א    🔗

יום אחד, לפני זמן לא רב, ירדתי לארכיון הקטן של הקיבוץ, להשלים את חיפושיי אחרי ניירותיו של אבי ז“ל. למען האמת, לא ציפיתי למצוא שום מסמך חדש. במשך השנים שחלפו מאז פטירתו הפתאומית, כבר סרקתי את הארכיון חזור וסרוק כמה וכמה פעמים. כל כמה שנים מתעורר בי דחף מוזר, להפתיע את השכחה ואת מירוצו חסר התכלה של הזמן, ולהציץ שוב בניירות שהשאיר אחריו. אפילו את הארגז הישן שמצאה אמא על מרפסת דירתם, שנים אחדות לאחר מותו, ארגז ששימש לה כל העת ככן קבוע ויציב לעציצים האהובים עליה, אפילו אותו כבר סרקתי בקפידה. ואם לדייק, הרי שכרבע מכמות הניירות שמצאתי בו נאלצתי אז פשוט לזרוק. הם היו מעופשים ומכורסמים ועם כל נגיעה קלה התפוררו לאבק. אבל בכל פעם שירדתי אל הארכיון, לסריקה התקופתית שלי, הזיתי שוב על מציאה יקרה שאמצא בין התיקים שלו. הזיה שהיתה בעצם רק גחמה פרטית משלי, לצמצם את פגיעתה החוזרת של האכזבה. שהרי מה כבר יכולתי למצוא בניירות שנשמדו? דפים מיומנים נסתרים, שמעולם לא כתבם? תכתובת משפחתית שניהל עם קרובינו שבחו”ל? משהו מן הטיוטות שלו, מאלה שכתב בחופזה, לפיליטונים שלו? הומורסקה נשכחת משלו, שאולי אפילו הוקראה בשעתה במסיבה או בערב חג בקיבוץ, הוטלה באקראי אל הארגז ונשכחה בו? רסיסים לא גמורים, מתוך אחת הרשימות הקצרות המושלמות שלו, שבהן כל כך הפליא לעשות?

אני שב ומצדיע לכוחה העצום של השכחה. אפילו לא נזפתי באמי על שהארגז שהיה מוטל שכוח מתחת לצמחים. נברתי בו, חקרתי מתחת לשכבות העובש, סרחון הרקב הכה אז באפי, אבל כל הניירות שהעליתי לא היו חשובים. אחדים מהם נדפסו בספר הזיכרון לשמו של אבא, שהקיבוץ שלנו הוציא כמה שנים לאחר מותו. אחדים מהם היו מכתבים משנות החמישים שקיבל מאחותו ומשפחתה בניו יורק שבאמריקה. היו אלה מכתבים מהסוג הישן, מלאי מליצות, כתובים בעברית משובצת במשפטי יידיש רבים. אחותו התגעגעה אליו מאד, והזמן לא הפחית מגעגועיה אליו. אבל היו אלה רק ניסיונות סרק לגשר על תהום המרחק העצום שביניהם. בקצרה, גם בארגז שנתגלה במפתיע, לא מצאתי את שחיפשתי. וחשבתי לעצמי שזוהי מהתלה לא מוצלחת של טווה המהתלות המסתתר. להחביא ארגז מלא ניירות, ממש שני צעדים משולחן עבודתו הישן, לכסותו בכסות ירוקה של עציצים רעננים, ולדאוג לכך שגם אחרי שהארגז ימצא בדרך פלא, לא יהיה בו אפילו נייר אחד השווה את טרחתי, זוהי באמת מהתלה לא מוצלחת. אגב תהיותי על מקורות ההומור של אבא, ועל מבנה ההומורסקות שלו, ראיתי בכרכים הישנים של עלון המשק, שהוא תרגם באהבה את יצירותיו של ההומוריסט הידוע סטיפן ליקוק. אותו הומוריסטן קנדי־אנגלי, שיצאו לו מוניטין גדולים בעולם. אחדות מהן הוא אפילו עיבד, כתבן מחדש, והתאימן ל“הווי” הקיבוץ הקטן שלנו. ממש כאילו הקדיש אותן לזכרו של סטיפן ליקוק הנשכח.

לא מזמן גלשתי בין אתרי הספרות הקנדיים שבאינטרנט. נדהמתי למצוא ששמו של סטיפן ליקוק לא נשכח בקנדה. גם היום כמו לפני חמישים ושישים שנה, הוא חי וקיים וזכור לטוב בספרות ההומור הקנדית. האם יודע מישהו מבין מעריציו, מאלה שהקימו לכבודו אתרים מקסימים, על תרגומיו של אבי ז"ל, ועל הנוסח של “ליקוק העברי”? במקום אחד מצאתי דברי שבח שקשר לו קנדי צעיר, צאלה שזכו בפרס ההומור שעל שמו, באחת מתחרויות ההומור שעורכות שם הוצאות הספרים. תפסו את לבי סיפורי מלחמת העולם השנייה עליו. איך עשה סטיפן ליקוק ימים כלילות, בימי “הבליץ” הנוראים בלונדון המופצצת; מתוך סכנת נפשות חמורה, ממקלט למקלט; מתחנת רכבת תחתית אחת לאחרת; רק כדי לאסוף סביבו קהל עייף ונדכא; לאורן הקלוש של המנורות המרעידות; ולקרוא לפני מי שגרר עצמו לשם אחת מן ההומורסקות המבריקות שלו; ואיך נתקע פעם, לכמה לילות של הפצצות כבדות, בתחנת הרדיו שממנה שודרו דבריו המחזקים להמונים שומעי האנגלית שבאירופה הבוערת.

לך וספר לקנדים הצעירים הללו, זוכי הפרסים ע"ש סטיפן ליקוק, חשבתי לעצמי, שכאן במזרח התיכון, בלב העולם המוסלמי, רחוק מלונדון ומטורונטו, ישב יהודי צעיר בעל חוש הומור מושחז כמו שהיה אבא, וגם הוא קרא בשקיקה את ההומורסקות של ליקוק, במקורן האנגלי, כפי שהגיעו אליו בדואר האנגלי, מתוך כתבי העת שידיד נעוריו שלח לו. הידיד שהיה שליח הסוכנות, נתקע בלונדון בזמן המלחמה, ושם גילה את כוחו המרפא של ההומור. וכיוון ששמע, עוד לפני נסיעתו, את הפיליטונים המצויינים של אבא, שלח לו את אלה שמצא. לך ספר להם שיהודי זה, יליד פולין, שלא חבש ספסל של “חדר” מימיו ולא ראה פנימו של בית ספר עד שהביא את בכורו לכיתה הקטנה שבקיבוץ; שלא ראה ולא שמע על הלשון האנגלית עד שהגיע לארץ. ספר להם, וגם קווה שיאמינו, שהוא למד את הלשון האנגלית ממש מעצמו, בלילות מטורפים של עינוי עצמי ולימוד פרך, לאחר ימי יציקה מתישים במושבה הקטנה, בראשית שנות השלושים. את כוחו כילה במקומות כמו חדרה, תחנת המשטרה, מבצר הטאגרט המאיים, המבנים הראשונים בואדי־חווארית, ובחמסינים המעיקים שלא היה מורגל בהם. ומה בעצם, לכל אלה ולהומורסקות המשעשעות של סטיפן ליקוק? ורק בקושי התאפקתי שלא לשאול את הקנדי הצעיר שמעבר לקו האינטרנט: תגיד את האמת בחורצ’יק, הליקוק הזה הנערץ שלכם, לא היה במקרה בחור יהודי מחופש? לא היה במקרה איזה עילוי שהיגר לקנדה בהסתר, מאחת העיירות העלובות שבמזרח פולין?

מחשבות כאלה ומעין אלה התרוצצו בראשי כשירדתי אל הארכיון הקטן שלנו, לסרוק שוב, בפעם החמישית, את תיקיו של אבא ז"ל. וכרגיל, אסרוק גם את תיקי התרבות, החגים והתיקים האחרים הנחוצים. עשיתי לי מנהג, שכשאני מתחיל בסריקה, אני פותח את הספר שהוציא הקיבוץ לזכרו, קובע לפני את עמודי התוכן ובודק שלא נשמט ממני מאומה. משם אני מדלג ישר לרשימת התרגומים שלו. שב וחוזר אל הפיליטונים, אל ההומורסקות, אל “הפכים הקטנים”, הרשימות לעת מצוא, רשימות “ההווי” הנפלאות שלו, ואל כמה ניירות נוספים שאספתי במשך השנים והכנסתי אל בין דפי הספר. כן, אני מוכרח להודות שעורך הספר, חברנו יעקב, טרח רבות על הספר ועשה עבודה מצוינת. אפשר כמובן לחלוק על דרך עריכתו. על מה שהחשיב ועל מה שלא החשיב. על מה שהצניע ועל מה שהבליט. ובעיקר, אם לומר את האמת, אינם נראים לי דברי “התוספות” שלו שמכבידות על הקורא, ואינני יודע מנין שאב אותן. היו אלה מעין מליצות שלא לעניין, עיטורים מילוליים מיותרים, שאילו היה אבא זוכה, ולו לפעם אחת קצרה, לשוב אל בין החיים ואל בין הקוראים; והיה זוכה להציץ בדברים שהדפיס חברנו יעקב לזכרו; והיה נתקל במליצות המסורבלות שכל כך אינן במקומן; היה ממהר בוודאי לשוב אל המקום שממנו בא, ועושה עצמו כאילו לא הציץ בספר ובעיטוריו המיותרים, כאילו כלל לא ראה את מה שהיה רחוק ממנו כל כך בחייו.

אבל הספר עשוי לא רע, והדברים רשומים בו לעולמים. וכבר בדקתי כל פריט ופריט כמה פעמים, ואמרתי לעצמי שיש לנו מזל שחברנו יעקב עשה את הספר, שעל אף מגרעותיו, איש לא היה מוציא ספר מתוקן ממנו, ואיש לא היה טורח באהבה שכזו על פרקיו ועל רשימותיו. ובעודי משבח את עבודתו של העורך היקר, שגם הוא כבר הלך לעולמו, מעלעל בין דפי הספר לבין המסמכים המהודקים שבתיקים, התעכבתי משום מה על רשימת המחזות שתרגם אבא ז"ל בשביל החוג הדרמטי שלנו. רשימה קצרה, אפשר לומר אפילו קצרה מאד, פחות מעשרה מחזות נזכרו בספר. אבל כשרונו הלשוני של אבא נתגלה גם ברשימה קצרה זו. ראיתי שמחזה אחד תורגם מגרמנית, שניים או שלושה מרוסית, שניים מצרפתית ואחד מאנגלית. שמות המחזות והמחזאים הם ממש “אקט נוסטלגי”: גורקי הרוסי, מולייר הצרפתי וקליפורד אודטס האמריקאי. אדייק כאן יותר אם אומר היהודי־אמריקאי. ברשימה צוין שם המחזה, לשון התרגום, שנת ההצגה אצלנו ושמו של הבמאי שהעלה אותו עם החוג הדרמטי שלנו. אני מאד אוהב להתעכב על רשימה לאקונית זו. היא מעוררת בי זיכרונות רבים. בעותק הספר הפרטי שלי הוספתי לידה המון הערות ותוספות בעיפרון. גם בתוספות שלי אני אוהב לעיין.

אבא תרגם את מחזותיו בשביל חברי החוג הדרמטי שלנו, אבל גם בשביל הבמאים שעבדו עם חברי החוג. הבמאים הללו, שבט נכחד של נוודים מיוחדים במינם, היו אנשים יוצאי דופן באמת, שסיפור חייהם לבדו יש בו כדי למלא ספר שלם. הם היו “ווגבונדים” שהקדימו את זמנם, “בוהמיינים” מוזרים, רודפי נשים וריגושים, שהבמות המפורסמות שנוסדו בארץ היו קטנות עליהם. בימי נעוריי הרחוקים קראתי פעם בספר סיפוריו היפה של הסופר יגאל מוסינזון, סיפור על “במאי מזדמן” כזה, המגיע אל קיבוץ קטן ומבודד. נגיד שזה היה באמצע שנות הארבעים. הבמאי, גיבור הסיפור, הגיע במיוחד כדי להעלות עם חברי החוג המקומי הצגה לכבוד חג העשור לעלייה להתיישבות. הוא כמובן “מסתבך” באהבה אסורה עם אחת מחברות החוג. אשה יפה ומושכת, שאף מתעברת מלילות האהבה המעטים שבילתה אתו. עיקרו של הסיפור הוא מחול פולקה סוער ומתמשך, שבמהלכו נפרשת יריעת הסיפור כולה. בסופו העצוב של הסיפור מובהלת האשה אל בית חולים רחוק, כדי להפיל את פרי אהבתה האסורה. אינני זוכר כבר אם הבמאי מסתלק בפתאומיות בתום ליל הריקודים, לאחר שהתגלתה הפרשה, כי אין לו דרך אחרת אלא לנטוש הכל ולהיעלם כמו שבא. סיפור יפה ורומנטי, המזכיר את הסיפורים שכתבו אז גדולי המספרים האמריקאיים. מעין תזמורת בלתי נלאית, שנגינתה וגניחותיה מלוות את העלילה, ולחן הנושא מלים המשלימות את הסיפור. הבזקי “פלאשבקים” מרגשים מעברם של הגיבורים, ותיאור מפורט אך חסכני של חיי היומיום בקיבוץ הצעיר. היום קוראים לזה סיפור של אווירה. האטמוספרה המיוחדת העולה מן הסיפור מעלה בי געגועים נוקבים אל שנות הארבעים. הייתי נותן המון כדי לשוב ולהציץ בימי ילדותי הרחוקים ההם.

וממש תוך שאני קורא ברשימת המחזות הקצרה, משחזר בראשי את סיפורו צובט הלב של יגאל מוסינזון, שמתי לב שחברנו יעקב, העורך המסור, הוסיף כמה מלים ליד אחד המחזות. רכנתי להיטיב לראות את התוספת. התפלאתי על עצמי, איך זה שלא שמתי לב לפסקה הנלווית והיא חמקה מעיני בסריקותי הקודמות? איך זה שהדברים נעלמו מעיני האמונות לבלוש? והרי הדף גדוש בהערות העיפרון שלי, ומסומן כבוצע, נבדק, נסרק, תוחקר וכיוצא באלה. ואפילו עוד יותר: תאריכים, שמות של עדים שחיים עדיין, מראי מקומות ועוד ועוד.

ובכן חזרתי שוב על הכתוב. המחזה היה: “מחכים ללפטי”. המחזאי: קליפורד אודטס. הלשון: אנגלית. והלאה: העבודה על המחזה נמשכה ארבעה (4) וחצי חודשים. מימי החורף של שנת תשי"א ־ 1951, עד חודש מאי, 1951. ההצגה לא הוצגה. תמהתי למה בעצם לא הוצגה? אך מכיוון שכבר ישבתי בארכיון, קפצתי אל מדפי הכרכים של עלוני המשק. העיתון המקומי שלנו הוא אחד מהעיתונים המתמידים שבעולם. הוא יוצא לאור ללא הפסקה, מראשית ההתיישבות בוואדי־חווארית ועד היום הזה, כלומר כמעט שבעים שנה ברציפות. ומיד גם מצאתי, בשער הגליון השבועי, הודעה מעציבה בעניין ביטול ההצגה המובטחת. מי שכתב את ההודעה הקצרה הביע צער על הפסקת העבודה של החוג הדרמטי, ועל האכזבה שנגרמה לכלל חברי הקיבוץ, ועל צערם של השחקנים המסורים עצמם, שהקדישו חודשים ארוכים לעבודת הבמה שלהם. כמו כן הובעה השתתפות בצערם של כל אלה “שעקבו בעניין ובמתח חברתי אחר התקדמות המחזה”. בין חברי החוג הדרמטי שלנו, ובין הבמאי, ליאופולד שפיצר שמו, שעלה זה מקרוב מצ’כוסלובקיה וכינויו היה “הצ’כי”, הוסיף בעל הרשימה, “שתקוותנו שעוד יניבו הצגות טובות בעתיד”. בהמשך נשלחו איחולי הצלחה לשפיצר בעבודתו החדשה, שלא צוין איזו היא, ולא פורט היכן הוא יעשה אותה, והובע צער על ביטול ההצגה. ועדת התרבות התחייבה למצוא במהרה במאי אחר, שימשיך את עבודת קודמו, מהיכן שנפסקה. שהרי “ההצגה חייבת להמשך”.

סתם כך נגררתי והפלגתי בקריאתי בעלונים. דילגתי לשבועות ולחודשים הבאים. רציתי לראות מה עלה בגורל המחזה שאבא תרגם. והסתקרנתי מה עלה בגורלו של הבמאי “הצ’כי” המסתורי. ובכן כפי שהתברר מעל דפי העלונים, במאי אחר הגיע לקיבוץ לאחר כמה חודשים, לא פחות מפורסם משפיצר ואולי אף יותר. גם הוא כנראה מאותה חבורה צבעונית של “הבמאים הנודדים”. ווגבונד אמיתי, בוהמיין מן הסתם, ומיטיב לרקוד את מחול הפולקה. הוא עבד כשנתיים־שלוש עם החוג הדרמטי, והעלה על הבמה הקטנה שלנו כמה הצגות שזכו להצלחה רבה. אצל קהל תושבי האזור וגם אצל כמה ממבקרי העיתונים של התנועה ובמאי החובבים, שהגיעו במיוחד אלינו לחזות בהצגות הבכורה. אבל המחזה “מחכים ללפטי” לא הועלה שוב, ולא הוזכר שנית בעלוני המשק. גם הנוסח הכתוב שלו אבד ולא נמצא, לא בתיקי הארכיון, לא בין ניירותיהם של חברי החוג, שהעדיפו לשמור באלבומיהם בעיקר את התמונות המבריקות שצולמו בליל הבכורה. נוסח התרגום לא עניין אותם ואיש מהם לא צירף אותו אל תמונותיו. גם בניירותיו של אבא ז"ל לא נמצא שום דבר. לא בארגז, לא בעיזבון המועט שהותיר ולא בין דפי המילונים שלו וספרי המלים העבים, שבין דפיהם שכח מדי פעם דברים קטנים שכתב.

בושה, אמרתי לעצמי, איך זה שכל הסיפור הזה נעלם מעיני שנים רבות כל כך? במה לכל הרוחות הייתי עסוק, עד שלא התפניתי להבחין שיש כאן עלילה מושכת? איזו אטימות ירדה עלי כל השנים הללו, שלא הצלחתי לקלוט מה שכל תחקירן מתחיל היה קולט? בושה, נזפתי בעצמי, והבטחתי לתקן זאת בהקדם. רשמתי לעצמי את שמו של הבמאי, ואמרתי לארכיונאית שלנו שיש לי עוד כמה שאלות מעניינות לזקני החוג הדרמטי שעוד נותרו עמנו. היא חייכה והזהירה מפני האכזבות המובטחות לי. הו, כמה שלמדה בעבודתה על תכונת הבוגדנות של הזיכרון. עד שהגיעה אל הארכיון לא תיארה לעצמה את גודל כוחה של השכחה. יצאתי מהארכיון הקטן שלנו עם תכנית ראשונית צנועה, כיצד אתחיל להתחקות אחר עקבותיו של במאי החובבים, העולה מצ’כיה, ליאופולד שפיצר, שאפילו את תמונתו לא ראיתי עד אז, שהעלים עמו את מחברתו האבודה של אבא עם תרגום המחזה. היזהרי, שכחה ארורה, קראתי, אני יוצא בעקבותיך.

 

ב    🔗

כמובן שאיחרתי לפגישה עם האורחים שבאו מסלובקיה. היה לי מאד לא נעים. אני שונא לאחר לפגישות. ובטח שאינני נוהג לאחר לפגישות המעטות שאני מוזמן אליהן. טעיתי בדרך, חיפשתי אחרי כתובת לא נכונה, בלבלתי בין הרחובות ולבסוף גם התקשיתי למצוא חניה למכוניתי. מיהרתי למשכן התרבות העירוני המחודש. מבנה יפה, גדול, ששופץ ביסודיות לאחרונה. על הרחבה המרוצפת לפני הכניסה, ראיתי את מכוניות השרד של השגרירות. שתי מכוניות אמריקאיות, שחורות וארוכות, עם המספר הלבן של “הסגל הדיפלומטי”. התנשמתי בכבדות. גבעת הכורכר התלולה פשוט הפתיעה אותי, חשבתי שיהיו רק כמה צעדים עד למעלה אבל טעיתי. לא היו מדרגות ונאלצתי להתאמץ, זיעת מאמץ פתאומית שטפה את גבי. מלמעלה העפתי מבט לאחור: ימים אחרונים של אפריל, ומחרתיים כבר חג הפסח. מן החצרות הפנימיות נדף ריחה הנפלא של פריחת ההדרים. חבל שמיהרתי כל כך. אפילו בעיר רגילה באמצע השרון יש הפתעות זעירות שכדאי להתעכב בשלהן. צריך הייתי להלך בנחת בין הגינות, כמנהגי, ולזהות את עצי הסרק, השיחים ועצי הפרי. שבע שנים קצרות, שבע שנים דחוסות, שבע שנים מחוקות בלבד שהה ליאופולד שפיצר בארץ. אבל כמה דברים הספיק לעשות. כמה הצגות עשה, כמה סרטים ביים, כמה תסריטים כתב. אני, אפילו אם הייתי מקבל מטווה הגורלות היהודי שבעים שנות יצירה, מה כבר הייתי מספיק בהן? מה הספיק לעשות אבא ז"ל במעט הזמן שהוקצב לו? אני אפילו עשירית ממה שעשה לא הייתי מספיק לעשות.

חלפתי על פני הדלת הפתוחה של דירת האירוח החדשה, הצצתי בספות החדשות ובווילונות שהתנפנפו קלות ברוח האביבית. במסדרונות המשכן נשמעו צלילי פסנתר, ומאחד החדרים עלו קולות קצובים של תלמידי מחול. על הקיר היו תלויות המון הודעות, כרזות, ואזהרות מפני הבנייה שעוד לא נשלמה. מרכז התרבות שקק מפעילות בימים האחרונים שלפני הפסח. בחוץ הספקתי לראות איך משלימים הצבעים את צביעתה של בריכת השחייה הסמוכה, ומאחורי הגדר החיה ראיתי שחקני טניס מקדימים, חובטים בכדור ומתרוצצים בהנאה על המגרש המחודש. היכן לכל הרוחות חדר הישיבות החגיגי? שלפתי בעצבנות את ההזמנה המודפסת מכיס חולצתי ועיינתי בה בחטף. כן, הפגישה עם האורחים מסלובקיה ועם כמה מוזמנים משלנו נערכת כעת בחדר הישיבות הגדול. וכבר רציתי לפתוח את כל הדלתות הסגורות בזו אחר זו, אבל ממש ממולי ראיתי את השלט הקטן, שנתלה זה מקרוב, ונכנסתי בזהירות לחדר הישיבות. נהגתי כאילו אני בלתי נראה, והלכתי אל הכיסא הפנוי ממש על קצות האצבעות.

ליד השולחן ישבו האורחים והמוזמנים המקומיים. השולחן היה עמוס בבקבוקים של מיצי הדר, מגשי מלוחים ופיצוחים ומים מינרלים. במהירות זיהיתי לעצמי את היושבים. האיש הצעיר הלבוש בחולצת גולף שחורה הוא ודאי המשורר היהודי שעומד בראש המשלחת. איש נאה למראה, מטופח וניתן להבחין שהוא נוסע תמידי של “התרבות הסלובקית” החדשה. אבל היכן היה בתקופה החשוכה של הקומוניסטים? בהזמנה היה כתוב שהוא כותב את שירתו בשתי הלשונות. הכוונה היא כמובן ללשון הגרמנית. עלי לזכור, כמו שאמר לי ידידי, שבסלובקיה כשמדברים על הלשון השנייה, מתכוונים לגרמנית. יהודי מזרח אירופה, שלא כמוני, לא הסתפקו אף פעם בלשון אחת. תמיד כתבו בשתיים או שלוש לשונות. ויש מי שכינה אותן “לשונות היהודים”, כמאמרו של דב סדן. לשון אחת של עם הארץ, של המרכולים וחיי היומיום, ולשון שנייה, של תרבות גבוהה, שהרי עודני משעשע את נפשי, שהם באמת חסרים את העברית. אבל כבר למדתי מתחקירי שהעברית אינה נחוצה להם באמת. והם יכולים לסיים את חייהם גם בלי “השפה החסרה”. ככל שאני מתקדם בתחקירי על יצירתו של שפיצר, אני מוצא שהוא הפליא להשתמש בלשונותיו. הוא לא היה כבול כבילת־תמיד ארורה אל העברית, כמו שאבא היה כבול וכמו שאני כבול.

את שיריו הראשונים כתב בסלובקית, ובצ’כית כבר הראה עבודות ראשונות לפטרונו, המשורר הצ’כי המפורסם ניזוואל, והיה חברם של הסוריאליסטים הצרפתים הגדולים. האם עלי להסיק מזה גם שניסה לכתוב בצרפתית? אחר כך אימן את לשונו לכתוב בגרמנית. אחר כך בא הפרק האפל של חייו, שאותו לא שכח עד מותו. והוא ניסה להשכיח מתוכו בכוח את הגרמנית, וכשהגיע לארץ שב פתאום לכתוב עברית. וכשגלה מכאן שב ודאי להוותו אל הגרמנית ששנא. מתולדותיו למדתי על הסיור הקצר שערך באלג’יר, לפני המלחמה. איך קשקש שם עם הערבים המקומיים? בצרפתית? הערבית מוגרבית? אי אי חד־לשונאי עלוב שכמוני, אני משיר את כובעי, ומצדיע לכם יהודי הגולה: רב־לשונאים שכמותכם, פוליגלוטים מאושרים שכמותכם, רחבי־דעת ומכילי־עולם שכמותכם, הלוואי היה חלקי עמכם. הסתכלתי סביבי על היושבים, איש לא חש בהזיותי הלשוניות. לא פעם, בנסיבות מביכות, כשהייתי צריך לתרץ בלשון דחוקה מדוע לכל הרוחות, אפילו אנגלית אני לא מדבר, נהגתי להיחלץ ממבוכתי בעזרת ציטוט מחוכם. אנשי שיחי לא יכלו לקבל שאפילו האנגלית הבסיסית, הלשון הנפוצה והשכיחה הזו, אינה שגורה על לשוני. ציטטתי להם את הדברים המיוחסים לעגנון, שענה פעם למי ששאלו על לשונות הלעז שלו: כלום יש דבר שאיני יכול לאומרו בעברית? עגנון כבודו במקומו מונח, אבל אני תוהה לפעמים, האם היה זה פירושה המוחלט של הגשמת הציונות? לדבוק בלשון האחת והיחידה, ולשכוח משאר הלשונות?

איש חסדי, היועץ המיוחד של שגרירות סלובקיה בתל אביב, ישב ליד המשורר, ולבש חליפה קלה אפורה. החמסינים הראשונים של חודש אפריל כבר לימדו אותו מן הסתם להתלבש נכון. ואפילו שבמשכן זה, בעיר בקרובה לתל אביב, עדיין קריר בסבך הגינות המוצלות, הרי הפסח כבר קרוב ועונה זו מועדת לחמסינים, הוא כבר נכווה במכוות האש של השרבים שלנו. הוא הרים את ראשו וחייך אלי כאילו אנחנו מכירים משנים, למרות שזו הפעם הראשונה שאנחנו מתראים. רק קולו המתוק, באנגלית המוקפדת שלו, התנגן באוזני. ניהלתי אתו כבר כמה וכמה שיחות ארוכות בטלפון, ויכולתי לזהות את קולו גם באמצע המולת הרחוב. כן, זהו הדוקטור הנחמד, פטר ווֹלָאסֶק, שלכבודו חרגתי מעצלנותי הידועה והגעתי לפגישה. הוא אמר לי בטלפון שכדאי לי להגיע לפגישה. הוא הביא לי מתנה נחמדה מברטיסלבה, מתנה שכדאי לי מאד לטרוח בשבילה. ואני זעקתי אל החלונות הפתוחים של חדרי, בתום השיחה, מיד לאחר שהנחתי את השפופרת, שזהו, הספר נמצא. הספר הגיע. סוף כל סוף. אחרי כל היגיעות והחיפושים. רציתי לקום פשוט ולנשק את האיש הנחמד הזה, מבעד לחוטי הטלפון. רציתי לחבקו, ללחוץ את ידו, לטפוח באחווה פתאומית על שכמו, לחרוג מהריחוק הדיפלומטי שהקרין גם עלי. בטח שאני אבוא, קראתי אליו בטלפון, והוא ודאי חייך לעצמו בספקנות הזהירה שלו, מפני שכבר למד לדעת שאני אמנם מבטיח אבל לא תמיד מקיים.

קרבתי אל השולחן והתיישבתי. לא כל המוזמנים הגיעו, ולידי עמדו כמה כיסאות פנויים. על השולחן הונחו כוסות ריקות, צלחות פלסטיק ומפיות לבנות מגולגלות. פרשתי לפני מפית, ובתנועות איטיות ושהויות קרבתי לאי בזהירות את בקבוק המיץ, ומזגתי לתוך הכוס. במבט מהיר סרקתי את המשתתפים האחרים. לבד מהאורחים היתה כמובן מנהלת המשכן שניהלה את הפגישה. אשה נעימה ונאה, שהיא כמדומה לי גם ציירת ידועה. היא הנידה לי בראשה לשלום. מנין כולם מכירים אותי? שאלתי את עצמי. ראיתי בעיניה שהיא נזכרה בפגישתנו הקודמת. כן, נפגשנו כבר בעבר, פעם או פעמיים. אולי באסיפות של אגודת הסופרים? אולי באיזה ערב של הקראת שירים? זכרתי את פניה הנאות, והיא ודאי זכרה אותי, מגודל, פרוע, מרושל, שנראה כמו רפתן מהקיבוץ. רק המגפיים חסרים לי להשלמת התמונה. כשטלפנה אלי להזמינני לפגישה, עשתה זאת על פי בקשתו המפורשת של הד“ר וולאסק. מה לך ולשגרירות סלובקיה בארץ? השתוממה. חידשנו את היכרותנו והיא ממש התעקשה לדעת מדוע קיבלתי הזמנה מיוחדת מהשגרירות. הרי אינני מו”ל ואינני סוכן ספרותי ואינני מבקר ולא עיתונאי ולא שום עסקן תרבותי. כל המוזמנים האחרים שהזמינה קשורים לענף, חוץ ממני. שאלה מצוינת, השבתי לה. וסיפרתי לה בקצרה על האיש שאני בולש אחריו איזה זמן, ועל הספר הנעלם, האנתולוגיה המתורגמת שלו, שאולי אזכה לראותה בקרוב. היכן? אצלה במשכן, בפגישה עם האורחים מסלובקיה. אם הדוקטור וולאסק זכר אותי וקיים את הבטחתו.

ובעוד היא מגלגלת באנגלית רהוטה את סדרי התערוכה של ספרות הילדים הסלובקית, והעטיפות הצבעוניות המרהיבות שלה, שהמרכז מתכוון לארח בחודש הקרוב, הצצתי לעבר היושבים האחרונים. ישב שם המשורר התל אביבי המוכר, שלרגע חמק ממני שם משפחתו. משום מה נתקע בראשי רק שמו הפרטי. חששתי מאי נעימות, שמא לא אדע את שמו בהפסקה, אבל לאחר כמה דקות נזכרתי בו פתאום, וכמעט שטפחתי על מצחי בקול רם. הוא התפרסם לפני כמה שנים, כשערך כתב עת ספרותי נועז, והממשל הימני ניסה לסגרו. היא היה בעל טעם טוב, כתב שירים משובחים והביא בגיליונות המעטים שערך מכל טוב ספרות העולם. אחר כך נעלם לי, וראיתי שהוא מנהל פלירט ספרותי עם הספרות הצרפתית. שיריו תורגמו לגרמנית וצרפתית. הוא התפרסם בצרפת, וגם זכה שם לכיבודים שלא זכה בהם כאן. נראה כאילו אינו מוצא עניין בדברים, ופשוט היה מעדיף להתנמנם. השפה הגרמנית ודאי מחברת בינו לבין המשורר היהודי האורח. האורח יפרסם משיריו המתורגמים בסלובקיה והוא יגמול לו בשיר מתורגם שידפיס בכתב עת עברי. ושוב נזפתי בעצמי על אטימותי ללשונות הלעז הגדולות. ואפילו גרמנית, אמרתי לעצמי, מה רע בגרמנית? קהל קוראי הספרות הגרמנית שווה בגודלו כמעט לקהל קוראי הספרות האנגלית בעולם, ולמה לא ירשתי מאבא ז"ל את כשרונו העצום לשפות?

לידי ישב איש מבוגר, כבן שבעים ויותר, שהקפיד להאזין לכל מילה שנאמרה ליד השולחן. הוא אף ערך לו רשימות קצרות על דף של פנקס שהניח לפניו. לא הכרתי אותו ולא היה לי שום מושג מי האיש. הנחתי את מעילי על גב הכסא, הושטתי רגלי לפנים, הסדרתי את נשימתי ואמרתי לעצמי שהשיחה הרצופה באנגלית שוטפת היא מאמץ מעייף מדי בשבילי, ורק שלא אתנמנם להם פתאום, וראשי יצנח על השולחן. ורק שלא אתחיל לנחור להם באמצע הפגישה, כמו איזה רפתן מסורבל מהקיבוץ. אבל מהשמים דאגו שלא להעמיד אותי במבחן. אל חדר הישיבות פרצה פתאום עגלה טעונה במשקאות חמים ובמיני מאפה ריחניים. ושתי מגישות זריזות ועירניות הגיעו עם העגלה, ומיד התהפך הכל בחדר הישיבות. המנהלת הכריזה על הפסקה, המשתתפים קמו ממקומם, והמשורר התל אביבי שאל בקול רם היכן כאן השירותים? ואני התקרבתי לאיטי אל היועץ המיוחד של השגרירות, מיטיבי היקר, שרק לפני שבוע שב מברטיסלבה.

הוא עמד ושוחח עם המשורר האורח ועם השגריר, או שאולי טעיתי ולא היה זה השגריר, גם האיש המבוגר שלא זיהיתי הצטרף אליהם. רציתי להפריע, אבל אמרתי לעצמי אין דבר, נמתין, נמתין, שום דבר לא בוער, ובינתיים נתכבד בקפה ועוגה. קמתי אל העגלה והמגישות חייכו אלי. ואני אמרתי, זה בסדר, אני מדבר עברית, הן צחקו ומזגו לי קפה והמליצו על העוגות שהגיעו רק לפני כמה דקות מהקונדיטוריה. ראית את מכון הכושר החדש בהתחלת העלייה? אז על ידו, אולי לא שמת לב, נפתחה גם קונדיטוריה מצוינת. אפשר להגיע אליה משביל הקיצור ישר מכאן, ממשכן האמנות, ויש גם שביל נסתר דרך החורשה שמקצר את הדרך לרחוב הראשי, אם תיתקע פה פעם, כדאי שתזכור. השביל מוביל ישר לתחנת האוטובוסים הקרובה. תגיד, מה עושה כאן קיבוצניק רפתן כמוך? עמדתי איתן עד שראיתי שפטר וולאסק השתחרר ממלוויו וניגשתי ישר אליו. הוא זיהה אותי מיד. לחצנו ידיים בחוזקה. היה לו מבט טוב בעיניים, וידיו היו רכות כידיו של פקיד. הקדשתי למילוי בקשתך הרבה זמן ועצבים, אמר לי. מזל שיש לי ידידים טובים באוניברסיטה של ברטיסלבה, ביקרתי במיוחד בספריה הגדולה של האוניברסיטה ועובדי הספרייה מצאו את הספרון. הם הכינו לי ערכת צילומים מלאה. לא יכולתי לקחת אותה אתי, והמשורר שלנו הביא אותה אתמול כמתנה בשבילך, אבל השארתי את התיק במכונית. לא ידעתי אם תבוא או לא. בוא, תלווה אותי אל המכונית שבחוץ. הלכתי אתו אל מכונית השרד השחורה של השגרירות.

הוא השתופף והוציא את התיק. התרגשתי פתאום, וידי רעדו כשאחזתי בתיק. תיק פשוט, מנייר בריסטול צהבהב, עטוף במעטפה פלסטית שקופה. התיק רעד בידי והדוקטור הטוב הבחין בהתרגשותי. אני קצת מקנא בך, אמר, אני יכול לראות כמה אתה מאושר עם התיק. שלפתי את התיק ממעטפת הפלסטיק וראיתי שכתוב עליו בכתב יד מספרו וכינויו בספריית האוניברסיטה. לא התאפקתי, ולמרות שידי רעדו, הצצתי בעמודים הראשונים. אלוהים, אני מודה, זו היתה שמחה אמיתית. הלוואי והיו לי שתי שמחות כאלה בשנה, הלוואי שאזכה למצוא גם את המחברת האבודה של אבא, במהרה בימינו אמן. אחר כך, ביקש היועץ, תעיין בו אחר כך, יהיה לך המון זמן לטפל בתיק, הרי חופשת הפסח מתקרבת, בינתיים בוא ונחזור לחדר הישיבות, מחכים לנו שם, אני רואה עליך שיהיה לנו הרבה על מה לדבר.

הלכתי אחריו לחדר הישיבות. ישבתי שוב על הכיסא שעליו תליתי את מעילי, הקשבתי שוב בפיזור נפש לחליפת הדברים באנגלית שנתחדשה בין המוזמנים, אבל באמת שלא קלטתי כלום. ולא הבחנתי במשפטים שנאמרו ובמובנם. זה לא רק האנגלית שלא שמעתי, גם אילו היו צועקים שם בעברית לא הייתי מבחין בכלום. כמה פעמים הופנו גם אלי שאלות קצרות, ואני המהמתי משהו, ספק בעברית ספק באנגלית העילגת שלי. הכל התערבב אצלי לערבוביה מוזרה. תערוכת ספרי ילדים מסלובקיה, העטיפות המרהיבות שלהם, קבלת הפנים החגיגית שתיערך בקרוב אצל השגריר, במעונו, בשכונת השגרירים הסמוכה. ערב הקריאה משירת סלובקיה החדשה, שהמשורר האורח הכריז עליו. דירת האירוח החדשה והמרווחת שנחנכה זה עתה במשכן המשופץ. הכל התערבב אצלי לאיזו עיסה מילולית חסרת פשר שהעיקה על אוזני. המלים ריחפו מסביב לראשי אבל לא חדרו להכרתי. שתיתי כוסית ועוד אחת מן היין האדום, ושוב מזגתי מיץ תפוזים והתפללתי שלא ילכלך את השולחן. גייסתי את אנגליתי השכוחה, גרסת נעורי הישנה. לחצתי ידיים לפרידה, ומישהו תחב לידי עוד ועוד פרוסות מן העוגה הטרייה. אבל כל אלה התנהלו מחוצה לי, אני הייתי מרוכז כולי פנימה, אל תוכי, אל השמחה השקטה שחלחלה ונבטה בי על שהנחתי ידי על הספר הנכסף. סוף סוף, לאחר כל המאמצים הללו, הנחתי ידי על התיק, והוא עכשיו אחוז בחוזקה בשתי ידי, סמוך ובטוח בחיקי. ואף שידעתי שאין זה הספרון עצמו, אלא רק בבואתו, אסופת הצילומים שנשלחה אלי מהספרייה הלאומית בברטיסלבה, חבקתי אותו בכוח כאילו הוא הוא העותק היחיד שבעולם. אילו היתה חבוקה בידי כעת מחברת תרגומיו האבודה של אבא, אפשר שהייתי פשוט קם ויוצא מהישיבה אל החצר. מרוב התרגשות האוויר היה בורח מריאותי. מהצצה חטופה בלבד הספיק לי לראות את השם “חמסין” מודפס באותיות ברורות. ועוד ראיתי: תרגומים מהשירה העברית החדשה. ליותר לא הייתי צריך באותה השעה, ואלמלא המעמד המכובד בחדר הישיבות, והאורחים החשובים היושבים עם המוזמנים המקומיים, הייתי מאבד את הבלמים על המקום והייתי פורץ בשאגות שמחה מטורפות, כמו בימי הנוער. מדלג באוויר ומשיק בעיטות כפולות לכל צד בעקבי, נוקש בסוליותי נקישות פרועות, עד שמנהלת המשכן היתה יוצאת מבוהלת מחדר הישיבות ואומרת לי בתוכחה חרישית: מה זה, ככה באים לישיבה עם האורחים? לא יכולת ללבוש משהו יותר הגון? לא יכולת להיכנס למספרה? ותראה איך אתה נראה, מגודל ופרוע, הכרס בולטת, החולצה בחוץ, כאילו אתה איזה רפתן שהגיע לכאן ישר עם סיום החליבה.

 

ג    🔗

וכשהתפניתי יום אחד מעבודתי במחלקת הפלסטיק של המפעל, נסעתי לתל אביב. ידידי זה מקרוב, הד"ר פטר וולאסק, היועץ המיוחד שליד השגרירות הסלובקית, הזמין אותי לבוא לבקרו ביקור של “היכרות קצת יותר מעמיקה”. הקדמתי קצת והתעכבתי בבית קפה קטן ברחוב בן־יהודה, לא הרחק מבניין השגרירות המחודש. בעל הקפה הציע לפני את מטעמי הבית, תבשילים מיוחדים בטעם הונגרי, שהוא התמחה בהכנתם. אבל אני עוד לא הייתי רעב וביקשתי ממנו רק קפה ועוגת תפוחים. המקום היה קטן וצפוף, וליד כל שולחן ישב לפחות סועד אחד. בשולחן שלידי הצטופפה חבורה רעשנית של קשישים וקשישות, שניהלה שיחה עליזה בהונגרית. ציינתי לעצמי שיש דמיון רב בין המבטא והנגינה הסלובקים לבין ניגון המלים בהונגרית. ועוד ציינתי לעצמי שאפשר בנקל לזהות את הנגינה הזו, גם כשהיא מנוגנת בעברית וגם כשהיא מנוגנת באנגלית. המבטא הזה מוכר לי מילדותי. בקיבוץ שלנו נאחזה חבורה גדולה של יוצאי סלובקיה והונגריה, ונגינת דיבורם המתמשכת, היתה בשבילי כזיכרון ישן.

הגברת המטופחת שניהלה את השיחה עברה במהירות לדיבור עברי שוטף. היא קראה בהנאה בשמות מגישי התוכניות הידועים מהטלוויזיה, ואני פשוט נהניתי להאזין מהצד, איך החבורה מורחת ומאריכה בנוסח ההונגרי, את הגיית המילה טלוויזיה. לאחדים מהם היו מספרים מקועקעים על הזרוע. ואני נזכרתי בבמאי ליאופולד שפיצר, שהצליח להינצל מההשמדה, אבל שילם מחיר כבד תמורת הצלתו. ונזכרתי באחיו הצעיר, שלפי העדויות שליקטתי, אהב ודאג לו מאד. האח לא ניצל, אלא הובל בטרנספורט המוות עם אמו האהובה, בראשית הסתיו של 1942. כמה שנים כבר חלפו מאז? הסתכלתי על חבורת הקשישים שלפני, בקלות יכול היה אחיו הצעיר של שפיצר לשבת ביניהם. מה זה? מה קורה לי לאחרונה? אפילו ברחוב התל אביבי, בבית קפה עליז והומה, אינני יכול להשתחרר מקורותיו של “בעל הלב החלול”, שאני כבר איני יודע מי רודף אחרי מי, אני אחריו או הוא אחרי?

חשבתי שטוב אעשה אם אנסה להרשים את דוקטור וולאסק מהתחלת הפגישה ואפתח ואומר לו שלעניות דעתי, כתביו הלא־ידועים של שפיצר משתווים בערכם לכתביהם המוכרים של הסופרים היהודים הגדולים שניצלו מההשמדה. כן, כדאי לי להזכיר את פרימו לוי, אפילו דיפלומט מקצועי ויבשבש כמוהו ודאי שמע עליו. פרימו לוי התפרסם לאחרונה גם בארץ, וכתביו המתורגמים לעברית נמכרים בהצלחה, באיחור של כמה עשרות שנים, כמו שקראתי אצל אחד המבקרים. אבל מהו איחור בעסקי השמדה והצלה? איזו משמעות יש לכמה שנים, ואפילו עשרות שנים, כשמדובר בתיעוד ייחודי של התופת? את הגדולה האמיתית אי אפשר להסתיר. וגם אם היא מתגלה במאוחר, סופה שיוצאת לאור העולם. וגם את ההכרה הציבורית והפרטית בגדולה הזו, כמו כתיבתו של פרימו לוי, אי אפשר לעצור. אפשר רק לעכב אותה. הנה, ציינתי לעצמי, יש לי נקודת פתיחה מצוינת לשיחה עם וולאסק. את המספרים המקועקעים שראיתי בקפה, ואת אחיו של שפיצר, אוכל לדחות לשיחותינו הבאות. ומיד אחר כך, בעודו מתרשם מדברי, אוכל לשאול אותו: והדוקטורט שלך, נכבדי, באיזו אוניברסיטה זכית בו? ודאי בתחום היחסים הבינלאומיים? ואז הוא ישיב לי, ואני אשאל שוב, ושיחתנו כבר תזרום מעצמה.

שתיתי את כוס הקפה שלי וכרסמתי את עוגת התפוחים שהיתה טובה מאד, על פירוריה. חבורת הקשישים העליזה שלידי קמה מן השולחן והחלה בטקס פרידה מתמשך מבעל הקפה הצנוע. מדבריהם הבנתי שהם לקוחות קבועים כאן, ונוהגים לשבת בו מדי יום. מה יהיה אם אפתיע אותם פתאום בשאלה: תגידו, רבותי וקשישי, את האיש בעל אלף הכשרונות, ליאופולד שפיצר, הכרתם? כן, הוא היה מאד מאד ידוע בשעתו ב“דמוקרטיות העממיות” של מזרח אירופה. לא? חבל. אבל אולי הכרתם את אחיו הצעיר?

זה שהובל בספטמבר 42' בטרנספורט לאושוויץ? הם היו כל כך דומים לכם, אילו היו כאן עכשיו. איזה שטויות עולות בראשי לאחרונה. הם ברכו את האיש העניו, שאלו לשלומו ואיחלו לו בריאות טובה. ואפילו הסתקרנו לדעת מה עושה הבן הגדול, שעד לפני זמן קצר עבד עם אביו בבית הקפה? האיש הנחמד התפנה למענם, ניגב את ידיו בסינור ולחץ את ידיהם בתודה. לא החסיר אפילו אחד. ואחרי שיצאו ניגש אלי ואמר: ראית איזה אנשים נחמדים? שילמתי לו והוא אמר תבוא עוד, תבוא, כי לא הספקת לטעום ממש ממטעמי הבית.

ביציאתי נזכרתי בז’אן אמרי, שגם אליו אוכל להשוות את שפיצר. ומשום מה נדחק אלי גם שמה של אינגבורג באכמן, שאף שלא היתה יהודיה, וולאסק ודאי שמע עליה בנעוריו. או קרא את כתביה, שהרי היתה אוסטרית וכתבה גרמנית. ומה כבר המרחק בין אוסטריה וסלובקיה? בקושי כדי רוחבו של נהר הדנובה. ובין וינה לברטיסלבה מה כבר מפריד? אהה, עשיתי שיעורי בית לקראת הפגישה. הצצתי באטלס ועיינתי קצת בלכסיקונים, לא נעים לבוא לפגישה עם היועץ המיוחד של השגרירות, ולא לדעת כלום. אחרי הכל הוא איש משכיל, ואני לא אוכל רק להשתבח בפניו שאני מכיר את כל השמות של עצי השדרה בתל אביב. ולא יהיה זה נאה, אם אשתבח בפניו בבקיאותי שאין לה דורש, בציון שמם הלטיני של השיחים הצפופים שבגינות הבתים, אלה שהמתכננים, הדיירים והגננים דחקו אותם אל הביטוי המופרך “גדר חיה”, והרי לכל שיח נוי שבגינות תל אביב יש שם מיוחד משלו.

יצאתי מבית הקפה ופניתי לרחוב ז’בוטינסקי, שנעשה צר כאן ככל הרחובות שסביבו. בית השגרירות היפהפה שופץ זה מקרוב, וחלקים אחדים שבו נבנו מחדש. בכל מקום נכרו עוד סימני הבנייה שנסתיימה. קרבתי אל השער, קראתי את השלט הקטן שעליו וצלצלתי בפעמון. קולה המכני, בשפה האנגלית, של המזכירה בקע מהרמקול הנסתר. אפשר לדבר עברית? שאלתי. בבקשה, אמרה המזכירה והמבטא הסלובקי שלה פשוט משך אותי לחיקוי משעשע, אבל התאפקתי. לא זה המקום ולא זה הזמן להשתעשע בחיקויים, היא עוד עשויה להיעלב. ביקשתי את הדוקטור וולאסק והיא אמרה לי להמתין, מיד יפתחו לי. הפכתי פני אל הרחוב. צהרי היום בתל אביב, ואני כבר הייתי רגע עם אחיו של שפיצר במחנה הכפייה הסלובקי, וכבר הרחקתי אל ביתו של פרימו לוי, ומה עכשיו? אלמלא הייתי ניצב ליד בית השגרירות במו גופי, יכול הייתי לחשוב זאת רק לחזיון תעתועים. שהרי כמה שנים חלפו מאז מעצרו של מרדכי אורן? וכמה שנים חלפו מאז מסכת העינויים וההשפלות שעבר עם אחרים בכלא שבפראג? וכמה שנים חלפו מאז שנעצר אהרונצ’יק כהן, ליד בית השגרירות המזרח־אירופית? והנה אני עומד היום בפתח בית השגרירות הסלובקית, מול השער החשמלי, בלב תל אביב, ועוד רגע והיא תכניס אותי פנימה.

מה רציתי באמת באותו הרגע? רציתי פשוט לצעוק אל הרחוב: איסר הראל הנוראי, הנה אני, מי שהיה נער מנערי “השומר הצעיר” נכנס בלי שום פחד לשער השגרירות הזרה והעוינת הזו. היכן אתם, בלשי שירותי הביטחון? היכן אתם מנהיגי הזקנים מאיר יערי ויעקב חזן? היכן אתם, מרדכי אורן ואהרון כהן? נכון שאני פולני במוצאי, ולא סלובקי או צ’כי, אבל מה זה חשוב, לכל הרוחות? היכן שתלתם את המצלמות הנסתרות? האם שמעתם את קולה האדיב והמתרפס מעט של המזכירה? האם הבחנתם במדבקות הצבעוניות של חברת הנסיעות? של מדריכי התיירות? של חברות התעופה? ממולי התנדנדו ענפיו הכבדים של פיקוס השדרות ברוח הים הקרוב, ואני כיוונתי פני אליהם. אבל תיכף התעשתי, וחדלתי מנפנופי היד, והפסקתי לצעוק. מה זה היה לי היום? עוד יחשבו שאני מהמשוגעים הבאים להתחנן לוויזות בשגרירות זרה. לא, באמת, הזיכרונות חזרו אלי לרגע. אני עוד זוכר את שיר הברכה המרגש שפרסם המשורר הנשכח יוסי גמזו בדף הראשון של “על המשמר”, ביום שובו של מרדכי אורן ארצה. שיר שרבים בכו כשקראו אותו בעיתון. ועוד אני זוכר את דבריו המתלהמים של אבא קובנר, המשורר המוכיח, על “הדיקטטורים הקטנים, שהם הדום לרגליו של הדיקטטור הגדול”. האם כל אלה ונוראות מאלה באמת התרחשו כאן בצלן המסתורי של שגרירויות מזרח אירופה בנעורי הרחוקים?

מהרמקול החבוי בקע שוב קולה האדיב של המזכירה שהזמינה אותי להיכנס. אתה תמתין קצת וד“ר וולאסק יבוא מיד וייקח אותך אל דירתו. נכנסתי והתבלבלתי קצת בין המחיצות החדשות העשויות מזכוכית משוריינת. המזכירה ראתה זאת והסבירה לי בחיוך שזה הכל בגלל הטרוריסטים והמחבלים של המזרח התיכון, בגללם נאלצו להפוך את השגרירות למין מבצר קטן. ובאמת השגחתי במראות חבויות ובמסכים מרצדים. בכל זאת יש כאן עין פקוחה, והאח הגדול עודו משקיף עליך מרגע כניסתך. אבל כל זה אחר, רגוע, נינוח. בחדר ההמתנה היו כמה כורסאות נוחות ושולחנות נמוכים, ועל הקירות פיארו תצלומים צבעוניים ומלוקקים את נפלאות הנוף של סלובקיה. “הארץ שנופה עוד לא הושחת” היה מודפס על אחת הכרזות. יערות של עצי מחט והרים ופלגי מים סוערים, וכנסיות עתיקות שצלביהן מזדקרים מול שמיים מעוננים. דיוקנאות ענק של הנשיא החי, ושל הנשיא המת, כאילו סלובקיה כולה הוצעה כאן למכירה. ואז צלצל איזה פעמון, הדלת שמאחור נפתחה במפתיע וד”ר וולאסק הגיע ולחץ את ידי בחום.

הוא זרק כמה מלים חפוזות למזכירה, וראיתי שהיא גם פקידת הקבלה של המשרד, ומשך אותי אחריו אל המעלית. יש גם מדרגות יפות, אמר לי, שגם אותן חידשנו לגמרי. הוי, עבודת השיפוץ של הבניין נמשכה המון זמן, הבית נבנה היטב לפני המון שנים. אני אוהב את האדריכלות הישנה של תל אביב. אבל כעת הכל הושלם והבית יותר יפה ממה שציפינו. ואם יורשה לי לצטט, הרי השגריר שלנו אמר לא מזמן, בקבלת פנים בביתו, שזוהי השגרירות הסלובקית היפה ביותר במזרח התיכון. ותרשה לי להוסיף על דברי השגריר, אולי אפילו היפה בעולם. וולאסק צחק והפעיל במיומנות את המעלית. גם קירות המעלית הפנימיים היו מקושטים בכרזות תיירות צבעוניות, שהזמינו את התייר מישראל לחדש את היכרותו עם סלובקיה. “הארץ שלא רואים כל יום”. אני המתנתי בדממה, חייכתי אליו מול חיוכיו, והשחזתי לעצמי כמה משפטים באנגלית העילגת שלי. נכנסנו לדירתו ודלת המעלית נסגרה אחרינו בקול שריקה חרישי. לא ידעתי שבכירי השגרירות גרים ממש בתוך בית השגרירות, אמרתי. חוץ מן השגריר, אמר וולאסק, שמתגורר בהרצליה, בשכונת הדיפלומטים, כולם גרים כאן, דירה מעל דירה. ודאי צפוף כאן, כמעט כמו בבית משותף ישראלי רגיל. אלא מה? לבית הזה יש בעל בית, ועוד איזה בעל בית.

הוא קרא לאשתו, מהמטבח, ואנחנו התיישבנו בחדר האורחים. הבאתי לך מתנה, אמרתי כדי לשבור את המבוכה. והוצאתי מכיסי דף מצולם של התכנייה מהצגת “ארבע כנפות הארץ”. הוא הודה לי וביקש שנקרא ביחד את האותיות הגדולות. כבר קרוב לשלוש שנים שהוא מוצב בארץ, אבל את העברית הוא מתקשה לרכוש, והוא מעריך שגם יצא מכאן, לכהונתו הבאה, מבלי שידע עברית. לפני כן שירת באינדונזיה הרחוקה, חמש שנים רצופות. הוא החליף את השגריר שחלה, ושימש במקומו עת ארוכה. אבל את הלשון האינדונזית אפילו לא חלם ללמוד. עזרתי לו לקרוא וקראנו ביחד: “ארבע כנפות הארץ”, מחזה בארבע מערכות שלימות. כתב וביים ליאופולד שפיצר. התיאטרון הקאמרי, תל אביב, קיץ 1951. המשתתפים… מכונת הצילום הישנה של המשק לא צילמה היטב את התמונות. כתמים שחורים ומטושטשים היו מפוזרים בין האותיות, אבל הן היו ברורות וקלות לקריאה. וולאסק חזר על המלים העבריות, פעם ועוד פעם. אשתו נכנסה לחדר כמעט בגניבה, בפרצוף מבויש הניחה לפנינו משקה וכיבוד, הוא הודה לה ואמר שתביא משהו חריף לכבוד האורח, ולי אמר שהיא מיטיבה לבשל ונהנית מאד משהותם בישראל. כשהשתופפה אל השולחן ראיתי שענדה צלב של כסף קטן על שרשרת כסופה. הוא ראה את מבטי, וכשיצאה מהחדר אמר לי שאשתו היא נוצריה קתולית ואדוקה. הם נפגשו באיזה קורס צוערים של משרד החוץ, היא צעירה ממנו בכמה שנים טובות והוא שמח על כך. אבל שלא אטעה בו ובמוצאו, הוא חושב עצמו לבן של אם יהודיה. הפתעתי נכרה על פני, והוא הוסיף באירוניה שבשלוש שנותיו בארץ כבר למד שיש יתרונות גם במצבו, הוא יהודי לפי ההלכה היהודית, ונוצרי לפי ההלכה הנוצרית. ואז, במפתיע נזכרתי בשמו של תיאודור אדורנו, ובמשפט המפורסם המיוחס לו, על מי ששרד ממחנות המוות וחזר אל החיים: “אחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה עוד”. בניתוק רגעי מנעימות מדברו של הדוקטור הנחמד, חרזתי בקצרה את מחרוזת השמות שרציתי להשוות את ליאופולד שפיצר אליהם: פרימו לוי, היהודי מאיטליה. ז’אן אמרי, היהודי מצרפת. תיאודור אדורנו, אינגבורג באכמן. ומה דעתך נכבדי, האם נצרף גם את שמו של אלי ויזל לרשימה? ואיך נכנה אותו, היהודי האמריקאי?

כשמצאתי לראשונה את סיפורו העצוב של שפיצר “מלאך המוות” בגיליון הראשון של “אורלוגין”, חשבתי לעצמי מיד, שלא אוכל להסביר באנגלית העלובה שלי לוולאסק מי היה אברהם שלונסקי ומה היה מעמדו אז, בשנת 1950, בספרות העברית החדשה, ומה היתה חשיבותו ויוקרתו של כתב העת “אורלוגין”? כבר בקריאה הראשונה של הסיפור, הבחנתי שיש כאן מתמודד “חדש” בזירה המעיקה של ספרות הזיכרון מהשואה. חרף סגנונו המיושן, חרף הכבדות שבה התנהלו התמונות, חרף הרדידות הצפויה, הרי זה מתמודד יהודי נוסף, מאלה שגופם לא נשרף, אבל מכוות ההשמדה שרפה את ליבם. איך אנסח באנגלית האילמת שלי כמה משפטים מבריקים על “תשוקת המוות של הניצולים”? ואיך אסביר לידידי שתשוקת המוות אצל האינטלקטואלים מסוגו של ליאופולד שפיצר, היתה עוד יותר עמוקה ועוד יותר אובססיבית מ“תשוקת המוות המצויה” של יוצאי המחנות? לאיזה הבחנות אומללות אני נכנס? איזה טיפש להוט נעשיתי פתאום? מי רשאי ומי יכול להסביר דברים כמו אלה? אני? שישמור האל הטוב את פי המקשקש. אני? כן עלי להישמר מכל משמר ממלכודות האווילות שבהסברים הללו.

האם גם שפיצר המשיך את חייו, כשהוא נושא בחזהו “לב חלול”? קראתי מעט על שנותיו האחרונות של פרימו לוי, אני יודע שיש מחלוקת קשה בין מוקיריו. מאז ששב מהמחנות המשיך לחיות בבית שבו נולד וגדל עם “ליבו החלול”. האם גם לבו של שפיצר נאכל בתוכו באותו בוקר הארור, בספטמבר 42', כששב למחנה הכלואים ומצא שהנאצי הסלובקים לקחו את אמו ואת אחיו להשמדה? ובכל זאת הדברים אינם כל כך פשוטים. הוא שב מגלותו לסלובקיה אחרי פחות מעשרים שנה. למה התגעגע שם כל כך? הוא שב אל המראות הירוקים של ההרים הבתוליים והיערות שלא הושחתו, ממש כפי שראיתי בתמונות הפרסומת שעל קירות השגרירות. הוא שב לברטיסלבה גם כדי למות בה, וכדי להיקבר בה. להיקבר בין נוצרים קתולים נכבדים, שעל חזם היה תלוי צלב כסף קטן, כמו הצלב של אשת היועץ הנעימה. לנוח מנוחת עולם בין נכבדי האומה הנוצרית ההיא. שהרי אם אדם מהלך עשרים וכמה שנים עם “לב חלול” בתוכו, מה אכפת לו היכן יקבר? ומה אכפת לו היכן יתמוטט? ובזרועותיו של מי ימות? ומה אכפת לו באיזה בית חולים יקבעו את מותו? שהרי את אמו האהובה הוא לא ישיב לעולמים. ואת אחיו הצעיר, שכל כך נזקק לו ברגעיו האחרונים, הוא לא יחזיר משם אף פעם.

 

ד    🔗

לא כל מחזותיו המתורגמים של אבא נשכחו. לפי הרשימה שהותיר לנו חברינו יעקב, שאומתה על ידי, על פי מקורות נוספים, הוא תרגם בשביל החוג הדרמטי הקטן שלנו, ישירות מצרפתית, שני מחזות של מולייר. שלא כמו כמה מתרגמים מפורסמים מאותה העת, שנהגו לתרגם לא מלשון המקור שבה נכתבו, אלא מלשון אחרת, בין שהיתה לשון אימם, נעוריהם, אהבתם, לשן המקור היא לא היתה. אבא תרגם את “הנשים המלומדות” וגם את “הגנדרניות הנלעגות” מתוך ספר צרפתי של מחזות מולייר, בכריכה רכה שהיה מודפס על נייר גרוע שהצהיב במהירות. ספרים כאלה נדפסו בשנות המלחמה הגדולה, והוא גם לא חיפש כרכים משובחים ומפוארים. משום שאת תרגומיו יעד לחבריו, השחקנים המסורים, שממילא קראו את תפקידיהם מעל דפים של נייר, שנאספו מהניירות המשומשים של הנהלת החשבונות של הקיבוץ, ונקרעו בנקל.

כשהלכתי לעיין בכתובים, לפני כמה שנים, מצאתי שהמחזה הוצג אצלנו על הבמה הקטנה שעמדה בקצה המדרון, ליד החורשה הצפונית. אותה חורשה מקסימה של אקליפטוסים, שנגדעה זמן קצר אחרי ההצגה כדי לפנות מקום לבתי השיכון החדש. הבמאי, ויתכן שגם המעבד, היה ניסן נתיב, במאי מתחיל שאיש בארץ עדיין לא שמע עליו. הוא סיים את שירותו הצבאי והגיע אלינו כבמאי חובבים מתחיל. לימים קנה לו שם בין גדולי הבמאים בארץ, ובעיקר יצאה תהילתו כמי שהקים וטיפח בתי ספר משובחים למשחק. התקשרתי לניסן נתיב גם לביתו וגם למשרדו שבסטודיו. הוא ענה לי בחביבות רבה, שמח לשמוע את קולי והתרגש מעט לזכר ימי הראשית הרחוקים. הוא זכר היטב את אבא ואת תרגומיו מצרפתית, “תרגומים שנונים ומלאי הומור”, אמר לי בטלפון. אך לא זכר מה עשה בדפים העלובים של התרגום, והיכן הניחם עם סיום עבודתו על ההצגה. ודאי אבדו כמו שאבדו לו ניירות רבים בחייו. “אני איבדתי יותר ניירות ממה שהיו לי”, אמר לי. ואני הבנתי היטב אל מה כיוון בדבריו.

אבל יום אחד צלצל אצלי הטלפון וניסן נתיב בישר לי בשמחה שהמחזה נמצא. כן כן, כך פתאום, לגמרי במקרה. פשוט הוא היה מוטל בתוך ארגז קרטון מאובק. ואיך התגלה הארגז? כשם שקורות כל התגליות הגדולות, והוא צחק מן העבר האחר של הקו. הוא העביר כמה מכלי קרטון מדירתו הקטנה אל משרדיו שבסטודיו, כי הדירה כבר הרגה אותו מרוב צפיפות. המכלים היו מלאים בעבודות של תלמידיו מהסטודיו, פרסומים שונים של בית הספר למשחק, תוכניות ומודעות ואפילו העתקים מיותרים של חוזים שאיש לא הצטרך להם. ותאר לעצמך, אמר לי, ויכולתי לשמוע מעט התרגשות בדבריו, שבתחתיתו של אחד המכלים היה מונח הקונטרס הבלוי הזה, של הנוסח המתוקתק של “הנשים המלומדות”. אימא סיפרה לי פעם כיצד היה אבא מתרגם את מחזותיו. ראשית היה מסרב במשך שבועות לפניות של אנשי החוג ורכזי התרבות. לא, מה פתאום, הוא שקוע כולו בעבודת השדה, שתמיד יש בה דברים דחופים לעשות. אם כלה הבציר הרי החל הגיזום בשזיפים, ואם כלה הקציר הרי החלה הזמירה, ויש גם לזרוע “זבל ירוק”, להשמיד את העשבים הרעים, לחלן לגפר לזנב באשכולות ומה לא? ומפעם לפעם עוד צריך “להתנפל בטוריות”, בידיים המתייבלות ומדממות, על איזו חלקה מוזנחת, ממש כמו בימי העלייה על הקרקע. כי מי מלבדו ומלבד עוד ותיקים ספורים זוכר כאן היום כיצד יש לעדור את “הבאחר”, וכיצד מכריזים מלחמה מלחמת חורמה על “האינג’יל”, מקור כל הרעות?

והוסיף לחמוק מהם ואמר, הוא כבר שכח כיצד כותבים, שרשי ידיו מלאו ביבלות ובחתכים ובמורסות הקציר. הן כבר לא נענות לו כשהוא בא לאחוז בעט, ואפילו לאחותו היחידה שבניו יורק הוא חדל מלכתוב בשל ייסורי הכתיבה הללו. שלא לדבר על כך שהצרפתית שלו אינה ראויה להיקרא צרפתית. ומי זה לומד שפה, ועוד שפה כל כך עשירה, מעיון במילונים, בלילות חמסין ללא שינה? ומי יכול לצרף משפט רהוט בלשון הזו, רק מקריאה בכרכי ה“לרוס”, אלה המתגוללים בחדר? אחדים משחקים בקלפים, אחרים מוציאים את לילותיהם על משחק השח, חובבי התקליטים נצמדים אל הפטיפון לשעות ארוכות, והוא דבק במילונים, אבל כל זה אינו אלא משחק. ובכלל כדאי לדעת, שאל הצרפתית הגיע רק בשל עניינו בעברית, כיוון שקרא פעם שבחידה בלשנית בלתי פתורה ומוקשה יש מלומד צרפתי שהשיב לה תשובה נאה, הרי חובה היתה עליו לקרוא את דבריו של הצרפתי. ומתוך כך כבר קנה מילון או שניים, ואחר כך התגלגלו אל החדר גם ספרי המחזות של מולייר, שאיש מלבדו לא קראם.

אבל שחקני החוג הנאמנים לא הרפו ממנו, ורכז התרבות עשה לו מנהג להיכנס אצלו ערב אחרי ערב, לשאול כבדרך אגב, נו איך מתקדם התרגום של המחזה? שהרי כידוע לאבא בוודאי, כבר נקבע מועד להצגה, וכבר הוזמן במאי מהעיר, מאלה הבמאים הנודדים, “הווגבונדים” המיוחדים, בוהמיינים מזדקנים שכמותם. ויש כבר הוצאות, ויש התעניינות בקיבוצי הסביבה. ואפילו עסקני התרבות של התנועה מתל אביב, אפילו הם אינם שוכחים לשאול: מה עם החוג הדרמטי שלכם? זה שיצא לו שם מצוין בין החובבים, מה זה שהוא מתבטל כבר תקופה ארוכה כל כך? ואפילו אימא, שגילתה לי פעם בלחש, שאת כל הצרפתית שלו למד אבא רק בגללה, בשל אהבתו לה, כיוון שריגשה אותו בשירים ובריקודים הצרפתיים שלה, ובקשקושי הסלון שהביאה אתה מבית הוריה וממועדוני התנועה שבבריסל, אפילו היא היתה חורגת מדרכה שלא להתערב בשום עניין מענייני כתיבתו, והיתה מצטרפת אל מקהלת המשדלים, המתחננת אצלו שיתיישב סוף סוף, ויריק בתנופתו הידועה, את מחזהו של מולייר לעברית.

והוא על אף שהיה עקשן, ועבודת הכרמים באמת מילאה את כל ליבו ואת כל נפשו, ואהבתו היתה נתונה רק ללשון אחת ויחידה, לעברית שגדל עליה מילדותו, נעתר להם לבסוף, ופינה לעצמו יום או יומיים למלאכת התרגום, אבל לא אהב את מה שתרגם. ומרגע שמסר להם את המחברת המרופטת שחרת בה במתווי עפרונו החדים, כבר הפליג מהם למרחקים. בלבו ובראשו כבר שב אל ארץ הכרמים האהובה שלו ולא שב להתעניין בהם יותר. ופעם אחת, סיפרה לי אימא, הלכה אתו לראות הצגה של החוג שהוא תרגם במו ידיו את מילותיה. באמצע ההצגה הוא קם ושאל בקול רם, של מי לכל הרוחות, התרגום המחורבן הזה?

הזכרתי לניסן נשכחות כאלה ואחרות, והוא אמר לי שלא ישובו בחייו הימים שעשה אצלנו בקיבוץ בשנות החמישים. הוא לא יוכל לשכוח את החברים שפגש, את השחקנים שעבד אתם עד כלות הנפש, ואת האווירה הנפלאה, אווירת השיתוף התרבותי הנפלאה, שליכדה את כל יושבי המקום הקטן. ובעודנו מחליפים זיכרונות ושמות אמר לי ניסן שיש בכוונתו להעלות את המחזה שוב בעזרת השחקנים הצעירים שלו, מכיתת השנה השלישית. ואני אמרתי לו שזה יהיה פשוט נפלא. וכבר הכתיב לי בטלפון את התאריך המקום והשעה. ואמר לי שלכבוד גדול ייחשב לו ולתלמידיו הצעירים שבסטודיו, אם תבוא משלחת מכובדת מהקיבוץ, שיהיו בה משרידי החוג הדרמטי, נציגי משפחתו של המתרגם, וחובבי תיאטרון הזוכרים אותו ואת עבודתו. זה באמת יהיה נפלא, חזרתי שוב ושוב בטלפון. וחשבתי לעצמי שאולי המזל מתחיל להאיר לי את פניו. ואולי יתגלו גם תרגומיו האבודים של אבא למחזות הנשכחים. שהרי עוד לא מצאנו את המזה של גורקי שתורגם מרוסית, ואת המחזה של קליפורד אודטס שתורגם מאנגלית. ועוד מחזה קטן, שאינני זוכר את שמו, שתורגם מיידיש. ואולי ישנם עוד נוספים ברשימה. אמרתי לניסן שרשימת תרגומיו של אבא ז"ל אינה ניצבת כרגע לפני עיני, אבל אני מבטיח לו שאשלח לו אותה בהקדם, עוד לפני שתיערך ההצגה של תלמידיו, שמוקדשת כולה לזכרו של המתרגם הצנוע.

ובצהרי יום ששי אחד, שבין ט“ו בשבט לפורים, התמלא המיניבוס הקטן שלנו בחברים וידידים, ונסענו לאולם “צוותא” שבתל אביב, לראות את הצגת המחזה “הנשים המלומדות” מאת מולייר, בביצוע תלמידי השנה השלישית של הסטודיו של ניסן נתיב. זלמן ורגינה, אורה וגבריאל, אחרוני השחקנים המסורים של החוג הדרמטי שהזמנתי לנסיעה היו עמנו. מרוב התרגשות הם הלכו לפני כמה ימים אל הארכיון שלנו, ושלפו משם את התמונות מלילות ההצגה. ואני למדתי מהם שהמחזה הועלה שלוש פעמים. שזה המון בשביל חוג מהקיבוץ, כמו שאמרו לי. פעם ראשונה הציגו לפני קהל הבית. כל הקיבוץ שלנו, מזקן ועד פעוט, התאסף ובא וישב במדרון הצפוני שמאחורי בית הביטחון הישן, והבמה, אי אי הבמה, נאנח זלמן, במה נפלאה שהוקמה ממש בין גדמי האיקליפטוסים, ומאחור כבר נקדחו אז הבורות ליסודות השיכון החדש. ופעם שנייה הציגו לפני חברי הקיבוצים והמושבים של האזור. הם שמעו על ההצגה ולא הסכימו לוותר עליה בשום אופן, וכפו על חברי החוג שלנו להעלותה עוד פעם. זלמן התמוגג ממש מזכר מחיאות הכפיים, שנמשכו ברציפות כמעט רבע שעה. אי אי, היו ימים, ימים נפלאים. ופעם שלישית ואחרונה הציגו לפני חברי הועד הפועל של הקיבוץ הארצי, שהתכנסו אצלנו לישיבה חשובה. אל הערב ההוא באו פעילי התנועה מכל רחבי הארץ, ואפילו עיתונאים הגיעו, מ”על המשמר". והם כתבו למחרת בעיתון על “הפלא הדרמטי של הקיבוץ”. ותלמה ועמי, מבני השחקנים, שאלו היכן נרשם כל זה? מישהו דאג לשמור על הדברים? וזלמן אמר, מי שמר מה לשמור? אף אחד לא חשב אז על העתיד. ההווה היה נפלא, משכר, ומי צריך את השימור?

החנינו את המיניבוס ברחבה של “צוותא”. היה יום חורפי חמים ונעים. כמה תלמידים כבר ציפו לנו בכניסה. אתם מהקיבוץ? והם הוליכו אותנו אל המקומות שניסן שמר בשבילנו, באמצע השורה השלישית. ניסן עצמו קם לקראתנו והיו לחיצות ידיים וחיבוקים וקריאות הפתעה נרגשות, ואפילו דמעה את או שתיים. הוא התנצל ואמר שהתכוון לשמור בשבילנו את השורה הראשונה, אבל אתם יודעים, יש תומכים ויש מממנים, והם הכי מכובדים היום. והוא לקח אותנו והראה לנו את המודעה הצבעונית הענקית, כרזה ממש, המודיעה על חידוש ההצגה. ואמר שנסלח לו בוודאי שהוסיף ליד שמו של אבא ז"ל, המתרגם המקורי של ההצגה, גם כמה מילים שהתרגום עודכן בעזרת תלמידי הסטודיו. ותלמה בקשה ישר עותק של הכרזה בשביל ארכיון הקיבוץ, וכולנו צחקנו והיתה אווירה חמימה ונפלאה בינינו. וניסן אמר בהתרגשות שהוא חש עצמו שוב ממש כמו לפני ארבעים וכמה שנים, בערב הבכורה של “הנשים המלומדות”, על הבמה המאולתרת, כשהוא עומד מוקף בחבורה ההדוקה והאוהבת של שחקני החוג הנפלאים.

אוי כמה התרגשנו, כמה השתדלתי שלא תרגישו שום דבר, שום סימן מההתרגשות העצומה שלי. והוא הביט אלינו בעיניו העצובות, מפני שידע כמונו שרובם כבר אינם איתנו. אבל זלמן עודו אתנו, אף על פי שהוא זקן וחולה. ורגינה עודה איתנו, ועדיין מפגינה קוקטיות מעושה, כמו לפני שנים. ואורה, אוריני’ו, עודה אתנו. נערה נצחית, שיודעת עדיין לכרוע כראוי, ולהשתחוות כראוי, ממש כמו שלימד אותה ניסן היקר, לפני כל כך הרבה שנים. ואפילו גבריאל, שהיה אז נער, יוצא ונכנס כמעט בכל מערכה, אפילו הוא עודו אתנו. רק שהדברים כבר פורחים מזיכרונו, והוא מתקשה לזהות אפילו את פניו המוכרות של ניסן הבמאי.

ואבא שוב נשכח שם, בפגישה האינטימית, אם כי אני מאמין שרוחו ריחפה מעלינו כל העת. גם כשרגינה הזכירה לניסן דברים שהוא אולי לא אהב לשמוע. איזה איש בודד היה כשהגיע אלינו לקיבוץ. חייל משוחרר שלא היה לו בית בעולם, ולא היתה לו עבודה, ובקושי התגבר על קשיי העברית, אבל חלומות גדולים היו לו כבר אז, זה כן, אמר זלמן. חלומות נפלאים על תיאטרון חדש ומתחדש. חלומות שהזכירו לו את בעל החלומות הקודם, ה“הוכשטאפלר” שהתחיל לעבוד עם החוג אבל נעלם לפתע. איך קראו לו? נו כן, ליאופולד שפיצר, שנשכח לגמרי ונעלם מהארץ. באמת מעניין מה עלה בגורלו? אבל גם ניסן לא ידע. ואיש מבין המוזמנים לא ידע. וזלמן אמר, איזה ברי מזל היינו אז, בחוג שלנו, שכאלה במאים באו לעבוד אתנו. ואורה, אוריניו, הוסיפה שניסן היה מורה כל כך מצוין, שעד היום, בעמדה לפני המראה שבביתה, היא מעווה את פניה כמו שלימד אותה ניסן. כל השנים שחלפו נמחקות לפני הראי, והיא חוזרת ומשננת את הוראות הבימוי שלו, שלעולם לא יישכחו ממנה.

 

ה    🔗

לאחר שהשלמתי את המאמר הראשון שכתבתי על חייו ויצירתו של שפיצר, שלחתי אותו לעורך החביב של כתב העת. התלבטתי מאד בעת הכתיבה, קרעתי מתוך תסכול דפים רבים עד לנוסח האחרון. רציתי להקדיש את המאמר לזכרו. הוא נולד בשנת 1918 בעיר קטנה במזרח סלובקיה, ובעוד זמן קצר, בחודשים הראשונים של שנת 1998, יכול היה, אילו האריך ימים, לחגוג עם משפחתו את יום הולדתו השמונים. הוא נפטר, באורח פתאומי, בעת עבודתו על סרטו האחרון, בברטיסלבה שלו, בשנת 1968, מעגל חיים שלם, ארוז ודחוס בתוך כמה תאריכי מפתח. התקשיתי מאד להחליט באיזה תואר אכנה אותו במאמרי, שהרי היה באמת ברוך כשרונות במידה בלתי מצויה.

בחודשים הארוכים של התחקיר, כשביררתי חזור וברר, עם אלה שהכירוהו מילדותו ועד ירידתו מהארץ, למדתי שניחן כמעט בכל מעלות האמנות. הוא ביים סרטים שכתב להם בעצמו את התסריטים. התעקש אפילו לצלם כמה סצינות בכל אחד מסרטיו, “כדי להטביע את טביעת עינו על הסרט”, כמו שהעיד צלם הסרטים הזקן בטרם נפטר, וסיפר שבעצם יכול היה שפיצר לצלם את סרטיו בעצמו. “היתה לו עין מובהקת של צלם”, אמר לי. הוא ביים הצגות בתיאטרון החובבים, בחוגים דרמטיים בקיבוצים ובתיאטרון המקצועי, וגם מחזות שהוא עצמו כתבם ומחזות של אחרים. הוא כתב בסלובקית שירים, פזמונים ואפילו ניסה ידו בכתיבת פואמה, שגם רצה לתרגמה לגרמנית. לפי עדות אחד מחברי נעוריו, הוא השמיד ביער, בעת המרד הסלובקי, רבים מכתבי הנעורים שלו, ובייחוד יצא זעמו על חיבוריו הגרמניים.

הוא הפליא לחבר סיפורים קצרים, וגם לא כל כך קצרים. הוא כתב בסלובקית ובעברית ואפשר אפילו שהשתדל לתרגם בעצמו את עצמו לאנגלית. בין חלומותיו השכיחים על הצלחתו הקרובה בהוליווד, היה החלום שטווה לפגוש פנים אל פנים את הבמאי המפורסם אוטו פרמינג’ר, בעת מסיבה גדולה, או ליד אתר הצילומים. הוא חלם לתת בידו, ישירות ללא שום מתווכים, את דפי סיפורו המודפסים אנגלית, באותה מכונת כתיבה מיטלטלת שנשא עמו בשנות נדודיו.

ורק לאחרונה, ממש ימים אחדים לפני שהשלמתי את המאמר, נודע לי מחברו הצעיר ותלמידו, המשורר המזדקן, שזכר את שפיצר באהבה רבה, שהוא היטיב גם לרשום רישומי פחם. רישומים אחדים שרדו, ואוכל לראותם אם רק ארצה. הם מונחים עד היום באיזו פינה בביתו. ובעוד אנו מספרים בריבוי כשרונותיו, סיפר לי אותו המשורר מהעמק גם על המנדולינה של ליאופולד שפיצר, זו שהעניק לו במתנה לפני שירד מהארץ. איך אכנה אותו אם כך? האיש בעל אלף הכשרונות? האמן הרב־תחומי שנתגלה מחדש? צריך הייתי להקפיד עם עצמי שלא להיסחף אחר נטיות לבי. שהרי רק הספרון של השירים המתורגמים הוא שנתגלה מחדש. לא כך סרטיו האבודים, מכתביו השכוחים או כתבי נעוריו שנשרפו בעת הכיבוש הגרמני.

חשבתי לעצמי שריבוי הכשרונות הוא גם סוג של עושר השמור לרעת בעליו. אבל אפשר שדווקא כשרונותיו המרובים הם שהפיחו בו אומץ לב, כשבא לתרגם את משוררי המופת של השירה העברית החדשה מעברית לסלובקית. בן כמה היה בפברואר של שנת 1940, כשהוציא לאור, בברטיסלבה הפשיסטית, את ספרו “חמסין”? בן עשרים ושתיים בקושי, ולא נבהל מגדולי השירה העברית. הוא נטל משיריהם מה שחפץ לתרגם, והלך אל בית ההוצאה של “התנועה”, שאולי היה גם אחד מעורכיו האחרונים, לפני שנסגר, אבל אז עדיין פעל, ובעזרת בית דפוס יהודי שטרם נהרס, הוציא שם לאור את האנתולוגיה היחידאית שלו. אנתולוגיה נשכחת ונדירה, שאפילו הספרנית מספריית הקונגרס שבוושינגטון, זו הממונה על ספרי העברית ועל הספרים היוצאים לאור באסיה ובאפריקה, הודתה במכתבה אלי שלא מצאה את סימניה בכל מאגרי הספרים הגדולים שבעולם.

אף על פי שבעת ההיא, “חמש דקות לפני שהושמדה יהדות סלובקיה”, כמו שכתב לי אחד ממרואייני, הוא החל להתרחק מן העברית, מן הציונות וגם מחבריו בני גילו שכבר עלו לארץ ישראל. מפליא להיווכח עד כמה חד פעמי היה כל מה שסובב את הוצאת האנתולוגיה לאור. חיבתו קצרת הימים שתפוג במהרה לעברית, האומץ שלו, העקר, להתגרות בשוטרים ובמשתפי הפעולה, בית הדפוס היהודי ששרד לגמרי במקרה. “הנאצים לא השמידו את כל יהודי סלובקיה במכה אחת”, הסביר לי מרואייני, אבל הם עשו זאת ביסודיות ובשיטתיות.

בין השירים שתרגם, ואולי האחרון שבהם, היה שיר ללא שם מאת ילדה אלמונית, שגם שמה אינו מופיע בספר, אלא רק גילה הצעיר. מהיכן לקח את השיר? מעיתון ילדים עברי שיצא בארץ? מאחד מכתבי העת הספרותיים? הוא צירף אותו אל שיריהם של המשוררים המפורסמים, ממש כאילו היתה אחת מהם. אינני בטוח שכאן בארץ היה מעז עורך או מתרגם, לצרף כך סתם, שיר בוסרי שכתבה איזו ילדה מתפעמת, אל שיריהן הבשלים של רחל, לאה גולדברג, או אנדה פינקרפלד. אבל באנתולוגיה שהוציא שפיצר השתרבב השיר כשריד יחידי למגמה חינוכית ששוקעה בה. אדרבא, השיר היחיד מעיד על כלל השירים. כלומר, אני יוצא מיד להגנתו של ליאופולד שפיצר, שחשב כמנהג “הגולה”, להכין כריסטומטיה אסופה או לוח שנה ברוחה של ארץ ישראל. אבל כשהבחין שתחת ידיו נאסף ציבור מאד מכובד, מביאליק ועד בנימין טנא, ומשניאור ועד צבי ארד, הוציא את הספרון כפי שהוציא, ביטוי ספרותי ושירי טהור, ללא שום מחלצות של "כלי עזר " חינוכי.

כשהגיע לארץ, ומשהו מפריע לי לכתוב פשוט “כשעלה ארצה”, לאחר המלחמה, בראשית שנת תש"ט, 1949, נשלח עם אשתו הצעירה ובנם הפעוט למחנה שער העלייה שבמבואות חיפה. לא הצלחתי לברר כמה זמן שהו שם, באוהל העלוב, בצפיפות הרבה, בין יהודים משבעים גלויות, בתנאים הקשים של מחנה העולים. אבל לאחר זמן קצר הוא “נחטף” מן המחנה והועבר לקיבוץ שבעמק בית שאן. המראות שראה במחנה, הקולות ששמע שם, שבעים הלשונות שנבללו בין האוהלים, ייאושם ותקוותם של העולים, את כל אלה נצר בלבו ולא שכח. וכשהשליך מאחורי גבו את חלומות התיאטרון שלו, את מחזותיו, את תקוותו ליצור בארץ דווקא ובקיבוצים “תיאטרון אחר”, חדש ומתחדש, ופנה אל הקולנוע, כבר שכח את שיריהם של המשוררים שתרגם. מה שכינס, ערך והוציא באומץ שכזה מתחת לאפה של הבולשת, חלף ועבר כאילו לא היה.

והוא שכח גם את שירה המרגש של הילדה האלמונית בת השלוש עשרה, שכתבה את השיר שבו בחר לנעול את האנתולוגיה שלו. שיר תמים מלא אמונה ו“ציוני” להחריד. אבל הוא לא שכח את מחנה האוהלים שבשער העלייה. והוא לא שכח את המפגש המהמם שלו עם “יהודי שבעים הגלויות”. וכשזכה, עת קצרה לפני כישלונו הגדול, ועשה את סרטו הגדול הראשון “עיר האוהלים”, דיברו מתוכו אותם ימים מרים של עלבון ואכזבה, אותם לילות של חרטה מכאיבה, שהיו אמנם מעטים אך דחוסים – ימי שהותו הראשונים בארץ.

לא מזמן שלחה לי ידידה, מאלה שקניתי לי במהלך עבודת התחקיר הממושכת שלי אחרי שפיצר, נוסח של הרצאה שנשא איזה דוקטור צעיר לקולנוע. הוא דיבר בחוג לקולנוע באחת האוניברסיטאות שלנו, והרצאתו הוקדשה לסרטי “העשור הראשון”. בפרוס שנת החמישים למדינה, דנו בכל מקום במה שנוצר בארץ, בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. האיש הצעיר הביא בדבריו את פרטי הסרט ודן דיון מלומד אך משונה בתסריט. הוא ניסה להסביר את הצגת הדמויות ואת כוונותיו הנסתרות של הבמאי.

ואני לא התעצלתי, ומצאתי את כתובתו, והתקשרתי אליו בטלפון. הצגתי את עצמי ואת המרדף האובססיבי שלי אחרי חייו ויצירתו של ליאופולד שפיצר, ושאלתי אותו מה הוא יודע על האיש הוא היה מופתע, הוא לא ידע, ממש כלום על גלגוליו המפתיעים של מי שעשה את “עיר האוהלים”. הוא גם לא ידע שום דבר על שבע השנים, מראשית 1949 ועד סופה של שנת 1956 שעשה בארץ. והוא לא ידע כמובן מאומה על הקריירה הבינלאומית שעשה לאחר שנטש את הארץ. שוב אינני אומר “לאחר ירידתו מן הארץ”, מפני שמי שלא עלה לארץ אינו יכול לרדת ממנה. אבל מי שהגיע לארץ בדרך מקרה, או בכוונה, יכול גם לנטוש אותה. ממש כמו שעשה המהגר הנצחי שלי, ליאופולד שפיצר, לאחר הכישלון המהדהד של סרטו האחרון בארץ.

“עיר האוהלים” היתה בשר מבשרו, אמרתי לדוקטור הצעיר מהחוג לקולנוע. הוא לא “עשה סרט על העלייה ההמונית של ראשית שנות החמישים”, והוא גם לא “דן בהוויית מחנות העולים שהפכו לימים למעברות”. לא, נכבדי הצעיר והבור, הוא פשוט סיפר את סיפור חייו. את סיפור ההלם הקשה שחווה כשהגיע לארץ, את סיפור אשתו ובנו הקטן, ואת סיפורם של שכניו מן האוהלים הסמוכים. הסרט “עיר האוהלים” אינו “ניסיון קולנועי ראשוני ומעניין”, לנתח ולהציג את ימי הבראשית, שהיו מלאים בייאוש צורב אך גם בתקווה לחיים חדשים במולדת הישנה. לא נכבדי, אמרתי לו, והרגשתי שחרף נימת הנזיפה שבדברי הוא מקשיב לי, אתה טועה, אלה הם חייו שלו, הימים שהוא חי אותם במלוא חושי האמן של איש “בעל אלף משושים”.

ובכן אני חוזר לחשבון חייו הקצרים. מי שנולד בשנת 1918 ונפטר במפתיע בינואר 1968, היה בן פחות מחמישים במותו, מוות מוקדם מדי לכל הדעות. ובחמישים שנותיו הוא טולטל כמעט בכל הטלטולים שיהודי ממזרח אירופה טולטל בהם. הוא לא פסח על אף אחד מהם. כאילו נברא המעגל הקצר הזה במיוחד בשבילו. היתה רק דרך אחת להימלט מהגורל הצפוי. לארוז תרמילו, לרדת לרציף, ולצאת ברכבת האחרונה שיצאה מברטיסלבה, לנמל קונסטנצה. או ישירות לאיסטנבול. לעלות על סיפונה של ספינת דייגים נושנה, לעבור כמה לילות זוועה בים התיכון, ולנחות בסוף בנמל של חיפה. חבריו מקן “השומר הצעיר” עשו כך, ידידיו מההנהגה העליונה של התנועה עשו כך, ואחדים ממעריציו הצעירים גם הם ניצלו בדרך דומה. אבל הוא לא עשה שום צעד כדי להימלט מגורלו הצפוי. לא ארז, ולא רץ אחרי הרכבת האחרונה, הוא כאילו התמסר לכורח גורלו, כאילו ידע שאני אטריד, אחרי כמעט ששים שנה, את מי שנותר ממכריו בשאלותי המציקות.

לחוקר הקולנוע המבטיח אמרתי שהעבודה עם אוטו פרמינג’ר לא היתה חלון העוועים היחיד בחייו. גם המסע לאלג’יר, שערך בצעירותו, כמה שנים לפני הכיבוש הגרמני של אירופה, היה בוודאי איזה חלום עוועים שכזה. מה ליהודי צעיר מברטיסלבה ול“קסבות” האפלות של אלג’יר? מה למשורר המבטיח ולמחוזות הצרפתית האוריינטליים שבשוקי אלג’יר? האם ניסה לחקות את סגנון חייהם של המשוררים הצרפתים הידועים? אלה שהמסע לאלג’יר או למרוקו היה בשבילם מעין מסע חניכה, גילוי עצמי ויציאה מהארון? האם ניסה לטוות לעצמו שם גורל אחר מזה המאיים שהמתין לו בסבלנות של צייד האורב לטרפו? או אולי חשב כבר אז “להגר” מתחום המושב הצר של הלשון הסלבית שבה נידון לכתוב את יצירותיו? הוא היה נער פלא, תקוות המשוררים הצעירה, כשהגיע לפראג העיר הגדולה, ומייד גם אומץ שם אל חיקו של המשורר הצ’כי הגדול ניזוואל. כמה קל להפליג בדמיונות ולהניח שהמשורר המפורסם מפראג מציע לו “מסלול חניכה” אופנתי. עליו לקרוא בדחיפות את שיריהם של המשוררים הצרפתיים הסוריאליסטיים, אומר לו פטרונו, השירה המודרנית של היום, נערי הרך, היא השירה הסוריאליסטית, שירת העולם הגדולה, שהוא כל כך חפץ להצטרף אל מקהלתה, כנער משוררים צעיר, נכתבת בעליות הגג המלוכסנות של הרבעים הישנים בפריס בירת צרפת, בקומות העלובות של המלונות הזולים. ולא כאן בפראג שהיא יפה יותר מדי. ובוודאי שלא ברובע האמנים הזעיר שבברטיסלבה.

יכול להיות, אני ממשיך וטווה למרצה החרוץ את קורי הסיפור, יכול להיות שהוא אמר לשפיצר הינוקא שעליו לשכוח מניין בא, שעליו להיפטר מריחות העיירה שבמזרח סלובקיה, שעליו להיחלץ מחבלי הגעגועים המלאכותיים לחיים יהודיים מתחדשים, עליו להשתחרר מהאמונה בגאולה המובטחת בארץ ישראל. הוא חייב להיצרף בכור המשובח של התרבות הצרפתית, שם נכתבת השירה החשובה של הדור, שם יושבים גדולי היוצרים הסוריאליסטיים. את הצעד הראשון לקראתם עליו לעשות באומץ, לא די לבקר בפריס המעטירה, צריך עוד להרחיק משם, אל מסתרי אלג’יר. ואולי פשוט קסמה לו אמנותם של המשוררים הצרפתים שעסקו גם הרבה בקולנוע? אולי חלם גם הוא, נער טירון ומלא בוסר כשהיה, על יצירת המוזה השמינית? אמנות חדשה לגמרי שתהיה מורכבת משירה מצולמת, או מקולנוע שכולו שירה? כמה קל לשגות בדמיונות ולשחזר את שיחותיהם בקפה האמנים, בשכונה הבוהמית של פראג. כמה מפתה לראות את המשורר הצ’כי הממוסד מכה בכוח על סדנו הטרי של תלמידו. ודאי נפנף לפניו בספרי השירה של פדריקו גרסיה לורקה, שירי המסע שלו מניו יורק ומקובה. הנה כך צריך משורר אמיתי לנהל את חייו. לבחור לו לשון אירופית גדולה ומבטיחה, לשוטט במאורות הסמים של צפון אפריקה, ולהכיר מקרוב את מבוכי האדם האירופי מבעד לצעיף הפיתוי המזרחי.

וכשהנחתי את הטלפון, בתום השיחה עם המרצה הסבלני, חשבתי לעצמי שיש עוד אפשרות אחת להסבר, שעליה לא עמדתי בשיחתי המתלהמת. אפשר ובכוח המשיג שלו, כוח המדמה הגדול שלו, שנבע בין השאר גם מ“אלף כשרונותיו”, ליאופולד שפיצר חזה כבר את הצער, הכאב והדם הקרבים לרדת על סלובקיה שלו. אולי חזה כבר את מחנות הכפייה, המשלוחים אל מחנות המוות, השמדת יהדות סלובקיה כולה. אולי חזה כבר את הצטרפותו אל גדודי הצבא הקומוניסטי, את המרד של הפרטיזנים נגד הגרמנים שינוהל ביערות, את חטיפת אחיו ואמו היקרים, אותם שאינו מצליח לשכוח אפילו ליום אחד. את פציעתו הקשה ברגלו, בקרב, את החשש לכריתת רגלו, את לילות הקרח וימי הרעב שעבר בהם עד לשחרור. אולי חזה בחוש החוזה שלו, שמברטיסלבה יצא ואליה גם ישוב, לשכון בה לעולמים. שהרי מה הם חיי אדם, אם לא הקפה נואשת אחת, של אותה נקודת מוצא, שהיא גם נקודת הסיום של חייו?

 

ו    🔗

בפריס בירת צרפת, בחדר קטן ולא נקי, במלון זול, לא הרחק מן הנהר, יושבים ומשוחחים שלושה אנשים. רק שניים מהם יהודים אבל שלושתם מהגרים. היום קר ומעונן, בראשית חודש פברואר 1957. החדר מוסק במערכת הסקה מיושנת, שרוב שעות היום אינה פועלת כתיקנה. החדרנית קוראת לה מערכת מחורבנת, כל היום עולים ממנה נחרורים מוזרים, החלון היחיד של החדר, שנמצא בקומה הרביעית של המלון, פונה צפונה, אל הנהר. ארבות משא ארוכות ושטוחות מהלכות בנהר בין שני הגשרים. הגשר הכהה והמיושן תוחם את המבט לצד ימין. והגשר החדש, שקורות הפלדה שלו מבהיקות אפילו ביום חורפי כמו היום, תוחם את המבט לצד שמאל.

ליאופולד שפיצר, במאי קולנוע יהודי בן 39, גרוש ואב לילד קטן, יורד מישראל שהשאיר אחריו את משפחתו הקטנה בארץ, ונטש את המדינה הצעירה אחרי שישב בה כשבע שנים. סרטו האחרון, “אבן על כל מיל”, היה כישלון צורב שהדהד בכל עיתוני הארץ. הסרט הוצג לראשונה וגם, למרבה הצער, לאחרונה, בהקרנת בכורה בישת מזל נוראה. זה היה יום חמסין כבד ומעיק, בקולנוע “מאי”, בהדר הכרמל שבחיפה. כמה שנים חלפו מאז? קשה לזכור בדיוק, אבל בערך? שלוש שנים או קצת יותר. מבקרי הקולנוע הנעלבים יצאו מגדרם. הם תקפו וביזו אותו ואת סרטו בצורה מחפירה. “חודש מאי של אותה השנה היה לוהט מכל המאיים שידעה אי פעם העיר חיפה…”. גלגלי הסרט איחרו להגיע מהאולפנים שבהרצליה, המונית נתקעה בכביש והחום באולם היה בלתי נסבל. “במהומה הנוראה שהתחוללה באולם היה קשה מאד לצפות במה שהוקרן על הבד”, כתבו העיתונים למחרת.

ליד השולחן הקטן, שעליו בקבוק יין זול, מרוקן למחצה, כמה כווסת, מאפרה, חפיסות של סיגריות וגפרורים, יושב האיש הצעיר דוד פרלוב. יהודי צעיר מברזיל, חולם קולנוע אמיתי, חניך תנועת הנוער הציונית, שעצר לשהות קצרה בפריס, בדרכו לישראל. הוא בא ישר מברזיל, והוא דובר פורטוגזית, יידיש ומעט צרפתית. מקריאה בעיתונים היהודיים ומשיחות עם חברים שליחים ואמנים, הוא יודע כמעט הכל על ימי הבראשית של הקולנוע העברי בארץ. אפילו על עבודתו של ליאופולד שפיצר המכונה “הצ’כי”, הספיק לשמוע. הוא ידע לספר שישנם בארץ אנשים החושבים אותו למתחזה, שאפתן ורודף הצלחה חסר תקנה. ביידיש קוראים לאיש כזה “הוכשטפלר”. הם משוכנעים שנפילתו של המתחזה מובטחת. אך אפילו הם לא יכלו לתאר לעצמם שסרטו המדובר “אבן על כל מיל”, שכל כך ציפו לו בארץ, יתרסק לרסיסים, התרסקות שאין ממנה קימה, כבר בהקרנה הראשונה.

דוד פרלוב לא שמח לכישלונו של הבמאי, הוא לא היה מאושר מנפילתו של סרט ישראלי חדש, ואף על פי שלא היה בקי בפרטים, חש קרבה אל הבמאי השאפתן. הוא שמע שיש המכנים אותו “האיש בעל אלף הכשרונות”, ושמע גם דעות אחרות ופרטים נוספים על האיש המפתיע הזה. הוא שמע שהוא יודע המון שפות, שהוא בעצם משורר מיסודו, תסריטאי מאד כשרוני ורודף שמלות בלתי נלאה. כמו כן הוא איש שיחה מקסים. הפגישה המקרית עם האיש ריגשה אותו מאד, מאז שגילה שגם הוא מתגורר במלון, הוא דבק בו, צמא לדבריו, לשיחו המהפנט, למחוותיו המקסימות, למניירות המושכות שלו. הוא ביטל כמה מיציאותיו העירה ובילה בחדרו שעות ארוכות.

ממולם, נשען על הקיר, אוחז בידו כוס יין שאינה מתרוקנת, יושב איש חסר גיל, בלורית עבותה יורדת על מצחו. הוא לבוש כמו גבר אמריקאי מצודד מפרסומות הסיגריות, והוא מהמהם לעצמו ללא הפסקה קטעים משיר צרפתי נפוץ שמושמע ללא הרף ברדיו של המלון. זהו מארק הלאסקו, סופר פולני גולה, הנמצא בפריס בדרכו מפולין אל ארצות המערב. אל לונדון או אל ניו יורק או אל העיר המקסימה שבעולם, אילת, שלחוף ים סוף. בעיתונים הגדולים נדפסים מדי פעם הדיוקנאות המפורסמים שלו. הוא אוהב להצטלם ומרבה להתראיין אצל עיתונאים ומראיינים ידועים. הוא אוהב את תפקידו של איש הרוח החופשי שאינו משלים עם זוועות המשטר הקומוניסטי. הוא כתב ופרסם כמה סיפורים קצרים, שתורגמו ללשונות אירופה והוציאו לו שם של הבטחה גדולה בפולין ובגרמניה ובעוד מקומות, אבל הוא מכור לקולנוע האמריקאי ולשחקנים האמריקאיים. ומאד אוהב כשמכנים אותו “המינגווי הפולני”.

הוא שתיין כרוני, וסצינות השכרות שלו מסייעות מאד למידת פרסומו הגובר. הוא דובר פולנית וכמה מלים באנגלית ובגרמנית. הוא אינו אוהב את היהודים, אבל הוא מעריץ את הישראלים. כששמע שבמלון מתגוררים שני אנשי קולנוע ישראלים, מיד חיפש אחריהם. הוא לא הצליח למצוא את חדרו של ליאופולד שפיצר. את דוד פרלוב הצעיר הוא לא הכיר. וכך, לגמרי במקרה, כמו שקורה במלונות זולים בערים ענקיות, הוא נפגש אתם בפתח המעלית המיושנת. מאז אינו מרפה מהם, והוא יושב אתם עכשיו, בין הצעיר החולם, שיסע בקרוב לישראל, וינסה להגשים בה את חלומות הקולנוע שלו, ובין הבמאי המתבגר שחזר משם לפני זמן קצר, מאוכזב, ממורמר ומתוסכל.

איך מתנהלת השיחה ביניהם? באיזו לשון הם מדברים? מרחוק נראה כאילו אין להם שום אפשרות להידבר. מרחק השנים מבדיל ביניהם, המקומות שמהם באו מבדילים ביניהם. ועוד יותר, המקומות שאליהם הם נוסעים. אבל מקרוב, כמו בתמונת תקריב גדולה, הכל שונה והכל אפשרי. ליאופולד שפיצר הוא כמובן מרכז השיחה. עם דוד פרלוב הוא מקשקש בגרמנית קלוקלת, ודוד משיב לו ביידיש שהביא מהבית. לפעמים נזרקת באקראי מילה בעברית, והם שניהם שמחים עליה, כאילו מצאו פתאום את המפתח ללשון סתרים אינטימית.

עם מארק הלאסקו הוא מדבר בלשון אמו, בסלובקית, הדומה מאד לפולנית. הלאסקו המטושטש משיב לו בפולנית חדשה, ולפעמים נזרקת ביניהם באקראי מילה בגרמנית, ושניהם שמחים עליה. כאילו מאסו בלשונות הסלאביות שהם נאלצים להידבר בהן. דוד פרלוב מצטער שאינו יודע עדיין עברית, ושהצרפתית שלו לגמרי משובשת. הלאסקו מתלונן שהאנגלית שלו היא פשוט עלובה, ומקונן באוזניהם שהיה טיפש גדול בילדותו, במקום ללמוד אנגלית ברצינות, העדיף להתרוצץ אחרי שועלים, ביער שליד ביתו. שפיצר מצטרף לקינת השתויים שלהם, ומלין על כך שלא למד ערבית בשנותיו בארץ, למרות שעוד בנעוריו, במסעו האפל לאלג’יר, התאהב בערבית.

בכל בליל הלשונות הזה, שדוד פרלוב יפגוש בקרוב, אם יגשים את החלטתו האווילית לעלות לישראל, למדינת היהודים האומללה, אומר שפיצר, תחסר לו מאד הערבית. ולרגע משתררת אווירה משונה בחדר הקטן. שלושה אמנים שותים בצוותא, שני במאי קולנוע שהזדמנו עם שני סופרים, שהזדמנו עם שני יהודים, גוי אחד, שלושה מהגרים ושבע לשונות.

מארק הלאסקו פוצח בשיר עם פולני, שהיה נפוץ מאד בפולין בימי המחתרת הימנית שלאחר המלחמה. הוא עדיין בהלם, הוא מסביר לליאופולד שפיצר, מהדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי, ומהטבח הנורא שעשו הרוסים בבודפסט. הוא בטוח שמחר זה יקרה גם בוורשה. טבח נוראי בשידור חי, הוא מתרגש, מול מצלמות הטלוויזיה של תחנות מערב אירופה. שימותו הטיפשים, הוא אומר, כי הוא כבר לא יהיה שם, כשוורשה שוב תוצף בנהר של דם. עכשיו הוא רק צריך לבחור להיכן לנדוד. הוא שואל את שפיצר אם גם הוא ראה את הטבח בהונגריה ששודר בשידור חי בטלוויזיה הצרפתית. לא, שפיצר לא ראה את החללים התמימים שהציפו את הרחובות בבודפסט הבוערת. הוא היה אז עוד במזרח התיכון, אורז את חייו להגירה חדשה. גם שם היתה מלחמה, והוא לא רצה לעזוב את בנו הקטן לפני שהמלחמה תיגמר. היא מזכיר לפרלוב הצעיר ולהלאסקו חסר הגיל, שיש לו ילד קטן בתל אביב. ואם פקפק לרגע האם לעזוב את הארץ, רק בגלל הילד שלו פקפק, כי אי אפשר ואסור לעזוב ילדים בזמן מלחמה. פרלוב רוצה לשאול עוד משהו, אבל מוותר. והלאסקו מניד בראשו עם הבקבוק בידו ומאשר: נכון, נכון מאד, אסור להשאיר ילדים קטנים לבדם בזמן מלחמה. הוא עוד ימצא את השעה המתאימה ואת המקום הנכון, והוא עוד יספר להם, לשני מאזיניו היהודים, מה פירוש הדבר לנטוש ילדים בשעת מלחמה.

דוד פרלוב אומר להם שהוא מצטער שהיה נער צעיר בימים של מלחמת השחרור ולא יכול להתנדב ולבוא לעזרת הקיבוצים הנצורים בנגב. אבל הוא מכיר כמה בוגרים מסניף תנועת הנוער שלו בברזיל, שיצאו והגיעו לארץ ממש בימי המלחמה. והוא יבקר אותם, הם יהיו בין הראשונים שהוא יבקר אותם. ואולי, אם המזל ישחק לו, הוא יעשה סרט גדול, כזה שעדיין לא נעשה בארץ, על המלחמה הקשה של קומץ היהודים נגד כל כך הרבה ערבים.

השיחה קצת מתארכת ונמרחת, וקצבה הטבעי נקטע כל הזמן, כי ליאופולד שפיצר צריך לתרגם כל הזמן. מגרמנית ליידיש המעבר קל, והתרגום פשוט וכך גם מן הפולנית לסלובקית. אבל צריך גם להעביר מזו לזו, ולהפך וזה נעשה יותר מכביד כל פעם. השיחה יוצאת קטועה, מעורפלת ובעיקר מעייפת, והוא באמת עייף לאחרונה. עוד לא מלאו לו ארבעים שנה, אבל הוא מרגיש לפעמים כאילו הוא בן חמישים ואפילו יותר. מדי פעם דוקרת אותו בחזה ההרגשה שהוא לא יגיע לגיל חמישים. החיים מעייפים, הנסיעות המרובות מעייפות אותו, הנשים שהוא צריך להשיג כל הזמן גם הן מעייפות אותו, אילו היה שואל אותו עכשיו ידידו המשורר שנהרג במרד הפרטיזנים, בלשון הפנימית והיחידאית שהמציאו אז לעצמם, היה אומר לו בכנות משפט מצמרר. שמע נא יירז’י, אני לא בטוח שאגיע לגיל חמישים.

הוא מעיף מבט על ראשו הצעיר והחכם של דוד פרלוב ועל פניו היפים ובלוריתו המלאה של מארק הלאסקו. ואחר כך הוא זורק מבט אל שמשת החלון, שממנה נשקפת אליו קרחתו המתקדמת. הוא אינו מתלהב ומן הדיוקן העצמי שנשקף אליו, עוין, מן הזכוכית. למרות שהוא נושא בכל רגע ורגע בתוכו את תמונת עצמו. ופעם גם אמר באיזה מפגש במאים, שכל במאי או צלם קולנוע חייב שתהיה לו תמונת עצמו בתוכו, תמונה שמתעדכנת בכל יום. תמונת עצמו שבוערת בתוכו באש תמיד בעיני רוחו. וזה היה עוד בימים הרחוקים ההם, בהם עדיין האמין בכישורי הבמאי המעולים שלו. הוא היה בטוח שיעשה סרט מלהיב, ואולי עוד אחד או שניים. ואז יראה אותם אוטו פרמינג’ר הגדול, והבמאי הענק יקרא לו מייד להתייצב אצלו בקליפורניה. את המשפטים הללו, שאמר כנראה בקול רם, משפטים יפים שזכו למחיאות כפיים מפתיעות, הוא אמר בעברית. באותה עברית עלובה וקצוצה שלו, במבטאו הסלובקי הכבד. וכשראה את עמיתיו מתרגשים מדבריו, ושמע אותם משבחים את עבודתו, חשב שהם אינם יודעים באמת מה שבלבו. שום איש לא יוכל לדעת באמת מה שבלבו, כי שום איש לא היה שם אתו, במחנה הכפייה של נובאקי, בסוף הקיץ הארור של 1942. ושום איש לא ידע שהוא ניצל אז במקרה, ולא נשרף עם אמו ואחיו. אבל לבו הפך מאז לחלל נבוב.

מארק הלאסקו קם פתאום מכיסאו, חדל מלהמהם את הפזמון הצרפתי האופנתי, הלך אל החלון והסתיר להם את מראה הנהר. החדר שהיה חשוך מעט החשיך עוד יותר. על הנהר האפור שבחוץ שטו ארבות שחורות וארוכות, וחמקו ללא פגע מתחת לגשרים. הלאסקו נפנף בידיו ואמר שהוא פשוט מתגעגע אל השמש ואל האור של המזרח התיכון. והוא פשוט אוהב לפעמים גם יהודים. הוא בז לליאופולד שפיצר שהיה בתוך השמש והחום של המזרח, אבל עכשיו הוא חוזר מוכה וחבול, אל הקור האפרורי של אירופה. עוד לא בן ארבעים. וכבר אתה נכנע? הוא שואל את שפיצר בהתרגשות, אבל אינו מחכה לתשובה. הוא הולך אל דוד פרלוב, משלב ידיו בידיו ואומר לו שלא יברח לו, שימתין לו. הוא כבר מחסל את ענייניו במלון ובפריס והולך אתו לארץ ישראל. יש לכם ארץ נפלאה ליהודים, הוא אומר להם, חבל שאני כל כך פולני, הלוואי והייתי יהודי.

ליאופולד שפיצר מניד ידיו בביטול ואומר לו, אתה בעצמך לא שומע מה שאתה מדבר. אתה בכלל לא מבין מה שאתה מקשקש, אתה פשוט שיכור. והוא פונה את דוד פרלוב ואומר לו ביידיש, האיש הזה הוא נחמד, והוא מוכשר, אבל הוא כל הזמן שיכור, גוי חביב ושיכור.

והוא פונה אח דוד פרלוב ואומר לו ביידיש, האיש הזה הוא נחמד, והוא מוכשר, אבל הוא כל הזמן שיכור. גוי חביב ושיכור. דוד פרלוב קם ממקומו ומסייע באדיבות לסופר הפולני המפורסם לשוב אל כיסאו ולהישען אל הקיר. הוא לוקח ממנו את הכוס ואת הבקבוק ומניח אותם על השולחן. בשבילו זוהי פשוט חנייה קצרה בדרכו את הארץ. הוא חלם על פריס בילדותו ובנעוריו, כמו שחלם על ליסבון ועל מדריד. והוא מעריץ גדול של במאי הקולנוע הצרפתיים, האמנים הגדולים ששמם בלבד מעביר בו רעד. אתמול הפגישו אותו ידידים עם חבורה מכובדת של סופרים צרפתים שישבו באחד מבתי הקפה שבשדרה. הוא רשם לעצמו כמה מלים על הפגישה. איש שרוצה ליצור קולנוע אמיתי, חייב לתעד את חייו ללא הפסקה. החיים האמיתיים הם כל כך חמקמקים שאפילו מתיעוד קפדני כזה הם לא יצליחו להימלט.

לפעמים הוא נפגש בסרט כזה, שתיעוד הזמן החולף, תיעוד מדוקדק ומפורט, הוא נשמת אפו. ואז הוא מתרגש כמו נערה שצופה בסרט רומנטי. מזיע פתאום, נתקף בחוסר מנוחה, מחליף כסאות, מקיש ברגליו על רפת האולם ובועט מבלי משים בבקבוקי הבירה המתגלגלים מתחת למושבים. הוא אפילו מתנשף בקולניות. התמונות הנכונות, הזרימה המדויקת שלהן, הדבר האמיתי שמוקרן על הבד, הכל חולף דרך מוחו כמו ברקים רבי השראה. והוא משתגע מזה שהוא לא יכול לתעד במדויק ועל הרגע, את הריגוש החזק הזה שפוקד אותו באמצע הסרט.

ליאופולד שפיצר חוזר אל מחשבותיו הקודרות ואל ניחושי ליבו המדכאים. הוא בטוח שלא יגיע לגיל חמישים. ובעצם מה אכפת לו? מה כל כך חשוב להגיע דווקא לגיל חמישים? הרי הוא ראה בחייו הקצרים יותר מדי דברים. העשורים הדחוסים של נעוריו יש בהם די והותר חומרים לעשרות סרטים באורך מלא, והוא עוד אפילו לא התחיל לעשותם. ההרפתקה המכאיבה הזו בישראל, גזלה ממנו שבע שנים יקרות מחייו, שנים ללא חלופה וללא תמורה. העלבון וההשפלה שספג שם בשנות ישיבתו האחרונות, כל כך הכאיבו לו, עד שחש שיש בהם כדי למלא את ליבו מחדש. “ליבו החלול”, שהתרוקן בבת אחת, ברגע הארור של חייו, על רציף הרכבת של מחנה הכפייה הסלובקי, כשנודע לו מידידיו שלפני כמה שעות שילחו הנאצים את אמו אל המשרפות.

 

ז    🔗

כדי שלא אכשל כמו טירון, וכדי שלא אפול בפח כאחד ההדיוטות, התקשרתי בדחיפות לידידי רפי ויזר, מנהל המחלקה לכתבי יד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שבגבעת רם בירושלים. רפי, אמרתי לו, וקולי רעד בטלפון, אנא בטובך, אני נורא נרגש. מצאתי ספר שאינו רשום באף אחת מן הספריות הגדולות שבארץ. אבל אצלכם בבית הספרים עוד לא בדקתי. וסיפרתי לו שוב, את הסיפור שהרביתי לספרו לאחרונה, איך הגיע לידי העותק של הספרון הנדיר “חמסין”. תיארתי לו כללית את הספר ופירטתי את תוכנו בקצרה. רפי הבטיח שיחפש מיד בקטלוגים של בית הספרים. הוא אמר לי שמדברי הנרגשים הוא מבין שאכן מדובר בכותר שאינו נמצא במרתפי בית הספרים. התבדחנו שנינו, כמי שיודעים דברים עמוקים שאינם גלויים לאחרים, על הביטוי המאיים הזה: מרתפי בית הספרים. רפי אמר, כשאתה אומר “המרתפים של הספרייה הלאומית”, כאילו היית אומר מרתפי הואתיקן שברומא, או כאילו היית אומר מרתפי הסתרים של האינקוויזיציה שבספרד. מדבריך מצטיירת איזו מערכה אפלה ומאיימת, ששנאת יהודים מנשבת בחלליה, כמו רוח תמידית וצוננת. ואני אמרתי דווקא כמו המרתפים שברומא, שהם מלאים וממולאים באוצרות השדודים של בית המקדש השני בירושלים. אשפי הספנות הרומאיים צלחו את הים התיכון כאילו היה שלולית, הורידו את כלי הזהב ואת כתבי היד הנדירים בספינותיהם ונעלמו. אל תמשוך אותי בלשוני, אמר רפי, הייתי מוכן לתת מיד מחצית משנות חיי, כדי לזכות ולהיות הראשון שיחשוף את הררי הכתבים העבריים המתגוללים במרתפי הסתרים האסורים של האפיפיור. ואני הייתי מצטרף אליך מיד, אמרתי לו.

אחרי יומיים החזיר לי רפי ויזר צלצול בהול באמצע מנוחת הצהרים שלי. בר־מזל שכמוך, אמר לי, הכותר שמצאת אינו מופיע בשום רשימה ובשום קטלוג של בית הספרים. אם כך למה בר־מזל? שאלתי אותו. למה? מפני שאחרים טורחים כל חייהם כדי לגלות ולהכניס לרשומות בית הספרים כותר חדש. ספר שאיש לא ראה לא החזיק ולא רשם לפניהם. ואתה, הדיוט בר־מזל שכמותך, נתקלת באבן מונחת על השביל. הכנסת בה בעיטה מקרית, ומצאת ספר נדיר שאיש לא הזכירו לפניך. אני מכיר כמה וכמה חובבי ספרים עתיקים ואספני ספרים נדירים, שהיו מתחלפים אתך בשמחה. יותר משהם חולמים לרכוש לעצמם את הספרים הנדירים, הם משתוקקים לגלותם. בשביל רגעי התגלית המרגשים הם מוכנים לתת משלהם המון. תודה לך רפי, אמרתי לו, וסיפרתי כיצד רעדו ידי כשקיבלתי את תיק הבריסטול הצהבהב מד"ר וולאסק הנחמד, משגרירות סלובקיה בתל אביב. ישבתי שם, סיפרתי לרפי, בהרצליה, בחדר הישיבות החדש, במשכן האמנות ששופץ לא מזמן. ריחות של צבע טריים מרחפים בחלל החדר, ומן החדרים האחרים עולה המולת חזרות פעלתנית. אבל אצלי נאטם הכל, וידי פשוט התחילו לרעוד. בחייך, אל תקבל כאן התקפת עווית, אני מכיר את התיאורים האלה בעל פה, קטע אותי רפי ויזר. מאות פעמים כבר שמעתי אותם, מוגזמים מרוגשים ומיוחדים במינם. לאיש עוד לא קרה כדבר הזה. החוויה שעברה עלי עם גילוי הספר עוד לא עברה עלי בחיים וכיוצא באלה בהמון גרסאות. רפי צחק בטלפון, כל האספנים, כל הביבליומנים, כל המניאקים של הספרים מספרים לי סיפור דומה.

לאחר השיחה לא יכולתי להירגע. ישבתי אל שולחני וכתבתי לרפי מכתב ארוך. העשור הארור הזה, כתבתי לו, שבין ראשית המלחמה באירופה ועד להקמת המדינה, הוא עשור יקר מפז לאוצרי הספר העברי. ספרים נדירים ביותר נשרפו אבל גם נכתבו בגיטאות, במחנות הריכוז, במחנות ההשמדה, בין פלוגות הפרטיזנים שביערות. ובעצם בכל מקום שהצטופפו בו יותר משני יהודים. ומיד לאחר המלחמה במחנות העקורים, בבתי הילדים, בחוות ההכשרה, על ספינות העולים, בין צוותי הנוקמים, שוב נוצרו כותרים יחידאיים. הם נוצרו בכל מקום, בתנאי שהיה שם לפחות אחד שידע לכתוב, ובתנאי שהיה להם נייר. לא חשוב איזה סוג של נייר, מן המשובח ביותר ועד להכי מחורבן. קראתי לא מזמן, כך כתבתי לרפי ויזר, באיזה מאסף למדעי היהדות שכבר איני זוכר את שמו, סיפור מעניין של חוקר צעיר. הוא מספר שם כיצד הצליח לקבוע את גילו של כתב היד הנדיר שמצא בעזרת בדיקות המעבדה של הנייר. הנייר, הנייר עצמו, הדבר שכלל אינו נחשב, החמור הנצחי המושפל שנושא את האותיות כל ימיו, הוא שהביא אותו להארה הפתאומית של תגליתו. הסיבים הגסים, הגרגרים הגרוסים, השערות, שרידי הסמרטוטים הדחוסים, רקמות הצמחים הקרועות, הוא מנה את כל מרכיבי הנייר שאני כבר שכחתי. הם שהוליכו אותו אל הצוהר הזעיר, שנשקף ממנו אור התגלית, בקצה המסדרון החשוך שאליו הוליך אותו מחקרו. ומה, חשבתי, הוא אינו נמנה עם המניאקים של הספרים? והוא אינו נמנה עם קהל הביבליומנים המכורים?

זה היה העידן הקצר והנורא של שריפת הספרים ההמונית. ואחריו באו ימי הרעה שבהן שרפו הגרמנים את הספרים עם בעליהם. הנה כי כן אינני יודע. כתבתי לרפי בהתרגשות, מי מבין אלף ומאתים רוכשי האנתולוגיה הקטנה הזו, “חמסין”, שרד מן השריפה. שהרי בשער הספר נדפסו הדברים, שאם אתה מאד רוצה, אתה יכול לראות בהם גם מעין צוואה. הספר נדפס בפברואר 1940, בבית הדפוס היהודי של אחד יוליוס אהרנטל, ובהוצאת הספרים “הדרך” בברטיסלבה. כיוון שידעתי שרפי הוא חובב אניגמות ופתרונן, כתבתי לו שהוצאת “הדרך” היא שהיתה הוצאת הספרים של תנועת “השומר הצעיר” בסלובקיה, ואין מה להתרגש מהשם המכובד. מדובר בוודאי בשני נערים ונערה אחת, בחולצות כחולות ומכנסים קצרים, ובכספי ההורים, שהם גבו, קיבלו או נטלו, מבלי שהוריהם אפילו ידעו על המגבית החשאית. ואפשר שגם היה שם שליח מאחר מארץ ישראל. אף שזוהי אפשרות רחוקה, שהרי רוב השליחים כבר חזרו לארץ ישראל בפברואר 1940, לפי “צו המוסדות”, “דין התנועה”, והוראת הממונים עליהם בהנהגת היישוב. ואפשר מאד שאחד הנלהבים הללו היה גם בנו של בעל הדפוס, מר אהרנטל האלמוני. אבל כאן כבר מתערבת הספרות התערבות גסה מדי בחיי הממשות העצובים. ובכל זאת, רפי נכבדי, סתם לשם הסקרנות, ידועים לך ספרים אחרים שנדפסו בשנות הרעה ההן, בברטיסלבה, בבית דפוסו של האיש יוליוס אהרנטל, שזכה להיכנס עם “חמסין” אל עולם הנצח?

עוד דבר קטן רציתי להסביר לרפי ידידי, החוור היטב כמו שאומרים, שלא יגיע, חס ושלום לכלל טעות. אין לי ולא היה לי שום קשר עם יוצאי סלובקיה. משפחת אבא מוצאה מן המחוזות הצפון־מזרחיים של פולין, הסמוכים לגבול עם ליטא. משפחה יהודית מכובדת, שלא היתה אלא שושלת אחת של רבנים, שהתמשכה אולי מאות שנים. ומעולם, עד כמה שידוע לי, לא כיהן מישהו מהם בק"קים של סלובקיה או בסמוך לה. משפחתה של אמי מוצאה מסביבות העיר לודז‘. מאחת העיירות הקטנות שבסביבות העיר הגדולה. ורק לאחר מלחמת העולם הראשונה גלתה למערב אירופה. אינני יודע בדיוק אם באמת היו בדרכם לאמריקה, ורק “נתקעו” בבלגיה, כמו שקרה למשפחות מהגרים רבות. או שמא התכוונו מלכתחילה להגר מערבה. אבל דבר אחד אני יודע, שבסיפורי המשפחה נזכרו עיירות קטנות ושכוחות, בפרבריה של לודז’. אבל מעולם לא התקרב מישהו ממשפחתה אל מחוזות המערב של פולין, או סמוך לגבול עם צ’כיה או סלובקיה. כך שאל לך, רפי נכבדי, לחשוד בי, שעיסוקי האובססיבי באיש ליאופולד שפיצר, בחייו וביצירתו, יש בהם שמץ מנהו של “ביקוש אחר שורשים”. אדרבא, שאלו אותי כמה מיוצאי סלובקיה, אנשים מכובדים לגמרי, וביניהם גם אחד או שנים שהם אנשי ציבור מאד מוכרים, האם אני יוצא אותם מחוזות שבמזרח, שבהם “דם פולני” התערב לא פעם עם “דם סלובקי”. או אולי מן המחוזות שלרגלי ההרים? או שמא מן השפלה שלאורך הדנובה? ואני, שחצן שכמותי, השבתי לכולם באותה הלשון: אני “כופתאה פולנית” אני, ואמי ראתה את הרי הקרפטים רק פעם אחת, כשהגיעה עם חברי התנועה למחנה הקיץ בזקופנה הנהדרת שבארץ ההרים.

כדי שרפי ידידי יבין בדיוק לאיזו לשון אני מתכוון, הוספתי למכתבי סיפור קצר שהיה מהלך במשפחתנו. ובסופו דברים ששמעתי במו אזני מאבא ז"ל. הוא אמר אותם באיזו הזדמנות שכבר אינני זוכר מתי הזדמנה, אבל כמדומני שחזר עליהם עוד כמה פעמים. כשהחלו העדות בישראל, בסוף שנות החמישים כמדומני, להיבדל זו מזו, ולהתגאות זו על זו, ולקנטר זו את זו ולהתבדח אחת על חשבון זולתה, אמר לנו פעם אבא: אם ישאלו אתכם ברחוב, או בצבא, או השד יודע איפה, מאיזו עדה אתם? כדאי שתדעו מה להשיב. אתם תשיבו להם בקיצור שאנחנו הפולנים איננו עדה, אנחנו העם. למשפט המבודח הזה היתה השפעה מעניינת על כל יוצאי סלובקיה שראיינתי לצורך תחקירי. השפעה מפתיעה, הייתי אומר, נו כן, אמרו לי בקול נעלב למחצה, אתם הפולנים, בוודאי שרק אתם זה העם. נדחפים תמיד, קולניים תמיד, חסרי מנוחה, שאפתניים ומשכתבי היסטוריה שכמותכם. וכבר שמעתי יותר מעשרה נוסחים לקינה על יהדות סלובקיה היקרה. שלא די לה במה שעשו לה הנאצים ועוזריהם ימח שמם לעולמי עולמים, שהשמידו אותה כמעט כולה. אלא שהגורל ממשיך להמר להם גם בישראל, שהרי הם אנשים אדיבים וסבלניים, ואינם צורחים בכל מקום בקולי קולות. ואף פעם אינם נדחפים לראש התור, בנוסח הפולני המקובל, שהוא, תסלח לי, קצת מגעיל, ואפילו בימים אלה ממש, כשסלובקיה נפרדה מאחותה הבכירה צ’כיה, עדיין הם סובלים מהַשְכחה ואפליה. שהרי כמו הצ’כים עצמם, המתגאים על האיכרים הבורים, שואבי המים וחוטבי העצים מסלובקיה, ממש כך מתגאים עליהם יוצאי צ’כיה שבארץ. אלא שממני, יליד הארץ, ציפו כמובן ליחס אחר, אוהד ומבין.

חזרתי אל הספר הקטן ואל רפי ויזר ידידי וכתבתי לו שאף על פי שעותקים נוספים של הספר טרם נתגלו בארץ, ואף על פי שאני מניח שרוב המהדורה באמת נשרפה עם בעליה, הרי אני משוכנע ובטוח שכמה עותקים הגיעו בכל זאת לארץ. אם מיד לאחר שהספר יצא, עם אחרוני הבורחים משם, בימים הראשונים של המלחמה, בדרכי הפלא שבהם התגלגלו כתובים עבריים לארץ מכל פינות אירופה השרופה, ואם לאחר המלחמה, כשהתחילו להגיע ארצה הפליטים והעקורים והחלוצים שנעצרה עלייתם וכל מי ששרד מההשמדה. ואני מאד מקווה שיום אחד לאחר שיתפרסם מאמרי הראשון על הספרון ועל גלגוליו, יצלצל אצלי הטלפון במפתיע, ממש כמו שהפתיע אותי רפי בצלצולו, ויעיר אותי באמצע מנוחת הצהרים המקודשת שלי, ואני אשמע, מתוך נמנומי, את הדברים הבאים, שאני כבר מדקלם בעל פה. מרוב שאני רוצה להשלות את עצמי, שהנה, יש, הנה הם מתבשרים לי בטלפון.

שלום, כאן זה וזה, זה אתה הפנסיונר שמשוגע על שפיצר? זה אתה הגימלאי שמכור ל“חמסין”? טוב, אז תשמע, והמבטא הסלובקי הכבד מסגיר מיד את הקול. שמעתי מחברים מההתאחדות שאתה מתעניין בשפיצר ובספר. מה פתאום? מה נזכרת פתאום אחרי שישים שנה? והוא מכתיב לי בקצב איטי: הספר “חמסין” נדפס באלף־תשע־מאות־וארבעים, בהוצאת “הדרך” של השומר הצעיר, אתה מכיר נכון? נכון, קדימה, אני מתחנן בלבי, קדימה. הוא נדפס בבית הדפוס היהודי של יוליוס אהרנטל, נכון? ובכן לידיעתך, נדפסו רק אלף־ושלוש־מאות עותקים מהספרון הדקיק הזה. בעצם יותר טוב להגיד, מהקונטרס הדקיק הזה. אתה יודע מה זה קונטרס? הוא החליט להוציא לי את הנשמה, אני חושב, האם באמת הוא מצא משהו? טוב תשמע, אני הכרתי את הספר הזה מצוין. הוא היה תקוע אצלנו בקן, בארון הספרים. בין הספרים האהובים שלנו, שכל אחד שלף וקרא. לא ידעתי שמישהו מחפש אותו. מה, הוא כל כך נדיר? תדע לך שציטטנו ממנו המון ציטוטים, הקראנו מתוכו שירים בחגים ובמסיבות שעשינו בקן. השירים הארצישראליים שבו מאד משכו אותנו. ואנחנו אפילו ידענו את שמות המשוררים בעל פה. ידענו גם את שמות הספרים העבריים שלהם. פעם שפיצר הופיע אצלנו בדלת. אני לא אשכח את הרגע הזה, הוא היה מואר כולו באור מיוחד, הוא היה נראה כמו אליהו הנביא בצעירותו, היינו בטוחים שהוא בא לקחת אותנו לארץ ישראל. מה קרה לו באמת, אחרי שעזב את הארץ? לא שמעתי עליו מאז שום דבר, מישהו מההתאחדות הראה לי את המאמר שלך, נזכרתי שהספר היה מצוי אצלי בבית. איפהשהו בספרייה שלי.

לקחתי את הסולם וכל השבת חיפשתי את הספר בשבילך. מזל שהנכדים הגיעו לשבת, ומזל שיש לי נכד כל כך נחמד שאוהב ספרים. הוא טיפס והתרוצץ, והגיע עד לתקרה. אל תשאל מה שמצאנו. לא ידענו בעצמנו כמה דברים יקרים אבדו לנו במשך השנים. אני חושב שבמדפים העליונים לא נגענו יותר מעשר שנים. למי יש כוח לטפס כל כך גבוה? ומה כבר נמצא שם? את הספרים מהימים שאנחנו כל כך רוצים לשכוח? בכל אופן, אתה רואה כמה השתדלתי בשבילך ובשביל שפיצר היקר. זה נכון שגירשו אותו מהארץ אחרי החרבון של הסרטים שלו? בקיצור, אני יכול להודיע לך, איך אתה אומר קוראים לך? אתה נולדת בארץ? מה פתאום אתה מתעסק עם יהודי סלובקיה? טוב, מצאנו את העותק של הספרון. זה הנכד מצא. הוא נעשה כל כך דק במשך השנים, כאילו הנייר שממנו הוא עשוי הצטמצם שם למעלה, על המדף העליון. מזל שלא זרקתי אותו למרתף, מה? איך קוראים לך? אתה היסטוריון של השואה, לא? נו אז הוא נעלם בתוך אחד הסדקים, ומזל שהנכד שלנו יש לו עיניים כאלה טובות. מפני שרק הוא הצליח למצוא אותו. אני והזקנה שלי לא היינו מוצאים אותו לעולם. אה, אתה בכלל פולני? נו עכשיו זה ברור. רק פולנים יכולים להשתגע ככה בשביל איזה ספרון קטן. ועוד הערה אחת אחרונה אדוני, אם לא אכפת לך. תרשה לי לתקן אותך. אתה חבר בהתאחדות שלנו? לא? אז איך הם ידעו שם עליך? אתה כתבת במאמר שלך שהכריכה או העטיפה של הספר “חמסין” היא לבנה, נכון? אז אתה יכול לשכוח מזה, אדוני. אולי היא היתה לבנה פעם, לפני חמישים שנה. היום היא לגמרי לגמרי צהובה.

לא מזמן פרסמתי מסה ספרותית, בנושא אחר לחלוטין, היא נדפסה בכתב עת לספרות. כותרת המשנה שנתתי למסה היתה “כתבי יד אינם נשרפים”. על פי הציטוט הלא מדויק שמצאתי באיזה מקום, מספרו של בולגקוב “השטן במוסקבה”. רפי יקירי, סיימתי את מכתבי אליו, סבורני שטעו המפרשים בכוונתו של המשפט הזה. בוודאי שכתבי יד נשרפים ועוד איך נשרפים. ולא רק כתבי יד נשרפים. אלא גם ספרים נשרפים. בקלי קלות הם נשרפים. בלי שום מאמץ, כאילו מתוך חדווה הם נשרפים. כאילו לא נוצרו מלכתחילה אלא לשם שריפה. וכאילו לא נכתבו אלא כדי שיערכו אותם ויערמו אותם בהמוניהם זה על גבי זה. מתוך כל מגירות הסתרים שבעולם. וישפכו עליהם איזה “חומר דליק”, ועשנם יתמר השמימה. להתחבר שם למעלה עם עשן הנשרפים במחנות, בשדות הקרב ובכל המקומות המועדים. אלא מה? אלא שממציא המשפט כיוון לכך, שאף פעם לא יכולים להישרף כל כתבי היד. ולעולם לא יצליחו לשרוף את כל הספרים. ואפילו עותק חרוך אחד של “חמסין” סופו שיימצא פעם, על אחד המדפים העליונים או באיזה סדק צר, בידי נכד מסור שמוכן להקריב בשביל גילוי הספר את כל מנוחת השבת היקרה שלו.

 

ח    🔗

ידידתי הטובה מעמק בית שאן, שהיתה ידידת נעורים קרובה של ליאופולד שפיצר, שמחה מאד על גילויו מחדש של הספרון “חמסין”, ושלחה לי מעטפה גדולה בדואר. במעטפה היו מסמכים מאד מעניינים משתי שנות ישיבתו בקיבוץ הקטן שבעמק בית שאן. היא התרגשה מאד מפנייתי, ואחר כך היו לה עוד רגעי התרגשות עמוקה, בארכיון של הקיבוץ. היא לא האמינה שכל כך הרבה שנים חלפו כבר מאותם הימים. ולא הבינה איך זה שהאיש ועבודתו נשכחו לגמרי. איש כריזמטי כמוהו, אמרה לי בטלפון בהתרגשות, לא פגשתי מאז. יכולת להיכבש בקסמו תוך כמה דקות, וליפול בשבי אישיותו למשך שנים ארוכות. היא ציחקקה אל המכשיר, ואני יכולתי להבחין בנימת האושר הרחוקה בתוך צחוקה. אני נכבשתי בקסמו בדקה הראשונה, ונשארתי שבויה בו עד היום. כזה איש היה. הכריזמה שלו אינה ניתנת להגדרה. מהרגע שהגיע אל הקן שלנו בברטיסלבה ידעתי שעומד לפני מי שאני רוצה ללכת אתו לכל מקום בעולם. כשנכנס ועמד בדלת עטרה את ראשו הילה בהירה. הוא היה צעיר מרשים, גבוה, ועיניו היו נפלאות. בחוגי התנועה הוא כבר היה ידוע אז כמשורר וסופר, ובהתפעלות סיפרו בקן שגדולי המשוררים הצ’כיים מחזרים אחריו. ספר השירים שתרגם מעברית היה מצוי בכל ספריה ציונית בעיר והבנות הצעירות מהתנועה היו יושבות על אדני החלונות הפתוחים וקוראות זו לזו את השירים העבריים שתרגם. וכשהוא עלה על הכיסא לקרוא משיריו, הוא פשוט הקסים את כולנו. מה הפלא שלכל מקום שהגיע, מיד הקיפוהו הבנות הכי יפות?

במעטפה הגדולה היו ניירות, צילומים ואפילו תמונות ישנות של ליאופולד שפיצר בבגדים כמו צבאיים, בטיול הראשון לאילת, משנת 1949. ראשו כבר הקריח, אבל עיניו באמת זרחו גם בתצלום הישן. דפדפתי במסמכים במהירות. חשבתי שמזומנת לי כאן עבודת מיון ותחקירים לחודשים ארוכים. בכל דף שהפכתי היה סיפור חדש. שפע הסיפורים שהתגלו פשוט המם אותי והוא לא היה לפי כוחי. האיש כולו, חייו, עבודתו, חידת יצירתו, לא היו לפי כוחי. איך הסתבכתי עם הפרשה הזו? ועז הגעתי לכמה דפים שהיו מהודקים במהדק, ונדפס עליהם: שיחה עם ליאופולד שפיצר. הדברים משכו את לבי ומייד התחלתי לקרוא. השיחה נערכה עם הבמאי ליאופולד שפיצר, בקיבוץ, לקראת הצגת הבכורה של המחזה הרוסי “פעמוני הקרמל”. המחזה תורגם לעברית, בידי מי? שוב אני נתקל בעמימות המכוונת שהותיר אחריו. הוא לא דאג להותיר את שמות המתרגמים שסייעו לו. האם הוא עצמו, לבדו, תרגם את המחזה? לא שזה כל כך חשוב לי, אבל ייתכן שאחד “ממתרגמי הצללים” שלו עדיין חי וצלול, ועדותו חשובה לי מאד. מי יודע מה יהיה מחר? אני חייב להיחפז, כי בכל יום נשמט לי עוד אחד מהרשימה. היכן אוכל למצוא אותו? במחזה עצמו לא היה שום ייחוד. מחזה סובייטי אדוק, ברוח הסוצ־ריאליזם הכוזב. המחזה התפרסם מאד בשנות מלחמת העולם השנייה, מפני שסיפר, כביכול, מניין שאבו הרוסים את כוחם למלחמתם העיקשת בגרמנים. הוא תורגם לכמה לשונות וביניהן לאנגלית.

הזמן: קיץ 1950, סוף מאי וראשית חודש יוני הלוהט. המקום: עמק בית שאן, במה גדולה שנבנתה במיוחד בקיבוץ בית אלפא, מאחורי המתבן החדש. המשתתפים: חברים נלהבים מקיבוצי הסביבה, חובבי תיאטרון מושבעים, שמוכנים לתת את נשמתם למען הבמאי. הקהל: כל חברי הקיבוצים מהאזור; ילדים, נוער, הכשרות נח"ל, שוטרים וסוהרים מהכלא הסמוך, יערנים מהגלבוע, ועסקני התרבות שהגיעו במיוחד מתל אביב. ההצגה: “פעמוני הקרמל” מאת המחזאי הרוסי ניקולאי פוגודין, מחזה בשלוש מערכות ובלי הפסקה. בין דמויותיו מופיע גם לנין בכבודו ובעצמו. כן, ולאדימיר איליץ' לנין. מי, לכל הרוחות, מזקני הקיבוצים שם, העז לשחק את לנין? איזה סיפור נפלא מסתתר כאן בתוך כל דף. ההדים: שנויים במחלוקת גדולה. האוהדים אמרו שזה מחזה אדיר, שההצגה היתה החוויה הגדולה שבחייהם מאז ליל העלייה על הקרקע. המבקרים אמרו שהמחזה נדוש ומכניסטי, שההצגה צפויה ואין בה הפתעות, שהשחקנים היו עייפים מרוב חזרות ופשוט התרשלו במשחקם. הבמאים העמיתים של התנועה נאספו לאחר ההצגה לדיון סוער וכואב על התיאטרון בקיבוץ. הדיון נמשך עד אור הבוקר. הבמאים העמיתים היו כל כך מלוהטים שלא רצו להפסיק את הדיון. היה צורך פשוט לגרש אותם לארוחת הבוקר בחדר האוכל. עסקני התרבות לא נשארו עד סוף השיחה אלא מיהרו לשוב לתל אביב. נספחים מאוחרים: עיתונאים בודדים שהיו בקהל הצופים הבטיחו שיכתבו עליה בעיתוני התנועה. ההבטחה כמובן לא קוימה, ואף מילה לא נדפסה בעיתונים על המחזה ועל ההצגה. קשה לקבוע בוודאות אם היה זה כישלון גדול. הצגות נוספות לא הוזמנו ולא הוצגו. אני ממש מאוכזב: אף מילה על ולאדימיר איליץ' לנין, המהלך בליל קיץ חמים על בימת הקרשים מתחת להר הגלבוע?

ההדים המודפסים היחידים שנותרו הן כמה הודעות קצרצרות בעלוני המשקים, בשולי ההצגה, וראיון יחיד ונדיר שנתן שפיצר בעלון של תל עמל. בראש הראיון שכתבה וערכה נחמה ג. מובאת הקדמה קצרה, לתועלת המעיין שאינו בקיא. ואגב, בשום מקום לא נרשם: ראיון, אלא רק שיחה. אני הרשיתי לעצמי להכניס כמה שינויים מתבקשים, אני בטוח ששניהם יסלחו לי על כך. ליאופולד שפיצר, כתבה נחמה, אינו רק סופר ובמאי, משורר ותסריטאי ועיתונאי תרבות. לא, הוא גם חבר ותיק של תנועת “השומר הצעיר” בצ’כיה. אני כבר לא מתרגש, צ’כיה, צ’כיה. הטעות הזאת תחזור לאורך כל השיחה. איש לא הבחין באותם ימים רחוקים בין צ’כיה לסלובקיה. הוא נולד בעיירה קטנה שבמזרח המדינה ועשה את נעוריו בברטיסלבה. אביו נפרד מאמו בגיל צעיר, נטש את משפחתו, ולגבי ליאופולד הצעיר היה חשוב כמת. כמעט והייתי מכנה אותו יתום מלידה. מימיו לא כתב צ’כית, אף כי ביקר פעמים רבות בפראג. שם גם התקרב לחוגי האמנים המודרניסטים. שנים מעטות שימש כעורכו של שבועון התנועה “הדרך”, ולפי מה שסיפרה לי ידידתי, זה היה השבועון הציוני היחיד בסלובקיה. היו עוד ביטאונים יהודיים, אבל הם לא היו “ציוניסטים” וממילא הופעת כולם הופסקה עוד לפני הכיבוש הגרמני. בנעוריו תרגם לסלובקית אנתולוגיה קצרה של שירה עברית חדשה. שם האנתולוגיה לא נזכר בדבריה של נחמה. אין פלא. גם היא, כמו רבים רבים אחרים, לא זכתה לחזות בספרון שגיליתי, וגם על המילה “בנעוריו” יש לי הסתייגות קטנה משלי. הוא היה אז בן 22 שנה, אלה הן שנות הנעורים? תמיהני. אני מוכרח להזכיר את שם האנתולוגיה. שמה הוא “חמסין”, על שם שירו הקשה לפיצוח של המשורר צבי רודניק־ארד. מלה חזקה זאת, ארצישראלית זאת, לוהטת זאת, נזרקה לחלל הספרותי בסלובקיה כמו סיסמה תובענית.

באנתולוגיה הוא כלל משיריהם של ביאליק ובני דורו, ועד לשיריהם של שלונסקי, אלתרמן וחבריהם. לנערי התנועה המשתוקקים לתרבות העברית המתחדשת, היה הספר כמו מעיין של מים זכים. הנערים ציטטו את שלונסקי והנערות קראו בכמיהה את שיריה של רחל. אשה אחת מידידותי סיפרה לי לא מזמן, לאחר שנתתי את צילומי הספר בידה: רק עכשיו, שאני כבר בת שבעים, הצלחתי בפעם הראשונה להבין וליהנות מהשיר “עקרה” של המשוררת רחל. עד היום לא ידעתי מה היא רוצה בשיר המפורסם שלה. אבל רק לקחתי את תרגומו של שפיצר ליד, ותיכף הבנתי הכל. הבנה רוויה, שלימה וכל כך מאוחרת. כוחם של שירים משובחים אינו אובד לעולם, רציתי להשיב לה, אבל גם אני התרגשתי מדבריה, ותשובתי התמסמסה בפי, והעדפתי לשתוק.

בתקופת המלחמה הוא היה קצין ועורך העיתון הרשמי היומי של הצבא. כמו כן חיבר מחזות וסרטים. את המשפט הקצר הזה צריך להבין היטב, מה פירוש קצין ועורך. פירושו שזנח לחלוטין את התנועה הציונית, ומכר את נפשו לתנועה הקומוניסטית? ומתי הצטרף אל הצבא? הוא הרי נכלא במחנה הכפייה, למרות שהיה אז חייל חובה בצבא הסלובקי הפשיסטי. המראיינת לא ידעה על “הנס” הקטן שאירע לו, שבשלו לא נשלח לאושוויץ. הדברים בשיחה המקדימה מאד לא מדוייקים ומנוסחים ברשלנות. לא נעים להזכיר ולהיזכר בשנות האפלה ההן. חגיגת ההצגה הקרבה, הקיץ הישראלי מלא ההבטחות של אלף־תשע־מאות־וחמישים. הצללים מהעבר מגורשים הערב אל מעבר לצלליתו הכבירה של הגלבוע. המלחמה הגדולה ההיא כבר נשכחה. אחריה היתה המלחמה שלנו, וגם כאן בעמק היפה הזה נפלו המון בנים יקרים. אסור להתמכר לדיבוקים המרדפים של העבר, לפנינו משתרע העתיד הנפלא.

בין מחזותיו שנדפסו והוצגו על במות שונות, בצ’כיה ובארצות אחרות, אפשר למנות את “השקט בזואלה”, מחזה על מורה בית ספר קטן המחפש לעצמו “מולדת”. המחזה הוצג בתיאטרון הלאומי בסלובקיה. השחקנית הצעירה והיפה ששיחקה את בתו של המורה, הפכה עד מהרה לפילגשו של הבמאי, ואפשר שגם נישאה לו בחשאי. רודף שמלות זה, מרבה הנשים שלי, חומק כאן בקלות רבה מדי מעפרונה של המראיינת. וחבל. ניכר שהיתה טירונית במלאכתה. מפני שאילו מנתה בפני קוראיה גם את מנין נשותיו, שמותיהן והיכן השיגן, היתה הרשימה הרבה יותר מעניינת מרשימת מחזותיו הארוכה. “ארבע כנפות הארץ”, מחזה על צייר הרוצה להיות נייטראלי ומבקש לעצמו חופש פרטי. ביטוי נאה משל נחמה ג. איני משנה כאן אפילו פסיק מדבריה. חופש פרטי בעת המלחמה העולמית. וישנה גם תוספת קצרה אך מרשימה: המחזה תורגם להונגרית פולנית וגרמנית, וזכה לפרס של מיניסטריון החינוך כ“מחזה הטוב ביותר של העונה”. מנין הציטוט ועל קרשיו של איזה תיאטרון כל זה התרחש, את זה השאירה נחמה לנו, לקוראים המאוחרים של הראיון.

אינני מאשים אותה. היא לא יכלה לשער לעצמה שאחרי פחות משנה, בקיץ של שנת 1951, יעלה המחזה “ארבע כנפות הארץ” על במת התיאטרון הקאמרי בתל אביב. הוא הוצג שם כשלושים פעם ונגנז. הביקורות היו מרובות באופן יחסי, אך חלוקות ביניהן לגמרי. את עבודתו בחוג הדרמטי שלנו הוא זנח באמצעה וערב אחד פשוט נעלם. נטש ללא הסברים ולא שב לביים אצלנו יותר. כל ארבע המערכות של ההצגה מהקאמרי נמצאות בידי. בין הדפים מפוזרות הערות בימוי בכתב יד עברי. מי הוא שכתבן? שפיצר עצמו? אחד מעוזריו האלמונים? או אולי פטרונו בתיאטרון, יוסף (פפו) מילוא, שגם עזר לו בודאי לא מעט בעבודתו. האם הוא שהעלה על הניירות את ההערות? אין בכוחי לפתור את כל החידות שחד לי בשבע שנותיו שעשה בארץ. אני מוותר, אני משאיר אותן לתחקירנים החובבים שיבואו אחרי. המלאכה כבדה מכוחי, ולא עלי מוטל לסיימה. אדרבא, הלוואי שיימצאו אחרים שיסיימו אותה. על מה אני דואב? רק על כך שנעלם עם נוסח התרגום של אבא ז"ל, למחזה “מחכים ללפטי”. לפעמים אני בכל זאת מרשה לעצמי לשער, ואל יחשב לי הדבר לחטא, שהוא בכל זאת נטל עמו משהו בתרמילו, כשעזב בחופזה את החוג הדרמטי שלנו. מה אני יודע? אולי דחס את דפי המחזה המקומטים לתוך תרמילו ונמלט עמהם מהקיבוץ? אולי קיווה להעלות את המחזה במקום אחר, על במה גדולה יותר, מוארת יותר? אולי חשב לעצמו שזהו בסיס מצוין לאחד מתסריטיו? ואולי רצה להוציא את התרגום לעברית של אבא כאילו היה תרגום שלו עצמו? מה אני יודע עליו בכלל? והרי סיפור חייו כל כך מפתיע, עד שהכל אפשר שיארע בו.

“השיבה למולדת”, סרט על חייל ששב למולדתו אחרי שש שנות שירות בצבא, זכה בפרס “הסיפור הטוב ביותר” של חברת הסרטים הסלובקית. הדברים מתחילים להתבהר. הקומוניסטים, שליטיה החדשים של מזרח אירופה, אימצו לעצמם את “נשק” השלום, אחוות העמים הידועה ואפילו את “האקדח החלוד” של הפציפיזם. זה היה מותאם בדיוק לשיטת מאבקם נגד המערב. היה ביקוש דחוף מצד השלטונות ליצירות אמנות ברוח ההשלמה והפיוס, ברוח השלום והפציפיזם. ליאופולד שפיצר כתב את מחזותיו ותסריטיו לגמרי במקרה ברוח החדשה שנשבה ממוסקבה. ולפתע מצא עצמו מבוקש ומפורסם לא רק בסלובקיה שלו, אלא גם ב“דמוקרטיות העממיות” השכנות. צריך היה להילחם על אימוצה החמים של גרמניה המזרחית ועל השכחת כל פשעיה. צריך היה להילחם נגד מירוץ החימוש האדיר של המערב שאיים על האימפריה החדשה. צריך, צריך, ואמנים שהתאימו לפתע לצרכים אלה זכו בפייס של חייהם. אבל אם באמת כך התרחשו הדברים, איני יכול שלא להקשות על עצמי, מדוע התנער פתאום מהכל? מההצלחה, מהפרסום, מהכסף שהחל לזרום אליו, מן הנשים היפות שסובבו אותו? מדוע “נזכר” פתאום ביהדותו, בימי תנועת הנוער, בישראל הצעירה? דבריה הסתומים של המראיינת בעלון של תל עמל לא סייעו לי ליישב את הסתירות.

“המחשך הלבן”, סרט המבוסס על קורות חייו של רופא יהודי, פרטיזן בהרי סלובקיה. הסרט הוצג בפסטיבל הבינלאומי. איזה פסטיבל ואיזה בינלאומי, נחמה היקרה? היכן, באיזו שנה, נחמה, אולי תתחילי לדייק? אילו היתה לידי הייתי מתפרץ עליה בכעסו של תחקירן מתחיל. מה היא מרשה לעצמה? איזו אינפורמציה מקוטעת ומשובשת היא מביאה ברשימתה? עד כדי כך הכעיסה אותי בכתיבתה, שלא יכולתי להחליט אם באמת היתה אז טירונית וחסרת מושג כיצד כותבים, או שמא פנתה אל קהל קוראים כל כך מצומצם, שכל הפרטים ממילא היו ידועים לו? והיא עוד מוסיפה, על אף חמתי, שהסרט גם קיבל את “הפרס הלאומי”. ממש כאילו התכוונה להתגרות בי מעבר לשנים. מה קורה לך, עיתונאית מתחילה? ידידתי סיפרה לי שזהו כנראה סיפורו של הרופא היהודי שהציל את שפיצר בעת המרד. הוא נפצע אז אנושות ברגלו, והיה חשש לקטיעה. אבל הרופא היהודי הנפלא הזה, שישב לעת זקנתו אצלנו בארץ, לא נכנע והציל את רגלו. אבל זה עוד כלום, אמרה לי. הפרק המפתיע הוא בסוף. כשהתמוטט אל מותו החטוף, מהתקף לב קשה, בעת הסרטת סרטו האחרון, אל זרועותיו של הרופא היקר שלנו, שלא הצליח הפעם להחיותו. נו. מה אתה אומר על מעגל מופלא שכזה? והיא הפליגה בשבחו של הרופא שלא התכחש ליהדותו כל השנים, ולמרות שעלה במעלות הצבא הסלובקי והיה מבכירי הרופאים הצבאיים שם, לא שכח מאין בא. שלא כמו שפיצר עצמו, המשכתי במקום שהפסיקה, שהיו שנים בהן שכח לחלוטין מאין בא ולהיכן הוא הולך.

“אפיזודה”, סרט קצר על חייל שאיבד רגל במלחמה. זה יפה, כאן הוא הכניס את חייו אל בד הקולנוע. את זה אני יכול להכין. הוא נפצע קשה ברגלו, בעת המרד נגד הגרמנים, ביער, בין הפרטיזנים, והיה חשש לאבדה וכו', כמו שסיפרתי בעניין הרופא שהצילו. הרי אני עצמי הייתי חייל, והפחדים הללו מוכרים לי היטב. התסריט דווקא היה יכול לעניין אותי וחבל שגם אותו אינני יכול להשיג. הוא כנראה לא תורגם לעברית. ואולי אינו אלא כותרת ריקה בנייר ההישגים של שפיצר, שאותו אחז לנגד עיניה המשתאות של נחמה ג.? “ההתנקשות”, סרט על רצח היידריך, מנהיג הנאצים בביהם, בוהמיה, צ’כיה. אני מביא את הדברים כלשונם. קוראיה של נחמה ידעו בדיוק היכן היא ביהם, ובוהמיה היא חלק מצ’כיה, ריח ספרי הגיאוגרפיה שמלפני המלחמה עולה באפם. אגב סלובקיה קופחה כבר ברשימת השמות. צ’כיה חוזרת שוב ושוב, אבל סלובקיה? לא, היא נשכחה. את ידידי היקר, הדוקטור פטר וולאסק, יועץ השגרירות, השאלה הזו מענה כל הימים. למה, אמור לי, למה, מעדיפים הישראלים דווקא את הצ’כים? ואני, מה אני יכול להשיב לו? זה הכל בגלל הרובים הצ’כים, שהצילו את הישוב במלחמת השחרור. אני מרחם עליו, כמה פעמים היה צריך לשאול, וכמה פעמים שמע את התשובה המכאיבה הזו.

ואני שב בעל כורחי אל המחזות. “חטאים ישנים”, מחזה המתאר את הירידה המוסרית של קציני הצבא, יוצג בפראג בעונה הבאה. רגע, מה פירוש “בעונה הבאה”? בשנת 1951 הקרובה? מה הוא משער לעצמו גיבורי התמים, שהם יסלחו לו על בריחתו למערב? הוא נטש את הרפובליקה המאוחדת שלהם כבר בשנת 1949. הוא “היגר” ל“פלשתינה” כמו שכתבו בעוינות שם, והוא מאמין שמישהו יתיר להעלות שם את המחזה שלו? מופרך, אני מסכם, מופרך לחלוטין, אפילו בקורותיו המתעתעות של שפיצר. הם כבר מחקו את שמו מכל הלכסיקונים. הם כבר רודפים את מי ששיבח את עבודותיו. החרם על חייו ועל יצירתו כבר בכל תוקפו, והאיש יושב ובקור רוח מרעיף על נחמה המעריצה סיפורי מעשיות? הירידה המוסרית של קציני הצבא יכולה להתרחש רק אצל צבא האויב. מי שיעז להכיר שצבאנו חס וחלילה גם בו יש סימני ירידה, יעוף מיד למחנה של “חינוך מחדש”. בצבא הקומוניסטי החדש, המושלם, אפשר שתהיה “ירידה מוסרית”? לא הספיקו לשפיצר חודשי ישיבתו הקשים במחנה הכפייה הפשיסטי? חשקה נפשו גם בישיבה במחנות החדשים, של השלטון הקומוניסטי? הרי לך, אני מנחם את עצמי על חידותיו, הרי לך שמינית שבשמינית מתענוגם של פרשנים ומפענחים. נחמה ג. כתבה רשימה צנומה, ואני כבר ניפחתי אותה למידה מופרזת של מסה ספרותית מפוקפקת.

 

ט    🔗

בידיים רועדות מהתרגשות שלחתי פקסים דחופים לכמה עורכים של כתבי העת הספרותיים שאני נמנה על קוראיהם. בפקסים הסברתי להם בקצרה מה גיליתי, ומה לדעתי יש עוד לגלות. סיפרתי בקצרה את סיפור חייו של ליאופולד שפיצר וביקשתי את עזרתם בחיפושי אחר העותקים של הספר הנעלם, שהרי אצל מישהו מקוראיהם הספר חייב להימצא. על ההקדמה ההכרחית ויתרתי, וכך וגם על האחרית דבר החביבה עלי. אפילו על פרשנותי הצמודה ויתרתי. קיצרתי מאד בפקסים והבאתי רק את גוף הסיפור, “הגוף העיקרי”, ליבת הדברים וביקשתי את תשובתם המהירה. העניין בוער מאד, הסברתי להם, כיוון שבכל יום מסתלק מארץ החיים עוד אחד ממחזיקי הספר, והיורשים הרי אינם יודעים שהספר נדיר כל כך. ובכל יום קוראים בעיתונים איך נשמדים ספרים יקרים בשל בורותם של מחסלי הספריות של הוריהם. העניין בוער כיוון שמכחישי השואה למיניהם מתרבים בכל מקום, ובקרוב יגיעו גם לפרק ההכחשה של השמדת יהדות סלובקיה. ובוער לי גם אישית, אם אפשר לומר בגילוי לב, כיוון שאני כבר קצר רוח עד להתפקע, לראות את הספר ולהחזיק בו במו ידי. ואפשר מאד שבין קוראי הפרסום על שפיצר ועלילותיו, אם אכן יעשו כבקשתי ויפרסמו את מה ששלחתי להם, אפשר מאד שיתגלה אחד שיודע הכל. לא רק על גלגוליו המרתקים של האיש, ולא רק על גלגולי הפלא של ספרו שנחשב אבוד, אלא גם על המחזות שביים. ובכלל, אחד שיודע הכל על התקופה הקצרה אך הסוערת ששפיצר בילה בקיבוצים. ואולי, אולי, גם תתגשם תקוותי הסמויה, ומישהו מקהל הקוראים הנאמן שלהם ידע גם פרטים על ההצגה של “מחכים ללפטי”, שנפסקה באמצע הכנתה.

עורך נחמד אחד השיב לי מיד בפקס תשובה אדיב. הוא כתב שמדורו עמוס מאד כעת. לא רק בשירים ובסיפורים מיותרים, אלא גם במסות ובמאמרים, ובעיקר בתגובות הקוראים לעשרותיהם. מה לעשות, שאל אותי כאילו להצטדק, המדור שלנו מעורר המון תגובות. ובעלי התגובות, שחלקן כבר רובצות על שולחנו זמן רב, צרים עליו ועל מדורו שבעיתון ואינם מניחים לו לרגע. אין לך מושג כמה יצרים אפלים נדחסים לתוך פרסומי הספרות התמימים שלנו, רמז לי. הוא בטוח שסיפורי באמת מרתק ומשוכנע שגלגוליו של האיש ושל ספרו הנשכח, הם באמת מפתיעים ומלאי עניין. אלא מה? לא במדורו, לא בעיתונו, ולא בכתב העת שהוא עורכו.

העורכת הנמרצת של המדור מהעיתון הגדול היתה הרבה פחות אדיבה. סיפורים כמו שלך, אמרה לי בשיחת הטלפון שהואילה לקיים אתי, לאחר יומיים של הפצרות משפילות מצדי, שלא הייתי מעז לנקוט בהן אלמלא כבודו של שפיצר היקר, סיפורים כאלה ואחרים מתגלגלים אצלנו בסל המערכת בכל יום ויום. כל פנסיונר משועמם, ואני מקווה שאינני פוגעת באף אחד, בטוח שהמציא את הגלגל. אני נדהמת מהמספר העצום של הפנסיונרים האינטליגנטיים שנמצאים בארצנו הקטנה. כל מי שניצל מהשריפה ההיא, והביא או רק חושב שהביא עמו בכליו איזה דבר דפוס, או שהציל איזה ניירות מקרובי משפחתו, מיד רץ אלינו בבהלה. ומיד זה הופך אצלם, ושוב אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחד, לאובססיה מאוסה וטרדנית. הם אחוזי בולמוס נורא להביא בכל מחיר את הדברים לדפוס, ודווקא על דפי מדורה המועטים עד כאב, ואינם בוררים כיצד יובאו הדברים, העיקר שיובאו, כאילו בנפשם הוא. ואיך הצליחו להגיע אל הפנסיה המתוקה שלהם, אם באמת בנפשם הדבר? היא שאלה אותי, כדי לעשותני שותף לדברי הסתייגותה המתנשאים. ייתכן שיש משהו בסיפורי, אבל היא קראה לאחרונה כל כך הרבה סיפורים דומים, שהיא בטוחה שהיא מייצגת נאמנה את דעת קוראיה, ומבקשת די. די בסיפורי ההצלה המופלאים מן השריפה הרחוקה ההיא. נכון שהסתייגותה מסיפורי אינה צריכה לרפות את ידי. לא, בהחלט לא. וכדי להירגע מהמתח המעיק שאני שרוי בו, ושהיא בהחלט יכולה לחוש בו גם מבעד לכבלי הנחושת המיושנים של רשת הטלפונים, מוטב שאשכנע את עצמי להניח לסיפור לזמן מה, פשוט להירגע מתוך ידיעה ברורה שסל האשפה במשרד המערכת שלה מלא וממולא בסיפורים כמו שלי.

והיה בין משיבי גם עורך צעיר של כתב עת חדשני, ששלח לי פקס תשובה מנומס וכתב שבעיניו דווקא יש משהו בסיפור. אולי לא בדרך שאני מעלה אותו. ודאי יש דרכים מעניינות יותר ובעיקר מכובדות יותר, להביא את הסיפור בפני הקוראים. הנושא הוא רציני מדי מכדי שיועלה על דפי עיתון או כתב עת. אלא מה? הוא רק מכהן במשרת ממלא המקום, והעורך הוותיק שלו יחזור בקרוב מחופשתו הארוכה. כך שאפילו אילו רצה להיטיב אתי ועם סיפורי, ספק אם היה מורשה לעשות כך. שמוטב אם כן שאמתין מעט, ואחר כך, אם עוד יהיה לי עניין בפרסום, שאפנה שוב אל העורך בכבודו ובעצמו. ובכלל, יעץ לי בחביבות שנגעה ללבי, אין כמו ההמתנה. ואני חשבתי לי, שאילו כל הכותבים היו נוהגים לפי המלצתם של העורכים העמוסים, והיו עסוקים בהמתנות, דבריהם של מי, לכל הרוחות, היו ממשיכים ונדפסים שבוע שבוע במדורי הספרות? אם יגעו הדברים ללבו של העורך, הרי שהרווחת, כתב לי, ואם לא, לא הפסדת שום דבר, כי סיפורך הרי ממילא אינו מתקבל להדפסה בעיתון, ואפילו שיעברו כמה שבועות קצרים בהמתנה עקרה, מה הם אחרי הכל, בהשוואה לעשרות השנים שבהן התגלגל הספרון במחשכים? ומהו פסק הזמן הקצרצר הזה, של כמה חודשים אפילו, לעומת חמישים וכמה השנים שבהן נעלם גורלו ההפכפך של גיבורי הספרותי, או כפי שכיניתי אותו בפקס, האיש בעל אלף הכשרונות? אגב, כותרת מצוינת, החמיא לי לבסוף העורך הצעיר, כותרת ממש מעולה. מהיכן שלפת אותה?

וכבר חשבתי לעצמי שאין לי שום תקווה להביא את הסיפור באחד העיתונים הגדולים. ועלי להיכנע, לרדת בדרגה ולהסתפק בפחות, בהרבה פחות. לפנות למשל אל המקומון שלנו, או אל ביטאון המועצה האזורית שלנו. האמת היא שלא נעלבתי אישית מכך, אמרתי. מילא לשם עצמי, לשם פרסום דבר משל עצמי, אפשר שהייתי נעלב עד עמקי נפשי מתשובותיהם האטומות של העורכים. אפשר שהייתי נפגע מאד אילו רמז לי אחד מהעורכים שאין לי בכלל מה לחפש בין העיתונים הגדולים, ועלי לחפש בין העיתונים שאליהם אני וסיפורי באמת שייכים. אולי עלי פשוט להפשיל שרוולים, ולהתחיל לחרוש את מערכות המקומונים ועיתוני הפרברים? אבל בערב היום השני קיבלתי פקס תשובה נפלא מעיתונאית נכבדה מאחד העיתונים הגדולים. היא כתבה לי שם בכתב ידה החפוז, שלגמרי במקרה שמעה מעמיתיה ממדור הספרות את סיפורי והוא נשמע לה מרתק. ואם אני לא מתעצל, היא מוכנה להיפגש אתי לראיון כבר מחר בבוקר. נבהלתי בעצמי מהמהירות שבה התרחשו הדברים. לא, אני עצמי איני ערוך לפעול במהירות שכזו. ביקשתי ממנה לדחות את הראיון לשבוע הבא. ומה היא ענתה לי? טירון תקשורתי שכמוך. סיפורים כאלה לא דוחים אפילו בשעה. גם מפני שאינם מזדמנים בכל יום, וגם מפני שאחינו העיתונאים הם חטפני סיפורים ידועים. ועד שהיא ואני נתעורר מחר בבוקר, אפשר שנמצא שכבר הקדימונו אחרים. זריזים מאתנו, נחושים מאתנו, שאפתנים מאתנו.

קבענו להיפגש אחרי יומיים, בצהרים, באיזה בית קפה תל אביבי, סמוך לנמל הישן של העיר. הכנתי את מעט החומר שכבר צברתי, והקדמתי לנסוע לתל אביב, כיוון שרציתי להספיק ולהציץ גם בספריית האוניברסיטה, במדור כתבי העת העבריים. רציתי גם לרדת אל ארכיון התיאטרון, כדי לבדוק האם בכלל מישהו “פתח תיק” לעבודותיו של שפיצר, ואם ישנו כבר תיק, מהו החומר שהונח בו. האם יש שם משהו שעלי לדעת? חיפשתי בעיקר תמונות שלו, ומסמכים עבריים שיעידו על עבודתו בתיאטרון העברי הצעיר של ראשית שנות החמישים. הסיפור שלו מ“אורלוגין” כבר היה מוכר לי. אבל הרשיתי לעצמי כעת לשבת ולקרוא בו שוב בעיון, ביישוב הדעת ומתוך מנוחה גמורה, שמא יתגלו לי דברים נוספים שלא שיערתי את קיומם מבראשונה. צילמתי את הסיפור וחיפשתי את המאמרים שכתב שפיצר על אמנות התיאטרון ועל אמנות הקולנוע ועל הזרם הניאו־ריאליסטי בקולנוע האיטלקי. את מאמריו פרסם בביטאוני “השמאל” המובהקים של אותם הימים: “על המשמר”, “משא”, “בשער”, ואחרים. ובאמת על נקלה מצאתי אחד או שנים מאלה שלא היו ידועים לי. הם לא הפתיעו אותי אבל היתה בהם הבטחה ברורה, שאם רק אחפש במקומות הנכונים, אמצא עוד ועוד משלו. סקירות, תמציות, ביקורות, הערכות ואפילו מאמרי עיון ארוכים. את הקולנוע האיטלקי התוסס של אותן השנים הוא כנראה מאד מאד אהב. שוב ושוב חזר בדבריו אל שמותיהם של הבמאים האיטלקיים הגדולים, ואל סרטיהם המפורסמים. על “תרבותה של אירופה המזרחית” כתב מתוך רוח ביקורתית, אך תוך שימוש מרובה באותם דפוסי לשון מקובלים מאותן השנים, ובאותן “המליצות” מהמילון השמאלי, שרווחו אז בביטאוני השמאל. אלה היו מוכרות עד לזרא לקוראים, אך גם דרושות להם כאוויר לנשימה.

מדהים, המהמתי לעצמי בקול, עד שהספרניות המעירות היסו אותי, כמה הספיק שפיצר לכתוב בשבע שנותיו הנשכחות בארץ. כל כך הרבה כתב, עד שאילו הייתי מראה את עבודותיו למי שאינו מכירו, ושואל אותו: אמור לי בכנות, כמה שנות מחקר ועיון דרושות כדי להתנאות ביבול כזה? היה משיב לי שזה בוודאי יבול עצום של עשרות שנים, ואחר כך היה תוהה: רגע, מי היה האיש? מעניין שלא ידעתי בכלל על קיומו. באיזה שנים הוא פעל בארץ? תגיד, אצל גצל קרסל יש לו ערך? ובכרכים של תדהר הוא נזכר? לא מזמן ביקשה ממני אחת מידידות הנעורים שלו, שעשתה את כל חייה בארץ, שאכתוב למענה ולמען קומץ זוכריו ומעריציו, טור קטן, של כמה מאות מילים, על חייו ויצירתו של שפיצר. אמרתי לה שאינני רואה עצמי למומחה בתחום יצירתו, וביקר לא בתחום יצירתו הקולנועית, שאת רובה אגב, יצר לאחר שכבר ירד מהארץ. אז על מה אתה מוכן לכתוב? שאלה אותי. רק על שבע שנותיו הדחוסות שבארץ, השבתי לה. כן, אמרה, אבל לארץ כבר הגיע כאמן מוכר וידוע, ומן הארץ יצא ועשה “קריירה שנייה” באירופה. ומי יכתוב על כל אלה? אבל לבסוף שנינו לא פסקנו בעניין. הביוגרפיה המקוצרת שלו שכתבתי נמסרה לעורכי הספר הגדול על תרומתם של יהודי צ’כוסלובקיה לתרבות הישראלית. העורכים לא רצו אפילו לשמוע אפילו את שמו. עם יורדים עלובים שכמוהו, שאפילו לא זכו להיות “נפולת של נמושות”, אין לנו שום עסק, כפוי טובה שכמוהו, איש שניצל את הכנסת האורחים של ארצנו ללא נקיפות מצפון. איש שעשה את שהותו בארץ לקרש קפיצה לחלומות הגדלות המטורפים שלו, וכשנכשל, ומזלו בגד בו, “הוכשטפלר” שכמותו, וסרטיו חורפו וגודפו כראוי להם, האשים את כל העולם. וכשמבקרי הקולנוע חסרי הלב התעמרו בו ובעבודתו, נזכר פתאום שיש לו “מולדת” אחרת, אמיתית, שאינה שותה את דמו, ובאישון לילה ממש, כגנב נמלט, הסתלק מהארץ לצמיתות.

ידידתי לא ויתרה בקלות. היא גייסה לעזרתה ידידים בעלי השפעה בהתאחדות יוצאי צ’כוסלובקיה, שיסנגרו על האיש המיוחד ועל עבודתו, שידאגו ששמו ייכלל בין שמותיהם של בעלי העלייה, שתרומתם הנכבדה לתרבות הישראלית אינה זקוקה להוכחה. ואלי היא התקשרה בבהילות ואמרה, אתה צריך להתאמץ קצת ולבדוק בניירותיך, עם מי מן המפורסמים התהלך שפיצר בארץ? היא הבטיחה לי שאם אמצא כמה שמות ידועים שכאלה, לא יוכלו גם המתנגדים לשפיצר בוועדת המערכת להתעלם מתרומתו. ומי אמר שבארצנו לא חיות מריבות העבר? ומי אמר שיש סליחה ומחילה ליורדים?

ואני באמת חזרתי אל ניירותי, ומצאתי בהם כמה שמות של ראשוני הקולנוע העברי, ואת שמו של המשורר הדגול אברהם שלונסקי, ואת שמו של מלך הבוהמה התל אביבית דן בן אמוץ, שהצהיר פעם הצהרה מוזרה: כל מה שלמדתי בחיי על קולנוע – מליאופולד שפיצר למדתי. אבל גם אני התקשיתי להאמין שכך באמת אמר, וחברי הוועדה המפקפקים ודאי יחשדו מיד שיש כאן בידוי ראיות ספרותי.

כמו כן מצאתי את שמו של דוד פרלוב, שהיה מעין המצאה פרטית משלי. והוספתי גם את שמו של חיים חפר, שהרי אם אתה מזכיר באיזשהו מקום את שמו של דן בן אמוץ, מיד נגרר לשם גם שמו של חיים חפר. ואפילו הזכרתי את הסופר הפולני, הגוי חובב הישראלים, הסופר הגולה שהתפרסם מאד בארץ בשעתו, מארק הלאסקו השתיין, מי שהתכנה אז “המינגווי הפולני”. ניצחנו, בישרה לי ידידתי בשמחה אחרי כמה שבועות. הוועדה נכנעה, והערך על ליאופולד שפיצר יופיע בספר עם שאר נכבדי העדה. תודה לך על עזרתך.

אך כשיצא הספר לאור, נוכחנו שפשוט רימו אותנו, ושמחתנו היתה מוקדמת מדי. אף מילה מתוך מאות המלים שכתבתי על האיש ועל יצירתו לא נכללה בספר. ובכל זאת הם הואילו שלא להשכיחו לחלוטין, ואיזה מבקר עלוב, שעוד בצעירותו כתב ביקורות תיאטרון מגוחכות, אבל זכה והיה מאחרוני ילדי עליית הנוער שניצלו משם, כתב על שפיצר כמה שורות. בושה, ממש חרפה מה שכתב עליו. הוא הזכיר אמנם את שמו, אבל אפילו שנת לידתו ותאריך מותו החטוף לא ציין, ולא את שמות סרטיו הידועים. חרפה, כמה משפטים עלובים שנכתבו ברשלנות ומתוך בורות מובהקת. נו? נזפתי בה מתוך צער, נו? ככה ניצחנו את הוועדה? את רואה שהם כל כך “ציוניסטים” שלא סלחו לו עד היום על ירידתו, אפילו לאחר מותו. נכון, אמרה לי באכזבה, הם פשוט רימו אותנו, אותי אותך ואת חבריו הטובים. הבטיחו אבל לא קיימו. הצער שנשמע בקולה נגע ללבי ואני קירבתי את השפופרת אל פי ופשוט התחלתי לנחם אותה, ניחום מקוון מרחוק. יורד לא יורד, אמרתי לה, הוא היה אינטלקטואל יהודי מבריק, מאותה חבורה זוהרת של אינטלקטואלים יהודים צעירים, ששרדו מהשואה. ואם בספר על תרומת יהודי צ’כוסלובקיה לחיי התרבות של ישראל לא נזכר שפיצר כראוי לו, הרי הוא עוד ייזכר לדורות בין השמות הגדולים של “בעלי הלב החלול”. היוצרים היהודים הגדולים, ששבו כביכול אל החיים, אבל ללא לב חי בתוכם. אינני זוכר מיהו שטבע את הביטוי הזה, אמרתי לה, אבל אין לי ספק שהוא ראוי להימנות עם אבירי המסדר של “הלב החלול”. הוא ראוי לשם והשם ראוי לו. אינני יודע אם נחמתי אותה מעט על אכזבתה בדברי אלה, אבל ממילא את הנעשה אי אפשר היה להשיב. ואני השתתקתי והמתנתי בסבלנות עד שהיא סגרה את הטלפון.

אל בית הקפה שבו קבענו להיפגש עשיתי דרכי ברגל. היה יום של ראשית הקיץ, החום כבר התחיל להציק אבל הלחות עוד לא העיקה כל כך, ובצד המוצל של המדרכות היה נעים להלך אפילו עד לצהריים. חלפתי על פני בית הקפה הקטן, וראיתי שבאמת רוב היושבים בו מעדיפים לשבת בחוץ, מתחת לצילם של עצי הפיקוס, ממש כמו שאמרה לי העיתונאית, כשכיוונה אותי אל הקפה. הלכתי עד קצה הרחוב הקצר וחזרתי לאחור. נזכרתי ששכחתי לשאול אותה איך אזהה אותה ואיך היא תזהה אותי. הנחתי שהיא מאד מנוסה בזימון מרואיינים אל בית הקפה הקטן, ובוודאי היא מוכרת כאן היטב. לקוחה ותיקה שכמותה, אפילו המלצרית הצעירה שהתרוצצה מוטרדת בין השולחנות ודאי מכירה, והיא גם תוכל להצביע על סימני ההיכר שלה. כן ודאי, היא השיבה על שאלתי, אל תדאג, אתה תבחין בה מיד. אי אפשר שלא להבחין בה. ואגב הליכתה אמרה לי שהיא מרבה להחליף תסרוקות ומרבה לשנות את צבע שערה. פעם שאלתי אותה, אמרה לי המלצרית קצרת נשימה, מה זה, את כל כך שונאת את השיער של עצמך? ומעבר לכתפה זרקה לי, אם תצטרך משהו פשוט תקרא לי, או שתיגש לבעל הבית. ואני תפסתי לי מקום בתוך הקפה ולא בחוץ. מפני שנאמר לי שהיא שונאת לשבת בחוץ. וכשתכנס, הדריכה אותי, פנה שמאלה עד הקצה. ושם תראה על הקיר לוח צבעוני ענקי, כרזה שמציגה את דגי המאכל של תל אביב.

עשיתי בדיוק כדבריה. הנחתי לפני על השולחן הקטן את התיק שארגנתי לקראת הראיון. משום מה הבחנתי גם בהעתקי הפקסים ששלחתי לעורכי העיתונים. לשם מה אני צריך אותם כעת? גם ככה התיק התנפח יותר מדי. קרעתי את דפי הפקסים המיותרים לקרעים קטנים מוללתי את הפיסות וגדשתי בהן את המאפרה. הסתכלתי מסביבי ולא ראיתי את העיתונאית. קמתי לרוקן את המאפרה. המלצרית הזריזה שחלפה שוב כאן על פני אמרה לי אל תתייאש, כבר היו מרואיינים שהמתינו לה כאן שעתיים. שעתיים? נחרדתי, מהיכן אמצא את הזמן להמתין לה כל כך הרבה?

 

י    🔗

לא יצאתי למרדף אחרי כל התרגומים הנעלמים של אבא ז"ל. ידעתי שישנם לפחות אחד או שניים מהם, שאין שום סוד מסתתר מאחורי הכותרת שלהם. כמו למשל המחזה “ואסה זלז’נובה” מאת מקסים גורקי, שאבא תרגם מרוסית על פי הזמנתו של הבמאי הידוע גבריאל צבי. מתי תורגם המחזה, באיזו שנה? ובכן ברשימת המחזות המתורגמים שערך חברינו יעקב, לא נזכר התאריך המדויק. אבל המחזה סופח למחזה שלפניו, שגם הוא מחזה רוסי, וגם אותו ביים חלוץ הבמאים־הנודדים גבריאל צבי. שם המחזה “חורשת התות”, מאת המחזאי הרוסי אלכסנדר קורנייצ’וק, והוא הוצג אצלנו ברוב עם, לסיום שנות החינוך של חברת הנוער הצעירה. קומדיה קלילה זו מחיי הקולחוז הסובייטי, זכתה להצלחה עצומה. להפתעת כל העוסקים במחזה היה ביקוש להצגה שנייה בפני חניכי חברות הנוער של קיבוצי הסביבה, ואפילו להצגה שלישית, שאליה הגיעו גם תלמידים מבתי הספר של חדרה הסמוכה. “חורשת התות” הועלתה בקיץ של שנת 1952, בחדר האוכל הישן, שכל הקיר המערבי שלו פורק כדי שיוכל להפוך לאולם הצגות גדול. משום מה צירף חברנו יעקב את שני המחזות, ורשם גם את “ואסה זלז’נובה”. כאילו תרגם אבא את שני המחזות במכה אחת, ואולי גם בלילה אחד.

אולי כן ואולי לא, אני אפילו לא מתכוון לבדוק את נכונות התאריך. יותר מדי דברים סתומים מציצים אלי וקוראים לגילויים. מדוע נדחתה ההצגה של “מחכים ללפטי”? מדוע נסתיימו בצורה פתאומית כזו חודשי ההכנה הארוכים? ואיזה מפח נפש נגרם לכל העוסקים בהצגה, ממש מתסכל לחשוב על כך אפילו היום. כל מחזה מתרגומיו של אבא זכה לגורל נבדל משלו. כשהגעתי אל ארכיוני התיאטרונים מצאתי שהמחזה “ואסה זלז’נובה” הוצג כמה פעמים על במותינו, ונוסח המחזה תורגם בידי אברהם שלונסקי. ואפילן תהיתי ביני לבין עצמי, האם ישנה אפשרות רחוקה, שנוסח תרגומו המוקדם של אבא ז“ל התגלגל אל שולחנו של שלונסקי. אף כי הדבר נשמע בתחילה כאילו מופרך לגמרי, וכבלתי מתקבל על הדעת, הרי אני עצמי גיליתי כמה חוטים סמויים בין אבא ז”ל לבין אברהם שלונסקי. כמה פגישות שנפגשו, כמה במות שבהם פרסמו במשותף, אהבתם הגדולה למלאכת התרגום והמכתב המרגש והנוגע ללב ששלונסקי שיגר לאימא אחרי מותו הפתאומי של אבי. והרי כבר היו דברים מעולם אצל סופרינו ומתרגמינו. וקרה גם שדברים שהחל בהם אחד התגלגלו בדרך זרה ומוזרה אל שולחנו של האחר. ואף כי במקרה שלפנינו החלוקה בין גדול לאלמוני היתה ברורה, ואיש אינו מעלה על דעתו שאפשר להשוות בין המוניטין שזכה להם שלונסקי כמשורר וכמתרגם, אל דמותו הצנועה והנחבאת אל כליה של אבא ז"ל; שכשם שבא לעולם מתוך הצנעת עצמו כך גם יצא ממנו. ולא עשה בחייו אפילו את הצעד הקטן ביותר להאדרת שמו בעולם. ויש לילות שאני מהרהר בהם ביני לבין עצמי איך היה יוצא מגדרו ומתרתח עלי, שאני חורג ממנהגיו הצנועים, ומפרסם מעט את שמו בעולם. ואף על פי שהדברים כביכול מופרכים מתחילתם, הם הטרידו אותי לא אחת ולא שתיים.

לא התאפקתי, ובצהרי שבת קיצית נאה אחת, התקשרתי אל עורך השירה והמתרגם הידוע ישראל גבעוני, שידעתי כי היה מתלמידיו המעריצים של אברהם שלונסקי, והוא מצוי היטב היטב בכל תרגומיו, אלה שנדפסו ואלה שעודם ממתינים לשעתם לראות אור עולם. ישראל גבעוני התרתח ונזף בי תיכף נזיפות קשות דרך הטלפון. לא היו דברים מעולם, צעק עלי, ומנין לי החוצפה וגסות הרוח להעלות אפילו בדעתי אפשרות מופרכת שכזו? לא יצאו אפילו שלושים שנה מאז פטירתו של המשורר הדגול, וכבר מרשים לעצמם פרחחי ספרות שכמוני להקל בכבודו? ועוד רגע היה מטיח בי את גערתו הידועה. של נעליך איש צעיר, כשאתה מזכיר את שמו הגדול.

אמן גדול כמוהו, ידען עצום שכמוהו, מגדולי המשוררים שבעולם, בקיא מאין כמוהו במכמני הלשון והספרות הרוסית, שהוא יזדקק לנוסח ראשון או לטיוטה חפוזה של מתרגם חובב כמו שהיה אביך? ממש בושה מה שאני מעלה בדעתי ועל שפתי. נכון, גם הוא הכיר את אבי המנוח. נכון, הוא באמת היה איש אשכולות בלתי מצוי, נעים הליכות, נוח לבריות, איש צנוע שלא התהדר מעולם בידיעתו הרחבה. אבל מכאן ועד להשוואת התרגומים, דרכי נועזת מדי, נלוזה מדי אם לדייק. אמת שגם הוא ידע מעט על הקשרים שביניהם, אבל תשמע אישי הצעיר, אמר לי בנימת מורה נזפנית, גם אביך ידע היטב את מקומו. ולשבת עם שלונסקי כאן ושם, להתלוצץ אתו ליד השולחן, לספר בדיחה ולשמוע ממנו שתיים, ואפילו לרכון עמו, ראש בראש, על איזה גיליונות הגהה מנוקדים, עדיין לא עושה אותם שותפים שווי ערך. ובכלל, אם אני מתכוון לצאת למסע ארוך של גילויים ותחקירים, כדאי לי מאד שאתפוס מידה נכונה של צניעות וענווה, שלא יגבה לבי חס וחלילה, ושלא אבוא על ידי כך לטעויות מביישות. סגל לך מידה של נמיכות הרוח, אישי הצעיר, סיים את דבריו מפויס מעט, שלא יזדקקו קוראיך למידת הרחמים עליך. והוא עצמו, ישראל גבעוני, אינו עושה מדברי חוכא ואיטלולה, רק משום כבוד אבא ומשום שהוא יודע את הקשר המשפחתי שלי אליו.

אבא תרגם את המחזה מקובץ מחזותיו של גורקי ברוסית. התרגום נשאר בכתב יד, ולחברנו יעקב המסור, לא היה ידוע על גרסה מתוקתקת במכונת כתיבה. כלומר שוב: המחברת או המחברות הקמוטות, שבהן היה תרגומו המטוייט בחופזה, נשלחו אל הבמאי גבריאל צבי, אל ביתו שבירושלים, בדואר או במסירה אישית, אינני יודע. אפשר שהניירות ניתנו לו בימים שעבד על הצגת חברת הנוער שהצליחה כל כך. ההצגה לא בוצעה, והמחזה אינו נמצא ברשימת המחזות שהעלה הבמאי המפורסם גבריאל צבי, לא בקיבוצים, לא בתיאטרון השכונות הירושלמי שהקים, וגם לא בחוגי הדרמה לנוער במקומות שונים בארץ. אין כאן מקרה דומה להצגתו של שפיצר. פשוט, איש לא התחיל לעבוד על המחזה. ושום דרמה אינה חבויה מאחורי הדרמה שלא הועלתה על הבמה.

סתם כך, רק לשם הסקרנות, הצצתי בכרך מחזותיו המתורגמים של אברהם שלונסקי, כדי לראות מה כתב גורקי במחזה שלו. רציתי לדעת על איזו “מרקחת של יצרים” טרח אבא לילות רבים לאחר יום עבודה מפרך בכרמי הענבים של המשק. קראתי על ואסה, אשה רוסית ענקית, שתלטנית וחזקה, שהחזיקה חברה של ספינות נהר על הוולגה. היכן הם במאי הטלוויזיה הזריזים? חשבתי לעצמי תוך כדי הקריאה, שהרי יש להם כאן מכרה זהב של ממש, יצרים ואלימות, מין, תככים ופשע. רק לקרוא כיצד מצליחה להיפטר מבעלה השיכור והמושחת, שהרס כל מה שנגע בו. או באילו דרכים נפשעות נקטה, כדי להציל את כבוד המשפחה וחברת הספנות שלה. ובתוך המשפחה, אלוהים ישמור! מערכות יחסים מעוותות להחריד. הבת הבכורה, השתיינית הכרונית, בעלת בריתו המתועבת של האב. האם קיימו או לא קיימו ביניהם טקס מבחיל של גילוי עריות מכוער? והבת השנייה, כלילת המעלות, אהובת נפשה של ואסה, היא הרי ילדה מפגרת. האם היו או לא היו ביניהן יחסים מעוותים של שתי נשים? והבן, הפרחח קל הדעת, תככן עלוב ונלוז, איך הוא משלים את תמונת המשפחה המקולקלת הזו. זהו גן עדן לכותבי תסריטים, לסחטני דמעות, לסדרות משפחתיות שלעולם אינן מסתיימות. הכל כבר הניח גורקי בפי גיבוריו, שנים רבות לפני עידן הטלוויזיה.

וממש כמו בסקירות הספרים שבעיתון, לא אספר את סופו המפתיע של המחזה. רוצו לקרוא, כמו שכותבים המבקרים. אל תחמיצו, סיפור אמיתי מהחיים. סיפור ריאליסטי, קשה, ואפשר להוסיף גם כמה משפטים שאין שום דרך לבדוק את אמיתותם. כמו: “זהו סיפור מאד מאד רוסי, מאד מאד גורקאי”. מפני שהיום לא ימצאו אנשים רבים, קוראי רוסית ועברית, שיבינו מה פירושו של הביטוי “מאד מאד רוסי”. או “מאד מאד גורקאי”. אבל אם שורות מעטות אלה, שהעליתי כאן בחופזה, יביאו לכך שקורא אחד, לפחות אחד, יפתח באמת איזו יצירה של מקסים גורקי בעברית, עשיתי את שליחותי. ממש כשם שעשה את שליחותו חברנו יעקב, ששילח אותי, באיחור של עשרים וכמה שנים, בעקבות רשימת המחזות האבודים שהותיר אחריו אבא ז"ל, אל כרך מחזותיו המתורגמים של אברהם שלונסקי הגדול. כדי להבין, ולו במעט, על מה נסב המחזה “ואסה זלז’נובה”, שאבא תרגמו אך נוסח תרגומו לא נמצא עד היום.

במהלך התחקיר שלי, ובמשך חיפושי אחרי הניירות השכוחים, למדתי להוקיר את המילה “קרטונים”. קרטונים, פירושה חבילות של כתבי יד ודפוסים שלא נבדקו ולא מוינו, אלא הוטלו בבלגן גמור, ממש ברגע האחרון, אל תוך קופסת קרטון, קטנה או גדולה, נארזו ונחתמו בנייר דבק או בסיכות מתכת, ונשלחו לאן שנשלחו. קרטונים, פירושו ארגזים, שעשויים מעץ או מקרטון, או אפילו מפלסטיק. ובאחד המקומות אמר בעליה של תיבת ברזל מחלידה, שהניח את הניירות בקרטון שלפנינו. קרטונים, אם כך, פירושו מכלים מלאים במסמכים שהוטלו בעליות גג מאובקות, והושמו מאחורי כונניות עץ כבדות, הוסתרו ברווח שבין המזנונים הישנים לקירות המתפוררים ונשכחו שם. וכבר למדתי ממרואייני שאין גבולות של חומר, זמן או של מקום להגדרת הקרטונים. לפעמים, אפילו שהניירות נעלמו, או נשרפו או נרקבו, זה באשמת הקרטונים. שלא לדבר על הקרטונים שנשלחו לכתובת הלא נכונה, ונארזו בטעות, או נשכחו בדירות הישנות. ואיש כבר לא חזר לשם, לפדות את אבידתו משכחת הנצח.

משום כך לא הופתעתי כשכתבה לי בתו של הבמאי, עדה היקרה, שנוסח המחזה של אבא מונח כנראה בתוך אחד הקרטונים. הבנתי שאין סיכוי למוצאו אי פעם. יש מעין השלמה וויתור צובטי לב, כשאתה שומע מהבת או מהאלמנה או מידידת הבית המסורה, שהכל ישנו, והכל מסודר, ובעצמי ראיתי את הדפים רק לפני זמן מה. אלא מה? אתה שואל. אלא מה? היא אומרת, פשוט אינני יודעת לאן דחפתי את הקרטונים. שהרי מניסיוני אני יודע, שאפילו חבילה הנבעטת מתחת למיטה, רק לרגע, רק לפנות מקום לשטיפת החדר; סופה אבדון ושכחה, ורק נס יוכל להחזירה. ומניסיוני אני גם יודע, שמכתבים יקרים, שהיו מונחים בתוך הקרטון הנכון והמסומן, אבל הוצאו רק לרגע, רק למכונת הצילום ובחזרה, שוב לא יימצאו לעולם. לא רק מפני שמי ששכח אותם אינו יכול להיזכר בשום אופן מאיזה מדף הוציא אותם ולאיזה מדף עליו להחזירם, אלא בעיקר מפני שנפגע כאן העיקרון המקודש של הסדר הנכון. מה שהוצא ממקומו הטבעי והיחיד, ולא הושב אליו מיד, לא יוחזר כבר לעולם.

ממש כך אירע לי עם ארבעת המכתבים היקרים מפז, שאבדו בארכיון הסופרים שבתל אביב. שני מכתבים נדירים שנשלחו הישר משולחנו של אברהם שלונסקי אל ליאופולד שפיצר בשנת 1950. ושני מכתבי התשובה, שנשלחו מליאופולד שפיצר אל אברהם שלונסקי. ארבעה מכתבים קצרים וענייניים, שאין בהם שום דבר חידוש ושום גילוי מסעיר. לבד מהאישור שהם מהווים שאכן היה קשר כתוב בין השנים. המכתבים נשלפו לבקשתי מ“מקומם הטבעי”, צולמו ונשלחו אלי באדיבות העובדות המסורות של הארכיון. אני צירפתי את ארבעת המכתבים אל התמונות ואל כמה צילומים אחרים, שצורפו למאמרי הראשון על “ליאופולד שפיצר – הבמאי שנשכח”. הכנסתי את כולם לתוך מעטפה גדולה ושלחתי אותם בדואר רשום אל מערכת כתב העת לתיאטרון שבירושלים. קיוויתי לתומי, שהעורכים, שיעמדו בוודאי מיד על חשיבותם, יכניסו אותם כנספח בולט למאמר. אבל נהגתי כטיפש גמור כשלא הכנתי לעצמי עותקים נוספים מן המכתבים.

וכך נסעה לה המעטפה ששלחתי לירושלים, מלווה ברישומי המגן של הדואר הרשום, שהבטיחו שנסיעתה משפלת החוף, מן העיר חדרה, ועד למרומי הר הצופים, תעבור ללא תקלה. המאמר נדפס זמן קצר לאחר מכן. וכמובן, בקיצורים ניכרים. המכתבים לא נדפסו בו, אך משום מה, תוך בקשותי הנמרצות, גם לא הוחזרו אלי. לאן הם נעלמו? נו, הרי זה ברור לגמרי: הם הופקעו מ“מקומם הטבעי”. הונחו באיזו פינת שולחן צדדית בחדר המערכת, או שצורפו בשוגג אל חבילת מסמכים אחרת. או שפשוט נגרסו ונזרקו לסל האשפה. אבל אני לא ויתרתי עליהם. מילא, לא צורפו למאמר הזה, אצרף אותם למאמר הבא. התקשרתי בדחיפות אל העובדות המסורות של ארכיון הסופרים, להודיען שככה וככה, ולא הכנתי צילומים נוספים. ואלה שהואילו לשלוח אלי, אבדו בדרכם הארוכה לירושלים. ומה אני כבר מבקש? בקשה קטנטונת. שישלחו לי עוד פעם, בתשלום מלא כמובן, את ארבעת המכתבים. משום שהפכו חשובים לי פתאום, וחבל שלא חשבתי על כך מהתחלה. אבל אז הסתבר שבאותה פעם ראשונה הם הוזחו מ“מקומם הטבעי” והיחיד שבארכיון הסופרים, ויחלפו אולי עוד שנות דור, עד שיימצאו ויושבו אל מקומם.

ממש אותה תשובה שהשיבה לי עדה היקרה, בתו של הבמאי הידוע, שאין לה שום ספק שהמחזה שאני מדבר בו אכן נמצא עם הניירות השמורים של אביה. היכן הם נמצאים? בקרטונים שמתחת למיטה, היא שומרת עליהם מכל משמר, אך טרם התפנתה לעבודת המיון. עבודה עצומה שדורשת ממנה לא רק כוח וסיבולת ממשיים, הכרוכים בטלטול “הקרטונים” הכבדים מהכא להתם, אלא שעבודה עצומה זו, שהיא דוחה אותה משנה לשנה, ומכינה עצמה לקראתה בדחילו כבר זמן רב, טרם התפנתה אליה, שהרי היא תדרוש ממנה תעצומות נפש וחוזק רוחני, שלצערה חיי היומיום הקשים מונעים ממנה כרגע לגייסם. ובכלל, בעולמה הרוחני, שלאביה ולעיזבונו הספרותי השפעה עצומה עליו, אין כרגע מקום פנוי לעיסוק משעבד זה. משבר אחר משבר פקדו אותה בעת האחרונה, רובם קשורים בחיי המעשה שלה, בקשיי הקיום והפרנסה, וברדיפה אכזרית וקשוחה, בלתי פוסקת, שרודפות אותה הרשויות הארורות. אבל, לכשתתפנה מכל אלה, לכשיחדלו בתי המשפט להציק לה, וכשתסיר העירייה את המצור מעל דירתה הקטנה והצנועה; אפשר שתימצא לה שעה נוחה ונכונה, לרכון אל מתחת למיטתה, ולשלוף משם את “הקרטון” הנכסף, שאיננו נותן לי מנוח.

 

יא    🔗

מרבה־נשים אמיתי מצאת, הודיעה לי העיתונאית התחקירנית כמה שבועות לאחר פגישתנו בבית הקפה הקטן. אתה ידעת שהוא היה נשוי שלוש פעמים? הכרת את שלוש נשותיו? בדקת אצלן אם נשמרו עבודות נדירות של שפיצר? האם אתה בכלל יודע שיש לו שלושה בנים? ואחד מהם אפילו חי בארץ, ומתגורר אצלנו בתל אביב? הופתעתי לגמרי. לא, מאיפה לי לדעת? השתוממתי. אבל היא לא הרפתה ממני. רואים מיד שאתה פועל רק מנקודת ראות גברית. אילו היית אישה, היית עושה כמוני, ומחפש ישר את הנשים בחייו. לא סתם התחקירניות הטובות הן נשים. הגברים סתומים ואטומים ונעולים רק על כתבי יד אבודים, ספרים נעלמים, טכסטים קשים לפענוח, תרגומים שכוחים וכיוצא בהם, אבל את האיש אינם רואים. בלבי ידעתי מיד שהיא צודקת, ופשוט עלתה על הדבר הנכון. היא ירדה לפרטי חייו הקטנים אך האמיתיים, ולא היה לי ספק שהיא תגלה על האיש ועל חייו פי אלף ממה שאני גיליתי. אבל אני הרי הגעתי אליו לא דרך מדור התחקירים שבעיתון כדי להכין כתבת ענק מצולמת למהדורת סוף השבוע. אני נתקלתי בו במקרה, נפלתי עליו כמו שאומרים, בהפתעה גמורה בדרך חיפושי אחרי הניירות שהשאיר אבי.

היא צלצלה אלי שוב אחרי כמה ימים ושאלה האם ידעתי שנשא כאן בארץ אשה והוליד בן? לאחר מבצע סיני נפרד ממשפחתו, ושב ונשא שחקנית גרמניה יפהפייה והקים איתה בית? ואיך זה שאינני יודע שהוא קנה בית במינכן ויש לו שם ילד, בנו היחיד בגרמניה, שהיום הוא כבר מהנדס צנוע שמסרב להתראיין. לא, רציתי לצעוק לה בתשובה, לא ידעתי את כל הרכילות הזאת עליו. אני לא עקבתי אחריו כמו בלש או חוקר פרטי. מניין לי לדעת על כל הנשים שנשא ועל כל התהפוכות שבחייו? האיש שנולד בשנת 1918 כמעט יכול להיות אבי, הוא נפטר בשנת 1968 וכבר הספיק להישכח. בן כמה אני נראה לך? שאלתי אותה. זקן שכמוך, השיבה לי מיד, אני לא מתרשמת מקשישים מתחזים ולא נבהלת ממעמידי פני צעירים. יותר מדי טיפוסים כאלה כבר ראיתי. אל תתחיל אתי, הוסיפה, עלי התרגילים האלה לא עובדים. אל תשכח שאני כבר יותר מדי שנים במקצוע, ועיתונאיות רואות הכל.

אני לא מתכוון לשום מחשבת זדון, הודעתי לה חגיגית, ולשום מזימת ניאופים מגונה. אני פשוט רוצה להפתיע אותך לרגע במה שעלה בדעתי. עובדות, עובדות, היא נבחה עלי בטלפון, אל תנפח אותי עם ההגיגים המיותרים שלך. זה רק מכביד על העבודה. אני עיתונאית, יקירי המזדקן, ולא סופרת שאיש לא קונה את ספריה. לפתע, מבלי שתכננתי, שאלתי אותה, ואת יגאל מוסינזון קראת? את הספר הראשון שלו “אפורים כשק” קראת? את זוכרת את הסיפור על הבמאי־הנודד והאשה הבודדה? מה היה שמו שם? יצחק אורבן נדמה לי. היא לא השיבה ואני המשכתי. כמי שעוד מעט ימלאו לו שישים שנה אני יכול לומר לך שבחיי ראיתי כבר יותר מאב אחד שהיה רק בן עשרים וכבר נישא והוליד את בכורו. יפה, נחרה אלי מהשפופרת, יפה אז מה? את לא מבינה, אמרתי לה. הוא היה בן עשרים בקיץ הארור ההוא של 1938, הקיץ הראשון של חיי. גבר צעיר ונאה ומושך מאין כמוהו. ובת כמה את חושבת היתה אימא שלי, כשילדה אותי בקיץ ההוא? אני אומר לך שוב, הוא בקלות יכול היה להיות אבי.

היא לא התרגשה מדברי. היא היתה עיתונאית מנוסה והדפה בקלות את ניסיוני המגוחך לתפור לעצמי ביוגרפיה מדומה. עזוב, אמרה לי, במחשבות הטיפשיות הללו תשתעשע כשתהיה לבדך, כשתשתגע משיעמום מול שולחן הכתיבה שלך. אני כל כך עסוקה שחבל לי על כל רגע של הסחת הדעת. לא הייתי פונה אליך אלולא הייתי זקוקה לעזרתך. זה בעניין בנו השלישי של שפיצר. בעצם זהו איש צעיר שאינו ממש בנו שלו, אלא רק בנה של מי שהיתה אהובתו בימי המרד הסלובקי. עד השחרור. ידידים העידו שלמחרת השחרור הוא “שחרר” אותה מתוך חייו. הוא היה מרבה־נשים תכליתי, הגאון שלך, הוסיפה במעט מרירות. ידע להשתמש בנשותיו וידע גם לסלק אותן לאחר השימוש. ואני חשבתי שגם לפמיניסטית כמוה יש נקודות חולשה, ותהיתי אם שלחתי אותה אל הסיפור הנכון. יצחק אורבן “הווגבונד” החמדן של מוסינזון, אינו שונה הרבה משפיצר. מה את אומרת, בנו השלישי? וכבר הייתי לגמרי מבולבל. איזו פרשת חיים מוזרה: שלוש נשים, שלושה בנים, בכל מקום התחיל את חייו מחדש. אולי לכך התכוונו זקני החוג הדרמטי שלנו, כשאמרו לי: אה, ליאופולד שפיצר? הבוהמיין הזה? הווגבונד הזה? ההוכשטאפלר הזה? הוא היה במאי יפה תואר שחיזר ללא הרף אחרי הצעירות שבחוג. אבל מה לך ולו? מה פתאום נזכרת בו? ואיך זה שאחרי כל כך הרבה שנים מישהו נזכר לבלוש אחרי הפרטים האינטימיים של חייו? אה, היום אי אפשר למכור שום דבר בלי קצת פיקנטריה, בלי קצת פלפל מחדר המיטות, אה, איש צעיר?

בקיץ ההוא ערכתי יותר מדי נסיעות, במרדף מאוחר אחרי זוכריו של ליאופולד שפיצר. יותר מדי גיחות ביצעתי לאתר את מכריו ואת מוקיריו, והתרוצצתי בדרכים בעקבותיו. יום אחד נסעתי לירושלים, למחלקה הסיעודית של אחד מן הבתים המוגנים לגיל המבוגר. וזאת בעקבות הדברים שכתב לי המבקר הספרותי הידוע. הוא כבר היה רתוק לכיסא הגלגלים שלו ודחה כל העת את בקשותי לבקרו במחלקה הסיעודית. אינני יודע אם התבייש ממני, או שחשש שהביקור שלי יצא משליטתו, והוא יגעה לפתע בבכי תמרורים מרוב התרגשות שהעירה בו בקשתי. במילים אלו ממש העיד על עצמו. או אולי היו סיבות אחרות שלא גילה לי. האמת היא שמאד שמחתי שהוא חסך לי את הנסיעה ואת הביקור אבל פניו של הדובר חסרו לי מאד. דיבורו, דרך מבטאו, ועיניו שבהן ראה לפני כל כך הרבה שנים את שפיצר בימי גדולתו. הוא סיפר לי בקול חלוש אבל בהיר איך סבב שפיצר המנוח בין בתי הקפה של תל אביב. המבקר הזקן חייך אלי כאילו שכח את מחלתו, ונזכר בימים המופזים הללו בתל אביב של ראשית שנות החמישים, בחבורתו של שלונסקי הגדול. הוא עצמו היה אז מאד מקורב אל אברהם שלונסקי האגדי. מסופח לדבוקה הקבועה שלו, ונודד אחריו מבית קפה לבית קפה, לאורך הרחובות הידועים של תל אביב. הוא זכר את השולחנות מכוסי השעוונית, שהוצבו מתחת לצמרות הפיקוסים הגזוזות. זכר את רוח הבריזה הקלילה של הקיץ התל אביבי הים תיכוני, את הנשורת הכהה של פירות הפיקוסים, התאנים הננסיות הללו, שנדרסו ונמרחו על המדרכות ברגלי העוברים ושבים.

כבר התרגלתי לכך ששאלותי על חייו ויצירתו של שפיצר גורמות למרואייני שיפליגו לפתע בזיכרונותיהם אל ימי נעוריהם הרחוקים, קולם היה משתנה לפתע כשהזכירו את עגלות הנפט והקרח של אז, את העגלונים המזמרים שלהן. את בחורי הפלמ"ח וההגנה, בחאקי הנצחי שלהם, מהלכים שלובי ידיים בין השולחנות של בתי הקפה. ואחר כך באו החיילים הצעירים של הצבא החדש. וגם הם צבאו מסוקרנים אל חבורת המשוררים, לווייניו של שלונסקי, שעשו שמח באמצע הרחוב בקיץ בתל אביב. כאילו לכולם, ליושבים ולצופים בהם, וגם לכותבי הזיכרונות המאוחרים עליהם, מזומנים חיי נצח מבריאים, ושום כיסא גלגלים או מחלקה סיעודית לא העיבו על רקע התכלת הבהירה של אותם הימים. אי, ימים נפלאים שהחיים והאמנות היו בהם למקשה אחת וזוהרת. אהבתי את מרואייני באותן השעות. את עיניהם שהזדהרו לפתע והאירו באיזה אור שמור, שהקנה לפניהם הבעה נאה של רוחניות. עם אחדים הלכתי בעת הראיון, והרגשתי איך משתנה ממש קצב הליכתם. שחקנית קשישה אחת לא זכרה מאומה מהמחזות שלו ומעבודת הבימוי שלו. אבל זכרה להפליא איך היה רוכן עליה לפתע, ומנשק את תנוך אזנה, ומלחש תוך כדי כך את הוראות הבימוי שלו. היא גם זכרה להפליא את דרך דיבורו, ונתנה לי שיעור מצחיק ומאלף בחיקוי מושלם של העברית שלו. בהיגוי הסלובקי הכבד והלא נעים. עד שלא התאפקתי התפרצתי בצחוק מהנה. כן, מרוב הפתעות שהופתעתי באותו הקיץ, אפשר לומר ששום דבר כבר לא הפתיע אותי.

המבקר שלי היה מפורסם מאד בשעתו, ומסותיו כונסו בספרים רבים. על מה לא כתב? על שירתם של שלונסקי ואלתרמן, על חסרונותיהם ומעלותיהם של אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש. עבודותיהם זכו לתשבחות רבות, הוא נמנה שנים רבות בין “ראשי המדברים” בביקורת השירה העברית החדשה. אבל כבר יותר מעשרים שנה שאין איש דורש לתורתו. והוא נשכח בבת אחת, ממש כשם שהתפרסם. ושמחתו על האיש הצעיר הסקרני, הדורש לזיכרונותיו היתה גלויה. גם אני יצאתי נשכר, כיוון שמזמן כבר לא כינו אותי באמונה כזו, איש צעיר. ובכן לפי דבריו נהג שפיצר לשוטט בין בתי הקפה היותר מפורסמים של האמנים שהיו אז בעיר. בכך הוא רצה לצוד כמה ארנבות: לפגוש אנשי מקצוע ועמיתים מתחום התיאטרון והקולנוע, לקשור קשרים מועילים, ולחפש משקיעים שישקיעו בסרטיו העתידיים. היו לו תומכים רבים ליד השולחנות, אבל איש מהם לא נתן לו פרוטה לשם עשיית הסרטים. הוא גם חיפש שמלות, אמר לי המבקר. או, הוא היה רודף שמלות שאינו יודע שבעה. כלומר הנשים היפות, הזמרות והשחקניות הן שמשכו אותו. אך הוא הסתייג נמרצות מן המשוררות, שביניהן, כך אמר, בין המשוררות הגדולות של השירה העברית, לא מצא אפילו אשה יפה אחת. תעלוליו בעסקי נשים הגיעו גם לאוזניו הכרויות של ראש החבורה. ופעם אחת קרא לו המאסטרו לשולחנו. דממה נשתררה ליד השולחן. המאסטרו אמר לו, וכל יושבי הקפה האזינו בדממה, שאם ימשיך בדרכו הנלוזה, סופו שיתמכר לרדיפת השמלות ויזנח את אמנותו. זה אמר לו שלונסקי הגדול, אותו שלונסקי שהאיר לו פנים כשבא לארץ, ומיד קירב אותו לחבורה הפנימית שלו. שלונסקי אף הזמין אותו מיד להשתתף בכתב העת החדש שלו, ופרסם מדבריו בגיליון הראשון של “אורלוגין”.

בגרסה כזו או אחרת חזרתי על הסיפור מבלי משים באוזני העיתונאית, והסיפור כמובן עורר מיד את רוגזה. זה לא סיפור חכם, נזפה בי, זהו סיפור שמקטין את ערך הנשים בחייו. איזה מין “צייד נשים” עלוב היה אם בכל פעם נטרף אצל אשה אחרת? אני עוד אברר הכל, הבטיחה לי, מה היו בדיוק יחסיו עם כל אחת מנשותיו. אתה לא תוכל לפצח את חידתו של האיש שלך, אם לא תלמד איך הניעה אותו האהבה. אתם הגברים, שבה להכליל נזעמת, תמיד מחטיאים את העיקר. והעיקר הוא איך הניעה אותו האהבה למה שעשה, וגם למה שלא עשה. איך יכולתי להעלות על דעתי שהיא תמצא עניין ברומנטיקה העתיקה של יגאל מוסינזון? איך טעיתי לחשוב שדמותו של יצחק אורבן, לוקק הדבש האסור, תתחבב עליה? היא שרטטה באוזני את תוכניתה ללכת מעיר לעיר, לפי סדר חייו. מאשה לאשה ומילד לילד לפי סדר נטישתם. אבל גם הם כבר אנשים מבוגרים, מחיתי, אותם ילדים של חייו. והנשים כבר זקנות, נו, אז מה? היא כעסה עלי, הזיכרונות הרי אינם מזקינים, את זה למדתי ממך. אתה עוד תתפלא איזה וידויים מרגשים אני אוציא מהן. ותשתומם לראות את התמונות האינטימיות שלהן. הן ישלפו אותן למעני בשמחה, אפילו מאלבומים מצהיבים. הן לא יעמדו בפני שובו וחזרתו המחודשת.

בתל אביב היא תתחיל ובתל אביב היא גם תסיים את עבודת האיסוף שלה. מהעיר הזאת היא תיסע בעקבותיו, מסע מרתק לאחור, בזמן ובמרחב, אל השכונה החיפאית שהיה בה מחנה העלייה והאוהלים שלו. אל הקיבוץ הקטן שבעמק בית שאן, שם התחיל בחיי הבמה המחודשים שלו בארץ העברית. אל בית התיאטרון הקאמרי, שעל בימתו העלה את מחזהו המקצועי היחיד. שם היה בן חסותו של “צ’כי” אחר, יוסף (פפו) מילוא. אל מרתפי הבית, שם היה בי המורים הראשונים של כיתת השחקנים שייסדה ימימה מילוא. ומשם אל אולפני הקולנוע הישנים שבהרצליה, אל אולמות הקולנוע שחרבו. אל קולנוע “מאי” ההרוס בחיפה, שבו חיסלו המבקרים הנמהרים את הקריירה שלו באכזריות נבזית. אל נמל חיפה, שאליו הגיע וממנו יצא לבלי שוב. משם לאירופה, למסלול הנדודים האירופאי שלו: פריס, טרייסט, וינה, מינכן.

חלק מתחנותיו נודעו לה רק בעקבות הקטעים שאני מצאתי ופרסמתי עליו. והם מייד שבו את דמיונה. ביחס ליוגוסלביה עוד לא החליטה סופית. העדויות על שהייתו שם מפוקפקות מעט. וגם קשה לשהות היום ביוגוסלביה. ואז הלאה, אל בית הקברות של נכבדי האומה שבפאתי הבירה ברטיסלבה. אל העיר ופרבריה, ברכבת נושנה על הפסים הצרים אל עיירת מולדתו שבמזרח. ושוב אל היערות, אל מה שנותר ממחנה הכפייה הענקי נובאקי. אל הגדרות שנצמד אליהן כששילחו את אמו למות. אל היער בו נלחם עם גדוד הפרטיזנים שלו ושבו נפצע פצע קשה ברגלו. הייתי המום לרגע מתוכניתה השאפתנית. הלוואי והיה לי הכוח לערוך מעין מסע גילויים שכזה בעצמי. ובכל זאת שכחת משהו, הערתי לה בפטרונות, שכחת את אלג’יר, הו ידענותי הבלתי מנוצחת. אלג’יר? עלה קולה מופתע באמת. כן כן, אלג’יר, את אולי לא מכירה את הפרק העלום הזה בחייו, אל תשכחי בבקשה את ה“קאסבות” של אלג’יר.

אם אתה מתכוון למשהו מכוער בעברו, היא אמרה, או רומז לי ששם גילה את הצד האפל של נעוריו, וחושב שגם הוא היה שייך לאלה. אבל לא, הצטעקתי עליה פתאום. על מה את מדברת? אני מדבר על אלג’יר, על המזרח האפל, על קסם האיסלם. הוא הרי יצא לשם בעקבות רבותיו, המשוררים הצרפתיים. את זה, השיבה לי שלווה, את זה ניתן לברר. לא בטוח שזה נכון. ובכלל, הוסיפה ואני שמעתי מעט מרירות בקולה, התפתיתי להאמין לסיפורים שלך עליו. האמנתי בכל המעשיות הקטנות שהבאת עליו. אבל לצערי נוכחתי שלא כולם נכונים. איך לומר לך, אתה לא מקפיד על כללי המקצוע. אני מתייחסת עכשיו לאינפורמציה שלך בחשדנות. אל תיעלב, אמרה, אבל אילו הייתי צריכה לסווג אותך בין המקורות שלי, הייתי מסווגת אותך כמקור מעניין אבל בהחלט בלתי אמין.

לכל הרוחות התרתחתי עליה כשסגרה את השפופרת, מה כל הדיבורים האלה? במקום להגיד לי תודה שגיליתי לה את פרשת חייו המסעירים של ליאופולד שפיצר, היא מסתייגת מדברי ומכנה אותי “מקור בלתי אמין”? אבל בלבי חשבתי שהיא בהחלט צודקת. שהרי לרגע אפילו לא התכוונתי לכתוב ביוגרפיה מהימנה של חייו. יותר מזה, דמותו וחייו לכשעצמם אינם בעצם בתחום ענייני המובהק. אני הרי הגעתי אליו לגמרי במקרה. חיפשתי אתונות ומצאתי אותו. הכל הרי התחיל כשחיפשתי את תרגומיו האבודים של אבא ז"ל. ואז הגעתי אל הסיפור המוזר שלו. במאי אורח בקיבוץ, שמתחיל את עבודתו על המחזה האופנתי “מחכים ללפטי” מאת קליפורד אודטס. הוא טורח על המחזה ועל ההצגה יותר מארבעה חודשים תמימים. משגע את כל הקיבוץ. ופתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, קם לו לילה אחד ומסתלק לתל אביב. נו, טוב, שיסתלק כמו שיסתלק, אמר לי זלמן, זקן השחקנים של החוג. אבל מה אנחנו אשמים? ואני חשבתי שהוא הסתלק גם מחייו של אבא ושל חברי החוג אך הוא הסתלק גם מחייו של אבא ושל חברי החוג אך הוא הסתלק גם מחיי התרבות של הקיבוץ שלנו, ואחר כך הסתלק גם מהתיאטרון הקאמרי, כמו שהסתלק מחיי נשותיו. היא טעתה, העיתונאית שלי, חשבתי, לא מרבה־נשים צריך לקרוא לו, אלא מרבה־נטישות.

 

יב    🔗

העיון ברשימת סרטיו ומחזותיו של שפיצר הלאה אותי, ואני שחררתי את עצמי לכמה ימים למלאכות אחרות, מלאכות מהנות ועליזות יותר. אבל לאחר שנרגעתי חזרתי אל הרשימה. ואל החיטוט המשמים בערכיה, שלא רק שהם מיושנים ואיש כבר אינו זוכרם, אלא שהם רשומים גם בעברית עילגת שמלפני חמישים שנה. התחלתי בערך “רכבת שנוסעת פעם אחת בחיים”. איזה משפט איום זה? איזה ניסוח גרוע, לא עברי וחסר חן, אופייני למגע ידו הלועזית של שפיצר. אף כי בהחלט יתכן שדווקא רושמת הראיון, החברה נחמה ג. שהיתה אז עורכת הביטאון הצנוע של הקיבוץ, היא שניסחה את הדברים, והצורה העלובה שבה הם מנוסחים משלה היא ולא משלו. מדובר בסרט על שבויי מלחמה המוחזרים מגרמניה לארצותיהם. לא ראיתי את הסרט, וגם לא זכיתי לקרוא את התסריט. אבל מיד עלתה בזכרוני הרכבת המפורסמת של פרימו לוי, מספרו “ההפוגה”. הרכבת שגם היא נסעה מבחינה מסויימת רק פעם אחת בחיים, חצתה את ה“יבשת” הרוסית, ובתוכה פדויי שבי, משוחררי מחנות ההשמדה.

הסרט נמצא עכשיו בתהליך הייצור, נרשם שם. בלבול הזמנים כאן הוא נפלא. שהרי יש לנו לפחות שלושה “עכשיווים” הבאים בזה אחר זה ומתערבלים זה בזה. העכשיו הראשון, הוא ההווה המתמשך של עשיית הסרט, שבעת עריכת הראיון, בקיץ של 1950, הלך ונשלם ייצורו. היכן? בסלובקיה כמובן, אלא מה, אותה ארץ אנטישמית, שהקומוניסטים הנוקשים, חסידי מוסקבה, הכבידו עליה את עולם. שפיצר היה אמן חופשי ולא השלים עם צנזורה משום סוג. כך ממש ראיתי כתוב באיזה מקום. ואני מוכן להוסיף שהאנטישמיות הגסה והגלויה הוציאה אותו מדעתו, וכשלא יכול להמשיך ולפרסם את עבודותיו ב“מולדתו”, החליט לגלות ממנה. לאן? לישראל כמובן. לאן גולים יהודים בקלות כזו? בשנת 1949 עוד רווח בכמה מקומות הכינוי “פלשתינה” למדינה החדשה, ובניירות הסלובקיים שזכיתי להציץ בהם, נדפס בפשטות שהוא “היגר לפלשתינה”.

בלבול המושגים וערבוב השמות רדף אחריו לכל מקום שנסע. שהרי הוא לא “גלה” מסלובקיה, אלא להיפך, הוא נטש את הגולה והגיע לארץ. אבל הכל הרי יוצא כל כך הפוך בחייו. ומה שנראה לנו כהמרת גולה בגאולה, לא היה בשבילו אלא המרת גולה בגולה. זה יפה, חשבתי לעצמי, שאיש זה שישב בגולה וכל נעוריו חשב לצאת ממנה ולעלות לארץ ישראל, הוכרח “לגלות” עכשו בפתאומיות לישראל. זוהי מעין נקמה קטנטנה ומתקתקה של השד הציוני הזעיר המסתתר עדיין בתוכי. הנה לך, בגדת, עזבת, התנכרת, חשבת שתהיה חכם על הגויים – ועכשיו חטפת על הראש כמו שראוי לך. ולאן הוא מגיע? כמובן, לשער העלייה, עיר האוהלים שבמבואות חיפה, אותה “עיר של אוהלים” שהוא יטמיע בסרטיו, ואותה הוא לא יוכל לשכוח כל חייו.

העכשיו השני שבראיון, הוא העכשיו של כתיבת הראיון עצמו. אותם רגעים חטופים בצל הפיקוסים האדירים שליד חדר האוכל בשעת הצהריים העמוסה, כשכל החברים נכנסים ויוצאים בבהילות, שופעי זיעה ונאנחים על תגרת ידם של החמסינים הקשים הראשונים שנוחתים על עמק בית שאן. מתחת לעץ מסבים להם השניים, שפיצר ונחמה ג., והשיחה, שיחת הראיון הראשון והיחיד שלו בעברית, קולחת ונרשמת מיד על הדפים ספוגי הזיעה. והעכשיו השלישי, המשתרבב לכאן, הוא ההווה שלי, או של הקורא, המגיע אל הנייר הזה בדרך נס, לאחר שנשלף בידים אוהבות של מי שהעריצה את ליאופולד שפיצר מנעוריה. הנייר צולם, הושם במעטפה ונשלח אלי. למה אלי? מפני שדרכי ישובו אולי השעות האבודות הללו לחיותן הראשונה. באמצעותי ישוחזרו החיים הנשכחים ההם, ואצלי אולי ישוב שפיצר עצמו, לכמה רגעים קצרים, להיות מי שהיה באמת, איש מקסים ושובה לב, חם ומלא הומור, נדיב וחביב, שהאלוהים חנן אותו בשפעה של כשרונות. איש מבורך שפיזר מברכתו בכל שלב של חייו. היא בטוחה שאני אעשה הכל, כדי לראות האם יש איזה תואם בין חייו האמיתיים, ובין הסימנים שהטיל על הניירות. היא בטוחה שתחת עטי הוא ישוב לתחיה.

יש לי קושי עם הסרט הזה אבל לא אכנס לכך כעת. הקושי הוא, אם לומר בקצרה, שבכל סרט משלו הוא הכניס מחוויותיו ומזיכרונותיו האישיים. אני מלכתחילה מצטער שלא זכיתי לראותו, אבל סרט כזה, שעסק בסיפורי השבויים שאת סיפורם שמע, קרא וראה, אך לא חש ממש על בשרו, הייתי דוחה לימות המשיח. ובעיקר שסימן החיים האחרון שלו היה הדיווח הענייני של נחמה ג. “שסרט זה נמצא עכשו בתהליך הייצור”. וכלל לא ברור אם הושלם, ואם יצא אל המסכים, כלומר אל האקרנים. הסרט הבא הוא “אדם ועפרו”, וזה כמעט סופה של רשימת עבודותיו המעיפת. אין לי היום שום ספק שהוא עצמו תחב אותה לידיה של נחמה ג. כמו שאין לי ספק שנחמה לא רק שלא השליכה אותה, אלא הביאה וציטטה ממנה בהרחבה, ואף יותר מהרחבה. בגאווה ובהנאה ציטטה כל מילה ומילה. שהרי לכבוד כזה, שאיש מנוסה ומפורסם כמוהו; איש שבא ישר מ“המכלאות” הנערצות של “עולם המחר”, יכבד אותנו בבואו? למידה כזו של כבוד עוד לא זכה תל עמל שלנו מיום שנוסד ועלה על הקרקע. ובכן “אדם ועפרו” הוא מחזה פנטסטי, אם אפשר לומר, מחזה שאולי לא התרחש בממש. הרקע למחזה הוא אוניית פליטים שמביאה עולים לארץ וגם… את אפרם של הנרצחים.

תיאור החיים באונייה הקטנה הזו, המביאה על סיפונה טיפוסי יהודים שונים, הוא עיקרו של המחזה. על הסיפון מצטופפים יהודים טובים ורעים, ישרים ורמאים, ממש כמו בחיים. והמחזה, לפי דברי הרשימה, משמש ראי מוחשי לבעיות הקליטה הקשות של היישוב. הנה, אני טופח על מצחי ועל הנייר, עוד החמצה מובהקת. האם נחמה ג. לא הבינה מה שהיא כותבת? כמה מחזות ראתה בחייה, בא לי לשאול אותה, שבהם משייטים באונייה אחת עולים, פליטים, מהגרים, אנשים חבולים ומבולבלים מכל ארצות אירופה? וכמה מחזות ראתה בחייה, שבהם משיטה האוניה בעת ובעונה אחת עולים וגם… את אפרם של הנרצחים? ועל איזה נרצחים מדובר במחזה? יהודי סלובקיה שנרצחו ונשרפו, ואת אפרם מוליכים לארץ? דווקא על סיפונה של ספינת מעפילים? גיגית צפופה ודחוסה? או אולי המחזה מדבר בנרצחים אחרים? אולי בנרצחי “כל האומות”? מכל המלחמות? שהרי ראינו כבר במחזות קודמים של שפיצר, שהטרגדיה היהודית, “המצומצמת” מדי, לא היתה בשבילו קרש זינוק לכתיבת טרגדיה כלל אנושית, “מקיפה”. יש לי רצון לצעוק באזניה של עורכת הראיון: את לא מבחינה שכאן לפניך מונח חומר מדהים? את יכולה לתאר לעצמך את שקי האפר של הנרצחים המתגוללים על הסיפון? מחזה מקאברי? סימבולי? סוריאליסטי? שטויות, נחמה יקירתי. זהו רעיון מפוצץ, שאי אפשר לכלוא אותו בהגדרה ז’אנרית מטומטמת. מילא שאת לא הבחנת בזה, או שראשי התיאטרון החדש בצ’כוסלובקיה וחבריו של שפיצר כאן בארץ לא הבחינו בכך, אבל איך לא הבחינו ציידי הכשרונות המנוסים של הוליווד בגאוניות שלו? איך זה שהם לא ראו את הרעיון המבריק הטמון ב“אפרם של נרצחים” השט לו באוניה של יהודים?

אין ברשימה תשובה לשאלותי. היא ממשיכה ורצה הלאה. אני אסתפק בשאלותי וארוץ יחד איתה. שני תסריטים הספיק ליאופולד שפיצר לכתוב עוד בטרם מלאה שנה לישיבתו אצלנו. “האחרון בשיירה”, קורות נהג אוטו־משא בתקופת מלחמת העולם. ו“מים מתוקים”, על חיי יישוב יהודי בשנים 1904 ועד מלחמת העולם הראשונה ב־1918. רגע אחד, אני עוצר את הריצה ברשימה, רגע אחד, מה מזכיר לי “האחרון בשיירה”? קורותיו של נהג משאית, אוטו־משא בלשון העת ההיא, בימי מלחמת העולם? האם הוא לא חזר על הנושא הזה גם בסרטו האחרון “אבן על כל מיל”? זכרוני הבוגדני נדרש פתאום להתגייסות מלאה. מה שם בסרט “אבן על כל מיל”? לא מדובר שם בנהג משאית, שעולה לירושלים בשיירה האחרונה? האם יכול להיות ששפיצר נטל מתסריטו הישן, שהביא עמו בכליו במנוסתו מסלובקיה, את רעיון הנהג המתאבד? או נכון יותר “המתנדב למות”? אני מוכרח לרוץ אל הספרים על תולדות הקולנוע העברי. כמה מעטים הם הספרים האלה, הלב ממש נצבט כמה עלובה היא ההיסטוריה הרשומה של הקולנוע העברי. זה לא היה השחקן המפורסם יוסי ידין ששיחק את הנהג המתפוצץ על המוקשים? הנהג שבגבורתו זו מפנה את הדרך לשיירת האספקה ובכך מציל את ירושלים? כן כן, ירושלים החסומה והנצורה. יוסי ידין, האם ייתכן שהוא זוכר משהו מהסרט?

ולפתע אני חש שפוקדת אותי הארה. אני חש שאני נשטף באורה ובחומה של תגלית קטנה אך חשובה. האם מישהו מלבדי כבר זיהה את מקורו של “אבן על כל מיל”? אותו סרט אבוד שסתם את הגולל על הקריירה המבטיחה של שפיצר בתעשיית הקולנוע שלנו? מדגדג לי ממש באצבעות, למהר ולחייג אל הדוקטור לקולנוע הנחמד מהחוג בתל אביב. שמע נא, עברתי היום שוב כך וכך, ראיתי פתאום וחשבתי, נדלקתי, נדמה לי שגיליתי מה שאיש עוד לא גילה. והוא, בצינה זהירה ומפוכחת, בלי שום התרגשות בקולו. כן, אולי באמת כדאי להשוות, אם כי אני חושב שהנושא כבר טופל לפני כמה זמן במחקרה של הגברת זו וזו מהחוג לקולנוע שלנו. אבל יש לי תלמידה אחת שמשתגעת על הבמאים הראשונים. אולי אתן לה את הנושא לבדיקה, למה לא? זה בהחלט עשוי להיות מעניין.

שמעתם אותו? יש לו תלמידה אחת שדלוקה על הבמאים הראשונים. בינתחומית חמודה שכזאת. אני כבר נדלקתי עליה. לא במאים ראשונים אומר לה אלא “הבוהמיינים המזדקנים” את שומעת? לא חלוצי הקולנוע העברי אלא הווגבונדים המזדקנים שלנו“. כן, יש תקדימים לתגלית שלי. אם היא בכלל תגלית. יש תסריטים שנכתבו שנים רבות לפני עשיית הסרט. אבל הסיפור שלהם, ליבת העניין, מזדחלת מליבו של הבמאי אל סרטו המאוחר. מה, לא שמעת על התגנבות, “זחילה” של רעיונות? כן תשמעי אני משוכנע לגמרי. את הרי היית אז תינוקת אם בכלל היית כבר בעולם. הוא פשוט העתיק מנהג אחד לנהג שני את האומץ, את ההתנדבות, את התום ואת המוות המקודש על המוקש, לא, זה לא כמו ב”שבעה מהם", אבל בהחלט מזכיר. מישהו חייב למות כדי שהאחרים ישרדו וינצחו. יוסי ידין בתפקיד הגדול של חייו. נהג משאית עלוב ואיש קטן, שהמשאית בכלל נגנבת ממנו. כלומר הוא בעצם הופך גיבור בעל כרחו. זה קצת מסתבך. גם השפעת הניאו־ריאליזם האיטלקי מזדחלת לה כאן פתאום. ממש כמו נהג המשאית ההוא, מהשיירה שהושמדה ביערות סלובקיה.

אבל אני כדרכי גם מצטנן במהרה. הטלפון נשאר מונח על העריסה. למה לי להטריד את המרצה הצעיר? גם כך הוא ודאי תמה על החובב הנודניק שנטפל להרצאותיו, ומנסה, כמו המורים הגימלאים המעצבנים, לתקן את כל העולם, להורות לו כיצד עליו ללמד את תולדות הקולנוע העברי. לא, אני מוותר, ועד שהתרגשותי תפוג, אחלוט לעצמי עוד כוס תה, ואתישב שוב אל שולחני. אלגום כמה גמיעות גדולות מן התה הרותח ואשוב אל רשימתה הטרחנית של נחמה ג. על “המים המתוקים” אני פשוט מדלג. אין לי שום מושג מה היה גורלו של התסריט הזה. והוא גם לא חשוב, הוא שייך לסרטים המוזמנים ששפיצר עשה בשביל כל מיני מוסדות. זהו חומר משעמם העשוי בדיוק בשביל מרצי החוג לקולנוע. שם הם יכולים לתקוע את כל החידושים שלהם מבית המדרש הפוסט מודרניסטי, מבלי שתהיה להם טיפת מושג על החיים האמיתיים והעצובים של ליאופולד שפיצר. אם יש לו שם תלמידים צעירים ומבריקים, שישברו הם את ראשם על התסריט המשעמם הזה. אני ממילא לא אשלים אף פעם את ענייני במעט התסריטים האחרים של שפיצר, במעט מחזותיו שתורגמו לעברית ובלילות הדחוסים בעשן הסיגריות שלו, בצריף התרבות הקטן שלנו, שבו עבד יותר מארבעה חודשים רצופים על “מחכים ללפטי” שאבא תרגם בשביל השחקנים החובבים שלנו.

לקחתי את כוס התה בידי, קמתי מכסאי והתהלכתי מעט בחדרון הקטן. מקיר לקיר, מחלון לחלון, על אותן בלטות מתפקעות. ככה אני נוהג להתהלך כשאני נרגש. במקום המימיה, שפעם הייתי אוחז בה ולוגם בהליכתי, אני אוחז בידי את כוס התה. הייתי נוהג ללגום מהמימיה הצבאית שלי לגימות קטנות. בכל עשרה סיבובים לגימה. וכשנגמרו המים ידעתי שהקפתי מאה הקפות, ויכולתי לשוב רגוע אל השולחן ואל עבודתי. אבל מהמימיה נגמלתי כבר מזמן, והיא הושלכה לאשפה עם שאריות הציוד הצבאי ששמרתי בארון הגבוה שעל המרפסת. תמו ימי הצבאיות שלי. ואולי נתתי אותה במתנה למי מנכדי. כעת כוס התה בידי, ואני לומד שיטה חדשה למניית הפסיעות ב“צינוק המוארך” שלי. כאן בחדרון למדתי באמת מה פירוש המלה קיטון. העיקר הוא, כמו שלימד אותי אחד החולים כששהיתי בבית החולים, העיקר הוא להסתובב כל פעם עם כתף אחרת.

פעם עליך להפנות אל הקיר את כתף שמאל ופעם עליך להפנות את כתף ימין. אתה מתרכז בהחלפת הכתפיים, מקפיד שלא לבלבל ביניהן, וכך אתה נשבה למשמעת רוחנית חדשה. משמעת שאינה מניחה לך לשקוע בפחדיך הרודפים. אל תשכח, אמר לי, כל פעם להסתובב על כתף אחרת. ואפשר גם לעשות סימנים, כדי שלא לטעות. אני אימצתי את דבריו לא רק כלשונם, כלומר כשיטה מופלאה לתירגול. אלא אפילו הוספתי עליהם את מניית הבלטות של קיטוני. אלו שמן קצה המיטה ועד לסדק של דלת הכניסה. וכך אני באמת מתמכר כולי לאיזו הסחת דעת מופלאה, ועם זאת אני שומר על קור רוח עירני, שלא אבלבל חס ושלום את כתף ימני בכתף שמאלי, ולא אטעה חס ושלום, במנין הבלטות העלובות שבצינוקי הפרטי.

סוף כל סוף התפניתי אל גוף הראיון עצמו, שמתחיל בשאלתה הראשונה של העורכת: “מה היתה פעולתך הראשונה בארץ ישראל עד עכשיו?” כבר בשאלה מונחת הטעות הראשונה. שהרי אם הגיע לארץ בחורף 49' הגיע כבר למדינת ישראל. אלא ששם, בקיבוץ קטן בעמק בית שאן, עוד ממשיכים לומר ארץ ישראל, למה שהפך כבר מזמן למשהו אחר. ושפיצר משיב לה מיד. “התחלתי לעסוק בסרטים, אך נוכחתי שאין עדיין בארץ תנאים מתאימים ליצירת סרט. בכל אופן”, הוא מוסיף, “לא הסרט, כלומר לא הקולנוע, אלא התיאטרון הוא הבסיס של התרבות הלאומית שלנו. ובו היא נשמרת.” מגוחך, רשמתי לעצמי את תגובתי. מגוחך וצבוע. שהרי הוא לא האמין כבר מלכתחילה בכוחו של התיאטרון. הרי כל חייו חלם על קולנוע. ועוד יותר, הוא החליף את “הכלא” הקומוניסטי של צ’כוסלובקיה בישראל, שהיתה בשבילו, אולי מן הרגע הראשון, לא יותר ממקפצה משוכללת אל המערב ואל הוליווד, בירת הקולנוע העולמי.

“השתדלתי לעבוד בתיאטרון הישראלי”, מוסיף שפיצר, “אבל נוכחתי שהוא שונה לגמרי ברוחו מרוח התיאטרון הצ’כי שלאחר המלחמה”. באיזה תיאטרון הספיק כבר “להשתדל”? הרי חוץ מתיאטרון החובבים שהקים בגוש היישובים של עמק בית שאן לא עשה שום הצגה בשום מקום בישראל. מי מהם הפתי? ומי הוא הכזבן? אני שואל את עצמי, היא או הוא? האם באמת הוא ראוי להיקרא “הוכשטאפלר” כפי שגינו אותו אחדים מיריביו? אפשר לחשוב שהוא מסכם לפחות כמה שנות עבודה במסגרות שונות של תיאטרון לפני שהוא משמיע משפט סיכום שכזה. אבל לא, שניהם ידעו שזוהי בעצם הצגתו הראשונה בתיאטרון הישראלי. מדהים איך היפנט את העורכת היקרה נחמה ג. כבר בפגישתם הראשונה. נחמה הפתיה, שהיתה המראיינת הראשונה והאחרונה שלו בשבע שנות ישיבתו בארץ.

 

יג    🔗

מארק הלאסקו, “המינגווי הפולני”, קם מכיסאו שליד החלון. הוא אוסף את הבקבוקים המרוקנים שמתגוללים לידו לתוך סל נצרים ישן, ומתחיל ללכת בצעדים כושלים אל הדלת.

דוד פרלוב: אז מה? הפולני עוזב אותנו? הלאסקו אינו משיב. הוא כנראה שתוי לגמרי, ומקרטע אל הדלת ויוצא. אחרי שהוא יצא נשמעים רק ניחרורים לא סדירים של ההסקה המרכזית המחורבנת, וצעדיו הממוטטים במדרגות היורדות מהקומה הרביעית אל חדר הקבלה של המלון.

ל. שפיצר: הגוי הזה שיכור כל הזמן. הוא בטוח שגם המינגווי האמיתי היה שיכור כל ימיו, מפני שאחרת לא היה מצליח להרוג את האריות שהרג, לצוד את הדגים הענקיים שדג ולהשכיב כל כך הרבה נשים נהדרות.

דוד פרלוב: הוא באמת מתכוון לנסוע לישראל? מה יש לו לחפש שם? מי מחכה לו שם?

ל. שפיצר: כן, ככה הוא אומר כל הזמן. (מקרב את כיסאו לכיסאו של פרלוב. בחלון היחיד של החדר, שהפולני הסתיר אותו מקודם, נשקפות הארבות הקודרות שמשייטות על הנהר האפור) אל תזלזל באמריקאי בבקשה. אל תזלזל בהמינגווי, ואל תצחק ל“המינגווי הפולני” שלנו. כל אחד מאיתנו היה רוצה להצליח באמריקה.

ד. פרלוב: אם התייאשת מהקולנוע בארץ, למה לא נסעת ישר לאמריקה? למה נעצרת באירופה הזאת?

ל. שפיצר: (ממשיך בדבריו, מבלי להקשיב לפרלוב) כל אחד מאיתנו היה רוצה להיות במאי מפורסם כמו ססיל ב. דה־מיל או כמו אוטו פרמינג’ר. כל אחד מאיתנו היה רוצה שבסרט שלו ישחקו השחקנים האמריקאים הגדולים. כמו טרנס היל למשל. גם אני רוצה שהשחקניות האיטלקיות הגדולות שחולמות על אמריקה, ישחקו בסרט שלי, זו לא בושה להיות “אוטו פרמינג’ר הישראלי”.

ד. פרלוב: אני לא לועג לו. אני רק שואל אם תמיד הוא חוזר למלון שיכור כל כך? איך הוא חי בכלל בחור העלוב הזה? ומה אתה מחפש בעיר המרופשת הזו?

ל. שפיצר: לי אין לאן לחזור. אם אתה רוצה באמת לדעת, אז תדע שאני הסתלקתי כבר מיותר מדי מקומות. אתה יודע למה ברחתי מתל אביב?

ד. פרלוב: אתה ברחת מתל אביב? חשבתי שרק נסעת לחפש מזלך באירופה.

ל. שפיצר: אפשר לקרוא לזה גם ככה. אבל האמת היא שברחתי. פקידי ההוצאה לפועל המרושעים רדפו אחרי לכל מקום. המפיקים והמשקיעים של “אבן על כל מיל” לא נתנו לי מנוח. כל מבקרי הקולנוע רדפו אותי או התעלמו מעבודתי. לא, לא יכולתי יותר להישאר בתל אביב. (הוא ניגש לברז, ממלא את הקנקן במים ומרתיח אותם כדי להכין קפה).

ד. פרלוב: המשטרה חיפשה אותך? השוטרים הציקו לך? ואיפה היו כל הידידים שלך? בישראל הכל הפקר? אין משפט, אין עורכי דין?

ל. שפיצר: לא חיכיתי עד שהשוטרים יגיעו אלי, אבל הם כבר היו בדרך. יותר מדי מנוולים התלוננו עלי. זה דבר נורא ואיום לעשות סרטים בישראל. אתה הופך ל“פושע” שלא משלם חובות. שמע לי, בחור צעיר: אם אתה יכול לחזור למקום שממנו באת, לריו או לסאן פאולו, תחזור לשם מהר, לפני שיהיה מאוחר. הם רצו את כל מה שהיה לי. הם טענו שאני חייב להם המון כסף. הם רצו את התסריטים של סרטי הבאים. ארץ אוכלת יושביה. (חוזר בעברית, לאט, במבטא סלובקי כבד: ארץ אוכלת יושביה).

פרלוב: אני עוד צעיר, תמיד אוכל להתחרט ולחזור. אבל אני מוכרח להגיע לשם. “כל חיי אני הולך לארץ ישראל”. ממש כמו שהיה כתוב אצלנו בקן של התנועה, על הקיר, מול הדלת.

שפיצר: אתה יודע איך הם קראו לי? (מפנה פניו אל החלון ומדבר כאילו הוא קורא מאיזה עיתון דמיוני) אתמול נרצח בקולנוע “מאי” שבחיפה הסרט הישראלי הצעיר. הרוצח: ליאופולד שפיצר. (מוזג קפה לשניהם. מצית עוד סיגריה ומציע לפרלוב) אתה יודע שהתסריט שלי “האחרון בשיירה” נקנה על ידי חברה אמריקאית? הם מתכוונים לעשות סרט ענק על פי התסריט שלי. ואצל הפלחים הבורים האלה בארץ, אני נחשב רוצח הסרט הצעיר. הייתי מוכרח לברוח משם.

פרלוב: אתה בוודאי מגזים. אפילו למבקרי קולנוע יש גבולות. אפילו הם לא פראי אדם גמורים.

שפיצר: עזוב. אני כבר בדרך אל העולם הגדול. אני כבר כמעט בן ארבעים, ומה הספקתי לעשות בחיי? אני אסכים להם לעשות את הסרט רק בתנאי שאני אהיה גם הבמאי. אתה יודע מה פירוש הדבר להיות במאי מוכר בהוליווד? לעבוד עם אוטו פרמינג’ר?

פרלוב: זה מעניין מאד. על מה התסריט שלך?

שפיצר: על אומץ לב ונדיבות בימים קשים. על שנאת מלחמה ופציפיזם באמצע המלחמה העולמית הגדולה. על נהג משאית קטן ועלוב, שהופך ברגע אחד לגיבור. כמו כולנו, גם אנחנו בורחים כל החיים,ומחכים לרגע האחד הזה, שבו נהפוך לגיבורים לפתע. הם הודיעו לי שהתסריט בהכנה ובעריכה, ושהם כבר התחילו לגייס משקיעים. חבל לי על השנים שבזבזתי במזרח התיכון. הייתי צריך לצאת מצ’כוסלובקיה ישר לקליפורניה.

פרלוב: (לוגם מן הקפה, ומנסה באותו זמן לעשן את הסיגריה, הוא קצת מתקשה בזה) אתה טועה, אתה טועה, אתה טועה. אתה מיואש מהכישלון של הסרט, המבקרים האידיוטים דיכאו אותך יותר מדי. אני בטוח שאפשר לעשות בישראל סרטים מצוינים. אני בטוח שיש שם אנשי מקצוע ממצוינים. תמיד היו יהודים שהצטיינו בתעשיית הקולנוע. גם בארץ שאני בא ממנה. ואם תיסע להוליווד, תרגיש כל הזמן שאתה נמצא בין יהודים.

שפיצר: אתה בחור צעיר, פרלוב, ואתה עוד תמים ומלא אמונה. אבל אני ברחתי משם ממש ברגע האחרון. אני התחלתי להרגיש שאם לא אברח משם, החיים יברחו ממני. אני מקווה שהם לא מציקים יותר מדי לגרושה שלי ולבן הקטן שלי. הנבלות האלה מסוגלים לעשות הכל. בישראל החופשית היה לי יותר קשה לחיות מאשר בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית.

פרלוב: (קם לרגע מכיסאו, נראה מופתע) מה אתה אומר? יש לך בן קטן בארץ? איך יכולת לעזוב אותו?

שפיצר: (שותק איזה זמן. השאלה של פרלוב פגעה בו בנקודה מכאיבה) כן, יש לי בן קטן בתל אביב. הוא נולד בדרך, אפשר להגיד. היה לי מאד קשה לעזוב אותו. אתה יודע מה? הצפירות הנוראות האלה, צפירות האזעקה שהרעידו את תל אביב בזמן מלחמת סיני, כמעט שהרגו אותי. אני זוכר את הצפירות הנוראות בברטיסלבה, כשפרצה המלחמה. ולי לא היה אז אבא שירגיע אותי.

פרלוב: איזה מין אבא אתה? להשאיר ככה את הילד לבדו? למה לא לקחת אותו איתך? אני לא מבין.

שפיצר: אתה בעצמך עוד ילד. אתה לא מבין שום דבר בחיים הממשיים. אתה עוד מדקלם מתוך החוברות של התנועה: על הארץ החדשה, על השפה החדשה, ועל המשפחה החדשה בארץ. אני עשיתי כל מה שיכולתי, תאמין לי. דחיתי את נסיעתי עד ליום האחרון של המלחמה. עד הימים האחרונים של נובמבר 1956. לא הפקרתי אותו אפילו לרגע, וגם לא אפקיר אותו עכשיו. אני בטוח שאבוא לבקר אותו בארץ, לפחות פעם אחת בשנה. למרות שנשבעתי לעצמי שרגלי לא תדרוך שם יותר. אבל הצפירות האיומות הזכירו לי יותר מדי את הזמנים הקשים שלי.

פרלוב: אני לא מבין אותך. שמעתי עליך כל כך הרבה דברים טובים: מחלוצי הקולנוע העברי, במאי שהקדים את זמנו, תקוות הקולנוע הישראלי. בעיתונים שהגיעו אלינו מהארץ, היה כתוב על ההצגות שלך בתיאטרון, על התסריטים המצוינים שלך ועל הסרטים הגדולים שאתה מתכוון לעשות. איך זה אתה קם יום אחד, זורק הכל ובורח? אני פשוט לא יכול להבין אותך.

שפיצר: (סיים את שתיית הקפה שלו. התרווח מול החלון. ועכשיו הוא מתרכז בעישון סיגריה נוספת שהדליק. הוא מעשן המון) אתה עוד לא בן עשרים, ואני כבר כמעט בן ארבעים. לגיל חמישים לא אגיע, אין לך מה לדאוג. אתה רואה בעצמך איך אני שורף את חיי מבחוץ עם הסיגריות ומבפנים עם התסכול המכרסם, עם הכישלונות המצטברים שלי, והחלומות שנשברו לחתיכות. (הוא מראה לפרלוב את החדר המלא במאפרות גדושות, ובסיגריות מעושנות למחצה המפוזרות בכל מקום) אני לא אוכל לחיות אפילו יום אחד אם לא אוכל לעשות סרטים. אתה שומע איש צעיר? אפילו לא יום אחד.

פרלוב: ומה עם השירים שלך? ומה עם הסיפורים שכתבת? ומה עם התרגומים שלך ועם המחזות? כתבו עליך בעיתונים שאתה איש “בעל אלף כשרונות”. במדורי הקולנוע הגדירו אותך כ“אישיות רנסנסית נדירה”. ובגלל סרט אחד שלא הצליח, אתה רוצה להסתלק מהעולם? הרי אתה יודע כמוני שבעולם הבא לא עושים סרטים.

שפיצר: רק רגע, אני שומע צעדים שם על המדרגות? הפולני שלנו כבר חוזר? (הם ממתינים קצת, מאזינים בדריכות לצעדים הבאים מהמסדרון. אבל איש אינו נכנס לחדר, והצעדים מתרחקים) אמרתי לפולני שכולנו פליטים. הוא פליט ואני פליט, פריס מלאה פליטים. גם אתה תגיע לתל אביב ופתאום תהפוך לפליט. אתה יודע מה? בצ’כיה כינו אותי “הסלובקי הזה”. בסלובקיה קראו לי “היהודי ההוא”. וכשהגעתי לישראל הפכתי פתאום ל“צ’כי החדש שהגיע”. רציתי לעשות סרט על “הפליט הנצחי”. אנחנו הרי חיים במאה של הפליטות. ובכלל, אם תסתכל על עצמך ועלי, הרי להיוולד יהודי זה אומר להיוולד ישר פליט. אתה יכול להקסים את העולם בסיפורים הפורטוגזיים שלך. אבל בפנים, עמוק בפנים, אתה יודע שתמיד תישאר פליט.

פרלוב: אתה טועה, אתה מגזים, אתה –

שפיצר: (משתתק, רוצה להפסיק, אבל מוכרח להמשיך) הם לא הבינו את זה שם בישראל. ולא הצלחתי להסביר להם שגם הם בעצם רק פליטים המתחזים לפלחים בריאים. (הוא מרגיש שהגזים ורוצה לתקן את עצמו) טוב, אולי לא כולם פליטים. בכל זאת זו גם ארץ של מהגרים, וחלקם אפילו מרצון. אבל כולם שם הם מהגרים.

פרלוב: אתה מעשן יותר מדי. אני מתחיל לרחם עליך. החדר ממש מחניק מרוב עשן. אתה שותה יותר מדי קפה. אתה תקוע יותר מדי עמוק בכישלון שלך. ככה באמת לא תגיע לגיל חמישים. חבל, חבל על הכשרונות שלך שילכו לעזאזל. לא יהיה מי שיעשה את הסרטים שלך במקומך, אף אחד בעולם לא יכתוב את התסריטים שאתה נועדת לכתוב.

שפיצר: כשאני מסתכל עליך, צעיר נלהב ותמים; וכשאני מקשיב לדברים שלך, שבאים ממקום של שמש ותקווה, אני נזכר במדריכים שלי בתנועת “השומר הצעיר” בברטיסלבה, לפני המלחמה. אני נזכר בעצמי, איך עמדתי לפני הנערים והנערות האלה, שרובם כבר אינם, והלהבתי אותם בדיבורים על השמש ועל התקווה, ועל החמסינים הנפלאים שמחכים להם בארץ.

פרלוב: (רוצה מאד להשיב לו, אבל שוב נשמעים צעדים מתקרבים במסדרון. שניהם משתתקים בדריכות. הצעדים מתרחקים, והם נושמים לרווחה) הפולני כנראה מתעכב שם למטה. איך הוא נדבק אליך, השתיין הזה?

שפיצר: לגמרי במקרה. נתקלנו אחד בשני על המדרגות. הוא הסריח כהוגן מוויסקי, ואני תמכתי בו לרגע, שלא ייפול, ואז הוא השתרך אחרי לחדר. ולא יכולתי לגרש אותו, הוא שמע שאני בא מישראל, ולא זז מכאן כמה ימים. הוא פשוט בחור נאיבי שכל כך רוצה לנסוע אל השמש שלנו. עוד יומיים הוא ייסע, ואנחנו לא נתראה יותר לעולם. החמסינים הארורים לא מפחידים אותו.

פרלוב: גם הוא מהגר, לא? ולפי מה שאתה אומר, גם הוא פליט? גם אני נוסע בקרוב. פריס היא רק תחנה קצרה בדרכי לנגב ולקיבוץ. אתה יודע שמחכים לי שם? אתה יודע שאני באמת חסר שם? ובלילות אני חולם על שדות החיטה של הנגב? על שדות התירס והחמניות? לא תאמין לי אבל אני מתגעגע לחמסינים הקשים.

שפיצר: אל תספר לי מעשיות כמו לילד קטן. גם אני הייתי בקיבוץ, כמעט שנתיים. שנתיים יותר מדי. איזה חום, איזה מחנק, והגלבוע רובץ לך על הנשמה כמו מכבש כהה. גרתי שם בלול ישן. הייתי שכן של התרנגולות. אתה מתאר לעצמך מה זה לגור עם התרנגולות? אין לך אפילו רגע אחד של שקט.

פרלוב: (מתלהב לפתע מדברי עצמו. העיר הקודרת שבחוץ, הנהר החורפי האפור, הכל נצבע פתאום בצבע זוהר, שמשי, אופטימי. הוא קם מכיסאו, ניגש אל שפיצר, מתקרב אליו מאד) ושם, אחרי העבודה הנפלאה בשדות, אתמסר לאהבת הקולנוע שלי. אני אצלם סרטים על החגים שלנו, על בתי התינוקות שלנו, על ראשי החמניות שלנו. אני אצלם את האדמה היבשה של הנגב מתעוררת לחיים בזכות המים ואהבת החלוצים. אני אתעד כל יום, כל שעה, כל דקה. הנגב המוריק ייצרב אצלי על הצלולויד לכל החיים. אני –

שפיצר: (מפסיק אותו בגסות. מרתיע את כיסאו לאחור. שעת החסד הקצרה של ההתקרבות חלפה) אל תדבר שטויות. קצת לפני שעזבתי את הארץ צילמתי חג גדול בקיבוץ. ידידים ותיקים שלא שכחו אותי הזמינו אותי במפתיע. שלושה ימים של צילומים מתישים, של איזו חגיגת ביכורים אינפנטילית. הרקדניות החטובות לבשו שמלות תנ"כיות מגוחכות, ולא הצלחתי לפתות אף אחת מהן. “מגילת רות”, חולות לוהטים, גבעות של דיונה במקום שנגמר הכביש. איזה עינוי זה היה. אתה פשוט לא יודע מה שאתה מדבר. אתה לא תוכל להיות חקלאי ובמאי סרטים. תשכח מזה. אתה אפילו לא תוכל לחיות בקיבוץ. אתה תיחנק שם, תאמין לי. אתה מרגיז אותי עם הנאיביות שלך, ומעצבן אותי עם האמונה שלך. עוד לא ראית בחיים שום דבר.

פרלוב: אני לא אכנע כמוך. ולא אהיה קנקן מלא מרירות בגיל ארבעים. אני לא אהיה סיגריה שרופה בגיל ארבעים. ולא אמלט משם כדי לנדוד בעולם כמוך. אני אחיה שם, אצלם שם, אמות שם, אני –

שפיצר: (רוצה להשיב לו בדברים חריפים, אבל קופא במקומו. שוב מתקרבים צעדים. הפעם הם מזהים את צעדיו הכושלים של מארק הלאסקו. שומעים גם צליל של בקבוקים מתנגשים) הפולני חוזר. אני מצטער, לא נוכל להמשיך עכשיו. לא נוכל להמשיך כמו שהתחלנו.

פרלוב: אני נוסע, לא נתראה יותר. אני אזכור את הפגישה הזו כל חיי. שלום.

“המינגווי הפולני” נכנס לחדר. הוא מקיש בבקבוקים בקצב, ומהמהם לעצמו את שיר העם הפולני, שהיה נפוץ מאד בימי המחתרת הימנית שלאחר המלחמה.

 

יד    🔗

לארכיון הסרטים היהודי ע"ש שפילברג,

המדור לסרטים אבודים, הפקולטה למדעי הרוח,

הר הצופים, ירושלים.

שלום לכם חברים. הנידון: סרטו הקצר האחרון של הבמאי ליאופולד שפיצר.

מאת: צוות עובדי הארכיון, קיבוץ עין החורש, עמק חפר.

נכבדי,

נודה לכם מאד על עזרתכם באיתור העותק של הסרט האבוד “מגילת רות”.

הסרט צולם אצלנו בקיבוץ בחודש מאי 1956.

הבמאי שפיצר עשה את הסרטון כמה חודשים לפני שעזב את הארץ. הסרט צולם במצלמת 16 מילימטר. הצלם היה יונוביץ או יונילביץ. אורך הסרט כעשרים עד עשרים וחמש דקות. כמובן שהוא צולם בשחור לבן בלבד. בסקט מצולמות בנות להקת המחול שלנו שהשתתפו במופע הגדול “מגילת רות”. וכן מצולמים קטעים רבים נוספים מהמופע, קטעי קריינות, פדיון העומר, הכרזת החג, תהלוכת הילדים, שילוח יוני השלום ומנוסת הארנבות בסוף המופע. טוב, זו היתה באמת תקלה מצערת, כנראה שמישהו שחרר בכוונה את הארנבות מהכלובים המקושטים. התחיל מרדף המוני אחרי הארנבות המסכנות ונוצר בלגן נורא. אבל אין לזה קשר עם התקלות החמורות שקרו בתום המופע.

הבמאי שפיצר היה ידיד ביתנו, ושמר על קשרים טובים עם כמה מחברינו. הוא הגיע לקיבוצנו בפעם הראשונה בקיץ שנת 1951 כשהיה במאי נודד והיה אמור להעלות את ההצגה “מחכים ללפטי” של המחזאי האמריקאי המפורסם קליפורד אודטס. הוא התיידד אז עם כמה מחברינו הפעילים בתחום התרבות, ובעיקר עם מי שהיה רכז תרבות בקיבוצנו במשך שנים רבות, החבר דוד אורי. לקראת העלאת המופע “מגילת רות” בחג הביכורים, במאי 1956, הזמין דוד אורי את שפיצר עם צוותו אלינו, להנציח בשבילנו את החגיגה הגדולה. כזכור לכם המופע כלל מחול דרמטי ארוך, בהדרכת הכוריאוגרפית לאה ברטל־שפירא, שהיתה ידועה אז מאד בתחום המחול ההמוני. היא עיצבה למופע מחולות ישראליים מאד מקוריים לפי מוסיקה מקורית שחיבר במיוחד המלחין גד לויט. על עבודתה הנפלאה של הכוריאוגרפית לאה ברטל־שפירא אין צורך להוסיף אפילו מלה. עבודותיה הפכו לחלק בלתי נפרד של התרבות הישראלית המקורית. אבל חובה עלינו לציין את עבודתו המסורה באופן יוצא מן הכלל של המלחין המנצח והמעבד גד לויט. הוא באמת עשה ימים כלילות, העביד את הנגנים בפרך, בחמסינים הקשים של חודש מאי, באזור החולות שליד הבארות.

משה פרופס, הצייר המקורי והמיוחד, שהיה אז גם הוא חבר בקיבוצנו, היה אחראי על התפאורות, ובעצם הכין אותן כמעט לבדו. התפאורות לא נשמרו במחסן התרבות שלנו למרבה הצער, וגם בגלל זה אנחנו מאד מעוניינים למצוא את עותק הסרטון שאבד. אפשר יהיה אולי לשחזר את התפאורות הנפלאות של משה פרופס ז"ל, על פי הצילומים שעשה הצוות של שפיצר. חברנו היקר דוד אורי היה בטוח כל השנים שהסרט מתגולל אי שם באחד המרתפים שבקיבוץ. אבל לאחרונה, לאחר בדיקה יסודית שערכנו, התברר לנו שוב שאין לו שום זכר. אנחנו פונים אליכם לעזרה בחיפושים בעיקר בגלל חג היובל שלנו, הקרב ובא, ויש לנו עניין רב מאד להציג את הסרטון או לפחות קטעים מתוכו בעצרת החגיגית של היובל. היה בתוכניתנו להזמין לערב מיוחד, לכבוד הקרנת הסרטון, אנשים מכל יישובי עמק חפר, שהשתתפו בשעתו בחגיגת הביכורים הגדולה. היו ביניהם גם ידידינו וקרובי חברינו מנתניה וחדרה, שזוכרים עדיין את המופע. נשמח להזמין לעצרת היובל שלנו גם את אנשי ארכיון הסרטים, מאלה המגלים עניין בתרבות החדשה שנוצרה כאן בשנות החמישים.

בברכה ובתקווה שהסרטון האובד יתגלה, צוות הארכיון,

קיבוץ עין החורש.

להלן מצורפות כמה עדויות על המופע, שליקטנו בעמל רב, מתוך תיקי החברים ושיחות וראיונות בעל פה. ראשית נביא את עדותו החשובה של רכז התרבות “הנצחי” שלנו מלשעבר, החבר דוד אורי:

את ליאופולד שפיצר הכרתי לראשונה בקיץ 1951, כשהגיע לקיבוצנו לפי הזמנת החוג הדרמטי המקומי. הוא היה אז עולה חדש מצ’כוסלובקיה, דיבר עברית גרועה במבטא סלובקי כבד. אבל מיד אפשר היה להרגיש שהוא איש מובהק של אמנות אמיתית, והיה מאד מוכשר בתחומי אמנות רבים. הוא היה איש גבוה, בעל פנים מאירות, מצח גבוה ועיניים מאד חכמות. יש בארכיון שלנו כמה צילומים שלו מאותם חודשים ספורים, עם השחקנים מהחוג וגם בלעדיהם. אני נמשכתי אליו מהרגע הראשון. אם תסתכלו היטב בתמונות תבינו בדיוק למה אני מתכוון. נדמה לי שהוא עזב את הקיבוץ שלו בעמק בית שאן וחיפש קיבוץ יותר קרוב לתל אביב. הוא היה איש מאד מרשים, הקרין קסם והיתה לו השפעה חזקה על כל מי שבא אתו במגע. אני פשוט אהבתי לשהות במחיצתו. התקשרתי אליו מהרגע הראשון שבא אלינו וחיבבתי אותו מאד. אני יודע שבקיבוץ ריכלו עלי שהוא לקח אותי בשבי. כשנודע לי שירד מהארץ בחורף של 1956, או בראשית 1957, הצטערתי מאד. היה מוכשר מאד, במאי מבריק, ואיש רנסנסי ממש שלא פוגשים בכל יום כמוהו. הוא גם הקסים את הנשים שעבדו אתו. בעיקר כמובן, את הצעירות והיפות שביניהן. בארבעת החודשים ששהה אצלנו, כשהכין את ההצגה “מחכים ללפטי”, הוא היה הכוכב הראשי בחיי החברה שלנו. אנשים נמשכו אליו כמו אל דבק זבובים. כל דיבור שלו, כל מכתם, כל הברקה, זכו לפירושים עמוקים ליד שולחנות חדר האוכל. והרכלנים שלנו ידעו לספר עליו הרבה סיפורים ושמועות.

את המחזה “מחכים ללפטי” תרגם מאנגלית חברנו היקר אליהו פורת ז“ל, שידע שפות רבות והיה מתרגם מאד מוכשר. אני זוכר שפעם אחת אמר שפיצר בהלצה, שאילו היה יושב בתל אביב ולא בחור הקטן הזה, בוואדי חווארית, היה יכול להיות אחד המתרגמים המפורסמים של התיאטרון העברי. אליהו ז”ל היה רשלן גדול, ואת התרגומים שלו כתב במחברות כיתה רגילות, בעיפרון פשוט ובמהירות רבה. ולא פעם קרה שמחברת שלימה עם מערכה שסיים לתרגם הלכה לאיבוד. שפיצר אמר לו שהוא חייב להתייחס לעבודתו יותר ברצינות אפילו שהיא נעשית בלילות, “בגניבה ובחטא”, אחרי עבודתו המתישה בכרמים של הקיבוץ. שפיצר אמר לו שעבודת הרוח מכובדת לא פחות מעבודת הגוף, ואם הוא עצמו לא יתייחס בכבוד ליצירתו, איש לא יתייחס אליה בכבוד, ולא ייקח אותה ברצינות וסופו שהוא יפסיד הכל לאחרים. נדמה לי שדובר אז על תרגומים של שפיצר עצמו. אנתולוגיה שהוא הכין עוד בחוץ לארץ, לפני המלחמה. אבל הוא לא אהב לדבר על חוץ לארץ, ועל המלחמה. את האנתולוגיה הזו ממילא אף אחד לא ראה, כשהיו מתחילים לשאול אותו כל מיני שאלות על מה שהיה לפני שהגיע לארץ, הוא היה אומר: נולדתי מחדש בפברואר 1949, מול החוף של חיפה, ואני לא זוכר כלום ממה שהיה קודם, היתה לו דרך מקסימה להסיט את השיחה והיתה לו גם דרך מקסימה לעשן סיגריות כל היום.

התיידדנו מאד. אני בכלל אהבתי להתיידד עם “הבמאים הנודדים” שהיו מגיעים אז לקיבוץ. הם כל כך הזכירו לי את החיים הבוהמיים בוורשה הגדולה, שבקושי הספקתי לטעום מהם לפני שעליתי לארץ. אני קראתי להם “בוהמיינים מזדקנים” והם מאד אהבו את השם הזה. לאחרים קראתי “ווגבונדים” וגם את השם הזה הם חיבבו. הם לא סבלו כשקראו להם הבמאים הנודדים מטעם המרכז לתיאטרון החובבים, שליד המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל. את השם הזה הם פשוט לא יכלו לשאת. פעם אחת כתבתי מערכון קצר, שבעצתם הארכתי אותו יותר מאוחר למחזה שלם. הם מאד עודדו אותי לכתוב את המחזה, וגם הציעו לי לשלוח אותו ל“דבר”, למוסף הספרותי של העיתון, והוא אכן פורסם שם בהבלטה. המערכון היה קצת אקטואלי, כמו שאמרו אז, וכתבתי בו על הפורעים הערביים שהציתו את שדותינו.

הייתי בחור תמים מקיבוץ קטן בעמק חפר, ולא ידעתי שבלי עזרתם המערכון לא היה נדפס. מציתים אלה היו אנשי הכנופיות של אבו־חנטש, שבאו מכפר הפורעים העוין קקון. כל העמק שלנו בער אז בלילות קציר של תבואה. הנוטרים שלנו והמשטרה הבריטית לא הצליחו להשתלט על המורדים הערביים ואנחנו חיינו כל הקיץ ההוא בתוך עננת עשן. כל התבואה שלנו נשרפה אז. שבוע אחר שבוע של הצתות. לילה אחרי לילה של שריפות. אלה היו באמת ימים קשים. אבל הרגשנו אז, אנחנו הקטנים מתיישבי ואדי חווארית, שאנחנו חוד החנית של חזית ההגשמה הציונית, עיני כל יהדות העולם היו נשואות אז אלינו. מברקי עידוד הגיעו מפולין ומעוד מקומות. העורך הספרותי של “דבר” היה אז כמדומני דב סדן הגדול, והוא כתב לי מכתב נפלא שאני שומר אותו אצלי עד היום. הפקדתי עותק מצולם של המכתב בארכיון שלנו, על כל מקרה וגם לבקשת המשפחה. אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה.

המערכון הקצר שלך הוא ממש פיסת אמנות, כתב לי במכתבו. יש בו הכל, ייאוש נורא ותקווה גדולה. למה שלא תשב ותהפוך אותו למחזה אמיתי ומושלם באורך מלא? אני בטוח שאחד מתיאטרונינו הגדולים יציג אותו. ואני בטוח שההצגה תהיה הצלחה גדולה. זה הרי מתאים באופן יוצא מן הכלל להוויית הקוצים שלנו. הקוצים הדוקרים ומכאיבים, האש והעשן שלנו, כאן בארץ. הוא גם הוסיף בסוף המכתב שהוא יהיה מוכן להצטרף אל הממליצים על המחזה בפני ועדת הרפרטואר, אם יידרש לכך. ואני באמת התיישבתי לכתוב. ביקשתי וגם קיבלתי “חופשה מיוחדת” מסידור העבודה. כך שיכולתי להשלים את הכתיבה במהירות. נסעתי עם המחזה לחדרה ושם תקתקה לי אותו המזכירה של בית הדפוס שעבד עם הקיבוץ. שילמתי לה סכום לא גדול, לקחתי את המחזה ונסעתי לתל אביב להיפגש עם מכס ברוד. אני לא בטוח שאכן היה זה מכס ברוד אבל נדמה לי שאינני טועה. הקראתי לו במשך שעות את המחזה. הוא היה מוקסם ונלהב והזמין אנשים מהתיאטרון שעברו שם, שייכנסו להקשיב. זה ממשי, הוא אמר לי, זה כל כך ממשי. אני יכול לראות את הלהבות, אני יכול להריח את העשן, אני יכול לירוק את הפיח ולשמוע את זעקות הפורעים.

המחזה הסתובב שם בין חברי הרפרטואר כמה חודשים. בכל פעם ששאלתי השיבו לי מהתיאטרון שכבר כבר יוסיפו לו פה ושם כמה שינויים והוא נכנס לעבודה. עברו חודשים ושום דבר לא זז, ואני הבנתי שהמחזה שלי לא יוצג בתיאטרון “הבימה” ולא בשום מקום. בתחילה כעסתי. נסעתי עוד פעם לתל אביב אבל מכס ברוד לא הסכים להיפגש אתי. חיפשתי אותו כמה שעות, ולבסוף ראיתי אותו יושב באיזה בית קפה קטן לא רחוק מהתיאטרון. ניגשתי אליו, עמדתי מולו, ואמרתי לו את הדברים האלה, שאינני יכול לשכוח עד היום. תתביישו לכם, אתם שפכתם את דמי. אתם נוהגים בי ובמחזה שלי בצורה מכוערת. בושה וחרפה. אני יודע שהחוורתי נורא, ואני זוכר שאנשים ברחוב הסתכלו עלי בפליאה, מפני שרעדתי כולי. ומאז אני לא רוצה לשמוע על חבורת המנוולים שיושבים שם ב“הבימה” ובתיאטרונים הגדולים של תל אביב.

ליאופולד שפיצר הבין מיד את כאבי ואת עלבוני רב השנים והזדהה אתי לגמרי. הוא אמר לי כמה פעמים שאני מבזבז את כשרוני בקיבוץ הקטן. ואפילו שוועדת התרבות שלנו נפלאה, ושהחוג הדרמטי שלנו מלא בשחקנים מוכשרים, זה לא זה, תמיד יש למעלה מזה. מעל הקיבוץ ישנו התיאטרון שבעיר. ומעל התיאטרון שבעיר ישנם האולפנים באמריקה. ומעליהם מתנוססת גבוה גבוה הוליווד בירת החלומות. ומי שנולד עם כשרון מובהק למחזאות, כמוהו וכמוני, חייב לעשות הכל כדי להגיע לשם, אפילו שזה רחוק, ואפילו שצריך קצת לרעוב בשביל זה, זה תמיד תמיד כדאי. התיידדנו אז, והוא נהג לבוא אלינו לחדר, לשתות תה אחר הצוהריים וליהנות מהעוגות שאשתי אפתה. הילדים שלנו שעשעו אותו באמת. העברית הטבעית שלהם הפתיעה אותו. הוא סיפר לנו שגם לו יש ילד קטן בעיר, ושגם הילד שלו מדבר כבר עברית נפלאה, והוא לא תמיד מצליח להבין מה שהילד אומר. והוא, הבן הקטן שלו, לא רוצה ללמוד שום לשון זרה. איזה מין יהודי הוא יהיה? בלי גרמנית? בלי יידיש? בלי סלובקית? איך אפשר לגדול בעולם בלי שום לשון זרה?

אני הראשון שידעתי שהוא הוזמן לביים בתיאטרון הקאמרי. אני הראשון שידעתי שהוא יסתלק בקרוב. כי הוא לא מוכן לוותר על ההזדמנות שהוצעה לו. אבל לא רציתי לצער את השחקנים והמתרגם ואת החברים בקיבוץ. לכן שתקתי כמה ימים, עד שהוא בעצמו הודיע על כך בקצרה למזכירות. ארבעה וחצי חודשים של חברות קרובה ומעשירה נגמרו פתאום. הצער שלי על הליכתו היה יותר גדול מצערם של השחקנים ויותר עמוק מצערו של המתרגם המאוכזב. אבל אני המשכתי לשמור אתו על קשר גם אחרי שהלך. הוא הזמין אותי עם אשתי להצגת הבכורה שלו. הצגת הבכורה של המחזה “ארבע כנפות הארץ”, שהוא עצמו כתב וביים. הוא הציג אותי בין חברי הברנז’ה של התיאטרון מאד נחמד: זהו המחזאי המוכשר, ידידי הצנוע מהקיבוץ שבעמק חפר. אתם עוד תשמעו עליו פעם. רק שם בקיבוצים, במקומות נפלאים כמו ואדי חווארית, רק שם תצמח המחזאות המקורית שלנו.

אני בטוח שהוא היה האיש הכריזמטי ביותר שפגשתי בחיי. אני בטוח שהפגישה אתו שינתה את חיי. אני בטוח שאילו היה מציג אצלנו את ההצגה “מחכים ללפטי”, הגורל של כולנו, של כל מי שהיה קשור בעשיית ההצגה, היה משתנה. הוא הביא אתו את ההבטחה ולקח אתו את המזל. הצטערתי לשמוע על מותו הפתאומי, באמצע עבודתו על סרטו האחרון. הוא מת דווקא בברטיסלבה שלו, שממנה ברח כל חייו, ואליה שב אל מותו החטוף באמצע חייו.

 

טו    🔗

בשלושת הדפים המודפסים בצפיפות, ששלחה לי ידידתי מהתאחדות עולי צ’כוסלובקיה, מצאתי בפעם הראשונה את סיפור הצלתו של ליאופולד שפיצר מידי הנאצים ועוזריהם הסלובקים. מסמך פשוט, דחוס ומרגש. הדברים כתובים לא רק בפשטות אלא אפילו במעין פשטנות מכוונת. כתב אותם ידיד נעוריו של שפיצר. יהודי, סופר ועורך, גם הוא חניך תנועת הנוער הציונית, אלא שבחר בדרך אחרת. לימים הגיע למעלה רמה במנגנון המפלגתי הקומוניסטי. דבריו נאמרו לראשונה כמספד על קברו של שפיצר, ואחר כך הובאו בדפוס, בכתב עת חשוב בברטיסלבה, בחורף של 1968, זמן קצר לאחר מותו הפתאומי של ליאופולד שפיצר.

יום הכיפורים הארור של שנת תש"ב, ספטמבר 1942.

היה זה בין הערביים, דמדומים, וכבר החל להחשיך. ואז הגיע תור “האזור השלישי” של מחנה הכפייה. הבחנו במכוניתו הפרטית של מפקד המחנה, מובילה את השיירה הקטנה בדרך השדה. הוא חזר זה עתה מברטיסלבה, ומיד התנפל על עובדיו וצרח עליהם “מדוע הרשימה של הנשלחים עדיין לא מוכנה?”. הם נבהלו מצעקותיו והשלימו את הרשימה במהירות. הקריטריונים לרישום הנשלחים בטרנספורט היו פשוטים: גיל מבוגר, מחלה, ילדים רבים במשפחה וחוסר פרודוקטיביות. רק לחזקים, ל“עבדים” הצעירים והבריאים היתה תקווה להישאר במחנה העבודה.

אחרי מכוניתו של מפקד המחנה הזדחלו לאיטן משאיות מחופות, ואחריהן צעדה קבוצה גדולה של “גרדיסטים”, נאצים סלובקים, שמדיהם השחורים בישרו רעות. הופעתם הפחידה ממש באפלולית החגיגית והשקטה, שהשתררה מסביב בערב יום הכיפורים, יום הדין הקדוש, שהיה צריך להיות יומו של הפיוס הגדול בין אלוהים לאדם. הגרדיסטים פשטו על שער המחנה, התייצבו לאורך הגדר, ומיד פרצו לתוך צריפים אחדים. לא היה שום צורך להכריז על מסדר. האנשים מעצמם החלו לצאת מכל הצריפים, ונעמדו על מגרש המסדרים שממול למשרד האזורי של המחנה.

אני הייתי בטוח שאת שמי לא הכניסו לרשימת הנשלחים. ואפילו אם רשמו אותי, הרי יכולתי בכל רגע לברוח אל היערות הסמוכים. הייתי צעיר ובריא ולא חששתי מכלום. אבל באותו רגע היתה מחשבת הבריחה רחוקה ממני. והאמת שהיא כלל לא עלתה על דעתי. הייתי כבול ומרותק אל המתרחש על מגרש המסדרים בכבלים בלתי נראים. כדי לקום ולברוח היה נחוץ הרבה כוח. לא רק משום הסיכון להיתפס ולהיירות, אלא גם מפני הרגשת הבושה. לברוח? לפני המשפחות מרובות הילדים, שמשום מעמסת הילדים לא נותרה להם ברירה אלא לציית? לא, במצב הזה לא נותר בי כוח לברוח.

את בלנקה הקטנה, בתו של החייט, חייט יהודי עני, הם לקחו. את בלנקה כחולת העיניים ושחורת השער שנשאתי לא פעם על כתפי. ואפילו פיסלתי בשבילה צעצועים מעץ, וגם ניגנתי למענה על הגיטרה שלי. עכשיו ראיתי אותה מובלת עם צרור קטן קשור ומהודק על גבה. נפרדתי מהחייט ומאשתו בלי מלים. “תבוא אחרינו, נכון? אתם תבואו אלינו, נכון?” שאלה בלנקה הקטנה והביטה אלי במבטה הצלול, בעיניה הכחולות.

אינני מבקש שירחמו עלי. אינני זקוק היום לרחמיו של איש. זה היה מזמן, בשנה הרחוקה ההיא, 1942. הכל כבר הצטנן ונשכח. צרות חדשות ואסונות חדשים דחקו אל השכחה את יום הכיפורים ההוא. אבל באותו היום נמלטתי לפינה מבודדת שבמחנה, נשכבתי על פני ובכיתי. במקום לחפש פרצה בגדרות, בדרך אל היער, הכיתי באדמה הרעה באגרופי. המראה של בלנקה הקטנה לא הרפה ממני.

ממה שהתרחש על מגרש המסדרים שלפני מפקדת המחנה, ניתן היה בקלות להבין איזה ערך יהיה לחיי אדם במחנות ההשמדה שבפולין. כאן על המגרש היה המסדרון שהוביל אל המחנות. כאן איבדו בני האדם בפעם הראשונה את שמם. השם שליווה אותם כל חייהם חדל להיות סימן היכר, הוא נותר רק כציון מאפיין. האדם הפך למספר יחיד בין מספרים רבים, והפך רק חלק מהרבים, פירור מההמון. והציבור איבד את צביונו. הוא חולק לצריפים, לקרונות, נשא את שמות החמישים הראשונים. אחר כך ציינו את החמישים הבאים ואחר כך את אלו שבאו אחריהם. ואחר כך השם כבר היה מיותר לגמרי, והוא הפך רק למספר.

חזרתי להביט כיצד עוזבים הנידונים ונישלחים לטרנספורט. עמהם הלך אביו העיוור של אריק פוליצר, גם אמו הלכה עימם. הוא לא ראה שום דבר, אבל שמע הכל. וזה הספיק לו כדי שיוכל לתאר לעצמו מה מתרחש בצריפים, ומה מתרחש סביבו, על הרחבה העצובה. עמהם הלך אריק בן השבע־עשרה, שהוסתר כל הזמן בעזרת דיירי הצריף. אבא של אריק, לפני שהתעוור, היה מורה בטרנצ’ין. אריק היה חולה, היתה לו מחלת לב, והוא היה מנגן לדיירי הצריף במפוחית הפה שלו לפני השינה. לפעמים גם היה קם ומנגן לפניהם על הכינור. אמו ביקשה ממנו שלא ינגן, כי הנגינה תביא לאסון. היא פחדה שישלחו אותו לטרנספורט. נער צעיר שרק מנגן ואינו עובד? היא פחדה שהם יתפסו אותו בשל כך. אבל הוא נשאר בסוף במחנה, גם אחרי שלקחו את הוריו, ונהרג יותר מאוחר, בעת המרד של הפרטיזנים.

בכוח, ממש בכוח, הצלחתי לעכב את ליאופולד שפיצר מקפיצה בלתי מחושבת אל מותו. שמו הספרותי של ליאופולד נקשר מאוחר יותר בנושא המלחמה, השפלת בני אנוש, וחיפוש תשובות יסודיות לשאלות הנוראות של החיים. הוא התפרסם עם הפסוודונים שלו, שאתו כתב על התהומות ועל הפסגות של מעשי האדם. את חלקם ואולי את רובם הוא ראה אז, במחנה הכפייה, מחנה העבודה של נובאקי. המראות הללו שימשו אחר כך כחומר גלם בנטיותיו האמנותיות וביצירותיו, והוא לא חדל לעסוק בהם עד מותו.

אני הכרתי אותו לראשונה עוד בשנה הרחוקה ההיא, 1939, בעיר שאהב, בברטיסלבה. הייתי אז סטודנט יהודי עני וחסר אמצעים, ועבדתי כסבל בתחנת הקמח של “שינדלר וידלין”. מימי, כל חיי עד הנה, לא היה לי כל כך טוב. השקים היו אמנם כבדים, אבל שילמו לנו הרבה כסף. עבדנו בפריקת תבואה מספינות הגרר של הנהר והעמסנו תערובות שונות של קמח בשביל הרייך השלישי. אמו של ליאופולד היתה אשה שברירית. אחיו המבוגר למד זמרה, ולימים עשה קריירה של זמר באופרה. אחיו הצעיר נראה לי קצת מפגר, לא מפותח, ראייתו היתה לקויה והוא נאלץ להפסיק את לימודיו. ערבים שלימים ישבתי עם ליאופולד המקסים, בעליית הגג, בחדרו שברחוב וולונסקה, מוקפים בספריו, והוא ניגן על מנדולינה שירים ספרדיים, איטלקיים, צרפתיים, וגם מנגינות סרביות ועבריות. את המנגינות העבריות למד ממש כמוני, בקן של תנועת הנוער הציונית. הוא צייר, כתב שירים וידע לספר לכתוב ולצייר במשולב אגדות שמשכו את הלב. לא יכולתי שלא לאהוב אותו. הוא היה ידידי היהודי הראשון. ליאופולד היה מוכשר מאד, הוא היה מלומד, ידע הרבה יותר ממני, והרבה בנסיעות. הוא תייר בצרפת ועם ידידו המשורר הבוהמייני ירוסלב טשקו אפילו סייר באלג’יר. אני פשוט הערצתי אותו אז.

כשפרצה המלחמה נגד ברית המועצות הוא כבר נטה לקומוניסטים. הוא היה אז חייל חובה סלובקי, וכתב שיר על עמידת מוסקבה בפני הגרמנים, על כך שהגרמנים יוכלו אולי להרוס אותה, אבל היא לא תיפול. היא שנתנה חיים לעם הסובייטי, היא שרשאית לבקש מהעם שייתן את חייו למענה. השיר שלו נפוץ ונדד בסתר בין החיילים הסלובקים. הוא היה כמו איגרת סתרים שהוצנחה ממטוס. עד היום אני זוכר את השורות המרגשות של שירו. אמו של ליאופולד ואחיו הצעיר הגיעו לפתע למחנה, כשפתחו את הרובע השלישי שלו. במחנה גידלו גם ארנבות למחיה, ארנבות אנגורה, ואמו של ליאופולד היתה היחידה שידעה לטוות את שיער האנגורה. כאומן מיומן היא ידעה לסובב את הכישור ולהפוך שיער של ארנבות לחוטים של צמר.

בקיץ 1942 כתב לי ליאופולד מכתב, שאני שומר אותו אצלי, קרוב ללב. הוא הסתתר מהחטיפות ומהמשלוחים הראשונים בהרים של מזרח סלובקיה. כששמע שאמו ואחיו נכלאו במחנה נובאקי הוא רצה להפוך לתושב המחנה כדי להיות על ידם. צריך היה אז לשלם כופר עבור “הזכות” להיות אסיר במחנה נובאקי. התשלום התבצע בכסף או במכונות. לליאופולד לא היה כלום. ואף על פי כן הצלחתי להגניב אותו אל “האזור השלישי” של המחנה. איש לא בדק ביסודיות את המצאי, ולא את רשימות האסירים. ליאופולד עבד במשרד להקמת פרויקטים. הוא צייר שם, צבע שלטים, כתב את שיריו, ניגן על המנדולינה שלו. ואפילו שר לפני אסירי המחנה. הוא לא היה זמר מוכשר כמו אחיו, אבל ידע לשיר היטב. בחדר האוכל של המחנה התירו לו להציג את רישומיו ולהרצות בפני הכלואים על ביקוריו באירופה ובאלג’יר.

ליאופולד שפיצר נולד באורבה, עיירה קטנה שבמזרח סלובקיה, אבל בחר לגור ולחיות בברטיסלבה, שאותה אהב מאד. הוא לא פסח על אף הזדמנות לנסוע לעיר הולדתו. ובכל פעם שביקר בה, היה נכנס אל הצייר המפורסם יאן מורדוך. הם התיידדו בבית הספר, והוא סיפר שמורדוך מצייר רק זרי פרחים תפוחי עץ וכדים. ולא מכר את נשמתו למשטר הסלובקי הפשיסטי, כמו שעשו ציירים רבים. אחרי שנים הכרתי את הצייר מורדוך, והוא היה מאד מופתע שאני יודע עליו כל כך הרבה. הוא הכיר אמנים רבים, משוררים וסופרים וציירים, שאני הכרתי רק את שמותיהם מכתבי העת ומהירחונים הידועים. ידענו שלא כולם משתפים פעולה עם הנאצים. אבל קשה היה לדעת באמת, מי מכר את נשמתו ומי לא. האנטישמים ידעו גם להתחזות לפעמים, כשזה היה נחוץ ומועיל לעניינם.

האמנות והשירה, והקשר עם המשוררים שלא בגדו, חיזקו אותנו בימים האפלים והקשים ההם. וכמה הזדהינו עם שורות השיר שכתב משורר ידוע: “אם ימות כל מה שאהבנו / כמו אהובינו שקברנו כעת / ריקנות אלמונית עם שם פרטי / תוגה תפרוס כנפיה עלינו…”. זאת היתה ממש המציאות העצובה שלנו. לרשימת הנשלחים בטרנספורט הכניסו את אחיו הצעיר של ליאופולד. האח עבד אז באזור אחר, במחנה שפורק. הוא עבד קשה מאד וסחב כל הזמן קרשים כבדים, אדנים וקורות ברזל של מסילת הרכבת. מרוב עייפות הוא נרדם, והשומר העוין והנקמן הכניס את שמו לרשימת המגורשים. כיוון שגם אמו היתה במחנה, רשמו גם אותה. על ליאופולד פסחו, כיוון ששמו לא הופיע ברשימה המרכזית. כשראיתי את שמותיהם נחרדתי. זו היתה הפעם היחידה שביקשתי משהו ממפקד המחנה. לא בשביל עצמי ביקשתי. ביקשתי בשביל ליאופולד שפיצר, אמו ואחיו הצעיר. אמרתי למפקד שליאופולד שפיצר הוא צייר מוכשר, משורר גאוני ומוסיקאי מחונן, שחבל עליו, ושאסור לשלוח אותו בטרנספורט לפולין. התחננתי בפניו שיציל את ליאופולד ומשפחתו.

מפקד המחנה היה שיכור למחצה. הוא הביט בי במבט ריקני ואמר “כן, בוודאי, ומדוע שלא תיקח מכאן את כל היהודים? אני לא צריך אותם. אני אתן לך את כולם. קח אותם”, התחיל לצרוח עלי לפתע ואיים עלי שיכניס גם אותי לטרנספורט היוצא, יחד עם כולם. “למה, למה אלוהים העניש אותי עם היהודים?”. אחרי שגמר לצעוק עלי ולקלל אותי שקע בדכדוך. ולפתע התעורר ואמר לי בלשון עניינית לגמרי, שליאופולד יכול להישאר במחנה.

אבל ליאופולד שפיצר לא רצה בכלל לשמוע על כך. שהוא יישאר, ואחיו ואמו ילכו? הוא התכוון להצטרף אליהם מיד. ביקשתי ממנו, הפצרתי בו. הוא לא יביא שום תועלת אם ילך אתם. ממילא יפרידו ביניהם, ולאמו לא יוכל עזור במאומה. זה לא היה שכנוע הוגן, הוא היה אמיתי, אבל לא הוגן. ידענו אז שהגרמנים אינם מחשיבים שום קשר משפחתי. שהם מפרידים במחנות ההשמדה גברים מנשותיהם וקורעים ילדים מזרועות אמותיהם. אמרתי לו שאם ילווה את אמו בדרכה האחרונה, הוא יאלץ לראות אותה גוססת מול עיניו, בקרון הדחוס בבני אדם נואשים. ולא תהיה לו שום אפשרות לעזור לה. נזכרתי בנקיפות מצפון בהורי שנהרגו, אבל אני נאלצתי להישאר בחיים. התנחמתי בכך שלא הייתי עֵד לרגעים האחרונים הנוראים של חייהם. אבל ליאופולד לא שמע בקולה, וניסה להצטרף למשפחתו. ורק בדרך מקרה מנעו ממנו חיילי הליווי את ההצטרפות. הכרתי כמה מהם, הם היו ממחוז הולדתי, עם אחדים מהם למדתי. ביקשתי מהם בשקט, שלא יתנו לליאופולד להצטרף אל הטרנספורט. הם הפרידו אותו בכוח מהמגורשים. למחרת, אחרי יציאת הטרנספורט, נפגשנו במחנה. הוא ירק עלי בזעם, ומבלי לומר מלה פנה והלך לצריפו.

לפנות בוקר צלצל בדחיפות סגן מנהל תחנת הרכבת של נובאקי. מספר המגורשים לא הושלם. היו חסרים עוד עשרות יהודים להשלמת מכסת הנשלחים. ה“גרדיסטים” המנוולים שוב התפרצו אל הצריפים. שוב הוציאו מהם את הדיירים האומללים, העמידו אותם במסדר האכזרי, ושלפו מהר את החסרים. כל הזמן היכו את היהודים, דחפו אותם, קיללו אותם ואיימו עליהם. ובכל זאת, כשהטרנספורט נסע, הבריק מפקד המחנה מברק כוזב, בדבר גמר ביצוע הפעולה. במהלך ימי הגירוש האחרונים, הוא הציל קרוב למאתיים יהודים. ב־22 לספטמבר 1942 יצאו ממחנה נובאקי במקום ארבע מאות יהודים להשמדה, רק קצת יותר ממאתיים. אבל משפחתו של ליאופולד לא היתה בין הניצולים. שנים רבות עוד הרגשתי על פרצופי את מטח יריקת הזעם האילמת שלו.

 

טז    🔗

אני נמשך לחזור, כמעט בעל כורחי, אל הראיון הנדיר שנתן שפיצר לעיתון של הקיבוץ. הראיון הראשון והאחרון שלו בארץ. והראיון היחיד בכל חייו שנתן בעברית. יכולת ההסתגלות הלשונית שלו פשוט הקסימה אותי. תכונות הזיקית שלו היפנטו אותי. כמה מיהר לסגל לעצמו את הז’רגון שרווח אז ב“שיח התרבותי” בקיבוץ הארצי ו“השומר הצעיר”. ממש מפתיע איך האיש ששכח את העברית הראשונית שלו, עברית נעוריו המגושמת, שב וסיגל לו אותה במהירות מרשימה. והרי לעשור שלם הוא נבלע לחלוטין ב“צד האפל” של אירופה. קודם נעלם אצל הנאצים ואחר כך נעלם אצל הקומוניסטים. עבר עליו עשור מהמם בדחיסותו. עשור שחלפו בו נסים ומכאובים שיש בהם די והותר לחיים שלימים.

“מה הניע אותך לבוא ולחיות בקיבוץ?” שאלה אותו נחמה ג. באיזה תום של מי שלא דרך מימיו על אדמתה הבוערת של אירופה. של מי שצפה מכאן על הטרגדיה ההיא, שאף על פי שהיתה קרובה כל כך, נראתה נורא רחוקה. “רוצה אני לעבוד ולכתוב”, השיב לה כלשונה. “רוצה אני לעזור לאנשים העושים את העבודה הקשה והחשובה ביותר. רוצה אני גם ללמוד מהם, בכדי שאוכל בעתיד לכתוב על חיי הארץ והקיבוץ”. ומה שלא אמר לנחמה היה, רוצה אני לכתוב עליכם, תמימים ומוזרים שכמותכם, ולמכור את הסיפור לאחד מהבמאים הגדולים שבהוליווד. הסיפור הנאיבי שלכם יש בו כדי לגעת במיליוני לבבות תמימים. העבודה החשובה ביותר, רוצה לומר “הוד מלכותה החקלאות”, עבודת האדמה, שאנחנו, אנשי הרוח והיוצרים, כולנו כורעים לפניה בהכנעה גמורה. כולנו, התלושים, מנשקים בעליבות את כפות רגליה. כלומר, נחמה יקירתי תמתי, אני יודע היטב את מקומי ביניכם, בחברה החדשה. ואני משתלב מצוין בסדר הערכים החדש שלה. כי רק מי שמסתגל שורד.

“הקיבוץ מעניין אותי במיוחד”, הוסיף והשיב לה, “כי זוהי יצירה חדשה לגמרי בעולם. מטרתי היא להכיר את האיכר היהודי” וכו' וכו'. חבריו מהתנועה היו מצקצקים בשפתיהם ומרימים יותר מגבה אחת. באמת? אם כך היכן היה כשחברי גדוד הבוגרים נטשו את בתיהם בברטיסלבה ובערים אחרות שבסלובקיה ועלו לארץ? מדוע הסתלק משכבת הבוגרים דווקא כשהחלו ההכנות לעלייה? הם לא ישכחו את דבריו על “ייעודו האמנותי”, ועל כך שאינו יכול להצטמצם בפלשתינה מוכת החמסינים. בקיצור, הוא פשוט הסתלק וחמק לו לחייו שלו. הוא לא ניתק את הקשרים עם חבריו, אלה שעלו ואלה שהתעתדו לעלות. אבל הוא חלם על קריירה מפוארת משל עצמו.

“בצ’כיה נפגשתי יותר מדי עם סוחרים יהודים, ואינני מעוניין להיפגש אתם שוב”. האמנם? והרי לא הוציא בקיבוץ אפילו שנתיים ימים, ומיד שינה כיוון והשתרך לו לעבר תל אביב, עיר המסחר הגדולה. ומה מצא שם בתל אביב? לא את “הסוחרים היהודים”, שאותם לא היה מעוניין לפגוש שוב?

“מהי מטרת פעולתך בהדרכה הדרמטית בקיבוץ?” שאלה המראיינת. והוא, כאילו היה עסקן ותיק ומשופשף של מפלגת הפועלים המאוחדת, שלף ישר את מלאי המליצות מה“ארסנל” הישן והטוב. “מטרתי היא הקמת תיאטרון מפלגתי שהגרעין שלו יהיה הלהקה הגושית (האזורית)”. הוא קלט מצוין את סדר הדברים החדש במדינה הצעירה. מליצות נבובות מ“עולם המהפכה” שחנקו אותו בצ’כוסלובקיה, היו כאן מאד מבוקשות. הנוסח המזויף והשקרי שממנו נמלט בעור שיניו פרח כאן לפתע באיחור. בעיתונים, בנאומים בכיכרות, בהפגנות ובכל מקום. והוא הרי היה מנוסה מאד בשימוש מועיל בלשון המזויפת הזאת. והוא ממשיך “אומרים שבארץ נחוץ ‘משוגע’ לכל דבר. אני רוצה להיות ה’משוגע' לעניין הזה. כלומר: להקמת התיאטרון הגושי. המטרה הראשונה שלי היא להציג איתו הצגה גדולה, ראשונה, כדי להראות לכל העמק ולכל התנועה הקיבוצית, שאפשר ללכד כשרונות ולהקים להקה שביכולתה להציג דברים רציניים”. ועד כמה שכבר למדתי להבין את תת־הלשון שלו, פירוש הדברים הוא, שיש להראות לכל עולם התיאטרון בארץ שהגיע במאי חדש לישראל. במאי רציני ומוכשר, במאי גדול. וטוב יעשו התיאטרונים שבתל אביב אם יקראו לו תיכף ומיד אל בימותיהם.

“למשקים אין תיאטרון”, הוא ממשיך. “מחכים חודשים ואפילו שנים כדי לראות הצגה. וכשהיא סוף סוף מגיעה, אין בה תוכן מתאים”. הוא, שברח מארץ שבה דאג המשטר כל הזמן “לתוכן מתאים”, מתגעגע למה שנמלט ממנו? ואני מפרש כך, עיזבו את כל המחזות שבעולם, הם לא מתאימים. העלו את המחזות שהבאתי אתי בכלי מסלובקיה. מחזות מצוינים, שהוצגו בהצלחה כבירה על הבמות החשובות שבמזרח אירופה. מחזות מלאים וממולאים ב“תוכן מתאים”. ובאשר לתרגומם לעברית, אנחנו כבר נסתדר. חברים ותיקים מהתנועה אינם נוטשים עולה חדש הנזקק לעזרתם, אף על פי שהוא לא היסס לנטוש אותם כשהדבר הביא לו תועלת אישית. אתה יודע למה הוא לא ביקר אותנו, חבריו, בקיבוץ שהקמנו יותר מפעם אחת או פעמיים? שאל אותי אחד מחבריו הראשונים שתחקרתי. מפני שהוא פשוט התבייש בנו. הוא הגיע לתל אביב מהעמק, ומיד התחיל להסתובב בבתי הקפה של האמנים ולהתרוצץ בין מערכות העיתונים. הוא כבר חיפש אז משקיעים לסרטיו. נפגשנו פעם על המדרגות של מערכת “על המשמר”, ואני שאלתי אותו למה הוא לא בא לבקר אצלנו. לראות עוד רפת מצטיינת? הוא שאל אותי, לראות את הספרייה העלובה שלכם, שזרקתם ממנה את כל הספרים שנדפסו בסלובקית?

אבל נשוב אל הראיון. המתרגמים האלמונים שנדדו אחריו כמו צל לכל מקום לא יכזיבו גם אם ייקרא להעלות את המחזה שלו בתל אביב. והם ישבו אתו, נמשכו אליו וסלדו ממנו באותה העת, במשך לילות ארוכים, עד שסיימו לתרגם את דבריו לעברית. והוא, האם השיב להם תודה? האם הזכיר אותם באחד מכתביו? אפילו לא ציין את שמם בראשי תיבות. היה רגע במהלך מרדפי אחריו שאמרתי לעצמי, אני מוכרח לזהות מי היו מתרגמי הצללים שלו. מי, לכל הרוחות, דאג שהוא יוכל לשלוח את מחזותיו לוועדות הרפרטואר של התיאטרונים הגדולים? אבל ויתרתי, הוא לא טרח להשאיר שום סימן אודות מתרגמיו המסורים. “בארצות הדמוקרטיה העממית למשל, יש רפרטואר שאינו מוכר בארץ כלל. רפרטואר שאין מתרגמים אותו לעברית”. אני גאה בעצמי לרגע שהקדמתי אותו בצעד שלם. כל כך עמוק חדרתי לנשמתו, שאני רץ לפניו בכמה משפטים. והרי בדיוק לכך כיוון, שאין מתרגמים ואין מעלים את מחזותיו. אלה שזכו לפרסום עצום בארצות “הדמוקרטיה העממית”.

“מבחינה זו”, הוא מסביר לנחמה ג. היושבת מולו וגומעת בהערצה את דבריו של הבמאי “המוכתר”, שהביא כבוד כזה לקיבוצה הקטן שבעמק בית שאן. אני ממש יכול לראות אותה יושבת על הדשא, בצל הפיקוס, ומגמדת עצמה, מתוך הנאה, מול גדולתו של “הנכס התרבותי החדש” של מפ“ם. נכס חשוב שהצטרף אל מאגר הנכסים התרבותיים של הקיבוץ הארצי ומחנה השמאל נגד התרבות הכללית של מפא”י וגרורותיה. “מבחינה זו” מוסיף ליאופולד “קיים בארץ ממש הסגר תרבותי. תפקיד התיאטרון של מפלגה לוחמת, הוא להציג מה שתיאטרון אחר אינו מעז להציג”. מי שבא מארץ שכבר הורידה בטריקה רועמת את תריסי הברזל הנוקשים שלה על כל תרבות שאינה ממקור קומוניסטי כשר, מי שעוד לא נמצא בארץ די זמן כדי לדעת מה בכלל מציגים כאן ומה אין מציגים כאן, דוהר כבר ישר אל ראשות התרבות המתקדמת. בסיוע הארטילריה הכבדה של המליצה המושחזת ושל התמליל הבדוק שהביא משם, הוא כבר ממהר אל צמרת חיי הרוח של “מחנה השלום”.

“ומה הם, לפי דעתך, התנאים הדרושים להקמת תיאטרון מפלגתי?” היא שואלת. “האמצעים הכספיים, אם התכוונת לזה, אינם העיקר”, הוא משיב לה. “להתחלת הפעולה התיאטרונית נחוצה אמנם ‘עזרה ראשונה’ כלכלית. אבל לדעתי, יוכל תיאטרון כזה לקום ולעמוד במהירות על רגליו, אפילו מבחינה כספית, חצי שנה אחרי היוסדו”. בשנים המעטות והטובות שבאו אחרי השחרור, עלה שפיצר לפתע לגדולה. בכל מקום ידעו על גבורותיו בין הפרטיזנים, על רגלו שנפגעה, על אומץ רוחו של המחזאי בקרב נגד הגרמנים, והוא הפך למחזאי מקובל ומבוקש. הוא חרש את צ’כוסלובקיה לאורכה ולרוחבה עם להקת התיאטרון שלו. הגיע אל הכפרים הכי נידחים שבהרי הקרפטים. ישב בכל מקום בחברת העסקנים המקומיים, הבחורים הצעירים והנמרצים, הלבושים במעילי העור הקצרים. הוא היטיב להשתמש במילון החדש של הלשון הקומוניסטית, לא פחות טוב מהם. שאלות כאלה, כמו שנחמה התמימה שאלה אותו הוא נשאל מאות פעמים. תשובתו היתה סדורה ומהוקצעת, והוא זרק לה אותה כרפליקה משומשת ומוכרת עד לזרא. אפילו אם היית מעיר אותו באמצע הלילה, אפילו אם היית קורע אותו לכמה שעות מבין רגליה של השחקנית היפה, הוא היה מצטט את תשובות עצמו ללא דופי. השחקנית היפהפייה היתה, אגב, צעירה ממנו בשנים רבות. ונסעה אחריו לכל מקום. היא התאהבה בו בצורה נואשת, הקתולית הנאמנה הזו. והיתה מוכנה אפילו להתגייר למענו.

“נחוצים כשרונות, נחוצים שחקנים מוכשרים, וכאלה יש כאן רבים. חשוב מאד שתימצא האפשרות לרכז את כל המשתתפים במקום אחד. או לפחות, ליצור אפשרות של תחבורה מתאימה. סדר יום טוב, סדר יום שמבטיח הצלחה, הוא חצי יום עבודה וחצי יום חזרות”. אינני יכול להימנע מהמחשבות הזרות החולפות בי למקרא דבריו. הרי כולנו יודעים שהכל נמאס עליו כבר לאחר השבוע הראשון. זה לא היה בשבילו. יפה ש“חטפו” אותו ממחנה העולים הזוועתי. יפה שקיצרו את ייסורי הקליטה שלו. אבל כל זה בסופו של דבר לא היה בשבילו. טרחה מרובה מדי, קמצנות הגזברים, קשיי התחבורה, החום המעיק ועייפותם התמידית של השחקנים. עשור אחד קודם לכן עוד השתעשע במאי נודד שכמוהו באיזה קיבוץ מבודד שב“דרום יהודה”. הוא שיחק באהבתה הלוהטת של אשה צעירה שבעלה התגייס לצבא הבריטי. אהבה קודחת, אסורה, וכל כך מושכת. עשור אחד קודם לכן עוד האמינו הבריות שאפשר להפיל את העובר, פרי האהבה האסורה, בריקוד פולקה מרתוני. אני רושם לעצמי שאני חייב לחזור ולקרוא את סיפורו של יגאל מוסינזון. דמותו של יצחק אורבן, במאי־נודד, ציניקן משועמם, הקופץ בעיניים עצומות מרומן לרומן, זקוקה לעדכונים או לכתיבה מחדש. בכל מקום שהוא מגיע אליו, “כדי לביים הצגה קטנה”, הוא יוצר חומר גלם לסיפורים. ודמותו אינה מרפה ממני. שפיצר ממש מזכיר לי אותו, יושב ומתראיין בהתלהבות מעושה עם נחמה ג., ערב העלאת מחזהו הראשון עם הלהקה הגושית, מתחת לצמרתו המצלה של הפיקוס הענק, בצהרי היום בעמק בית שאן. והוא כבר כבר מתגעגע למסדרונות הקרירים, והוא כבר חולם על האולם הנעים של התיאטרון הקאמרי בתל אביב.

“באילו תנאים אתה עובד עם הלהקה הגושית (האזורית)?” שאלה מצוינת, הוא ודאי מציין לעצמו. עכשיו יוכל להשיב לגזברים צרי העין כגמולם. “בתנאים רעים מאד”, הוא משיב. “אין תחבורה, אין הסעה, ולעתים קרובות קורה שהשחקנים וגם אני, נאלצים ללכת ברגל. פעם מבית אלפא לתל עמל. ופעם מתל עמל למסילות. ופעם ממסילות לרשפים. זה מאד קשה. השחקנים מקיבוץ רשפים הולכים בדרך יותר משעה וחצי. אפילו חמור קטן היה מועיל כאן. בתנאים כאלה”, הוא ממשיך להרביץ, “אי אפשר להכין הצגות גדולות ורבות משתתפים, כמו בהצגה הזו שאנו עומדים להציג. אלא יש להתאים את ההצגות לעשרה משתתפים בערך, שחקנים ושחקניות שיבואו מכל קיבוצי הגוש (האזור). תארי לעצמך, שאני נאלץ לערוך ערב ערב חזרות של השחקנים היחידים, וחזרות על התמונות ההמוניות. וזה מאד קשה”. לא, הוא לא מתלונן, איש לא יוכל לחוש בנימת התלונה שבדבריו. אבל אני חש מתחת לדברים, בהוויה הסמויה שלהם, שהוא הבטיח לעצמו הבטחה חגיגית שזו תהיה הצגתו הראשונה והאחרונה במקום המקסים הזה.

הוא יירד לתל אביב, ושם יצביעו עליו באצבע ויגידו “כן, זה הבמאי שהעלה הצגות עם החלוצים שבעמק”. העמק, העמק, “תרבות מתקדמת”, תיאטרון קיבוצי ומפלגתי, “דמוקרטיה עממית”, אלו הן מילות מפתח חשובות, שאולי עוד יביאו לו תועלת בעתיד. הוא כבר מתחיל לעמוד על האופי הקשה והסרבני של הארץ ותושביה. כבר בשעותיו הראשונות במחנה העולים הוא הרגיש בכך. הוויית הנזירים הצנועה שלהם היא פשוט לא בשבילו. לא על חיים כאלה חלם כשיצא מסלובקיה אל “העולם החופשי”. הוא אהב את החיים הטובים, המפונקים, הקורצים אליו מאולפני הענק שבהוליווד. הוא אהב את חיי התענוגות המובטחים לבמאי מצליח בקליפורניה ארץ השמש. הוא לא נברא לעולם הקשוח והדחוק הזה שבעמק. לא בשביל זה עבר עליו העשור הנורא של חייו.

“האם לדעתך יכולה להקה המורכבת מאנשים עובדים, להגיע לרמה אמנותית רצינית?” שואלת אותו נחמה בזהירות. נחמה היא האחראית על הוצאת העיתון הקטן של הקיבוץ. היא מאמינה בכל ליבה שאנשים עובדים יכולים לעשות הכל. לחפור תעלות ניקוז ביום ותעלות רוח אל הירח בלילות. הוא ישיב לה לפי כללי המשחק. למה שלא ייהנה ממעט השבועות שעוד נותרו לו פה? “לפעמים שחקנים כאלה, כלומר חובבים וחסרי ניסיון, שעובדים קשה כל היום, יכולים לעלות על שחקנים מקצועיים. אנשים האוהבים את התיאטרון, עושים בהתלהבות את מה שאצל שחקנים מקצועיים כבר הפך חולין”. הוא לא דיבר ככה, אני בטוח שהיא ניסחה את הדברים. העברית שלו היתה כל כך גולמית, שלא היה מצליח לנסח משפטים מורכבים כאלה. אני חש בבוז המתנשא אך הנסתר שלו, אל “האמנים החובבים”. מימיו לא דיבר כך ולא תמך בשום חובבנות משום סוג. אבל כאן, על הדשא, בקיבוץ, כשהוא כבר אורז את חייו לקראת המהלך הבא, מה אכפת לו להציג ככה את השקפתו? “אל תשכחי”, הוא מוסיף לאלף אותה, “אל תשכחי שרוב השחקנים, בכל מקום, התחילו מאהבת התיאטרון”.

נחמה ג. כבר מכוונת אל השאלות האחרונות. “האם נחוצה להקה בכל קיבוץ?” והוא מלמד אותה “מבחינה חברתית חשובה להקה מקומית לכל קיבוץ. אבל אינני בטוח שזה הכרחי. מוטב ללכד כשרונות מכמה קיבוצים. ליצור הצגה טובה,שיכולה גם לשכנע, ולא רק לגרום הנאה. המשתתפים בלהקה הגושית (האזורית) יכולים וצריכים לחזור לקיבוצם, להעלות את רמת ההצגה המקומית”. כאילו אמר, כפריים נשארים כפריים. ותיאטרון כפרי יהיה תמיד תיאטרון כפרי. אבל את זה אינו יכול לומר למראיינת. “האם הנך פועל בלהקות מקומיות בקיבוצי הסביבה?” היא כבר מטריחה עליו. היא כבר מעייפת אותו בשאלותיה. היא החליטה כנראה למלא את מחברתה בתשובותיו. “יותר מדי”, הוא משיב לה בלי חשק. “גם ברשפים, גם בגרעין הארצישראלי של השלמת בית אלפא. ועכשיו גם אכין הצגת ילדים בתל עמל”. ההצגה הזו, אגב, אבדה לחלוטין, כל מאמצי ומאמציה של ידידתי המסייעת למצוא את שרידיה עלו בתוהו. הוא הכין את ההצגה לילדים לקראת “יום הילד” של אותה שנה. רק שמה נותר, “בלדה לתפוח הזהב”. מתורגמת? מקורית? ואם מתורגמת, של מי היא? ואם מקורית משלו, מי היה על ידו כשתרגם אותה?

“ואיך אתה מתרשים מהכוחות הדרמטיים בתל עמל?” אני מרגיש איך הראיון נמאס עליו לגמרי. כעת הוא רק רוצה לסיים אותו מה שיותר מהר. הוא טעה וחשב שהיא יותר אינטליגנטית. אילו היתה יפה יותר וחטובה יותר, היו מסיימים את הריאיון במיטתו. אין לו כבר כוח לשאלותיה הצפויות. “ואיך אתה מרגיש בקיבוץ?… ובחדרך?”. חשוב לסיים יפה את הראיון. עליו להיות חביב ונחמד עד הסוף. מחר כבר לא יהיה כאן, אבל הראיון הנדיר שלו יישאר על דפי העלון שלהם לנצח. פניו יישכחו מהם, קולו, גחמות הבמאי המוזרות שלו, אבל תמיד יזכרו אותו לטובה בשל דבריו שבעלון. “אני מאוכזב מאד שלא נמצא החבר שילמד אותי עברית. ואשר לחדר, בבקרי בקיבוצים ביקשתי תמיד שלא יסדרו אותי על יד הלולים. כדי שיהיה לי מקום שקט לעבודה. אז בסדר, הוציאו אותי מהלול ושמו אותי ליד בית הילדים. הרעש שהם עושים הוא יותר חזק מהרעש שעושות התרנגולות”. ברוך השם, תמו שאלותיה של הנודניקית הזו. אבל היא עוד לא ויתרה לגמרי. “הערת המראיינת: אריה שפיצר – היא עברתה את שמו מבלי שידע אפילו – אריה אוהב מאד ילדים. אבל הוא זקוק, כמו כל אמן, לשקט בשביל יצירתו”.

 

יז    🔗

בשעה שהשוויתי עובדות ותאריכים בסיפור חייו הקצרים של ליאופולד שפיצר, רשמתי לי באופן חטוף, ואינני זוכר בדיוק למה ואיך, גם שורה של תאריכים אחרים לגמרי. במקרה נתקלתי בתאריכי לידתו ומותו של המחזאי האמריקאי קליפורד אודטס. אלמלא אותה מחברת אבודה של אבא, שבה טייט בחופזה ישר מתוך ספר המחזות האנגלי, את תרגומו ל“מחכים ללפטי”, לא הייתי בחיים שומע על קליפורד אודטס. מה לי ולו? איך בכלל נקלע לתוך חיי? אני משער לעצמי שאבא תרגם את המחזה ממש כמו שנהג שנים רבות אחר כך לתרגם את סיפוריו הראשונים של אלכסנדר סולז’ניצין, ישר מתוך החוברות של “נובי מיר”, שהגיעו אליו דרך ידידים. הוא נהג להלך בחדר, במעגל קבוע, בין שולחן העבודה הקטן שלו שהיה תמיד עמוס בספרים, ובין מזנון העץ התלוי המיושן שהיה תחום ממלכתה הבלעדית של אמא. המזנון שתמיד היה נפתח ומפתיע אותי מחדש, כמה בקבוקים של משקאות חריפים הוא יכול להכיל? כמה חפיסות של ממתקים? כמה קופסאות של עוגיות?

“תשמעו תשמעו”, היה קורא אלינו בני הבית, מתוך ההתרגשות של קריאתו. והוא היה קורא כמה משפטים בקולו, ברוסית שוטפת, ומיד, באותה התלהבות היה מנסח בעל פה את המשפטים העבריים המקבילים. הוא נראה לי אז כשילוב מוזר ואנכרוניסטי של מתרגם מזדקן ומתורגמן המבקש את תשומת ליבם של מאזיניו. הוא היה מניח את החוברת פתוחה וזרוקה על הספה, וממהר אל שולחנו לטייט בחופזה על דפי המחברת הפתוחה, ומיד שב ולקח את החוברת של “הנובי מיר”, שכבר הכתים אותה, מרוב חיבה, בכמה כתמים של תה ועוגיות, והמשיך בהתרוצצות הנרגשת שלו בחדר המשפחה הצפוף. “אתם שומעים? אתם מבינים כמה זה יפה? כמה זה נועז? כמה זה דומה לטולסטוי?” והיה ממשיך כך וממלמל לעצמו, מי זה אמר שהספרות הרוסית מתה? מי האידיוט הזה שכבר הספיד את הספרות הרוסית הגדולה? אבל אני בשלב זה כבר לא יכולתי להשאר שבוי בעולם הספרותי, והייתי קם ומתגנב בשקט החוצה, אל העולם המוחשי של הקיבוץ שרבץ בחוץ. מעבר לגינה הקטנה של הורי, ומעבר למדרכה הצרה.

אבא נולד בשנת 1906 ונפטר הרבה קודם זמנו בשנת 1966. קליפורד אודטס, “נער הזהב” היהודי, נער הפלא מפילדלפיה, תקוות המחזאות האמריקאית הצעירה, נולד ממש באותה שנה 1906. אבל נפטר עוד קודם שנפטר אבי. הוא היה רק בן חמשים ושבע, לפי חשבוני, כשנפטר בשנת 1963. אינני יכול שלא לדמיין לעצמי את שני הילדים היהודיים הקטנים האלה. ילידי ראשית המאה הארורה שלנו. כל אחד מהם במקומו ובעירו. אבא נולד בביתו של רב, בן בכור ואהוב להוריו, בעיירה קטנה בצפון־מזרח פולין. לא הרחק מגבול ליטא. קליפורד אודטס נולד וגדל במשפחת חייטים יהודית, מהגרים זה מקרוב, ברובע המהגרים היהודי של פילדלפיה. עטי נשמטת מידי בשעת הכתיבה. אני ממש מתרגש ומוכרח להפסיק לרגע. איזו סמיכות תאריכים מפליאה. כל אחד מהם נע במעגלי חייו, המוכתבים על ידי טווה הגורלות היהודי. עד שנפגשו, לראשונה ולאחרונה בחייהם, בקיץ הלוהט של שנת 1951. בין דפי המחברת המיוזעים של אבא. אני מסתחרר מהאפשרות הקורצת אלי: הרי בקלות יכול טווה הגורלות היהודי להחליף ביניהם. בין הילד העילוי, שלא ביקר ב“חדר” מימיו, ובגיל שלוש כבר קרא וכתב חופשי, ובין הילד המוכשר, שאביו החייט הקדיש למענו את כל חייו. אני ממש יכול לדמות לעצמי את אבא, טס עם הצפלינים של אז, מאירופה לאמריקה. ואת קליפורד אודטס, מושם על הקרון של רכבת המזרח, החוצה את ביצות הגבול של צפון־מזרח פולין.

בקיץ שעבר הביאה אלינו בת דודתי מניו יורק צרור של ניירות. צרור של מכתבים ואיגרות, תמונות וגזרי עיתונים מעיזבון הוריה שנפטרו. אמה, אחותו היחידה של אבא, התגוררה עם בעלה הרב ושלושת בנותיה בניו יורק. כל חייהם עברו עליהם בדירה הקטנה שמול הישיבה. הרב היה מורה ומלמד דרדקים בישיבה וזכה לאלפי תלמידים מעריצים. הם ביקשו להיקבר בירושלים ולא בניו יורק, בהר המנוחות ולא בהר הזיתים. דודתי החכמה אמרה כמה שנים לפני מותה שהספיקו לה המחלוקות של היהודים בחייה, אחרי מותה היא רוצה לשכב במנוחה בהר המנוחות. שם לא יהיו הפגנות, לא יזרקו אבנים, ולא יבעירו צמיגים כל שני וחמישי. בת דודתי עסקה יותר משנה בחיסול דירת ההורים ובמכירתה. היא לא נחפזה. היה לה קשה מאד להיפרד מהדירה הקטנה, ובעלה קינטר אותה, שאילו היה הדבר תלוי בה, ולא היתה נזקקת לכסף, אפשר והיתה ממשיכה לקיים את הדירה כצורתה.

הדוד הקפדן שמר כל פתק בחייו, כל מכתב וכל איגרת וכל קבלה. הוא לא זרק אפילו חשבונות של מים וחשמל ותיקוני ביוב. וכך מצאה פתאום בִּתם את צרור האיגרות והתמונות ששלח אבא לאחותו בניו יורק, מסוף שנות הארבעים ועד זמן קצר לפני מותו. אני מזכיר כאן את ניו יורק והדירה בכוונה. לא כדי להרחיב את הסיפור, אלא כדי לשכנע את עצמי שזה היה “הקשר האמריקאי” היחידי של אבא. כלומר, אין ולא היה שום קשר פיזי בין גאון התיאטרון המבריק מפילדלפיה, ובין בן הרב שהפך לחלוץ ושיקע את חייו מהביצות של צפון מזרח פולין אל הביצות הממאירות של ואדי חווארית. ניו יורק שלא ביקר בה מעולם, דירת אחותו הקטנה שברובע הרלם, ממש ממול לישיבה, היא המקום היחיד באמריקה הגדולה שאליו היה אבא קשור. ובעצם אינני יודע אם המחיש לעצמו אי פעם מה היא ניו יורק באמת. לפעמים אני חושב שהיא היתה בשבילו מעין המשך עלום של גרודנו, ביאליסטוק או ורשה, שבה התעכב כשנתיים בדרכו לארץ. לא היתה שום “אמריקה” אחרת בחייו. אבל גם לא היתה שום “פלשתינה” ושום ארצישראל בחייו של קליפורד אודטס. זה מדהים, אני אומר לעצמי, והרי בקלות יכול היה, גם הוא, להיות אבי.

אינני מתפלא מדוע נקשרו שלושתם דווקא במחזה הזה “מחכים ללפטי”. אינני מתפלא בכלל מדוע דווקא המחזה הזה הונח על שולחנו של אבא, בצמוד לתחינתו של רכז התרבות, שימהר ויתרגם אותו, כי הבמאי “הצ’כי” המפורסם כבר מגיע למשק, וצריך שהמחזה כבר יהיה מתוקתק כראוי, ערוך ומוכן לעבודה מיידית. אנחנו פשוט ברי מזל, ניסה לשכנע את אבא, שאיש דגול כזה, במאי כריזמטי כמוהו, שרק עכשו הגיע ישר “מעולם המחר”, בחר דווקא בנו, דווקא בחוג הדרמטי שלנו, שיש לו כנראה שם מצוין בין החוגים בקיבוצים. זהו מחזה ריאליסטי, מילה שהיתה מאד אהובה על אמני השמאל בימים ההם. מחזה מחייהם הדפוקים של השכירים המסכנים באמריקה. מצוין, אנטי קפיטליסטי כמו שצריך. אנטי אמריקאי כמו שצריך, ממש מתאים ל“השקפת העולם” שלנו. זהו מחזה לוחמני, אוי, המלה החביבה הזו, שאינה יורדת משפתי עסקני התרבות שלנו, נגד הניצול המחפיר של נהגי המוניות בעיר הגדולה, ובעיקר נגד הבוגדים במאבק, מפירי השביתה. ממש בוגדים שכאלה, מפירי שביתות בחסדי מפא"י, מילאו אז את העיתונים. זהו מחזה חריף ובוטה, הוסיף רכז התרבות, ממש כמו שאהב הקהל של “התרבות המתקדמת”. על דלות חייהם ואוזלת ידם של המסכנים, והתמודדותם האמיצה עם המשטר האלים. ורק הכושים עוד חסרים שם והתמונה תהיה שלימה.

על ליאופולד שפיצר אינני מתפלא. הוא נמשך מצעירותו לכל מה שריח “אמריקה” עולה ממנו. וכשנפלה הזדמנות כזאת לידו, לא היסס לבחור בה. מחזותיו וסרטיו של קליפורד אודטס, שעמד אז בשיא פרסומו, עשו להם שם עצום בכל העולם. “תיאטרון הקבוצה” שבו החל דרכו, התיאטרון האמריקאי הצעיר והחדשני, העניק תנופה גדולה להמראתו של “נער הזהב” מפילדלפיה. הוא כתב והציג, ביים והתראיין והתפרסם בכל הבמות החשובות שבעולם. גם הוא חלם על הוליווד, וגם הוא ממש כמו שפיצר, שעשע את נפשו בשמות הבמאים הגדולים של הקולנוע. בשמות האולפנים העצומים ובסכומי הכסף האגדיים שיזכה בהם. “הקיצו ורננו”, “יעקובובסקי והקולונל”, “יוסף ואחיו”, “מוסיקת לילה”, “חורף אחד בבוסטון”, “עד יום מותי” ו“גן העדן שאבד” כבשו את כל הבמות ברחבי תבל. הוא הצליח להפוך ב“יד הזהב” שלו את מחזותיו לתסריטים מצליחים. ואת תסריטיו המאוחרים ניסה שוב להמיר למחזות מצליחים. סופו העגום אינו כלול בהבטחה העצומה שהבטיח. הוא ריחף, ממש כמו שחלם שפיצר, בעולם פלאי של פרסום וכוח. אבל בתוכו היה רק ילד יהודי, בן מהגרים מפילדלפיה. ובתוך הסחרור הוא פשוט נפל ונחבט אנושות על הקרשים של חייו. הוא מכר את נפשו “לשטן של הוליווד”. שפיצר, אני מעז לומר בבטחון, לא היה מהסס לרגע לו הציע לו טווה הגורלות היהודי להחליף את גורלו עם אודטס.

ישבתי שעות וקראתי את מכתביו של אבא שהביאה בת דודתי מניו יורק. הוא כתב להם בלשונו העברית הנפלאה, ומדי פעם גם שיבץ משפטי יידיש מוכרים. הוא סיפר להם בדרך שהפליא לעשות בה, על “האפופיה” הגדולה של חיי הקיבוץ. על ימי המושבה המופזים, כשכל מאכלו היה חלבה ותפוזים. על ההתרגשות העצומה של ימי ההתנחלות הראשונים ב“נקודה”. על הקדחת האיומה שדבקה בחלוצים הצעירים. הוא היה אמן “הרשימה הקצרה”. אני נוהג לקרוא עד היום ברשימותיו הקצרות. זהו באמת ז’אנר מיוחד במינו. הרי אבא, ממש כמו קליפורד בן דמותו הרחוק, נולד לחיים של כתיבה. אבל הגורל היהודי שלו לא הניח לו. והוא נאלץ לצמצם את כתיבתו כל חייו. לדחוק אותה אל הפינה העזובה של “ז’אנר הרשימה הקצרה”. עברתי על מכתביו שוב ושוב. התעכבתי בעיקר על אלה מראשית שנות החמישים. לא מצאתי אף מילה על תרגומיו או על המחזות האבודים. אולי הניח שסוג זה של אמנות אינו יהודי דיו כדי שיעניין את אחותו ואת גיסו. אינני יודע, צר לי אבל איני יודע. התאכזבתי משום מה. קיוויתי למצוא במכתבים ובאיגרות שנשלחו לאמריקה וחזרו אחרי כל כך הרבה שנים אל מי שלא כתבם, איזה בדל של רמז, איזה סימן מנחה, ציון שיוביל אותי בהמשך חיפושי.

לא מזמן נודע לי מידידתי יוצאת סלובקיה, שליאופולד שפיצר התייתם מאביו בגיל צעיר. כלומר לא ממש התייתם. האב נטש את המשפחה, וליאופולד לא ראה אותו יותר. בתחילה התפלאתי על כך אבל כשחשבתי על זה דווקא התבהרה אצלי התמונה. התיישבתי אל שולחני, ערכתי לפני מחברת ישנה, כמו אלה שאבא טייט בהן את תרגומיו, ורציתי לכתוב מעין מחזה קצר. או אולי תסריט קצר. או אולי פשוט תלת־שיח מדומה. רציתי להפגיש לפני, על דפי המחברת, את שני האבות ואת היתום. את אבא ז"ל ואת קליפורד אודטס בן גילו, “כפילו האמריקאי” בלשון הפרזה קלה, ואת ליאופולד שפיצר. הוא שהחל בבימוי המחזה, הוא שהפיח תקווה להצגה נהדרת אצל רכז התרבות שלנו ואצל חברי החוג הדרמטי. והוא שנטש בבהלה מסתורית אחרי ארבעה חודשים של עבודה. כל מיני כותרות עלו בראשי. “שלושה יהודים, שלושה מהגרים”. שלושה יהודים ודרמה אחת. שלושת הממדים של היהודי המודרני. לא, הכל לא טוב, לא לכך התכוונתי.

לא הצלחתי לרשום במחברת מה שהתרוצץ בקדחתנות בתוך ראשי. התבלבלתי לגמרי, ולא זכרתי מי כאן הוא הבן ההולך בעקבות אביו? ומי הוא האב המחפש בתוך היפוך הזמנים, את בנו? ואיך אפשר, לכל הרוחות, לדחוס שלושה גורלות לסד מעיק זה? הנוסחה הרתיעה אותי, הנוסחה הידועה של סיפור הבן המבקש אחר אביו. וגם היפוכה, סיפורו של הבן האובד. אינני רשאי להעמיד שרירותית שלוש ביוגרפיות כה שונות על דף אחד. איך אפשר לחבר בין הנבדלים, בין השונים? הרחקתי מלפני את המחברת ודחיתי את רעיונות הנפל הדחופים שהתפרצו אלי. לא, אני לא אצליח כנראה לרשום כאן תלת־שיח דחוק שכזה. נחוץ הרבה יותר מאשר סמיכות תאריכים אקראית, או “גלגול” לא מהימן של גורל אישי דומה. כל אחד מהשלושה נעשה קרוב אלי פתאום. קרוב מדי, קרוב עד כדי שיתוק הכתיבה. אולי אשוב אליהם בעוד שנים, כשהם יתרחקו ויצאו מחיי. אז אולי אצליח להשלים את תלת־השיח.

אבי נפטר כשהיה בן שישים. מוקדם מדי ללא שום ספק. אבל הוא “חי” את חייו עד יומו האחרון. קליפורד אודטס מת שנים רבות לפני מותו האמיתי. הוא “התייבש” בהוליווד, ההשראה המיוחלת פסחה עליו. דילגה עליו לשנים ארוכות, ארוכות מדי. הוא שילם בחייו הפנימיים שהפכו עקרים, בעד התעשרותו המפתיעה. הוא היה רק בן חמשים ושבע במותו. אבל מעולם לא התאושש מהופעתו בפני הוועדה של הסנטור מקארתי. הופעה אומללה שקיצרה את חייו. שמו הוכנס ל“רשימה השחורה”, וימי נעוריו המבטיחים בניו יורק נשכחו לגמרי. המחזות הנפלאים שכתב במעט שנות יצירתו לא הועילו כשנקרא להתעמת עם מצפונו. הוא לא הצליח להחלים מנפילתו הקשה, ולא כתב מאז אפילו שורה אחת. לפעמים אני משתעשע ברעיון המופרך: מה היה קורה לכתיבתו אילו היה יודע שסופר מתוסכל אחר יושב בחדרו הקטן, בלב הקיבוץ הפורח שבעמק חפר, עושה ימים כלילות כדי לתרגם את מחזהו? האם היה מתחייה, מתעודד ושב לכתוב? ומה היה קורה לאבי, אילו היה יודע בשנות השתיקה המאולצת שלו, בשנים שבהן לא הרשה לעצמו לכתוב מה שנועד לכתיבה, שיש באמריקה הרחוקה אחד ששתיקתו דומה? לא הרחק מביתה של אחותו יושב בן דמותו המחונן ומתגעגע בתוכו ל“חיים הראשוניים”, הפשוטים, של חקלאי יהודי בקיבוץ. רבותי ואבותי, בא לי לומר להם פתאום מעבר למחסום הזמנים, נראה לי שכולנו, כולל אני, יודעים היטב מה פירושה של שתיקת סופרים מאולצת. איזה חילוף נפלא יכלו להחליף ביניהם. את חייהם, את כתיבתם, את יום מותם, ומה עוד צריך אדם להחליף עם כפילו?

ליאופולד שפיצר היה בן חמישים כשכרע ונפל מהתקף לב קטלני, בעצם הסרטת סרטו האחרון. מעגל שלם של חיים, נסיעות, בריחות ונטישות היה צריך לחלוף בטרם השלים את שהותו הקצרה בעולם. כן, הוא אהב את סלובקיה. הארץ שנולד וגדל בה, הארץ שגזלה ממנו את אימו ואת אחיו הצעיר. כן, הוא אהב את ברטיסלבה. הוא אימץ אותה לעצמו לעיר הולדת, אף על פי שלא נולד בה. אבל למות בן חמישים? כשעוד לא כבש את עולם הסרטים? ועוד לא הצליח לחדור לעולם הסגור של הוליווד? ועוד לא הספיק להתרוצץ כאיש צוותו של אוטו פרמינג’ר? גם עליו אני חושב כשאני שוקל להחליף בין הגורלות. כמה היה נותן אילו היה מצליח לכתוב רק אחד מהמחזות המצליחים שכתב אודטס? כמה היה נותן אילו “שבר קופות” כאחד מגיבורי חלומותיו? כמה היה מוותר משנותיו, אילו היו נותנים לו לביים את השחקנים האמריקאים, הכוכבים הזוהרים?

המנדולינה שלו, שליוותה אותו מנעוריו, זו שנסעה איתו לצרפת והצטרפה לסיורו לאלג’יר, זו שניגן בה לפני האסירים והכלואים שבצריף במחנה הכפייה נובאקי, עומדת עד היום בביתו של המשורר בקיבוץ שליד עפולה. כל חייו היו מכונסים בין מיתריה. האם מתוחים עליה עדיין מיתרים? ליד המנדולינה ניצבים גם אחד או שניים מרישומי הפחם היפים שרשם בנעוריו. הוא לא זכה להגשים את חלומות הגדולה שלו, וליבי נצבט כשאני כותב את הדברים האלה. ומיד אני רץ אל תולדותיו של קליפורד אודטס להביא משם הוכחה לקרבת הגורל שביניהם. כן, הנה מצאתי מה שחיפשתי, השורה מתייצבת מול עיני: “אודטס היה צייר מוכשר ואדם מיוסר”. וידידיו מימי נעורי הזוהר שלו תמהו על כך שזנח את אמנות הציור שלו. אני חושב על אחד מידידיו, משורר יהודי זקן, שבביתו תולים עד היום ציוריו של קליפורד הצעיר. הנה כך, אני חושב, הייתי מצליח להגשים את תוכניתי לכתיבת תלת־שיח דמיוני ביניהם. הייתי מתחיל מהצבת ציוריו המוקדמים של אודטס, ומאחור, הייתי מעמיד את רישומי הפחם של שפיצר, ששרדו מחייו הסוערים. ולפני הציורים שלהם אציב את המזמרה של אבא ז"ל. זו שזמר בה את הכרמים של הקיבוץ. ולידה אניח את המחברת המרופטת, ספוגת סרחון הגפרית שבה גיפרו את האשכולות, ושבה טייט את תרגומו החפוז למחזה “מחכים ללפטי”. אותו מחזה אבוד שהביא אותי לחבר בין הרחוקים שלי, שאין לי דרך אחרת לחבר ביניהם שוב לעולם.

 

יח    🔗

לבסוף מצאתי את הדפים שנשמטו תוך כדי ההעתקה מהעוטפן של סרטי ליאופולד שפיצר, ואני מצרף אותם לקודמיהם. אלה העדויות שצורפו לפנייה אל ארכיון הסרטים, בעניינו של הסרטון הקצר האבוד “מגילת רות”.

לכ' מחלקת הסרטים העבריים האבודים,

ארכיון הסרטים היהודי ע"ש שפילברג, הר הצופים, ירושלים.

הנידון: הסרטון הקצר “מגילת רות”.

אדונים נכבדים, חל שיבוש במכתבנו הקודם אליכם, ואנחנו מקווים שתוכלו בעצמכם להבין עד היכן הגיעה עדותו החשובה של חברינו דוד אורי. ומהיכן השתרבב סיפורו האישי, שנמצא בתיק הסמוך והוכנס בטעות לתיק של “מגילת רות”. הסיפור לא היה מיועד להגיע אליכם.

בברכה, עובדות הארכיון, קיבוץ עין החורש, דואר נע חפר.

צירפנו כאן בשבילכם את עדותה של חברתנו רותי גלעד, מי שהיתה רקדנית ראשית בלהקת המחול שביצעה את “מגילת רות”, באביב של שנת 1956. להזכירכם, זהו כנראה סרטו האחרון של שפיצר שצולם בארץ. מאז כישלונו “הקולוסלי” בסרטו “אבן על כל מיל”, הוא הסתובב בלי עבודה, והיה מוכן לצלם כל דבר בשביל כל מזמין. זמן קצר עשה סרטוני הסברה ו“תעמולה” בשביל מזמינים מוסדיים. אבל אחר כך נושל גם מעבודתו זו. הוא לא הצליח למצוא משקיעים לסרטיו המתוכננים. ובקושי השתכר לקיומו. הפקידים המרושעים של ההוצאה־לפועל רדפו אחריו, גם בשל חובותיו הכבדים בשל סרטו שנכשל, וגם בשל חובות פרטיים שהצטברו אצלו והוא לא היה מסוגל לפורעם. להלן עדותה של חברתנו היקרה:

שמי רותי גלעד, והייתי בת עשרים ושתיים בערך בקיץ של 1956. כשחזרתי מהשירות הצבאי הצטרפתי מייד ללהקת המחול שלנו. הלהקה רקדה גם ריקודים עממיים במסיבות, בחגים ובאירועים השונים, וגם קיימה חוג למחול רציני ואמנותי בהנהלתה של הכוריאוגרפית המפורסמת מאותם הזמנים, לאה ברטל־שפירא. אני זוכרת שהיו עוד בנות שהצטרפו, יחד אתי, אל החברות היותר מבוגרות של הלהקה, והיה נעים מאד לעבוד ולרקוד בזכות היחס הטוב שקיבלנו בקיבוץ, מהחברים שלנו ומקהל יישובי הסביבה שהופענו בפניהם מדי פעם. לקראת חג הביכורים של שנת תשט“ו, 1956, הוחלט אצלנו לערוך מופע גדול מחוץ למשק, על הגבעות של החמרה, מצפון לבארות, לא הרחק מהכביש החדש לקיבוץ המעפיל. ידעתי שמדובר בחגיגה משותפת, ענקית, של ארבעת קיבוצי “השומר הצעיר” מעמק חפר. רכז ועדת התרבות גייס משתתפים רבים להצלחת המבצע. אני זוכרת שהוא הצליח לגייס את הצייר משה פרופס ז”ל, איש נורא נחמד, שהיה לו שפם ענק בסגנון לוחמי הפלמ"ח, והיה מאד נעים לעבוד אתו בחזרות.

המלבישה שלנו שתכננה את התלבושות וגם תפרה אותן במו ידיה ואפילו מדדה אותן על הבנות בעצמה היתה בתיה זן. היא באמת זכורה לטוב. היא אף פעם לא התעייפה. אחרי יום עבודה ארוך ומתיש שעבדה במתפרת הקיבוץ, היתה מתייצבת לצידה של לאה, עם משה, וכל הלילה לא הפסיקו לעבוד שם על תלבושות המופע. היא היתה נורא נורא קפדנית, ולי כבר נמאס להחליף תלבושת בכל חזרה. אבל בתיה היקרה התעקשה, ומדדה שוב וניסתה צבעים אחרים ובסוף יצאו לה תלבושות נהדרות. השמלות התנ“כיות שלנו מהמופע הפכו לשם דבר באזור. כל אלה שצפו במופע, בלי קשר לבלגן האדיר שהיה בסופו, אמרו לי אחר כך שנראיתי מקסימה בבגדים התנ”כיים שבתיה הכינה. כן, אני זוכרת שהיה גם מוסקאי למופע, איזה מורה למוסיקה ומלחין, מאחד הישובים הקרובים. איך קראו לו? גד או דן או שם דומה. אבל הוא לא היה אתנו בכל החזרות. אני זוכרת שהוא דרש להוציא את הפסנתר היקר של הקיבוץ מחדר האוכל הישן, ולטלטל אותו בטרקטור של הפרדס עד לבארות בצפון. זה היה הפסנתר היחיד של הקיבוץ. לא היו מכשירי הקלטה ולא שום מכשירים אחרים. אבל רכז התרבות התנגד ואמר על גופתי תעבירו את הפסנתר. אז בסוף לא העבירו את הפסנתר, ויתרו לו, והמלחין נורא כעס.

ההכנות למופע נמשכו המון זמן. אבל ביומיים האחרונים הודיע לנו רכז התרבות פתאום שהמופע גם יצולם ויוסרט למזכרת. ואולי גם יוצג באחד היומנים בבתי הקולנוע, אני לא זוכרת בדיוק. חלק מהרקדניות נורא התלהבו. קולנוע, יומנים, זה עשה עליהן רושם רציני. אבל אני ועד כמה בנות צחקנו, מפני שחשבנו שזה יהיה מגוחך לצלם את המופע החובבני הזה. ועוד בתוך הדיונות, כשהכל מתמלא תוך רגע בחול, מצפון לבארות. שמעתי מהחבר שלנו, המשוגע הזה שחוקר את חייו ויצירתו של ליאופולד שפיצר, שגם הסרט הגדול שלו, “אבן על כל מיל” אבד לגמרי. ולא נשאר ממנו אפילו עותק אחד לרפואה. טוב, אם נאבדים סרטים גדולים, שכל אחד מהם ממלא חמישה גלגלים, אז מה מתפלאים כל כך שסרט קטן הולך לאיבוד? מה כבר היה אורך הסרטון של “מגילת רות”? רבע שעה בקושי? אני בכלל לא מתפלאת. ואם להגיד את האמת, זה היה מוכרח לקרות. היה בלגן כזה בסוף המופע שאני פשוט נחרדת ממנו עד היום. רק במזל אני אומרת, רק במזל, לא נהרג שם מישהו מהצופים. אני זוכרת את הרגע שהשיירות של הטרקטורים והמכונות החקלאיות פרצו בטעות אל תוך הקהל שכבר קם והתחיל ללכת. זה היה נורא. ובאמת שמעתי אחר כך, שגם בקיבוצים האחרים זעמו מאד על השערורייה.

רכז התרבות ההוא, שיסלח לו אלוהים, כי הוא כבר מזמן שוכן עפר, ואני באמת לא רוצה לדבר רעה בנפטרים, הפציץ אותנו ממש בהודעות. עדכונים, הוא קרא לזה, והבנות השתגעו מצחוק. בבוקר בתא הדואר שלי היה עדכון: החזרה לא תתקיים בשעה הזאת והזאת, אלא תאוחר לשעה הזאת והזאת. נא להתייצב בדיוק במועד, כי אנחנו קשורים עם אנשים מבחוץ וכו' וכו'. בצהריים אני מקבלת פתק צמוד לעיתון “על המשמר” שלי, עדכון נוסף. הוא ממש השתגע. כן בערב, לא בערב, עם השמלות התנ"כיות אבל בלי הסנדלים. ואנחנו כבר באמת התעצבנו עליו. איזה מזל, אני חושבת לפעמים, שכל זה קרה בעידן שלא היו טלפונים בקיבוץ. אחרת הוא היה מוציא אותי מדעתי. הנוסח הקבוע שהוא אהב לכתוב על הלוח או בעלון המשק היה כזה: ועדת התרבות מודיעה. שיגעון גדלות היה לו, בחיי. כמו הנוסח של החשובים: הועד הפועל של התנועה מודיע. או מרכז המפלגה מודיע. או ועדת הביטחון מודיעה: לרגל החמרת המצב הביטחוני נדרשים החברים… סתם נזכרתי. היו אז ימים מתוחים, ימי הפדאיון, הרבה יריות ומארבים ודיברו אפילו על מלחמה קרובה. אני זוכרת שהוא לא ריחם עלינו. ולקראת המופע קיימנו אפילו שלוש חזרות בשבוע. היו בלהקה כמה אימהות שפשוט סחבו איתן את התינוקות לתוך החולות.

בעשרת הימים האחרונים שלפני חג הביכורים התקיימו חזרות כל ערב ברציפות. וביום השלישי שלפני החגיגה הגיע הבמאי ליאופולד שפיצר, עם הצלם יונוביץ והנער הזה, האחיין של הצלם, שרץ אחריהם כל הזמן. אני לא זוכרת אותו מהחצי שנה שהיה בקיבוץ וביים בחוג הדראמטי שלנו. זה היה בקיץ חמש שנים קודם לכן, בשנת 1951. הייתי אז נערונת בת 17, וכל מה שהיה לי בראש היו הבחורים ממחלקת הנח“ל שגרו בצריפים בתוך חורשת האקליפטוסים. לא התעניינתי בהצגות ולא בבמאים נודדים שהגיעו לקיבוץ. הם היו זקנים מדי בשבילי. אבל אני זוכרת שהבחורות דיברו עליו במקלחת הבחורות הישנה. הוא היה גבר יפה ומרשים. והוא עישן כל הזמן והיה לבוש בקפידה, לא כמו הרשלנים ממחלקת הנח”ל. ואף פעם לא שמעו אותו צועק. רכז התרבות שלנו התחנף אליו בצורה ממש מגעילה. הוא בכלל אהב להתחנף לחשובים. הוא הציג אותו ואת השניים שהביא בפני להקת המחול. הנער לא הסכים להתייצב ותיכף ברח אל החושך. אבל שפיצר הכיר כמה מהרקדניות וניגש אליהן, התחבק איתן ואפשר היה לראות שגם הוא מתרגש מהפגישה. מה, כבר עברו חמש שנים? כל כך מהר חלפו חמש שנים? ולאן נעלמת אז, לפני ההצגה? איפה היית כל השנים האלה?

הבנות סיפרו שהוא צולע וגורר רגל. וכששאלו אותו למה הוא סוחב את הרגל, הוא לא רצה לענות. אבל בסוף הוא אמר שזה עוד מהמלחמה, מהמרד של הפרטיזנים בסלובקיה. היה שם איזה קרב והוא נפצע קשה. והיה לו מזל גדול שלא קטעו לו אז את הרגל, בתנאים הנוראים של גדוד הפרטיזנים, ביערות של סלובקיה. הפצע הבריא. אחרי המלחמה הוא אושפז בבית חולים מסודר ושם תיקנו לו קצת את הרגל הפגועה. אבל בתחרויות ריצה הוא לא יכול להשתתף, ואפילו קשה לו לשחק כדורגל. והוא אהב מאד פעם את המשחק הזה ועכשיו הוא צריך לראות איך אחרים משחקים, וקשה לו לראות איך המשחק מתנהל בלעדיו. רכז התרבות שלנו נמס לגמרי לפניו והבנות העירו לו על זה די בגלוי. לא היה חסר הרבה שהוא עצמו יישא את שפיצר לכל מקום על הגב שלו. כזה מין מעריץ של גדולים היה. הוא היה מוכן להעמיס אותו על גבו ולחצות אתו את הדיונה הרחוקה שמאחורי הבארות, על כיסא גלגלים עם העזרה של הילד הזה, האחיין הביישן של הצלם, שרץ אחריהם כל הזמן עם המצלמות ועם ספר ההוראות של הבמאי.

היה עוד משהו שאני זוכרת. משהו שלא היה לי כל כך נעים לדבר עליו. הבנות שהכירו אותו מלפני חמש שנים אמרו שהוא היה אז נורא מושך. וכשהגיע לקיבוץ התארגנו כמה מהיפות שלנו לחטוף אותו. אבל בקיץ ההוא היתה לו כנראה אהבה גדולה בתל אביב, כך ריכלו במקלחת הבחורות הישנה, שחקנית צעירה ויפה, שבגללה התגרש מהאשה שהביא אתו מסלובקיה. אבל לא זה העניין. הבנות סיפרו שרכז התרבות המסור שלנו אסף את חברי החוג הדרמטי ערב אחד כשהבמאי לא היה. הוא אמר להם שישתדלו להביא אתם לכל חזרה כיכר לחם. אבל בעדינות, כאילו לעצמם, שלא יבלוט יותר מדי. כיכר לחם? מה פתאום כיכר לחם? שאלו השחקנים. והוא הנמיך את קולו ואמר, אתם מוכרחים להבין, הוא היה במחנה, אצל הנאצים. הוא היה מורעב. אבל הוא לעולם לא ידבר על זה. אתם יודעים, המחנה, הרכבות, הגרמנים. הוא לא יכול לגמור אפילו ערב אחד של חזרות בלי לחסל כיכר לחם. הוא עצמו אינו מרגיש שהוא בולע את הלחם. נו טוב, החברים שלנו היו ממושמעים. והסיפור המרגש על המחנות והגרמנים עשה עליהם רושם גדול. וככה יצא שבכל חזרה היו מונחים, כאילו מעצמם, שניים או שלושה כיכרות לחם.

ערב אחד, סיפרו הבנות, שפיצר לא התאפק ושאל באמצע החזרה בקול רם, מה זה הלחם הזה שכל ערב מונח על השולחן? נו היתה דממה מעיקה. השאלה היתה מאד לא נעימה. ואף אחד מהשחקנים לא העז להשיב. בסוף קיבל זלמן אומץ וניגש אליו בשקט. כן, דווקא זלמן היקר, האיש הנחמד שלא היה מסוגל לפגוע בנמלה. הם החליפו כמה מלים שאף אחד לא שמע, כי הם התרחקו לקצה הבמה. ופתאום התפרץ שפיצר בצחוק אדיר. הוא כמעט נחנק מרוב צחוק. הוא התגלגל ממש על הבמה, מתחת לשולחן. וכיכרות הלחם נפלו עליו והתפזרו בפינות הבמה. איזה לחם? הוא שאג מתוך עווית הצחוק שלו. אתם השתגעתם? איזה חולה רעב? אתם רוצים לחנוק אותי לפני הצגת הבכורה?

מה שבאמת מצחיק בכל הסיפור הזה, שמי שגמר עם ההצגה עוד לפני שהתחילה, היה דווקא הוא ולא השחקנים. אחרי ארבעה חודשים הוא הסתלק פתאום והכל נגמר. רכז התרבות היה היחיד שדיבר אתו לפני שהסתלק. והוא אסף שוב את חברי החוג הדרמטי ואת כל המקורבים להצגה. רק המתרגם לא בא. הבנות סיפרו שאת המתרגם בכלל לא עניינה ההצגה. ביקשו ממנו לתרגם אז הוא תירגם, וזהו. הוא אפילו לא בא פעם אחת לראות את החזרות. רכז התרבות אמר להם בדמעות שקרה מה שקרה, הוא לא יכול להסביר הכל ברגע זה, אבל הבמאי שלנו מוכרח לנסוע לאיזה מקום, והעבודה מופסקת בזה, עם כל הצער, עד להודעה חדשה. ומה שעוד יותר מצחיק בסיפור הזה, שרכז התרבות הוא שכמעט פרץ בבכי והיה נורא מדוכא. ומי שתמך בו ועודד אותו היו דווקא השחקנים, וזלמן הוותיק בראשם.

שלושה ימים ושלושה לילות עינה ליאופולד שפיצר את להקת המחול של “מגילת רות” עינויים קשים. זה היה נורא, אני זוכרת שהיינו כבר מחוסלות לגמרי, עוד לפני שהמופע התחיל. ומה אמר לנו רכז התרבות המגעיל? הוא עוד צעק עלינו שאנחנו צריכות להגיד תודה ששחררו אותנו מכל האירועים של האחד במאי. לא רק חצוף, אמרתי לבנות, אלא גם מרושע. הלוואי שיתחרבן לו כל המופע. מה הוא מתערב בכל דבר? ומה הקשר בין האחד במאי לחג הביכורים? מי ביקש ממנו בכלל לתקוע את האף? אני זוכרת שהרקדניות כעסו עליו נורא. אולי גם בגלל שלא היה נעים להן לכעוס על שפיצר ועל הצלם ועל הנער המחוטט. אבל שפיצר לא ויתר. הוא רצה כמה גרסאות של כל קטע מהמופע. הוא רצה צילומי יום והוא רצה צילומי לילה. בחיי, שמגיע לו העונש הזה שהסרטון ילך לאיבוד. איך שהוא עינה אותנו, ממש בלי רחמנות, בלי טיפונת של רחמנות. כל העסק הזה היה אז נורא פרימיטיבי. ואני כבר לא זוכרת אם גם עשו הקלטות חיות של הקרייניות ושל הנגנים ושל המוסיקה המיוחדת שחיבר המלחין, היקה הטרחן הזה מהקיבוץ השכן.

בטח שאני אשמח כמו כולם, אם ימצאו את הגלגלים האבודים של הסרטון. אם זה באמת הסרט האחרון שהוא עשה בעברית, ואם באמת זה הסרטון האחרון שהוא עשה בארץ, אז בהחלט כדאי למצוא אותו. ואם ימצאו אותו אני אפילו חושבת שצריך לארגן איזה “ערב הוקרה” כזה שמארגנים לאמנים החשובים רגע לפני שהם מתחילים לגסוס. מין “ערב חבצלת” כזה, לזכרם היקר, בעודם על הבמה. זה יכול להיות בהחלט מכובד. אני הייתי מתחילה את החיפושים דווקא במחסן העזוב של ועדת התרבות, ליד הלולים הישנים. בין הררי האבק ותלי קורי העכביש. ובכלל, מה זה כל כך חשוב? מי זוכר כבר את המופע הזה? מי זוכר היום את השמלות התנ"כיות המקסימות שתפרה לנו בתיה? השמלות הארוכות, שהשתרבבו לנו בין הרגלים והפריעו לנו לרקוד?

 

יט    🔗

את התרגום האבוד של אבא, למחזהו של קליפורד אודטס “מחכים ללפטי” לא מצאתי עד היום. המחברת המעוכה שבה כתב את תרגומו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. לפעמים אני נזכר במה שכתבה לי המזכירה של מערכת כתב העת הספרותי, שאליה העזתי ושלחתי אחד מסיפורי הראשונים. “כתיבה כזאת כבר לא ראיתי שנים” כתבה לי בין שאר דבריה. “ככה, במחברת תלמידים פשוטה, בחריתת עיפרון שקורעת את הדפים, כתיבה כזאת כבר מזמן לא קיימת בקרית ספר שלנו”. משום מה אני בטוח שאם יתמזל מזלי ואצליח לבסוף להניח ידי על המחברת האבודה, כמו שהצלחתי להניח ידי על האסופה הנדירה “חמסין”, יתברר לי שבדיוק אליה כיוונה המזכירה של כתב העת. אני בטוח שאמצא מחברת בית ספר פשוטה, שדפיה מעוכים ועליה חרותות הרפליקות של המחזה שאבא תרגם.

הדברים אינם מסתדרים כפי שאנחנו מצפים. אני יצאתי לחפש מחברת קמוטה ומצאתי “ערך” ביבליוגרפי נדיר ביותר. אני יצאתי לחפש דברים שלא הספקתי לשמוע מאבי לפני שהסתלק מוקדם כל כך. ומצאתי גילויים על איש מרתק שגם הוא הסתלק מוקדם מדי. האם יש ב“חמסין” שהתגלה לי מחדש משום נחמה על המחברת שלא מצאתי? האם אוכל למצוא נחמה במשהו, על הליכתו המוקדמת של אבא? אינני יודע.

כשנרגעתי מעט מההתרגשות שאחזה בי עם הגילוי צילמתי את השירים המתורגמים ושלחתי העתקים לבני המשפחות של המשוררים שהצלחתי לאתר. אילו הייתי יודע מראש מה תהיה תגובתם אפשר מאד שלא הייתי טורח בצילום ובהעתקה, שכולם אגב נעשו על חשבוני ובזמני הפנוי, בהתנדבות מלאה, כמו שנהוג לומר. התנדבות למען הספרות העברית ותרגומיה המוקדמים. את קרוביו ושאריו של זלמן שניאור ושל המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק לא הצלחתי לאתר, ולמען האמת גם לא ניסיתי. משום מה נראה לי שאפגוש אנשים ממוסדים ושמרנים שרק יגביהו גבה ויתמהו על פנייתי. לא היה לי שום עניין להתחיל שוב בעבודה בלשית, כדי לאתר קרובים נסתרים ושארים חסויים. מספיק עסקתי בתחקור ובבילוש ספרותי בשנים האחרונות, נמאסה עלי החדירה הלא מבוקשת לענייניהם הפרטיים של אנשים שלא הכרתי. ואלמלא הרגשת החובה שרבצה עלי ממש, ורדפה אותי ממש, לגלות את מה שיצאתי לגלות, לא הייתי מעז בחיים להתחצף כמו שהתחצפתי, לשדל כמו ששידלתי, לבקש, להפציר, להזכיר, להשלות ואפילו להבטיח. לא, אין זה ממנהגי, הדברים נוגדים את אופיי, וההצקות הללו שנואות עלי, וצריך הייתי להיאטם בכוח למה שבא מתוכי, ולעשות לזולתי מה שהיה שנוא עלי. ידי רעדו לפעמים כשאחזתי בשפופרת הטלפון והפרתי את שלוותם של יורשים ושארים, שאפילו לא ידעו על מי אני מדבר. אבל לא יכולתי לעמוד בפני כוח התחקור המאולץ הזה, שהיה חזק ממני, ושכפה עלי את העיסוק האובססיבי חסר המנוחה וחסר הנחת, בביקוש אחר הניירות היקרים שנעלמו.

דגרתי כמה שבועות על מדריכי הטלפונים, לא חסתי על ידידי הידענים והבקיאים, שידעתי שהם “בורות סודים”, והצלחתי לאתר כתובתם של חלק מיורשי המשוררים ששיריהם נכללו באנתולוגיה. הייתי בטוח באיוולתי שהגילוי של התרגום המוקדם, “הראשוני”, של שירי קרוביהם ישמח אותם מאד. ממש כמו השמחה שפקדה אותי עם הגילוי של “חמסין”. חשבתי לתומי שהם מיד יצלצלו אלי בחזרה וישלחו אלי פקסי תשובה מהירים. ואפילו קיוויתי שהם יופיעו אצלי, לגמרי לא קרואים אך אחוזים באותו הלהט שלי המוכר, על מרפסתי הקטנה. והכל כדי לראות במו עיניהם ובלי שום עיכובים את הספרון הנדיר שמצאתי. אבל אכזבתי היתה שלימה. למעט משוררת אחת ועיתונאי אחד מקרובי המשוררים, לא גילה איש מן השארים עניין כלשהו בגילוי התרגומים. נכון שמשירה אין מתעשרים היום, ונכון שמספרות יפה אי אפשר לחיות היום, וכבוד מפוקפק שכזה, להיות כלול באנתולוגיה ישנה כזאת, אינו מוסיף דבר. ונכון שאין מה להתגאות בספרון עתיק משנת אלף תשע מאות וארבעים. אבל מכאן ועד לאדישות וחוסר עניין מופגן שבהם התקבלו דברי עוד הדרך ארוכה. ואני בסכלותי עוד הכבדתי עליהם הכבדה נוספת. זהו תרגום ראשון ששירי קרובכם הדגול תורגמו, תרגום שקדם לתרגומים המוכרים. תרגום שאינו רשום בשום מקום ואינו נזכר בשום רשימה ביבליוגרפית. זה לא מרגש? אני נורא מתרגש. זה לא מפתיע? אני הייתי נורא מופתע. ועוד רגע אם לא הייתי שולט בעצמי, הייתי מוסיף ואומר חבל שאינכם יכולים לראות אותי בקצה השני של הקו. ידי עודן רועדות, ממש כשם שרעדו בפסח של שנת 1997, במשכן האמנות של הרצליה, כשהחזקתי לראשונה תיק צהבהב ובו ערכת צילומים של הספרון “חמסין”. התיק שהביא לי ברוב טובו המשורר הסלובקי שכותב בגרמנית, שמסרו לידיו של מיטיבי ואיש חסדי היועץ המיוחד של השגרירות הסלובקית בתל אביב.

היו מביניהם שהודו לי באדיבות, אבל הוסיפו שכבר שנים שאינם קוראים שירה עברית, וכבר שנים שאין הספרות העברית מעניינת אותם. היו שרצו להועיל לי, והציעו לי לשלוח את השירים לארכיון “גנזים” שבבית הסופר בתל אביב, או לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, שבגבעת רם בירושלים. שם הספר יישמר, שם יעריכו את מאמצי הגילוי שלך כראוי. והיו שהוסיפו ותהו אולי הנכדה החרוצה שלהם, שבימים אלה ממש מסיימת את לימודי הספרות שלה באוניברסיטה, אולי היא תמצא עניין במורשת המיותרת של קרובם הדגול שנתגלתה לפתע. תשובותיהם האדישות כל כך הכעיסו אותי עד שבמר נפשי זעקתי אל החלון הפתוח שממולי, שאני מחרבן על דרווין ועל תורתו, ועל בעלי תורת הגנטיקה למיניהם, ואני מצפצף על בעלי אילנות היוחסין כולם. אלה קרוביו של המשורר הדגול? איזה גנים משותפים יש להם, לכל הרוחות? זה נקרא “שהכל עובר במשפחה”? מישהו מהשארים, שאינני זוכר את שמו, מרוב רוגז לא ניהלתי תרשומות של שיחות הטלפון שלי כמו שחייב הייתי לעשות, אפילו הקפיד לשאול אותי אם אין כאן הפרה גסה של זכויות היוצרים של המשורר? והאם אין בכל הפרסום הזה, גם צד כלכלי שאני נהנה ממנו מעט? האם אין אני פוגע בשוגג ומחמת תמימות, בתמלוגים המגיעים לו ולשארים החוקיים? אין גבול לחוצפתם של הבורים, זעקתי אל החלון.

אבל שניים מבין הקרובים הצילו את כבודה הרמוס של הספרות העברית. המשוררת התל אביבית ששניים משירי דודה, שהיה בשעתו משורר מפורסם מחבורתו של שלונסקי הגדול, נכללו ב“חמסין”. והעיתונאי מחיפה, שדודתו המשוררת נכללה באנתולוגיה.

המשוררת רק שמעה את דברי הראשונים בטלפון, ופלטה מייד קריאת התפעלות קולנית. היא אמרה לי לסגור, כי אינני חייב לשלם עבור מפעל ההצלה המיוחד שלי והשיבה לי מייד צלצול. ניהלנו שיחה ארוכה, נחמדה ומעניינת על השירה העברית הגלמודה, ועל גלגוליה במדרון העתים, על המשוררים העבריים המעולים שנשכחים בזה אחר זה, על ספרי השירה שאין להם היום דורש. על ספריות שלימות ועשירות, המתגלגלות ברחובות, ליד פחי האשפה, על הלשון הסלובקית המוזרה, הלשון הסלאבית המערבית הלא נעימה הזו, שמצלוליה כל כך צורמים לאוזן העברית.

היא ביקשה ממני עוד צילומים והיתה מוכנה להתלבש ולנסוע ישר אלי, למרפסתי הזעירה, אלמלא כמה עניינים דחופים שעיכבו אותה. היא חזרה ואמרה שזהו באמת מאורע חשוב בחיי הספרות העלובים. מאורע שיש לציין אותו כמו שצריך, עם חגיגה קטנה, עם תקשורת הולמת, עיתונאים, מבקרים עורכים ושדרנים וכל הכיבודים הנדרשים, שבלעדיהם אין מציינים היום שום אירוע. היא עודדה אותי, מתוך תום נלבב, לפנות אל אחד מהעיתונים הגדולים שלנו, שם יחטפו בוודאי את הסיפור. ולמה רק בעיתונים? שאלה כאילו אני הוא זה שהציע לפרסם רק בעיתונים. למה לא ברדיו? בתוכניות המלל השונות? ולמה לא בטלוויזיה? כן באמת, למה לא בשידור חי בתוכניות הטלוויזיה המקומיות שבכבלים?

היא כל כך התרגשה מדברי עצמה, עד שהחלה להשתעל בטלפון, שיעול נשנק וצורם, שהייתי מוכרח להרחיק את השפופרת מאוזני. כשנרגעה משיעולה ושיחתנו כבר קרבה אל סופה, היא לא שכחה להזכירני שספר שיריה החדש יצא לאור זה מקרוב. טוב, ודאי שאינה משווה עצמה לדודה הדגול, אבל היא מאד תשמח אם אמצא לי פנאי לעיין בו בהקדם. ספר טוב, ספר חשוב, אמרה על ספרה בנימת ריחוק משונה, כאילו היא מדברת על איזה ספר רגיל שקנתה בחנות. העיתונות הכתובה כבר החמיאה לו, ואני מאד מקווה שגם העיתונות האלקטרונית תעשה זאת. הוא באמת ראוי לכל המחמאות. ואם אתה מאזין במקרה לשידורי הרדיו הרציניים, הוסיפה להשכילני, תוכל לשמוע כמה משירי, נקראים בקולה של המשוררת, בתוכנית השירים היפה.

ובכלל, למה שלא ארים אליה טלפון בתום השידור, להשיח עמה מעט על שיריה? זה היה מאד נחמד. ואם כבר הייתי מתקשר אליה היינו מגלגלים בסגולתם של שיריה החדשים. שהם באמת ראויים להיקרא שירים מעולם אחר. ואין לה ספק שהם ראויים לקורא מעמיק כמוני. ואני, שבעל הבחנה מצוינת אני, כפי שהיא מתרשמת משיחתנו המתארכת, אני באמת מן המעטים הראויים לשיריה, והם ראויים לי. מכל ההבטחות והדברים היפים שאמרה אז ובעוד שיחה או שתיים, כמובן שלא יצא שום דבר. היא לא כתבה על האנתולוגיה “חמסין” לשום במה, כנראה שהתלהבותה הראשונית, החגיגה המפוארת שרצתה לערוך וכיוצא בהן, כל אלה דעכו מהר. ואני לא טרחתי להשיג את ספר שיריה החדש. וגם שכחתי כמובן להאזין לרדיו בשעה שנקראו שיריה בקולה העמוק והמהפנט של המחברת עצמה.

העיתונאי מחיפה נהג בדרך אחרת לגמרי. הוא החזיר לי צלצול לאחר ששמע את הודעתי הקצרה על המשיבון שלו. והחל לתחקר אותי, כתחקירן מנוסה, לפרטי המציאה המופלאה שלי. היכן מצאתי, מה מצאתי, מתי מצאתי, ומי יכול להמליץ על המציאה? ומי יכול לאשר את מהימנותה ואת מהימנותי? הבנתי מיד לאן הולכים דבריו מלאי החשדות, הודיתי לו על תשובתו המהירה ושלחתי אותו כבדרך אגב, רק אם יש לך עניין מיוחד בספר, אל אחד מידידי הבקיאים. הוא הכיר את ידידי והלך אליו לקבל “חוות דעת ראשונית” כמו שרצה לקבל. הייתי בטוח שבזה נגמר העניין, ושהוא ינהג כמו כל שארי המשוררים האדישים, ולא אשוב לשמוע ממנו מילה ולא אשמע יותר את קולו החושד. אבל אחרי יומיים שלושה הוא הפתיע אותי לגמרי שוב על הקו.

בעקשנות, בנחישות, בטרחנות צלצל אלי פעם אחר פעם. כן, מה עכשיו? בדקתי, הוא אמר לי, ערכתי את הבדיקה הראשונית שלי שהייתי חייב לערוך. אתה תחקירן חובב אמר לי בנימת זלזול קלה, אתה לא יודע כמה מלכודות שווא יש בתחום שלנו. אותי לא מסדרים כל כך מהר. אותי לא מפילים בפח בקלות כזאת. נבהלתי לרגע וכבר חשבתי שהוא חושד בי באיזו עבירה שעשיתי, או בטעות חמורה שטעיתי. אבל לא, הוא שוב הפתיע אותי. חוות הדעת הנוספת שקיבל היא דווקא טובה. והסיפור על הגילוי של הספרון האבוד נשמע לו אמין מאד. מחר הוא יבוא אלי, אל מרפסתי הצנועה, הוא רוצה לקנות ממני את התרגומים של דודתו ושלא אמכור אותם לאחרים.

כמעט שנפלתי מהכיסא מרוב תדהמה. לקנות? מה אני מוכר את התרגומים הללו? מה, אני נשמעתי בטלפון כמו סוחר של כתבי יד עתיקים? מה הוא חושב לו, שאני מחפש רווחים מהצד? עיתונאי שחצן, תחקירן גאוותן, אני כיליתי את ימי ואת לילותי, במרדף הנואש אחרי ה“חמסין” רק כדי לקבל תמורתו כמה פרוטות עלובות? טוב, אמרתי לעצמי, הוא יבוא, אנחנו נשב על המרפסת ונדבר. ואם תהיה מחלוקת, או אם יוטחו עלבונות לא מוצדקים, הוא ישכח מערכת הצילומים. והוא דייק לגמרי, ובשעה אחת עשרה בצוהריים בדיוק, הוא התייצב אצלי על המרפסת המוצלת. היה יום חם, ואני בכוונה הזמנתי אותו בטלפון לפגישה וישיבה על המרפסת ולשתייה קרה. הוא מיהר מאד, ושקד להראות לי עד כמה הוא טרוד בעסקיו, שלא אחשוב שהוא טרח לבוא אלי במיוחד. לא, בכלל לא, יש לו כמה פגישות חשובות באזור, בקשר לעסקיו המרתקים. הוא כותב עליהם מעט לאחרונה בעיתונו, סדרה ארוכה של מאמרים, ודאי ראיתי וקראתי. ואני יודע למה הוא מתכוון, לפעמים נדמה לי שכל החלאה של העולם ירדה לארצנו הנחמודת, אמר לי, והוסיף מיד נו, נשב כמה דקות. נשתה כמה כוסות של משקה קר, נסדיר את התשלום וניסע. והוא שלף את פנקס הצ’קים שלו, שכה אחיה, ואמר אז על כמה סיכמנו?

נכנסתי אל החדר. הידיים לא רעדו אצלי משום מה. אף על פי שבהחלט היו צריכות להרעיד. שארי המשוררים המכונסים באנתולוגיה נתגלו כהפתעה גמורה. משוררת מיוחדת, שארים אדישים ומנומנמים, ועיתונאי שאפתן והחלטי. הוצאתי אליו למרפסת את התיק עם ההעתקים שהכנתי בשבילו. הוא פתח את התיק בחופזה ואמר לי, כבר יש לי מתרגמת לצ’כית, שעובדת על סדרת המאמרים האחרונה שלי. ואתה יודע, הצ’כית והסלובקית הן כמו שתי תאומות. אז היא הבטיחה לי לבדוק עוד היום את התרגום. גם מבחינת הרמה הספרותית שלו, וגם כדי לקרוא לשירים בשמם העברי המקורי. עשית עבודה יפה, הוא אמר, אני בהחלט מודה לך. תקבל אצלי חצי שורה של תודות, באותיות קטנות, בסוף המאמר הבא. אז על כמה סיכמנו? והוא חתם על ההמחאה, תלש אותה מפנקסו הניח אותה על השולחן, לא בתוך ידי. הוא שם על ההמחאה את צנצנת הפרחים הכבדה, ואמר זזים זזים. ליוויתי אותו אל מגרש החנייה הסמוך. אותי בכלל לא מעניין לאיזו שפה תרגמו את השירים, אמר לי, אותי בכלל לא מעניין ה“חמסין” שלך, וליאופולד שפיצר הנשכח שלך לא מזיז לי בכלל. מה שמעניין אותי, שזו תהיה ידיעה מועילה מאד בעיתון, לקידום מכירת ספרי. ספרי החדש, שבו קיבצתי את מאמרי האחרונים, ושאתה בטח תקנה אותו בקרוב, תבוא אלי עם העותק, אמר לי, נשתה כמה כוסות של מיץ בפרגולה היפה שלי, ואני אפילו אשמח להקדיש לך הקדשה אישית.

עמדתי עוד שעה ארוכה במגרש החנייה, עד שהתפוגגו ריחות הדלק השרוף, ואמרתי לעצמי, מי אמר שספרים אובדים ונשכחים? ומי אמר שבמאים נודדים צוללים לאבדון? ומי אמר שמחברת מרופטת, שדפיה נקרעו מחריתת עיפרון, וריח של גפרית מן הכרמים עולה ממנה, מי אמר שלא תימצא? הרי כל אלה שבו לתחייה, היום בצהריים, על המרפסת המוזנחת שלי, מתחת לצנצנת הזכוכית הכבדה של הפרחים. והם חיים וקיימים והולכים אתי בכל אשר אלך. ומחבריהם היקרים שלי, החסרים שלי, הנעדרים התמידיים שלי, נעים כמו צל אחרי לכל אשר אפנה.

 

כ    🔗

בתום מסיבת הגג הנעימה, שנערכה על גגו של בית השגרירות, התפזרו המוזמנים לבתיהם. ד“ר וולאסק שהיה מארח מלבב ידע שנשארתי תקוע בעיר. השעה כבר היתה קרובה לחצות, והתחבורה הציבורית פסקה. הוא ביקש ממני להמתין לו ליד המדרגות של הבניין, עד שיסיים להיפרד מהאורחים. כל הערב דיברנו אנגלית, ואני למדתי פעם נוספת שהפטפוט השוטף באנגלית מעייף יותר מהעבודה בשדה. אפילו אשתו של היועץ, אשה סלובקית נחמדה ועדינה, שידעה אנגלית עוד פחות ממני, נאלצה להתאמץ מדי פעם, לשבור את שיניה ולקחת חלק בשיחה הכללית. לא היתה שום דרך אחרת, כי זו הלשון המשותפת היחידה של החוגגים על הגג. אנחנו,המוזמנים הישראלים, החלפנו בינינו כמה משפטים בעברית מדי פעם. אבל לבד מההנאה והנינוחות שהדיבור בעברית הביא לי לפתע, חזרתי מיד אל האנגלית. לא רציתי להעליב את המארחים הנלבבים, הד”ר וולאסק, היועץ המיוחד בשגרירות ואשתו. ריחמתי עליה, כיוון שהיא ממש הזיעה בליל הקיץ הלח, על הגג המנושב, לא הרחק משפת הים של תל אביב. היא הכינה את מטעמיה ואת תבשיליה למטה, בקומת המגורים, אבל עלתה אל הגג בכל פעם כדי להגיש את המנות לפני האורחים.

המוזמנים התפזרו ואנחנו ירדנו לאטנו במדרגות אל החצר הקטנה של בית השגרירות. הוא לא הניח לי לצאת לרחוב ולעצור מונית. הוא התעקש להסיע אותי הביתה במכונית השרד השחורה של השגרירות. הסתכלתי סביבי בחשש, לראות אם יש משטרה צבאית באזור. הפחד הנושן המוטבע בי, מפני השוטרים הצבאיים, והאיסור החמור שהורגלתי בו, שלא לנסוע לעולם ברכב דיפלומטי, הציקו לי באמת. הוא ראה שלא נוח לי ושאל אותי מה אני מתלבט. סיפרתי לו בקצרה על האיסור הישן שנספג בי מימי השירות הצבאי הסדיר שלי. הוא צחק, ופתח לפני את הדלת. המכונית היתה כל כך ארוכה, שהוא היה צריך לתמרן כמה פעמים כדי לצאת מהחצר הקטנה והמסמטה הצרה אל הרחוב הראשי. התיישבתי לצידו ושקעתי במושב הנוח. הוא הפעיל את המיזוג ושאל אותי אם הדרך ארוכה עד הקיבוץ שלי, ולאיזה כביש כדאי לו לפנות. אמרתי לו שיסע בכביש הרגיל לנתניה, ומשם כבר אנחה אותו ישר הביתה. הוא אמר לי שהוא מוכרח לצאת “להתאוורר” קצת ולהירגע אחרי מסיבת הגג המרגשת. שלא אטעה לחשוב שהוא רק דיפלומט מקצועי שאינו מתרגש מערבים מיוחדים כמו שהיה הערב שבילה אתנו. כשהוא נרגש הוא זקוק לרגיעה ואז הוא יוצא לו במכונית המשוכללת שלו לשוטט מעט בכבישים המקיפים את תל אביב. וכבר הגיע גם למקומות רחוקים. פעם אחת אפילו נתקע סמוך לאשקלון, והיה בלגן לא קטן, משטרה, נזיפות השגריר, הערות ממשרד החוץ, מכתב אזהרה מברטיסלבה, למרות שהוא נחלץ כמעט לבדו ולגמרי בלי תקלות. בארבע שנות שירותו כאן הוא התאהב בארץ ובכבישיה. ואפילו, מה שבאמת קשה להאמין, הוא התאהב בתל אביב.

נסעתי בחיי כמה וכמה נסיעות ליליות משונות ומוזרות. אבל נסיעה כזו, כשכולי שוקע וטובע בתוך הרכות הנעימה של מכונית השרד הארוכה של השגרירות, לא נסעתי אף פעם. היכן אתם איסורי המגע הנושנים עם הסוכן הזר? היכן אתם איסורי העלייה על רכב דיפלומטי? היכן אתם רגעי התסכול בהמתנה לטרמפים? כשדיפלומטים צוננים ורעננים היו חולפים על פנינו? התנועה על הכביש היתה דלילה בשל השעה המאוחרת, ושום חייל מתוסכל לא המתין בתחנות ההסעה. ואנחנו חלפנו על פני הצמתים כמו רוח ממוזגת בליל קיץ לח ומעיק. גם אני הייתי מרוגש. אולי הגזמתי בשתיית היינות הסלובקיים. אולי הרביתי בזלילת הקציצות הטעימות בנוסח הקרפטים שהכינה אשתו המצטנעת. ואולי הרגיזה אותי הקולנוענית המתנשאת, שדיברה כל הערב במין נימה של אחת שיודעת הכל, יודעת היטב, ובקיאה בפרטי הפרטים. והכל, כל הפירורים שהיא מזכה אותנו בהם, שאוב מהמקורות המיוחדים והבלתי נדלים שלה. כי היא סמוכה לשולחנם של עורכים מפורסמים באחד העיתונים הגדולים, ושם באמת יודעים הכל על כולם. ואולי התרגשתי סתם, מעצם האירוע ומאיך שהתגלגלו הדברים. שהרי לא בכל לילה אני מוזמן למסיבה על הגג המשופץ של בית השגרירות. הגג היה עטוי באדנים ובעציצים והפרחים שמסביב נתנו ריח טוב, ולרגע, אם שכחתי שאני על גג גבוה מעל ראשי העיר, יכולתי לטעות ולחשוב שאני נמצא באחד הגנים הביתיים הקטנים הללו, שמצויים בפרברים המקיפים את העיר ההומה.

באמצע המסיבה ביקשתי את וולאסק שיבוא אתי, אל המעקה המזרחי של הגג. מאחורינו נשמע הפטפוט העליז של המוזמנים. ריחות טובים של תבשילים עלו ורוח הים הקרירה ליטפה את ראשנו המזיעים. הראיתי לו את האורות המנצנצים לכל רוחב “הפנורמה המזרחית”. אלה ההרים, אמרתי לו, הרי יהודה או שומרון או יש"ע או איך שתקרא להם. ובעצם אינם הרים בכלל אלא גבעות מסולעות. כאן אתה יכול לראות את אלקנה, ואת ראש העין ואפילו את אלפי מנשה. ושם הרחק באופק, סמוך לכוכבים, אתה יכול לראות את הישובים שבדרך לרמאללה ולירושלים עצמה. הוא התבונן בציבורי האורות שציינתי לפניו ואמר לי שתקופת שירותו כאן כבר נקצבה. ובקרוב יחזור עם משפחתו הקטנה לסלובקיה, להמתין למינוי חדש. שום עיר שהיה בה ושום עיר שיהיה בה, למעט ברטיסלבה עירו, לא תהיה אהובה עליו כמו תל אביב. גם ליאופולד שפיצר אהב את ברטיסלבה, אמרתי לו, ומכל הערים של חייו הוא שב אליה כדי להיקבר בה. אני יודע, אמר לי, ואני מודה לך מאד על כל הגילויים שלך ששיתפת אותי בהם. על שפיצר האמן והאיש. הוא דיבר אנגלית משובחת, שלמד בבית ספר אנגלי, ואני השבתי לו במשפטים מעוותים וחטופים שקלטתי מהסרטים האמריקאים המטופשים.

יש דבר אחד שלא סיפרתי לך עליו, אמר וולאסק בתוך המכונית. אמא שלי, היא היא מי שהיתה “אשתו” הראשונה של שפיצר בנעוריהם בסלובקיה. זאת אומרת שאתה יהודי למחצה? שאלתי מופתע, מפני שידעתי מהמסמכים שראיתי שהיא היתה יהודיה. הוא חייך, אני מאושר שאני יהודי לפי חוקי הדת שלכם, ושאני נוצרי קתולי לפי החוק של סלובקיה. עכשיו אני מבין, אמרתי, מאין באה כל ההתעניינות שלך באיש. ומאין בא לך הרצון לעזור לי בחיפושי. כן זה נכון, אמר וולאסק. רציתי לספר לך על זה כבר מזמן. אבל חשבתי שאולי זה יפריע לך בעבודה… שתקתי. אחר כך שאלתי אותו: אתה הוא הילד השלישי שלו? כן, אמר, יכולתי בקלות להיות הבן האמיתי השלישי של שפיצר. נפלא, זה פשוט נפלא, קראתי בקול רם. פתחתי את חלון המכונית וצעקתי אל השוליים החולפים של כביש החוף. זה נפלא, שלוש נשים, שלושה בנים. אשה לכל ארץ, בן לכל אשה. איזה גורל נדיב היה יכול להיות לו, צעקתי בעברית, מתוך שהייתי נרגש, והוא המתין בסבלנות, נוהג ברהיטות עד שארגע ואתרגם לו את דברי. הבטחתי לאשתי, אמר לי בעדינות, שלא אדבר אתך במסיבה ולא בנסיעה על שום פוליטיקה. אז לא אדבר אתך פוליטיקה. רק על האיש הזה, שהיה כל כך חשוב בחיי. האיש שהיה כל ילדותי “הדוד העשיר מגרמניה”.

אני ממילא לא הייתי מאופס בשביל לנהל אתו שיחה פוליטית שקולה. וכבר ידעתי בערך מה מעניין אותו. הציקה לו מאד השאלה מדוע אוהבים בישראל דווקא את הצ’כים, ולא מחבבים בישראל את הסלובקים. אבל מה שסיפר לי עכשיו היה הרבה יותר מעניין. תארו לעצמכם, אני פונה אל קהל מאזיני, שכל זמן החיפושים הייתי בטוח שלשפיצר היו רק שני בנים. אחד בתל אביב, ישראלי לכל דבר, שאינו יודע הרבה על יצירותיו של אביו, ודומני שגם אינו מתעניין בהן. והשני במינכן, במה שהיה פעם גרמניה המערבית, איש מוזר שקיבלתי את כתובתו מהעיתונאית האוהדת. שיגרתי אליו כמה פקסים בהולים, מנוסחים באנגלית משופרת, ומכתב מהוקצע אחד. זמן רב הוא לא טרח כלל להשיב לי. וכשהשיב, היה זה מכתב מאד מביך.

בבקשה ממך, מר זה וזה, כתב אלי, בבקשה אל תטריד את משפחתי ואותי בתחקירים שלך. לאמי ולי אין שום עניין לשתף פעולה אתך או עם כל עיתונאי חטטן אחר. בבקשה, הניחו לנו מההצצות המגעילות שלכם לחיי זולתכם. תנו לנו מנוחה. אינני יכול להעתיק לכאן את יצחק אורבן, הבמאי הנודד מסיפורו היפה של מוסינזון. “הווגבונד הבוהמייני” שמעבֵּר נשים בודדות ומשתוקקות במשקים שבהם הוא מביים. מפני שאם אטעה להעביר את גיבורי הסיפור הרחוק ההוא אל החיים, אפשר שאפילו בקיבוץ שלי, ממש מתחת לאפי, ואולי אף בשכנותי, יכול שחי לו בן אלמוני, בן נוסף של שפיצר, שאיש אינו יודע מי היה אביו.

משום מה התחלתי לספר לפטר וולאסק את סיפורו של יגאל מוסינזון. התקשיתי מאד לתרגם את דברי, כך שהוא יבין אותם נכונה. ושלא יטעה בהם, חס וחלילה, כאילו לא באו אלא ללגלג על “הדוד העשיר מגרמניה”. על “האיש שעמד ברקע כל ילדותי”, כאילו היה אביו הממשי, שהוליד אותו בחטא. לא היו אז אמצעי מניעה משוכללים, הסברתי לו, ומי שנתעברה בשוגג, היתה נאלצת לרוב גם ללדת את ולדה. ומה הם עשו כדי להיפטר מהילד הלא רצוי? שאלתי אותו בנימה של מספר סיפורים שיכור מיין סלובקיה, ואיך אתה חושב הם האמינו שיפטרו מעונשם? הנסיעה שלא תיאמן ברכב השגרירות, החגיגה על הגג, קרבתו הפתאומית של האיש הנחמד, כל אלה גרמו לי שאגזים לא מעט בדברי. הם רקדו, אמרתי לו, הם רקדו כמו מטורפים. הם רקדו “פולקה” משוגעת. אף אחד לא יכול היה לנחש למה הם רוקדים בהתלהבות כזאת. אף אחד לא ידע למה הוא מסחרר אותה לגובה שכזה. אבל האשה לחשה על אוזנו של הבמאי שירקיד אותה חזק. שירקיד אותה בכל הכוח. שירקיד אותה ללא הפוגה. עד שיפלו שניהם על הרצפה באמצע המעגל. עד שיעלה השחר בחלונות של חדר האוכל. עד שתעבור על מסילת הברזל הסמוכה הרכבת הצבאית הראשונה. רכבת ההשכמה שיורדת בכל בוקר ממחנות הצבא בסרפנד למצרים. עד שיאחזו אותה הכאבים והיא תיפול ותפיל את עוברה. הוא, שהיה שותפה בחטא המשכר, הוא שחייב גם לסייע לה להיפטר מפרי הבאושים של החטא.

שוב התרגשתי, דמעות משונות הציפו את עיני. רציתי לחבק את האיש הזר והחביב שלצדי. כמה נחמד מצידו שדאג לי כל כך איך אשוב הביתה בלילה. ביקשתי ממנו שיספר לי עוד על שפיצר ועל אמו. והוא סיפר לי במתינות ובנחת את הסיפור על “האיש בעל החליפות הלבנות”, שליווה את כל ילדותו. הוא זכר את “המכוניות המפוארות” שהיה מגיע בהן מגרמניה. הוא זכר את “המתנות היקרות” שהיה מביא לאמו ולאביו. הוא זכר את “ריח הסיגרים האמריקאיים הענקיים” שהיה מעשן ללא הרף. ואני חשבתי, ואל הבמאי המפורסם אוטו פרמינג’ר לא זכה להגיע, אבל עם אהוביו העניים מסלובקיה המפגרת, נהג כאילו באמת הגשים את “חלומו האמריקאי”. וולאסק זכר את התמונות שהביא מסרטיו, את הדיוקנים הנהדרים של השחקניות ששיחקו בהצגותיו. הוא זכר את הגלויות המבריקות ואת הכרזות הגדולות שהביא מתיאטרוני גרמניה ומארצות אחרות. הוא זכר את הטיולים הרגליים שערכו בברטיסלבה בחגים הגדולים של היהודים. הוא אפילו ביקר עם שפיצר כמה פעמים בבית הכנסת. ויש לו בביתו צילומים שבהם נראה “הדוד ליאופולד” נושא אותו, הילד הרך, בגן המשחקים העירוני. אתה יודע מה, אמרתי לו, באיזה פרץ של קרבה פתאומית, אתה ראוי להיות בנו האמיתי. הרבה יותר מהשניים האחרים. השתתקנו מתוך מבוכה. אולי אמרתי משהו שלא צריך הייתי לומר. הוא התרכז בנהיגה בשתיקה. וכבר עברנו במחלף נתניה ופנינו לעמק חפר, אל הכביש המוביל לקיבוץ.

בצומת הרוא“ה עצרתי אותו פתאום. עצור, חכה, אני מוכרח להראות לך משהו. משהו מאד חשוב. הוא עצר בצידי הדרך ואני משכתי בו, נסער משטף הזיכרונות שעברני. הנה כאן, בדיוק בצומת הזה עמדתי בנעורי עם המוני המצפים למרדכי אורן בשובו. הצומת היה קטן אז, הכביש היה צר, אבל הלבבות של האנשים היו רחבים הרבה יותר. המונים יצאו לכאן, הצטופפו סביב הצומת וציפו לבואו. אני זוכר כמו היום: אמצע מאי, שנת 1956. בעוד חודשים אחדים עלי להתגייס לצבא. יצאנו אל הכביש הראשי בעגלות בטרקטורים, במכוניות, באופניים והיו אף שהלכו ברגל. ששה קילומטר מתקצרים לפתע כשיוצאים להקביל את פניו של מי שחזר מהשבי האכזרי. צ’כוסלובקיה הארורה של אז, האנטישמיות הגסה הגלויה שנזרקה בראש חוצות. אי הצדק המשווע של “עולם המחר”, כל אלה צפו אצלי מעצמם. ואני התקשיתי לעצור את שטפם ולתרגם באופן מסודר את דברי לד”ר וולאסק ההמום. כשהגיעה השיירה הקטנה שליוותה את מרדכי אורן הושלכה דממה מוחלטת בקהל. התנועה על הכביש הושבתה לגמרי. בלי מחסומים, בלי משטרה, בלי שלטים. אנשים צייתו להוראות הלב. קבלת פנים עצומה שכזו, לא היתה זכורה לוותיקים מאז מסע ההלוויה ההמוני של ברל כצנלסון הזכור לטוב, באמצע שנות הארבעים.

אני זוכר את הגיליון החגיגי של “על המשמר” שנתלה על הלוח בחדר האוכל. אני זוכר את שירו הלבבי והחם של המשורר יוסי גמזו, המשורר שנשכח. שיר ברכה שיצא מלבו אבל ביטא את רחשי ליבם של כל קוראי העיתון. השיר הושם בדף הראשי של העיתון, בתוך מסגרת מבליטה, ואף על פי שלא היה יצירת מופת ספרותית הרי רבים הזילו דמעה כשקראו אותו. אני זוכר את הקריינית שקראה את השיר בחדר האוכל הישן שלנו, בראש קבלת השבת החגיגית… המורים קראו אותו לתלמידיהם בכיתות של בית הספר. אני זוכר את הדממה שהשתררה בצומת כפר הרוא"ה. מרדכי אורן יצא מהמכונית, חיוור כולו, רזה ומרוגש. הוא לא אמר כלום, הוא פשוט שתק. השתיקה העיקה מאד ועוד רגע היתה מתפוצצת. לקחתי את וולאסק ביד והעברתי אותו אל הצד השני של הכביש. מכוניות מעטות חצו אותו בשעה המאוחרת הזו. הנה כאן, הראיתי לו, כולי מזיע מחמת ההתרגשות, כאן עמדו החברות הוותיקות שלנו. הן הכירו את מרדכי אורן ואהבו אותו עוד מימי הנעורים. שתיים מהן לא יכלו עוד להתאפק ופשוט פרצו אליו בריצה ובבכי. אני זוכר שכל הקהל בכה יחד איתן.

בחור אחד מהשיירה של מרדכי אורן יצא אל הקהל ואמר עכשיו הפרחים. והמוני ילדים ניגשו אל מרדכי אורן ופשוט הציפו אותו בפרחים שהכינו. זה היה מראה שאי אפשר לשכוח. אני כבר לא זוכר אם הוא עצמו ביקש סליחה מהקהל העצום, או שמישהו מפמלייתו ביקש סליחה בשמו. אבל היה ברור לכולם שכאן לא יינשא שום נאום. לא היה שום צורך בנאום. כל הנאומים הרי הכזיבו. וכל הנואמים הרי רימו בפרשה העצובה ההיא. עכשיו דיברו רק הלבבות וזרי הפרחים. ההמונים עוד עמדו בצומת שעה ארוכה, לאחר שהוא נפנף אלינו בידו העייפה וחזר והשתופף כמו איש זקן, אל תוך המכונית. השיירה הקטנה שלו המשיכה בדרכה צפונה, לעמק יזרעאל.

התנועה על הכביש הראשי התחדשה בבת אחת. והפרחים שהביאו הילדים התפזרו בכל הצומת. חברי ואני החלטנו שחוזרים הביתה ברגל. היינו נרגשים והיה לנו המון על מה לדבר. היינו צעירים ושוקקים, והתרחקנו מהמחוות הפוליטיות כמו מאש. שנאנו עצרות ושנאנו נאומים, אבל היום הפוליטיקה התקרבה עד לצומת שלנו. כמעט עד לבתי המשק. התחלתי למלמל את מילות הפתיחה משירו של יוסי גמזו. בעצמי הופתעתי איך צפו פתאום בזיכרוני. אבל אותן כבר לא הצלחתי לתרגם לאנגלית העלובה שלי. ופטר וולאסק גם לא ביקש ממני שאתרגם אותן בשבילו.

במכונית הסתבר לי שהוא דווקא בקיא היטב בכל נפתוליה של “פרשת סלאנסקי”. בקיא הרבה יותר ממני. אבל לשנינו לא התחשק לדבר פוליטיקה. את ארבעת הקילומטרים האחרונים עשינו בשתיקה גמורה. בלולי המטילות של המושבים כבר העלו את האורות. וברפתות בוודאי כבר התחילה חליבת הבוקר הראשונה. עצרנו ליד השער וישבנו שותקים במכונית. אני ידעתי שלילה כזה לא ישוב עוד בחיי. יצאתי החוצה להיפרד ממנו. פטר יצא וחיבק את כתפי פתאום, ואמר לי שהוא רוצה, אם רק אפשר, לראות את המצבה של אבי, בבית הקברות הקטן של הקיבוץ. זאת היתה בקשה לגמרי לא צפויה ולגמרי מטורפת. ואני הופתעתי מאד. אבל הסכמתי וכבר שיערתי מה יגידו השומרים. ומה יספרו המשכימים ומה ישאלו הרפתנים. משכתי אותו אחרי וירדנו אל בית העלמין, דרך המדרכות הצרות של השיכונים הדוממים ובתי הילדים החשוכים. הלכנו בשתיקה, רוב האורות היו כבויים ובכל זאת האיר לנו את הדרך איזה אור סמוי. ידעתי שלא אראה אותו שוב בחיי. הרגשתי שהוא באמת רוצה להתייצב לצדי מול מצבתו של אבא ז"ל. ואולי גם להגיד לי כמה מלים.

חלקת הקברות היתה באמת חשוכה לגמרי. הצל הכבד של האקליפטוסים הוותיקים לא איפשר לאור המיוחד של הלילה, האור הסמוי שליווה אותנו, להיכנס אל בין המצבות. אבל אני הרי זוכר במדויק ובעל פה היכן שקועה מצבת הבטון של אבא. וניווטתי ישר אליה. בלי שום טעות. זאת המצבה, אמרתי לו. האנגלית העילגת שלי נשמעה לגמרי לא במקומה בין המצבות. הקראתי לו מה חרות על הלוח. מה שראיתי ומה שזכרתי. שמו של אבא, שנת הולדתו שנת עלייתו לארץ ושנת מותו. הוא היה רק בן שישים? התפלא הדוקטור וולאסק. מה אתה מתפלא שאלתי, ובן כמה היה ליאופולד שפיצר כשנפטר? בן חמישים השיב לי. באמת הוא עוד היה איש צעיר לגמרי. אני זוכר את התדהמה בבית. את הלוויה החגיגית בבית העלמין המכובד שבעיבורֵי ברטיסלבה. והיה עוד מישהו, אמרתי אני, שנפטר כמוהם קודם זמנו. מישהו קרוב, אחד משלושתם. פטר התפלא ואני סיפרתי לו בקצרה על המחזאי היהודי אמריקאי קליפורד אודטס שנולד גם הוא בשנת 1906 ונפטר בשנת 1963, שלוש שנים שלמות קודם שנפטר אבי. הוא לא קלט מיד את הקשר שבין השלושה. ואני היית צריך להסביר לו בקצרה מה מחבר בין שלושת היהודים הללו. שלושת היקרים הללו. ששנינו כל כך חסרים אותם. וכל אחד מאתנו חסר את יקירו בתוכם.

כשרציתי לחזור הוא שאל אם יש לי איזו מזכרת בשבילו. מזכרת שיוכל לקחת אתו לנסיעתו הקרובה לסלובקיה. אני אמרתי כן, בטח שיש לי מזכרת בשבילך. התכופפתי וגיששתי אחרי אבן קטנה מאבני החצץ שהיו פזורות ליד המצבה של אבא. הוא חפן את האבן בתוך אגרופו. היו לו ידיים רכות, ידי פקיד של משרד החוץ שלא עבד מימיו עבודה גופנית. האבן צללה בתוך כפו הרכה. תודה, תודה לך, הוא מלמל. ואם אתה יהודי למחצה אז אתה תדע גם מה עליך לעשות עם האבן. הוא לא הבין, ואני ביקשתי ממנו שיניח אותה בפשטות על המצבה של ליאופולד שפיצר. בבית העלמין המטופח, הטובע בירק, שבעיבורֵי ברטיסלבה.

אור ראשון של בוקר קיצי רווי לחות החל להבקיע. ליוויתי אותו בחזרה במדרכות הצרות עד לרחבת החנייה שליד השער. התחבקנו שוב, בלי שום דיבורים. והוא שוב נאלץ לתמרן את מכונית השרד הארוכה כמה פעמים, עד שהצליח להיחלץ מהרחבה הקטנה, לעבור בשער, ולצאת אל הכביש. ואני פניתי לעבר חדרי, אף על פי שידעתי שעוד שעה ארוכה לא אוכל לעצום את עיני.

 

אחרית דבר    🔗

באביב של שנת 1997, כשבוע לפני חג הפסח, נלווה אלי כבחזון רחוק האיש המופלא אריה־ליאופולד פרידמן־לָהוֹלָה. אינטלקטואל יהודי מבריק, יליד סלובקיה, שהשאיר חותם בל ימחה על תולדות הקולנוע הישראלי. הוא נתלווה אלי בימים ובעיקר בלילות, במשך שבועות אחדים, והפציר בי להתעלם ממותו החטוף, בראשית שנת 1968, בעת שביים את סרטו האחרון בברטיסלבה, בירת סלובקיה, עירו האהובה. הוא ממש הכתיב לי פרקים מחייו, חיים מופלאים שנמשכו בדיוק חמישים שנה, מ־1918 עד 1968.

הוא השתכן לו מעבר לראשי, וניהל אתי שיחות ארוכות בלשונו המיוחדת. כיוון שגם אני, בנסיבות מצערות, שלא כאן המקום להזכירון, מועד הייתי לצאת מן העולם בדיוק בגיל חמישים, וכיוון שגם אני כמוהו, הייתי טרף לאיזו קדחת חיפושים שאין לה מרפא, מצאתי שיהיה זה לטובת שנינו את אטה אזני לדבריו. שרוי הייתי אז באמצעו של חיפוש אובססיבי אחר, מחְבֶּרֶת תרגומיו האבודים של אבי ז“ל, ונזקקתי לעדותו מה עלה בגורלה של מחברת התרגומים. שהרי על אחד המחזות הללו, בתרגומו של אבא ז”ל, הוא עבד כבמאי אצלנו קרוב לארבעה חודשים, בשנת 1951. ואכן האזנתי לו בשקיקה, ומיהרתי להעלות את דבריו על הכתב, ממש כפי שמסרם לי, וממש כפי שהתרוצצו אצלי, בכל הימים שלאחר פרידתנו. בפליאה שמעתי אותו לראשונה, ולאחר שגיליתי את האנתולוגיה המופלאה שתרגם, “חמסין”, שצללה אל השכחה ואני שבתי והעליתיה משם, כבר הייתי בטוח שאני מיטיב להכיר את קולו.

פליאתי עוד גדלה כשראיתי שרוב דבריו אמת. ואמנם מצאתי את רובם רשומים בעיתוני התקופה, בזכרונותיהם של אלה שהכירוהו, בתולדות הקולנוע הישראלי בראשיתו, ובעיקר בעדויות שנשארו מסרטיו, על גבי הצלולויד, שבו בחר מכל החומרים שבעולם לשקע את עושר רוחו.

כשנתרבו דבריו ואני ראיתי שלא אוכל להכיל את כולם, חרף התקדמותי בכתיבת שיחותיו, צימצמתי את היריעה. לא פרטתי את תאריכי חייו הקצרים והדחוסים, וא ערכתי את רשימת מחזותיו, הצגותיו, תסריטיו וסרטיו, לא אספתי את שיריו וסיפוריו המוקדמים שכתבם בסלובקית, ולא מניתי את שאר מעלותיו, שבהן באמת התברך. איש מבורך היה, איש “בעל אלף כשרונות”. ואני אמרתי לעצמי שלא אוכל לרדוף אחר רישומי הפחם שהותיר אחריו ולא אחר המנדולינה שלו שהפליא לנגן בה. אני בקושי אוכל להתרכז בשבע השנים הדחוסות שבהן חי ופעל כאן בארץ. מעלייתו ב־1949 ועד לירידתו החפוזה בשלהי שנת 1956. אבל גם שנים ספורות אלה, שברשומות הסלובקיות הן נקראות משום מה “שנות הגירתו לפלשתינה”, היו עמוסות ביצירותיו, וחוששני שגם אותן לא עלה בידי להקיף כראוי.

לא זכיתי לפקוד את קברו ולא ראיתי את מצבתו. מעולם לא ביקרתי בסלובקיה שלו, ולא שוטטתי ברחובות ברטיסלבה, העיר שכל כך אהב. אף על פי כן, בתוך אותם שבועות מעטים שבהם כתבתי את דבריו, חשתי שאני מתקרב אליו מאד. השתוקקתי ממש שישוב ויתגלה לי, לפחות לימים אחדים. יאיר לי סתומות, יבאר סוגיות וירמוז לי בלשונו המיוחדת, להיכן להוליך את כתיבתי. אבל הוא לא חזר, ולא נתגלה לי מאז שוב, לא בהזיות היום ולא בחזיונות הלילה. ואם הקדמתי מאוחרות, ואיחרתי מוקדמות, ואם בלבלתי בין מה שאירע באמת ובין מה שאירע רק בדמיון, הרי לא מעט באשמתו הוא, שהוא לא שב אלי לתקן מה שדורש תיקון. ומעשה הרב היחיד שיכולתי לעשותו במצוקתי, הוא לרדת שוב אל בית הקברות שלנו, עטוי צל התמיד, ולשבת שוב, עם זכרונותי בלבד, מול המצבה של אבי ז"ל. באותו המקום שבו החל מסעי לגילויו של האיש המופלא, ליאופולד־אריה פרידמן־לָהולָה, ולהצלתו מן השכחה האכזרית.

[המחבר]