרטוט אֱחוֹזי/ הסמרטוט הוא תימני/ והבוץ שיכנוזי. אלתרמן, כמובן.

לעיתים הלחנים המזרחים או המתמזרחים, תימנים ולא תימנים (בין נהר פרת ונהר חידקל) משכו את מובילי השירים להתחבר למספר מועט אך בולט של שירים ערביים, שמחצית מילותיהם שובשו. שירים בערבית היו נחלתם של הפלמ"חניקים חברי הקיבוץ. השיבושים היו מתפתחים לגרסאות שונות. יא בינת שייח' אל ערַבּ, מוחמד מאת יו־יה/ ח’לף בנאת יו־יה. טיירה טאראת פוק/ פיה ג’אמילה/ יא חלַאוולַוֶוה, יא שֶכנא יא שֶׁכנא. יא ליל יא לילי, עלא דַלעונא. טַלְעַת מן בית אבוה. ג’ננתיני חלק ניכר מריקודי ההורה לווו בשירים ערביים קצביים, בעיקר כשאורחים מן הכפר הסמוך היו בסביבה.

לא היה קיבוץ בלי עדר צאן, כלומר בלי רועים והרועים היו מן הרומנטיים ומן האינטלקטואליים שבחברים. שעל כן רבים מהם חיברו שירי רועים. שירי הרועים, הורתם ולידתם בקיבוץ. גם המלחינים וגם הפזמונאים רעו את צאנם בקיבוצים. את השירים שרו כולם, גם אלה שהתרחקו מעובדי הצאן הריחניים בחדר האוכל. חנן ועליזה יצאו לשדה, שה וגדי גדי ושה, עלי גבעה שם בגליל, כבה השמש שיקד, שתו העדרים, שוב הערב יורד, גוזו גז, אל המעיין בא גדי קטן, האילנות כל־כך כבדים. כל הכפר שוכן רוגע, אל השוקת.

בנסיבות מיוחדות, שבהם גברה השובבות ועלו געגועים לימי הילדות, התחרינו בזכירת שירי רחוב ושירי הבלות למיניהם ולדורותיהם. על ראש גבעה עומדת פרה/ פותחת ת’עין שלה, סוגרת חזרה. אנ־דנ־דינו. המורה לטבע והגברת רבקה. מי שמתרחץ בדן. סרסנוךָ כי אנסת יא מוחמד. הודו לשולטן יתהלל. הגימנזיסט חלב פרה פֵּרלבו. אני רעב בטני מצטמקת מרעב. היום קיבלתי חום. יש לה תבלול על העין. יש לי רֵעה והיא חולה. יש לה רגל מתברגת. מגרד לי פה.

שירי הקיבוץ והפלמ"ח היו מעורבבים בכל מקום ששרו הללו יחד. עזבה את בית אביה הלכה אל הקיבוץ. שושנה שושנה. באב אל וואד.

הפינג’אן. שיר הרעות. מה עושה עושה החלוץ/ כשהוא הוא בא לקיבוץ/ הוא בא לקיבוץ, רוצה לאכול/ רואה בחורה שוכח הכל. אני רעב, בטני מצטמקת מרעב. אוכל, קדימה אוכל. כפר סאלד יהיה קיבוץ גדול מחר. אל ראש ההר העפילו. על בריקדות כלום לא יפחידנו. וכמובן, הרוח נושבת קרירה.

לרוב היו שרים בתערובת של כל הנזכר לעיל, עוברים מסגנון לסגנון, בהדרכת המובילים הקבועים, שהשתלטו על התפקיד שהפך לתפקיד חייהם. לא פעם נולדו יריבויות בין מובילי השירה. השתלטנים ניצחו, תרתי משמע. יתרונות ברורים היו לאלה מהם שניגנו על כלי כלשהו, ממפוחית פה ועד אקורדיון ועד פסנתר ועד דרבוקה וחליל. ומסרק.

העיקר ששרנו הרבה. מכל הלב. בהתלהבות. בהנאה. בהתחברות קולית וגופנית. בהתעלות. בהשתפכות.

ופתאום כל זה איננו. נעלמו השירים. נאלמו השרים. וזה חסר. חסר לי עד מאוד. גם הצעירים שבינינו אינם שרים. חלף עם הרוח. אין רוח. אין שירה. אין יחד. אין אמונה בעתיד. אין קיבוץ.

העליתי מתהום הזיכרון (הנחלש) שירים יפים מן הימים היפים, שחלקם (גם השירים, גם הימים) זכורים לטוב, גם היום, גם מחר. “היום היה טוב, היום היה טוב, ויהיה גם מחר”.


תמונה חמישית: מחנה עבודה    🔗

בקיבוץ היה שיאו של התהליך החינוכי שנתנה לנו תנועת הנוער. תנועות הנוער כולן היו בדורי גורם חינוכי, שמשקלו לא פחת ממשקלם של שני הגורמים המוכרים לכל: משפחה ובית ספר. מחנה העבודה, שארך כחודש ימים בכל קיץ, נתן לנוער את תחושת השייכות והשיתוף בבניין הארץ והבליט את אפסותו של הכסף כמרכיב באושרו של האדם. יצאנו למחנה העבודה בהתלהבות. לא שילמנו כסף. לא קיבלנו כסף. לא ראינו כסף. קיבלנו סיפוק אדיר מהשתתפותנו בחיי הקיבוץ ומהתועלת שהבאנו לעם המתקבץ ולארץ הנבנית. הזיעה נשפכה כמים. המים נשתו בצימאון. חשבנו על עמל ויצירה. קיבלנו יותר ממה שתרמנו.

ישנו באוהלים בקצה המחנה. וכשהגיעו במפתיע, בחשכת הלילה, ילדים עולים מסוריה, פינינו את האוהלים בהתרגשות והלכנו לישון על המתבן. היה יתרון למתבן שם החיכוכים האקראיים כביכול בין בנים ובנות היו מזומנים לנו בהכרח הצפיפות. למרות אי – הנוחות בשינה על חבילות חציר (מי שלא התנסה בזה הפסיד) ישנו עמוקות לאחר יום עבודה מפרך בשדה או במטע, ברפת או בדיר. נשמנו את שערותיה הפרועות של זו שישנה ראש־אל־ראש ממול, הרמנו רגל חשופה וחצופה על רגלה הרדומה של זו שישנה צמודה והרחנו את הארומה הנשית המשכרת של זו שחלמנו עליה בלילות והנה היא נוחרת קלות לצידך.

המפגש החם בין נערים ונערות, ללא מחיצות, ללא מורים, ללא מבחנים, ללא הורים ואחים מציקים, המפגש הזה החופשי והמתורבת בין בנים ובנות מתבגרים, שטופי הורמונים, היה שיאו של החינוך לערכים. כל הערכים. המגעים המאופקים התרבותיים בין שני המינים קיבלו את הפורקן האופטימלי בימים ובלילות הרחק מעיני אבא ואמא, המורה והמנהל, בחופשיות שהותירה בידינו את ההחלטות הקשות של נעורים וזוגיות.

הפעם הראשונה ששמת ראש על ירך חשופה של נערה, הפעם הראשונה שאצבעותיך גילו את החמוקים שמאחורי הברך שלה בלילה צונן על הדשא. הנשיקה הראשונה על הגורן והקריאה המשותפת במפת הכוכבים או בספר השירים החדש, שהיא קנתה לך – אלה חויות בונות ומרנינות שאין דוגמתן בביה"ס הקפדני, גם לא בבית ההורים המתירני.

המגע הישיר והחם מלא בהכרת תודה עם חברי הקיבוצים, שנראו בעיננו כענקי הדור, עטפו אותנו בשאר רוח ובהתעלות הנפש. עבדנו לצידם ובצילם של אנשים שקראנו עליהם ב“דבר”, ששמענו עליהם ברדיו. כמה מהם הזמינו אותנו בימות החום הגדול אל דירתם לשכב ולנוח על רצפת הבלטות הקרה, שעליה שפכו כדי מים צוננים. לשכב בתחתונים בלבד לצידו של חבר כנסת על רצפת חדרו ולהירדם מעייפות לאחר יום עבודה בשדה – זו חוויה מחנכת מאין כמותה. לשטוף את רצפתו של חדר האוכל הענק יד ביד עם אחד ממנהיגי התנועה זו התעלות הנפש. הדוגמא האישית שנתנו חברי הקיבוץ הופנמה ע"י הילדים המפונקים, שבביתם בתל־אביב התימניה עשתה ספונג’ה.

מחנות הקיץ בקיבוצים נמחקו ואינם. תנועות הנוער הצטמקו ואיבדו את מרכזיותן. הנוער עוסק היום בבילויים מסוג אחר לחלוטין. לא אפרט. זה עלול להעלות לי את לחץ הדם. הדברים ידועים.

מה שלא מובן וברור לכל הוא שיש לחיסרון הזה השפעה אדירה על המפולת בחינוך בכלל, גם בבתי הספר, שרוח תנועות הנוער נשבה בין כותליהם ואיווררה את ההשכלה המעופשת ואת רוחות מרד הנעורים הכבול בכבלי מבחנים וציונים. במחנה העבודה היית צריך להוכיח את עצמך ולמצוא חן בעיני הנערות שסביבך (עיניים בוערות בצימאון) ולא בעיני מורים מזדקנים ואמהות חומדות הצטיינות בלימודים.

לקום בארבע בבוקר ביום קיץ בעמק הירדן או בעמק בית שאן ולבצור ענבים שעה אחר שעה עד בוא השמש היוקדת, כשידך האחת עם מזמרה וידך השנייה חופנת אשכול ענבים בשל ושתי ידיך נוגעות באצבעותיה הרוטטות של נערה הבוצרת מולך, תופסת אותו אשכול ענבים וצחוק רענן מתגלגל בין שניכם. באיזה בית ספר, באיזו גמנסיה זה קורה או יכול לקרות. כמה זה מתאים יותר לנער או נערה מתבגרים, שהמיניות והיצריות בראש מעיניהם מאשר לשבת על הספסל מול הלוח ולנסות להבין מה המורה משרבט עליו.

כל מי שמבכה במאה הזאת את המפולת המתמשכת והכואבת בחינוך בארץ, הן לעומת ארצות אחרות והן לעומת רמת החינוך וההשכלה בדור שלי, צריך להבין שנוער המסוגר בין כותלי בתי ספר ואין לו פורקן לדמיו הסוערים בתנועות נוער, במחנות עבודה או בתחליפים מתאימים להם, לא ימצא פתרון במשכורות מורים ובכתות מוקטנות בלבד. גם תלבושת אחידה לא תפתור את הבעיה.

החינוך בכל דור מושפע מן התרבות בחברה כולה. ממעמדה של התרבות וממחיקת התרבות הרעה, הצומחת בשוליה. במקום תנועות הנוער, שהשלימו את מה שבתי הספר לא יכלו לתת קמה היום והשתלטה הטלויזיה, שבינה ובין תרבות אין ולא כלום. טלויזיה היא בידור להמונים והמוניות היא מחפשת. התרבות טובעת בה בים של פטפטת זולה, ריאליטי ופרסומות. מספר השעות שבני נוער מקדישים לה אינו פחות מזה שהם נותנים ללימודים בבית הספר. השפעתה על בני הנעורים היא הרסנית. הציפיות שטלויזיה חינוכית תהיה כלי עזר חדשני למורים ולתלמידים עלו בתוהו.

מה עושים? לעניות דעתי המזדקנת אפשר וצריך להחיות ולטפח תנועות נוער א־פוליטיות כגורם ממתן, מספק ועונה על הצרכים הנפשיים והפיזיים של בני הנעורים. גורם שהנוער יתווה את דרכו כשם שהיה בדורי. אולי יש בזה געגועים אישיים לנעורים שלי, שלא ישובו עוד. אולי יש בזה הצבת מטרה קשה ורחוקה אך הכרחית אם חפצי חיים טובים אנו לבנינו ונכדינו. זה נשמע תמים. אני מאמין שזה יקרה, באמת ובתמים. ירדנו כל־כך נמוך, שאי־אפשר שלא להתחיל לעלות. “עלו נעלה” הייתה הסיסמא של תנועת הנוער, שבה צמחתי.

מחנות עבודה בקיבוצים כבר לא יהיו. (בעצם, מי יודע). הבאתי זאת כדוגמא למשהו שצריך להיבנות, לא על בסיס של כסף אלא להיפך על בסיס הצרכים האמיתיים של בני הנעורים ושילובם עם הצרכים האמיתיים של החברה הישראלית רבת הגוונים ועתירת הבעיות. ובעיית הבעיות: החזרת עטרת החינוך אל ראש מאוויינו.

מעין ברוך, ערב ראש השנה, תש"ע


תמונה שישית: ימי הצאן    🔗

ימי הצאן היו ימים מעצבים לכל מי שזכה להיות רועה ונוקד בימי נעוריו. ליבי ליבי לאלה שהמשיכו בעבודה הקשה והמייגעת הזאת עד לבגרות וזיקנה. אספר על יום עבודה אחד בדיר הצאן ובמרעה לאלה שלא ראו או לא רעו עדר צאן מימיהם. הסיפור אולי יעורר בהם תמהון. לא כן באלה שזכו ורעו את צאנם והדברים ידועים וזכורים להם בגעגועים אין קץ.

קמנו בשעה שלוש וחצי בבוקר, בקור הלבנוני של אצבע הגליל והתייצבנו בדיר בשעה ארבע, עטופים בכל מה שיכולנו ללבוש. מעל הגטקעס מכנסיים מטולאים, שתי חולצות ושני סוודרים ומעיל עליון נודף ריח־צאן. היה מי שלבש את בגדי העבודה על פיג’מת הפלנל החמה, כדי לשמור על חום המיטה וזכה לבדיחות אינספור על חשבונו. נעלנו מגפיים, שבתוכם חותלות וגליונות עיתונים מקומטים לחימום. פיזרנו תערובת במחלובים ופתחנו את הדלתות לכבשים החולבות, הרטובות מגשם, שהתנפלו על המחלובים, נכלאו בהם והיו מוכנות לחליבה. התיישבנו על ספסלים קטנטנים, בנים ובנות ושלחנו ידיים קפואות, שהחלו להתחמם במגעם עם העטינים המלאים. בדרך אל העטינים עברו הידיים תחת מפלי צואה חלקה לחה ומצחינה, חלקה מגובשת סביב גדילי הצמר המשתלשלים. החליבה ארכה בין שעה לשעתיים. חייבים לגמור עד עלות השחר כדי לנצל כל שעת אור למרעה בשדה. הדיר וחדר החליבה שבתוכו פרוצים לרוח ואנחנו מנסים לשיר ולהתבדח מפני הצינה והריחות ("כלום לא יפחידנו!/ כלום לא יפחידנו!) גשם שלג רוח סערה!“), מפהקים ונזכרים במיטה החמה ובבן הזוג שהותרנו בה ישן שנת ישרים. בגו כפוף ובראש מונח על צמר הכבשה הלח, הרהרנו לא פעם, מה בעצם הביא אותנו להחלטה לבחור את הענף הזה לדרך חיינו. לא כולנו היינו דירניקים מקצועיים, קבועים. כמה מהעובדים נשלחו לחליבה באי־רצון ע”י סדרן העבודה, שנאלץ לספק לנו עובדים זמניים בעונות השיא. הם היו ממש אומללים. ניסינו להקל עליהם את החיים. להבין אותנו אף פעם לא הצליחו.

עם סיום חליבת הבוקר יצא הרועה התורן עם העדר שמנה קרוב לחמש מאות ראש ושהה עמו עד שעות הצהריים. שעות ארוכות, מייגעות ומשעממות. בחורף הגשם והברד לא מנעו ולא קיצרו את שעות המרעה, שמהן התפרנס העדר ופירנס אותנו. בקיץ השמש הלוהטת, שהלכה והתחממה לקראת הצהריים, היתה קשה מנשוא. שדות המרעה היו מוקפים בשדות זרועים בגני ירק ובמטעים, שמהם היינו אמורים למנוע את הצאן מלהיכנס ולהזיק. ואכן, היו כבשים עם אופי חבלני, כשם שהיו כבשים מקורבות לרועה. החבלניות ניסו למשוך אחריהן את העדר אל כל המקומות העסיסיים והאסורים. הכרנו אותן בשם וידענו לפקוח עין עליהן, כדי לא לגרום נזקים לשדות הקיבוץ והשכנים. אחת מהן, למשל, נקראה סנדרה ע“ש האשה שבגללה הגיע אחד הרועים מדרום אפריקה לארץ בגפו. לעומתן היו המשכוכיות, המשתפ”יות של הרועים, שעזרו לנו למשוך את העדר למקומות הרצויים. תלינו פעמונים בצווארן של אלה גם אלה. העבודה היתה קשה ותבעה התרוצצות מתמדת, שלא לדבר על הבנה בפסיכולוגיה של הכבשים והתישה את הרועה הרטוב והרועד מקור בחורף, ולא פחות את זה הנוטף זיעה בחומו של יום קיץ. החלום של כל רועה היה, שביום מן הימים, אולי בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לצאת למרעה עם רדיו שאינו מחובר אל חוטי חשמל ולהפיג מעט את השעמום ואת הבדידות. עד שהגיעו הטרנזיסטורים נעלמו עדרי הצאן מן הקיבוצים.

בצהרים היו חילופי משמרות. הרועה המחליף רכב על הסוסה ויצא לחפש את הרועה הראשון ואת העדר. זה לא היה פשוט, למרות שהכיוון הכללי היה ידוע. אילו היה טלפון סלולרי לא היתה בעיה כלל, אבל עוד לפני שהגיע הדור הסלולרי נעלמו הכבשים והעדרים מן הנוף הקיבוצי. על אותה סוסה חזר הרועה שהוחלף הביתה והלך לנוח עד חליבת הערב. חליבת הערב התקיימה עם חשיכה, לאחר שהעדר ניצל את כל שעות האור למקסימום רעייה משביעה דשנה ומניבת חלב. חליבת הערב התקיימה באותן שעות מעטות שהילדים היו אמורים לבלות את שעות החסד עם הוריהם. הדרך היחידה לראות את אבא היתה להגיע אל הדיר ולשבת על האבוס בין ערימות החציר ומשם לצפות באבא החולב המתבדח עם חבריו. בחרנו בקפידה את שותפינו לענף הצאן, אחרת לא היינו מחזיקים מעמד. קבוצת הרועים, שחלבה יחד וחלמה יחד בשנות החמישים, קשורה בקשרי ידידות עמוקים עד היום ועד מחר. כמה מחבריה אינם עוד בחיים, אך שייכותם לחבורת הדירניקים נמשכת ותימשך. שנים רבות אחרי החליבה האחרונה כשכולם פרופסורים ואמנים נודעים, המשיכו הללו בתנועות חליבה באצבעותיהם במהלך השינה, למורת רוחם של בנות הזוג. כשהזדמן לנו לנסוע יחד, שלושים או ארבעים שנה אחרי המרעה האחרון שלנו, היינו מתלהבים למראה עשבייה ירוקה בואדי לצד הכביש ומרגישים ממש בפינו ובלשוננו את טעם הירק הלח והשופע הנלעס בהנאה גרגרנית בפי הכבשים דאז.

עונות השנה גיוונו והעמיקו את הצורך בלמידת המקצוע של גידול צאן. להיות נוקד זה לא רק לרעות ולחלוב. בעונת ההמלטות היינו אמנם משאירים את המיועדות להמליט בבית אבל תמיד, כמעט יום־יום, היו כמה ממליטות חומקות מעינינו ויוצאות למרעה. כבשה או שתיים שהמליטו בשדה היו אמנם מחזה מרהיב אנושי ומחמם את הלב, אבל גם צרה צרורה. הממליטות עיכבו את העדר. אסור היה להשאירם בשדה מחשש שועל או זאב טורף ולאחר ההמלטה היה הרועה חייב לקחת על כתפו את הרך הנולד, שלא יכול היה לרוץ בעקבות העדר. אם התמזל מזלך היו שתי המלטות בלבד והיית קושר רגליים קדמיות אל רגליים קדמיות ומניח אותן על כתפך הימנית. לפעמים היו יותר המלטות במרעה. הטלאים היו מלחכים את האוזן ואת הצדעיים ומרטיבים את הרועה עד לשד עצמותיו.

אין יפה בדיר מעונת ההמלטות. השיבה הביתה בערב עם עדר האמהות אל הדיר, שבחצרו חיכו מאות הטלאים והטליות, היתה סימפוניה פסטורלית מרנינה. הפעיות הגרוניות של הכבשים הדוהרות אל עבר השער מתערבבות בפעיות הדקיקות של הטלאים וכשאלה נכנסות לחצר, מתחילה כל כבשה לחפש את ולדה או את תאומיה וכל טלה מתרוצץ לחפש את עטיני אימו. מקהלה שלא תישכח. שמחה אמיתית של מפגש חם, תרתי משמע, לאחר יום ארוך של פרידה, כשהקטנים רעבים וצמאים והאמהות מתמלאות על מנת להשביעם. היניקה המשולהבת והליחוך האימהי הם מראה הפורק מן הרועה את כל עייפותו באחת. אלא שלא כל טלה מצא את אימו ולא כל אם עטיניה מלאים ובריאים ויש לטפל בכל טלה עזוב ובכל עטין נגוע ובכל רגל שבורה והעבודה רבה.

בימות האביב והסתיו מלווה השיבה מן המרעה במחולות ובפעיות שמחה, המבטאות את ההנאה מרוחות הערב הקרירות, מן הבטן המלאה ומהמפגש בין הדורות. הביטוי “ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן” נכתב בלי ספק בידי אחד מאבותינו רועי הצאן. ומי מאבותינו אבות האומה לא היה רועה צאן. בני הצאן, שכבר גדלו ויודעים לקפץ ולרקד, מקפצים ומתפתלים באויר תוך כדי פעיות שמחה והשיבה הביתה אל מול רוחות הסתיו המנשבות בגליל, הופכת לחגיגת זמר ומחול, שחבל לך שאתה היחיד שצופה בה. היית רוצה שאשתך וילדיך יהיו שותפים לחויה הזאת ואתה מנסה להזמין ולזמן, ורק לעיתים רחוקות זה מצליח.

עונת הגז היתה חג של ממש. לעיתים השתתף בה כל הקיבוץ. לפחות אותו קיבוץ שנבחר לעשות בו את הגז האזורי. זה היה גם מפגש רעים בין רועי הצאן מכל הסביבה, מפגש היכרות וזלילה שכן בכל ערב, לאחר יום גז מפרך, היה נשחט טלה או שה (טלה בן שנה) והבשר הנצלה על גחלים היה מוציא מן החבורה ונספחיה שירי רועים ושירי הוללות ודברי לצון. גזזנו במגזזי יד, שכן המכונות החשמליות היו גם יקרות גם לא התאימו לצמר הגזע האוואסי המלא קוצים. שרירי הידיים היו נכנסים למתח וכאב למשך חודש ימים, למרות שהגז האזורי המשותף היה מסתיים תוך שלושה–ארבעה ימים. היתה התחרות גלויה מי גוזז יותר כבשים ביום. הקטע הקשה ביותר היה כפיתת רגליה של הכבשה והרמתה אל שולחן הגז. כל ילדי האזור באו להשתתף באירוע השנתי.

היתה גם עונת ההרבעה בה ניסינו לשבח את העדר בעזרת אילים מארצות רחוקות. כך הצלחנו לשפר את הצמר בעזרת אילים מאנגליה, שחטפו נגיחות רצח מקרניהם של האילים האוואסים המקומיים. אהבה חופשית לא היתה כאן. התאמנו את האילים המשובחים לכבשים המניבות בשפע והכל נעשה בחישוב מתוכנן ובהרבעה מוסדרת ע"י הרועים. והיתה עונת הטבילה, שבאה לחסן מפני חיידקים וחרקים. להעביר מאות כבשים, אחת אחת, בעל כורחן בבריכת הטבילה היה מאמץ פיזי שקשה לתארו. והיו טיפולי פדיקור וטיפולים רפואיים למיניהם, שהודחקו מזיכרונם של רוב הרועים. עדיף לזכור את הדברים הנעימים, כגון ההתקדמות במעלות ספר העדר הארצי, שהלהיבה אותנו לא פחות מהישגי נבחרת הכדורסל או הכדורגל.

אנחנו בחרנו בענף הקשה הזה, שכולל חליבה בשעות לא רגילות, מרעה של שעות ארוכות בגשם בחורף ובשמש הלוהטת בקיץ, העמסת עשרות חבילות חציר כבדות, הובלת כדי חלב כבדים מן הבוץ הטובעני שבדיר ועד הכביש הראשי, גז, הרבעה, המלטות וכל השאר – בחרנו בכך מרצון ובהתלהבות. הנוקדים האמיתיים (זה השם המדויק למגדלי צאן) היו נערים ונערות רומנטיים, אידיאליסטיים וחולמי חלומות. פרקי התנ“ך התנגנו בזכרונם. החזקנו מעמד בזכות היחד המצומצם, שהתבצר כחלק מובדל מן היחד הגדול. כולם ידעו שהדירניקים הם עם מיוחד, לא רק בגלל הריח שהם נושאים איתם בכל מקום אלא בגלל המנטליות המיוחדת שהביאה אותם לבחור בענף ולהתגאות בו, ליהנות הנאה צרופה מן המיוחד שבו, מן הקשיים, מן המגע עם הכבשים, שקשר אותנו ישירות עם אבות האומה ואבות האנושות רועי הצאן מספר הספרים. נדבקנו זה לזה וזה לזו, כל אלה שראו את עצמם ממשיכים במישרין את רועי הצאן משיעורי התנ”ך: משה רבנו, דוד בן־ישי, השולמית משיר השירים ודודה הרועה בשושנים, רחל הרועה צאן לבן ועמוס הנביא אשר היה בנוקדים מתקוע ושאר החבר’ה הטובים. ראינו את עצמנו ממש ממשיכי דרכם, על אותן גבעות, בין אותם טרשים. לחבריי ולי, שהתחלנו את העבודה מכפר גלעדי ומאדמות חמרה, היתה תחושה גם של ממשיכי דרכה של קבוצת הרועים מחמארה, אותה קבוצה מימי טרומפלדור, שבנתה ישוב רועים בסמוך לביתי היום. רעינו את הצאן שלנו ממש על אותם אדמות שהם רעו את צאנם, דור אחד לפנינו. התמזל מזלי ובאחד מימי המרעה על אותן אדמות, מצאתי בתוך הצמחיה המון שברי רעפים מתוצרת מרסיי, שהעידו על מקומם המדויק של צריפי המגורים של קבוצת הרועים. עד אז לא נודע זכר המקום. הצבנו סלע בזלת ונטענו עץ לציון החצר של קבוצת הרועים הראשונה בארץ ישראל המתחדשת, שנמחקה במאורעות תל־חי.

על חבורת הרועים במעין ברוך כבר כתבתי פה ושם. הכבשים בעדר שלנו הזינו את סיפוריי הראשונים לילדים, שפורסמו תחילה ב“דבר לילדים” וזכו בעיטורים מקסימים פרי מכחולו של נחום גוטמן. הסיפורים הללו כונסו בספר הראשון שלי “קרחונים ופעמונים”. הכבשים של מעין ברוך זכו לתהילה עולמית באמצעות ציוריו של מנשה קדישמן. בשנת 1950 הוא מרח צבע אדום על גבן של הכבשים החולבות וצבע כחול על צמר גבן של היבשות כדי לדעת מי נכנסת לחליבה ומקבלת תערובת ומי נשארת בחוץ לאכול חציר וללקק גושי מלח. אני סמוך ובטוח שגם אלה שלא ציירו ולא כתבו עליהן, לא ישכחו את אותן הכבשים ממעין ברוך, שרעו על אדמות חמרה והעשירו את נעוריהם. תמו ימי הצאן. נותרו הזכרונות.

*

ואם בזכרונות עסקינן, עליי להוסיף ולהזכיר שני מצבים קיצוניים שהיו חלק ממרעה הצאן. האחד נקרא בפינו “נדידה”. בשדותיהם של קיבוצים רחוקים, שלא היה להם עדר צאן, נותר שלף ובו שפע גרעינים לאחר הקציר. זה היה מכרה זהב לא מנוצל שרק פיהם של הכבשים יכול להגיע אליו. לחזור משטחים אלה כל ערב ממש בלתי אפשרי. היינו, איפוא, נודדים עם הצאן ומעבירים במשאית גדרות ומכלאות לסגור על הצאן בלילה ולצידם מכלאה קטנה לרועה, שנידון ללון בשדה על מיטת שדה תחת גג של אוהל רעוע. הרועה הנודד היה נשאר יומיים – שלושה בנדידה, מקבל אוכל חם פעם ביום, כשרוכב על סוסה מגיע אליו עם כלי אלומיניום שנקרא “קונפייטר” מלא אוכל חם. ואז מחליף אותו רועה אחר לשלושה־ארבעה ימים ולילות. כך למשך חודש ימים. ומעשה ברוכב, שהניח את הקונפייטר החם על גבה של הסוסה וכל דהירה שלה גרמה למרק החם והרותח להישפך על עורה יותר ויותר וכך טסה הסוסה, מנסה לברוח מעורה הלוהט ורוקנה לחלוטין את כלי האוכל, שנמצאו מושלכים באמצע הדרך. הנדידה איפשרה לקרוא הרבה הרבה ספרים. ולראות הרבה הרבה כוכבים.

הסיפור השני הנדיר, שהיה חלק מחיי הרועים, קרה בד"כ לרועים לא מנוסים. בשעות החום הנוראות של צהרי יולי–אוגוסט, קורה היה שהכבשים היו מסתירות את ראשיהן מן השמש תחת המחסה היחיד בשטח והוא, גופן של הכבשים האחרות ראש תחת בטן. העדר היה הופך לגוש בלתי ניתן להזזה, כשכל הראשים של הכבשים פנימה ואחוריהן במעגל החיצוני, אליות דשנות מלאות שומן סביב סביב. רועה בלתי מנוסה, לאחר שלא הצליח להזיז את המעגל המהודק ממקומו, היה רץ הביתה לבקש עזרה. עדות זאבים רק חיכו לרגע הזה. היו תוקפות את העדר ואוכלות את האליות השמנות, מרוקנות אותן מן השומן ומשאירות אותן מדולדלות נוטפות וכואבות. הריח היה נורא. הכבשים ניצלו ולא נטרפו אבל להן ולרועים, הנדרשים לטפל בפצעיהן ולהבריאן, חיכו שבועות ארוכים של סבל הדדי.

ולסיום, זכורים לי קרבות קשים בין האילים שלנו, שיצאו למרעה, עם אילים מעדרים שרעו בסמוך. נגיחות הקרניים היו אימתניות והסכנה ששני העדרים יתערבבו בעקבותן היתה קרובה. למזלנו, את הכבשים שלנו היה אפשר להכיר ולהפריד על נקלה בזכות הצבע האדמדם של אדמות חמרה, שצבע את צמרן. קרבות אלה והתערבבות עדר בעדר, שההפרדה ביניהם דרשה מאמץ פיזי עילאי היו חמורים ביותר בתקופה הקצרה שבין העליה לקרקע לבין סופה של מלחמת העצמאות. רעינו אז, כשמימיננו ומשמאלנו עדרים של ערבים מששת הכפרים שהקיפו אותנו. הכפרים כבר אינם גם העדרים אינם. ורק רועי הצאן נותרו לזכור ולהזכיר להעלות חיוך וגעגוע.


יורשה לי להקדיש פרק זה לשניים מראשוני הרועים בקיבוץ שלי, שאינם עימנו: נחמיה לבציון ובוקי שוורץ.

מעין ברוך, ערב סוכות תש"ע


תמונה שביעית: סרך היחד    🔗

המילה “סרך” יוצאת דופן בשפה העברית. היא נולדה ומתה בימי בית שני. אין לה זכר במקרא ואין משתמשים בה בעברית הישראלית המתחדשת. היא מופיעה הרבה במגילות ים המלח, בעיקר במגילת הסרכים הדורשת “לחיות כפי סרך היחד”. היא חוזרת פעמים אינספור בסרך היחד בהקשרים כגון: “וזה הסרך לאנשי היחד… להיות ליחד בתורה ובהון.”

משמעות המילה היא ככל הנראה תקנון או חוק. בשנת תשכ“ד (1964) כתבתי חוברת הדרכה לתנועות הנוער “האיסיים, “היחד” והקיבוץ”. המילה “היחד” בה”א הידיעה חיברה בעיניי בין הקיבוץ והאיסיים, שרבים מתקנוניהם ואורחות חייהם נבעו מאותה תפיסת עולם והתקיימו לאורך שנים בהתאם להם. נמשכתי לקרוא לפרק הזה “סרך היחד”, משום שחדר האוכל ביטא, יותר מכל דבר אחר, את היחד שהיה בחיינו ואיננו עוד. והעבודה בחדר האוכל ביטאה, יותר מכל, שכולנו שווים וכל אחד מאיתנו עומד לשירותם של כל חבריו, עד האחרון שבהם, להגיש להם ולכבדם.

במבט לאחור נראה לי, שהשוויון והשיתוף נשמרו בקיבוץ לאורך שניים־שלושה דורות במלואם, בעיקר בתורנות העבודה בחדר האוכל. תורנות זו לא פסחה על אף אחד, כולל שרים וחברי כנסת, שגרירים, מנכל"ים, מזכירים, גזברים, שליחים ומנהלי בתי־ספר, שהגישו אוכל לתלמידיהם. בהרבה ענפים ומסגרות אחרות השיתוף והשיוויון היו סיסמא שלא נתמלאה בדקדקנות. בחדרי האוכל השרות לכל ציבור החברים וכל העבודות משטיפת הרצפה וניגוב השולחנות ועד מירוק החלונות ושטיפת הכלים – כל אלה לא פסחו על אף חבר ועל אף חברה בלי יוצא מן הכלל. החברים המכובדים בעיניהם ראו לעצמם זכות גדולה להיות ככל חבר פשוט ולעמוד לשירותו של כל מי שנכנס לאכול.

אספר איפוא על יום עבודה רגיל בחדר־האוכל, שהיה מרכז החיים של הקיבוץ. יום עבודה שאפיין את הגישה השוויונית ואת חשיבות השירות לכלל, יהיה הפרט חשוב, מוכשר ומכובד ככל שיהיה. אני ממהר לכתוב זאת לפני שהמושג “יחד” ייעלם, כשם שנעלם המושג “סרך”. מן השפה ומן החיים.

אני נכנס השכם בבוקר לחדר־האוכל הריק המנומנם, שעונה לי בפיהוק גדול ורחב. אני מדליק את כל האורות כדי להתעורר. בעוד שעה קלה אכבה אותם, לאחר שאור היום ישטוף את האולם הגדול ויעיר אותי מן החלומות. שני מצבים אפשריים. האחד, שאמש עבד כאן בתורנות הערב חבר, שמצוות “שולחן ערוך” קדושות בעיניו והוא השאיר לך הכל נקי ומסודר. האפשרות הסבירה יותר היא שעליך להתחיל בהחזרת השולחנות למקומם, בניגובם עד היסוד, בהעברת מטאטא ברוחב מטר, לאיסוף גושי עפר מסנדלי הנויניק, וגושי אוכל ושוקו שפוך סביב שולחן המתנדבים. ואז אתה מתפנה לעריכת השולחנות לקראת ארוחת הבוקר. כלל קיבוצי ראשון, כולבויניק במרכז כל שולחן. לידו אגרטל עם פרח וכלי נחושת מלא סכו"ם, סכין אחד לכל שולחן. אם אתה קפדן, תעביר מפית לחה על כל כסא וכסא ואז תדליק את המיחם ותכין את הקפה והתה והסוכר והסוכרזית וכל השאר. בעודך עושה זאת, תגיע האקונומית התקיפה ובעקבותיה, המבשלת התורנית, המצפה להוראותיה. בשולחן הסמוך לדלת הכניסה מתחילים להתאסף אחד אחד זקני השבט כולם גברים, שהצליחו בקושי לישון עד עכשיו והם צמאים לתה חם ועוד יותר לשיחת ותיקים. בידי כל אחד או בכיס חולצתו קופסא עם כדורי הבוקר. השיחה מתנהלת בין פיהוק לגיהוק. עם איזה כאב קמתי הבוקר ומה ראיתי אמש בטלויזיה ואיזה נבזה וחדל אישים השר לעניני… ומתי יחליפו כבר את הגזבר הקמצן ואת סדרן העבודה גס הרוח. אתה מסיר מבט מחויך מן ההליכון שהועמד בצד ומרים ותולה עליו שני מקלות הליכה המצרים את צעדיך.

השולחן מתמלא לאט לאט ואתה מגיש לותיקים את כל מבוקשם בגבולות היש. הקרחצען מפנים לאט את מקומם לגמיעות מתנשפות קולניות מכוסות התה, הקפה והשוקו. וכבר שועטים ילדי בית הספר לשולחן שבקצה השני, שעליו העמידה המטפלת לחם פרוס, פרוסות גבינה ופרוסות נקניק (בצלחות נפרדות!), מרגרינה ומציות – לילדים המכינים כריכים לקחת לבית הספר האזורי. הרעש סביב שולחן הילדים מדגיש את השיחה המנומנמת, השקטה, בשולחן הזקנים שממול. הילדים כולם תלמידים שלך והם מסתכלים על המנהל, שעורך את השולחנות בקפידה, בנקמנות שמחה, מחויכת ולפעמים בהערות עוקצניות על המנהל תורן חדר האוכל. אחד או שניים מהם ניגשים לסבא ונותנים לו כפה או נשיקה. עוד הם יוצאים בריצה אל האוטובוס וכבר מתחילים ראשוני האוכלים להגיע לארוחת הבוקר. לרבים מהם שולחן קבוע ובקשות התורן “למלא שולחנות” נשארות באויר. אתה מעמיס על עגלת הגשה את ארוחת הבוקר ומתחיל לעבור בין השולחנות ולהכריז על אפשרויות הבחירה (יבוא דור שבו יוחלפו העגלות בהגשה עצמית, אבל זה לא יהיה לפני הדיונים בשלוש ארבע אסיפות סוערות). על העגלה בד“כ גבינה לבנה, דג מלוח, ביצה קשה או קלה (כך אומרים בכל הקיבוצים, למגינת ליבם של המורים ללשון), דייסת סולת ואשל. המנה היא דג מלוח, ה”בִּמקום" הוא ביצה וה“בִּמקום בִּמקום”, צלוחית ריבה. כל השאר – כיד המלך. על השולחן מגש לחם, סלט ירקות וקומקום תה, כלי עם סוכר (בימים טובים), מלח ופלפל ומפיות נייר. בשעת הארוחה מצטרפים אליך תורן נוסף לארוחת בוקר ושניים לארוחת הצהריים. אם נגמר התה או התקרר מרימים את הקומקום באויר וזה סימן לתורנים לבוא ולמלא את החסר. הוא הדין עם מגש הלחם. לתורנים יש עבודה קבועה ואם הרמת את הקומקום מול איציק, הוא יתעלם ויפטיר “אני סמרטוט” כי תפקידו להתהלך עם סמרטוט לח וסמרטוט יבש משולחן לשולחן בלבד. התורן השני שאליו הפנית את מגש הלחם הריק יודיע לך בצהריים “אני מרק”, כי את המרק מגיש תורן מיוחד עם תרווד לכל שולחן ושולחן. על המנות של ארוחת הצהריים לא אפרט, כי הן מגוונות לפי טעמה וארץ מוצאה, גחמותיה ומצב רוחה של המבשלת התורנית ועוזרותיה היגעות.

בין שתי הארוחות מגיעה שטיפת חדר האוכל בכמויות מים המייבשות את הכנרת. מרימים את כל הכסאות על השולחנות, שוטפים בצינורות ובמגבים ענקיים, ברגליים יחפות כמובן ובמכנסיים מופשלים ומנגבים בסמרטוט יבש. כל זה נעשה בריצה כדי להספיק. אתה יוצא מן המירוץ הזה רטוב מלמטה ומזיע מלמעלה, שמח שהרצפה התייבשה לפני שהתחילו לדרוך עליה בנעלי העבודה המלאות עפר. שטיפת הכלים גרועה אפילו משטיפת הרצפה. יש לה התחלה ואין לה סוף. כדאי לעשות אותה בשניים, כדי להקל על הייאוש המתלווה לזרם הכלים המלוכלכים שאין לו סוף. מכונות הקיטור לשטיפת כלים הגיעו מאוחר יותר והיו לאחת הסיבות לסגירה המוחלטת של חדרי האוכל, בגלל יוקר החזקתן. הרבה קיבוצים החליפו את המכונה, בולעת הקיטור במכונה הולנדית או שוודית, שזה היה הכינוי למתנדבים מאותן ארצות.

התענוג של תלמיד התיכון לראות את המנהל שלו שקוע בשטיפת כלים או מזיע בשטיפת הרצפה, דומה היה לתענוג המנהל שראה את חבר הכנסת עושה זאת בתורנות שלו. והיו אז הרבה הרבה חברי קיבוצים שהיו גם חברי כנסת גם למעלה מזה. חסר היה לבחורים, תורני חדר האוכל, אתגר התחרות של המבשלות על הצלחתן בהשבעת רצונם ובטנם של האוכלים, שלא חסכו במחמאות ובגידופים – הכל לפי התבשיל ותוצאותיו. להשביע ולהשביע רצון זה היה שם המשחק. משחק יומיומי, קשה ומייגע ומעצבן. גם מבטיח שכולנו שווים. פחות או יותר.

התקנונים שאושרו בהחלטות אסיפה בכל מוצאי שבת, תבעו תורנויות ארוכות במיוחד מהמורים והמורות, שחופשותיהם הארוכות מביה"ס עוררו קנאה. שבועיים – שלושה בחדר האוכל כיבו מקצת מן הקנאה. מי שחזר מן השליחות צריך היה לפצות בשבועות רבים של עבודה בחדר האוכל. עם השרים ונכבדי היישוב נהגו בסלחנות, אבל לא מבלי להדגיש אותה. בעבודה בחדר האוכל עמדו כל החברים למבחן אישיותם ונאמנותם ליחד. לעיני כל. דיני שולחן ערוך חלים על כולם.

זוכרים? אכלנו ביחד. יום יום. כמה פעמים ביום. שוחחנו מעט. החלפנו דעות. ידענו מי חולה ומי מבריא. המבריא קיבל מנה מיוחדת, מעוררת קנאה. הרכילות השלימה את המנה האחרונה, שחולקה בצמצום. אכלנו יחד. חיינו ביחד. לאחרונה תם סרך היחד. תם ולא נשלם.

קיבוץ מעין ברוך, סוכות 2009


תמונה שמינית: על שפת היחד    🔗

אמר לה: “אני הולך לחדר לבדוק בפנקס כמה שבתות יש לי. תעברי בסידור לראות איפה אני מחר וניפגש בהשכבה.” ארבע מילות מפתח, שנלקחו מהעולם היהודי ושינו כליל את משמעותן. הסידור כבר אינו סידור התפילה, אלא סידור עבודה, החדר הוא לא החיידר הגלותי, ההשכבה מתכוונת להשכבת הילדים בבית הילדים לקראת שנת הלילה והשבת אינה יום בשבוע קדוש ומקודש, אלא פשוט יום מנוחה. אבא של אותו חבר למד בחיידר, התפלל בסידור, לא אסף שבתות והשכבה היתה עבורו פרידה מחבר שנפטר. קצת פחות מובן איך הביטוי גמ"ח (גמילות חסדים) הגיע הישר מהעיירה אל גזברי הקיבוצים, שהשתמשו בו במשך שני דורות בחיוך ובממזריות.

שפת הקיבוץ ברובה מילים עבריות רגילות, שאיבדו את משמעותן המקורית לטובת ההווי הקיבוצי המיוחד. אליהן צורפו מונחים ומושגים, שנולדו בקיבוץ וענו על מצבים וצרכים מיוחדים רק לו. בחדר האוכל הקיבוצי נולדו וצמחו והפכו לסמל – הכולבויניק והבִּמ־קום. את האקונום והאקונומית פגשנו רק בקיבוץ. כך גם את הנויניק. נויניק יש רק בקיבוץ אף כי אנשים, שעושים אותה עבודה במקום אחר, אינם נקראים כך. את הזבלן והחצרן תמצאו רק בקיבוץ. שני מקצועות מכובדים ביותר. לפי ערימת הזבל בכניסה לקיבוץ ניתן היה להעריך את טיבו. בידי החצרן היו המפתחות לכל דבר שחייב מנעול ובריח. המילה משק, על שימושיה הרבים בחוץ, קיבלה בקיבוץ תפקיד של החלפה. במקום קיבוץ אומרים משק. בן משק, הוא עזב את המשק, ראיתי אותו מסתובב במשק, מרכז משק, משק ילדים וכו'. משקיסט היה אדם, שהנושאים הכלכליים עמדו אצלו מעל החברתיים והחינוכיים. המילה ענף צמחה בקיבוץ לתפארת. כל מרכזי הענפים וכל אלה, שה“סידור” העביר אותם מענף לענף, יודעים זאת היטב. היו ענפי יצור וענפי שירות. ענפי שדה וענפי אומנות. פקק הוא מי שאין לו ענף וסותם כל חור בסידור העבודה. כל זה לפני שסידור העבודה הפך למשאבי אנוש. איזו התקדמות! איזו מודרניזציה!

למרבית הפלא, דוקא הסלנג לא התפתח בקיבוץ כפי שהוא עושה זאת בחברות סגורות אחרות. הקיבוצניק מזדרז להשתלב בסלנג הארצי, שפעם ינק מן היידיש ועבר לחטוף מכל הבא לפה, מן הערבית המדוברת והאנגלית המשודרת. מעטות המילים שניתן להגדירן כסלנג קיבוצי. לא הרבה מעבר לכלבויניק, במב“ח (בן משק בשנת חופש), במ־קום, פקק, פרימוס, שין־שין (שנת שירות), בי. קיי (בוגר קיבוץ) ודומותיהן. הלהג הקיבוצי רוב רובו מילים שגוירו כהלכה לצורכי המקום ומעוטו מילים שנוצרו בקיבוץ למען הקיבוץ, כגון קונפייטר, המחממות ושמיניות. קונפייטר או סיר הסירים, נקרא (משום מה) כלי רב קומתי להובלת אוכל חם לשדה. המחממות באות בערב שבת, בבגדי השבת, לחמם את ארוחת הערב החגיגית שנתבשלה כבר בצהריים. שמיניות, אלה שעות העבודה כגון: שלוש שמיניות עבדתי בחליבה וחמש שמיניות במחסן הבגדים. מחסן הבגדים נקרא בקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) קומונה. וביה”ס התיכון נקרא מוסד. לא כל בוגרי המוסד גוייסו ל“מוסד”.

בכל הקיבוצים נקראו החברים לגיוסים שונים ומשונים: גיוס לקטיף בשבת או בחג בשעה ארבע בבוקר, גיוס לפריקת שקי תבואה מן המשאית לאסם, גיוס לתפיסת עופות להכניסם לארגזים ולהעמיסם על משאיות למשלוח, גיוס למריטת עופות במטבח לקראת החג וכיו“ב. הגיוס נועד לכל החברים והחברות. בוצע ע”י מרביתם. האופטימיסטים ראו בו חוויה, הקוטרים ראו בו עונש ומטרד.

היו מילים וביטויים שנולדו בקיבוץ אחד ועברו כאש בשדה קוצים אל כל הקיבוצים או כמעט לכולם. והיו שנשארו במקום לידתם וגוועו עם הזמן. מן הסוג הראשון יש לזכור את הפרימוס – הרווק, שנגזר גורלו לגור בתוך חדרם היחיד של בני זוג מעבר לסדין תלוי על חבל. למה פרימוס? ככה. דומה לו הביטוי במב“ח, שהתפשט במהרה ונעלם מאז קיבלו בני המשק חופש גמור, לא מוגבל בשנה. מן הסוג השני אזכיר את הביטוי “סל פֶּן” – סל, שכל אשה לוקחת בבוקר בצאתה מן הבית, פן יחלקו משהו ויהיה צורך בסל. מסוג זה יש מילים למכביר, חינניות או מסורבלות, שלא יצאו מתחום קיבוצן. לטעמי הן בגדר קוריוז. שלוש דוגמאות מסוג נכחד זה: לורד – ותיק שאיבד את השפעתו בקיבוץ, מבשלת ילדים, אסיר ציון – חבר שטרם יצא לטיול בחו”ל. יום־מזוודה, היה מושג בכמה וכמה קיבוצים. זהו יום, שעולה חדש מקבל כדי לפרוק את מטענו ולהתאקלם, לפני שרותמים אותו לעבודה. פחות רשמי היה יום גידול, שתלמידים נועזים לקחו לעצמם יום חופשה מביה"ס.

שפתם של ילדי הקיבוץ היתה עשירה במיוחד בשמות פרחים וצמחים וציפורים, שבוגרות הסמינרים טפטפו באוזניהם. קרבתם לדירי הצאן ולרפתות אפשרה להם להבחין, למשל, בין משפחת התיש העז והגדי, לבין משפחת האיל הכבשה הטלה והשה – דבר שהביא לאי־הבנות עם בני המשפחה בני גילם, שבאו לביקור ולא הבחינו אפילו בין מגל וחרמש, בין אבוס למחלוב. לעומת זאת כשהגיעו העירה היו להם קשיי שפה לא מעטים. “למה הוא קורא לך אדוני” שאלה אותי פעם בתי, נעלבת.

החינוך המשותף (גם הוא ביטוי קיבוצי) הוליד כמה וכמה ביטויים מוזרים באוזני כל זר. בית כולל נקרא בית, שבו המגורים וכתת הלימוד וכל מה שילד צריך, נמצאים בו. המורה, שבא ללמד בכתה, היה (הייתי) נכנס תחילה עם הבנים למקלחת לראות שהם מתרחצים “על באמת”, כשם שהמטפלת עשתה זאת עם הבנות. הוא אכל עם הילדים את ארוחת הבוקר ורק אז זימן אותם לכתת הלימוד. הרעיון היה לרכז את כל עולמו של הילד בבית אחד עם מטפלת אחת ומורה אחד, שלימד כמעט את כל המקצועות. הפעוטון היה המצאה קיבוצית והכין רביעיות או שישיות לקראת גן הילדים. הפלא ופלא, גן הילדים נקרא פשוט גן ילדים. כל־כך לא קיבוצי. לעומת זאת, שעת אהבה היא ביטוי חינני קיבוצי מובהק לאותה שעה אחת ביום, שבה הותר להורים להגיע לבית הילדים ולבלות עם ילדיהם. כשהאמא למדה בעיר והאבא עבד בחוץ, זכה הסבא (במקרה זה אני) יום יום לשעת אהבה עם הנכדים. הילדים, שגדלו בלינה המשותפת, בגרו, עזבו והוציאו את דיבתה רעה. זו הלינה בבתי הילדים, שמתחילה בהשכבה המתוחה וקצרת הרוח של ההורים, מתובלת בסיפורים ושירים, בבכי ודמעות ומסתיימת בשומרת הלילה המסכנה, שעוברת בין הבתים לכסות ולהרגיע. השומרת חולצת את המגפיים בפתח כל בית, עושה סבוב בין הילדים, שאת מרביתם היא אינה מכירה ושבה ונועלת את המגפיים כדי לעבור לבית ילדים אחר. מובן, שאם יש לינה משותפת תהיה בעקבותיה לינה משפחתית. המצאה גאונית שלקח לקיבוץ 50 שנה ויותר להגיע אליה.

המצאה מקומית היא המושג ילד חוץ. להבדיל מבן־משק. הקיבוצים תוגברו בגרעינים ובהשלמות ולפני כן בהכשרות – מושגים שנולדו ומתו בקיבוץ. אפילו באבטיחים אין כבר גרעינים.

בכמה קיבוצים נקראו שיכוני הותיקים ותיקן. המצאות חינניות היו לחם חוקם של ליצני הקיבוץ. פלטפורמה, שנקראה עגלה ללא דפנות, היה גם כינוי לבחורה שטוחת חזה. תקציב אישי נקרא בפי הליצנים תקציב אשתי. והמבין יבין.

בולטת בשפה הרשמית של התנועות הקיבוציות כולן, הנטייה להשתמש במונח איחוד ככל שהתרבו הפילוגים. התנועה המאוחדת נולדה מן הפילוג במחנות העולים. איחוד הקבוצות והקיבוצים נולד מן הפילוג בקיבוץ המאוחד. אחדות העבודה צמחה מפילוג במפא“י. הרבה איחוד. מעט אחדות. מעט מאוד יחד. כל קיבוץ שהתפלג, התעטף בגלימת אחדות וכך נולדו מן הפילוג עין חרוד־איחוד ועין חרוד־מאוחד, גבעת חיים־איחוד וגבעת חיים־מאוחד, אשדות יעקב־איחוד ואשדות יעקב־מאוחד וכו”. מספרים על ילדים בקיבוצים הללו, שבשיעור לשון כשהמורה ביקש רשימת הפכים, אחד הילדים כתב: ההיפך מאיחוד זה מאוחד. וילד אחר מגבעת חיים חיפש באינטרנט מיהו אותו “חיים מאוחד”, שעל שמו נקרא הקיבוץ ולא מצא.

בלהג הקיבוצי בקיבוץ המתחדש, פינתה העברית את מקומה ללעז ולמילים בומבסטיות, כגון שכר דיפרנציאלי, מס מוניציפאלי, מדף משפחה, שיוך דירות ורשת בטחון. הריבוד המעמדי מצא את ביטויו הלשוני במושגים קשים לעיכול לותיקי הקיבוץ: מטפלת מובילה, ועדת היגוי, מנהלת הספריה, ובעיקר, מנהל הקהילה. דורות אחדים נמנעו כל הקיבוצים מלהשתמש במילה “מנהל”. השינויים שחלו בקיבוץ בדור האחרון קיבלו את ביטויין בשינויים הלשוניים שאומצו מן העיר ומן העולם הקפיטליסטי. ניתן להבחין היום בין שפתם של ותיקי הקיבוץ לשפת הצעירים, שמרביתם עובדים ומשתכרים ומבלים מחוצה לו. השינויים בשפת הקיבוץ לא רק מבטאים את השינויים באורחות החיים, אלא גם מקבעים אותם ונותנים גושפנקא לשונית מנטלית למהפכה שעברה עליו.

שפת הקיבוץ צמחה והתפתחה כחלק אינטגרלי אנושי מהתפתחות החברה הקיבוצית, מדור המדורה וההורה ששר: “מוחמד מאת / יו־יה!” דרך הדור הסוער, חובב המתנדבות (כשאינגריד נירווגה את אמזלג), שרקד את ההורה שלו לקול “המתבן של מזרע עולה באש!!!” ועד הדור שעבר לריקודים אחרים לגמרי בדיסקוטקים שטופי הבירה. כל עוד יש שפה מיוחדת בקיבוצים, שפה שזר לא יבין, יש ייחוד ויש עתיד לקיבוץ.

ובל נשכח: המילה קיבוץ מפורסמת בעולם כולו במקום השלישי אחרי שלום וירושלים. הדבר המקורי והמוכר ביותר, שיצרה החברה הישראלית.


תמונה תשיעית: קולנוע בקיבוץ    🔗

סינמה בלש. בימי נעוריי ובחרותי, בטרם השתלטו על חיינו הטלויזיה, המחשב והסלולרי, היו סרטי הקולנוע מרכז החיים החברתיים והתרבותיים של כולנו. הליכה לסרט, במיוחד בחבורה, היתה לפי מושגי הימים ההם “שיא הכיף”. לא היה שבוע בנעורינו שלא ראינו סרט או שניים, אם בקולנוע מוגרבי או בעדן, בגן רינה, בית העם, קולנוע אופיר או פריז. לירושלמים היה אדיסון. ביקור בקולנוע חסר לנו מאוד ביישוב החדש שהקמנו בקצה הארץ, הרחק מכל בית קולנוע ראוי לשמו. היינו נוסעים מקצה הציפורן של אצבע הגליל עד תל אביב כדי לראות סרט טוב. כמה מאיתנו ניצלו את הנסיעה הארוכה והקשה וראו שני סרטים ברציפות בטרם שבו לקיבוץ. המצוקה היתה כה קשה עד שהוקמה מחלקה מיוחדת בהסתדרות שסיפקה לקיבוצים במחזוריות קבועה סרטים. נקנו מכונות הסרטה וחדרי האוכל הפכו, יום אחד בשבוע, לאולם קולנוע. הסרט הגיע בדואר בקופסא מרופטת ותוך שעה נודע לכל חברי הקיבוץ איזה סרט יוקרן השבוע. ביום קבוע, בשעה תשע, אחרי שחדר האוכל נוקה משיירי ארוחת הערב, סודרו הכסאות שורות שורות ונשלחו נציגים מכל משפחה לתפוס את המקומות הקבועים שכל משפחה כבשה לה כנחלת קבע.

האטרקציה הגדולה ביותר היתה התרגום. לא היה תרגום בגוף הסרט. התרגום הגיע בקופסא נפרדת והוכנס למכשיר ידני, אותו צריך היה לסובב, בתיאום עם מהלך העלילה והדיאלוגים בסרט. התרגום נמסר לידיו של המסכן שידע שפות זרות. דוברי אנגלית היו למכביר, לפחות בקיבוץ שלנו, אבל סרטים בשפות אחרות דרשו חיפושים קדחתניים אחרי דוברי אותה שפה, שיוכלו לסובב את התרגום. לא היה קל להתאים את התרגום אל הדיבור השוטף של השחקנים בשפה זרה. הקהל השתתף בייעוץ קולני “קדימה קדימה קדימה!” או “מה אתה רץ, הוא עוד לא אמר את זה!” וכיוצא בזה הערות נרגזות שמוסיפות בלבול ומתח למסכן, שעלה בגורלו לתרגם במקום להנות מעלילת הסרט.

אירוע קבוע ומעצבן היה תהליך החלפת הגלגלים, כי כל סרט הגיע בשניים או שלושה גלגלים. היועצים המקצועיים עטו על המקליט התורן. תמיד נמצא ליצן שקרא בקול:“שוק’לד מנטה מסטיק!”. האירוע הפך לסיוט כאשר הסרט נקרע במהלך ההסרטה. לראות סרט בשלמות ובלי תקלות היה אירוע נדיר, כמו ארוחת עוף או בשר באמצע השבוע.

שבוע שלא הגיע סרט מהעיר הגדולה, מסיבה זו או אחרת (והיו גם היו שבועות כאלה), היה שבוע חסר ופגום בחיי הקיבוץ. במקום לדבר כל השבוע על הסרט שהיה ועל המתרגם שקלקל את כל ההנאה, היינו מדברים ומקטרים על מחלקת התרבות של ההסתדרות, שאינה פועלת כראוי ועל ועדת התרבות המקומית, שאינה דואגת לאירוע התרבותי הקושר אותנו לעולם הגדול.

הילדים לא היו רשאים לראות את הסרט השבועי. השובבים שביניהם מצאו דרכים עקלקלות להציץ מבעד לחלונות ולזכות במעט תרבות מהעולם הגדול.

אולמות חדרי האוכל היו כמובן שטוחים, ללא שיפוע והקריאות “תזיז את הראש שמאלה” או “תשאירי את הכרית בבית” בקעו מהשורות האחרונות בזעם רב. המסכנים שישבו בשורות הראשונות סבלו מנקע בצוואר וגם מקריאות הזעם של אלה שישבו מאחור.

נהגי הבית של הקיבוצים, שנפגשו בקופת חולים או במחלבה האזורית, היו מחליפים ביניהם מידע ושימשו כאנשי בשורה לקיבוץ כולו – אילו סרטים יגיעו בשבועות הקרובים, שכן המחזוריות היתה קבועה כל עוד הדואר לא התבלבל.

סרטים ישראליים היו מחוץ למחזור, שכן כולם היו או סרטי קרן קיימת או סרטי בורקס ולא היה להם ביקוש בקיבוצים. מחלקת התרבות דאגה שמיטב הסרטים יגיעו לקיבוצים. השמחה היתה גדולה בלב, כשחבר חזר מהעיר הגדולה וסיפר על התורים המשתרכים לאורך רחובות שלמים כדי להשיג כרטיס ל“חלף עם הרוח” או ל“קזבלנקה” (הרבה הרבה שנים לפני קזבלן), כשאותם סרטים הגיעו לחדר האוכל בלי תור ובלי תשלום. לא מעט אורחים תיאמו את ביקורם בקיבוץ ליום הסרט, שהיה יום קבוע בשבוע, זה לא מנע מכמה קיבוצניקים צעירים מלנסוע העירה ולראות עוד שניים שלושה סרטים ברציפות, לחזור ולספר לחבר׳ה.

לעיתים רחוקות, בעיקר בחגים, הובאו סרטים לילדים, אבל המבחר היה קטן. זכורים לטוב “הבלון האדום”, סרטי שירלי טמפל ו־וולט דיסני. אבל היתה בעיה איך להחשיך את חדר האוכל ולא לאחר את שעת השינה של הילדים. בשעה תשע בערב הילדים היו צריכים להיות במיטות בבתי הילדים, לפי הכללים הנוקשים של החינוך המשותף.

הטלפון היחיד בקיבוץ היה בכניסה לחדר האוכל. אני משאיר לדמיונו הפרוע של הקורא לתאר לעצמו מה היה קורה כשצילצל הטלפון באמצע הסרט. אף אחד אינו רוצה להפסיד את הסרט ולקום לטלפון אבל מצד שני הצילצול מפריע ואוי לו לחבר שבגללו זה קרה.

שיא החוצפה היה כשהמחבלים מעבר לגבול החליטו לשלוח קטיושות דוקא בערב הקבוע של הקרנת הסרט. זו היתה ממש התעללות שפגעה ביקר מכל. ממש חוצפה! היו תקופות שנאלצנו להוריד את כל מנגנון ההסרטה למקלט הגדול ובלבד שלא להיכנע לאויב, המנסה לפגוע בציפור הנפש של חיי היחד.

בלילות הקיץ החמים, הקולנוע הקיבוצי יצא לאויר החופשי. הסרט הוקרן על קירות חדר האוכל מבחוץ והקהל ישב על הדשא על שמיכות וכריות שהובאו מהבית. זו היתה חויה קיבוצית מקורית, שאין כמותה בשום מקום אחר. ועדת תרבות בעלת יוזמה והעזה היתה מוסיפה לאירוע ארטיקים, שהתקבלו בתרועות של שמחה.

מתי היה ערב הקולנוע האחרון בחדר האוכל? מי זוכר. מתי היה חדר אוכל – זוכרים היטב. ומתגעגעים. איך יהיו חיי יחד אם לא רואים סרטים ביחד, אם לא אוכלים ביחד, אם לא מצטופפים ביחד.

אגב, סינמה בלש הוא ביטוי ערבי, שפירושו קולנוע בחינם.


תמונה עשירית: שיקוף ריאות    🔗

הקיבוץ סבל מיומרות. יומרות נולדות מן הזיווג בין אידיאליזם לבין יהירות, אותה יהירות מפניה הזהירו חכמי יוון הקדומה, שכינו אותה היבריס. חטא ההיבריס נחשב לאחת הסיבות של הטרגדיות האנושיות. יומרה היא תופעה שרק בדיעבד אפשר להבין שהיתה מופרכת מיסודה. כשהיא מתעוררת בליבם של צעירים נלהבים ונועזים ומרחיקי ראות, היא מבטיחה גדולות ונצורות. כיוון שביומרה עסקינן, מובטח שהיא לא תעמוד בהבטחות. היומרנות היא המכשלה של המוכשרים, השאפתנים והמוצלחים. וכאלה היינו.

היומרה העיקרית שלנו היתה, שיש בכוחנו, בכוחם של החינוך של הדוגמא האישית והמסגרת החברתית המיוחדת, שיש ביכולתנו, כיישוב וכתנועה – לשנות ולשפר את טבע האדם. חשבנו לתומנו שנוכל לגדל דור, בעצם דורות, שכיוון שמלידה ולאורך כל חייהם יגדלו בסביבה שיתופית ושיוויונית, שילבשו אותם בגדים בימי חול ואותם בגדים בחגים, שיקבלו כולם שעון לבר מצווה, שיתרחצו יחד במקלחת ובבריכה, שיאכלו אותו אוכל ויצאו לטיולים בקבוצות – שכל זה יפחית אצלם את הקנאה ויגביר אצלם את החברות, את הדאגה ההדדית, את השיוויון ואת האהבה. מי שאמר “קשה כשאול קנאה” ומי שכתב “אל תעירו ואל תעוררו את האהבה, עד שתחפץ” היה חכם מאיתנו והכיר טוב מאיתנו את טבע האדם. לא הצלחנו להקטין ולמתן כהוא זה את הקנאה, את הרכושנות, את צרות העין, את האגואיזם, את הצורך להתבלט ולזלזל בזולת ואת השקרנות המובנית בכל אדם. השקר התהלך על מדרכות הקיבוץ בראש מורם לא פחות מאשר ברחובות העיר הסואנים. שיקרנו לעצמנו שאנחנו פחות שקרנים מאחרים. כבר כתבתי במקום אחר, שבעשרת הדיברות כתוב לא תגנוב, לא תרצח, לא תחמוד, לא תנאף ולא כתוב לא תשקר. חשבנו שאצלנו זה יכול להיות אחרת, זה צריך להיות אחרת, זה חייב להיות אחרת ולא העלינו על דעתנו, שלא רק שהקיבוץ לא ישנה את טבע האדם אלא שטבע האדם ישנה את הקיבוץ. וד"ל.

יומרה נוספת היתה בתחום הכלכלי־חברתי. האמונה הנאיבית שהקיבוץ קיים לנצח ויכול להבטיח את התנאים הסוציאליים של כל חבריו לדורי דורות פטרה אותנו מן הצורך הבסיסי האלמנטרי להבטיח פנסיה לכל חבר וחברה. למה לנו “לבזבז” כספים על ביטוחים למיניהם, אם אנחנו יכולים בכוחותינו הקולקטיביים האיתנים להבטיח הכל לכולם. קיבוצניק אינו זקוק לפנסיה, כשם שאינו זקוק לחשבון בבנק. הקיבוץ הוא חברת הביטוח של עצמו ושל כל חבריו. נצח הקיבוץ לא ישקר. בדיוק כמו שחבר הקיבוץ לא ישקר. והבן שגדל בקיבוץ, בחינוך המשותף, שאין דומה לו בעולם, לעולם לא ישקר. ולא יידע בכלל מה זה פנסיה. מילה של עירוניסטים.

יומרה נוספת היתה בתחום הפוליטי. מעמדם של חברי הקיבוצים במפלגות ובשלטון, הן במפלגה בה“א הידיעה והן באופוזיציה הגאה והלוחמת משמאל, היה מועצם ומורם מעצם היותם חברי קיבוץ ומנהיגיו. גם מנהיגים שלא היה להם שום מעמד שלטוני או מימסדי, היתה להם עוצמה רוחנית מפלגתית אדירה בחברה הישראלית ובשלטונות הישוב והתנועה הציונית. באחת התנועות הקיבוציות היו שני מנהיגים שכינויים היה אדמו”רים ולא בכדי. מעמדם לא היה שונה למשל, ממעמדו של עובדיה יוסף כיום. אולי אפשר לצרף לזה גם את מעמדו של הרב הרנטגן. בזרם הקיבוצי האחר היו מנהיגים לא פחות דומיננטיים ולא פחות משפיעים מאחורי הקלעים של מפא"י, של ההסתדרות ושל הסוכנות. היתה תחושה שאנחנו מנהיגים ומובילים את העם ואת המדינה ואנחנו יודעים בדיוק איך ולאן. אנחנו ראש החץ. אנחנו החלוצים לפני המחנה. לא הסתכלנו לאחור לראות אם אכן המחנה הולך מאחורינו. צעדנו בראש מורם מעם קדימה. לעולם טוב יותר. הגאווה על הצלחתנו ללכת בדרך מקורית, להתמיד בה ולהנחילה לדור הבא ולצעירים אידיאליסטים בעולם כולו, היתה במקומה והיתה הכרחית כדי לעורר בדור הצעיר את הרצון להמשיך בדרך אבותיו המייסדים. הצניעות והתבונה להבדיל בין גאווה ליהירות לא היו נחלת הכלל. היהירות שלנו השתקפה בעיניהם המושפלות, המקנאות והמתקוממות של ההמונים במעברות ובעיירות הפיתוח שמסביבנו. חשבנו ושכנענו את עצמנו, שהם קטנים מלהבין את גודל השעה ואת גדולת החזון הסוציאליסטי המתגשם. התיימרנו להיות חכמים מהם וטובים מהם. לעניות דעתי טעינו.

יומרה וקנאות אחיות תאומות. בני דורי זוכרים (או שמא הדחיקו) כמה רעיונות שהיו במרכז החיים הקיבוציים וישמעו היום כסהרוריים: ההערצה לסטלין “שמש העמים”, הקולקטיביות הרעיונית שלחמה למען מדינה דו־לאומית ומצד שני ארץ ישראל השלמה של טבנקין הנערץ וחסידיו. ההתנגדות של אלה לחלוקת הארץ ולהקמת המדינה הבעירה שנאה לא רק לבן־גוריון. למזלנו, לא כל הקיבוצים היו נגועים בזה. אבל מבחוץ הסתכלו עלינו כיחידה אחת יומרנית, קנאית ומתנשאת.

יומרות נוספות לא יצאו מן הכורח אל הפועל. היתה יומרה להקים אוניברסיטה של התנועה הקיבוצית ובנק של התנועה הקיבוצית ואפילו רפובליקה אוטונומית של קיבוצים בעמק הירדן ובעמקים אחרים. רפובליקת בננות בפי העם. דובר בזה הרבה בחוגי אנ"ש בכנסים וועידות בימים הטובים ההם. זכורה לי התעלות הרוח עד כדי הנתקות מקרקע המציאות. אבל היומרה, שאנחנו מובילים ויודעים היטב איך ולאן היתה של כולנו.

מי לא חטא בחטא ההיבריס. ההיסטוריה שלנו ושל אחרים מלאה דוגמאות. אינני בא להאשים. אבל אני מרגיש צורך וחובה להכות על חטא. כמנהג העם היהודי לדורותיו. חטאנו בעיקר לחזון הנאצל שלנו. חטאנו לעצמנו. לעתידנו. וזאת לזכור אני מכה על חטא על חזי שלי בלבד.

מאה ימי כיפור עברו על התנועה הקיבוצית והרגשתי שהגיע הזמן לעשות חשבון נפש.

*

כסופר, אני מרגיש צורך להוסיף לתמונה זאת שיחה שהיתה בין משה שמיר לביני בביתי. זה היה אחרי שכתבתי לו מכתב ברכה אישי בהגיעו לגבורות. דיברנו על כך, שאין בימינו מנהיגים חזקים וכריזמטיים. הוא העיר, תוך כדי אנחה גדולה, שאולי טוב שאין כאלה וסיפר לי בקצרה על מה שקרה לו עם “הוא הלך בשדות” – ספרו הראשון, המבריק ורב התהודה. כשהוציא אותו לאור ב 1947 היה עדיין חבר קיבוץ משמר העמק. הוא מסר את כתב היד ל“ספרית פועלים” והחליט לעזוב את הקיבוץ. המנהיג הכל יכול של השומר הצעיר, מאיר יערי זעם על שמיר ובמסגרת הפוליטיזציה של הספרות, שהיתה דרכו בקודש, כתב לשמיר “לא בא בחשבון, שנעמיד פנים כאילו לא קרה כלום. את ספרך על חיי קיבוץ לא נוכל להדפיס ב”ספריית פועלים" למחרת עזיבתך את חיי קיבוץ“. ולא זו בלבד אלא שהטיל חרם על הספר ועל המחזה ועל כלל יצירותיו של משה שמיר. יצא אפילו מכתב רשמי ל”השומר הצעיר" ובו נאמר “אנו פונים אליכם בהצעה להודיע למערכות של “משמר ו”עתים” כי עליהם להפסיק את פרסום כתביו של מ. שמיר."

שמיר המזדקן, שכבר עבר מקצה המפה השמאלית אל הקצה הימני שלה, בדק אצלי ושמח לשמוע שבקיבוץ שלי ובתנועה אליה הוא שייך, לא היתה מעולם התערבות אידיאולוגית או פוליטית בכתיבתי. היה הרבה כאב בסיפורו על ימיו בקיבוץ, על עזיבתו ועל החרמתו. למזלו ולמזלנו, הציבור בארץ סירב לקבל את הפוליטיזציה של הספרות וחיבק את משה שמיר ואת “הוא הלך בשדות” בחיבוק, הזכור היטב לכל מי שחי בתש"ח.

אני שואל את עצמי אם אירוע חמור זה, שנודע ברבים ואירועים פחות קולניים של התערבות הקולקטיב בתכנים של היצירה הספרותית, האם הם שגרמו לעזיבת מרבית הסופרים את התנועה הקיבוצית. אינני יודע. אבל אני יודע, שהתנועה הקיבוצית לא חקרה ולא סקרה מעולם את הנושא על מנת למנוע את בריחת הסופרים והמשוררים. העיסוק הבלעדי המסיבי בטיפוח היצרנות גבר על טיפוח היצירה הספרותית והאמנותית. החברה הקיבוצית הפכה מיצרנית תרבות לצרכנית הראשית של תרבות ואמנות וגם זה לדור או שניים בלבד.

לא זכינו לחגוג מאה שנה לתנועה הקיבוצית ברוב עם וביצירה פנימית, שהיתה צריכה לצאת מתוכנו ולשטוף את כל הארץ.


תמונה אחת עשרה: שורשים וכנפיים    🔗

בתקופת הישוב ובעשור הראשון של המדינה, היו שורשיהם של מרבית הסופרים והאמנים בארץ נעוצים באדמת הקיבוץ, פיסית ונפשית. מרביתם המריאו לשחקים ולערפילי העיר הגדולה והתנתקו מהשורשים. כתבו לא מעט על הקיבוץ, אך לא מצאו את מקומם בתוכו. הקיבוץ לא הצליח לתת להם את ההיזון החוזר, את הבית האוהב ואת הרגשת השותפות המלאה עם עובדי האדמה ופועלי התעשייה המזיעים למען הכלל. לא התגאה בעצם היותם חלק ממנו. ואולי גם הם חטאו לעצמם, לשלוותם וליצירתם בזה שלא ידעו להתפשר עם התובענות החלוצית שהיתה אכזרית אך הכרחית בזמנה.

את צמד המילים הטעון “שורשים וכנפיים” טבעתי בסיפורי “תמונות מביה”ס העממי" כבר בשנת 1978. סיפרתי בו על חיבור, שכתבתי בילדותי בנושא הבנאלי “כשאהיה גדול”. יורשה לי לצטט:

"אני רוצה להיות גם עם שורשים גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? העצים מפסידים כל־כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את היער הגדול שהם חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע וקיניהן תלויים בחסדה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

על כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים."

זכיתי ואני יכול לסכם למעלה משישים שנה של חיי קיבוץ מלאים ומספקים, בלי צל של חרטה, למרות שהקיבוץ אינו מה שהיה ואינו מה שהייתי רוצה שיהיה. הקיבוץ היה לי בית, שממנו ואליו. ממנו המראתי, תרתי משמע, הרבה פעמים ואליו שבתי מלא מרוחות ואורחות העולם הגדול.

תהיתי ואני עדיין תוהה, מדוע כה מעטים הסופרים שמצאו בו בית והיכו בו שורשים. לא קל היה לשבת בכורסא מתחת למזגן ולכתוב שירים וסיפורים, כשהחברים מסביב טורחים ומזיעים בעבודות השדה, בשירותים ובמפעלים. שמונה שנים של מרעה וריכוז ענף הצאן נתנו לי אשראי כלשהו. אני זוכר בהתרגשות את היום בו הגיעו אליי ילדי הגן והגננת הסבירה להם שאני עובד ועושה עבודה חשובה. עד אז לא הייתי בטוח שאני עובד, שכך רואים החברים מסביבי את מה שאני עושה. המושג “עבודה” היה משמעותי ביותר, בקיבוץ יותר מאשר בכל מקום אחר. גם אחרי שא.ד. גורדון ותורתו נשכחו.

האם זה מה שהבריח את הסופרים מקיבוציהם, החשש שהם אינם נחשבים לעובדים? האם חששו שלא יוכלו להמריא (וסופר ומשורר חייבים להמריא) מבלי להינתק מן השורשים הפיזיים והאידאיים, שנתן להם הקיבוץ.

זכור לי במעומעם סיפור שהתהלך (ונכתב?) בשנות החמישים על רועה בקיבוץ בגליל, שנמשך בנימי נפשו לציור ונאלץ למכור בסתר טלאים מן העדר לסוחרים, כדי לקנות מכחולים וצבעים, שבלעדיהם חייו לא היו חיים. מוכרים לי סיפורים אנושיים כואבים של רבים מעמיתיי לקיבוץ ולמקצוע, שהתקשו בהסדרי התגמולים והתשלומים וההתחשבנות עם כלכלני הקיבוץ. צרות עין וצרות אופקים לא נולדו בקיבוץ, אבל גם לא נעדרו ממנו. לא קל היה (וגם היום לא קל ולא פשוט) לתמרן ולהתפשר בין האמן האינדיבידואליסט, הרואה באמנותו חזות הכל, לבין המימסד הקיבוצי, שהיה והינו מימסד לכל דבר. ודי לחכימא ברמיזה. אולי הקיבוצים לא השכילו לתת את היחס הנאות ואת האמצעים הדרושים לאמנים שבתוכם. פעמים ניסו אפילו להשתלט בגסות על פרסים ספרותיים, שנועדו לעודד את היוצר ואת היצירה. מרוב התלהבות מן הייצור לא השכילו להבין את ייחודה של היצירה ואת הצורך לטפח אותה ולכסות את הוצאותיה. אולי האמנים לא השכילו להבין שחשיבות יצירתם אינה מובנת מאליה לכל בר־ביי־קיבוץ. לפעמים לא הבינו, שכדאי להינתק (בקושי) ממהלך היצירה, כדי לתת תורנויות מייגעות בחדר האוכל ובשמירה, שחיזקו את תחושת ההשתייכות המלאה לחברה הן בליבם הם והן בלב היחד המתקנא בפירסומם. התוצאה היתה, שכמעט כל הסופרים ורוב האמנים עזבו את הקיבוץ וזה גרם נזק רב לשני הצדדים באותה המידה. קיבוץ בלי סופרים ואמנים דומה בעיניי (שכהו) לציפור בלי כנפיים, לעץ בלי פרחים. סופרים שחיו בקיבוץ ועזבו אותו השאירו מאחוריהם את השלווה, את הנופים, את הקירבה לאדמה ולשמיים, את ההיכרות העמוקה עם נפש האדם ואת כל יתרונות היחד. את הבית. הבית שממנו ואליו. הבית הפיזי, הרוחני והנפשי. נטוע באדמה מושקית ומעובדת וראשו בשמיים פתוחים, זרועי כוכבים.

ההחמצה הזאת של הקיבוץ היתה והינה הדדית. חבל.

אולי מחוסר ידיעה, אני תוהה ביני לבין עצמי איך זה שהקרקע הפוריה של מאות הקיבוצים, לא הצמיחה סופרים ומשוררים מוכשרים, כפי שהצמיחה כשרונות בולטים ומצליחים בתחומים אחרים. הבודדים הבולטים מחזקים את התהייה מדוע הם כה מעטים.


תמונה שתיים עשרה: יחיד מול היחד    🔗

סיפור אישי, אולי אופייני ליחסים בין הפרט לכלל, או אולי בין האמן והקיבוץ. בעצם, היחסים שבינו לבינה, בין הקיבוץ לאמנות. בין הקיבוץ וההשכלה.

היישר מגימנסיה הרצליה ומבחינות הבגרות הגעתי לכפר־גלעדי בסוכות 1946 יחד עם חבריי להכשרה המגוייסת לפלמ"ח. החזון והמטרה היו כפולים: להכשיר את עצמנו להקמת קיבוץ חדש על הגבול ולהתאמן לקראת המלחמה הצפויה. בסתר הלב והמוח חבוי היה, זמנית, הרצון להשכלה גבוהה וליצירה תרבותית. זה יידחה לימים טובים יותר. כל אחד צריך היה לבחור ענף חקלאי להתמחות בו לקראת הקמת אותו ענף בקיבוץ שייבנה. בחרתי בהתלהבות בענף הצאן וזה קבע את גורלי. היינו שניים, ספי אהלי ואני. ספי נפל בקרב בנבי יושע. נשארתי רועה הצאן היחיד בקיבוץ המיועד למרגלות כפר גלעדי.

התנועה המאוחדת, שחינכה אותנו מנעורינו, דרשה מכל הכשרה מדריכים לקיים את קיני התנועה בעיר. מאיתנו דרשו לשלוח אדם שירכז את הקן החשוב בירושלים. הפור נפל עליי. אי אפשר לסרב להחלטות האסיפה אבל אפשר להתנות תנאים. התניתי את הסכמתי להינתק מן ההכשרה בשנה הגורלית (1947!) ולצאת לירושלים באישור שיינתן לי ללמוד במקביל באוניברסיטה העברית בזמני הפנוי. הדיון על בקשתי המחוצפת זכור לי ורשום בפרוטוקול אסיפות ההכשרה. כמה מן הדוברים והדוברות טענו, שאין לאפשר לי את הלימודים, כי מי שיוצא ללמוד באוניברסיטה לא יחזור לקיבוץ. כל טוענים טענה זו אכן יצאו ללמוד באוניברסיטה בתום המלחמה ולא חזרו לקיבוץ. נמצא רוב דחוק שאישר לי את העסקה. אלה היו הימים, שבהם העמק וההר התחרו על הבכורה, כשהעמק ייצג את ההתיישבות העובדת וההר, את האוניברסיטה היחידה על הר הצופים. הגישה היתה שאלה קווים מקבילים שניקקדא ייפגשו. (בלשון הרוסית של מורי הגימנסיה).

המצב הביטחוני בירושלים אילץ אותי, כפלמ"חניק מאומן ומגוייס, לחלק את כוחותיי וזמני בין שלושה גורמים: התנועה המאוחדת, האוניברסיטה העברית על הר הצופים ועמדות ההגנה מול העיר העתיקה, מנזר נוטרדאם במרכז. עשיתי זאת בגוף כואב ובלב שלם ימים ולילות. בינתיים החליטה ההכשרה שלי לבנות את קיבוץ מעין־ברוך על גבול סוריה ולבנון. השתתפתי ביום העלייה ושבתי אל משמרתי בירושלים. קן התנועה היה בשיא פריחתו, כולל הקמת צריף ענקי משרידי הצריפים שהותירו הבריטים. הכל בעבודת ידיים של החניכים והמדריכים. הלימודים באוניברסיטה השיבו לי את הימים הקסומים של גימנסיה הרצליה, בתוספת פרופסורים ידועי שם, שחיבקו את החלוץ הצעיר מהגליל, אחיו של המרצה הצעיר לספרות ערבית, חיבוק טוב שהפך לחיבוק דב. הכיוון שלי היה מזרחנות. ספרות למדתי כתוספת מובנית מאליה. ראש החוג תפר לי תוכנית לעשר שנים אקדמיות והבטיח לי מילגת מחקר ותמיכה אישית לאורך כל הדרך. חילקתי את ימיי ולילותיי בין שמירות לילה בעמדות, הדרכה אינטנסיבית בתנועה ולימודים מעשירים על הר־הצופים.

שם על הר־הצופים, באכסדרה שבין הספריה הלאומית לבניין הראשי, תפס אותי יענקל’ה מזכיר החוץ של הקיבוץ והסביר לי, בניחותא אך בתוקף, שהקיבוץ החליט באסיפה האחרונה, שעליי לעזוב הכל ולשוב מייד לקיבוץ “להציל את המצב” (ביטוי שגרתי באותם הימים). הקיבוץ רכש עדר צאן בן שלוש־מאות ראשים מכפר שיעי בדרום לבנון בהזדמנות יוצאת מן הכלל. העדר בקיבוץ ואין איש שיודע מה לעשות בו. אילצו מישהו לצאת למרעה והעדר פרץ אל גני הירק ועשה בהם שמות, והרועה, שאינו יודע לרעות, שבר במקלו את הרגליים של הכבשים כדי למנוע את בריחתן ממנו. האסיפה החליטה שאתה חוזר לקיבוץ מייד, לטפל בעדר ולהקים את ענף הצאן והיא מתחייבת שתשוב ללימודים מאוחר יותר. היעדרו של ספי לא הוזכר כלל אך ריחף באוויר. רבץ על לבי. ניספו במלחמה שמונה חברים נוספים מההכשרה. לא הייתה לו ליחיד שום ברירה. למי יש החוצפה במצב כזה להשיב בשלילה להחלטת היחד.

בדיוק עשרים שנה אחרי כן אישרה לי האסיפה הכללית (היחד) לצאת להמשיך את הלימודים שהתחלתי בשנת 1947. שנת לימודים שניקטעה ושובשה ע"י מלחמת העצמאות בירושלים הנצורה.

לא היו אלה שנים מבוזבזות חלילה. הן היו מלאות יצירה וסיפוק. הקמתי ענף צאן לתפארת, יצאתי עם אשתי חנה לשליחות בצרפת להכשרת עולים והבאתם לקיבוץ. נשלחתי לאפריקה השחורה לייעץ בהקמת תנועות נוער וחשוב מכל הקמתי משפחה בקיבוץ. מפעם לפעם הזכרתי את ההבטחה החגיגית, שאצא להמשיך ולהשלים את לימודיי באוניברסיטה. עכשיו???! – היתה התשובה. ומסימני השאלה האדירים נשמעו כל צרות הימים הקשים ההם. ואכן היו צרות והיו קשיים והיתה התגייסות טוטאלית להקמת הקיבוץ וביצורו. בשלב מסוים נמצא גם פתרון חלקי, מעין ארוחת ביניים, כדי שהסוס לא ימות מרעב. עליך לצאת לסמינר המורים הקיבוצי בבית־ברל לשוב ולהקים בית־ספר יסודי בקיבוץ. נעשה ונשמע. נהניתי מאוד מלימודיי ומחבריי בבית־ברל. אך הרעב להשכלה גבוהה רק גבר. עם אכילה בא התיאבון.

ב־1967 מלאו עשרים שנה, מלאה הסאה, והיחד אישר לי לצאת ללמוד כראות עיניי. מצד אחד הייתי כבר מאוכזב מהמזרחנות ומהמזרחנים, שעשו צעד אחד קדימה ושניים לאחור. מצד שני כבר פירסמתי ספר לילדים, סיפורים שסיפרתי לשלושת ילדיי בעת ההשכבה בבתי הילדים. כך שהפעם החלטתי ללמוד ספרות ולשון עברית וספרות אנגלית. המזרחנות שקעה בבוץ הטובעני של הפוליטיקה הישראלית. ההוראה הבליטה את הצורך לתת ביטוי ספרותי אמנותי ליהדות המזרח ולתרבותה.

שבתי מן הלימודים וביקשתי ממזכירות הקיבוץ יום בשבוע לכתיבה ספרותית. היה כבר בידי ספר מודפס בהוצאת “מסדה” היוקרתית, שנחטף מן החנויות ואזל מן השוק. להפתעתי ולשמחתי היה דיון מכובד במזכירות והיחד – באחת משעותיו היפות – אמר לי: קח יומיים רצופים בשבוע אם אתה רוצה באמת להתקדם עם השגעון החדש שלך.

ביומיים האלה נכתבו “אחותי כלה” ו“מישל עזרא ספרא ובניו”. שניהם היו לרבי מכר. הגזבר היה מרוצה. אך מה שהפך אותי לסופר במשרה מלאה היו שני פרסים, שניתנו בחודש אחד ע“י שתי ועדות שונות, עבור הרומן “מישל עזרא ספרא ובניו”. התנאי היה שאתפנה לשנה מכל עבודה ואשקע בכתיבה. מכאן ואילך נסללה הדרך לעצמאות ספרותית, מאוזנת כלכלית ושטופה בתורנויות אינספור בחדר האוכל, בשמירה וכיו”ב. לאחר השנה המאולצת ע"י מעניקי הפרס התברר לי ולמוסדות הקיבוץ, שאפילו מבחינה כלכלית עדיף שאשקיע את כל זמני בכתיבה. נפרדתי מן ההוראה ומניהול בתי הספר בהדרגה. שקעתי והשתקעתי בכתיבה.

אני מתעלם ביודעין מן החיכוכים האינסופיים בין היחד לביני, התנגשויות שנבעו מתוקפנות, חמדנות או קנאה של מנהיגי היחד ופקידיו וגרמו לי (ליחיד) עוגמות נפש ופצעים שטרם הגלידו. בעצם פצעים פתוחים, שאני נמנע מלגרד סביבם ולזרות מלח עליהם. השלמתי עם האטימות, הטמטום, הקנאה וחוסר ההערכה, שנגרמו ליחיד ע"י היחד. שכנעתי את עצמי שזה לא היחד שעשה זאת אלא יחידים בתוכו, בראשו, מלאי חולשות אנוש. אותן חולשות אנוש שהיחד התיימר לתקן בלי שום הצלחה.

רגישותו היתרה, המובנית, של אמן יוצר אינה מקלה עליו את ההתמודדות המתמשכת מול מימסד כלשהו, קל וחומר מימסד קיבוצי המורכב מחברים אישיים, שאיתם חי האמן חיי שיתוף מלאים, שעם ילדיהם גדלים ילדיו. האמן, שהוא גם יחיד גם מיוחד, מתקשה בבליעת צפרדעים. ורק מי שמשכנע את עצמו ואת משפחתו שבליעת צפרדעים היא חלק אינטגרלי מחיי אדם בחברה, יכול לחיות וליצור לאורך ימים בקיבוץ יצרי ויצרני, סלחני כלפי היוצר והיצירה.

בימים אלה, בשעת כתיבת השורות הללו, מתפרסמים שני ספרים שלי, אחד פרוזה אחד שירה. אין שום התייחסות של הקיבוץ, של החברים ושל המוסדות, לא לספרים, לא לכותבם, אף לא לתנאים הקשים במיוחד, שבהם הם נכתבו. חבל.

למזלי חייתי כל חיי בתנועה קיבוצית ליברלית יחסית, שמעולם לא טענה לקולקטיביות רעיונית ומעולם לא עשתה פוליטיזציה של הספרות ומעולם לא התערבה בתוכן הכתיבה שלי, גם כשהוא נגע ישירות בחיים הקיבוציים. חשפתי לא מעט כוויות ופצעים של החברה בה גדלתי, כתבתי וגידלתי את ילדיי. אך כפי שכתבה עליי מבקרת ספרותית ידועה “נאמנים פצעי אוהב”. זו היתה הכותרת למאמרה על סיפורי הקיבוץ שלי.

כנראה שאין דרך ביניים בין מעורבות יתר (דוגמת “מעגלות” של דוד מלץ ו“הוא הלך בשדות” של משה שמיר) לבין אדישות גמורה וחוסר עניין המאפיינים את השנים האחרונות.


תמונה שלוש עשרה: יהי חלקי עימכם    🔗

במהלך כתיבת התמונות הללו הגיע לידי מכתב, שאין יפה ואופייני ממנו לתקופה שבה הגעתי אל הקיבוץ. שנות הארבעים. מכתב אינטימי מאב לבתו, שיצאה למחנה העבודה. מכתב אינטימי, שבין היחיד ליחד המתחדש בעמק הירדן. האיש הוא מרדכי ויינר, ידידי, מורי ורבי בהילכות הקיבוץ. מראשוני דגניה. ממנהיגי איחוד הקבוצות והקיבוצים. אחד מל"ו או מעט יותר (שבזכותם קיים הקיבוץ), שלאורם הלכנו באמצע המאה הקודמת. אחד מאלה שאמרתי בלבי “יהי חלקי עימכם”. אמרתי ועשיתי. כיוון שהאיש היקר ובתו אינם בחיים, אני מרשה לעצמי לפרסם את המכתב כלשונו. המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. באוזניי, ששמעו את המכתב הזה, אין נכון ויפה ממנו להבנת דור מייסדי הקיבוץ ודור ראשון לממשיכים. יש בו במכתב תום ותמימות, חום וחמימות ותחושה של יחסים אינטימיים, כנים ועמוקים בין אב לבתו, בין אדם לאדמתו, בין קיבוצניק לקבוצתו. בין היחיד המאמין לבין היחד המיוחד. המכתב מובא בשלמות ובדיוק. התמונה המצטיירת מן המכתב הרהוט והלבבי הזה תשלים את מה שנבצר ממני, הצעיר שהצטרף לתנועה תוססת ופורחת, לכתוב במילותיו הוא. אני עושה זאת מאהבת מרדכי ושאר ותיקי דגניה, שלאורם התחנכתי ומאמונתם שאבתי מילים.


לרות’לה היקרה ולכל החברים! דגניה א' 4/8

קול ברמה נשמע. רות משוועת למכתבים. הנני לענות לשעוותך וכותב. ממכתבכם הקצרים לא יכולתי לעמוד כראוי על תוכן המחנה וחייכם שמה.

בבית הכל כשורה. בוקר בוקר עם צאת החמה יוצאים אנשי דגניה להביע מחדש את נאמנותם לברית אשר כרתו עם רגבי אדמתה. הירקנים – זורעים, משתחווים עמוק כאילו מתוך דבקות תפילתית, טומנים זרעונים זעירים בתוך הקרקע. מתוחים לקראת הסוד הגדול – סוד החיים הטמון בבַּת־בריתם האדמה.

לא, האדמה לא תכזיב את עובדיה. והנה אנו רואים כבר בחזית את הזרעונים בנביטתם, המשתלה בצמיחתה ואת שדות הירקות מלאים ברכת ה'. ואנו נהנים הנאת אמת מפרי אהבתנו.

והנה עובדי המספוא. אני רואה אותם צועדים בזריזות על פני הערוגות הארוכות. קצב תנועת ידם וצעדם הבטוח, הבעת פניהם העקשנית מעידים על גודל אמונתם בימי הקציר כי יבואו.

והנה אנשי הבננות, אשר מטעיהם מתנשאים לתפארת. כמה יפה! אב ובנו. אליעזר ומוליק עם המכונה על הגב כעין אורים ותומים.

הכורמים גמרו את בציר הענבים, שלוות־נפש מיוחדת נסוכה על פני יהודית ושמטרלינג בצאתם בוקר בוקר לבקר את עציהם. לא ירגזו עוד על הציפורים המחבלות, אדרבא, יהודית מוכנה כל רגע לבקש את סליחת (הציפורים) על הרעה שזממה עליהן.

היבול בכרמים היה טוב ושמטרלינג מתכונן בודאי באחת המסיבות הקרובות המוקדשת לנושא זה להשמיע לנו מפרי עטו – המנון לברכת האדמה.

הפרדסנים עוסקים בגיזום, בראש עומדת יעל גורדון. נדמית היא לציפור נודדת. כל תקופה ומולדתה.

חיים ברקוביץ, המנצח כאילו על פולחן היציאה לשדות, עומד על משמרתו או יותר נכון מתרוצץ על משמרתו זו באמונה רבה. בנעימת השתתפות מיוחדת הוא פונה מידי פעם לחבר מענף זה או אחר בשאלה – כבר זרעתם? שתלתם? הספקתם בנטיעה? איזה רצון כנה להקל במשהו על הזולת מתבטא בשאלותיו אלו.

כן ילדים, כמה הייתי רוצה שגם אתם אוזניכם תהיינה קשובות, עיניכם פקוחות ולבכם פתוח לשמוע לראות ולהרגיש את היופי שבחיי היצירה שלנו ובברק עיניכם הטהור להגביר את כוחנו ולהעמיק את אמונתנו ובטחוננו בהמשך.

מעשנו החינוכי, ילדים, מכוון כולו לעיקר אחד והוא – לפתוח את ליבותיכם הרכים לקראת היפה, הטוב והישר בחיינו. יען כי אלה הם היסודות הנותנים לאדם אושר, כח חיים רב ויכולת יצירה בלתי מוגבלת. חפשו ילדים את הטוב והישר ותמצאום. המחנה – אם גם הוא במשהו יעורר בכם את רצון חיפושים זה נשמח. מאוד מאוד. לתרומה נאה יחשב הדבר בעיננו. שלום לכל ילדי המחנה ולמדריכים.

באהבה מרדכי.

*

אשרי שזכיתי להכיר אישית את מרדכי “היפה הטוב והישר” ואת בני דורו, הספוגים אמונה, קדושה, אחווה ופשטות.


משב רוח רענן מן הימים שהקיבוץ ואנשיו שבו את לבי. ימים שלא ישובו עוד ואולי…. ואולי לא היו הדברים מעולם.


תמונה ארבע עשרה: אופטימיות    🔗

מכתבו של מרדכי ויינר אל בתו, עורר בי זכרונות וחוויות מן הימים הטובים ההם, שבהם היינו כל כך אופטימיים ומלאי תקוות בקיבוץ ומחוצה לו. נזכרתי שבשנת העשור לקיבוץ מעין ברוך, 1957, כתבתי בפתח “עלון העשור” רשימה המייצגת (אולי) את הדור שאחרי דגניה, דור חדור אמונה ומלא תקווה. הסגנון כבר שונה, הרוח באותו הכוון. בענווה אני מביא את דבריי, בצל מכתבו של מרדכי.


חג לנו, מעין ברוך, 1957

אנו חוגגים את חג העשור של ביתנו־יצירתנו בפתח שנת העשור למדינה.

אפשר למצוא הקבלה בין מעין־ברוך לבין כלל המדינה, לא רק בגיל ולא דרך מקרה. הקיבוץ הוא המייחד את המדינה שלנו ובפניו משתקפת בבואתה. קל וחומר בקיבוץ בן גילה של המדינה בת־העשר.

מה המדינה תלויה במלוות ועזרת־חוץ ורחוקה עדיין מעצמאות כלכלית, אך צועדת במרץ ובבטחון לקראתה, כן גם אנחנו.

מה רוב העם נמצא מחוץ למדינה, מבקר בה, גאה בקיומה אך מעדיף שלא לשאת בעולה – כן גם אצלנו. בעיית הירידה בצירוף בעיית “התפוצה” מקבילות למכת העזיבות אצלנו.

מה רואה המדינה את עצמה מוקפת ים אויבים ואינה מאבדת תקוותה ליום המחר ולעתיד הדורות – כן גם אנו.

תרגם את “בעיית השיוויון” לשפת המדינה ותשמע טענות על “שחיתות” ועל “הפליה”.

תרגם את בעיית מיזוג החברות (ותיקים, השלמה, אנגלו־סכסים) ותקבל את “מיזוג הגלויות” במדינה על כל קשייו ועל ההכרח שלא להירתע מפניו.

גם כאן וגם שם יש אנשים שהביקורת מעבירה אותם על דעתם ואחרים המחפשים חיים קלים יותר והם “יורדים” או “נושרים”.

אך הנשארים – גם כאן וגם שם – אחת בדעתם ובליבם: לא להירתע מפני כל ולהמשיך בדרך. ובעיניהם סכום העשור הראשון של קיומם מלא הוד וסיפוק והישגים.

*

ירד נא כל אחד מאיתנו לעמקי ליבו ויווכח כי גאה הינו ומאושר.

גאים אנו ביצירה שלנו, במפעל חיינו במעיין ברוך. גאים ביכולת העמידה שלנו מול קשיים חברתיים כה עצומים ומול מכות טבע ופגעים כלכליים, על אף היותנו כה מעטים.

מאושרים אנו ומלאי סיפוק שכך וכאן עברנו את עשר השנים האלה. לרוב רובנו, אם לא לכולנו, היו אלה השנים הטובות והמאושרות ביותר בחייהם; שנים של עשייה רבה, של התעלות, של סיפוק, של הקמת התא המשפחתי בתוך רקמה חברתית חיה. שנים שבהן כל צעד שעשינו קידם אותנו אל מטרה גדולה שהיצבנו לעצמנו בנעורינו ושנשארנו נאמנים לה: מטרה לאומית ואנושית.

ודווקא בעשר שנים אלה בהן הנוער כולו תהה וחיפש את עתידו; בהן חי האדם ללא אידאלים של ממש; בהן פשו הציניות והניהיליזם והסנוביות והריקנות – בארצנו ומחוצה לה; בשנים אלה, אנו ידענו את אשר לפנינו. לא דבקו בנו השעמום והריקנות והתהיה אם כדאי לחיות ואם יש למען מה ולמען מי לחיות. ואם פה ושם הופיע רפיון או בצבץ דכדוך, גרשנו אותו בכוחות משותפים.

דאגות, בעיות, צרות – היו לנו למכביר. אך אי אדם הפטור מהן? והאם לא הן שנותנות טעם לחיי אנוש, מדרבנות אותו ומאיצות בו למצוא את הסיפוק הרב שבהתגרות עליהן? והאם לא נעימה פי כמה ההתגברות עליהן בצוותא, עם החברה ולמען החברה?

*

לפעמים אתה מסתכל סביבך ותוהה “כל זה הוא יצירתם של שמונים איש תוך עשר שנים?”

ואתה נזכר במה שהיה כאן לפני עשר שנים ואתה מקיף במבטך את היש והמשאלה צצה:

אילו כל שמונים איש שזכינו אנו בארץ הזאת היו מקימים פינה כזאת; אילו כל שמונים יצורי־אנוש בעולם היו זוכים למה שזכינו אנו – האם לא היתה זו ארץ השפע? האם לא היה זה עולם של אושר?

ולעיתים אתה מסתכל על האנשים סביבך, אותם אנשים המוכרים לך כל כך על חולשות אנוש שבהם ורואה אותם בהתעלותם ובגילוי כוחות וכשרונות בל ייאמנו – ואתה שואל את עצמך: אי צורת חיים שתעלה יותר את האדם, שתפעיל אותו ותמצה את יכולתו ותגרום לו על־ידי־כך סיפוק וחדווה, כצורת חיים מופלאה זו שלנו.

*

ואל תתפלאו לפרץ רגשות זה ולשמץ של חוסר ענווה המבצבץ מבין השורות.

התסתכלו סביבכם, ראו את הילדים שלנו ואת החצר שלנו ואת חדר האוכל שלנו ואת המשק על כל פינותיו. הסתכלו בעין בהירה על כל אשר סביבכם ובעיקר על חבריכם שעם כל חולשותיהם (ולמי אין חולשות?) שותפים נאמנים הם למטרתכם ולמפעל חייכם – ותמצאו את עצמיכם מלאי תקווה ומרץ לקראת העשור השני.

*

במרכז העשור השני יעמוד ביסוסנו המשקי. העזרה הגדולה שכבר הובטחה לנו והתביעות האחרות שלנו (קרקע, כח־אדם) שאנו מקווים שתענינה, צריכות להיות מלוות במאמץ גדול של כלל החברים כדי להעמיד את המשק על בסיס כלכלי איתן.

תוספת רצינית של כח־אדם היא גם צורך־עזר למטרה זאת, אך בראש ובראשונה חשובה היא מבחינה חברתית. וכאן, כידוע, בואה של ההשלמה הבאה הוא רק ההתחלה של פרשה נכבדה שתדרוש סבלנות ומאמצים.

תוך העשור השני יגיע הגל הראשון של ילדינו לבגרות. זה יהווה מפנה בחיינו. כל המאמין בחינוך יסכים שבנו תלוי הדבר לאיזה כוון יהיה המפנה. בשטח זה מה שנזרע בנפש הצעירה, בפעוטון ובגן ובכתות הראשונות, לא ייעקר על נקלה (גם הטוב וגם הרע).

אין ספק שקשיים רבים עוד צפויים לנו ובעיות אין ספור, אך אם התגברנו עד כה – נתגבר על הכל. העיקר: רוח טובה, אמונה בעצמנו ודבקות בקיבוץ.

*

תמונה ישנה נושנה. מלפני למעלה מחמישים שנה. תמונה דהויה. בשחור־לבן. הרבה לבן. תמונה אותנטית, אופטימית, של בן 28, שכל החיים הטובים לפניו. בקיבוץ כמובן.


תמונה חמש עשרה: צילום דוקומנטרי    🔗

לקראת סיום, אני מביא כאן, מילה במילה, את אחד התקנונים הראשונים שנכתבו ברצינות תהומית בשנה הראשונה להקמת הקיבוץ שלי מעין־ברוך. היא תעלה חיוך על פני כל מי שקורא אות, וזו בעצם כוונתי. לסיים בחיוך. ובגעגוע. לימי האורווה, הסוס והעגלה. לימי התום. לימי החלום. לימי האחריות. והסולידריות. עלינו על אדמת הקיבוץ באביב 1947. ההוראות לאורוותן נכתבו במלוא הרצינות בסתיו אותה שנה.


הוראות לאורוותן (סתיו 1947)

– עליך לדאוג שכל בהמה לפני צאתה לעבודה תנוקה במגרדת ובמברשת.

– לפני צאת הבהמות לעבודה יש לבדוק את הרתמות ולתקן על המקום כל קרע או תקלה.

– יש למרוח את האחוריים של כל בהמה בשמן שרוף נגד זבובים – גם זה לפני העבודה.

– בהוציאך את הבהמות לעבודה השקה אותן תחילה.

– בדוק את הכלי בו עומד אתה להשתמש באותו יום לפני צאתך לעבודה. אל תצא עם כלי שבור.

– בצאתך לשדה קח איתך שקיק עם מזון מרוכז בהתאם להוראות שתבאנה.

– כמו כן קח איתך תיבת שדה שתשמש לך בתור אבוס.

– בזמן ארוחת הבוקר שלך אין הבהמות אוכלות אלא אם יש להן מקום לרעות בו.

– בצהרים עליך להשקות את הבהמות ולתת להן אוכל מרוכז. במקרה שאתה עובד בבית או חוזר לארוחת הצהרים הביתה הינך יכול להוסיף להן גם קש.

– על האחראי באורווה לדאוג שבכל יום שבת (כל זמן שאין מים במחנה) יקבעו שני אנשים שירדו עם הבהמות לחצבאני לרחיצה.

– פעם בשבוע יש צורך לנקות את האורווה.

– פעם בשבוע יש צורך לשמן את כל הרתמות. את העבודה הזאת יוכלו לעשות האנשים שיקבעו לרחיצת הבהמות.

– יומיים לפני גמר התערובת יש להודיע על כך לחצרן.

– על כל עגלון להכין את הבהמות כך שתהיינה מוכנות לעבודה בחמש וחצי בדיוק. זכור כי בהמות לא רתומות בזמן גורמות לבזבוז הרבה שעות עבודה.

– לכל עגלון זוג בהמות קבוע ושוט קבוע. העגלון אחראי עבור השוט. הוא יכול להחזיקו בחדרו.

– אין רשות לשום חבר לקחת לשימוש בהמה או בהמות בלי רשות ממרכז המשק ומבלי להודיע על כך לאחראי על האורווה.

– לבהמות הרכיבה אחראי משלהן הדואג להאכלתן ולניקיונן. על שימוש בבהמה כזאת יש צורך להודיע לו אחרי קבלת רשות ממרכז המשק.

– על האחראי באורווה לדאוג שיימצאו תחת ידו חומרי רפואה הנחוצים כרגיל בכל אורווה.

– חבר: הבהמות הן רכוש יקר, דע איך לשמור עליהן.

*

תקנון אחד של מתקני־עולם, בטרם ברחו הסוסים מהאורווה.


תמונה שש עשרה: ציור בצבעי מים    🔗

סתיו. בוקר יפה, רגוע. מקהלות הציפורים סיימו את מופע הבוקר, ששטף בהרמוניה מופלאה את שרידי הלילה. לילה שקט עבר על הקיבוץ בלי קטיושה, בלי אמבולנס, בלי משבר במזכירות. מטפלת צעירה עם צמות קלועות על ראשה מתחת למגבעת קש רחבה צועדת בראש שורה של פעוטים אל גבעת הכלניות, הסמוכה לשער הקיבוץ. יוצאים לראות את החצבים שהתחילו לפרוח על שפת הנחל מעבר לגבעה. המטפלת מפהקת. נעליים גבוהות לרגליה, על גבה תרמיל ובו פיקניק של בוקר: לחמניות, נקניק וגבינה, פירות ומלפפונים. הקטנים לבושים בתלבושת אחידה. הבנות במכנסיים כחולים עם גומי, הבנים – אותם המכנסיים בלי גומי. כובעי טמבל והחולצות תואמים לכולם. כלב ננסי מתרוצץ בין הרגליים, מקבל פעם ליטוף ופעם בעיטה קלה. ילד מנומנם כבד תנועה מזדנב מאחור. בואו נחכה לנדב אומרת המטפלת ועוצרת את מהלך הקבוצה. ילדה אחת תופסת בידו של נדב ומחברת אותו אל היחד. זוכה לחיוך חם מהמטפלת. ככה זה אצלנו. לא משאירים פצועים בשטח. המטפלת שואלת מי יודע מה זרוע מימין לכביש הצר. כולם עונים אספסת אספסת. ורק לנועה קשה לבטא אספסת וזה מצחיק את כולם. רגע של נחת.

שלוות הבוקר נקרעת באחת ע"י טרקטור דוהר, היוצא מן השער, פלטפורמה רתומה מאחוריו ועליה ערימת מתנדבים ומתנדבות בדרכם לעבודה בשדה. לבושם מינימלי וססגוני. רואים ושומעים שהם לא משלנו. מתוך הנימנום נשמעות שפות זרות ומוזרות וגם כמה מילים של סלנג עברי עובר למתנדב. חבל על הזמן. מה זה “כפרה” שואלת ורוניק את בן המשק היחיד על הפלטפורמה. שתי מכוניות נכנסות בסערה בשערי הקיבוץ, כמתחרות מי תגיע ראשונה לחדר האוכל. על אחת מהן מספר המסמן שהיא מכונית של הקיבוץ, השנייה כנראה של זר. הזר מחפש מישהו לשאול אותו היכן גר פלוני אך אין נפש חיה בסביבה הקרובה. הוא פונה ועולה לחדר האוכל. חיוג בסלולרי מעלה חיוך על פניו ומוביל אותו למחוז חפצו.

מאזור הרפתות נשמעות געיות שנבלעות ברעש המכני של רפת מודרנית, שהמכונה מחליפה בה את חמימות המגע שבין ידיים קרות לעטינים חמים. הבוץ הוא אותו בוץ, אין לו פתרון מכני. החציר נאכל ברעבתנות, החלב זורם בצינורות, הרפתנית יושבת ליד המחשב. עגלות בנות יומן כלואות בכלוביהן, מקבלות חלב בדלי, בלא מגע עם עטין האם, העטין שייך לתנובה. בדיר הצאן הסמוך נשארו רק הטלאים והטליות הצעירים שאינם יוצאים למרעה. נשארו גם האילים הזועמים בתאם המוקף צינורות ברזל, מיוחמים וכועסים על הרועים שאינם מתחשבים בהורמונים השוצפים בדמם. בקיבוץ יש סדר. עת להרביע ועת להרגיע. עת לחלוב ועת לחלום. עת לרעות ועת לבעוט. עת להמליט ועת להחליט. השקתות מלאות מים. הטלאים מתאמצים להגיע אליהם, עומדים על רגליהם האחוריות. שותים ומלקקים את גבישי המלח. מלקקים ושותים ומצפים לאמהות שתחזורנה מן המרעה עם עטינים חמים ומלאים.

הנויניק עולה על מכסחת הדשא בתנועות של מי שעולה על אופנוע הרלי דיווידסון, ויוצא בדהרה לכסח את המדשאות האינסופיות. הוא עובר בהנאה שוב ושוב מתחת לחלונו של האמן, הישן בשעה זו שנת ישרים. שידע לו שיש אנשים שמשכימים קום וקורעים את התחת בקיבוץ הזה כשהאינטליגנט מסריח את מיטתו. הגזבר עולה על מכוניתו, נוסע בחיפזון לבנק ולמועצה, מתפלל שלא יחכה לו בשער איזה נודניק שיבקש אותו לעבור (אם לא אכפת לך) דרך בית הספר האזורי. טרמפיסטים זו מכת מדינה. פה בפריפריה.

קשיש מנומנם יוצא מפתח ביתו בהילוך של פינגווין, נאנח בכל מדרגה שהוא יורד מביתו אל גינתו, קרחצען בלעז, סוקר בהנאה את החלקה שכבש בזיעת אפיו ומתלבט אם היא זקוקה להשקיה על הבוקר.

אוטובוס שואג ומתנשף עוצר בתחנה המיועדת לילדי ביה“ס. הילדים מגיעים אחד אחד בניחותא המעצבנת את הנהג. הזדחלות האחרונים (תמיד אותם ילדים) מוציאה מן הנהג צפירות נזעמות וקללות חרישיות מבין שפתיים  קמוצות. ביה”ס לא יברח. הנהג לפעמים כן בורח ומתעכב בסיבוב, נהנה לראות את המאחרים הכרוניים אצים בדהרה להשיגו.

דלת המכבסה ומחסן הבגדים, המחוברים יחדיו, נפתחת בחריקה גדולה והעובדות המקומיות המזדקנות תופסות כל אחת את מקומה. השכירות מן העיירה הסמוכה מתנצלות על האיחור הקטן. הנהג, תמיד הנהג אשם. מכונות הכביסה מופעלות, הרעש גדול והיום מתחיל. עוד מעט הקפה יהיה מוכן.

במרפאה יש כבר תור בעיקר של אלה שצריכים לתת דם לבדיקה. האחות מאחרת שלוש דקות שנראות לממתינים כאיחור מעצבן, מזעזע, בלתי אחראי. כל האורות נדלקים במרפאה למרות שכבר אור הבוקר מציף את כל היישוב. השמש עדיין נעימה ומלטפת, רוח קלילה מונעת ממנה להזכיר לרגישים שבינינו את ימי הקיץ הבלתי נסבלים.

על צומת מדרכות המחברות את שיכון העולים לבברלי הילס, עומדות רותה ורוחל’ה ומדברות מילה. זה הנוסח המקובל בקיבוץ. לדבר מילה בצומת במשך רבע שעה או יותר, זה מנהגן של החביירות שהרכילות בוערת בעצמותיהן. לעומתן שתי נערות מהגרעין עוברות במרוצה מבלי להתייחס למי שהן עוברות על פניו, מתלחשות ביניהן בקולי קולות. לבושן קל ומושך, גופיה הדוקה ומכנסיים קצרצרים (אמנות מינימליסטית פוסט-מודרנית). הן ממהרות ללולים. שם מחכה להן, בקוצר רוח ובעיניים רעבות, נער ירושלמי מההשלמה הקודמת שנוזף בהן על האיחור הגדול בשפתו הירושלמית, המיוחדת, הכוללת “היידה”, “דמיקולו”, “פוסטמה”. מאאתיים פעם אמרתי לכן שאני לא סובל שמאחרים לי. והבנות צוחקות. אותי – זה לא מצחיק! ומחקה את יוסי בנאי. השלושה נבלעים בלולים הבנויים רכבות, רכבות.

מוסכניק עבדקן ומגושם (רואים עליו שהוא קיבוצניק, אומרים בעיירה הסמוכה) משחיז ברעש אימתני את מכשיריו ומדבר, בה בשעה בסלולרי הזעיר עם אמו בעיר הגדולה. לא, הוא לא יבוא לאזכרה. תרדי ממני. יום עבודה זה יום עבודה.

עובדי המזכירות מזמינים בטלפון את עובדי המרכולית לחגיגת יום הולדת צנועה של המזכירה הטכנית “ואל תביאו שום דבר יש לנו הכל” – רמז ברור לכל קיבוצניק.

במטבח משתלטת האקונומית אדומת השיער, בקולה ובתכונותיה, על המבשלות והתורנים המתרוצצים מסביבה. חדר האוכל מתעורר לקראת ארוחת הבוקר.

ובחוץ על הדשאים הרחבים, המגולחים כדבעי, נוחתים שניים-שלושה זוגות של עורבים בדרכם אל האגוזים שנשרו מהעצים. בצעדים גאיונים ובחליפה אפורה כעורכי דין או מנהלים, למרות שבקיבוץ הס מלהזכיר את המילה “מנהלים”. אצלנו אין מנהלים יש רק מרכזים. מנהלים יש בבנק הפועלים. ופועלים יש אצלנו? בעקבות העורבים חמורי הסבר וזקופי הראש שהתעופפו אל המטעים נוחתות על הדשאים הירוקים אנפות בקר, צחורות ואווריריות כמלאכים, מחברות בלבן את תכלת השמיים אל הדשא הירוק שאין לו סוף. סוף.


תמונה שבע עשרה: אי כשלון למופת    🔗

הקיבוץ לא נכשל. הוא הצליח להוכיח, הלכה למעשה, שמאות ואלפי אנשים יכולים מרצונם החופשי לחיות בשיתוף ושיוויון חיים מאושרים, מלאי חזון וסיפוק. במשך מאה שנים הצליחו כמה מאות קיבוצים לצקת תבנית המאזנת בין חופש לשיוויון, בין צורכי היחיד לצורכי הכלל, בין חולשות אנוש לחולשות החברה. זה היה ניסיון חד פעמי בהיסטוריה האנושית, ניסיון שהצליח למדי והראה דרך למתקני עולם באשר הם, גם אם הוכרע זמנית ונסוג מעקרונותיו.

הוכרע כי היה חלוץ לפני המחנה ובהגיעו לגבורות הסתכל לאחור ונוכח שהמחנה אינו הולך בעקבותיו. המחנה סוגד לעגל הזהב. לקפיטליזם המשתלט על העולם ועל החברה הישראלית. יכול היה הקיבוץ להתנתק ולהסתגר בתוכו ככַּת (דוגמת האיסיים), אך זו לא היתה מעולם דרכו ומגמתו. הוא ראה את עצמו כמוביל וכמתווה דרך לעמו. ולא ככת של יפי־נפש, הדואגים לנשמתם בלבד. הוא הוכרע ע“י כוחות גדולים ועצומים בארץ ובעולם, ולא פחות מכך ע”י חולשות אנוש פנימיות של יחידים וקבוצות, שנסחפו בחמדנות, ברכושנות, בנהנתנות ובאנוכיות המצויים בכל אדם. תכונות אנושיות אלה, שנכבשו עמוק בלב וקיבלו פיצוי נאות בהרגשת שליחות חברתית ולאומית, שקיבלה ההערכה וההערצה מן החברה הסובבת. החברה שחטה את כל הפרות הקדושות ולא פסחה על הרפת הקיבוצית. כאמור, החליף אותן עגל הזהב. העגל שגדל והיה לשור נגח בטחוני, שתלטני, אימתני. החליבה עברה לידי עשרים משפחות, שחולבות את העם וחונקות את החקלאות ואת המשק השיתופי. בחברה שבה שולטים הבנק, הטנק והפּאנק קשה לקיבוץ לנשום.

הקיבוץ המחיש והוכיח שאפשר לחיות אחרת. שאני ואתה והחבר’ה יכולים לשנות את העולם. ליצור עולם יותר טוב, גם אם לא מושלם. הקיבוץ קלט רבבות מהגרים חסרי כל והיה להם לבית חם, לבית איתן, ליחד המחבק את היחיד, גם אם לפעמים חיבוק דב. הקיבוץ היה התשתית לבניין הארץ, מקצה לקצה, מדור לדור. הקיבוץ היה כח המגן האפקטיבי ביותר על היישוב, עד הקמת הפלמ“ח מתוכו וצה”ל בעזרתו.

הקיבוץ החיה והכניס תוכן חדשני ואמנותי לחגי ישראל על בסיס המסורת לדורותיה. הוא הצליח לתת משמעות לחגים ולמסורות הקשורות בהם ליהודי החילוני במאה העשרים. בקיבוץ צמחה התרבות היהודית החילונית במלוא תפארתה. עד כדי כך היתה הצלחתו שמנהיגים חרדים יצאו חוצץ נגדו מחשש שהוא מייצב אלטרנטיבה לתרבות החגים שצמחה בגולה. עובדי האדמה איימו על עובדי השם. חג הפסח וחג השבועות, למשל, נחוגו בקיבוצים ברוב עם וברוב תוכן. הקיבוץ נטל את המילה “עבודה” מאנשי “תורה ועבודה” שהתכוונו לעבודת הקודש ועבודת השם וחילֵן אותה לעבודת האדמה ועבודת הכפיים כפשוטם. הקיבוץ שמר את המצוות שבין אדם לחברו כלשונם אבל את המצוות שבין אדם למקום הוא פירש כמצוות, חוקים ונוהלים שבין אדם לקיבוץ. המילה מקום ירדה מן השמיים ארצה. לחבר יש חובות כלפי חבריו וכלפי המקום, הישוב בו הוא חי.

הקיבוץ התווה דרך, גם סלל אותה. היא תחכה לימים טובים יותר, לאנשים טובים יותר, לצעירים שירצו לחיות ולגדל את ילדיהם בחברה צודקת ואנושית יותר. חברה שאין בה עשירים ועניים, שאין בה התנשאות על האחר באשר הוא אחר, שאין בה שולטים ונשלטים ושאין בה צרור המגרעות שהקיבוץ של המאה העשרים צבר בדרך החתחתים שהציבה בפניו המאה האומללה.

עד כאן דברים כלפי חוץ.

מדבריי אלה עלול להשתמע שמה שקרה בחוץ היה הגורם המכריע לשינוי פניו של הקיבוץ. ולא היא. ההתפוררות הערכית והחברתית היתה פנימית, מובלת ע“י מרד דורות ההמשך. המרד הוביל לנסיונות התערות בשוק האפור ולמשבר כלכלי ולהצטברות חובות כבדים. אובדן הבטחון הכלכלי גרם לאובדן הביטחון העצמי והמנהיגויות המקומיות קראו לעזרה גורמים חיצוניים – יועצים ועורכי דין ורופאי אליל – שיעצו עצות אחיתופל, שהנשימו מלאכותית את הגזברויות על גבם הכפוף של מייסדי הקיבוצים. חלק מן היועצים היו עוזבי קיבוץ שנהנו מן השינוי והציעו לקיבוץ ללכת בדרכם. אובדן חוט השידרה הכלכלי הביא לאבסורד חברתי חד כיווני. בחברה שנבנתה על שיתוף ושיוויון, כל פרט ידאג לעצמו והנהלת הישוב תעבור לידי פקידים שכירים נוכריים לחברים ומנוכרים לעברו של הקיבוץ, לאופיו, לתרומתם רבת השנים של ותיקיו, לבעלי הצרכים המיוחדים. הפקידים מובלים ומתוגמלים ע”י אנשי הכלכלה הצעירים שאנוכיותם צמחה מן הביקורת שלהם על הוריהם שראו את טובת הכלל עדיפה על טובתם האישית. על כיסם.

אחת ההצלחות המהפכניות של הקיבוץ, כחוד החנית של התנועה הציונית, היה בהשבת העם הגלותי אל אדמתו, אל עבודת האדמה ואל העבודה הפיזית בכלל, שהיתה זרה לרוחו ותבעה כוח פיזי שלא תמיד היה בו.

חברי הקיבוץ, חלשים כחזקים, נשים כגברים, עבדו בכל עבודה קשה. העבודות הקשות ביותר והבזויות ביותר הביאו כבוד אין־קץ למי שהתנדב או הסכים לעשות אותן. לא רק הרפתן ורועה הצאן, מחזיק הטוריה והעגלון, גם הזבלן והסניטר והמדביר זכו להערכה ולכבוד. את מריטת העופות וניקוי הדגים עשו הנשים בשירה ובגאון. כל עבודה כיבדה את בעליה. וככל שהיתה קשה יותר פיזית כך גדל הכבוד.

עקרונית לא הובאו אנשים מבחוץ לעשות מלאכות קשות מידי. העבודה העצמית היתה מקודשת. העבודה השכירה נדחתה בתוקף. החינוך המשותף הקיבוצי העמיד במרכז את עבודת האדמה, עבודת הכפיים והשירות העצמי. סמך על בני הקיבוץ שזה ילווה אותם לאורך חייהם, דור אחר דור. העבודה היתה הדבר המקודש ביותר בחינוך ובתודעה. האירוניה היא שבשם קדושה זאת נמנענו מלהעסיק את גלי העלייה ההמונית ששיוועו לעבודה כלשהי לפרנסתם. בכל קיבוץ ובכל מוסדות התנועות הקיבוציות הצהירו במילים גבוהות שאיננו מעסיקים עובדים שכירים, כדי לא לנצל אותם. סוציאליסטים יעני. למעשה גרמנו לאבטלה סביבנו, בעוד ידינו עמוסות מידי.

המובטלים מעיירת הפיתוח שיצאו בשבת ובחג לטייל על גדות הנהר, נתקלו בתמהון בהמון החברים והילדים של הקיבוץ שיצאו לגיוסים של קטיף או אסיף בבוקרו של יום חג. הגיוסים נעשו מחוסר ידיים עובדות. והידיים העובדות מן המעברה ספקו כף אל כף ופשוט לא הבינו. יש עבודה או אין עבודה. הבערנו שנאה בישובים סביבנו שזעקו לפרנסה. עשינו כל עבודה בעצמנו. מסיקול ובניין ועד חריש וקציר ועד סחיבת שקים על הגב. דור, שניים, שלושה ואולי ארבעה. ואז, בכל הארץ הציונית, אבל גם בקיבוץ החלוצי שדיבר על “דת העבודה” (א.ד. גורדון) העברנו את כל העבודה הפיזית הקשה לזרים. לא לזרים מן המעברה או מעיירות הפיתוח. לתאילנדים, לסינים, לרומנים ולניגרים. הצורך ליבא עובדים לחקלאות(!), לבניין ולעבודות שירות גם לקיבוצים, הוא בושה לדורות הצעירים ואכזבה לדורות המייסדים שלא לדבר על המחנכים ואני בתוכם. מי שלא רצה את העבודה השכירה קיבל את העבודה הזרה, גם זה ביטוי יהודי מקראי, ששינה את משמעותו ושינה את חיינו. התאילנדים העשירו אותנו כלכלית והשפילו אותנו רעיונית. לשווא היו המאבקים על עבודה עברית ועל עבודה עצמית, על עם עובד ועל תנועת העבודה. התחלנו בסיסמא “העבודה היא חיינו”, המשכנו בליצנות “אבל לא בשבילנו”. במנוחת הצהריים בעבודה בשדה נהגנו לגמוע מים מן הג’ארה המונפת ולקנח ב“העבודה היא לא ארנבת – היא לא תברח, אפשר לשבת”. ואז שבנו אל פרנסות האויר. מזכיר הקיבוץ נקרא מנהל הקהילה והוא פקיד מחוץ לקיבוץ. וחברי הקיבוץ שרוצים ויכולים לנהל קהילה מנהלים אותה, במשכורת דשנה, בקיבוצים רחוקים. שם אין מכירים אותם והם לא מכירים איש. הניכור הפך למעלה.

הנס האנושי והמהפכה החברתית שהתבטאו בתהייה מה מניע מאות אנשים במאות קיבוצים לקום כל בוקר בשעה המדוייקת לעבודת יומם, לעשות אותה עד כלות הכוחות במסירות ובהתלהבות, מבלי לקבל שכר ומבלי משטר מפקח, שופט ומעניש, תמו ואינם. לא רק שהעיקר הוא השכר, אלא שהוא דיפרנציאלי. שימו לב למילה הזרה, המוזרה והמצלצלת. דיפרנציאלי.

פתחתי במילים: הקיבוץ לא נכשל. האם לאחר כל מה שנאמר כאן אני יכול לסכם באותן המילים? כן, אבל לא באותו הסדר. לא הקיבוץ נכשל. החנית כולה החלידה ואיתה חוד החנית. התנועה הציונית שביקשה להחזיר את היהודי לאדמה, לעבודת האדמה ולעבודה עצמית, נכשלה. הקיבוץ היה ויהיה חלק ממנה, לטוב ולמוטב.

*

את הכותרת למאמר קצר זה לקחתי כמובן מאימרתו הידועה של מרטין בובר. הוא הגדיר כך את הקיבוץ, לפני שנות דור.


תמונה שמונה עשרה: פעם קיבוצניק תמיד קיבוצניק    🔗

לאורך כל המאה העשרים היה הקיבוץ בית היוצר לישראלי החדש. רבבות עולים ממאה ארצות ותרבויות, הגיעו היישר מן האוניה או האוירון או שיירת מבריחי הגבולות אל הקיבוצים.

חלקם הקטן נשארו בו עד סוף ימיהם. מרביתם עברו דרכו. עזבו את הקיבוץ, אך הקיבוץ לא עזב אותם עד יומם האחרון. הקיבוצים היו מטחנה שאל תוכה באו אנשים גלותיים, תלושים, פליטים, חסרי כל וחולמים, ויצאו ממנה ישראלים זקופים ושזופים, בטוחים בעצמם ובעתידם ומשמרים בתוכם את הערכים שנקלטו במידה זו או אחרת בשנותיהם בקיבוץ. בקיבוץ למדו את השפה העברית, את שירי ארץ ישראל (ורוסיה), את הסלנג הישראלי, את הפשטות והעזרה ההדדית, את שמות הפרחים, העצים והציפורים, את ההסתפקות במועט כשצריך ואת הנכונות לעבוד בכל עבודה קשה ככל שתהיה. ואכן, קשה היתה העבודה באקלים הלוהט הים־תיכוני, שהפתיע והרתיע את מרביתם. אקלים אכזרי בדור של לפני המזגן, כשפועל ועובד אדמה לא יכול היה להרשות לעצמו מאוורר או תנור.

מאות אלפים עזבו את הקיבוץ, אך הקיבוץ לא עזב אותם. הם מדברים אחרת, שרים ורוקדים אחרת, מתלבשים אחרת ומתייחסים אחרת למדינה ולחובותיה מאשר אלו שלא טעמו טעמו של קיבוץ. הם לקחו איתם את כובע הטמבל ואת הסנדלים (ראה ישרוליק של דוש), את המכנסיים הקצרים ואת החולצה הפתוחה, הנמתחת על הכרס. הנשים מתאפרות בקושי, אם בכלל, תכשיטיהן צנועים ותסרוקתן סבירה. את עוזבי הקיבוץ ניתן לזהות על נקלה בשפתם הכוללת ערבית מסתחבקת, קללות רוסיות ואנגלית משובשת, בעזרה שהם מוכנים להגיש לכל עובר ושב מתקשה, בהתחברות המהירה והפשוטה אל סביבתם. אנשים שעברו בקיבוץ מבחינים בין אשפה לזבל, בין גדי לטלה, בין כלנית לפרג, בין שדה לשלף, בין מגל וחרמש, בין מצוות שבין אדם לחברו לבין מצוות שבין אדם למקום.

הקיבוץ היה כור ההיתוך האמיתי והיסודי שהתיך (לפעמים במידה מוגזמת) את יוצאי מאה הגלויות לעם אחד. עם מפורד ומסוכסך לשבטים ולעדות, למפלגות ולחסידויות, אבל עם אחד דובר שפה חיה ומתפתחת, שיודע גם לעשות דברים ביחד.

הקיבוץ תרם למאות אלפי עולים את ישראליותם. תרם ליהודים החילונים את תרבותם. תרם לארץ ישראל את עובדי אדמתה ואת רועי עדריה. הפך את הילד היהודי הגלותי שבא בשעריו לנער חסון וזקוף קומה, פיסית ונפשית.

יותר מכל הושפעו מאורח החיים הקיבוצי ומן החשיבה הקיבוצית הצעירים מעליית הנוער ומעליית הילדים. מאות חברות ילדים וחברות נוער זכו לטיפול מסור מן המטפלות והמדריכים והפכו מבני בורגנים לחקלאים מסורים לעבודת כפיים. זה הדור שעיצב את מקימי המדינה ומגיניה באמצע המאה העשרים.

שלא לדבר על בני הקיבוץ, דור שני ושלישי ורביעי שהוכיחו את עצמם בכל שטחי היצירה והעשייה, ההתנדבות והרוח. הם צמחו על אדמת ארץ ישראל, החרושה והרוויה בזיעת הוריהם, התרוצצו על רגביה ושביליה יחפים וחופשיים, ראשם בשמי החזון הציוני־סוציאליסטי, ידיהם עושות בכל עבודה ורגליהם נטועות בקרקע. הם הסתובבו במרחבי הקיבוץ, בשדות וביערות, בטוחים ומוגנים מכל רע, חדריהם וליבם לא נעולים. מרביתם יודעים להעריך זאת וזוכרים בגעגועים ובהערכה את הילדות העברית המאושרת שהצמיחה אותם למה שהם היום.

מעניין ומשמח שקשה להבדיל בין חברי הקיבוצים לבין הבנים שעזבו ולבין ההמונים שעזבו לאורך השנים. בכולם נשאר טבוע משהו שקשה להגדירו אבל קל להכירו. הקיבוצניק. המילה קיבוצניק הפכה בפי רבים, בארץ ובעולם, למילה של כבוד, להגדרה של אדם פשוט וישר ואמיץ, גאה בצניעותו ומוכן להושיט יד לעזרה. זכורה לי מרצה מהוללת לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, שהגדירה את הדוכס מקנט – דמות אצילית וטהורת מידות במחזה של שייקספיר – כ…קיבוצניק. לא מצאתי הגדרה טובה מזו, היא סיפרה למאות שומעיה.

תרומה מיוחדת לקשרינו עם העולם הרחב ולמעמדנו בחברה המערבית תרם הקיבוץ בקליטת רבבות המתנדבים והמתנדבות. מעטים מהם שלחו שורשים והתערו בו. רובם שבו לארצם, מלאים במטען נפשי ורוחני שהם יודעים להעריך לאורך שנים ולמרחק יבשות. הם הגיעו לקיבוץ לא כדי לראות ולהתרשם, אלא כדי להתנסות ולהשתנות. מכל קצווי תבל. מתרבויות שונות. ספגו ממנו וחייהם השתנו. הם ראו בקיבוץ, ובצדק, את הישראליות במיטבה. את היכולת של אנשים להשתנות לטובה ולהתאים את עצמם למסגרות של עולם מתוקן, שבו יש, הלכה למעשה, חופש, שוויון ואחווה. הם מספרים זאת לילדיהם ולכל ישראלי שהם פוגשים באקראי.


 

חלק ב': תמונות ישנות נושנות מילדות נשכחת    🔗

חוּמש ילדות    🔗

בראשית

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ואת העיר חלבּ. כך חשב והרגיש והאמין הילד, שנולד וגדל בעיר לפני שמונים שנה, ניזון מגאוותם של אחיו הגדולים על העיר והקהילה. חלבּ עיר ואם בישמעאל. אבל חשיבותה בעולם היהודי לא פחות גדולה. חלבּ היא ארם צובא. לא זו בלבד שדוד המלך כבש אות, ויואב, שר צבאו בנה בה את בית הכנסת הקדמון, העומד על תילו עד היום, אלא שעפ"י ההלכה היהודית היא בגבול ארץ ישראל וכל חוקי ההלכה – בעיקר המצוות התלויות בארץ – חלות עליה. מכאן שאני למעשה ולהלכה יליד הארץ. אמת הילכתית זו הייתה חבויה במשך שבעים שנה בעמימות ריאליסטית בתחתית זכרוני. כתבתי הרבה מאוד על עלייתי ארצה ומאמציי האדירים להתקרב ולהשתוות לילידי הארץ. הייתי בעינַיי ילד עולה שהגיע לארץ מסוריה. האמת ההילכתית המוסמכת עלתה וצפה אל התודעה שלי מאז עברתי בהוויתי ובכתיבתי מן העולם הזה (עולם השקר) אל עולם האמת שבינו לבין העולם הבא. ראה ספרי הקודם “גלויות מעולם האמת”. ראו זה פלא. אני יליד הארץ ולא ידעתי זאת ולא חוויתי זאת בטרם עברתי את גיל השמונים. היום זו לא רבותא להיות יליד הארץ, אבל כשהגעתי ארצה ילידי הארץ היו מתי מספר בים העולים החדשים וגאוותם על כך הייתה גדולה. לא חלקתי אותה עימהם. הייתי בעיניי עולה חדש שצריך להתאמץ ולהיות כמו אותם ילידי הארץ שנקראו צברים. היום ברי לי אינני צבר אבל אני יליד הארץ.

עד כאן ההלכה הפסוקה והבדוקה, המקדשת את ארם צובא כעיר שגבולותיה הם גבולה הצפוני של ארץ ישראל. ויש גם מסורות יהודיות עתיקות. למשל זו הטוענת שהעיר נקראה חלבּ כי שם חלב אברהם אבינו את פרתו בדרכו מאור כשדים, שהיא אוּר־פה (עירם של האורפלים) הסמוכה לחלבּ מעבר לגבול התורכי. מאור־פה, היא אור כשדים, עבר אברהם אבינו לחלבּ היא ארם צובא ומשם לארם דמשק בדרכו לארץ המובטחת. כך מספרת המסורת החלבּית.

חלבּ הנקראית בפי הצרפתים Alep ובפי האנגלים Aleppo, קרויה בפי יהודיה גם עיר הכתר. צאצאי הרמב“ם בחרו בקהילה העתיקה, הקטנה והחזקה, להעביר אליה את ספרייתו של הרמב”ם ובראשה כתר ארם צובא. כך הוא נקרא מיום שהגיע לארם צובא. עד אז לא היה לו שם והיה ידוע ככתב היד הראשון הכולל את כ"ד הספרים של תורה נביאים וכתובים. על הכתר כתבתי די והותר במקומות אחרים, בסיפור, ספר מחקר, מאמרים ותסריט. וכל המוסיף גורע. על העיר הגדולה ועל הקהילה היהודית הקטנה שבה, עליי להשלים מה שהחסרתי בכתיבתי עד עתה.

העיר שהיו בה אז כמיליון תושבים והיום מספרם כפול היתה עיר מסחר בינלאומית, תחנה מרכזית בין סין וסמרקנד על דרך המשי לבין נמלי הים התיכון וארצות אירופה. היא קישרה גם בין אפריקה ומצרים ליפו ודמשק, לבין איסטנבול בואכה אירופה. עיר קוסמופוליטית שבה תורכים ופרסים, דרוזים וארמנים וקונסוליות של כל מדינות אירופה, המאוישות ע"י יהודים חלבּים, רובם ככולם בני משפחת פּיצ’וטו. מקומם של יהודי העיר בקשרי המסחר הבינלאומיים הוא בקשר בין העולם הערבי לבין השלטונות הצרפתיים, שקיבלו מנדט על סוריה, היה מרכזי וחשוב לכל הצדדים. הקהילה המזרחית העתיקה, שקיבלה תגבורת אנושית, משכילה, חיונית ונמרצת מגלים גלים של מגורשי ספרד, שמרה על עצמאות דתית, רוחנית ותרבותית והפכה לגשר בין השלטון הצרפתי ואירופה שהוא מייצג, לבין החברה הסורית והאומה הערבית רחבת הידיים והגבולות. כל יהודי העיר שלטו, הן בשפה הערבית, שהיתה הלינגואה פרנקה של האומה הערבית והן בצרפתית שהיתה הלינגואה פרנקה של העולם המערבי. מגורשי ספרד הגיעו גלים גלים, אחר חנייה של שנים או דורות בערי הים התיכון שבין ספרד לחלבּ, כגון תוניס, ליבורנו, סלוניקי ואיסטנבול.

הקהילה היהודית, קהילת ארם צובא, הייתה תמיד קטנה במספרה וגדולה בעוצמתה, הן בקשרים עם העולם היהודי והן כגשר רב תרבותי ורב לשוני בין מזרח למערב, בין הערבים לבין הצרפתים והאירופים. מעולם לא עבר מספר היהודים מעל חמש עשרה אלף. קשה להאמין מה היתה השפעתה של קהילה כה קטנה על סביבותיה. אקפוץ קפיצה נועזת ואומר שהיום מוערך מספר החלבּים בעולם בכמאתיים אלף. זאת תופעה יחידה במינה. היא תוצאה מתהליך קבוע של הגירה והקמת קהילות לווין, הקשורות בטבורן לקהילת האם, כל עוד הייתה קיימת. כל מי שנולד בקהילות הלוויין בכל חמש היבשות הזדהה ומזדהה עד היום כחלבּי. גם אם לא נולד בחלבּ ולא ראה את חלבּ ויודע מעט מאוד עליה. התהליך הזה נמשך גם כשהקהילה נכחדה כליל ואין היום בעיר אף לא יהודי אחד. גאוות ילידי המשפחות שמוצאן בעיר הזאת על היותם חלבּים ונאמנותם למסורות המייחדות אותה היא שם דבר בעיקר באמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית. שגשוגם בארץ ובעיקר בתפוצות ידוע ברבים ונשען על אחדותם, גאוותם, מסורותיהם ופיזורם בכל פינות העולם, שאיפשר להם לגלות את הגלובליזציה בעודה באיבה ולעלות על גליה מעלה מעלה. אלפי יהודים בברוקלין, במקסיקו סיטי, בפנמה או בסאו פאולו, שהסבא של הסבתא שלהם נולד בחלבּ, יזדהו כיהודי חלבי אמריקני או יהודי חלבי מקסיקני או יהודי חלבי ברזילאי. הזהות היהודית קודמת לזהות האזרחית.

המקום היחיד שבו האזרחות קודמת לחלביות הוא ישראל. ולחלבּים שבישראל אני מרשה לעצמי להזכיר היום (מוטב מאוחר…) שהם בעצם ילידי הארץ.

אבי משה, מוסא שמוש, הוא ממשפחה חלבית שחייתה דורות באזור שבין צפון סוריה ודרום תורכיה תחת שלטון הסולטן העותמני עד שנתחם הגבול בין המנדט הצרפתי בסוריה לבין תורכיה המודרני שהשתלטה על חבל אלכסנדרטה, מקום מושבם של האחים שמוש. השם שמוש הוא צורת ההיגוי המקובלת בעיר (ובקהילות יהודיות רבות) של שַׁמָּש. אחד מאבות אבותיי היה, ככל הנראה, שמש בבית כנסת. יש בעירנו גם משפחות הנקראות שבּות (שבת), שלום (שלם גזבר) וכדומה. לאבי היו שלושה אחים. אחד מהם היגר לאמריקה והתנתק. לשניים האחרים, עזרא ואהרון, צאצאים רבים בארץ ובתפוצות. חלק מהם המירו את שמם ל־אמיר, על סמך הידיעה המקובלת ששמו של אותו שמש, בטרם ניתן לו שם מקצועו, היה Roi, מלך בצרפתית.

כיוון שאבי נפטר בהיותי בן שבע ואחיו חיו מעבר לגבול התורכי, הסביבה המשפחתית המוכרת והקרובה היתה משפחתה של אמא. היתה לה משפחה ענפה וגדולה שמרביתה היגרה למקסיקו. שמה של אמי ריינה (מלכה) ובארץ נקראה בטבעיות רינה. שם משפחתה קבּאסו, כינוי שדבק במשפחה ששמה המקורי איבן יחיא שמקורה בגרנדה אשר באנדלוסיה בדרום ספרד. השם איבן יחיא הוזכר בכל פעם שהיתה עלייה לתורה והיה צריך לדייק ולא להסתפק בכינוי השגור. החיבור בין שתי המשפחות אופייני לקהילה החלבּית, שהחכימה למזג בין החלק המזרחי הקדום, הקרוי מוסתערבים (ספוגים בתרבות ערב ותורמים לה), לבין הפראנקוס (אל-פראנג'), הלא הם מגורשי ספרד שחנו בדרכם בכמה מארצות אירופה, ספגו והביאו עימם את תרבותה ולשונותיה.

שלוש תרבויות ושלוש שפות הזינו והעצימו את הקהילה היהודית החלבּית: העברית, הערבית והצרפתית. הרביעית, תרבות ספרד והלדינו, עטפה אותם מבחוץ. כי זאת לדעת ולזכור שהלדינו השתלטה רק בארצות ששפתן מקומית, כגון, יוון, בולגריה ותורכיה ולא בארצות ששפתן בינלאומית ושתלטנית כמו הערבית. ביטויים ופתגמים בלדינו קישטו את השפה המדוברת בקהילה החלבּית – בלילשון של עברית, ערבית וצרפתית. חכמי העיר שלטו בעברית וכתבו בכתב חצי קולמוס, נוּס־קָלָם. הסוחרים הגדולים, החלפנים והקונסולים דיברו צרפתית. בשוק וברחוב, בחנות ובחשמלית, דיברו ערבית. התכתבות הסתרים ביניהם לבין סוחרים יהודים בעולם היתה בכתב חצי־קולמוס. במפגש חברתי התערבבו בחן שלוש־ארבע הלשונות ומכאן המונח שלי בלילשון.

היום עומד על תילו בית הכנסת הקדמון אך אין אפילו יהודי אחד לשמור עליו. בשנות השבעים קיבלו יהודי ברוקלין רשות מאסאד האב, שיפצו את בית הכנסת בכספם והוא עומד במלוא קומתו, שומם ומצוחצח. בשתי השכונות היהודיות – בּחסיתַא העתיקה ואל־ג’אמילייה המודרנית, גרים פליטים פלסטינאים.


תם ספר בראשית


שמות

ואלה שמות בני משה וריינה שמוש: יוסף, שלמה, יצחק, תאופיק, יעקב, ז’ולייט, אודט, אדמון.

יוסף הבכור, שנקרא כמובן ע"ש סבו, קרוי היה בפינו ז’וסף, בהיגוי צרפתי שהיה מקובל בחברה החלבּית. הוא נשלח למקסיקו עם דודו ודודתו מצד אימי כדי להכשיר את הקרקע להגירתנו לשם. בן שש־עשרה היה ואני טרם נולדתי. מעולם לא ראיתי ולא שמעתי אותו. הוא נפטר בטרם מלאו לו חמישים שנה לאחר שנוּדה מן הקהילה היהודית החלבּית בעקבות נישואיו לפילאר המקסיקנית היפהפיה, זמרת מוכשרת ששבתה את ליבו בקסמיה. הוא השאיר אחריו בן ושתי בנות לא יהודים, שחייהם וחיי צאצאיהם היו והינם קשים ומאכזבים. אחת משתי הבנות נפלה בילדותה מגג הבית והפלטינה בראשה שיבשה את כל חייה. הנידוי מן הקהילה ופטירתו המוקדמת אימללו את כל צאצאיו. גם אחיו שהגיע בעקבותיו, נאלץ להצטרף לנידוי ולהתיישר עם הקהילה. יצרתי איתם קשר בסתר, באחד ממסעותיי למקסיקו ודאגתי לכך שבן דוד עשיר יעניק להם קיצבה חודשית. נכדה מקסימה שלו הבאתי לקיבוץ. היא התמזגה עם המתנדבים ואהבה את הקיבוץ, אך שבה אל ביתה ואל עמה. הצלחתו של ז’וסף בעסקים היתה מוגבלת כיוון שלא השתלב בקהילה התומכת והמשגשגת. מספרים עליו שהיה חכם וישר ונעים הליכות. נקודת אור בחייו היה ביקור של אמא אצלו בשנות החמישים. לפחות ממנה הוא קיבל אישור מלא על המעשים שניתקו אותו אפילו מאחיו.

שלמה נקרא בפינו סלים דווקא בנוסח הערבי ולא הצרפתי. סלים נשלח בגל השני של ההגירה לאותה מקסיקו עם שאר אחיה ואחיותיה של אימי, להוציא אחד שהיגר למצרים. את סלים פגשתי לראשונה כשהייתי בן ארבעים וחמש. הוא היה איש עסקים, שיתף את בניו בעסקיו ובכיסו היתה תמיד ערימה ענקית של שטרות כסף. תחביבו העיקרי היה לשבת כל ערב ולמנות את הכספים שהביאו לו מנהלי החנויות ברחבי העיר. כמה מהם בניו ובנותיו. מצד שני הוא היה סבא חם וחביב שהכין שקית עם הפתעה לכל אחד מנכדיו בכל ערב שבת. את השקית קיבלו כל נכד ונכדה לאחר שנשקו את ידו והוא העניק להם חיבוק ונשיקות. לפני ביקורי הראשון במקסיקו עם משפחתי הוא עבר לדירה חדשה בקומה העשירית בשכונת יוקרה ורכש דירה שנייה זהה, דלת מול דלת, באותה קומה עבורי ועבור משפחתי. מתנה קטנה מאחיך הוא אמר והוסיף, בטון של האח הגדול, עשית כבר מספיק בשביל עם ישראל וארץ ישראל והגיע הזמן לעשות לביתך. הנה המפתח לביתך.

תגובתי לא רק שלא מצאה חן בעיניו אלא גם העלתה את זעמו. אין לך דרך ארץ גער בי.

סלים דמה לי מאוד בחיצוניותו, בתנועותיו, בתגובותיו ובגינונים קטנים שגיליתי אצלי בהסתכלי בו. האם הייתי שונה ממנו באופיי ובהתנהגותי אילו נשלחתי גם אני עם דודותיי למקסיקו? אין לי תשובה חד משמעית. השאלה מה וכמה משפיעים הסביבה ונסיבות החיים על אופיו, התנהגותו ותפיסת עולמו של אדם, עלתה וצפה בכל מפגש שלי איתו בביתו או בביתי. שני אחים שני עולמות.

סלים השאיר אחריו שלושה בנים וארבע בנות ולכל אחד מהם היום מספר דומה של בנים ובנות והרבה נכדים. כמה וכמה מן הנכדים עלו ארצה והקימו כאן משפחה. אחד מהם בחור ישיבה מזוקן.

אגב כשסלים רצה לשאת אישה מצאו לו אותה בחלבּ העיר והיא נסעה אליו.

שני האחים הגדולים התאכזבו כשהבינו שלא נצטרף אליהם במקסיקו. כיוון שאבי היה משותק מרותק אל מיטתו בשנות ילדותי הראשונות שמעו אוזניי הקטנות שאנחנו מצפים לעזרתם הכספית של האחים שמעבר לים ומקבלים במקומה מפות גדולות של מקסיקו והבטחות לימים טובים יותר. בשלבים אלה, לפני שבעים שנה, היו עדיין שני האחים הרחוקים במצב כלכלי קשה ואנחנו לא הבנו זאת.

שלמה־סלים נקרא, כמובן, ע"ש אביה של אמא שחי מרבית חייו עם אשתו מזל בקהיר, אליה לקח אותם בנו אברהם־איברהים כשקיבל שם משרה של מנהל בנק.

*

יצחק שנקרא גם בבית גם בחוץ איזאק, היה לי דמות אב עוד לפני פטירתו של אבא ששכב, כזכור, משותק. הוא היה המוציא והמביא בכל עניני הבית והמשפחה ואני הייתי כבן טיפוחים שלו. זכור לי מילה במילה עד היום שיר מחורז ומפורט שכתב לי, בערבית כמובן, ליום הולדתי השישי ואני שרתי אותו באוזניי האורחים. הוא היה מבוגר ממני בכעשרים שנה ונפטר בירושלים לפני למעלה מארבעים שנה.

איזאק למד משפטים וספרות ערבית באוניברסיטה הצרפתית בביירות והקים משרד עורכי דין מצליח יחד עם ידיד נעוריו אזרק. הוא פירסם מאמרים רבים בעניניי ספרות, חברה ופוליטיקה במיטב כתבי העת הספרותיים שיצאו לאור בסוריה, לבנון ומצרים. בגיל שש־עשרה הוא הקים תנועת נוער יהודית בשם “פרחי ישראל” והיה לנשיאה. חיבתו לישראל ולציונות לא מנעה ממנו להשתלב בפוליטיקה של סוריה, היוצאת משעבוד צרפתי לחירות. הוא היה מועמד לפרלמנט הסורי הראשון, כאחד מארבעת נציגי היהודים. ההזמנה המפתיעה והמרגשת מן האוניברסיטה העברית בירושלים לעלות וללמד בה שפה וספרות ערבית מודרנית שינתה את חייו ואת חיי כל התלויים בו. הוא עלה לארץ בשנת 1937 ואנחנו באנו בעקבותיו בזכות הסרטיפיקט שקיבל מן האוניברסיטה. את מקומו בפרלמנט הסורי העביר לשותפו אזרק. הוא התיישב בירושלים ונשא לאשה את בת הדוד מקהיר שעימה קשר קשרים רומנטיים מנעוריו, שלא לומר מילדותו. הקשרים האלה התפתחו בזכות מנהג מבורך שהיה לאימי ולאחיה, אברהם מקהיר, להיפגש בכל קיץ לשבועות מספר בהרי הלבנון באמצע הדרך בעלֵי, בַּחמדוּן, בזאחלה ובשאר מקומות נופש. שתי המשפחות היו מבלות יחדיו ומספרות בגעגועים על מרבית המשפחה שהיגרה למקסיקו.

על איזאק ועל מעלליו באוניברסיטה ובעיקר בשליחותו הכפולה בניסיון להצלת כתר ארם־צובא והבאתו בשלמות לירושלים כתבתי רבות ומפורטות ולא אוסיף. בנוסף למשרתו באוניברסיטה הוא הקים את קול ישראל בערבית ושידר בו תכנית מקפת על הספרות והתרבות העברית והיה המתרגם המוסמך לערבית של החלטות הממשלה (“רשומות”). את עבודת הדוקטורט שלו כתב על העיתונות והספרות הערבית בפזורה הערבית בדרום אמריקה. קשריו הידידותיים עם סופרים ומשוררים ערביים בכל ארצות ערב, מתועדים במכתבים ומאמרים המצויים בחדר על שמו באוניברסיטה העברית על הר הצופים. הוא נפטר ב1967 בעת טיול בשער שכם והותיר אחריו את אשתו בת־דודו פורטונה־עופרה־פוֹפוֹ, שתי בנות ובן.


תאופיק הוא היחיד שניתן לו שם ערבי מובהק. עד היום אני תמה למה. בארץ הוא נקרא טוביה. הוא היה האח שפתח לנו את ביתו בתל אביב כשעלינו ארצה. הוא ואשתו עדה גידלו וטיפחו אותי בביתם לאורך תשע שנות הילדות והנערוּת שעיצבו את חיי. להם אני חב לא פחות מאשר לאימי ולאבי. טוביה למד אף הוא באוניברסיטה בביירות אך לא סיים מתוך להט ציוני שדבק בו והביא אותו לתל אביב הקטנה בשנת 1935. הוא רצה במפורש להטות את כוון ההגירה של המשפחה שהיה מכוון עד אז למקסיקו. והצליח. שנה אחריו הגיע אליו לתל אביב האח הצעיר ממנו יעקב. עוד בטרם עזבנו את חלבּ הגענו אימי ואני לחתונתם של עדה וטוביה בתל אביב בוויזה של תיירים. הביקור הזה בתל אביב הכריע סופית לאן פנינו מועדות. על הקסם שהיה בעיר העברית הראשונה ועל הקיבוץ האידיאליסטי שפגשתי אז לראשונה כבר כתבתי הרבה. אוסיף רק זאת שהשתלבותם של עדה וטוביה בעולם החדש הזה תרמה להשתלבותי העתידית. הנלהבת. טוביה מוּנה לסגן עורך “חקיקת–אל־אמר” - שבועון ההסתדרות בערבית ולימים גם לעורך “אל־יום” – עתון יומי בערבית. מן העתונות צמחה יוזמתו הברוכה לתרגם הן מן הספרות והעתונות העולמית והעברית לערבית הן מן הספרות והעתונות הערבית לעברית. הוא תרגם בין השאר את “עונת הנדידה אל הצפון” של אל־טייב צאלח, את “שייך עלי מאיים” של יוסף אדריס ואת “סיפורים ערביים”. הוא הירבה לתרגם ממיטב הספרות הערבית ובתו רינה ממשיכה בדרכו. “האחים שמוש”, כפי שכונו יצחק וטוביה בשנות הארבעים והחמישים, היו המתרגמים הראשונים מן הספרות הערבית החדשה לעברית. יצחק תירגם מבחר סיפורים בקובץ שנקרא “כפיפה מצרית”, כבר בשנת 1954.

טוביה היה פעיל בהסתדרות ובמפא"י וכיהן שנים ארוכות כחבר בועדת הביקורת של המפלגה. בנו משה, חבר קיבוץ ראש הנקרה, נפל במהלך אימון של פלוגת צנחנים. ההורים לא החלימו מן המכה הזאת עד יומם האחרון. טוביה נפטר בשנת 1982.


יעקב נקרא בפי כולנו ז’קובּ. הוא עלה ארצה בעקבות האח הקרוב ביותר אליו לא רק בגיל. הוא גר איתו כרווק בחדר נפרד גם לאחר חתונתו וגם לאחר שהצטרפנו לדירה הקטנה אימי, אחותי ואני. עד היום אני תוהה איך הסתדרנו בתור לשירותים ולמקלחת בבוקר כשכולנו היינו צריכים לצאת אם לעבודה אם לבית הספר כמעט באותה השעה. שלושה חדרים, שישה מבוגרים ולימים, שני ילדים קטנים. יעקב ניצל את שליטתו בערבית ובצרפתית (ובמהרה גם בעברית ובאנגלית) ושימש כפקיד רב לשוני בחברות מסחר בינלאומיות. מערכת הביטחון שמה עין על כישוריו הלשוניים, על דיוקו ודקדקנותו והוא השתלב בה במשרות עלומות עד סוף ימיו.

יעקב התחתן עם נינה ילידת העיר חלבּ, כמובן ולהם שתי בנות ובן. רק עם חתונתו נפרד מבית אחיו שאליו היה קשור ביותר. יעקב הוא היחיד ששינה את שם משפחתו משמוש לשרון. זו היתה דרך לבטא את מרדנותו. בכל אחד מאיתנו היתה מרדנות וכל אחד ביטא אותה בדרך שונה. הוא נפטר בשנת 1979.


האחות ז’ולייט נקראה בפינו ובפי כל ג’ול. חתונתה עם דיבּוֹ דואק בחלבּ, שהיתה החויה המשמחת, החשובה ביותר בילדותי, היתה ההשראה לא רק לסיפור שלי “אחותי כלה” אלא, לכתיבה על ההווי של יהדות חלבּ בכלל. היא ושבעת ילדיה נשארו אחרינו בעיר חלבּ ובעקבות המאורעות לאחר ההכרזה על מדינת ישראל, יצאו לביירות השקטה והשלווה. עלייתם ארצה היתה בשלבים, שתי הבנות הבוגרות הקדימו להגיע ולהכין מקום למשפחה. הם גרו ברמת אביב שנים ארוכות כשהבעל עוסק במסחר בינלאומי, רוקחות בעיקר וג’ול, עקרת בית למופת, מגדלת שלושה בנים וארבע בנות. לעת זיקנתה נתגלו בה כשרונות אמנותיים, ויצירותיה פזורות בין כל בני המשפחה. ג’ול היגרה לניו יורק בעקבות מרבית בניה ובנותיה ונפטרה שם בשנת 2004, שנים אחדות לאחר פטירת בעלה. ילדיה חלקם בארץ וחלקם בעולם הגדול.


אודט היתה הקרובה אליי ביותר לאורך שנות ילדותי בחלבּ. שבע שנים גדולה ממני. היה לה תפקיד של מחנכת לגבי האח הקטן. זכור לי הפנקס השחור שבו נתנה לי ציונים על כל מעשה טוב וכל מעשה רע שעשיתי. בדף מימין, פלוס גדול ומתחתיו רשימת המעשים הטובים. בדף משמאל מינוס, תחתיו כל החטאים של האח הקטן. אינני יודע אם זו היתה יוזמתה או היוזמה של אמא שהיתה טרודה בדברים חשובים יותר. אך אין ספק שזה השפיע מאוד על התנהגותי. בכל ערב שבת היתה אודט מסכמת בפני ההורים את מאזן ההתנהגות שלי.

מיום שעלתה לארץ שונה שמה לעדינה. היא עלתה ברגל עם מבריחים, בהליכה לילית מייגעת וחצתה את הגבול בין כפר גלעדי למטולה. זה היה משום שהיתה מעל גיל שש־עשרה ביום עלייתנו ארצה והסרטיפיקט של אחי כלל רק את התלויים בו. עדינה הצטרפה לנוער העובד ומצאה את פרנסתה כתופרת בחנות היוקרתית של האחיות אנגלנדר ברחוב אלנבי בתל אביב. את התפירה היא ידעה מן הבית. היא התחתנה עם רחמים, יליד דמשק ונולדו להם בן ושלוש בנות. כשהתחתנו לא היה להם איפה לגור. פינינו להם את חדר הכביסה על גג הבית, ברחוב פרץ 24 ושם גרו עד שבנם הבכור גדל והבת השנייה עמדה להיוולד. עדינה היתה עקרת בית למופת. היא הייתה המארחת האולטימטיבית של אמא חסרת הבית בשנותיה האחרונות. היא נפטרה בשנת 2003.


כשנולדתי, כנראה בהפתעה גמורה, ניתן לי השם אדמון ע“ש הברון אדמונד דה רוטשילד שהיה אז בשיא גדולתו ופרסומו. רמז דק למה שרצו שאגדל להיות. אדמון ולא אדמונד כי בהיגוי הצרפתי האות האחרונה אינה נשמעת. כל אחיי ואחיותיי למדו באליאנס (כל ישראל חברים), מוסד חינוך צרפתי בעל שם ויוקרה. אני נשלחתי כבר בגיל ארבע לכותאבּ של מיסייה פאראג', תלמוד תורה ששכן סמוך לביתנו בשכונת הג’מילייה. זה היה תלמוד תורה מודרני שהצליח להתחרות באליאנס הוותיק ע”י הכנסת תכנית לימודים עשירה הכוללת צרפתית ותרבות צרפת, גיאוגרפיה, חשבון וכל השאר ובעזרת מורים ידועי שם כגון ארמאן פיצ’וטו ומיסייה פאראג'. היתרון על האליאנס היה בלימודי התורה והעברית. על ימי הכותאבּ והילדות בחלבּ בפרקים הבאים.

שאלתי את עצמי לא פעם אם העובדה שהאירופוצנטריות, שהטביע האליאנס באחיי ואחיותיי לא דילגה עליי בזכות התלמוד תורה.

בטרם יסתיים הפרק הזה ראוי לשים לב לתערובת השמות של שמונת האחים והאחיות המייצגת את שלוש השפות ושלוש התרבויות, שהיו מנת חלקנו ואיפיינו את הקהילה היהודית בחלבּ. כל מי שהיה לו שם עברי נקרא במקבילה הצרפתית. לא כן השם הערבי. הבנות ובן הזקונים נקראו בשמות צרפתיים מובהקים.

הזכרתי לעיל את המרדנות שהיתה בכל אחד משמונה האחים והאחיות. את המרדנות שהיתה בי ביטאתי, בין השאר, במתן שמות חדשים לילדיי: גליה, אורלי ודורון. לכל אחיי ואחיותיי יש בן משה ובת רינה.


תם ספר שמות


ויקרא

ויקרא אל משה אביו, הילד אדמון, ויאמר לו: אני רוצה שתקום ותלך איתנו לחמאם. אני רוצה להתרחץ איתך ולא עם אמא.

את התשובה קיבלתי בליטוף, כשעיניו של אבא דומעות והוא מילמל: יא ריית! והחל לפזם: לאכּן יא ריית עמרא מא כאנאת תעמר בית. כלומר הלוואי, אבל הלוואי מעולם לא הצליחה לבנות בית. שיר פופולרי באותם הימים.

כל שבוע לכבוד שבת היינו מזמינים כרכרה ונוסעים לחמאם, בית המרחץ הציבורי המפואר בעיר הגדולה. הרחצה בימות השבוע היתה חלקית ומוגבלת. פעם בשבוע התרחצנו כהלכה, ברוב המולה, בציבור ובפיקניק תורכי־מזרחי. העמסנו על הכרכרה חבילת בגדים אישית, עטופה ב“פוטָה” – יריעת משי פרסית שבה מאוחר יותר עטף כל אחד את מותניו והתפשט. העמסנו שפע של פירות העונה אבטיחים או רימונים, תפוחים ואגסים, דברי מאפה שכללו סמבוסק מעמול ע’ייבּה וכעכים לֶבֶּן ומיץ שקדים ומשקאות קלים. הרחצה עוררה את התיאבון ושניהם גררו צורך במנוחה. שכבנו על האבנים החמות, התפרקדנו עד כדי רגיעה מוחלטת לפני ששבנו הביתה נקיים מבחוץ ומבפנים.

עשינו זאת לפעמים ביום שישי בבוקר ולפעמים ביום חמישי אחר הצהריים. נקודת התורפה באירוע החגיגי והמשמח הזה, היתה מבחינתי, שהאחים הגדולים נמנעו ממנו כדרך האירופים והסתכלו עליו מגבוה ואני נאלצתי, כילד קטן להיכנס עם אמא והאחיות לאגף הנשים. שנים אחדות זה מצא חן בעיניי מאוד אך ככל שגדלתי גברה המבוכה על ההנאה ולא היה מי שייקח אותי איתו לאגף הגברים. כך קיבלתי חינוך מיני ויזואלי ומוחשי, פיצוי נאות על מה שלא ניתן לי בכותאבּ.

היתה לי פוטה קטנה משלי, משי ססגוני יפהפה שקשרתי על מותניי וכיוון שהיו לי שערות ארוכות נראיתי כילדה בין עשרות הילדות שהסתובבו בשטח ונעצו בי עיניים סקרניות. אמא התגאתה בעורי הצח והלבן בהשוואה לסובבים אותי והחמאם היה המקום שבו יכלה לעשות זאת ולעורר קנאה בחברותיה. מובן שהיה תיאום בין החברות מתי להגיע יחד לחמאם התורכי בלב העיר הגדולה. היה איפוא בזה גם מפגש חברתי שכלל טעימות הרבה ממיני המאפה והמשקה הביתי בו כיבדה כל אשה את חברותיה.

בית המרחץ היה מחולק לשני אגפים זהים וכולו מצופה באריחים מבהיקים בצבעי כחול וירוק, תכלת וטורקיז. בין הקירות לתקרה הקמורה הבדילה שורה של ערבסקות יפהפיות, שמתוכה, כילד, זיהיתי את המילה אללה אינספור פעמים. במרכז היו מזרקות יפהפיות, מעשה ידי אמן. אבל האמן הגדול מכולם היה אלוהים, שיצירות הפאר שלו מילאו את אגף הנשים בחמאם: ילדות עם שיער ארוך ורטוב, נערות שהגיעו לשלב של הנצוּ הרימונים ונשים בשלות בכל דרגות ההבשלה והבשלות. ואני ילד עם עיניים גדולות, בולע את היופי הנשיי עד גרון נחנק.

חזרנו מבית המרחץ נקיים ושבעים ומוכנים לקראת שבת המלכה. אבא היה מקבל את פנינו בשירת “אשת חיל מי ימצא” ואמא היתה קורנת מנחת.

המפגש השבועי שלי עם גוף האשה היה תחילתה של פרשה שאיפיינה את ילדותי. גם אל נפש האשה (חידתו הגדולה של אלוהים) התקרבתי מילדות מוקדמת. כיוון שהייתי בן זקונים נצמדתי אל ביקוריה של אמא אצל חברותיה הרבות. הבנות נשארו לשמור על אבא החולה. כדי להקל עליהן אמא לקחה אותי תמיד איתה אל ה“קבלות”. לכל אשה בשכונה היה יום אחד בשבוע שביתה היה פתוח אל חברותיה. לפנות ערב היו מצטברות שם כמה עשרות נשים לשיחת רעים, משחקי קלפים, כיבוד של ריבות מעשי בית והפתעות קולינריות למכביר ורכילות עסיסית שגררה צחוקים ושמחה. אלה היו שעות המיפלט של אמא (ושל כל האחרות) מן הצרות שבבית. ואני הקטן, יחיד מוקף נשים צעירות ומבוגרות, זוכה לפינוקים ולממתקים, לליטופים וגם לנשיקות כפויות. עד מהרה נתגלה שאני שר יפה אף הודבק לי הכינוי “עדיסי הקטן”. עדיסי היה הזמר הפופולרי ביותר באותן שנים. הפכתי איפוא לתכנית האמנותית בכל המפגשים השבועיים הללו. שיחקתי בכישרון את המתבייש והמבוקש וחיכיתי שישכנעו אותי בממתקים שיצאו בשפע מארנקיהן של כל הגבירות. היו מעמידים אותי על כסא, ילד בן ארבע או חמש או שש ואני הייתי שר בצרפתית עברית וערבית וזוכה לתשואות חיבוקים ונשיקות. למשל, הייתי פותח בפְרֵרֵה זָ’קו ממשיך בעלא דַלעונא, ומסיים במפי אל, מפי אל, יבורך כל ישראל. הרפטואר התחלף כשהגיעו תקליטים של שארל בואייה, של פאריד אל אטרש ושל ברכה צפירה.

מכאן התפתח תחביב שלי שהפך לתחרות משמעותית בחייהן של עשרות נשים, ידידותיה של אמא. אינני זוכר אם הרעיון היה שלי או של אמי היצירתית. התחלתי שם בכיסי פנקס קטן ובו רשמתי ודירגתי את כל הנשים שהיכרתי לפי יופיין. המאבק להיכנס לפנקס שלי ולהגיע למקומות הראשונים הפך לשעשוע חברתי בכל המסיבות השבועיות בשכונת הג’מילייה. היו לי עיניים חדות וטעם לא רע והבנתי שבידי כוח רב. דירגתי את הנשים הצעירות וגם הפחות צעירות לפי יופיין החיצוני והפנימי. בלי משוא פנים. וכשאני אומר יופיין החיצוני זה כולל כמובן את זיכרונותיי הטריים והרטובים מן החמאם. וכולן ידעו זאת. העריכו את השיפוט של הילד הקטן שהרי “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”. העיניים שלי לא היו עיניים של עולל ויונק אלא עיניים של ממזר קטן שצבר חשיבות וכוח ונהנה מזה הנאה מרובה. חמישים שנה אחרי זה פגשתי בניו יורק שתי נשים שאמרו לי אני הייתי מספר שתיים אצלך ואני הייתי מספר שלוש אמרה השנייה. מספר אחד, אללה ירחמה, נפטרה בפנמה לפני מספר שנים. ואכן היו נשים יפות בעירנו ואני, מאז פקחתי את עיניי, אהבתי גם יופי גם נשים. כילד לא התביישתי להביע זאת בציבור, מה גם שזה היה ציבור שכולו נשים. הגברים ישבו בבתי קפה באותן השעות על כסאות קש נמוכים, עישנו נרגילה ושוחחו על סייאסה יעני פוליטיקה, על שערי המטבע ועל המסחר שפוחת והולך בעיר מאז נפתחה תעלת סואץ. ניסיונותיהם למשוך אותי בלשון, לפתות אותי בשאיפה קלה של נרגילה ולהוציא מכיסי את פנקס הנשים היפות המדרג את נשותיהם ובנותיהם עלו בתוהו. בעקשנות וביהירות נמנעתי מלפזר את הכח שאצרתי בעיניי הבוחנות ורשמתי באצבעותיי הרכות. כוחי זה נתן מעמד מיוחד לאמא ושנינו רווינו נחת.


תם ספר ויקרא


במדבר

וידבר ה' אל משה אבי, השוכב על מיטתו אין אונים. ויאמר אליו: מסורת יפה עשית לאשתך הצעירה ולמשפחתך, לעזוב בכל קיץ את העיר מוקפת המדבר, הלוהטת ולצאת אל הרי הלבנון לפגוש את בני משפחתה. גם אם קשה עליך הדבר לעשותו, שלח אותם וימשיכו במסורת, הנותנת שמחה וכח לאשה המרותקת אליך כל השנה.

ואכן, להפתעת כולנו, הפציר אבא באמי להמשיך בפגישות השנתיות עם האח היחיד שנשאר במזרח ולהתרענן בהרים המושלגים של הלבנון בחודשי הקיץ. חלום חלמתי, אמר לה אבי, והחלטתי נחושה: אחות מבית החולים של אלטוניאן תשמור עליי ואתם כולכם תצאו להינפש בחיק המשפחה. הוא נטל את ידה של אמי לחץ אותה ובחיוך מאולץ אמר לה: תספגי מקרירות הלבנון ומחמימות איברהים אחיך ומשפחתו ותאספי כח לשוב ולהתמודד איתי.

וכך, כמידי שנה, ארזנו את בגדי החמודות, כולל חליפת המלח שקנינו לי באורוזדי באק, את המאפים שהכינו אימי ואחיותיי, את הבשמים שלהן. צחצחנו והברשנו את הנעליים ועלינו על הרכבת בדרך לביירות. מביירות לקחה אותנו כרכרה אל עלֵיי במרומי ההר ואני יושב לצידו של העגלון, אוחז איתו במושכות צמד הסוסים. עלייה קשה בארץ יפהפיה. והרוחות הקרירות הבאות מן השלגים מלטפות את פנינו. שונות כל כך מרוחות המדבר המשתלטות בקיץ על העיר חלבּ.

בה בשעה יוצאים אברהם קבאסו, אחיה של אימי, היחיד שלא היגר למקסיקו, עם אלגרה אשתו, בנו שלמה הקרוי לוֹלוֹ ושלוש בנותיו פורטונה היא פוֹפוֹ, קליאופטרה היא קליאו וליליאן הקטנה בת גילי שלושה חדשים צעירה ממני (!) וזה חשוב מאוד כי היא המיועדת לי לאשה מקדמת דנא. הם נוסעים בכרכרה מהליופוליס אל תחנת הרכבת בקהיר ומשם ברכבת המהירה לאלכסנדריה, עולים על אוניה לביירות ושתי הכרכרות – שלנו ושלהם – נפגשות במפתיע באמצע הדרך העולה אל עלֵיי. הקריאות מכרכרה לכרכרה מביעות את תחילתה של שמחה שתלך ותתעצם בשלושת השבועות שנבלה יחד באותו פנסיון, שהוזמן בטלגרמות משני הכיוונים.

אחי הגדול יצחק מביא כמובן מתנות לבת דודו פורטונה, המיועדת לו לאשה והיא מסמיקה ומגישה לו את מתנותיה, דברי סריגה וריקמה, צמר ומלמלה מבושמים בעדינות. גם ליליאן ואני מחליפים מתנות צנועות אך מרגשות. ונשיקות מנומסות על הלחי אחת שתיים ושלוש.

אקדים את המאוחר ואומר שליליאן חיה היום בקליפורניה, סבתא לנכדים ונינים ורק השבוע טלפנה אליי פעמיים. יצחק אחי ובת־הדוד פורטונה (פופו, עופרה) ז"ל נישאו וחיו בירושלים והעמידו בנים, בני בנים ונינים. ליליאן הקטנה הייתה במצרים בתנועת השומר הצעיר, עלתה לארץ בשנת 48' ולאחר שנים מרובות בקיבוץ ובעיר היגרה לאמריקה. היא שלחה לי גלויה לקראת בואה לארץ ובאה לפגוש אותי במעין ברוך בת השנה ושני החלוצים, בוגרי תנועות הנוער, הבינו שהמסורת המשפחתית אינה מחייבת אותם. בחיבה גדולה נפרדנו ותוך שנה מיום עלייתה היינו שנינו נשואים. היא למשה ואני לחנה.

נשוב שבעים וחמש שנה אחורה אל עלֵיי היפה, אל הפנסיון הסמוך לבית הכנסת, העומד בהריסותיו עד היום. אני עוצם עיניים ושומע את הצליל העדין של הפעמון, הקורא לנו לארוחת הבוקר ואני קופץ מן המיטה הגבוהה, הבנויה צינורות נחושת מבהיקה, כדורי נחושת בראשם ומרופדת מזרונים רכים להפליא. אני קופץ על המזרון בהנאה גדולה, למרות (ואולי דווקא) משום שאסור לעשות זאת. מולי מקפצת ליליאן ושנינו נופלים ונחבטים זה בזה בהנאה גדולה. בשעה שהגדולים שוקעים בשיחה מתמשכת לאחר ארוחת הבוקר הדשנה, לוגמים מספלוני הקפה המתמלאים שוב ושוב בידי מלצרים מצוחצחים, פורשים יצחק ופוֹפוֹ לחורשה הסמוכה וליליאן ואני רצים בחזרה אל הפנסיון. אינני זוכר מי משנינו היה היוזם והזומם אבל אני זוכר במדויק את התמונה של שני הילדים הקטנים המאוהבים נכנסים מתחת לאחת ממיטות הענק המפנקות ופותחים שם סלסילת נצרים מלאה פיסטוק חלבי. אנחנו מסירים את מכסה הבד התפור על פני הסלסילה המלאה, מתיישבים משני צדדיה ומתחילים בזלילה חמדנית, מרדנית (פיסטוקים גנובים ימתקו), מוגנים מפני כל עין רואה ע"י היריעות המכסות את המיטות עד הרצפה. (קראנו להם “חצאיות”, ז’ופּ). גם כאב הבטן שבא בעקבות הסלסילה שנתרוקנה זכור לשנינו. דיברנו על כך השבוע בטלפון. בין קיץ לקיץ היחסים נמשכו במכתבים, בצרפתית כמובן, ובמשלוח מתנות זעירות בדואר.

שניים שלושה שבועות בשנה נהנינו מריחות ורוחות הלבנון, משפע הפירות, המעדנים והממתקים ובעיקר מהקרבה המשפחתית של שתי חבורות רחוקות זו מזו כל השנה ומרוחקות עד מאוד מן המשפחה הגדולה, המתעצמת במקסיקו.

סבא שלמה וסבתא מזל שירדו מצריימה עם דודי אברהם היו זקנים וכוחם לא עמד להם להגיע למפגשים הללו. אמצעי התחבורה היו מייגעים ביותר, וכך מעולם לא פגשתי אותם כשם שמעולם לא פגשתי את הסבא והסבתא מצד אבא שחיו בדרום תורכיה. לשם היה לא רק קשה, אלא בלתי אפשרי להגיע, בגלל הסכסוך בין תורכיה וסוריה על חבל אלכסנדרטה. גדלתי איפוא מבלי לפגוש סבא או סבתא. גם את הדודים מצד אבא מעולם לא פגשתי בגלל אותה הסיבה.

פגישותינו בהרי הלבנון היו בכל שנה בפנסיון אחר בעיירה אחרת. העיר הקטנה זאחלֵה זכורה לטוב. לא בגלל הארק הזאחלווי המפורסם שאבא ודוד אברהם אהבו כל כך, אלא בגלל שפע המים הזורמים בהם טבלנו את רגלינו והיתזנו זה על זו וזו על זה ובזכות הפירות הרבים שצפו בתוך רשתות סגורות על פני המים הצוננים. אבטיחים ומלונים, אגסים ותפוחים, ענבים, אפרסקים ושזיפים, תאנים ותותים. טעימים מכולם היו הדובדבנים הענקיים, אדומים ולבנים. הפנסיון המארח מילא את הרשתות הצפות שוב ושוב ואנחנו אכלנו לשובעה. הנסיעות האחרונות ללבנון בלי אבא היו הרבה פחות שמחות.


תם ספר במדבר


דברים

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל בני משפחתו, שעמדו סביב מיטתו קשובים: הנה הגיע זמנו של הבנימין שלנו לצאת ללמוד תורה וחוכמה והשכלה. את כולכם שלחנו ללמוד באליאנס איזראליט אוניברסל. כולכם למדתם והצטיינתם בלימודים ואני אסיר תודה למוסד המכובד, שחינך אתכם לתורה ולמעשים טובים. משַאללה. אולם אחרי מחשבה ממושכת ומעמיקה אני חש שהוא טיפח בכם ושיכנע אתכם בעליונותה של אירופה הנאורה (צרפת במרכזה) על המזרח בו אנו חיים. ספר ההיסטוריה בו למדתם פותח במילים “אבותינו הגאלים” וזו דוגמא אחת מיני רבות. יש בקרבתנו תלמוד תורה שהשמועות אומרות שמלמדים בו, זו לצד זו, תרבות מערבית ותרבות מזרחית. עלינו לבדוק אם אמנם כל מה שנלמד באליאנס קיים גם בו ולהחליט אם אדמון הקטן יהיה הראשון מבינכם שילמד תורה ועברית וערבית, לא פחות מחשבון וצרפתית.

יצא האח הגדול איזאק, שאל וחקר ובדק ושב אל אבא. גיאוגרפיה לומדים? שאל אבא – משננים את כל בירות העולם בע"פ, השיב אחי. חשבון לומדים? – יש להם מורה מצוין לחשבון. אמנם יש לו מנהג להכות בסרגל על אצבעות כל תלמיד שאינו נותן תשובה נכונה, אבל ההישגים מצוינים. קליגרפיה לומדים? – יוצא מן הכלל. היסטוריה לומדים? – רק של עם ישראל. התעמלות עושים? – ככה ככה. וצרפתית? – לא פחות טוב מאשר באליאנס. על חוּמש וחגי ישראל ושפה עברית אינני שואל כלל. נשלח את אדמון לכותאבּ. תמסור אותו מידך אל ידיו של מיסייה פאראג' ששון ותבוא עליו ועליך הברכה.

נכנסתי לכותאב בחיל ורעדה אך גם בביטחון עצמי רב, מוגן ע"י שרשרת אחים ואחיות בוגרים, מוכרים בקהילה ומפורסם כילד כשרוני שיודע לעמוד בפני קהל (עד עתה קהל נשים), לזמר בשלוש שפות ולדקלם ממשלי לה פונטיין בצרפתית רהוטה. תוך זמן קצר הייתי מופיע בכל חג, בכל אירוע, עומד על כסא לצידו של מיסייה פאראג', מדבר אליו בגובה העיניים, מדקלם, קורא ושר בפני מאות התלמידים העומדים בסך בחצר.

המקלות העבים של החכם שלימד חוּמש והסרגלים הדקים, הכואבים עוד יותר שבידי המורים הצעירים והמשכילים, היו איום מוחשי אך מעולם לא הגיעו אליי. ה“עלאה” רדפה אותי בסיוטי הלילה גם אם מעולם לא עברה עליי. לראות ילד בן כיתתי שוכב על הספסל, רגליו יחפות וכפותות והשרת מכה במקל על רגליו תריסר מלקות כמניין שבטי ישראל, או כ“ד מכות כמניין ספרי התנ”ך, זו לא חוויה שניתן לשכוח. גם אם זה קרה לעיתים רחוקות ולילדים כאלה שזה הגיע להם. ה“עלאה” נעשתה בטקס מלא בנוכחות כל ילדי כיתתו של הילד שהתפרע, למען יראו וייראו.

השינון והלמידה בע“פ היו במרכז ההוראה. הכתה כולה קראה בקול גדול את שמותיהן של ערי הבירה של אירופה בצרפתית כמובן שוב ושוב עד שזה נתקע בזיכרון כמו שיר אהוב. פרקי התנ”ך נלמדו בע“פ ותורגלו אישית אבל פסוקים נבחרים קראה הכיתה כולה בקול גדול הרבה פעמים, עד שהם תקועים בזיכרוני עד היום. מנסיוני, יש שכר מלא לשינון וללמידה בע”פ של יצירות שיריות מובחרות. גם של תאריכים היסטוריים, ערי בירה ושמות מנהיגי העולם וגדולי עם ישראל. אם מתחילים בזה מילדות, כתחביב, כתחרות, כאמביציה נושאת פרסים, הקשיים הופכים לשעשוע.

מה שנשאר בי משנות הכותאבּ מזין ומפרנס את יצירתי ואת נשמתי עד עצם היום הזה. העברית הישראלית שלי יונקת מן השורשים של תלמוד התורה בארם־צובא. השילוב של יהדות ואוניברסאליות שהיו בו, האיזון בין תרבות המזרח לתרבות המערב שבו הצטיין (בהשוואה לאליאנס) עשו את שלהן בעיצוב האישיות ובתהליך היצירה של התלמיד שיצא ממנו בראשית שנת 1938.

העובדה שלמדתי בתלמוד תורה ולא באליאנס השפיעה לא רק על השכלתי העברית ופתיחותי לתרבות הערבית, אלא גם על זקיפות קומתי המנטלית כלפי אירופה ויוצאי אירופה, שהיו שליטי היישוב בארץ. החינוך המוצהר והיעיל של האליאנס, שהדגיש את עליונותה של אירופה, לא חילחל אל תוכי. הרגשתי זאת בעליל בהבדל בין התיחסותם של אחיי, חניכי האליאנס, לבין התייחסותי אל ההגמוניה האירופית–אשכנזית שקיבלה את פניי בארץ ישראל. וזאת לזכור שהאליאנס (כי"ח) היה הגורם החינוכי היהודי המרכזי בכל ארצות האיסלאם. השפעתו היתה אדירה. האירופוצנטריות התבטאה בכל תכניות הלימודים שלו והשתלטה על נפשות תלמידיו. כשהגיעו הללו לארץ ראו את עצמם פחותים, שלא לומר נחותים, מאחיהם שהגיעו מאירופה הנאורה. באחד מסיפוריי הראשונים כתבתי שכילד בכתה ראיתי תמיד לנגדי את מפת הים התיכון שבה אירופה למעלה וארצות המזרח למטה. חינוך האליאנס היעיל שנחסך ממני גרם לזקיפות קומתי המזרחית מבלי לאבד את ההשכלה המערבית ואת ההערכה השקולה אליה. תודתי לתלמוד התורה על ערכיו ומוריו שמורה עד היום. התרבות העברית בראש, בפתיחות וכבוד לתרבות הערבית והצרפתית הקרובות ולכל תרבות באשר היא.


תם ספר דברים

תם ונשלם חוּמש ילדותי

תם ונשלם חומש ילדותי בארם צובא


 

תוספות    🔗

א. ויהי אחרי מות משה    🔗

פטירתו של אבא העלתה את העלייה לארץ על סדר היום. הבעיה איך להעבירו איתנו לארץ כבר לא עמדה כמכשול. ההתלבטויות בין ההגירה למקסיקו, בעקבות שני האחים הגדולים, לבין העלייה לארץ, בעקבות האחים הרביעי והחמישי, הוכרעה לאחר הביקור שלי עם אמא בחתונתו של טוביה בתל אביב. הקסם של תל אביב הקטנה ושל האווירה החלוצית ביישוב, שבה את ליבנו כליל. היה עדיין איתנו האח השלישי, יצחק, שהתלבט בין פעילות פוליטית בפרלמנט הסורי הראשון, אחר ההשתחררות מהמנדט הצרפתי, לבין התחושה הציונית והרצון לעלות. ההזמנה מן האוניברסיטה העברית, המלווה בסרטיפיקט, באה בזמן הנכון וכולנו התכוננו לעלייה.

יצחק לא יכול היה לחכות לנו. פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטה אילצה אותו לנטוש אותנו ולעלות בגפו. אחותי הגדולה הייתה כבר נשואה. היינו בבית – אמא, האחות הצעירה עדינה ואני. עדינה ידעה שלא תוכל לעלות איתנו על סמך הסרטיפיקט, כי היא עברה את גיל השש־עשרה. היא התחילה להתארגן לעלייה הבלתי־לגאלית המסובכת והמסוכנת. התלאות שעברו עליה בדרכה הבלתי־לגאלית ארצה, הם סיפור בפני עצמו. חיסול הבית ותכולתו, והאריזה לקראת הנסיעה נפלו על אמא ועליי בלבד. בן שמונה קניתי פנקס גדול, והתחלתי לעזור לאמא בניהול וברישום מכירת כל הציוד של הבית, בית מלא וגדוש בחפצים ומכשירים מן הדור הישן. במחציתו הראשונה של הפנקס רשמתי את כל ההכנסות מן המכירות שמכרנו ליהודים ולגויים. במחצית השנייה, את כל ההוצאות שגרמו לנו נטישת הבית וההצטיידות לעלייה. אמא סמכה עליי בכל זה. את השטרות שנתקבלו, תפרה אל בטנת המעיל שלי ובתוך כפל, מכנסי הצמר הקצרים, שגזרה ממכנסיו המשומשים של אחי. ההכרעה, מה להביא איתנו ארצה, מה למכור ומה להותיר אחרינו לשכנים ולמכרים, הייתה בהתייעצויות יומיומיות, חומריות ורגשיות, בין אמא לביני. אמא התייעצה בי כאילו הייתי אדם בוגר. לא הייתה לה ברירה. ואני ניהלתי את רישום ההכנסות וההוצאות ביד רמה, והרגשתי עזר כנגדה. הרגשה מרוממת. מעניקה בטחון עצמי ובגרות בטרם זמנה. מכרנו את הרהיטים הישנים והכבדים, את הקמינים החדישים, את ציוד המטבח המושלם, את הנברשות ואת מרבית השטיחים הפרסיים.

לקחתי חלק מכריע בהחלטות הקשות להשאיר מאחורינו אוצרות, ועל כמה מאלה התחרטתי קשות לאחר מעשה. החלטתנו, למשל, להשאיר מאחורינו את כל סירי הנחושת הנוצצים והיעילים, אחר שטענתי בפני אמא שבארץ יש אלומיניום קל ונוח כפי שראינו בביתם של הזוג הצעיר, טוביה ועדה. שכנעתי את אמא שאין גם צורך לסחוב איתנו את ערימות הרקמות, פרי יצירתו של אבא, שנערמו בחדר החושך, בטענה שזה לא מודרני ולא יהיה לנו מה לעשות בהם בארץ. ראית, אמרתי לאמא, כמה הדירות בתל אביב קטנות, ולא יהיה מקום אפילו לעשירית ממה שהנחת בצד, כדי להעמיס במזוודות. היינו מוגבלים במטען שהורשינו לקחת איתנו. הייתי נאלץ לעמוד איתן בין דמעותיה של אמא, לבין המציאות האכזרית.

מכל הדברים שהשארנו אחרינו, מרביתם נמחקו מזיכרוני, חבל לי עד היום על הפרוכות והכיסויים לברית מילה, הרקומים בחוטי כסף וזהב, מעשי ידיו של אבא. עברו שנים אחדות ואני פשוט לא הבנתי איך לא לקחנו איתנו, ולו דוגמא אחת למזכרת. האשמתי את עצמי בהיסחפות למודרניות ולזילזול במטעני העבר, של הילד צמא השינויים וההתחדשות.

לאחר עשרות שנים, הגיעה אליי לקיבוץ עיתונאית ממעריב. במהלך ראיון ארוך ומפורט, שהתפרסם בעיתון, היא שאלה אותי על מה אני מתחרט. השבתי, בלי היסוס, שאני מתחרט שלא לקחנו איתנו ארצה מעבודותיו הנפלאות של אבא. באותו שבוע, שהראיון התפרסם בעיתון, חזר ארצה, עם משפחתו, אליהו קטן. אליהו היגר מחלבּ לארץ, ומכאן לברזיל, שם חי שתים־עשרה שנה, והנה החליט לשוב עם כל המשפחה לארץ. הוא טילפן אליי למחרת השבת ואמר לי, קראתי את הראיון איתך בעיתון השבת הראשון, אחרי שיבתי ארצה והתרגשתי כשהזכרת את עבודותיו של אבא שלך. תלויה בביתי, ממוסגרת, יצירה שלו, שעשה לפי הזמנה לקראת ברית המילה שלי, לפני כשבעים שנה. אתה מוזמן לקחת אותה בהשאלה ולתלות אותה בביתך לזמן מה. התרגשותי הייתה גדולה. נסעתי אליו, קיבלתי את הרקמה שנשתמרה להפליא, ובטרם הבאתי אותה לביתי בגליל, הגענו שנינו לטלוויזיה בערב שבת, סיפרנו את הסיפור והראינו את הרקמה. תוך ימים אחדים, התחילו לזרום ידיעות מאנשים שונים, שיש להם עבודות רקמה של מוסא שמוש. מוזיאון ישראל העמיד לרשותי חוקרת בתחום הזה ושנינו נסענו לתעד את העבודות הללו בכל רחבי הארץ. רקמה אחת, צנועה, הצלחתי לרכוש מבעליה. את זו שהשאיל לי אליהו קטן, החזרתי לאחר ששה חודשים, שהייתה תלויה בביתי. זו שרכשתי נתלתה במקומה.

סמוך לאירוע הזה, נתבקשתי לנסוע ברחבי הקהילות החלבּיות ממילנו ופריז ועד הקהילות הפורחות באמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית. הנסיעה היתה בניסיון לאתר את הדפים החסרים בכתר ארם צובא. צירפתי לכך חיפוש אחר רקמותיו של אבא. היו שהראו לי מה שתלוי בביתם והירשו לי לצלם. אחרים, טיפסו לעליית הגג והוציאו מאריזות מאובקות רקמות יפהפיות, והירשו לי לקחת אותן איתי למוזיאון ישראל בירושלים. הבאתי אותן למוזיאון, כתריסר עבודות מסוגים שונים, והובטח לי שהן יוצגו בתערוכה בקרוב, בהדגשת השם של המעצב והיוצר. במוזיאון ישראל כבר הייתה עבודה אחת, שזוהתה כיצירה של מוסא שמוש, גלימה ייצוגית של הרב הראשי של אדריאנופוליס. אבא קיבל בזמנו הזמנות לפרוכות, גלימות, כיסויים לברית מילה ומלבוש ליולדת, מחרטום שבסודן ועד אדריאנופול שבטורקיה האירופית. לא היו רבים באיזור שעדיין עסקו במלאכת היד הזאת, שמכונות משוכללות קמו עליה לכלותה. את חוטי הכסף והזהב, היה מכין עבורו אחד מאחיה של אמא, במכונה ידנית, פשוטה, וכל מי שבא להזמין אצלו עבודת רקמה, היה מביא לו מן הדוד פקעות יקרות של חוטי זהב וכסף, כפי שידו משגת. את העיצוב עשה אבא, בהתייעצות עם המזמין, ואת עבודת הרקמה עשו ארבעה נערים, שישבו בכוך שלו בשוק הצורפים, על ארבעה כסאות קש נמוכים, אחזו ביריעה בארבע פינותיה, ורקמו מן הפינה אל המרכז. את הנערים האלה אפשר היה להכיר לפי נתזים של זהב, שראיתי על זרועותיהם ועל לחייהם, נתזים שקשה היה להימנע מהם ועוד יותר קשה לעקור אותם.

אם אז התחרטתי על שלא הבאנו ארצה מרקמותיו של אבא, היום אני מתחרט עוד יותר, שסמכתי על ההבטחה של מוזיאון ישראל, שלא קוימה, ועל כך שלא עלה בדעתי להוסיף את המילה “בהשאלה”, כשמסרתי את כל מה שהבאתי למוזיאון. כוונתי היתה, להוציא לאור את היצירות היפות והעתיקות הללו, שאין עושים כמותן היום, ולהנציח את שמו של אבא. במקום זה נארזו כל העבודות שאספתי בשלוש יבשות והוטמנו במחסנים הענקיים והגדושים של מוזיאון ישראל. בקשותיי ותחנוניי לא הועילו. הן לא הוצגו עד היום בשום תערוכה. בקשתי להשאיל לי אחת מהן לתלות בביתי, ולו לשנה אחת בלבד, נדחתה. שכחתי בתמימותי להוסיף למסמך המסירה את המילה “בהשאלה” והם שכחו שהבטחה יש לקיים.


ב. ואז התחלף לי הכל    🔗

אני מנסה להעלות בזיכרוני את היום הגורלי של עזיבת העיר חלבּ. לשווא. מחוק. אני זוכר את הימים שלפני, ימים קדחתניים של מכירות וקניות, ואת הימים שלאחרי, מן העלייה לאונייה בביירות ואילך. את היום בו עזבתי את עיר הולדתי, יד ביד עם אמא, כנראה בכרכרה עד הרכבת וברכבת עד ביירות, אינני זוכר כלל. הכל נמחק. את המבט האחרון על הבית, בו גדלתי, בית אל־ביבה, את הדמעות של אמא, ואת המלווים, אינני זוכר. הזיכרון מתעורר עם העלייה לאונייה המפוארת, שהפליגה מביירות לנמל תל אביב. בשביל ילד בן שמונה וחצי, נפלאות האונייה הן עולם ומלואו. אני זוכר את יופייה ואת הדרה, את הפינוק שזימנה לנוסעיה, ובעיקר את הפסנתר באולם המהודר, שנפתח בפניי, ומישהו (שאינני זוכר) לימד אותי לנגן עליו את “אחינו יעקב”. – פררה ז’ק. חוויה שלא תישכח. לנגן ולשיר ולזכות במחיאות כפיים של העוברים ושבים, לבושי פראנג’י כולם, דוברי צרפתית ים תיכונית.

על הירידה בנמל תל אביב, שהתאמץ בלי הצלחה יתרה להיות נמל, ועל סירות הסוורים הערבים, שקלטו את נוסעי האונייה והעבירו אותם לחוף, כבר כתבתי. גם על העיר שנגלתה לפניי. עיר לבנה ונקייה, נמוכת בתים עם גגות שטוחים ופתוחים, מקסימום ארבע קומות. לא קימור ולא קשת, לא כיפה ולא צריח. באוהאוס, אמר לי אחי. איזו מילה מוזרה. ועיקר העיקרים: הכל מדברים בה עברית. העיר העברית הראשונה בעולם. קראתי בשקיקה את השלטים. האותיות לא היו זרות לי. אבל מילים כמו גלנטריה, קפולסקי או מספרה קואופרטיבית היו ארוכות מידי וקשות מידי למי שהיה רגיל בעברית של חומש וסידור. השוטר העברי עם כובע השעם, שכוון את התנועה על אי עגול בצומת רחוב הרצל ויהודה הלוי, עם משרוקית בפה, עשה עליי רושם אדיר. הפניתי את תשומת ליבה של אימי והיא אמרה, ימות המשיח! ההתרגשות שלי הייתה אדירה. אמא התרגשה לא פחות. עד מהרה, היא מצאה את הדרך אל בית הכנסת “אוהל מועד”, הגדול והמפואר, הספרדי (!) שהיה לא רחוק מביתנו. בתבונתה, ביקשה שאעזור לה להגיע אל בית הכנסת בכל שבת בבוקר. נעניתי לבקשתה, ומצאתי את עצמי (ביוזמתה?) שר במקהלת הילדים בניצוחו של ניניו ואפילו מקבל תפקידי סולו. זה ארך כמה וכמה חודשים ואז התחלף לי הקול. בעצם, הכל. הילדים במשפחה וברחוב ובכתה, הלכו, רובם, בשבתות לים. האווירה בעיר החולות היתה אווירה של חולין. עשיתי שבתותיי חול. על שפת הים. כמו כולם. התחלתי גם להתלבש כמו כולם. חאקי. סנדלים. שרוולים מקופלים. מכנסיים קצרים מקופלים. שתיתי גזוז בקיוסק. נסעתי לבדי באוטובוס, לאורך כל רחוב אלנבי, עד שפת הים. האוטובוסים של “המעביר” עברו בגאון ברחובות הראשיים. ברחובות הצדדיים רעשו גלגליהן של עגלות רתומות לסוסים, שאחת מהן הביאה אותנו אל הבית ברחוב עמק יזרעאל, בדרומה של העיר. שם גרו שני האחים, שהקדימו להיות תל אביביים, אחד מהם נשוי. הוכן, מבעוד מועד, חדר לאימי ולי, ואני פונקתי במיטה שמתרוממת לקיר. אחד מפלאי המאה העשרים. לאחי היה שולחן עבודה חדש והוא התיר לי, רשמית, להיות לו לשותף, להכין עליו את השיעורים, כשאלך לביה"ס. על השולחן הזה, אני כותב עד היום. הוא הועבר אליי לקיבוץ, כשאחי עבר דירה והחליף כמה מן הרהיטים. על השולחן הייתה זכוכית עבה (מעולם לא ראיתי דבר דומה), שמעליה אני מסיר את אבק העבר עד היום.

מן הגזוזטרא של הבית ניתן היה לראות את רחוב עמק יזרעאל כולו, ולחלום על ביקור בעמק יזרעאל. “נומה עמק, ארץ תפארת/ אנו לך משמרת.” גדולתו הוסברה לי מפיה של עדה, גיסתי, בהתלהבות חלוצית, בעברית חדשה, שכללה מילים מוזרות, כגון: דווקא, מה אכפת, קונצים, נו, שוויצר, בוודאי, ובטח. בגזוזטרא, שמעבר לרחוב, נגלתה לעיניי הכחולות הסקרניות, ילדה יפה בת גילי, עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני שופע. זאת הייתה מתנה בלתי צפויה. היינו מסתכלים זה בזו שעות ארוכות ומתמרנים להיפגש בדרך למכולת. אינני זוכר מה שמה, למרות שפגשתי אותה, כעבור שלושים שנה, כלומר, לפני ארבעים שנה בשגרירות ישראל בליאופולדויל, בירת קונגו הבלגית; היום קינשסה. אגב, גם לי היו שערות בלונדיות ארוכות, שלמשך חודשים ארוכים התעקשתי לשמור, מתעלם מהתנכלויות החברים החדשים בבית הספר.

את התספורת הראשונה, תספורת גברית, שעשו לי במספרה הקואופרטיבית ברחוב יפו־תל אביב, סמוך לכיכר המושבות, לא אשכח לעולם. ישבתי ורעדתי, כשבמראה ניבטת בי גיסתי, מתאמצת להיראות רגועה. וכשראיתי את עצמי בתספורת של ילד, הרגשתי “היום, אל ארץ חדשה אתה עובר”. ביאליק. בית הספר ביאליק קלט אותי בזרועות פתוחות וחמות. הוא היה סמוך לבית הזה, ועוד יותר קרוב לבית שנבנה עבורנו ברחוב פרץ. הבנייה הייתה בעיצומה. הבניין הוקם ע“י אחי הנשוי, אחיותיה ואחיה של עדה אשתו. תכנון שלהם וביצוע מעולה. הבית עומד עד היום, מוצק, פניו לרחוב פרץ וגבו לרחוב לוינסקי. שלוש קומות, כמובן, וחדר כביסה על הגג, ומרתף מתחת. בקומה השלישית גרנו, עם שני האחים ועם האחות שהגיעה אחרינו (ועוד יסופר על עלייתה הבלתי לגאלית ארצה), ומולנו גרה אחותה של גיסתי עם בני משפחתה ובהם ילדה בגילי, שילדותי נקשרה בילדותה. יחד הלכנו יום יום לביה”ס, ויחד, עם אחיה ובני דודיה, בילינו יום יום, שבתות וחגים באחד הבתים או במרתף המרווח שמתחת לבית. חבורת הילדים, שגרו בבניין, מרביתם בני המשפחה המורחבת, היתה מה שמאוחר יותר הערכתי, כחברת הילדים בקיבוץ. היו לנו חיי חברה תוססים, ממוסדים עם נשיא ומזכירה וגזבר וועדת תרבות. הבעיה היחידה שהתעוררה הייתה, הנסיונות לשבץ אל תוכה את הילדים האשכנזים שגרו בקומה ראשונה ובמחצית הקומה השנייה. בקומה הראשונה הם היו ייקים, מנגנים בפסנתר ובכינור, אל מול הפרוטומות של מוצארט ובטהובן. היה קשה להם להיפרד מן המוזיקה ולבזבז את זמנם במשחקי ילדים. עם הילדים בקומה השנייה הסתדרנו קצת יותר טוב. עשינו להם העדפה מתקנת ובחרנו אותם לתפקידים, למרות שלא היו משלנו. “משלנו” כלל בפתיחות גדולה גם חלבּים וגם דמשקאים. במחשבה שנייה, גם אם היו הילדים השכנים ספרדים בני ספרדים, ספק אם היו מצליחים להשתלב בחבורה המשפחתית המגובשת.

בביה“ס ביאליק, החברים הקרובים ביותר אליי, היו שליין ובורוביץ‘. ואחרי חצי שנה הגיע עולה חדש, שהצטרף לחבורה, ושמו מרֶסֶה. הוכנסתי לכתה ד’, לפי גילי, אבל כעבור שבוע שבועיים הועברתי לכתה ה‘, ושם הרגשתי בנוח. שליין ובורוביץ’ קלטו אותי ושלושתינו קלטנו את מרֶסֶה. בשורה הראשונה בכיתה, מול עיני המורה, ישבה בת־שבע, הילדה הכי יפה בכתות ה'. בעצם, בעולם. השוק הכי גדול, עם כניסתי לביה”ס, היה הבנות. באתי ממקום שבו הבנות למדו בבי“ס נפרד. לשבת באותה כתה עם בנות יפות, ובעיקר עם בת־שבע, דרש ריכוז מנטאלי מיוחד. אל ייקל הדבר בעיניכם. העובדה שבנות יכולות להיות חכמות, לא פחות מבנים, הייתה חדשה ומסעירה. אני מתאפק מלהוציא את תמונת המחזור של ביה”ס ע“ש חיים נחמן ביאליק, כי ממילא היום לא אוכל לראות את התמונות הקטנטנות. עד שלא עברתי לכתה ו', הייתי בטוח שמנהל ביה”ס הוא חיים נחמן ביאליק. חיפשתי אותו בהפסקות והתביישתי לשאול איפה המשרד שלו. בכתה ו' התחלנו ללמוד שירים שלו ורק אז התבהרה לי הטעות שלי.

המורים הזכורים לי לטובה הם פרסקי, אביבי ובן־טובים. אחד מהם קנה את עולמו והעשיר את עולמנו, בזה שהיה פותח כל שיעור בקריאת קטע מ“מוטל בן פסי החזן” של שלום עליכם. הצחוק, שמילא את חלל הכתה למשך דקות ספורות, פתח את ליבנו אל כל מה שהמורה ביקש ללמד. אותי הקסים הביטוי “אשריי, יתום אני.” הוא התאים לי כל כך. הייתי יתום, אבל הייתי בארץ ישראל. בתל אביב. אשריי שהגעתי לארץ, מרופד במשפחה ובסרטיפיקט, צמוד אל אמי, וחבוק ע"י אחיי וגיסתי.

אחותי, למשל, כמו רוב הילדים, שעלו לארץ מסוריה ולבנון, הגיעה בעלייה הבלתי לגאלית. היא הייתה בת שש עשרה וחצי, והסרטיפיקט שקיבל אחי מהאוניברסיטה העברית, כלל רק את התלויים בו. כמו אלפי ילדים בגילי ובגילה, באותן השנים ובשנים מאוחרות יותר, היא הצטרפה לקבוצת עולים, שהוברחו לארץ בלילות חשוכים, ע“י מבריחים ערבים שכירים, בהליכה מייגעת ומסוכנת. חלק מהם נתפסו והוחזרו לבתיהם. ניסו שוב ושוב וחצו בסוף את הגבול, רועדים ומפוחדים, תשושים מהליכה של קילומטרים רבים בואדיות, מוסתרים מעין שומרי הגבול מזה ומזה. הם הגיעו לארץ ללא הורים וללא משפחה, עם תרמיל על הכתף וחבילה קשורה ביד, וכך התחילו את חייהם בארץ. הם נשלחו למוסדות ולקיבוצים ואומצו ע”י זרים. ידעתי זאת. פגשתי רבים מהם. חרדותיהם ובדידותם נחסכו ממני. הייתי יתום, אבל המילה “אשרַיי” היתה גם חדשה, גם מתאימה לי.

היתה לי ילדות מאושרת בתל אביב הקטנה. היא גדלה. גם אני גדלתי. ובחרתי להתרחק ממנה. ומהוויתה. לאחר שנים טובות ומעשירות בביה"ס ביאליק, בגימנסיה הרצליה, ובתנועה המאוחדת, המשכתי את העלייה לארץ בעלייה לגליל העליון, לחיי קיבוץ.


ג. נשים    🔗

מיום שהתחלתי לכתוב ועד היום, אני מעלה במסגרות שונות סיפורים ממואריים מן הזכרון. ממואר בצרפתית זה זכרון, והמילה נכנסה מצרפתית לעולם הספרות, כפי שהמילים רומן וז’אנר נכנסו לספרות העולמית. ההבדל בין סיפור בדיוני לסיפור ממוארי ברור. ההבדל בין סיפור ממוארי לסיפור אוטוביוגרפי קטן יותר. בשני דברים נבדל הממוארי מן האוטוביוגרפי. האוטוביוגרפי מסכם חיים שלמים, הממוארי, פרקים נבחרים. האוטוביוגרפי בודק את העובדות, מצליב ידיעות, בוחן מסמכים ומנסה להתקרב לאמת ככל האפשר; הממוארי סומך על ששמר הזיכרון ומסתפק בכך. מובן שזו לא האמת לאמיתה, אם יש בכלל דבר כזה. וכבר כתבתי שהזיכרון פעם מנפה, פעם מייפה ופעם מחפה.

היום, כשאני מסתכל על הממוארים שכתבתי לאורך ארבעים שנה ומעלה, אני מופתע לגלות שלאורך השנים המעצבות של חיי, הייתי מוקף בנשים. לכאורה, כילד שיש לו חמישה אחים גדולים ממנו ושתי אחיות, שלמד בתלמוד תורה ושירת בבוא העת בפלמ“ח – הייתי צריך להיות מוקף גברים. ולא היא. האחים שלי – השניים הבוגרים, עזבו את עירנו והיגרו למקסיקו בטרם נולדתי. השלישי למד באוניברסיטה בביירות בשנות חיי הראשונות. הרביעי והחמישי עלו לארץ בטרם מלאו לי שש שנים. הייתי קרוב יותר לאחיותיי, שהיו קרובות אליי בגיל ועזרו לטפל בי, כשאימי התמסרה לטיפול באבא המשותק, המרותק למיטתו. וכבר כתבתי על כך. נותרתי צמוד לאימי, כבן זקונים, ונלוויתי אליה בכל יציאותיה מן הבית, כדי לא להותיר טרחה נוספת על הבנות ששמרו על אבא בצאתה מן הבית. ואמא, שהייתה צעירה ונמרצת, הרבתה לצאת ולבקר את חברותיה, להתרענן מן הכאב הביתי, ואני, צמוד אליה תמיד. החברה בה בלתה אימי הייתה חברה של נשים בלבד. בשעות “הקבלה”, הגברים היו, או בעסקים, או בבתי הקפה הציבוריים, עם נרגילה או עיתון. מקשיבים לאום כולתום ולעבד אל ווהאב. כמעט תמיד הייתי הילד היחיד בקבלות הפנים השבועיות הללו. לאט, לאט, הפכתי לאורח קבוע, שפונק ע”י הנשים בנשיקות ובממתקים מן הארנק. אימי שמחה לגלות בפניהן את כשרוני לשיר ולדקלם, וכך הפכתי לזמר בשלוש שפות, להנאתן של חבורות הנשים בנות גילה. כולן ממעמד הביניים, שעלה לשכונת הג’מילייה.

לאט לאט, התחלתי לנצל את מעמדי ורשמתי בפנקס את הנשים המוכרות, לפי סדר יופיין. היופי דיבר אליי כבר אז. והתחילה התחרות בין הנשים לזכות במקומות הראשונים בפנקסו של הילד האובייקטיבי, עם העיניים הגדולות, שהרי “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”. עשרות שנים אחרי כן, ואלפי קילומטרים הרחק מן העיר חלבּ, זכרו אותן נשים לאיזה מספר הגיעו בפנקס שלי והראשונות התגאו בכך בפני הילדים והנכדים שלהן.

עיקר שכחתי. את מרבית הנשים הללו היכרתי גם בנסיבות אינטימיות אחרות, מה שעזר לי לדרג את יופיין במלואו. לבית המרחץ (חמאם), פעם בשבוע לקראת שבת, הלכתי עם אמי ואחיותיי, האח היחיד שהיה בסביבה, היה מודרני מידי (בוגר אוניברסיטה ועורך דין מצליח) ולא היה זה לפי כבודו להתרחץ בבית המרחץ הציבורי. הייתי נאלץ, איפוא (מסכן שכמותי), להיכנס למדור הנשים, עטוף במגבת על מותניי. היכרתי, איפוא, את הנשים לפני ולפנים. כך עברה עליי הילדות המוקדמת.

בתלמוד תורה, כותאבּ, בלשון הדיבור, היו רק בנים. אבל בטרם מלאו לי תשע שנים הגעתי לארץ וכאן זומנה לי הפתעה נעימה: בית הספר מלא בנות. זו היתה הכנה הדרגתית לגימנסיה הרצליה, שם בחרתי, ללא היסוס במגמה הספרותית. שלוש שנים מעצבות למדתי והתבגרתי בכתה שבה היו שמונה בנים ושלושים בנות. ואיזה בנות! בנות האליטה של תל אביב הקטנה ושל פרדסני המושבות שסביבה.

אחר כך הגיעו לימודי ההוראה בבית ברל, שנקרא בפינו בית־גֶרְל. ולא בכדי. שוב היינו בנים ספורים (בעצם, גברים) בתוך ים של בנות. וכבוגר הסמינר הזה שבתי לקיבוץ להקים בית ספר ולנהל אותו וגם את התיכון האזורי, בהמשך הימים. כמנהל, הייתי מוקף מורות, מכל הגילים. ואז, התחלתי בכתיבה ובהרצאות על כתיבתי, ושוב מסביבי שלוש־ארבע נשים על כל גבר בקהל.

בכל אחת מן התקופות הללו, בכל אחד מן המקומות – לא נתתי דעתי על אורכה ואחידותה ומשמעותה של השרשרת. על כל אחת מן החוליות בשרשרת הזאת כתבתי בנפרד, בתקופות שונות, בנסיבות שונות, ורק היום, במבט מקיף ומסכם לאחור, מתברר לי שיש משמעות לזה בחיי. ואולי גם בכתיבתי.

אין הנחתום מעיד על עיסתו. אבל נדמה לי שדמויות הנשים בסיפוריי ובספריי מלאות, אמיתיות ועסיסיות יותר מדמויות הגברים. קל לי יותר לתאר את חיצוניותן ופנימיותן, את מורכבותן ומיוחדותן. זאת תחושתי היום, ואני תוהה אם כך מרגישים גם קוראיי ומבקריי.

תהייה נוספת, שעולה בזיכרוני בכל ביקור במספרה, היא האם יש קשר לכל המסופר לעיל, לבין העובדה, יוצאת הדופן, שעד עלייתי לארץ גידלתי שיער ארוך כמו ילדה, ואפילו בארץ התעקשתי לשמור אותו חדשים אחדים. הייתי הילד היחיד בקהילה ובשכונה עם שיער ארוך בלונדיני. האם זה קשור? לפסיכולוגיה הפתרונים.

ושאלת השאלות, האם כל זה לא עזר לי להבין את אשתי. למרות שהיא באה מתרבות אחרת ומעולם אחר.


יוני 2010

שישים שנה לנישואין עם חנה


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!