1    🔗

אשר חי שאוּלוֹף נולד בערב ראש השנה, וכבר בכך היה אות לטובה, סימן לבאות. אבל אות זה היה כאין וכאפס לעומת הנס המופלא שלא נראה כמותו במקומותינו, וככל הידוע גם לא במקומות אחרים. אשר חי נולד וכל עשר אצבעותיו הקטנות והשמנמנות צבועות, סגול נוטה לשחור, כאילו זה עתה עזר לאביו לצבוע את המשי והכותנה שהובאו לו מהשוק. וזאת לדעת, כפי שכל ילד בשכונה ידע, שאביו ואבי אביו היו ממשיכי השושלת העתיקה והמפוארת של צַבּעי המשי, ששמרו בקנאות את סוד אומנותם לצאצאיהם בלבד. השמועה יצאה בקהילה, בשכונה ובעיר כולה והיו הבריות מחפשות תירוץ ואמתלא לראות את הנס בעיניהן ולמששו באצבעותיהן. האחד היה משרבב שפתותיו בתדהמה והשני משמיע צקצוק של תמהון מפיו והשלשי נאנח ומגלגל עינים לשמים ומלחש: “מה רבו נפלאותיך השם!” והרביעי שואל וחוקר שמא ואולי והחמישי מניד ראשו בשתיקה מהורהרת וכן הלאה וכן הלאה; עד שלא נותר קרוב, מכר או שכן של משפחת שאולוף, שלא בדק ואימת את השמועה במו עיניו ובמגע אצבעותיו. היו ששיפשפו פעם ועוד פעם את אצבעות הרך המצייץ להיווכח שאין הצבע יורד. ואלמלא יצאה השמועה מפי רוזה המיילדת בכבודה ובעצמה כשעה לאחר הלידה, ועברה מפה לאוזן בעזרת־הנשים של בית הכנסת “בּבּא תמא” בערב החג, אפשר היו חושדים שיש כאן תעלול; שמישהו נטל צבע, המצוי תמיד בבית שאולוף, וצבע את כריות אצבעותיו של התינוק.

נזדרז האב המאושר, ואף שלא נתכוון לכך מלכתחילה, הלך אצל ניסנוף הצורף וקנה אצלו אונקיה של חוטי כסף ומחצית האונקיה חוטי זהב טהור, צרר אותם ביריעת קטיפה ארגמנית, שנותרה מן הפרוכת שנרקמה לזכר אַלטוּן סבתו, והלך ובא אצל מוסא אליאסוף הרוקם. אמר לו: “הרי לפניך קטיפה וחוטי זהב וכסף, עשה לי כסות נאה לברית המילה.” לא שאל אליאסוף ברית של מי ומתי, שכבר הגיעה אליו השמועה, ולא רטן שהזמן קצר. פינה מיד ארבעה נערים ממלאכתם והושיבם בארבע כנפות היריעה, ולא עברה שעה וכבר היו אלה רוקמים דגם מופלא, שצייר לפניהם על נייר כגודל הקטיפה, חמש ח’אמסות של זהב מעוטרות כרובים של כסף ואותיות חי ביניהן בחוט משי לבן. תשאלו, מה עניין “חי” לכאן? ומדוע לא שאלתם, מפני מה נקרא הילד אשר חי מלכתחילה? והתשובה היא, שנתייראו הוריו מפני עין־הרע, ואף על פי שהיה התינוק בריא העדיפו להקדים תרופה למכה, שמי ששמו נישא בפי כל חשוף לכל מיני מרעין בישין; בל נפתח פה לשטן. לא יצאו חמישה ימים והכסות הרקומה הובאה בידי אליסוף, בכבודו ובעצמו, להניחה על גוף התינוק ולהניח ידיו הזעירות של זה מעליה – ידיים אלה שיצאו מרחם וחותם נס ופלא עליהן. “ישתבח שמו, ישת־בח שמו!” אמר אליאסוף בקול ומילמל משהו בשפתים רוטטות שלא נשמע קולן.

גם האם הנרגשת, יעל, שלא ידעה את נפשה מאז נגלה לעיניה הנס והתברר שאין זו תופעה חולפת, החליטה לעשות מעשה. לאחר יום יומיים חדלה לכרוך את החיתול על ידי התינוק כנהוג וכמקובל והותירה אותן חופשיות. הדבר העלה חמתה של חמותה, שטענה: “לא ייעשה כן במקומנו,” וצידדה במנהג של אותם הימים לכרוך את החיתול על רגלי התינוק וידיו סביב כמומיה מצרית, להבדיל אלף אלפי הבדלות. יעל התעקשה והחלה נהנית הנאה מרובה מן האצבעות השמנמנות והרכות שליטפו את שדיה השופעים בשעות ההנקה המתארכות, מתחרות בכהותן בפטמות הזקורות כדובדבנים בשלים להתפקע. היה הקטן יונק בשקיקה נהנתנית ואצבעותיו הצבועות מרטטות־מגששות לעבר הפטמה והשד; והאם הצעירה המבכירה נמוגה מנחת ומריגוש טמיר שלא טעמה כמותו מעודה. שכנות קנאיות ורכלניות שראוה בשעות ההנקה עוצמת עיניים ופושקת שפתיים, מתנשמת ומתמסרת לבעל־האצבעות, סיפרו מעט ושיפרו מעט, עד שיצאה השמועה בכל השכונה. וכשם שעבירה גוררת עבירה, כך שמועה גוררת שמועה. הפך אפוא השאולוף הקטן, “בעל־האצבעות”, לשיחת היום ולחלום הלילה לכל נשות השכונה ונערותיה.

משפחת שאולוף לא היתה היחידה שעסקה במלאכה־אומנות זו של צביעה, שראשיתה משי ואחריתה כותנה; שראשיתה בסמרקנד ובוכרה שעל דרך המשי ואחריתה בשכונת הבוכרים בירושלים. תחרות של פרנסה וממון ויריבות של יוקרה וכבוד העכירו את האוירה בין “משפחות המשי” ועד שלא נולד אשר חי לא הוכרעה השאלה למי הבכורה במקצוע עתיד ונכבד זה. בא הנס משמים ורומם באחת את משפחת שאולוף על כולנה. בזכותו של הקטן נתרוממו ונתגדלו גם האב עמרם גם דודיו ובני דודיו שנשארו נאמנים למקצוע הנכסף.

ברית־מילה בעשרת־ימי־תשובה לא דבר של מה־בכך הוא. אף שהיו הנשים עסוקות בהכנת הסעודה המפסקת, נאספו ובאו נשים כגברים ומילאו את החצר אשר בשכונת הבוכרים, שם הובא אשר חי בבריתו של אברהם אבינו. נתערבו בבוכרים, תושבי השכונה ובוניה, גם חלבּים לא מעטים, אף הם תושבי השכונה ובניה, שברית המילה נקראת בפיהם “טְהוּר”. היו הללו נועצים עינים משתאות בקטן וממלמלים: “מאשאללה! מאשאללה!! מא־שאללה!!!” וכל העם נדחקים לראות את הכסות הרקומה לתפארה ואת הידים הקטנטנות המפרכסות מעליה באצבעותיהן הצבועות סגול כהה; רואים ומנידים ראשיהם לצדדים כלא מאמינים; מצקצקים בלשונם בהתפעלות מהאצבעות הכהות ומהכסות הזוהרת. פתח המוהל וברך וחתך ומצץ וירק, מקפיד להגות את שמו של הרך הנימול: “אושר”, שכן אל"ף קמץ “או” במקומותינו מקדמת דנא; ואפילו חכמינו נקראו: “חוכומין” ודיינינו: “דיונים”. עלה חיוך של אושר והציף את פני המסובים, אף שמרביתם לא ידעו את סבו של זה, מנוחתו עדן, שאף הוא נקרא אושר שם בבוכרה ובסמרקנד אחותה הבכירה.

בלטה בין האורחים הרבים חלבּית אחת, רָשל שמה, כרסה בין שיניה ויופיה קורן מעיניה הכחולות, שעמדה ללדת כל יום כל שעה והטריחה עצמה לבוא לברית בתקווה שגם היא תזכה לבן זכר, כאילו ניתן לשנות מה שנגזר ונחתם. רק כדי להסיר תקוות שוא מליבכם, אקדים ואספר שבעלה רפול נפל מן הסולם, בעודו מחזק את הסוכה, כששמע שאשתו ילדה בת. נזדרזה חמותו ובין “מזל־טוב, חבּיבּי!” ל“מַבּרוכּ, יא בּני!” חבשה את ברכו ואת מרפקו של האב המאוכזב וניסתה לנחמו ב“בת בכורה בערב סוכות – סימן לבנים.” לא שאלו אותה מה עניין ערב סוכות לכאן, שידעו שכוונתה לטובה ואכזבתה ומבוכתה שמו דברים בטלים בפיה. קראו לה לבת אסתר, על שם סבתה, שאם ירצה השם תעלה בקרוב ארצה ותצטרף אל המשפחה בירושלים, אחר שקברה את בעלה – אללה יִרְחמוֹ – בעיר הולדתו חלבּ, הלא היא ארם־צובה, ובקיצור אר"ץ.

רפול חנוֹנוֹ זה, לימים רפי חן, היה אחד מכמה חלבּים ששכרו בית בשכונת הבוכרים, אחת משום יופיה והדרה ונקיונה של השכונה, אחת משום קירבה ותמימות דעים ואחוות רעים עם בני בוכרה. אמנם שפתם של אלה קשה וזרה, אך כאן בירושלים הכל לומדים עברית במהרה ומתקרבים אלא לאלה; חוץ מן הקנאים המתבדלים המתגדרים באידיש שלהם במאה־שערים הסמוכה. ככל שהסתגרו הללו והתנשאו – כביכול אינך יהודי טוב וכשר אלא־אם־כן לבושך שחור ופיאותיך מסתלסלות ושפתך אשכנזית – כן חש רפול קירבה ורעות עם הבוכרים הצנועים נטולי היומרה והיוהרה. אפילו אמידים וגבירים מביניהם אינם מסתכלים עליך מגבוה ואינם משתבחים שרק הם ורבניהם ועסקניהם יודעים יהדות אמיתית מהי. הגיעו הדברים עד כדי כך, שהלך רפי אצל אליאסוף וקנה כובע רבוע רקום, שזיכה אותו בהרבה טפיחות שכם וחיוכים רחבים מהבוכרים הללו, שנולדו וחיוך על פניהם. צרי עין וקטני אמונה יאמרו לכם שלשם פרנסה עשה זה מה שעשה, והא ראיה שהכובע הבוכרי הססגוני נקנה באותו חודש בו קנה רפי את המכולת של פנחסוף הזקן חשוך הבנים, אך מי שמכיר את רפי מן הימים שהיה רפול יעיד ויאמר, שאהבה שאינה תלויה בדבר היתה כאן.

ורפי לא היה יחיד. חלבּים רבים – חכמים וחזנים, סוחרים וחנוונים, צורפים ואופים – נתקרבו לבוכרים ונתערבו בהם; והדברים ידועים. אמנם, אמת ניתנה להיאמר, עד לכדי חיתון אלה באלה לא הגיעו הדברים מעולם. שהרי חלבּית מקומה בביתו של חלבּי; יעני בת אר“ץ עם בן אר”ץ. ובוכרית מקומה בביתו של בוכרי. כך דרכו של עולם. למה הדבר דומה, לעדר צאן היוצא למרעה על עיזיו וכבשיו גם יחד, אך בבוא עת ההתיחמות העז תיענה לתיש והאיל יחפש את הכבשה, העז תמליט גדיים והכבשה – טלאים; וד"ל.

כשיצא קהל המוזמנים מהברית, בכרס מלאה מטעמי בוכרה ומעדני ירושלים, נחלקה העדה לשני מחנות קולניים. אלה טוענים, נסים ששמענו על ילדים שנולדו נימולים גדולים וחשובים מן הנס הזה; ואלה טוענים כנגדם, על נימולים מבטן שמענו־גם־שמענו – אצל המוגרבים ואצל הפרסים ואצל האשכנזים אפילו – ואילו נס כזה לא קרה מעולם; מה גם שזה קורה אצלנו. הראשונים אומרים, תינוק שנולד נימול אפשר שהוא־הוא משיח צדקנו. והאחרונים מבטלים דבריהם בהינף יד ובמבט מזלזל, ואומרים, אילו היה זה אמת – כבר היינו זוכים מזמן לביאת המשיח. אלה ואלה נוקטים שמות ונזכרים בסיפורים. אלה מאשרים ואלה מכחישים. והמהומה גדולה. רק על דבר אחד לא היתה שום מחלוקת: “בעל האצבעות” שלנו הוא נס ראשון מסוגו ואין ספק שיד אלהים בדבר. למה נתכוון השם יתברך, מי אנו שנדע. נפלאות דרכי השם.

בית שאולוף עמד סמוך לבית דוידוף המפורסם. בדרכם לבית הכנסת “בבא תמא”, אשר על אם הדרך, היו בני שאולוף עוברים על פני ארמונם של הדוידופים, שליָמים תשכון בו הגמנסיה העברית, ומסתכלים בו בקנאה מוסתרת. ביתם הנאה נראה צנוע אם לא עלוב בהשוואה אל זה. אך מה שעשה עמרם, הלא הוא סבא שאולוף, לא השכילו לעשות לא בני דוידוף אף לא בני יהודאיוף שבנו את הארמון הגדול והמפואר מכולם; זה שנועד לשכן בו את המלך המשיח בבוא היום המיוחל. שאולוף בנה בית שהוא חצר, בדומה לחצרות שהיו להם שם בסמרקנד, בשכונת היהודים הקרויה “מַחלָה”. מה יהודאיוף ביקש לחקות את גויי אירופה, אף הביא אדריכל מאיטליה הרחוקה, כך התעקש שאולוף הסב לשמר את המסורת הבוכרית, על מעלותיה ומגרעותיה העשויות מִקשה אחת.

סבא שאולוף היה אחד המעטים שלא נסחפו אחר נשיאי העדה ופרנסיה, שהלכו בגדולות וביקשו “לכונן בנין מושב בתים בהוד ותפארת ובאופן היותר נעלה ומהודר… על אופן ערי איירופא החשובות” ככתוב בתקנון הידוע השמור בארכיונים. מביתו־חצרו ניתן היה לראות את “הארמון” של יהודאיוף, על עמודיו וקשתותיו וסורגיו ומדרגותיו וגזוזטראותיו – אבני גזית וברזל מפורזל מעשה אמן, קומה מעל קומה, כמיטב ארמונות פירנצה ורומא. על משכבו בלילות היה שואל את עצמו אם לא היה מתפתה לבנות משהו בדומה לזה אילו היה עשיר מופלג כאותו גביר, והיה משיב לעצמו ביושר: “מי יודע.” אך עם בני שיחו היה מתעקש וטוען שהללו טועים. ראשית, הם בונים מערב במזרח בלי להתחשב באקלים. שנית, הם שוכחים שיש לנו משפחות גדולות וגדלות הזקוקות לחצר משותפת. ושלישית, הם מתכחשים למסורת הבניה של אבותיהם הנבונים, שהשכילו להסתיר עושרם והדרם מעיני צר ואויב ומעין־הרע, מאחורי חומה אפורה ופשוטה. אמרו לו: “והרי באנו לירושלים עירנו כדי שלא נצטרך לברוח ולהסתתר ולפחד.” אמר להם: “עוד חזון למועד, יא ג’מאעת אל־חֵ’יר. ועד שלא יבוא המשיח מוטב שלא נתבלט ושלא ננקר את עיני הגויים, שאם נוסיף קנאה לשנאה אנה אנו באים.” אמר מי שאמר: “תיק”ו."

בנה אפוא שאולוף את ביתו חצר, בדומה לביתו שבסמרקנד. אלא ששם היה הבית קורות עץ ולבנים וכאן קירותיו אבן ירושלמית אדמדמה, הנצבעת דבש לעת שקיעת השמש ומלבינה כחלב עם הנץ החמה. שם היתה האבן נדירה ואפילו מגדלים וצריחים ומונומנטים ממלכתיים בנו שם מלבנים שרופות, ואילו כאן חצבו אבנים ממש בפאתי השכונה ומנגינת פטישי הסתתים השתלבה עם מקהלות הציפורים לקראת השחר העולה. במורד הגבעה בנה את החצר וכך התפנה לו מרתף מזונות מרווח, כפי שהיה לו שם. בחדר הגדול נבנה תנור ענק, סביבו דרגשי בטון שעליהם ניתן לפרוש מזרונים ולהשכיב את הילדים בימי שלגים וכפור שנשיכתם רעה. אך אמת ניתנה להיאמר, היו כאן הרבה שינויים וחידושים שהמקום גרמם. והיו גם אילוצים של ממון, לא עליכם.

החידוש הגדול ביותר היה חלונות שנפתחו מחדרי החצר החוצה אל הרחוב ועליהם סורגים מסולסלים מעשה חושב. שם הקיפה את החצר מבחוץ חומה אטומה, כולה טיח אפור, וחלונות נפתחו רק אל החצר פנימה. והשינוי הגדול שבמקום קירות ותקרות העץ, המגולפים ומעוטרים בציורים צבעוניים של ציון וירושלים וכנרת, היו הקירות כאן מטוייחים ומסויידים ואלמלא שטיחי בוכרה ומרבדיה שנתלו עליהם היו מלבינים בערייתם. מעל האח נתלו גם כאן תמונות גדולות של אבות המשפחה ולצידן ציור עתיק של כיכר הרגיסטאן בסמרקנד.

כריות אצבעותיו של אשר חי שאולוף, סבו של אוֹשי בן־שאול, נותרו צבועות עד עצם היום הזה. אלא שהיום עורו שזוף ומנומר בכתמי זיקנה ואין הדבר ניכר, אלא למי שזוכר עדיין עור פנים לבנבן חלק של אותו תינוק; ואלה מתמעטים והולכים. אם אומר שאין בהם כדי מניין לא אחטא לאמת.

 

2    🔗

בכל עת שהזכירו את שמו של תימור־לנג, במשך שנים ודורות, נהגו יהודי ארם־צובה להוסיף קללה היוצאת מן הלב, כגון אללה יָאכְ’דוֹ! (האל יקח אותו) וכגון אִלעָמָא יִדִרְבּו! (יכנו העיוורון) ותמיד סיימו וקינחו ב־ימח שמו וזכרו! פרשיו של אותו רשע, ששטפו את העיר – חרב שלופה נוטפת דם בידם וקריאות קרב מצמררות בגרונם – הפכו חלומות לסיוטים ואנשים בריאים לשבורי־לב ומעורערי־נפש, לא עליכם. גזמנים סיפרו על נחלי דם שזרמו ברחובות; על עשן שהיתמר ארבעים יום וארבעים לילה; על אלפי קורבנות שנרקבו והצחינו מאין קובר. כותבי העתים מיתנו דבריהם לאמור: “שנת חמשת אלפים קס”ב, היא שנת אלף תשי“ב לשטרות (ובלשון ימינו, שנת 1400 לספירה) בא לאר”ץ מלך פרס ושמו תמר־לנד, ושבה נשים והרג זקנים עם נערים. והלך לדמשק ועשה גם־כן כך, וחזר לאחר הפסח לאר“ץ.” כיוון שהיה זה מאורע מהמם בעוצמתו ובייחודו, נתווספו לו כמה וכמה אגדות. אחת מהן סיפרה: “ואומרים כי סיבת ביאת תמר־לנד לחלבּ, לפי שהיה פה באר”ץ מכשף והיה עושה כישוף ומביא לאשת המלך ומתעלל בה. ולא היה (תמר־לנד, הוא תימור־לנג) יודע להיכן (אשתו) הולכת. פעם אחת נודע לו שהיא מביאה לאר“ץ, לפי שהביאה עימה פרי פיסתוק, שמין זה לא נמצא בעולם כי אם באר”ץ וברום קלעא." כביכול סיבה היה צריך אותו כובש אכזר להגיע דווקא לארם־צובה הקרויה אר"ץ. והרי כל בר־בי־רב יודע שתימור החיגר (לנג) התיימר לכבוש את העולם ולשלוט בו, ואף עשה כברתת דרך ארוכה בכיוון זה. לאחר שכבש את מוסקבה מצפון ואת דלהי מדרום יצא עם רבבות פרשיו האוזבקים והמונגולים מערבה והגיע עד לחלבּ ודמשק וצור, כדי לחבר את דרך המשי – שמרכזה בסמרקנד “בית תבל” – אל הים התיכון בואכה אירופה, בטרם ייצא לכבוש את סין. דרך המשי שמוצאה בשנחאי ומבואה בנמלי צור ואנטקיה היתה בראש מעייניו. בירתה סמרקנד אמורה היתה להיות בירת העולם, ממנה יוצאת־מתחברת דרך היבשה השניה בחשיבותה אל הודו העשירה. חלבּ ישבה על אם דרך היבשה ממזרח למערב, סמוך לקצה מערב, וממנה פנו השיירות אל הנמלים, בהם פרקו האניות מה שהביאו מאירופה והעמיסו מה שהסיעו ממרחבי אסיה וממעמקיה לאירופה זו שלא תדע שובעה; בולעת הכל ותובעת עוד.

לאורך כל הדרכים הללו, ובעיקר בצמתים, ישבו יהודים. קשריהם עם אחיהם ושליטתם בשפות השונות והמשונות וברַזי המסחר והמטבע עשו אותם נחוצים וחיוניים. תימור ויועציו ידעו זאת היטב. אהבתם לעירם ותקוותם לבנות אותה לתלפיות כבירת העולם והתרבות הניעו אותם לחפש בכל מקום שכבשו את טובי האמנים, המדענים, האומנים והסוחרים, לשלוח אותם לסמרקנד ובנותיה לבנותן, להעשירן ולהאדירן.

לא ייפלא אפוא שעם תום כיבושה של חלבּ, לאחר שנחו מקיצפם והשביעו רעבונם בנתחי הבשר הנא שהבשילו מתחת לאוכפי הפרשים בעת דהירתם, התפנו תימור ויועציו ופנו לחפש “את מי נשלח ומי ילך לנו” אל עירנו־בירתנו.

ובחלבּ ובדמשק, בצור ובלוד – באותם הימים – משפחות משפחות של יהודים מומחים בצביעת המשי מימים ימימה. המומחיות עוברת מאב לבן ונשמרת בסודי סודות.

הביאו לפני תימור יריעות ארגמן וגלילי תכלת, עין לא ראתה כמותם. מישש והתפעל וקילל ומדד ארגמן מלכותי זה על כתפיו. אמר להם: “שוטים שכמותכם! אל תביאו לי דגים; הביאו לי דייגים!” ובטרם יצאו מעל פניו, צועדים רועדים לאחור, הרעים עליהם בקולו: “ואת הטובים שבטובים!” נתייעצו בארמונות העיר והביאו אל אותו עריץ נערץ את אלנתן הכהן אבּן־אל־סַפדייה. בא זה לפניו לבוש אוּמבּאז משי סגול בהיר כצבע הלילך ולמותניו אבנט סגול כהה עז ולראשו מצנפת לבנה כשלג. קד לפני השליט ולחש: “לפקודתך המלך.” אמר לו: “פסוק פסוקך! וישר לעניין!!” העביר זה את ידו על זקנו בניחותא, בעוד עיניו בוחנות ושוקלות את היריב ואמר לו: “שמי אלנתן וראש אני למשפחה שביתה בחלבּ ומוצאה מלוד הסמוכה לירושלים ומאמין אני כאחי היהודים במלך־מלכי־המלכים אדוני צבאות.” אמר לו: “אמונתך סַפר לבניך ובני בניך; לי תספר על אומנותך, אל תכחד ממני דבר.” אמר לו: “צובע אני את המשי בכל צבע בכל גוון ומעלה בכך את מחירו פי ארבעה וחמישה.” אמר לו: “כיצד?!” אמר לו: “שאלה קצרה ותשובתה ארוכה, מלכי.” אמר לו: “דבר בטרם תעלה חמתי.”

נתגרד אלנתן בין צדע למצנפת, פתח ואמר: “בנַי הצעירים אוספים לי חלזונות מיוחדים על שפת הים באסקנדרון ובאנטיוכיה. משרתי מביאים לי תולעת שני הניזונית מכנימת המגן של עצי האלון. במקום מסתור מגדל אני בעצם ידי – רק אשתי עוזרת על ידי – את צמח האינדיגו הכחול. רימונים ואגוזי מלך יש בכל מקום ובשפע. וכל השאר תלוי בידע ובנסיון ובכישרון. הידע קיבלתי מאבותַי; הנסיון משנותַי; הכשרון מאלוהַי ישתבח־שמו.”

נעץ בו המלך עיניים יוקדות בערמומיותן וחקר אותו: “חלזונות אמרת. ומה אתה עושה בחלזונות?” אמר לו: “החילזון המת מפריש ציר צהבהב. ממנו עושים אנו את הסגול על כל גווניו ובני גווניו.” היטה פלג גופו העליון לקראתו כמסתודד ושאל אותו: “תוכל ללמד את אנשי לעשות זאת?” אמר לו: “עשר שנים עמדתי לצידם של בני עד שיצא מתחת ידיהם צבע צבוע על אופניו. המלאכה אינה פשוטה, מלכי, ואינה נענית אלא למי שנולד אל תוכה וגדל בתוכה. כיצד ממיסים וכיצד מאַדים ומתי מוציאים אל השמש ולכמה שעות בכל עונה – כל אלה דברים שאם לא גדלת עימם לא תוכל לעשותם.” ראה שהשליט קשוב, הוסיף ואמר: “תולעת השָני שהזכרתי – עשרה מיני אדום ושלושה מיני ורוד יכול הני להוציא ממנה. צמח האינדיגו – עשרה מיני כחול ושלושה תכלת אוכל להפיק ממנו. וכולם לא ידהו לעולם. קשה ומורכב מכולם צבע הארגמן המלכותי. הוא מחייב תערובת שרק מעטים מגיעים אליה. וטיפול עונתי מיוחד. אפילו בני, לא כולם מצליחים בזאת. לא במקרה ולא במזיד שומרים אנו את סודות המקצוע בתוך המשפחה עשרות ומאות בשנים.”

חיכך המלך את חוטמו באצבע ובוהן, שאל אותו: “כמה אנשים כמוך בעיר הזאת?” ענה ואמר: “בין עשרים לשלושים משפחות.” שאל בתמיהה: “וכולם… יהודים?” אמר לו: “כולם יהודים, שזו אומנות שראשיתה בארץ היהודים..” היטה אליו ראשו ושאל אותו: “ביני ובינך – היכן נמצאים עוד מומחים כאלה?” אמר לו: “הטובים ביותר נתרכזו כאן ולא בכדי, שזו קהילה איתנה ויציבה מכל אחיותיה; ואתה, מלכי, הרי ראית בעיניך את בית־הכנסת “הצהוב”” המפואר שלנו בטרם העלו אותו אנשיך באש. האם ראית כמותו לגודל להדר ולתפארת בכל מסעותיך?

נתעבּתה שתיקה באויר. נעץ תימור עיניו השחורות באלנתן. כיווץ את שפתיו, צימצם את עיניו ואמר לו: “משחק אתה באש, יהודי!” השפיל זה את עיניו, ולחש מיניה וביה: “באש? אני??!” הרגיש שהגדיש את הסאה. מיהר לסטות מן הסכנה ואמר: “גם בדמשק, מלכי רב החסד, עשר־עשרים משפחות של צובעי משי וכותנה; לא מדרגה אל”ף אך גם לא מדרגה גימ“ל, אם תיסלח לי כנותי.”

פנה תימור אל עלי־שיר אל־חאג', יועצו הניצב לימינו, ואמר: “נשלח עשר משפחות מחלבּ לסמרקנד הבירה ועשר משפחות מדמשק לבוכרה. את החלבּים האיש המזוקן הזה יבחר. הוא נראה לי ברנש לעניין. יש לו ביצים גדולות בין רגליו וגחלים לוחשות בעיניו.”

עשה תנועה בידו להוציא האיש מעל פניו. קצר רוח היה מטבעו. הרים אלנתן ימינו ואמר: “במחילה מכבוד מלכותו, יש לי לומר דבר.” נתחייך תימור למראה כריות האצבעות הסגולות שהתרוממו מול פניו, אמר לו: “פתח פיך; וקַצר! שאם־לא־כן אצווה לקצר את זקנך ואת לשונך.”

אמר לו: “עם כל הכבוד והיראה מפני הוד מלכותו, מכיר אני את בני עמי היטב ויודע שיראת שמים וכבוד למלך־מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא קודם אצלם־אצלנו לכל.” נתרתח המלך ואמר: “דבר לעניין, חילזון בן תולעת! גזלת די והותר מזמני ומסבלנותי.” אמר לו: “יכול אתה, מלכי הכל־יכול, לצוות להביאנו לסמרקנד; אך את מלאכתנו ואומנותנו נעשה נאמנה, רק אם נרצה ונאבה בכל נפשנו ומאודנו. שום כפיה לא תוציא מתחת האצבעות האלה תכלת וארגמן, אם הלב לא ישתף פעולה.”

כפף תימור את ראשו הענק לפניו כאומר לנגוח, הניד אותו לצדדים כממאן להאמין וסינן מבין שיניו: “סיפרו לי עליכם שאנשי מלל אתם; עַם הדיבור והבִרבור המתימר להיקרא עַם הכתב. אם לא תפסיק להכביר מלים נבובות וחצופות, אצווה לעשות מדמך ומדך אנשיך בּוּץ וארגמן.”

ראה עלי־שיר אל חאג' לאן הדברים מוליכים. כיוון שלא רצה שהדגים והדייגים יברחו מן הרשת, פנה אל מלכו ואמר: “את מצוותך, המלך, שמענו ואותה נעשה. השאר נא לי את פרטי הדיוון והמיון ואת הביצוע.”

“צאו כולכם מעל פני! עכשיו!!” צרח תימור־לנג בעווית והסתער על קערת הפיסתוקים שלפניו בחמת־זעם. היה מפצח, מטיל אל פיו בתנועות עצבניות וזורק את הקליפות מאחורי גבו.

ראה ליצן החצר המונגולי שרוחו של המלך רעה עליו. התקרב, נטל חופן פיסתוקים, מיין אותם בכפו ופנה אל תימור־לנג ואמר: “החלבּים הללו, מלכי הכל־יכול ואוכל־הכל, כמוהם כפיסתוקיהם. חלקם נפתחים על נקלה באצבע וציפורן; הנה כך. חלקם לא ייפתחו אלא בעזרת קליפה קשה של אחיהם, שתינעץ בצלעותיהם; הנה כך. ואחרים סגורים ונוקשים ורק מכת פטיש תוכל להם.”

הניע תימור־לנג ידו בביטול וסנט בו בליצן עגול־הפרצוף לאמור, מעות שליקטת בשוק אתה מביא לי כמטבעות זהב משלך, בן הנידה והטומאה שכמותך?!

אמר לו: “לא נתת לי לסיים את משָלי, המלך. אפשר ראשיתו מן השוק, אך סוף מְשָלי מִשֶלִי, חי נפשי וחי אדוני.”

אמר לו: “סיים דבריך, אבּן־אל־חראם; ובלבד שיהיה בהם טעם.”

אמר הליצן: “אם הפיסתוק האטום – רק מכת פטיש תפתח. מכה חלשה – לא תועיל; הפיסתוק לא רק שלא ייפתח, אלא יברח. מכה חזקה – תרטש את תוכו ולא יצלח למאכל. רק מכה חכמה את קליפתו הקשה תפצח ואת ליבתו הרכה תותיר שלימה וטעימה למאכל.”

עלה חיוך על שפתי השליט האכזר. פתחן ומתחן ואמר: “לך ספר סיפורך לידידנו עלי־שיר, בטרם ירטש פטישו את הפרי הצעיר.”

לא יצא אלנתן הכהן מלשכתו של עלי־שיר אל־חאג' עד שלא הסכים זה לאשר בכתב, שאם ייצאו היהודים המתאימים לסמרקנד ובוכרה תוך שישה ימים מרצונם החופשי ומבחירתם, יובטח להם חופש הדת והפולחן; יבנו להם בית־כנסת ובית־עלמין; יקימו להם רובע מגורים מסוגר ומוגן; וייצאו עימם חכמים, שוחטים ומוהלים כנדרש.

שאלו אותו חבריו את אלנתן הכהן, “ואתה הסכמת לשישה ימים? איך נספיק להתארגן ולארוז ולהיפרד בשישה ימים?” ענה להם ואמר: “בשישה ימים נברא העולם, רבותי; ובעוד שישה ימים יוצאת שיירה לשם ומי יודע מתי תצא הבאה אחריה. ואלמלא דחק הזמן, ספק אם היה עלי־שיר השר חותם על כל בקשותי.”

אמרו לו: “אם כך פני הדברים – תבורך.”

עשר המשפחות מארם־צובה התארגנו ויצאו בזמן. אם למנות את חכם משה הדיין ומשפחתו של השוחט והמוהל סִיאָהוּ עג’מי ואשתו – יצאו תריסר משפחות. דמשק נשתהתה ושלחה את אנשיה רק בשיירה הבאה, שיצאה כעבור עשרה שבועות. אך כיוון שנחתם מה שנחתם, חל ההסכם גם על ה“שוואם” – אנשי דמשק – שהתיישבו בבוכרה העיר.

אמרנו משפחות ולא דייקנו. כל משפחה שיצאה “אל סוף העולם” השאירה אחריה חלקי־משפחה שלא יכלו או שלא רצו להינתק מקרקע גידולן; מה גם שחלבּ ודמשק בתחומי ארץ ההבטחה ומצוות התלויות בארץ חלות עליהן. והדמעות נשפכו כמים. שהרי לא לצפת או לטבריה יצאו מי שיצאו, מהלך ימים אחדים, אף לא לירושלים ולחברון הרחוקות. המסע היה אל סוף העולם ממש, אף שהמונגולים הללו כינוהו מרכז העולם, וסיכויי הקשר והמפגש בין היוצאים לנשארים היו אפסיים עד אימה. נקרעו הלבבות. נקרעו המשפחות. לא היתה משפחה אחת שיצאה בשלימותה, שכן כולם במקומותינו מחותנים ומשולבים אלה באלה. אילו היוצאים היו עולים לירח, לא היה הניתוק גדול יותר ולא היה הצער עמוק יותר. דברי ירמיהו הנביא: “אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכה להולך, כי לא ישוב עוד,” קיבלו משמעות קרובה וכואבת.

עניין כואב אחר, שעוד ידובר בו, נקשר אף הוא אל השיירות הללו. בשתיהן נשלחו, נסתרות בוכיות באפיריוני־מלכות, כמה עשרות בתולות יפהפיות מבני עמנו שנשבו בכוח הזרוע, אל הרמונות המלך והשרים בסמרקנד ובבוכרה. ולא נותר בית יהודי אחד באר"ץ ובדמשק שלא נשפכו בו דמעות ושלא נאמרו בו תפילות ושלא נשברו בו לבבות. מי שחשבו שהכיבוש וההרס וההרג זה הנורא מכל, נוכחו לדעת שיש נורא מנורא. ירחם השם.

 

3    🔗

נמל התעופה בן־גוריון היה מלא והומה. אלפי אנשים, וביניהם מאות חסידים לבושי שחורים, התרוצצו כנחיל נמלים שנרמס ברגל גסה. תורים ארוכים של נוסעים, שחוסר סבלנותם ניכר על פניהם ובתנועותיהם, צבאו על הדלפקים המוארים. קבוצה של חסידים, שהזכירה להקת פינגוינים אצה אל מול הגלים, כבשה כותל מזרחי אחד ופצחה בתפילה קולנית, מתעלמת מכל מה שהולך סביבה אלה הקדימו כדי להספיק תפילת שחרית בטרם יטוסו לאוקראינה להשתטח על קברו של רבי נחמן מברסלב. התפרקותה של ברית המועצות פתחה לא רק שערי יציאה ליהודים, אלא גם שערי כניסה לקברות צדיקים. קבוצה אחרת, קולנית ועדרית ונרגשת, דהרה בעקבות מדריך עם דגלון, שעליו התנוססה מלת קסמים: אנטליה.

בקצה אולם הנוסעים, בדלפק שלפני האחרון, נראה שלט מודבק בחיפזון, כתוב ביד “אוזבקיסטאן איירווייס” – עברית, לטינית וקירילית. ובעברית בלבד גם “טשקנט”. היתה זו אחת הטיסות הראשונות של חברת התעופה הזאת בקו טשקנט־תל־אביב. ההרכב האנושי של התור שהשתרך כאן היה שונה מכל תור אחר. גם הלבוש גם תוי הפנים היו זרים לסביבה. בלטו שיני הזהב והבדים הנוצצים. התור הזה היה גם שקט מן האחרים. אושי בן־שאול דחף לפניו בשמאלו עגלה עמוסה, בעוד ימינו חובקת את שרה’לה אשתו. פעם ראשונה שהוא נפרד ממנה לחודש תמים. איך יסתדר בלעדיה. איך תסתדר בלעדיו. ההחלטה היתה משותפת, לא בלי התלבטות, על שני חלקיה: לצאת לשליחות המיוחדת הזאת, ולצאת תחילה לבד כדי לבדוק אם יש מקום לאשה בתנאי הארץ המוסלמית המתפרדת והמתפוררת.

“אני אטלפן אליך פעם ביומיים, בשעות הערב. את אל תטלפני, עד שלא אודיע לך אחרת.”

“אתה אומר את זה בפעם השלישית, אושי. אני זוכרת. אהיה בבית יומיום משעה שבע. עד שתהיה לך כתובת עם טלפון. לא אצא לפני שתתקשר.”

“שבע זה… עשר לפי השעון שם. עד אז בטח אגמור את העבודה ואגיע הביתה.”

“‘הביתה’. אני מקווה שתמצא שם פינה שתוכל לקרוא לה בית.”

“זה לא פשוט, אבל אמצא. ועם הכל יילך כצפוי, בעוד חודש אחזור לקחת אותך. הבוס שלך קיבל יפה מאוד את האתראה שלנו.”

“אני עדיין מופתעת מתגובתו. לא הייתי מאמינה.”

“אין לך אמון בבני אדם.”

“אתה לא עבדת איתו שלוש שנים. אז קל לך לדבר. ומה שמדאיג אותי, גם ברגע זה, לקראת הנסיעה שלך לסוף העולם, זה שיש לך יותר מדי אמון בבני אדם. אושי שלי – הצמידה שפתיה אל צווארו – תיזהר. ‘היום אל ארץ חדשה אתה עובר’.”

“ביאליק שלך. הוא כבר לא במודה, אשה. לא אִין.”

“גם אני לא איִן. ואתה – אתה לגמרי אאוט. תן לה את הדרכון ואת הכרטיס. תוציא. הם לא בתיק, יא אהבל. שמת אותם בכיס המעיל.”

“טוב. בסדר. רק רגע… מה את… סליחה, לא התכוונתי אליך. כן, ארזתי הכל בעצמי. החפצים היו אתי כל הזמן. לא, איש לא נתן לי שום דבר למסור או להעביר.”

המטוס לא היה מלא. חמש וחצי שעות טיסה. אפשר יהיה לתפוס שורת כיסאות באמצע ולחטוף תנומה; חרוֹפּ. בלילה שעבר בקושי ישן ארבע שעות. דווקא הרצון להשביע את רצונה ואת רעבונה לקראת החודש הארוך בילבל עליו את יצריו. ניסה כעבור שעה לתקן מה שקילקל המתח בפעם הראשונה, ונשאר כעני מדולדל בפתח. מדולדל ומבולבל ומזולזל. ניחמה אותו ואמרה: “זה קורה. אתה עייף, יקירי. פיסית ונפשית. תירגע ותישן קצת. יום מתיש מחכה לך מחר.” המלים שלה היו חמות וכנות. האכזבה ניכרה מן הטון. ומן העינים. או שמא רק נדמה לו. מי יודע. איך אפשר לדעת. לדעת אשה – כמה מסובך. לדעת מתימטיקה – אפשר. לדעת עברית – אפשר וניתן, בשלימות או כמעט בשלימות. אבל לדעת אשה. קרא את הספר של עמוס עוז ולא זוכר ממנו דבר. “לדעת אשה”. שבוע אחרי זה ראה את הסרט “נחוח אשה” איזה יופי של סרט. מוכן לראות אותו עוד פעם. סרט נפלא על שני גברים – אחד בסוף ימיו כגבר ואחד בראשיתם; ושם הסרט “ניחוח אשה”; כמה אופייני! כי מה שווים חייו של גבר בלי הניחוח… והחוח שבאשה. אַל פאצ’ינו. אבל מי לעזאזל כתב את התסריט הגאוני ומי ביים את הסרט הזה? לא זוכר. וגם לא זוכר שום דבר מהספר “לדעת אשה”. לדעת אשה. אשה זה דבר כל כך מסובך. אפילו השפה העברית מבטאה את התסבוכת: מיטה – מיטות; סיבה – סיבות; אבל אשה – נשים! ובסמיכות, נשות המלך ונשי הלמך. נשיהם ונשותיהם. לא פשוט. לא כמו כיפה, שיטה, מילה, טיפה, חיטה. כאילו השפה באה לרַמז שכל אשה חידה והדקדוק אינו מצפה שתנהג כצפוי. איך תנהג שרה’לה שלו בחודש הזה של היעדרות מוחלטת, שמעולם לא חוו ולא תכננו? תמיד סמך עליה. ותמיד קינא לה. מבלי שהבליט זאת, כדי שלא תרגיש ולא תכעס. הקנאה העזה המופרזת לאשתו הנחשקת נראתה בעיניו כשריד של הבוכריות המושרשת בו, שישראליותו מחייבת לרסנה ולמַתנה. אם לא להיפטר ממנה. קל להגיד. פעם ראשונה בחייהם המשותפים שלא יעמוד בהתחייבותו “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”. ועונתה של שרה’לה פעמיים־שלוש בשבוע לשמחתו, בכל תנאי ובכל מצב. שוצפת תחתיו וקוצפת מעליו עד שובעה. נמרה רעבתנית. ומה יהיה עכשיו? דיברו על כל הבעיות האפשרויות. על זה לא דיברו מלה. כן, מפעם לפעם התלוצצו. היא אפילו הודיעה לו שתשמור את הפיג’מה שלו לא מכובסת איתה במיטה. אבל על זה לא דיברו. הוא ידע שהוא יחזיק מעמד, אלא־אם־כן… מספרים על בתי המלון בחבר המדינות… אבל היא, מה יהיה אם… לך דע מה עובר בראשה של אשה. מה עובר בגופה. מה מסוגלת אשה מורעבת לעשות. ומורעבת היא תהיה, בלי ספק. “עונתה” – וואללה יופי של ביטוי. לעזאזל עם האיש העצבני הזה שהושיבו לשמאלו. הוא לא מפסיק לדחוף תיקים ולהוציא אותם, לפתוח ולסגור רוכסנים. לא יכול לשבת רגע אחד בשקט.

המטוס החל לנוע על המסלול. קולה של הדיילת נשמע, פותחת במפתיע ב“א־סַלאמוַּ־עלייכּום!” וממשיכה באוזבקית שוטפת, שאינה מובנת לו. בעצם, בשמיעה שניה, דומה למדי לבוכרית של ילדותו. אבל קלטה במשך השנים ערבית ופרסית וטג’יכית וטורכית ו… לא יהיה פשוט להתרגל. רוסית הוא יודע בקושי עשר מלים: ספאסיבה, פז’אלסטה, בולשוי, ח’ראשו, בראטישקה, גספאדין, טובאריש… וכמובן כמה קללות, שהתאזרחו מזמן בעברית המדוברת. שרה’לה יודעת קצת יותר. ביטויים ששמעה מסבתה, שנולדה ברוסיה. הוא סומך על הבוכרית של סבא אושר שאולוף, “בעל האצבעות”. כינוי שנדבק בו מלידה. אף שנולד בירושלים דיבר בוכרית שוטפת. אם היהודים שם ידברו כמו הדיילת הזאת – מצבו יהיה קשה מאוד. רצה להגיע אל בוכרה והתברר לו שהיום בוכרה ויהדות בוכרה הם חלק מאוזבקיסטאן. את השם אוזבקיסטאן אפילו לא שמע בילדותו בשכונת הבוכרים. דיברו על העיר בוכרה ועל סמרקנד ומעט על קוקנד וטשקנט ועמק הפרע’אנה. אוזבקיסטאן שמע בפעם הראשונה ב“סוכנות”; כשעניין השליחות עלה על הפרק.

כמי שרגיל הכין שעורים בקפידה, למד לקראת השליחות כל מה שניתן ללמוד על המדינה החדשה, שניתקה מברית־המועצות והחלה לגבש זהות לאומית חדשה. עשרים ושניים מיליון תושבים, מרביתם מוסלמים. עשרה אחוזים רוסים, שהפכו באחת למיעוט לא אהוד. שליט נוקשה, שהיה יו"ר המפלגה הקומוניסטית ברפובליקה והשכיל לתפוס את השלטון החדש ולייצב אותו; איסלאם שמו הפרטי. בזכותו נחשבת אוזבקיסטאן למדינה היציבה ביותר – מדינית כלכלית וחברתית – מבין מדינות הלשעבר. עיר הבירה טשקנט היתה הרביעית בגודלה בברית־המועצות, כשניים וחצי מיליון תושבים. רכבת תחתית, אוניברסיטה, מוזיאונים וכל השאר. סמרקנד – השניה בגודל. חצי מיליון. בירתו של הכובש הגדול תימור־לנג. מרכז דרך המשי ההיסטורית. הוכפלה בימי מלחמת העולם השניה, כשנהרו אליה פליטים שברחו מן המלחמה החזקה. העיר השלישית בגודלה – בוכרה. רבע מיליון. עד 1920 בירת האמירות הבוכרית המפורסמת, שם צמחה יהדות בוכרה, בחסות מגוננת אך מעליבה של אמירים אכזרים. ועוד כמה פרטים: כותנה. פירות וירקות בשפע. מחצבים לא מנוצלים.

כששאל אם להוציא לקראת הנסיעה כרטיס אשראי בינלאומי, צחקו ממנו. זה עוד לא הגיע לשם. דולרים – יעצו לו לקחת הרבה, אבל בשטרות קטנים של דולר אחד, חמישה, עשרה. יעצו לו לקחת קפה, גבינה צהובה, שימורים, שוקולד. צחק, זילזל, אבל לקח; מלוא התרמיל. גם נייר טואלט ושקיות ניילון. עולם מוזר. בלתי צפוי. צירוף מיוחד במינו של שני דברים, שכל אחד משניהם לבדו עלול להיות תמהוני אם־לא־קטלני; קומוניזם מתפורר ואיסלאם אסיאתי מתעורר. הגדרה טובה; ישתמש בה בדו"ח הראשון; כשיהיו לו דוגמאות מוחשיות מן השטח.

מה קרה ליהודים שם, איך שרדו ומה שרד בהם מיהדותם – זה הדבר שטרם הצליח לשמוע עליו דברים ברורים. לכאורה זה מה שקרב אותו לכל העניין, אבל מה שידע על הבוכרים מילדותו ומלימודיו לא בהכרח יתאים למה שקרה שם במשך הניתוק המוחלט לאורך שבעים שנה. קשרי המשפחה לא הצליחו לחדור מעבר למסך הברזל הקומוניסטי. אפילו המעט שהגיע מברית־המועצות האירופית אלינו ומאיתנו אליהם, לא הרחיק עד אל הרפובליקה הנידחת במרכזה של אסיה, מעבר להרי חושך. מה שמחכה לו שם היה בגדר תעלומה. הוא חזר ושינן בליבו את הברכות והגינונים הבוכריים, שבעזרתם קיווה להתקרב אל האחים המנותקים ולפתור את התעלומה. אומרים שהם ירצו לצאת משם בהמונים. אם יבחרו לצאת לארץ? את זאת יהיה עליו לגלות. על זה יהיה עליו לעבוד, להשפיע בכוחו הדל. לא־כל־כך דל. הקשר המשפחתי אל אלה שיצאו משם לירושלים לפני מאה שנה ואלה שברחו משם במחתרת לפני ששים שנה – בזאת תלה את תקוותיו. אל“ף – משפחה. בי”ת – פרנסה ורמת חיים. גימ“ל – ארץ ציון ירושלים. זאת כל התורה על רגל אחת. גם זה יתאים לדו”ח הראשון. וגם לזה יצטרך למצוא דוגמאות מוחשיות, אפילו שמיות.

משמאל, שתי שורות לפניו, מעבר למעבר, יושבת בחורה יפהפיה. ‘כּוּסית’ מהממת בלשון החבר’ה. בכל פעם שהיא מפנה את פניה היא צדה וכובשת את מבטיו. תחילה נמשך אל עדיי בוכרה נוצצים המרקדים מתנוכי אוזניה ומונחים על צוואר־מודיליאני שלה. רק אחר כך שם לב אל הפנים המשובצות בשתי אבני־חן יוקדות ומפולחות בשתי שפתיים בשרניות מואדמות. שערה היה אסוף לאחור כשער רקדניות הפלמנקו וגם הטיות ראשה ומבנה פניה הזכירו לו את הרקדניות האנדלוסיות שראה לפני שבוע בטלויזיה. מה היתה התכנית… לא זוכר. כשזו קמה ועברה מול עיניו המהופנטות בדרכה אל השירותים, חמוקיה ארוזים בלחץ כעומדים להתפקע – ממש כמו המזוודה שלו – שבה מחשבתו והתמקדה בזו שהשאיר שם מאחור, שרה’לה. אם לא היתה יושבת על המזוודה במלוא משקלה, עם ישבנה האגסי, לא היה מצליח לסגור ולנעול. שרה’לה שלו. האשה היפה והחכמה והאהובה, איתה הוא חי שלוש וחצי שנים ואותה הוא מנסה להבין, בלי הצלחה יתירה. חידה. אבל יופי של חידה.

רוצה ילד בבית, “מתה לחבק ילד שלנו,” אבל עושה הכל להימנע מהריון “כי אני צעירה מכדי להשתעבד לרודן קטן, שיהפוך לי את החיים לבית־סוהר.” טוענת שהיא מאושרת איתו, אבל “זקוקה – מה־זה זקוקה – לשינוי, לאויר צח.” מקבלת קידום בעבודה ומשכורת מעוררת קנאה, אבל "נחנקת במשרד המסריח עם הבוס, שנועץ מבטים מפשיטים וחושב רק על דבר אחד. "מסרבת להזיז רהיט בבית ויושבת על אותו כסא תמיד, אך “לא בנויה לקפוא על השמרים כמוך. “סירבה תחילה לשמוע על שליחות “ובוודאי לא לחור הזה, שגם אתה טורח שעה על המפה כדי למצוא אותו,” ובסוף קופצת על ה”מציאה” ודוחפת אותו קדימה מכל היסוסיו. איך אפשר להבין אותה, איך?

הנה חוזרת החתיכה האוזבקית, מחליקה בידיה את חצאיתה ההדוקה, מישירה אליו מבט כיודעת את סודו, מתחייכת וכאילו קורצת; או שמא רק נדמה לו. גופו מתחיל לנוע באי שקט על כסאו. אברו מתלהט ומתקשה, כנאבק לצאת מכלאו. הוא קם והולך לאיטו אל השירותים, מסתיר בעיתון שבידו את התפיחה המביכה שבמכנסיו. נכנס ומרגיש צורך לשלוף מסרק מכיסו ולהסתרק מול הראי. דוחה את הנגיעה באיבר המלוהט. מן המראה ניבט אליו פרצוף מגולח למשעי, עור שזוף, עיניים גדולות כהות ועייפות ומה שמדאיג אותו מזה זמן – קרחת טרם זמנה, העולה במעלה מצחו עד אל אחורי גולגלתו; מותירה שיער חום כהה מימינה, משמאלה ומאחוריה. הוא מסרק את מעט השיער הזה וממנסה לנפחו; מתנחם בברק הכהה העולה ממנו ומעיד על עלומיו. אושי מנער כמה שערות מעל כתפיו הרחבות המוצקות, מעביר שתי אצבעות על גבותיו העבותות להחליקן ואומר לעצמו בסיפוק: בסך הכל גבר צעיר מוצק ונאה; וחם; לא רע. עכשיו הוא מתפנה מהרהוריו להיטל את מימין אל האסלה הבוהקת, תוך כדי אנחת רווחה וליטוף קל מגרה־מתגרה, נמנע מכניעה ליצר הפורקן

בנמל התעופה הקטן של עיר הבירה הענקית חיכה לו קרוב משפחה רחוק, פרופסור אלכסיי אבאייביץ' שאולוף, שלימד היסטוריה באוניברסיטה על שם נאבאִי בסמרקנד. האבא של הסבא שלו והסבא של הסבא של אשר, הוא אושי, היו אחים; בעצם חצי אחים; ההוא התחתן פעמיים. האיש הממושקף, הצנום וכסוף השיער נראה לו כמו פרופסור ייקה מרחביה. אולי הידיעה שהוא פרופסור באוניברסיטה העלתה מושג ישן־נושן זה מנבכי זכרונות הילדות הירושלמית. הוא נהג כל הדרך מסמרקנד, כארבע שעות בכביש משובש, כדי להקביל את פניו. תוהה היה אושי אם היחס המשפחתי החם הביא אותו לידי כך (הרי יכול היה לבקש ידיד כלשהו להגיע במקומו לנמל התעופה) או שמא היחס למדינת ישראל השולחת אליהם יד מושטת חמה. התבייש לשאול ישירות. שמח שהבוכרית שהביא מן הבית מובנת לו לפרופסור. שאל אותו מה שהעיק עליו בשעת הטיסה.

אמר לו: “גם אנחנו שאלנו את עצמנו אותה שאלה.” שאל אותו: “ו… יש תשובה?” אמר לו: “הרושם הכללי היה ששבעים שנות קומוניזם ייבשו אמנם את מקורות המים הזכים של היהדות, אך השורשים העמוקים שלנו – אף שסבלו מיובש – המשיכו לחיות. אני, כחוקר אקדמי שאינו מסתפק ב’התרשמות כללית' ובהכרת הסביבה האישית, הטלתי על הסטודנטים שלי לאסוף נתונים. והמסקנה היא שנישואי תערובת עם גויים, למשל, שהם המדד העיקרי להתבוללות, אינם מגיעים בעדה הבוכרית – בשלוש הערים ובעשרות הכפרים – אפילו לחמישה אחוזים.”

“פחות מחמישה אחוזים?!”

"גם לי היה קשה להאמין. וזאת כאשר בין אחינו האשכנזים באותן הערים האחוז הוא מעל חמישים, פי עשרה ויותר; ובברית־המועצות כולה היה האחוז עוד יותר גבוה. הרבה יותר גבוה. חבל שאין סטטיסטיקה בנדון.

הפרופסור נהג במיומנות בכבישים הרחבים מעוטי המכוניות. עיניו של אושי סקרו בסקרנות את השיכונים המגושמים משני צידי הרחוב, שציורים אתניים וקשתות אוזבקיות ניסו לשווא לרכך את קדרותם הסובייטית, ואוזניו הקשיבו להרצאתו הרהוטה של הפרופסור המארח.

“ואל תבין אותי לא נכון. אני מכבד מאוד את היהודים האשכנזים. רבים מהם תלמידי, והם מן המצטיינים והמוכשרים מבין כל הסטודנטים שלימדתי בשלושים השנים האחרונות. אבל עובדה היא שיש הבדל תהומי בין שתי העדות כאן באשר לנישואי התערובת. ולהתבוללות בכלל. אולי גם…” – השתעל, כיחכח – “אולי גם משום שהאשכנזים קרובים יותר לרוסים, שאיתם הגיעו לכאן בזמן המלחמה ואילו הבוכרים קרובים פיסית, נפשית ולשונית לגויים המוסלמים. אולי משום שהאשכנזים היו שטופים יותר באידיאולוגיה הקומוניסטית המבוללת; אחוות עמים וכל זה. ואולי מאחורי הכל ומתחת לכל היתה אצל הבוכרים דביקות שורשית בעם היהודי ובמסורת היהודית.”

“ובדת היהודית.”

“זאת לא אמרתי. אמרתי עם. ואמרתי מסורת. הדת – במשמעותה האידיאית ההיסטורית והפולחנית – לא היתה מעולם הצד החזק של העדה שלנו. אולי שמעת על הרב יוסף ממן. אני אתן לך חומר עליו ועל התרשמותו. הוא הגיע לכאן בשנת 1793 כדי לאסוף תרומות לארץ־ישראל, והזדעזע מהמעט שידעו כאן על הדת היהודית ומהליברליות שנהגו במצוות. הוא מצא קהילה בלי מקווה, בלי שחיטה כשרה ובלי סידורי תפילה. הוא הקדיש את חייו ללמד את אבותינו תורה ומצוות כהלכתם. אחריו באו כמה חכמים שנשלחו אלינו מקהילות מבוססות, בעיקר מארם־צובה, וגם הם המשיכו בפעולה חינוכית מעמיקה. אך כל זה נמשך רק עד הכיבוש הסובייטי, שנלחם בדת עד חורמה. ושוב נשתכחו תרי”ג המצוות. נצטמצמו בקושי לי“ג מצוות, שניתן לקיים בסתר בלי מורא השלטונות. נסגרו בתי־הכנסת. הוסגרו “כלי הקודש” שניסו לקיים בסתר חיים יהודיים מלאים.”

“אם כן, איך הצליחו יהודי בוכרה להישאר יהודים ולא להתבולל?”

“קראתי שאצלכם בירושלים קיימות קהילות של יהודים אורתודוכסים קיצוניים, הטוענים שאין דרך לשמור בגולה העויינת על יהדות, אלא־אם־כן היהודים מתבדלים מן הסביבה המבוללת בלבושם, בדיבורים ובכל אורחות חייהם. שיבואו לסמרקנד ללמוד איך אפשר להישאר יהודי אפילו תחת משטר אכזרי רודף, מבלי להיבדל מן השכנים בלבוש ובמנהגים. אנחנו חיים בבתים דומים לשכנינו, מדברים בשפתם, מתלבשים כמוהם, חובשים אותם כובעים מרובעים רקומים בקיץ ואותן פרוות קראקל בחורף, ממש כמו הבוכרים הגויים, ואיננו מתבוללים. חכמינו אינם לובשים שחורים ואברכינו אינם שמים שרטיימל על ראשם ואינם מסלסלים את פיאותיהם. וזה לא עושה אותנו פחות יהודים.”

“ובכל זאת? האם הרהרת פעם מהו סוד קיומכם היהודי?”

“הרהרתי יותר מפעם. המלה ‘סוד’ בה השתמשת היא במקומה. המלה “קיומכם” אינה במקומה. חשבתי שאתה מחשיב את עצמך בשר מבשרנו. בוכרי בן בוכרי. כך כתב לי אביך.”

“אתה צודק. סליחה. הייתי צריך להגיד ‘סוד קיומנו’. אבל אני עקשן, שאלתי, האם זה סוד ללא פתרון?”

“תראה לי שאולוף שאינו עקשן. אתה יודע מה, כשנגיע לסמרקנד אקח אותך לבית הקברות היהודי. שם אולי תמצא את הפתרון. לפחות חלק מן הפתרון. כי עיקרו של 'הסוד'' הוא סוד קיומו של העם היהודי בכל אתר, בכל הזמנים, ולזה אין פתרון רציונלי ואין תשובה אחת מוחלטת.”

 

4    🔗

עמרם שאולוף אביו של אושרקה “בעל האצבעות”, עזב את סמרקנד כנער בן שש־עשרה. לאורך כל חייו זכר אותה בחיבה עזה, בציפייה מתמדת לשוב לראותה. הוא עלה עם דודיו ודודותיו לארץ־ישראל באחת השיירות שיצאו לדרך בשנת 1889 – מאה שנה לפני הקריסה הגדולה של ברית־המועצות – כדי להכין מקום להוריו הזקנים והחולים, שחששו מן הארץ הלא נודעת ומן הדרך הארוכה והקשה.

“אם נדע שמחכה לנו קורת גג בירושלים עיר הקודש,” אמר לו אביו, “נאמץ שארית כוחותינו ונצא לדרך. ואולי,” הוסיף האב בקול חלוש, “אולי, אם ירצה השם, תיסלל עד אז מסילת הברזל הטרַנס־סיבירית והטרַנס־כַספית, שכל־כך מרבים לדבר עליה, ותחסוך מאיתנו את הרכיבה, שאינה לפיי כוחותינו.”

הדודים החביאו בכליהם את צרור הכסף שהפקיד אחיהם בידיהם, שיש בידי כל אח – על כל צרה שלא תבוא – והבטיחו לעזור לנער להגיע למחוז חפצו ולהקים בית, שיהיה מוכן לקבל את ההורים המותשים מתחלואים ומתלאות הדרך. עד שהקים הבית ולפני שנכנס אליו לגור בו עם יעל אשתו, הגיעה הבשורה המרה על פטירת האב. לא עברו ארבעה חודשים והאם הלכה בעקבות בעל נעוריה לעולם שכולו טוב. היו שאמרו, לא נותר לה טעם חיים בלעדיו.

השיירה בה יצא עמרם ובה פגש את יעל עשתה את דרכה חודשים אחדים. ראשית דרכה ביבשה אל בוכרה העיר, שם חנו והתפללו ונפרדו מבני משפחה ושאר יהודים. שם גם הוכפלה השיירה והפכה לאחת הגדולות ביותר שיצאו משם לציון, אם לא הגדולה מכולן. מבוכרה יצאו על גמלים וסוסים ופרדות ומעט מרכבות אל אַשחַ’בּאד ומשם אל קיזיל־ארווט ואל קראסנובודסק אשר על חוף הים הכספי. כאן החליפו כוח והצטיידו, בציפייה למעבורת שתעביר אותם בים אל העיר הגדולה בּאקו, אשר ממערב לים. מבאקו ארוכה וקשה היתה הדרך ההררית בואכה בּאטום, לחוף הים השחור. נוסף על קשיי האקלים ותלאות הרכיבה נאלצו פעמיים לשלם כופר נפש לשודדי דרכים, שזרעו פאניקה בעיקר בין הנשים, שהיה להן הרבה יותר מה לאבד, אלמלא מצאו מנהיגי השיירה דרך לדבר אל כיסם של האזרביג’אנים והצ’צ’נים האימתנים. סומכים על מזל ומסתמכים על חז"ל, מילאו את כוסם של השודדים, גדשו את כיסם ובכך בלמו את כעסם. בבאטום חנו כשבועיים מחכים לאוניה טורקית. זו חצתה את הים השחור בעצלתיים ובסערותיים והורידה אותם מותשים, מסוחררים ומקיאים בקושטא היא איסטנבול.

הים השחור לא האיר להם פנים. האנשים האלה, שלא ראו בחייהם ים ועל סערה בים שמעו רק בספר יונה ובסיפורי אלף לילה ולילה, נקלעו לסערה נוראה בתחילת דרכם ולעוד סערה בסופה והקיאו את נשמתם, לקול צחוקם של המלחים הגויים. הקהילה היהודית באיסטנבול נחלצה לעזרתם ולאחר כמה ימי התאוששות הצליחו אפילו ליהנות מיופיה של העיר הסואנת, שהיתה כה שונה מכל מה שהכירו. עיר שאין לה סוף. עיר שכולה חוף. המסגדים מסגדים, אך כאן הם בנויים אבן וצריחיהם וכיפותיהם שונים בצורתם ובסיגנונם; ואינם צמודים למדרסות עם שערים אדירי ממדים, מעוטרים וצבעוניים. השווקים שווקים, אבל כאן מרביתם מקוּרים והסחורה בהם משבעים תרבויות וארצות. עיר שצירפה את יפיותו של יפת אל יפי אמנות האיסלאם. ואפילו אמנות האיסלאם שונה כל־כך מזו שבמקומותינו. באחד מן הרציפים המרובים המוקפים ביער של תרנים עלו על אוניה יוונית, שעגנה יומיים באיזמיר והמשיכה באחת עד ביירות.

בדרך הארוכה בין איזמיר וביירות מצא עמרם שאולוף את אהבת חייו. עוד במהלך הסערה בים השחור שם עינו בילדה היפה, שחיוורונה הבליט את שחור שערה ואת ברק עיניה. אולם שניהם היו אז חלשים והסחרחורת שבראשו של הנער גברה על הסחרחורת שפקדה את ליבו. באיסטנבול שיכנו אותם באולמות של שני בתי־ספר שונים וחיפושיו אחריה עלו בתוהו. על האוניה היוונית שבו ונפגשו. כאן היה להם שפע זמן לפטפט ולשחק בפינות סתרים. הקשר ביניהם הלך והתחזק מיום ליום. לשיא ההתרגשות הגיעו שניהם כאשר יום אחד, בחסות החשיכה בסירת ההצלה, נשכבה יעל על גבה, הניחה את גרעיני הדלעת הקלויים על חזה המתנשם, ולחשה לו: “אתה יכול לקחת. כמה שאתה רוצה.” בפעם הראשונה בחייו נגע עמרם בשדיה של נערה. את מגע פטמותיה הזקורות המשיך לחוש בכריות אצבעותיו עוד ימים ולילות רבים. בלילה האחרון על האוניה נשק עמרם נשיקה חטופה על שפתיה הרוטטות של יעל, ירד באצבעותיו ממפלי שערה אל כיפות שדיה, ומאותו רגע ידע שעליו לשאתה לאשה.

גם כאן, במסע מן הים האגאי אל הים התיכון, היה הים סוער. אך הפעם הנוסעים שלמדו מן הנסיון לא היו מופתעים ומבוהלים כמו בים השחור. כאן גם גברה התחושה המעודדת, שהנה חודשים ארוכים ומרים של מסע מפרך קרבים אל קצם. המטרה היתה סופסוף, בהישג יד. לאחר שעגנו לילה ויום בביירות הגיעו בשעה טובה לנמל יפו. הספנים הערבים קרבו בסירותיהם אל האוניה, קלטו את היורדים בסולמות בזרועותיהם החזקות המנוסות והטילו אותם אל תוך הסירות המקורות. ברדתם לחוף נישקו העולים את עפרה של ארץ הקודש.

ככל שהיו עייפים וחולים, לא נתעכבו ביפו יותר מיום־יומיים והמשיכו דרכם בעליה לירושלים. בואם עורר התרגשות גדולה בעיר. שמחו הגויים, ששמע עושרם של העולים החדשים הגיע אל אוזניהם על כנפי הציפורים הנודדות. שמחו ועלצו היהודים, שכל יהודי נוסף הוסיף להם כוח, גאווה ופרנסה, ושמחו ביותר אחיהם הבוכרים, שהכירו רבים מן הבאים וציפו מהם לגדולות ונצורות. אך העיר הכלואה בחומותיה היתה צרה מהכיל את הבאים, מה גם שהללו רגילים היו בבתים־חצרות רחבי ידיים ומיאנו להצטופף בדירות הצרות הצרורות בין החומות.

התחברו אפוא בוכרים ותיקים עם העולים החדשים והקימו את “חברת חובבי ציון מקהילת קודש בוכרה וסביבותיה”. זו הקימה תוך זמן קצר ועד שמטרתו הברורה והמוצהרת “בניין בתים בעיה”ק ירושלים תובב“א”. קנו מגרשים והזמינו מתכננים ותיקנו תקנות. וכך קמה ונבנתה השכונה “רחובות” בצפון־מערבה של ירושלים, מחוץ לחומות. היתה זו שכונה לתפארת, רחובותיה ישרים ורחבים ומצטלבים שתי וערב ובתיה אבן ירושלמית יפהפיה; להבדיל מבתי החומר והלבנים המקורים עץ שעזבו מאחוריהם.

בני משפחת שאולוף לא שקטו ולא נחו, עד ששינו את התקנה הראשונה מתקנות הועד וכך הותר להם, ולכל מי שרצה בכך, לבנות את בתיהם כרצונם ולא על־פי התכנית המקורית המוכתבת. עמרם בנה את ביתו־חצרו לצד דודיו, בתקווה לחנוך את הבית עם אביו ואמו. בעוד הבית הולך ונבנה, כשלוש שנים אחר בואם לירושלים, נישאו עמרם ויעל, מבלי לחכות להורים, ששלחו ממרחקים את ברכתם. הוריה של יעל לחצו על חתונה, מחשש פן יקרה דבר־מה בין השניים המאוהבים, שהיו בשכונה למשל.

התחילה שפרה השדכנית במסע דילוגים מהוריה של זו אל דודיו ודודותיו של זה, וחוזר חלילה, עד שהושגה ההסכמה ונכתבו התנאים ונקבעו מועד האירוסין ותאריך החתונה. כיוון שבית־הכנסת הבוכרי בשכונה החדשה עמד עדיין בלא גג, נתייעצו המחותנים והחליטו להעמיד את החופה בחצרו של בית־הכנסת המפואר “ארם־צובה” אשר בעיר העתיקה, בין החומות. בית־הכנסת הזה נבחר לא משום עתיקוּת, שלא היתה בו, ולא משום הדר, שהיה בו, אלא משום קירבה שהרגישו בני בוכרה לבני ארם־צובה ומשום הערצתם לחכמי חלבּ, הנודעים בחכמת הנגלה והנסתר; וראש לכולם חכם חיים שאול דוויק הכהן. חכם זה, שהגיע לא מכבר מאר"ץ עירו, נודע בשערים כאחד מגדולי המקובלים בדורו. אף שהגיעו מעיר זו חכמים ותלמידי חכמים רבים וטובים בשנים הללו, שמרו הבוכרים פינה חמה מיוחדת לחכם זה, שלא התנשא בחלבּיותו, וניאות לארס את בתו החסודה והנאה לשלמה צופיוף – אחד משועי העדה הבוכרית וגבירה. היה זה מעשה נועז ומהמם, ללא תקדים. יש אומרים ששידוך זה סלל את הדרך להחלטה המפתיעה שבית־דין־צדק של ארם־צובה ואגפיה יהיה בית־דין לשתי העדות גם יחד, ושיעמוד בראשו חכם יוסף ידיד הלוי החלבּי.

הוריה של יעל, שמכרו עם עלייתם חלק מן הכרמים והיקב שהיו ברשותם, עמדו על כך שהחתונה תהיה ברוב עם והדר. בעצה אחת עם תלמידי החכמים החלבּים ונשותיהם, שהוזמנו כמובן לשמח חתן וכלה, החליטו להמשיך בארץ את מנהג “תצוגת הג’הֶז”. פרשו אפוא בפני הקהל את כל אוצרות הרקמה והתחרה והמלמלה שהכינה הכלה לקראת חתונתה ואת כל המתנות שקיבלה – משמלה וסדין ועד אותו סומך־נופלים הקרוי בּי־ל־פרנסאווי “סוטיָאן”. תצוגה פומבית זו עוררה פולמוס ציבורי, שהקיף את שתי העדות ולא נרגע עד שזט“ה – ז' טובי העיר – של השכונה החדשה הוציא קובץ תקנות ובו הומלץ “לצמצם במידת האפשר את סעודות הראווה… למצמצם את מספר המסיבות הקודמות לחתונה… ואין להראות את חפצי הנדוניה כדי שלא לבייש את מי שאין לו…” וכיו”ב. הנה כי כן, לא כל מה שנאה היה בעיני החלבּים, נתקבל על לב הבוכרים הצנועים; והרי לכם עוד סיבה לדבוק מין במינו.

לא אלאה אתכם בתיאור החתונה, שכבר סופר כל מה שיש לספר על חתונות במקומותינו. אזכיר רק זאת שעמרם לא שכח, למרות ההתרגשות, לדרוך קלות על רגלה של יעל; שהרי חבריו דאגו להראות לו בעוד מועד את הספר “הולך תמים ופועל צדק” של אברהם בן ישעיה הדיין, אשר נדפס בליוורנו בשנת 1850, שבו נאמר ברורות ומפורשות: “אם נזהר החתן בשעת ז' ברכות לשים רגלו הימנית על רגל הכלה השמאלית, סגולה שישלוט עליה כל ימי חייה ותהיה נשמעת לו ומוכנת לעבודתו ויבלו בטוב ושנותיהם בנעימים”. רצה החתן לשאול את חבריו למה נתכוון החכם המחבר בתיבה “לעבודתו” – והתבייש. מכל מקום, דריכה קלה זו שדרך על רגל הכלה לא נעלמה מעיני חבריו, שהיו ערוכים ודרוכים לקראתה.

כשנתיים אחרי החתונה נכנסו יעל ועמרם אל ביתם החדש בשמחה מהולה בעצב. שמחה על הבית הנאה והנרחב ועצב על ההורים שלא זכו. ביום חנוכת הבית, בין לגימה לטעימה, קרא עמרם באוזני המוזמנים מדברי אליעזר בן־יהודה האשכנזי בעיתונו “האור” לאמור: “השכונה הבוכרית ‘רחובות’ הוא אחד הדברים המעטים בעירנו, שיהודי הבא מן הגולה שמם (יעני, משתומם – פירש) כשהוא רואה אותם… והעין תנוח בעונג על השכונה הבוכרית.” ולאחר שבירכו ופיזמנו ואכלו ושתו, קם מסיה אלפייה, שידע שבע שפות, וקרא מן הרבעון החשוב של “הקרן הבריטית לחקר ארץ־ישראל” – אחד מקרא ושניים תרגום – לאמור: “רחובותיה ישרים ורחבים והבנייה מעולה. בניינים חדשים הולכים ומוקמים, ובינתיים יושבות במקום כארבעים משפחות. נראה שמצבם הכלכלי של האנשים איתן והם לבושים היטב…” כשהגיע למלים האלה היסו אותו מן הקהל, לבל תשלוט, חס וחלילה, העין הרעה בהללו שבעושרם מדובר ומסופר בפרהסיה.

ליתר ביטחון קראו אותו לילה לזהרירה ולעופרה, הגיסות המקוננות, שידעו גם דבר או שניים בחכמת הנסתר, וביקשו מהן לגרש שדים ורוחות מן הבית ומן החצר; שכידוע, שדים ורוחות נוטים לשכון בבתים חדשים או בבתים נטושים. אחר שהלכו אחרוני האורחים לקחו השתיים מחבתות חדשות, הבעירו בהן אש וצלו עליה חרקים מיובשים ועשבים ריחניים מובזקים בזעפרן ומלח – מרקחת שרק הן ידעו את סודה ואת מינוניה, וזאת עימהן עוד מבוכרה עיר מולדתן. סבבו השתיים את הבית עם המחבתות הלוהטות והרוחשות, זו מכאן וזו מכאן עד שנפגשו, וכל הזמן היו מפזזות ומפזמות ומלחשות: קטופא־טופא, אופילא־פילא, אגלקא, טינם טינם! וחוזר חלילה. מששבו ונפגשו בשנית בפתח הבית, טבלו אצבעותיהן בסיד בצבע התכלת וכתבו על משקוף הבית החדש: צז“ע אה”ג עז“ג ענ” זג"ם – באותיות עבריות מרקדות. רחצו ידיהן ואמרו לבעלי הבית, “כל מה שעשינו פעיל ויעיל ורעיל למנוע כניסת שדים ורוחות ושאר מרעין בישין אל הבית; אבל אם חס וחלילה, בר מינן, נשתכנו ונתמקמו בו הללו בטרם בואנו…” וכאן הרימו השתיים ידיהן הגרומות ופשטו כפותיהן למרומים והטילו ראשן לאחור, מתכוונות לומר “לא באחריותנו” ונמנעות לומר זאת בקול, שלא לתת פתחון פה ותעוזה לשדים. “למקרה שכזה,” לחשה עופרה על אוזנו של בעל־הבית, “תידרש התערבותו של אחד מזקני המקובלים.” עוד הן מדברות וכבר נראה מלכיאל, אחי זהרירה ובעלה של עופרה, קרב והולך. הוא בא לקבל את שכרן, כדי שלא יגע הכסף בידיהן ויבטל חלילה מצווה שנעשתה לשם שמים. כך נהגו הללו בכל אותם מעשים שונים ומשונים בהן התמחו – מעשים שהצינעה יפה להם, כגון הפלה לרווקה שנתעברה וכגון הטלאת בתולין למי שאבדו לה טרם חתונתה וכיוצא בזה עניינים שבינן לבינה; לא עליכם; משקיבל את צרור המטבעות, עצם מלכיאל את עיניו השחורות, הרים פניו למרומים ואמר: “קול רינה וישועה באהלי צדיקים.”

כאילו בתשובה לדבריו, פרצה מן החשיכה המעובה והצוננת יללת תנים מצמררת; שניים־שלושה פותחים־פוצחים ומקהלה גדולה עונה אחריהם; וחוזר חלילה. נתכנסה יעל בזרועותיו של עמרם, טומנת ראשה בחיקו כמנסה למצוא מסתור מפני היללה הלילית המתמשכת.

 

5    🔗

עד שהגיעו לסמרקנד ירדה חשיכה על העיר. השעה היתה שעה מוקדמת של ערב, אבל תושבי העיר הגדולה, שרחובותיה לא זכו כמעט לתאורה, הקדימו להתכנס בבתים. הכבישים הרחבים היו ריקים ממכוניות. אושי אימץ אל עיני ולהתרשם מן העיר, שעליה שמע כה רבות, אך הצליח לראות מעט מאוד.

“הרחובות כל־כך רחבים… והבתים נמוכים ממה שחשבתי,” מילמל כאילו לעצמו. “תגיד,” פנה לפרופסור שנהג באיטיות, “ביום התנועה כאן בוודאי סואנת.”

“תנועה סואנת לא תראה כאן. חבּיבּי, לא ביום ולא בלילה. פקקי תנועה רואים אצלנו רק בסרטים. הם פשוט לא קיימים; כמו גלי הים וחופי הרחצה, שמי שגדל פה רואה בחלום או בטלויזיה.”

אושי נזכר במראה העיר והעמק המקיף אותה שנשקף אליו מחלון המטוס. לאחר שעות של טיסה מעל אזורים צחיחים – לא עץ, לא בית, לא שדה, לא מים – פתאום בבת אחת נגלה עמק אדיר, לכל מלוא העין, ירוק כולו, חבוק בין שני נהרות ענק המושכים מימיהם מן הרכסים המערביים של ההימאלאיה.

“הלילה תישן אצלי בבית,” אמר הפרופסור, “ומחר ננסה למצוא לך בית מלון בלי ג’וקים. בעצם, הבחירה היא בין שניים בלבד, אבל כדאי יהיה לבדוק באיזה מהם יש השבוע מים חמים, באיזה הטלפון עובד וכמו שאמרתי, באיזה מן השניים יש פחות ג’וקים בחדרים.”

“רק שני בתי מלון בעיר בת חצי מיליון?”

“עוד מעט תראה משמאל בית מלון גדול ומהודר שמשקיעים הודים בונים כאן, אבל הוא עוד לא גמור והשמועות אומרות שלא יהיה כסף לגמור אותו.”

ובאמת כעבור דקה הופיע, בולט בלובנו מתוך החשיכה, מבנה ענק מפואר משמאל לרחוב הראשי באו נסעו.

“למשקיעים ההודים נגמר הכסף?”

“ההודים היו גומרים אותו אלמלא התערבות הממשלה. הנשיא שלנו, שטרם נרפא מן המחלה האדומה, החליט שהממשלה חייבת להיות שותפה בפרוייקט, כדי לא להשאיר את כל הרווחים העתידיים בידי קפיטליסטים זרים. ואת חלקו בשותפות הוא אינו מצליח לגייס. אז הכל תקוע. מי יודע עד מתי.”

“ואף אחד לא מרויח, לא הקפיטליסטים הזרים ולא הקומוניסטים המקומיים.”

“את המלה ‘קומוניסטים’ הס מלהזכיר. זו מלה גסה היום. אבל השלטון נוהג כאילו לא נשתנה דבר. מנסה לתפוס את המקל בשני הקצוות. ומי שיסבול מזה – זה אתה. גם אתה. תצטרך להשלים עם מלון ‘אינטוריסט’ הממשלתי שייקרא בקרוב ‘סמרקנד’ אבל יישאר כפי שהיה, או עם מלון יותר קטן ויותר יקר שעבר הפרטה חלקית. זה למחר.”

“אני לא מפונק.”

“את זה תגיד אחרי הלילה הראשון. ואחרי שתתמקם, אני מניח שהדבר הראשון שתעשה יהיה חיפוש דירה. תצטרך להכריע בין דירה ב’מַחלָה' – שכונת היהודים – לבין דירה בעיר. ב’מַחלָה' יותר קל למצוא דירה, כי היהודים אורזים ויוצאים לארצות החופש. שם גם יותר זול וגם תימצא בתוך עמך, במרכאות ובלעדיהן. אבל ההחלטה בידיך. אתה בוודאי רגיל לתנאי חיים ולתברואה ולנוחיות שלא תמצא ב’מַחלָה'.”

“אצטרך לשקול אם לגור בסמרקנד או בטשקנט. אחרי שאלמד להכיר את שתיהן. אחרי הכל, בטשקנט נמצאים רוב היהודים.”

“רוב היהודים – כן. רוב האשכנזים, שעושים הכל כדי לצאת לאמריקה ולגרמניה ולאוסטרליה; לא לישראל. רוב היהודים הבוכרים, הנמשכים אל משפחותיהם בירושלים ובתל־אביב, חיים בסמרקנד ובבוכרה הסמוכה ובכפרים שמסביבן. אבל אתה תשקול ותחליט. מוסדות השלטון ונמל התעופה – בטשקנט.”

עד שלא נכנסה המכונית אל סימטאות ה“מחלה”, החשוכות אף יותר מרחובות העיר, לא הבין אושי על איזו “תברואה” מדבר פרופסור שאולוף. לאורך כל הסימטאות, שמרביתן עפר ומיעוטן בטון, זרמו מי שופכין בתעלות פתוחות. צינורות חשופים, שהובילו גז לבתים, הוסיפו לאפרוריות של חומות הטין והטיח מימין ומשמאל למכונית הנוסעת. כל הבתים־החצרות ב“מחלה” התרוממו לגובה קומה קומה־וחצי ולא יותר. מעבר לחומות היו בודאי אורות דולקים, אך מאין חלונות אל הרחוב לא הגיע האור החוצה. המכונית המקרטעת התיזה מפעם לפעם מי שלוליות והבריחה חתולי אשפתות. זה היה הרעש היחיד שהגיע לאוזני הנוסעים השניים. מועקה כבדה ירדה על אושי. היתה לו הרגשה שהנה הוא נוסע בזמן מאה שנים אחורה, אל הימים בהם נטש אבי סבו עמרם את ה“מחלה” הזאת והעתיק את חייו לירושלים ולמאה העשרים.

המכונית נעצרה לפני שער רחב, שבקושי נבדל בחשיכה מן החומה הארוכה שלאורכה נסעו. הפרופסור ירד מן המכונית, פתח את השער לרווחה במפתח ענק ובמיומנות שלא התאימה לגילו הסיע את הרכב אל לב החצר המרוצפת. עכשיו מתוך החצר, נראו אורות החשמל בוקעים מן החלונות סביב, מנסים לשווא לגרש את החשיכה המעובה המדכדכת. איש לא יצא לקראתם. לא כך תיאר אושי לעצמו את הפגישה הראשונה עם חצר בוכרית ומשפחה בוכרית – שני מושגים טעונים רגשית, שליוו אותו מימי ילדותו; ילדות מרופדת בסיפורי סבא וסבא.

הפרופסור פתח דלת חורקת של אחד החדרים המוארים, שהקיפו את החצר הגדולה משלושה עברים, ואמר לאורח בעברית ובמלעיל: “בכ־בוד!” אושי נכנס והסתכל סביבו. אישוניו התרחבו. גל של חום הציף אותו והחל לשטוף את המועקה ואת האכזבה מלבו. הדלות והכיעור של החוץ התחלפו באחת ביופי ועושר חלומיים. מעבר לשולחן גדול, על ספה מרופדת שטיחים נהדרים, נשענת על כריות רקומות צבעונין, ישבה בהסבה אשה גדולה עבה ומבוגרת, אשת הפרופסור כנראה, שביס כפול לראשה וחלוק מפואר לגופה, ומבלי להושיט יד הפטירה למולו “בּוֹרוּך הבּוֹא” וחייכה. שיני הזהב שבפיה השתלבו להפליא בצבעוניות הנוצצת והמוארת של הבית. קירות העץ סביב היו מצויירים ומעוטרים בסגנון נאיבי ובצבעוניות שכולה קונטראסט לאפרויות העגומה של הרחוב. התקרה היתה מכוסה כולה ציורים של ארץ־ישראל וכתובות עבריות; ארבע ערי הקודש בארבע הפינות ומראות של ירדן וכנרת והר־ציון ויד־אבשלום ביניהן. מעל משקוף הכניסה כתוב היה באותיות עבריות מסוגננות “ברוך אתה בבואך” ומעל היציאה “ברוך אתה בצאתך”. מעל הספה, מתחת לשטיח קיר גדול היה כתוב “זה הבית נבנה בידי חכם שמעיה שאולוף בשנת ה’תרכ”א לבריאת העולם". ומעל לשטיח היו תמונות גדולות של אבות המשפחה, גברים משופמים עם כובעים רקומים לראשם ונשים מטופחות עם שביס לרוחב הראש ומטפחת לאורכו, קשורה מתחת לסנטר. משמאל לשטיח, על גבי לוח שנה, התנוססה תמונה של המשורר הלאומי מחייה השפה והתרבות האוזבקית עלי־שיר נאבאִי. על אצטבאות בסמוך לתקרה ניצבו כלי נחושת מעשה חושב, חנוכיות וכלי בשמים להבדלה. לא היה טפח עירום בקירות או בתקרה.

אושי התישב על ספסל מרופד לצד השולחן, עייף מן הדרך וסחרחר ממראות עיניו, מן המחשבות המתרוצצות בראשו; מן החלום ושברו. נכנסה נערה נאה בג’ינס וטריקו, עיניה מושפלות ובידה קומקום תה מהביל. הפזילה מבט לעברו ולחשה “שלום” בעברית. יצאה ושבה עם קערת שקדים וקערת צימוקים. שערה השחור גלש על כתפיה. שפתיה נשארו חתומות ועיניה עלומות. רק חמוקיה נעו בחן ובחיפזון מול עיניו היגעות והמורעבות. הוא חש בעליל איך הדם זורם בעוז אל חלציו, עולה ומלהיט את פניו. הסבתא מזגה מן התה לצלוחיות קטנות צבעוניות, פיצחה שקדים והניחה ערימות קטנות בסמוך לכל אחד מהגברים, שהמשיכו בשיחתם. דיבוריהם היו ממנה והלאה. היא החלה לקלף אגסים ותפוחים והניחה פלחים פלחים בצלחות הבעל והאורח, כאילו היו ילדים. שוב נכנסה הנערה ומבלי אומר ודברים הניחה קערה ובה נתחי מלון שצבעו וטעמו דבש. המלים היחידות שהשמיעה האשה היו “תאכל, תאכל!” “זו הנכדה האהובה שלנו,” אמר הפרופסור, “תמרה שמה.” תמרה הישירה מבט, כאיילה מול הצייד, חייכה ויצאה בחיפזון. ברק חיוכה היכה באורח, מבלי שנתן דעתו על כך. הוא מצא את עצמו ממצמץ בעיניו העייפות ומשפשף אותן שוב ושוב בפרק אצבעו. תמונה של סבתו בנעוריה, שהיתה תלויה בבית ילדותו, עלתה לנגד עיניו. כעבור רגע נשמעה מן החדר הסמוך נגינת פסנתר. שירי עם רוסיים מוכרים וחביבים, שעברו בארץ־ישראל גיור כהלכה, והנה שבו רוננים אל מכורתם.

אושי הושיט ידו ונטל פלח מן המלון העסיסי, שטעמו היה שונה ומתוק מכל מלון שטעם בחייו. גם התאנים הטריות המבוקעות היו דבר שלא טעם מעודו. המלון מלון והתאנים תאנים, ובכל־זאת הטעם כל־כך שונה, עשיר ומגרה. שכרון הטעם והריח של התאנים הבשלות על שפתיו העלה בו זיכרון טעימות נעימות מצוף ערוותה וניחוח תאנתה של שרה’לה הרחוקה. גילגל לשונו בין שפתיו ותעה בעיני רוחו בין שפתיים עליונות לבין שפתיים תחתונות של אותה עלמה עלומה – תמרה; ניכר בה שזה עתה חנטה פגיה. האם גם הנשים שבכאן טעמן שונה כל כך מטעם בשרן וצופן של הנשים שלנו שם? האשכנזיות כמו שרה’לה על אחת כמה וכמה. וואללה, ארץ הפירות והירקות והנערות, שיד הקידמה והפיתוח טרם פגמו בעסיסיותם הטבעית. אפילו טעמו של התה שונה מאוד; טעם מצויין, לא כמו הקפה האוזבקי המגעיל שהגישו במטוס.

כמעט השביע עצמו בפירות ובשקדים, כאשר הופיעה נערה צנומה עם שתי צמות דקות, אף היא לבושה מערבית, כנראה נכדה אחרת של הפרופסור, ובידה צלחת־סירה מלאה שיפודים של שישליק כבש חם ולוהט. זו היתה גרומה וקטנה מאחותה. בשר הושיטו ידיה ובוסר אמרו איבריה. גם היא לא הישירה מבט אל האורח ורק מלמלה “שלום, דוד.” “היא לומדת עברית בקורס של הסוכנות,” הסביר הפרופסור, “מצטיינת בלימודים.” “נטלי היא אחותה של תמרה,” אמרה הסבתא סופסוף משפט שלם. הפרופסור תפס בשתי ידיו סיך אחר סיך ואכל את הבשר החם הישר מהם, כמי שמנגן על מפוחית פה. האורח ניסה לעשות כמוהו וחטף כוויה בשפתו העליונה. מלקק שפתו בלשונו מהרהר היה מה היתה שרה’לה אומרת על התנהגות הנשים כאן. כמשרתות כנועות בביתן. כנוסות בתוך עצמן. שרה’לה היתה מתפוצצת. צריך יהיה להכין אותה. בזהירות. שלא תיפגע ושלא תפגע. יהיה לה קשה לעכל. המהפכה שעברה על הבוכריות של תל־אביב וירושלים לא הגיעה לכאן. כאן הכל קפא תחת מעטה השלג הסובייטי. השינוי היחיד שחל מאז קריסת המשטר הוא חיצוני, מתבטא בלבוש בעיקר.

“התמונה על לוח השנה שם היא של נאבאי, נכן?”

“אמת ויציב. עכשיו, עם חידוש העצמאות וחיפוש הזהות האוזבקית, הוא זוכה למקום ראשון במעלה בתודעה הלאומית שיצאה מהארון. יש עיר על שמו ומחוז על שמו ואוניברסיטה ושדרות ראשיות בערים הגדולות. פסלים שלו בגנים ובפארקים ובכיכרות ותמונותיו – כפי שאתה רואה – מקשטות לוחות שנה ופוסטרים.”

“חוץ מן הפופולריות הלאומנית המדהימה הזאת, תגיד לי בכנות – אתה ישכול לקרוא ספרות ושירה אוזבקית – האם באמת הוא משורר כל־כך גדול?”

"הוא משורר ענק, בקנה מידה בינלאומי. הפואמה שלו ‘פרהאד ושירין’ עומדת לעניות דעתי בשורה אחת עם שיר השירים, רומיאו ויוליה ו… בחלק הזה של העולם רק פירדוסי הפרסי גדול ממנו. הוא גדול וחשוב, לדעתי. מעומר ח’איאם שחי כאן בסמרקנד כמה שנים טובות. הוא רק לא זכה כמוהם להיות מתורגם לשפות המערב, אולי מן הסיבה הפשוטה, שהוא כתב אוזבקית, אף שידע היטב פרסית. "

“במערב מעטים שמעו עליו. מעטים יודעים שיש שפה אוזבקית ושירה אוזבקית. אני… רק במקרה.”

“אצלכם קיימים ונחשבים שקספיר וגיטה ורסין ולורקה. אבל תאמין לי שפירדוסי ונאבאי אינם נופלים מהם”.

“כיוון שאיני קורא אוזבקית,” אמר אושי, כובש פיהוק בכף ידו, “אין לי ברירה אלא להאמין לך.”

“אתה עייף,” אמר הפרופסור וקם בכבדות, “ואשקר אם אומר שאני איני עייף. אני הרוג. המיטה שלך מוכנה. בוא אתי.”

הם יצאו לחצר. חריקת הדלת והרעש שעשו בצאתם עוררו והבהילו את העזים ואת העופות בדיר הקטן שבין השער לחדרי המגורים. למראה תדהמתו הגלויה של האורח צחק בעל־הבית ואמר: “פעם היתה לנו גם פרה. זו הדרך היחידה להבטיח את נקיון החלב ומוצרי החלב שאנו צורכים. החלב הקנוי מסוכן לבריאות.”

“אי אפשר לקנות כאן חלב מפוסטר?”

“אתה בסמרקנד, חבּיבּי, אתה לא במוסקבה ולא בתל־אביב. ביום שיפסטרו כאן את החלב, נצעד את הצעד הראשון מן העולם השלישי לעולם השני; לעולם הראשון נגיע רק במאה הבאה. אינשאללה!”

“ולזה קראו עולם המחר,” אמר האורח ונד בראשו. מבלי משים החל מפזם מבין שיניו ההדוקות “את עולמנו אז נקימה / לא־כלום אתמול, מחר הכל.”

“אל תזרה מלח על הפצעים. ו…א־פרופו מחר, מחר ייצא איתך הבן שלי אל בתי המלון. לי יש שיעורים לפני הצהרים. ולארוחת־צהרים אתה מוזמן לאכול על שולחננו. מתי אכלת בפעם האחרונה ‘אוש־פלאוו’ אמתי?”

בחדר האירוח המרווח שבקצה החצר, מול השער, עמדה מיטת נחושת ענקית מכוסה במרבד רקום רקמת־יד בוכרית טיפוסית – מעגלים־מעגלים ממולאים ומוקפים עלים ופרחים בשלל צורות וצבעים. קירות העץ והתקרה היו מצויירים בדומה לחדר האורחים. מעל המשקוף היתה כתובת עברית מעוטרת וממוסגרת בפרחים: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי.” ואתה, לך למד אותם ציונות. הרהר אושי ונתגרד בראשו. בפינה עמדה טלויזיה חדשה. הוא הפעיל אותה והנמיך את הקול. סולז’ניצין דיבר בפאתוס ובעיניים עצובות. ניסה לצוד מלים מוכרות ולא הצליח. צריך ללמוד רוסית. הרצפה היתה מכוסה שטיחים עבים רכים. רק כאשר נכנס למיטה ושכב על גבו, בטרם כיבה את המנורה למראשותיו, הבחין אושי בברכת “מודה אני” הכתובה על כרכוב הגבס המחבר תקרה לקיר, מול עיני השוכב על מיטתו.

המזרן, השמיכה והכרים היו ממולאים צמר כבשים. ניתן היה להרגיש זאת במישוש. כמו אצל סבתא בחצר־שאולוף בירושלים, חשב אושי. מול עיניו העצומות שבה ועלתה דמותה של תמרה מן הרגע שנכנסה לסלון ועד שיצאה. החן והחום הפנימיים החבויים ומסוגרים בלבוש סתמי אפרורי איפיינו את הנערה כפי שאיפיינו את הבית הבוכרי. בשניהם פגש הערב לראשונה. כמה שונה תמרה מסבתה בלבושה ובמראה וכמה דומה היא לה בהליכותיה ובשתיקותיה. כמה מחמיאה חולצת הטריקו לצמד העופרים הזקופים המסתתרים תחתיה, מלוטפים עם כל כפיפת ראש על ידי שפעת השיער השחור. הוא חש בקצות אצבעותיו את רכות השיער, שמעולם לא נגע בו. מגבת מוכנה על ירכו, הושיט ידיו לפרוק אונו המצטבר; אחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח. ניחוח חמים מוכר עלה באפו. חיוך רפוי התפשט על פניו וסחף אותו אל ארץ החלומות.

בחלומו התחלפו לו שרה’לה ותמרה והאשה היפה מן המטוס זו בזו, יורדות בריצה מסוכנת, ללא מעצורים, במדרגות המפורסמות של אודסה מן הסרט “פוטיומקין” של אייזנשטיין. הן רצות והוא דוהר בעקבותיהן, מאבד שליטה ומנסה לשווא לקרוא לעזרה; קורא וקולו אינו יוצא מגרונו. עגלת התינוק מקפצת לצידו במורד המדרגות שאין להן סוף. על צידה כתוב “בעל האצבעות”. הוא מושיט אליה יד ימינו ואינו מגיע. חבטה!

מבוהל ומזיע, אולי משמיכת הצמר העבה, התעורר ושאל את עצמו היכן הוא נמצא. שיפשף את עיניו נזכר. הזרחן הדהוי בשעונו לא זרח לו. טמן את ראשו בכר ובאוזניו עלה קולה המוכר והאהוב של אשתו הרחוקה: “היום אל ארץ חדשה אתה עובר.” מתרפק על זכרון גופה, מבטה, ריח ומגעיה שב ושקע בשינה של נוסע עייף; נוסע שעבר טלטלה גדולה של גוף ושל נפש.

 

6    🔗

בשתי שיירות ענק שב תימור־לנג לארצו, הוא וצבאותיו עם שפע השלל והמלקוח. השיירה הראשונה יצאה מחלבּ העיר ובראשה שאהין־בּק המסור והנאמן. הפרשים שיצאו בשיירה הזאת שימשו כמלווים, למנוע כל תקלה והיתקלות אפשרית בדרך הארוכה. מרבית הצבא יצאה עם תימור בשיירה השניה, שעזבה את דמשק ב־19 במרס 1401, לאחר שצורפו אליה חרשי נשק, זגגים ואורגים מבני הארץ, נוסף על היהודים אורגי המשי וצובעיו.

השיירה הראשונה יצאה בחודש ינואר, הקר בחודשי השנה, בהנחה שמרבית הדרך עוברת במדבר ומוטב להתעטף בבדי הצמר ובפרוות הקראקל מאשר לסבול מחום, מסופות חול ומצמא. השיירה יצאה עם הנץ החמה מן השער המזרחי של העיר וירדה לאורך יובלי הפרת עד דיר-א-זוֹר. כאן עשתה חניה ממושכת, בטרם תעבור את הפרת על הגשר הגדול בדרכה אל בגדד, כרמנשח, חמדן, טהרן, משהד, ואשח’באד בואכה בוכרה וסמרקנד.

השיירה נעה כחטיבה אחת וחנתה עם רדת החשיכה כחטיבה אחת, אבל למעשה היתה הפרדה גמורה בין מחלקותיה השונות; ויחידה של פרשים לוחמים חצצה בין מחלקה למחלקה. בראש רכבה מחלקת האומנים שכללה את משפחות האורגים והזגגים והצבעים והחרשים – יהודים כגויים. אחריהם נסעו עגלות השלל העמוסות לעייפה. אחריהן שכבו או רכבו על גמלים חיילים פצועים וחולים. ובסוף השיירה – הבתולות השבויות, חסויות באפיריונים מיטלטלים על גבי גמלים. והפרשים עוטפים את השיירה סביב־סביב וחוצצים בין חלקיה השונים, לבל יהיה כל מגע ביניהם, אם בתנועה ואם במנוחה, אם בארוחה ואם בשינה. ולא מנינו עדיין את חיל החלוץ שרכב הרחק לפני המחנה, בודק את הדרכים ומבריח את השודדים, ואת המאסף ששמר על העורף, מוכן לכל הפתעה.

בדיר־א־זוֹר, בטרם יעזבו את בלאד־א־שאם – לימים סוריה הגדולה – ויעברו אל ארם־נהריים, החליט שאהין־בק לתת מנוחה ופורקן לצבאו. אחר שקשרו את הסוסים והבריכו את הגמלים ונטו את האוהלים, פשטו החיילים על העיר, היכו את הגברים ולקחו את הנשים אל אוהליהם במחנה להשביע בהן את רעבונם. כיוון שהעיר היתה קטנה ותיאבונם של הקלגסים היה גדול, נאנסו באותו לילה באכזריות כמעט כל הנשים והנערות, בתולות כבעולות, ומאז ניכרים היו בני דיר־א־זור בחזותם המונגולית בכל מקום בואם.

שאהין־בק ומקורביו לא יצאו אותו לילה לציד. מן היום בו הובאו הבתולות היהודיות אל מחנה השיירה בקאלעה – המצודה – של חלבּ העיר, יצאה נפשו של אותו גברא־רבא אליהן. העלמות הוסתרו מעיני הקלגסים בתוך אפיריונים שנשאו הגמלים וחבורת סריסים הופקדה לשמור עליהן. הן נועדו להרמונות של תימור ושל שריו, אך שאהין, המנוסה בכגון זה, החליט שלא ייגרע מן השרים מאומה אם כמה מהן יאבדו בדרך את בתוליהן לטובת הללו שטרחו להביאן אל יעדן.

יצאו אפוא שאהין וארבעת מקורביו אשר על השיירה אל אוהלי העלמות ובחרו את הנאות והמלאות והמבטיחות מביניהן. הביאו אותן אל אוהל האירוח וציוו את רב הסריסים לסוך את בשרן בשמן המור ולזלף מיני בשמים על כל שערה משערות גופן, מן הראש ועד שיפולי הבטן. והגברים הסבו בינתיים לארוחת פסיונים צלויים, ממולאים אורז וצנובר וקינמון וזעפרן, מלווה ביין קפריסין משובח.

פתח שאהין, שהיה הבכיר והמנוסה מבין החמישה, ואמר להם למרעיו: “תשמישי בשרים, אחי ורעי, כמוהם כתבשילי בשרים – צריכים הכנה וריכוך ותיבול ובישול על אש קטנה.” אמרו לו: “אתה מספר לנו על נשים, יא חאג'? כבר ידענו גם השחלנו נשים מעשרים עם ולשון ומארבעים טעמים ומטעמים.” אמר להם: “שמעו לי, ידידי, הלילה הזה לא נשים אני מביא לכם, אלא פרחי־נשים; לא זו בלבד שכולן בתולות בגופן, אלא בתולות הן אפילו בנפשן, שמבנות היהודים הן, שנקיון מחשבתם קודם לנקיון גופם.” אמרו לו: “וכי לא מצינו שכל הנשים שוות משעה שחודר אבר גבר ומלהיטן?” אמר להם: “כאן הטעות שלכם, ידידי, והיום תלמדו אצלי שיעור שלא תשכחו, כל עוד יעמדו לכם הזיכרון והזכרות שלכם, אם ירדתם לסוף דעתי.” צחקו והתהוללו ושתו ואמרו: “אדרבא! ילמדנו מורנו.” קרא שאהין לרב הסריסים מיהר זה ואמר: “השמן והבשמים… כדבר הוד מעלתו, דבר דבור על אופניו. ו… שמתי לפניהן גם יין, אך הן ממאנות לטעום. הם יורה אדוני לאלצן ולהכריחן?” אמר לו: “אַעוּז בּי(א)ללָה! חלילה וחס! לאפרסקים בשלים נוטפי עסיס־עדנים אנחנו מצפים ולא לקיפודים מצטנפים ומתגוננים.” אמר לו: “פרש דבריך, הוד מעלה.” אמר לו: “רוצים אנו אותן עם חיוך על השפתיים העליונות ועם לחלוחית בין השפתיים התחתונות; שכך ורק כך יטעמו לנו מטעמי בשרן המרוכך. בנת???! מיטב הבשר – רוטבו, אומר המשל.” שאל אותו: “הא כיצד? אנא פרש דבריך. סתומים הם לי ונפלאים מהבנתי.” אמר לו: “שמעני ותבין: הבא להן לבנות מנגנים מבני המקום שינעימו להן מנעימות בלאד־א־שאם, שאליהן מורגלות אוזניהן ומנותבות נפשותיהן מילדותן; ינעימו נגינות וזמירות באוזניהן עד שיעלה חיוך על שפתותיהן.”

אמרו לו רעיו: “זה החלק הקל, יא שאהין־בק הגבר.” אמר להם: “אכן החלק השני הוא זה אשר נסיוני רב בו וגאוותי עליו; מלאכת מחשבת הוא; כנגינת האמן על מיתרים סמויים.”

נתמלאו פליאה וציפיה וקוצר רוח, אך לא הדחיקו בו לגלות זממו. גמע מן היין, ליקלק שפתיו, נהנה מן המתח שבאויר, ואמר לרב הסריסים: “שלח מיד אל ראש העיר ומצא את מספר הסיפורים המוכשר והמנוסה ביותר בזה המקום ובשפת המקום, שהיא שפתן של הבתולות.”

צחק עומַר – אשר על השלל – ואמר: “על שפתן אתה מדבר, יא בק, או על שפתותיהן?” קפץ מירזת – אשר על האספקה – ואמר: “עכשיו אני מבין, לספר להן סיפורי זימה אתה מתכוון ולעורר בכך את תאוותן ואת תאנתן.” הניע שאהין ידו בביטול ואמר: “אתה מבין ואינך מבין; סיפורי זימה אינם פועלים על נשים; אל־אחת־כמה־וכמה לא על בתולות יהודיות; רק בושה ויבושת וסלידה ונעילה יביאו עליהן סיפורי זימה.” תמהו כל הארבעה ואמרו כבמקהלה: “אם־כן, מה??”

תוך שעה קצרה התיצב אצלם מספר הסיפורים המקומי, שנקרא בלשון המקום אל־חַכּוואתי. אמר לו שאהין: “פקח אוזניך ושַמן לשונך, אם אתה רוצה לצאת מכאן ושלושתן עליך.” אמר לו: “עפר אני לרגליך, עבד למצוותיך, הוד מעלה.” אמר לו" “אתה תיכנס עתה אל אוהל העלמות היפות ותספר להן סיפור־עם שיביא אותן להתחייך ולהתרכך ולהתגלגל מצחוק. אם תצליח להצחיקן, שכרך חמישים זהובים. אם הן לא יצחקו – אשתך ובניך יבכו; על קברך.”

ולחבריו אמר שאהין: “אין כמו הצחוק משחרר ומרַפה שרירים, מלחלח איברים ופותח שערים. בין צחוק לצחוק ניכנס אנחנו בעדינות ונַשקה אותן מעט יין; ואנא זיכרו, רק מעט – לא הרבה יין, לבל יאבדו עשתונותיהן; רוצה אני אותן רכות ומרוככות, בשילות ונינוחות; מקולפות ומאולפות, אך לא מעולפות.”

אמרו לו: “כדבר אחד המשוררים תדבר. ואנחנו אנה אנו באים. גברים שקצרה רוחם ונתארכה חניתם לפניך, יא שיך!” אמר להם: “הסבלנות משתלמת והחיפזון מן השטן. הזדיינו בסבלנות ותודו לי על הלילה הזה אלף לילה ולילה.”

חשב אל־חכּוואתי וחשב. אמר להם: “מה ינעם לנערות במצבן מסיפור על טיפשותם של הגברים.” נכנס אל אוהל העלמות. נרעשו הללו מפניו. התחילו מתלחשות שהנה הגיעה השעה ממנה יָראו ואותה אין למנוע. היתה בהן כבר מידה של השלמה עם הגורל המר. גזירה משמים. אולי אפילו עונש על חטאים שחטאו בינן לבין גופן; ומי אדם ולא יחטא. אם אין מה לעשות, אמרה אחת מהן, הבה נשתה מעט יין ונטשטש את הרגשות ואת המחשבות; אומרים שזה עוזר. הסכימו עימה. שתו ועיוו פניהן. לא היו רגילות ביינות אלה, שלא דמו בטעמם כלל ליין הקידוש המתוק. וכל אותה עת מנגנת רביעיה באוזניהן שירים יפים מוכרים. שירי חשק וגעגועים. חיכה אל־חכוואתי למנגינה שתיתם, התישב מולן – רגליו מקופלות תחתיו – ליטף את זקנו פעם ופעמיים ושלוש, פתח וסיפר.

את הסיפור על סַבּיחָה וסַמיחה שמעתן, בנות? לא שמעתן. ובכן, הסכיתו ושימעו, יא בנאת־אל־חלאל. סביחה וסמיחה התערבו ביניהן בעלה של מי יותר אהבל; יעני טיפש מטופש. זו אומרת, אין בעולם אהבל כבעלי. וזו אומרת, חי זקן הנביא, אין כבעלי אהבּל.

שמעו הבנות את הזקן, ששפתו כשפתן וסיפורו לפי רוחן, והחלה רגיעה פושה בעורקיהן. נאנחו ונתרווחו והיטו אוזן קשבת. נינוח למראית עין המשיך זה וסיפר.

אמרה סביחה לסמיחה, בואי אתי לביתי ותראי בעצמך. הלכו אליה הביתה. קראה סביחה לבעלה ואמרה לו, יא חילחיל, חבּיבּ אַלבּי, תעלה לגג ותביא לי שני תפוחי אדמה. אמר לה, כולי עומד לרשותך, יא עיני, יא רוחי, אבל איך אגיע לגג והוא גבוה? אמרה לו, חילחיל חבּיבּי, בשביל מה יש לנו סולם. תציב אותו אל הקיר ותעלה ותביא. אמר לה, עלא ראסי ווּעֵיני, יא מָרה; מיד מיד. הציב את הסולם והחל עולה בשלבים. באמצע הדרך, עודו אוחז בשלבי הסולם קרא אל אשתו ושאל, יא סביחה, אינני זוכר; האם אני עולה או יורד? אמרה לו בָּסיטה – פשוט – אם יש לך ביד תפוחי אדמה – את יורד; אם אין – אתה עולה. הסתכל על שתי ידיו ואמר לה, אני עולה. עלה, לקח שני תפוחי אדמה והחל יורד. באמצע הדרך, ימינו על שלבי הסולם, קרא חילחיל שוב לאשתו ושאל, אני שוב שכחתי, יא מרה. האם אני עולה או יורד? שאלה אותו, האם יש בידך תפוחי אדמה? נצטהל ואמר לה, יש! כפי שביקשת!! אמרה לו, אם כן אתה יורד. ירד.

אמרה סביחה לסמיחה, את רואה? ענתה לה סמיחה, חכי־חכי עד שתראי את בעלי.

הלכו לביתה של סמיחה. קראה סמיחה לבעלה, נתנה לו כד מלא מים ואמר לו, פילפל חבּיבּי, קח את הכד הזה לטוחן ותגיד לו שיטחן לנו את המים, דק־דק. אמר לה, תמיד לשרותך, יפתי תמתי בבת־עיני. לקח את הכד והלך לטוחן. אמר לו, סמיחה שתחיה מבקשת תטחן לה את המים; אבל דק־דק. ראה הטוחן עם מי יש לו עסק – אמר לו, וואללה! זה יקח שעה־שעתיים לטחון את כל המים, לך שכב תנוח מתחת לעץ בַצל ואני אעיר אותך כשהמים יהיו טחונים.

מתחת לעץ שכב ישן באותה השעה הודי. שכב פילפל לצידו ונרדם. ניגש הטוחן אל ההודי, הוריד את המצנפת מעל ראשו וחבש אותה לראשו של פילפל; חלץ את מגפיו והחליפם עם סנדליו של פילפל; ואפילו את אבנטו של ההודי כרך בזהירות סביב מותניו של פילפל. גמר, העיר את פילפל ושלחו אל ביתו עם כד המים. ראתה אותו סמיחה – אמרה לו, מה קרה לך, יא פילפל? אמר לה, לא קרה לי כלום. טחנתי לך את המים, כפי שביקשת. הביאה לו מראה גדולה ואמרה לו, הסתכל בעצמך. הביט ונתמלא תמיהה. נתגרד מאחורי אוזנו ואמר לה, הטוחן האהבל הזה! העיר את ההודי במקום להעיר אותי. וואללה אהבל!

 

7    🔗

בנו הבכור של פרופסור אלכסיי שאולוף, מיכאל, גבר מוצק בשנות הארבעים הראשונות של חייו, חיבק את אושי בחמימות. הוא נראה העתק משופר של אביו. מצח רחב, עיניים כהות מודגשות בגבות עבותות, ריסים ארוכים, עצמות לחיים גבוהות, סנטר מרובע ושפתיים בשרניות; ובמרכז – חוטם פחוס ושפמפם דק נושק את נחיריו. הכובע הבוכרי המרובע הרקום על ראשו לא תאם את החליפה המערבית, אך תאם ככל הנראה את השקפת עולמו. הוא התעקש לשאת את המזוודה הכבדה של האורח אל המכונית, שנשארה חונה בסימטה.

“לפני שאנחנו יוצאים, הייתי רוצה לראות את החצר שלכם באור יום.”

“בבקשה. אבל זאת כבר אינה החצר שלי. המשפחה גדלה ואני התנדבתי לעבור העירה, לשמחתה של אשתי. היא לא הרגישה בנוח בצפיפות המשפחתית, בהתחככות היומיומית.”

“אשתך… אינה יהודיה?”

“חס וחלילה. היא יהודיה, אבל לא בוכרית. הוריה הגיעו בזמן המלחמה הגדולה מרוסטוב. אשכנזים. היא נולדה כאן, אבל החיים הבוכריים זרים לה. דווקא ניסתה, אבל קשה… היה קשה לה…”

“אם כן, תמרה ונטלי אינן בנותיך.”

“לא, מה פתאום. הן בנות אחותי, אחת משתי האחיות שגרות עדיין בחצר. בוכריות למהדרין. גזעיות. אל תשים לב ללבושן המערבי, שכבש בשנים האחרונות את כל הדור הצעיר. הוא מעל לעור. מתחת לעור הן נשארו בוכריות; הלוואי על הבת הקטנה שלי, שהתחילה מסתכלת עליהן מגבוה.”

הם עמדו באמצע החצר וסקרו אותה סביב סביב.

“רוב החצרות ב’מחלה' בנויות כמו זו שלכם?”

“המבנה הכללי דומה. כמובן שיש משפחות גדולות יותר או עשירות יותר או מקוריות יותר, אבל הכל וריאציות על אותו נושא. בצד אחד– הנה כאן – אגף הקיץ, מוצל ומוגן מפני החום בדרכים שונות; מולו – אגף החורף, פתוח לספוג שמש, עם חלונות ותריסים כפולים ותנורים מסיביים מבטון בכל חדר. הקיץ כאן חם מאוד – עד ארבעים מעלות ויותר; החורף כאן קר מאוד – עד מינוס עשרים ולפעמים יותר. אתה עשית בחכמה להגיע לכאן בעונת המעבר, לפני ראש השנה. זו העונה הנעימה והמתונה ביותר. בעונה זו האקלים שלנו ושלכם משתווים.”

“וממול לשער, במקום שישנתי – חדר האורחים?”

“שני חדרים, במקרה שלנו. ובהמשך – המטבח הגדול, ממלכתה של אמא. מן המטבח – בוא אתי ותראה – יורדות מדרגות אל מרתף המזונות. זהו שריד מכובד מהתקופה של טרם פריז’ידר ופריזר.”

ירדו השניים אל מרתף אפלולי צונן. מן התקרה השתלשלו מחרוזות של שום; הרבה שום. על שורת מדפים עמדו צנצנות מלאות ירקות כבושים, זיתים, ריבות, שמן ונוזלים אחרים, לא מוּכרים. מתחת למדפים ניצבו גם מקרר חשמלי ומקפיא ענק – שניהם תוצרת ברית־המועצות. בפינה נראה אפילו שואב אבק מגושם, נשען על טלויזיה שיצאה מכלל שימוש.

“זו טלויזיה שחור־לבן,” השיב מיכאל שאולוף על שאלה שלא נשאל. “פעם בילדותי, המרתף נראה אחרת. הפריז’ידרים האלה שעומדים כאן… באוזבקית אומרים משהו כמו ‘לא יכירם מקומם’.”

אושי צחק.

“ככה זה בכל העולם,” אמר בהבנה, “החדש דוחק את רגלי הישן.”

“בכל העולם החדש דוחק את הישן החוצה; כאן הוא דוחק אותו הצידה.”

עלו מן המרתף, הציצו לדיר העזים והעופות ויצאו לדרך.

החדר שהוצע להם בבית־המלון הראשון נראה מתקבל על הדעת, אבל המראה הכללי היה מדכדך – עזובה, חוסר תחזוקה, ריח עובש, רצפה חורקת. “התשלום ללילה לזרים,” אמרה פקידת הקבלה, “הוא 50 דולר.”

“משכורת חודשיים שלי,” התלוצץ מיכאל בקול ולחש על אוזנו של האורח: “המלון השני יעלה הרבה יותר.”

לשמע ההערה נטה אושי לקחת את החדר. ממילא זה רק לכמה לילות, עד הנסיעה לטשקנט. אך מששמע שאין כרגע מים חמים ו“אולי בשבוע הבא יהיו” פנה ויצא, יותר משתומם ממאוכזב.

“טוב שיש ברירה.”

“נראה אם היא יותר טובה.”

“אתה אינך אופטימי.”

“אני בוכרי.”

“גם אני בוכרי. בוכרי ואופטימיסט מושבע.”

“אתה אינך בוכרי־מבוכרה, כזה שאכל ח’רא קומוניסטי שבעים שנה והיה בטוח שאין גרוע מזה, עד שהגיעה העצמאות הלאומנית האוזבקית והראתה לו שטעה טעות מרה.”

“למען האמת, אני רק חצי בוכרי. אמא שלי ממשפחה חלבּית. אבל גדלתי מוקף במשפחת אבי והזהות שלי, אם תשאל, היא ישראלית־בוכרית. אולי גם משום שהחלבּים הסתכלו עלינו מגבוה. אפילו בתוך המשפחה.”

“מוזר. מוזר מאוד. חשבתי שדווקא אצלכם, בישראל של קיבוץ גלויות, ידגישו את ה’לאן אתה הולך' ולא את ה’מאין באת'. ואתה מספר שאפילו בתוך אותה משפחה.”

“אז… נוסעים למלון הממשלתי?”

“זאת הברירה היחידה, לעשר השנים הקרובות.”

“ומה יהיה בעוד עשר שנים?”

“אולי ייגמר בניינו של המלון ההודי וייפתח לתיירים.”

“אה, אבא שלך סיפר לי על זה. אז אתה בכל זאת אופטימי, אם אתה אומר שבעוד עשר שנים.”

“אם אנחנו כבר מדברים, אני מקווה שלא איכפת לך אם נעשה עיקוף קטן כדי שתוכל להציץ מן המכונית, הצצה ראשונה על שתי הכיכרות המרכזיות של העיר שלנו. העתיקה והחדשה.”

“להיפך, אשמח מאוד.”

“השדרה בה אנחנו נוסעים עכשיו נקראה עד לפני זמן קצר שדרת קרל מרכס. עכשיו היא נקראת שדרות אולוג־בק. אולוג־בק, אם לא הכנת שיעורים בהיסטוריה אוזבקית, הוא נכדו של תימור־לנג האגדה; שליט חשוב בזכות עצמו. ובניגוד לסבא האכזר, איש החרב והחורבן, אולוג היה איש מדע – אסטרונום, שבנה את מצפה הכוכבים הראשון בעולם. כאן. אפשר לבקר שם. פינה יפהפיה, מטופחת, אם כי המצפה המקורי אינו עומד על תילו.”

“קראתי משהו עליו. אצטרך לקרוא עוד.”

“עכשיו משמאל, אני מאט כדי שתוכל לראות משהו, כיכר הרגיסטאן. שלוש מדרסות מפוארות, אחת מהן נבנתה בידי אותו אולוג־בק. כיכר זו נחשבה במשך דורות לאחד משבעה פלאי תבל. אחרי שתבקר בה תבין מדוע.”

אושי בלע את מראה הכיכר בהתפעלות אילמת ונשבע לעצמו שיחזור לכאן בהקדם. לביקור של ממש. המראה היה עוצר נשימה. האמנות המוסלמית־אסיאתית בשיאה! מיליוני האריחים המצפים את שלושת השערים הענקיים, את הצריחים והכיפות שלצידם ואת כל מה שביניהם זהרו בשמש בשלל צבעי הטורקיז, הכחול והירוק האופייניים לבניה של תימור וצאצאיו. סגנון הכיפות והצריחים היה שונה ומיוחד מכל מה שראה אי פעם בחייו. המבט החתוף מבעד לחלון המכונית הנוסעת פתח תיאבון אדיר לבוא לכאן ולהיכנס מבעד לשערים הנהדרים אל תוך המדרסות; לראות הכל; לבלוע הכל. היופי המהם של הכיכר מבחוץ הבטיח אוצרות של יופי עם הכניסה פנימה, מבעד לשערים ששלושה מלכים טרחו על בנייתם.

“אם תהיה פה ביום ראשון, אשמח לשוטט איתך בכיכר ובמדרסות. פעם היו אלה בתי מדרש ללימודי האיסלאם. היום הפכו לחנויות אינספור של מזכרות ומתנות לתיירים, משטיחים ומרבדים ועד כלי נגינה ותכשיטים.”

“ביום ראשון אני נוסע לטשקנט. אולי בשבת?”

“בשבת אני עובד. כמו כל היהודים. וכמו כל המוסלמים שעובדים בימי ששי. היום במקרה, תורי לעבוד במשמרת לילה.”

“אתה…”

“אני מהנדס ייצור במפעל מתכת. במשטר הישן, למרות כל מגרעותיו הידועות, שהביאו לקריסתו, הסתדרתי לא רע עם משכורת של עשרים דולר לחודש. הכל היה מסובסד – התחבורה, הדיור, התרבות. הכל! מצרכי היסוד היו בחצי חינם; וזה כלל ספרים ובלט וקונצרט ותיאטרון. היום, עם משכורת גבוהה יותר אני נאלץ לחיות מחצית החודש מחסכונותי הזעומים. המחירים עולים, כי נכנסו לסיחרור של ‘כלכלת שוק’. האינפלציה דוהרת, המשכורות תקועות, כי למדינה אין ולא יהיה כסף. ואם יהיה כסף הוא ילך לכיסי המאפיה השלטונית. הסובייטים בנו כאן בכוונה תחילה כלכלה תלותית, כדי למנוע התפצלות לאומית וכשזו באה קרסה הכלכלה. אבל אל אלאה אותך בפוליטיקה.”

“ומה זה כאן?”

“הבניין האדיר הזה, המתנשא על העיר השטוחה לפניו, הוא בניין העיריה. מונומנטלי, כפי שאתה רואה. ממש גורד שחקים. ללמדך מה גדול כוחם של השלטונות. הבניין שולט על העיר. אפילו תימור־לנג לא הצליח להפגין את שליטתו ואת עוצמתו. הכיכר נקראה, איך־לא, ‘כיכר לנין’ ועל הדוכן הענק והמפואר הזה בחזית העיריה התנשא עד־לא־מזמן פסלו של ולאדימיר איליץ' אוליאנוב לנין. הגדול מכולם! עכשיו זוהי ‘כיכר העצמאות’ ובמקום פסלו של לנין, כפי שאתה רואה, יש כיפה כחולה ועלי החצי סהר מוסלמי. סיק טרנזיט גלוריה מונדי!”

“כך חולפת תהילת עולם,” תרגם אושי מניה וביה, הניד ראשו כמתפלל והוסיף, “הכיכר ע־נ־קית. הכל כאן בממדים שלא ראיתי דוגמתם. מרחבים! אדמה לא חסר.”

“אדמה זה הדבר היחיד שלא חסר ולא יחסר. מה שהכי חסר וילך ויחסר – זה כסף, ובעיקר מטבע זר. גם מים יחסרו. אולי שמעת על מה שקורה לימת אראל; הולכת ונעלמת. אבל זה נושא בפני עצמו. תסתכל עוד פעם על הכיפה הכחולה וחצי הסהר. מה אתה חושב מתכננים להציב כאן בעתיד? נסה לנחש. אתן לך רמז: פסל.”

“של אולוג־בק?”

“הלוואי. הוא היה בן־אדם. טיפח את התרבות, האמנות, המדעים. כאן יוצב פסל של הסבא המפלצתי שלו – הכובש האכזר תימור־לנג, אחד משבעת הדיקטטורים המטורפים ששפכו דמם של מיליונים במסעותיהם המגלומניים לכיבוש העולם.”

“אתה לא בדיוק אוהב אותו.”

“איך אפשר לאהוב אותו?!”

“אתה בעצמך מספר איך היום הוא נערץ על העם האוזבקי. ואגיד לך את האמת, אני לא התעמקתי בהיסטוריה של המחוזות האלה, אבל השם שלו תמיד עורר בי לא רק יראה וסלידה אלא גם איזו יראת־כבוד; מעין הוד קמאי. גיבור, לא?”

“הטעות הקלסית של ספרי ההיסטוריה ומערכות החינוך. מלמדים את ההיסטוריה של המצביאים והמלחמות והכיבושים כאילו זה העיקר בחיי האנושות. תולדות התרבות והאמנות ולבטי החברה האנושית אינן בגדר ‘היסטוריה’. זה מה שטענתי לפני הרבה שנים בפני אבא שלי, כשהסברתי לו מדוע לא אלמד ולא אלַמד היסטוריה. עוזיאל אחי נכנע לרצונו של אבא והיום הוא שקוע בארכיונים.”

הוא מדבר באותו שטף ובאותה אינטונציה כמו אבא שלו – חשב אושי – ולמרבה הפלא גם באותו סגנון ובאותה רוח; כאילו פער הדורות פסח כאן עליהם. אבל נעים ומהנה לשוחח עם בן דודי שהא גם בן דורי.

מלון אינטוריסט נראה מן החניה מבטיח. גדול ומרשים. גם הלובי עשה רושם טוב. רחשו בו הרבה סינים, יפנים, הודים ומונגולים ומעט אירופאים חיוורים ומעונבים. מיכאל פנה לפקידת הקבלה וביקש לראות חדר לוקסוס.

“אני לא צריך שום לוקסוס,” ניסה אושי להפסיקו.

“אתה לא מבין. תשאיר לי. רק בחדר לוקסוס יש סיכוי סביר שמשהו יעבוד.”

עד שלא נכנסו לחדר לא הבין מה כוונתו. החדר היה כפול, מעין סוויטה, מלא ריהוט עתיק ומרופט. מיכאל החל בבדיקה יסודית. מים חמים – יש. מגבות – קטנות, בלויות, אבל – יש. טלפון – יש; הופה… לא עובד! החשמל פועל, אבל שתי נורות שרופות. המזגן מקולקל; יש עליו אפילו פתק התנצלות. מזל שמזג האויר בימים אלה אינו מחייב מיזוג. וילון המקלחת קרוע – פרט קטן. סבון זעיר – יש. יש אפילו מקרר, ריק כמובן. וגם מערכת כלים לתה, בסגנון מקומי, על מגש יפה. יש שולחן כתיבה. יש טלויזיה – והיא פועלת!! לוקסוס.

“בחדר רגיל שום דבר מלבד הדלת והמיטה אינו פועל. תאמין לי. אוה! יופי!! אתה רואה את האבקה הלבנה הזאת על הריצפה, לאורך הקירות? פיזרו רעל נגד ג’וקים, אז תוכל לישון בשקט הלילה. מחר תבקש שיפזרו עוד פעם. זה עוזר.”

החדרנית האחראית על הקומה, אשה עבה עם פנים סלביות עגולות בהירות וסמוקות כשל מטריושקה, שישבה ליד שולחן משרדי במסדרון, חייכה והבטיחה שהטלפון יתוקן. הנורות השרופות יוחלפו מיד. ו… המעלית תהיה בתיקון כל שעות אחר־הצהריים, אז רצוי להגיע בחזרה רק בערב, כי לעלות שמונה קומות ברגל – פוףף! בעצם גספדין… (הסתכלה בדרכון שבידה) גספדין בן־שאול אדם צעיר וחזק. לא נורא.

“לגספדין בן־שאול, חברי, יש בקשה: שמא תוכלי למנוע את הבנות מלהפריע לו באמצע הלילה בהצעות של מסז' ושאר פינוקים?”

“למנוע כניסתן של בחורות לכאן אני יכולה, ואשמח לעשות זאת, בעיקר אם זאת בקשה מפורשת של האורח. אבל לא אוכל למנוע מהן לטלפן ולהציע. רגע־רגע,” הצטהלו פניה, “הרי הטלפון מקולקל; אז הנה, יש גם יתרונות בתחזוקה הלקויה שלנו. חה־חה־חה! חה־חה־חה!”

היא פרצה בצחוק מתגלגל שהזכיר את הצלילים הדקים המיוחדים של מקהלת נשים רוסית. צחקה והתפתלה וניגבה דמעות מעיניה.

“אבל הבטחת שהטלפון יתוקן.”

“יתוקן. בוודאי! אבל מי יודע מתי. מנסיוני אני יכולה להבטיח לאורח שלנו כמה לילות ללא טל… ללא הפרעה.”

ושוב פרצה בצחוק, אוחזת את בטנה בכפה ומנידה את ראשה כלא מאמינה למה שקורה לה.

“אשה עם חוש הומור.”

“אני חייב הערב לטלפון לאשתי,” אמר אושי, משפשף את חוטמו בין בוהן ואצבע בדאגה.

“הערב תטלפן מביתי או מביתו של אבא. נו פרובלם. אחר כך נראה.”

לארוחת הצהרים ישבו שלושת הגברים והאשה עמדה עליהם לשרתם. הצעירים היו בבית הספר.

“אוש־שאוואת!”

“בתיאבון גם לכם,” השיב אושי, וחיוך התפשט על פניו. הוא לא שמע את הביטוי הזה מאז ימי הילדות הרחוקים.

המנה העיקרית היתה כמובן האוש־פילאוו, שיבוש המלה הספרדית פילאף – אורז – שהוגש בערימה ענקית על צלחת חרסינה בצורת סירה. על ראש גבעת האורז, המנומרת ברצועות דקות של גזר צהוב וגזר כתום, התנוססו שלושה ראשי שום שלמים. כל אחד לקח ראש שום וערם על צלחתו מן האורז ומבשר הכבש, שפוזר בתוכו ביד רחבה. התבשיל הכיל גם גרגרי חומוס ושלל תבלינים, שהאורח התקשה לזהותם.

“השום יפה לבריאות,” אמר המארח ובלש למצוא בלב הערימה שיני שום נוספות.

אושי נהנה מן האוש־פלאוו, אך בינו לבינו הרהר: אצל סבתא זה היה הרבה יותר טעים. אצלה, נזכר, היה פחות שומן ובמקום גרגרי החומוס היו שקדים וצימוקים. כמה אהב ללקט את הצימוקים.

בין נגיסה ללעיסה היו שוברים ואוכלים מן הנון־טוקיי –לחם עגול דק וקשה, כמצה שמורה, פריך וזהוב, טעים למדי. על השולחן עמדו צלחות עם סלטים – פרוסות חציל מטוגן, עגבניות ומלפפונים טריים וכמה מיני מחמצים.

לסיום הארוחה הוגשו לחמניות קטנות, עגולות ותפוחות, ממולאות בשר ובצל קצוצים ומתובלים להפליא. גוש־גיג’ה – נזכר האורח בשם, לשמחת המארחים. הוכחה ניצחת שהוא אחד משלנו.

“אתה תרצה לנוח ולנמנם אחרי הארוחה,” שאל הפרופסור האב, “או שנצא מיד אל בית הקברות?”

“ישנתי מאוחר. אין לי צורך במנוחה. אשמח לצאת אתך.”

“אתה משוחרר לביתך,” אמר האב לבנו. אני אלווה את האורח.

בית הקברות היהודי היה מחוץ לעיר, רחוק למדי ממרכזה. בבוכרה העיר, סיפר הפרופסור המארח תוך כדי נסיעה, הוא ממש צמוד ל “מחלה”. המכונית נעצרה בשער והשניים החלו לצעוד במעלה הדרך. ההפתעה הראשונה היתה תצלומים המוגדלים של הנפטרים על אבני המצבות. השפעה רוסית ברורה. ההפתעה השניה היתה התואר “המרוחם” או “המרוחמת” שהוצמד לשמות הנפטרים. ככל הנראה עיברות של המלה הערבית המקובלת “אל־מרחום”. השפעה ערבית דווקא בארץ לא ערבית, תהה האורח.

“זוכר שאמרתי לך,” שאל הפרופסור, “שבבית־הקברות תמצא את אחד הגורמים שעצרו את ההתבוללות? הסתכל היטב על השמות. מצאת?”

אושי, מסוחרר מיער המצבות שמסביבו, הניד ראשו לשלילה.

“אז בוא נעבור אל החלקה האשכנזית, אל קברותיהם של פליטי המלחמה הגדולה, וההבדל יקפוץ־יבלוט לעיניך.”

המצבות היו דומות בכל. רק השמות שעליהן השתנו לפתע פלאים. בעוד שבחלקות הבוכריות היו שמות הנפטרים, רובם ככולם, עבריים מקראיים – בלטו בחלקה האשכנזית שמות פרטיים ושמות משפחה לועזיים; בליל לשונות וסיומות. גם אל מעט השמות העבריים הודבקה סיומת לועזית־גויית.

“הבוכרים שמרו על שמות פרטיים ועל שמות משפחה עבריים תנ’כיים לאורך כל הדורות; גם בעידן הסובייטי המבולל. לא נתפתו להידמות לגויים בשמותיהם ולהיטמע בהם. אינני יודע אם יש עוד עדה בעם ישראל ששמרה בקנאות ובנאמנות כזאת על השם היהודי העברי.”

“אולי הקוצ’ינים,” אמר אושי מהורהר. ולאחר שתיקה הוסיף: “השם הוא הזהות.”

בכל אשר צעדו קראו על המצבות: דוד בנימינוף, נוריאל מוסאיוף, אסתר זבולונוף, שפרה יששכרוף, ברוך ניסנוף, אלנתן כהנוף, מרים חסידוף, ששון איזאקוף, דבורה פנחסוף, משיח אלעזרוב, חזקיה אלחננוף; וכיו"ב.

לשמות המעטים שלא היו עבריים היה לפרופסור הסבר, כגון השם כלנתר או כלנתרוף, שהופיע על הרבה מצבות. כלנתר בבוכרית, הסביר, פירושו ראש הקהילה או נשיא. והמשפחה בחרה להתהדר בו. וקבורים בחלקות “שלנו” גם מהגרים מפרס ובבל, שהביאו איתם שמות ערביים ופרסיים.

“ידידי, דוקטור שמעונוף,” אמר הפרופסור, “נהג להתלוצץ ולומר, שההתבוללות נמנעה כאן בעזרת־השם.”

השניים התהלכו עוד שעה ארוכה בין המצבות העתיקות, הישנות והחדשות – בודקים בעיון תאריכים וכתובות, משתאים מול ילדים שנקטפו באיבם, משתהים מול מאות החיילים שנפלו במלחמות לא־להם ומתפעלים מן הסדר והנקיון שמסביבם.

“בבית־הקברות המטופח הזה,” לחש הפרופסור להיסטוריה כמדבר אל עצמו, “מקופלות כל תולדות יהודי סמרקנד. מי שיודע לקרוא את התאריכים ולקשר אותם עם המאורעות שעברו על העיר הזאת ועל הקהילה הזאת – יכול לספר את הסיפור המופלא מראשיתו ועד סופו.”

“סופו?”

“סופו קרוב, קרוב מאוד. אינך מרגיש שנשלחת לחזות ולכתוב את הפרק האחרון?”

* * *

ממש באותו היום באותה השנה נחתם הפרק האחרון בחייה הארוכים והסוערים של קהילה יהודית אחרת, שקשריה עם זו היו עמוקים ומרובים. בטרם מלאו מאה שנה ל“מדינת היהודים” וחמישים שנה למדינת היהודים, עזבו אחרוני היהודים את אר"ץ היא ארם־צובה היא חלבּ. נחתם הפרק האחרון בתולדות אחת הקהילות העתיקות והמפוארות בעולם היהודי. תן ונחתם.

 

8    🔗

בן שנה עמד כבר אשר חי על שתי רגליו ואימץ את מלוא כוחותיו לעשות צעדים ראשונים, צועד ונופל, קם מתנודד כשיכור וממשיך לצעוד בעקשנות עד שהוא מגיע אל זרועותיו המושטות אל אבא. זה קולטו בזרועותיו, מניפו באויר, מחבק ונושק ומלחש: “אושר שלי, אושר שלי!” הצירוף “אושר שלי” היה פרי התמוגגות רוחה של יעל, אך הפך לנחלת שניהם ותפס את מקומו של “אשר חי”, ששמר על העולל הבכיין בחודשי חייו הראשונים. כבן שנה וחצי היה כשנגמל משדי אימו, אחר שהתחיל חופן בשתי ידיו את השד ומלקק את הפיטמה סביב בלהיטות בטרם יינק.

שם החיבה אישרקה, תחילה בצירוף “שלי” ולבסוף בלעדיו, צץ כשהיה כבר ילד שובב כבן שלוש. ביום ההולדת השלישי שר הילד ודיקלם משירי ציון בעיניים גדולות בורקות, תואמות להפליא את התלתלים השחורים שלראשו. תלתלי טלה, אמרו הקרובים בלטפם את ראשו; והיו שהוסיפו, נזכרים בעדרי הצאן של עמק פרע’אנה: “ממש קראקל גזעי, להבדיל אלפי הבדלות.”

כיוון שדיבורו של הילד היה רהוט ותבונתו ניכרה ממענה לשונו, הביאו אותו אחרי החגים אל תלמוד־התורה הבוכרי אשר בצפונה של חצר ההקדש. החצר נבנתה אמנם למטרה אחרת – לספק שיכון בשכר לאותם משפחות מעולי בוכרה, שלא היה לאל ידן לבנות לעצמן בית; אבל כיוון שהצורך בתלמוד־תורה דחוף ובניית בניין מיוחד למטרה הקדושה הזאת היא עניין של שנים, החליט הועד לפנות זמנית את האגף הצפוני של חצר ההקדש לכּוּתּאבּ החדש. חכם יהודה קשטיל, החברוני בעל “דרכי נועם”, שהיה מנהל הכּוּתּאבּ, בחן בעיניו את הילד הגוץ והמוצק, העביר ידו בחיבה בסבך תלתליו, וכל הבעת פניו ביטאה פיקפוק בבשלותו של זה ללימוד תורה. אך כיוון שידע שלפניו “בעל האצבעות” – הוא ולא אחר – שאל אותו שתיים־שלוש שאלות, כדי יציאת ידי חובה, והפקיד אותו בידי המורה המחונן שלמה לניאדו, שעלה לא מכבר מאר"ץ, היא ארם־צובה, והיה ידוע בסבלנותו. מסיבה כלשהי לא היו באותם הימים מורים בוכרים בתלמוד־התורה הבוכרי. המנהל וכל המורים והחכמים היו מאחינו הספרדים. רק השמש היה בוכרי. אך יֹיאמר לזכותו, שהיה זה תלמוד־התורה היחיד בירושלים בראשית המאה שלא רק לימדו בו הכל בעברית, אלא אף הקפידו לדבר בו רק עברית. לא יצא עמרם האב מעל פני החכמים, לפני ששמע משניהם כאחד, שרק לנסיון הם לוקחים את הקטן הזה, שהוא קטן מקטני־הקטנים שקיבלו אי פעם. הרים עמרם ימינו אל מצחו בהכנעה ואמר: “פסיקתכם, מורי ורבותי, תהיה מקובלת עלי. נסו אותו. מה יש להפסיד.”

הנסיון לא עלה יפה. כבר ביום הלימודים הראשון עם חלוקת המחברת הראשונה, ראה חכם לניאדו לראשונה את כריות אצבעותיו הצבועות של הקטן, ומחשש שיכתים זה את המחברת החדשה שלח אותו לרחוץ את ידיו. הקטן התעקש, מילמל: “זה לא לכלוך,” וגם “זה לא יורד,” וסירב לקום ולצאת לבאר שבחצר. חכם לניאדו, שהיה חדש בארץ וגר מחוץ לשכונה לא ידע מה שידעו הילדים, שעסק לו עם “בעל האצבעות” הידוע. כשניסו הילדים לעמוד לצידו של הקטן, נתעוררה מהומה לא קטנה והחכם יצא מגידרו, נזף באושרקה וכינה אותו “חצוף”. כשדרש ממנו לפתוח את כף ידו להלקאה על חוצפתו ועקשנותו, קם הילד וברח הביתה בריצה. הוא הגיע הביתה ברגליים רועדות בעיניים דומעות ובאגרופים קפוצים רטובים, בהם ניסה לנגב את הדמעות המלוחות. לא עברה שעה קלה ואל בית שאולוף הגיע מיוזע ומתנשף המנהל בכבודו ובעצמו, חכם יהודה קשטיל, שהיה לא רק נאה דורש בספרו “דרכי נועם” אלא גם נאה מקיים, וביקש להתנצל על התקרית האומללה שנקראה בפיו אינצידנט; מן הסיבה הפשוטה שהמילה תקרית טרם נולדה.

גירסה אחת אומרת, זו הסיבה שאושרקה נשלח הביתה לבלות עוד שנה במשחקים.

גירסה שניה תולה את הכשלון בילדים השובבים, שהתנכלו לו לקטן ולו משום הפינוק שפונק מאותו אינצידנט ואילך בידי החכמים. הוא היה קטן מכולם בגיל ובקומה ובכוח הזרוע, אבל יותר מחולשתו הרגיזה את הילדים הגדולים והחזקים מעטפת ההגנה לה זכה בעטיין של האצבעות. האתגר להכות את הקטן, או להכשילו ברגל שלוחה, מבלי להיתפש ולהיענש בהלקאה עורר אותם להתנכל לו.

גירסה שלישית, שבבית שאולוף לא היו לה קונים, אמרה שהילד לא עמד בדרישות ובלחצים ושהניסוי הוכיח עד כמה צדקו החכמים כשהציעו לאב השאפתן לתת לילד להתפתח לפי גילו וצרכיו.

כך או כך, אושרקה הגיע שוב אל ידיו ומקלותיו ומהתלותיו של חכם לניאדו רק לאחר יום ההולדת הרביעי. הפעם הגיע מוכן כדבעי, מכיר את כל האלף־בית העברי, יודע לכתוב את שמו ולחבר שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים עד עשר.

את הידיעות הללו, שרכש מאביו ואימו ביגיעה, היה מפגין בפניה של אסתר הקטנה, במסווה של תירגול ושינון שהוטלו עליו כביכול על ידי הוריו. אסתר היתה ילדה צנומה עם שתי צמות בלונדיות ושתי עיניים חומות גדולות, שידעו להתרחב ולקלוט ולהתפעל. היא נולדה כשבועיים אחרי אושרקה, באותה השכונה, להורים חלבּים שייצגו את שתי הקבוצות האתניות שמהן הורכבה קהילת חלבּ: האם היתה מן המוסתערבים המזרחיים שלא עזבו מעולם את המזרח־התיכון, בעוד שהאב הבלונדיני היה מצאצאי גולי ספרד שהגיעו למזרח לאחר הגירוש, אחר שעברו בליוורנו, סלוניקי ואיסטנבול, והשאירו שם חלקים מין המשפחה הענפה. האב רפול חנונו היה בעל חנות מכולת בשכונת הבוכרים וגר בקצה השכונה, לא רחוק מבית שאולוף. במשך השנים נתרקמו יחסים מיוחדים בינו לבין כמה מן הלקוחות הבוכרים, שהיו קונים אצלו בהקפה. שמם רשום היה במחברתו השחורה לפי האלף־בית, עמוד לאיש ואשתו. לכמה מהם היה שמור עימו, מתחת לדלפק, בקבוק ערק משובח שאותו חלק עימם כוסית מול כוסית, וכך זכה לשתות הרבה כוסיות שרשם במצפונו כמקדמי מכירות לגיטימיים. לאחר כמה שנות היכרות ושתיה בצוותא החל נוהג לקחת בדרכו הביתה את המצרכים שהזמין אצלו עמרם שאולוף, פעמים בדרכו לעבודה, פעמים בפתק ששלח זה עם בנו הקטן “בעל האצבעות”. כך חסך לידידו טירחה ומנע מאשת ידידו את הצורך לכתת רגליה בחוצות, לחשוף יופיה וקסמה ברבים ולהביא יהודים כשרים לכלל הרהורי עבירה. “בת־מלך… כבודה פנימה,” היה ממלמל בהרכנת ראש, בכל פעם שהביא לה את הסחורה ושמע מפיה: “לא היית צריך… אני ממש מתביישת,” וכיו"ב מלים של נימוס. היה מניח את הסל הכבד על סף הבית, מפזיל מבט עורג לעבר יעל היפה אסירת־התודה וממשיך אל ביתו שלו עם הסל השני, גורר את רגלו השמאלית, שנפגעה פעם כאשר נפל מן הסולם תוך כדי בניית סוכה. בחלומות הלילה היה מגיע אל ביתה של יעל כשזו רוחצת את בשרה מעל לגיגית ענקית; והיא מושכת בשערו ומשקיע ראשו בין שדיה התפוחים לתפארת, שלפי רכלניות השכונה היו מעשה אצבעותיו המופלאות של הבן הינקן; והוא שוחה וטובע בבשר הרך ובמים הנשפכים ממעל, עד שאינו יודע את נפשו. פתאום הוא נופל לתהום שאין לה סוף ומתעורר מבוהל. החלום הזה הטריד את לילותיו במתכונת קבועה. בימים לבשו הזיותיו על יפת־השכונה נוסחאות מגוונות ומשתנות. בכולן היה ראשו בין שדיה.

בדרך הטבע נפגשו אשר ואסתר כמעט דבר יום ביומו, פעם כאן ופעם שם, פעם במתכוון והרבה פעמים באקראי. לא אחת קרה שהקטנה כיבדה את ידידה בממתקים מחנותו של אביה. קרה גם קרה שאשר שמר לה, לקטנה, בכיסו מדברי המאפה ומן הבוטנים המסוכרים שהכינה אמו יעל. הם גדלו כבני דודים, אף שמבחינה חיצונית היו דבר והיפוכו; הוא שחרחר ומקורזל שיער ורחב כתפיים, היא דקה וחיוורת ובהירת עור ושיער.

ככל שגדלו השניים נתהדקו היחסים ביניהם. המישחקים בחמש אבנים ובגוגויים ובקלאס פינו מקומם למשחקי קלפים ומחבואים ופרה עיוורת. פעמים שיחקו בשניים פעמים בחבורה. כשנשתקעו בלימודים בבית־הספר – הוא בבית־הספר לבנים והיא בבית־ספר לבנות – נתמעטו פגישותיהם, אך נתמלאו במטענים מחשמלים, שמשמעותם החלה טורדת שנתם בלילות ומאיצה ידיהם ואצבעותיהם אל מבושיהם המתייערים בהדרגה. כשהגיעו אל גיל הגמנסיה, מצאו את עצמם בכיתה אחת, נעזרים אהדדי בהכנת השיעורים, מסמיקים מכל מגע מקרי וחולמים חלומות שלא יכירם מקומם במקומותינו.

וכל אותן השנים ההורים, משני הצדדים, רואים ומבינים ועושים עצמם לא רואים ולא יודעים. רפול, אבי הקטנה, שחיזר בחלומותיו ובהזיותיו אחר יעל האם וידע שאופיו, חינוכו, סביבתו ואלוהיו לא יתנו לו לעבור את הגבול שבין הרהורי עבירה לבין עבירה, ראה ברומן המתפתח בין הזאטוטים רמז משמיים ושאב סיפוק מוזר מכל מגע ביניהם. יעל, שקראה את מבטיו של בעל־המכולת ולא נשארה אדישה להם בלבבה, החלה לתכנן בהזיותיה את החתונה ואת פריה. עמרם ורשל היו שואלים את עצמם ואת בני זוגם אם נאה ויאה להשתדך מחוץ לגבולות העדה והשבט.

נחמה פורתא מצאו בכך שמדובר כאן בשתי עדות קרובות ומקורבות ושכבר היה תקדים מוצלח אצל גדולים וטובים – משפחת דוויק החלבּית ומשפחת צופיוף הבוכרית, משמנן וסולתן של שתי העדות. אולם הגוזלים עודם צעירים ודיה לצרה בשעתה. בינתיים, למי יש ראש ופנאי לחשוב על ביצה שלא נולדה. האמהות מתעברות אחר כל גמילה ומשתקעות בטיפול בצאצאים, האבות עמלים מהנץ החמה עד צאת הכוכבים כדי לספק את צרכי המשפחה התופחת; ומה שיהיה בעוד כמה שנים, נחיה ונראה. אלהים גדול, ישתבח שמו. בינתיים נראה שטוב להם לקטנים, זה בחברתה של זו וזו בחברתו של זה.

לא כן חשב חכם יהודה קשטיל, שהכיר את השניים מילדותם והרגיש אחריות של מחנך על אושרקה ועתידו. האיש, שניהל תלמוד־תורה בבוכרה במשך עשר שנים, ידע עד כמה הבוכרים נוטים להתבשל במיץ של עצמם. דווקא במבט של איש מן החוץ השתכנע החכם הספרדי, שבוכרי לא ימצא את אושרו אלא בחיקה של בוכרית ושמקומה של חלבּית בביתו של חלבּי. מנסיונו העשיר כמחנך וכאיש העולם הגדול ידע שתהליך מתמשך של התקרבות עלול ליהפך לעובדה, מה גם שאנו במאה העשרים ואין לסמוך על איסורים מדאורייתא שימנעו דרך גבר בעלמה, דרך שסופה הריון; וכדי בזיון וקצף.

הלך אפוא החכם וזימן אליו את זוג הורי הנער תחילה ואת זוג הורי הנערה למחרת היום ואמר להם דברים ברורים. אתם בוטחים – אמר להם – בחינוך המסורתי הטוב שלנו ושלכם ובשורשים העמוקים שלו, ואינכם מבינים שבירושלים זו הבנויה במזרח מנשבות זה מכבר רוחות חופשיות של מערב; ואף שהרוחות אינן פוגעות בשורשים, מטלטלות הן בחוזקה את הענפים הרכים, הנשברים בחופר תחת משא השלגים המצטברים.

הנהנו בראשם ושאלו בדחילו: “ומה כבודו מציע לעשות?”

אמר להם: “הקטן כבר עלם והקטנה עלמה לכל דבר; סור להשאירם ב’ייחוד' באין שלישי עימם. חראם!”

וכשראה הבעת פניהם הוסיף: “גם אם בבוא היום תרצו אותם חתן וכלה.”

נשקו את ידו והודו לו ויצאו מעימו תוהים, אם אמנם רוצים הם לראותם חתן וכלה. רפול רצה, בכל ליבו. אשתו רשל פיקפקה; בני דודים חלבּים עשירים לה לאסתריקה במדינות הים. יעל רצתה מאוד, אבל דאגת אם ניקרה בראשה: מי יודע איך תנהג בו חלבּית גאיונה. עמרם רצה, דווקא משום שהיא חלבּית. ואף אחד מהם לא העלה עד דעתו, שהנה הולכת וקרבה סערה מכיוון אחר וממין אחר, שתטרוף את כל הקלפים, שאין לאף אדם שליטה בה.

הגמנסיה העברית הירושלמית נדדה מחצר לחצר בשכונה בטרם נמצא לה מושב של קבע, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בבית דוידוף הנרחב והמפואר. איתה נדדו גם מיודעינו השניים, קופאים בימות החורף הקשים במעילים וכפפות מוכתמות בדיו על הספסל המחובר לקתדרה הנפתחת, או מזיעים בקיץ הלוהט במכנסונים קצרים של בנים ובחולצות קצרות־שרוול של בנות, המתאמצים לשווא להסתיר כל מה שיש להסתיר. הבנים מציצים בפיות פעורים בבנות המתפתחות והבנות מגניבות מבטים אל האזורים המתבלטים אצל הבנים וכך הדעת מוסחת מן המורים והלימודים. אך אין מה לעשות מול רוחות המאה המתירנית, ירחם השם, המושיבה בנים ובנות מתבגרים בצוותא חִדא מדי יום ביומו, בהתעלמות גמורה מהגיונות ושגיונות עלם בעלמה.

בשבוע בו פרצה מלחמת העולם, כינס המנהל את כל תלמידי הגמנסיה ונשא בפניהם דברים נרגשים. אסתר ואשר התישבו כך שיוכלו לראות זה את זו, אך משהחל המנהל את דבריו נתרכזו בו ורק בו, בדאגה שעל פניו ובתחזית שיצאה מפיו. “יריה אחת בסראייבו,” פתח ואמר, מקיף ובוחן בעיניים חודרות את קהל מאזיניו, "יריה אחת, וכל העולם בוער. סימן, שהיה ערוך ודרוך למלחמה. האימפריאליזם ימח־שמו עשה ממנהיגי העולם חיות־אדם משחרות לטרף, לא יידעו שובעה; וממדינות אירופה – ערימת קש יבש שגפרור אחד יכול להציתה.

"משוררנו הגדול חיים נחמן ביאליק כתב ‘אכן חציר העם, יבש היה כעץ’ ואני מרשה לעצמי להוסיף: אכן חציר העולם, יבש היה כעץ – שאם־לא־כן כדור אחד לא יכול היה להציתו.

“זה העולם בו אנו חיים, נערות ונערים יקרים. ירושלים היתה מאז ומתמיד מרכזו של עולם, ועל כן מה שקורה היום בעולם יפגע גם בנו מחר או מחרתיים. מה גם שאנו חיים ולומדים בשכונה זו, לבה המתחדש של ירושלים. רבים מתושבי השכונה, יוצאי בוכרה, הם אזרחים רוסים; הם עלולים למצוא את עצמם בין הפטיש והסדן. אם ישמרו על אזרחותם – ייחשבו לנתיני האוייב ומי יודע מה יכין להם המשטר התורכי. מדברים על מחנות מעצר ועל עבודת פרך, ישמרנו השם. לא אתפלא אם יקומו ויברחו מכאן. אם יוותרו על אזרחותם ויתעת’מנו, כפי שאיסטנבול מבקשת, הם עלולים לאבד את הרכוש שהשאירו מאחוריהם; המדינה הרוסית תחרים אותו בלי ספק. הוריכם, ילדים, עלולים אפילו להיקרא לדגל, לצבא התורכי, ולהצטוות לירות באחיהם שגוייסו לצבא הרוסי. וכל זאת – בהנחה אופטימית, שאין לה על מה שתסמוך – שהקרבות עצמם לא יגיעו לערינו ולשערינו.”

הוא המשיך לתאר את מה שצפוי, מבחינת המחסור במזונות ובכל המצרכים ודרש מן הצעירים להצטמצם, להיאבק נגד השוק השחור ולהיות מוכנים לבוא לעזרת המשפחה, השכונה והיישוב היהודי בארץ – ככל שיידרשו. הוא סיים בקריאה לתלמידים “להתרכז בלימודים ולהפיק מכל יום את המכסימום,” כי מי יודע כמה ימים של לימודים סדירים עוד יינתנו להם במתנה.

כשכילה המנהל את דבריו ירדה דממה על השומעים. אט־אט קמו הצעירים ויצאו להפסקה. אשר ואסתר החליפו מבטים מהורהרים, תוהים מה יהא עליהם בימים הטרופים הקרבים כעננה שחורה.

לא בדבריו ולא בחלומותיו הרעים ביותר לא העלה המנהל על דעתו, כי לא יעברו חודשיים והשכונה תשתנה מן הקצה אל הקצה. רבים מן הגברים הבוכרים ברחו מן הארץ, בעיקר אלה שהשאירו מאחוריהם בבוכרה אדמות ורכוש ומשפחה. חלקם הצליחו להבריח איתם את כל המשפחה. בתים רבים נעזבו. ומיד השתלטו עליהם אנשי הצבא התורכי, שהפכו את הבתים לקסרקטינים ואת החצרות לאורוות. אחד הבתים הגדולים שנעזבו, בית משהיוף הנודע בקשתותיו, הפך לבית סוהר תורכי.

שלדי בתים שהיו בתהליך בניה נותרו בשממונם ושיוו לכונה מראה של עיר רפאים. העצים היפים שנטעו מייסדי השכונה וטיפחו בעמל רב, נכרת להסקת הקסרקטינים. וגרוע מכל, המזונות אזלו מן החנויות, התרופות נלקחו על ידי הצבא ובתום השנה הראשונה למלחמה החלו זקנים וחולים וילדים למות מרעב, מקור וממחלות. ידי החברא קדישא של עדת הבוכרים היו מליאות עבודה. כותבי העתים מספרים על שמונה מאות אזרחים שמתו בשנות המלחמה. הוסיפו לכך את המאות שברחו ואת הקלגסים התורכים שהתמקמו בשכונה והתמונה העגומה תצטייר לעיניכם על כל אימתה ושיברונה.

עמרם שאולוף היה בין ראשוני הבורחים. תחילה חשב על בריחה לבדו, אך משראה כיצד מסתכלים הקצינים התורכים על יעל אשתו, מכר בסתר כל מה שיכול היה למכור, שילם למי שצריך וירד באוניה בנמל יפו, הוא ומשפחתו עימו. הוא אסר על חמשת ילדיו לדבר עם חבריהם על הבריחה, אף ציווה על אושרקה בכורו לעקוב אחרי הקטנים לבל יפטפטו ויסגירו את הסוד. אושרקה נקרע בין הנאמנות לצו של אביו ולשלום המשפחה לבין הצורך העז להיפרד מאסתר ולנסות לשמור איתה על קשר כלשהו. ייסורי הנפש שעבר באותם ימים הדירו שינה מעיניו הנפוחות בלילות והשאירו צלקת נצח בליבו.

בוקר אחד, בראשית חודש אלול, הגיעה אסתר לגמנסיה ולא מצאה את אושרקה. ליבה ניבא לה שאין זו היעדרות של־מה־בכך. התנהגותו של אושר, מראה פניו ונגיעות תמוהות נועזות שנגע בה בימים האחרונים, שלא כדרכו, קיבלו לפתע משמעות. שרירי אצבעותיה התכווצו. ברכיה רעדו. היא הסתכלה סביבה כחיה לכודה בשריפת יער. כסאו של אושרקה היה ריק. ריק. על הלוח כתב המורה בגיר לבן: אלול – אני לדודי ודודי לי; והדגיש בגיר צבעוני את ראשי התיבות. קולו הגיע אל אוזניה מבלי שהבינה מלה מדבריו. היא קמה באמצע השיעור ויצאה חרש מן הכיתה. התעכבה לרגע מאחורי הדלת בשירותים ורצה החוצה, כמי שנרדף על נפשו, עד שהגיעה אל חצר שאולוף והבינה. באותו רגע חרב עליה עולמה. אושרקה נסע. ברח. מבלי להיפרד. מבלי לומר מלה. מבלי להשאיר כתובת. מבלי להבטיח…

כשהגיעו, כעבור שנה שולשה חודשים, הדוד אַלפרֶדו ופֶפֶה בנו מפנמה הרחוקה, לא נמצאו בה כוחות נפש לסרב להצעה הנדיבה להינשא לקוזין בן השלושים ולהינצל מן הרעב, משברון הלב ומן המלחמה הנוראה. לא היה לה למי ולמה לחכות. ממשפחת שאולוף לא הגיע שום אות חיים. ואם הוא חי וישוב אחרי המלחמה – עבר בראשה הרהור מרושע – אז מגיע לו!

 

9    🔗

תימור־לנג שב לסמרקנד עירו עם כל שללו ומלקוחו. הוא התכוון לנוח קמעה בארמונו, להתרענן בהרמון ולצאת למסע הכיבוש הגדול מכולם, לכבוש את סין האדירה. זה היה שיא חלומותיו, על אפה ועל חמתה של אשתו האהובה והגאה – הנסיכה הסינית בּיבּי ח’אנוּם – שאמרה לו שוב ושוב בשלוותה האצילית: “סין הגדולה והעתיקה אינה ניתנת לכיבוש.”

“אני מצאצאי ג’ינגיס ח’אן,” היה משיב לה בחימה, “ואין כוח בעולם שיוכל לעצור אותי. עכשיו שהקצה המערבי של דרך המשי מונח לבטח תחת שלטוני, הגיע הזמן להשלים את המלאכה ולהגיע אל הקצה המזרחי. סין תהיה שלי, כפי שהיפה בבנות סין שלי!”

תכניתו השתנתה בעודו בראשית הדרך מזרחה. רצים בהולים ומבוהלים הגיעו אל מחנהו ובידם איגרות המספרות שבגדד נפלה בידי המורדים. הללו הוציאו להורג את חיילי המשמר ואת כל נאמני תימור מבני המקום, ושלטונם בעיר הגדולה כמעט מלא. שבע שנים עברו מיום שכבש את בגדד בקרב נועז, שלא ישכח לעולם, והנה בני הבליעל הארמים שהותיר בחיים ובשלטון, ובלבד שיעלו לו מס כיאות ויהיו כפופים למרותו, מעזים למרוד בו. חוצפה שאין לשאתה! חמתו של “איש הברזל הפיסח” – זה פשר שמו – בערה בו. הוא שלח את צעיר בניו, שאה רוּח', עם השבועיים והשלל הביתה, ופנה בראש צבאו לשוב לכבוש את בגדד. “מרד שהצליח כמוהו כאש בשדה קוצים,” אמר למקורביו, “ויש לכבותה מיד ובכל מחיר.”

התייעץ תימור עם האצטגנין שנלווה אליו בכל מסעותיו וזה ראה בכוכבים לילה ועוד לילה ואמר לו: “אכן בגדה בגדד! ובטרם ייוולד הירח החדש יזרום דם בשווקיה ובנהרותיה ויקומו מגדלים רבים בשעריה ובכיכרותיה.” שאל אותו המלך: “מגדלים אמרת??” ענה ואמר: “מגדלים;” ופרש כפות ידיו לשמים; סתם ולא פירש. נתגרד תימור בראשו ופתח את פיו לשאול, אך נתעשת ובלע שאלתו. נטל האצטגנין את אוּלוּג הצעיר – נכדו של תימור – והושיבו שוב על ברכו והמשיך בשיעור האסטרונומיה, כאילו לא בגורלה של עיר ואם ובחיי רבבות אנשים מדובר.

כעסו של תימור על המורדים החצופים היה גדול, בעיקר משום ששיבשו את תכניתו המקורית וגרמו לדחיית המסע לסין, מי יודע עד מתי. האצטגנין דווקא שמח על הדחייה. כיוון שראה בכוכבים שהמסע לסין לא זו בלבד שלא יבוא אל קיצו, אלא שבמהלכו יקיץ הקץ על חייו של איש־הברזל. הוא לא העז לומר זאת לאדונו. הוא הכיר את האיש וידע זה עלול לעלות לו במכת חרב בלתי־נשלטת או בצו תליה. מתוך נאמנות והערצה לתימור אדונו ומיטיבו חיזק תמיד את בּיבּי ח’אנום במאבקה נגד חלומו הגדול של בעלה, מאבק שכינה “מלחמת הברזל והמשי”. את המשי ייצגה כמובן בּיבּי יפת־העיניים־המלוכסנות. כמו כן הוא טיפטף באוזניהם של שני הנכדים האהובים – אולוג ומוחמד סולטן – שטוב יעשו אם יצליחו להניא את הסבא העקשן, או לפחות לדחות ככל האפשר את מסעו הגורלי לסין. “הוא לא הראשון ולא האחרון,” אמר לאולוג תלמידו ואיש סודו, “ששגעון הגדלות עלול לעלות לו בחייו.”

בגדד המעטירה נפלה שוב בידי הכובש, לאחר קרבות קשים ומרים, והשנה היא שנת 1401 למניין הנוצרים. מימי החידקל האדימו מדם. עייף זועף וצמא־נקם לא יצא תימור ממנה בטרם ראה בעיניו מאה ועשרים מגדלים, בנויים מגולגלות המורדים שהונחו והוצמדו זו על גבי זו, למען יראו וייראו.

היו שפירשו את מחלתו הפתאומית והמסתורית של הנכד האהוב מוחמד סולטן, שפרצה ערב צאתם מבגדד ונסתיימה במותו בשערי סמרקנד, כעונש מן השמיים על מעשי האכזריות של הסבא וצבאו באחיהם בני־אמונתם בבגדד. מכל מקום, הסב הכואב, שאהב את נכדו זה אהבה עזה, ציווה מיד להקים מאוזוליאום גדול והדור בליבה של סמרקנד ולהביא לשם את נכדו לקבורה. כך הוקם המבנה הנהדר גוּר־אִימִיר, על כיפתו וצריחיו המצופים אריחי קרמיקה בכל צבע אפשרי – טורקיז כחול וירוק בעיקר – על קמרוניו וקשתותיו מפנים ומחוץ, ובו קבר הנכד ולצידו מקומות שמורים לסבו הדגול ולמשורר החצר הנערץ ושבע־הימים.

מעולם לא התייסר תימור בנפשו, בהרגשת אשם כבדה, כמו באותם הימים. בחלומותיו היה שב אל משחק השחמט מול נכדו מוחמד, מתאמץ לנצחו ואינו מצליח; הוא שניצח מלכים ומצביאים ממוסקבה ועד דלהי, מאנטוליה עד מונגוליה ועד עבר־הנהר, מנוצח שוב ושוב על ידי הנכד המוכשר – בחלומות כמו בהקיץ – הנכד שהוכתר כיורש הממלכה ולא זכה. פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים – נזכר בדברי ספר הספרים; אללהוּ עכּבּר! אכן, אל קנא ונוקם. כששחט בנוצרים וביהודים ובכופרים לא היו לו ייסורי מצפון וחששות מפני נקמתו של אללה. בבגדד עבר כנראה את הגבול, שחט רבבות מאמינים.

מי שנשבר כליל ממותו הפתאומי, הבלתי מוסבר והמיסטי של הנכד העילוי שנועד לגדולות היתה סבתא בּיבּי, שכונתה “אשת המשי” על שום לבושה, אופייה ומוצאה. היא לא זכתה אפילו לסעוד אותו במחלתו, להיפרד ממנו, לנשק את עיניו. קברו הפך למרכז חייה. היא ליוותה את בניית המאוזוליאום והקפידה על כל לבֵנה, כל אריח. בניה ונכדיה, שראו כמה חשוב ויקר לה מבנה הקבורה, ציוו לבנות לה מסגד ומדרסה מפוארים, באותו הסגנון, בהם תיקבר והם יישאו את שמה “בּיבּי ח’אנום” עד סוף הדורות. בטרם הושלם הבניין נשברה “אשת המשי” מוכת האבל ונקברה בו.

כשהתאהב שאה רוּח' בבת האצילים התורכית גוהאר שאד והביא אותה אל ארמונו בסמרקנד, היו כל רואיה נדים ראשם בהתפעלות ואומרים, אלמלא העיניים אפשר היה לחשוב שאחות צעירה היא לחמותה בּיבּי ח’אנום עליה השלום; כל כך דומה היתה זו למנוחה, אפילו בתסרוקת הקבועה לראשה – פסוקת באמצע וגלי שיער ערמוני יורדים ומכסים את האוזניים מזה ומזה, ונאספים לאחור ספירלה הדוקה. תמהים היו גדול וקטנים לאמור: זו מוצאה מסין וזו מוצאה מאנטוליה וכה דומות הן למראה. אכן נפלאות דרכי אללה! באותם ימים ראשונים טרם ידעו והכירו את אופיה השתלטני, הפעלתני והנמרץ של התורכיה. השפעתה על בעלה ועל ממלכתו לא דמתה כלל ועיקר לנשיותה הרכה והנינוחה של “אשת־המשי” המרוחמת.

את עיקר ממלכתו האדירה הוריש תימור־לנג לצעיר בניו – שאה רוח‘. למיראן שאה הוריש את פרס ואת ארם־נהריים; טבריז איספהן ובגדד המקסימות היו נחלתו. שאר הבנים לא היו ראויים לשלוט בעיניו והצטרכו להסתפק בנחלאות שהבטיחו להם חיי רווחה, בלא שלטון. כמה מהם התקוממו, אך רקחו קנוניות ומרידות נגד האחים השניים שזכו למלוך. רק שנתיים־שלוש לאחר מותו של האב העריץ התייצב שלטונם של רוח’ ושל מיראן; הראשון למשך ארבעים שנה, השני לשנים ספורות ומרות בלבד.

שאה רוח' הצעיר היה היפוכו של אביו. את אופיו המשיי ואת חיבתו והערצתו לאמנויות ירש מבּיבּי ח’אנום אמו. את הנחרצות והשאפתנות שירש מאביו רתם לעגלת התרבות המדע והאמונות, אותם העדיף על מרכבות הקרב והדמים. אך לא רק אופיו וטבעו ומורשתו הובילו את הצלחתו. מאחורי כל אדם מצליח – אמרום בסמרקנד – עומדת אשה מוצלחת; מאחורי שאה רוח' עמדו שתיים, אחת בגלוי ובארמון אחת במסתרים ובהרמון. במסתרים – רק לזמן מה, כי כל הנעשה בהרמון נודע ברבות הימים ברבים, שהרי אפילו הסריסים לשונם אינה עקורה; שלא לדבר על נשות ההרמון שלשונן כחרב המתהפכת וקנאתן יורה רותחת.

את אשת־חיקו חולקת חדריו גוהאר שאד הכיר עת ביקר את אביו אחר כיבוש אנטוליה. בת האצילים היפהפיה והמשכילה שבתה את לבו בשיחה ושיגה, בבטחונה העצמי ובמראה פניה. היא הובילה אותו והראתה לו את כל שכיות החמדה הארכיטקטוניות של קושטא ובנותיה, בידענות ושכלתנות שלא ידע ולא שיער כמותן אצל אשה. והוא לקח אותה אחר כבוד אל עירו, לשמחת אביה ומשפחתה, והושיב אותה בארמונו, יודעת ואינה־רוצה־לדעת מה קורה בהרמון הסמוך, מעבר לבריכה המליאה תמיד נשים רוחצות ומלהגות.

ביום שהגיעו לארמון, לאחר סיור שעשה לה בחדרים המעוטרים ובגנים המקסימים, הגיש לה מתנה אישית יקרת מציאות: כרך מהודר של הקמא־סוטרא – כתב יד הודי עתיק על קלף בלשון סנסקריט, מעוטר בציורים ססגוניים נפלאים, מעשה ידי אמן־מחורמן. את כתב היד היקר, סיפר לה, הביא לו אביו בשובו מדלהי הכבושה; והוא שמר אותו עבור אהובת לבו, בטרם ידע מי היא. רק לגדול ציירי המיניאטורות הפרסיות בעיר הראה אותם פעם־פעמיים כדי לתת לו השראה ורעיונות. ומאז הוא נעול ומחכה רק לה.

שאלה אותו: “ומה טעם… מה אעשה בו אני, שאיני יודעת לקרוא שפת סנסקריט?”

אמר לה: “עיקרו של הספר מוסבר הסבר היטב בציורים הנפלאים, המפורטים, המפורשים, שאינם מותרים הרבה מקום לדמיון. המלים כאן עיטור לציורים.”

פתח את הספר הכבד לפניה והניחו במאמץ על כן, שהוכן מבעוד מועד. הצביע על ציור ססגוני של זוג במערומיו, מזדווג שלא כדרך הטבע, משל מיטתם קרקס ואיבריהם נחש ומאורתו. ראתה זו מה שראתה והסמיקו פניה ונתחדד בשרה. הרטיבה בוהן ימינה בלשונה והפכה דף. זוג הודים שקופי בגד גהרו זה על זו במהופך, שפתיה במבושיו ושפתיו… שומו שמיים! החלה להבין שלא סנסקריט רצה בעלה הטרי ללמדה במתנתו. שלפה זרועה מחזקת ידו והתרחקה בחימה. גבה אליו, הפנתה מחצית פניה ולחשה כלחישת נחש: “יצאת מדעתך??!”

“וכי אין זו אמנות נהדרת,” אמר לה, “והרי היכרתיך משוגעת על אמנות…”

“אנא ממך,” אמר לו, “סגור מיד את הספר והוצא אותו מעל פני. נערה מוסלמית מחונכת אני, מבית טוב. לא שפחה בהרמונך! אנא, זכור זאת אם חפץ־חיים־אתי אתה, הוד מלכותך.”

ניסה להסיח ולהפיס דעתה בהתבדחות קלה ולא הצליח. אמר לה: “את יודעת שלמדתי מעט סנסקריט? את יודעת ש”בוכרה“” מלה היא בסנסקריט שפירושה “הנסתרת מן העולם?”

הביטה בו בזעם מהול בזלזול ובתיעוב ויצאה מעל פניו גאה ובוטחת.

עד מהרה הסתבר לו שהנערה המחונכת מאנטוליה, שלה התכוון להקדיש את מרבית לילותיו, תודרכה על־ידי אומנתה האדוקה לקראת חתונתה ולא תסכים אלא לשלוש תנוחות בלבד – על גבה, על בטנה ועל בטנו. וכל השאר בעיניה – חראם!!

למלך הצעיר, גבר יצרי ויצירתי מאין כמוהו, היתה זו מכה קשה; מכה מתחת לחגורה. היה יוצא ממיטת פריונה וחצי תאוותו בידו. הרגיש נזוף, אף שלא פתחה את פיה. לא פתחה את פיה – תרתי משמע. מנעה מנעמיה ממנו לילה אחר לילה. ניסה לבוא אליה אחר ארוחת הצהריים, תחת מניפת המחצלאות המותזות, ולא שינתה ממנהגה. גופה שרוע ללא ניע באחת משלוש התנוחות, מקבל ואינו נותן, בסבלנות ובסבילות; בלי שמץ של התלהטות והתלהבות. שפתיה חשוקות ופיה נעול, כמתאפק מלומר לו כמה חוטא וזול והוא בסער תאוותו. והוא, לשונו בצמא נשתה; קרֵבה בשקיקה אל פתח “העיר האסורה” – ביטוי שהביא עימה בּיבּי מסין מולדתה – ונהדפת ביד גסה.

אותו הפה היה נפתח בפעילות מהממת, במלים בוטחות ובוטות, כאשר לא נתבקש. בארבע עיניים ואפילו בנוכחות שרים ויועצים בדיוואן המלכותי היה לה תמיד מה לומר בענייני מדינה וחברה. “אצלנו באנטוליה” הפך לבדיחה בפי היועצים, בשיחות שביניהם לבין עצמם, כועסים ותמהים מה ארוכה לשונה ומה עמוקות אוזני בעלה הקשוב. היו שהפליגו והתלחשו, שקסמים היא מהלכת עליו; בינת־אל־חראם! התורכים הללו, מי יודע…

אמרה לו לשאה רוח' ושבה ואמרה: “עליך לצאת מצילו הענק והאפל של אביך; עליך להיות אתה עצמך ולא הבן־של; סמרקנד היא עיר נפלאה, שעשה ובנה והאדיר אביך; סמרקנד תהיה תמיד עירו של תימור־לנג הכובש הגדול. אתה חייב לצאת ולבנות עיר בירה שתיזכר לדורות כעיר שהקים ובנה ופיאר שאה רוח' – הוא לבדו; אפילו בלי אשתו־עזר־כנגדו.”

אמר לה: “רק אתמול אמרת לי דברים ברורים, שאת רוצה להקדיש את חייך ואת האוצרות שהשאיר לנו אבא לבנייה מפוארת שתביא את אמנות האיסלאם לשיאים חדשים.”

אמרה לו: “וכן אעשה, יקירי אלוף נעורי, אבל לא בעיר הבירה של תימור, אף לא בעיר הבירה שיבנה אינשאללה שאה רוח' החכם. וכבר באתי בדברים עם האדריכל קאוואם א־דין. אולי אלך לעיר הקודש משהד, שם קבור הארון־אל־ראשיד. קאוואם הציע לי לבנות על קברו את המסגד היפה בעולם ולהטמין בו גם את גופתו הקדושה של האימאם הגדול של השיעה – עלי ריזה שאה, אללה ירחמו. מה דעתך, אלופי?”

לשונו דבקה לחיכו. בלע רוק פעם ופעמיים, פתח ואמר: “את אומרת לי לבנות לי בירה חדשה ואת לוקחת לך למשהד את גדול האדריכלים?”

אמרה לו: “ראשית – אתה הססן ואני כבר החלטתי. שנית, אולי הוא הטוב מכולם, אך רבים אדריכלים ואומנים ובנאים שהביא אביך המרוחם מכל קצוות תבל. יהיו הם לך בבירתך ואני די לי בקאוואם.”

נתפנקה כדרכה על כתפו, ממצמצת מולו בעיני השקד שלה, נושכת בבדל אוזנו ופורעת שערו, והוסיפה: “מה לעשות שרגילה אני מנעורי תמיד־תמיד לקחת את הטוב ביותר; ותהי לך זאת למחמאה, שהרי בך בחרתי, בבעל הטוב ביותר שלעולם לא יאמר לאשתו ‘לא’.”

עוד הוא מסייר עם יועציו להחליט היכן תהיה בירתו, וכבר יצאה זו למשהד אשר בפרס ותחת אפו של גיסה מראן שאה ועל אפו וחמתו החלה בבניית המסגד הגדול, עם כיפת הזהב היפה בתבל. הלשונות הרעות ידעו לספר שקאוואם האדריכל הצליח במקום שמלכו ובעלה נכשל; צריחו המתנשא המתעסה בין צמד כיפותיה של התורכיה היה למשל ולשנינה, ממשהד ועד סמרקנד ועד הראת.

הראת – עיר הרפאים שטרם התאוששה מן ההרס שזרע בה תימור־לנג בעת כיבושה – הראת שלא נותר בה דבר מיופיה הקודם, היא זו שנראתה לו לשאה רוח' כמקום המתאים ביותר להקים בה את בירתו – אנטיתיזה מובהקת לאב האכזר, שידו הקשה היתה כאן בכל אבן בכל פינה.

הראת ישבה בלב אזור פורה, מושקה על ידי הנהר הארי־רוּד, על אם הדרך בין פרס והודו ועל דרך המשי המשנית ממזרח למערב. העיר העתיקה היתה מוקפת חומה, ששרידיה העידו על עוצמתה של עיר שידעה ימים יפים עוד בימי אלכסנדר הגדול וימים פחות יפים תחת פרסות סוסי הפרשים המונגולים. מן הגבעה המשקיפה על העיר עדיין ניתן היה לראות בבירור את תוואי שני רחובות השוק הראשיים שהצטלבו במרכזה וחילקו אותה לארבעה רבעים. מעט התושבים ששבו אליה אחר מחיקתה בידי תימור וקלגסיו, עסקו בגידול כותנה ואריגתה ובאריגת הבד הגס והחם משער גמלים, שהוציא את שמה למרחקים. אדרת הראתית משער גמל היתה סמל מעמד, שלא רבים יכלו להרשות לעצמם. בין החורבות רעו עדרים קטנים של כבשים מגזע הקראקל, שפרוות טלאיהם הזכרים פארה ראשי התושבים בחורף הקר והמושלג, בחבל ארץ זה המצוי בימינו בגבולות אפגניסטן.

שאה רוח' התיישב בצילה של תאנה ענפה על אותה גבעה, השקיף על העיר החרבה מזה ועל הנהר רב הזרועות מזה, נשכב על גבו ועצם את עיניו וראה בחזונו עיר שוקקת חיים, מעוטרת מדרסות ומסגדים, אבן שואבת ומרכז רוחני למשוררים, אמנים, מדענים והיסטוריונים; עיר שלום ויצירה, אינשאללה – כפי שנהוג לומר בשפתו של הנביא מוחמד, ראסוּל־אללה!

 

10    🔗

יום ששי היה יום שוק, וליתר דיוק שוק פשפשים, ב“מחלה” של סמרקנד. לאורך הסימטאות פרשו כמה מאות יהודים וכמה עשרות גויים, מן השכונות הסמוכות, את כל מה שהיה להם למכור. הסחורה הוצבה על דוכנים מאולתרים או על שקים שהונחו על האדמה. אלה שהתכוונו להגר הוציאו את כל כלי הבית, מטלויזיה ועד בורג ומסמר, ממכונת תפירה ועד ספרים ומלבושים. רוב המהגרים יצאו בדרך האוויר ולא יכלו לקחת עימם מטען רב; מה גם שציפו לקנות סחורה מערבית משובחת באחת מארצות ההבטחה – ישראל, ארצות־הברית או גרמניה. נגררו אחריהם גם אלה שלא חשבו על יציאה ושמחו להיפטר מאביזרים ומלבושים וכלי בית, שלא היו בשימוש. דרכו של שוק, שמכירה גוררת מכירה וקניה גוררת קניה. משבוע לשבוע תפח אפוא שוק הפשפשים וכבש סימטאות נוספות. כיוון שנתרכזו כאן אנשים מכל רחבי העיר, שבאו לרכוש “מציאות”, התחילו בעלי יוזמה לפתוח שישליקיות ודוכני משקאות ואחריהם באו גם מוכרי הפירות והירקות והתבלינים. נוצר כאן שילוב מוזר חד פעמי של בזאר מזרחי, גראג’־סֵייל אמריקאי ומָארשֶה־או־פוּס צרפתי.

אושי התהלך סחרחר לאורך הסימטאות, משתאה על השפע והמיגוון, נדהם מן המחירים המגוחכים, שאם אתה מתרגמם לדולרים הם מתקרבים לאפס, ממשש ובודק ואינו קונה, מאחר שאין לו עדיין בית. אם שרה’לה היתה כאן איתי, היה מהרהר ומתחייך בינו לבינו, היינו כורעים כבר שנינו תחת כובד הסלים והשקיות והחבילות. עליו עכשיו רק למצוא בית והריהוט והציוד ייקנו בעד חופן דולרים. מתוך יצר הקניה הטבוע בכל אדם ומשום זכרון ילדות מטושטש ומעורפל, הושיט ידו אל מסרק עצם בעל שיניים צפופות נגד ביצי כנים וקנה אותו בפרוטה. מישש אותו באצבעותיו, תוהה לשם מה קנה אותו והירהר אם ניתן לקרוא לו בעברית מסרק פיפיות. כיוון שלא היה לו כסף קטן, הוציא מארנקו שטר של דולר וביקש עודף. משעה שראו בידיו דולר ירוק אחד, הפך לחביבם של כל המוכרים, וילדים החלו למשוך בבגדו ולהובילו אל דוכני הוריהם. לדולר היה כאן ערך סמלי, כמעט מיסטי, המטבע הפותח שערים אל החופש. ניצל אושי את ההתעניינות סביבו והחל לטוות קשרים עם הללו שהתעתדו לעלות לישראל ועם האחרים, שהעדיפו לחכות לויזות לארצות אחרות. היה זה לו גם מבחן ראשון של לשונו הבוכרית, שנשמעה באוזניהם מיושנת ומדושנת, אך מובנת למדי. כששמעו שהוא בא זה עתה מארץ־ישראל החלה התקהלות סביבו, זה שואל על קרובים בפתח־תקוה וזה חוקר על תנאי עליה וקליטה, זה תוהה על מחירים וזה מברר על תעודות וטפסים. אילו היה כל יום שוק, חשב אושי, לא הייתי צריך להתלבט היכן אפעל ובמה אתחיל. הקרקע נראתה חרושה וזרועה, מחכה לגשם.

כאיש ספר ומלים מנעוריו, נתעכב פעם ושוב פעם אצל דוכנים שמרובים עליהם הספרים. אף שלא ידע לקרוא רוסית או בוכרית, שהרי למד בוכרית רק משמיעה, משכו את ליבו החוברות והספרים שנמכרו בפרוטות. היו שם חוברות שירה עם מיניאטורות פרסיות יפהפיות על כריכתן. להפתעתו קישטו מיניאטורות צבעוניות כאלה גם את פנים החוברות כעיטור לשירים. את השירים לא יכול היה לקרוא אבל הציורים שבו את לבו. שלף דולר אחד מארנקו והמוכר הזמין אותו לבחור מבין חוברות השירים כרצונו. עילעל ודיפדף ובחר “רוּבּאעִיאת” של עומר כיאם ותרגום רוסי של מבחר שירת פרדוּסי וכמה לקטים משירי נאבאִי ועוד כמה חוברות של משוררים שלא שמע את שמם. הציורים כשלעצמם ישמחו את לבה של שרה’לה, בלי כל ספק. את טעמה הרי ידע וזכר. טעמה – מלה רבת משמעויות, גיחך בינו לבינו וליקק מבלי משים את שפתיו בלשונו. מסתבר שטעמה שמור עימו על שפתיו ועל לשונו. איך אמרה לו פעם, אחרי התעלסות מהופכת, “בלשון, אושי־שלי, הציון שלך עשר!” ממזרתא.

ערֵמה אחת של ספרים מכורכים בהידור משכה את עינו ואת אצבעותיו. היו אלה ארבעה כרכים של “סיפורי אלף לילה ולילה”. ברוסית. דולר אחר – אמר המוכר, מצפה לדולר־הפלא בעיניים בורקות. אושרקה הניע ראשו בשלילה, מהרהר בהתרגשות: הנה תמצית החוויה החדשה העוברת עלי גלומה במשפט קצר אחד, “אלף לילה ולילה ברוסית בדולר אחד”; עולם עשיר שתשתיתו אסיה ואיסלאם בגדולתם, טבול בעל־כורחו ברוטב רוסי־סובייטי שפג טעמו, מסתכל בתמיהה על הדולר כמפתח פלאים לשערים הנעולים, שמעבר להם עולם חופשי שכולו טוב.

מי שבא לכאן עם דולרים הוא מלך. הכל זול אפילו במונחים ריאליים, אבל אם אתה מתרגם את המחירים לשער הדולר, המשתנה מדי שבוע, הכל ממש בחצי חינם. שרה’לה היתה משתגעת כאן. אין דבר יותר חביב עליה משוק, על אחת כמה וכמה שוק־מציאות כזה, עם המחירים המפתים. פיתוי – זה שם המשחק. נזכר בשיחות שלו עם אשתו, בשאלה שהציבו שניהם בפני מצפונם – האם הוא יוצא לשליחות כדי לעשות ציונות והסטוריה או שמא כדי לעשות כסף. ברור שכאן אפשר בקלות לחסוך שבעים־שמונים אחוזים מן המשכורת, המשולמת בירוקים. וברור שיש מי שזה כל מה שמעניין אותו. “אבל לא אנחנו,” נשמע פתאום קולה של האשה באוזניו בממשות מדהימה, חוזרת על מונולוגים מוכרים משכבר. “אנחנו רוצים להיות שותפים בעשיית ההיסטוריה – בעלייה ההמונית המִדפקת על שערי ישראל אחרי שנים ארוכות של מסך ברזל ושערים נעולים. היינו חושבים על שליחות עליה גם אילולא היתה הכנסה נאה צמודה לה; אבל בוא לא נעשה שקר בנפשנו,” היתה שרה’לה מתנשמת, “אנחנו זקוקים למעט כסף שנוכל לשים בצד, גם אחרי תשלומי המשכנתא, וזו לא בושה לחשוב על כסף. עברו הימים שזו היתה בושה. מצחיק לחשוב שפעם ‘הסתפקות במועט’ היתה ערך מקודש ביישוב. כל אלה שפעם התגאו שהם עושים היסטוריה ובונים את המדינה, מתגאים היום שהם עושים כסף ובונים וילה עם בריכת שחיה. אני יודעת שאצלך התעוררו גם הרגשות הבוכריים המורכבים, שתהרוג אותי אם אני… ועל כן אני מסכימה לבחור בחור הנידח הזה שנקרא אוזבקיסטאן. ואל תחשוב שאני לא חשה את גודל השעה, שמיליון יהודים מוכשרים ומשכילים עשויים להגיע למדינה שלנו עד תום המאה ולשנות את פניה. לאזן לפחות את השתלטנות החרדית. בהחלט בא לי להיות שותפה לזה. ואין כל רע בזה שבא לי גם לראות עולם ולחסוך בוכטה של כסף. עם חשבון קטן בבנק, אושי־אוש שלי, אוכל בשקט נפשי להיענות לצורך השקוף שלך ביורש עצר.”

היא ידעה ש“אוש” בבוכרית פירושו אוכל. זו אחת מעשר־עשרים מלים שהצליחה לקלוט ולזכור, ולו משום הקשר לשמו. איך היא תסתדר כאן בלי שפה, השד יודע. כמה חבל שלא גדלה בקרבת סבתה הדוברת רוסית. גם מי שיודע את השפה יכול למות כאן משעמום, מבדידות, מזרות. הפתרון הוא לשקוע בעשייה. היא תוכל ללַמד עברית. זה לפחות. בלי זה – בואה לא בא בחשבון. תשתגע ותשגע גם לו את השכל. הוא נאנח בקול, והסמיק למראה המבטים שננעצו בו בתמיהה.

תפס אותו אחד היהודים בשרוולו ושאל אותו: “את בית־הכנסת שלנו כבר ראית?” אמר לו: “אמרו לי שהוא כאן בסביבה.”

“בוא ואראה לך אותו.”

“אבל איך תשאיר את הדוכן ואת הסחורה שלך סתם כך.”

“אשתי תיכף תגיע; הלכה לקנות כמה חפצים שנצטרך להם בירושלים.”

“בירושלים??”

“החלטנו כבר לעלות; עכשיו זו רק שאלה של מכירת הבית וכמה קניות וסידורים.”

אמר לו: “תן לי כתובת שלך ובשבוע הבא כבר אוכל לעזור לך בסידורים.”

הודה לו בבוכרית וברוסית, “רַחמת! ספאסיבה!”

נטלו במרפקו והובילו מסמטה לסמטה עד שעמדו בפני שער עץ מגולף נעול. על הקיר היה שלט ברוסית, שהגדיר את המקום כבית־נכאת של המדינה. “בזכות השלט והשלטונות נשמר בית־הכנסת בכל הדרו בכל השנים הארוכות שאיש לא התפלל בו,” אמר לו המלווה. “חכה כאן ואני אלך למצוא את השמוש.” השמש – שמּוֹש בהיגוי המקומי – הגיע והושיט ידו הרועדת לשלום. נתן לו אושי יד לשלום, אבל ידו של השמש הושטה שנית, נתעשת ושם לו ביד שני שטרות של מאה סום. כחכח השמש בגרונו ושאל בלחישה: “אולי יש לכבודו דולר?” נתן לו.

בית־הכנסת נראה מרווח ונאה. ורדום. קירותיו עץ מגולף מעשה חורי, תקרתו כיפה ענקית יפהפיה וממנה משתלשלת נברשת מרשימה. תיבה מהודרת במרכז האולם העגול וארון קודש מכוסה בפרוכת ממולה. מן החצר כניסה נפרדת לעזרת נשים קטנטנה ובה שני חלונות, מהם ניתן להשקיף על האולם. מסתבר שגם כאשר התפללו בבית הכנסת הזה, לא הרבו נשים לבקר בו. כניסה נוספת הובילה אל בית מדרש, שכבר התמקמו בו אנשים חב"ד הזריזים, שלא החמיצו גם כאן ההזדמנות לתלות תמונה גדולה של הלובאוויטשר המתיימר להיות משיח. נזכר אושר בשלטים הצעקניים הזולים “היכונו לביאת המשיח” שהשאיר אחריו בארץ והירהר, כיצד אנשים המתהדרים בחכמה בינה ודעת מאבדים כך את כבודם ואת שפיות דעתם. ממסחרים על שלטי חוצות אמונה נאצלת שגדולתה בכך, שאינה ניתנת השגה, ויופיה בכך שאפשר וצריך לשאוף אליה גם־אם אתה יודע שאין בה ממש. האמנם, בסתר ליבם, הם מאמינים שהזקן שנפטר ונקבר בברוקלין הוא אכן מלך המשיח? כאן הוא שמע שהם עושים עבודה חשובה של השבת יהודים אל יהדותם, אך השמועות מוסיפות ואומרות שהם פועלים נגד העליה לישראל. מה פלא אם מנהיגם־משיחם לא עלה לארץ גם לאחר שבנו לו בית זהה לביתו שבברוקלין. צריך יהיה לבדוק היטב, ולהגיב אם יהיה צורך. מכל מקום, נוכחותם כאן בולטת. השמש סיפר דווקא בשבחם. בזכותם התחילו יהודים נוהרים לבית הכנסת בשבת וחג, בטרם ייצאו לעבודתם. “על העבודה בשבת איש עדיין לא ויתר,” צחק השמש וחשף שורה של שיניים רקובות.

אושי הביע את התפעלותו מיופיו והדרו של בית־הכנסת.

“אם זה בעיניך יפה להפליא,” אמרו לו השניים כאחד, “חכה עד שתראה את בית זבולונוף ואת בית כלנתרוף, בתים – ארמונות שהיו לבתי־כנסת, כשהיה מותר להתפלל. היום, ברוב עוונותינו, הם נעולים.”

כשיצאו מבית־הכנסת שאל השמש: “ואת קבר הנביא דניאל כבר ראית?”

“דניאל? הוא קבור כאן?”

“בוודאי. כל ילד יודע. אם תרצה אקח אותך לשם. לבן אחי יש מכונית, ותמורת דולר או שניים…”

פנה אושי אל המלווה וסבב כף ידו הפתוחה בשאלה.

אמר לו המלווה: “דניאל אכן קבור כאן. בעצם, עצמותיו הועברו לכאן על ידי תימור־לנג משושן הבירה, שם נקבר תחילה. אם אתה רוצה, אצטרף גם אני אליכם. המקום הוא מחוץ לעיר, כחצי שעה נסיעה.”

בדרך סיפרו לו, שתימור־לנג ציווה להביא את עצמותיו של דניאל לסמרקנד כדי להציל את הארץ מרעב שבא בעקבות בצורת קשה. והמסורת הזו משותפת ליהודים ולמוסלמים, שאלה ואלה עולים לקבר המיוחד להתפלל ולבקש בקשות בעיתות צרה ומצוקה. השלטונות הסובייטיים הצליחו לסגור את בתי־הכנסת והמסגדים, אך את העליה־הזיאָרָה אל קבר דניאל לא הצליחו למנוע. המקום הנידח והמוזנח היה מחוץ לטווח עינו הפקוחה של האח הגדול.

המכונית המיושנת יצאה מן העיר ועלתה בשביל נפתל שנסתיים בנחל איתן. מכאן היה עליהם להמשיך ברגל. עברו על גשר צינורות אל הצד השני ושם במרומי הגבעה ראו בנין אפור ומגושם, שקצהו תלוי באויר. הבנין היה נעול, אך מן הסדקים אפשר היה לראות מצבת קבר בסגנון מוסלמי שאורכה שמונה־עשר מטר.

“דניאל היה ענק קומה לפי המסורת,” סיפר השמש, “משכמו ומעלה גבוה מכל אדם.”

“הוא נקבר בשושן,” הוסיף המלווה, “וגם שם היה מקודש על המוסלמים. מספרים שהיו מעבירים את עצמותיו בכל שנה מצד אחד של הנהר אל הצד האחר, כדי ששני חלקי העיר ייהנו מברכתו. לבסוף החליטו להניח את הארון הענקי על הגשר, כדי שלא לטלטל את הנביא הקדוש.”

על שבעה פילים הובא ארונו של דניאל משושן לסמרקנד," סיפר השמש.

“על שבעה גמלים,” תיקן המלווה, “וכשהגיעו למקום הזה, בדיוק כאן, נפלו ומתו מעייפות; כל־כך כבדים היו הארון והענק שבתוכו.”

“וזו הסיבה שכאן נקבע מקום הקבורה?”

“בדיוק כך.”

“על שבעה פילים,” התעקש השמש.

“שבעה גמלים!”

“פילים.”

“אל תריבו. אגדות מסופרות לעתים קרובות בגירסאות שונות.”

“אגדות? איזה אגדות? מי מדבר על אגדות? הרי הקבר הזה מונח כאן – עובדה מוצקה – לעיניך. אתה יכול למשש אותו. למדוד אותו. מה פה אגדה?!”

 

11    🔗

משפחת שאולוף, עמרם ויעל וחמשת ילדיהם, ירדו בנמל יפו באוניה יוונית שהפליגה לסלוניקי. התלאות שבאו עליהם כבר בצעדם הראשון על הים הזכירו לאושרקה הנער את סיפור יונה הנביא שירד באוניה ביפו לברוח מפני אדוני תרשישה. הם חשבו שהם בורחים מפני המלחמה הגדולה ולא העלו על דעתם שדרכם תוביל אותם מן הפח אל הפחת, מתורכיה הכורעת תחת נטל המלחמה לרוסיה היוצאת רצוצה ממלחמת העולם הנוראה היישר אל חיקה המזוויע של מהפכת אוקטובר הקומוניסטית. לעמרם ויעל הזכיר המסע מיפו צפונה את מסע עלייתם לארץ בכיוון ההפוך. בשלב זה טרם הבינו עד כמה יהיה שונה וקשה המסע הזה מקודמו, ולו משום המלחמה המשתוללת; שלא לדבר על כך שאין דומה בריחה להגירה. הדרך היתה כה קשה והתלאות כה מרובות ואכזריות, שאילו מישהו היה אומר להם שהם עתידים לעשות אותה הדרך בשלישית תוך שנים אחדות, היו חושבים שיצא מדעתו. העולם המשוגע והגורל המתעתע השיבו אותם לירושלים לאחר ארבע שנות טלטולים וייסורים, שחישלו אותם עד סוף ימיהם, כאותן אבני גזית מהן בנו את ביתם בעיר הקודש, שגם הבורח ממנה סופו שישוב אליה.

אושרקה, שגדל ובגר והיה לאיש בארבע השנים הקשות והרזות האלה, יתחמק מכל שאלה עליהן. הוא יעדיף לספר בכל הזדמנות על החוויה הראשונה שחיכתה לו בשובו לעיר הולדתו – ביקורו של גנרל אלנבי בבית יהודאיוף ולחיצת היד שכמעט־כמעט היתה בינו, כ“סדרן” במדים, לבין הגנרל כובש הארץ. “השנים הארורות” הוא יכנה את כל ימי חייו את שנות המלחמה והמהפכה. ובמבט הערצה לעבר אמו יוסיף ויאמר: "מי שלא עבר את הדרך הארוכה בין בוכרה לירושלים פעם אחת, לא יבין לעולם מה זה לעשות אותה שלוש פעמים. "על חיפושיו הנושאים אחרי אסתריקה ועל היום המר בו פגש את רפי אביה בחנותו החדשה בנחלת־שבעה ושמע מפיו שהיא רעיה ואם בישראל, יעני בפנמה, לא תצליחו להוציא מפיו מלה.

כבר ביום השני למסע פרצה סערה נוראה. אושרקה חלם שהוא נאבק במעי הדג והחל מייבב ומפלל: “כל משבריך וגליך עלי עברו.” כשהעירה אותו אמו מן הסיוט, שלא ברעדה: “היגענו כבר לנינווה?” ולא נרגע עד שהניחה אמו ראשו בחיקה הרך, כמו היה ילד קטן, ולאטה באוזנו כינוי נשכח “אושר שלי; אושרי שלי.” בשיא הסערה נגלה לו מה שהסתירה אמו בפניו, שהיא בהריון. ובטרם נתרגל למחשבה, כבר היתה זו מתפתלת בכאבים עד שהפילה את הולד; היא שגאוותה כל השנים על כך שאף אחד מחמשת ילדיה, בלי עין הרע, לא נפטר בינקותו כדרך עוללים במקומותינו באותן השנים.

בנמל סלוניקי נטלה אותם חבורת סבלים יהודים חסונים תחת חסותה. כל אוניה שבאה מיפו היו הללו מקבלים, לשאול שלום ציון ולשלום קרובים ומיודעים; על אחת כמה וכמה אוניה ובה יהודים פליטי מלחמה. בפי ראש הקבוצה, נחמיאס, היו שתי בשורות – אחת טובה אחת רעה. הטובה, פתח זה ואמר, שיש כאן בית־חולים יהודי, אליו תובא מיד הסניורה מירושלים ותשהה בו על חשבון הקהילה ככל שיידרש. צדקה ומרפא קודמים אצלנו לכל! הרעה – שכל ספינה היוצאת בדרכה לאודסה, לא תרשה לנתינים רוסים לעלות עליה, כי התורכים בודקים היטב ואינם מרשים לנתיני ארץ אויב לעבור במיצרי הדרדנלים והבוספורוס.

“דיה לצרה בשעתה,” אמר עמרם, “ולא ידע כמה קרובה השעה וכמה גדולה הצרה.”

הביאו את יעל לבית־החולים ונתנו ארוחה חמה לילדים, המותשים ממחלת הים; חיפשו חבילה גדולה מן המטען, שלא נמצאה ברדתם מן האניה ונעלמה כאבן במצולות; וכל אותה שעה נחמיאס ואשתו וחבריו מטפלים בהם כבאחים. בארוחת ליל השבת בביתו של נחמיאס נדהם אושרקה לראות את הבת, אלווירה, שדמתה באופן מפתיע לאסתר חן־חנונו שעזב. אותן עיני איילה חומות; אותו שיער בהיר שופע; אותן שפתיים בשרניות; ואותן גומות־חן לעת חיוך. תחילה חשב שדמיונו משַטה בו וגעגועיו מסנוורים את עיניו, אך במהלך השיחה שהתפתחה, התברר שאכן קרובה הנערה קרבת דם לאסתריקה; סניורה נחמיאס האם נקראה בנעוריה חנונו ובת־דוד היא לרפול־רפי אבי אסתר. דיבורים נרגשים על “העולם הקטן” ובו תמיד פוגשים מכרים וקרובים משותפים הובילו להסכמה כללית על האמת שבאימרה “כל ישראל ערבין זה בזה”. מכאן ועד להזמנה לבבית לפליטי ירושלים להישאר בסלוניקי ולעבור כאן את החגים, הבאים עלינו לטובה, הדרך היתה קצרה. כשקמו ללכת, אחר ברכת המזון, סיכמה סניורה נחמיאס ואמרה: “לא ייאמן! ממש לא ייאמן! המציאות עולה על כל דמיון. מי היה מעלה על דעתו שאזכה לארח בביתי באקראי את ידידו הטוב ביותר של רפול בן דודי. אילו הייתי קוראת דבר כזה בספר, הייתי אומרת הסופר הגזים.”

אותו לילה, אחר הארוחה הדשנה, שממנה אהב בעיקר את ה“מֶדיָאס” – ירקות חצויים ממולאים בשר – חלם אושרקה חלום. הולך הוא ברחובה הסואן של עיר גדולה, לא מוכרת, ופתאום הוא מרגיש משהו דביק נוזל על ירכו. הוא מסתכל ורואה לתדהמתו כתם דם הולך וגדל ומתפשט על המכנס. הוא עוצר כרכרה וכשהוא מרים את רגלו השמאלית לעלות אליה הוא רואה שמדובר בפצע מדַמם על פנים־ירכו. הוא קורא אל הרַכּב: “מהר לבית־החולים,” וזה – דומה כשתי טיפות מים לחכם יהודה קשטיל מן הכּוּתאבּ, אבל תרבוש לראשו – מרימו על ידיו ומכניסו אל בית־החולים. זהו בית־החולים אליו נלקחה אמו. בריצה מגיעה אחות צעירה אל האלונקה עליה הוא שוכב על גבו בפישוק רגליים. כשהוא רואה את פניה ברור לו שזו אסתריקה, אבל כשהיא מקרבת אליו שנית את פניה נראה לו שהיא אלווירה נחמיאס וכך מתחלפות השתיים לנגד עיניו המצועפות, רק המדים אינם משתנים; והוא תוהה מה לאחות בית־החולים במַדי בית־הספר לבנות. אסתריקה־אלווירה שולפת מספריים וגוזרת את מכנסיו בתנופה אחת מלמטה למעלה ואז הוא רואה לראשונה את הפצע העגול הגדול, כמטבע מָג’ידי תורכי קוטרו, שותת מוגלה ודם על פנים־ירכו. רופא במדי רב־חובל ניגש ומסתכל וקובע: “זהירות – המגיפה!” הרופא מלחש משהו באוזנה של האחות ומסמן לה בהטיית ראש לעבר שיפולי בטנו. רק עכשיו מבחין אושרקה בזעזוע, שמבושיו חשופים לעיני האחות ולאצבעותיה. והנה זו אחזת באברו ומזיזה אותו כלאחר־יד לעבר הירך הימנית, לבל יבוא במגע עם הפצע הנוטף. למרבה המבוכה גדל זה ומזדקף ומתעצם בין אצבעותיה ומתחיל יורה, זורה ומשתפך על ידה וזרועה, והיא אינה נרתעת ואינה נבוכה כלל ורק שפתיה הנפערות מול עיניו – פעם הן של אסתריקה ופעם של אלווירה… והוא מתעורר בבהלה ומרגיש משהו חם ודביק מציף את חלציו. הריח חריף ונעים ומשכּר. אבל, אוי ואבוי, מה יהיה אם יעיר את אבא השוכב לצידו? מי זאת היתה באמת, אסתריקה או אלווירה? מוזר, תמיד קרא לה אסתר ורק אחר הפרידה הפכה בפי־זכרונו לאסתריקה, כפי שאביה נהג לכנותה. מה חושב עליו אביה זה, שגילה כלפיו חיבה יתירה ונתן בו אמון – מה? רפול אל חלבּי אל־ספַניולי – קוראים לו הבוכרים, להבדילו משאר רפולים. אל־אַשאַר – בפי החלבּים, יעני הבלונדיני. אבא ישן, נוחר, לא הרגיש דבר; אבל איך נפטרים מכל ה… ומה עושים עם המזרן הזה שנרטב.

נזכר בימים הרחוקים שהיה מרטיב את המיטה בשתן בשנתו. אמו, כדי לא להביכו, המציאה בדיחה פרטית בינו־לבינה והיתה שואלת אותו מפה גיאוגרפית של איזו ארץ צייר הלילה על הסדין. מאז הוא אוהב מפות וגיאוגרפיה. הצטיין בזה בלימודיו בגימנסיה. אוי־או־יוי – נאנח עמוקות – איפה אני ואיפה הגימנסיה?! איפה אני ואיפה אסתריקה?! אפילו מכתב אי־אפשר לשלוח בימים אלה של מלחמת גוג ומגוג. שאל אתמול אם אפשר לשלוח מכתבים לירושלים וצחקו ממנו בפניו.

עברו ימים ספורים ויעל יצאה מבית־החולים בריאה בגופה, אך מדוכדכת בנפשה ונפולה ברוחה. מעולה לא הרגישה כך ולא נראתה כך. הברק נעלם מעיניה והגאווה מהליכותיה. אפשר שהיתה שוקעת בדיכאון, אלמלא הקטנים שנראו זקוקים לתמיכתה יותר מאי־פעם בחייהם.

“הם רגילים להישען עליך,” אמר לה בעלה; והוסיף בלחישה, “לומר את האמת, גם אני.”

“מהיום,” אמרה ושתקה שתיקה ארוכה, “מכאן ואילך, כל מה שתקבלו זה משענת קנה רצוץ.”

“אנחנו צריכים אותך חזקה,” חיבק אותה אישה, סופג את חום גופה ברעדה, “חזקה מתמיד; עוד נכונו לנו תלאות רבות עד שנגיע אל ביתנו ומשפחותינו.”

עמרם ביקש לצאת לדרך בלא דיחוי. המלחמה גוברת ומתפשטת מיום ליום והזהובים שנתפרו בבִטנת מעילו של אשר, הולכים ומתמעטים. יעל העלתה שאלה, אם לא כדאי לקבל את ההזמנה הנדיבה ולעבור בסלוניקי את החגים, אך לא עמדה על שלה. חששה שזה יתפרש כדאגה יתירה לעצמה ולבריאותה. שאלה מפתיעה שאל אושרקה הבכור את אביו.

“שמא נישאר ונשתקע כאן, אבא? למה לא?”

אמר לו: “שני בתים יש לנו – בית שאולוף בסמרקנד ובית שאולוף בירושלים הקדושה; שניהם מוקפים בבני משפחה ובאנשי שלומנו, מבני מיננו, מן־ג’יניסנא כפי שאומרים אחינו החלבּים. אין ולא יהיה לנו בית במקום אחר; תכניס לך את זה לראש. אני יצאתי בגילך מן הבית האחד לשני. המאורעות והגורל מחזירים אותי היום מן השני לראשון. ומי ייתן שלפני שתגיע אתה לגילי כיום, תזכה לשוב לבית אותו בניתי באהבה ונטשתי באכזבה.”

אמר לו: “בסדר־בסדר, אבא, אל תתרגש; זה לא בריא בשבילך.”

הרגיש עמרם דמעה מזדחלת במורד לחיו. מיהר ומחה אותה בגב ידו, לבל ייתפס בחולשתו.

בסלוניקי התאהב אושרקה בים. עד שלא ירדו ליפו לא ראה ים. והים שראה מן הספינה היה מרושע ומסוכן. כאן, בשעות הפנאי הארוכות, היה משוטט על חוף הים, פעמים ביחידות פעמים אחיו ואחיותיו עימו, רצים יחפים וסופגים את הצינה ואת הלחות ואת החירות בכפות הרגליים; מלקטים צדפים מפתיעים ביופיים; מתגרים בגלים המתנפצים חרישית אל החוף ברחש־לחש מרגיע, שילדי ירושלים לא שמעו ולא הכירו אפילו בחלומות. והאוניות הרבות העוגנות בנמל, המתגלה כשעולים על שובר־הגלים – יער של תרנים וארובות ודגלים ומלחים במדיהם המופלאים. “רוצו, רוצו אל הים,” היה אבא אומר לקטנים, “סמרקנד רחוקה מן הים אפילו יותר מירושלים.” ולעצמו היה מוסיף, עלי הוא מטיל אימה; אני רק רואה אותו כבר ראשי סחרחר.

כשסיפר אשר לאלווירה, דרך אגב, כמה יפה ומופלא בעיניו הים אמרה לו: “חבל שחלפה עונת הרחצה, שאז אתה חש את הים בכל חלקי הגוף; לא רק בעיניים ובכפות־הרגליים. אן לך מושג כמה נעים להתרחץ בים, לחטוף חבטות הגלים, לעלות על הגל ולשחות איתו אל החוף. “לשחות,”” אמר לה, “נשמע באוזני, כמו באוזנייך, לעוף; משהו שאינו מִטבע האדם.”

צחקה צחוק גדול, שלא כדרך הנערות המחונכות בשכונה בירושלים, ואמרה לו: “אתה יודע מה – אתה מוכרח לבוא אתי לראות את שקיעת השמש בים; הערב!” אמר לה, “אבל בערב…” נכנסה לדבריו ואמרה: “בלי אבל ובלי חבל; אמרתי הערב!” ונעלמה בריצה.

לפנות ערב באה ולקחה אותו לראות את השקיעה. הם עמדו נשענים על מעקה עץ מגולף והסתכלו שעה ארוכה, בלי אומר ודברים, בשקיעה האיטית העצובה והרוגעת.

“את יודעת…” התחיל והפסיק, “את יודעת…”

ולפתע נבע ויצא מפיו וידוי ארוך וכואב על מה שעולל לה לאסתריקה, על הקירבה והחיבה שהיו ביניהם מאז עמדו על דעתם, על רגשות האשמה האוכלים בו בכל פה, על החרטה שהחליט כפי שהחליט. מבלי להסתכל לעברו, עיניה נעוצות בהילת הזהב על האופק הכחול, אמרה אלווירה: “אני חושבת שהייתי עושה כמוך; אני לא מכירה את אסתריקה, אבל אני חושבת שגם היא היתה עושה כמוך.” ובהחלטה רגעית, מתרוממת על קצות האצבעות, אחזה בכתפו, הצמידה את שפתיה אל לחיו ונישקה אותו. אושרקה הסמיק. נשאר ללא מלים. אסתריקה לא היתה עושה כדבר הזה, עלה הירהור במוחו, בחיים לא!! בנות ירושלים אינן חופשיות ונועזות כמו הבנות במדינות הים. “מדינות הים” זה כבר כאן.

“עכשיו אתה תלשין עלי,” שברה היא את השתיקה, עיניה בציפורני ידיה, “כמו אדם שהלשין על חוה.”

“מה פתאום,” פרצו המלים מגרונו, “בחיי אדוני וספר התורה שלא אלשין.”

ולאחר הירהור, במצח מקומט ובשפתיים חשוקות: “אני בכלל לא זוכר שכתוב שאדם… הלשין.”

“ועוד איך הלשין,” התריסה, “רק לפני כמה ימים למדנו בכיתה ‘האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכָל.’ היינו צריכים ללמוד את זה בעל־פה. זה התחיל כבר אז, שהאשה תמיד אשמה.”

למחרת היום נשלח אושרקה לקנות מפה והם התיישבו, עם נחמיאס וסוכן־נוסע בשם אלקיים, לתכנן את מסלול המסע ביבשה. המשימה לא היתה קלה. לאחר דין ודברים הם החליט על סופיה ובוקרשט כתחנות ראשיות בדרך, בואכה אודסה. בשתיהן יש קהילה יהודית מכניסת אורחים. באחת מן השתיים יתעכבו לחוג את ראש השנה ולצום ביום כיפור.

“משם ואילך,” אמר אלקיים, שהיה מנוסה במסעות מסחר אל מרכזה של אסיה, “יתחילו הקור והשלגים, ירחם השם.”

כשיצאו מביתו של נחמיאס, תפס אלקיים את שאולוף במרפקו, הריחוק מאשתו וילדיו ואמר לו בקריצה: “כדבר גבר אל גבר.”

אמר לו: “דַבּר; הם בשלהם וכבר אינם בטווח שמיעה.”

אמר לו: “הימים ימי מלחמה. הדרכים משובשות. שורצות קלגסים ושודדי דרכים.”

אמר לו: “אני יודע.”

קרב פיו אל אוזנו של שאולוף ואמר: “אשתך מבעד לחיוורונה אשה יפה, בלי עין הרע. ויש לה במחילה חזה בנוי לתלפיות.”

אמר לו: “אני יודע, אך מה עניין שמיטה אצל הר סיני.”

אמר לו: “לא הר אלא שני הרים. הררים הרי סכנות. קלגסים ושודדי דרכים נמשכים לנשים יפות כפרפרים לעששית. אם לא תדאג זוגתך להסתיר את חינה ואת אוצרותיה, לא תצליחו לעבור את המהמורות ואת ההרים שבדרך. שמע לבעל נסיון.”

אמר לו: “יש הגיון בדבריך. אדבר עם אשתי. אבל, אני חשבתי ששודדים וחיילים שלוחי־רסן נמשכים אל הזהב והכסף, העדיים והתכשיטים.”

אמר לו: “מאז ומתמיד היה גוף האשה מוקד המשיכה הראשון במעלה. אתה שירושלמי אתה ויודע בוודאי עברית גם ערבית, האם לא עמדת על כך שהמלים ‘שדד’ ו’בזז' שתיהן מתייחסות לשדיים?”

תמה: “גם בזז?”

אמר לו: “ואיך תאמר בערבית שדיים אם־לא בְּזָז.”

הצטחק ואמר לו: “נחמיאס שיבח בפני את נסיונך בדרכים. עכשיו אתה מתגלה כמומחה למלים ולנשים.”

אמר לו: “בִּל־ערבּי בּי־אוּלוּ: איסאָל מוּג’ארבּ ווּלא תיסאָל חָכּים; יעני: שאל בעל־נסיון ואל תשאר רופא. מה שלא סיפר לך ידידנו נחמיאס, שבימי בחרותי עסקתי לפרנסתי בהברחת גבולות. ומנעורי חובב אני מלים ונשים.”

אמר לו: “אני מודה לך על גילוי הלב והדאגה. אקח דבריך לתשומת לבי.”

אמר לו: “ואל תשכח להתפלל. בלי עזרה משמיים סיכוייך קלושים. יותר קל להעביר פיל בקוף של מחט מלהעביר אשה יפה גבולות.”

נפרדו, זה מלקק שפתים וזה טעם מר בפיו.

 

12    🔗

הטיסה מסמרקנד לטשקנט הבירה יצאה בשעה מוקדמת. אושי היה הזר היחידי על הטיסה הזאת. חוץ ממנו היו עליה כשני תריסר אנשי עסקים מקומיים. אל המקומיים היה יחס רגיל, כמו בכל שדה־תעופה בעולם, אך אליו התייחסו כאילו הוא חייזר. כל המבטים הופנו אליו בהסתר, בוחנים מה עושה האיש המערבי הזה במקומותינו. מחשבה מוזרה עלתה בלבו והעלתה חיוך על שפתיו: כנראה שאני לא כל כך בוכרי; כך משדרת לי הסביבה הזאת; או שמא אני הוא המשדר זאת, מתוך תוכי; ואולי זאת המחצית הלא־בוכרית הניכרת כאן על פנַי ומַפנה אלי את סקרנותם. שדווקא כאן תימחק הבוכריות שלי, שבעצם הביאה אותי לכאן; מה מוזר; מופלאות ומורכבות דרכי הזהות.

לזרים היתה כניסה מיוחדת. הם עברו פרוצדורה קפדנית, הושבו בחדר המתנה נפרד והובלו אל המטוס הקטן בלווית איש בטחון מימין ופקידה חמורת־סבר משמאל, כאסירים בלא כבלים.

המטוס הקטן היה גרוטאה. הנוסעים עברו ממושב למושב, ממששים את הריפוד בעיקום־חוטם, עד שמצאו כסא שמשענתו תקינה וריפודו אינו משַפּד בקפיציו את היושב עליו. דפנות המטוס היו סדוקים ומתקלפים. ניכר היה בעליל שלא תוחזק ולא טופל במשך שנים, לפחות מבחינת נוחיות ואסתטיקה. צריך להתפלל – חשב אושי, מנסה לשווא לחגור את חגורת הבטחון – שלתחזוקה בטיחותית נמצא להם בכל־זאת תקציב. הדיילת הבלונדית, מן המיעוט הרוסי בלי ספק, ניגשה אליו והציעה לו לעבור למושב אחר, שם החגורה ננעלת כהלכה. אחרי שגמרה לטפל בו, תוהה על מוצאו ומגמת פניו בסקרנות גלויה, פנתה ובירכה את הנוסעים, בלא מיקרופון, בטרם יתניע הטייס וקולה לא יישמע. לאחר ההמראה יצאה עם מגש פלסטי סדוק והגישה לנוסעים סודה בקעריות פלסטיק בלויות, שהזכירו בית תמחוי.

הדיילת הנאה, שלא היתה מורגלת בזרים, התיישבה לצידו, הציגה את עצמה בשם סווטלנה וחקרה אותו באַנגלוֹזבֶּקית מתנגנת. ניכר היה שהיא נהנית מעצם ההזדמנות הנדירה לתרגל את האנגלית שלה. הוא סיפר לה שהוא תייר ובכך נמנע משאלות מטרידות ומהסתבכות אפשרית. “יש לכם ארץ עם פוטנציאל אדיר לתיירות”, אמר לה. “אבל בלי כל תשתית תיירותית,” הגיבה ופרשה שתי כפות ידיים בתנועה של ייאוש. לא עברה שעה וכבר נראתה טשקנט הענקית מתחת.

“בשנת 1966 עברה העיר רעידת אדמה מחרידה,” סיפרה סווטלנה. “העולם המערבי לא שמע ולא התעניין. ברית־המועצות כולה התגייסה כדי לבנות מחדש את העיר ההרוסה. בהזדמנות זאת הורחבו הרחובות וחוסלו שכונות העוני, שהתמוטטו ממילא ברעש. תייר שכמוך ייהנה בוודאי משוק ‘אלייסקי’ ומן המוזיאון הלאומי לאמנות. גם השוק המקורה צ’ורסו מושך אליו תיירים. ואל תשכח לטייל בכיכר אחוות העמים ‘דרוּזבּה נארודוב’ ובכיכר העצמאות ‘מוּסתקיליק’. המדרסות כאן פחות יפות ומרשימות מאלה שבסמרקנד ובוכרה,” סיימה את עצותיה וקמה לבדוק אם הכל חגורים לקראת הנחיתה.

בנמל התעופה הגדול והרדום של הבירה חיכה לו איש “לשכת הקשר”, שחזר זה עתה מסיור עבודה בטג’יקיסטאן ותורכמניסטאן השכנות. הוא ניגש אל אושי בצעדים בטוחים, סורק רעמת שערו בחמשת אצבעות ימינו ומעורר קנאה באורח דליל השיער. הושיט ידו ונעץ עיניים בהירות ואמר: “אני מוטי ואתה בוודאי אשר.”

“קוראים לי אושי,” לחץ זה את ידו בחוזקה, מהרהר עד כמה מזכיר טון דיבורו של הברנש את "מִי טרזן – יוּ ג’יין " מסרטי ילדותו.

מוטי היה גבוה מאורחו בראש. מפתח ז’קט העור האופנתי הציץ תליון “חי”. אושי סקר אותו ממגפוני העור שלרגליו ועד לשפמפמו הדק. נקלט יפה בארץ הברנש, מתנהג כצבר גאה־עד־יהיר. נקי ממבטא רוסי שבוודאי הביא עימו בילדותו מלנינגרד. וכאילו שמע את הרהוריו, עבר מוטי לרוסית שוטפת ונתן הוראות לנהג שחיכה לשניהם נשען על מכוניתו החדשה. “תשאיר את המזוודה ואת הכל על המדרכה,” הורה לאורח, “הנהג יכניס לבגאז'. זה עבודה שלו. תתחיל להתרגל למנהגי המקום. כאן לא בדיוק תל־אביב, אם לא שמת לב.” וצחק מכל הלב.

מוטי סקר את אשר במבט משועשע, מלמעלה למטה, וירה חץ ראשון: “אז מה מביא אחד כמוך למקומותינו? תן לי לנחש. מצאת מקום שבו להיות בוכרי זה יתרון.”

“כלומר, בארץ זה חיסרון.”

“זה אתה אמרת. ואולי הרגשת.”

“ומה אתה אומר?”

“מה שטופול אומר על העני ב’כנר על הגג': זו לא בושה, אבל גם לא כבוד גדול.”

נשתררה שתיקה מעיקה. אושי החליט להבליג, לא להיגרר להתנצחות.

“תראה, אני אהיה איתך גלוי,” פתח מוטי במונולוג, אחר שהתחילו בנסיעה העירה. “אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שאין צורך באנשי הסוכנות כאן. אנחנו, לשכת הקשר, שולטים במצב עוד מלפני העצמאות שלהם ואנחנו מסוגלים לעשות כל מה שדרוש בשביל העליה המתגברת. אנחנו בנויים לזה. אנחנו מושרשים כאן. עוד מימי המשטר הדפוק. והכפילות שתביא כניסתה של הסוכנות לעניינים נראית לי מבטיחה צרות. אבל אל תבין אותי לא נכון, זה לא נגדך אישית. אין לי שום דבר נגדלך. בינתיים. יש לי אפילו משהו בעדך. אתה בוכרי. אני אשכנזי. תתפלא, אבל לזה יש משמעות בחורים האלה. בעיקר בכפרים ובערים הקטנות. בעצם גם בבוכרה העיר. ובסמרקנד. זה יעזור לך להתקבל. השאלה היא, אם זה יעזור לי.”

ושוב צחק. אותו צחוק, שהשתלב עם טוב הדיבור, שרכש כנראה מן השרות הממושך בצה"ל. הוא משך את שפתו התחתונה בין בוהן ואצבע ונעץ עיניו לראות איך מתקבלת דוּגריותו.

“טוב, לא אמשיך לזיין לך את השכל עם מה שאני חושב על הסוכנות. מכיר את הבדיחה על הילד שסיפר למורה שלו, כשנשאל, שאבא שלו סרסור זונות כדי לא לגלות לו שהוא פקיד בסוכנות?” חה־חה־חה! אז אל תפסיק אותי. אני יודע שאתה לא פקיד. וכבר אמרתי לך שאין לי שום דבר אישי נגדך. רק לא תופס למה צריכים לדחוף לנו, אחרי שהסתדרנו שנים לא רק עם היהודים, אלא אפילו עם השלטונות הסובייטיים ועם הק.ג.ב. ועם כל החולירע הקומוניסטי. תשמע, מה שעשתה כאן לשכת הקשר – עוד ייכתבו על זה ספרים. ספרים! פרס ישראל, אני אומר לך; ל־פ־חות! מה שאתה שומע!"

“אני…”

"אבל מספיק בעניין הזה. אתה נראה לי שפוף תחת ההפגזה שלי. בחיי האמא שלי שלא התכוונתי. בוא נעבור לבּריפינג קצר וענייני:

“אל’ף – יהודים. איש לא יודע כמה יש. לא בחבר המדינות בכלל ולא במדינה הזאת, שאם היא מדינה אז אני צנצנת. ההערכה היא – וזאת הערכה בלבד – שנשארו כאן כ־80.000 יהודים, אחרי היציאה המבוהלת של כמה אלפים מאז שנפתחו שערי ההגירה. יש אומרים שיצאו כבר רבבות. זה כמו שמפניה שפורצת מהבקבוק כשהפקק עף. בטשקנט יש היום לפחות 40.000, מהם 8.000 בוכרים. בסמרקנד – קרוב ל־8.000 ורק אלף מהם אשכנזים. תוסיף לזה 6.000 בוכרים בבוכרה ועוד אלפים אחדים בעיירות – כמעט כולם בוכרים. ויש לא מעט במדינות הסמוכות. בדוּשַנבֶּה למשל יש כ־3.000 יהודים, מחציתם בוכרים. אתה לא יודע איפה זה דושנבה, אז תשאל. אתה מכיר את הבדיחה על הבדווי והבן שלו? על כל שאלה האבא עונה ‘לא יודע’ ובסוף הוא אומר לבן ‘תשאל, בני, תשאל; אם לא תשאל איך תדע?’” שניהם צוחקים.

“אז איפה היינו?”

“בדושנבה.”

“זה עיר הבירה של טאג’יקיסטאן. קודם נקראה סטלינאבאד, על שם ‘שמש העמים’. אקח אותך איתי בנסיעה הבאה. אם אתה רוצה. גם בקזחסטאן יש יהודים בוכרים. בכלל עליך להבין, אוזבקיסטאן מוקפת מדינות אסיאתיות מוסלמיות. היא החזקה, העשירה והיציבה מכולן. ישיבתנו בה וקשרינו איתה ישפיעו על יחסינו עם כל שכנותיה סביב. טשקנט היא הבירה הלא מוכתרת של כל מדינות אסיה התיכונה. לא ירחק היום שתהיה לנו כאן שגרירות; שמע מה שאני אומר לך. מוטי אומר – מוטי יודע. וכסגן מיל בצה”ל אני יכול לומר לך – בינינו! – שישיבתנו פה, בעורף השטן האירני, חשובה היום וחיונית מחר. שמע מה שאני אומר לך. ריד מַיי לִיפּס!"

הוא לקח נשימה ארוכה, פיזם משהו לעצמו, התגרד בעורפו והמשיך.

“עכשיו. דיברנו על מספרם של היהודים. זה אל’ף. בי’ת, מצבם. אז ככה. עוזבים דווקא היהודים, שלכאורה יש להם עתיד כאן. אני מתכוון לבוכרים. אליהם יש חס כאל בני הארץ. הם גם נראים ומתנהגים ומדברים כבני המקום. ודווקא הם עוזבי ויעזבו ראשונים. קשה לי להסביר מדוע. אולי מפני שיש להם חושים בריאים. אולי משום שהם מכירים היטב את המוסלמים המקומיים, שאינם קנאים כמו האירנים או האפגנים השכנים, אבל גם הם רחוקים מאהבת ישראל. אנ’לא יודע. הם מדברם בפאניקה על האפשרות שהרפובליקות האסיאתיות יכריזו על גיוס חובה לצבא. שגעון. מה שברור, שליהודים האשכנזים אין שום עתיד כאן. הם שנואים קודם כל כרוסים, כזרים מתנשאים ומשעבדים, שהגיעו בימי המלחמה כפליטים חסרי כל ועכשיו הם טובים בשמנת ‘על חשבוננו’. זה שהם גם יהודים לא מוסיף נקודות לטובתם. הם מתנהגים כמו רוסים, ועל־כן הם קוץ בתחת לשלטונות האוזבקים, למחַיי התרבות האוזבקית ולאיש ברחוב ובבאר. גם הסיבות הקלסיות של האנטישמיות נמצאות כאן ובשפע. היהודים אפילו הבוכרים, משכילים יותר ומצליחים יותר ועשירים יותר מפשוטי עם הארץ, ואלה מקנאים וחולמים על אפשרות של ביזה ואונס כמו כל האנטישמים בכל הדורות. ואם זה נשמע לך תיאורטי, אזכיר לך שבשנת 1990, לא מזמן, היה פוגרום באנדז’אן; בלב הריפובליקה הזאת. בארץ לא כתבו לע זה מלה. אבל כאן אין יהודי שאינו חושב על זה.”

*

המכונית נעצרה ברחבת החניה של מלון “אוזבקיסטאן”. בניין ענק המתנשא בעשרות קומותיו מעל כיכר מיוערת שאין רואים היכן היא נגמרת. הנהג הגוי נשא את המזוודה בימינו ואת תיק הג’יימס־בונד של מוטי בשמאלו. הלובי המה אנשי עסקים וצוותי חברות תעופה מכל העמים והגזעים, בעיקר האסיאתים. הכל היה כאן בקנה מידה גדול יותר מאשר בסמרקנד. ומיד התברר שזה כולל את המחירים לתייר. מוטי התהלך במקום כבן־בית, מתלוצץ עם הפקידות בשפתן, משחד את האחראית על הקומה בכמה שטרות מקופלים ומשתלט ביעילות על המעליות הקפריזיות.

“אל תקרא לזה שוחד ואל ת־ח־שוב על זה כשוחד. אני לא משחד; אני משַמּן, מרַפּד מ־תַג־מל. תורם, אם אתה מעדיף, למטרות עתידיות. לשחד – מסוכן ואסור; ואוי למי שנתפס. לתגמל – הכרחי וחיוני, אם חפץ חיים אתה. שום דבר אינו זז כאן בלי ריפוד. תכניס לך את זה לראש. גם לראשם של הבוסים שלך. ושלא יחלמו על קבלות. אם הם לא סומכים על דיברתך באשר להוצאות התיגמול – שיקחו אותך בחזרה לארץ הקודש. כאן זה ארץ הבקשיש. נקודה. הבנת את זה, ב־רוך?”

“אתה רוצה להגיד לי שבלי זה…”

“תפסת.”

“ואיך יודעים למי לתת? וכמה?”

“לומדים. מבעלי הנסיון.”

“מוכן להיות המורה שלי?”

“חיובי!”

אושי, עתיר נסיון מהמלון בסמרקנד, עבר ובדק בחדר שקיבל מה פועל ומה צריך תיקון.

“תרשום לי כל מה שאינו פועל ואני אדאג לזה. חמישה דולר יספיקו. ואם עד מחר לא יתקנו הכל, אני אעלה למנהל המלון והוא כבר ישמע ממני.”

“חשבתי שאנחנו אמורים לשמור על פרופיל נמוך. לא לבלוט בשטח.”

“פרופיל נמוך כן. רמת שרות נמוכה – לא. ומן הסיבה הפשוטה, שאינך מתאר לעצמך כמה נמוך יכול הנמוך המקומי כאן להגיע. שמע, אתה תבדוק ותרשום ואני בינתיים אקפוץ למטה ואביא משהו לשתות. אפתח לך את הטלויזיה על ה־CNN אולי יהיו חדשות מהארץ.”

מוטי חזר עם בקבוק קוקה־קולה ופחית בירה מכבי. משקאות השטן הגדול והשטן הקטן כבשו כאן את השוק; של בני המעלה.

“תשתה משהו,” אמר מוטי, חולץ בשינו את הפקק, “ותקשיב לחלק העיקרי של התיזה שלי. אחרי זה אתה משוחרר. אז ככה. היהודים בכל ברית־המועצות היו בטוֹפּ, יעני בצמרת של החברה, הן ברמת ההשכלה והן ברמת החיים. האחד הרי נובע מהשני. יהודי בוכרה היו בטוֹפּ בהשוואה לתושבים המוסלמים ואילו יהודי מוסקבה היו בטוֹפּ בהשוואה לתושבי מוסקבה הרוסים. במלים אחרות, המרחק בין יהודי בוכרה וסמרקנד לגויים כאן היה דומה למרחק בין יהודי מוסקבה ולנינגרד לגויים שם; א-ב-ל, בין בוכרה למוסקבה היה פער של שני דורות. וזה במעצמה שחרתה את השויון על דגלה.”

“אתה מנסה להגיד שיש תהום בין רמת יהודי בוכרה לבין זו של יהודי מוסקבה.”

“אני לא מנסה, אני אומר! וזה נכון לגבי כל יהודי מוסקבה, שחמישה־עשר אחוזים מהם ספרדים; רבים מביניהם היגרו לשם מכאן.”

“אבל אמרת שבטשקנט…”

“קלטתי אותך. האשכנזים בטשקנט נחשבים רוסים. ובטשקנט הם הרוב. הם שייכים מכל הבחינות למה שאמרתי על יהודי מוסקבה, גם אם לא הגיעו בדיוק ממנה. אז כאן, בעיר הגדולה הזאת, יש שתי קהילות יהודיות, עם מעט מאוד קשרים ביניהם. הפעילות הציונית שלנו היא שיצרה את הקשרים הראשונים בין שתי העדות המתבדלות האלה. מצחיק? מצחיק, אבל עובדה.”

“ואיך אתה…”

“הבנתי. תקבל תשובה. תראה, בעיני החלוקה האמתית היא בין יהודים שמוכנים לעלות לארץ לבין יהודים שרוצים להגר למערב. יש כאלה וכאלה בשתי העדות. אחוז הבוכרים שמוכנים לעלות (שים לב שאינני אומר רוצים) גדול יותר, אבל לא מסיבות ציוניות אלא מסיבות משפחתיות; כיוון שלרבים מהם משפחות ענפות ומבוססות בארץ. בכלל, אידיאולוגיות – ובכלל זה ציונות – הן סחורה מיושנת שהתאריך האחרון לשיווקה פג מזמן בארצות האלה. דיברתי פעם עם פרופסור למדעי המדינה, יהודי כמובן. שאלתי אותו, איך התסדרתם עם שבעים שנות קומוניזם. ולתדהמתי הוא ענה לי, בכל הרצינות ‘כמו שאתם הסתדרתם עם מאה שנות ציונות’.”

“שאלתי דווקא, איך אתה… אישית…”

“אה… זה. תראה, אשקר אם אומר לך שאני מרגיש אותו דבר כשאני יושב מול משפחה בוכרית ומול משפחה אירופית. אני אוהב לדבר עם אנשים בגובה העיניים. עם הבוכרים יש לי משום־מה הרגשה שאני מדבר מלמעלה למטה; ותהרוג אותי אם אני יודע, האם זה משום שאני מסתכל עליהם מגבוה או משום שהם מסתכלים עלי מלמטה. אני נוטה לחשוב שלא בי האשם. לא רק בי.”

“אז האשם בהם.”

“לא בהם. הם בוודאי לא אשמים. אשם החינוך שהם קיבלו, המוסכמות שבתוכן גדלו, המציאות של עולם־המחר שדילג מהיום למחר והותיר אותם בעולם האתמול.”

“אז הם אנשי האתמול ואתה איש המחר?”

“גם אתה, אחי. ושום העמדת פנים לא תעזור לך. אם לא בעיניך, אז בעיניהם. וכמו שאני מכיר אתכם הצברים, גם בעיניך.” והסתכל לו ישר בעיניים; מרוצה מעצמו ומהקשב של הטירון שלפניו.

“לחיים.”

“לחיים! לחיי העלייה בכלל והעלייה מחבר המדינות בפרט. שמעת על הפרופסור האידיוט, שפירסם מאמר שצריך להפסיק לעודד עלייה כדי שלא תהיה צפיפות אוכלוסין בארץ הקטנה שלנו?”

“מה דעתך שנכתוב לו מכתב ונציע לו ‘לעלות’ לאוזבקיסטאן? כאן לא תהיה צפיפות אפילו בעוד מאה שנים.”

 

13    🔗

אם אבוא לספר את כל מה שעבר על עמרם שאולוף ומשפחתו בדרך הארוכה מסלוניקי לסמרקנד, חזקה עלי שארָאה בעיניכם כאותו קשיש בודד שנשאל “מה שלומך?” והחל מונה את תחלואיו ואת מכאוביו ואת מגבלותיו אחת לאחת, עד שהשואל מתחרט ששאל לשלומו. אתעכב אפוא רק על הארועים הבולטים, שבלעדיהם לא יהיה הסיפור שלם.

בסופיה עשו – קשה לומר חגגו – את ראש השנה ובערב יום כיפור היו כבר בבוקרשט. כאן, למחרת הסעודה המפסקת שאכלו על שולחנו של הרב, נתקף עמרם בשיתוק של מחצית פניו. למעשה, עוד במהלך הסעודה הרגיש שאין פיו נשמע לו והמרק נזל מזווית הפה הימנית, כאילו היה תינוק; אך הוא לא ייחס משמעות לתופעה, חשב שספיח היא לצום הקשה וקיווה שתעבור לאחר שינה טובה. אולם למחרת בבוקר, בעת הגילוח, ראה מחציתו של חיוך על מחצית פניו וחש שעינו הימנית ולסתו הימנית אינן נשמעות לו כלל. כיוון שלא מצא סיבה או אות הזהרה למכה שניחתה עליו, החל לפשפש במעשיו לדעת על איזה חטא נענש בידי שמיים; ואכן מצא כמה וכמה חטאים, קטנים גם גדולים; בינו לבין בוראו ובינו לבין חבריו. הלך אצל הרב והשיח את ליבו, להסיר מועקה מעליו.

שאל אותו הרב: “שאלת את עצמך מה נשתנה יום כיפור זה מכל יום כיפור שלפניו?”

אמר לו: “זו פעם ראשונה, כבוד הרב, מאז בר־מצווה שלי שלא קיימתי מצוות ל”ט מלקות בערב יום כיפור."

פקח הרב עיניים גדולות והודה שמעולם לא שמע על מצווה כזו.

סיפר לו: “מנהג קבוע לנו בבית הכנסת ‘בבא תמא’ שברחובות הבוכרים בירושלים; שעם תום תפילת מנחה רוכנים כל הגברים על שולחן נטוי בבית־הכנסת, מפשילים חולצה וחושפים את גבם לשלושים ותשע מלקות שהרב דאתרא מלקה אותם בשוט עשוי מעורות שור וחמור. הרב פותח ואומר: ‘מוסר השם בני אל תמאס’ והגבר החוטא עונה: ‘וידוי חרטה ודמעה’ ואז מכה הרב בעדינות מכות מלטפות ומחטאות ומכפרות כשהוא מפזם: ‘והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו.’ עם המכה האחרונה מבשר הרב: ‘סר עוונך וחטאתך תכופר.’ זו השנה הראשונה, רבי, שלא עברתי את הטקס המטהר הזה. שמא על כך אני נענש?”

“הסר דאגה מליבך,” ענה הרב, “מנהג זה אינו מצווה מתרי”ג המצוות ואינו מחייב כל אדם מישראל. רשות הוא ולא חובה. ואין הקב“ה מעניש על כגון דא.”

“אם־כן, מה חטאי?”

ליטף הרב זקנו ועצם את עיניו, שרבב שפתיו ואמר: “אפשר… עונש הוא על עזיבת ירושלים עיר קודשנו בימי צרה וצוקה.”

על זה לא חשב.

אמר לו לרב: “אבל אני… אנחנו… לברוח הייתי מוכרח; מלאך המוות החל מתהלך ברחובות ירושלים, בל אחטא בשפתי.”

אמר לו: “מלאך המוות אינו צועד ברחובות. הוא ירוד משמיים. אין בפניו גבולות עיר ומדינה. ואין בורחים מפניו. אם נגזר – נגזר.”

סיפר לה ליעל מה שאמר לו הרב, לחלוק עימה מועקה שהתפיח זה בלבו.

אמרה לו: “רופא אתה צריך ולא רב. ובכלל, מה ציפית מרב אשכנזי. זה לא כמו אצלנו, שכּל רב חכם.”

הלך אצל הרופא. אמר הרופא שזו תופעה מוכרת, הרגיע אותו שאין זה שיתוק העלול להתפשט על כל הגוף, אף סיפר לו על גוי בשם בֶּל שגילה את השיתוק החלקי ואת מהלכיו, אך לא מצא לו מרפא. נתן לו הרופא צנצנת ובה ששים כדורים, תמורת לירה זהב, ואמר לו: “קח כדור אחד ליום ועד שתתרוקן הצנצנת תתחיל, בעזרת השם, לשוב לאיתנך. וביום הששים רצוי שתיתן צדקה לקופת רבי מאיר בעל־הנס, כדי שישלימו מלמעלה מה שאנו הרופאים עושים כאן למטה.” היה מתקשה לפקוח עינו בבקרים בלא עזרת האצבעות. היה מתקשה באכילה ושתיה. היה גם מתקשה לצחוק. וכשצחק או חייך התעוותו פניו להחריד.

אמרה לו יעל אשתו: “איך אומרת רשל החלבּית: ‘הצרות הצרורות באות צרורות־צרורות’.”

ממש בתום ששים הימים החלו פניו לשוב לצורתם ולתפקודם. רק עינו המשיכה להזדקק לעזרת אצבעותיו. ומה מוזר, כשאכל חריף או חמוץ או מלוח החל מרגיש זאת גם בעינו הימנית; היתה נצרבת ודומעת, כאילו כל החריפות עוברת דרכה החוצה. את קופת רבי מאיר לא שכח.

במהלך אותם ששים ימים חלו כל הילדים, פרט לאושרקה הבכור. חום וצמרמורות והקאות והזיות ומה־לא. נויראל נדבק מחבצלת שנדבקה מתמרה הקטנה. עד שלא חלתה מרים בת השלוש־עשרה נשאו ההורים את הילדים החולים בכריכה עבה שכרכו על גבם, כדרך הערבים, והמשיכו במסע, מלעיטים את הקטנים באספירין ומתעכבים פה ושם למצוא רופא או גַלָּב שיעשה להם טיפול בכוסות־רוח. מרים היתה גדולה וכבדה וכך נאלצו להתעכב למעלה משבוע בעיר יָאס, עד שתחלים ותעמוד על רגליה. נוסף על התרופות שנתן לה הרופא, השקתה אותה אמה כמויות אדירות של חליטות עלי־בּבּונג, צמח הקרוי כאן קאמומיל, להפגת כאבי הוסת. באותה הזדמנות טיפלה יעל בכאבי האוזן שעליהם התלוננה בבכי תמרה הקטנה; במי בצלים צלויים התחילה ובשמן שקדים מחומם סיימה את הטיפול.

הקהילה הגדולה ביאס היתה להם לעזר. המאחרים הסבירו להם שרומניה עודנה נייטראלית במלחמה, מלכה מהסס לאיזה צד לחבור; חושש מן הגרמנים שיכבשו את ארצו אם יצטרף ל“מעצמות ההסכמה”, אך מתפתה לשליחיהן של אלה המבטיחים לו השבת חבלי ארץ שהיו פעם שלו אם יצטרף. כיוון שאלה פני הדברים, מעבר הגבול מרומניה לרוסיה יהיה בעייתי, שלא לומר מסוכן, אפילו עם מבריח מקצועי.

שכרו אפוא מבריח־גבולות רומני קשיש, שהסתפק במועט ונראה פחות מאיים מן הצעירים שראו לפניו. זה הבטיח להעבירם לבסרביה – הנשלטת בידי הצבא הרוסי – ולא לעזוב אותם בטרם יראו את השלט הראשון המורה לכיוון קישינב. “השלט הראשון הכתוב רוסית,” התעקש עמרם, והשניים תקעו כף. הסכימו ביניהם שמחצית התשלום מראש ומחצית תופקד בידי אחד מנכבדי הקהילה ביאס, וזה ייתן אותה לניקולא המבריח תמורת חפץ מוסכם, שיבשר ויאשר שהמבריח עמד בדיבורו.

בדרך מן העיר אל נהר הפרוט, בלילה חשוך וקר, ניחתה עליהם המכה הראשונה. צמד שודדים, שמצא שפה רומנית משותפת עם ניקולא, רוקן אותם מכל חפץ בעל־ערך ומכל מלבוש שלא היה על גופם. את בטנות המעילים של ההורים ושל הקטנה פרמו, בחיפוש אחר מטבעות זהב ואבנים יקרות, אך השאירו אותם על גופם. העמיסו על כתפיהם והסתלקו, נמוגים בערפל שמתוכו צצו, סכינים שלופות בידם.

“רחמנים בני רחמנים,” סיכם ניקולא, ספק ברצינות ספק באירוניה, והצטלב. “שודדים אחרים היו משאירים אותנו לקפוא בתחתונים לגופנו.”

“האינטואיציה הנשית שלך שוב הוכיחה את עצמה,” החמיא עמרם ליעל הרועדת בתוך עטיפותיה, “על המעיל המרופט של אושר אפילו לא הסתכלו.”

עברו את הנהר והגיעו אל צומת דרכי עפר שעליה התנוסס שלט באותיות קיריליות “קישינב”. הוציאה יעל מכיסה כפתור נחושת ומסרה אותו לעמרם. זה הושיט אותו לניקולא, שנשק לכפתור ובירך אותם ברומנית ובאידיש ופנה בדרכו חזרה לנהר. הדרך התפתלה בתוך יער עצמי מחט.

“סופסוף אנחנו על אדמת רוסיה,” ניסה האב לרומם מעט את הרוח.

“תצחק,” אמרה יעל, “אבל ניקולא הזקן חסר לי. הרגשתי איכשהו יותר בטוחה לצידו.”

“בימינו אלה,” השיב לה ונאנח, “אפילו קנה רצוץ הוא משענת.”

רגליהם התנהלו בכבדות. אושר צעד ראשון, אחיו נוריאל על כתפיו, מהרהר שהנה גם צד טוב אפשר למצוא בשוד, שהמשא הוקל והם יכולים לשאת את הקטנים במקום את המטען. אחריו צעד בצעדים קטנים עמרם, נושא את חבצלת על זרועותיו, משתהה לקצב הליכתה של יעל המסַבּלת את תמרה על גבה, צועד וממלמל “אנא אדוני, הצילני היום ובכל יום ויום מכף כל אורב ואויב, כמו שהיצלת לדוד מיד שאול.” מרים השתרכה כמאסף. מזה זמן, עוד בטרם עזבו את ירושלים, החלה זו מצמחת סימנים של אשה, שני ראשי עופרים זקורי פה; שלא לדבר על מה שאין העין רואה. לא פעם פזל אושרקה לעבר ובאין איש בקרבתם פיזם באוזניה את הפסוק הידוע משיר השירים, בתיקון קל: “אחות לנו קטנה ושדיים… יש לה,” מפזם ובורח מחבטות ידיה.

עוד הם מהלכים יגעים ומהורהרים, מצפים לעגלת איכרים שתעשה להם קפיצת־דרך, והנה ירדה עליהם המכה הבאה.

מבין עצי היער הגיחו שני גברתנים שיכורים, עריקים מן הצבא הרוסי לפי בגדיהם, תפסו את מרים מימינה ומשמאלה וניסו לסתום את פיה המצווח. ששה זוגות עיניים מבוהלות הופנו לאחור. הקטנים הורדו לארץ בחבטה.

“אתם יכולים להמשיך בדרככם קדימה,” קרא לעברם אחד השיכורים, מראה ברובה שבידו את הכיוון. “אנחנו נסתפק בחתיכה הקטנה הזאת, אם לא תעשו שטויות.”

“וגם אותה נשַלּח בעקבותיכם,” הוסיף חברו, אחר שעה קלה. “אנשים נוצרים אנחנו; לא חלילה רוצחים. נוצרים מורעבים שלא ידעו אשה שבועיים ויותר.”

המשפחה הצטופפה סביב האב לחבילה אחת. בעיניים קמות ובחוסר אונים ראו את השיכור השני חובק בימינו את מרים ושמאלו במיפתח שמלתה, מלטפת־לשה את שדיה בגסות. עמרם החל לנוע לעברו בחריקת שיניים, כשהוא מסמן לאחרים להישאר במקומם. העריק הראשון קפץ לקראתו, כיוון את רובהו אל בטנו ובצחוק פרוע דחף אותו עם הקנה אל גזע עץ.

“אתה עקשן טיפש אתה,” צרח עליו בעודו כופת אותו לעץ בידיים רועדות. “הצענו לך ללכת קדימה ולהציל את חייך ואתה פונה לאחור. טיפ… טיפשש אחד!”

הוא סימן בידו בתנועות של שיכור לאושרקה לבוא אליו. התכוון לכבול אותו לעץ סמוך. תפסה יעל יוזמה, קראה אל העריק ואמרה לו: “רואים עליך שאתה איש טוב. תן לנער להוביל את הילדים קדימה; ילדים קטנים הם ואסור להם לראות.”

ובאותה שעה סימנה בידה לאושרקה לקחת את הקטנים ולרוץ קדימה. ויתר העריק בעניין זה ונענה לקריאתו של חברו, שכבר היה נאבק עם מרים על הקרקע ואינו מצליח להשתלט.

רעיון מטורף הבזיק בראשה של יעל. כשועלה המגינה על גוריה מפני הנמר, צעדה גאיונה לעבר שני הבריונים שהיו כבר משכיבים ומפשיטים את מרים ואמרה להם, לתדהמתם: “אם אתה גברים של ממש, הרפו מן הקטנה שאינה יודעת דרך־גבר ותנו לאשה בשֵלה להשביע את רעבונכם.” וכשראתה אותם בוהים בפיות פעורים – האחד מחזיק את רגלי הנערה הסוררת והשני מצמיד זרועותיה לאדמה – זרקה את מעילה מעליה וקרעה חולצת שמלתה, זוקפת מול עיניהם הקמות זוג שדיים, שלא ראו אפילו בחלומם.

“כל זה שלכם,” חשפה בפניהם את מערומיה, נסחפת בדבריה כאחוזת דיבוק, “שלכם ולהנאתכם, אם רק תרפו מן הילדה ותישבעו לי שלא תגעו לרעה במשפחתי. אני אהיה שלכם, של שניכם. אהיה טובה אליכם. טובה אני ממנה. מנוסה אני ממנה. יודעת מה גבר מבקש. אצלה תקבלו מאבק. אצלי תקבלו הנאה צרופה. לא תתחרטו.”

הסתכלו השניים זה בזה, מצמצו בשפתיהם ובעיניהם. מעולם לא ראו יופי כזה. מעולם לא שמעו דיבורים כאלה מפי אשה. אמר האחד, “נו – מה דעתך בראטישקה־אחי??”

ענה השני ואמר: “אם תשאל אותי, אני – עדיפה בעינַי דַדַנית רכת בבשרים על בעטנית רכה בשנים.”

עוד הם מתלבטים בתוך התדהמה, אוחזים עדיין בקרסוליה ובזרועותיה של מרים, וכבר היתה יעל פורשת מעילה על הקרקע בטווח עיניהם ומעבר לטווח זרועותיהם, פושטת בגדיה ומניחה אותם כר למראשותיה, תוהה על גופה המתעלם מן הבושה ומן הקור.

הרפו הללו מן הקטנה והלכו אצל האם, מעוּדדים ומתנודדים. בא עליה האחד והמם אותה בריח שיצא מגרונו. צחנת נשימתו ואדי האלכוהול טישטשו את עשתונותיה. עצמה את עיניה והפנתה את חוטמה ונשכה שפתה בשיניה ולא הוציאה קול. בא זה על סיפוקו, גילגל גופו המגושם מעליה והתפרקד על גבו, נאנח ומתמוגג ומנשם. פשט השני את מכנסיו, בולע בעיניו את טרפו ומשהה את ההנאה המזומנת לו לפניו, וברגע שרכן אל האשה השרועה, מושיט ימינו להיאחז בקרקע, נשמעה יריה ועוד יריה והוא נפל הצידה מתבוסס בדמו. השיכור השני הזדקף בבעתה ממשכבו וקפץ למצוא את הרובה שלו, אך גם הוא נורה פעם ופעמיים ונפל.

אושרקה הניח את הרובה מידו ורץ להתיר את האב המעולף. הכל קרה בהרף עין. בתושיה ואומץ, שלא שיער שיש בו, שב אל שני העריקים וידא שהם מתים, סובב אותם האחד מול השני והניח בידי כל אחד את רובהו עם הקנה מופנה אל השני.

“במה אתה משתעשע?” אמר לו אביו שהתעורר מעלפונו שבור, נרגן ועצבני, “כל חוקר יבין שהם לא ירו אחד בשני.”

“אתה שוכח, אבא, שהימים ימי מלחמה והשניים הללו עריקים. שום חוקר לא יטרח טרחה יתירה לחשוף מה בדיוק גרם למותם, בעיקר אם מוכנה עבורו גירסה נוחה שכזאת.”

“אתה קורה יותר מדי ספרים, יא־איבני. אבל, אני גאה בך על מה שעשית. מי היה מאמין.”

* * *

הם המשיכו בדרך דוממים, מדוכאים ומהורהרים. עמרם לא דיבר עם אשתו מטוב ועד רע. יעל לא הרימה עיניה אל אישה. מרים לא הפרתה מחגורת המעיל של אמה. הילדים היו המומים ומבולבלים. עד שהגיעו אל קישינב העיר, אזלו כוחות הגוף והנפש.

“אין לי כוח,” אמרה יעל בלחישה רמה, כאילו לעצמה, מכוונת היטב לאוזני בעלה.

עמרם לא הגיב. פניו נשארו חתומות עיניו כבויות.

“אין לי, אין לי, אין לי כוח,” חזרה ואמרה בטילטול ראש, עוטפת פניה בכפות ידיה.

כשמצאו לאחר יום־יומיים שפה להידבר בה, החליטו בעצה אחת עם אושרקה בכורם לשנות את המסלול. אם חשבו ותכננו להמשיך לאודסה, אשר על הים השחור, ומשם מזרחה לים הכספי ולימת אראל בואכה בוכרה – הם הבינו עתה שלא יהיה בכוחם לעבור את הדרך הקשה הזאת, גם אם קצרה היא מכל. הם מנו את המטבעות שנותרו בביטנת המעיל ומכרו את אבני החן שהיו בעקב הנעל ומצאו שכספם יספיק להסיעם ברכבות למוסקבה הבירה ומשם לטשקנט.

מסילת הברזל מזרחה טרם נשלמה סלילתה. אמנם יגיעו לשם בלי פרוטה לפורטה, אך יגיעו אם־ירצה־השם שלמים. שלמים אולי לא; אבל חיים.

לילה אחד הרדימו את הילדים בקרון הרכבת ויצאו למסדרון לשאוף אויר. נשענו על החלון וצפו בשדרות העצים הדוהרות, חולפות על פניהם ביעף. מאז אותו אירוע לא היו ביניהם דיבורים שאינם הכרחיים. לפתע פרצה אנחה כבדה מלבו של עמרם.

אמרה לו: “יש לך מה להגיד אז תגיד.”

אמר לה: “אפילו צעקה אחת לא יצאה מפיך.”

סטרה לו בכל כוחה על לחיו ופרצה בבכי, נושכת שפתה לבל ישמעו הקטנים. ירדו נחלי דמעה מעיניה והזדחלו, מלוחים ומרים, אל זויות פיה ולבין שפתיה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהרימה יד על אישה; סטירה אחת שטרדה חלומותיה לא פחות מן “האירוע” הנורא, שאותו הס מלהזכיר.

 

14    🔗

על כסאו הרם ישב שאה רוח', גלימת משי ארגמן לגופו, מצנפת צבעונין נוצצת בזהבה לראשו ועל פניו דאגה ומתח. מבלי משים היה נושך שפתו בשיניו. לימינו ישב משורר החצר ולשמאלו חבורת שריו. מאחוריהם עמדו היועצים. כִּסאה של גוהאר שאד, הסמוך לכסאו, עמד ריק; מזה שבועיים ימים היא שוהה ומשתהה במשהד, לצידו של קאוואם האדריכל, למורת רוחו של הבעל הקנאי.

בארמון הקיץ בסמרקנד עמדה צינת השחרית של חודש אלול, משב רוח רענן אחרי חודשים ארוכים של חום תופת מתיש, שחדר אפילו אל ארמון הקיץ המתוכנן היטב. תעלות המים, שהשקו את הגנים ואת הבוסתנים שמסביב לארמון, הוסיפו לחלוחית לצינת הבוקר. עצי האגוז התנשאו מעל הרימונים, אלה ואלה עמוסי פרי על סף הבשלתו. הגפנים הסתירו עוללות אחרונים שחמקו מעיני הבוצרים. עשרות עצי התאנה ומאות עצי התות עמדו עירומים מפרי, האחרונים גאים בשפעת עליהם – מאכל לתולעי המשי שעל גבם מתפתחת הארץ.

על הפרק עמדה השאלה מי ומה עובר להֶרָאת הבירה החדשה. הבניה אמנם עדיין בעיצומה, אך הגיע הזמן לסמן את מי נשלח ומי יילך לנו. האדריכל הציג את תכנית הבניה ואת שלביה – העיקרון: מן המרכז, מקום הצטלבותם של שני הרחובות הראשיים, החוצה; מעגלים־מעגלים. “במקביל,” אמר, "ובהקדם יש לקבל החלטה היכן ישוכנו האמנים והאומנים, המדענים, הסופרים והמשוררים; האם רצוי לרכז אותם ברובע אחד או לפזרם על פני ארבעת הרובעים.

“בנושא זה ההכרעה היא שלכם, ואני ועמיתַי נמשיך בתכנון לפי הנחיותיכם. היגענו לשלב, בו החלטה ברורה הכרחית, שכן אנו מתכוונים לשכן את האומנים סמוך, אך לא צמוד, לבתי המלאכה שלהם; ולא הרי צרכיו של משורר הכותב בנוצה על קלף כצרכיו של מצייר הערבסקות הצבעוניות על אריחי הקרמיקה הזקוקים לשריפה וגלזוּרה; שלא לדבר על הבורסקים המכינים את יריעות הקלף עבור הסופרים והציירים.”

“מכל מקום,” נטל שר הבינוי את רשות הדיבור, “הבניה של חצרות המגורים ושל מבני הציבור וההנצחה הגיעה לשלב בו מגורי הציירים ואמני החיטוב והמוזאיקה בַמקום, תקדם את קצב העבודה; שלא לדבר על מלַבּני הלבנים, הנגרים וקולעי המחצלאות. אותם יש להעביר מיד, על משפחותיהם ועל מקנם.”

מאזין ואינו שומע יושב היה שאח רוח' ומהרהר. נזכר בישיבות ובדיונים הממלכתיים, בהן ישב כנער מתלמּד למרגלות אביו הנערץ. מעולם לא דיברו בהם על נושאים כאלה. תמיד עסקו בענייני צבא ומלחמה, חימוש וכיבוש, הכנעת מורדים, הכרעת אויבים וביזת עריהם, חטיפת עלמות בבתוליהן; שלל ושֵגָל. לנגד עיניו עלו־עברו דמויותיהן הנחשקות של גוהאר שאד – המבלה אולי בשעה זו ממש במיטתו של קאוואם המנוול – ושל מילכה השבויה, שדָלָה מן הבריכה באחד מערבי הקיץ וניצוד כפרפר ברשת יופיה ואופיה, בסבך מילותיה ושמלותיה; כל־כך יפות, כל־כך מושכות, כל־כך שונות.

“שמענו מה ששמענו,” הרים שאה רוח' ימינו ואמר: “אך בטרם נחווה דיעה ונגיע להחלטה, מוטב לעכל ולשקול בנחת ובראש־על־כר. החיפזון מן השטן. נשוב ונתכנס אחר מנוחת הצהריים. ועד אז רשמו נא לפניכם והביאו בפנינו מספרים בדוקים. רעיונות שאין מאחוריהם מספרים, כמוהם ככרכרות בלא אופנים; לא יקדמו אותנו למטרה. הכינו שיעורים!”

קם ויצא אל הדיוואן, תוהה בינו לבינו מה קדם שם בפרס למה – הדיוואן שהוא ספה נוחה למנוחה, או הדיוואן שהוא לִשכּה. ברור שהדיוואן כקובץ שירים נולד מן הזיווג בין השתיים. נראה שאני לא הראשון ולא אחרון השליטים, הנהנים לקרוא ולשמוע שירה, שרוּעים על ספה בלשכתם. שרים ושליטים בלא שירה – עצים בלא ציפורים; שיחים בלא פרפרים.

השתרע שאח רוח' על הדיוואן, המרופד כותנה סרוקה בצבע הלילך, ושלח לקרוא לניזאם בק, יועצו לענייני בית המלוכה. נכנס זה, השתחווה קלות, ולאחר שקיבל איתות בניד ראש התיישב על הדיוואן הסמוך.

“מה העלית בחכתך?” שאל השליט בלא הקדמות, ישר לעניין. “מה זומם אוּלוּג הצעיר?”

“אין ספק שבנו זה של אחיך המנוח הוא האיום האחרון והיחיד על שלטונך. יש לו אהדה בציבור והערכה הגובלת בהערצה במעגלי השלטון ובחוג אנשי הרוח. יש לו הכושר לקשור קשר, אך לדעתי גובר ויגבר אצלו היושר על הכושר. בדקתי ומצאתי שהוא מפנה את כל מרצו וכשרונו למדעים; לאסטרונומיה בעיקר. ומספרים שהוא עושה חיל. שוקד על תלמודו ימים ולילות.”

“אכן בשורות טובות בפיך. כל עוד ראשו בעננים ובכוכבים, ראשי שקט. לאחר צעדי הזהירות שנקטנו, לא נותר בחיים אף אחד מצאצאי תימור המאיים על יציבות השלטון בעשר השנים הבאות.”

“גם מן השמיים עזרו לנו. מוחמד בן אחיך יסתפק בארמון הגוּר־אימיר; מתחת למצבה המפוארת קשה לו להבחין בין ארמון לבין מאוזוליאום. הוא היה עלול להיות הסכנה האמתית. אותו הועיד תימור אביך לשלטון. באוזנַי הוא אמר זאת במפורש, אף השביע אותי לעמוד לימינו. למזלי ולמזלך…”

“אל תישא את שמו של מוחמד אל־מרחום לשווא. הייתי נותן את הממלכה ואת כל מה שיש לי כדי להשיבו לחיים; תאמין לי! הוא היה חכם ומוכשר אפילו מאולוג.”

“תוציא את אולוג מראשך. תנוח דעתך. יש לנו מזל. הכוכב של המשפחה מכור לכוכבים ולמזלות.”

“אני מכיר אותו יותר טוב ממך, יא ניזאם. גדלנו יחד. כאח גדול הייתי לו. גם אם כרגע ראשו בעננים, יש לו שתי רגליים איתנות על קרקע המציאות ושתי ידיים גמישות וחזקות. יש לו תיאבון בריא ושאפתנות ללא גבול; צירוף מיוחד ומסוכן של שאפתנות כבושה ואישיות כובשת.”

“שאפתנות ניתנת לתיעול, מלכי. הוא כבר מדבר על הקמת מצפה כוכבים הגדול בעולם. כדור הארץ קטן עליו.”

“ניתן לו את כל העידוד והתמיכה בהקמת המצפה. תדאג לכך שכסף לא יחסר לו.”

“אולי כדאי לשכנע אותו להקים את המצפה בהראת הבירה. זה יתן…”

“אולי לא. בוודאי לא! שיקים את המצפה בסמרקנד, הרחק מצמרת השלטון הכוח והרוח, העוברת איתנו לבירה החדשה.”

“האם מוחלט וידוע מי ומי עובר איתנו להראת?”

“מוחלט – כן. יש רשימות. ידוע – לאו דווקא. לא נפרסם אותן כל עוד תלויים ועומדים כמה טיפוסים מפוקפקים, שכשרונם יכול להביא תועלת אך אופיים עלול לגרום נזק כבד.”

“כגון קאוואם א־דין,” לחש ניזאם והשפיל את עיניו.

“מדוע אתה מעלה את שמו של בן־הזונה?!” נתלקחה חמתו של רוח'.

“אני… תיסלח לי כנותי. אני… במחילה, אני מעלה את שמו מאותה הסיבה שהוא… מעלה את חמתך.”

“כלומר? דבר ברורות ואל תגמגם לי סליחות ומחילות. את האמת, ניזאם!”

“האמת היא שמרננים אחרי המלכה גוהאר שאד, שאינה זזה מטווח עינו של אדריכלנו הנודע, שלא לומר מטווח ידו או…”

“די! אינך חייב לנבל את פיך. על רעייתי ומלכתך אתה מדבר. שמור לשונך. אילו היית מדבר כך בפני אבא, עליו השלום, היה מצווה לכרות את לשונך.”

“ביקשת… את האמת.”

“את האמת. לא את כל האמת. אילו כל אחד ידע את כל האמת על זוגתו ועל זולתו, יא ניזאם, היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. אינני מבקש את כל האמת. אף לא את קול ההמון המרכל. קול המון כקול בַּדּאי.”

“לא המון ולא רכילות, מלכי ואלופי. במצוותך שלחתי שליחים בסתר למשהד. יכול אני להביאם לפניך.”

“אין צורך. צא עוד היום או מחר למשהד ואל תשוב לראות פני בטרם תשיב את גוהאר אל חדריה, כאן!! ברור?!”

“זאת אעשה, מלכי. ומה תצווה לעשות בראשו של קאוואם הבוגד?”

“ראשו במקומו מונח! מתי תתרגלו כולכם שימי תימור ושיטות שלטונו עברו מן העולם בו אני חי ושולט? קאוואם אדריכל גדול. זנאי נבזה, אך בנאי מעולה. יוטל עליו להישאר במשהד כל עוד בונה הוא את המסגד הגדול, ומשם יעבור אל העיר מֶרוְ, להקימה מהריסותיה. רגלו לא תדרוך בסמרקנד ובהראת מעתה ועד עולם. אם יציית להוראות האלה, לא תיפול שערה משערות ראשו הנאלח, חי זקן הנביא!”

ניזאם קם, ושלא כהרגלו קד ויצא בהילוך אחורי, שלא להפנות את אחוריו אל מלכו, כפי שהיה נהוג בימי תימור־לנג.

בחירוק שיניים ובעצימת עיניים העלה רוח' את דמותה של גוהאר לפניו. אכן, קשה כשאול קנאה. ‘נערה מוסלמית מחונכת אני, מבית טוב.’ נזכר בדבריה, קולה המתחסד מתנגן באוזני רוחו. את סדינה המואודם הביאה בעצם ידיה אל אמו, למחרת ליל הכלולות, להפגין בתוליה וכבודה ונאמנותה לחמותה ולערכיה. מה יתן ומה יוסיף עבר נקי אם אין לו המשך. אילו קאוואם הנבזה היה פוחד מפני, כפי שפחדו בזמנו מאבא ומנחת זרועו, היתה נמנעת ממנה החרפה וממני הקנאה. הנה כי כן, זו תרבות וזה שכרה; זו מתינות וזו מתנתה.

תמונה שטנית־דמיונית של קאוואם המזוקן גוהר על גוהאר ומחכך זקנקנו בין שד לשד, שפתיו לוחכות פטמותיה הזקורות לטוב, החלה רודפת אותו. ניסה לגרשה ולא הצליח. טעם פמותיה עלה בפיו. העביר גב ידו על לחיו שוב ושוב, כמגרש דוקרנות של זקנקן. “אל תסתכל בקנקן…” נזכר פתגם יפה שתרגמה לו מלשונה המילכה הזאת, השבויה היהודיה שֶמָשָה מבריכת ההרמון אותו ערב, אותו לילה. אוה, איזה לילה! איזה לילה. הוא כבר ברוויה והיא עוד לא די לה. יכתוב על זה שיר. החרוזים כבר זורמי מאליהם.

ספק כפיו ושלח לקרוא לה.

מנסיונו ידע שאין כמו משגל עם אחת מההרמון כדי לשכך חימה, להביא הרמוניה בנפשו כשהיא מסוערת; קל וחומר כשהיא מתפוצצת בשל אשה בוגדנית. דקות ארוכות חיכה לבואה בעצבנות, מעביר את ענברי המַסבחה, מחרוזת התפילה, בין בוהן ואצבע של ימינו, בעוד שמאלו משפשפת את שורש חוטמו ומסרקת שפמו. כל דקה נמשכה כשעה וזו התמהמהה, כיוון שנערותיה סירבו לשלחה בטרם ירחצו ויסוכו בשרה וחמוקיה ובטרם יסרקו ויבשּׂמו כל שערה משערות ראשה, שחיה ומבוּשיה.

כשהופיעה לפניו, זכר ולא זכר את מראיה, מאותו לילה חשוך ומשַכּר. את רכות בשרה, את מגע אצבעותיה ואת לטיפות שערותיה זכר גם זכר. כדרכו תהה לפתע לרגע אם יש קשר בין זכר לזכר – בין זיכרון לזכרוּת; ומיד שבו רגשותיו הגואים וגברו על שכלו החוקר.

“ברוכה הבאה!” הושיט ידו המקרבת לעברה, “בואי נא ושבי לצידי, היפה בבנות ארם־צובה, הזכה והרכה בנשות ההרמון.”

מן השיחה הקצרה עימה באותו ליל קיץ ידע שיקנה את לבה בהזכירו את עיר הולדתה מוקד געגועיה, ובעיקר אם ישתמש בשם הקדום ארם־צובה לאותה חלבּ צחיחה ויפה; שכך הציגה האשה הצעירה את עצמה ואת מוצאה, בבואה ובצאתה.

בשפתיים חתומות ובעיניים מושפלות טפפה והתישבה על קצה הדיוואן, מנערת שפעת שערה הערמוני הפזור, שזור פרחי יסמין ועלי נענע. בהדרגה התרומם מבטה אל גובה עיניו. העמיק מבטו אל תוך מבטה ומצא חן וחסד באישוניה. ראו שכבר לא זרים הם זה לזו ונשתלבו אצבעותיהם.

“לכבוד הוא לי,” פתחה ואמרה, לפתעתו ולשמחתו, “שלא זו בלבד שהוד מלכותו נהג בי בעדינות בפעם הראשונה, אלא שמאז ועד היום איני חדלה לשמוע על כל הגדולות והנצורות שכבודו עושה בממלכה, כשלמה המלך בשעתו.”

“לשלמה המלך החכם מכל אדם כוונתך?” התרומם לישיבה וחש בעליל איך דמיו נרגעים ואיברים מתרפּים, “מה עניין מלך היהודים לכאן, עלמתי?”

“הלא איש משכיל יודע ספר אתה, מלכי, ובוודאי קראת באחד מתרגומי ספר הספרים על שלמה בן דוד, שכיתת חרבות אביו לאתים והביא שלום ושגשוג לעמו ולארצו; שנמנע ממלחמות ובנה את ירושלים לתלפיות. השמועות אומרות שאתה הולך ברך הזאת. תבורך!”

וכשראתה אותו קשוב, כרוך על אצבעה, ריככה קולה והוסיפה: “מנשים באוהל תבורך! מנשים יהודיות המצפות לשוב לביתן ולאמונתן.”

הסתכל בברק ההערצה שיצא לקראתו מעיניה השחורות ונרגעה רוחו. ליטף אצבעותיה באצבעותיו ועלה באיטיות וברוך אל זרועה וכתפה. מתאווה היה לשמוע עוד ועוד. דבריה נכנסו כסם מרפא לאוזניו ונעמו לרגשותיו. נתרגעה גם היא מן המחשבה המטרידה על הבאות, שהציקו למצפונה דווקא משום שענו כהד לקריאת בשריה. נתעשתה והמשיכה למשוך אותו בלשונה.

אמרה לו: “אבי תלמיד חכם. כיוון שלא היו לו בנים זכרים, הוא לימד אותי לקרוא בספר הספרים. היה לנו בבית כתב־יד של תנ”ך מלא, שאבי קיבל ביום חתונתו; כתב־יד טברייני, מנוקד ומעוטר. והיינו קוראים בו כל שבת כל חג. מאוד אהבתי את סיפורי דוד וגולית, דוד ושאול, דוד ומיכל, דוד ואבשלום, דוד ויהונתן, דוד המשורר. ויותר מכל אהבתי את שלמה בנו, שהשכיל להינתק מן הקרבות והמלחמות, מבית ומחוץ, מן החרב והחורבן שבגללם נאסר על דוד המלך לבנות בית־מקדש לאלוהי ישראל. הוא הביא את עמו אל המנוחה ואל הנחלה. עסק בבניה וביצירה; בכל סוגי היצירה. הגדיל חוכמה והאדיר."

"אכן מלך למופת. איש כלבבי. קראתי משהו עליו בנעורי, אם כי מורי בחר עבורי מספר הספרים את הפרקים העוסקים בגבורה, במלחמות וכיבושים; במצוות אבי, כמובן.

“לומר לך את האמת, כשרמזת לי באצבע לצאת אליך מן הבריכה, ומישהי לחשה לי שאתה בנו של תימור־לנג, אחזה בי חרדת מוות. בנו של האיש שעקר אותנו מבתינו, מאמונתנו ומטהרתנו. רעדתי מקור ומאימה ומחימה. הייתי בטוחה שבנו של תימור יהיה תימור בריבוע. ומה הופתעתי שנהגת בי כגבר בעלמה. לא כמלך כובש בשפחה חרופה. עוד באותו הלילה על משכבי בהרמון, עלתה במוחי ההקבלה בינך לבין שלמה החכם, שהעדיף כיבוש ליבן של נשים על כיבוש חומותיהן של ערים.”

“ואני ציפיתי שתתמרדי, שתהיי מלאה שנאה ותיעוב כלפַי – השוֹבֶה, המצווה, הבא בכפייה. הגוי! גוי טמא לפי אמונתך.”

“משכת אותי בלשוני, מלך רב־חסד. אגלה לך אפוא חלומותי הכמוסים, שהשפיעו על התנהגותי כלפיך. פעם ופעמיים בא אלי אבי בחלום. ‘אסתר שלי,’ קרא אלי, 'אלמלא רצונו של השם-יתברך לא היית מגיעה לאן שהיגעת. אין ספק שזה רצונו של האל, אם כי נסתרה ממני כוונתו. אפשר בשליחות מצווה הוקרבו בתולייך. זכרי בתי, אל תמנעי הנאה משרייך ומבשרייך. הפרידי בין מי ששבה את גופך לבין מי שישבה את ליבך, הדסה שלי.”

“הדסה שלי? אסתר?”

“אלמלא קרא לי בשני השמות הללו, לא הייתי יודעת פשר החלום וכוונתו של אבא. אני משערת שמגילת אסתר אשר באותו ספר הספרים היא כספר החתום עבורך. זהו מעשה בעלמה יהודיה ‘הדסה היא אסתר’, בפרס השכנה ובימי אחשוורוש, שהקריבה את תומתה והצילה א בני עמה.”

“ואת, את מקווה להציל את בנות עמך?” נתפכח שאה רוח' ופקח עיניים גדולות שואלות אל מולה.

“האם יש דבר יפה מן התקווה, מלכי? היש דבר נאצל מן ההצלה?”

“ואת, בכנות, האם תסכימי להישאר אתי ולבוא אל ארמוני החדש בהראת הבירה, תמורת שחרורן של בנות עמך? הרי תביני שעלייך לא אוותר; לא אחרי שכבשת את לבי בחוכמתך, בעורמתך ובמערומייך.”

“אני מוכנה ומזומנה,” ענתה לו מבלי להניד עפעף, “מה גם שהעונג להיות שלך אינו נופל מן הכבוד.”

“לאט־לאט, אשה נאה. אכן ניחנת בלשון חלקות. יודעת את לכבוש לב גבר. אך אל לך לשכוח, הגבר הזה הוא מלך. עליו לכלכל צעדיו באחריות ובשיקול דעת. אשקול את הצעתך.”

“הצעתך היא.”

“הצעתך, יפתי. אני היצעתי לך את יצועי, לא יותר, בינתיים!”

“בינתיים. בינתיים גופי שלך; לבי ורוחי שמורים עמדי!” משכה ידה מידו והפנתה גבה, מתפנקת יותר ממתריסה.

“שמרי לך גם את גופך היום הזה. השבת לי את שלוותי ורגיעתי דווקא בדיבורייך. הבה נעשה הסכם ביניים: בינתיים – עד שאיוועץ ביועצי ושרי, שגם בהרמונותיהם פזורות כמה מחברותייך – בינתיים, אשמח לשמוע מפיך את סיפורי שלמה המלך. מעניינת אותי דרכו בניהול הממלכה ומסקרנים אותי כתבי החוכמה שהשאיר אחריו.”

“אספר לך כל מה שאני זוכרת. בחפץ לב. אבל אני זוכרת רק את עיקרי הדברים. וכיוון שאני קוראת רק עברית, שהיא שפת אבותי ושפת ספר הספרים, הרשה נא לי להציע הצעה.”

“דברי.”

“אם תוכל להביא לי כתב־יד עברי של הספר, מאחת הארצות שעל שפת הים הגדול, אשמח לקרוא ולתרגם בפניך ככל שתרצה. על שלמה ועל משה ועל יוסף ועל אסתר. ובל נשכח את שיר השירים אשר לשלמה. לי תהיה זו נחמה פורתא על ריחוק הנצח מבית אבי וממצוות דתי. בעיון בו אמצא לי נחמה ובקריאתו באוזניך – ייעוד ומשמעות לחיי.”

“הצעה זו משלימה את קודמתה. קנית את לבי. אשלח מיד שליח לארצות העברים. ובינתיים אקרא אותך אלי ואקרא אני באוזניך מסיפורי אלף לילה ולילה. רק זכרי, טרם הבטחתי לך דבר.”

“אכן, טרם הבטחת. אבל אני בוטחת בך. ובטבעך. וברצונו של בורא עולם. ובינתיים, כפי שאתה אוהב להגיד, בינתיים,” קירבה את פיה אל אוזנו, “הפשיטני נא ובואה אל גני.”

 

15    🔗

הנסיעה דרך מוסקבה האריכה להם את הדרך באלף קילומטר, אם־לא־למעלה־מזה, אך זו היתה האפשרות היחידה שהבטיחה נסיעה ברכבת לאורך כל הדרך. מוסקבה קיבלה את פניהם עטופה בשלגים כיפהפיה עטויה פרוות צחורות. הקור חתך בבשר וחדר לעצמות. הם לבשו כל מה שהיה להם, שכבות־שכבות ונדמו כבצלים. “עכשיו אני מבין,” התבדח אושר, “מדוע לכיפות הכנסיות שלהם צורה של בצל.” איש לא צחק. אלמלא היו אלה ימי מלחמה היו מגיעים למחוז חפצם תוך שבוע ימים. כיוון שהמסילות והרכבות פונו לצרכי הצבא, אם לחיילים אם לנשק תחמושת ושאר מטענים, מצאו את עצמם תקועים ימים ארוכים בצידי המסילות, מסתפקים בלחם ומים ותפוחי אדמה, מתפללים שזה יהיה הרע מכל. כיון שנתעכבו, החלו השלגים הגדולים לרדת ולהיערם ולשבש את תנועת הרכבות. וכך נתארך המסע ונשתבשו להם הזמנים וכשהגיעה הרכבת אל תחנתה הסופית בטשקנט, הופתעו לגלות שעד חג הפסח נותרו שמונה ימים ולא יותר.

ההחלטה להאריך את הדרך ובלבד להיצמד לרכבות הצילה את חייהם. גם ברכבת לא היו החיים קלים. בכל תחנה הורדו מן הרכבת חולים וגוססים. הרעב, הקור והמחלות אכלו בנוסעים בכל פה. הצפיפות וצחנת השיכורים היו קשות מנשוא, אך בעיקר איימה והקפיאה את הדם סכנת ההידבקות מן החולים המשתעלים ומתעטשים ומקיאים ויורקים על סביבם, ואין יודע ומגיד מה מחלתם. על אף כל מה שעבר עליהם ברכבות, לא התחרטו לרגע שבחרו בדרך הזאת. אם היתה להם חרטה, חרטה שלא העלו על שפתיהם, היתה זו חרטה גדולה ועצובה על עצם עזיבתם את ביתם את חבריהם את שכונתם; את ירושלים. אילו ידעו שהם בורחים מן הסכנה אל הסכנות ומן הסבל אל הייסורים והחרפה, לא היו עושים מה שעשו.

לטשקנט הגיעו בלי פרוטה. בדרך מכרו כל מה שהיה למכור. הלך עמרם לבית הכנסת והופנה אל נגידי הקהילה. שאלו שלום ירושלים ונדו בראשם והלוו לו דמי ארוחה חמה ונסיעה לסמרקנד עירו. גם סמרקנד לא האירה להם פנים. בבית שאולוף מצאו משפחה גדולה, שלא ידעה ולא שיערה שהם ישובו אל ביתם ועירם. אבי המשפחה גוייס לצבא ונהרג במלחמה. ועד הקהילה פתח לפניהם את בית שאולוף הנטוש חינם, כדי שלא יוסיפו לשלם שכר־דירה. “וכי מה רצית,” ענו לו לעמרם שאולוף, “שנשאיר את בית הוריך, מנוחתם עדן, סגור על מנעול ובריח בעוד אלמנות ויתומים מחַזרים על הפתחים?”

נתוועדו ונתייעצו והחליטו שהמשפחה הפולשת תצטמצם במחצית החצר ותפַנה מחצית לבעלי הבית שנחתו באין כל. כדרך כל פשרה, הרעיבה זו את השבע ולא השביעה את הרעב; שני הצדדים נמצאו תחת קורת גג, אך בלא קורת רוח. שתי המשפחות, שבורות וממורמרות ומיואשות מכל מה שעבר עליהן, היו כאותם שניים שאוחזין בטלית – זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. החיים בצוותא בחצר אחת נועדו לחלקים של משפחה אחת, לא לשתיים זרות זו לזו ובוודאי לא לשתיים עויינות זו את זו. מבנה החצר לא איפשר שום פרטיות וזימן חיכוך אחר חיכוך.

כשפרצה מחלת השפעת, נכון יותר לומר מגיפת השפעת, ופגעה בקטנים שבחצר היו שתי המשפחות בטוחות שילדיהן נדבקו מן השכנים. ככל שגברה המחלה וככל שנתפשטה, תפחה העויינות והפכה לשנאה יוקדת. בימי ספירת העומר נפטרה תמרה הקטנה מן השפעת. לא עבר שבוע ולצידה הובא לקבורות צעיר בניה של המשפחה השכנה. נהוג לומר, צרת רבים חצי נחמה; זה לא כך ולא בדומה לכך כשהרבים נמצאים בריב מתמיד ובשכנות מאולצת. אפילו הידיעה שהלכה והתפשטה, שמגיפת השפעת מפילה רבבות חללים בכל אירופה ואסיה, לא הפחיתה את בטחונן של שתי האימהות השכולות, שאלמלא השכנוּת הכפויה לא היתה המגיפה פוגעת בחצרן ובילדיהן.

עמרם מצא עבודה במקצועו הישן – צביעת המשי והכותנה, שרבים מן העוסקים בו נלקחו למלחמה. הכותנה שגדלה במקום לא היתה חסרה והצביעה היתה דרושה כמאז ומתמיד. ב“מַחלָה” של סמרקִנד המשיך לפעול בית החרושת למשי, כאילו לא היתה מלחמה. תוצרתו הפכה למבוקשת ויקרה, מאז שמשלוחי המשי חדלו להגיע מסין הרחוקה והמנותקת.

מלחמות דרכן לחדד את הקצוות. העשירים מתעשרים להתפוצץ והעניים מאבדים את המעט שיש להם. כך היו פני הדברים בין יהודי סמרקנד. בעלי הכרמים והיקבים והמטעים ושדות הכותנה, סוחרי השטיחים והמרבדים והבדים ואבנים היקרות – הלכו מחייל לחייל, בלי עין הרע. ועמרם ואושרקה בנו, שהגיעו בעת שהצעירים התמעטו, מצאו פרנסה טובה אצל קרובי משפחתם. עמרם עסק בצביעה ובנו היה המוציא והמביא את גלילי הבד – נכנסים לבנים וזולים ויוצאים ססגונים ויקרים. את מלאכת הצביעה לא למד, אף כי כל רואיו היו בטוחים – ממראה אצבעותיו – שידיו עסוקות יומיום בצביעה. היה משווה את כריות אצבעותיו עם אלו של אביו והיו צוחקים; מה גם שסיבות אחרות לצחוק לא היו להם. הבשורות המרות על החיילים הצעירים מבני הקהילה שמתו במלחמה, ורק מעטים מהם זכו לקבורה כהלכה בעירם, העיבו אפילו על השפעת שהגיעה ל“מחלה” והחלה קוצרת את קצירה, בעיקר בין זקנים וקטנים. הנחמה היחידה, נחמה פורתא, היו הכסף והנכסים שנצברו; בעיקר מן השוק השחור.

כדי לעשות משהו גם למען הנשמה, נסע עמרם להשתתף בועידה השניה של התנועה הציונית בסמרקנד, שהתקיימה בקוקנד, ואפילו אכל סביב שולחן אחד עם אליהו יששכרוף, נשיא הועידה, ועם הרצפלד האשכנזי שנאם בפתיחת הועידה; עובדה שאהב לספר עד סוף ימיו לכל מי שהיה מכן להטות אוזן לזכרונותיו. הוא ניסה לשכך את געגועיו בפעילות ב“אגודת חובבי שפת עבר” ובגיוס כספים לגמנסיה העברית בירושלים; אך כל זה רק הגביר את הגעגועים, שלא לומר את החרטה. הנחמה היחידה היתה, כאמור, הכסף הטוב שהרויחו שני הגברים והניחו למשמרת בבנק.

אך לא לעולם חוסן. לא בימים ההם ולא במקום הזה. סערות מלחמת העולם טרם חלפו וכבר השחירו ענני המהפכה; מהפכת שוחרי השוויון והצדק, שדילדלה את העשירים ורוקנה את המתעשרים מבלי שהצליחה להעשיר את ההמונים ולהביא מעט אור ואושר לחייהם. נכסי היהודים העשירים וחשבונות הבנק שלהם הולאמו וירדו לטמיון. כל מה שצברו וחסכו האב ובנו היה כלא היה. תוהו ובוהו השתררו על הכלכלה מוכת המלחמה ועל החברה המבַכה את בניה. עשירי העיר הפכו אביונים בן־לילה ונתנו תודה לאלוהים ולשלטון החדש שחייהם ניתנו להם במתנה. כך, למשל, סיפור מפה לאוזן שהגביר שלמה צופיוף הפסיד את כל הונו, כחצי מיליון לירות שטרלינג. איש לא ידע מה ילד יום ומה יקרה בחשכת הלילה. השמחה הראשונית על נפילת הצאר האכזר נתחלפה בדאגה לעצם הקיום. מהפכת אוקטובר שפרצה בנובמבר בילבלה את היוצרות ומחקה את כל העושר שבא בעקבות המלחמה. קרבנות וסבל ואי־ודאות, שהתחילו ב־1914, התעצמו והשתלטו על הכל ב־1917.

בעלי הון זריזים שראו את הנולד, שיחדו על ימין ועל שמאל והבריחו את משפחותיהם ואת כספם וזהבם למדינות המערב; פיזרו בנים וחתנים בערי הבירה המתאוששות מן המלחמה והקימו אימפריות של עסקים, על דרך האימפריות המדיניות־כלכליות של המעצמות, שבעטיין פרצה המלחמה. אך מרבית היהודים התמהמהו, סומכים על האמיר ועל הנס, ומצאו את עצמם חיים בחוסר כל ומתפללים שלא יהיו בין המוגלים לסיביר. שמועות על עשרות יהודים שנרצחו בעיירה קוקנד הוסיפו שמן על המדורה שבלבבות. בריחה לבוכרה העיר, שם התנודד עדיין האמיר על כסאו הרעוע, היתה רק מפלט לשעה.

ומשפחת שאולוף בתווך.

יעל פניה לא כתמול שלשום ונפשה קרעים־קרעים; מיטלטלת בין אובדן וחרפה וכאב וסיוטים לבין געגועים למשפחה שבירושלים ולירושלים שבלב ובחלומות. עמרם משקע ידיו בכותנה וראשו בעננים ובעסקים, שהוא חולם לעשות בין אותן ארצות שראה והכיר ולמד ורשם מה הן חסרות ומה הן יכולות להציע בתמורה; ובפיו קללה נמרצת על הקומוניסטים המשבשים סדרי עולם ואין אלהים בלבבם. אושרקה – אוזנו דווקא קשבת לדברי המהפכנים וליבו הולך שבי אחר חזון אחרית הימים של “עולם חדש”, הוא “עולם המחר” אותו הם מבשרים; הוא מזכיר לו את חזון נביאי ישראל שהזין את נעוריו מאז שהבשילו; רק האלימות והדורסנות המתלוות לרעיונות הנשגבים מטילים עליו אימה ופחד. חבצלת ונוריאל מבוהלים ומבולבלים, מתקשים להתמודד עם המוות והגרוע־ממוות, שלהם היו עדים בשנות ההתבגרות; מתרפקים בחלומות הלילה ובחזיונות הנימנום על ילדות רחוקה בשכונה יפהפיה, באותה ירושלים של מטה שהנוסטלגיה הופכת לירושלים־של־מעלה, כלילת המעלות.

והקשר המשפחתי בין זה לזו ובין אלה לאלה מסתבך והולך. כל אחד נזהר במילותיו, כמהלך על ביצים. השיחות נתמעטו. השתיקות מעיקות. אפילו הבכי הפך אישי, מוסתר מעיניהם הכבויות של האחרים. יעל בוכה ומתיפחת מתוך חלומות הלילה ובעלה מנערה בכתפה להעירה מן הסיוט; שוכב ער והתמונות המחרידות מתרוצצות בדמיונו כסרט שאין לו סוף ומדירות שינה מעיניו הנפוחות. כל אחד מתקפד על תוך סבלו ושתיקתו ומתעטף לבדו בבלהותיו. רק הטינה נגד השכנים מאחדת אותם לאגודה אחת. אילו היו נפתחים, היו בוודאי מגלים שגם הגעגועים לשכונה בירושלים, להוויתה ולתושביה מאחדים את כולם, עד אחד.

אושרקה התנדב לעזור בשעות הערב הפנויות ל“קואופרטיב ציון” למוצרי מכולת, ובזכות זה ניצלה המשפחה מרעב. את ההצעה להצטרף לקולחוז של יהודים דחה מבלי לחשוב פעמיים. השמות העבריים של הקולחוזים הללו – “אחדות”, “קידמה” ו“חירות” – עוררו בו רגשות מעורבים שלא ידע לקרוא בשמם. צעירים בני גילו, שלא הלכו לקולחוזים, הקימו קואופרטיב בעיר, בעידוד המשטר החדש. גם בזה לא מצא עניין. בבית העם התחילה סידרה של הרצאות על כלכלה מדינית ברוח הקומוניזם המנצח. אושרקה הצטרף, אך לא התמיד. באולם סמוך הירצה אשכנזי צעיר וממושקף על תולדות יהודי בוכרה. כאן מצא אושרקה עניין של ממש ומפלט מן הבית הדומם בדכאונו.

המרצה סיפר על היחס המשפיל של האמירים הבוכרים לבני חסותם היהודים. הוטל עליהם מס גולגולת שנגבה אגב סטירת לחי, כדי להשפילם ולהזכיר להם בחסדו של מי הם תלויים. הם חוייבו לחגור חבל סביב מותניהם כאות היכר. כמה פעמים בתולדותיהם אולצו תחת איומים להמיר את דתם, ואכן רבים קיבלו עליהם את דת האיסלאם, חלקם למראית עין בלבד, בעודם חיים כאנוסים בפחד מתמיד. הכובשים הרוסים התייחסו, לדבריו, ביתר הגינות ואנושיות ליהודים, על אף האנטישמיות הנטועה עמוק בנפשם. רבים מן האנוסים שבו, עם הכיבוש, בגלוי ליהדותם. הם קיבלו ניתנות רוסית. השלטונות קירבו את היהודים, הסתייעו בהם ונתנו להם בתמורה זכויות. הם הורשו לנוע ולסחור בכל רחבי רוסיה, לרכוש נכסי דלא ניידי ועוד. שיעור שלם הקדיש המרצה הצעיר לגנרל קאופמן, היהודי הרוסי שכבש את סמרקנד בשנת 1868, כשהוא בוחן מה תרם הגנרל ומה תרמה יהדותו לשיפור מצבם של יהודי בוכרה.

ההרצאות הללו, בהן השתתפו גם בחורות צעירות ונאות, הסיחו את דעתו של אושרקה לשעה מן הצרות שתכפו על המשפחה בחצר הצרה. פעילותו הציונית של האב הפיגה במקצת את כאבו ואת עצבונו. ליעל לא היה אפילו מפלט־מעט שכזה. את שתיקותיה ובכיה היתה חולקת עם מרים הבת, שהתקשתה להתרכז בלימודים בגמנסיה. את מרבית זמנה וסבלנותה הקדישה לנוריאל ולחבצלת הקטנים. עוד זה מבריא ממחלתו וכבר זו משתעלת ולוהטת מחום וחוזר חלילה. ואית השפעת הקטלנית מרחפת באוויר הבית, שחפצי תמרה זכרה לברכה עודם מתגוללים בו. השניים כבר גולחו מספר פעמים והכינים אינן מרפות מראשיהם.

מנהג עשה לו אושרקה. בכל לילה, על משכבו בלילות, בטרם שינה, היה פורש את כפות ידיו הכהות מול עיניו ועושה חשבון נפש עם עצמו ועם אלוהיו. באותם הימים היה שב ואומר לעצמו: אם נגזרו עליך ייסורים, לא תוכל להימלט מפניהם. גם אם תברח, הם ישיגו אותך. אין מנוס מפני זעמו של האל. השאלה היחידה, שאין לי עליה תשובה, היא האם הזעם והעונש קשורים למעשיך ובאים להגיב עליהם; או שמא – בל אחטא במחשבותי – שרירותיים הם, יד הגורל ולא יד האלהים.

קשה היה לו להבין על שום מה נפלו בחלקם כל כך הרבה צרות וייסורים.

כמתעוררים מחלום בלהות ממושך מצאו בני המשפחה את עצמם יום אחד אורזים ויוצאים לדרך, בחזרה הביתה – לירושלים; כאותן ציפורים נודדות; מותירים מאחוריהם קבר בחלקת הילדים הקטנה בבית הקברות המטופח בסמרקנד. פ“נ המרוחמת הילדה תמרה שאולוף. ירושלים ה' באייר ה’תרס”ט – סמרקנד ט' בשבת ה’תרע“ו. תנצב”ה.

 

16    🔗

בלובי ההומה של מלון “אוזבקיסטאן” נפרד אושי ממוטי, התיישב בכורסה נוחה מול דוכן המתנות והמזכרות הצבעוני, מתעכב בעיניו על הרקמות הבוכריות היפהפיות ומונה את בני המשפחה והידידים בארץ שישמחו לקבל ממנו מרבד רקום. המחירים, אפילו כאן בלובי של המלון, זולים להפליא, אבל צריך יהיה להגיע אל האומנים היצרנים לפני הביקור הראשון בארץ ולהצטייד בכמה מאלה, באפס מחיר. יופי של מתנות. עוד לא עבר שבוע מאז שהוא כאן וכבר המחשבות על ביקור בארץ מעלות בו געגועים וצביטה מוזרה בלב.

נכנסה קבוצה של אנשי עסקים, נשותיהם שני צעדים מאחוריהם. מקומיים ככל הנראה, בוודאי מערי השדה. מן המתעשרים החדשים, ניחש אושי, עוקב אחריהם בסקרנות, אלה שניצלו את עמדות המפתח שנתן בידיהם המשטר הישן (מצחיק לחשוב על הקומוניזם במונח “משטר ישן”) והפריטו מה שהפריטו קודם כל אל כיסם. הַפרֵט ומשול! הַפרֵט וגזול! בכל מקום שיש הפרטה נגררים בעלי השררה לשחיתות. הגברים בחליפות ועניבות ממיטב האופנה המערבי; הנשים מיעוטן בשמלות וחליפות הישר מפריס או מילנו ומרביתן בלבוש אוזבקי מסורתי מהודר – שלל צבעים מהמם ביופיו ובמקוריותו. אשר נזכר בשמלות הססגוניות שראה ברחובות ובשווקים והרהר, עד כמה שונה האיסלאם הזה מן האיסלאם הסמוך באירן השכנה – איסלאם שחור משחור.

האסוסיאציה עם החרדים המשחירים את רחובות ירושלים היתה בלתי נמנעת. פעם היו אלה רק האשכנזים. עם הפרוות של פולין וליטא. בשנים האחרונות השחירו גם הספרדים. מבליטים את ספרדיותם בפיהם ומתבוללים באשכנזים במלבושיהם, מכף רגל ועד ראש. והרי ברור שבימי קדם, כשעם ישראל היה נקי יחסית מהשפעות זרות, תלמידי חכמים לא לבשו שחורים. איך אחרת אפשר להבין את מה שנאמר במקורות, שתלמיד חכם שתקף עליו יצרו (או משהו כזה) ילבש שחורים וילך לעיר אחרת… איך כתוב שם בדיוק? קימט את מצחו ועצם את עיניו נזכר: “יילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורין ויעשה מה שליבו חפץ.” כך בתלמוד.

מעניין מה שהזיכרון משמר. היה לו מורה לתלמוד שידע במה לקנות את הדור הצעיר. אילץ אותם ללמוד בעל־פה. ציטטה אחרת שלמד בעל־פה בנעוריו עלתה לו בריב נוראי עם שרה’לה אשתו. בשעת מעשה בין הסדינים הקמוטים השמיע באוזניה פנינה ממסכת נדרים: “כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח; רוצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, שלוק – אוכלו.” קפצה זו במערומיה מן המיטה החמה ושבה תוך כמה שניות בעיניים מזרות אימה, זרקה לו למיטה אל בין מפשעותיו גוש בשר מכוסה שכבה דקה של קרח מן המקפיא והתיזה “תאכל ותיחנק!” נתעטפה בסדין ספוג־זיעה, שמשכה בחירוק שיניים, והוסיפה בקול לא־לה: “אני אישן על הספה בסלון, עד שתנקה את הראש הבוכרי שלך מהתלמוד הזה ומחז”ליו."

שישה ימים ושישה לילות עברו עד שנתפייסה ושבה אל מיטתם ואל הרגליה. להפתעתו גבר חוש ההומור שלה על עלבונה בהדרגה ומאותו אירוע ואילך היתה המלה “בשר” משמשת אותה בתשמישי המיטה בכל צורה ונטיה אפשרית. כמתנקמת החלה מכנה אותו “בשר” והיתה נועצת שיניה בבשרו להכאיב, והוא היה משיב לה עגנונית: “בשר כבשרך לא במהרה יישכח!” צמחונית היא לא – נזכר בה ובתעלוליה ונתחייך בינו לבין עצמו, מגועגע.

הרגיש צמא. חיפש בעיניו מלצר ולא מצא. קם וקנה מדוכן המשקאות בקבוק קוקה־קולה. חזר לכורסה העמוקה ומזג לתוך כוס הפלסטיק שהולבשה על צואר הבקבוק. גמע והרהר, קוקה־קולה בטשקנט ומק־דונלדס במוסקבה; מי היה מאמין. סופו של עידן. המאה החדשה לא התאפקה ופרצה כעשר שנים טרם זמנה. האלף החדש. סיפר לו מישהו שבמוסקבה מוכרים חולצות־טי עם דיוקנו של לנין על רקע הסמל של מק־דונלד והכתובת מתחת: “מק־לנין”. מצחיק? עצוב? עובדה. שעטנז סוף המאה – פאן־דה־סיאֶקל. סוף המילניום. מה יילד המילניום הבא?

עיניו הצמאות תרו סביב, נלכדו ונתעכבו על שקיפות שמלתה של נערה הודית ועל חמוקיה הכהים והמחוטבים שנגלו מבעד לכותנה הדקיקה, בזכות התאורה שמעבר לגבה. תנועות גווה הדק שהובלטו על־ידי התאורה האקראית הסעירו את דמו. הוא חש צורך בלתי־נשלט להרטיב את שפתיו בלשונו, כטועם את טעם בשריה. עקפו מחשבותיו את לנין ואת מק־לנין ושבו אל דרך גבר בעלמה. היצר. היצר. מי יכול לעמוד בפניו. נזכר בציטטה נוספת מימי תלמודו “השרוי בלא אשה עלול להרהר בדבר עבירה; והרהורי עבירה קשים מעבירה. חיב אפוא כל זכר שתהיה לו פת בסלו.” לא זוכר מאיפה זה בדיוק. אבל מי שכתב את זה טיפש לא היה. אולי אופה. אולי צמחוני. בוודאי בעל נסיון. “פת בסלו.” איפה אני ואיפה הפת. חבל, זאת לא שעה מתאימה לטלפון לשרה’לה. תתעורר משינה עמוקה ולא תסלח לו. את סלו לא תמלא. גם לא…

קם לעלות לחדרו. מול המעלית בישרה מודעה מנצנצת כי בקומה ה־17 של המלון פועל מועדון לילה. התעכב ושקל וגילגל דמיונו וסיכם לעצמו: לא בא בחשבון. מה פתאום.

אל המעלית נכנסו אב ובנו, דומים כל־כך בתווי הפנים ושונים מאוד בלבושם. האב פניו חרושי קמטים, גבות עבותות מעל עיניו המונגוליות, זקן מהודר צח כשלג ושפם מרשים מותירים ביניהם זוג שפתיים סדוקות, כהות, חשוקות. על ראשו כובע בוכרי מרובע, רקום לתפארת ולגופו גלימה בצבע סגול כהה, פסי זהב לאורכה ולצווארה. הבן קירח בין צדעיים שחורי שיער, פיאות לחיים ארוכות ושפם שצבעם פחם בוהק. בידו שני כלי נגינה ארוכי־זרוע, שטוחים מלפנים ועגולי עכוז מאחור – מנדולינות מקומיות יפות מראה. הבן לבוש מערבית ומגולח ביד אמן. אושי הסתכל בשניים מתפעל מן הדמיון הרב הבוקע מבעד לשוני; זה לא רק צבע העור ותווי הפנים. האם מתחת לכובע המרובע מסתתרת לה קרחת? ומה מביא שניים אלה למלון זה בשעה זו? כשירדו מן המעלית בקומה העשירית סיכם לעצמו: מעצבי כלי נגינה שבאו למכור בעיר הגדולה את מלאכת המחשבת שלהם. אולי.

בקומה ה־11 כמעט והחמיץ את הדלת שנפתחה עבורו. ברחבה מול המעלית, במרכזו של מסדרון ארוך שאין רואים את קצותיו, ישבה אשה סלאווית דשֵנה, זרה לנוף האנושי האוזבקי, ליד שולחן כתיבה עתיק. המפקחת על הקומה. שריד או שמא המשך לימים שה־ק.ג.ב. פיקח בעזרת הנשים הללו על כל זר שהגיע למלון ולמדינה. אושי הושיט לה את הכרטיס האישי וקיבל בתמורה את מפתח חדרו. מן המכשירים והכפתורים המרובים על שולחנה של זו קשה היה לדעת אם אמנם שליחה היא של “קיבוץ גבעת ברנר” המקומי – כפי שמוכנה המוסד הזכור לשימצה בלשון הסתרים השובבה של הישראלים.

כשנכנס לחדרו בדק אם אין בו כפתורי האזנה ואפילו פירק במאמץ לא קטן את שפופרת הטלפון, אך לא מצא דבר. הסתכל ארוכות בראי ואמר לעצמו, זה איש מהסרטים; זה לא אני. האיש במראה חייך. כיבה את האורות ונכנס למיטה החורקת באנחה כבדה.

ראשו על הכר וידיו בחלציו שב וסקר, מתנמנם, את מה שעבר עליו ביום הארוך בעיר הענקית. משום־מה נתעכב בדמיונו על הטיול הנינוח שעשה עם מוטי, לעת שקיעה, בפארק המטופח, רחב־הידיים, שבמרכזו – על גבעה נישאה, תחת כיפה ועמודי שיש – פסלו האדיר של המושרר הלאומי עלי־שיר נאבאִי. הרצל, ביאליק ואליעזר בן־יהודה בדמות אחת. מה פלא שהוא נערץ כל־כך. יותר מלנין ותימור־לנג גם יחד. מעניין. ולנו קוראים עם־הספר.

נרדם. ומתוך חלום מטושטש, שעיקרו נסיון עצבני נואש למצוא מונית בעיר זרה ומוזר, נשמע צלצול טלפון עקשני. אשר התנער מין השינה, תוהה היכן ומתי, וגישש בימינו אחר הטלפון בעוד שמאלו מנסה להראות לו מה השעה. חצות וחצי. קצת לפני.

מן העבר השני נשמע קול צייצני, נעים למדי, ובאנגלית בלתי־אפשרית בלחן סלאווי מציעה נערה או אשה שירותי מסאז' ומין כאוות נפשך. אושי נשאר פעור פה. הוא לא היה מופתע. ידע שכאן זה צפוי, כמו שלג בינואר. אך לא היה מוכן. נפשית. כששמע לראשונה על התופעה הזאת, התייחס אליה כבדיחה. כששאל את עצמו מה יעשה אם וכאשר, סיכם עם מצפונו “דיה לסערה בשעתה.” והנה עכשיו הוא בעין הסערה. מבולבל. לא מוכן. בעצם, גופו מוכן. ומזומן! מחורמן לאללה! אבל גופו מעולם לא הכתיב לו… הוא כיחכח לתוך השפופרת, מתפלא וכועס על עצמו שאינו טורק אותה בפני יצר־הרע. בהברקה פתאומית ביקש את המטלפנת לצלצל אליו שנית בעוד רבע שעה; עליו לחשוב. בטרם סגרה זרקה לו זו את המלה “אורלאלי”, שהציתה את דמיונו וגירתה את תיאבונו, כיוון שאשתו נמנעה מזה בעקשנות ובזעם; גם הוסיפה הצעת מחיר לחצי שעה ולשעה; מחיר סביר ואפילו מגוחך; אבל לך תדע מה טיב הסחורה.

הסחורה התדפקה על דלתו מיד לאחר השיחה השניה התכופה שלא נתנה לו הרבה זמן להתלבט. כשפתח מתנשף מהתרגשות ראה מולו אשה מלאה בשנות השלושים, שאלמלא שיני הזהב שבפיה אפשר היה לומר שהיא יפה. מכל מקום, בשרנית היתה ללא ספק והוורוד־רוטט פרץ מכל מיפתחי בגדיה ההדוקים. מקצוענית ופעלתנית ראתה שעומד לפניה צעיר, מבוייש ונבוך ומיד נטלה יוזמה אימהית והחלה מטפלת בגופו המלוהט כאם הרוחצת את בנה באמבטיה. השכיבה אותו על גבו עירום וזקוף והחלה מלטפת באצבעות רכות ובלשון לחה ובשד חשוף, תוך כדי קריאות התפעלות מחמיאות. נראה היה שנהנתה מגופו הנאָה של אמת. לא כל יום מזדמן לה צעיר שרירי ושעיר ונימול. אצבעותיה חרשו בסבך השיער המקורזל שעל חזהו ובהתלהבותה נעצה בו גם את ציפורניה הצבועות בלכה זולה מתקלפת, להנאתו המתפרצת. מופתע היה מן הכאב המהנה, שהיה לו חדש ומעורר. אך לשיא ההנאה, שהפיקה גניחות ואנחות־רווחה־ופורקן מגרונו הנטוי לאחור, הגיע כשבלעה זו ובעלה אותו בפיה החם והרטוב, מפעילה את שפתיה בידענות כמשאבה. שמחת בית־השואבה, עלה במוחו להפתעתו ביטוי מוזר, כשהותירה אותו מתמוסס בשכרונו. מבעד לערפל פנימי שכיסה את עיניו ראה אותה מתרוממת מעליו ומיד הרגיש את שדיה התלויים לתפארה מחליקים לאורך גופו, מכף רגל ועד ראש, בעודה ממלמלת בנגליתה המצחיקה “בּודי מסאג' גוּד פור פיניש. גוּוּ…גוווד…גווווד, גוד בּוי.”

החליקה־ירדה מעליו ונבלעה בחדר הרחצה. תנומה נעימה אחזה בעפעפיו וגופו היגע והשבע נטה לשקוע בתרדמה, אך הוא דחה אותה מעליו במאמץ, מחשש שזו תגנוב מחפציו ומארנקו. להפתעתו שבה זו אל המיטה, נוטפת מים, השתרעה על גבה בטלטול שדיים והודיעה לו שזה יעלה לו עוד עשרה דולרים. נטלה את ידו והוליכה את אצבעותיו אל מפשעתה. נתעורר ונזדקף ולחש: “או־קיי בת זנונים,” – אנגלית ועברית – ובשצף קצף התהפך ועלה על גלי בשרה הרטוב ובחימה שפוכה, שלא ידע טעמה, נשק ונשך ולש ודש ודש ודש וזָרָה, כשזו מתגַבּעת־משתגעת תחתיו וגביעה נוטף ולופת, כאילו היתה זו לה פעם ראשונה. כך לפחות נתנה לו להרגיש. לזאת הוא לא ציפה. ציפורניה השאירו כאב קל ונעים בעגבותיו. בוודאי גם שריטות וסימנים. מה יהיה אם לא ייעלמו עד…? ייעלמו. ייעלמו! הכל ייעלם. מַעלוּם. עלמה. תעלומה. תנומה.

כשנותר לבדו, מנומנם מתמוגג ועצוב, היה חוזר ואומר לעצמו: נפרץ הסכר. נפרץ סכר. נפרץ. סכר. מאז שהתחתן – לא, מאז שהתחיל עם שרה’לה – לא נגע בגופה של אשה אחרת. לא נגע אפילו. ועכשיו, בבת אחת, נפרץ הכל. נפרץ הסכר. נפרץ. רץ. לאן.

 

17    🔗

צאצאיו הרבים של תימור־לנג לא האריכו ימים על פני האדמה שכבש עבורם. מרביתם מתו מיתות משונות, בלא עת, אם מידי שמיים ואם מידי אדם. אם מגורמים שהובנו ונודעו ברבים אם מסיבות אפופות מסתורין. היו שאמרו, קללה קדומה רובצת על בית תימור. היו שאמרו, זו דרכם האדומה מדם של בתי מלוכה, המגדלים בני תפנוקים, שהורסים בקלות־ראש את בריאותם ואלה מהם המצליחים לצלוח את שנות ההוללות מתכלים הדדית במלחמות ירושה. והיו שאמרו, פשוט חשופים בני מלכים לקנאה ועין־הרע בכמות קטלנית.

דוגמה אחת לכך, הבן המוצלח וההולל של שאה רוח' – בֵּיי־סוּנגהוּר – מושא קנאתם של כל בני דורו ואהבתן של בנות דורו, ששתה את עצמו למוות באורגיה עליזה י"ד שנים לפני מות אביו. אבידה גדולה לכל הדעות. בן תרבות ואיש רוח שנועד לגדולות וכבר בחייו הקצרים הקים רשת ספריות בערים הראשיות שאם נצרפן אחת לאחת תהא זו הספריה הגדולה ביותר בעולם בתקופתה.

יצאו מכלל זה שניים בלבד – שאה רוח' ואוּלוּגַבֶּק; יצאו מן הכלל ונכנסו להיסטוריה. הראשון שלט בארצו ארבעים ושתיים שנה והשני שנתיים בלבד, הישֵר אחריו, אך דווקא השני הוא המוכר והידוע והמהולל בעולם כולו, מאז ועד עולם.

אולוג־בק גדל על ברכי האצטגנין, שליווה את סבו בכל מסעותיו ובכל החלטותיו. בעודו ילד קטן נקשרה נפשו בנפש הזקן, שהדרת פניו הוסיפה הוד לשמו ההולך לפניו. נכד התפנוקים של סבא־תימור עבר לא פעם מברכיו של זה אל ברכיו של זה, אוזניו קשובות ועיניו קולטות, הרבה מעבר ליכולתם של בני גילו. אהבת הסב לנכדיו המבריקים לא נפלה מאכזריותו לאויביו. וכך, מתאבק בעפר רגליהם ובלחשושי שיחם של השליט החכם והערמומי והאצטגנינו היודע־כל, רכש הקטן תורה וחוכמה והשכלה ודעת, שמצאו במוחו כר נרחב להתגדר בו.

הקשר של אולוג הקטן למירזאת האצטגנין התהדק והפך לברית־סתרים מאותו לילה בו חזו השניים יחד בכוכבים, ולאחר מחשבה וחישובים נטל הזקן את ידו של הקטן, נשקה ואמר: “אתה עתיד למלוך! כך אומרים הכוכבים. שמור זאת בלבבך פנימה. עד יבוא יום. סוד כמוס הוא. ביני ובינך.”

אצטגנינים לעולם לא יגלו סודות מקצועם־אמנותם, מתנת האל ליחידי סגולה. אך מאותו היום בו הפכו השניים בני־ברית־סתרים, התחיל מירזאת ללמד את אולוג את כל רזי האסטרולוגיה. כיוון שהיה הקטן שכלתן וידעתן, קפץ במהרה מן האסטרולוגיה אל האסטרונומיה. הסב הגאה שלח להביא לו ממיטב המורים מכל קצווי תבל, מהודו ועד קסטליה, מסין ועד מצרים ויוון. ליום הולדתו העשרים קיבל אולוג מסבו כתב־יד מהודר ויקר, תרגום קטלוג הכוכבים של היפארכוס היווני – אלף ושמונים כוכבים, ערוכים לפי סדר בהירותם. שנתיים אחר כך קיבל לידיו כתב־יד חשוב לא פחות – נוסח ערבי של האַלמאגֶסט של קלאוּדיוּס פטוֹלוֹמֵיאוּס, הלא הוא תלמַי התוכן. העובדה ההיסטורית שתלמי השליט הצליח לשלב מדע ומדיניות, עוררה בצעיר השאפתן יומרה להצליח אפילו יותר מקודמו.

מותו הפתאומי של תימור בראשית מסעו לכיבושה של סין, הטיל את המעצמה שהקים למערבולת ואת בני ביתו למאבק איתנים. תימור חלם לחוג את יום הולדתו השבעים בשנחאי, הקצה המזרחי של דרך המשי. שלושה שניסו להניאו מן המסע המסוכן והמתיש זכו לסירוב מוחלט ולתשובה מוחצת. ראשונה מן השלושה היתה אשתו האהובה מלוכסנת העיניים בּיבּי ח’אנום. סיסמתה: “סין הגדולה והעתיקה אינה ניתנת לכיבוש,” הפיחה בו רוח קרב והציבה בפניו אתגר והולידה את התשובה הפרדוכסלית האופיינית לו: “אין דבר שאינו ניתן לכיבוש זולת היצר; ואין יצר גברי מכובד מיצר הכיבוש.” השני מן השלושה היה מירזאת. הוא הודיע למלכו שהכוכבים מבשרים אסון ודאי. גם כאן השיב לו תימור תשובה אופיינית: “אסון ודאי אמנם מובטח, אסון גדול לסינים העקשנים והחצופים. והרי זכור לך שלפני המסע לדלהי אמרו לך הכוכבים שכיבוש העיר יעלה בשמונים אלף קורבנות, רק שאתה לא השכלת להבין שאלה יהיו מן הנכבשים ולא מן הכובשים.” השלישי היה אולוג הצעיר שהפציר בסבו האהוב והנערץ: “סבא, מסע כיבוש כזה הוא מעבר ליכולתו של אדם בגילך. והרי עשית די והותר בחייך. השאר נא לנו לצאצאיך מה לעשות.”

אמר לו: “ראוי אתה, נכדי החכם, לתשובה מפורטת ועצה בצידה. ראשית, טעות בידך לחשוב ששלושה נימוקים חזקים מנימוק אחד. שנית, דע לך שמן הרגע שאדם אומר לעצמו: ‘עשיתי די’ או שזה מעבר לכוחותי' הוא גוזר על עצמו דעיכה שסופה מוות. אין כמו האתגר להחזיקך חזק וחי. שלישית, איני רוצה שצאצאי בכלל ושאתה בפרט תמשיכו במלחמות וכיבושים. אני עשיתי זאת כדי לתת לבידיכם את הכוח ואת העוצמה ואת הממון, ויאפשרו לכם ולבניכם ולעמכם לשבת לבטח באין מחריד ולבנות ערים ומסגדים וספריות ומשכנות־אמנים באין מחסור. לא אתכחש שאהבתי מה שעשיתי, אך מתפלל אני לאללה ולנביאו שאתם – בני ונכדי תאהבו דברים אחרים. ומי כמוך, אולוג, יודע מה הדברים האחרים.”

את תימור אי אפשר היה לנצח; גם לא במלים. והוא יצא לדרך, ממנה לא שב חי. קברו אותו במאוזוליאום גור־אימיר, לצד נכדו מוחמד, ספדו לו בבוקר ובערב התחילו במאבקים הגלויים והסמויים. השלטון קרץ וקסם גם לאולוג, שחלם לרתום את הכוח שיינתן לו לעגלת מחקריו באסטרונומיה, דוגמת תלמי התוכן האגדי. הוא היה מוכן להתנגש עם שאה רוח', הדוד שתפס את השלטון במרבית שטחי הממלכה, והיה מתרצה גם לפשרה, שהרי גודלה של הממלכה – אפילו זו “שמעבר לנהר” בלבד, טראנס אוֹכּסאניה בלשון הנוצרים – איפשר חלוקה של פשרה נוסח זה נהנה וזה אינו חסר.

הלך אולוג אצל מירזאת לבקש את עצתו, את תמיכתו ואת ברכתו. אמר לו מריזאת: “שוב אלי מחרתיים; זקוק אני ללילה־לילותיים לראות בגרמי השמיים.” יומיים התהלך אולוג בגנים ולילותיים התהפך על משכבו מתוח ובלא מנוח, מוליך את מחשבותיו אל מה שיעשה בעלותו לשלטון – שינוי סדר העדיפויות מן הקצה אל הקצה, הן בהקצאת המשאבים הן בהשקעת הכספים ומצבורי כוח־האדם שהעמיד תימור לרשות יורשיו. בונה היה בדמיונו ומשקם את כל הערים, שהחריב סבו בחרבו ובחיל פרשיו. כעבור יומיים שב אל מירזאת. זה ישב מכורבל באדרת שער־הגמלים שלו, משפשף סנטרו מבעד לסבך זקנו בימינו ופוכר אצבעות יד שמאלו. לא הרים עיניו לקראת אורחו. אמר לו: “ברכני נא.”

אמר לו: “לאט לך, יקירי ואלופי הצעיר. הכוכבים אומרים… שמלאך המוות ימנה שבע מאות ושבעים ושבעה ימים מיום עלותך על כסא המלכות וישלח את ידו בך מתוך חלציך.”

שאל אותו ברעדה: “אתה בטוח??”

אמר לו: “אתה מכיר אותי לא מהיום ולא מאתמול. ואתה יודע מה גדולה וכנה אהבתי אליך.”

אמר לו: "אם כן – "

אמר לו: “המסקנה אחת היא: עליך לדחות ככל שתוכל את עלייתך לשלטון. ואולי ברבות הימים ובהשתנות הנסיבות ניתן יהיה למנוע… לעכב… הכל בידי שמיים.”

אמר לו: “ואני כל־כך רציתי, קיוויתי. ואתה הוא היודע שהייתי עושה את מלאכתי ואת מלכותי נאמנה.”

אמר לו: “אל תסתכל בחצי הכוס הריקה, יקירי. אשריך שיש לך כשרון וייעוד בעולמות העליונים. אם לא תהיה כתלמַי, תוכל להיות כהיפארכוס היווני. הגבעה הנישאה מעל המישור של סמרקנד – זו שסימנת – מצפָה זה מכבר שתבנה עליה את מצפֶה הכוכבים שלך. אני אבטיח לשאה רוח' שמצפה הכוכבים יבטיח ויאריך את שלטונו והוא לא יחסוך ממך כספים. עיניך טרוטות מחוסר שינה. לך אל מיטתך, אולוג חביבי, וכשתקום רענן מן השינה קרא אליך את טובי האדריכלים והבנאים.”

עצם אולוג את עיניו, שיפשף אותן בשתי אצבעותיו, ותוך כדי פיהוק אדיר אמר: “חי נפשי וחי דודי בר־המזל וחי זכר סבי המהולל – זה יהיה מצפה הכוכבים הגדול בעולם!”

ויתר הדברים שעשה אולוג־בק התוכן הלא הם כתובים על כל ספר העוסק באסטרונומיה ועל כל אנציקלופדיה המכבדת את עצמה, מאז ועד היום. כולם יודעים לספר על קטלוג כוכבים חדש שערך – אלף ושמונה־עשר כוכבים – ועל לוחות חדשים של כוכבי הלכת שהתקין וכיוצא־בזה עניינים לתוכנים ומדענים. על לשונו הערבית הצחה והנמלצת כותבים רק הערבים. על השנתיים הקצרות והפוריות של שלטונו יש מרבים לכתוב ויש ממעטים. שנרצח בידי בנו יוצא חלציו הכל מציינים.

מדוע עלה למלוך, אם ידע שימיו על כס המלוכה ספורים, אין איש שואל; וממילא אין על כך תשובה בספרי העתים.

ומעשה שהיה (אפשר ש) כך היה. כשקרבו ימיו של שאה רוח' למות, התברר שבהשפעת היהודיה – זו היפהפיה שנשבתה בידי אביו אחר כיבוש ארם־צובה, והובאה אל ההרמון בסמרקנד – כתב השוטה הזקן צוואה ובה הוריש את השלטון לבנה יחידה של היהודיה, יהודי גמור על־פי אמונתם ודתם.

נזעקו גדולי האומה ונזדעקו והלכו והזעיקו את אולוג־בק ממגדל השן בו התבצר, הלא הוא מצפה הכוכבים הנפלא שבנה.

אמרו לו: “דודך עשה גדולות ובנה תשתית לתרבות מוסלמית מפוארת – ממיניאטורות פרסיות מרהיבות ועד מסגדים ומדרסות שאין דוגמתם בעולם; אלא שלעת זיקנה נשתבשה עליו דעתו או אפשר שנשבה בקסמיה ובכשפיה של היהודיה, והשאיר צוואה הנוגדת איסלאם ומלואו: יהודי בנה של יהודיה – כופר! – ימלוך על מליוני המאמינים.”

“אַעוּזוּ בּיל־(א)ללָה מִן אַ־שַייטָאן,” הגיב אוּלוּג־בק המזועזע בלשון המקורות – “לא יקום ולא יהיה.”

“חי זקן הנביא! אכן, לא יקום ולא יהיה! אמנם סוּנים הגונים ומתונים אנו, אך לא נידרדר עד כדי כך, שיאהודי – מן אַהל־אִ־דְּהיממֶה – ישלוט בנו.”

“ומי אם־כן יירש את הכסא?”

“שעל־כן באנו אליך, אולוג־בק המהולל. אין לנו מלבדך מנהיג נערץ, מקובל על כל חלקי העם – שיחים, עשבים וצמרות עצים. אין ראוי ממך לרשת את השאה רוח' ולהמשיך את דרכו בקודש.”

“אבל… רבותי! אני…”

“בלי אבל, נסיך הנסיכים. אם רוצה אתה למנוע תוהו ובוהו ומלחמות אחים בין התימורידים המרובים, המבקשים לתפוס את רסן השלטון ו להוביל את העגלה בדרכיהם העקלקלות – עליך לומר לנו ‘הן!’ רק מולך איש לא יעז להתייצב. אתה משכמך ומעלה גבוה מכל הטוענים לכתר.”

“ובכל־זאת, אולי… תנו לחי לחשוב בדבר.”

“אם לא נודיע ברבים מיד את הסכמתך, עלולים אנו לאחר את המועד. הקנוניות כבר זוחלות ומכרסמות בעלי התות, ועוד מעט יטוו סביבן גלמים. עלינו למהר בטרם ייצאו הפרפרים לחופשי.”

הניד אולוג ראשו בהבנה ונשך שפתיו בדאגה ומילמל, “אני מבין… אני מבין…”

נשתתקו הבאים והחליפו ביניהם מבטים.

העביר אצבעותיו בשערו המלבין ושאל: “מי ומי מאחורי הקנוניות?”

ענה האחד ואמר: “צעירים עַזפּנים מבית המלוכה; סייחים אצילים ופראים מערבות מונגוליה, שטרם טעמו טעם רסן וריתמה.”

הוסיף השני ואמר: “גם בנך הבכור ביניהם.”

נאנח אולוג ואמר: “אוי לי מיצרי ואי לי מיוצרי ואבוי לי מיציר חלצַי.”

וכששבו ואמרו לו שמזה שנים רבות מתפללים ומצפים הם לשלטונו ולהנהגתו, נענה בשפה רפה לבקשתם; בלא לחשוף בפניהם את סוד שאיפתו הכבושה רבת השנים למלוך יום אחד על כל הארץ הגדולה והעשירה שהוריש תימור הגדול. ומבלי לחשוף את הסוד האחר שמירזאת לקח איתו אל הקבר.

אחד הצעדים הראשונים שעשה אולוג־בק בעלותו לשלטון היה תכנון כיכר הרגיסטאן בלב סמרקנד, כיכר שרק אחד משלושת אגפיה הפתוחים כחי"ת הצליח לבנות בחייו. אגף זה מצטיין בשלל ערבסקות צבעוניות הכתובות על אינספור אריחי קרמיקה, המצפים בברק מהמם את צריחי המסגד וכיפותיו ואת שערי הענק המקומרים של המדרסות הבנויות זו לפנים מזו. האריחים נוצצים בגוונים ובני־גוונים של כחול וירוק וטורקיז, וורוד וסגול וצהוב, כשצבע הלבנים השרופות שמתחת מציץ בקצוות ומבליט את הצורות המשתלבות. כיכר זו זכתה להשלמתה הרבה עשרות שנים אחר שמייסדה הלך לעולמו.

הלך לעולמו זו לשון נקיה. האמת ההיסטורית המרה: בנו השאפתן וחסר המעצורים (תכונות שירש מאבותיו) הרג אותו כדי לעלות לשבת על כסאו. בן חמישים וחמש (בעיני השטן!) היה אולוג־בק התוכן הגאון במותו.

 

18    🔗

שכונת הבוכרים שינתה את פניה בשנות המלחמה, אך משהתחילו בניה לשוב אליה ידעה לקבל אותם בסבר פנים ובהושטת יד לעזרה. בית שאולוף שימש קסרקטין לתורכים וחצרו היתה להם לאורווה. חודשים ארוכים עמלו בני הבית ובעזרת בנאים ונגרים וזגגים ושכנים הביאו את הבית למצב שאפשר לחיות בו. חדר אחר חדר ופינה אחר פינה ניקו ותיקנו וסיידו, כל ימות החול. ובליל שבת לבשו את מיטב הבגדים ויצאו תחילה לתפילה ואחריה למיפגש מחודש עם התושבים הישנים והחדשים.

הישנים, שחלקם שבו לא מכבר לשכונה, חידשו את המנהג לטייל בערבי השבת בנחת ברחובות הרחבים של “רחובות הבוכרים”. הגברים, איטיים וכבדי צעד, לבושים גלימות פסים הדורות והנשים בבגדי משי צבעוניים ובשלל תכשיטים שהביאו משם. וכולם מתעכבים מול השאוּלופים ושואלים לשלומם במאור פנים, וכשהללו הולכים מקרבים פה לאוזן ומספרים־מרכלים מה עבר עליהם על השאולופים בשנים הנוראות.

הצעירים מתגודדים בחבורות, חבורת בנים סמוך לחבורת בנות, מפזילים מבטים כמתלוצצים ומבקשים שוב ושוב את אושרקה להראות להם את כריות אצבעותיו, שאת שמען שמעו והגיעה העת לראותן ולגעת בהן. לראשי הבנים כובעים רקומים, בין עגולים בין מרובעים; לראשי הנערות הבתולות קַלפּאקים מקוריים בשלל צבעים, ובראש הקלפאק לאורכו קמט סגור, שייפתח רק לאחר הנישואין. כך ידעו העלמים שהגיעו לפירקם במי מותר לנעוץ עיניים ולהרהר הרהורי־חופה וכיבושין ובמי אסור.

התושבים החדשים, אלו סנוניות ראשונות של אשכנזים מלומדים ואפיקורסים סוציאליסטים ר"ל, שאחריהן יבואו העיטים והנשרים. אלה, חשקה נפשם בבתים היפים ובשכונה המטופחת, שאפילו התורכים לא הצליחו להחריב. הם שילמו בכסף מלא דמי שכירות עבור דירות שבעליהן לא שבו, אך לא התבוללו בתושבי השכונה המקוריים. כנטע זר היו בשכונה. לבושם מוזר ואורחותיהם כדרך הגויים, שלא להזכיר מנהגם המגונה להתהלך בחוצות עם סיגריה “מַספֶּרוֹ” בפה. הם עשו זאת אפילו בשבתות, עד שננזפו וחדלו. חדלו בפרהסיה, אך בסתר בתיהם המשיכו ברכם הנלוזה, לא־עליכם.

הגדילה לעשות הגברת שפיצר, שפתחה בית ספר לבנות בשכונה בהנהלתה ונימקה זאת בכתב: “מדוע דווקא שם? בשכונה זו יש חדרים מרווחים יותר מאשר בשכונה אחרת, כאן יש אור בחדרים ואויר צח וכו'.” לא ירחק היום ויגיעו לשכונה מנהיגים ופרופסורים מן “היישוב החדש”, ששמם הולך לפניהם בעיקר בחוגי החלוצים הנוהרים לארץ. הבוכרים והחלבּים לא הבינו מה סוד יוקרתם של רחל ויצחק בן־צבי, יוסף קלוזנר, יצחק שדה, דוד רמז ושכמותם, שבחרו להתגורר ביניהם, אך מכל־מקום הסבירו להם פנים וקיבלו בסובלנות ובחיבה את מוּזריותיהם. לא אחת נזקקו לברכה “ברוך משַנה הבריות” למראה השיכּנאז הללו, שהתישבו בתוכם טיפין טיפין והביאו עימם רוחות וריחות של אירופה.

בחודש הראשון לשובם של עמרם ומשפחתו אירעו שני מאורעות, האחד עצוב והשני שמח. הראשון היה פטירתו הפתאומית של קרוב משפחה, שטרם מלאו לו חמישים. השמש עבר ברחובות והודיע בקול גדול על פטירתו של חכם זבולון ועל מועד ההלוויה. יעל מצאה את חבורת הנשים האבלות מתגודדות בחדר נפרד, מקוננות, טופחות על פניהן וברכיהן ותולשות את שער ראשן היא הצטרפה לשירת הקינה המונוטונית בניע שפתיים בלבד. הנשים האבלות לבשו שמלות לבנות ובהן קווים שחורים, כמנהג בוכרה, שם הקפידו להיבדל מן הגויות הלובשות שחורים. המנהג הוסבר בלחישה מתנצלת לנשים החלבּיות, שלא נהגו כך וצקצקו בלשונן ואמרו זו לזו: “עַיינִי!” למראה האבלות בלבן. כל מי שבא לנחם קיבל מטפחת לבנה. לסעודות האבל העשירות והכבדות יעל לא נשארה ובכך איפשרה לרכילאיות לפַתח ולנפח את סיפוריהן זו באוזני זו.

עמרם ואשר בכורו שבו מבית העלמין, שם עשו בניו של זבולון ז"ל שבע הקפות סביב הקבר הטרי, והתישבו לאכול מקערות האורז ובשר הכבש שהדיפו את שוּמם המגרה למרחקים. להפתעתם שמרו בבית הנפטר על מנהג קדום ובגמר התפילה, אחרי “עלינו לשבח” סיימו באמירת “אללהוּ עכּבּר!”

כשיצאה יעל מבית האבלים נתקלה בכתפה בגבר נמהר שאיחר הגיע לתפילה ולברכות. היה זה רפי חן, הלא הוא רפול בעל המכולת. כשהגיעה ארצה שאלה עליו כבאקראי ואמרו לה שעקר מן השכונה ופתח מכולת בנחלת־שבעה, אחר שנתאלמן בימי המלחמה. אשתו הצעירה חלתה ולא נמצאו לה התרופות שציוו הרופאים. שניהם היו נרעשים מן הפגישה. רפי שכח את מטרת בואו. בדחף פתאומי נטל את יעל בזרועה והטביע נשיקה בלחיה. דמיה של יעל סערו לכל אורך גופה. אלווה אותך הביתה, אמר לה, נועץ עיניו בזוג שדיה המתנשמים, מושא הזיותיו מאז הכירה כמַבכּירה. הם הלכו לאיטם והחליפו דברים על מה שעבר עליהם מאז ימי המכולת בשכונה והידידות שנקטעה בין אושרקה ואסתריקה. כשהגיעו לביתה עצרו בפתח והביטו זה בזו וזו בזה, עד שאזרה עוז והזמינה אותו להיכנס לכוס טשאי. משנכנסו לאפילת הבית איבדה יעל את הבושה ואת העשתונות והצמידה שפתיה לשפתיו. מזה שנים ארוכות אישה לא ידעה והיא לא ידעה איש. זכרונות רחוקים של בשר־אל־בשר הציפו אותה והשתלטו עליה. הבהקים של אותו אונס מחריד של החייל השיכור ביער לא הצליחו לשבש את תאוותה, שהבשילה משום־מה דווקא בחדר המקוננות. החיים קצרים, אמרה לעצמה. והנה יד הגורל מביאה לפניה את הרפי הזה, הזכור לטוב.

מאז אותו היום נפגשו השניים לעתים מזומנות בחשאי ובצינעה ובהתלהטות הולכת וגוברת. כיוון שלא היו אמצעי מניעה, ואם היו בגדר שמועה היו ולא בהישג יד, לימד את עצמו לעשות כדברי רש"י והיה “דש בפנים וזורה בחוץ”. וכדי לא למנוע ממנה את האבינה היה מחליק בעדינות בפיתחה הלוך־ושוב הלוך־ושוב בטרם חדירה, עד שהיתה מתפתלת תחתיו באנחותיה.

האירוע המשמח והחגיגי באותו חודש היה קבלת הפנים שנערכה לגנרל אלנבי על מדרגות בית יהודאיוף, הבית שנועד לשכן בו את משיח צדקנו ונקרא בפי העם הארמון. לקראת הטקס קיבל אושרקה הצעיר את עבודתו הראשונה בארץ, כסדרן. רצועת בד ועליה כתוב בעברית ובאנגלית “סדרן” נכרכה על זרועו והוא הרגיש התעלות רוח, כמי שעושה היסטוריה. הוא עמד בסוף שורת המכובדים, למנוע מן המחוצפים להידחק, וכשהגיע הגנרל כובש־הארץ אליו הושיט את ידו כמו כולם. אלנבי כמעט שלחץ את ידו. כשראה את אצבעותיו הצבועות של הסדרן נרתע אינסטינקטיווית ובהבעת תמיהה עלתה על פניו. וזו ההבעה שקלטו והנציחו המצלמות ושאושרקה לא ישכח ולא ישכח לספר עד סוף ימיו. “איך הגנרל נבהל מפני” יקרא הסיפור ברבות הימים.

העבודה כסדרן סיפקה לאושר סיפור, אך לא פרנסה. הימים היו ימי אבטלה, או בלשון המקום והזמן “חוסר עבודה”. הוא ניסה את מזלו אפילו בעיר הקיוסקים תל־אביב ובמושבות הברון שהחלו בנטיעת פרדסים, אך לא זכה ביותר מימים ספורים וקשים של עבודה. ההוצאות מחוץ לבית והגעגועים השיבו אותו עד מהרה לירושלים. כאן התנדב לעזור לאנשי “גדוד העבודה” להקים את מחנה האוהלים הגדול שלהם על המגרשים הנרחבים, שעליהם תקום לימים השכונה “רחביה”. אנשי הגדוד קירבו את הצעיר שחום העור והחייכן, אף ניסו לשכנעו להצטרף לחבורות שהתכוננו להתיישב בעמק יזרעאל. ייבוש הביצות והפרחת השממה ובניין הארץ דיברו אל ליבו. הוא נשבה בקסמם של החלוצים ונשאב אל שירתם ואל ריקודיהם, אך משהו שלא ידע לקרוא בשמו ניצב בינו ובינם. כשסיפר להם אגב שיחה, שהדבר הראשון שעשה עם אביו בשובו לארץ היה לעלות ולהשתטח על קברו של הצדיק רבי לב בעל־הייסורים בצפת, ראה מבט מזלזל ומתנשא בעיניהם הבהירות ולא נרדם כל אותו הלילה. הוא קם עם קריאת הגבר והחליט לברוח מן הקסם הלא־מחוור ולהתבצר בחיק המשפחה ובהווי השכונה. בעיקר הרתיעו אותו הבחורות החצופות חשופות־הירכיים, שדיברו גבוהה־גבוהה על שוויון והסתכלו עליו מגבוה.

אף אחת מהן לא דמתה לאסתריקה, לא בלבוש ולא בתסרוקת ולא בהתנהגות ולא בדיבור ולא במחשבות. הגירוי העז שנתגרה מחמוקיהן השזופים ומדיבורן החופשי הבהיל אותו. מאז שנודע לו שאסתריקה חיה בפנמה ומגדלת שני ילדים, הוא קיבל החלטה שלעולם לא ישא אשה. היה חולם בהקיץ על זה שהיא תתאלמן ותבוא אליו עם ילדיה. היה מוכן לקבלה בזרועות פתוחות ובלבד שתבוא. בכל מה שקרה האשים את עצמו. ואת אביו. לא אותה.

חלומות בהקיץ דרכם להתגנב לחלומות הלילה, לעתים בתחפושת. פעם אחת חלם שהוא על אוניה טובעת. הוא קופץ למים ועולה כל עוד נפשו בו אל סירת הצלה. אחריו מגיע בשחיה נואשת זקן קמוט־פנים. הוא בולע מים ובין ביעבוע לבליעה הוא קורא “אס־תר!”. הוא מושך בחזרה את ידו שהושטה אל הטובע. האיש טובע לעיניו. הוא ממצמץ ומפנה מבטו. מן החשיכה ננעצות בו עיניה של אסתריקה, היושבת בירכתי הסירה מאחוריו. עינים קמות ומאשימות; עיניים יפות כל־כך. היא פותחת את פיה לאט־לאט ולוחשת לעברו “אודמו צ’י מיגון” שזה בבוכרית “מה יאמרו הבריות?” מה פתאום בוכרית? מניין לה בוכרית, הוא תוהה. הוא מושיט ידיו אליה. היא איננה. אסתריקהההה! הוא זועק. ומתעורר. טפטוף של ברז מקולקל מפריע לו לשוב להירדם.

לא, הוא לא כועס עליה – היה מהרהר שוב ושוב – היא לא שכחה אותו ולא חדלה לאהוב אותו, כפי שהוא לא שכח ולא חדל. היא לא התחתנה עם בן־דודה מאהבה, אלא מהכרח ומאכזבה. היא ילדה לו ילדים מבלי שאהבה אותו. היא ברחה ממוראות המלחמה, כך אמר לו אביה בעצב, אל הביטחון והעושר; לא אל האהבה. לא אל האושר. היא עדיין שומרת לו את אהבתה. שעל־כן עליו לשמור לה את אהבתו ואת נאמנותו. פעם אחת איכזב אותה. לא יותר.

עברו שנים אחדות בהן עבד בכל עבודה אפשרית, מסבלות ותיקון פרימוסים ועד ללבלרות וכתיבת מכתבים על מכונת־כתיבה בפתח הדואר המרכזי, עד שמצא את אהבת חייו, את צילה, ונכנס כשותף לעסקים של אביה. צילה אבּוּלוף היתה מן הסטודנטיות הראשונות שנרשמו לאוניברסיטה העברית החדשה בהר הצופים. בטקס חנוכת האוניברסיטה, ב־1 באפריל 1925, נפגשו השניים, נפעמים ונרגשים מן המעמד המרשים, ההסטורי. כשעלו לבמה הלורד בלפור, גנרל אלנבי והרברט סמואל, שאלה צילה את הצעיר היושב לצידה מי הוא מי. אושרקה הציג אותם בפניה בשמחה ובביטחון־עצמי ולא התאפק מלספר לה את המעשה בגנרל אלנבי שנרתע ונבהל מאצבעותיו הכהות.

“הכל כהה אצלך, לא רק האצבעות,” אמרה לו, נועצת בו מבט משגע.

“אפשר לחשוב שאת בלונדינית,” ענה לה בצחוק, מוקסם ממה שגילו עיניו, ממש לצידו בקצה האמפיתיאטרון.

“אני בוכרית,” אמרה לו.

“גם אני. יאאא, איזה מקרה.”

“אין בחיים מקריות! אני לא מאמינה במקריות.”

“באמת?!”

“תשמע מה שאני אומרת לך.”

והוא החל לשמוע. כל מה שאמרה לו. כל מלה. ובין השאר אמרה לו שהוא שלה ושום דבר לא יעזור לו. שהיא החליטה. ושכל הנדרים שהוא נדר שלא יתחתן לעולם בטלים ומבוטלים; אם לא מעכשיו אז מיום כיפור הבא, מתפילת כל נדרי ואילך.

האהבה היתה גדולה וסחפת. הלימודים שלה לא הפריעו; להיפך, הוא הירבה לעזור לה, אף העמיד לרשותה את מכונת־הכתיבה שלו, מכשיר מופלא ויקר־מציאות. החתונה נקבעה ליום השנה ליום בו נפגשו. בארבעה באפריל 1926 נערכה החופה ברוב עם והדר והזוג יצא למחרת היום לירח דבש במלון החדש “הוטל פַּלטין” שזה עתה נחנך בעיר הקיוסקים; כך התעקש אושרקה לקרוא לתל־אביב הצומחת מן החולות ומקדשת את החולין. לירושלמים דאז, תל־אביב היתה חוץ־לארץ; חוץ־לארץ־הקודש בלי כל ספק. בסמוך למלון החדש והמפואר נערך ממש ביום בואם “יום הספר העברי” הראשון. הם קנו בהנחה גדולה את “אהבת ציון” של אברהם מאפו. והוא סיפר לה שכבר בראשית המאה הספר הזה תורגם לבוכרית והפך לספר חובה בכל בית יהודי. מכן ריבוי השמות אמנון ותמר בעדה הזאת מתחילת המאה ועד היום.

צילה רצתה בעצם לצאת למלון בליל החופה. הסתכלו אמה ואמו זו בזו ובאו ודיברו על ליבה ואמרו לה, לא ייעשה כן במקומותינו. עברו אפוא את ליל ההתיחדות כנהוג בבית הורי החתן. כשיצא החתן מזיע לגמוע מעט מים ולהביא מחצית הכוס לכלתו, חיכתה לו יעל אמו במארב. שאלה אותו לפי המנהג, אריה או שועל? צחק צחוק גדול, נזכר במסורות המשונות המשתמרות דורות־על־דורות, ענה ואמר לה “אריה!”. נכנסה וביקשה את סליחתה של צילה המבוהלת, משכה מתחתיה את הסדין ויצאה להראות לנשים העליזות שאכן הכלה בתולה.

“לבת שלנו את לא תעשי את זה!”

“לבן שלנו, טמבל. בוודאי שלא. בוא אלי!”

 

19    🔗

כשסכר נפרץ, פורצים המים בשצף קצף, מרחיבים את הפירצה ומחפשים כל דרך אפשרית לזרון ולרדת אל המקום הנמוך ביותר.

אושי התעורר עייף מרצף חלומות, כשבמומו חוזרות ועולות שתי המלים שאיתן נרדם: “הסכר נפרץ.” הוא הרגיש שזו עלולה להיות נקודת מפנה בחייו. בגידה ראשונה באשת נעוריו. בגידה היא בגידה היא בגידה. מי שבוגד באשתו עלול… שטויות. מי אינו בוגד באשתו. ובכלל, לילה אחד עם זונה אינו בגדר בגידה. בגידה זה אם אתה מתאהב באשה אחרת ומנהל איתה רומן. זיון אחד או שניים אינם בגידה. המקצוע העתיק בעולם לא היה מתקיים ופורח בכל התרבויות למיניהן אלמלא היה זה טבע האדם. הגבר. והרי גם חז"לינו התירו. במפורש. תלמיד חכם שגבר עליו יצרו, ילבש שחורים וילך אל עיר זרה וכו'. אז הוא בעיר זרה. לא לבש שחורים כי אינו תלמיד חכם. אבל איך יסתכל לשרה’לה בעיניים, איך. אם יישאר הלילה הזה כסטוּץ חד־פעמי, אז אולי. אבל התחושה היא שלא. שהסכר נפרץ והמים יזרמו. פירצה פריצוּת. זרימה וזירמה. אחרי שטועמים פעם קשה שבעתיים להתאפק. הטעם היה טוב, אין מה להגיד. חבל שזה מסתיים בהרגשת אשמה מחורבנת, שמקלקלת את הכל.

כגבר צעיר משוחרר, שגדל בדור הגלולה, ידע כמה בחורות בנעוריו. חוה ושירי. ומה שמה… נהרה. הן עולות אחת אחת בדמיונו. עיניהן, שדיהן, גניחותיהן, שגעונותיהן. וכמובן סילבי. הטובה מכולן. סילבי הטורפת. היה כיף. כיף לא נורמלי. אבל אף אחת מהן לא היתה ממש בנאדם. סילבי היתה חתיכה משהו־משהו, אבל חתיכת בנאדם, לא בנאדם שלם. לא בנאדם שאתה רוצה לחלוק איתו את כל חייך עד יומך האחרון. עד שעלה על שרה’לה. גם שרה’לה לא התחתנה איתו בבתוליה. הם דיברו על זה די בחופשיות והחליטו לא להעלות את הנושא. מה שהיה היה. אִילִּי־פַאת־מָאת. אבל נשבעו הדדית שזה לא יקרה שוב לעולם. האם הפר את שבועתו? האם זה נקרא? נחשב? הם התכוונו לאהבה אחרת, להתאהבות חדשה; לא לזיון אחד אקראי. או שניים. ועם אחת מקצוענית. אולי זה מה שמייחד אותה. מושך גם אחד כמוהו שלא חסר לו כלום בבית. גם מי שאשתו מבשלת מצויין יוצא למסעדות, לא? משתוקק לפלאפל עם חריף. אז לפעמים מתנפלים על איזו שווארמה בשוק וחוטפים שלשול. בגלל זה מפסיקים לאכול בחוץ?

צריך לעשות סדר בדברים, כדי שיוכל לחיות עם זה. ולהתרכז בעבודה שלשמה בא עד סוף העולם ולא לשקוע ב… אז ככה: אין קשר בין מה שהיה לפני החתונה לבין מה שאחריה אחריה זה לא הגון ולא בריא וממש הרסני להתאהב במישהי אחרת ולזנוח את האשה. בעיקר לזנוח. זונה אינה מתחרה עם האשה שבבית. היא תבלין ולא תחליף. לילה אחד או שניים זה לא משנה. אפילו שלושה. העיקר שזה לא רציני, לא קבוע, לא אהבה. זיון ואהבה הולכים יופי ביחד, אבל גם לחוד. תשאלו את אפלטון. ואת דון ז’ואן. ואת החבר’ה.

ומה עם הסכר? הוא בנה אותו מיום שהחליט להתחתן עם שרה’לה. בטון מזוין. הלילה משהו בלי ספק נפרץ. הלילה הזה מכל הלילות התערער החינוך הפוריטני מהבית. בולשיט. אבא ואמא לא יידעו לעולם. אפילו לא אמא עם עיני הרנטגן שלה. זה לא מגיע כל־כך רחוק. שרה’לה תגלה, אין לו ספק, במוקדם או במאוחר. שום דבר לא נסתר מפניה. אם הוא אוכל זית מהמקרר היא יודעת. יש חרצן. אם הוא פוגש את שירי בקניון היא יודעת, אפילו שאין חרצן. הוא תמיד בטווח הרדאר הנשי שלה.

יש דבר כזה רדאר נשי. אינטואיטיווי. ויש זוית ראיה נשית, שקשה לעמוד על טיבה. איך תסתכל על העניין הזה שרה’לה לכשתדע, אם תדע. היא בוודאי תאמר, זה משפיל ומבזה יותר מאשר לו שכבת עם החברה הכי טובה שלי. כך תאמר. אולי כך תחשוב. ספק אם כך תרגיש. אבל מי יודע. גם ותיקים ומנוסים בזוגיות ובנישואין התייאשו מלהבין לב אשה.

הוא בקושי מבין מה בליבו הוא. נזכר בפתגם מקומי ששמע בבית דודו הפרופסור: “מי שהופך את עורו, מזיע מבפנים.” זו בדיוק ההרגשה שלו. מזיע מבפנים. פתגם פחות מתוחכם אבל לא פחות קולע הביא איתו מהחבר’ה בארץ. “כשהזין עומד, השכל בתחת.”

די. די! צריך לקום. העבודה מחכה. העבודה היא לא ארנבת – היו אומרים במחנה העבודה בקיץ בקיבוץ – היא לא תברח, אפשר לשבת. לשבת, לא לשכב. לא לשקוע בהרהורים אידיוטיים. במחנה העבודה בבית־השיטה חפן ולש ונישק פעם ראשונה בחייו שדיים של נערה. מכוסה כולה סבון. במקלחת הציבורית. בלילה. וואוו, זה היה טעים! מריר עם הסבון, כמו שוקולד מריר. לא בדיוק. טעים ומרגש. איך שרעדו שניהם. אבל אין מה להשוות. די. מוכרחים להשתלט על המחשבות.

קפץ מן המיטה החורקת. שלפוחית השתן דרשה את שלה. תוך רבע שעה היה כבר בודק את כיסיו, לראות את הארנק בכיס שמאל ונייר הטואלט המקופל בכיס ימין. יש. נטל את מפתח החדר ואת תיק היד וירד לארוחת הבוקר.

שקוע בצלחת ובדג המעושן שבתוכה, שמע צעדים מתקרבים אליו מאחוריו. אל מולו ניצב אדם מבוגר, גבוה ומוצק ומקריח, חיוך רחב על פניו הסמוקים עדיין מן הגילוח. נעץ בו מבט אבהי ואמר: “אתה בן־שאול, אַיי פְּרֶזיוּם.” אושי הושיט לו יד. “אושי, כולם קוראים לי אושי. זה קיצור של אשר.”

“אני נחמן. ולא ברסלב. גם לא מגמגם.”

אושי נתחייך ובעודו בוחן את האיש שאיתו מתחתיו עליו יהיה לעבוד, מזג לו קפה והזמין אותו לשבת. כעונה לשאלה התלויה באויר, המשיך זה והסביר.

“ככה אני מציג את עצמי, כשאני רואה מולי מישהו שפוף, שזקוק לזריקת חיוך.”

“יהיה בסדר. אני פשוט עוד לא התעוררתי.”

“באתי להעיר אותך, במלוא מובן המלה. אפילו שנאמר ‘אל תעירו ואל תעוררו.’ ואתה באת לאפשר לי לישון בלילות, כי עד עכשיו הייתי גם שליח מרכזי גם שליח עליה. ובקצב העליה הנוכחי… אבל זה לא מקום שאפשר לדבר בו. תגמור לאכול ונצא לאיזה פארק נידח. היום אני כולי לרשותך.”

בדרכם למגרש החניה של המלון, הכין נחמן את אושי לקראת ההפתעה הראשונה.

“דאגתי לך למכונית ונהג. אני מקווה שימצאו חן בעיניך. בלעדיהם אתה לא זז. שמעתי שאתה נשוי. אז הנהג יהיה אשתך השניה. הוא המאבטח שלך. הוא הסבל והמתרגם והמקשר והמתגמל. תגמול זו מלת מפתח בעבודה שלנו בארץ הזאת; בלעדיה לא נצליח להזיז דבר. אסביר לך אחר כך. בינתיים, לפני שתפגוש את סרגיי הנהג שלך, אני רוצה שתדע שהוא חבר של הנהג שלי ושחברת האבטחה שאליה אנחנו קשורים, אישרה אותו בתנאי שנשלם לה עמלה כאילו היא הפנתה אותו אלינו. הוא יהיה תמיד קרוב אליך ואתה תמיד תשמור ממנו מרחק. תכניס לך לראש שהוא משרת שלך. אני יודע שלצבר זה קשה. אבל איש לא הבטיח לך שמשהו כאן יהיה קל.”

סרגיי ונהגו של נחמן עמדו נשענים על אחת משתי המכוניות ושוחחו ביניהם. כשהתקרבו הבוסים התרחקו זה מזה והפסיקו באחת את השיחה. נחמן הציג את אושי בפני סרגיי. “הזהר ממנו,” התבדח, “הוא מבין רוסית והוא קשוח כמו כל ילידי ישראל.”

הם נסעו כל אחד במכוניתו אל הפארק, מצאו ספסל בפינה מרוחקת והתישבו לשיחת תדרוך.

“אני מעדיף לא לעשות זאת במשרד. יש דברים שעובדי המשרד המקומיים ואפילו הישראליים אינם צריכים לשמוע. סרגיי מוצא חן בעיניך?”

“אני לא יודע. הוא לא הוציא מלה.”

“ככה זה טוב. אבל חשוב שימצא חן בעיניך, כי אתה תלוי בו ולמרבה האירוניה גם הצלחתך תלויה בו. נהג טוב זה כמו נעליים טובות, בכל מקום בעולם. כאן זה הרבה יותר מזה. הוא הקשר שלך עם הארץ הזאת, עם אנשיה, עם פקידיה וחוקיה. הכתובים והלא־כתובים. והעיקר, דרכו ורק דרכו אתה מתַגמל, יעני משחד. אתה חייב לפתח תבונה ורגישות בשטח־הפקר זה. אתה מחליט את מי לתגמל, מתי וכמה. הביצוע עובר דרכו. וגם הוא יעשה זאת לא תמיד ישירות. המנגנון המשומן ביותר כאן הוא מנגנון התגמול, שאין לו כללים. מי שלא משתלב בו, חבל על הזמן.”

"איך יודעים למי לתת וכמה?

“לא יודעים. מרגישים. מפתחים רגישות. הטלפון שלך לא יעבוד בלי זה. החשמל בדירה יתקלקל. המזוודה שלך לא תגיע. שלך ושל העולים שתסיע. ושל מטענם של העולים שיועבר מביתם לרכבת ומן הרכבת לנמל ומן הנמל לאוניה ומן האוניה לאשדוד או חיפה. בכל תחנה יש מי שזקוק להשלמת־הכנסה; בלעדיה אין לו קיום. ובלעדיו אתה תקוע. אתה או העולים שלך. הבנת?”

“אני שומע אבל עוד לא קולט. ומה עם קבלה.”

“הקבלה התחילה בצפת. תשאיר אותה שם. אתה כותב “תגמול” ומשתדל לא לעבור את הסכום שאקציב לך. אקציב לך סכום של פלוס־מינוס מה שיקציבו לי עבורך. כלומר עבור התגמולים שתשלם מדי חודש. זה לא פשוט. אבל אף אחד לא הבטיח לך חיים פשוטים כאן; אני מקווה.”

“והנהג יודע שזה תפקידו?”

“שזה תפקידו, בין השאר, כל נהג יודע. אבל לא כל אחד יודע למלא את תפקידו בהצלחה. על־כן הקדמתי וחיפשתי ומצאתי בשבילך נהג מנוסה. הוא היה שוטר במשטר הישן. בתור שוטר הוא מומחה לתגמולים ומה שעוד לא קלטת – לאבטחה. הוא מאבטח אותך מפני כל מי שעלול לעמוד בדרכך – חוליגנים, שיכורים, שוטרים ופקידים, ובעיקר מפני תמימותך וחוסר נסיונך. הוא ממונה על הישרדותך. והוא יודע שאם אתה לא תשרוד גם הוא לא ישרוד; יישרף לא רק אצלנו אלא גם בחברת האבטחה.”

“עם איזה בנק אנחנו עובדים?”

“שום בנק. הכל במזומנים. בבנק רק מחליפים את הירוקים במטבע מקומי. המזומנים תמיד בג’יימס־בונד שלך. והג’יימס־בונד תמיד בטווח ידו של סרגיי. כשאתה חייב להתרחק ממנו עם הכסף, אתה מכניס את ג’יימס לתיק יד בלוי, כדי לא למשוך תשומת לב. אתה במדינה שבה רוצחים אדם כדי להוציא עשרה דולר, שראו שהכניס לכיס. יהיו ימים ומצבים שיהיו איתך מאות ואלפי ירוקים. רק אתה ואני וסרגיי נדע את זה. אתה מתחיל להבין מה זה סרגיי בשבילך?”

“טוב שאתה מספר לי בפירוט ובבהירות. נפגשתי עד עכשיו עם קרובי משפחה ועם מוטי מלשכת־הקשר, שבא לקבל אותי. לא הבנתי ממנו עד הסוף.”

“אני צריך להתנצל בפניך ששלחתי את מוטי. הייתי בסמינר תדרוך של השליחים המרכזיים במוסקבה ולא מצאתי מישהו אחר פנוי. הוא מאנשי ‘נתיב’ שהיום מעדיפים לכנות ‘לשכת־הקשר’ ואלה לא כל־כל אוהבים אותנו. הם שותפים שלנו ומתנהגים לפעמים כמתחרים. ותמיד מסתכלים עלינו מגבוה. אין לנו ברירה אלא לנהוג לפי האימרה האנגלית ‘אם אינך יכול לגבור עליהם, הצטרף אליהם.’ לך כשליח עליה יהיה הרבה מגע עם הקונסולים, שהם תמיד מאנשיהם. הם יבדקו את הזכאות של המועמדים לעליה. אם יש להם סבתא יהודיה. וזו בעיית הבעיות. מה המטרה הראשונה שלך אתה כבר הבנת?”

“להעלות כמה שיותר עולם לארץ.”

“רוֹנג! זו המטרה השלישית, חבּיבּי”

“דבר, כי שומע עבדך.”

“סלאמתכּ. אתה בחור כלבבי. איש ספר יעני. אז תקשיב. המטרה הראשונה היא – לשרוד. לא לעשות שגיאות שיכניסו אותך לקלבוש או יביאו עליך צו גירוש מהארץ. ולא להיקלע לידי חוליגנים שיכורים שיחסלו ואתך בעבור נעליים. או דולרים. המטרה השניה – למנוע ממאות ‘לא יהודים’ מפוקפקים, המתחזים כיהודים בעזרת זיופים מוצלחים, מלעלות ולזהם את הארץ. מי שהכי יסבול מהם זה העליה הרוסית. גם מבחינת התדמית גם מבחינה פרקטית. המטרה השלישית – זה מה שאמרת. בלי השתיים הראשונות – פיספסת. בגדול.”

“הבנתי. אתה יודע להבהיר את הגישה שלך. לא משאיר מקום לטעות.”

“זו לא הגישה שלי. זו שפת המקום. וגם פוליסת הביטוח שלך.”

“חשבתי שדבר ראשון, כמובן אחרי אוטו ונהג, עלי למצוא דירה. בתי המלון, אתה יודע! וחשבתי שאולי כדאי שהבית שלי יהיה בסמרקנד. שם הבנתי נמצאים רוב העולים. מכל מקום רוב העולים הבוכרים. רוב הבוכרים שהם רוב העולים.”

“חשבת. לפני שתחשוב תשאל. המחשבות שלך עוד לא הותאמו לאקלים המקומי. הן בנויות על תוכנה ישראלית, שאינה מוכרת ואינה פועלת כאן. תקשיב. נתחיל מהסוף. גם אם מרבית העבודה שלך תהיה בסמרקנד, כדאי לך – אישית – לגור בטשקנט. למה. כי כל יום שאתה עובד מחוץ לעיר מגוריך אתה מקבל חמישים ירוקים; נוסף על ההוצאות הריאליות. נוסף על המשכורת החודשית. לוקח זמן עד ששליחים חדשים קולטים את קיומה של קרן־השפע הסמויה הזאת. אני מקצר לך את התהליך. זה אל”ף. בי“ת, נכן שאתה בוכרי ונכון שזה יתרון גדול במקומותינו, אבל דווקא משום כך מגוריך יהיו בשכונה אשכנזית כדי להבליט שאתה שליח עליה של כו־לם. גימ”ל, כאן בטשקנט מוסדות המדינה ונמל התעופה הבינלאומי והמשרד הראשי שלנו ובעתיד הקרוב גם שגרירות שלנו."

“ואני דווקא חשבתי לגור ב’מחלה', בתוך האנשים שאיתם ארצה ליצור מגע. בין העולים בפוטנציאל.”

“חשבת. לא חשבת שאין דירה נפרדת ואין בית קומות ב’מחלה' ואלה תנאי היסוד שקצין הבטחון דורש מכל שליח. דירה נפרדת. לא בקומת הקרקע ולא בקומה העליונה. עם דלתות בטחון. תגיד, לא הסבירו לך שום דבר בארץ, לפני ששיגרו אותך לחלל?”

“דיברו הרבה, אבל מי שם לב. ציידו אותי בערכת עזרה ראשונה ותרופות, עם ספרון המסביר את הסימפטומים של כל מחלה ואת הגלולות המתאימות. הזהירו אותנו מפני מחלות ובתי־חולים, אבל לא מפני ה’מַחלָה' הבוכרית. אני מבין שאתה פוסל מראש מגורים ב’מחלה'. דווקא ישנתי לילה אחד אצל הקרובים שלי וחשבתי…”

“שוב חשבת. אתה הרי נשוי. חשבת איך אשה ישראלית נורמלית תסכים לחיות בתנאי התברואה של ‘מחלה’? גם אתה לא תחזיק שם מעמד שעה אחרי התקלה הראשונה בביוב. תאמין לי. או כשהעז תיכנס לך לחדר השינה. ואל תבין מדברי שדירה ברובע מודרני כאן תהיה כמו הדירה שלך בארץ.”

“אני לא מפונק. אשתי… אתה צודק, זה משהו אחר.”

“טוב, אז סיכמנו. דירה בבית מגורים נחפש לך מחר. יש לנו כמה הצעות רשומות במשרד. בוא ניסע לשם ותעשה הכרה עם צוות העובדים. אושי אמרת? שיהיה.”

 

20    🔗

אליאס־בק, שנקרא על שם סבו אבי־אימו חכם אליהו הלוי איש ארם־צובה, לא ידע ולא שיער שאביו מולידו יוריש לו בצוואתו את כס המלכות. את התבשיל בישלה מילכה אימו בחודשים האחרונים של חיי שאה רוח‘. היא קיוותה שיכבדו את צוואתו של המלך האהוב וישכחו את מוצאה של האהובה, שהיתה לאשתו המושלת בו; אך לשווא. אליאס־בק הפך באחת ל“בן היהודיה” ולא נמצא מי שיתמוך בו לשלוט ב“מאמינים”. הוא לא היה בכור בניו של רוח’, אבל היה בנה יחידה של מי שהפכה ראשונה בין דיירות הארמון; ובלי ספק היה אחד המוכשרים והחכמים בין בני המלך.

כיוון שלא הצליחו למצוא רבב בעלם החמודות המבריק ובר־הלבב, החליטו השרים והיועצים הערמומיים להטיל את כל הרפש האפשרי באימו בהנחה שמשהו מזה ידבק בו ויפגע בסיכוייו למלוך. שהיו מועטים מלכתחילה. “בדברים כגון זה,” אמרו בהתייעצויות הסתר החפוזות, “גם צילו של ספק צל כבד ואפל הוא.” קמו והחיו ושילחו אל השווקים השוקקים סיפור עממי עסיסי ישן שעניינו כך או בדומה לכך:

פעם אחת חטא השטן בעיני האלהים חטא כבד. יצא דינו ללבוש צורת בן־אדם ולחיות על פני האדמה, עד שימורק עוונו. פגש השטן באשה יפה מבנות היהודים והתאהב בה. ביקש להתחתן איתה. הזהירו אותו זקנים מנוסים יודעי ספר שכבר בספר הספרים נאמר “ומוצא אני מר ממוות את האשה”. כיוון שהפך השטן להיות כאחד האדם, גבר יצרו על שכלו, לא עמד בפני הפיתוי ונשא את היפהפיה הפותה לאשה. החלה זו ממררת את חייו, כדרך הנשים, עד שביקש את נפשו למות.

מן אוֹן לאוֹן נולד להם בן זכר, חכם ונבון, ואביו מולידו אהבו עד מאוד. ביום שהיה על השטן לחזור השמיימה, לאחר שעוונו מורק על־ידי הסבל שסבל מאשת־חיקו, נמלא ליבו רחמים על הבן שיהיה מעתה יתום, נתון לחסדי האם השתלטנית. מה עשה? קרא לבנו ואמר לו: “את סודי אפקיד היום בידיך. אל תגלה אותו לאיש. קום והכרז ברבים כי רופא פלאים אתה, היודע מראש איזה חולה יבריא ואיזה ימות. ובבואך אל החולה, זכור: אם תראה אותי עומד למראשותיו תודיע לבני ביתו ‘מצבו לאחר ייאוש. איחרתם להזמינני.’ אך אם תראה אותי עומד למרגלותיו, תודיע בביטחה שהחולה יבריא וישוב לאיתנו. אני איראה רק אליך, בני היקר, וכך אבטיח את עתידך.”

נפרד השטן מבנו בחיבוק חם, כשחיוך שטני מתפשט על פניו. והבן תלה שלט על דלתו “רופא חולים ומגיד עתידותיהם”. שמו של הרופא הצעיר הלך לפניו ותהילתו יצאה מפרס ומדי ועד ארצות הכופרים אשר במערב.

ויהי היום, והנסיכה האהובה, בתו הבכורה של המלך, חלתה במחלה קשה. מיטב רופאי הממלכה הוזעקו אל מיטתה ולא עלה בידם להושיעה. ברוב דאגתו הכריז המלך: “מי שיוכל לרפא את בתי, יזכה בידה ויהיה לי לחתן וליורש.” אל הארמון הגיע הרופא המדומה, אבּן־א־שייטאן. ומה הוא רואה? אביו השטן עומד למראשותיה של הנסיכה.

ציווה להוציא את כל האנשים מעל פניו ופנה אל אביו נרגש: “אבא! הרי אתה הוא היודע שאינני רופא. גורלה של הנסיכה היפה והתמה הזאת לא בידי אלא בידיך. אנא, אבי, אל נא תיקח את נשמתה הטהורה. אם תישאר בחיים אוכל לומר שריפאתי אותה ואהיה המאושר באדם. הרי בזאת רצית.”

ענה לו השטן: “זו גזירה מן השמיים בני, ועלי הוטל למלאה.”

קרא הבן: “אם לא תסתלק מיד, אקרא לאמא.” והחל לקרוא בקול גדול, “א־מא!! א־מא!!! בואי תראי, אבא כאן.”

נבהל השטן, הליט פניו בידיו וברח כל עוד רוחו בו.

הסיפור עבר פה לאוזן ועורר צחוקים ונדנודי ראש בכל שוק ובכל בית־תה הקרוי כאן טשאי־חאנה. בעיקר נעם לאוזניהם העייפות של הגברים הנשואים. ולא נעלם מעיניהם מוסר ההשכל הנוגע למלך המת, אללה ירחמו, ולאשתו השתלטנית המבקשת להמליך את הבן המוכשר כ“רופא” לכל תחלואי הממלכה.

אליאס־בק צחק עם הצוחקים, מעמיד פנים שאין הדבר נוגע לו ופוגע באימו. חצים מעין אלה לא היה בהם כדי לחדור מבעד לעור בטחונו העצמי, ששומן מילדות בידי אבא גדול ונערץ ובאצבעות אם חזקה ואוהבת.

עוד בנעוריו שימש אליאס שוליה לטובי האמנים אשר בהֶראת הבירה, לפי עצת אביו ובברכת אמו. בשנת 1440, למשל, עזר על יד טובי המאיירים בעיטורו של כתב־היד חדש של האפוס הפרסי הידוע – “השאה־נאמה”, הוא ספר המלכים של פירדוסי. הוא למד קליגרפיה ערבית ולטינית והתמחה אצל גדולי ציירי המיניאטורות הפרסיות, כולל בּיהזאד, הצעיר ממנו בשנים. גם במלאכת כתיבת הערבסקות על אריחים ניסה כוחו, אך לא עשה חיל; הסתפק אפוא בכתיבתן של פפירוס וקלף. בקופסא מוארכת, מעץ אגוז מגולף מעשה חוריי, החזיק את שלל נוצותיו. את מלאכת כריכת הספרים – כתבי־יד עברים וכבדים באותם הימים, מרביתם מַצאחֶף שדפיהם קלף – למד ישירות מן הכורכים המצרים והדמשקאים הזקנים, שהובאו על־ידי תימור־לנג סבו לסמרקנד ועברו בימי אביו להראת. את רוב עיתותיו בילה בספריה הגדולה שהקים וניהל אחיו למחצה ביי־סונגהור. רק אכזבה אחת נחל ממנו אביו – כתיבת שירה היתה ממנו והלאה.

פיצוי נאות קיבל האב, שאהב שירה יותר מכל, כשראה את המיניאטורות בהן עיטר אליאס הבן את כתבי־היד של משוררי הדור ונוכח במקוריות הציורים שלו, שנולדה משילוב הטכניקה הפרסית עם ההודית. כתב־יד מאוייר של “אלף־לילה־ולילה” וכתב־יד של “הקמא־סוטרא”, שקיבל מאביו בהתבגרו, היו לו מקור השראה וחיקוי.

הוריו של אליאס הצמידו לו מחנך, איש אשכולות, שדאג להרחיב את לימודיו והכשרתו אל מעבר לתחומים אליהם נמשך מאליו. וכך ביקר הנער בלילות במצפה הכוכבים, גם שמע שיעורים מאלפים מפי אולוג בן־דודו ועזר בשרטוט תכנית האב הגדולה של כיכר הרגיסטן לצד טובי האדריכלים. המזרקות העגולות מול החי"ת הפתוחה של הכיכר היו רעיון שלו, שזכה לביצוע כמאה שנים אחרי שהועלה על הכתב בנוצת השרטוט שבידו.

שני חכמי דת מן הדרסה העליונה בהראת הבירה היו מלווים אותו בילדותו ובנעוריו חמש פעמים ביום אל התפילה במסגד הארמון, ואחרי כל תפילה היה אחד מן השניים קורא עימו בקוראן. בעיניהם ובעיני כל הסובבים היה אליאס־בק, הנסיך המחונן, מוסלם לכל דבר; לכל דבר, פרט למלוכה.

לא נעלם ולא הועלם ממנו מעולם, שעל פי דתה ואמונתה של אמו המלכה יהודי הוא. ובינו לבינה, הקפידה אימו ללמדו יהדות מהי, ככל שידעה וזכרה והבינה. הגיעו הדברים לידי כך, שהנער ידע לקרוא עברית בכתב־היד הכבד של ספר הספרים, שהובא אחר כבוד מטבריה הרחוקה, לא פחות טוב מאימו. על מה שנוסף ליהדות ומה שקרה ליהודים אחר תקופת המקרא לא ידע דבר וחצי דבר. אמו ידעה לספר לו על חורבן המקדש בירושלים ועל רבן יוחנן בן־זכאי, שיצא מירושלים הנצורה וביקש מן הקיסר הצר “תן לי יבנה וחכמיה”, אך מה עשה ביבנה ומה עשו חכמיה לא זכרה. מגע ישיר עם הקהילה היהודית הקטנה והמצטנעת בהראת ועם זו הגדולה ממנה בסמרקנד לא היה לו, בעצת אביו ובהסכמת אמו, שהועידה אותו למלוך.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. וכך שמח בסתר ליבו אליאס־בק, שלא שש למלוך. הוא לא רצה לצער את אמו, שלא הבינה לליבו ולא האמינה לגילוי ליבו. אך פחות מכל רצה הצעיר בעל הכנפיים להצר את עולמו בכלוב הזהב והברזל של השלטון. כשעלה שמו של אולוג־בק כיורשו של שאה רוח', נשם אליאס לרווחה. ציפור דרור היה מיום שעמד על דעתו וכך רצה להמשיך את חייו, עתירי החירות והיצירה.

מסבו מצד אביו, תימור־לנג הכובש, ירש אליאס את תאוות המסעות ואת יצר ההרפתקנות וכמובן גם ערכת מפות גיאוגרפיות מפורטות על קלף. מסבו השני ירש את יצר ההתבוננות באורחות אדם וחברה. וכך, מבלי שגילה דבר וחצי דבר לאימו, היה כבר מתכנן את מסעו סביב העולם, תאב להכירו וללמוד להבין את תושביו. הוא תיכנן את מסעו תחילה מערבה, מבקש להגיע עד אמסטרדם וגרנדה ולשוב דרך עיר התעלות היפהפיה, ונציה. שם יתנסה לראשונה בחייו בשייט על הים ויחליט אם ימשיך את דרכו חזרה בים הסוער והמסעיר, שעליו הוא חולם בלילות, או בדרך היבשה הבדוקה והבטוחה. מכל מקום שומר הוא מקום מיוחד בדרכו חזרה מן המסע הראשון – מערבה – לעירה של אימו, עיר סבו שעל־שמו־הוא־נקרא, הלא היא חלבּ, שהיהודים מתעקשים לקרוא לה ארם־צובה. הוא הקדים את המסע מערבה למסע השני המתוכנן לפרס הודו וסין, הן משום חרדה בלתי־מחוורת מסין הבולענית, הן משום שהתאווה לפתור תחילה את חידת העם היהודי, את סוד קיומו וייחודו של הציבור הזה, הזר המוזר והמפוזר.

לא ייפלא אפוא שתחנתו הראשונה בדרך מערבה היתה חורבות עתיקותיה של איתיל, בירת ממלכת הכוזרים בשפך הוולגה. השמועות שגבלו באגדות על גדולתה ויופיה של העיר המוקפת חומה ועל עוצמתה של שושלת המלכים הכוזרים היהודים שהקימו אותה לתפארת, הזינו זה מכבר את נפשו היהודית־האסיאתית של אליאס. קסמה לו העובדה שהללו בחרו ביהדות מכל הדתות שחיזרו אחריהם. לא העם הנבחר, שלא מרצונו החופשי, אלא העם הבוחר בעול תורה ומצוות. על אף הריחוק ההיסטורי והגיאוגרפי ובניגוד להיגיון, ראה את עצמו כמעין צאצא של היהודים הללו, שהטילו שלטונם ואימתם על ארץ רחבה ועל עמים רבים. במעמקי תודעתו היו הכוזרים עבורו מה שהיה ג’ינגיס חאן עבור תימור סבו – אבות רוחניים־כוחניים רחוקים; לאו־דווקא ביולוגיים. בחלומותיו נתחלפו לא אחת פרשי סבו עם פרשי הכוזרים הדוהרים בהרי הקווקז ובערבות אוקראינה וקריאות “שמע ישראל!” בגרונם. איתיל הבירה, איתיל־אל־יאהוד בפי המוסלמים, היתה הרוסה עד היסוד, אך את חורבותיה יפקוד בדחילו וברחימו בראשית מסעו, מה־גם שמספרים שהיא שוקעת פיסית במימי הנהר והדלתה ומי יודע אם לא תיעלם כליל ביום מן הימים.

גם כאשר גילה לבסוף לאימו, לאחר שאולוג־בק היה כבר בשלטון, את עצם התכנית של מסעו, נזהר שלא לחשוף בפניה את התכלית. המלה יהודים לא עלתה על שפתיו. את חלבּ הזכיר כלאחר־יד. הוא ידע וחש את יחסה האמביוואלנטי לעמה ולעירה, שהיו בתודעתה לאחד. מבחינת עמה ועירה ובית אביה היו חייה כישלון וחרפה. ניגוד קוטבי למעמד ולכבוד שהיו עתה נחלתה ומקור בטחונה וגאוותה. משהו מזה חילחל ועבר במחילות תת־מודעות אל נפשו הרגישה של הבן היחיד והמיוחד. מכל מקום, הוא חשש להוסיף את שמן הקרע הנפשי אל מדורת הדאגה האמהית לבן היוצא למרחקים; מי יודע לאן; מי יודע עד מתי; השם ישמרנו בכל דרכיו, אמן ואמן.

סקרנותו לגבי העם היהודי, אליו הרגיש שייכות מעומעמת, היתה גדולה משום־מה מסקרנותו לגבי המזרח הרחוק, שגם הוא זרם בדמו; עולם שאחד ממאפייניו, כפי ששמע ממוריו, היה חפותו וריחוקו מכל השפעה יהודית. אחרי שייסע מערבה, החליט בליבו, ייצא מזרחה להשלים את היכרותו עם העולם האנושי על מגוון אורחותיו ואמונותיו. העולם היחיד המוכר לו על בוריו היה עולם האיסלאם, בו הוא חי ונשם, כאן בסמרקנד והראת, בין מזרח ומערב.

שיעור מאלף ומדהים על היהודים בני זמנו שמע דווקא מאיש נוצרי משכיל, אורח בית המלוכה, דה־קלאויח’ו שמו. אביו של זה היה בזמנו שליחו של מלך קסטיליה בחצרו של תימור־לנג. הבן שב לפקוד את הארץ בה התאהב אביו המנוח ועליה כתב ספרים. הספרדי, כפי שכונה בפי כל, סיפר בהתפעלות לנסיך צמא הדעת ולאימו המקסימה על גדולתם והצלחתם של יהודי ספרד ופורטוגל, בכל תחומי החיים. הם היו בטוחים שהאורח מפריז, כשדיבר על השפעת יהודי ארצו על חיי הכלכלה והחברה והמדינה, התרבות והרוח של ספרד בכלל ושל קסטיליה בפרט. לדבריו, היה מניין היהודים בקסטליה כ־160.000, אך השפעתם על סביבתם היתה כאילו היו הרוב השליט. מילכה העירה, שזה מצב שיש בו מן הסכנה, אך האורח האציל ביטל את דבריה בהחלטיות. “לאנשים כמוכם,” אמר, “המורגלים בקהילות יהודיות קטנות ומסוגרות, קשה להבין את עוצמתם הבלתי מעורערת של יהודי ספרד ופורטוגל.”

כשראה למולו את פניהם המהורהרות של האם ובנה, הוסיף שאמנם היו פרעות ביהודי מיורקה לפני שנים אחדות, שלא לדבר על הפרעות בסביליה – עליהם שמע בילדותו – אך הוא אינו מאמין שיקרה ליהדות ספרד רבת העוצמה וההשפעה מה שקרה ליהודי אוסטריה וליהודי קולוניה, שגורשו מארצם בשנות העשרים.

אמר לו אליאס לדה־קלאויח’ו, “בוא נדבר על דברים יותר חשובים, פחות עצובים.” סיפר לו זה, שהכיר כבר את מארחו וידע על מה נוטה ליבו, שרכש לא מכבר כתב־יד יקר של ספר הספרים בתרגום חדש וראשון (!) לספרדית, ושמספרים בארצות אירופה מפה לאוזן שקרוב היום שלא יצטרכו להעתיק כתבי־יד בעט ודיו, שכן אחד בשם יאן גוטנברג המציא מכונה משונה המדפיסה מאליה אותיות ומילים.

“אומרים שאפשר יהיה להעתיק אולי… מאה ספרים בבת אחת. שערו בנפשכם!”

מילכה נדה בראשה לצדדים מתפעלת ולא מאמינה. אליאס שירבב שפתיו ועצם את עיניו, חושב ומחשב מה יכולה מכונה אחת, המצאה אחת, לחולל בעולם הידע והרוח.

“מה רבו נפלאותיך, השם,” מילמלה מילכה בשפת ילדותה, גירסא דינקותא שאינה משתכחת לעולמים.

“מה אמרת, מה־אמרת?” שאל דה־קלאויח’ו.

תירגמה לו.

אמר לה: “‘מה רבו נפלאותיך, האדם’, נראה לי מתאים יותר למקרה זה.”

אמרה לו: “שאלה של ניסוח.”

אמר לה: “שאלה של השקפה, כבוד מלכותה.”

נתחייך אליאס ואמר: “שאלה של אמונה.”

יישר דה־קלאויח’ו שפמו בבוהן ואצבע ואמר: “כולנו כאן מאמינים באל אחד, באותו האל שבשמיים; אבל האמונה באדם, שנברא בצלם, אינה פחות חשובה ואינה עומדת בסתירה.”

“רוחות חדשות מנשבות באירופה זו שלכם. תמיה אני…”

“אכן. והגיע הזמן שתכיר אותנו, את רוחותינו ואת אורחותינו מקרוב. ביתי ביתך, ידידי הנסיך, בכל עת שתרצה ולכמה זמן שתרצה.”

“לפי ספירתכם,” שאל־אמר אליאס, “ספירת הנוצרים, אנחנו בדיוק באמצע המאה, לא כן?”

“אכן. מחצית המאה החמש־עשרה כבר מאחורינו. איזו מאה רבת־תהפוכות! עוד לא היתה מאה כזאת מיום שנרשמו תולדות העתים.”

“מעניין,” נאנחה מילכה עמוקות והניחה כפות ידיה הקמוטות על לחייה, “דברים דומים, ממש באותן המלים, שמעתי מאבי, נוחו עדן, כשהמאה הקודמת באה אל קיצה, ואני נערה בתולה בביתי חולמת על חיים כל־כך אחרים. ‘איזו מאה רבת תהפוכות!’ לא ציפיתי אז ולא שיערתי עד כמה חיי שלי יהיו רבי תהפוכות.”

ושוב נאנחה. ברק היהלומים שבטבעות ידיה הבזיק מול עיני הצעירים השניים, שידעו על מה היא מדברת, אך לא יכלו לשער עומק תחושותיה.

“אני עייפה,” הוסיפה בלחישה בקומה, מתאמצת לשמור על זקיפות־קומה, “לא מן השיחה, חלילה, שנעמה לה מאוד. מן החיים. משלהי החיים.”

 

21    🔗

משעברה מחצית השנה מאז החתונה וצילה לא נתעברה, החלו שתי האמהות מסתודדות ומתייעצות איך יבשרו לה לסטודנטית בת הדור החדש כי הגיעה העת לעשות מעשים. עודן מתלבטות אם להתחיל בטחינת עורלה של נימול אל תוך קציצותיה ואם ראוי והכרחי שתדע על כך, או שמא להתחיל להושיבה על אדים לרכך את רחמה, וכבר באה זו ובישרה להן כי ביקרה ב“משגב לדך” ואין ספק שהיא בהריון. יצאה דאגה מליבן של האמהות ונכנסה לליבה של הבת, שחששה להמשך לימודיה. מכל מקום לא היה עולה על דעתה לדחות את הריונה לו ציפתה המשפחה בדריכות, שכן גם היא כבעלה היתה בכורה להוריה, והזקנים ציפו בצדק לנכדים.

כנכדה ראשונה לסבה הקשיש ולסבתה הבינה מקומו של נכד ראשון בחיי אדם משלנו. היחסים המיוחדים בינה לבין סבה וסבתה נמשכו גם לאחר שהללו נתברכו בח"י נכדים. הסבא שלא הסתיר ציפייתו לנין הראשון היה מתבדח ואומר “לעת זיקנה גילית מה ההבדל בין נחת לבין מרגוע; כשהנכדים באים לבקר אתה מתמלא נחת, כשהם הולכים – בא המרגוע.” והיה צוחק. צוחק ומשתעל. מוציא מעט טבק־הרחה מן הקופסה שעל שולחן־התמיד ומריח ומתעטש, ומתעטש ומתעטש. “גם זו הנאה לא־קטנה אבל בלא נחת,” היה חותם את דבריו, מקמט את אפו ומעיף מבט מבודח בנברשת המתנודדת מעוצמת עיטושיו.

יום הלידה לא היה יום ככל הימים. כמה נסים אירעו באותו היום ועל כן נקרא הבן נסים. אמנם שמו המלא היה עמרם נסים שאולוף, אך השם האמצעי נסים דבק בו מיום לידתו, שהיה לכל הדעות יום של נסים. היה זה בעיצומו של קיץ חם מאין כמותו, באמצע יולי 1927, כשהאדמה רעדה בכל הארץ. בדרך נס ביקרה אותם באותו היום רוזה המיילדת, לבדוק את היולדת ולתת עצות אחרונות לקראת היום הגדול המתקרב. ובדרך נס הסכימה לשבת איתם לארוחת הצהרים הדשנה. סדינים רטובים היו תלויים על החלונות לגונן על האוכלים מפני השרב הכבד, שרוחות שַרקיֶה הסיעו והחדירו דרך כל מבוי פתוח. ובעודם מקנחים ומשוחחים, בשעה שלוש אחר הצהרים, התחילה האדמה רועדת תחתיהם. התחילו כלים נעים ונופלים ונשברים ופתאום נשמעו חבטה ונפץ עז והנברשת הגדולה שנרותיה זכוכית נפלה ברעש גדול ישר אל תוך האפיריון המכונה “פאיי תַכת” שהוכן עבור היולדת. כיוון שהכל ישבו עדיין סביב שולחן הסעודה לא נפגע איש. מרוב בהלה תקפו צירים מוקדמים את היולדת והמילדת שהיתה במקום ניצחה על המלאכה ויילדה את נסים, שעלול היה, בר־מינן, להימחץ עם אמו מתחת לנברשת המנופצת.

האפיריון המיוחד שהיה מצופה שמיכות וכרים רכים צבעוניים, כנהוג בכל לידה ראשונה, נתמלא שברי זכוכית והושלך לאשפה, כשכל אחד מבני המשפחה נוגע בו ואומר “כפרה”. כיוון שהילד ואימו ניצלו בנס, הקפידו מאותו הרגע לעשות הכל לשמור עליהם. מיד שמו ספרי תהילים מתחת לכרים של השניים והבעירו גרגרים של צמח האיספּאן במחבת. כשהתפוצצו הגרגרים והתאבך עשן העבירו את המחבת על ראש היולדת והנולד ופיזמו פזמונים שבכוחם לגרש את השדים והמזיקים, שדרכם לתקוף תינוקות רכים; קל וחומר תינוקות שחמד מלאך המוות.

הגדיל לעשות האב המאושר, שהגה רעיון חדש בנוסף למנהגי המסורת, לשמחת לב צילה אשתו. הוא הציב למראשות העריסה קופת רבי מאיר בעל־הנס והבטיח לשלשל לתוכה את המטבעות הארץ־ישראלים הראשונים שהוטבעו באותם הימים לכשיגיעו לידיו הגרוש הראשון עם החור, המיל הראשון ומטבע השני־מיל הראשון. ובקופת חיסכון חבויה התחייב לשים למשמרת את הפונט הפלשתינאי (א"י) הראשון, שיגיע לידיו. על השטרות והמטבעות החדשים, הראשונים לציון, קרא בעיתונים.

כיוון שהיה זה בן זכר שחטו כבש והפרישו ממנו בשר כמשקל היילוד – משלוח לעניים. השמחה הגדולה היתה מהולה בחרדה מפני רעשים נוספים, המתלווים בדרך כלל לרעש הראשון. ואכן היו כאלה, אך בעזרת השם לא גרמו בירושלים נזקים גדולים. התלבטו הנשים אם יש להכין “פאיי תַכת” חדש ליולדת, שזו לידתה הראשונה וזכאית היא לפינוק המסורתי הזה, או שמא יהיה בכך משום התגרות בסיטרא אחרא, שנכשל פעם ולא ירצה להיכשל שנית. החליטו שמוטב להימנע מכל מה שכרוך בספיקות. מה שבטוח הוא שהקטן חייב להישאר צמוד לאימו ארבעים יום ואז תוליך אותו עימה ועם חברותיה ובנות משפחתה לבית המרחץ ותיחלץ באחת מאימת השדים והמזיקים.

רעידת האדמה הורגשה בכל הארץ. בירושלים נפגעו קשה מגדל אוגוסטה ויקטוריה והכנסיה בהר הזיתים. כמה בתים בעיר העתיקה התמוטטו על יושביהם. שמשות וזכוכיות התנפצו בכל רחבי העיר. את המכה הקשה מכל קיבלה העיר שכם. נמנו בה כמאתיים הרוגים וכאלף פצועים. שליש מבתיה הפכו להריסות. מאיר דיזנגוף הגיע לשכם באוטומוביל והכריז שהעיר תל־אביב מאמצת את העיר החרבה. בעקבותיו הגיעו צוותי חילוץ ומשלוחי אספקה. ליצני הדור אמרו שעיר הגזוז מאמצת את עיר התמר־הינדי. אושרקה התפנה למחרת והלך לקנות את העתון “דבר”, ממנו הוסיף פרטי פרטים באוזני אשתו המיניקה. “ים המלח רתח רתיחה גדולה,” קרא באוזניה, “וגליו עזים. גם לוד ורמלה נפגעו קשות ולמרבה הפליאה,” והוסיף אשר באוזני אשתו. “ממדינות ערב השכנות לא הגיע שום עזרה לערים הערביות הניזוקות.”

נסים היה כבן שלוש, שובב שחרחר וחייכן, כשלקחו אותו הוריו, המעורים בחיי התרבות בירושלים לראות את מלון קינג־דייויד החדש והמפואר ולצפות בטקס חנוכת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על הר הצופים. הטקס הזה, בספריה שהיתה זה מכבר ביתה השני של צילה, הזכיר להם את הטקס בו נפגשו באקראי. הם אחזו בידי הקטן מזה ומזה ואיחלו לעצמם ולו שימצא את הדרך לכאן בבוא היום. בגיל ארבע לקחו אותו לראות את הצפלין – “ספינת האויר” – שחג מעל לעיר.

כשהיה בן חמש החליטו החלטה נועזת לחוג את יום הולדתו הרחק־הרחק בטבריה. להוריהם סיפרו שהם רוצים לקחת אותו לקברי הרמב"ם ורבי מאיר בעל־הנס לקבל ברכה; ואכן לקחו אותו גם לשם. אבל מה שמשך אותם לעיר הכנרת היתה הידיעה על נחיתת הבכורה של מטוסי־הים של “אימפריאל איירווייס” על פני האגם. חברה בריטית זו, שפעלה בקו לונדון – בּומבּיי, החליטה לנסות חניית־ביניים בנמל־התעופה הימי של טבריה על פני הכנרת. נמל התעופה נחנך באוקטובר 1932 לנגד עיניהם המשתאות של מאות צופים וביניהם אשר וצילה ונסים הקטן, היחיד שהאמין למראה עיניו. אוירון־הים נחת ברעש גדול, הדמים את ארבעת מנועיו וחיכה לסירה שהתקרבה אליו. מחיאות כפיים קיבלו את הנחיתה הראשונה. מן החוף קשה היה לראות כמה נוסעים ירדו ממנו אל הסירה וכמה עלו בדרכם אל בומביי. כשסיפר נסים מה שראה לסבא וסבתא בירושלים, חשבו הללו שדמיונו הפרוע משטה בו בקטן. מאז שראה את הצפלין הוא מדמיין דמיונות, אמרה סבתא יעל. נטל אשר מודעה גדולה שהביאו עימם ופרש אותה בפני הוריו. ראו הללו בעיניהם: “טבריה – קהיר, 3 שעות. טבריה – לונדון 4.5 ימים. טבריה – בגדד, 5 שעות.” ראו ולא האמינו.

המראה של המטוס הקטן נוחת על פני המים וממריא כעבר שעה־שעתיים נחרת בזכרונו של נסים. הוא סיפר אותו שוב ושוב, עד שיצא לו שם של ‘בעל־הזיות’. כשמו כן הוא, אמרו הבריות. כיוון שהנסיון של “אימפריאל איירווייס” לא עלה יפה ולא האריך ימים, לא נותר דבר חוץ מן המודעות שלהם להוכיח שהקטן אינו ממציא נסים ונפלאות ממוחו הקודח. שמרו אפוא את המודעה אצלם, להוכיח שנסים הבן מוחו בראשו.

שמועה שנפוצה קשה להזימה. כינוי שנדבק אין להסירו. קל וחומר כינוי שלידתו בשמועה. הילד נקרא מעתה נסים ‘בעל־ההזיות’, תחילה בחיבה וחיוך ולבסוף בלעדיהם. גם התצלום של אוירון־הים הבריטי על פני הכנרת כבר לא עזר. אמרו הבריות, ‘בעל־ההזיות’ בנו של ‘בעל־האצבעות’; משפחה שכזאת; וגם הסבא עמרם שוב אינו כתמול־שלשום, מלהג בלשונו שתיים־שלוש אמרות־כנף תמהוניות כמי שנתערערה עליו דעתו. מאז ששב אל עירו וגמר לשקם את ביתו, אתה יכול לדבר אליו והוא נראה כשומע ומקשיב, אך תשובתו תמיד לא לעניין והוא חוזר עליה שוב ושוב כמנטרה של הודים: אלהים ונשים – אל תחפש אצלם הגיון. או, אלהים ונשים – אין הגיון במעשיהם. וכשאתה שואל: “על מה אתה מדבר?” הוא עונה: “במופלא ממך אל תדרוש.” אלה שלושת המשפטים היחידים ששמעו מפיו, מאז חזר לשכונה. משפחה שכזאת.

גם באוזני ילדים היה חוזר על דברי הכפירה הללו. היו שואלים אותו, למשל, ראית את אמא שלי, אדון שאולוף? והיה עונה, “אלהים ונשים – אל תחפשו אצלם הגיון.” חכמי העדה יותר משכעסו על דברי הכפירה ריחמו על האיש, שהיה ממלמל את ההבלים הללו גם בינו לבין עצמו, באין איש איתו. נשתבשה דעתו, אמרו למתלוננים, ח’ארפאן יעני, ירחם השם.

גם הוריה של צילה הרגישו בסיניליות המוקדמת שפקדה את המחותן ובהתנהגות יוצאת הדופן של המחותנת, אך החתן המקסים שבה את ליבם; שלא לדבר על הנכד שאפילו הזיותיו היו חינניות ומבריקות. מיום שצילה בתם נרשמה לאוניברסיטה העברית החדשה התחילה לקנן בליבם חרדה שמא תתאהב המרדנית המודרנית שלהם באיזה אשכנזי משכיל ואפיקורס, או באיזה ס"ט – ספרדי טהור יעני – שהוריו סנובים מתנשאים. כשהביאה חתן בוכרי לא בדקו בציציות משפחתו. הידיעה שהוא־הוא בעל־האצבעות האגדי רק הוסיפה לו חן בעיניהם. מה שקרה וקורה להוריו נגלה לעיניהם רק לאחר שאמרו לדבק טוב ולא היתה דרך לסגת בכבוד. באחד מימי ההכנות לחתונה אמרה המחותנת ליעל, “שמעתי שהיתה לו לאשר בנעוריו נערה חלבּית, שהתחתנה עם בן־דודה בפנמה. אומרים אצלנו ‘כל עַכּבה לטובה.’ אני מניחה שאת שמחה שלא התחתן עם אחת שלא מבני־מיננו.” לא אמרה חלבּית. חשבה שתצליח למשוך את יעל בלשונה, שהרי כבר ריננו בשכונה על זו ועל רפי החלבּי שלה. ריננו והתחכמו “בשר בחלב”. ענתה יעל ואמרה, “הקדירה הנאה שלכם מצאה את המכסה המתאים והראוי לה, שניהם מחומר אחד, מאשאללה!”

גם משפחתה של צילה, משפחת אבּוּלוֹף, לא היתה טלית שכולה תכלת. וכי יש משפחה בעולם שאין בה לפחות כבשה אחת שחורה? אביה של צילה עסק במסחר סיטוני. היה קונה ירקות אצל ערבים בכפרים בזול ומוכר אותם לחנויות של יהודים בעיר ביוקר. ימי השפע הכלכלי בראשית שנות השלושים, שבאו בעקבות גלי העליה וזכו לתואר “פּרוֹספֶּּרִיטי”, הביאו לו עושר ורווחה. חתנו־שותפו עזר לו להרחיב את מסחרו. אך המלחמה של הציונים החלוצים על “תוצרת הארץ” והחרם שהטילו על כל מי שסחר עם ערבים הכבידו על מצפונו ועל צעדיו בחוגי היישוב החדש התייחסו ממילא לכל הסוחרים כפרזיטים המתפרנסים מזיעתם של הפועלים ואינם תורמים לייצור וליישוב. רעיונות סוציאליסטיים שהגיעו עם העליה השניה והתחזקו עם העליה השלישית איימו על כבודם ומעמדם ופרנסתם של כל הסוחרים היהודים, על־אחת־כמה־וכמה על אלה שקנו אצל ערבים.

לא היתה ברירה לחותן הרגזן ולחתן המבין ללב הלוחמים למען “תוצרת הארץ”, אלא לחפש דרכים נסתרות כדי להמשיך להתפרנס. אמרה לו אשתו: “עת צרה היא, נקרא ליעקב וממנו ניוושע.” אמר לה: “איזה יעקב? על מה את מדברת?!” אמרה לו: "יעקב הכבשה השחורה; הוא חייב לנו. ושהדי במרוּ־מים– כל אלה שהוא רימה, שהוא ימצא פתרון. "

יעקב היה קרוב משפחה שהסתתר במרתף ביתם חודשים ארוכים כשהמשטרה הבריטית ומשטרת פלשתינה (א"י) חיפשו אותו בנרות ובניידות. מה היה פשעו בדיוק, על כך יש כמה וכמה גירסאות, כולן לא מחמיאות. מכל מקום, כיוון שהיה משפחה, לא היססו הללו להחביאו בביתם מבלי להרבות בשאלות. כל הכבוד לחוק, אבל אצלנו משפחה מעל לכל. כשהיה יוצא מן המרתף להתאוורר ולעשן כמה סיגריות “מַספּרוֹ”, היו מציבים ילד שומר על הגג. אם היה רואה שוטר אנגלי, ערבי או יהודי מתקרב, היה פוצח לתומו בשיר העממי “המשטרה הבריטית ימח שמה לנצח / רוקדת עלי־באבא בכל מקרה של רצח”, וכך הוזהר הנוכל.

יעקב הגיע וכששמע שבעלי החנויות בעיר מסרבים לקנות תוצרת ערבית, הצטחק, תופף על ברכיו בכפות ידיו ואמר: “נוֹ פּרובּלם!”

שאלו אותו מה ומי ואיך. אמר להם: “תשאירו את זה לי, יא גַ’מאעת אל חֵ’יר. ואל תשאלו שאלות.”

לא עבר שבוע וכבר היו במחסני אבולוף ושות' כמה מאות ארגזים עם כתובות עבריות של קיבוצי עמק יזרעאל ומושביו ועם חותמות “תוצרת הארץ”. צריך היה רק להעביר את הירקות מן הארגזים של עשיו לארגזים של יעקב וכל הצדדים יצאו מרוצים. וכדי שיעקב לא יצטרך חלילה להסתפק בנזיד עדשים, העלו את המחירים לחנוונים ואלה העלו לצרכנים, שהרי ברור שתוצרת שלנו עולה יותר. וברור עוד יותר שאם לא נעודד את איכרינו ואת יישובינו ונישאר תלויים בחסדי הערבים, אנה אנו באים.

כשנסים בן השבע סיפר פעם לאורחים חשובים מה אבא וסבא עושים בהחלפת הארגזים וכמה הוא עוזר להם לאסוף, צחקו האב והסב צחוק גדול ואמרו לאורחיהם, “לא לחינם קוראים לו לנסים שלנו ‘בעל־ההזיות’; כל היום הוא הוזה הזיות.” ואבא אשר ליטף את ראשו ואמר: “ספר להם לדודים על האוירון שירד ושט על המים בכנרת; אל תתבייש.”

 

22    🔗

שיחת הטלפון הראשונה של אושי הביתה לשרה’לה היתה מבית הדוד בסמרקנד. כיוון שהיתה על חשבון הדוד, שמשכורתו כשלושים דולר בחודש. קיצר אושי עד כמה שאפשר. הוא אמר לה לאשתו כמה פעמים שהוא מדבר מבית הדוד, אבל היא לא נרמזה.

הוא סיפר לה מעט על הדוד והמשפחה והאירוח החם והרבה על הארץ המפתיעה והמקסימה. סיפר על השווקים והמחירים הזולים, על המונומנטים המרשימים, על בתי הקפה המוזרים הנקראים טשַאיחאנָה, על עיר המתים שאהי־זינדָה שם עלה במדרגות לגן־העדן. והיא אמרה שהיא כבר מתגעגעת, שהיא לא מסכימה שיגיע לגן־העדן בלעדיה, שאפשר להשתגע מגל החום הסתוי שאינו מסתיים, ושאמא שלה עוברת בדיקות בביילינסון. הפצירה בו שלא יקנה שום דבר לבית עד שהיא תגיע ושלא ישכח לקחת כל יום מן ה“פּרוטק” ששמה לו בתיק כלי־הרחצה, כי בארץ זרה חייבים לחזק את המערכת החיסונית. “לא נעים. אני צריך לסגור. אני אוהב אותך. אני שולח לך נשיקות. את יודעת כמה ואיפה,” אמר וסגר, לא לפני שהיא שלחה לו המון־המון־המון נשיקות ופירטה איפה.

השיחה השניה היתה מהמשרד של הסוכנות בסמרקנד. ניתן היה להאריך אבל הקירות שם היו דקים והעור של העובדים עבה. על הפרָטה שמעו כאן; על פרטיות לא שמעו.

“תשמעי, מחכה לי כאן המון עבודה. העולים זורמים לכאן מערי השדה והכפרים. לכולם יש בעיות. הוכחת יהדות והעברת מטען וכספים ואיתור קרובים בארץ ומה־לא. מצאתי כאן ערימה של תיקים תחת המדבקה ‘לשליח העליה החדש’.”

“אז פרנסה לא תחסר. ואותך לא אראה הרבה בבית. אין חדש תחת השמש. תגיד, חיפשת כבר בית? יש שם משהו נורמלי? תחפש ותבדוק ותרשום, אבל החלטה נקבל ביחד. יש לי כבר מחליפה בעבודה. בשבוע הבא נתחיל בחפיפה.”

“את כבר תחפפי לה את הראש ככה שלא תשכח אותך.”

“הייתי חופפת לך עכשיו ברצון בהרבה סבון אתה יודע מה; מרחק מטר אחד מהראש. אושי, זה נורא לישון לבד במיטה. מדכא ומבאס הרבה יותר משחשבתי. הפיג’מה שלך היא תחליף עלוב. גם הכר שלך. כולו רך, לא כמו האושי שלי. אתה חסר לי כל היום, אבל – פייר, בעיקר בלילה. במיטה.”

“את לפחות במיטה שלך… שלנו.”

“לבד. זה מזכיר לי. התלבטתי אם לספר לך בשלב זה. אמא שלי. היא תצטרך כנראה לעבור ניתוח.”

“ניתוח? איזה ניתוח? מה פת…”

“כריתת שד. והיא כמובן הודיעה לי שאין שום צורך שאדחה את הנסיעה שלי אליך, כי היא יודעת להסתדר בעצמה, לבד־לבד, כמו תמיד; בתרגום חופשי בינדורי זו הודעה חד־משמעית שעלי להישאר לצידה, משום שאין לה איש מלבדי. אז אני לא יודעת.”

“יש תאריך לניתוח?”

“עוד לא.”

“תגידי, זה תורשתי סרטן השד?”

“הם אומרים שלא. אבל כשזה מופיע במשפחה, כל בנות המשפחה הן בקבוצת סיכון; או משהו כזה. שמעתי ולא כל־כך הבנתי. לא רציתי. להבין. אבל אתה אל תדאג, אושי. הטיפול המסור שלך בשניהם יוציא אותם מכלל סכנה. רק שעכשיו הם מוזנחים. אין מי שיתפעל. ויתנפל.”

“תראי, בכל מקרה אני אגיע כמתוכנן. ונראה אם תוכלי לשוב הנה אתי או כמה ימים אחרי. לא תפסידי כלום. התנאים כאן נורא קשים. זה מתבהר לי יותר ויותר, מיום ליום. עולם שלישי בהתפוררות. זה טוב לעליה. גרוע לשליח. איום ונורא לאשת־שליח.”

“מה אתה עושה בערבים, אחרי העבודה?”

“בינתיים זה בסדר. אני לוקח תיקים איתי למלון. ואני כל־כך עייף שאני נרדם על השני או השלישי. השליחים המנוסים מספרים שמגיעים ימים ובעיקר לילות, שהם מטפסים על הקירות. שיעמום ובדידות בפנים, סכנות וחושך וקור כלבים בחוץ.”

“דווקא במצבים אלה הפתגם ‘טובים השניים מן האחד’ מקבל משמעות ותוקף. לא?”

“שכחת שיש לזה המשך. ‘והחוט המשולש לא במהרה יינתק’.”

“שכחת עם מי יש לך עסק, ממזר אחד. אצלנו לא יהיה שום חוט ושום משולש. אני אתלוש לך שערה־שערה מהמשולש המתולתל שלך, אם רק יתעורר חשד. אל תכניס לך רעיונות לראש.”

“שום רעיונות. אין לך מה לדאוג. אני סופר את הימים.”

“אני – את הלילות.”

“את יודעת כמה אני אוהב אותך.”

“יודעת, אבל לא מרגישה. אתה רחוק. אתה חסר. אהבה יש ויש, אבל חסר לי הדבר האמיתי.”

השיחה השלישית היתה מן המשרד הראשי בטשקנט, מדי בהיכנסו לשם.

“אושי־אוש!! מה’ניינים? הרגע נכנסתי הביתה. טוב שלא צלצלת קודם.”

“אצלי הכל בסדר. אני כבר בטשקנט. כנראה אחפש בית בעיר הבירה. אומרים שזה עדיף. מה חדש בחזית הרפואית?”

“אתה מתכוון בחזייה, לא בחזית.”

“אל תהיי גועלית. זה לא נושא להתחכמויות. אצלך הכל…”

“אתה בעצמך גועלי. אתמול לא טלפנת. חכיתי וחכיתי ו’משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן'. התפוצצתי.”

“אז בואי נריב קצת, בטלפון. מזמן לא היה לנו הכיף הזה.”

“אתה יודע שאני אוהבת לריב. אתה רב – משמע אתה נשוי.”

“שאלתי אותך על תאריך הניתוח. זה מה שחשוב עכשיו.”

“עוד אין תאריך, אבל יש כבר הבטחה מצדי שלא אעזוב אותה עד שתחלים ותעכל ותשוב לשיגרה. כמובן אחרי סידרה של סירובים תקיפים מצידה. ממילא הנסיעה שלנו היתה מכה בשבילה, אבל במצב הזה זה פשוט…”

“אכזרי. אני מבין. זה הגורל. ‘מַכתוּבּ’ אומרים כאן המוסלמים המקומיים.”

“זה מזכיר לי. אני קוראת את הספר “האלכימאי”. משפט אחד ממנו נתקע לי בראש, וזה קשור אליך, מאמי. הוא חוזר ושואל ‘איך אוהבים מישהו בלי להרגיש בעלות עליו’. חשבתי על זה הרבה. אני לא יודעת איך אתה מרגיש, בעלי. אבל אני בפירוש מרגישה בעלות עליך. בעלות של הבעל, זה שם המשחק; מצדי.”

“טוב, תשמעי. מחכים לי פה לעשות הכרה עם כל הצוות. אצלצל מחר. ד”ש לאמא שלך. ותעשי לי טובה, תצלצלי להורים שלי ותגידי שאצלצל אליהם מחר, מיד אחרי הצלצול אליך. שיהיו בבית. צ’או. נשיקות!"

המשרד הראשי המה ככוורת. מועמדים לעליה הצטופפו והתלחשו ביניהם באולם הכניסה. מול חדר צדדי, עם פתח החוצה, חיכו על ספסל והתהלכו סביבו אלה שביקשו להירשם לאולפן. הטלפון התחרה בפקס ובליל השפות העיק על האוזניים. נחמן הוביל את אושי והציג בפניו את שותפיו לעבודה. הוא סיים אצל אחת, וֶרה שנראתה כמלכת הדבורים בכוורת הרוחשת הזאת. “ורה היא המזכירה,” אמר לו, “שבלעדיה כולנו אבודים. היא תכניס אותך לעניינים.”

קצין הבטחון שעמד בסמוך ניצל טלפון שקיבל נחמן ולחש באוזנו של אושי, “ותיזהר שלאת תכניס אותך… למיטה.”

מגיע לו אגרוף בפרצוף, הירהר אושי בכעס, ואם לא הייתי חושש שמהיום הראשון ייצא לי שם רע – הייתי מחטיף לו; גם במחיר מכת־נגד צפויה.

“אני משאיר אותך בידי ורה,” אמר נחמן, טורק את השפופרת בעצבנות, “קראו לי מנמל־התעופה. יש בעיות. ורה, תוציאי לי את הג’יימס־בונד מהכספת ותקראי לנהג. אחר־כך תתני למה־שמו… אושי; גם־כן שם.”

היא מזכירה לי את אנני ז’ירארדו, חשב אושי, עוקב אחר תנועותיה הנמרצות, כמעט תזזיות, של האשה הקטנה. שיער ערמוני קצוץ, פיאות לחיים שפיציות ארוכות, עיניים לא יפות במיוחד, אבל שופעות חיוניות וקסם נשי בלתי מוגדר. בכל־זאת יש בה משהו – התנגן בראשו שיר ישן נושן.

כשהתחילה מסבירה לו את סדרי העבודה ואת ההירארכיה במשרד, ואגב כך מאפיינת כל עובד ועובדת בחדות ובהומור, הרגיש שהוא הולך שבי אחר האינטלקט המתגלה מניסוחיה ומאורח מחשבתה. קולה נעם לאזונו. גופה היה דק וגמיש. מבעד ללבושה השחור והמהודק שהסתיים בצווארון לבן של חולצה סמויה, בלטו קימורי נשיותה ועוררו את סקרנותו ואת חמדנותו.

“שמעתי שאתה בוכרי.”

“למחצה. אתם כאן מייחסים לזה חשיבות רבה מדי, לטעמי.”

“גם אני.”

“למה את מתכוונת?”

“גם אני בוכרית למחצה. לא רואים עלי, אבל גם אני. ואני מסכימה איתך. טיבו של שליחו והצלחתו תלויים באופיו ובחינוכו ולא במוצאו. זאת עובדה מוכחת בשטח, תאמין לי.”

“אם כבר עלינו על הנושא הזה, איך זה מתחלק אצלך?”

“מתחלק בפראפראזה על נוסחת דור ההשכלה באירופה: ‘היה בוכרי באוהליך ואדם בצאתך’.”

“אני התכונתי ל… לחצי השני.”

“אה. אבא שלי אשכנזי שחצה את הסמבטיון והתחתן עם אמי הבוכרית. סבא וסבתא שלי מאמינים עד היום שהם מצאצאי עשרת השבטים. ואני לא מוצאת שום סיבה לערער את אמונתם. לפקפק בה – כן; לערער אותה – לא. בזה למשל מתבטאת הגישה שלי לשני העולמות. לשניהם זכות קיום. זה לצד זה. ולא זה מעל לזה. אני שייכת לשניהם. מכבדת את שניהם במידה שווה.”

“למה את לא עולה לארץ? צריכים הרבה כמוך בארץ.”

“אני מתכווננת לעלות. לומדת עברית באולפן. שמה מעט כסף בצד, כדי לפסוח על תלאות מרכזי הקליטה בארץ. ובינתיים אני מביאה מעט תועלת לעליה בעבודתי כאן. אני מכירה את הפטיש ואת הסדן. ואת כל מה ומי שביניהם. סיפור לך… שאני גרושה?”

“לא סיפרו לי שום דבר. רק אמרו שאת מנהלת למעשה את המשרד, על עובדיו ומנהליו ולקוחותיו.”

“הגזימו. כמו כל הישראלים. אתה יודע, ביקרתי בארץ. עם בעלי לשעבר. הוא נשאר שם. אני חזרתי ואשאר עד שאחרון בני משפחתי ייצא מכאן. היה לו קשה, לבעלי, לקבל את הכפילות המורכבת שבי.”

“הוא אשכנזי.”

“רוסי. מוסיקאי, אלא־־מה. הוא הכיר אותי… זאת אומרת את המחצית החיצונית שלי. הפעלתנית והמשוחררת. כשפגש את המחצית הבוכרית־הביתית שבי, לא הצליח לחיות איתה. ניסה לשנות אותה… אותי. זה לא עובד. וגם אני לא…”

וֶרה המשיכה להכניס אותו לעניינים גם לאחר שעות העבודה. אתה צריך ללמוד למלא את שעות הפנאי שלך, לפחות בעונה הזאת שהאקלים מאפשר לצאת החוצה. אחרת תשתגע כאן. בערב שלמחרת לקחה אותו להופעת פולקלור בטשאי־חאנה, שנפתחה בחצרה הענקית של מדרסה מפוארת לשעבר. על עשרות מיטות־ישיבה ענקיות, עשויות מעץ ומרופדות במזרנים ישב הקהל, משפחות משפחות, כשלכל אחד נשען על מעקה העץ הסוגר עת “המיטה” בצורת חי"ת. וֶרה קנתה כרטיסים בכניסה והם הובלו אל אחת מיטות־הישיבה. מיד פרשו לפניהם זו מזרנים מזה ומזה ובתווך הונח שולחן עץ נמוך רגליים. על השולחן נפרשה מפה והמגשים באו בעקבותיה. תה ירוק וקעריות צימוקים, חרצנים קלויים ועוגיות מטוגנות חריפות. על הבמה ניצבה להקת מנגנים, עם כלי הקשה וכלי נשיפה וכלי מיתר שונים ומשונים. הם התחילו לנגן. מוסיקה מוזרה ונעימה, שמעולם לא שמע כמותה. מסתבר שגם בכפר הגלובלי יש גבולות אטומים, שאפילו דבר אוניברסלי כמו מוסיקה, אינו חוצה אותם. זמר בעל קול אדיר פתח בשיר ואז הופיעה ברחבה שבין הקהל והבמה חבורת מחוללות יפהפיות צעירות, לבושות משי ססגוני המתפרש במעגלים רכים עם כל תנועה של גופן. לראש כולן צמות ארוכות עד שיפולי מותניהן, וגם הן מתנפנפות בקצב המחול. הצמות הללו ומחול האצבעות והידיים, מחול בתוך מחול, הפעימו את אושי. “הצמות הארוכות האלה הן פאות נכריות,” ציננה וֶרה את התלהבותו.

אחר המופע הוביל אותם סרגיי הנהג אל ביתה. אושי הודה לה שוב ושוב על יוזמתה ועל בחירתה והמשיך בדרכו למלון. הלילה יטלפן מן המלון, על חשבונו, כדי לעמוד בהבטחתו.

“שרה’לה, היי! מה נשמע אצלך? הודעת להורים שאצלצל הערב?”

“כמובן. הם אומרים שהם תמיד בבית ואתה יכול לטלפון מבלי לקבוע מראש.”

“ומה אצלך?”

“ח’רא. מתגעגעת. רע לי בלעדיך. ועם כל הצרות, האישיות והציבוריות. פותחים חדשות בטלויזיה ונעשה חושך בעיניים. איזו מדינה הקמנו. איזו חברה. כמה אלימות. כמה עוני. כמה ייאוש. כמה פנאטיות. זוועה.”

“רע לך, אז את רואה את כל הרע שבעולם. תנסי…”

“היום בעיתון, לא תאמין, צילום של עוֹלֶה מאוקראינה שלך – עם שלושה פרצופים שונים – שעלה לארץ בפעם הראשונה לפני שבע שנים, בפעם השניה לפני ארבע שנים ועכשיו הגיע בפעם השלישית, שוב בזהות מזוייפת. קיבל שלושה סלי קליטה, דמי אבטלה וקצבאות זיקנה. החברה שלו התלוננה עליו במשטרה, בעקבות סכסוך כספי. מה דעתך?!”

“תראי, התקשורת תמיד מחפשת ומוצאת את הזבּאלֶה. זה נמכר טוב. מספרים על עולה אחד רמאי ונוכל ומתעלמים מרבבות עולים מוכשרים וישרים, שישנו לנו את פני המדינה. מדענים ורופאים, אמנים וסופרים ואנשי־רוח. אני כבר פגשתי כאן אנשים, שממש תענוג…”

“אתה רואה תמיד את חצי הכוס המלאה. לא מנסה אפילו להתחיל למלא את המחצית השניה. יש אנשים שלא מסתפקים בחצי כוס, באהבה וירטואלית למשל.”

“היי, את שם! מה את מקשקשת. את יודעת כמה אני אוהב אותך?!”

“אני יודעת. אז מה יוצא לי מזה? שאני יכולה לחלום עליך? לחלום אני יכולה גם על רוברט רדפורד. ואפילו להתעלס אתו בחלום, כמו שאומרים בלשון נקיה. אני צריכה אותך איתי, אצלי, במיטה.”

“תאמיני לי שאני מבין. ורוצה. אבל בואי נהיה רציונליים. אנחנו צריכים לחשוב, רק לחשוב, על אפשרות שלא תוכלי או לא תרצי להצטרף אלי לחור הזה, אחרי שתטעמי את המציאות האוזבקית. ואחרי הניתוח. אז מתברר ששליח שנמצא כאן ומשפחתו בארץ מקבל חופשות ארוכות ותכופות; לא תאמיני, זה מסתכם ב־42 יום בשנה, מחולקים לארבע נסיעות לארץ; או לחילופין…”

“כוס אמ־אמק, אושי! תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר! אתה שם ואני פה – זה לא בא בחשבון. אוֹבֶר מַיי דֶד בּוֹדי!”

“שרה’לה שלי, תירגעי…”

“אני אירגע רק אם ידפוק עכשיו מישהו כאן בדלת. אני אכניס אותו ואשכב איתו, רק־רק־רק בשביל ללמד אותך לקח. זה מה שירגיע אותי. אידיוט אחד. ‘בואי נהיה רציונליים!’”

 

23    🔗

אולוג־בק שמח לשמוע על תכנית המסע של אליאס וציווה להעניק לו את כל מבוקשו לצורך ההרפתקה; ובלבד שתארך; ובלבד שיתרחק. רחוק מן העין – רחוק מלב העם, שלאחר מעשה נטה לרחם על עלם החמודות שהודח מן הצוואה, ולהזדהות איתו. את ח’ורח’ה דה־קלאויח’ו לא קשה היה לשכנע להתלוות לאליאס, לפחות עד שיגיעו לביתו בספרד, אשר בסוף מערב; חובב מסעות והרפתקאות היה מנעוריו. ישבו אפוא השניים על המפות ותיכנו את דרכם.

בן הלוויה המנוסה, המשכיל ונעים ההליכות הסיר את המועקה האחרונה שהיתה בליבו של אליאס. איש רעים להתרועע היה מטבעו. אין דומה נסיעה בשניים לנסיעה לבד. מה גם שאל עולם שכולו אירופה ונצרות הוא יוצא, והנה מתלווה אליו אדם שבא משם ומיטיב להבינם ולהסבירם. לא נשאר אליאס חייב והיה עונה ברצון על שאלותיו הסקרניות־חקרניות של “הספרדי” ומאיר עיניו בנבכי האיסלאם, שידע והכיר לעומק.

במצוות אולוג־בק, שראה עננה על פני מגדת העתידות ושמע גימגום מפיה חסר־השיניים כששאל על משך שלטונו ואורך חייו, הוצמדו אל הנוסעים השניים שלושה גברתנים יורדי־שיירות, לדאוג לבטחונם ומזונם ומאהלם. אלה זירזו את היציאה לדרך ככל שיכלו. בבוקר אלול, מלא רינת ציפורים סביב ניצת רימונים, יצאה השיירה הזעירה לדרכה הארוכה. הם חצו את מחציתה של אסיה ואת כל רוחבה של אירופה במשך חודשים ארוכים, רושמים רשימות ביומניהם, מתרשמים ומתרגשים בנפשותיהם, תוהים בשיח ובהירהורי הלב על היהודים האלה. הם מגיעים לכל פינה כטיפות שמן הצפות על פני המים, בולטות ואינן נמהלות, מוכות ואינן נבהלות; רועדות ושורדות ומרפאות שריטות בעורה המתקלף והמתחלף של ההיסטוריה. רגישותו החבויה של אליאס, המוסלם מסמרקנד, התחברה אל סקרנותו המהולה בהערצה של ח’ורח’ה איש טולדו לגבי היהודים, שהאצילו מרוחם על עירו ועל קסטיליה, למעשה על ספרד כולה הקרועה בין איסלאם לנצרות. והעניין המשותף הלך והתעצם ככל שנמשך המסע. בכל מקום אליו הגיעו חיפשו ומצאו את היהודים, שונים כל־כך אלה מאלה, כענפים של כל עצי תבל, ומאוחדים ומיוחדים במסורתם ובגאוותם כשורשים המעמיקים אל מקור אחד, מקור מים חיים. מדברים ויוצרים בכל שפה משפות העמים והשבטים שמסביבם, ונאמנים לאותן אותיות מרובעות המשמשות אותם בתפילה ושירה, בעורמת המסחר ובמשק החמקמק של ההישרדות.

בלילה אחד צונן וזרוע כוכבים שכבו השניים על גבם, מכוסים בשמיכות שיער־גמלים עטופות כותנה ארגמנית. אמר לו אליאס לשכנו: “אני… אם אני שואל בכל מקום על יהודים – זה מובן, כי מילכה אמי יהודיה. אבל אתה…?”

ענה לו הספרדי: “ואני – טולדו עיר־ואם שלי יהודיה.”

צחקו ונתהרהרו.

שאל אותו: “עד כדי כך? עיר ‘יהודיה’?”

אמר לו: “חכה ותראה בעיניך.”

ולאחר שתיקה והצצה בכוכבים הוסיף בלחישה, בעיניך תראה את העיר היפה בעולם. כל מה שראינו עד עתה אינו שווה זריחה אחת על שמי טולדו.

אמר לו: “שעל־כן אומרים עיר ואם. האהבה לשתיהן יחידה במינה. שום דבר לא ישווה לה. גם אצלי מתחילים הגעגועים לסמרקנד ולאמא לצבוט ול…”

אמר לו: “אתה יודע… אמא שלך אשה מיוחדת במינה.”

אמר לו: “כן, גם אני חשבתי כך. עד שיום אחד שמעתי, מבעד לסבך הבמבוק שבגן הארמון, את זוהייר המשורר מתאר את אופייה והבינותי שמה שעושה אותה מיוחדת זה שהיא מגלמת כל מה שיש בה באשה באשר־היא־אשה.”

הסתקרן ושאל: “ומה בדיוק אמר המשורר? אתה בוודאי זוכר.”

עצם עיניים ציטט: “שפתיה רכות, חושניות, ורודות ומושכות; מסתירות מאחוריהן שיניים חדות, נוקשות, לבנות ונושכות.”

“אכן, זו השניות השנויה בלי־מחלוקת בכל אשה. ומה עוד הוא אמר?”

“הוא המשיך לחלקים אחרים בגופה ואני אטמתי אוזנַי בידַי וברחתי.”

“אבל תודה, שיש בה, באמך, גם משהו מיוחד, מעורר השתאות והערצה.”

“זה כנראה השילוב שהצליחה ליצור ולהפנים בין תרבות ילדותה ונעוריה לבין תרבות ארץ שביה ואדנותה; מיזוג של הפכים נפשיים וחברתיים.”

“מלים גדולות. של חכם בלילה.”

צחקו. ולקול נחירותיהם של המלווים שקעו אף הם בתרדמה.

אליאס – אוזנו היתה כרויה למלים, מוחו ערוך לקלוט שפות ולהשוות ביניהן וליבו פתוח לבני אדם שונים ומשונים. ברכה יהודית מקורית וחיננית קלט מאימו בלשון־הקודש לשון נעוריה: “ברוך משַנה הבריות.” לאורך כל הדרך היה משתדל להבין מילות מפתח בשפת המקום. אך יותר מכל השתדל ללמוד ספרדית, הן משום שהיה לו מורה צמוד, הן משום שידע שאצל ח’ורח’ה ידידו יעשה חניה ארוכה במיוחד. ככל שרבו תלאות הדרך והצטברה העייפות החלו השניים מצפים למנוחה המובטחת להם לשניהם בטירת דה־קלאויח’ו הצופה פני טולדו.

כיוון שנכנסו לספרד מצד צפון, לאורך החוף – אליאס עודו מהסס וחושש ודוחה את ההפלגה בים, שהטילה סערה בחלומותיו – עברו בדרך המלך המובילה אל סַלַמַנקה בואכה טולדו. כאן ציפו לאורח האסיאתי שתי הפתעות. האחת, ויכוח פומבי בפלאזה מאיור, כיכר העיר הענקית, למרגלות הקתדרלה הגותית ההדורה, בין שלושה אנשי דת – נוצרי, מוסלם ויהודי – אמונתו של מי אמיתית ושלימה יותר. והשניה, מוסד ושמו אוניברסיטה, שבניינו המפואר הולך ונשלם ועיקרו לא במבנה החומרי, אלא בתוכן המשלב את כל החוכמות והמדעים בכפיפה אחת שאינה כפופה אלא לאמת. מוסד זה קיים כאן למעלה ממאתיים שנה ושימעו טרם הגיע לאוזניהם של חכמי סמרקנד ומלומדיה.

הוא התפלא על ידידו הספרדי, שלא הזכיר עד עתה את המוסד האקדמי בו למד, בו רכש את השכלתו, את סקרנותו ואת ספקנותו. ההתרגשות שאחזה בח’ורח’ה, כשהוביל אותו מבניין המגורים לאולם ההרצאות ומשם אל הספריה עמוסת הגווילים והקודקסים המכורכים, היתה כשל אדם שחזר מן השבי אל ביתו ומשפחתו. בעקבותיה באה ההתלהבות, כשסיפר לו מה למד כאן ומה ניתן ללמוד, בעיקר בתחומי הפילוסופיה והתיאולוגיה שהגיעו לשיאים בשנים האחרונות. כאן היה מפגש אמיתי ומאבק איתנים בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות והפילוסופיות שהולידו אותן ונולדו על ברכיהן; מאבק שניזון ממלחמת הדמים בין הנוצרים והמוסלמים על גופה ועל רוחה של ספרד; ניזון מהן והזין אותן ואין יודע מה הביצה ומה התרנגולת. במאבקים הללו נטלו היהודים חלק מכריע.

האוניברסיטה של סלמנק, על תפיסת העולם האקדמית שהתגבשה בה המקדשת את השאלות, התהיות והספקנות, שבתה את ליבו של אליאס. מצד שני התעוררו בו שאלות נוקבות. איך מתיישבת גישה זו, שאל את ידידו, עם התפיסה הדתית – המשותפת לכל הדתות, ובייחוד לאלה הנלמדות כאן – הרואה בכל תהיה ובכל הטלת ספק ביטוי קנטרני של כפירה? איך מתיישבת גישה ביקורתית, המטַפחת את המחשבה החופשית ואת הסובלנות ואת הכבוד לאַחר ולַשוֹנֶה, עם הגישה הדתית שיש לה תשובות בטוחות וחד־משמעיות לכל? גישה המחַלקת את העולם לטובים – המאמינים באמונתנו – ולרעים הכופרים המעזים לחשוב אחרת וראויים לעונש בעולם הזה ולגיהינום בבא אחריו.

“הכנסיה אכן עושה גהינום־עלי־אדמות,” השיב המארח, “לכל מי שאינו נאמן לה; אך לא במקומותינו. אצלנו בקסטיליה אין דריסת רגל לאינקוויזיציה האכזרית ואני מאמין שלעולם לא תהיה לה. וכאן בסלמנקה שורר חופש אקדמי ויש ויכוח חופשי בין כל הדעות וכל הדתות.”

“בינתיים.”

“אני מאמין… רוצה להאמין, שרוח האוניברסיטה והאקדמיה תגבר על הרוח הרעה של הכנסיה והאינקוויזיציה.”

“אשרי המאמין.”

“האמונה שלי מתבססת על תופעת הקונברסוס ההולכת ומתפשטת – יהודים משכילים מן העמדות העליונים נטבלים לנצרות מרצון וזוכים לאהבה ולכבוד ומתחילים לתפוס עמדות מפתח במדינה ובכלכלה. אפילו בכנסיה.”

“האם לא בביתך שמענו מסניור סאנצֶ’ס איך באראגון רודפת האינקוויזיציה את הקונברסוס ומעלה על המוקד כל מי ששכניו־מקנאיו מעידים עליו שאינו נאמן לכנסיה?”

“אכן, ישנם מקומות כאלה; ואני מתבייש בהם. אך אני מאמין שגם שם רודפים ומביאים לדין רק את אלה המרמים ביודעין את מיטיביהם המקבלים אותם בזרועות פתוחות. אלה מעמידים פני נוצרים חדשים כדי לזכות במעמד ובמשרה וממשיכים בסתר לנהוג כיהודים. מי שמרמה את שכניו, את שליטיו ואת אלוהיו אינו זכאי בעינַי לחסד ורחמים. אך אל תבין מזה, חלילה, ששיטות האינקוויזיציה מקובלות עלי. אני ושכמותי נעשה הכל כדי למנוע את חדירתה לקסטיליה.”

“אשרי המאמין.”

“כבר אמרת את זה.”

“ואני חוזר ואומר. דיברתי עם כמה יהודים ועם שניים מן הקונברסוס. קנאת ההמונים גדלה מאז הצליחו הללו להתברג בכל עמדות השלטון והגביה. לדבריהם השילוב בין קנאת ההמונים הנבערים לבין קנאות הכמרים המתוחכמים עלול להיות קטלני. זה מתחיל בכינוי הגנאי “מאראנוס”, חזירים, ומי יודע במה זה ייגמר. השמועות אומרות שבפורטוגל כבר אונסים יהודים להתנצר.”

“מה דעתך, ידידי חריף הלשון, להתקע כאן לכמה שנים וללמוד את גדולתה ואת רוב חסדה של הנצרות הנאורה מכלי ראשון? אין מקום מתאים לזה מסלמנדרה.”

“קלעת בול אל המחשבות שלי. אכן האוניברסיטה הזאת יכולה להשלים את ידיעותי הדלות בתורת הנצרות. עד שלא אלמד את התורה הזאת, המבוססת על חסד, לא אוכל להבין את תופעת האינקוויזיציה המפלצתית שנולדה מרַחמה מלא־הרחמים.”

“נקה את מוחך ואת לשונך מן הסרקזם הזה בטרם תיכנס אל בין כותלי המוסד המכובד, אם באמת רצונך ללמוד ולהבין. אני במקומך הייתי מנסה לרדת לעומקה של הנצרות גופא, מבלי להצר את מחשבתי בצל יחס המימסד שלה אל היהודים; יחס פרובלמטי לכל הדעות.”

“גם בטרם אלמד ברור לי שיחסה של הנצרות אל היהדות הוא חלק אינטגרלי ממנה. ויחס הנוצרים אל היהודים הוא פועל יוצא מזה.”

“כשאתה אומר הנוצרים…”

“אני מתכוון לעם, לאיש בשוק. לא רק לאפיפיור, לכנסיה ולנושאי כלי־המשחית שלה.”

“אז אתה תשב כאן ללמוד נצרות.”

“כדי להבין את התנהגות הנוצרים כלפי היהודים. ואת המקור הקדום של הנצרות שהוא… היהדות.”

“אני במקומך…”

“אתה אינך יכול להיות במקומי. סלמנקה אינה סמרקנד וטולדו אינה הראת. שלא לדבר על הדם הזורם בעורקי. אבל אתה יכול להאמין לי, שאכרה את אוזני ואפתח את ליבי ואת מוחי בלא שום דעה קדומה.”

“אין אדם בלא דעה קדומה. וככל שהוא חסר־דעה וחסר־דעת, תרבה ותפרח אצלו הדעה הקדומה.”

“שעל־כן אשתקע כאן בעזרתך שנה־שנתיים, אקנה דעת ואגבש דעה עד שלא יישאר בי מקום לדעה קדומה.”

“אינשאללה!” צחק ח’ורח’ה וטפח על שכמו של אליאס.

“בעזרת השם, כפי שאמי אומרת.”

 

24    🔗

נסים שאולוף גדל לתוך עולם ולתוך חברה ארצישראלית שטופים באידיאולוגיות, בלהט לאומי ובשסעים אתניים. רוחות העולם הגדול הגיעו עם גלי העולים שגאו משנה לשנה. העולים, על דעותיהם ואורחות חייהם, הגיעו גם אל שכונת הבוכרים, למרות כוונת בוניה להתבדל ולהתבצר בתרבותם, בהשקפת עולמם ובדרך חייהם. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה ביקשו כמה אישים מן היישוב החדש, פועלים ובורגנים, לשכור בתים בשכונה. הם נענו בסירוב מנומס. לאחר שהתברר שאין כוונתם להתערב בניהול ענייני השכונה הותנתה שכירותם בזכות קדימה לעולים בוכרים שיגיעו, אינשאללה, ויבקשו להתגורר בשכונה. לאחר המלחמה נותרו בתים רבים נטושים למחצה והמחסום בפני הזרים הוסר. החלבּים היו היוצא מן הכלל המחזק את הכלל. הם התקבלו תמיד באהדה כאנשים משלנו, יעני אנשי שלומנו, בקיצור אנ“ש. פתק המתחיל במלים “המוכ”ז מאנ”ש" פתח שערים אצל אנשי הועד ונגידי השכונה. הבדלי השפה והלבוש נבלעו בקירבה הרוחנית והמנטלית שבין שתי העדות; מה גם שני אר"ץ התברכו בחכמים ותלמידי חכמים ומורים וחזנים מעולים; שלא לדבר על בנותיהם בהירות העור וכחולות העיניים, בּנאת אל־פראנקוס, צאצאים לאנוסים ולמגורשי ספרד. רבים מאלה נכנסו לשכונה ונתערו בה עוד בסוף המאה שחלפה ובתחילת זו שהפציעה.

אחרי המלחמה היתה לשכונה עדנה מחודשת. אשכנזים מכובדים רבים התדפקו על פתחיה וזכו בדירות, שלא היו כמותן בעיר באותם הימים. היו שבאו למרות שהשכונה היתה של בוכרים והיו שבאו דווקא מתוך סקרנות וקירבת־אחים; קירבת אח גדול וחכם ורחום המבקש לעמוד על קשיי המודרניזציה של האח הקטן החביב ולתרום לפתרונם. הגיעו לשכונה מנהיגי פועלים, שעמדו בראש ההסתדרות והמפלגות השליטות ביישוב, כגון יצחק בן־צבי ואשתו רחל ינאית, דוד רמז, שמואל יבניאלי, יצחק שדה ואחרים. הגיע שלושה מו"לים חשובים – שרברק וניומן וצ’צ’יק – ועימם עורך “הארץ” הדוקטור פרלמן והפרופסורים קלוזנר וקליין וכמה ממנהיגי “המזרחי” ורבים ממורי הגמנסיה העברית, שהדיפו לגור בקרבת מקום עבודתם. רוחות חדשות החלו מנשבות בשכונה, ונסים הנער פתוח לכולן, מנסה לפתח ענפים ירוקים לכל צד מבלי לאבד את השורשים.

תושבי השכונה התחככו אלה באלה, הסתכלו אלה על אלה – תמיד מלמעלה למטה, כדרך הטבע האנושי – אך לא היו ביניהם היכרות והידברות והבנה והערכה הדדית. להוציא מעטים, מעטים מדי. חומות סמויות חצצו בין משפחות שגרו בחצר אחת. נסים הירבה ללכת לאסיפות ולהרצאות ולעצרות, בשכונה ומחוצה לה. ואחריהן היה שואל ומתווכח עם הנואמים ועם המאזינים המסוערים. נתקשרו יחסי היכרות ופלוגתא בינו ובין כמה ממנהיגי הפועלים, שאיתם היה שב מבית ההסתדרות לשכונה, הליכה ארוכה המזמנת שיחה מלב אל לב. בעיקר התקרב אל אחד ממורי הגמנסיה, צעיר אשכנזי שדיבורו רהוט ונפשו כנה ונשמע כמעט נקי מדעות קדומות. ניסן זה היה מבוגר מנסים בחמש־שש שנים בלבד. גם הקירבה בין שמותיהם הוסיפה לפתיחות שהתפתחה ביניהם. היו מזמנים זה את זה לאסיפות־עם, שהיו בילוי מבוקש באותם הימים, ימי המאבק נגד האנגלים ונגד הערבים, ימי המאבקים הפנימיים בתוך היישוב המותקף מבחוץ. ממנו ומן הנואמים באסיפות קלט את האכסיומות הבסיסיות של אותם הימים: אלמלא שלטון הבריטים, המבוסס על “הפרד ומשול”, היינו מסתדרים יופי עם ערבים; הערבים מבינים רק את שפת הכוח; ההמונים הערבים מבסוטים מהקידמה והפרוספריטי שאנו מביאים להם ורק מנהיגיהם הקיצוניים מסיתים אותם נגדנו; הערבים אינם כמונו והמנהיג הראשון שלהם שיעשה צעד של ממש לקראת שלום איתנו יירצח; המדינה הראשונה שתעשה שלום איתנו היא לבנון; ללבנון הנוצרית ולנו יש אינטרסים משותפים מול העולם הערבי; ועוד כהנה וכהנה דברי הבל ורעות־רוח.

ניסן ידע במה עוסק אשר, אביו של נסים. הוא הציב לעצמו אתגר להוציא את הנער החכם והרגיש משפל המדרגה, אליו הגיע אביו. מעולם לא השתמש בביטוי “שפל המדרגה” בשיחותיו עם הנער, אך בליבו היה זה הביטוי ההולם.

“תראה, חבּיבּי, מי כמוך יודע שבעינַי, כולנו אחים כולנו שווים – ספרדים ואשכנזים, בוכרים וחלבּים, פולנים רוסים וליטאים. אני רק לא מבין למה כה מעטים בין הבוכרים שלך, למשל, יוצאים לייבש ביצות, לסלול כבישים ולבנות את הארץ. רובם משיכים בעבודות הגלותיות של מסחר ותיווך וחלפנות ולבלרות – פרנסות־אויר שאינן מייצרות דבר ואינן תורמות לחברה ולמדינה שבדרך.”

“אולי משום שהחלוצים שלך מסתכלים עלינו ועל מינהגינו מלמעלה למטה? אולי משום שהם אינם מוכנים לקבל אותנו כפי שאנו – שונים מהם אבל שווים להם, מוכנים לצעוד איתם אל אותה מטרה בלבוש שלנו, עם המאכלים שלנו, עם המינהגים שלנו, עם האמונות שלנו?”

“עד כאן! איך אפשר לקבל את האמונות התפלות שלכם במאה העשרים? העולם בו אנו חיים משתחרר והולך הן מן האמונות הפרימיטיוויות הללו והן מן הדתות הכובלות את מאמיניהן למוסכמות אנאכרוניסטיות. ואתם דבקים גם במגרשי השדים וגם ברבנים המלקים אתכם בערב יום הכיפורים.”

"אתה כורך מגרשי שדים עם חכמים ורבנים. זו שגיאה גדולה, ידי־די. האמונה באלהים, אותה מייצגים הרבנים, והאמונה בכוחות מיסטיים, אותה מייצגים האחרים, אל’ף – הן לא עברו ולא יעברו מן העולם, מודרני ומתקדם ככל שיהיה. בי’ת – הן אינן זהות ואפילו לא ניזונות זו מזו. שתיהן צומחות מנפש האדם ועונות על צרכים אמיתיים שלו.

“בוא נרד מהמילים הגבוהות אל המציאות. ניקח את הסוחר הבוכרי הממוצע. זה שהוא מאמין במה שהוא מאמין – ניחא. זה שהוא לא מבין שעם שובנו לארץ עלינו להשיל מעלינו את קליפות הגלות ולהפוך לעם עובד יצרני ושוויוני – זה כבר קשה לי לסלוח.”

“תיכף תספר לי על הפירמידה של בורוכוב.”

“עזוב, זה שהוא לא מבין שאנחנו בסכסוך מתמשך עם הערבים ואם נישאר תלויים בהם ובתוצרתם, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מורעבים ונסחטים בשעת מלחמה – זה אני לא מסוגל, לא מ־סו־גל לסלוח. תגיד, אתה מוכן להצטרף ל’הגנה'?”

השאלה נשארה ללא תשובה. מי שמך לשפוט ולסלוח או־לא־לסלוח – רצה לשאול; ולא שאל. נסים הגיע בסופו של דבר לאצ“ל, למרות דעותיו. שם הרגיש פחות מנוכר ופחות מבוקר על מה שהוא ועל בית הוריו ועל אמונות הוריו. טוב לו למזולזל בין מזולזלים, למושלך בין מושלכים, לפָּגוּע בגאוותו בין פגועים אחרים. אחרים – זו מלת המפתח. הארגון־הצבאי־הלאומי היה הארגון האחר, שאליו פנו ה”אחרים" ובו הרגישו בבית.

רגישותו היתירה של נסים התבטאה כמובן גם ביחסיו עם בנות. היחסים הקפואים בין הוריו לא הקלו עליו בתחום זה. בגמנסיה היו לו חברויות אפלטוניות אחדות, שהסתכמו בהכנת שיעורים משותפת, בויכוחים פוליטיים, בליווי טעון־מתח־אירוטי הביתה ובהרבה הזיות ואוננות. נסיונו הקצר בתנועת נוער חלוצית לימד אותו לרקוד ואגב־כך לחוש את הטעם המענג של מגע בגופן החם והמיוחם של נערות מתפתחות. נסיון זה נקטע עם הצטרפותו לאצ“ל. את החוויה המינית הראשונה חווה בזכות האצ”ל. בלילה של הדבקת כרוזים נגד השלטון הבריטי הכובש הכיר את אילנה. שעה ארוכה רצה לפניו, מפינת רחוב לרחוב ומקיר אל קיר, מורחת דבק ומסתלקת אל מחבוא סמוך והוא מדביק את הכרוז ומעביר עליו מברשת בחיפזון. תוך כדי שטיפת הידיים מן הדבק הנבזי שסירב להיפרד, היא לימדה אותו מהי נשיקה צרפתית. מכאן ועד למזמוז הדדי חפוז ועצבני הדרך הייתה קצרה, אך הסתיימה כשהשכיב אותה וביקש לממש את גבריותו הגואה המתפרצת.

“זה לא בא בחשבון. זה מסוכן.”

“חשבתי שאת לא מפחדת מסכנות.”

“מהאנגלים אני לא מפחדת. מלהיכנס לבית סוהר אני לא מפחדת. מלהיכנס להריון – אני כן.”

“אילו ידעת כמה אני רוצה אותך. את הראשונה…”

“גם אני נורא רוצה. אז בפעם הבאה תבוא מצוייד.”

“בסדר, אני אשיג. מבטיח. אבל עכשיו… אני מתפוצץ.”

"בוא תעשה לי, " – הובילה את ידו ואת אצבעו אל אותו דג־דגן־עדן בית שפתי חדוותה – “ואני אעשה לך.”

הוא לא ידע את נפשו. מעתה נוספה אצלו משמעות חדשה ל“טובים השניים מן האחד”. למחרת התחיל בחיפושיו אחר דרך נאותה להשיג אמצעי מניעה בצינעה. רועד ומסמיק השיג את מבוקשו בבית מרקחת של אשכנזים. אבל את אילנה לא ראה יותר. זה היה שמה במחתרת ויותר לא זומנו השניים לפעולה משותפת. אולי מישהו ראה או שמע והחליט שמוטב להרחיק את השניים, מטעמים מחתרתיים.

במפגשיו הבאים עם בנות היה כבר מצוייד, גם בנסיון גם בגומי. ובמעט יותר בטחון עצמי. היו לו שושנה ועדנה וסוזי ונחמה. אהבות קצרות וארוכות, עתים ממומשות למחצה ועתים מסופקות עד תום. בדיעבד גילה שכל חמש הבנות אליהן נמשך והגיע היו רחוקות מן השכונה ומן העדה. ולא שחסרו חתיכות מסחררות־חושים בשכונה. זה לא הפתיע אותו. אבל זה נתן לו זווית חדשה להסתכל על עצמו במראה.

גם כאיש אצ“ל במסתרים הוסיף נסים לקרוא את “דבר”. זו היתה המלצה מפורשת של מפקדו. צריך היה להסתתר גם מפני היהודים, ובעיקר מפני אנשים “המוסדות הלאומיים” שאימצו את “ההגנה” ונלחמו ב”פורשים".

נסים הכיר זה מכבר את האיש שעמד בראש “המוסדות” הללו. יצחק בן־צבי הרי גר אצלם בשכונה שנים רבות. היתה לו לנסים יראת כבוד גדולה בפני יצחק בן־צבי. האיש שעמד בראש ה“יישוב” האיר פנים והקרין אהדה לכל אדם, כגדול כקטן, כאשכנזי כמזרחי. אין לומר שרק קירבתו לאנשי המזרח והתעניינותו בהם הם שהביאו אותו לגור בשכונת הבוכרים, אבל אפשר לומר בוודאות שמגוריו שם הגבירו את סקרנותו והתעניינותו והובילו אותו למחקר, שהוליד את המכון, שהוליד הרבה־הרבה מחקרים חשובים על קהילות ישראל במזרח. נסים היה מביא פירות וירקות לביתו של בן־צבי – רק פירות־העונה וירקות־העונה שמחירם זול, כמצוות רחל ינאית, אשתו של המנהיג. היה מתכבד במיץ עגבניות של הגברת, שכעסה עליו כשקרא לה גברת, והייתה נוזפת בו על מה שכינתה “מעמד האשה בחברה הבוכרית”, כאילו בו תלוי הדבר. אתם הצעירים, היתה מתנפלת עליו, אתם צריכים למרוד בתרבות החשוכה של ימי־הביניים המדריכה עד היום את היחס לנשים אצלכם. כאן זה לא בוכרה והנשים אינן שפחות כנועות בהרמון.

רחל ינאית זו, שהאירה לו פנים למראית עין חיבבה אותו, היתה בעיניו היפוכה הגמור של האשה הבוכרית, בפנימיותה ובחיצוניותה. יחסו אליה היה אמביוולנטי. דברנותה ופעלתנותה, דעתנותה ושתלטנותה לא הפריעו לו. אלה תכונות שהתחיל אפילו לחבב ולחפש באשה. הפריעה לו אי יכולתה לראות ולהבין שהיא זרה ומוזרה בעיני האשה הבוכרית, בלבושה ובהתנהגותה ובאמונותיה, בדיוק כפי שהן מוזרות ומגוחכות בעיניה.

באחד הימים, כשהביא לה מרימוני יריחו ומענבי חברון היפים והטעימים, התפעלה רחל וביקשה להודות לו. חיפשה ומצאה ונתנה לו חוברת שכתבה ופרסמה.

קרא והבין מה חוצץ בינו ובין אשה חכמה ולבבית זו, שאת בעלה כה הוקיר ואהב. היו אלה רשמים מביקורה בקהילה היהודית בעיר חלבּ:

"בהכנסי לקלוּב דובבו שפתי, מבלי משים: ‘פרות הבשן’! ראיתי את הנשים המסורבלות, המקושטות מסביב לשולחנות הקלפים. מהן שקועות במשחק, מהן פולטות עשן הסיגריות. רובן ככולן, כשתי עשרות נשים, תסרוקתן עשויה, כאילו זה עתה יצאו מתוך המספרה. שפע הפודרה. ברק האודם, ריח הבושם, כחל ושרק מהציפורניים ועד הגבות. והתסרוקות – " וכו' וכו'

אם כך כתבה ופרסמה, הרהר נסים, מבהיל לחשוב מה חשבה בליבה. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אֵזובי הקיר. שהיא ארז מארזי היישוב, על־כל איש לא יחלוק. הנשים הללו שהיא מתארת בוודאי הסתכלו בתמהון על לבושה המוזר, על מבטה המתנשא, על תסרוקתה –

נזכר בסיפור שסיפר לו אושרקה אביו, שהתעמת איתה ועם החלוצות שלה בקיץ 1921. רחל ינאי שכרה בשכונה חצר ומגרש גדול סביבה, הביאה כעשר חלוצות מגדוד העבודה והקימה איתן משתלה לתפארת. לזכותה ייאמר שהעסיקה במשתלה הזאת הרבה יתומים שנתייתמו במלחמה והכשירה אותם לעבודה חקלאית שממנה יוכלו להתפרנס. רבבות שתילים מכרה המשתלה “לקרן הקיימת” שעסקה בייעור הרי ירושלים. באחת השבתות, יום של שרב כבד, יצאו המתפללים מבית הכנסת “בבא תמא” ובדרכם הביתה חשכו עיניהם. לאורך השורות של השתילים הרכים צעדו כפופות שש בחורות חשופות זרועות וירכיים והישקו את השתילים. כשהזכירו להם ששבת היום ומוסכם עם הועד ובין הגברת ינאית שלא תיעשה עבודה בפרהסיה, ענו הללו “אז מה! אתם רוצים שהשתילים ימותו?” הרוחות התחממו, הושלכו אבנים והושבו גידופים. ואלמלא התערבותו של אושרקה, שהלך הישר אל רחל ינאית, מי יודע לאן הדברים היו מגיעים.

נסים החל להסתייג ממנה ולדחות בנימוס את מיץ העגבניות שהגישה לו דרך קבע. אל בעלה אציל הנפש חש קירבה יתירה. תמיד מצא זה מלה טובה לומר לנער השליח. ניסה אפילו לשתפו במחקריו. ביקש ממנו לספר לו מה שהוא יודע מן הבית על המנהגים והמסורות שהיו בקהילות הנידחות בבוכרה וסמרקנד.

“נידחות?” תהה נסים, “למה נידחות. הן לא בפינה נידחת. אתה מתכוון רחוקות.”

“אתה צודק. התכוונתי לומר רחוקות. מבודדות. רחוקות ממרכזי התרבות. נידחוּת יש בה… אתה רגיש למלים, בחור צעיר. הצדק איתך.”

לשמוע מחמאה כזאת מפי יצחק בן־צבי! אם יספר, יאמרו הנה בעל־ההזיות חוזר אל סורו. אבל איך אפשר להתאפק.

באמצעות סלי הירקות שהיה מביא אל ביתו של זה ואל ביתם של חכמי חלבּ נוצר הקשר הראשוני בין שני העולמות; קשר שהלך והתהדק בזכות העולמות העליונים אליהם התרוממו מנהיג הפועלים מזה וחכמי אר“ץ מזה. וכך נודעו לו לבן־צבי פרטי פרטים על כתר ארם־צובה, שנשמר בחלבּ בשש מאות השנים האחרונות. כתב־יד ראשון זה של תנ”ך שלם, עם ניקוד וטעמים ומסורה, מוגה ומקודש על־ידי הרמב"ם, מוסתר מעיני החוקרים הצמאים לראותו, הצית את דמיונו של מי שיהיה לימים נשיא מדינת ישראל. על מאמציו, עד יומו האחרון, להציל את הכתר ועל הצלחתו להביא את חלקו הגדול לירושלים למשמרת עולם כבר נכתב ועוד ייכתב. מן היום שהשאילו לו חכמי חלבּ לקריאה את החוברת של מאיר נחמד “מאמר חקירה על כתר ארם צובה” שיצאה לאור בחלבּ, החליט יצחק בן־צבי שעליו לצאת לעיר הזאת ולנסות לראות בעיניו את הכתר. וכך עשה. ויתר הדברים הלא הם כתובים בספר “הכתב – סיפורו של כתר ארם־צובה”.

נסים גדל לתוך עולם ולתוך חברה ארצישראלית שטופים באידיאולוגיות, בלהט לאומי ובשסעים אתניים – מתכון בטוח למלחמות, שאכן התממשו בהגיעו לבגרות; מלחמת־עולם בעולם הגדול ומלחמת־עצמאות בארץ הקטנה.

 

25    🔗

אושי היה המום. ההתפרצויות של שרה’לה היו מוכרות לו היטב, אבל התפרצות כזאת לא זכר. הוא חזר ושיחזר בזכרונו את כל מהלך השיחה. הוא אשם. היא הרגישה בחוש הנשי שלה שמשהו מתחולל אצלו. מתחולל ומתהולל. משתולל. הספיק לה הקול. הטון. אפילו את הבעת פניו לא ראתה והבינה. מה פלא שהגיבה כך.

הוא הזדרז מדי להעלות את האפשרות שהיא תישאר בארץ. החמיץ הזדמנות פז, להיתלות בניתוח של האמא. קשה לו, מאז ומתמיד לכבוש את מחשבותיו ולהסתיר את כוונותיו כשהוא מדבר איתה. אף פעם לא דיבר איתה בלב ולב. גילוי הלב ביניהם היה חשוב לו מאוד. להלכה ולמעשה.

ועכשיו. איפה הוא ואיפה גילוי־לב. איפה הוא ואיפה היא. היא מסוגלת לעשות הכל כשהיא בהתקפי זעם. כלב נובח לא נושך. פתגם ישן. שהמציאו כלבים, שלא הבינו לליבן של כלבות. אף פעם לא קרא לה ביץ‘. ביטוי אמריקאי טיפוסי. איזה טעם מר בפה ובנשמה, דווקא אחרי יום מלא ומסַפק. אחרי ההיכרות עם הוֶרה הזאת. היא משהו. בנאדם. ואשה. כל אינץ’ אשה; המלך ליר.

עכשיו אם ההיא מהמלון תטלפן, הוא יצטרך להחליט אם לבגוד בשתיים; אחת ביד ואחת על העץ. מה שמה, בעצם? בטח אמרה לו והוא שכח. לא זוכר שום שם. אבל זוכר גם־זוכר כל מה שהיה ביניהם. התמונות היו חיות ומעוררות בזכרונו החושי והחזותי. תחושת מגעיה עברה וצימררה את עורו. מקצוענית, הממזרתא. בכל תחום יש חובבים ויש מקצוענים, ובין המקצוענים יש בינונים ויש מעולים. היא הייתה מאה אחוז. מה יהיה אם לא תטלפן שוב. אן לו אפילו שם להיאחז בו. ודווקא עכשיו, בלב סערת הרגשות שמזמן לא חוות כמותה, הייתה היא מרגיעה ומרדימה אותו, כמו מניקה היא את תינוקה.

הוא מוכרח להשיג אותה כל עוד הוא במלון. כשיהיה לו בית הוא לא יוכל להביא אותה אליו. בשום אופן. שכנים. ואפשרות של סחטנות מצידה. ובכלל. הוא יצטרך את שירותיה עד שיסע ארצה ויראה מה יקרה הלאה. וֶרה זה משהו אחר. עולם אחר. טהור ויפה ומושך. אבל צריך לצעוד בו לאט. משהו ממשי איתה עלול למוטט כליל את נישואיו. ואלה עדיין יקרים לו. מאוד. נחיה ונראה. אבל בינתיים הגוף דורש את שלו. והמיצים מתדפקים לצאת.

האם שרה’לה מנחשת באמת מה שעובר עליו? זאת השאלה. מה היא תעשה, זאת שאלה נוספת. מכרעת. ומה הוא יעשה? זו שאלה שהוא ורק הוא צריך לתת עליה תשובה. בלי דיחוי. האמת, אין לו כוח לעצור בירידה. יש לו הבת־בלי־שם לצרכי הגוף בלילה ויש לו (יש לו?) את וֶרה לצרכי הנפש ביום. הסיכויים אצלה מבטיחים. אבל מסכנים את המשפחה הרבה יותר מההרפתקה הלילית המזדמנת.

צריך להיות לוליין לצאת מזה בשלום.

על העבודה יחשוב מחר בבוקר, כשיתעורר. וֶרה תעזור. פינתה לה שעתיים בבוקר. אם ההיא־ההיא תטלפן, הוא יגיד כן. אם לא תטלפן, מחר יצטרך להתחיל לחפש אחריה במלון. הוא לא נזיר ולא בן נזיר.

אושי נרדם וחלם על נשים. הרבה נשים בחמאם מקומי מהביל. הראו לו חמאם בסמרקנד וזה פרץ אל חלומו והתמלא בנשים מסתבנות בתוך האדים המהבילים המטשטשים את אבריהן העגולים. עכוזי מחצית־האגס מתחככים בעכוזי מחצית־התפוח וכריות אצבעותיו, כהות כשל אושרקה סבו, סורקות חריציהם. פרצופים מקומיים אקזוטיים ופרצופים מוכרים ולא מזוהים מן הבית. והבשרים אותם בשרים, רכים ומגרים. מבעד לקצף הסבון.

צלצול טלפון העיר אותו בבהלה. קול של אשה. מבטא רוסי. רטט עבר בו. אבל מיד נשמע קולו של סרגיי. אמרת שמונה וחצי ועכשיו כבר תשע. כמובן כמובן. חכה בלובּי. יקח לי רבע שעה. לא יותר. רגע, תטלפן לוֶרה ותגיד לה שנאחר. תבקש את סליחתה, בשמי.

וֶרה קיבלה אותו בחיוך מאופק ובמצב־רוח פעלתני. “ביום ראשון מסודרת לך נסיעה לקוקַנד. תלווה אותך חיה, שליחת החינוך האחראית על האולפנים. היא מכירה את המקום ואת האנשים. תתאמו ביניכם באיזה רכב תסעו, בשלה או בשלך. יש שם קבוצה גדולה שהחליטה לצאת וכבר עשתה את הסידורים הדרושים עם השלטונות. חלק קטן, אבל קולני, מעדיף לצאת לארצות־הברית. הרוב רוצה לעלות לארץ. אתה צריך להיפגש איתם. כדאי שיהיו לך הצעות מעשיות, קבוצתיות. הם ירצו להישאר יחד. מדברים על התארגנות כקואופרטיבים. נחמן מציע שתספר להם על ‘בית ראשון במולדת’; אולי בגליל העליון. תחשוב. אגב, מרביתם בעלי מלאכה. אולי עיר פיצוח תתאים להם יותר. לשיקולך.”

“איפה יש להם קרובי משפחה?”

“את זה עליך לברר. זה הגורם המכריע, בדרך כלל. לרבים מהם אין תעודות המוכיחות את יהדותם. זה לא אומר שאינם יהודים. בברית־המועצות יהודים עשו מאמצים עילאיים למחוק כל קשר בינם ובין יהדות. וזה כולל השמדת תעודות. זו היתה דרך המלך להישרדות. ישראלים נוטים לגנות את זה. לדעתי, לא בצדק.”

“מובן. וֶרה, לשבת קיבלתי הזמנה למפגש של בני־עקיבא. תרצי להצטרף?”

“לא חושבת. תודה על ההזמנה. את הנסיעה ביום ראשון כדאי לך לנצל לשמוע מחַיָה על האולפנים לעברית. היא הקימה רשת של אולפנים לתפארת. גם בקוקנד יש לה אחד. לאולפן מגיע רק מי שחושב ברצינות על עלייה. עכשיו… מה השעה? בעשר תגיע אליך משפחה של מועמדים לעלייה. תסביר להם מה הם צריכים להכין עד הפגישה הקובעת עם הקונסול. אתה זוכר שהוא מקבל קהל באחד לחודש. על הטיסה הבאה תצטרך להתעדכן אצל נחמן. אני מקווה שהיא תהיה ישירה. אני אתאם פגישה ביניכם. מחר בתשע, מצידך זה בסדר?”

“בסדר גמור.”

“רשמתי בעשר. אתה עוד עייף.”

“א־פרופו עייף. את שילמת בשביל שנינו במופע הפולקלור. אני רוצה להחזיר לך את חלקי. החלפתי כסף בבנק בדרך למשרד.”

“אין צורך. זה פרוטות. בשטח זה עדיין לא נשתנה דבר מאז העצמאות. המשטר הסובייטי סיבסד את כל המופעים ואת כל האומנויות – מחול ותיאטרון ומוסיקה וקריאת שירה וערבי פולקלור – כתחליף ל’אופיום להמונים', לדת שנאסרה; בעצם לכל הדתות. אולמות התיטרון והבלט החליפו את הכנסיות ואת המסגדים שנסגרו. הם סיפקו בעצם את אותם הצרכים הרוחניים והתרבותיים והחברתיים של הציבור: מיפגשים, טקסים, חגים, שירה בצוותא, הרגשת יחס ושייכות. בזכות זה פרחו המוסיקה והמחול והספרות ומחירם היה שווה לכל נפש. אתה תצחק אם תשמע כמה עלה כרטיס. וחוץ מזה, אני אוהבת שחייבים לי.”

וצחקה את צחוקה המתגלגל, המלבב, שהתחיל מתנגן באוזניו גם בהיעדרה. הוא קם ללכת לחדר הקטן שהוקצה לו, לשם תגיע המשפחה. המפגש הראשון שלו עם עולים.

כשישב מולם ודיבר איתם, הייתה לו הרגשה שמעבר לקיר וֶרה מקשיבה ומפקחת. ההרגשה הזאת, שהיא בכל מקום, יודעת הכל ומפקחת על הכל, התחילה מלווה אותו דרך קבע. תחילה היה בה משהו מביך, מטריד ואפילו מאיים. עד מהרה הפכה וודאות סובייקטיבית זו לתחושה מחזקת ומרגיעה. אפילו נעימה.

וֶרה, שנכוותה פעם וטרם החלימה, לא מיהרה ליפול לזרועותיו של אושי. לא הסתירה שהיא נהנית מחברתו, לא קימצה בפגישות עבודה איתו, אך לא מעבר לזה. היא ידעה לשלוט ביצריה. ואושי, שרגשותיו אל אשתו היו עזים ומחויבותו המשפחתית הייתה מובנית באופיו, לא מיהר לעשות צעד שאין ממנו חזרה.

בלילות הארוכים, בין ביקור לביקור של אותה בשרנית, שהתברר ששמה מָרינה, ושלמדה לסחוט אותו תרתי־משמע, היה שוקע בהירהורים על מצבו ועל עתידו. מיטלטל הוא בין שלוש נשים, בין שלושה עולמות שונים. האחת קרובה ומסַפקת ותלותו בה רופפת וחולפת; הוא יכול להינתק ממנה ולשכוח אותה ברגע שירצה. האחרת – רחוקה מאוד פיסית וקרובה מאוד נפשית, מוכרת ואהובה ונחשקת וקשה ואיומה, והיא נועדה להיות אם ילדיו וחברתו לחיים עד יום מותו; להינתק ממנה יכאב ולשכוח אותה לעולם לא יוכל. וביניהן, בתווך, אחת לא רחוקה ולא קרובה מדי, לא מוכרת ולא ממוּכּרת עדיין, מקרינה אישיות מקסימה ומיניות מושכת. אפופה סודות לא מפוענחים. מפתים. מבטיחים. ההחלטה בידיו? בידיהן? בידי הגורל? ברי לו שלא בידי שמיים. אם יש אלהים, יש לו דברים יותר חשובים לעסוק בהם.

ובינתיים, עד שיגיע לביקור המתוכנן בארץ, הוא ייתן לדברים להתגלגל. אחוז בזו וגם מזו אל תנח ידך. וֶרה לא יודעת מאומה על מרינה. את מרינה מעניינים רק הדולרים. את שרה’לה מעניינת, מסתבר, הבעלות על הבעל, ואותו מעניין השינוי הגדול בחייו ומתחילה לעניין מאוד העבודה; עבודה עם אנשים ועם בעיות התובעות פתרונות יצירתיים; עבודה שיש עימה סיפוקים מוחשיים מידיים; עבודה שיש בה אחריות וכבוד ושליחות. בהתחשב בהוצאות הזעומות, גם הכנסה לא רעה.

במיפגש חגיגי בסוכה בביתו של נחמן, השליח המרכזי, עם כוסית וודקה ביד, נתגלגלה שיחה בינו ובין וֶרה. הוא התלונן שלא נוח לו עם הרוסית האפסית ועם הבוכרית הצולעת שבפיו. אמרה לו: “אתה צריך לקחת שיעורים בשתי השפות.” אמר לה: “על זה אני מדבר.” גמעו מן הכוסיות וכירסמו מן הביסלי, שמישהו הביא מן הארץ, ותרו בעיניהם סביב. אמרה לו: “תראה.” וחזרה בה. אמר לה: “התחלת להגיד.” אמרה: “אני למשל… באולפן אין לי כבר מה לעשות. אין מספיק תלמידים ברמה שלי כדי לפתוח כיתה ממש מתקדמת. אז אם אתה תיתן לי שיעורים פרטיים בעברית, אני אתן לך בבוכרית וברוסית.” הסמיקו פניו, מן ההצעה ומן הוודקה, השיק כוסו בכוסה ואמר “דיל!” והוסיף, “זה אמריקאית במקור, אבל זה כבר חדר לעברית המדוברת.” אמרה לו: “רק שיהיה ברור שמדובר בהוראה בלבד; שעורים פרטיים ותולו.” אמר לה: “בוודאייי!”

נחמן התקרב אליהם מהסס. “שמעתי בחצי אוזן,” אמר. “מה שאני שומע לא־כל־כך מוצא חן בעיני. אבל אתם ילדים גדולים. אין לי זכות להתערב בענייניכם, כל עוד זה לא פוגע בעבודה. אבל יש לי חובה, כח’יתיָאר בעל־נסיון וכמי שאחראי כן, יש בי חובה להדליק בפניכם אור אדום. אתה איש נשוי, אושי, ואני מניח שאשתך תשמח לשלם מכיסה למורה פרטי, שילמד אותך כל מה שתרצה.”

הוא פנה מהם וניגש לשולחן ההגשה. הכניס זית לפיו, מילא את כוסו, נאנח בכבדות, פנה ושב אל השניים ההמומים.

“אני מבקש סליחה משניכם. אלמלא דיברתם ביניכם בחופשיות ובכנות ובקול רם, לא הייתי מעז לדבר אליכם בחופשיות ובכנות ובקול רם. לחיים!”

השתעל לנקות את גרונו והוסיף: “ואתה יודע מה – בעצם המשרד חייב לממן לך מורה. זה דרוש לך לעבודה. יש לי מורה מצויין בשבילך. אחד שלימד רוסית ב”ברליץ" בפריס. נדבר במשרד, אחרי החג. נמצא גם פתרון לעברית שלך, וֶרה. אולי חיה. היא מתלוננת שהיא מתה משעמום בערבים. ומורה טובה ממנה לא תמצאי אפילו בארץ."

התערבותו הישירה של הבוס השיגה את ההיפך ממבוקשו. היחסים בין אושי לוֶרה ירדו למחתרת. הם הפכו לאפופי סוד ונטענו בחשמל אירוטי, שניצת עם כל מגע קל, בלא שנזקק לחיבור בין תקע לשקע. ‘מים גנובים ימתקו’ – היה הפתגם העברי השני שוֶרה למדה מאושי. הראשון היה – 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו!

כשהיה נכנס לחדרה במשרד, הקפיד להשאיר דלת פתוחה. וכך עשתה היא כשנכנסה לחדרו. אבל עד מהרה למד אושי לעקוף את סרגיי ואת ההוראות ולקחת מונית מן המלון אל ביתה. שם ניהלו שיחות ארוכות, למדו להכיר זה את זו וזו את זה עד שהגיעו להסכמה מרומזת, שלא יעשו שום צעד מכריע לפני שישוב מביקורו בארץ.

 

26    🔗

אליאס־בק יצא מספרד דרך ברצלונה בואכה מוֹנפֶּלייה וּפּרוֹבאנס אשר בצרפת, בדרך היבשה אל מחוז חפצו ונציה. ניסו לשכנע אותו לרדת בספינה ולקצר את הדרך בשבועות אחדים, אך הפחד שליווה אותו מנעוריו מן הים האכזר, עליו קרא באגדות ועיניו לא ראו מעולם, קיבע אצלו החלטה עיקשת: בונציה היושבת על מים רבים יירד לראשונה בסירה ויתנסה בטלטלה על המים. לאחר שיתרגל לשייט ימשיך משם בספינה של ממש לקושטא היא קונסטנטינופול היא אסטנבול. משם כבר קצרה הדרך אל חלבּ־אלֶפּוֹ עיר חלומותיו.

הפעם יצא בגפו, רק שלושת מלוויו־משרתיו עימו. בכאב לב עזב את ספרד הפורחת שהעניקה לו נוסף על מנעמי החיים גם ידע גם חוכמה גם תובנה לעולמה של הנצרות על פלאיה ופלגיה, מראשיתה במזרח ועד שליטתה בסוף מערב. בכליו נשא, עטוף ומרופד בקפידה, כתב־יד עברי של “הכוזרי” לרבי יהודה הלוי, שרכש מן הסופר והמתרגם האנדלוסי אבן־יחיא בקורדובה העיר. זו תהיה מתנתו לחכמי ארם־צובה, לכשיגיע אל עיר מחצבת אמו ומשפחתה. ובעזרתם, אם־ירצה־השם, יקרא את הספר בעיון ובהעמקה – כפי שלמד ללמוד באוניברסיטה של סלמנקה – שאין לימוד של ממש אלא בחברותא, בה משתחזים מוחות ומחשבות כסכינים אלה באלה; מה גם שידיעותיו בעברית לא הספיקו לו כדי להבין את הספר הכבד והנכבד וכבר שמע את שימעם של חכמי אר"ץ, שבקיאים הם בשפת הקודש ובכתבי הקודש יותר מכל אחיהם.

את יופיה של ונציה, היושבת על מים ושולטת בימים, גמע בצימאון כמי שבא מן הדרך ומצפה לארוחה הגדולה לאחר השתיה. ירד ברעדה אל הגונדולות ואל הסירות הרחבות ומצא את הטלטול על פני המים נעים ומהנה ונטול סכנה. שוטט בעיר היפה, בארמנותיה ובהיכלותיה, שט אל האי מורָנו לראות את אומני הזכוכית בעבודתם ועד האי הקרוי “אי היהודים” הגיע. לא מצא מענה לשאלתו מדוע הוא נקרא כך. כעבור ימים מעטים קצרה רוחו ונתאווה להגיע כבר אל חלבּ ואל חכמיה. היה שט על הקנאל־גראנדה, צופה בארמונות המשכשכים מרגלותיהם במים, ומוצא את דמיונו שט ומשיט אותו בשווקים המקורים של העיר רבתי־עם אשר במזרח; היה משוטט בסימטאות בין גשר לגשר ורוחו משוטטת בין הרוכלים הערבים דהתם, שנצטיירו בדמיונו כאותם פרסים שפקדו את שוקי סמרקנד, ובין חכמי אר“ץ חבושי התרבוש וחובשי בית־המדרש המפורסם – בית מדרשו של יוסף בן יהודה המערבי, תלמידו המובהק של הרמב”ם.

בטרם יצא מונציה נחתה על ראשו והיכתה בליבו הבשורה המרה על רצח אולוג־בק. שנתיים בלבד מלך. בן חמישים וחמש היה במותו, עיוורון בעינם הרעה של אויביו. והמכאיב מכל היתה הידיעה, שאליאס מיאן להאמין לה, שבנו בכורו הוא שרצח אותו נפש. האם אצה לו הדרך אל הכס ואל השלטון? האם הוסת על־ידי אנשי הצבא צמאי המלחמות והכיבושים, שהתגעגעו לימי הסב? האם הדם המונגולי הזורם בעורקיו ובעורקי – שאל אליאס את עצמו – הוא שהתיר לו שפיכת דמי אביו מולידו? חראם! אסור להטיל דופי בעם שלם. אבל איך עוצרים את ההרהורים. ואת הדמעות. סמרקנד ובנותיה שטופות בדמע, אמרו השמועות. אבי האומה הנערץ נרצח, ולמרבה הכאב והבושה – בידי בנו. והעם המיותם כולו בוכה ומבַכה, כפי שלא כאב ובכה מעולם. התגובה הראשונה של אליאס על הבשורה המרה הייתה “אילו הייתי שם, הייתי משסף אותו בחרבי, את הנבל!” ולאחר הרהור שני: “אפשר דמו המתרַתח של תימור־לנג סבי מדבר מתוכי.”

עלתה בו מחשבה שמא עליו להקדים ולשוב הביתה, להשתתף באבל, אך היא נדחתה עד מהרה. עיקרו של המסע עוד לפניו והשיבה אל ארמון הדמים ואל שלטון הדמים נראתה לו מפחידה ומַזויעה. המלך מת – יחי המלך! יחי עד שיומת. כאלה הם חיי מלכים. והאנשים הפשוטים – “הוא חי כמו מלך,” הם אומרים בקנאה של שוטים. התברך בליבו שידע להימלט בעוד מועד מן הכלוב של השלטון – כלוב מוזהב שקל לשטוף ממנו את הדם. המחשבה שאולי לעולם לא יוכל לשוב להראת ולסמרקנד מבלי לסכן את ראשו הפציעה במוחו כמכת ברק, בשעה שעמד נשען על מעקה גשר הריאָלטוֹ, צופה בגונדולות המחליקות בחן ונעלמות תחתיו.

מאותו היום עלה ערפל של תוגה וחצץ בין עיניו ההוזות לבין יופיה של העיר. קולות הזימרה והנגינה שעלו מן המסבאות אשר בכיכרות הגיעו ולא חדרו לאוזניו. הוא מנה בעצבנות את הימים והשעות שנותרו עד להפלגתה של הספינה היוצאת בונציה לקושטא, כאילו עצם היציאה מן המקום בו נודע לו דבר הרצח המתועב תחלץ אותו מן העצב והדיכאון שהשתלטו עליו וטרפו את מנוחתו. ביום שעלה על הספינה “אולימפיה” ובטרם התחילה הסערה, שמוטטה את גופו ורוחו, החליט אליאס שאין ולא יהיה לו מה לחפש בעירו ובארצו, הנשלטות בידי בן העוולה בן־דודו.

מכאן ועד להחלטה להשתקע בחלבּ ולהשתלב בבית המדרש הנודע שלה היתה הדרך קצרה. מה גם שנתקבל בכבוד מלכים ובחום משפחתי, על־אף המחלוקת שהתעוררה עם בואו בדבר טוהר מוצאו. אב בית־הדין של קהילת ארם־צובה ואגפיה הזמינו לסעודה של ערב שבת בביתו והכריז בפני המסובים שאליאס הוא יהודי לכל דבר; שהרי הוא בנה של מילכה בתו של חכם אליהו הלוי, זכר צדיק לברכה; תינוקת שנשבתה לבין הגויים – פשוטו כמשמעו – ומעשיה בעקבות שביה אינם ממין העניין. כשהעלו בפניו צאצאי הטבוחים את “ייחוסו” של זה, שאינו אלא נכד לתימור־לנג ימח־שמו וזכרו, היסה אותם אותו חכם בן חכם באימרתו הנוקבת של הנביא ירמיה: “אבות אכלו בוסר – ושיני בנים תקהינה?!” וכך, באחת, כיד המסורת המקומית של קירוב לבבות, הושם קץ למחלוקת, לנקמנות ולרכילות. ומשפחת הלוי נשמה לרווחה ואימצה את הבן האובד אל חיקה.

בית־המדרש הגדול, שהוקם בידי רבי יוסף בן יהודה אבן־שמעון “המערבי” – התלמיד האהוב, לו הקדיש הרמב“ם זי”ע את “מורה נבוכים” שלו – נוסד בערך באותו הזמן בו נוסדה האוניברסיטה בסלמנקה, בראשית המאה הי"ג. משתי בחינות היה בית־המדרש היפוכה המוחלט של האוניברסיטה. האחת, בניינו הפשוט והצנוע. השניה, תפיסת עולמו שלא הטילה ספק כלשהו באמיתות התורה וההלכה ומצאה תשובה לכל שאלה במקורות. השתלבותו של התלמיד החדש, שהירבה בשאלות ובתהיות, לא היתה קלה; לא לו ולא לרַבּוֹתיו. המשבר הנפשי בו היה נתון מאז הרצח וההחלטה להינתק מארצו וממולדתו, ספק הקשו ספק הקלו על הסתגלותו לדרך הלימוד ולאורח המחשבה החדשים־ישנים.

ידיעותיו בתורת האיסלאם ובתורת הנצרות, שצצו מן השאלות הקשות והמורכבות ששאל ומן הספיקות שעורר, גרמו להרמת גבות ולמבוכה לא מעטה בבית־המדרש. אך לא עברו ימים רבים והתלמיד החדש חדל להתלבט והחל להתבלט כתלמיד חכם שאינו מבייש את סבו הלוי ואת מולידיו. דווקא לאחר שטעם טעמן של שיטות וגישות ותורות אחרות, מצא והבין מה הטעם בשיטת בית־המדרש הנותנת שלווה ומרגוע לנפש האדם; נפש המחפשת אחיזה בטוחה ואמיתות מוחלטות. את השכל הסקרן והחקרן החליפה כאן האמונה. במקום לומר “אני חושב” אמור מעתה “אני מאמין”. והנפש המתייסרת באה אל המנוחה ואל הנחלה. עיון מדוקדק בספר “הכוזרי” שהביא עימו, לשמחת חכמי בית־המדרש שידעו אודותיו אך טרם ראו אותו, הביא אותו להכרה חד־משמעית בין שלוש הדתות, ביניהן היטלטלו רוחו ונפשו מיום שעמד על דעתו.

אליאס־בק החליט לשוב אחת ולתמיד לעיר אבותיה של אמו ולתורתם. עד מהרה נתחלף התואר הזר “בֶּק” בתואר “חכם”; לא לפני שראו רבותיו וקראו בהשתוממות את ההערות על ספר “הכוזרי”, שהעלה על הכתב. מסקנתו של יהודה הלוי היתה מקובלת עליו, אך כמה מן הטענות ששם בפי מייצגי האיסלאם והנצרות נראו לו לחכם אליאס פשטניות ומגמתיות. אליאס הכניס את עצמו לנעליהם של הללו וחיזק טענותיהם ומענותיהם – מה שנתן תוקף יתר למסקנה הסופית שהיהדות המקורית עדיפה על שתי בנותיה המתיפיפות.

סיפר להם אליאס לחכמי בית־המדרש על פגישות שהיו לו, בדרכו מסמרקנד מערבה, עם צאצאי הכוזרים, שנטמעו בסביבתם הנידחה, אך עודם שומרים בגאווה ובעקשנות כמה ממינהגי אבותיהם היהודים. סיפר להם גם על שתי הקהילות היהודיות בארצו, המקיימות חיים יהודיים שלמים בשכונותיהם, מן ‘הברית’ ועד ‘הקדיש’. סיפר גם על היהודים הפזורים שפגש במסעו ועל רעידת־האדמה הנוראה המאיימת, להוותו ולהרגשתו, על היהדות המפוארת של ספרד ופורטוגל. בניינים צמודי קרקע, המשיל ואמר, עמידים בפני רעידות; לא כן בניינים שהתרוממו והתנשאו לגבהים.

אליאס החליף את לבושו, שילח את שלושת משרתיו אל ביתם ונתן בידיהם איגרת ודורונות לאימו הזקנה. ציווה עליהם לספר לה שמצא בית ומצא אמונה שלֵמה ומצא שלוות הנפש בעיר אבותיה ונעוריה. באיגרת פירט וסיפר נפלאותיה של הקהילה החמה שאימצה אותו אל ליבה. וכיוון שידע רחשי לב אם הוסיף, ואם־ירצה־השם אמצא בקרוב אשה נאה וחסודה ואקים בית בישראל. כיוון שהוציא מלים אלה מתחת ידו, כדי לרכך בפני אימו את ניתוקו ממנה, נפתח ליבו ונפקחו עיניו והחל תר אחר בת־זוג. מיום שהגיע לאר"ץ, היא ארם־צובה, לא ידע אשה. הוא זכר בערגה וברעבון את העלמות שהנעימו לו את נעוריו והשביעו את יצריו, החל מנערות ההרמון הנבחרות וכלה ברקדניות החטובות של אנדלוס, אך נשבע לעצמו ללמוד כאן לכבוש את יצרו. חודשים אחדים גבר צמאונו לתורה ודעת ואמונה על רעבונו לבשר עלמה רוטטת תחתיו, אך לא לעולם חוסן. שם נפשו בכפו וגילה את אוזן מרעיו בני־גילו, חבריו לתלמוד תורה. כיוון שיצא לו כבר שם של עילוי ומוצאו המטוהר הקנה לו הילה של מלכות, נזדרזו חבריו להזמינו לבתיהם להציץ באחיות הבתולות והחלו מתחרים ביניהם מי יזכה להיות גיסו. התלוצץ האחד ואמר: “בשלושה דברים ניכר אדם – בכוסו בכיסו ובגיסו.” צחקה חבורת הרווקים. אמר מי שאמר: “צוחק מי שמצָחק ראשון.” גברו הציחקוקים. אליאס צחק עימם, אבל היה רציני ועקבי בכוונותיו. בטרם מלאה שנה לבואו נתארסה לו רחל בת החמש־עשרה, נערה יפהפיה ממשפחת הדיין, המתייחסת על בית דוד המלך. אחיה יהונתן, ידידו מבית־המדרש, הוא שחיבר בין החבר לבין האחות, שזה מכבר הנצו רימוניה ומשכו יבחושים בני־בלי־שם. החתונה נקבעה לחודש אלול, שהוא כידוע ראשי־תיבות: אני לדודי ודודי לי.

משעה שנתארס נרגעו דמיו ושב בשקידה ובהתלהבות אל עיונו ותלמודו. להפתעתו נתגדל מעתה בעיני חבריו. שידוך עם משפחת הדיין לא דבר־של־מה־בכך הוא. ורחל הקטנה עגלגלותה מתפרצת משמלותיה, צנועות ככל שיהיו, ועסיסה ניגר מחיוכיה, עצורים ככל שיהיו.

סיפרו לו חבריו, בין עיון ללימוד, האחד נכנס לדברי חברו, על עברו המפואר של בית־המדרש ועל גדולת מייסדו. ארבעים שנה עמד רבי יוסף בן יהודה אבן־שמעון בראשו. נסתקרן ושאל על אותו רבי יוסף, ששמו נישא כאן בפי כל. סיפרו לו שהיה רופא גדול ופילוסוף חשוב כמעט כמו רבו “הנשר הגדול”. וכאיש אשכולות אמיתי שלח את ידו גם בשירה גם… במסחר.

“אוהב מסעות היה כמוך,” אמר לו יהונתן, “לא היתה קהילה מהודו ובבל ועד מרוקו וספרד בה לא הרביץ תורה. ואחר התורה נשתרכה הסחורה, שהשכיל זה לקשור קשרי מסחר עם כל מקום בו ביקר. ראה מה חסר בכל עיר ודאג למלא מחסורה מעיר או מארץ אחרת; תושיה ששכרה בצידה.”

“וגם ברפואה עסק,” שאל־אמר כלא מאמין.

“לא סתם ‘עסק’. הוא נתמנה לרופא החצר של אל־דאהר גאזי מלך חלבּ, בנו של צלאח א־דין המפורסם.”

ראו אותו משתומם ומתפעל וקשוב, הביאו בפניו מגילת קלף וקראו באוזניו חרוזים בשבחו של זה, שחרז רבי יהודה אלחריזי – איש מסעות גם הוא – בספרו הנודע “תחכמוני”:

“וכאן, בראשותו,” המשיכו חבריו להשכילו – “כאן נתבצרו תומכי הרמב”ם בימי המחלוקת הגדולה והאיומה, שאיימה לפצל ולפלג את העם, חס ושלום. שנים רבות נמשכה המחלוקת ובעטיה נאלץ נכד נינו של הרמב“ם, רבי דוד ‘נגיד הנגידים’, לעזוב את קהילתו במצרים. מכל הקהילות החשובות בחר זה לבוא אל בית־המדרש שבכאן, אף הביא עימו שתי מתנות שערכן לא יסולא בפז: כתב־יד של ‘היד החזקה’, חתום בחתימת ידו של הרמב”ם ו־חשוב מכל חשוב ומקודש מכל קדוש: ‘כתר ארם־צובה’, הידוע ככתב־היד הקדום ביותר של התנ“ך השלם, אותו הגיה ואישר רבנו משה בן־מיימון, על ניקודו, טעמיו ומסורותיו.”

נטלוהו בזרועו והובילו אותו אל אחד משבעה ההיכלות בבית־הכנסת הקדמון, הלא הוא “היכל מערת אליהו הנביא”, והראו לו ארון נעול בשני מנעולים כבדים ואמרו לו בלחישה: “כאן מונח ‘הכתר’ למשמרת עולם. ויש קוראים לו בִּל־ערבּי ‘אל תאג’”.

הושיטו שתי אצבעות ונגעו בקצה הארון ונשקו להן. עשה אליאס כמותם. שאל אם אפשר ביום מן הימים לראותו. אמר לו יהונתן, “לכשיבוא משיח צדקנו.” ענו אחריו חבריו, “במהרה בימינו, אמן!”

ומפאת דרך־ארץ ודרכי נועם, שבהן הצטיינו חכמי אר"ץ ובניה מאז, לא הזכירו לו ולו ברמז קל, שרגליו עומדות בבית הכנסת המחודש, שהוקם לפארה על חורבות זה שסבו הכובש הרשע העלה באש בשנת 1400 למניינם.

 

27    🔗

צילה שאולוף עשתה כל מה שיכלה כדי לחבב על בנה נסים אחת מבנות העדה הבוכרית; לחבב ולא חלילה לשדך; שהרי עברו הימים וכו' וכו'. וצילה היא בוגרת המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית; למי ששכח. לאחר שדחה במפורש ובנימוס את בת־דודתה המועדפת, נערה צנומה וביישנית וחיננית, שטוחה כמו שדה תעופה כפי שאמר לאחיו הצעיר ממנו בשנתיים, החלה מזמינה אליהם ומזַמּנת לו נערות יפות ומלֵאות ממשפחות טובות בשכונה. נסיונה המוצלח עם אושרקה בעלה חיזק בליבה את ההכרה שאין טוב מנישואין עם קרובים; לא קרובי משפחה, חלילה, שקירבת דם מסוכנת מבחינה גנטית, אבל קרובים במנטליות ובהרגלים ובתפיסות־עולם. זה מקל מאוד, הייתה מטפטפת באוזני ילדיה, על הבעיה הראשונה והמסובכת ביותר בחיי אדם: הזוגיות; החיים בשניים, שהם שורש האושר ומקור כל רע. “הסתכלו סביבכם,” הייתה אומרת בוגרת החוג לקרימינולוגיה, “ותראו כמה אלימות וכמה סבל וכמה אכזבות וכמה גירושין וכמה רציחות יש בין בני זוג שטבעם שונה. ומהו טבע האדם אם לא מה שינק משדי אמו וספג מצור מחצבתו.” את הערצתו ושעבודו של אושרקה לה ולשדיה ייחסה בבטחון פסאודו־אקדמי ליניקתו הממושכת, עד גיל שנתיים, משדיה המפוארים של אמו.

רצה לומר לה לא־פעם: “הסתכלי על סבא וסבתא האומללים,” ולא אמר. ידע שהיא יודעת ואינה רוצה לדעת. מפטמת את נפשה בצורך לחשוב תמיד מחשבות פוזיטיביות, כלשונה. לרחוק מן הדברים השליליים ולהרחיקם, אפילו מן המחשבות ומן ההזיות.

ניסתה להשפיע עליו במלים ובמעשים ובקנוניות שעיקרן שקרים לבנים ואפורים. אל השדכנית לא פנתה. וזאת זקפה לזכותה. אולם הגַ’חש בשלו. אין לו שום דבר נגד הבחירות שבחרה לו אמו, אין לו שום דבר נגד טיעוניה והעדפותיה, אבל את בחירתו יעשה בעצמו ואת חייו ינהל בעצמו. מלחמת העצמאות שלו הקדימה רק במעט את מלחמת העצמאות בתש“ח, בה נטל חלק ובה איבד את עינו ואת שלוות נפשו. חברותו באצ”ל, שהיתה מלכתחילה לצנינים בעיני אמו, בוודאי הוסיפה שמן למדורת עצמאותו ועקשנותו.

הייתה מקבלת את חברותיו, שהגיעו לביקורים קצרים – פרי סקרנותן ועקשנותן – בנימוס מופרז ובכיבוד שופע, אך בין הכיבוד לכבוד עמדו כחייץ מובהק שפת הגוף שלה והבעת פניה. “לא לנערה הזאת התפללתי,” הייתה ממלמלת בשפתיה בצאתן, גם כשידעה שהוא מקשיב ושומע. שישמע. שיידע. טיפטוף בלתי נלאה משפיע אפילו על סלעים מוצקים. אלא שבעל־ההזיות הזה מחכה לנסיכה שתרד אליו מתוך ענני הגשם הבאים אלינו מאירופה.

לאושרקה, בעלה, ייעדה צילה את “החזית השניה” מול הפרד העקשן – הבּאעֶ’ל: מתי יירשם סופסוף לאוניברסיטה ומה ילמד. הרי סיים את התיכון בהצטיינות, על־אף עיסוקיו הליליים במחתרת. נסים רצה מאוד ללמוד, על־אף חששותיו שלא יוכל להתרכז, אך התקשה להחליט מה ללמוד. הוא התעניין בהרבה תחומים והתקשה לבחור. הבחור מתקשה לבחור, סיכמו ביניהם מפקדי שתי החזיתות, אביו ואמו. ושניהם המשיכו במתקפות מתוכננות ומתוזמנות היטב, בעוד הוא יוצא בלילות להתקפות של ממש בנשק חם, בברכיים רועדות ובאמונה לוהטת.

באה מלחמת העצמאות וטרפה את כל הקלפים. נסים יצא ממנה פגוע, פיזית ונפשית. ועל כן לא יצליח איש להוציא ממנו מלה על מה שקרה. אף לא מלה! אם נמחקו הדברים מזכרונו או רק מפיו, אין איש יודע. שלא נמחקו מליבו יודעים כל קרוביו ומקורביו. נסיונותיהם לדובב אותו, גם באמירות מפורשות שאת המוגלה צריך להוציא ולא להחביא, עלו בתוהו. הוא גייס את כל כוחות הנפש, שהיו בו מנעוריו, ועצר על סף התהום של הלם־קרב. ביטוי ישן הוא “יצא בשן ועין”; נסים אכן יצא מן המלחמה ההירואית הארורה בשן ועין – הוא איבד אין אחת ושתי שיניים והרבה מן השקט הנפשי, שאיפיין אותו בטרם פעולות האצ"ל וקרבות המלחמה ומראות בית החולים.

הופעתה של ג’וליה בחייו היתה בגדר נס, הצלה משקיעה איטית אך ודאית, לא רק בעיני משפחתו חובבת הנסים, אלא גם בעינו האחת. ג’וליה הדיין, לימים גאולה בן שאול, הייתה עולה חדשה. היא הגיעה ארצה עם כל משפחתה בדרך־לא־דרך. היא נולדה בחלבּ למשפחה מכובדת ומיוחסת. כיוון שיציאת היהודים מסוריה הייתה אסורה, היה עליהם לגנוב את הגבול לתורכיה בשלמונים ובסכנת נפשות. באלכסנדרתה־איסקנדרון מסרו אותם מבריחי הגבול לידי אב ובנו, יהודים טובים ומסורים הזכורים לטוב על־ידי כל מי שעבר בדרך הייסורים הזאת. משם הועברו לאסטנבול. משם נסעו באוניה לברוקלין, לקרובי משפחה, כדי לבדוק מה מציעים לו לאבא הקרדיולוג, כדי שיוכל להשוות למה שיוצע לו בארץ ולהחליט. השייט על הים נמשך שבועיים. בניו־יורק שהו כשלושה שבועות. את השבועיים הבאים על הים בילו בדרך לחיפה. למזלם קיבל הרופא הצעה מניחה את הדעת מבית־חולים בירושלים, העיר עליה חלמו ובה התאהבו ממבט ראשון. המשכורת המוצעת הייתה כמחצית מזו שהציעו לו שם, אבל הלב הכריע והמשפחה נקלטה בארץ.

בתוקף קשריו ומעמדו בבית־החולים מצא דוקטור הדיין עבודה טובה לבתו הבוגרת, שמתוך דאגה לעתידה העז והעביר את משפחתו בשבילי מבריחים מסוכנים. הקהילה התרוקנה מבחוריה. הבחורים הסתננו החוצה אל החופש בעזרת המבריחים הגויים. בחורות שהעזו נאנסו בדרך. נמשכה אפוא יציאת הבחורים בלבד והנשים נותרו בלא סיכוי למצוא בעל ולהקים משפחה. כמה מאות נשים נותרו בתולות ועריריות, שבויות בעיר מבלי יכולת למצוא חתן. את הגורל הזה ביקש הדיין למנוע מבתו, שהגיעה לפירקה.

ג’וליה קיבלה עבודה כפקידת קבלה במרפאת עיניים יוקרתית. כשנתגלו כשרונותיה, טיפסה והגיעה לדרגת מנהלת אדמיניסטרטיבית של המרפאה. שם פגשה את נסים, כשבא לקבל טיפול ועין תותבת. משיחות רשמיות עברו עד מהרה לשיחות־בשלוש־עיניים, כפי שנהגו להתבדח. ומכאן ועד לאהבה הייתה הדרך קצרה. שניהם כבר לא היו ילדים. ואחד מהם היה כבר מנוסה ומורעב.

ג’ורליה־גאולה הייתה התגשמות חלומותיה של אמו, עוד לפני שידעה כי היא ממשפחת הדיין המתייחסת על שושלת בית דוד. חלבּית מנהלת מרפאה ובתו של קרדיולוג, יפה וברה ובהירה – ענתה על מיטב ציפיותיה והסירה מליבה את דאגותיה; דאגות שהפכו לסיוטים מאז איבד הבן את עינו ואת שלוות נפשו.

נסים התעורר לחיים חדשים. גאולה הייתה שונה מכל מה שהכיר. חן המזרח ותרבות המערב התאזנו בחיצוניותה השלווה ובפנימיותה הגועשת. נמוכה הייתה ממנו בראש. עגלגלה כעלמות הוורודות בציורי רנואר. עיניה עיני איילה המחפשת מניין יצוץ הצייד. שיער בהיר, שניכרים בו שרידי הבלונד של ילדותה, שופע בסילסול־תמידי אופנתי. ובמרכז הכל, שתי גומות חן משגעות המופיעות עם כל חיוך קל ומזמינות מגע שפתיים או לפחות אצבע רכה מלטפת. תהליך החיזור אמנם התמשך מעבר לסבלנותו של נסים והימנעותה ממין מלא עד לחתונה עלתה לו על העצבים, אבל סוף טוב הכל טוב. הוא פשוט זירז את החתונה וכיוון שהכלה עברה מזמן את גיל העשרים, דבר נדיר במקומותינו, שמחו בחיפזון גם הוריה.

הביא דוקטור הדיין את חתנו לעתיד אל חדר הספריה בביתו אשר ברחביה, הוציא ממדף מאובק את הספר “הולך תמים ופועל צדק” ופתחו. מחבר הספר, אברהם ס“ט בן הרב ישעיה הדיין, הוציאו לאור לראשונה בליוורנו, בדפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, בשנת יתר לפ”ק, הלא היא שנת 1850 לספירתם. דיפדף בספר עד סופו ומצא את מבוקשו. אמר לו לנסים, “קרא.”

קרא: "הקדמת יחוס ממשפחת בית דוד. נודע ביהודה וישראל כי אנחנו צעירי הצאן משפחת הדיין מזרעא דדוד מלכא קא אתינא, (כלומר, באנו) ובידינו יחוס מזמן קדמון ומשנים קדמוניות – וכו' וכו'

אמר לו: “זאת ועוד, נסים יקירי.” השתהה כמחפש במה יפתח, החליק סנטרו בכך ידו, קם ממקומו והחל מתהלך בחדר כאריה בסוגר, מתהלך ומספר:

"מסורת שבעל־פה במשפחתנו מספרת על ענף באותה שושלת, שצמח מזיווגן של שתי מלכויות. אליאס אחד, נסיך הארמון בסמרקנד, בנם של שאח רוח' המלך ומילכה השבויה, התחתן בחלבּ העיר לפני כחמש מאות שנה עם רחל הדיין. הם הולידו את חבּיבּ, שהוא אבי הענף בשושלת הדיין ממנה אני בא.

“מילכה זו שהזכרתי היא יהודיה חלבּית שנלקחה בשבי על־ידי תימור־לנג כשכבש את חלבּ, שאה רוח' הוא בנו של תימור־לנג ואליאס הוא נכדו.”

“אני לא מאמין,” הגיב נסים, מוחה זיעה ממצחו.

“המציאות עולה על כל דמיון, יקירי. אמת נושנה היא.”

“ואתה…”

“כן, אני מאמין בשתי המסורות, זו שבכתב וזו שבעל־פה. אבל אינני מרבה לדבר על זה. זה שמור במשפחה כאוצר חבוי. אני מציע גם לך לא לדבר על זה. יאמרו ש’בעל־הזיות' אתה.”

“יאמרו אפילו שזו תוצאה מפציעתי.”

“שמור זאת בליבך וספר לבניך אחריך. ורק כשיגיעו לבגרות. לבל תפגע הגדוּלה בגדילתם.”

“גאולה יודעת?”

“כבר יודעת. סיפרנו לה על האוניה, בדרך לחיפה. אחיה ואחיותיה יודעים רק משהו מעורפל, מן הסביבה.”

“בעינַי, כלומר בעינִי, היא הייתה נסיכה אמיתית מיום שהיכרתי אותה. נסיכה בזכות עצמה.”

“הישמר לך, בני, מלנהוג בה כנסיכה. נשים מסובכות למדי גם כך. קשה לרַצותן. קשה להבינן. קשה איתן וקשה שבעתיים בלעדיהן.”

צחק נסים ואמר: “מי כמוך, דוקטור יודע מה בליבן.”

פתח הדוקטור ארון עץ מגולף, הוציא מתוכו חנוכיית נחושת מעוצבת להפליא, מסר אותה לידי נסים ואמר לו: “ראה בעיניך ואמור לי מה מיוחד בחנוכיה זו.” אמר לו: “הפלא ופלא! עשרה נרות יש בה, שמונה נרות ושני שמשים.” אמר לו: “בראוו! כי נהוג היה אצלנו להדליק שני נרות שמשים. בלילה ראשון של חנוכה הדלקתנו שלושה – שני שמשים ונר ראשון של חנוכה וכך הלאה. בחנוכיה זו – בלי נדר– תחגגו את חג החנוכה הבא עלינו לטובה, אתה וג’וליה רעייתך.”

אל החתונה הוזמנו הרבה בוכרים וחלבּים, שמרביתם עזבו את השכונה מאז הפכה לשכונת גבול מסוכנת בירושלים החצויה. הוזמנו גם הרבה רופאים וחברים מן המחתרת וסתם ידידים ומכובדים משבעים עדה ועדה, שצָפוּ כשמן על פני המים. השמחה הייתה גדולה.

הריונה המיידי של גאולה הוסיף שמחה על שמחה. הסבים והסבתות לעתיד היו מסתודדים ומתלחשים בינם לבין עצמם ובינם לבין הוריהם החיים, מצפים בדריכות לראות אם יהיה זה בן – דבר הברור מאליו בעיניהם – ואם ייצא מבטן נימול. אם יהיה נימול, הסכימו ביניהם, אין ספק שהוא־הוא המשיח, שאליו מצפה ומייחל כל עם ישראל. לידתו מיד לאחר העצמאות היא דבר בעיתו; מובנת מאליה. ייחוסו ירפד, אינשאללה, את דרכו. מי יעבור לגור עימו בארמון בית יהודאיוף, שנבנה מלכתחילה עבור מלך־המשיח, זו שאלה שטרם הוכרעה. מכל מקום יש בו בארמון מקום לכולם. אך דיה לשמחה בשעתה. אסור לדחוק את הקץ.

את ברית המילה עשה חכם סעידוף המוהל. לאחר דין ודברים שעיקרו מלה אחת “בכ־בוד!” שעברה מצד לצד הרבה פעמים, ניתן הכבוד להיות סנדק להלל הדיין. שמחה ואכזבה התרוצצו בלבבות. זכינו במצווה גדולה, התנחמו, מצוות הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו. לרך הנולד, הראשון שנולד להם במדינת ישראל, קראו כמובן על שם סבו אשר, אושר בלשון המקום. אמו הדביקה לו את הקיצור אושי, שילווה אותו כל ימי חייו. אלה תולדות אושי בן־שאול.

 

28    🔗

סתיו ישראלי שטוף שמש קידם את פניו של אושי בן־שאול בביקורו הראשון בארץ. סתיו ורוח וגשם אין. השקנאים הגיעו מן הצפון, הגויאבות הבשלות כבר נתנו ריחן ועדיין לא ירדה אף טיפה. הכינרת בכותרות. מתגנבת בין חדשות על מעשים מטורפים של פנאטים משלנו לבין חדשות על מעשים נפשעים של פנאטים מן הצד השני. רק חודש עבר וזה נראה בעיניו כשנה. הרבה דברים נשתנו, או שמא אורח לרגע רואה כל פגע. המחירים גבוהים יותר, הפרסומות בטלויזיה ארוכות יותר, העשירים עשירים יותר והעניים עניים יותר. לאן־לאן נושבת הרוח – היה פעם שיר כזה – הרוח לאן היא נושבת? גשמים והתגשמות חלומות היא אינה מביאה בינתיים.

אושי הגיע עמוס מתנות ורגשי אשמה. מרבדים ושטיחונים ואפודות רקומות ומטריושקות רוסיות ואוזבקיות ופסלון של נאסר־א־דין על חמורו. נבוך פרש את מרביתן לפני שרה’לה. זו קיבלה אותו ואותן בקרירות מופגנת. שיחות הטלפון האחרונות ביניהם לא הוסיפו קירבה או הבנה בין השניים. התהום הראשונה הנפערת בין בני זוג היא המסוכנת ביותר. הוא ניסה להבין, עכשיו שהיא מולו ואפשר לקרוא את הבעות פניה, אם היא כועסת רק על נכונותו לחיות שם בלעדיה או שמא היא חושדת שיש סיבות מדאיגות, שהביאו אותו למחשבה זו. היא לא שיתפה פעולה. קימצה במלים ופניה נשארו חתומות וזועמות. הוא איתר שני קמטים של מרירות בזויות פיה, שלא היו קודם. היא חששה שאם תתחיל לדבר, תהיה זו התפרצות בלתי נשלטת. שניהם היו משחזרים בראשם את שיחות הטלפון האחרונות, שהלכו ונתקצרו, הלכו ונצטמקו ל“מה נשמע?” ו“איך את מרגישה?” ו“מתי בדיוק תגיע?” יבשים וקרים. לא מצאו בהם אחיזה לשיחה של ממש.

ניסה לספר מחוויותיו בעבודה המרתקת ובארץ המפתיעה ונענה ב“אתה רוצה כוס תה?” מנומס, כביכול אורח הוא לשעה. התחיל להבין שתשעת הימים שנותרו לו הם אכן שעה, שעה קלה, שבה אין סיכוי לאחות את הקרעים. בלילה הראשון שכבו גב אל גב, עוקבים אחר כל נשימה ותנועה של השותף למיטה, מתעטפים כל אחד בשמיכתו ובשתיקתו. לאחר שעה קלה לחש לה: “לילה טוב”, ונענה בלחישה, שנסתיימה באנחה. בלילה השני גברו היצרים על המעצורים. היא נענתה לגישושיו ומישושיו, נשכבה על גבה בעיניים עצומות ובנשיכת שפה, כמי ששוכבת על כסא הגיניקולוג, וקיבלה אותו אל תוכה בתחושה של חיל ורעדה, יובש וכאב. לא כך תיארה לעצמה את המגע הראשון, לו ציפתה בכל נימי נפשה וגופה. היו גם שניים־שלושה לילות מוצלחים יותר, כמעט משוחררים ממתח, כמעט מענגים, כמעט כמו בימים הטובים. שניהם ידעו שאילו היה יכול להישאר, היה נמחק כל מה שעבר והיו חוזרים לחיי משפחה תקינים, אפילו מפוייסים. ושניהם ידעו שזה בלתי אפשרי; שעליו לחזור לעבודתו ולמחויבותו.

התנגשות בלתי הוגנת בין משפחה לבין קריירה; סליחה, לבין שליחות. האם הוא מצטער באמת? האלטרנטיבה מחכה לו בהישג יד, שם. מושכת! לעומת האשה הזאת כאן, הנושכת. האם תהיה טובה יותר? זו השאלה. לטווח קצר, נראה שכן. לטווח ארוך, מי יודע. כגודל אהבתן גודל שנאתן.

האם היא מצטערת באמת? היא אוהבת את הממזר. אבל נודף ממנו ריח של נאפופים; ריח רע; מבטיח צרות – צרות תרתי־משמע – לאורך כל הדרך. אז אם לחתוך, מוטב מיד, לפני שתיסחב איתו לג’האנאם הבוכרי הזה שלו – אובססיה מילדות – ולפני שיש ילדים. מצד שני.

אמא שלה היתה שקועה בעצמה ובפחדיה מפני הניתוח. עצבנות הבת הובנה רק בקונטקסט הזה. הוריו של אושי הרגישו מיד שמשהו חמור קורה. חיטטו מעט והבינו שקרב אסון. הלכו להתיעץ עם סבא אושרקה הזקן. אמר להם: “תשלחו את הג’חש המיוחם אלי. לבדו.”

כשהגיע אושי אל הסבא, הרים זה את משקפי הקריאה אל מצחו ורמז לו לשבת לצידו. אמר לו: “פניך אינם כתמול שלשום.” אמר לו: “החיים קשים, סבא.” אמר לו: “קשים למי שאין אלהים בליבו.” שאל אותו בתמיהה: “מאימתי נהיית לי מאמין?” אמר לו: “מאז שהזדקנתי ונתפניתי לקרוא במקורות.” אמר לו: “סבא – כל הכבוד.”

הושיט אושרקה ידו באנחה אל ספר בכריכת־יד גסה, אחז בו והשליכו אל ברכיו של אושי. אמר לו: “פתח וקרא בני. פיסקה קט”ו. בשביל עם־הארץ כמוך עמוד 128."

פתח וקרא בקול, מדלג פה ושם על מלים ארמיות, תוהה מה זומם הסבא הזה ואל מה הוא מרמז.

“מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית. שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן. כיוון שהגיע, בא וישב לו על פתח ביתה. נכנסה שפחתה ואמרה לה, אותו האיש שקבעת לו זמן הרי הוא יושב על פתח הבית. אמרה לה, ייכנס. כיוון שנכנס הציעה לו שבע מיטות של כסף ועליונה של זהב. בין כל אחת ואחת ספסל של כסף ועליון של זהב. ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליון של זהב. כיוון שהגיעו לאותו מעשה, באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים ותפחו לו על פניו. מיד נשמט וישב על גבי הקרקע. אף היא נשמטה וישבה על גבי הקרקע. אמרה לו: ‘חי נפשי! איני מניחתך עד שתאמר לי מה מום שראית בי.’ אמר לה: ‘העבוֹדה, שלא ראיתי בך מום אלא שאין כיופייך בכל העולם כולו. אלא מצווה קלה שציוונו ה’ וכתב בה אני ה' אלהיכם בי’ת פעמים.' – אמרה לו: ‘איני מניחתך עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה לומד בו תורה.’ וכתב לה שמו ושם עירו ושם מדרשו שהוא למד בו תורה. עמדה וביזבזה כל ממונה – שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, ועמדה ובאה לבית מדרשו של רבי חייה. אמרה לו: ‘רבי, גַיירני!’ אמר לה: ‘שמא עיניך נחתה באחד מן התלמידים?’ הוציאה לו כתב שבידה. אמר לה: ‘לכי זכי במקחך.’ אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה.”

נשתתק והיה תוהה מה יגיד ומה יאמר לפני הזקן הזה, שככל הנראה אין נסתר מפניו ומעללי נכדו בניכר כספר הפתוח לפניו. אמר לו סבו: “נתתי לך לקרוא מן הספר הזה, שאותיותיו נהירות לשכמותך, אבל דע לך שזה ציטוט מן התלמוד הבבלי. חכמינו ידעו והכירו חולשותיו של גבר בעלמא. על־אחת־כמה־וכמה אם הוא יוצא לעיר זרה ומוזרה. הבטיחו לו אפוא שכר איפוקו כבר בעולם הזה. מה שזונה נכריה הבינה והעריכה, ראוי לו לנכדי הבכור להבין ולאמץ. עם ציציות ובלי ציציות.”

נתגרד אושי בעורפו ולא ידע מה יאמר ומה יעשה. אחר שתיקה ארוכה ומעיקה, כשהסב החל מתנמנם, לחש לו: “אתה רצה לומר לי עוד משהו, סבא?” התנער ומשך בחוטמו ואמר: “כל מה שרציתי לומר לך כבר אמרתי. המאה מתקרבת אל קיצה ואני מתקרב אל קיצי, ואתם דור חדש שצריך לקבל החלטות קשות בעצמו; דור שאין אלהים בליבו; דור שרבניו הרחיקו אותו במעשיהם מאלוהיו.”

נשאר יושב במבוכה ובכפיפות קומה. הסתכל בו אושרקה הסב ושאל: “ומתי עליך לנסוע בחזרה?” אמר לו: “בעוד… יומיים.” אמר לו: “לא רב אני ולא בן רב, אבל נראה לי שאתה זקוק לברכה.” הושיט ימינו והניח אצבעותיו הכהות על ראשו של אושי ולחש: “יברכך אדוני וישמרך…”

קם ללכת. הורה לו באצבע לגשת אליו. הושיט לו שטר של דולר ואמר: “כשתגיע ליעדך תיתן את זה לקבצן הראשון שתפגוש. מן הרגע הזה אתה שליח מצווה. ושליחי מצווה אינם ניזוקין.”

יצא אושי מבית סבו והיה תוהה בינו לבינו על זה, שנשתנה כל־כך לעת זיקנה. מאז שהתאלמן קשה להכירו. מי היה מאמין שייהפך לכזה מאמין.

עם הדולר בכיסו וחיוך על פניו עלה על המטוס האוזבקי הרעוע בדרך לטשקנט. וֶרה חיכתה לו שם בזרועות פתוחות. עשרת ימי הפרידה היו לה ארוכים מנשוא. הם עשו לליבה מה שחודש שלם של היכרות והתרועעות לא עשו. היא רצתה בו בכל מאודה. חייה בלעדיו אינם חיים. בשיחה הטלפונית שקיבלה במשרדה מן המשרד בירושלים שאלה אותה אם עליו להגיע למלון או לנחות ישר אצלה בבית, והיא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. הפציר בה שלא תגיע לנמל התעופה לקבל את פניו. “את הפגישה הראשונה אני מבקש לעשות בלי קהל,” הסביר לה.

בנמל התעופה השומם למחצה חיכו לו שניים, נחמן הבוס ובן־דודו דוקטור עוזיאל שאולוף. הוא לחץ את ידו של נחמן והתנצל שייסע העירה עם בן־הדוד. “מי כמוך יודע,” אמר לו: “שאצלנו משפחה קודמת לכל.” ונחמן חייך ואמר לו שהזמינו בשבילו חדר במלון. “ונתראה במשרד, מחר בבוקר. כולם מחכים לך.”

מנמל־התעופה צילצל וביטל את ההזמנה במלון. וֶרה כנראה משאירה לו את הכבוד ליַדע את נחמן ואת כל הצווה שהוא יגור איתה. זכותה.

עוזיאל, בנו של פרופסור אלכסיי שאולוף ואחיו של מיכאל המהנדס, עבד בארכיון הלאומי בעיר הבירה. אביו, שהתקשה להגיע מסמרקנד, ביקש אותו לקבל את פניו של בן־הדוד מישראל. בשם המשפחה. עוזיאל היה עכבר ארכיונים מנעוריו. כשהארכיון בטשקנט הפך לארכיון הלאומי של אוזבקיסטאן העצמאית, נתמנה לסגן המנהל. כאיש שהתבודד רוב ימיו בין מדפים וְתיקים מאובקים נטה להאריך בדיבור בכל הזדמנות שהייתה לו אוזן שומעת.

“מאז שהשתנה המשטר,” פתח וסיפר לאורחו תוך כדי נהיגה העירה, “נפתחו ארכיונים רבים וחשובים שאצרו סודות במשך כל השנים האבודות. זה קרה בכל המדינות שהיו פעם במסגרת ברית־המועצות. אצלנו באוזבקיסטאן התהליך בעיצומו. אינספור מסמכים נחשפים לראשונה לעיני חוקרים המגיעים מכל העולם.”

“ומה חלקך בזה?”

“אני בודק את הבקשות מחו”ל לעיון בארכיונים שלנו, מאשר ומביא לחתימה אצל המנהל שמעלַי. אוזבקי, כמובן. קרוב משפחה של הנשיא. במקביל אני משלים מחקר משלי, שאני מקווה לפרסם ביום מן הימים, על ראשית הקהילה היהודית באמירוּת בוכרה. זה משתלב עם התחביב הפרטי של איתור השושלת המשפחתית שלי. ושלך. שלנו."

“ויש הפתעות?”

“ועוד איך. מצאתי מסמכים המעידים על משפחות המומחים לצביעת המשי, שהביא תימור־לנג מחלבּ ודמשק. שמות של עשרים וכמה משפחות. מסמך בלוי וקשה לקריאה מספר גם על הבתולות היהודיות שהובאו משם להרמונות. אין בו שמות. השנה היא 1401 לספירת הנוצרים. היהודים הסורים הללו שמרו תחילה על ייחודם ועל ייחוסם, בצל הפריבילגיות שהבטיח להן תימור־לנג. תוך שניים־שלושה דורות התערבבו ביהודים הפרסים והשתלבו לקהילה אחת, מאורגנת והומוגנית ומשגשגת. עדיין חסרות לי כמה חוליות לשרשרת השלֵמה, אך מסתמנת אפשרות שהשאולופים הם צאצאי אחת המשפחות החלבּיות, שקלטה אל תוכה כמה נשים שהגיעו מפרס השכנה. אתן ל את כתובתי בבית ובארכיון. אתה מוזמן לעיין בממצאים שלי. אני בטוח שתמצא בהם עניין.”

“ועל עליה לארץ אתה לא חושב?”

“חושב. אבל העבודה כאן מרתקת. ומעטים יודעים גם רוסית, גם בוכרית וגם טג’יקית־יהודית; לדורותיהן. אלה שפות שלא יועילו לי הרבה בישראל. ויש לי משפחה לפרנס. מכל מקום, לא אעזוב לפני שייכתב הפרק האחרון בתולדות יהודי בוכרה. אולי על־ידי. אולי על־ידי מישהו אחר. מי יודע. אולי אתה…”

“אני עושה היסטוריה. אני לא כותב אותה.”

“אכן, העברת מיליון יהודים מכאן לישראל היא עשיית היסטוריה.”

“אבל… אתה נראה לי כמי שאיזה ‘אבל’ תלוי לו על שפתיו.”

“כן. אתה נשמע כאילו חשובים עושי ההיסטוריה מן הכותבים אותה. טעות, יקירי, טעות! מה שאנחנו יודעים ומה שאנחנו זוכרים מן ההיסטוריה זה רק מה שכתבו הכותבים. המיתוסים חשובים מן העובדות. המלים חזקות מן המעשים. בעיקר המלים הכתובות.”

 

29    🔗

אליאס לא ידע ולא אהב להיות לבד. הוא היה זקוק לחברה, לחברים ובייחוד לחבר, חבר־בנפש. בכל גיל ובכל מצב היה לו חבר קרוב, צמוד פיסית ונפשית, איתו חלק את שפע רגשותיו ומחשבותיו ומשוּבותיו, את שמחותיו ויגונו. ילדותו בארמון, מוקף עשרות חצאי־אחים והרבה בני־שרים, איפשרה לו בחירה קלה של חברה ובריחה בשניים מן הבדידות.

בנעוריו ברח בריחות קצרות גם אל חיקן של נערות ההרמון, שהיו מזומנות לו כלחמניות חמות במאפיה, אך אהבה אמיתית אחת ויחידה היתה לו בטרם יצא למסע, אהבה כואבת ומיוסרת ובלתי־אפשרית לנאזירה אחותו־למחצה. עיני הטורקיז שלה ושפתי האַרגמן, שנרעדו לקראתו בכל פעם שראתה זו את אחיה הגדול והדגול, שיגעו את חלומותיו והטריפו את הזיותיו בהקיץ. היה משפיל את עיניו אל חמוקי גופה המתלהטים מול מבטו ועוצם אותן בכאב העושה בשרו חידודין־חידודין. התחושה הוודאית שהיא להוטה אחריו כפי שהוא שפוט אחריה העמידה אותו במבחנים קשים ומסוכנים, ממש על חוד התער. על סף הנפילה המבישה היה נועץ ציפורניו בכפות ידיו, נושך שפתיו בשיניו ורץ למשות בקריצה וביד מושטת נערה רטובה ובשֵלה מבריכת ההרמון. מבטה הנוזף והדוקר של נאזירה, מבעד לתריס החד־סיטרי בחלונה, היה מלווה אותו מן הבריכה ושדירת הרימונים עד אל בין הסדינים והכסתות. היה דש וזורע ומלקק באותה אומללה מבלי לשאול לשמה, קורא מתוך תוכו בלי קול “נאזירה. נאזירה! נאזירה!! נאזירה!!!”, יודע שלעולם לא יעז לדעתה. לבל ייצא מדעתו, החליט על אותו מסע סביב העולם. היה זה פתרון מושלם, שכן אהב מסעות מנעוריו. במעמדו נזדמנו לו הרבה מסעות קצרים של שבוע ושבועיים ושלושה, אך אלה רק עוררו את התיאבון למסע האישי הגדול.

כל עוד היה ח’ורח’ה דה־קלאויח’ו עימו, היה אליאס מוגן מצינתה ונשיכותיה הליליות של הבדידות. משעה שנפרד ממנו על גבול ספרד, שבה הבדידות להקיפו בימי המסע הארוכים והחלה להטילו לחיקן המבושם של נפקניות פרוֹבאנס וקוֹט־ד’אזוּר בלילות החשוכים. המהירות בה השילו הללו את שלל שמלותיהן והחיפזון הזועם בו נעץ בהן את זינו וזָרָה־ירה את זרעו, הותירו בו טעם רע ורגש אשם. היה מדליק מנורת שמן ומנסה כוחו בכתיבת שירים. פעמים שירי כמיהה לנאזירה הרחוקה הבלתי־מושגת, פעמים שירי חשק, זימה ורעות־רוח – פורקן בעקבות פורקן. אך ליבו נשאר מרוקן. שיריו אף פעם לא מצאו חן בעיניו ולאחר עיון שני ושלישי היה משמיד אותם ומנחם את עצמו, יאה שירה למתבודדים.

נערות איטליה הסוחרות בבשרן נעמו לו בתעלוליהן וביוזמתן, אך גם הן לא הוציאו אותו מן הבדידות ולא הפיקו ממנו שירים ראויים לשמם ולִשמן. ואז הגיע לונציה ונתבשר על רצח אולוג־בק. נתוספה עצבות על בדידות ונולדה מועקה. זו ליוותה אותו אל הספינה המפליגה מזרחה, ושם נתערבל הכל למחלת הים ומצוקת הנפש האחוזות זו בזו ואוחזות בעוז בגופו ובנשפו, לבלי הכר.

אל חלבּ העיר הגיע אפוא כפרי בשל, צמא לחברה למשענת ולמרגוע. חרד היה שמא משליך הוא אחורי גבו מחצית זהותו בטרם נתקבל על־ידי המחצית השניה. אחר שפגש יהודים קנאים, צרי עין וצרי אופקים בהרבה מערי אירופה, חושש היה מה יגידו היהודים בעיר הזאת, שאבותיהם ואמותיהם נשחטו בידי קלגסיו של תימור־לנג. אחר שנתקל ברבנים חרדים מחמירים ומזעיפי פנים, בערים בהן נח ממסעו, חרד היה מה יאמרו חכמי אר"ץ על מוצאו ועל טומאת אימו. שלא לדבר על נעוריו בארמון ומעלליו בהרמון ותפילותיו במסגדים ולימודיו באוניברסיטה, שאמנם אינם כתובים על מצחו, אבל סבירותם ניכרת, לכל מי שמבקש לחטט ולנבור. עלול היה להיות ננטש ומגורש משני העולמות.

מתינותם ורוחב ליבם ודעתם של חכמי חלבּ ובניה ושל תלמידי־החכמים ורבותיהם בבית המדרש, היו כמשב רוח רענן, מַרפּא לנפש ומשען ליָּעף. הוא נחת נחיתה רכה בקהילה נקיה מקנאות, גאה ובוטחת בעצמה ובעוצמת שורשיה. הוא התאושש מכל מה שעבר עליו ונגאל מחרדותיו וחששותיו בזכות מקבלי פניו ובסיוע המטען הרוחני והנפשי שהביא עימו. ובין מקבלי פניו שהסבירו לו פנים בלט יהונתן הדיין. אפשר משום שאף הוא מזרע מלכים, ולא סתם מלכים אלא בית־דוד, שממנו יבוא המלך המשיח.

מי שחשב שהנישואין עם רחל הדיין הם שקירבו בין השניים, לא הכיר את היחסים ביניהם עוד בטרם האירוסין והעמיד את העגלה לפני הסוסים. סוסי הידידות והאחווה הם שמשכו את עגלת האהבה אל החופה. שיחות הנפש ופלוגתות התורה והַמְפָרשִׁים המשיכו להעסיקם לאחר החתונה ונמשכו אל תוך הלילה בחדרי הזוג הצעיר, כשהכלה הנבונה חוגגת־מתמוגגת בין שני הגברים אהובי נפשה. השניים היו שונים מאוד זה מזה במראה פניהם וגיזרתם, בעברם והשכלתם, אך היה משהו בטבעם ואופיים שאמר לדבק טוב. בבית־המדרש היו זה מכבר לזוג קבוע, צמד־חמד; אלי־נתן בפי המקנאים.

ערב אחד של חורף, סופת שלגים בחוץ, רגלי השלושה תחובות מתחת לשמיכות המכסות את תנור האבן בחדר־השניה של הזוג הטרי וידיהם מפצחות פיסתוקים ושקדים, פתח אליאס וסיפר על מסעו. הוא הגדיר אותו כמסע לימודי להכרת העולם ולהבנת האנושות, על שלל תרבויותיה.

אמר לו יהונתן: “ככל שאני שומע אותך יותר, מתחזקת בי המחשבה שאת זהותך יצאת לחפש.”

נשתררה דומיה. שיעול קל תקף את אליאס. כיחכח ואמר, כמשיח עם עצמו: “לא חשבתי על זה. בוודאי לא במלים מפורשות.”

הושיטה רחל שתי אצבעות, העבירה אותן ברוך במורד לחיו ולחשה לעברו: “ואשריך שמצאת אותה.”

טפח לו יהונתן על כתפו ואמר, קורץ לעבר אחותו: “ואשריך שמצאת אותה.”

נצטחקו. גמעו מן הטשַאי המהביל. החל אליאס מניד ראשו כמתפלל ואמר: “ואפשר שזו הסיבה שפניתי לכיוון הזה תחילה.”

שאל יהונתן: “לכיוון הזה?”

אמר לו: “העמדתי לי מטרה להקיף עולם ומלואו. יכולתי לצאת תחילה למזרח, אך משהו בתוכי אמר לי חד־משמעית שעלי לצאת תחילה למערב. וכאן היגעתי עד סוף מערב וליבי שבוי עתה,” – הפנה מבט חם אל רחל – “במזרח.”

“כשאתה אומר ‘לצאת תחילה למזרח’ כוונתך…”

“למונגוליה. לסין! ולהודו. אולי גם מותו של סבי בדרכו לכבוש את סין השפיע על החלטתי. אולי הרצון שלי, שהיה גם רצונו של אבי, לברוח ממסורת הדמים שדבקה בשמו ובזיכרו של סבי – לא בלי הצדקה. מי יודע.”

“מי יודע??” – תמהה רחל, זורקת שערה לאחור – “הרי בך ובמחשבותיך מדובר. לא במישהו זר, נעלם.”

“לכם קל לדבר. לכם קל… להבין את עצמכם. צאצאים אתם למשפחה הומוגנית, מכובדת ומוגדרת. וגידולכם בקהילה הומוגנית מכובדת ומוגדרת. יציבה!”

“אכן, אין לנו בעיה של זהות, אך גם לזה יש מחיר. עולמנו היציב צר ומוגבל. לעולם לא ירשו לי, למשל, לצאת למסע להכרת העולם. ההנחה הבסיסית היא שהעולם כולו נגדנו ועלינו אפוא להתבדל ולהתבצר. להעמיק שורשים ולוותר על כנפיים.”

“לכל דבר יש מחיר. אין ספק. אפילו לחיי משפחה.” – הושיט ידו ואחז בידה ברוך.

“ואתה מוכן לשלמו במלואו?” – תהה האח הדואג, מעמיד פנים כמתלוצץ.

“רחל יודעת ומסכימה איתי, שאת הצימאון האמיתי שלי לראות ולטעום את סין עלי להרוות ביום מן הימים.”

“הצימאון למסעות,” הניד יהונתן בראשו. הבעת דאגה התפשטה על פניו.

“אינך מבין,” – נזפה בו אחותו – “זה הרבה יותר מזה.”

“אני מבין היטב. אבל להגיד לכם, יקירי, שזה מוצא חן בעיני…” שירבב את שפתיו וכלא את לשונו בפיו.

כשנשאר הזוג הצעיר לבדו, הניחה רחל את ראשה בחיק אישה ולחשה מתפנקת: “ספר לי.”

“על מה?”

“על מה שתרצה. אני אוהבת לשמוע את סיפוריך. אתה מביא אל עולמי הצר משבי־רוח מרעננים מעולמות שונים ומשונים. עולמות רחוקים מלאי קסם.”

“על מה לספר ולא סיפרתי עוד?”

“על סוד משיכתך לסין, למשל.”

“על חלומו של סבי לכבוש את סין, מקור המשי וראשית דרך־המשי, סיפרתי לך הרבה. מה שלא סיפרתי לך אף פעם (אם אינני טועה) זה על היחסים המיוחדים שהיו ביני, כילד רך, לבין אשת סבי הסיני בּיבּי־ח’אנום, שכנתה של אמי באגף הנשים בארמון הקיץ. היא אהבה אותי ופינקה אותי במיוחד, אולי משום שהייתי שונה וזר בסביבה – כמוה – ואולי משום שלא הסתרתי את משיכתי אל יופיה המיוחד ואל מבטאה הרך והזר.”

“ואולי, פשוט, משום שהיית ילד מקסים.”

“אולי. אם הייתי כזה. אספר לך מה שלא סיפרתי מעולם לאיש. היא היתה מתפשטת ומתלבשת לעיני, כביכול ילד קטן ותמים שאינו מבין דבר יושב לפניה. אבל אני כבר אז קראתי בעיניה הירקרקות המלוכסנות סיפוק נשיי מן החן שמצאה בעיני הגברבר הקטן המוקסם.”

“ממזר! כבר אז היית תאוותן לא־קטן! התחלת מוקדם.”

“היו לה תמיד ממתקים סיניים בארנקה, טעמים מוזרים חריפים־מתוקים שלמדתי לאהוב. היא נתנה בי אמון מלא ושלחה אותי לא־פעם לרגל אחרי בעלה־סבי, לראות למשל את מי הוא לוקח לחדריו למנוחת הצהריים. היה ביניהם מאבק סמוי על כל מיני נושאים. בארמון זכו היחסים ביניהם לכינוי ‘מלחמת המשי בברזל’.”

“המשך. למה השתתקת?”

“אני רואה אותה לנגד עיני. מניפה מצויירת פרושה בימינה, משיבה רוח על פניה. בגדיה ועטיפותיה כולם משי דק. ומבעד לשקיפותו בימות הקיץ החמים תנועת חמוקיה. כנחש מתפתל.”

“אני מתחילה לקנא.”

“מדובר בילד. אל תשכחי. ילד קטן.”

“ילד מפותח וסקרן. וככל הנראה גם חמדן וחרמן.”

“מעניין אם נולדתי כזה או הפכתי לכזה בעקבות שיעורי האנטומיה והאסתטיקה שקיבלתי מגופה של האשה הבשֵלה, שהיתה צריכה לחלוק את בעלה האחד עם עדר נשים מיוחמות.”

“איך אתה מדבר! תלמיד־חכם שכמותך!”

“את רצית שאספר.”

“ואני רוצה שתמשיך. הסיפורים שלך, אהובי, חודרים לא רק לאוזני טובים הם ונעימים לי כאצבעותיך הרכות.”

“בּיבּי־ח’אנום הביאה איתה מסין שתי נערות שידעו את מלאכת העיסוי הסיני על בוריה. אני הייתי היחיד שהורשה להיות נוכח בעת שהללו עיסו את כפות רגליה ועלו במעלה השוקיים אל התעלות שמאחורי הברכיים. תעלות החמדה קראה להן בּיבּי־ח’אנום. ועוד כינוי, בסינית, היה לה עבורן – כינוי שסירבה לתרגם לי. היתה מלקקת בלשונה את שפתה, עד לשורש האף, ומסננת מבין שיניה ‘עוד. עוד! עוווד!!’ ומבטיה נעים מן הנערות אלי וממני אל המראה שממולה.”

“אתה שימשת לה מעין מראה.”

“אינני יודע. אבל נהניתי מאוד. בכל חושי המתפתחים. מריח השמן המבושם שנמרח על בשרה, ממראה האשה היפה השרועה על בטנה עירומה למחצה, מן המוסיקה המרגיעה שניגנה רביעיה סינית מעבר למחיצת המחצלאות, ומן התאנים הבשילות העסיסיות המתפקעות, שמילאו את קערת החרסינה בטווח ידיה וידי.”

“אני כבר לא זקוקה לשום עיסוי סיני. המלים שלך עשו את המלאכה. בוא אלי!! בוא! בוא.”

* * *

כעבור תשעה חודשים נולד הבן הבכור חבּיבּ, שכעבור הרבה־הרבה־הרבה שנים אחד מצאצאיו יעלה מחלבּ לירושלים, ובתו תפגוש את נסים שאולוף בשכונת הבוכרים ותינשא לו לאשה; הוא־הוא נסים בן־שאול, אביו של מיודענו אושי בן־שאול.

אלמלא הייחוס לשושלת בית־דוד, ספק אם היינו יודעים על כך. כיוון שבבית־דוד שממנו יבוא משיח צדקנו מדובר, טרחו חכמים בכל דור ודור ורשמו את חוליות השלשלת בדיוק ובהקפדה. והדברים ידועים.

אם היו הדברים כפי שנכתבו, ספק גדול הוא. אך אין ספק שנכתבו. ודבר שנכתב קיים ועומד, גם אם מעולם לא נתקיים. כך הדבר מספר־הספרים ועד הספר הזה ועד הבאים אחריו.