א

אלמלי נשאלתּי לציין את תּכונתו היסודית של פיכמאן המבקר במושג אחד, הייתי משיב: משורר.

כּי יעקב פיכמאן משורר הוא לא רק בּשירים ובפּואימות שלו, כּי־אם גם בּמאמרים ובמסות שלו. את טעם השירה ורוחה, את זוך־ניבה ועדינות־צלילה הכניס לתוך יצירת הבּקורת שלו ועל ידי כך נתן לה חן מיוחד.

וזה הוא עיקר זכותו וחידושו.

הבּקורת, לפי תפיסתו הרגילה של הקורא, קפּדנית היא (בּת ל״בית שמאי"), מחפּשת פּגימות בּיצירה, מוקיעה לעין את עוונות הסופר המבוקר ומוכיחה אותו בשער על מה שלא השיג ומה שלא נתן.

לפי זה צריכה הבּקורת לאחוז בּמידת־הדין, לעמוד מן הצד, או מעל הענין המבוקר, ולנתּח. ועצם המושג העברי “לנתּח” מגלה את כּל המהות הכפולה שיש בבקורת: א) ניתּוח אנאליטי, כּלומר, הפרדה לחלקים ובחינתם לאור ההערכה, ההשוואה והבּקורת, ב) נתיחה לנתחים, או חתיכה לחתכים, כּדרך הרופא הנתחן, העובר בּאיזמל שלו וחותך חתיכה בּבשר החי של החולה, על מנת להוציא את האבר הנפסד והנפסל מגופו של החולה.

ואָמנם, אחד הבּיטויים החביבים בּיותר על הקורא העברי הוא הבּיטוי הידוע: “איזמל הבּקורת”. גדול לאין־שיעור הוא עונג הקורא לראות את המבקר־המנתּח מעביר את איזמל הבּקורת שלו בּבשר החי של יצירת המבוקר.

אחד המבקרים הגדולים שקמו לה לספרות העברית בּתקופת תּחייתנו היה דוד פרישמאן, ואת עיקר־זכותו וגודל־שמו קנה לו בּבקורת הקשה, המבטלת ושמה ללעג את הסופר המבוקר ויצירתו.

אמנם, הוא לא הצטיין בּכח־ניתּוח מיוחד, וגם לא חפץ לטפּל בּעבודת ניתּוח וחתיכה, שהיתה לא לפי טעמו ולא לפי כבודו, אבל ה״איזמל" הידוע היה מבריק בּידיו בּברק־קסם מיוחד והנחיל לו נצחונות לא־מעטים.

מראשיתו עד אחריתו, למן “תּוהו ובוהו” שלו ועד דבריו האחרונים, היה מבקר שש לקרב ואָץ להכריע. יודעים אָנו כּולנו, שהיתה תעודה בּבקרתּו, כּי היה בה צורך־התּקופה. ספרותנו נלחמה אז על יסודותיה העיקריים, שחסרו לה. היא ביקשה מוצא מן המליצה הנבובה, מן הפּובּליציסטיקה הקרתּנית, מן הסיפּורת התּמימה, מן השירה המדבּרת, מן הבּקורת הממללת, מן החיים האטומים ומן התּפיסה המוגבּלת. והיה צורך בּמבקר בּעל־טעם ובעל־שאיפה, נועז ולוחם, אשר יבוא ויניף את חרבּו בלי מורא, ויפחיד את מוגי־הלב ודלי־הכּשרון ויעורר בּלבּות הכּשרים והנאמנים הרהורי־תשובה ושאיפות עלייה לדרכי־ביטוי יותר אנושיים ולאפני־כתיבה יותר תּרבּותיים. וכחו הרב היה בו בּעצמו ובדרך כּתיבתו. רעננות היתה בסגנונו, חן היה בלשונו. ואחרי מורה שכּזה, המחונן בּכל הכשרונות החסרים לתלמידיו, נמשכו כבקסם. ובזכות הדבש שלו קיבּלו גם את עוקצו באהבה.

אולם תּעודת הבּקורת, כּתעודת היצירה הספרותית לכל מקצועותיה, גדלה ועלתה במשך השנים. אירופה זו, שלשמה נלחמו ה״אירופּאיים״ שלנו – פרישמאן, בּריינין, אהרנפרייז וחבריהם – חדלה מהיות משאת־נפש, “בּת־השמים”. נהרסו חומות העיירות הקטנות, יצאו־נדדו צעירי עמנו מבּתּי־המדרש ובתּי־האבות שלהם, ונתפּשטו בכרכּים, מרכּזי־התרבּות, של רוסיה, גרמניה ושווייץ. הם נכנסו לאוניברסיטות, גילו את המאור שבתרבּות אירופּה, למדו לדרכי־הקריאה־והכתיבה, וכל הספרות העברית נתחדשה ונתרעננה. נתרחבה התּפיסה. נתעשרה הנפש. הצורות הישנות, שעוררו רחמים בּחוסר־ישען, נתבּטלו ועברו מן העולם. גם עצם התּוכן והמהות של היצירה הספרותית נשתּנה ונתגוון. גם הסופר וגם הקורא נעשו בני־אירופּה.

אחר זה אי־אפשר היה עוד להרעיש את לב הקורא, שלא היה תמים כּל־כּך, בּחידושי עולם גדול וזר. ולא די היה לו למבקר להוציא מפּיו את ה״שם המפורש" של משורר אירופּי גדול, או מבקר אירופּאי מפורסם, כּדי שיקנה את לב־הקורא. ולא־פּעם קרה שהקורא אשר הכּיר בּעצמו את המקורות גילה לתמהונו ולאַכזבתו, שהמבקר העברי־ה״אירופּי" הוליכו שולל בּברק־שווא, בּידיעות שטחיות ובהערכה בּלתי־נכונה.

אָז הקיץ הקץ על ה,,אירופּיות" המזוייפת בּספרותנו, שנשאה ורוממה כּל דבר חיצוני וזר, ואפילו הוא קטן־ערך, והנמיכה וביטלה כּל דבר פּנימי ומקורי, ואפילו הוא גדל־ערך. התחילה התשובה למקור, לעצמיות הספרות והסופר כּאחד.

ואז הגיעה שעתה של הבּקורת העברית הבּונה, ולא ההורסת, האוהבת ולא השונאת, המסתּכּלת בפנים הדברים וחודרת למעמקיהם, המבקשת בּהם את ערכּם המהותי, ולא היחסי בהשוואה ל״גויים", את הטוב הקיים ולא את הרע החולף, את העיקר ולא את הטפל.

לא איזמל־הבּקורת, שאין לפניו אלא הניתּוח, היה מעתה הכּלי הנכסף של המבקר בן־תקופתו, כּי־אם הפּנס המאיר את נבכי היצירה ואת נפשו של המשורר. (בּמושג זה של “משורר” כּלולים גם שאר אנשי הספרות היוצרת, אף המבקרים בכלל). מבקר־אמת אינו מתעניין בּכשלונותיו ובחולשותיו של הסופר (ואין צריך לומר – הסופר הבּינוני או הקטן). ולפיכך אין לו ענין להיות שומר־צעדיו ושופט־מעשיו ולהתנפּל בּשמחת־הריסה על כּל דבר חלש שלו ולדקרו בּאיזמלו. אפשר שיש בּזה ענין לרצנזנטים ממין ידוע, האורבים לקרבּנות ושמחים לכל איד. אבל למבקר, הרואה את עצמו כבן־כּבוד למשפחה הנעלה של יוצרי הספרות, ואת הספרות עצמה הוא רואה כעבודת־קודש, הנותנת טעם־יופי וכּח־אמת לחיי האָדם בּעולם הזה, למבקר כּזה יש תּעודה אחרת בּחייו.

תּעודה זו היא – לגלות את נקודת־היצירה, את מקור רוח־הקודש, בּאדם היוצר ולתתּו מתּן חדש, מואר ומוסבּר, מובן ומורגש, לעצמו ולזולתו, ולעשותו נכס וודאי באוצר־התּרבּות של האָדם.

בּקורת שתּעודה כּזו לה אינה מסתּפּקת בּתפקיד של מתווך ואינה רואה את עבודתה רק כּאמצעי למטרה, אלא, מבּלי שתּחטא בהתגאות יתירה, היא רואה את עצמה כאחד האמצעים – כּשיר, כּסיפּור וכדראמה – שניתּנו לו לאדם התרבּותי להשיג את המטרה הנעלה שאליה שואפים כּל האמצעים הנזכרים, והיא – השגת תּכלית האמת והיופי שבּחיים.

הרי שאין הבּקורת אמצעי למטרת השיר או הסיפּור, אלא מטרה בּפני עצמה, שלשם השגתה היא משתּמשת בּאמצעי השיר והסיפּור.

גם המבקר רוצה לבנות עולם משלו, כּפי שראהו בחזון־לבבו, ולדעתּו ולטעמו, החומר הנאה והמבורך ביותר בּבניין עולמו הוא – האדם היוצר והמשורר. בּו גילה אלהים את כּבוד־יצירתו ועושר־רוחו, ובו מבקש ומוצא המבקר את גבּורו ליצירתו הוא.

לפיכך הוא מסיח דעתּו מסופרים בּלתּי־חביבים עליו והולך אחרי סופרים הקרובים לרוחו. לפיכך הוא מתעלם לפעמים מחולשותיו ומכּשלונותיו של סופרו, כּי לא באלה תתגלה מהות נפשו ויצירתו. הוא מבקש את פּלא ההתגלות, את נס החזון, שאין לו חזרה, את חסד “השעה הטובה”, את חן השירה, ומי שמבקש את אלה, אין לו פּנאי לעסוק בּדברים קטנים ובחיפּוש עוונות.

מכּאן – מקור המסה הבקרתּית.

מסה זו אינה באה לבקר, כּדי להניח את דעת מישהו או כּדי להשבּיע רצון משתּובב. המסה בכלל, ומסת־הבּקורת בּפרט, היא יצירה סינתּיטית, שיש בּה מכּל צורות הספרות. יש בּה מחכמת־החיים ומחן־הספרות. הריתּמוס הפּנימי שלה דומה לריתּמוס של השיר. הפּרוזה, שהיא כתובה בה, בּנויה מן החומר המעודן של הסיפּור התיאורי, דרכי־הוכחתה הן דרכי ההגיון של הבּקורת, כּפתּוריה הם כּכפתּוריה של השיחה המצוחצחת, הנאה והמהנה של אדם שבע־התרבּות, ופרחיה הם כּפרחיו של הפיליטון המשעשע והמגוון, המגלה טפח ומכסה טפחיים, המראה את האדם בּשעת חסד, כּשהוא מתענג על החיים ועל בּרכת־יצירתם.

מסת־הבּקורת מאחדת בתוכה את יסודות השירה של המשורר, את דרכי תיאורו של הצייר, את אפני־הרצאתו של המבקר ואת הלך־נפשו של איש־הרוח, האוהב להרים את הווילון ולהסתּכּל בּנעשה מאחורי הפּרגוד. בּעל המסה הזאת מבקש את הדרך לעצמו, לעולם ולאנשי־היצירה. וכל השבילים הרבּים והנפתּלים, המוליכים לאותה דרך רחוקה, נאחזים ומשתּלבים זה בזה – בּתוך מסתו, שהיא שירתו.

במסתו “על הבּקורת היוצרת” (נדפּסה ב״התּקופה", ספר שמונה־עשר, תדרפּ״ג) נתן פיכמאן את ה״אני מאמין" הבּקרתּי שלו.

את הבּקורת היוצרת הוא רואה ככוח תּרבותּי המצטרף אל האמנות, שהיא “כוח אישי, התפּרצות סתומה” (“בּבקורת מכריעה התּרבּות, בּאמנות מכריע האינסטינקט”), ושני הכּחות האלה מולידים כּח שלישי. “בּקורת שלא הביאָה לעולם כּח שלישי זה, לא הביאּה כלום”.

בּקורת אחרת אינו גורס, ולא ברצון מיוחד הוא מניח הנחה כלשהי לבקורת המבארת. כּי ירא הוא את הבּיאורים בּאמנות. בּיאורים אלה מחליפים דינרי־זהב בּפרוטות־נחושת. כּי שירה אינה ניתּנת לביאור. הבּיאור גלום בּה, ומי שאינו מרגיש בּו באופן אינטואיטיבי, סימן רע הוא לו. וגם יד הבּקורת המבארת תּקצר. רק בּמקום שהבּקורת המבארת נעשית יוצרת, כשהיא “מעמיקה, מחזקת וטווה הלאה את חוט היצירה”, רק אז היא קונה את עולמה.

המבקר־היוצר הוא ידיד־האָמן, הנותן לו משלו לא פּחות משהוא מקבל ממנו. הוא מוסיף לו מעשרו, מחזקו בעמדו, מבליט את יצירתו ומקרבו אל רוח התּקופה. מגלה בּו לא רק מה שיש בּו, כּי־אם גם מה שהיה יכול להיות בּו, “לפי הכּחות האצורים ביצירתו”. “הוא חרד לו, סוכך עליו ואינו נח עד שהוא משקיע גם את עצמו בּו, ובלבד שירימוהו אל על”.

הבּקורת היוצרת היא, לפי דברי פיכמאן, המבקר־היוצר, הרגשת התודה לאָמן, הרגשתה והבּעתה כאחת. ו״מעיד אני על עצמי – יאמר שם – שכּמעט כּל מה שכּתבתּי בחיי במקצוע זה היה רק בּיטוי של הודייה, בּרכת־לב ליוצר". אין הוא משער בּעצמו שיוכל לטפל בּמישהו אם אין לו יחס פּנימי אליו, אם אינו חייב לו משהו. ומשורר שהעניק לו כמה רגעים

של אושר והתרוממות־רוח, אם עורר בּו אהבה לאמנות וצמאון של יצירה – כּלום אפשר שיעלים עין מדבריו השלמים ויחטט בּגרוטאות ישנות שּבאוצרותיו? מכּאן – האהבה, ומכּאן – החיוב.

השנאָה מגלה מה שאין; האהבה – מה שיש. השנאה יוצרת ״אין״ מ״יש". האהבה – “יש” מ״יש". הרי שהבּקורת היוצרת היא גם הבּקורת המחייבת, האוהבת.

ב

פיכמאן הכניס למסת־הבּקורת שלו את כּל סגולות שירתו, הרכּה והעדינה. כּל הבּיטויים והציורים החביבים עליו, כּל הניבים והצלילים, המהווים את לשון שירתו, הם אזרחים שווי־זכויות גם בּמסותיו. אין הוא מבדיל בּין הרשויות ואין הוא מבקש להחליף את שבּת־השירה בּחול־הפּרוזה, בּהגיעו לבּקורת. לדעתו, והיא דעת־אמת, אין מחיצות בּנפש האדם ואין תחומים בּין המוח והלב. האדם אחד הוא, והשורש שממנו יצמח וממעיניו יינק, אף הוא אחד הוא. הוא חי בסביבה ידועה ונושם את אווירה והוא מצדו יוצר אווירה מסביבו וטובע חותמו עליה. יש לו לאדם לא רק נפש משלו, שהיא שלימה במהותה ויחידה במינה, כּי אם גם ניגון משלו, צבע משלו, וריח משלו.

וכאדם היחיד כּן סביבתו ותקופתו. כּשם שכּל רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו של האָדם מתלכּדים ומתאחדים לישות אחת, הקרואָה אישיות, כּן גם האנשים הבּודדים, שכל אחד יש לו נפש משלו וניגון משלו, מתלכּדים ומתאחדים לישות אחת קיבּוצית, הקרואָה עם.

כּשהוא כותב על משוררים, הוא מתקרב אליהם, דבק בּהם, תּופס נגינת־לבבם וחותר אל צפּור־נפשם.

וכשהוא בא לכתּוב על אישי תקופה אשר עברה, על “אנשי בשורה”, הוא רוצה לא רק “להאיר את התקופה, כּי אם גם לחמם את אווירה”.

וחמימות זו שופעת מכּל דבריו ונותנת צביון מיוחד להם.

אוהב הוא אהבה רבה את המלים: חן, ריח, נגינה, קצב, ניב (וזוך־ניב) צלילות, רננה, אצילות; והצירופים של: חן־צירופים, ערפּלי־בוקר, זהב־שירה, רשת זוהר של חזיונות, אור מופלא, שלהבת לב, אבק הפראָה, רגש מתנגן, ליריקה מפרפרת; וביטויים ופסוקים כּ״בהתעטף הלב _ _ ירון ממלוא דמו" ו״אותה שעה מתגמש גם הניב, נעשה עז כּארז ורך כּדשא חליפות" ו״לבּו חליל הומה לכל מגע־כאב ומגע־אושר".

החן תּופס מקום גדול בציור האישים של פיכמאן.

בּר׳ משה חיים לוצאטו הוא רואה קודם כּל "דיוקן עז וענוג כּאחד של אָדם בָעל חן״ ובלי חן אישי זה – יאמר המבקר – לא תצוייר השפּעתו הגדולה, של המבוקר. ו “חן מופלא זה (כּל ההטעמות שלי הן. – מ. ר. ) ליווה את דמותו גם ימים רבּים אחרי מותו”. ואפילו בהקפּדה שהקפּיד רמח״ל על המלים, המכונסות והמקופּלות שלו, ימצא חן. וחן זה יבוקש ויימצא גם בּמשוררים אחרים.

ועוד יותר מן החן יתפּוס מקום בדבריו הניגון, או הנגינה.

שירת רמח״ל היתה לא רק בּת אקלים אחר (אקלים הדרום, החביב מאוד על פיכמאן, בּניגוד לצפון), כּי אם בּת ניגון אחר. והיא “משכה ברננה זו שעלתה מלב שדה וזרעה סער מנוחה”. “נגינה אחרת” היתה בשירתו, הלא היא "הרכּבת הקולות והרכּבת הגוונים״ והחידוש בּלשון רמח״ל – יאמר פיכמאן – כּחידוש שבּלשון בּיאליק, נתגלם לא בחידושים של חמרי־ניב, כּי אם בּניגון החשאי שבּביטוי. ואפילו “רגש האהבה מובא עד לדרגת נגינה”.

וגם אצל י. ל. גורדון, הגדול בּאמני־הסגנון שבּדורו, היתה לשונו יוצאת בּראש ומבליעה “את הנאמן בּיותר, את היקר ביותר: את הניגון בעצם צמיחתו” (וכן נקרא אחד הפּרקים במאמרו על גורדון בשם “נגינת ערב”).

ובשירי ביאליק הוא מוצא ומתרווה מן החרוזים הנוגנים השקויים לבביות. כּי בזמרת הלב כּל חינה של השירה.

ויחד עם אלה באים הצבעים והצלילים.

שלמה לוויזון רואה את העולם “מתּוך ערפּלי צבעים וצלילים״. מיכ״ל לא היה בעל תּכונה לירית צרה ־־־־־”המשקפת את צבעי ההווייה כברכה שוקטת". ועל עצמו יאמר – בּמאמרו על מאפּו – “נפשי הומיה ועיני צמאות למראות וצבעים”. ולאדמת הדרום יש צבע מיוחד, לא כצבע שלאדמת הצפון.

כּן מתאחדים כּל יסודות־השירה האלה: חן, ניגון או נגינה, קצב, צבעים, מראות וצלילים, יחד עם דמויות־שיר ומראות־נוף, ועושים מן המסות האלה רקמות־שירה־בּפּרוזה ^1.

על־ידי אמצעים אלה הוא משיג הרבה יותר מאשר על־ידי אמצעים אחרים. הוא משיב עלינו רוח של שירת־לב, של דבקות בּיצירה ושל אהבה־ליוצר. הוא מכניס בּלבּנו רננה חשאית ועושה אותנו שותּפים לעצמו ולמשוררו־בחירו. בּזה הוא נשאר נאמן לעצמו ולשירת־נפשו, כּי על כּן אין מסתו באָה להאיר אך ורק את הזולת, כּי־אם גם את עצמו. את אורו הוא ישפּוך על גבּורו “המבוקר” ובאור זה יציגהו לפנינו לא פּחות, ואולי גם יותר, מן המבוקר. אבל על כּל פּנים עולות בּד בּבד שתי דמויות כאחת.

בּמסתו הנזכרת ״על הבּקורת היוצרת״ הוא אומר: “האָמן והמבקר־היוצר מסתּייעים זה בזה, ממלאים זה את זה. תּכונתם היוצרת שונה זו מזו, אבל שניהם עושים שליחות אחת־־־”. ו״את המבקר־היוצר, ידיד האמן, תּכּירו לא רק בכּחו, בּכשרונו, בּזה שהוא בעצמו איש השפע, כּי אם גם בּוותּרנותו, בּיכלתּו לתת, להאציל לאחרים מעצמו".

כּי הבּקורת היוצרת “היא בכלל צירוף של המבקר והמבוקר יחד” ו״בגבּורי אמרסון וקארלייל ורינאן אנו רואים את אמרסון ואת קארלייל ואת רינאן לא פּחות משאנו רואים את האמנים שעליהם ידובּר".

פיכמאן מלכּד בּבקרתּו שתי דרכים: דרך־הבּיוגראפיה ודרך האבטובּיוגראפיה. כּשהוא רוצה להכניסו לעולמו של הסופר, אשר עליו יכתוב, הוא מכניסנו דרך שער תּולדותיו. הוא נותן לנו פּרקים מחייו וסביבתו, שלפי דעתּו יש בּהם כּדי להאיר את פּרשת־יצירתו. אבל עצם הדבר הזה, היסוד הבּיוגראפי, ניתּן לנו באמצעות היסוד האבטובּיוגראפי. כּי פיכמאן נשאר גם פּה סובייקטיבי מאוד ואינטימי מאוד. הוא מספּר על עצמו ועל ילדותו, כּיצד גילה את הסופר וכיצד ומדוע נתחבּב זה עליו. ומכּיוון שהדברים נוגעים לעצם חייו ולזכרונות־ילדותו (ואין עוד דבר יקר וחביב כּזכרונות הילדות), מתעוררים געגועים בּלבּו של הכּותב, ויחד עם זה גם בּלבּו של הקורא, והדברים לובשים לבוש דק וענוג של ווידויים והתרוננות, ודוק של זוהר וקסם של חלום יורדים על השורות ועוטפים אותן מעטה־יגון־ונועם. אור מופלא זורח מסביב. מתרונן הלב והוא מתעטף עצבות, וחופי־פלאים רומזים וקוסמים ממרחקים שאין להם שם.

מאמרו הגדול על מאפּו יכול לשמש מופת חותך לדרכּו זו.

כּל הפּתיחה מוקדשת לא לילדותו של מאפּו, כּי־אם לילדותו של פיכמאן. כדי להראות מאימתי ומאַין מתחלת השפּעתו של מאפּו עליו. והדברים מסופּרים בּדרך הלירית־אינטימית של זכרונות. קריאת ספרי מאפּו – ״אהבת ציון״ ו״אשמת שומרון״ – היתה כתוספת־חן לימי הילדות שלו, בּאגדת־חייו הראשונה. "ימים רבּים עברו מאָז והיא שמורה אתּי עד היום – יספּר לנו דרך ווידוי – וכלום לא שריד מחינה הוא העוטה את העולם זיו־בּראשית עד היום?״

הוא מספּר בּפרוטרוט על עצמו, בּהיותו בּן י״ב, ודבר לא ידע מן העולם הגדול. מן הבּוקר עד הערב היה יושב בּחדר, כּולו “שקוע בעולם קדמון מופלא” ואז נזדמן לו להריח את ריח הספרים האלה מקרוב. וכה יספּר:

“השם,אהבת ציון׳ והמוטו,תּוכו רצוף אהבה מבּנות ירושלים׳ לקח תּיכף את לבּי. הצצתי בספר׳, ומן העמוד הראשון נלכּדתּי כּמו בּרשת זוהר של חזיונות. אם הבינותי את הכּל, אם הרגשתי אז את הכּל – את זאת לא אדע. זוכר אני רק יום אושר ופּלאות. האור אשר בּחדר היה אור של שושן ודפּי הספר היו מוארים באור שושן זה – העולם כּולו היה שרוי באור תּמוה זה. החיים אשר מסביב התרחקו פּתאום, ואני התהלכתי בארץ רחוקה ויפה, בּארץ שידעתּיה זה כבר מתּוך כתבי־הקודש, ואולם זה עתּה נגלתה לעיני בּכל הודה, זה עתּה הושלמה, הוקמה מחורבּנה בלבּי ותּחי. בפינת החדר ישבתּי ואת נשימתי עצרתּי לבל ירגיש איש בהיעדרי, לבל ירגישו בּי חברי, ואת השורות והדפּים בּלעתּי זה אחר זה. הייתי כאיש אשר תּעה ימים רבּים בּחרבוני מדבּר ופתאום הגיע אל עין מים זכּים. לבּי חדל מדפוק, עיני חדלו מראות, ואזני משמוע. כּה המה הלב. כּה נדהם ממתיקות ומצמאון לבלוע עד תום, לרוות עד תּום את הנפש הצמאה. מן הבּוקר ועד הערב קראתי. ובצאתי עם שקיעת החמה, ויהיו האנשים אשר מסביב והחיים אשר מסביב פּתאום זרים לי, כאילו שבתי זה עתּה מארץ רחוקה, ואיזה דבר התחיל קולח ומרקד בּדמי, ובעיני הבהב נוף של ארץ תּכלת כּסוד־ יקרות, אשר אין לזר חלק בּו”.

כּאן ספּור־זכרונות הרפוד דשא־שירה. אין זה אולי חלק אורגאני של הבּקורת הרשמית. אבל יש בּזה הכשרת הלב, של הסופר והקורא, לדברים הבּאים. זוהי בּקורת אישית, אינטימית, שבה נותן המבקר גם את נפשו הוא, כּדי להראות את כּחה והשפּעתה של נפש־המשורר, שעוררה את כּל הנימים האלה בלבּו של המבקר.

וכדי להשלים את הלך־הנפש ולכוון את הדברים למהותם ולקבעם בּסביבתם בּא עוד ציור של זכרונות: “היה יום של ערב פּסח. זוכר אני את אולם בּיתנו המסוייד לכבוד החג והוא כולו שטוף שמש ניסן, שמש של ערב פסח אחר הצהרים. על פּני הקרקע הרפוד כּבירי־צמר צבעונים הפרושים על חול צהוב בּהיר, אשר גם לו ריח צונן זה של ערב פּסח, ועל פּני החלונות נעים הווילונות השקופים ניעים קלים לרוח האביב הלוטפת. בּודד אני פה, בּודד ומאושר. יושב אני על השרפרף הנמוך. על בּרכּי האחת הספר, ועל בּרכּי השניה – רצועת שמש חמה. יושב אני וקורא, ושלוות חג וטוהר בּלבבי”.

וכן הוא מעלה זכּרון אחרי זכּרון וחורז פּניני סיפּור כּפתיחה למאמר בּקורת ובונה את בּנין מסתו מסביב לאישיותו ויצירתו של מאפּו, החוזה הגדול של חזון ציון ואהבתה.

וכן הוא עושה במאמרו על מיכה יוסף לבנזון. שני המשפּטים הראשונים בּפתיחה הם: חורף “מבורך היה פעם בּחיי. ואני עודני נער”. והוא מספּר על בּדידותו וגעגועיו. יחידי היה מהלך בּערבות בּסרבּיה וחרסון ועיניו אל הפּלאים אשר יתרחשו. נרדף היה מצמאון לשירה, למחשבה, ליופי, ואז הגיעו לידו יום אחד כּל שירי אד״ם ומיכ״ל, שיצאו בהוצאת האלמנה והאחים ראם בווילנה. ומאז בת־קולו של מיכ״ל מלווה אותו כ״חסד־ילדות ראשון". בּ״נעורי משורר אלה עם רננת החיים ועם צל־המוות החופף עליהם היה חן עגום וטהור זה, שאינו חוזר ואינו נשכח לעולם".

המשוררים, שנעשו גבּורי מסותיו, אינם איפוא אורחים חדשים, שנתגלו עליו בּימי בגרותו הספרותית. הם – ידידי־ילדות יקרים, דמויות חביבות, שותּפים לחייו מימי אביבו. הם חיים בּו והוא חי בהם. עולמותיהם עולמותיו, יסוריהם יסוריו ואשרם אשרו. ולא פּעם מגיע הדבר לידי כך, שהם נעשים הנפעלים והוא הפּועל. הם הבּבואה והוא הראי. הם החומר ברקמה והוא הרוקם.

בּיחוד מורגש הדבר בּמאמריו על אד״ם הכּהן לבּנזון וי. ל. גורדון. כּי במאמריו על המשוררים הרומאנטיים – רמח״ל, מאפו ומיכ״ל – הוא מטפּל בּחומר אנושי קרוב מאוד לרוחו. הם, המשוררים הרומאנטיים, רואים את העולם דרך החלום, דרך ראי־החזון, וכל המראות והצלילים, וכל הקולות והגוונים, וכל ערפלי־התכלת ורשתות־הזוהר ונגינות הלב והליריקה המפרפרת וזהב־השירה ואבק־ההפראה, ושאר הסממנים הדקים והריחניים שלהם הם גם הסממנים שלו. ומבקר שהוא משורר ידבּק באחיו המשורר.

אבל כּשמגיע פיכמאן למשוררים כיל״ג ואד״ם, בּיחוד לאד״ם, הוא נמצא במצב מיוחד. עצם האווירה קשה. המשוררים אינם משורריו. לשונם אינה לשונו. הרגשתם אינה הרגשתו. וניבם אינו ניבו.

אולם יודע הוא, שלא רק הקרוב חביב ומושך, כּי אם גם הרחוק מגרה לא־פּעם בקסמיו הזרים ואפשר, אומר פיכמאן, “לחבב את מאפּו, האָמן האפּי, השלם, ובאותה שעה להיות נלכּד עוד יותר בּידו האכזריה והאמיצה של גורדון”.

ופה מתגלה המבקר בּכל כּח עצמיותו.

הוא צריך להתווכּח ולהוכיח – לעצמו ולאחרים – שאכן יש שירה במקום הזה. ולא רק שירה־סתם, כּי אם גם שירה כלבבו.

והוא אוזר את כּל כּחותיו, מתגבּר על כּל ההתנגדות, מפּנים ומחוץ, משתּמש בּכל האמצעים שבּרשותו, מלמד סניגוריה ומוכיח את הקטיגורים, פּורש כּשלמה את התּקופה וגורמיה, מעלה את כּל העיכּובים, האובּייקטיביים והסובּייקטיביים, משלם מסו לבקורת הנתּחנית, הדורשת את חלקה, שופך שיחו, מעורר את הרגשת החסד הטמונה בלב, מוצא ציטאטות נאות, פּסוקים לבביים, צירופי­־חן וברקי־שירה ומקיף אותם דברי־חיבּה־והסבּרה, מצחצח את הבּלתּי־מצוחצח, מגרש את ערפּלי־הכּובד מעל שורות מסורבּלות, מסיר את מחלצות־המליצה מעל המליץ, עושה את המתנגד לחסיד, את הכּופר למאמין, את הקשה לרך – ועוד אנו פּונים כּה וכה והנה דמות חדשה לפנינו, שכּמוה לא ראינו עוד, כּולה רוך אנושי, כּולה רחמי־שירה, כּולה צחה ושקופה. והעין שמחה לראות.

ג

הנה אד״ם הכּהן.

״אין זה מן השמות העליזים – אומר פיכמאן כּבעצב – מאלה שהעלו ימים רבּים אחריהם הד של צלצול ערב, מעודד, כּרמח״ל, כּשלמה לוויזון, כּמיכ״ל. אחר היה. משהו צפוני, צפוני ומר מאוד היה בּו. הוא היה קודר, פּרוזאי, יבש – ההיפך מאיש־השירה. “קשה היה לעמוד בּד׳ אמותיו של בּעל דקדוק ובעל מרה־שחורה זה, שעמד בּריב כּל ימיו עם סדר העולם”.

פיכמאן יודע ומספּר שאד״ם הכהן היה במשך כּל חייו הארוכים מספּיד “בּשיר לא רק את בּניו ובנותיו, שעל מותם הרעיש את העולם במרי יללותיו, כּי־אם עורר בּבכי מר על כּל מלכי רוסיה שהלכו לעולמם, וקידם בּחרוזים את כּל אלה שעלו על כּסא המלוכה”. הוא היה תמיד מוכן להספּד ולברכה. הוא הספּיד את המתים בּזמנם ושלא בזמנם, קרובים ורחוקים, יהודים וגויים, סופרים ושרים. והוא עשה את זאת “בּמין קביעות ובמין פּתּוס שגור ובמין אריכות דברים מייגעת, שמתחו על שירותיו צל של שממון ואי־אמון וגרשו אותנו לימים רבּים מלהסתּפּח בּנחלתה”. כּי זה האיש אד״ם לא הבחין “היכן נגמרת השירה והיכן מתחילה המלאכה”, כּי “השירה היתה לו מעין פּרוגראמה ערוכה מראש, כמין מלאכה שעושים אותה על האָבנים”. צבע עגום היה לשירתו, ואף פּעם לא פּשטה את בּגדיה האפורים. יער־סתיו היתה שירה זו, ורוח נוער לא נשבה בה, וטעם עליצות לא ידעה מעודה.

ובכל זה מרגיש פיכמאן, ש״מאחרי החרזן הרשמי מתעלם משורר כּבד־רוח ועז־בּיטוי, שזרע מאורו ונתן מכּחו גם לשירתנו הצעירה לא מעט".

ולאחר שעשה את חלקו בקביעת עובדות ידועות ונתן לבקורת הקשה את המגיע לה – קם מכּסא הדין וישב על כּסא־הרחמים. וכדרכּו בבקורת הוא נוטה קו חנינה על הזקן הקודר ומגלה בּו את הטוב ואת ה״שירי".

ה״חרוזים התּמימים" שלו מביאים אותו “לידי רטט” ומתּוך ההימנון שלו ללשונו ולסופריה (“אל שולחן אלהים ישבתּי שבת ובידי עט סופר לו אנהלה ושפתו בקודש ידי כותבת ושפת תּורתו ושפת עמו סלה”) ישמע פיכמאן הד של תּפילות עתּיקות. וכן יראה בשורות של “רומה, אלהים, ושפתך הרימה, נא רחם תּזכּור ללשונך נכלמת” חרוזי תחינה טהורים המשרים “רוח של קדושה, של התכּשרות ליצירה”. ועם כּל הפּתוס המופרז שבדברים הם נוגעים עד לבּו.

יודע וזוכר הוא תמיד שבּצד הפיטן עומד תּמיד החרזן, המפליג בּדיבּור ו״חוזר וכופל ומכפּל כּל רעיון בכל מיני לשון של הבּעה שנמצאו למכביר באוצרו, עד כדי לעשות פּלסתּר גם את

רגשי האמת", ובכל זה יסלח לו לחרזן את חטא חרזנותו ויזכּור לו את חסד שירתו.

כּי היה אד״ם, לפי דעתו של פיכמאן, משורר מטיפּוסם של משוררי ספרד ואיטליה, שהיו פּייטנים־לומדים, פּייטנים־חוקרים, בּעלי־הלכה ובעלי אגדה כאחד. וכתיבת השירים היתה להם דבר צדדי, כּתוספת לעבודת־חקירתם. ולפי חושו הלשוני וכשרונו האנאליטי היה יכול אד״ם להיות “פּילולוג מצוין, פּרשן, הוגה־דעות, מיטאפיסי”.

אבל הוא הרי היה גם מחקה – אומר הקטיגור.

על זה משיב הסניגור: החיקוי לא היה נחשב בּימים ההם לחטא. זה היה בעצם סגנון התּקופה. הכּל היו מחקים, מתלמדים, מסתּגלים. ואפילו אם היה אד״ם חוזר על מוטיבים מן התנ״ך, שמר תמיד על משהו משלו, משהו המכפר על החזרה.

שוב מתעורר הקטיגור; אבל הוא הרי חיקה את רמח״ל יותר מן המידה.

משיב הסניגור: ראשית כּל, לא היה הוא היחיד. רוב בּני התּקופה היו מחקים. ושנית, היה גם בּחיקויים אלה נעלה מאחרים. הוא לא בזבּז חיל זרים מבּלי להעשיר גם את עצמו. “בדבריו הנאמנים (ורק הם בּאים כּאן בּחשבּון – ההדגשה שלי, מ. ר.) ניכּרת תּמיד התקדמות מצד הסגנון והתּוכן כּאחד”.

ולא נחה דעתּו של הסניגור עד שפּסק: “בּשיר אחד,הגווע׳ – אולי השיר הלירי היותר טוב שכּתב – השיג ריתּמוס פּשוט ונפלא כזה, שמעטים כּמוהו גם בשירינו החדשים למילודיות עממית, לצלילות יגון האדם בּן־החלוף”.

והוא מביא לראיה את השורות האלה:

הוֹנוּ, אֲדָמוֹת, הוֹנוּ, 

הַתְעוּ אָדָם, הַתְעוּהוּ! 

זַמְּרוּ עַל אָזְנוֹ, רֹנוּ

מִיַינְכֶם הַשְׁכִּירוּהוּ; 

וַאֲנִי לִי פָּג הַיַּיִן

אֵדַע כִּי הִנְכֶם אַיִן. 

וּבְכוּ נָא לִי גַּם יַחַד 

כָּל לְבָבוֹת אַךְ יוֹדַעַ, 

אוּלַי יָפוּג הַפַּחַד 

בִּמְקוֹר דִּמְעָה נוֹבֵעַ.

ומן ההספּד הארוך והמשעמם, “מיכל דמעה”, הוא מעלה את החרוזים החמים, המבהיקים כּ״רצי בדולח יקרים":

מִקִּנִּי צִפּוֹרִי, הָהּ, מִי הִבְרִיחַ?

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ?

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִּקְרָא נֶהִי?

וחרוזים עממיים אלה – אומר פיכמאן – יכפרו על פשע רוב דברים, כּי בהם ״נאחז הלב בּצמאונו לניגון, לטבע ־־־־".

מובן, שמי שאינו רחום וחנון, ואינו סניגור בּטבעו, לא יוכל ללוות את פיכמאן בּדרכּו זו. כּי אם גם יישקל בּפלס כּל הטוב שיש בשירתו של אד״ם לא יהיה בּו כּדי להכריע את הכּף – לזכות. לפיכך יראו רבּים הפלגה יתרה בּמידת־רחמים זו, אבל לגבּי פיכמאן, הכּותב מתּוך זמרת־נפש פּנימית והרואה את סופריו ומשורריו בּאור הזכּרון החם ובדמותם הנכספת, כפי שמצייר לו הדמיון היוצר, לגבּי מבקר כפיכמאן אין פּה כּל חטא של הגזמה. אד״ם כמות־שהוא וודאי אינו מעניין אותו, אבל אד״ם כּמו שהוא צריך להיות, כּפי הציור האידיאלי, אד״ם זה קורא לו ומבקש ממנו שיתּן לו תיקון לאחר מותו. והמבקר, המאמין שיש בּידו, וזו תעודתו, להוסיף משהו משלו לגבּורו, לתמוך בּו, לחזקו ולחדשו – עושה את הדבר בּאהבה. ונותן תּיקון למי שלא זכה לו בחייו.

ד

והנה יל״ג.

אם מאמרו על אד״ם הכּהן נראה כּסניגוריה מופלגת, יש לראות את מאמרו על י. ל. גורדון כּמלאכת בנּין מחושבת וחשובה, אף כּי גם פּה נלחם מלחמה עזה, עם עצמו ועם אחרים. כּי גם גורדון לא היה מן המשוררים הרכּים והענוגים, המתאימים להלך־נפשו של משורר־מבקר כּפיכמאן. אבל פּה היה החומר ממין אחר לגמרי. גורדון היה אישיות אדירה, משורר עז־בּיטוי וגדל־רוח, לוחם בּגבורה. ואם שקעה שמשו, לאחר שעלתה שמשם של גדולי השירה החדשה, בּאה לו שעת־עליה חדשה. ופיכמאן עצמו היה בּין הראשונים לחדש את כּחו והשפּעתו של גורדון בּשעת העליה השניה שלו.

גם פּה, בּמאמר זה, הוא הולך בּדרך האינטימית־הלירית וברוך של ווידוי יספּר לנו את כּל גלגולי שירתו של יל״ג וכן את גלגולי־עצמו וגלגולי־דורו בהערכותיהם, בּנטיותיהם ואהבותיהם.

“ענק זה עם רוחו הקשה, עם עיניו המלאות בּלהות יום עבר” היה רחוק וזר לבני דורו של פיכמאן. והם חפצו להיחבא מפּניו, מפנּי מרי־זעמו וכובד־יאושו. לדור החדש היתה שירת גורדון “הלכית יותר מדי, חרפּית יותר מדי. בּתּחומה לא התנופפה קמה, לא צהלו מים. עולם זר פּתח כּאן את שעריו – עולם אשר השהו אל חלומות טובים ודמיונות משבּיחים. מארת־האתמול רבצה פה. ובפי המשורר לא היתה מלה של נחמה, חלומות רעים בּעתוהו, מראות רעים בּהקיץ מררוהו. איך נקח בּרכה מפּיו, ושירתו ידעה רק קלל וזעום”.

גורדון ראָה את עמו בעצם שפלותו – והדור נכסף למראה אחר, לחיים אחרים, לשירה חדשה, רעננה יותר, אביבית יותר, מנחמת יותר. וזעמו של גורדון הטיל אימה. “כּמו מסביב לארמון מקולל – יתוודה פיכמאן – היינו תועים מסביב לשירה זו, וימים רבּים לא עמד בּי לבּי לגשת אליה מקרוב. מזמן לזמן דרכנו על ספהּ, וכל פּעם נרתענו לאחור. לנו קרא האור הצעיר, האדמה הצעירה, הארץ הטובה שנתפּייסה כּולה ופה בעולמו העכור של המשורר אפסה כּל תקווה. ,שכח את הארץ וששונה ותנחומיה׳ – היה כתוב בּאותיות של אש שחורה על שעריה”.

ומשורר כּזה, שמאסו הנעורים, צריך להיעשות עתה ראש־פּינה להערכה חדשה, של הבנה, חיבּה והוקרה. איך נעשה כדבר הזה? מה נשתּנה? ואיך נשתּנה?

עברו שנים ובגרה ההכּרה. רחבה גם ההשקפה. מה שלא הובן ולא הוערך בּימי הנעורים יובן ויוערך עתּה, בּימי העמידה, בּימי הבּינה. היה ויש משהו בגורדון אשר נעלם מן העין הבּלתּי־מבחנת והבּלתּי־חודרת, מן הלב השכּור מצהלת־עצמו, משמחת חייו הפּרטיים.

יש דברים שאנשים צעירים אינם מוכשרים להבין אותם. כּי אינם מרגישים בּהם. ורק כּעבור שנים, כּשתּסיסת־הנוער משתכּכת ויין־השכּרון אינו מרתיח עוד את קצפו וערפּלי־התּום מתפּזרים ומראות החיים מזדּככים, והדעת מתיישבת וחוש־השמע מתחדד – אז רק אז מוכשר האיש לתפּוס ולהשיג דברים שלא היו נתפּסים ומושגים בּימי חרפּו.

וכן אירע גם לדור־התּחייה, שבא אחר דור ההשכּלה. קודם שט מעליו, מעל אביו ומחוללו. אחר כּך, כּשבּגר והשכּיל יותר, שינה את הערכתו מיסודה, וחזר בּתשובה למשוררי ההשכּלה.

ותשובה זו מילאה את לבּו של פיכמאן הסניגור תּרועת־נצחון ורננת־גיל. כּי טוב לשוב לימים עברו ועוד יותר טוב להחזיר את עטרת־הכּבוד למי שנלקחה ממנו, שלא בצדק.

והוא יוצא לדרך הארוכּה – לקומם ולבנות מחדש את בּנין שירתו של יל״ג. והדרך קשה ונפתּלה. ראשית, הרי היסודות הקשים, שעשו את יל״ג זר ורחוק לבני־דורו, בּעינם עומדים. ומלחמתּו הקשה ברבּנים, כּאילו היו הם מחריבי־עמנו, נראית עתּה לנו עוד יותר משונה ומוזרה. ושנית, שונים יסודות הנפש של המבוקר והמבקר. הראשון – איש־הצפון. השני – איש־הדרום. הראשון – איש ההלכה. השני – איש האגדה.

אבל דווקא הניגודים האלה, הכּלליים והפּרטיים, שימשו זרעי־ברכה, והם שעוררו את כּל כּחות־הפּנים של המבקר, לראות דברים עד תּומם, לחדור למעמקיהם, לגלות צפונותיהם, ולחטוב צורה מגובּשת של משורר לוחם וסובל, עז וענוג כאחד.

ואם בּפרקים הראשונים מתנהלים הדברים בּכבדות, כּי המבקר אינו בטוח בּצעדיו והוא מתנועע כּתוהה בין שני העולמות השונים, הנה בּפרקים הבּאים, כּשפּרשת חייו ויצירתו של גורדון נגולה בכל רחבּה – לובשים הדברים עוז של הוכחה ולבוש של שלמות.

אָמנם גם פּה, בּפרקי־המרכּז־והעוז של המסה על גורדון, אין פיכמאן סר מדרכּו ומסתּלק מאמצעי־תפיסתו־וביטויו, והוא עוטף אותו עטיפה של חיבּה ורוך, אבל בּרזל־אישיותו של גורדון משפּיע עליו כּל־כּך, עד שהוא נמשך לתוך רשתּו, כבאבן השואבת, והוא הולך אחריו, צעד אחרי צעד, לתוך חדרי־היכליו, לתוך ממלכת־חזונו. הוא שר מחדש את השירה הזועמת והלוחמת, בּטון מלבּב יותר וקרוב יותר ללב. דומה הדבר כּאילו קם גורדון מקברו והוא מקבּל את פּני בנו, ששב אליו מארצות־החום, מארץ־הצבי, והוא מוליך אותו מחדר לחדר בארמונו ומראה לו על כּל שכיותיו וחמדותיו, שלא נתגלו ולא הוערכו.

ראה, בּני, – הוא אומר לו – כּמה קשים היו חיי וכמה זרים היו לי בני דורי. הם לא הבינו אותי וחשבוני לשונאָם, כּי שנאתי את הצביעות ואת החנופה, את החולשה ואת העוורון, את רפיפות־האופי ואת חוסר־הישע שלהם. אבל אני לא אותם שנאתי ולא בהם נלחמתּי, כּי־אם בּחולשותיהם ובחטאיהם. לא יכולתּי לראות דור של קטני־הבנה וקטני־אמונה, לא יכולתּי לראות את עמי בעצם שפלותו והכּיתיו בשוט־לשוני. שנאתי את הסכלות ואת והבּערות. ראיתי רבּנים המוכנים להשבּית שמחה מבית עניים בּשל “אשקא דריספּק”, ההופכים גרגיר שעורים בּמרק לשוד ושבר, לרעם וברק. ראיתי בית בּישראל נחרב בּשל “קוצו של יוד” ואשה נדונה להיות עגונה כּל ימי חייה בּשל יוד חסרה בגט. ראיתי את יגון האשה העבריה הנמקה באין אהבה. כּל המעשים האלה אשר נעשו בבית־ישראל וכל המראות שראיתי נגעו עד נפשי ונקבו עד תהומה. לפיכך עוררתּי אבל, קראתי למרד, שרתּי יום מר ועבדות ניצחת, חלמתּי דראון עולם, עבטיט ורפש.

אבל אתּה, הרואה ללבּי, הרי יודע שרק מאהבה עשיתי זאת. בּעודי צעיר תּמים ומאמין היתה "בת־שירי תמתי לובשת עדנים שלמת בּד־צחר״

אָז שַׁרְתִּי תַּעֲנוּגִים, אַהֲבָה וִידִידוּת,

בִּשַּׂרְתִי יוֹם רָצוֹן, נַחַת וָחֹפֶשׁ…

אז אוהב הייתי לצאת בּבּר, לרוץ הכּרמלה, “בּעיר בּמגרש בּגן וגיא סלה. ופרח אהי בתבל פּורחת”. ידעתי ש״הכּל אלהים ואלהים – חיים". אך החיים האכזריים הם היו בעוכרי והם שגזלו מנוחת־נפשי ותפארת־שירי. ובהם הייתי צריך להילחם בּכל הכּחות אשר ניתּנו לי.

אבל יודע אני שלא לשוא נלחמתּי ולא לריק הוצאתי כחי.

והוא מראה לו על “קורות ימים ראשונים” שלו, אלה הפּואימות ההיסטוריות אשר בּהן בּאה לידי גילוי תפארת הגבורה וההוד של עם ישראל בּימים אשר עברו, אלה היצירות, שבּהן נתגלה כּל כּחו השירי של גורדון, ואתּו גם אהבתו לעמו ומעופו הלאומי־אנושי.

כן הולך פיכמאן מ״דברי הזמר" דרך “תּרגומי בּירון ושילר”, מגיע ל״נחלי קדומים", רואה ל״מלחמות אלהים", נתקל בּ״עולמות נחרבים", מנתח את ה״ממשל", מאיר את ה״מספּר", מבאר את ה״פיליטוניסטן", עומד “על נהר כּבר” של זכרונות, מגלה את ה״שירה שבאגרת" יל״ג וגומר ב״נגינת ערב".

יש בּה במסה זו מלאכת־מחשבת רבּה, כּי הושב לו למשורר הגדול מימי ההשכּלה כּבודו הראשון, אם לא יותר מזה.

ואם גם נכתּבו הדברים בּמידת הסובּייקטיביות המיוחדת לו לפיכמאן, יש בּהם ממיטב־כּחה של הבּקורת. ואם גם יש בּה במסה זו ממידת הסניגוריה – וכּל סניגוריה יש בה משהו מהכּרת כּחה של הקטיגוריה – אין זה פּוגם בּעצם הבּנין.

כּאן נתמזגו שני משוררים, השונים איש מחברו, התמזגות של בּרכה. והאחד השלים את השני.

פיכמאן נתרווה מכּחו הגברי של גורדון ונתחסן ממגעו. וגורדון נתרכּך ונתעדן ממגעו הלירי של מבקרו. הוא מופיע פה בדמות חדשה ומחודשת, מלוטשת ומצוחצחת, לא כּפי שראוהו רבּים. וזה הוא הקו החדש והניגון החדש שהכניס פיכמאן לתוך דמותו של יל״ג.

ה

׳הדברים שנאמרו עד כה נכתּבו בשנת תּש״ב, ליובל הששים של פיכמאן, והם סבבו בעיקר על מסותיו שבּאו בספרו “אנשי־בשורה” (ושבּו ניתּנו רוב הדברים שנתפּרסמו קודם בספרו “בבואות”). משום־מה איחר המבקר לכנס בּספרים את כּל מסותיו הרבות, הפּזורות בּעתּונים ובקבצים, וגם בּשערי כתבי סופרים, אשר הקדים להם מבואות.

פּזור זה מקשה לתת הערכה מקיפה על כּל יצירתו הבּקרתית, וגם מקפח לא־מעט את ספרות־הבּקורת העברית בכלל. כּי כתוב כתב האיש מסות, גדולות וקטנות, על רוב הסופרים והמשוררים העבריים, וגם על סופרי אומות־העולם, וכינוס כּל הדברים האלה וודאי יוסיף מתּן רב־משקל לספרותנו, שמקצוע־הבּקורת שלה אינו עשיר בּיותר.

אולם עם כּל זה נדמה לי שבּפרקים הראשונים של מאמרי זה עמדתּי כמיטב־יכלתּי על עיקרי־שיטתו בבקורת ועל הקווים האופייניים של דרכי־כּתיבתו, ואלה לא נשתּנו כמובן במשך השנים האחרונות. כּי על כן הם מהווים את יסוד־נפשו המשוררת, ומתנגן בּהם אותו ניגון עצמו העולה מדברים הראשונים.

אבל, אם גם אין הכּמות יכולה לשנות עוד את האיכות של יצירת־בקורת זו דורשת שלמות הערכתה כמה דברי־הוספה על המסות והספרים, שפּירסם פיכמאן מאָז ועד עתּה, וביחוד על ספרו “שירת בּיאליק”. ספר זה הוא פּרי עבודה של שנים רבּות והוא נתחבר מגילות מגילות, ממסות שונות שנכתבו בהזדמנויות שונות.

במשך ל״ג שנים התהלך פיכמאן עם בּיאליק, ינק ממעין־יצירתו, התחמם בּאור אישיותו. ״החזיון בּיאליק – אומר פיכמאן – היה המופלא בּכל בּני־דורו, ולא היה עוד איש אשר מתּוכו האיר הפּלא של תּקומת ישראל כּמו מתּוך שירתו הגדולה….לא דרכי שירתו,

כּי אם ריננתה העמוקה, אמיתּה האיתנה, הן שהצמידו אותי אליו לכל ימי חיי. שירה זו קירבה אותי תחת כּנפי השכינה העברית, ולמיום שזכיתי לעמוד בּמחיצתו, היה המשורר גם ראש מורי בתרבות ישראל".

ומכּין שהיה קרוב אליו כּל כּך לא יכול עוד להבדיל בּין רגעי הפּלאים שהעניקו לו גילויי יצירתו, ובין רגעי האושר שהשפּיעו על נפשו מגעיהם האישיים.

וברוח זו, של אינטימיות חמה ושל הערכה אישית־לירית, נכתּבו פרקי הספר, המכניסים אותנו לתוך מעגלי־החיים ומעגלי־היצירה של בּיאליק.

ואם בּמסותיו על “אנשי־הבּשורה”, שעליהן דובּר למעלה, התאמץ להוציא את האנשים היוצרים מתוך מסגרת זמנם ותמונתם, כּפי שנצטיירה בדמיוננו, ולקבוע אותם בּמסגרת חדשה, להשיב עליהם רוח אחרת ולהוסיף להם קווי־ציור חדשים, כּדי לקרבם לנפשו ולנפש הדור – מובן שאין הוא עושה כן בספרו על בּיאליק.

את אנשי־הבּשורה לא הכיר המבקר פנים אל פנים, וגם קוראָיו לא הכּירום. הם נתגלו לו באספּקלריה ההיסטורית, ובזו רואה כּל אחד מדמויות־דמיונו ומהרהורי־לבּו. וכל השפּעה השופעת מהם הולכת ומסתננת במסננת של הזמן ועושה את הנפעל לפּועל, ואת הפּועל לנפעל. כּן ראינו שפיכמאן “השתּלט” לא רק על רמח״ל, מאפּו ומיכ״ל, המשוררים והחוזים, הקרובים לו ביסוד נפשם, כּי אם גם על גורדון וסמולנסקין “הקשים”, שהם מיסוד נפשי אחר. את כּולם העביר בּמצרף שלו והם יצאו מואָרים בּאורו ומצויירים בּדמותו.

אבל בּהגיעו לביאליק נהפך הסדר.

כּאן אנו שומעים קולו של תּלמיד, המספּר באזנינו את שבחי הרב. כּאן אָנו רואים דמותו של מבקר־משורר, המתהלך מוקסם מאורו ומכחו של המורה הגדול, אשר מעוז אישיותו ומגבורת שירתו אין מנוס.

לא רק בּחלק ג׳ של הספר (“עם בּיאליק”), אשר בּו באים דברי זכרונות על פּגישות ושיחות עם המשורר – בּאודיסה, בּווארשה, ובתל־אָביב – כּי־אם גם בּשני החלקים הראשונים (“מעגלי־חיים” ו״מעגלי־יצירה"), אשר בהם בּאים פּרקים בּיוגראפיים ודברי־הערכה־ ובּקורת, מורגשת ה״יד החזקה" של ה״מבוקר*.

ואין הדבר פּלא.

כּולנו, כּל בּני הדור הזה, אשר זכינו לחיות בּסביבתו ובמסיבּתו של בּיאליק, הכנסנו את עצמנו בּאהבה וברצון תּחת עולו המבורך. הוא היה אָב רוחני לכולנו, הוא היה מורנו ומדריכנו, ומאור־חיינו. ותחת כּנפיו הגדולות ביקשנו כּולנו מחסה לנפשנו. עשרות פּעמים חוזר פיכמאן בספרו זה על המלה “הדור” (“הדור צמא”, “שירי התוכחה ושירי הבשורה… זעזעו את הדור כרעמי־אָביב ראשונים”, “היתה זאת השירה שהדור רעב לה ביותר” “תורה זו שהיתה נר­־חיים לדור”, “שירי העם, שהרנינו את לב הדור” “לדור קסם גם הבּיטוי החדש^”^ “אותה שעה עוד היתה אימת־המליצה על הדור” , וכאלה רבּים). ולא מקרה הוא הדבר. כּי פיכמאן מדבּר פּה לא רק בּשם עצמו כּי אם גם בּשם כּל הדור, שלו ושלנו, אשר נתחדש ונתרענן, וגם נתבּרך ונתעלה על־ידי שירתו האדירה של בּיאליק.

מטעם זה קשה לנו לכתּוב על בּיאליק וכל הנוגע בּו באותה רוח אובייקטיבית שמידת־הבּקורת דורשת. כּי בדברנו על בּיאליק אנו מדברים על עצמנו, משום שהוא היה הגורם המשפּיע בּיותר בּחיינו, וקוי־אורו ונטפי־אישיותו חדרו לפני ולפנים של הווייתנו, עד אשר לא נדע להבחין מה יש בּנו משלנו ומה יש בּנו משלו.

וכן הולך גם פיכמאן ורוקם רקמות דברים, שצבעיוניות רבּה בהם ומילודיות שירית עולה מהם. הוא מאיר שבילים ומפרש סתומות בדברי יצירתו של בּיאליק, וביחוד הוא מיטיב לעשות בּדבריו על “מגילת האש” (בכל ג׳ החלקים של הספר).

יצירה זו עוררה כידוע חילוקי־דעות וחילוקי־הערכות, והיא הטרידה ומטרידה לא־מעט את מעריציו וחוקריו של בּיאליק, וגם המשורר עצמו, שהאמין בּיצירתו זו, דאג לא מעט לרושם המעורב אשר עשתה. ועל זה הרצה הרצאָה מקיפה ומעמיקה, שיש בה לא־מעט מגילוי נצורות לבּו של משורר.

וכאן מצא פיכמאן מקום לתרום תּרומה משלו, להאיר את מחשכּי המגילה הזאת, לחשוף ולדלות ממעמקיה את הפּנינים הנוצצות, להעלות את הסמל בּתוך האליגוריה ולקבוע אותה בכל זהרה בכתר היצירה של המשורר.

הוא מספּר שפּרץ אמר לו פעם על מגילת האש, ש״זוהי עטרה יקרה שנפלה לארץ ונשבּרה לרסיסים…", וכשסיפּר פיכמאן את הדבר לביאליק נענע ראשו בעצב ולא ענה דבר. “הוא הכּיר בעומק לבו, ששעת הולדת,מגילת האש׳ היתה שעה גדולה בחייו, אולי השעה הגדולה ביותר, שהיתה עשוייה להוציאו למרחבים גדולים, ידע, שהצליח בּה, במידה שנחל תּבוסה – תּבוסה שהורגשה אחר כך בּכל יצירת חייו”.

פיכמאן נאחז בּה, ביצירה זו, דווקא משום שלא קיבּלה את הסכּמתם השלמה והנלהבת של כּל מוקירי המשורר, ויש כּאן מקום לוויכוחים ולהוכחות. ואָמנם משתּמש הוא בכל כּלי־הזיין של הבּקורת המפרשת והמאירה, הבּקורת החודרת לפני ולפנים של הדברים, מתּוך נדיבות־לב וניתוח חריף כּאחד, עד שהוא מגיע ועולה לנקודת־הגובה של השירה, שהיא בחזון־הבּחורים, הצועדים על פּני האי השומם. וכאן אומר פיכמאן: “לא ידענו משהו דומה לפרק זה בכח הבּליטה, בּמוצק שבתּיאור ובעוצם הסמל, בּכל החזות הקשה הזאת, שבּה מסומל עם צועד לקראת גורלו הנעלם, מהלך עז ודומם בּישימון־אל והוא כולו מקופּל תחתּיו, כולו צל עצמו וחלום עצמו, עד לבלי דעת כּי הולך הוא, עד לבלי הכּיר מה סוד חיותו, מה הכּח השליט בהוויה מסתּורית זו – – – 'מגילת האש׳ אינה סיפּור ואינה שיר, כּי־אם מעין השתּערות, נקיבת התּהום של ההוויה הישראלית, ואין להקיש עליה מסגנון אחר, מקצב אחר”.

וכדרכו של המבקר בּדברים המפורשים של המשורר כּן גם דרכּו בדברים הסתומים שלו. ויש כּידוע הרבה דברים סתומים בּיצירתו השירית של בּיאליק, בּיחוד בּשיריו הוידויים וכן בּשירי התּוכחה, שהם תמיד מכוונים לא רק לכלל כּי־אם גם לפרט, לעצמו ולבשרו, לתהומות נפשו הוא. משבּר פּנימי ועמוק זה, משבּר ממושך ומענה־נפש, הוא ענין רב־חידות לכל חוקר־בּיאליק, ופיכמאן עדין־הרגש, שידע את בּיאליק מקרוב ומבפנים, נוגע לא־פעם במשבּר זה, שנתגלה בחריפותו גם ב״מגילת האש" וגם בּשירי־התּפילה שלו: “יהי חלקי עמכם”, “אחד, אחד ובאין רואה”, “חלפה על פּני”, כּבשירי יגונו החודרים למעמקים: ״חוזה, לך ברח!״ “והיה כּי תמצאו”, “לא הראני אלהים”, “מי אני ומה אני”, “ויהי מי האיש” ו״צנח לו זלזל".

כּל אותם קוצי־שאלות ודרדרי־תמיהות, שהוא מצליפם על עצמו ומענה בהם את נפשו (״במה אבוא אל הקודש ואיככה תטהר תפילתי? ושפתי, אלהים, שוקצה כולה ותהי כשפת־פּיגולים ומלה אין בקרבּה אשר לא נטמאה עוד עד שרשה"…. ו״אמנם נגואלו עתּה חיי ואחלל במו ידי ראש־נזרי" ודומים להם) – כּל אלה מכּים את לבּנו בתמהון על הטהור המשים עצמו טמא וכנביא איש־האלהים הוא מתפּלש ומתכּפּש בּעפר.

ופיכמאן, היודע שביאליק היה ריאליסטון ואיש הקשור בּממשות, (כּי בדמות זו אָהב הוא את עצמו להתגלות ולהחתם בּהכּרתנו) יודע גם כּן שאין לחדור לעומק נפשו של המשורר ואין להאיר את הנעשה במעמקיה בדרך הראייה הריאליסטית בלבד.

כי כל משורר גדול, וביחוד משורר היונק מן הנבואָה והעורג אל גילוי־אליהו בחיי עצמו, הוא גם בעל “נגלה” וגם בעל “נסתּר”. ומתחת לשכבה העליונה ה״ריאליסטית", ה״ממשית", תוסס וקודח ה״נסתּר", זה שאינו יכול להאָחז בּיד ולהתפרש פּירוש פּשוט וקל.

בספרו “שירת בּיאליק” חותר פיכמאן להגיע לאותו חוף־סתרים, שרק מעטים עמדו עליו, ועוד הרבּה יש לדבּר עליו.

ואם מפּני קרבתו היתרה של המבקר אל המשורר לא רצה ולא יכול להאיר את הנסתּר הזה בשירתו של המשורר, שכּבש את הלבבות בּאור הנגלה שלו, הנה פתח פּתח לאותו פּרדס גנוז, אשר עליו שר בּיאליק בשירו הבּלתּי־נגלה: “הציץ ומת”, זה השיר אשר בּו מתגלים לפנינו חתחתים ותהומי תהומות והררי הרים, (והם של בּיאליק) והאיש השר את השיר הזה הורס לבוא עד שער החמישים (כּלומר לזה הבּא אחרי מ״ט השערים ה״ידועים" לנו) והוא חותר “עד גבולות אין גבולות, מקום ההפכים יתאחדו בשרשם” והוא בא “באחד הזמנים עד מקום – אין זמן ואין מקום”.

ובלחכו עפר, על שפתיו עוד תחינה אחרונה בּוערת בּלי חשך:

וּבְלַחֲכוֹ עָפָר, עַל שְׂפָתָיו עוֹד תְּחִנָּה אַחֲרוֹנָה

בּוֹעֶרֶת בְּלִי חָשָׂךְ:

"לוּא אָבוֹא עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, אַף־רֶגַע לוּא אֵצֵא

מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ"

השיר הזה, המסתּיים בּצניחת גופו של המחפּש על מפתּן הבּלימה, וודאי אינו מן השירים שנכנסו בלבּו והכּרתו של הקורא העברי, כּי מוזרים היו בעיניו המראה והקול של שיר כּזה ביצירת המשורר הלאומי, אבל בּחקר שירתו של בּיאליק יתפּסו שירים מופלאים וסתומים אלה את מקומם הראוי להם.

ופיכמאן, בּן־דורו ואיש־שיחו של בּיאליק, שראהו לא פחות מששמעהו, ושחתם בּספרו את תּנועות־ידיו וצעדי־רגליו וצלילי־קולו של המשורר לא פחות משחתם בּו את פּרפּורי נפשו, סימני־יצירתו והדי־שירתו, נתן בּזה רמז רב־משמעות למבקרים ולחוקרי־הספרות של הדורות הבּאים, לאלה שיבואו אחרינו.