אף שורה אחת לא פרסמתי עוד בדפוס בדבר “בית החרושת של שטיין”, אם כי הענין הזה הוא ענין של צבור, שהפרסום נאה ויפה לו, ואם כי אני, בימי הנהלתי את העסק הזה, הכרתי כמובן את מצב הדברים והיה לי מה לספר אל אדותיו. ואולם – לא מהרתי לעשות את זאת. ישנם דברים מדאיבים מאד, אשר טוב טוב לבלתי דבר על אדותם “תחת הרושם החי”, סמוך ותיכף לעשיתם. עצת “האבות”: ואל תשתדל לראות את חברך בשעת קלקלתו – מכוונה גם אל קלקלת הפרט וגם אל קלקלת הצבור, – וענין ביהח“ר של שטיין, בלי כל ספק, הוא חטאת הצבור כלו, חטאת הקהל. הנקל לבחור לנו עתה איש אחד, יהיה מי שיהיה, ולשים על ראשו את אשמת עסק שטיין; זה יצלח בידינו לעשות במעט חריפות והיקשים הגיונים או בלתי הגיונים ובאיזו מספרים נכונים או בלתי נכונים. אבל האיש הזה יהיה אשם אך ורק כמו שהיה אשם השעיר המשתלח: – הוא נושא עליו את חטאות בית־ישראל. ולכן אמרתי: יעברו ימים ושנים, ואז נשפוט את מעשינו אנו בענין שטיין. אמרתי לעשות כמו שעשיתי בענין אחר בארץ ישראל, שגם אותו הביא הצבור עד משבר, והקהל חפץ לתת את אשמתו על ראש אחד – מעשי תיומקין בשנת תרנ”א, בימי הבהלה למקנה קרקעות. הסביבה של ישוב ארץ ישראל יצרה גם את ענין תיומקין גם את ענין שטיין ועוד כדומה לו, וצריך להתרחק מרחק ידוע מן הסביבה הזאת למען נראה את הדברים בצביונם. ולכן אמרתי לחכות, עד אשר יעברו ימי ההתרגשות, ואז אספר את אשר ראיתי ונוכחתי במשך הימים אשר היו לי יחוסים עם עסק שטיין.

ואולם הפעם אני מוכרח למהר את מעשי. בעל המחברת “הפנמה הארצי־ישראלית”, (ירושלים, תר"ע, מאת י. שרתוק) מקדיש פרקים אחדים (עמוד 47–60) לימי הנהלתי את העסק, והוא קורא לרגש מוסרי וטופל עלי אשמות. הדברים נוגעים, איפוא, אל עצמי ובשרי, ואין אני בן חורין לאמר: אשב נא במנוחה עד אשר תתקרר ההתרגשות והלבבות לא יהיו עוד סוערים. תסבול מזה או לא תסבול ההשקפה הספרותית, אבל אני קרוב אצל עצמי, ועלי לרחוץ בנקיון כפי, אם אך ידי לא נגואלו באלה האשמות, אשר בעל המחברת מטיל עלי.

 

א.    🔗

זה היה באפריל 1908. מר ליבונתין הציע לפני ולפני מר גלוסקין לבקר את החשבונות של ביהח“ר ל. שטיין ושותפיו. אנכי דחיתי את ההצעה הזאת. הדבר היה בבית הבנק. ליבונתין שאל אותי למה אני דוחה מפני את הצעתו, שיש בה מעין עבודת צבור, ועניתי לו: פשוט, מפני שאני יושב פנוי בלא־עסק, ולפני מציעים עסקים שונים בא”י, וביניהם גם עסקי בתי חרושת כעין זה של שטיין. מציעים לפני ליסד בית חרושת בשותפות עם האינג' סיניאביר; אומרים אנשי “עתיד” (שאני ממיסדי החברה ההיא ובין החברים האחראים) ג“כ ליסד בית־חרושת ברזל, – ובכן אם אבוא עתה כמבקר, אז הלא יגלו לפני כל מצפוני העסק ומסתריו, ואחר כן כאשר באמת איסד איזה בית־חרושת, הלא תהיה רשות ביד ביהח”ר ל. שטיין להאשימני, כי חקרתי וחפשתי וגליתי את כל מצפוניו וסודותיו, ואני משתמש בזה לתועלתי ולהנאתי אני ולהתחרות בהם.

זה היה, שונה אני, בבית הבנק, במקום אשר נמצאו אז סוכובולסקי ואסטאשינסקי, שניהם אז מן המכלכלים את עניני ביהח“ר ל. שטיין. ליבונתין מסר להם את דברי ואת נמוקי, ויגשו אלי ויאמרו לי: אם משום הא, הרי אנו מבקשים אותך, כי תבוא ותבקר את עסק ביהח”ר שלנו פן ימצא העסק הזה חן בעיניך, ואז תבוא ותשתתף עמנו, ולא יקחוך אחרים, בפרט אשר כל סודות ומצפונות אין לנו. עניתי ואמרתי להם: אם כן, עתה אחרי אשר העידותי בכם, אין לי עוד כל רשות לדחות את הצעת הבקרת, וכאשר יבוא מר גלוסקין מראשון לציון תודיעו אותי ואבוא לבית החרושת למועד הקבוע.

באחד הימים באנו אני ומר גלוסקין לבקר את החשבונות. זה היה בחצי אפריל לערך. בלשכת ביהח“ר הראו לנו את הבילאנץ של יום 31 דצמבר העבר. לפי הבילנץ דרשנו פנקסאות אחדים, חשבונות שונים, בררנו איזו סכומים כוללים, כי הרבה פנקסאות היו חסרים ודוקומנטים מוכיחים לא נמצאו, ובמשך שעה וחצי או שעתים נגמרה הבקרת – הבקרת של הבילנץ ליום 31 דצמבר, היינו לשנה הקודמת, שנת 1907. כל פרוטוקול או הרצאה בכתב ע”ד הבקרת לא כתבנו, יען כי לא מאת האספה הכללית של חברת ל. שטיין נבחרנו להיות מבקרים, וכל יפוי כח לא היה לבקרתנו; ורק עפ“י בקשת והצעת ליבונתין, נשיא האפ”ק ומיודענו, ראינו, כמו שאומרים, מרחוק את החשבונות והשקפנו השקפה שטחית על מצב העסק. ואת אשר ראינו ואת השקפתנו מסרנו בפינו למר ליבונתין, ונגמר. הודענו רק את מר ליבונתין, כי אנחנו בדקנו רק את הפנקסאות הנמצאים אשר הראו לנו, ואולם את המכונות ואת סחורות המתכיות לא בדקנו, ואין אנו גם מומחים לזה. לזה – אמר לבונתין – כבר דאגתי, ובקשתי את האינג' נ. וילבושביץ כי יבקר הוא את המכונות ואת המתכיות.

וכך היתה השקפתנו על העסק. בנדון הרוחים והפרנסה המרובה לא יכולנו גם לפקפק אף רגע. הן אנשים נותנים רוחים עשרים ועשרים ושבע, מראים לנו פנקסאות וחשבונות, כי החמרים והמלאכה עלו להם בכך וכך ומאת הלקוחות קבלו במזומן או בשטרות או בנ“ח¹ כך וכך, וממילא סכום הרוח יוצא ברור, ועל פי הפנקסאות חלקו בשנים הקודמות רוחים, הנקראים דיוידנדים, ואיך אפשר להיות מסופקים בסכומי הפרנסה? מן ההשקפה המסחרית, עסק כזה צריך לתת לבעליו פרנסה בערך כזה. כי הן במה ביח”ר כזה עוסק בא“י? או בתקון מכונות, או במכירת מכונות. גם זה וגם זה מביא רוח טוב מאד. תקון המכונות מביא בכל בתי החרושת רוח חמשים למאה, וגם מכירת המכונות הבאות מחו”ל מעשרת תמיד את בעליה, עד כי יש יכולת לתת אחוזים הרבה גם לאנשי בינים שונים ולהמשיך זמן התשלומים לשנים אחדות. ובכן סכום הדיודנדים, אשר ראינו בפנקסאות לפי החשבונות מן השנים הקודמות היה בגדר האפשרות, ולכן את העסק לעצמו מצאנו טוב. ואולם ראינו גם חסרונות אחדים מהצד המסחרי. ראשונה, רבים מאד הסכומים שביהח“ר נושה בלקוחות בנ”ח – לערך על מאת אלף פרנק ויותר. וזה לא מדרך התגרים ולא מן החכמה המסחרית להניח סכומים גדולים בחשבונות פתוחים, שאי אפשר לדעת מתי יבואו לידי גוביינא, ובכן אי אפשר לסמוך על הסכומים האלה. שנית, רבים היו לפי הערך הסכומים שביהח“ר היה חייב. יש עסקים, שהקרדיט הגדול יפה להם, ויש עסקים שהקרדיט המרובה מזיק להם. העיקר, הדבר תלוי במשקל הרבית, שבעלי הכסף או בעלי הסחורות שוקלים ומעריכים את כספם, ובכמה רבית המה מבטיחים אותו בידי העסק הלז. ומפני שהיינו בטוחים, כי בעלי הכסף ובעלי הסחורות הנותנים את שלהם בעסק בא”י, מוקירים בלי כל ספק את ערך כספם והנורמא הפרוצנטית בנדון דידן היא בודאי לא מן הקטנות והנמוכות, לכן לא טוב עושים בעלי ביהח“ר שטיין, בהכניסם מן החוץ סחורות בסכומים מרובים שהמה נלקחים בהקפה. וממילא מובן, כי גם לא עלה על לבבי לחשוב, כי ביהח”ר חייב סכומי כסף, פשוט כסף מזומן, שלקח במלוה, לאנשים פרטיים. דרך בית מסחר חשוב ובפרט חברה לקחת סחורות בהקפה, כי כן גם היא מוכרת בהקפה, או, באופן ידוע, ללות סכומי כסף מאת הבנקים, – אבל אין חברת ביח"ר לוקחת כסף בהלואה בשוק.

תמצית השקפתי על העסק ל. שטיין היתה – להחזיק ולהאדיר בו את הצד המסחרי, שהוא לקוי מעט, ולהשתדל להגדיל את ההון היסודי של העסק, אחרי אשר לא טוב, לפי דעתי, לעסק כזה להיות חייב סכומים גדולים ולהיות תלוי בקרדיט, היינו ברצון ודעת אחרים. בקצרה, ביהח“ר צריך לקנות כפי האפשר, את סחורותיו במזומן, ולמכור ג”כ במזומן או בשטרות, שהמה באמת אך מזומן חסרי־רבית ידועה, ולהפטר כפי האפשר מן החשבונות הפתוחים.

כעבור יום או יומים ישבתי בלשכת מר פרנק מנהל עניני יק“א בא”י, והנה באו אל המשרד מר ל. שטיין ומר סוכובולסקי. המה נקראו אל הלשכה, ואנכי קמתי ויצאתי אל אולם המשרד. ואולם כעבור רגע יצא מר פרנק ויקראני אל לשכתו לשבת שמה בדברו עם שטיין וסוכובולסקי. המה הביאו לו את הבילנץ ויבקשו מידו את הסכום עשרים אלף פרנק שהבטיח להם מכבר אך לכשיגמר הבילנץ. הוא שאל גם מפי באורים אחדים למספרים שונים, ובארתי כפי ידיעתי המעטה. מר פרנק אמר להם, כי ישלח את הבילנץ לפריז, וכאשר יקבל את הרשיון יתן את הכסף. ויצאו מאת פני פרנק.

אנחנו עוד נדברנו על אדות העסק, ואמרתי גם לו את דעתי, כי הצד המסחרי צולע שם. ואולם – פניתי למר פרנק – הלא אתה אינג’ניר, ובכן מה דעתך על דבר המצב הטכני של העסק?

– העסק דורש אינג’ניר; זה ג"כ נחוץ. – ענה לי מר פרנק. – הדברים האלה היו בעיני מעט תמוהים.

אז החלו סוכובולסקי ואסטאשינסקי לסובב אותי, כאשר יסובב גבר עלמה. פעמים רבות בקר סוכובלסקי בביתי ויציע לפני לבוא כשותף וכמנהל את העסק. בעל המחברת אומר בבטחה, כדבר ידוע לו, כי ליבונתין בא בקנוניא עמדי (צד 47) לקחת את ביהח“ר לרשותי או לרשות הבנק – אין הדברים מבוררים אצלו. ואולם אם בכלל יש מקום לקנוניא, אז אפשר רק לחשד כי נעבדה תכנית בין סוכובולסקי ומרעיו ובין ליבונתין לצוד אותי בפח. כי אנכי דחיתי בכל עת את כל ההצעות להכנס אל העסק. מיום אל יום הרבו להציע לפני תנאים יותר טובים ויתר נאותים, ואולם יראתי מעט את הענינים האלה. מוכרח לעסקים לא הייתי, כי עסקי ברוסיא הולכים להם כסדרם, ולארץ ישראל באתי לא בשביל עסקים מסובכים והדורשים עמל ועבודה רבה, שהמה לא לפי כחותי. אמנם רעי הטובים ליבונתין וגלוסקין דברו על לבי לקחת עלי את עסק ביהח”ר ל. שטיין, בהבטיחם אותי כי העסק לא יכבד עלי, באשר כל העסקנים הטובים יעזרוני בכל עת. ובאמת העסק בגדלו לא הפחיד אותי כלל; ידעתי בנפשי, כי תמצא ידי לנהל עסק זה אף אם יגדל. עוד פחות מזה הפחידה אותי שאלת הכסף; עסקים טובים באמת ימצאו להם אמצעי כסף בכל מקום, וא"י בכלל. גם עתה אין אני מסופק בזה אף רגע. אבל יראתי דבר אחד – יראתי את האנשים, אדוני העסק “ל. שטיין ושותפיו”, אשר לא ידעתי אותם כלל גם בפניהם, ולא הכרתים “לא בכוסם ולא בכיסם ולא בכעסם”. אנכי שאלתי את הדוברים אלי: מי המה בעלי העסק, מי המה האנשים הממנים אותי, הבוחרים בי? אנכי ידעתי פנים מכל בית שטיין רק את בוריס רבינוביץ לבדו, כי אל חנותו הייתי בא לפעמים לקנות צרכי־בית, ומובן כי כל יחוסי מסחר לא היו בינינו, ואת יתר האנשים לא ידעתי ולא ראיתי מעודי. ומאין המה יודעים אותי ואת כשרונותי לנהל עסק כזה? מובן כי על השאלות האלו ענו ואמרו לי, כי שמי ידוע להם, אבל לא טוב היה בעיני, בראותי עין בעין כי האנשים המציעים לפני רודפים במרץ אחרי סכום הכסף, שלשים אלף פרנק, אשר אמרתי להכניס אל העסק. ויראתי מאד פן ילך הכסף החדש רק לתשלום חובות ישנים, – והלא כל הימים מדברים על דבר הרחבת בית החרושת והגדלת העסק.

התיעצתי עם רעי ומכירי. ליבונתין וגלוסקין וגם ה' פרנק יעצוני לקבל את ההצעה. מחשבותי היו מלאות ספקות. ובימים האלה בא מירושלם לימים אחדים מר אייזנשטדט, מיודענו ברזלי. ידידי זה לא די שיעץ אותי לקבל את ההצעה, אך גם דבר עמדי משפטים: “האיך? עסק כזה, עסק המכלכל מאה ועשרים פועלים יהודים, מחכה למנהל אשר יכלכלנו וירחיב את גבוליו ויגדלנו – ואתה יושב בטל ופנוי מכל עבודה, ועודך מסרב לקחת המשרה עליך”!

– אבל מפחד אנכי, ירא אני את האנשים… – היו דברי כל היום.

– בזה אני בטוח – אמר לי ברזלי – בטוח אני בחוש הסוחרים אשר לך, כי בודאי תמצא דרכים לבל תנגפנה רגליך.

 

ב.    🔗

נתתי את הסכמתי.

ערכתי את כתב ההתקשרות. אנכי חפצתי להתקשר עם ביהח"ר רק לשנה אחת. לראות אם לא תכבד העבודה עלי. ואולם ליבונתין דרש ממני להסכים לזמן שלש שנים, הכל כמבואר בכתב החוזה הנדפס במחברת (צד 48), ואך תנאי התניתי, כי במשך חצי שנה הרשות בידי לבטל את כתב ההתקשרות. כאשר היה כתב ההתקשרות ערוך בידי, נאספו אל בית מר ליבונתין כל משפחת שטיין וכל חברי ועד ההנהלה ויתר החברים בעלי ההשפעה בחברת ל. שטיין, ושמה התראינו ונדברנו על כל העסק והפרטים. ומפני כי האספה בבית מר ליבונתין לא היתה אספה כללית רשמית, לכן נכתב בכתב ההתקשרות שעל האספה הכללית לאשר את הכתב הזה.

ממחרת חתמנו אני והצד השני את כתב ההתקשרות. זה היה במשכן הבנק. עוד טרם יבש הדיו מעל הכתב, והנה הושיטו לי חברי ההנהלה החתומים על הכתב, מר סוכובולסקי ומר אסטאשינסקי, רשימה קצרה לתת על ידם תיכף משלשים האלף שהתחייבתי להכניס “איזה סכום” הנצרך להם תומ"י, – עשרים אלף פרנק, וגם הודיעו לי כי למחרתו נחוץ להם עוד ששה אלפים פרנק…

אמרתי להם: חביבי, הלא האספה הכללית, הרשמית, עוד טרם התאספה וכתב החוזה שלי עוד טרם התאשר, – ואתם דורשים במוקדם, וסכומים גדולים כאלה!

– מי המה חברי האספה הכללית – ענוני – הלא אנחנו ואלה, אשר היו אתמול בבית מר ליבונתין.

וגם מר ליבונתין העיד לפני, כי אלה אשר התאספו אתמול: האחים שטיין, בוריס רבינוביץ, יצחק פרנק, מר בריל, סוכובולסקי, אסטאשינסקי, ויתר האנשים הם המה אדוני החברה “ל. שטיין ושותפיו”, ובידי איפוא להתקשר ולמלא את כתב החוזה.

אבל לבי היה נוקפי…

לא בחפץ לב אנכי נכנס אל העסק הזה. מצד האינטרסים החמרים שלי הנה אנכי נותן את כל עתותי. ושכירות יכולאנכי לדרוש ערך 500 פרנק לחדש, בעת אשר אני מוציא להוצאות ביתי פי שלש מהסכום הזה. את האנשים אין אני יודע, ובעניני מסחר לא תוכל להכיר איש עד דליכול כורא דמילחא עמדו. למה אני הולך ומשקיע שלשים אלף פרנק, באין יודע אם ישיבו האנשים את הסכום הזה לידי בבוא המועד וכאשר אדרשנו מידם? המה מתחייבים עפ“י כתב ההתקשרות להבטיח את סכום כספי באפותיקאי על סחורות ועל מכונות – אבל רובן מן הסחורות והמכונות אפותיקי של אפ”ק רובץ עליהן. אמנם הביאו לי רשימה מסחורות שאינן ממושכנות עוד אצל האפ"ק, אבל הלא סחורות אלה עומדות או למכירה או למלאכה – ואני הלא אהיה המנהל ועלי יהיה להשתדל למכור סחורה ולעשות במלאכה. ובכן יהיה עלי בעצמי בתור מנהל לעבור על כתב ההתקשרות לרעתו של מרדכי הכהן. ואם כן המשכון שלי איננו משכון, והכסף שלי איננו בטוח.

הענין איננו ברור…

בתור דחוי בעלמא אמרתי, כי אחכה עד שתתאסף האספה הכללית. ואולם, אמרו אלי, זה דורש ימים אחדים, עד אשר יודיעו את דבר האספה, בעת אשר הכסף נחוץ עתה, היום…

נחוץ?… היום?… בשביל מה?

צריך לפדות מכונות מבית המכס.

גמרתי בדעתי לתת את הכסף אך בתנאי, אם האפ“ק יהיה ערב לי בעד הכסף, לשלם אותו לי בבוא מועד התשלומין או אם אגמור, נשען על הסעיף הידוע, לבטל את כתב ההתקשרות. והאפ”ק הסכים לתנאי זה, אם רק יהיה בידי כתב מכירה על הסחורות והמכונות שעוד לא נמכרו להאפ"ק. ואז כתבו חברי ההנהלה רשימה מפורטת ויחתמו כי מכרו אותם לי. ואנכי נתתי להם תיכף, 29 אפריל, עשרים אלף פרנק וביום המחרת, 30 אפריל, עוד ששה אלף.

אחרי תתי את הכסף סרתי ממחרת אל לשכת ביהח“ר להתחנך בעבודה. אליבא דאמת כבר היתה לי רשות מוסרית לקחת את מושכות ההנהגה בידי תיכף, ואולם לא מהרתי לעשות כזאת ואמרתי אחכה עוד ימים אחדים, עד אחר האספה הכללית, הקרואה ליום הראשון הבע”ל יום ג' מאי.

גם ביום הראשון בצהרים נכנסתי אל הלשכה. בחדר הבוכהלטריה ראיתי את מר יהודה, מנהל הספרים, יושב וכותב וועכסלען במספר רב מאד. נשתוממתי על המראה. שאלתי את פשר הדבר, ואמרו לי כי אלה הם שטרות לסוכובולסקי ולב. רבינוביץ ולעוד אנשים על הסכומים אשר ביהח"ר חייב להם. והסכומים המה רבים, עשרות אלפים פרנקים. אמרתי למר ל. שטיין, כי עתה הוא ערב האספה הכללית בין השמשות, ולכן לא יחתום את הוועכסלען עד יום מחר בבקר, כאשר אבוא אני להתיצב על משמרתי באופן רשמי. ואז אראה מה פרושם של הוועכסלען האלה על הסכומים הגדולים האלה. כי אמנם לא טוב היה בעיני לראות, איך משתדלים האנשים למהר בקבלת שטרות שעה אחת קודם שאני נכנס להיות מנהל, ויראתי אולי דברים בגו… ואולם ל. שטיין לא שמע לדברי ויחתום על השטרות.

ובלילה היתה האספה הכללית. בין הדברים שהיו על סדר היום היה, כמובן, גם אשור כתב ההתקשרות עמדי. ואת השאלה הזאת העמידו על הסדר ראשונה, למען אוכל להשתתף ביתר השאלות. ומפני כי כל דבר האשור באספה הכללית הזאת היתה בעיני אך דבר הנעשה רק לפנים, למלא את החק, שקורין פורמליות, לכן אמרתי כי זה ימשך רק רגעים אחדים. מפני הנמוס יצאתי מחדר האספה בעת המו“מ על אדות השאלה פן יחפוץ אחד הנאספים לספר איזו דברים שלא בשבחי. ומה נשתוממתי כי פתרון השאלה הלך והתמשך כשעה שלמה. נכנסתי אל החדר ואמרתי למר גלוסקין היו”ר באספה: אולי יש באספה שאינם מסכימים אל תנאי כתב ההתקשרות, אז אני מסכים לבטלו תיכף, ויחזירו לי את כספי.

לא – אמר לי גלוסקין – אנחנו מדברים ע"ד עניני העסק בכלל. אין זה נוגע לכתב ההתקשרות.

יצאתי עוד הפעם לסור אל מעון ב' רבינוביץ בבית ההוא לסעוד את לבי, והנאספים דברו על עניני החברה בכלל ובשעה מאוחרת הלכו להם לבתיהם.

ממחרת היום הלכתי אל בית החרשת ולקחתי את מושכות ההנהלה בידי. דרשתי את הפרוטוקול מן האספה הכללית, והנה ראיתי כי אין שום פרוטוקול. מר סמילנסקי היה המזכיר, והוא רשם אצלו את כל פרטי הדברים והוכוחים והמו“מ, אבל עשה רק רשימות רשימות, ומהן יעשה במשך הזמן פרוטוקול. כן הגיד לי, וכה – אמר לי – דרכו תמיד למסור את כל דברי האספה בדיוק. כן עברו ימים, ומר סמילנסקי, אשר שעותיו היו נתונות לעבודתו יום יום בלשכת ביהח”ר, לא הספיק לכתוב את הפרוטוקול המפורט אשר אמר. ולכן ערך פרוטוקול קצר, שבו הביא רק את ההחלטות. את הפרוטוקול הזה ערך כעבור שבוע או יותר מיום האספה הכללית, וכמובן כל חתימות החברים שהשתתפו באספה הכללית אין על הפרוטוקול הזה.

מר שרתוק מטיל אשמה עלי, מדוע באתי לנהל את ביהח“ר, בעת אשר פרוטוקול חתום בחתימות החברים על התמנותי לא היה, כי על הפרוטוקול של האספה הכללית לא נמצאו גם חתימות היו”ר והמזכיר, ומר שרתוק מבאר, כי הפרוטוקול לא נחתם מפני שלא רצו האקציונרים לחתום על ההחלטות. לא אל חנם מזכיר מר שרתוק חתימות היו“ר והמזכיר, באשר כפי הנראה יודע הוא ג”כ כי עפ“י הרוב פרוטוקולים של אספות כלליות נחתמים רק בידי היו”ר והמזכיר לבדם. מובן, איפוא, כי בנדון דידן היו“ר והמזכיר היו בודאי מסכימים לחתום על הפרוטוקול הזה, ולו היה באמת ערוך ומוכן הפרוטוקול לא היו היו”ר והמזכיר (ואין כל ספק אצלי, כי גם כל האקציונירים) נמנעים מלחתום עליו. הן אף מחאה אחת לא נרשמה נגד כתב ההתקשרות שלי, הן גם זה האיש מר שרתוק הוא מן החברים שהשתתפו באספה הכללית ההיא, וגם הוא לא מחה. מאריה דאברהם! אנכי התקשרתי בכתב חוזה עם חברי ההנהלה בהסכם אדוני ביהח“ר, ומלאתי את אשר התחייבתי בתתי את הכסף, ובעל המחברת אומר כי לקחתי בידי מוסרות הנהגת ביהח”ר והחזקתי אותם במשך שלשה חדשים ומחצה, מבלי שתהא לי על זה איזו זכות שתהיה. אם לא יבוש איש לדבר כדברים האלה, אז תמה אני אם אפשר לי לקבול לפני רגש מוסרו הוא…

בעל המחברת שופט תמיד את רבים מן הענינים מצד ערך המשפטי. הוא מוצא כי לא היה ערך יורידי למעשים רבים בעניני ביהח“ר ל. שטיין. לא אתוכח עמדו בזה. אבל כאשר השתתף מר שרתוק בחברת ל. שטיין ויקנה בה מניות ויתן לה כסף בהלואה השתתף בועד ההנהלה – האם היה לכל זה יסוד יורידי וערך משפטי? ואם ילד תמים הוא, או חו”צ של עירה ליטאית או רק מבקש תככים? יראה נא לי בארץ ישראל, בכל הישוב החדש, אף מושבה אחת, אף בית ספר אחד, אף מוסד קטן, שיש להם ערך יורידי ויסוד משפטי. גם פתח תקוה הגדולה במושבותינו היא רק “מלבס”, וראשון לציון היפה הוא עודנה עיון־קרא, וכן הוא גם “בצלאל” והגמנסיה ביפו עם כל הודם והדרם וערכם בישובנו החדש. יש “הסכם הכלל”, וישנם תנאים מוסכמים – ועל פיהם אנו חיים, על פיהם נעשים עניני הצבור. וזה כבודנו, וזאת תהלתנו, כי עוד לא העיז איש לפקפק בכח שטר מכירה של ועד המושבה, ועוד לא סבל חלילה איש מזה, שנחלתו כתובה בערכאות על שם יהודי אחר. הרבה מאות אלפים פרנק שלם ביהח"ר שטיין על פי שטרותיו, מבלי לפקפק מעולם אם על פי הידיעות היורידיות של מר שרתוק יש להשטרות האלה כח, או אולי חסר היה להם, בעזרת עקיפות ומזמות, ערך משפטי. אנכי התקשרתי עם חברי ועד ההנהלה ואדוני בית החרשת אשרו את כתב ההתקשרות ואת הכסף נתתי על ידם, וממילא קניתי לי בזה את כל הזכיות המבוארות בקונטרקט לנהל את העסק על פיהן, וגם איש לא היה, וגם זה האיש שרתוק בעצמו, אשר העיז להטיל ספק בזכיותי.

לא. לכל האקטים והדוקומנטים שיצאו מתחת ידי בימי הנהלתי יש ויש ערך משפטי במובן היותר נכבד מהמובן היורידי, שנעשה חביב עתה על מר שרתוק; ערכם חזק וגדול במובן המוסרי, שהוא סוף סוף היסוד, המחיה והמהוה את כל עניני הצבור; ערך המעשים גדול במובן החברותי, כי רק בתנאים האלה הצבור היהודי בארץ ישראל חי וממשיך את קיומו ומפתח את ישובנו החדש בארץ הזו. כי אם נשכח חלילה אף רגע אחד פה את המובן המוסרי ואת המובן החברותי ונאמר ללכת בעצת מר שרתוק ולאחוז רק בהערכים היורידיים – אז מי לנו פה ומה לנו פה?

 

ג.    🔗

דרכי בביהח“ר היתה סוגה ב”שושנים“. הקורא יזכור, כי אנכי בקרתי את הבילנץ ליום 31 דצמבר 1907, והנה אנכי נגש לנהל את העסק ביום ד' לחודש מאי, ובכן עברו כבר יותר מד' חדשים שלמים מיום חתימת הבילנץ. חפצתי לראות את מצב העסקים במשך הזמן ההוא, ודרשתי מאת הפקידים את הפנקסאות. והנה מצאתי כי הפנקסים היסודיים, פנקס החובות, הקפה והזורנאל מסודרים רק עד ראשית פברואר, ויתר ספרי הלשכה אינם בנמצא כלל. איך אשפוט על מצב העסק, וספרים בידי אין? אך סוחרים יבינו אל מצבי. עסק גדול בן מאות אלפים פרנק נמצא בידי, וספרים אין לדעת את ערכו ואת גדלו, את צאתו ואת בואו, את לכתו ואת קומו. נבהלתי מאד… קראתי אל הפקידים ואל עוזריהם ובקשתי מהם לגמור את הפנקסאות. ואולם המלאכה היתה מרובה, ספרים רבים לא היו בנמצא וצריך היה לברוא אותם מחדש, יש מאין; ובאין ספרי עזר אלה קשה היה לגמור גם את הפנקסאות היסודיים. ולבד זה הימים ימי הקיץ ועבודת ביהח”ר גדולה, וידי הפקידים מלאות עבודת יום־יום, ואינם יכולים לפנות את לבם אל עבודת העבר מפני עבודת ההוה. דברתי אל פקידי רכות וקשות, הצעתי לפניהם מנחה ומשאות למען יעבדו גם בלילה ויגמרו את החסר בפנקסיהם. אבל גם בלאו הכי הפקידים עובדים את עבודתם מן השעה השביעית בבקר עד הששית בערב ואין ידם משגת למלא גם את העבודה הישנה. הצעתי לפני פקידי האפ“ק, מנהלי הספרים שמה, כי יבואו המה בלילה בלילה אל לשכת ביהח”ר למלא את החסר בפנקסאות, ואמרתי לשלם להם איזו מאות פרנק מחיר עמלם, אבל לא נתרצו. בצר לי פניתי אל מר גלוסקין מנהל היקב הגדול בראשון לציון ואל מר פרנק ראש היק“א והמה שלחו אלי את מנהלי ספריהם המה לנהל בעצה את פקידי ביהח”ר ולהורות להם דרך קצרה לגמור את החשבונות. ואל כל אוהבי ומכירי ואל חברי ועד ההנהגה של ביהח“ר פניתי בבקשה ע”ד הפנקסאות. “עד חצי המלכות” – אך פנקסאות יהיו לי, למען אדע את מצב העסק!

ואולם אך בחצי יולי לערך היו לי הספרים והפנקסאות.

וביום השני לשבתי על כסא ההנהלה, ביום ה' מאי, הפתיעו אותי חברי ההנהלה, ל. שטיין וסוכובולסקי, עוד הפעם. אמנם אנכי נהייתי למנהל ראשי, דירקטור כולל על כל עסקי ביהח“ר, ואולם הלא ל. שטיין נשאר מנהל טכני כמו שהיה, ולכן בתי העבודה והפועלים העושים במלאכה עומדים תחת פקודתו. והנה ביום האמור בא אלי מר ל. שטיין ורשימה בידו מן הפועלים השונים, שעל פי דעתו צריך להוסיף להם על שכרם הקודם. העיפותי עין על הרשימה ואמרתי לשטיין וסוכובולסקי, כי סכום “הפרוטות” האלו שהוא מציע לפני להוסיף להפועלים, עולה לערך עשרת אלפים פרנק לשנה; ולכן, אמרתי, צריכים היו חברי ההנהלה להציע תוספת מרובה כזאת לפני חברי האספה הכללית מיום שלשום, ולא לפני, שאך אתמול נגשתי אל עבודתי. מובן, כי מהרתי לקרוא ועד חברי ההנהגה לישיבה ביום המחרת, יום הששי לירח מאי. הצעתי לפניהם את הדבר ולא כסיתי מהם את אשר בלבבי כי רואה אני בזו העובדא כעין פצצה פתאומית מצד חברי ההנהגה. באותו מושב ספרתי גם ע”ד הוועכסלען על סכומים עשרות אלפים פרנקים, שחתמו חברי ההנהגה בערב יום האספה הכללית ומחיתי על זה. ואולם מר ל. שטיין וסוכובולסקי הודיעו, כי עוד מזמן הבטיחו להפועלים להוסיף להם על שכרם, ואך דחו אותם בלך ושוב עד אשר תהיה האספה הכללית, אשר עליה יהיה לאשר את החשבון של השנה העברה ולקבוע את חלוקת הרוחים. והיות כי עתה כבר נהיתה האספה הכללית, לכן דרוש למלא את אשר הבטיחו להפועלים.

חברי ועד ההנהגה לא התנגדו אל ההוספה הזאת. זוכר אני, כי מר א. ספיר, שבא מטעם האפ“ק לישיבת ועד ההנהגה, הטעים, כי אחרי אשר לפי דברי מר ל. שטיין הפועלים האלה המה מצויינים ועבודתם שוה השכר הזה, הלא אין לנו רשות לעשוק את שכרם. ובכן גמרו להוסיף להפועלים כפי הרשימה של שטיין. וההחלטה הזאת גרמה, כי כמעט כל הפועלים וכל הפקידים היו באים לפני בטענות ותביעות, כי גם להם הבטיחו להוסיף על שכרם אחרי האספה הכללית, ולפני היה אך דרך אחד – לדחות את הטו”ת האלו עד ישיבת ועד ההנהגה; ובמותב ועד ההנהגה היה מר ל. שטיין תמיד מצדד בעד התובעים והמתאוננים למלא את בקשותיהם. והאדון ל. שטיין הלא היה הבר־סמכא בזה, באשר הפועלים עבדו תחת פקודתו, ועדותו היתה נאמנת בעיני בימים הראשונים. מנעתי רק הוספה מאלה הפועלים והפקידים, אשר בעצמי ידעתי את ערך עבודתם.

ואולם העיקר הוא – הנהלת העסק. הפנקסאות היסודיים, כפי שאמרתי, לא היו מסודרים, ואולם פנקס השטרות לתשלומין, השטרות שעל ביהח“ר לשלם, היה בה”ש מסודר, והנה ראיתי כי בחודש הזה עלי לשלם איזו עשרות אלפים פרנק… מאין יבוא הכסף? אלפים אחדים עוד היו משלי, אבל ההוצאות רבו. אמנם יש חובות, אבל אין הפנקסאות מסודרים ואי אפשר לדעת כמה הלקוחות חייבים. בעמל רב השתדלתי לגמור, לכה“פ, איזו חשבונות, למען אוכל לקבל על פיהם אי־אלה סכומים. בין החשבונות האלה נגמרו גם החשבונות של ח' יק”א בשביל ההזמנות שמלא ביהח“ר בפרדסיה. שלחתי לגוביינא את החשבונות למשרד יק”א, והנה חרד אלי מן המשרד סגן המנהל עניני יק“א, מר בריל, ויראה לי מכתבים מאת ל. שטיין הפוטרים את יק”א מתשלומין על פי שני חשבונות, העולים בס“ה לסכום יותר מאלפים פרנק. ומר בריל הוא בעצמו חבר ועד ההנהגה של ביהח”ר. מר ל. שטיין הודה בפני, כי אמנם מחל על התשלומין של שני החשבונות האלה לח' יק“א. איך? מדוע? ואחרי הטו”ת מצדי היה, כי הסכים מר בריל בשם היק“א לשלם לנו המחצה מן החשבונות המחולים האלה. אמרתי אמנם: גם זו לטובה, ואולם חרדה גדולה נפלה עלי, פן יקרה המקרה גם את יתר החובות, הרשומים בספרי החשבונות. ואמנם פחדי לא היה פחד שוא. כמעט לא היה בכל ימי הנהלתי את ביהח”ר אף חשבון אחד אשר לא היו הבעלים טוענים, כי מר ל. שטיין מחל להם את זה ואת זה, הבטיח להם הנחה זו או אחרת, וכל זה בעל פה – ומר ל. שטיין היה כמעט תמיד מעיד לטובת הלקוחות. ועתה, לכו ונהלו עסק ושלמו חובות מסכומי החובות שלא הובררו מתוך הפנקסאות ושיש עליהם עוררין!…

ואת העסק צריך היה לנהל, וגם חובות צריך היה לשלם. בעל המחברת אומר, כי בימי שלטוני בביהח“ר נתבזבזו שבעים אלף פרנק על “הוצאות” – על העסקת פועלים יתרים, על הכנת סחורה לימים הבאים, על יציקת משאבות ואופנים – ולא חשב בין ה”הוצאות" את סכומי החובות ששלמתי בזמני. מוסר אני לרגש מוסרו של מר י. שרתוק אם שכח את ההוצאה הזאת או לא הזכיר זאת בכונה. מן היום הראשון השתדלתי להקטין את סכום החובות של ביהח“ר לאנשים פרטיים, והפקידים בלשכתי התפלאו עלי בהשיבי אחור פעם אחת הלואה בת איזה אלפים פרנק, שהביא לי איזה איש, תחת אשר המנהלים הקודמים השתדלו כל היום להשיג כסף בהלואה. ואנכי אך שלמתי ושלמתי את החובות, ולא היה סכום מן החובות אשר גביתי ומן השטרות אשר הוצאתי בדיסקונטא ומן המניות שנמכרו, אשר לא חלקתי ממנו לתשלום חובות לאנשים פרטיים על סכומים גדולים. אחור השיבותי בכל מרץ את פני בעלי המניות בדרשם מאתי את הדיוידנדים, אשר קבעה בשבילם האספה הכללית עפ”י חשבון הרוחים שנתאשר. לא שלמתי להם אף פרוטה על חשבון הדיוידנדים האלה, אם כי בעלי המניות הציקו לי בפיהם ובמכתביהם, כי חשבתי למשפט, שאין לביהח“ר רשות ללוות כסף מאת אנשים פרטיים ואף כי להחזיק כספי זרים נגד רצונם בשביל תשלום דיוידנדים לבעלי המניות. בעלי המניות הלא המה אדוני העסק, בעלי ביהח”ר, – ובכן מי קודם: הבעל או הנושה? הוי אומר: הנושה, אשר את כספו נתן בתנאים ידועים ולזמנים ידועים, בעת אשר הבעל מקוה לרוחים גדולים ואת כספו השקיע בהעסק לעולם.

אמנם על זה מררוני אחדים, ואחד מגדולי בעלי המניות הד“ר שטיין, חרה אפו בי ויחרפני על אשר נמנעתי מלשלם את חובותיו הפרטיים. ואולם אנכי עשיתי את חובתי לביהח"ר לטובת העסק, ולא פניתי אל דברת מי שהוא. ואף אמנם זכיתי כי הד”ר שטיין הכיר את צדקת מעשי ויבקש סליחתי.

ובכן רוב הכסף הוצאתי לתשלום חובות, והיו ביניהם גם כאלה, אשר שלמו בעדם רבית ט“ו למאה ויותר. מובן כי עד אשר נכנסתי אל העסק לא יכולתי גם להאמין כי בארץ ישראל, במקום אשר הכסף בערך אל רוסיא הוא בזול בעולם המסחר, ישלם עסק מוצלח, הנותן דיוידנד 27 למאה, רבית גדולה כזו. ומכיון שנכנסתי ומצאתי עובדות כאלו, אזרתי את כל כחותי להנצל ממרעין בישין אלה ועשרות עשרות אלפים פרנקים שלמתי חובות. אז, בימים הראשונים, בטרם עוד ידעתי את העסק ואת נגעיו, הייתי נכון להטיל את האשמה הזאת, אשמת ההלואות והרבית על החנונים, אשר מאחורי שקי הקטניות התנשאו לנהל ביהח”ר ולהיות דירקטורים. ואולם עוד האמנתי בעצם העסק. הן לא השתגעו, חשבתי בלבבי, האנשים המשלמים רוחים ודיוידנדים גדולים, ואין זה כי העסק באמת עסק טוב. ואני הלא אינני איש יודע חרושת ברזל ומכונות, אינני טכניק, ורק סוחר, ובתור איש כזה התיצבתי בראש העסק. איך אצוה לשלוח פועלים, איך יכול אני לחשוב, כי פועלים יתרים עובדים אצלנו, אם כמעט בכל יום הפועלים הנמצאים עובדים גם בשעות לילה, יתר על שעות עבודתם, ומקבלים בעד השעות היתרות שכירות מיוחדה וגדולה? הלא זה האות, כי ישנה עבודה בביהח“ר, כי הפועלים דרושים לנו! איך אעצור בעד יציקת המשאבות ואופנים ומכבשים ויתר הדברים אשר זאת היא עבודת ביהח”ר, בעת אשר המנהל הטכני, מר ל. שטיין, דורש ממני, להפך, בכל יום יום חומרים ליציקת דברים הנחוצים לעסק ביהח"ר?

הן אנכי אך בשביל זה באתי אל ביהח"ר – להיות מנהל את הצד המסחרי, והצד הטכני הלא נשאר בידי מר ל. שטיין כשהיה. אמנם במשך הזמן, כאשר היו הפנקסאות של העסק נכונים בידי, הכרתי את כל העסק “על קרבו ועל כרעיו ועל פרשו”. אז הבנתי כי אין אני יכול להשען על מר שטיין גם בהצד הטכני. אבל זה היה אך בראשית יולי, כאשר עברו יותר משני חדשים למיום באתי לנהל את העסק. אבל אז – אז נואשתי מכל העסק הזה וראיתי את המשבר ההולך ובא על “חברת ל. שטיין ושותפיו”. אז ראיתי עין בעין את כל נגעיו ומכאוביו, וגם אז שמרתי לעשות את אשר צוה עלי רגש מוסרי.

אבל למה אפריע את סדר הענינים ומהלכם. עוד טרם בא הקץ לספורי, כי יש בדברי מר שרתוק אשמות נגדי יותר חמורות.

 

ד.    🔗

הוא מאשים אותי כי קבצתי בימי הנהלתי ששה עשר אלף פרנק מאקציונירים חדשים ועשרים אלף נתקבלו בשעתי מאת ח' יק“א לביהח”ר.

הקוראים זוכרים, כי לפני השקפתי על העסק, אחרי הבקרת שעשיתי בביהח“ר יחד עם מר גלוסקין, היה צריך להגדיל את ההון היסודי שלו. וזאת היתה לא רק השקפתי אני, רק דעת כל האנשים אשר התענינו בהעסק הזה. וזה כל כך מובן: עסק טוב, המביא רוחים גדולים, נמצא במצב של חסרון כסף באופן שהוא הולך לבקש הלואות ברבית גדולה! איך מגדילים הון היסוד של עסק אקציונירי? פשוט, מוציאים לשוק עוד סכום מניות ידוע. והנה עוד טרם נכנסתי אל העסק לנהלו, כבר בא ועד ההנהגה במו”מ עם “כל העולם” לקנות מהם מניות החברה “ל. שטיין ושותפיו”. הסינדיקט האשכנזי של הפרופ' ורבורג היה נכון לתת להחברה ששים אלף מרק. חליפת מכתבים כבר היתה להם עם הקומיסיה הפלשתינאית בווילנא. יק“א כבר הודיעה את הסכמתה, עוד בפברואר 1908, לקנות בעד עשרים אלף פרנק מניות. וכאשר נכנסתי אני להתיצב בראש העסק ולנהלו, מובן הדבר, טבע מצבו של ביהח”ר, שקורין ריפוטציה, לא נתחלף לרעה, בפרט היה ידוע להעסקנים כי לא בגפי באתי אל העסק, ורק הכנסתי אל קרבו מכיסי שלשים אלף פרנק. מובן, כי אחרי אשר נהייתי למנהל נתנו עסקנים ידועים יותר אמון לביהח“ר מאשר נתנו לסוחרי הקטניות, מנהליו הקודמים, אשר כל חכמתם היתה “להשיג” הלואות בשוקי “נוה שלום” ביפו; ולכן אמנם התרבו האקציונרים בשש עשרה אקציות. ואולם היש איזו זכות למי שהוא להתרעם עלי כי אנכי הכשלתי? אנכי איש חדש באתי וידעתי את מצב העסק כמוהם. אדרבא, לו היה מקום לתרעומות, כי אז יש ויש לי להתרעם על מר שרתוק, בעל המחברת הזאת. הנה הוא סוחר־משכיל כמוני, סוחר היודע להתחקות על דבר לאשורו והיכול להתבונן וללמוד את העסקים. הנה הוא יכול לכתוב חוברת שלמה על דבר מצב ביהח”ר ל. שטיין, מרציא בעמקות ובחריפות, והוא הלך והשקיע עשרת אלפים פרנק במניות החברה הזאת. ואני שמעתי את שם מר שרתוק הסוחר, ואני ידעתי כי הכסף אצלו איננו כאבנים, ואם מצא לנכון ולטוב לפניו להשקיע סכום גדול כזה בעסק ביהח"ר של שטיין אין זאת כי חקר ובדק ומצא שהעסק טוב ומוצלח. ונשען על העובדא הזאת הלכתי גם אני והשקעתי את כספי אני, ונשען על השתתפות מר שרתוק, זה הסוחר היודע לחקור לכל תכלית של עסק ויודע לבנות אשמות זולתו גם על יסוד אומדנא והשערות – אולי באמת השתתפו אחרי כן תמימים מקרב הקהל.

כזאת יכולתי אני להתרעם על מר שרתוק, כי הדבר הזה שלא סבלתי מעסק שטיין בכסף, הודות לזהירותי – או הודות לפחזותם של סוחרי הקטניות אשר הבעיתו אותי בעוד מועד בדרשם את הכסף קודם האספה הכללית – הדבר הזה עוד איננו פוטר את החייבים במשיכתם אותי אל גיא הרפש המתקריא ביהח“ר ל. שטיין, כי דמים תרתי משמע… על מעוט חלבי ודמי בימי הנהלתי עסק מגונה כזה לא אוכל לותר בנקל. אבל אין רשות בשום אופן למר שרתוק ולמי שהוא להתאונן עלי. אין רשות כזו גם לחברת יק”א, אשר פקידיה יושבים ביפו זה שנים רבות וסגן המנהל הוא מבעלי המניות ומחברי ועד ההנהגה והמנהל הוא אינג’ניר, ואיש משכיל ויודע הדק היטב את עניני ארץ ישראל. לא פקידי יק“א נמלכו בי, ורק אנכי שאלתי בעצת מכירי מלשכת יק”א, אם טוב העסק לפני ואם ראוי הדבר לפני להכנס אל ביהח“ר לנהלו! האם אנכי הריתי את ביהח”ר ל. שטיין או אנכי ילדתיו? הן אתם, עסקני יפו, שרתוק והדומים לו, נשאתם וגדלתם בית מלאכה פשוט של חרש־מסגר פשוט ותקראו לו אינג’ניר ותתנו לו את כספכם ותקראו לו בית חרושת, פבריקא, ותשקיעו בה הונכם והון זרים, – ועתה לא תדעו בושת לגול אשמות על איש, אשר זה פשעו כי הוא, הוא ולא אחר, גלה את המקור המשחת הזה, ובכחו, כח האמת, עצר בעד השערוריה הזאת, שנמשכה שנים אחדות, עצר את המגפה, אשר בסכלותכם וברפיונכם אמרה להתפשט הלוך והתפשט. לא, לא חביבי. לא דרשתי, לא הטפתי מעולם לקנות אקציות של שטיין, כי לא ידעתי אל נכון את המצב; ואולם לא מנעתי גם את איש הנשען על ידיעותיו, לעשות עסקים לקנות מניות של שטיין, ובפרט שלא מנעתי את ח' יק"א מזה. הפקידים בדקו את הבילנסים ואת החשבונות וידעו (או לא ידעו) את המצב, צריך לשער, יותר ממני.

ובראשית יולי, כאשר בעזה“ש היו לי סוף סוף הספרים והפנקסאות ובמשך שני החדשים למדתי גם מן הנסיון את דרכי ה”פבריקא" הזאת, מנהגיה ומשפטיה, ומתוך הספרים והפנקסאות התבוננתי אל חשבונותיה ואל בלנסיה – אז הפסקתי אני את המו“מ עם הסינדיקט האשכנזי, לבלתי תת אותו לבוא בסבך הפבריקא הזאת בכספיו, ואני אני השיבותי את הסכומים שבאו על ידי הקומסיה הפלשתינאית בווילנא בשביל קנית אקציות ביהח”ר. כן הדבר. אנכי אנכי לא חפצתי להמשיך את הענין, אם כי ידעתי כי הנקל מאד לסמא את העינים ולהשליך אבק בעיני הקהל ולמשוך בעלי מניות אל הפבריקא. ואני מבין, כי מר שרתוק ומרעיו, בעלי המניות הראשונים, היו בודאי שמחים ומהללים אותי, לו משכתי בחכה עוד עשרות אלפים פרנקים. אבל יושר לבבי פקד עלי אחרת. הוא פקד עלי להודיע את נשיא הקומסיה הפלשתינאית מר ב. גולדברג, כי אנכי אהיה הראשון אשר אריע על כל מעשי “שווינדעל”, אם אך אמצא אותם בתוך החשבונות והפנקסאות. בחודש יולי כבר ראיתי את מצב הענינים כמו שהם. הכרתי וידעתי את הנגע אשר בביהח“ר – את ה”אבן" הגדולה אשר היא שואבת ושואבת קפיטלים ולא תשבע לעולם. ואז היתה כל השתדלותי להציל נקיים, את בעלי ההזמנות האומללים, בעלי הפרדסים ובתי הטחנות, אשר קרם אסון להזמין משאבות וגאזוז’שינים ורחים ומכבשים ויתר המכשירים בביהח"ר שלנו. הן הלקוחות הלא בודאי לא חטאו כי הזמינו אצל פבריקא עברית את צרכיהם. ואת אלה צריך היה ואפשר היה להציל. ואת זאת השתדלתי לעשות, לטובתם ולטובת ביהח"ר, למען לא יאבד את כל לקוחותיו.

ואולם, טרם אדבר על דבר התקופה ערב־צאתי מבית החרושת, עלי עוד להסיר מעלי עוד אשמה אחת, אשר בעל המחברת, מר שרתוק, מטיל עלי בחבה יתרה ומטפל בה כבדבר חפץ, כאיש המתפלל ואומר: הנה מצאתיך ובידי הנך הפעם!

כמעט כל הסחורות של ביהח“ר היו ממושכנות אצל האפ”ק, הרבה זמן עוד טרם בואי. יתר הסחורה, שלא הושכנה עוד אצל האפ“ק נמסרה כאפותיקי על הכסף שהכנסתי אני, על הסך שלשים אלף פרנק, וגם היתר הזה, כפי אשר בארתי, מסרתי תיכף לקבלתי להאפ”ק, אשר ערב לי את כספי. הסחורות של ביהח“ר היו מפוזרות בהרבה מחסנים במקומות שונים וגם בחצרות מפולשים וגם ברחוב העיר על יד ביהח”ר. כאשר נהייתי למנהל הלכתי לבקר את המחסנים שלנו, שהיה מונח בהם סחורות על מאות אלפים פרנק, ונשתוממתי על המראה לראות מחסנים מפוזרים, מהם בלתי מסוגרים, וסחורות ברזל מתגוללות על פני חצר מפולש ועל פני רחוב. ורשימה מפורטת, אנונטר בלע“ז, אין על הסחורות האלו, וכל מי אשר נגעה יראת ה' בלבו, הן מן הפועלים והן מן הפקידים והן סתם מתושבי יפו, יכולים לקחת ולגנוב ולגזול. רשימה מפורטת, כאמור, אין אצלנו, – ואולם יש רשימה מן הסחורות בבית האפ”ק, במקום אשר היא ממושכנה, ואשר לו היו המחסנים שייכים באמת והוא, האפ“ק, היה האדון עליהם עוד מקודם, ופקידי ביהח”ר אחראים לפני האפ“ק בעד שלמות הסחורה. בכל עת ובכל שעה יכול האפ”ק לדרוש מאת פקידי ביהח“ר את הסחורה אשר במחסנים, השייכים באמת אל האפ”ק והקונטרקטים היו על שמו, ומובן כי אנכי בתור מנהל נושא עלי את אחריות פקידי בעד הסחורה. והסחורה הזאת, אשר על פי הכתב היא רק שמורה תחת ידי ביהח“ר, נמסרה לשמירה במחסנים של האפ”ק, – באמת יוצאת למלאכה ולמכירה, ונמצא אני והפקידים פושעים וחוטאים, מועלים בשמירה. בימים עברו, בשעה שבביהח“ר לא היה בכלל כל סדר ומשטר, לא היו משגיחים גם בזה; ואולם כאשר באתי אנכי לנהל, והחלותי לדרוש סדרים ופנקסאות וקונטרקטים עם הלקוחות וזמנים קבועים וחשבונות מפורטים, ואת הפקידים ואת הפועלים העמדתי איש על מקומו ועל עבודתו – נראה בעינו גם הנגע הזה. מר סמילנסקי ומר סוכובולסקי היו האחראים לפני האפ”ק על הסחורה הממושכנה אצלו, והמה העירו את אזני על הסכנה הצפויה, בעברם כל היום על חובתם, ובכלל על הפרעות בהמחסנים הרבים והשונים.

אז לא מצאתי טוב לפני, רק למצא מחסן אחד גדול ולהעביר אליו את כל הסחורות הנמצאות, ובעת ההעברה מן המחסנים ומן החצרות אל המחסן החדש, – לעשות רשימה מפורטה מן הסחורות, אשר יאספו אל המחסן הגדול, ואחרי כן לקבוע יסודות ותנאים ידועים, אשר על פיהם רשאי יהיה ביהח“ר, לא בתור מעילה בשמירה, רק עפ”י זכות מבורר מראש, לקחת סחורה ומכשירין מן המחסן למכירה ולמלאכה. מר שרתוק מזכיר את ההגדרות היורידיות אשר היו מוצאים למעללים כאלה. ואני אומר לו, כי אמנם אנכי מצאתי את ה“הגדרה היורידית” האמתית, בשמרי לעשות כפי התנאים המבוארים, ולא מעלתי אני ולא הכרחתי גם את פקידי ביהח“ר, הממלאים את פקודותי, למעול מעל בכל עת ובכל שעה ולהיות צפוי כל הימים אל המשפט, במצאו הוא את ה”הגדרה היורידית" למעשי מעל ואבוד חפצים הנתנים לשמירה. ואמנם אני מצאתי מחסן מרכזי, ושמתי בו את הסחורות, וידעתי אז את הנמצא בביהח“ר, ואם ביהח”ר צריך לסחורה הוא הולך ונוטל עפ“י תנאים והסכם משני הצדדים, אבל ברשות ולא בתור מעילה ולקיחת חשאין. לא הגדלתי ולא האדרתי את כח האפ”ק במאומה, יען כי מקודם היו ג“כ קונטרקטי השכירות של המחסנים על שם האפ”ק או מר ליבונתין, ולא הקטנתי גם את זכיותיו. עבד הייתי לביהח“ר וגוננתי בכל כחי על אינטרסיו, ואולם לא עשקתי איש לטובת אדוני ומכל מרמה ומעל התרחקתי. לא אלה דרכי בכלל, וגם מסופקני אם טובת ביהח”ר היתה דורשת זאת. לא על מרמה ומעל יבנה בית־חרושת. ולא אנכי האיש הנבחר לזה. יעשו וינהלו בתי חרושת בתנאים כמו אלה האנשים אשר בכיסם אבן ואבן, איפה ואיפה, הגדרה יורידית בשביל מעשיהם המה, והגדרה יורידית בשביל מעשי זולתם.

 

ה.    🔗

בחצי חדש יולי כבר מצאתי את ידי ואת רגלי בביהח"ר ובכל עניניו. מפי הפנקסאות והחשבונות למדתי את מצב העסק, שנעשה לי ברור וידעתי את כל נגעיו. נוכחתי כי לקחו בית מסגר פשוט של חרש מסגר פשוט ויסלסלו אותו וינפחו אותו ויקראו לו בית חרושת וישמיעו מרחוק תהלתו והצלחתו. קראתי לעוזרי, העובדים עמדי בלשכה, והראיתי להם רשימת הפקידים ומשכורתם החדשי, והנה יצא כי נמצאו אז:

הרשימה הקטנה הזאת אמרה: דרשוני. הנה אנכי המנהל, – מה מעשי באמת? אני שומר כי לכל הזמנה, שמזמינים אצל ביהח“ר, יהיה קונטרקט, ושיהיו תנאי הקונטרקט מבוארים ולהשגיח כי שני הצדדים ימלאו אחריהם; כי ההוצאה וההכנסה בכל העסק תהיינה בגבולות הנחיצות והיכולת; כי הפנקסים והחשבונות יהיו מבוארים ובזמנם ועל מקומם; כי האנשים, העובדים בביהח”ר, יתנו עבודה במחיר השכר שהם מקבלים. אבל האם בשביל לשמור על כל זה צריך ביהח“ר לשכר מנהל, דירקטור מיוחד? הן לו היה העסק שלי, למשל, או של סמילנסקי או של שרתוק, הן לא היה מבקש אותי להיות לו למנהל ולשלם לי 500 פר. לחודש, יען כי בעל ביהח”ר בעצמו היה שומר ומשגיח גם על הקונטרקטים, גם על ההוצאה וההכנסה, גם על הפנקסים והחשבונות וגם על העובדים. ובכן כל זכות קיומי בתור מנהל הוא רק, מפני שמר ל. שטיין לא היה מדקדק בכל אלה, ובביהח"ר נהיתה עזובה רבה. אבל העסק כשהוא לעצמו איננו זקוק למנהל, ובכן אני מיותר לגמרי, והעסק מפסיד איפוא 500 פר' שכירותי בכל חודש.

וכן הוא בדבר הגזבר. מפני השערוריה הרבה שהיתה בביהח“ר, במקום שהכל היו מוציאים הוצאות ומכניסים הכנסות, ולא היו אדונים לכל היוצא והבא, נכנס מר סוכובולסקי ויקח בידו את הקופה ויהי לגזבר. אבל האם עסק קטן כזה דורש לגזבר מיוחד? האם יש משרת גזבר בביהח”ר של האחים האשכנזים, או בביהח"ר של “עתיד”? סדרים לא היו בתוך הקופה, ולסוכובולסקי צריך היה לתת עבודה, ומשכורת פחותה מחמשת אלפים פר' לשנה לא קצבו לו – אבל זה היה יתר לגמרי.

מר ל. שטיין הוא המנהל הטכני. אבל מעולם לא היו ההזמנות במועדן, מעולם לא היו השרטוטים והציורים נכונים בזמנם, הלקוחות היו תמיד מתאוננים, טענות ותביעות מצד בעלי ההזמנות לא חדלו, ומר ל. שטיין בעצמו דרש לקחת טכניק, את מר מושלין, ומר פרנק האינג’ניר ומר ווילבושביץ המומחה הודו, כי הצד הטכני שבביהח"ר לקוי מאד, – אם כן עבודת מר ל. שטיין היתה מיותרת, באשר טכניק אחד, אך טכניק מומחה, די בבית חרושת כזה.

מר ישראל שטיין – תפקידו היה בביהח“ר: בן אחיו של מר ל. שטיין, ולא ידעתי אם הוא טכניק צעיר מתלמד, או אדון ביהח”ר, באשר לאביו ולבני משפחתו רוב המניות של החבר “ל. שטיין ושותפיו”. ובהיות הצעיר הזה בעל כשרונות ויודע שפות, מלבד עברית וערבית, גם אשכנזית, צרפתית ואנגלית, לכן היה לי למזכיר ומתורגמן. ואולם את התפקיד הזה מסרתי לו, מאפס עבודה אחרת בשבילו, ומובן כי הוא היה מיותר.

נ. פלמן – עליו היה לגבות חובות, ולפנים, קודם שנכנסתי להיות מנהל, היה מר פלמן מומחה להשיג כסף במלוה, – כך בארו לי את תפקידו. כמעט כל עבודה לא מצאתי בשבילו, רק לגבות חובות אבודים, היינו במחיר עבודות שמלא ביהח"ר בלא קונטרקטים, וצריך היה לחזור אחרי בעלי החובות, אולי יהיה רצון מלפניהם לשלם.

מר יהודה היה בוכהלטר, אבל אם הפנקסאות והחשבונות היו עזובים ובוכהלטריה שאינה בת־יומה, שבכל יום ויום אי אתה יכול לדעת את מצב החשבונות, מצב העסק בכללו ובפרטיו – בוכהלטריה כזו אינה שוה כלום. מר יהודה הוא איש ישר ויודע בוכהלטריה וגם דיקן גדול, – אבל עבודתו התנהגה אז בכבדות, והחשבונות לא היו לי.

יוצא מזה, כי בעת אשר באמת סמילנסקי בתור סוחר ומושלין בתור טכניק, שני אלה לבדם ועוד סופר צעיר אחד להם, ששכירות כלם תעלה לערך 500 פרנק, דים לנהל את העסק הזה; וכל יתר האנשים, ואני המנהל ג"כ בתוכם, המה כלל יתרים, אינם מועילים כלל להעסק, ואך מכבידים המה על הוצאותיו ללא שום צורך.

אמרתי את הדברים האלה אל עוזרי ופקידי, ומובן כי המה החרישו ולא ענו דבר, ורק מר סמילנסקי היה האחד אשר נתן צדק למשפטי הקשה.

כאמור הוברר אצלי כי על דרך התפתחות העסק, שיהיה באחד הימים באמת לביח“ר, לכה”פ, כמו שנעשה ביהח"ר של האחים וגנר האשכנזים, מונחת אבן כבדה וגדולה, והאבן הזאת תכה חרם כל התפתחות העסק. מר ל. שטיין בעצמו הוא חרש־מסגר, פחות – יותר הגון, אולם הוא מן הטפוס הידוע – אינו יודע צורת מטבע, ואין לו כל מושג מדרכי המסחר ודרך העולם, שיש לו איזה מגע ומשא עם עניני כספים. מר ל. שטיין הוא למעלה או למטה מן המספר ומן הזמן. אדם כזה כל נגיעתו, אפילו נגיעת כל שהוא, אל עסקי כספים – רעה, מסוכנה ממש, אם כי ישר האיש והולך תמים.

הוברר אצלי, כי המשבר על ביהח“ר יבוא לא מתוך הדחק בכסף, רק להפך – מפני כי כסף נתנו לביהח”ר יותר מדאי. לאדם שלא מן העסקים כמר ל. שטיין נתנו כסף בכל עת דרשו; לא מצא כסף אצל אחיו, הלך ולקח בהלואה; לא מצא אצל המלוים – אז הביא לו אחד הפקידים; לא מצא אצל פקידו שהיה ממונה לזה – לקח מן האפ“ק; לא נתן האפ”ק – הלך ולקח מאת סוכובולסקי; כלה אצל סוכובולסקי – יסדו חברה אקציונירית – ונמצא עוד הפעם כסף; לא באו מאת האקציונירים – לקחו עוד הפעם מאת האפ"ק במשכון הבית והסחורות; לקחו גם מאת הבנק האשכנזי. הכלל – מחסור בכסף לא ידע זה האיש ל. שטיין, זה האיש שאיננו יודע צורת מטבע והמאבד כמה שיתנו לו.

אני לא יכולתי עוד להמשיך את הנהלתי, אחרי אשר הוברר בעיני מצב הדברים כמו. בצר לי, קראתי לאחדים מרעי להתיעץ עמהם מה לעשות. לא שאלתי עוד בעצת סוחרים ממיודעי, כי לא היתה בזה שום שאלה מסחרית, ורק שאלה מוסרית: מה לעשות לי, אם יש לי רשות מוסרית לעזוב את ביהח“ר ולהתפטר? על פי כחי וחילי בכתב ההתקשרות יכול הייתי לדרוש מאת ועד ההנהגה לשלוח ולתת פטורין גם למר ל. שטיין וזה היה מתאים אל הכרתי הפנימית. ואולם הן, ראשית, אינני טכניק, ובאיזו זכות יכול אני לפסול איש מטכניותו ולהוציא גברא מחזקתו רק ע”פי הכרתי והבנתי אני? שנית, באיזו זכות עלי לקחת לי הכח להרחיק מביהח“ר איש, אשר יסד אותו, והוא ואחיו וקרוביו משתתפים בו בכספם, ואני הלא שכיר אני, המנהל את העסק בשכר, ואך זה מקרוב באתי לארץ ישראל בכלל ואל העסק בפרט? שלישית, האם עלי החובה לכלות קוצים מן הכרמים? לא אנכי יסדתי את ביהח”ר, ולא אנכי אהרסנו. יבואו בעליו, מיסדיו, ובעלי המניות ובעלי חובותיו, אשר האמינו בו ובמיסדו ובהצלחתו, ויעשו כרצונם, וידי אל תהי בו.

השאלות האלו הנן שאלות מוסריות, וקראתי לרעי הד“ר חיסין, מר מ. שיינקין והד”ר לוריא, ובשיחה ארוכה גליתי לפניהם את כל מצב העסק לפרטיו, וקרעתי לפניהם את סגור לבי. דרשתי מהם לבל ישכחו בעצתם אותי ואת כחותי, ולא יטילו עלי חובה כבדה מנשוא – להמשיך את הנהלתי. שלשה אלה הסכימו על ידי, ויתנו לי רשות להתפטר מעבודתי, ואך תנאי התנו עמדי להשאר על מקומי עד אשר יגמור ביהח“ר את ההזמנות לבעלי הפרדסים ולבעלי הטחנות, ולא יהרסו הלקוחות האלה. ואז קראתי לועד ההנהגה והודעתי לו את החלטתי לבטל את כתב ההתקשרות עם ביהח”ר. חברי ועד ההנהגה בקשו ממני להשאר על מקומי, עד אשר יקראו לאספה כללית, להציע לפניה מצב הענין ולשפוט מה לעשות. וכה נשארתי עד חצי אוגוסט, עד אחר האספה.

ואולם קודם צאתי קראתי להאנג’ניר הנודע מר ג. ווילבושביץ ממינסק אשר היה אז ביפו, והצעתי לפניו לבאר לי את הצד הטכני של העסק. במכתב ארוך, שבו יתר מעשרים שאלות, בארתי למר ווילבושביץ את כל ספקותי הטכניות. לא הייתי סתם מקשן, ואך שאלותי היו כלן, לדאבוני, תולדות המגרעות הרבות והגדולות, אשר ראיתי בירחים אחדים בביהח“ר. לא אמת ידבר בעל המחברת, מר שרתוק, כי באספה הכללית של ח”י אוגוסט לא נתתי להאספה לא חשבון כללי ולא הרצאה חלקית. אני הייתי רוצה לזקוף זאת על חולשת זכרונו של מר שרתוק, אבל הן הוא זוכר את ההרצאה המפורטת של מר ווילבושביץ, ובכן עליו הלא לזכור, כי כל ההרצאה המפורטת הזאת היתה אך תשובה, סעיף אחר סעיף, על שאלותי במכתבי אל ווילבושביץ; ועליו הלא לזכור, כי שאלותי אלו היו “הרצאה מפורטת” על כל מצב העסק, ואת כל שאלה ושאלה שהייתי קורא, הייתי מבאר בארוכה, עד אשר הרצאתי נמשכה כשתי שעות רצופות. מר שרתוק, בלי כל ספק, לא שכח זאת, ואני אין אני מוסר את דבריו הבלתי נכונים האלה אל רגש מוסרו…

ואין אני מוסר אל רגש מוסרו גם אלו האשמות, שהוא מאשים אותי, שאינני יכול לחזק אותם גם באותם “האותות והמופתים”, אשר הביא במחברתו, ואשר הראיתי את טיבם ואת משקלם הערכי. כאשר תמו מילקוטו של מר שרתוק אותות ומספרים והגדרות יורידיות, התחיל לבנות אשמות ופשעים נגדי על יסודות השערות וסברות, כי בודאי עשיתי קנוניא עם מר ליבונתין, אני שמרתי לו והוא שמר לי, בראשונה אני נתתי והוא לקח, ובאחרונה אני לקחתי ומר ליבונתין נתן – ובורא תהו על בהו, ואיננו חש ומרגיש, כי צריך איש הקורא בשם רגש המוסר והגדרות יורידיות, להיות זהיר בכבוד אחרים.

מר שרתוק שואל, מדוע קבלתי את כספי טרם הגיע עוד מועד התשלומין. בראשונה, עוד הדבר מוטל בספק, אם היתה רשות לעכב את כספי, אחרי אשר אני מבטל את כתב ההתקשרות. לי, כמובן, אחת היה לקבל את הכסף תיכף, אז, או לחכות עוד ב' חדשים, אחרי אשר כספי היה בטוח בערבות של האפ“ק, והייתי איפוא מקבל אותו תמיד, גם אחרי המשבר. לי אחת היה, ואולם אז קרוב לודאי, הייתי נשאר למנהל עוד שני החדשים והייתי מקבל את משכורתי. זה היה עולה לביהח”ר ביותר מאלף פרנק. ואחרי אשר מצב ביהח“ר לא היה מן המפוארים, לא חשבתי להרשות לעצמי לקחת מהם שכירות, בעת אשר את עבודתי כבר חשבתי ללא־מועילה לביהח”ר. יצאתי איפוא בדימוס וקבלתי את כספי מאת האפ“ק. האם היתה רשות להאפ”ק לשלם לי? הוא היה מחויב, כי נתן לי ערובתו, במחיר הבטוחות, הסחורה המכורה, שמסרתי לו.

אבל לא פה, ולא בכל החוברת המונחת לפני, – מרכז הכובד האמתי. לבב מר שרתוק והדומים לו מרה מאד, על אשר אנכי לא נפלתי בזה העסק־ביש אשר הוא ואחרים סבלו בו. לעולם לא יסלחו לי, אשר הייתי כמוהם במקום שהמה סבלו ואני יצאתי שלם בממוני. “למה היה האיש הזה זהיר ולא הפסיד, ולמה היינו אנחנו קלי דעת ומדוע לא סבל גם הוא כמונו?” ואולם דברים גסים כאלה, דברים הנובעים ממקור החיה אשר באדם, מתביישים עוד להשמיע. מתביישים להודות על קלות דעת של עצמם ועל הזהירות של זולתם. ובכן – תרועה גדולה – “פנמה” עליך, ארץ ישראל! איזו “פנמה” יש כאן? שוטים וקלי דעת הייתם, ולא ידעתם להזהר, לא שמתם עיניכם על דרככם, ותאבדו דרך. כן, כן – מר שרתוק. קל הדעת היית, בתתך את כספך עפ"י כתב־סמרטוט, שאין לו כל משפט חקי ואין כל ערך “הגדרה יורידית”. כן, כן – הסכלת עשה, הסכלת ונפלת, ולימים הבאים תזהר. אבל אנכי מה, כי תריע עלי, כי תצעק אלי ועלי?

ואם חפץ אתה, מר שרתוק, הנה לא שוטה וקל הדעת היית, אך נבהל להון, רדפתם אחרי שבעה ועשרים אחוזים למאה, והייתם כולכם להוטים אחרי הרוחים הגדולים אשר היו צריכים פועלים יהודים בארץ ישראל לתת לכם מפרי עמלם. הייתם נבהלים ובהולים ואצים להתעשר – ונפלתם. ואני הלכתי רק אחרי ששה אחוזים למאה, ולא הייתי נבהל, והיתה לי שהות להתבונן אל אשר לפני – ונצלתי. זהו הכל.

אלה המה הדברים כהויתם.

* * *

עד כאן – pro domo sua; גוננתי והצלתי את עצמי מן החטאים ומן המעילות, אשר היה ברצון מר שרתוק לשום עלי. ואולם מטבע של כל ענין בארץ ישראל: עסקי היחידים מצד זה, עסק של איזה שרתוק או של איזה כהן, ועסקי הצבור הישראלי – מצד זה. עיני כל ישראל נשואות תמיד בהתענינות מרובה אל העסקים הפרטיים של אנשי ארץ ישראל, כמו המה כלם לא קנין של אנשים פרטיים, ורק כקניני הכלל, קניני האומה הישראלית. זהו, כמובן, הצד החיובי של חבת ציון, יסודות הבונה של הרעיון הלאומי. ובגלל הדבר הזה, לא אוכל להפטר גם בדבר המחברת של מר שרתוק רק מתוך התבוננות אל הצד הכללי, הצד הצבורי, שבתוכה.

ואני חפץ לדבר דברים אחדים גם מהצד הכללי שבחוברת הזאת.

הנה הלך איש אחד ויקח אקציות של איזו חברה בא“י – פשוט השתתף בכספו לשם רוח ופרנסה, ויפסיד את כספו, מפני כי העסק לא עלה יפה. והנה העובדא הזאת דיה לו להקים קול זועות ולהדפיס “חבור” ולדרוש – הן סוף סוף בשביל האינטרס הפרטי שלו ושל אחדים מחבריו – את ההתענינות של הקונגרס הציוני, כמו באמת, שערוריה נפלה בישראל, כמו “פלגש בגבעה” חדשה בא”י. “והיה כל הרואה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת”. ומה נפלה? האדון שרתוק נכשל בעסק־ביש! יאכל וישבע וינעם לנפשו, – והקהל מה כי יראה וישפוט? והעובדה הזאת דיה לו לגולל בכל זאת אשמות כבדות על מוסד לאומי נכבד בארצנו, ועל המנהל העומד בראשו שהוא איננו מקטלי קניא באגמא אם כי אנכי קרובו. וגם אני – הן לא ראש־כלב אנכי, ועבודתי הספרותית והצבורית הן לא כלה מלאה כתמים, ואך באתי לא“י ושלחתי את ידי לאחד העסקים, – וכבר אדם לוקח לו רשות לתלות קפה של שרצים מאחרי. מדוע ובאיזו זכות? אנכי אמר לכם מדוע, – יען כי מבקרים הננו פה בנערינו ובזקנינו, ודברינו מלאים כל היום מרורות על כל עסקני הצבור בא”י. האפ“ק איננו נותן די כסף להחזקת הישוב ולהפרחת המסחר והתעשיה. חובבי ציון אינם עושים בארץ ישראל כלום. “גאולה” לא קנתה בשנה הזאת אף חלקת אדמה אחת. המשרד הפלשתינאי מוצץ כספים גדולים מן האוצרות שלנו בגולה ומוציאם לבהלה. “עתיד” לא מהר עוד לתת רוחים טובים לבעלי המניות. “אגדת נטעים” אין לה עוד אשרתא דמלכותא על עבודתה. “אגדת הכורמים” ביהודה לא השיגה עוד את כל מטרותיה. “הגמנסיה העברית” איננה די דתית ואין לה הזכיות הנדרשות. “אוצר הספרים הלאומי” נמצא ברשות אנשים שמלכו מעצמם. “יק”א, חכי”ח, עזרה ועוד המון חברות ומוסדים של הישוב הישן כלם לא יזכו בעינינו ביים דין. ואנחנו חריפים ובקיאים במלאכת הבקרת, ואנחנו אוהבים לשום את פנינו לרעה, בעיקר ובתכלית, בפני האנשים השומרים את משמרתם באלה המוסדים והענינים אשר הזכרתי. והאנשים הלא אנשים חיים המה, בני בשר ומוח ודם, וכל עבודה בא"י בכלל ועבודת צבור בפרט אינה מן התענוגים המדשנים עצם, – ולמה ובשביל מה אנחנו מחטטים ומנקרים ומבקרים וממררים את חיי האנשים האלה? את חיינו אנו? והן מספר האנשים העסקנים הצבוריים לא רב הוא, והן כמעט כלם לא בכורי שפחה ולא מאחרי הצאן באו לארצנו, ואת לחמם היו מוצאים להם גם בגלות לשבע ולכבוד!

בית המרי היינו כלנו, ולכן פינו מלא תמיד דבר מר. מוסד ישלח לשון במוסד, חברה בחברה, איש באיש. כלנו חכמים לבקש חשבונות של אחרים, לשקול ולמנות את שכר הפקידים במוסד זה או זה, לגלות את ערות אחינו בחוץ, כדרך התגרניות בשוק הדגים. כפראים נתהולל לשמוע חרפת אנשים, והמה חברינו בעבודתנו הלאומית, עבודת התחיה. הפעם שלחו אצבע וידברו און בנשיא האפ"ק ויעפרו בעפר לעמת עוד עסקן אחד – מה גדולה השמחה! הבה נגידה בגת, נביא את המחברת להפיצה בין חברי הקונגרס, ולא חשו ולא הרגישו כי את חרפתם המה הוליכו לאחינו שבגולה. ואינם חשים ואינם מרגישים כל בני הנביאים האלה של עבודת התחיה, קלי הרגלים, קלי הלשון וקלי הדעת, כי בזה אך ירחיקו מן העבודה את כל אשר רוח התחיה בהם, כי המה מקצצים בזה את כנפי העובדים המעטים. ואנחנו פה הלא דלי מעש גם בלא זה, ומספר אנשינו הלא מצער גם בלא זה, והתנאים אשר אנו עובדים בתוכם המה כבדים גם בלא זה…

אובדים ונדחים, נשברים וחולים באנו מן הגולה, וגם פה עוד לא במרום הרי ישראל נשכון. מיטב ההרים והגבעות, האפיקים והגאיות עוד לא לנו המה. צרים מאד פה צעדינו. אך תקות התחיה מעודדת אותנו. והאומנם נעשה חיל, אם כל כחנו וגבורת נפשנו נוציא בבקרת ובמשפטים איש על אחיו ואיש על רעהו, והאומנם בזאת תהיה תפארתנו אם נמחא כף לשמע חרפת אחינו מפי נרגן ואיש־ריב?

בית ישראל גם בארץ ישראל בית־מרי המה!

יפו, שלהי טבת תר"ע.