קומדיה ב-6 תמונות
הנפשות: 🔗
יקותיאל רחמים – זקן כבן 70
שמאי רחמים – כבן 50
שרה רחמים – אשתו, בת 40
מלכה רחמים – בתם, בת 20
עזיז רחמים – בן־דודה של מלכה, כבן 30
מרדכי קדושים – כבן 70
עזרא קדושים – כבן 50
רבקה קדושים – אשתו, בת 40
דוד קדושים – בנם, בן 25
אסתר קדושים – בת־דודו של דוד, כבת 25
מנדלסון – מדריך המושב
הלנה מנישבסקה – זמרת כבת 45: חברת להקת “הזמיר”
הרמן נויברגר – פסנתרן כבן 50: חבר להקת “הזמיר”
לאו חלפון – סכסופוניסט, כבן 30: חבר להקת “הזמיר”
רנה גלינה – קריינית, כבת 25: חברת להקת “הזמיר”
אדון חלפון – אביו של לאו חלפון
גברת גלינה – אמה של רנה גלינה
המקום: מושב בגליל העליון
הזמן: ההווה, חורף.
מערכה א' 🔗
תמונה א' 🔗
ככר במושב. מצד ימין – בית משפחת רחמים, בית אבן ומסביבו גנת־ירק.
מצד שמאל – בית משפחת קדושים, דומה בכל לבית הראשון. ביניהם, בירכתיים – בית ציבורי הכולל צרכניה, משרד המזכירות ומועדון. שעת בין־ערביים. שמאי רחמים ועזרא קדושים נראים כשהם מתקרבים למרכז הככר, משיחים בקול. בשתי החצרות נראות הנשים, שרה רחמים ורבקה קדושים יושבות על הארץ ולשות קמח.
שמאי: לא, אל תדבר אלי עוד בדבר הזה. את בתי לא אתן לאשה לבנך ולא לשום אדם ממשפחת קדושים כלה ונחרצה.
עזרא: שמאי! זכור ברית אברהם! האם לא כולנו ישראל קדושים!
שמאי: (כנכוה ברותחין): קדושים? גם אותי ואת ביתי אתה רוצה לספח על קדושים?
עזרא: ישראל קדושים אמרתי… והייתם לי קדושים, כתוב בתורה!
שמאי: חכם גדול אתה בתורה, עזרה קדושים! חצי התורה נשתכחה ממך. וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים – כתוב! כן ברחמים!
עזרא: איפה רחמיך אם כן? עיניים לך ואינך רואה איך נפשו של בני דוד יוצאת אל בתך?
שמאי: תיפח רוחו ולא אתן לו אותה! את הרכוש לקחתם לכם וגם את הנפש תקחו?
עזרא: איזה רכוש לקחנו?
שמאי: כל חלקה טובה! למי חלקות הטאבאק בהר?
עזרא: ולמי חלקות התפוח במישור?
שמאי: ומי מגדל בצלים?
עזרא: ומי מגדל פלפלים?
שמאי: ומי אורג את השטיחים?
עזרא: ומי מוכר סנדלים?
שמאי: סנדלים כנגד שטיחים, מה? אני טוען לך בזהב ואתה טוען לי בגללים! מה יש לנו מן הסנדלים? איפה נמכור אותם? שטיח לחודש אתם עושים, שטיח לחודש, ובא משכית ולוקח את כולם! האשה שלך לבד מרויחה אולי… אולי… אולי חמש לירה ליום!
עזרא: חמש לירה ליום… כה יתן לך אדוני וכה יוסיף… אפילו לא ארבע, אפילו לא שלוש… מבוקר עד ערב אורגת, אורגת, שיוצאות לה העיניים מן החורים, ואפילו לקנות שמן בשביל הבית אין לה…
(שרה רחמים קופצת ממקום שבתה ומזנקת כנגדו)
שרה: שמן אמרת? עפר לפיך הטמא! אתם שמתם האיש שלכם בצרכניה והוא מחביא כל הסחורה בשבילכם!
(אל בעלה) שכה אמות אם לא היום בבוקר אני באה לבקש קצת שמן בשביל הילדים, חצי קילו שמן, והוא אומר לי אין! בעצם העיניים שלי – שכה יתעוורו אם אני לא אומרת אמת – ראיתי אצלו חבית שלמה שמן מתחת לקרש! הכל בשביל קדושים,
(רבקה קדושים קופצת ממקומה ומזנקת כנגה)
רבקה: שקט, אשה, שקט! מי קנה הזכות בשביל האוטו אם לא אתם? מי הנהג אם לא עזיז רחמים?
שכה תיבש רחמי אם לא עשרים יום כבר אני מבקשת אותו שיביא לי חבילת צמר מעכו שמונחת שם בשבילי והוא מוצא כל מיני שקרים בשביל לא להביא!
היום לא היה לו זמן, אתמול הוא שכח, שלשום נשבר הגלגל אבל את הצמר אני לא רואה! אם צריך היה להביא הר בשביל משפחת רחמים, הוא כבר היה מביא אותו!
(עזיז רחמים יוצא מן הבית. בחור שמן ובריא, צועד לאטו לקראתם)
עזיז: (מדבר לאט ובאיבה): ומה עושה נחמיה שלכם בלילה? הה? לא על כל הכפר הוא צריך לשמור! על בתינו ועל בתיכם? על שדותינו ועל שדותיכם – יחד?
עזרא: לא ינום ולא יישן נחמיה קדושים!
עזיז: חצי אמת אמרת, עזרא קדושים! על החצי שלכם הוא שומר, בחצי שלנו הוא ישן!
רבקה: אוי איזה שקרן אתה! שככה תיבש ימינך על ההגה – כמו שהוא ישן בלילות!
(אסתר קדושים, צעירה בחדשי הריונה האחרונים. באה ומתייצבת מול עזיז)
אסתר: (בקול חלוש הנשמע כיבבה): אל הרופא… אל הרופא לא רצה לקחת אותי! התחננתי, בחיי… הרגשתי כאבים…
שרה: שני חדשים יש לך עוד וכבר מרגישה כאבים?
רבקה: שכך תצבה לך בטנך כמו שיש לה עוד שני חדשים! מאין את יודעת כמה יש לה? הצצת בחור המנעול כשנתעברה?
שרה: מי שמציץ בחור המנעול, זה בנך דוד, בלא מספיק לו היופי של הפנים של מלכה – הוא רוצה יותר מזה, מה? (צוחקת)
רבקה: (מטרפת בידיה נגדה): שקר! שקר! סתמי את פיך!
(יקותיאל רחמים, זקן בעל זקן שיבה, יוצא מביתו)
יקותיאל: למה הצעקה למה? זאב טרף כבשה מן העדר?
שמאי: שים שומרים על הבית, אבא, שמא באחד הלילות יעלה ויטרוף! (מראה על עזרא) שוב בא לבקר במלכה שלנו!
יקותיאל: (אל עזרא): לשוא תשחית דברים, עזרא! אפילו נשלח לטהראן להביא לה חתן – ובכם לא נתחתן!
עזרא: חכם יקותיאל כך מדבר?
יקותיאל: כן, חכם יקותיאל כך מדבר! אין שלום לרשעים…
אסתר: אתם הרשעים!
עזיז: כל הקללות על ראשך ועל ראש משפחתך. אשה! לא שכחנו מה עשיתם לנו בחומצר!
עזרא: אל תעלה מתים מקברם, עזיז! גם אנחנו לא שכחנו מה עשיתם לנו בחומין!
שמאי: לפרסים מכרתם בחינם ולנו – את העור פשטתם מעל בשרנו!
רבקה: עור אמרת? איזה עור מכרת לנו בפרס, שאחרי חודש היה כולו נקבים נקבים!
(הכל צועקים בערבוביה: שקר! בני הנידה! ממזרים! גרועים מישמעאל! תחזרו לחומצר! תחזרו לחומין! אין לכם מה לעשות בישראל! מחללים את אדמת הקודש! וכו'.
באמצע המריבה מופיעה להקת האמנים: הלנה מנישבסקה – זמרת; הרמן נויברגר – פסנתרן; לאו חלפון – עם סקסופון; רנה גלינה – קריינית – מתקרבים אל בני הכפר – אך אלה אינם מרגישים בהם וממשיכים במריבה).
הלנה: אל אלהים! איזה צעקות!
הרמן: אויש גוטֶס־ווילֶ! אזיאטין!
לאו: אנשים עם דם! אני רוצה לראות פה רררצח!
הלנה: (פונה אל אנשי הכפר): רבותי, אבל למה אתם צועקים כל־כך?
עזיז: (בשטף המריבה פונה אליה מבלי לשים לב לזהותה): על כל הכפר הם משתלטים, אלה! לקחו את הבתים הטובים, את השדות הטובים, את העבודות הטובות! לא השאירו כלום! יש עשרים יום עבודה ביער – בשבילם! עשרה יום עבודה בסיקול – בשבילם! סעד – בשבילם! תלושים – בשבילם! שמיים וארץ בשבילם! בפרס – היו עפר תחת כפות רגלינו ופה הרימו ראש פתאום כאילו כל הארץ שלהם!
לאו: אתה צודק, בהחלט!
רבקה: הוא צודק, מה? את כל הכפר הם הורסים לנו, אלה! באו אחרונים ומתנהגים כראשונים! שלשה איש יש להם בועד, ארבעה עובדים בכביש, חמישה בקרן־קיימת, ששה ביעור! הנהל שלהם, הרועה שלהם, שמש בית הכנסת שלהם, האשה ששוטפת הרצפה בבית־ספר – שלהם! ויש להם פה – יו יו איזה פה! כל מלה – תותח!
לאו: את צודקת, בהחלט!
שמאי: אתה אומר שהיא צודקת! שני ימים בשבוע נותנים לנו מים להשקאה. מה הם עושים? – לוקחים להם את כל המים להשקות הכרמים שלהם ועצי התפוחים שלהם – ולנו לא נשארת טפה.
לאו: באמת לא בסדר. איך אפשר כך?
עזרא: יש לנו עזים בכפר, לכל משפחה עז אחת, והרועה הוא שלהם! שנה וחצי אני שולח את העז שלי למרעה – ולא נתעברה עוד אף פעם אחת! למה? הרועה הוא שלהם!
לאו: זה באמת לא בסדר. איך אפשר כך?
שרה: (אל עזרא): קחו לכם את העדר ותנו לנו את הצרכניה! כל העזים שלכם תתעברנה פעמיים בחודש! חטפי להם…
(מבית קדושים יוצא מרדכי קדושים, בעל זקן שיבה ותוך כדי דברו מתקרב אל הנאספים)
מרדכי: אנחנו חטפנו, אשת מדנים? שור מי חטפנו וחמור מי חטפנו? הלא אנחנו ותיקי – – – –ם בארץ, ותיקים – ותיקים! ואתם – (בביטול) עליה חדשה!
יקותיאל: (צוחק בלעג): עליה חדשה! כמה שנים בינינו וביניכם, חכם מרדכי, פה?
מרדכי: (פונה אל האמנים): שנים עשר יום לפניהם באנו אל הארץ הזאת, אנו ונשינו וטפנו! כשבאנו אל המקום הזה – היה פה מדבר! כל הארץ היתה שממה! הם באו אל המוכן – ועוד יש להם טענות! למי זכות הותק, לנו או להם?
הרמן: רבותי, אבל אנחנו לא הממשלה!
עזיז: אם אתם מן הסוכנות, אז למה לא שלמו לי עד היום את המשכורת שלי! שני חדשים חייבים לי בעד הטנדר, והבטיחו והבטיחו…
אסתר: ועד עכשיו אין פה רופא! מה יהיה כשבאמצע הלילה אני ארגיש… אני ארגיש…
לאו: מה תרגישי?
רבקה: (בלחש): יש לה עוד שלושה ארבעה ימים, זה הכל…
רנה: אבל תבינו, אנחנו לא מן הסוכנות!
עזרא: אם אתם מקרן קיימת אז למה עד היום לא שלמו בעד היעור! אין לנו במה לקנות אוכל..
הלנה: בשם אלהים! אנחנו לא מקרן קיימת!
עזיז: (אל עזרא): אתה לא רואה שהם לא מקרן־קיימת? מה אתה? עיוור? (אל האמנים) אלה מחומין אין להם עיניים בראש!
רבקה: שכה יסתמאו עיניך! חומצר חומצר השכל צר!
שרה: חומין חומין – שכל אין!
כל משפחת קדושים (בערבוביה): שקט! אל תעליבי את חומין! מה שבחומין היה באבוס בחומצר היה בצלחת! פת לחם לא היה לכם! פשטתם יד בחומצר!
כל משפחת רחמים (בערבוביה): גיבורים בפה! ליקטתם עצמות תחת שולחננו! בשביל ספר תורה לא היה לכם! תרנגול לכפרות לא היה לכם! מה שאצלכם בבתים – אצלנו באשפתות! דלקת וחרחור היה לכם!
(הכל צועקים יחד, מזה ומזה נשמעות המלים: חומין! חומצר! האמנים תוהים ביניהם, מתלחשים וצוחקים. מן המשרד שבצריף הציבורי יוצא המדריך מנדלסון, שהצעקות החרידוהו ממקומו).
מנדלסון (צועק): שקט שם!!! (יורד וניגש אליהם) חומצר! חומין! בכל יום אותן הצעקות ואותן המריבות! הראש מתפוצץ לי מכם! (רואה את הזרים, נפתע ונבוך. כל הבעתו משתנית) סליחה… אתם – מארגון מגדלי בהמות־עבודה…
לאו: לא, אדוני, עוד לא.
רנה: לא הודיעו לך כלל על בואנו?
מנדלסון: לא… זאת אומרת, כן… ארגון מגדלי עופות מה?
לאו: ציפורים.
מנדלסון: (צוחק): צפרים. מ…. מה פירוש צפּרים?
לאו: ציפורים! (שורק כציפור) פשוט מאד!
רנה: לא שמעת כלל על “להקת הזמיר”?
מנדלסון: (במבוכה): להקת הזמיר.. (פניו מאירות לפתע) אה, להקת הזמיר! כן כן, אני נזכר, מן ההסתדרות!
מנדלסון המשך: אני שמח מאד, מאד מאד. (לוחץ את ידיהם) מנדלסון שמי, המדריך מטעם הסוכנות (לוחצים את ידו וקוראים איש איש בשמו) תסלחו על קבלת הפנים הבלתי אדיבה…
(מראה על אנשי המושב)
אני רק שנה פה… עוד לא הספקנו… שיירים של מריבות ישנות מפרס… (בלחש) אנשים פרימיטיביים…
הרמן: מאד פרמיטיב!
הלנה: אני מקווה שההופעה תתקיים!
מנדלסון: כן כן כן! כמובן! מיד נכין הכל!
הרמן: ובעשר וחצי בדיוק עלינו לצאת מכאן. אנחנו מוכרחים לחזור לתל–אביב עוד הלילה.
מנדלסון: בסדר גמור! אני אדאג לכך! בעשר וחצי תצאו מכאן…
הלנה: ארבע שעות נסיעה היו לנו. ואיזה דרך… איך אשיר אחרי נסיעה כזו אינני יודעת….
מנדלסון: צר לי מאד על הסבל שנגרם לכם…. אבל מה לעשות…. ישוב נידח… ככה זה… כן, עוד לא הצגתי אתכם (אל אנשי הכפר) חברים, זוהי להקת האמנים “הזמיר”, שכבר לפני שלשה חדשים סיפרתי לכם שהיא עומדת לבקר אותנו, אבל מסיבות שלא תלויות בהם, אחרו קצת. הם יופיעו אצלנו הערב, במועדון, ואני מקוה שתהנו מהם. הם ינגנו לפניכם, ישירו, וכו' וכו'. חווייה גדולה. (אל האמנים, כשהוא מחווה כלפי משפחת רחמים) תכירו בבקשה משפחת רחמים (איש איש מציג את עצמו):
משפחת רחמים: יקותיאל רחמים, שמאי רחמים, עזיז רחמים, שרה רחמים.
הלנה: אל מלא רחמים! כלכם רחמים?
משפחת רחמים שרה את הפזמון אנחנו משפחת רחמים
מנדלסון: (פונה אל משפחת קדושים): תכירו גם אותם.
משפחת קדושים (מציגים עצמם): מרדכי קדושים, עזרא קדושים, רבקה קדושים, אסתר קדושים.
הרמן: גוטס ויל! אלע דיזע קדושים!
(משפחת קדושים שרה את הפזמון) אנחנו משפחת קדושים
רנה: כל הכפר כאן מורכב משתי משפחות?
מנדלסון: כן, שתי משפחות גדולות, שכל אחת יש בתוכה שבע משפחות קטנות יותר…
לאו: בדיוק שבע ושבע?
מנדלסון: בדיוק! שלשים וחמש נפשות במשפחת רחמים ושלשים וחמש נפשות במשפחת קדושים…
אסתר: עוד מעט יהיה שלושים ושש, אם ירצה השם…
שרה: (אל אסתר בהקנטה): גם אצלנו! גם אצלנו עוד כמה ימים יהיה שלושים ושש! לא צריך להתגאות כל כך….
רנה: וכולם מפרס?
כולם: כן! כן! מפרס!
מנדלסון: מלבדי כמובן…
כולם: (בצחוק לעג): רומנשטי!
רנה: ומאיזה עיר בפרס אתם?
מש' רחמים: מחומצר.
רנה: ואתם?
מש' קדושים: מחומין.
רנה: איפה זה חומצר?
מש' רחמים:קצת דרומה מטהראן.
רנה: ואיפה זה חומין?
מש' קדושים: קצת צפונה מטהראן.
רנה: זאת אומרת כולכם מטהראן בערך.
כולם (בלעג) ל – א!!! טהראן!
רנה: וכמה זמן אתם כאן?
שמאי: שנה וחצי
עזרא: שנה וחצי ועוד שנים־עשר יום!
רנה: חיים על האדמה?
כולם: כן, כן, על האדמה!
רנה: והאדמה נותת את פריה?
יקותיאל: קשה, קשה מאד, גברתי כבר ארבעה שבועות זרענו חטה בשדות ואין גשם. אם השם ירחם לא יתן גשם עוד שבוע ימים – אבדנו!
לאו: (אל מנדלסון) תוריד להם גשם! לשם מה אתה מקבל משכורת מן הסוכנות?
מנדלסון: בעד המשכורת שאני מקבל…
לאו: תתפללו לאלהים שיוריד לכם גשם!
מרדכי: מתפללים! מתפללים! השם לא שומע לנו, בעוונותינו הרבים.
יקותיאל: מתפללים חזק־חזק, אדון! אנחנו מתפללים על חצי השמים שלנו והם מתפללים על חצי השמים שלהם – ואין גשם!
(צחוק גדול)
לאו: (למנדלסון) – למה הוא מתפלל?
עזיז: מנדלסון מתפלל על האמצע – אבל אדוני בין כך ובין כך לא שומע לרומנשטים!
הלנה: התפללו, התפללו, אנחנו נעזור לכם!
מרדכי: למי תעזרו, לנו או להם?
לאו: קצת לכם, קצת להם – אולי ירחם השם!
יקותיאל: טוב – נתפלל. נוסח פרס.
(מקיף עצמו בעגול, כחוני המעגל, ובני משפחתו מקיפים אותו, בה־בשעה מרדכי עושה כמותו, מעבירים קו בין שני העגולים.
(הכל שרים את שיר תפילת הגשם)
לאו: או, אני רואה עננים עולים ממערב, הנה! הנה!
הלנה: אל תפתח פה לשטן! עלינו לחזור לתל־אביב הערב! חבר מנדלסון, אפשר יהיה לנוח קצת לפני ההופעה?
אני פשוט לא אוכל לשיר, אם לא אשכב רבע שעה לפחות… לא אוכל לשיר.
מנדלסון: כמובן, כמובן, כבר אני מסדר לכם מקום לנוח… אבל, אולי תרצו לראות קצת את הכפר לפני כן?
רנה: כן! בהחלט! בהחלט! אנחנו מעונינים מאד!
מנדלסון: אני שמח מאד. (אל אנשי הכפר) אתם יכולים לחזור לבתיכם. אני כבר אשלח אותם אליכם.
(אנשי הכפר מתפזרים לשני העברים תוך שיחה ערה בפרסית)
מנדלסון: אנשים פרימיטיביים מאד. מריבות, מריבות, כל הימים… ובכן, כפי שאתם רואים – מצד זה בתי משפחת רחמים ומצד זה בתי משפחת קדושים ובאמצע בתי הציבור. שם – בית־ספר והגן ועל ידם האורווה, ועכשיו הסתכלו־נא על צלע ההר – שם מטעי התפוחים והשזיפים!
הלנה: נהדר!
לאו: נותנים פרי!
מנדלסון: כן, זו השנה השנייה. עבדנו קשה מאד עד שהגענו לכך. ועכשיו, רבותי, העבירו מבטכם על פי ההרים שמסביב…
רנה: נפלא! כמה ירוק!
הלנה: כל זה מיוער!
לאו: נוף שוייצרי ממש!
הרמן: רומנטי מאד!
הלנה: (אל מנדלסון): והשמש זורחת פה מעבר להרים האלה, ככה יום יום!
מנדלסון: יום יום!
הלנה: ושוקעת מעבר לגבעות המיוערות ערב ערב!
מנדלסון: כמעט, ערב ערב!
לאו: איך זה כמעט?
מנדלסון: כשאין עננים.
הלנה: נפלא! (אל האמנים) מה אומר לכם, הייתי מוכנה לחיות פה כל ימי!
לאו: בהחלט! איזה אויר צח!
הרמן: ממש בריאות!
דנה: בחיי אני מצטערת שעלינו לחזור העירה! איזה טבע!
הרמו: אני תמיד אומר – אמנים צריכים לחיות בחיק הטבע, זה מה שנותן את האינספירציה!
מנדלסון: בבקשה, רבותי, נקבל אתכם ברצון.
לאו: אני כבר חותם אתך על חוזה, ערב־ערב הופעה.
מדלסון: (צוחק): זה קצת יותר מדי. מי ישלם?
הרמן: ההסתדרות! להסתדרות יש הרבה כסף!
מנדלסון: מסכים.
רנה: באמת, חבר מנדלסון, אילו ידעת כמה נמאסה עלינו העיר תל־אביב!
הלנה: גועל נפש!
לאו: אבק, רעש, מהומה!
רנה: ופה – (מדקלמת) "היתה רוח אחרת מסביב –
גבהו שמי השמיים"…
מנדלסון: מה תכנית ההופעה שלכם הערב, רבותי?
הרמן: ובכן – אני אפתח בטוקטה ופוגה של באך…
מנדלסון: איזה טוקטה?
הרמן: יוהאן סבסטיאן באך.
מנדלסון: אהה, באך. כן, טוב מאד. באך זה טוב מאד.
הרמן: אחר–כך הגברת מנישבסקה תשיר אריה מתוך כרמן…
מנדלסון: טוב מאד כרמן זה טוב מאד!
הרמן: מספר שלישי – אני אנגן קטע מתוך קונצרט לפסנתר ולתזמורת אופוס… של מנדלזון…
מנדלסון: (מתמוגג מנחת): מנדלסון… נעים מאד…
לאו: אדון הרמן נויברגר – אתה לא חושב שמנדלסון יהיה קשה מדי בשבילם?
הרמן: (בתוקף): לא! אופוס… של מנדלזון. זה אחד היצירות הקלות ביותר, הפופולאריות ביותר, הפשוטות ביותר שחיבר הקומפוזיטור הזאת.
לאו: אבל תבין, אדון נויברגר, שאנחנו מופיעים בפני אנשים שלא שמעו מימיהם מוזיקה קלאסית…
הלנה: (ברוגז): אדון לאו חלפון, אני מבקשת שתפסיק פעם אחת ולתמיד את הוויכוחים האלה! אתה תמיד מתנגד למוזיקה קלאסית מפני שלא התחנכת על מוזיקה קלאסית, אינך מבין מה זה מוזיקה קלאסית ולמרות שנולדת ביוון אין בך שום דבר קלאסי…
לאו: אה, סליחה, גברת מנישבסקה. אני מצטער שלא נולדתי בפולניה…
הלנה: אל תדבר על פולניה, בבקשה ממך. אף פעם לא היית בפולניה ואינך יודע מהי פולניה ומהי תרבות פולנית…
מנדלסון: (מצטחק לעצמו): בדיוק כמו אצלנו… ומה הלאה בתכנית?
הרמן: מספר ארבע…
לאו: מספר ארבע – אני אתן כמה קטעים של מוזיקה קלה – קליפסו, ג’אז…
הלנה: נו, תגיד אתה בעצמך, אדון מנדלסון, קליפסו זאת מוזיקה בשביל ישוב חקלאי של עולים חדשים? האם זה חינוכי?
מנדלסון: אינני יודע באמת… קליפסו… אולי זה חינוכי… ואולי לא…
לאו: חינוכי מאד, חבר מנדלסון! מאד מאד! זה קרוב להם! זה משעשע, זה מהנה. האנשים האלה עובדים קשה כל הימים והם רוצים הנאה קלה ומהנה לאחר יום העבודה. ומוחם אינו פנוי למוזיקה קלאסית כבדה…
מנדלסון: רבותי, רגע אחד. למה לכם לריב? תנגנו קצת קלאסית וקצת מודרנית וכל הצדדים יהיו שבעי רצון… מה עוד יש לכם בתכנית?
רנה: אני אקרא כמה שירים… שני שירים של ביאליק… אני מקוה שהם יודעים משהו על ביאליק…
מנדלסון: או, כן!… זאת אומרת – קצת… בעצם לא… לא, אני חושב שלא… אבל לא חשוב – לשם כך באתם, כדי שילמדו משהו…
רנה: ואולי כמה שירים מודרניים.
הרמן: שוב מודרניים! מדוע? מדוע? הם לא יבינו…
לאו: (ברוגז רב): למה לא יבינו? מה התפיסה הסנובית הזאת…
הלנה: אתם סנובים! אתם! מוזיקה קלאסית כבר לא נאה לכם…
(מריבה כללית שמגיעה לצעקות. מצד אחד הרמן והלנה ומצד שני לאו ורנה. כולם צועקים יחד ונשמעות רק המלים: קלאסית, מודרנית, קלאסית, מודרנית. מנדלסון מנסה להשקיט את המריבה אך אינו מצליח. מגודל הצעקה יוצאים מבתיהם ונאספים שוב כל אנשי הכפר).
עזיז: אבל למה אתם צועקים, רבותי?
הלנה: (פונה אליו בשטף דיבורה וכל אנשי הכפר מקשיבים): אתה מבין, האנשים האלה, אין להם שום יחס למוזיקה רצינית! הם אינם יודעים מה זו ליריקה, מה זו הרמוניה, מה זו יצירה סימפונית אמיתית! הם לא מסוגלים כלל להנות מבאך, הנדל, מוצרט, שומאן, שוברט, שופין – בטהובן וצ’יקובסקי…
עזיז: את צודקת בהחלט, גברת.
לאו: מה אתה מדבר – צודקת! הגברת הזאת מפגרת בשכלה! היא לא מסוגלת להנות משום דבר חדש, משום יצירה טונאלית מודרנית! היא לא מבינה את שנברג, את מאהלר, את…
עזיז: אתה צודק בהחלט, אדוני.
הרמן: הם רוצים להשתלט על הלהקה. אתה מבין! הם רוצים להשליט פה סגנון רקוב, דיקדנטי!
עזיז: זה באמת לא בסדר.
לאו: הם יהרסו אותנו! הם נותנים לקהל דברים מיושנים שאי־אפשר כבר לשמוע אותם, ששום אוזן מודרנית לא מסוגלת לקלוט אותם כבר!
עזיז: זה באמת לא בסדר.
(הלנה והרמן פותחים בפזמון בשבח המוזיקה הקלאסית. משפחת קדושים מצטרפת אליהם. לאו ורנה פותחים בפזמון בשבח המוזיקה המודרנית. משפ' רחמים מצטרפת אליהם. עם כך הראשונים סוחבים את הלנה והרמן לביתם והאחרונים את לאו ורנה לביתם).
מנדלסון: (נשאר לבדו): מריבות, מריבות, אין קץ למריבות! עת “הזמיר” הגיעה!
– מסך –
תמונה ב' 🔗
באותו ערב, במועדון. על הספסלים באולם יושבים אנשי הכפר. על הבמה, בירכתיים – האמנים – עם כליהם. מנדלסון עומד ונואם.
מנדלסון: חברים, ערב גדול הוא לנו הערב הזה. חווייה גדולה אשר לא תישכח. (לחישות בקהל לפשר הדברים). האמנים הנכבדים מלהקת “הזמיר” נשלחו אלינו ע"י ועדת התרבות של ההסתדרות הכינו בשבילנו תכנית עשירה, של מוזיקה קלאסית… ומודרנית ממיטב היצירות של הקומפוזיטורים הגדולים, וכמו־כן נשמע מהם גם קריאה מתוך השירה החדשה שלנו… אם אינני טועה ביאליק, אשר כולכם ודאי שמעתם את שמו (לחישות), משוררנו הלאומי, וגם של… רחל ושל שלום… (פונה אל האמנים) נכון? (דנה מניעה בראשה לאות הן) אני מקוה שכולנו נשאב השראה מהופעתם החשובה. (מפסיק רגע ומחייך) אני יכול לגלות לכם סוד – שהם כבר כל־כך התאהבו במושב שלנו – שהם מוכנים להשאר בו בכלל. (צוחק ופונה אל האמנים. הם מנענעים בראשיהם להסכמה).
קולות מן הקהל: בבקשה! יש מקום! צריך הרבה אנשים אצלנו! ינגנו בשבילנו כל ערב! יעבדו בכרם! אני נותן המקום שלי!
מנדלסון: (מהסה את הקהל בהרמת יד): חברים, התרבות והעבודה, ירדו, כמו שכתוב, כרוכים זה אל זה. אין עבודה בלי תרבות ואין תרבות בלי עבודה. כמו שהצמח צריך גם אדמה וגם שמש, ככה גם הבן־אדם, צריך גם עבודה – לשם פרנסה זאת־אומרת…
עזיז: (צועק ממקומו): איפה פרנסה! עובדים עובדים ואין פרנסה! (קריאות הסכמה)
מנדלסון: (מהסה): אבקש שקט, חברים. אני מדבר בדרך כלל. ובכן, כמו שאמרתי, הבן־אדם צריך גם עבודה וגם רוח…
שמאי: (צועק ממקומו): לא צריך רוח. מספיק שיהיה גשם!
מנדלסון: (בנעימה חינוכית) אני מתכוון רוח במובן אחר… רוח… (מעלה בידו מעל ראשו) רוח מה שלא מחיי יום־יום אלא למעלה מזה… כן… (מבקש להיזכר בהמשך נאומו) כן, ולפני שאנו מתחלים בתכנית עצמה, הייתי רוצה לספר בקצרה לחברים האמנים הנכבדים, מלהקת הזמיר שבאו מרחוק, מתל־אביב, ושאינם מכירים עוד את חיינו, קצת על עצמנו, זאת־אומרת על המושב שלנו. (עושה חצי פנייה אל האמנים ומדבר בטון מעשי ושוטף) אנחנו הגענו למקום הזה לפני חמש שנים ושלושה חדשים. כל מה שאתם רואים פה, הבתים, העצים, הכביש – כל זה לא היה. היה רק סלעים וקוצים…
שרה: ונחשים!
רבקה: ועקרבים! יו־יו איזה עקרבים!
אסתר: ושועלים: בחיי, על יד הצריף שלי…
מנדלסון: שקט, חברים. ובכן, כששלחה אותי הסוכנות הנה, פשוט לא ידעתי ממה להתחיל. בימים הראשונים היו כאן בסך־הכל 12 איש, מרדכי קדושים ומשפחתו…
יקותיאל: (קם ממקומו): למה צריך כל פעם לדבר על זה! אנחנו באנו תיכף אחר־כך ורק היה הבדל קטן מאד…
מש' קדושים (בסערה): איזה הבדל קטן! כבר היה פה הבולדוזר הגדול כשאתם באתם! כבר יישרו את האדמה!
מש' רחמים: מי התחיל את הבתים מי? מי התחיל לחרוש בואדי?
מנדלסון: שקט, שקט! אני מבקש מאד שקט! (משתתקים לבסוף) ובכן, כפי שאמרתי, היה קשה מאד. התקציב שלנו היה קטן…
הרמן: (ניגש אליו ולוחש כשהוא מראה על שעונו): ב–10 וחצי אנחנו צריכים לצאת…
מנדלסון: כן, אני כבר מסיים, וכן… זה היה אז, והיום – יש לנו כבר ברוך השם 240 דונם כרם נטוע, 150 דונם תפוחים ושזיפים, 70 דונם טבאק, 32 כבשים, יותר מ–500 תרנגולות…
לאו (ניגש אליו ומראה על שעונו)?
מנדלסון: בעצם גמרתי. (מחיאות כפיים בקהל, אל האמנים) אורחים נכבדים, אני מודה לכם בשם כל המושב שלנו על שהואלתם לבוא ולהקדיש לנו ערב שלם מזמנכם היקר ולקרב אותנו ע"י זה אל היצירה האמנותית החשובה. אני מודה בשם המושב גם לועדת התרבות של ההסתדרות שהואילה לשלוח אתכם אלינו, וכמו־כן, לקרן־קיימת, למשרד החינוך והתרבות, למרכז הקואופרציה ולכל המוסדות הציבוריים. רשות הדיבור לכשרונות שלכם!
(מחיאות כפיים, מנדלסון משתחווה ויורד אל הקהל).
הרמן קרב אל קדמת הבמה
הרמן: תודה לך, מר מנדלסון, תודה רבה לכולכם. המספר הראשון בתכנית שלנו יהיה קונצרט לפסנתר, אופוס מס'…. מאת מנדלסון.
(סערה כללית וקולות מן הקהל: מספיק מנדלסון, יש לנו אותו כבר עד הנה! נמאס! שילך לרומניה! לסוכנות! לא בשביל זה באנו הנה! וכו'. הרמן עומד נבוך, פונה אנה ואנה ואינו מבין את פשרי הסערה. מנדלסון עצמו קם ממקומו ומנסה להסות את הקהל, אך הכל צועקים לו: שב! אתה דברת מספיק! והוא מתייאש ומתיישב.)
לאו (נגש אל הרמן): אמרתי לך שאין להם שום יחס למוזיקה קלאסית? מנדלסון הוא נותן להם! לואיס ארמסטרונג תן להם! קצב! קצב!
הלנה (ניגשת אל שניהם, מחקה את לאו): קצב! קצב! אתה חושב שעל זה הם צועקים? הם אינם יודעים מי זה מנדלסון! הם לא שמעו את שמו! (פונה אל הקהל ומוחאת כפיים להסותו) רבותי! חברים! שקט! אני מבקשת! רגע אחד! (הכל משתתקים) חברים, מנדלסון, מנדלסון – זה קומ־פו־זי־טור!
(שוב סערה, עזיז צועק: בטח קומפוזיטור! הוא לא מבין בעבודה! קולות: לא אכפת לנו מה הוא! לא רוצים! משהו אחר!)
הלנה: רבותי, אבל מנדלסון… (הקולות שוב מחרישים את דבריה, היא מתייאשת מלהסביר לקהל ופונה אל הרמן) תן להם משהו אחר. אולי ואלס של שופן…
הרמן: (בעקשות): לא, אני לא אידיוט. אם הם אזיאטים שלא יודעים מי זה מנדלסון, אז לא צריך בכלל לנגן מוזיקה קלאסית בשבילם. בבקשה שינגנו להם קאליפסו.
הלנה: אבל, אדון הרמן, אנחנו כבר באנו הנה ואין ברירה.
הרמן: לא לא לא. או מנדלסון – או בכלל לא. לא צריך היה לשלוח אותנו אל מקום כזה. אני לא מנגן של רחוב שאוסף נדבות. בבקשה, גברת, תשירי מה שאת רוצה… (מסתלק וחוזר למקומו, כולם משתתקים).
הלנה: (לאחר מבוכה): רבותי, אני באמת מצטערת שלא נתתם אפשרות לאדון הרמן נויברגר להשמיע את נגינתו, ואני נאלצת להתחיל במספר שניים בתכנית שלנו. ובכן – אשיר לפניכם אריה מתוך האופירה “כרמן” מאת ביזה.
(הלנה שרה, אך באמצע שירתה מתחיל הקהל ללוות אותה במחיאות כפיים קצב השיר. היא משתתקת ועומדת דומם על הבמה)
הלנה: אחרת אינכם רגילים?
עזיז: זה המנהג אצלנו, גברת, אחת שרה יפה – אנחנו עוזרים לה!
הלנה: האם אני ביקשתי את עזרתכם?
עזרא: זה בשביל שיהיה יותר שמח!
הלנה: ומי אמר שזה שמח? “כרמן” זו טראגדיה! לגמרי לא שמח.
שבתאי: אז נעשה שמח! לא רוצים להצטער בערב הזה. יש מספיק צרות גם ככה…
שרה: תמשיכי, גברת, זה היה יפה מאד. אין דבר, אם יהיה לך קשה – אנחנו נעזור!
רבקה: ואם את לא רוצה שנמחא־כף אז לא צריך! רק תגידי לנו איפה צריכים כולם לשיר אז נשיר!
אסתר: אנחנו לומדים מהר מאד. בפרס כולם יודעים לשיר!
הלנה (כלפי מנדלסון): זה בלתי אפשרי, בלתי אפשרי…
מנדלסון: (קם): חברים, אבקש לא להפריע. הזמרת רוצה לשיר לבדה ואין צורך בשום עזרה…
הקולות מן הקהל: בסדר! בסדר! רק רצינו לטובתה! לא רוצה – לא צריך.
מנדלסון: את יכולה להמשיך, הגברת הלנה!
הלנה: (פותחת שוב בשירה עוד חרוז אחד, אך מיד נוכחת כי קולה אבד לה מרוב רוגז ומפסיקה) אני מצטערת מאד… (פורשת אל ירכתי הבמה).
עזיז: זה מה שאמרנו – בלי העזרה שלנו לא ילך!
לאו: (אל הלנה בנצחון): את רואה, גברתי? (הוא ניגש עם הסכסופון אל קדמת הבמה. בנעימה חברית בטוחה) חברים, ואני אנגן עכשיו לפניכם… לא מנדלסון, לא ביזה, לא אופוס לפסנתר ולא אריה מתוך אופרה, אלא משהו מלא קצב וחיים, כמו הקצב של חיינו המודרניים… שתי מנגינות ג’אז נוסח ניו־אורלאנס!
(הוא פותח בנגינה יללנית. עם כך גובר הרעש והולך בקהל הבלתי־מרוצה)
יקותיאל: (קם ממקומו ): די! מספיק! (לאו מפסיק) אנחנו לא ילדים שיבואו וירמו אותנו!
מנדלסון: (קם ממקומו ופונה אל הקהל): מה קרה, חברים? מה קרה?
עזיז: זה רמאות! זה לא מוזיקה – זה חתולים!
כל הקהל: חתולים!
הרמן והלנה (ניגשים אל לאו בצחוק נקם): מוזיקה מודרנית, מה? חתולים!
לאו (ברוגז רב אל הקהל): מה אתם רוצים, אם כן! מוזיקה קלאסית – לא, מוזיקה מודרנית – לא, מה אתם רוצים?
עזיז: אנחנו רוצים מוזיקה שמדבר אל הלב של בן־אדם!
לאו: איזה! איזה!
עזיז: איזה? (נבוך רגע, אח"כ קורא אל האולם) דוד! תוציא את המנדולינות! הידר־בק וסנמבר! (אל הבמה) תיכף תראו מה זה מוזיקה!
(תכונה כללית בקהל, הכל עוזבים את מקומותיהם. פותחים את הארונות שבמועדון, מוציאים מתוכם מלבושים ומתלבשים כהרף עין בבגדים צבעוניים –שמאי כמלך קשמיר, מלכה – כבתו סנמבר, דוד – כבנם דזדה רוסטאם, עזיז – כהידר בק, עזרא כמלך טהראן, אחרים כשודדים ועבדים. האמנים מסתלקים מן הבמה ועוברים אל האולם.
המחופשים עולים על הבמה ועומדים בחצי גורן ובאמצעם שלושה מנגני מנדולינות. הללו מנגנים ומספרים את סיפור “הידר בק וסנמבר” ותוך כדי כך מציגים המשתתפים את המחזה, בלוותם את תנועות המחול בשירה.
המנגנים: גנן היה למלך קשמיר
ושמו הידר־בק
ושמו הידר־בק
בת היתה למלך קשמיר
ושמה סנמבר
ושמה סנמבר…
בשירה ומחול מתאר המחזה את אהבתו של הידר־בק לסנמבר, המיועדת לבן־דודה; את כלולותיה עם בן־דודה את הרצחו על ערש האהבה ע"י הידר־בק; את בריחת שניהם; את מלחמתם עם השודדים; את מקלטם בבית מלך טהראן; את התאהבותו של המלך בסנמבר.
ולבסוף – את חתונת הידר־בק וסנמבר.
האמנים מוחאים־כף. המשתתפים משתחוים, קופצים מן הבמה אל האולם ומפנים את מקומם שוב לאמנים.
עזיז (אחרון על הבמה): תסלחו לנו. אנחנו לא אמנים מן ההסתדרות ולא יודעים מוזיקה, לא קראסית לא מונרנית, אבל רצינו רק להראות לכם מה אנחנו מתכוונים. זה היה פרסי. עכשיו אתם תתנו לנו דבר כזה אבל מישראל. בבקשה! (קופץ אל האולם).
מנדלסון (כלפי האמנים): בבקשה, רבותי, בבקשה. הבמה פנויה בשבילכם.
הרמן: אנחנו מצטער מאד, אדון מנדלסון. דבר כזה שהקהל שלך רוצה – אין לנו. בשביל זה צריך תיאטרון שלם ואנחנו רק מנגנים המוזיקה שאנחנו מכבד. אנחנו גמרנו הערב. אם אתה יכול לטלפן לטכסי שיבוא לקחת אותנו…
רנה: תסלח לי מר הרמן, אבל אני אינני מוותרת על חלקי. מתפקידי היה לקרוא שירים הערב, שירים עבריים, ישראליים ובכוונתי לקרוא אותם…
הרמן; הלנה; לאו: בבקשה, בבקשה…
רנה: עולה על הבמה, משתרר שקט גמור. (נוקטת טון של מורה בכתה א'): חברים, אני אקרא לפניכם כמה שירים. השיר הראשון נקרא: “על השחיטה”.
יקותיאל: איזה שחיטה? על השחיטה מברכים ולא קוראים שירים…
רנה: רגע אחד, רגע. את השיר הזה כתב משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק. אני מקוה שהשם הזה ידוע לכולכם. (שקט גמור. מחכה) מי מכם איננו יודע מי היה ביאליק? (שקט גמור. מחכה) מי יודע מי היה ביאליק? (שקט גמור. מחכה) איש מכם לא שמע אף פעם את השם ביאליק?
אסתר: כן, גברת, בנהריה יש רחוב אחד – ביאליק, שמה קופת־חולים.
רנה: (מרוצה מן התשובה): נ – כון. הנה אנו מתקרבים לנקודה. רחוב ביאליק קרוי על שמו של המשורר ביאליק. לולא המשורר ביאליק לא היה לנו רחוב ביאליק. ובכן ביאליק היה משורר שנולד ברוסיה לפני, בערך… בערך תשעים שנה…
שרה: יו…. זקן…
רנה: לא, חברה, הוא מת כבר…
רבקה: חבל. מסכן, בחיי… בן כמה היה?
רנה: בן… ששים בערך,
רבקה: מסכן – מסכן. צעיר כזה.
רנה: כן, הוא מת, אבל שירתו חיה לנצח. הוא כתב שירים על חיי היהודים בגולה, על ילדותו, על אביו ואמו, על געגועיו לציון ועל ארץ־ישראל.
עזיז: מדינת ישראל.
רנה: לא, חבר אז עוד לא היתה מדינת ישראל, היתה רק ארץ ישראל והנה השיר שאני עומדת לקרוא בפניכם נכתב אחר הפרעות ברוסיה. ובכן… (מפסיקה רגע ומתכוננת) “על השחיטה”, מאת חיים נחמן ביאליק.
"שמים, בקשו רחמים עלי…
(סערה בחצי האולם, כל משפחת קדושים קמה במהומה)
עזרא: למה שוב “רחמים” למה לא “קדושים”?
רבקה: כל הזמן רחמים, רחמים… מה אנחנו? עבדים?
מרדכי: לא עובדים קשה כמו כולם?
רנה (עומדת נבוכה ואינה מבינה את פשר הסערה, אל מנדלסון) מה קרה כאן?
(מנדלסון עולה אליה ולוחש לה דברי הסבר. היא מבינה ומגלה סובלנות)
רנה: רגע חברים, רגע. (הכל משתתקים) לחינם התרגזתם, המילה “רחמים” איננה שם משפחה בשיר הזה, כי אם רחמים, מן השורש “רחם”. המשורר מבקש רחמים מן השמים, כלומר מאלהים. הבינותם אותי?
מש' קדושים (ממלמלים): בסדר, בסדר.
רנה: אני שמחה מאד. ובכן – אתחיל שוב, ואני מבקשת מאד לא להפריע לי באמצע. אם תהיינה שאלות בסוף – אהיה מוכנה לשמוע ולהשיב. ובכן – “על השחיטה” מאת חיים נחמן ביאליק.
“שמיים, בקשו רחמים עלי…”
(קול רעם אדיר מפסיקה באחת, ומיד לכך נשמע מתך של גשם על גג הפח. הכל נבוכים רגע ואחר קוראים: גשם! גשם! בהתפרצות של שמחה. מהומה כללית. הבחורים עולים על הבמה, תופסים את רנה ומורידים אותה אל האולם. הכל סובבים אותה)
יקותיאל (אל רנה): נס גדול! נס גדול! שמע אדוני לתפילתך!
(נושק לה על מצחה)
מרדכי: השמים רחמו עלינו ועל שדותינו, והכל בזכותך! יברך אותך אלהים! (נושק על מצחה)
עזיז: את זהב, בחיי! (נושק לה על שתי לחייה)
רנה: אבל אני…
(תוך כדי ההתרגשות סביבה, ניגשים הרמן והלנה אל מנדלסון)
הרמן: אדון מנדלסון, עכשיו 10 ורבע אני מקוה שבעוד רבע שעה יהיה פה הטכסי בשבילנו.
מנדלסון: כן, אני כבר רץ לטלפן.
הלנה: אנחנו מצטערים שהתכנית לא יצאה לפועל כפי שחשבנו, אבל…
מנדלסון: אין דבר, התוצאות משביעות רצון בהחלט. נהנינו מאד. מיד אחזור.
(יוצא)
(מסביב לרנה מסתדר מעגל והיא באמצעו. הכל שרים את שיר הגשם ומלווים את שירתם במחיאות־כפיים.
מנדלסון חוזר, חיוור ואובד עצות).
מנדלסון: רבותי, אינני יודע מה לעשות… שום טכסי איננו רוצה לבוא הנה עכשיו…
הרמן, הלנה, לאו: מה???
מנדלסון: הם טוענים שבגשם ובבוץ לא יוכלו להגיע אלינו, ובשום מחיר שבעולם…
הרמן: (בהתפרצות כעס): זה אי אפשר ככה אדוני! אומגליק! 1 אתה הבטחתי שאנחנו חוזרים הערב ב–10 וחצי, איפה ההבטחה שלך?
הלנה: אנחנו לא השתגענו לבלות כאן את הלילה בכפר המלוכלך הזה! עלינו להיות עוד הלילה בתל־אביב!
לאו: אדוני! ההסתדרות הבטיחה לנו! בתנאי זה יצאנו! אנחנו לא ילדים קטנים!
מנדלסון: רבותי, אני מבין אתכם, אתם צודקים, אבל מה אני יכול לעשות? זה מן השמים!
הלנה: (נושאת כפיה לשמים, ברוב יאוש): שמיים! בקשו רחמים עלי!
(הכל סובבים את האמנים ושרים בשמחה את שיר הגשם)
– מסך –
תמונה ג' 🔗
(כעבור שעה לערך. אולם המועדון. הספסלים הוסטו לצדדים וסודרו זה על גבי זה ליד הקיר. במקום זאת – נראות 4 מטות ברזל צרות ועליהן מזרני־קש רבי בליטות ושקעים, שתיים באולם ושתיים על הבמה. פנס שדה מפוייח, הדולק באור עמום, תלוי על מסמר על אחד הקירות. רעש הגשם נשמע בהפסקות קצרות. 4 האמנים מסתדרים לשינה.
באולם – לאו והרמן; על הבמה – הלנה ורנה. לאו חולץ את נעליו; הרמן מחפש מקום לתלות עליו את מקטורן החליפה; רנה נכנסת למטתה; הלנה יושבת בקצה מיטתה ואינה עושה דבר.)
לאו: (תוך חליצת נעל): לילה שלם להישאר בחור המטונף הזה!
הרמן: (משוטט ומחפש מקום למעילו): ההסתדרות ישלם בעד הכל. אם בעד ערב אני מקבל 30 לירה, אז בעד לילה יעלה 150!
הלנה: אני מצפצפת על הכסף שלהם! יתנו לי אלף לירה בעד הופעה במקום כזה – אני לא אלך! להישאר כל הלילה במועדון מלוכלך, בתוך האבק והעשן, כאשר מלמעלה מטפטף גשם ומלמטה מטיילים הפשפשים – הרי זה שגעון! לא לא, הבריאות וכבוד שלי יותר חשובים לי מכל כסף שבעולם!
הרמן: אפילו כוס מים לא נותנים.
לאו: למה לך כוס מים בשעה כזו? אתה צמא?
הרמן: צמא! זה בשביל השיניים שלי! איפה אני אשים את השיניים התותבות שלי!
הרמן: זה לא צחוק, אדון לאו. זה לא צחוק מה שעשו לנו פה. להשאיר בן־אדם כמוני מחוץ לבית כל הלילה, בקור ובגשם, כמו כלב. הם ישלמו בעד זה!
לאו: (מתכסה בשמיכה): לילה טוב. לילה טוב, אדון הרמן. לילה טוב גברת הלנה מנישבסקה!
הרמן: (רוטן): עשרים שנה בארץ וצריך יושנת על מיטה של קש!
רנה: אוף! באמת! לילה אחד בסך הכל ואתם עושים עסק כזה!
הלנה: בת כמה את, הגברת רנה? בת 20 או 25? אילו הייתי בגילך, לא רק שהייתי ישנה פה לילה אחד, אלא הייתי באה לחיות פה במושב.
הלנה: אני לא אשכב! אני אשב כך כל הלילה ולא אעצום עין, שידעו!
(הרמן, לאחר שחלץ את נעליו, ניגש אל הפנס, מוריד את הלהבה וחוזר אל מיטתו. הלנה קמה ממיטתה, מעלה את הלהבה וחוזרת למקומה. הרמן קם ממיטתו, ניגש אל הפנס ומוריד את הלהבה, הלנה קמה ומעלה שוב, כך שלוש פעמים ללא אומר ודברים.)
הרמן: (מתפרץ לבסוף כשהוא עומד בתחתוניו הארוכים): גוטס וויל, דאס איז אומגליך! יש חמישה שעות לישון, אני רוצה אפשרות לישון אותם!
הלנה: תישן! מי לא נותן לך לישון? קצת אור מפריע לך?
הרמן: כן, גברת, כן! כן! כן! אני לא רגיל ככה!
הלנה: ואני לא רגילה לשבת בחושך! אתה רוצה שעכברים יאכלו אותי?
הרמן: או, הלואי! (מוריד את הלהבה)
הלנה: תהיה מאושר אז, מה? מאושר! אני לא אעניק לך את האושר הזה. (מעלה את הלהבה)
הרמן: את… את…. את… עקשן!
לאו: שקט שם! תנו לישון סוף־סוף!
(הרמן חוזר למטתו ומתכסה למעלה ראש. רנה ולאו מתהפכים בפניהם אל הקיר, הלנה יושבת רגוזה פוזלת בלי הרף לצדדים כמפחדת מפי חיות רעות, כמה דקות של דממה.)
נשמעים קולות שונים, מעין חריקות וציוצים והלנה נרתעת במקומה כשפחדה גובר והולך)
הלנה: לאו… (אינו עונה), לאו… (אינו עונה. בקול רם יותר) לאו… לאו (ממלמל): מה יש…
הלנה: לאו, יש פה עכבר. אני שומעת אותו!
לאו: שימי מלח על זנבו.
הלנה: לאו, אני מבקשת ממך. אם הוא יתקרב אלי אני אקבל שבץ־לב…
לאו: לבריאות.
הלנה: לאו, אני אשה היסטרית. אני אקבל היסטריקה. יהיה רע מאד.
הרמן: אי אפשר להיות שקט רגע אחד?
הלנה: לאו, אני מבקשת ממך, תקרא למנדלסון! אינני יכולה להשאר ככה.
לאו: (מתישב על המטה): למה את מפריעה? מה את רוצה ממני? שבגשם ובבוץ אצא ואקרא למנדלסון כדי שיגרש איזה עכבר דמיוני?
הלנה: (בפחד): לאו… אני מבקשת… הוא מתקרב אלי…
לאו: טוב, אני אקרא לו. (צועק) מנ–דל–סון! עכ–ב–רים!
(הכל מקשיבים רגע בדממה. לפתע נשמעות צעקות אשה מבחוץ: לא! לא! לא! רנה והרמן מזדקפים בבהלה. צעקות קרבות. ואל המועדון מתפרצת מלכה ונופלת ישר לזרועותיו של לאו, העומד מול הפתח)
מלכה: הו אני אמות! הוא יהרוג אותי!
הכל: (בבהלה ובערבוביה): מי? מה קרה? למה?
מלכה: (בבולמוס של פחד): הוא! הוא רודף אחרי! הצילו אותי!
הרמן: מים! מים! תנו לה מים! (מחפש את הדלי)
לאו: היכנסי כאן מהר! (מטיל אותה אל מטתו ומכסה אותה בשמיכות) שלא תוציאי הגה!
(מתפרץ עזיז בחמת זעם)
עזיז: איפה היא, הפרוצה! את שתי עיניה אנקר לה!
לאו: (תופסו ועוצרו) רגע אחד, מה קרה…
עזיז: (משליכו מעליו בתנועת־יד והוא נופל על גבי המטה שבתוכה מלכה): אורח בא ללון ישפוט? מלכה! בשם אלהי הרחמים, ואם את לא יוצאת בזה הרגע אני מולק אותך! (שוטף ע"פ המועדון וקופץ אל הבמה. אל רנה) איפה היא? (אל הלנה) איפה היא?
הלנה: (מתוך בולמוס של פחד): מנדלסו – ן!
עזיז: (סותם את פיה בידו): שקט! אין מנדלסון! לא עסקו ולא עסק אביו… (אל רנה) (מטלטלה בכתפיה) איפה היא?
(דוד נכנס בריצה ומזנק אל עזיז)
דוד: גם לרצוח את מלכה וגם לרשת את רנה אתה רוצה? הנח לה!
עזיז: (מרפה מרנה ופונה אליו): אה, הנה הוא, בן נעוות המרדות! אתה חושב שלא ראיתי איך אתה מסתכל אל מלכה מן החלון שלך והיא מסתכלת עליך מן החלון שלה! נגד רצון המשפחה שלנו אתם תסתכלו זה על זה?!
דוד: חומצר חומצר – השכל צר! מה אתה חושב, שהעיניים שלנו ברקים שמבקיעים את החושך? גשם בחוץ – אפילו כלבים לא רואים זה את זה.
עזיז: תשים טוטפות בין עיניך, דוד! מלכה לא תהיה שלך עד סוף כל הזמנים! אשה ממשפחת רחמים לא תלך אל משפחת קדושים – כמו שאני יהודי! (אל רנה) איפה מלכה?
דוד: עלתה ברכב־אש אל השמיים! (גוער בו) תן לאנשים לישון, עזיז, הם אורחים שלך…
רנה: (מושכת אותו מעל עזיז): לא בצעקות, חבר. הוא יבין את העניין ויעזוב את המקום מעצמו (אל עזיז) תסלח לי חבר שאני מתערבת בעניינים שאינם נוגעים לי. אני מבינה מדבריך שאתה מתנגד לכך שהחבר הזה ייפגש עם החברה מן המשפחה שלך…
עזיז: אמת ויציב!
רנה (אל דוד): האם אתה, חבר, נפגשת עם החברה מן המשפחה שלו?
דוד: בשם כל הקדושים שלא!
עזיז: הוא מסתכל עליה בעיניים הגדולות שלו! חברה!
רנה: רגע, רגע אחד, חבר, להסתכל – אין זה חטא, חבר! הנה – אני מסתכלת עכשיו בו (מצביעה על דוד) והוא מסתכל בי…
עזיז; הוא מסתכל אחרת, גברת! הוא מסתכל על היופי שלה!
רנה: הנה גם אני מסתכלת. הוא בחור יפה. יפה מאד אפילו…
דוד: גם את בחורה יפה…
רנה: (אל עזיז): הנה אתה רואה חבר, אני אומרת על החבר הזה שהוא יפה והוא אומר עלי שאני יפה, אבל זה עדיין לא כלום, חבר, אני יכולה אפילו לאחוז בידו של החבר הזה… (אוחזת בידו של דוד)
עזיז: אצלנו זה אסור, גברת! איפה מלכה, תגידי! (צועק) מל – כה!
(מנדלסון מתפרץ פנימה, לבוש מעיל על גבי פיג’מה)
מנדלסון: עזיז! איפה עזיז?
עזיז: פה. הסוסים ברחו מן האורווה או זאב טרף כבשה מן הדיר?
מנדלסון: עזיז, תקח מיד את האוטו ותסע העירה. אסתר יולדת! מיד לבית החולים!
עזיז (צוחק): לבית החולים! מיד! על כנפי נשרים!
מנדלסון: בלי טענות ובלי מענות, עזיז, היא יולדת!
עזיז; בן זכר או נקבה?
מנדלסון: עזיז! היא יולדת
עזיז: במזל טוב ובברכה! חבר מנדלסון! את החברה אסתר לא יוכל החבר עזיז לקחת!
מנדלסון: מדוע?
עזיז (בשקט): פשוט מאד! כי הגשר על הואדי נשבר והכביש נשטף בגשם – אין!
כולם (קופצים ממקומותיהם אל עזיז): מ – ה?
עזיז: זהו. המושב מנותק.
הרמן, הלנה, לאו: אבל איך נגיע לתל אביב? מתי?
עזיז (בקור־רוח): כשיתקנו את הגשר. אולי בעוד שבוע, אולי בעוד שבועיים, אולי בעוד חודש…
הרמן (אוחז את ראשו בידיו): אני אשתגע!
רנה: הלא זה מחריד!
הלנה (מתעלפת): שמיים, בקשו רחמים…
לאו (ניגש אל מנדלסון וחונק אותו בצוארו): אני אחנוק אותך! נבל! מה עשית לנו?
מנדלסון (צועק): ה – צי – לו!!!
– מסך –
מערכה ב' 🔗
תמונה א' 🔗
אותו מקום, כעבור שלשה ימים. בבוקר במועדון נראים סידורים שונים המעידים על כך שהפך למקום מגורים. הרמן מתח חבל מעל למיטתו ועליו תלויים גרביים, תחתונים ומגבת. לאו העמיד את הספסלים כך שהם משמשים לו אצטבאות לחפציו המעטים. ליד מטתה של רנה – ארגז ובו כמה ספרים. רק במדורה של הלנה אין שינוי. באמצע הועמד שולחן, בהפתח המסך שומעים בבת־אחת: צלילי פסנתר רמים מתחת ידו של הרמן, תרועת סכסופון מפיו של לאו, זמרת אריה מפיה של הלנה וקריאת שיר מפיה של רנה. כל אחד מהם משתדל לעלות בקולו על היתר.
כל הארבעה: (בבת־אחת): שקט, לעזזאל!
(כולם מפסיקים ומביטים זה בזה בזעם, אך רק לשנייה אחת. בבת־אחת ממשיכים, כל אחד בשלו).
כל הארבעה: (בבת־אחת): אי אפשר כך!
(כנ"ל)
כל הארבעה: (בבת־אחת): מה יהיה הסוף מזה!
(כנ"ל)
כל הארבעה: (בבת־אחת): אני אשתגע!
(מפסיקים)
הרמן: אני רוצה שיהיה פה תור! תור! תור!
הלנה: איזה תור, אדון הרמן, כשאתה רוצה לנגן משמונה בבקר עד תשע בערב ואינך מאפשר לאף אחד מאתנו להתאמן!
הרמן: רבע שעה עם הקול הברווזית שלך מרכיז יותר מעשר שעות של הפסנתר הגרוע הזאת!
הלנה: המועדון הוא שלך? רכוש פרטי?
לאו: בשם אלהים! אולי תצאי החוצה! תשירי שם! אי אפשר לשמוע את זה יותר!
רנה: הייתי מנפצת את הסכסופון שלך לרסיסים! מטרף את הדעת!
לאו: (בבוז): שירים של ביאליק! (מחקה אותה) היה איש וראו איננו עו – ד
הרמן: אבל למה אי אפשר שיהיה סדר, שיהיה תור. כל אחד מוותר קצת ואפשר כלנו להתאמן ולא לבזבז את הזמן ככה.
אני אנגן על הפסנתר משמונה עד שתים־עשרה…
לאו, הלנה, רנה: עד שתים־עשרה?!
הרמן: עד אחת עשרה וחצי!
לאו, הלנה רנה: הו – הו!
הרמן: עד אחת עשרה! ואחר־כך, נאמר, הגברת הלנה תשיר רבע שעה…
הלנה (בהיסטריה): רבע שעה!
הרמן: חצי שעה! ואחר־כך אדון לאו…
לאו: כמה אתה נותן לי, אדוני?
הרמן: נאמר גם־כן חצי שעה…
לאו: (פורץ בצחוק) תודה רבה! (מתחיל לנגן ביתר עוז בסכסופון)
(עם כך מתחילים כל הארבעה באימוניהם וחוזרת הקקופוניה כבתחילה. נכנס עזרא, נעול מגפיים מחופסים בבוץ, ושני סלי אכל בידיו. משרואים אותו בפתח – מפסיקים בבת־אחת מאימוניהם, קופצים לקראתו וקוראים: אוכל!
עזרא: (עוצר בעדם בידו): רגע, רגע, סבלנות. יש בשביל כולם. למה זה העיניים שלכם יוצאות מחוריהן כשאתם רואים פת־לחם לפניכם…
לאו: (בצעקה): אתם מרעיבים אותנו!
עזרא: (בחיוך סבלני): לא מרעיבים, אדון, חס וחלילה. לחמנו לחמכם, חלבנו חלבכם ושמננו שמנכם. לא ייגרע מכם פירור אחד… חלק כחלק…
לאו: (בחוסר סבלנות): תוציא כבר, תוציא!
עזרא: (מסתכל בו בלגלוג, אחר מוציא לאט־לאט מתוך הסל חבילות עטופות ניר עתון, ירקות וסיר): יש ברוך־השם, יש… אפילו אם תשארו פה עוד חודש ימים…
הלנה: עפר לפיך! חודש ימים…
עזרא: אין דבר, נקלוט אתכם, נקלוט. הרבה עולים קלטנו כבר…
הרמן: שקט, שקט, אנחנו מספיק מרוגז גם ככה.
עזרא: למה מרוגז? רק בהתחלה קשה, בימים הראשונים. גם לנו היה קשה בימים הראשונים, קשה להסתדר, בוץ, עסקים עם הסוכנות, אבל אחר־כך מתרגלים. גם אתם תתרגלו…
לאו: מספיק, מספיק.
רנה: מה נשמע בחוץ, עזרא?
עזרא: ברוך אדוני יום יום. כל זמן שיש גשם – יש טוב…
הלנה: אל אלהים! אתה באמת רוצה שנשאר פה לעולמים?
עזרא: (צוחק): למה לא? יש מקום מספיק לכולנו. גם עבודה יש ברוך־השם. זה גשם ברכה! גשם מזל וברכה (נושק לקצה אצבעותיו ונושאן לשמיים). התבואה תעלה, העצים יפרחו ויתנו פרי…
לאו: ואנחנו נרקב פה…
רנה: העיקר, את הגשר מתקנים כבר?
עזרא: (מושך בכתפיו): מתקנים? למה לתקן? מה אנחנו, מהנדסים?
הרמן: אז מי יתקן, מי?
עזרא: אדוני נתן וה' לקח. אדוני נתן גשם ואדוני יקח הגשם, המים יתייבשו, ובעוד שבועיים־שלושה אפשר יהיה לעבור בואדי גם בלי גשר…
כולם: שבועיים שלושה?
עזרא: (בשקט): למה לא? יש זמ – ן… הרבה זמן… החיים ארו – כים.
לאו: את הכביש מתקנים כבר או לא?!
עזרא: מי יתקן את הכביש? משפחת רחמים? משפחת קדושים? משפחת רחמים אומרת משפחת קדושים צריכה לתקן הכביש, משפחת קדושים אומרת משפחת רחמים צריכה לתקן הכביש…
הרמן (צועק כשהוא תולש את שערו): אני אש – ת – גע!!!
עזרא: תאכל, תאכל אדון, – לא תשתגע. זה הכל מרעב. גם אצלי ככה. כשאני רעב – אני מתרגז על כל העולם, על הסוכנות, על הממשלה, על קרן־קיימת… בתאבון… יערב לכם ויבושם לכם…
(יוצא. הארבעה מתיישבים בדממה סביב לשולחן ומתחילים לפתח את החבילות)
לאו: שוב שלחו בצל, לכל הרוחות! (מעיף את הבצל דרך החלון)
רנה: לאו! איך אתה מרשה לעצמך להשליך אכל כשכאן מצוקה כזו…
לאו: כמה בצל אני יכול לסבול?
הרמן: לחם עם שמן… פלפל חריף… (מציץ לתוך הסיר) ומה זה? דייסה של פול. כמו לפרות.
הלנה: (צוחקת): סובין.
הרמן: אם הם נותן לי כוס אחת קפה! כוס אחד קפה! בלי קפה – החיים לי לא חיים!
(אוכלים בשתיקה לחם וזיתים. מלבד הלנה)
לאו: (אל הלנה): למה אינך אוכלת?
הלנה: תודה. אין לי שום חשק לאכול מן האכל הזה.
רנה: אם כן תצומי, כל הימים שנשאר כאן?
הלנה: כן. אני אצום – שידעו!
הרמן: לא אוכלת, לא ישן, כבר שלוש יומים. לא יישאר ממך כלום!
הלנה: לא אכפת לי.
לאו: מתי כבר אזכה לכך שלא יישאר ממך כלום, מתי?!
הלנה: (סוחטת ידה): הוי אלי! מתי כבר יבוא הקץ לסבל הזה! הרי זה יכול להמשך כך בלי סוף, הרי זה משהו שלא נשמע כמותו, שארבעה אנשים יהיו כבולים בידיהם וברגליהם באיזה יישוב נידח בקצה העולם…
(רעם ומתך של גשם אדיר, הארבעה קופצים ממקומותיהם ורצים לחלונות.)
רנה: מבול! ממש מבול!
הלנה: (בקול בכי): לא נצא מכאן… לעולם לא נצא מכאן…
הרמן: הם לא עושים שום דבר! הלא אפשר היה לשלוח טלגרם לתל־אביב ואז…
רנה: ואז – מה?
הרמן: ואז… אז… אולי שולחים לנו הליקופטר שלוקח אותנו!
לאו: (תופס את רנה בכתפיה בכוח): את… את…הכל את!
רנה: הנח לי, מה אתה רוצה ממני… מה אני אשמה…
לאו: את אשמה בכל! את הבאת לנו את הגשם הזה… את…
הלנה: (שהרכינה עצמה על החלון בבהלה): אל אלוהים! אנחנו אבודים! המים עולים!
(הכל פונים אל החלון ומסתכלים החוצה בפחד)
הרמן: המים באים הנה! מכל הצדדים!
רנה: איזה שטפון!
לאו: המים עולים! הם ייכנו פנימה!
הלנה: עשו משהו! אנחנו נטבע! (פותחת את החלון וצועקת) מנ – דל – סון!
כולם: (צועקים החוצה): מנ – דל – סון!
(מקשיבים רגע בשתיקה, אין תשובה)
לאו: השד לקח אותו. (צועק שוב) מנדלסו –– ן!
קולו של מנדלסון (מרחוק): כן! מה קרה?
הלנה: מה קרה הוא שואל. (צועקת) תציל אותנו! אנחנו נטבע!
לאו: בא הנה, לכל הרוחות!
קולו של מנדלסון: אינני יכול להגיע! הצריף מוקף מים!
לאו: (צועק): עבור בתוך המים ובוא!
קולו של מנדלסון: אני מקורר!
הלנה: הוא מקורר, שמעתם? הבריאות שלו חשובה לו מחיינו! כך הוא נוהג באמנים! (צועקת) זה לא מעניין אותנו! אתה אחראי לחיינו!
קולו של מנדלסון: אינני יכול לעשות דבר!
לאו: לכל השדים והרוחות, מה הוא חושב לו? (צועק) בוא מיד הנה, חי או מת!
הרמן: (צועק): אנחנו מספר לסוכנות! מספר לממשלה! יפטרו אותך!!!
קולו של מנדלסון: אני בא! אני בא! עוד רגע!
הלנה: סוף סוף! בלי איומים אי־אפשר לפעול פה כלום!
(הארבעה מתחילים להזיז, כל אחד את מיטתו קרוב יותר אל אמצע האולם ומסדרים את חפציהם כך שלא ייפגעו מגשם.
תוך כדי כך נפתחת הדלת ומופיע מנדלסון, יחף. לבוש תחתונים ומעיל, ושק על ראשו. רועד מקור).
לאו: ברוך הבא! כוס תה? ספל קפה? במה לכבד את אדוני?
הלנה: אדון מנדלסון! אתה הבאת עלינו אסון אתה תשלם בעד זה!
הרמן: אתה יודע כמה אני הפסדתי בימים אלה?
מנדלסון: (רועד): רבותי… אני מצטער מאד… אבל… מה אני יכול לעשות?
רנה: אתה יכול, חבר מנדלסון. אין דבר העומד בפני הרצון! לכל אחד מאתנו יש בית בתל־אביב וזוהי זכותו להיות בביתו!
מנדלסון: (רועד ומגמגם): נכון מאד, נכון מאד… אבל אני… אני… אני אינני אשם…
הלנה: אתה אינך אשם? מי אשם אם כן?
מנדלסון: (כנ"ל): כל זה… כל זה זה זה… מן השמים…
לאו: ובכן, אני מודיע לך, אדון מנדלסון, כל זמן שאנחנו לא נצא מכאן – גם אתה לא תצא מכאן! אתה תשאר פה!
מנדלסון: (בפחד): איפה?
לאו: פה, פה! במועדון הזה! תטבע יחד אתנו!
הרמן, הלנה: כן, נכון מאד!
לאו: לא תצא מפתח הצריף הזה!
מנדלסון: אבל המושב…
כל ה–4: לא מענין אותנו!
מנדלסון: רבותי… תבינו… אני אני אני… צריך לנהל את העניינים.
לאו: תנהל את העניינים מכאן!
מנדלסון: זה זה זה אי אפשר… רבותי, מה רצונכם ממני…
הלנה: אתה רוצה שנטבע?
מנדלסון: לא לא לא… חס וחלילה…
הלנה: אם כן עשה משהו!
מנדלסון: אני… אני אינני יודע מה אני יכול לעשות…
לאו: אם כן – תישאר פה! שבועיים, שלושה, ארבעה – עד שייפסקו הגשמים ויתוקן הגשר! (זורק לו שמיכה מעל מיטתו) קח! תכסה את הרגליים, שלא תתקרר!
מנדלסון: (כמעט בבכי): רבותי, אבל… אני…
לאו: (אל יתר השלשה): עכשיו זה בסדר, אנחנו חוזרים לאימונים שלנו!
(לאו תופס את הסכסופון ותוקע בו. הרמן מתיישב ליד הפסנתר ומנגן. הלנה שרה, רנה קוראת. מנדלסון סותם את אזניו מן הרעש. לפתע נשמעים קולות מבחוץ. הכל משתתקים ומקשיבים)
קולות מבחוץ: מנדלסו –––ן! איפה אתה? מנדלסו –––ן!
מנדלסון: אתם רואים? קוראים לי! עלי ללכת???…
לאו: אתה שתוק ואל תענה.
קולות מבחוץ: מנדלסו –– ן
מנדלסון: (קורא בקול): כן! אני…
לאו: (סותם לו את פיו, משיבו על המטה ומכסה את כולו בשמיכה): אתה אינך! תזכור שאינך! (אל היתר) להתאמן!
(חוזרים לנגן ולשיר. הדלת נפתחת ונכנסים שמאי ועזרא, שקים על ראשיהם)
שמאי: אולי ראיתם את מנדלסון?
(הכל מושכים בכתפיהם)
עזרא: לא היה פה אצלכם?
(הכל מושכים בכתפיהם)
שמאי: איזה בן אדם! איזה בן אדם! אתה צריך לו – האדמה בלעה אותו. אינך צריך לו – הוא כעשן בעיניים, לא יזוז מעליך! בא הגשם – הוא צולל כעופרת במים אדירים!
עזרא: הגג של הצרכניה – כולו ככברה. המים נוטפים ישר על שקי הקמח, עוד מעט יהיה הכל בצק. איפה מנדלסון? – איננו!
לאו: איננו.
שמאי: דיר הכבשים פרוץ. נכנסת הרוח מעבירה קור בבשרם. כולם יחלו וימותו. איפה מנדלסון? – איננו!
עזרא: אסתר שלנו ילדה על האבניים. לבית־חולים לא לקחו אותה. התינוק בוכה. אין חיתול בשבילו. איפה מנדלסון! – איננו.
לאו: איננו.
שמאי: צריך נפט בשביל הנשים, צריך שמיכות בשביל הזקנים, צריך עראק בשביל הגברים, איפה מנדלסון! – איננו.
לאו: איננו.
עזרא: בשביל מה שלחו לנו אותו מן הסוכנות – אם בעת צרה הוא נעלם ואיננו!
לאו: איננו.
שמאי: אבל – כשאתה עובד במטע, ויושב רגע לנוח, לעשן סיגריה או להמתיק שיח – פתע פתאם – הוא על ידך!
לאו: הוא על ידך!
עזרא: או כשאתה מכסח קוצים ביער וכל עצמותיך עיפות ואתה מסתתר מאחורי עץ ושוכב קצת לישון בצהריים – פתע פתאום – הוא על ידך!
לאו: הוא על ידך!
שמאי: או כשאתה בא לצרכניה ורוצה לקבל קצת יותר מן המנה הקצובה וכאשר היא בידך, כבר בתוך האמתחת – הוא על ידך!
לאו: הוא על ידך!
עזרא: או כשאתה משחק ששבש בערב וקצת שותה וקצת עושה רעש לשמח לב הבריות – פתע פתאום – הוא על ידך!
שמאי: (לוחש על אזנו של לאו): או מביא קצת חשיש מן העיר – הוא על ידך!
עזרא: (לוחש על אזנו של לאו): או קונה במשיכה קצת שמן מן המחסן – הוא על ידך!
שמאי: אם כן אני שואל אתכם – למה יש לנו צורך בו?
עזרא: ילך לו – ימצא פרנסה אחרת! אנחנו – נקמה נפשנו ממנו!
שמאי: ילך – ולא ירדה את השמנת מחלבנו. חמש מאות לירות לחודש –
מנדלסון (קופץ בבת־אחת מן המטה): שקר! שלוש מאות ושמונים –
שמאי ועזרא: פה אתה מסתתר, תיפח רוח אמך! התחבאת מפנינו!
מנדלסון: לא התחבאתי, זה… הם!
שמאי ועזרא (אל האמנים): אתם?
הלנה: כן! אנחנו! ולא ניתן לו לצאת מכאן עד שיחזיר אותנו לביתינו.
הרמן: הוא אחראי! הוא, הוא!
רנה: איננו יכולים להישאר פה יותר!
(הארבעה שרים את הפזמון “לא נשאר”, הדלת נפתחת ונכנסים יקותיאל ומרדכי. השיחה נפסקת בהיכנסם)
יקותיאל הגברת רנה פה?
רנה: אני פה ואינני גברת.
יקותיאל ומרדכי (ניגשים אליה בתוקף): די! לא צריך יותר!
רנה: מה די?
יקותיאל: די גשם! די!
מרדכי: עכשיו די! כל הארץ כמים לים מכסים! השדות רוו, הגנים רוו, הסלעים רוו, גם אנחנו רווינו. די!
רנה: זו גם דעתי. אם כן מה רצונכם ממני?
יקותיאל: שתאמרי לגשם הרף!
רנה: אני?
מרדכי: כן, את! בדברך נבקעו השמיים ובדברך ייסגרו!
רנה: הקוסמת אני, או חוני המעגל שבדברו ייפתחו השמיים ובדברו ייסגרו?
יקותיאל: כשם ששמע אלהים לתפילתך בפעם הראשונה כן ישמע בפעם השניה.
מרדכי: לנו לא נעתר ולך הוא נעתר!
רנה: הה, אילו היה הדבר תלוי בי – הייתי אומרת הרף בלילה הראשון. לא, ידידי, אין זה בכוחי להפסיק את הגשם!
יקותיאל ומרדכי: תנסי, תנסי!
עזרא ושמאי: תנסי, תנסי!
רנה: אדרבא, ננסה כולנו! מי יתן!
(הכל שרים את הפזמון “הרף”. – נחפזים אל החלונות ומסתכלים לשמיים).
כולם: (חוזרים): לא פסק!
יקותיאל: כנראה שיש בנו חטא!
אנשי המושב: חטאו חטא!
לאו: (מצביע על מנדלסון): הנה החטא! צריך היה להחזיר אותנו ביום בואנו הנה ועכב אותנו פה שלושה ימים ושלושה לילות!
מנדלסון: רבותי, אני…
הרמן: אתה… אתה… אתה… עקשן!
הלנה: ומה נעשה עכשיו כשהמים עולם ועולים –
עזרא: בואו אלינו! שנים למשפחת קדושים ושניים למשפחת רחמים! לא יאמר איש צר לי המקום בבתי המושב שלנו!
יקותיאל: יש לנו אחת־עשרה נפשות בבית – תהיינה עוד שתיים – לא מעלה ולא מוריד!
עזרא: עלינו ועל שכמנו! בואי גברת! טפסי על השכם!
(ניגש אליה ומטה שכמו)
שמאי: (ניגש אל לאו): ואתה – בוא אל רחמים! תמצא שם אש לחמם את עצמותיך!
לאו: ולב רחום על איש אומלל כמוני.
יקותיאל (ניגש אל הלנה): בואי, גברת! ביתנו חם וטוב! את תשני במטה אחת עם אשתי ואני אשן עם בני בכורי …
הלנה: לא, חברים. אני מודה לכם מאד. אני – נשארת כאן.
מרדכי (אל הרמן): בֹא, אדון, מפיתנו תאכל ומכוסנו תשתה וכל אשר לנו – לך הוא!
הרמן: תודה רבה. ההסתדרות הבטיח לי לקחת אותי לבית שלי וההסתדרות צריך לקיים. אני נשאר פה!
מנדלסון: (אל הלנה והרמן): רבותי, אבל פה הרי…
הלנה: תודה רבה אדון מנדלסון. אני נשארת פה! אתה רק תדאג שהמים לא יחדרו פנימה. תניח שקים מסביב לקירות או תחפור תעלות מסביב לצריף. מפה לא אצא כל זמן שלא יחזירו אותי לביתי!
הרמן: נכון.
מנדלסון: מצטער מאד…
עזרא: בואו! שניים שניים ייכנסו אל התיבה!
(עזרא מרכיב את רנה על שכמו. שמאי – את לאו. יקותיאל ומרדכי נושאם יחד את מנדלסון בזרועותיהם ופונים אל הפתח)
לאו (מנופף בידו לאחור מעל שכמו של שמאי): שלום רב, צמד־חמד קלאסי טביעה מוצלחת! מזל־טוב!
(יוצאים, נשארים הרמן והלנה, מסתכלים זה בזה)
הלנה (נאנחת): אה, להיות פה יחד אתך…
הרמן (נאנח): אה לטבוע פה יחד אתך… (עושה תנועה של שאט־נפש)
– מסך –
תמונה ב' 🔗
כעבור כמה ימים. החצר. משמאל בית רחמים, מימין בית קדושים, בירכתיים המועדון. בהיפתח המסך נראים – רנה, דוד ורבקה בפתח בית קדושים ולאו מלכה ושמאי בפתח בית רחמים. כולם מצביעים אל השמים, קוראים בשמחה: קשת! קשת בשמיים! אחר שרים את השיר “קשת בשמיים”.
רבקה (אל רנה): שמע אדוני לתפילתך, שמע (נושקת לה).
רנה: לתפילת כולנו שמע.
רבקה (נושאת עיניה אליה): ועכשיו – תלכי מאתנו?
רנה (בעצב): כנראה…
רבקה: כבר נקשרה נפשי בנפשך… שלושה ימים היית בביתנו וממש כבת את לי… (מוחה דמעה בסינרה)
רנה: יש לי אם בבית, ואב, והם מחכים לי.
רבקה (בהיסוס): יש ותעזוב בת את אמה ואת אביה ותלך אחר אחר…
רנה: אחר מי?
רבקה: אחר… אחד עלם יפה מראה וטוב לב… (נושאת עיניה אל דוד)
רנה: אה, העלמים הללו! מי יודע אם לבם טוב או רע…
רבקה: צר, צר יהיה לי להיפרד מעליך… (נכנסת אל הבית ונעלמת בחדר הסמוך)
דוד (בצחוק): אמא שלי התאהבה בך…
רנה: וגם אני בה, עכשיו כבר התפללתי בלבי שהגשם יוסיף לרדת. שירד בלי סוף… אתה חושב שהגשר כבר תוקן?
דוד: אני חושב שהגשר כבר תוקן…
רנה: (נאנחת): כשהגשר היה שבור – היה לבי שלם, עכשיו כשהגשר תוקן – לבי… קצת שבור…
דוד: אולי נשבור את הגשר ונתקן את הלב?
רנה: את כל הגשרים הייתי שוברת כדי לתקן את הלב…
דוד: את כל הגשרים מכאן עד תל־אביב?
רנה: את כולם!
דוד: (מפזם) מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה…
רנה: ואצלי היא נולדה במים רבים…
דוד: כלו המים – כלתה האהבה…
רנה: כלו המים – השמש מצמיחה אותה… כמו את עצי התפוחים שלכם…
דוד: (מפזם): רפדוני בתפוחים, סמכוני באשישות כי חולת אהבה אני…
רנה (אוחזת בשתי ידיו): כתפוח בין עצי היער אתה! למד אותי שיר אהבה שלכם! כל כך יפים הם שירי פרס שלכם!
דוד (לאחר היסוס): טוב, אלמד אותך שיר אהבה פרסי. “דוחטאר שיראזי”.
(שניהם נכנסים לבית פנימה. דוד שר:
ג’נאם ג’נאם שיראזי
אברות רנמאן שיחאמי
כמאן שירזאם נגמי
נדידי.
בה־בשעה יושבים לאו ומלכה בבית רחמים. מלכה אורגת שטיח. משמסיים דוד את שירו – נוטל לאו את הסכסופון ומשמיע בו כמה צלילים. דוד ורנה ממשיכים להתלחש ביניהם.)
לאו: יפה?
מלכה: לא. האוזן שלי לא רגילה לזה.
לאו: למה היא רגילה?
מלכה: לשירים אחרים.
לאו: שירי לי אחד מאלה, אולי אלמד.
מלכה (לאחר היסוס): טוב, אשיר לך שיר אהבה: רובבה.
(מלכה שרה “רובבה”)
רנה: (אל דוד, בבית קדושים): עוד שיר אחד!
לאו: (אל מלכה, בבית רחמים): עוד שיר אחד!
(דוד מכאן ומלכה מכאן שרים את השיר “שירין שירין”.
לאו ורנה מצטרפים. השירה נשמעת בהרמוניה אחת)
לאו: (אל מלכה): יופי!
מלכה: מה יופי?
לאו: את!
מלכה: האוזן שלי לא רגילה לזה.
לאו: למה?
מלכה: לשמוע מלים כאלה…
לאו: מלים כאלה שומע הלב ולא האוזן…
מלכה: הלב שלי חלש מאד… כל כך חלש…
לאו: קל לבוש אותו אם כן!
מלכה: אם גבור אתה כמו הידר־בק – תכבוש את לבה של סינמבד!
לאו: האהבה עושה חלש כליאו – גיבור כהידרבק! (מתגבר כארי) מה היית עושה אילו הייתי אומר לך שאני מאוהב בך?
מלכה: לא יודעת.
לאו: שאני משוגע אחריך!
מלכה: לא יודעת.
לאו: שאני… מעריץ אותך!
מלכה: לא יודעת.
לאו: שאני… שאני רוצה להתחתן אתך!
מלכה: לא יודעת. אחר הכל תשאל את אבא שלי.
לאו: אבל מה את היית אומרת על זה.
מלכה: לא יודעת. אצלנו המנהג לעשות מה שאבא אומר. (קמה מעל מסכת הארג) אני אקרא לאבא שלי. תגיד לו מה אתה רוצה. אם הוא יסכים – בבקשה… (יוצאת אל החדר הסמוך).
רנה: (אל דוד): אוכל אפילו להיות מורה אצלכם…
דוד: שאת תרויחי את הכסף? – לא לא, אצלנו זה לא נהוג!
רנה: אם כן אהיה כל מה שתאמר לי שאהיה.
דוד: ולא תלכי עם האמנים האלה ממקום למקום?
רנה: לא. לא אזוז מן הבית!
דוד: ואותי תלמדי את השירים שאת קוראת.
רנה: כן, אקרא אותם לפניך, בכל ערב – שיר.
דוד: לא טוב שהאשה יודעת יותר מן הבעל…
רנה: אבל יש דברים שאתה יודע יותר ממני – כמו השירים ששרת…
דוד: או, את תלמדי אותם מהר, ואז תלכי לשיר בשדות לאחרים…
רנה: אני נשבעת שלא. (אוחזת בידיו) תראה, רק לך אשיר!
דוד (לאחר שתיקה): ומה יאמר אבא על כך? אצלנו אם אבא אומר לא אפילו נהרות לא ישטפוהו!
רנה: אם כן לך ודבר אתו!
דוד: עכשיו?
רנה: כן, מיד! לפני שיתקנו את הגשר!
דוד: (קם): חכי לי, אלך ואדבר אתו. (אוחז בידה) את… את… את זמיר שלי (דוד יוצא לחדר הסמוך. בבית רחמים נכנס שמאי אל לאו)
שמאי: בתי אומרת שרצונך לדבר אתי.
לאו: (בהתרגשות): אדון שמאי, אני… מאוהב!
שמאי (מטה אזנו): מאוהב? מה זה?
לאו: אני אוהב!
שמאי: אתה אוהב! יהי אלהים עמך! באהבה בחן ובחסד מנהיג הבורא את עולמו. מה רצונך ממני אם כן?
לאו: אני… אני… (מתגבר כארי) אני רוצה לשאת את בתך לאשה.
שמאי (נבהל): אתה? את בתי?
לאו: אני – את בתך.
שמאי: (פורץ בצחוק): צחוק אתה עושה לי, אתה (מראה על הסכסופון) עם חמת הרועים הזה – את בתי? ככה־סתם? פתאום? (בחרדה) או אולי כבר פיתית אותה, מה?
לאו: לא, לא פיתיתי, אני רק…
שמאי (בכעס כבוש): ודאי פיתית אותה! אני הכנסתי אותך לביתי, נתתי לך מלחמי וממימי, הנגתי בך כבן לי, ואתה – הערמת עלי, בכחש סובבת אותי ואל בתי באת בסתר…
לאו: לא לא לא. אני נשבע.
שמאי: אז איך זה פתאום, אתה – בא לבקש את בתי!
לאו: אני – אני התאהבתי בה.
שמאי: אבל מתי?! שלושה ימים וכבר?
לאו: ברגע הראשון שראיתי אותה.
שמאי: אהבה של רגע. רגע תבוא ורגע תחלוף.
לאו: לא לא, בכל לבי.
שמאי: (מסתכל בו ובוחנו): מי אתה? מה ישך? ייחוס אבות? עושר? כבוד? רכוש?
לאו: (אוחז בסכסופון): רק זה. (מניח ידו על לבו) וזה.
שמאי: צחוק אתה עושה לי! (בחשיבות ובגאווה) אתה יודע מי זו משפחת רחמים? (בקול) זו המשפחה העתיקה שבכל פרס, חוטר מגזע מרדכי היהודי! ואתה – מי אתה????
(נכנס עזיז, מבוהל)
עזיז: שמאי, רגע אחד… (אל לאו) תסלח לי. (אל שמאי) דבר לי אליך. דחוף מאד.
שמאי: דבר!
עזיז: נצא החוצה. בינינו.
שמאי (אל לאו): סלח לי.
(עזיז ושמאי יוצאים)
עזיז: (בלחש): עכשיו עברתי על יד הבית של קדושים. אסון עומד להתחולל על ראשנו!
שמאי: איך? מה קרה?
עזיז: שמעתי דוד מדבר עם אביו. הוא לוקח את הגברת רנה לאשה. עוד אחד במשפחה שלהם (בקול מאיים) הם יהיו רוב!
שמאי: במו אזניך שמעת?
עזיז: שכך ייקטפו אזני אם לא שמעתי מלה במלה.
שמאי: לא יקום ולא יהיה. הם לא יהיו רוב במושב הזה!
עזיז: צריך לעשות משהו! דחוף מאד!
שמאי (דוחהו מעליו): לך, לך ושמע מה נעשה שם, ואני אַכֶּה אותם מכה אחת אפיים. סמוך על תבונתי.
(עזיז מסתלק. שמאי נכנס פנימה)
שמאי: (בקול רך, אל לאו, כולו ממתקים): אז בתי מצאה חן בעיניך, מה?
לאו: היא היפה בבנות, אדון שמאי, אני אמנם אין לי ייחוס אבות…
שמאי: אה, ייחוס לא חשוב כל־כך…
לאו: גם לא עושר וכבוד…
שמאי: שקר העושר והבל הכבוד…
לאו: אבל אני אוהב אותה…
שמאי: אה, אהבה! זה העיקר! ואתה – איתה דברת?
לאו: דברתי.
שמאי: ומה אמרה?
לאו: אמרה שכל מה שתאמר לה אתה – תעשה.
שמאי: (צוחק צחוק ממושך): אני… מה אני ומי אני? נקרא לנערה ונשאל את פיה, אם היא מסכימה – האם אני אעמוד כשטן לה על דרכה? וכי רשע אני? וכי אב שונא בתו אני? בוא בוא, ניכנס אצלה ונדבר עמה. בנחת, דברים רכים, יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. אני, רק את טובתה אני דורש. וגם טובתך אתה, כי באמת בחור נאה אתה…
(שניהם נכנסים אל החדר הסמוך)
(בבית קדושים, נכנסים עזרא ודוד אל רנה)
עזרא (פונה אל רנה בנחת): סיפר לי בני דוד על רצונכם. אמר לי שאת מחבבת אותו והוא מחבב אותך.
רנה: כן.
עזרא: כל זה טוב ויפה. אבל אנחנו, הפרסים… אצלנו לא מנהג שנתחתן באחרים שלא מבני פרס…
רנה: אבל אדון עזרא, מה זה חשוב…
עזרא: זה חשוב! חשוב! אשה אשכנזיה תתחתן עם פרסי, לא תדע לבשל לו האכל שהוא אוהב…
רנה: אבל אני אלמד!
עזרא: לא קל ללמוד. לא קל, את אוהבת מרק בלי שמן הוא עם שמן, את אוהבת בלי בצל, הוא עם בצל, את אוהבת מתוק הוא אוהב חריף.
רנה: אני אוהבת חריף מאד!
עזרא: לא, לא. יהיו סכסוכים, אני יודע. תמיד יהיו סכסוכים. את ביין גורדלי והוא ביין חרדלי, את במיסב צר והוא במיסב רחב. ככה זה כשהאיש והאשה לא מגזע אחד. עד שאת תתני עיניך בסיר – כבר יתן עינו באשה אחרת…
דוד: אבא, אבא… אני….
עזרא: לא לא. יש לנו כבר נסיון בדברים האלה. זה לא פשוט. מוטב שאת תקחי לך חתן מהמשפחות שלכם ודוד יקח כלה מן המשפחות שלנו, ולא יהיה ערבוביה.
רנה: אדון עזרא, אבל אנחנו אוהבים…
עזרא: האהבה – כחלום יעוף. יהיו בלבולים! הרבה בלבולים! את תלכי לך לדרכך ואנחנו…
(נכנסת אסתר במרוצה)
אסתר: עזרא! בוא רגע! בוא! (קוראת לו החוצה)
עזרא: מה קרה אסתר? התינוק?
אסתר: לא לא, בוא!
עזרא: תסלחו לי (יוצא אחריה)
אסתר (לוחשת): תשמע מה קרה. עברתי על יד הבית של רחמים. מלכה מתחתנת עם האדון הזה, לאו. עוד אדם אחד במשפחה שלהם. יהיה להם רוב!
עזרא: לא יקום ולא יהיה!
(אסתר רצה לעבר בית רחמים)
(עזרא נכנס במרוצה לבית)
עזרא: בסדר, אני מסכים. (רנה ודוד נדהמים) מה אתם מסתכלים בי כך? אני מסכים!
דוד (נדהם): למה?
עזרא: למה שאמרתם! מסכים! די!
דוד: (אינו מאמין): אבל… איך זה… ברגע אחד החלפת את דעתך…
עזרא: אתם… שכנעתם אותי.
דוד: אני… כמעט לא מאמין.
עזרא: אתה2 לא מאמין לאבא שלך, מה? אני – יש לי לב חלש. חלש מאד. אני רואה אנשים סובלים – הלב שלי נמס. אני מסכים.
רנה: (לוחצת את ידו בשתי ידיה): או, עזרא, כמה אני מודה…
עזרא: לא. לא צריך להודות. אבל – את צריכה לדעת שהמשפחה שלנו, משפחת קדושים – חשובה מאד מאד!
רנה: אני יודעת.
עזרא: ואנחנו אוהבים אוכל חריף!
רנה: כן.
עזרא: והרבה שמן!
רנה: כן!
עזרא: שמן שיראזי!
רנה: כן, אני אלמד הכל.
עזרא: וצריך שיהיו לך הרבה ילדים!
רנה: כמה?
עזרא: אולי עשרה אולי שנים־עשר!
רנה: כל כך הרבה? למה?
עזרא: בשביל שאנחנו נהיה רוב במושב הזה!
רנה: שנים עשר זה המון! זה קשה מאד!
עזרא: לא קשה, לא קשה. מתרגלים, אין דבר. בהתחלה קשה אחר כך זה כבר הולך מעצמו, אחד – אחר – השנה אחד – אחר – השני.
רנה: אני אנסה.
עזרא: (נושק לה על מצחה): יברך אותך אלהים, בתי.
(מוציא בקבוק עראק ומעמידו על השולחן.
לאו ושמאי נכנסים בבית רחמים)
שמאי (אל לאו): והרבה ילדים, אתה שומע?
לאו (צוחק): הרבה? כמה?
שמאי: אולי עשרה אולי שנים־עשר.
לאו: המון!
שמאי: כן, אנחנו צריכים להיות רוב במושב הזה!
לאו: סמוך עלי!
שמאי (נושק לו על מצחו): יברך אותך אלהים, בני!
(מוזג שתי כוסיות עראק. אלה מכאן ואלה מכאן שרים יחד:
חלה רו רו רו רו
רשטה פולו
עדס פולו
שביט פולו
וכו'
נכנס מנדלסון במרוצה)
מנדלסון (עומד באמצע החצר וקורא בשמחה): רבותי! הגשר תוקן! קחו את חפציכם! הביתה!
עזרא (יוצא אליו בלב שמח) קצת אחרת, חבר מנדלסון, הבית שלהם – פה!
מנדלסון (נבוך): איפה?
שמאי (יוצא אליו בלב שמח): איזה בן־אדם! איזה בן־אדם!
כשצריך אותו – הוא איננו! כשלא צריך אותו – הוא על ידך!
מנדלסון: אינני מבין כלום.
לאו (קרב אליו): במשך הזמן תבין הכל, מנדלסון! בעוד שנה ילד אחד, בעוד שנתיים – שני ילדים, ביחד – שלוש – שלושה! אתה תבין!
רנה: (קרבה אליו): הכל תבין, חבר מנדלסון! אם לו יהיו עשרה ילדים – לי יהיו שנים־עשר, ואם לו שנים־עשר לי ארבעה־עשר! אתה תבין!
מנדלסון (פורש כפיו): אינני מבין כלום… איפה הרמן, הלנה?
הם יכולים לנסוע! (קורא לעבר המועדון הרמן! הלנה! מקשיב) אין קול ואין עונה… (פונה אל דלת המועדון) הרמן! הלנה! אפילו רגע מיותר אחד לא רצו להישאר פה. ועכשיו, כשהדרך פתוחה, אינם עונים אפילו! (ליד הפתח) הרמן! הלנה! הגשר תוקן! אפשר לנסוע! (מקשיב, בקול רם יותר) הרמן! הלנה! (לאו, רנה, אנשי המושב, נאספים לאט־לאט אל הדלת. מנדלסון דופק על הדלת) הרמן! הלנה!
לאו: טבעו כנראה. יחד. טביעה בנשיקה.
רנה: גוועו ברעב. לא רצו לנגוע באוכל שהביאו להם! – ומתו. (בפאתוס) “באמצע חייהם שירתם נפסקה….”
מנדלסון (דופק בחזקה על הדלת): הרמן! הלנה! אינני משטה בכם – הגשם פסק ואתם יכולים לנסוע! (מקשיבים. אל הסובבים) רבותי – אין זה צחוק, אם קרה להם משהו – עלי ועל ראשי. אני האחראי במקום הזה! (דופק שוב)
רנה: אולי ברחו – מי יודע. באשון לילה נמלטו ואינם. (בפאתוס) למרות הגשם, למרות הסערה – שמו נפשם בכף ואל ביתם הגיעו!
לאו: צריך לפרוץ פנימה! (מטה כתף אל הדלת) דחיפה אחת –
מנדלסון: (מושכו מן הדלת): חבר! אני אחראי על הדלת הזאת! אם היא תישבר – אני אצטרך לתת דין וחשבון על כך! (דופק) הרמן! הלנה! (כולם מצמידים אוזניהם לכותל ומקשיבים)
לאו: אין רוח חיים!
עזיז: תנו לי, טוב עין רואה מאזן שומעת. (מציץ בחור המנעול. כולם מתכופפים אליו ומצפים) הם חיים (כולם נושמים לרווחה)
מנדלסון: אבן נגולה מעל לבי. אתה בטוח?
עזיז (ממשיך להציץ פנימה): בטוח! (לוחש) הם יושבים זה על יד זה!
רנה: אל אלהים לא יאומן כי יסופר!
לאו: בוכים?
עזיז: לא לא,
לאו: מתנשקים?
עזיז: לא לא.
מנדלסון: העיקר, הם חיים?
עזיז: כן.
לאו: ובכן מה הם עושים, לכל הרוחות?
עזיז (לוחש): יושבים על יד הפסנתר
רנה: ומה?
עזיז: מתלחשים!
לאו: בשם אלהים!
עזיז: שקט, שקט. הם קמים יד ביד. (קולותיהם של הרמן והלנה נשמעים בפנים).
הרמן: ועכשיו נתחיל שוב יקירתי.
לאו: אל אלהים – “יקירתי”!
הלנה: ואני ארים קצת את קולי, חביבי.
רנה: אל אלהים – “חביבי”!.
(מבפנים נשמעים נגינת פסנתר וקול שירתה של הלנה – אריה מתוך איזו אופירה. הכל מקשיבים בדריכות עד סוף השיר)
הרמן הפעם זה היה נפלא, יקירתי!
הלנה: הכל בזכותך, חביבי!
הרמן: נחזור שוב, יקירתי?
הלנה: כרצונך, חביבי!
(הנגינה והשירה נשמעות שוב. כל אנשי המושב נושאים פניהם אל עבר הקול ושרים יחד עם הלנה לקול נגינתו של הרמן)
– מסך –
תמונה ג' 🔗
אותו מקום, כעבור יומיים, לפנות־ערב. על כותל המועדון כתובת גדולה – קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".
ליד בית רחמים חופה ומתחתה – מלכה ולאו ומסביבם יתר בני המשפחה.
ליד בית קדושים חופה ומתחתה רנה ודוד ומסביבם יתר בני המשפחה.
יקותיאל (אוחז כוס בידו ומברך):… ברוך אתה אדני מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין (מגיש את הכוס לפי החתן והכלה)
מרדכי (כנ"ל): … ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין (כנ"ל)
דוד: (עונד טבעת על אצבעה של רנה): הרי את מקושת לי בטבעת זו כדת משה וישראל.
לאו: (עונד טבעת על אצבעה של מלכה): הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל.
(המשך הברכות נשמע יחד מפי יקותיאל מכאן ומרדכי מכאן בשטף מהיר שהמלים נבלעות בו.
משהם מסיימים יחד – נשמעת המולת “מזל־טוב” מפי כל. התנשקויות, לחיצות ידים, מחיית דמעות וכו' מנדלסון מתרוצץ ממשפחה אל משפחה כדי לשמור על נייטרליותו ומברך לכאן ולכאן. הכל שרים בנעימה פרסית “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה” ונכנסים תוך כדי כך משפחה משפחה לביתה.
עזרא מכאן ושמאי מכאן נותרים אחרונים).
עזרא: (מציץ לאחוריו, אל שמאי) שמאי! (שמאי נתעכב. עזרא קרב אליו וכוסו בידו) נשיק כוס אה?
שמאי (לאחר היסוס): נשיק!
עזרא (שניהם מרימים כוסותיהם): לחייכם ולחיי כל ישראל
שמאי: לחייכם ולחיי כל ישראל! (לוגמים)
עזרא (מקנח פיו): ואיך? שמח על חתנך?
שמאי: ברוך השם, ברוך השם… קצת משוגע, אבל בחור טוב… ואתם – שמחים על הכלה?
עזרא: כן! מא – ד! צנועה וחסודה, חכמה ומלומדת, יגעה וטורחת, מרקחת ומטבחת, ומבשלת – – – – חריף!
שמאי: עם שומים ובצלים?
עזרא: עם שומים ובצלים וכל התבלינים!
שמאי: זה חשוב! חשוב מאד!
עזרא: ובין תבשיל לתבשיל מה היא עושה? – מלמדת אותנו דברים שלא כתובים בתורה. אגדות ושירים של אחד ביאליק ואחד שמעוני ואחד – שרני – שרניחובסקי!
שמאי: והחתן שלנו – כל ערב תוקע בשופר שלו, ושר –גבור גבור! אמרתי לו – יש לך קול יפה, תהיה חזן אצלנו. לא רוצה. רוצה מוזיקה. ועכשיו – בתי מלמדת אותו כל השירים הפרסיים שלנו.
עזרא: והכלה שלנו – כבר יודעת השירים האלה יותר טוב מאתנו, קול ערב יש לה – קול כלה!
שמאי: מי יתן וכל הימים יישמע באהלנו קול חתן וקול כלה!
עזרא: אמן ואמן! (לאחר היסוס) שמאי – למה תהי מריבה בינינו. החתן לך והכלה לי וכפות המאזניים שקולות. יבוא ילד לכם יבוא ילד לנו, שנים לכם – שניים לנו. וכך עד סוף הימים…
שמאי: כן ירבו, ככוכבים בשמיים!
עזרא: אמן ואמן! לא טוב הדבר שאנחנו נעשה שמחה לחוד ואתם תעשו שמחה לחוד…
שמאי: הוצאת מלים מלבי, עזרא, ברוב עם תרבה השמחה. ניכנס כל אחד לביתו ונקרא לכל אנשינו להתכנס יחד, במועדון!
עזרא: ושלום עלינו ועל כל ישראל.
שמאי: אמן!
(משיקים שוב כוסותיהם ונפרדים איש איש לביתו.
מנדלסון בגילופין, נחפז מביתם של קדושים לביתם של רחמים).
מנדלסון (לעצמו): כוס אחת כאן וכוס אחת שם, כוס אחת שם וכוס אחת כאן – והכל לשם שיווי המשקל. בינתיים אני הוא זה שמאבד את שיווי המשקל! כבר מתנודד על רגלי! לרחמים שמחה אחת, לקדושים שמחה אחת ולי – שמחה כפולה! מי יכול היה לתאר לעצמו שלהקה עלובה של אמנים תגרום לבלבול ראש שכזה. עת הזמיר הגיעה… רגע, לאן עכשיו? (עומד ומפקפק) אה, כן, אל, אל … אל מלא רחמים. (הולך ונעצר) הוי, הראש… (מסתכל למרחוק ונבהל) מי הם שניים אלה?… זהו, מן הסוכנות כנראה. אוי לי ואוי לראשי. עכשיו תפסו אותי בקלקלתי. מדריך של מושב – ושתוי כלאֹט! פיטורין – זה ברור, ובלי שום פיצויים! אילו אפשרי היה להסתתר…
(באים בצעדים מהירים – גברת גלינה ואדון חלפון וניגשים אליו)
גב' גלינה: תסלח לי, אדוני, איפה אוכל למצוא את מנהל המושב?
מנדלסון (לעצמו): אשר יגורתי בא לי… (אל גלינה בצחוק) – המנהל קשה לומר…
חלפון: מה פירוש קשה לומר? הוא דרוש לנו באופן דחוף!
מנדלסון (תוהה עליו): מה הדחיפות הזאת?
גלינה: אדוני – תענה לנו על שאלתנו ואל תשאל אותנו שאלות. איפה המנהל?
מנדלסון: המנהל… המנהל… למעשה אין פה שום מנהל!
חלפון: אם כן המזכיר, או תקרא לו איך שתרצה. איפה הוא?
מנדלסון: אם למזכיר אתם מתכוונים – בעצם, אין פה שום מזכיר…
גלינה: אם כן המדריך או משהו!
מנדלסון: אה, המדריך… (צוחק) המדריך, נדמה לי שזה אני.
חלפון: מה פירוש נדמה לך?
גלינה: אדוני, אתה…
מנדלסון: אני יודע, יודע. אני אסביר הכל, הכל. צריך הייתי להביא צינורות מחיפה ולא הבאתי. צריך הייתי לסדר תשלום בעד עבודות־דחק ולא סידרתי. צריך הייתי למסור דין וחשבון כספי ולא מסרתי …
גלינה: אדוני, מה מעניין אותנו הדין וחשבון הכספי שלך, אנחנו…
מנדלסון: אני יודע, יודע. אני אסביר הכל. אני נשבע שלא מעלתי אפילו בפרוטה אחת, הספרים פתוחים, אפשר לראות…
חלפון (צועק): אדוני, אנחנו רוצים לדעת מה קרה לבנינו!
מנדלסון (נבהל): בנינו… איזה בנים?
גלינה: אני אמה של רנה גלינה! איפה בתי?
חלפון: איפה בני ליאו?
מנדלסון: אה, כך… (פניו מאירות) רנה וליאו… נעים לי מאד, באמת נעים מאד… (ברשמיות) הם התחתנו.
גלינה וחלפון: הת־חת־נו?
מנדלסון: כן, לפני שעה קלה. מזל טוב לכם. מזל טוב (לוחץ את ידיהם)
(חלפון וגלינה מסתכלים זה בזה)
חלפון (אל גלינה): מזל טוב, מחותנת.
גלינה: מזל טוב, מחותן.
(שניהם נופלים זה על צוארי זו ומתנשקים)
גלינה (אל מנדלסון): אבל איך זה – בלי להודיע לנו, בלי לקרוא לנו.
מנדלסון: באמת אינני יודע, לא אוכל להסביר זאת… היה גשם.
חלפון: אבל למה… למה לא בתל אביב!
מנדלסון: זהו, שהיה גשם…
חלפון: ואי אפשר היה לחכות כמה ימים?
מנדלסון: כנראה שלא. תסלחו לי, עלי למהר…
גלינה: אבל איפה הם?!
מנדלסון: שמחים! שמחים! (קול שירה נשמע מאחד הבתים) אינכם שומעים כמה שמח? מזל טוב לכם, מזל טוב! מיד אחזור! (שמח להיפטר מעליהם, נחפז אל המועדון).
גלינה (אל חלפון): מחותנים, מה?
חלפון: מחותנים!
גלינה: אבל אינני יכולה לתפוס זאת! למה היה עליהם לברוח הנה כדי להתחתן! האם אני הייתי מתנגדת לכך שרנה שלי תתחתן עם בחור נחמד כמו לאו?
חלפון: גם אני לא הייתי מתנגד, רנה בחורה מצויינת, לדעתי, אני מתפלא מאד! ולי לא סיפר דבר, אפילו לא ברמז…
גלינה: אולי פשוט רצו להפתיע אותנו…
חלפון: כנראה.
גלינה: מר חלפון… (צוחקת) בעצם עכשיו אני יכולה כבר לקרוא לך בשמך הפרטי..
חלפון: משה.
גלינה ובכן שמע, משה. הם הערימו עלינו, אנחנו נערים עליהם. נסתתר כאן באיזה מקום ולא ייוודע להם שבאנו… או, הנה יוצאים כבר, בוא…
(משני הבתים יוצאים יקותיאל, שרה ומלכה מכאן, מרדכי, רבקה ואסתר מכאן וקרבים אלו אל אלו. חלפון וגלינה מסתתרים מאחורי עץ).
גלינה: (אל חלפון): כל אלה, אנשים זרים, שותפים לשמחה כאילו היו הם המחותנים, ואנחנו, בעלי השמחה האמיתיים…
חלפון: הס, הס, שלא יבחינו בנו.
רבקה (אל שרה): ברוך היום הזה בו נשמח ונגיל, רחמים עם קדושים גם יחד.
שרה: וקץ לסכסוכים ולקטטות. ניכנס למועדון?
רבקה: כן, ניכנס, נשיר, נרקוד. אדון הרמן ינגן לנו שם על הפסנתר, וגברת הלנה תזמר.
שרה: אני אגיד לך, רבקה, אני לא בעד המוזיקה הקלאסי שלהם. יותר מדי הרמוניה!
רבקה: הרמוניה זה יופי! מה את אוהבת? את הקשקושים האלה של המוזיקה האמריקני?
שרה: אני לא אוהבת שולברט ולא אוהבת בטהופן! זה נמאס מהר מאד! זה כבר מיוש – ן!
רבקה: שולברט זה יופי! זה עדין! מותק! כמו שמן בעצמות. ועוד יותר טוב זה מוסארט!.
שרה: מוסארט אני לא יכולה לסבול! גם כן מוזיקה! אני יכולה להרדם ממנו. אני אוהבת קצב! מוזיקה מודלני!
גלינה (לוחשת לחלפון): איזה מושב אינטליגנטי!
חלפון: כן, מושב מוזיקלי מאד!
רבקה: אני מתפלאה עליך מאד, שרה. איך זה שאת לא רואה את היופי שיש בסיפוניה השביעי!
שרה: תני לי אפילו שמונה סינפוניות אפילו תשע ועשר – לא אקח ממך בעד אוקיה אחת של קליפסו!
רבקה: קליפסו זה זול!
שרה: הסינפוניה שלך עוד יותר זול!
רבקה: בחיי ראשי שאין לך טעם!
שרה: ולך יש, מה?
רבקה: את… את… (צוויחה) קליפסת שכמוך! קליפה!
שרה: את… מוזיקלאסית שכמוך! פילהרמוניה! (שתיהן מתפרצות זו על זו. אנשי המושב מפרידים ביניהן בקריאות: שקט, שקט. מספיק לריב!
מרדכי: די! שלום בינינו, שלום!
יקותיאל: ניכנס למועדון, נשמח – לא זמן למריבות עכשיו!
(באים רנה וכל יתר בני משפחת קדושים מכאן ולאו ובני משפחת רחמים מכאן).
גלינה (אל חלפון): הנה הם… אלי שבשמים, בתי בצעיף של כלה ואני, שמה עומדת מנגד… מה זה, בשני בתים שונים היו לאו ורנה?
חלפון: כנראה שזהו המנהג כאן. הכלה בבית אחד והחתן בבית שני…
גלינה: לא אוכל לעצור בעדי… (עושה צעד לקראתם)
חלפון (מושך בידה ועוצרה): התאפקי עוד כמה רגעים. נראה אותם מאושרים מרחוק…
גלינה: כאילו נולדו זה לזו..
רנה: (אל לאו): איך היה אצלכם?
לאו: מצוין! בשר עוף כזה לא אכלתי מימי!
רנה: ואצלנו – שחטו כבש! כבש ממולא באורז!
לאו: גם תרנגולת מספיקה כשהיא מבושלת היטב.
רנה: אה, אתם אנשי חומצר – קמצנים!
לאו: ואתם אנשי חומין – חסרי טעם!
רנה: חסרי טעם, שמעתם! מה שאצלנו בחומין היה באבוס, היה אצלכם בחומצר בצלחת!
לאו: אפילו אבוסים לא היו לכם! שלחתם את העזים שלכם לרעות בשדותינו.
רנה: בשדותיכם! איך היו לכם שדות כשכל חומצר עצלנים חובקי ידיים!
לאו: מה שאנחנו הספקנו בין פורים לפסח – לא הספקתם אתם במשך שנה שלמה.
רנה: אם כן למה הייתם עניים כל כך ואפילו שרוך־נעל אי אפשר היה למצוא אצלכם?
לאו: כל רכוש חומין כפרת שרוך־נעל של חומצר!
גלינה (אל חלפון): אלי שבשמיים! רק לפני שעה התחתנו וכבר הם רבים!
חלפון: ועל מה? אינני מבין דבר! חומין וחומצר – מה פירוש המלים הללו?
רנה: חומצר חומצר –השכל צר!
לאו: חומין חומין – שכל אין!
(עזרא, שמאי ויתר האנשים מפרידים ומנסים להשלים ביניהם)
עזרא: מה זה, עכשיו שאנחנו כבר עשינו שלום אתם עושים מלחמה?
מרדכי: לא עת לריב עכשיו – עת ששון ועת שמחה!
רנה: שלא יעליב את המשפחה שלי!
לאו: שלא תגדף את העיירה שלי!
(גלינה וחלפון יוצאים ממחבואם ורצים אליהם)
גלינה (נופלת על צואר בתה): בתי! מה מתרחש כאן?
רנה: אמא שלי!
לאו: אבא! איך זה הגעת!
רנה: הכירי את חתני, אמא! את חותני, את חותנתי!
לאו: הכר את הכלה, אבא! את כל המשפחה!
(דוד, עזרא, רבקה ויתר בני משפחת קדושים מחבקים ומנשקים את גב' גלינה, אנשי משפחת רחמים את אדון חלפון – מבלי שתהיה להם שהות להבין את המתרחש. לבסוף הם מתאוששים וניצבים זה מול זה)
גלינה (בקול בוכים): מר חלפון, איזו קומדיה! (מתעלפת בזרועותיו)
חלפון (טופח לה על שכמה, אל הקהל): המשיכו, רבותי, המשיכו! טעות לעולם חוזרת!
(לפתע נשמעים מתוך המועדון צלילים רמים: מרש החתונה של מנדלסון, רבקה קוראת בקול: זה מנדלסון! כמה אני אוהבת אותו! עם כך נפתחת דלת המועדון ומנדלסון יוצא מתוכה בצעד חגיגי)
מנדלסון: רבותי, יש להכין עוד חופה אחת. לא של רחמים, לא של קדושים, אלא של כלל ישראל!
(מראה בידו כלפי הדלת. בו ברגע יוצאים מתוכה הרמן והלנה, שלובי זרוע, וצועדים עד מרכז הבמה)
יקותיאל: ברוך אתה אדוני אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה, ושלום ורעות!
(הכל סובבים את הזוגות בשירי חתונה ומחול)
– מסך –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.