מחשבות ומעשים XVII / אלחנן ליב לוינסקי
אם תרצו אולי לדעת הבדל אחד מני אלף שבין ישראל לאומות-העולם –הא לכם דוגמה קטנה:
בראש כל העתונים שבארץ פינלאנד נדפסה לפני זמן מה מודעה אחת לאמור:
„… בימינו אלה ובמצבנו עתה אין טוב לנו מהשכלה. נשתדל נא, איפוא, להרבות ולהגדיל ולהאדיר את השכלת עמנו. אבל לזה נצרך כסף הרבה, ואיה לכסף מוצא? – אין לנו דרך אחרת בלתי אם ליסד למטרה זו בנק לאומי של מניות קטנות, עשר מרקאות המניה.
„איזו רבית יביאו המניות? מדעתכם תבינו, שלא עשרים למאה, ולא עשרה, ואפילו לא חמשה, אבל יביאו דבר-מה היקר מכל רבית, יביאו לנו השכלת עמנו, כי עמנו ילמוד וישכיל, וממילא יתחזק ויתעשר. ומי מאתנו לא יקח חלק במפעל הלאומי הזה?–כולנו, מאיש ועד אשה, מן הפועל העני המרויח רק חמשים כסף לשנה עד העשיר המרויח חמשים אלף לחודש – נקח חלק בו. הפועל העני המרויח רק חמשים כסף לשנה יחתום על מניה אחת, והעשיר המרויח עשרות אלפים לשנה – בשמחה רבה יחתום על עשרת אלפים מניות.
„כל דבורה ודבורה בפני עצמה תביא רק טפה אחת של דבש, אבל נחיל של דבורים ימלא דבש את כל הכוורת.
„ובכן אחים, קחו, בשעה טובה, את הגליון לחתימה, וסובו עיר, מבית לבית, מבית העשיר היושב בארמונו במעלה העיר עד מלונת העני במורד העיר, מהיכל בעל-אחוזה בחצרו עד סוכת העני בכפר, ונראה, מי מכל עמנו לא יחתום עליו!"
איני יודע, אמנם, את אחרית החתימה היא, עד כמה עלתה יפה, אחרי כי, האמת נִתְּנָה להאמר, השכלת הפינים אינה מעניינת אותי כלל. מסתמא עלתה יפה, כי אצל „בן-חמי" ענינים כאלה כמעט תמיד הם עולים יפה. אבל המודעה כשהיא לעצמה מעניינת אותי מאד, ביחוד – סגנונה הקצר והפשוט:
„ונראה, מי מכל עמנו לא יחתום עליו"!
כמה מן ההכרה העצמית, כמה מן „התקיפות הספרותית" יש בקריאה זו!
הסופר העברי לעולם לא יעיז לדבר ככה. הסופר העברי ידבר רבות וקשות, יבכה ויתחנן, או יתרגז ויתקצף, או ישחק ויהתל, אבל בסגנון פשוט ובריא כזה, בסגנון פשוט ובריא כזה, בסגנון של „ודאי" – לא ידבר, כי יודע הוא לפני מי הוא עומד.
„הסגנון הוא האדם" – הסגנון הוא גם העם.
בסגנון כזה יכולים לדבר רק סופרי עם היודע את אשר לפניו, עם בעלי-הכרה לאומית שלמה וברורה. סופרי עם כזה כשהם באים לדבר על ענין לאומי גדול, יודעים הם שאין להם עסק עם מפלגות שונות, רק עם הרגש הטבעי של העם כולו. הם, כשהם מדברים אל עמם על „הבנק" שלהם, אינם מבטיחים לו רבית ורוחים ועסקים טובים, ומראש הם אומרים לו, ובדברים קצרים וברורים, שהעסק לא יביא פרי בעולם הזה, אבל יביא דבר-מה היקר לכל אוהב עמו מכל רבית ומכל הכנסה-כי עמם ילמוד וישכיל, וממילא יתעשר ויתחזק.
והכל מן הפועל העני המרויח רק חמשים כסף לשנה, עד העשיר הגדול המרויח חמש מאות אלף, – כנראה, יבינו זאת.
הסגנון, חביבי, הוא העם. אם תרצו לדעת תכונות כל עם ועם, התבוננו אל הסגנון, שבו מדברים אליו סופריו ומנהיגיו…
מספרים מעשה בנסיך אחד רומני, שבא לבקר אחת מאחוזותיו. ויצא העם לקבל את פניו בהיכלו וקרא: יחי הנסיך, הידד הנסיך! – ויצא הנסיך על המעקה להשיב תודה על הכבוד שמכבדים אותו. וכראות אותו העם עומד על המעקה, עוד הוסיף להריע, וככל אשר הוסיף הנסיך להביע תודתו כן הוסיפו העומדים מתחת להריע, ותבקע הארץ לקולם. ותקצר נפש הנסיך בתרועתם. ויצו על שלישו לבקש מן העם לשוב איש לביתו. ויצא השליש ויבקש את העם אחת ושתים ושלש – ואין שומע לו, והעם יריע: יחי הנסיך! אז אמר הנסיך אל שלישו בכעס: לך והגד להם „דברים של טעם“! ויצא השליש אל העם ויקרא אליהם לאמור: „כלבים בני כלבים, לכו לאבדון ואל תפריעו את המנוחה!”…
ומיד הבין העם מה הוא סח, וימהר לשוב איש לביתו.
אם אמת הספור הזה או לא, איני יודע. אבל זו אמת, כי מסגנון ה „דברים של טעם" שמדברים אל העם, אפשר לשפוט על תכונתו.
ואם תרצו ללמוד לדעת את תכונת עמנו, שפטו על-פי סגנונם של רוב המאמרים וה „מניפיסטים“, שנכתבו בעת האחרונה על „הבאנק היהודי”, שפטו על-פי ה „דברים של טעם", שמדברים אליו בענין הזה.
כי הבאנק, הנקודה המרכזית בתנועה הציונית עתה, משך אליו את עיניהם של כל טובי העם ושל כל הסופרים. כל אחד רוצה לנסות את כחו וכשרונו בדבר הגדול הזה. ויבוא הרב בתורתו, המשכיל בהשכלתו, החסיד בחסידותו, החוקר בחקירותיו והדוקטור ברפואותיו, ויחוו את דעתם, ויציעו את הצעותיהם, כל אחד לפי טעמו והלך-רוחו. כל אחד מרגיש עצמו כ „בעל הבית" בענין הזה, ונוטל רשות לעצמו לעוץ עצות ולדבר ככל העולה על רוחו, מבלי לתת לב לדברי חברו. ותהי המהומה רבה וגדולה ואין איש מבין את שפת רעהו.
הנה „הפינים“, כאשר הורע מזלם מעט, באו לידי מסקנה, שבכדי „להתחרות עם המקרים” צריך להרחיב את ההשכלה והדעת בעמם, וממילא יתעשרו ויתחזקו. „בן חמי“, כנראה, אינו מפחד מפני „קולטורה”. הוא בנשמתו הגסה, אוי ואבוי לו, אינו מרגיש את העוקץ שבקולטורה, את הקלקלה שבה, ובגסותו וטפשותו הוא מדמה, שעל-ידי קולטורה והשכלה מבפנים יתקן מה שקלקלו המקרים מבחוץ… ולמטרה זו – הלא תצחק, הקורא העברי! – רק למטרה זו הוא מיסד גם-כן באנק לאומי! אנחנו, עם חכם ונבון, כמובן, לא נקח למופת עם הדומה לחמור. אנחנו, בחוש-ריח המיוחד לנו, רק לנו, בענינים כאלה, נריח מרחוק את הסכנה הכרוכה לעמנו בעקבות ה „קולטורה"; ומדי נדבר על הבאנק הלאומי ומטרותיו, בודאי נשתדל בכל מה שאפשר להרחיק ממנו אפילו ספק-ספיקא של קולטורה…
אך לא לכך נתכוונתי בזה, – העיקר הוא, כי שנינו, „אנחנו" ו „הם“, מיסדים באנקים לאומים לטובת העם. ואף אם לא אגיד הלא תבינו, כי לנו הבאנק הוא יותר נחוץ, אלף אלפי פעמים יותר, מאשר להם: אף כי הורע מזלם מעט, בכל זאת הלואי שנזכה אנחנו למצב כזה גם אחרי שנים הרבה. ולנו הבאנק הלאומי הוא „הכל”, הוא צריך להניח „יסוד לגאולתנו“, להיות האמצעי ל „אתחלתא דגאולה”; ואף-על-פי-כן, מה יבטיחו הם לבעלי-המניות ומה נבטיח אנחנו? באיזו לשון ידברו הם אל עמם ובאיזו לשון נדבר אנחנו אל עמנו?
מה נבטיח אנחנו! – לא אכחד ממך, חביבי הקורא, כי בכל הענין הזה לבי דוי לא על טפשותם המשונה של הרבנים, הדואגים להיתר-עסקא ו „אוצר של יראת שמים“, לא על פחדנותם היתרה של בעלי-מרה-שחורה בדבר קלקלת „הקולטורה”, ואף לא על קמצנותם המגונה והמנוולת של עשירינו, – לא על כל אלה לבי דוי ביותר, אלא על הבטחות של הכנסות „ומתן-שכר" לבעלי-המניות. רבנים, פחדנים וקמצנים, כל אלה הם מכירנו הישנים, ברוך-השם, ואיה הוא המוסד העברי, שלא נאמרו ולא נשנו עליו כל אותם הדברים שמדברים עתה? מה שהיה בדבר כל מפעל טוב בעמנו הוא שיהיה עתה גם בדבר הבאנק הלאומי, ואין כל חדש בעולם היהודים. אבל מה שחדש באמת הלא הוא – ההבטחות של מתן-שכר, שאנו מבטיחים לבעלי המניות, ההכרח להבטיח הבטחות כאלה. עם ישראל בכל ארצות-פזוריו צריך ויכול ליסד באנק לאומי גם בלא הבטחות כאלה. ולא עוד אלא שבסתר-לבבו באמת יודע כל אחד, כי נותן הוא מתנה להעם, כמעט שלא על מנת להחזיר; בסתר לבבו כל אחד מרגיש עצמו כבן לעמו ומוכן לתת ולחזור ולתת; בסתר לבבו נר-אלהים טרם יכבה, ורק בפומבי כאילו מתביישים ברגש הטוב הזה; בפומבי מתאמצים לדבר על הבאנק דוקא מנקודת-הראות של רוחים ואיקונמיה, כאילו מבקשים אנו עסקים בעד כלל ישראל, רק עסקים…
ומדוע, אל אלהי אבי, אין אנו יכולים לדבר גם אנחנו בלשון של בני-אדם ולומר: „עמנו צריך לחיות ולהתיסד בארץ אבותיו, לזה יצרך כסף, ובכדי למצוא את הכסף הנצרך חייבים אנו ליסד באנק לאומי, עשרה שקלים המניה. המניות לא יביאו רבית של עשרים למאה, ולא של עשרה ואף לא של חמשה, אבל יביאו דבר-מה, שהוא יקר ונכבד אלף אלפי פעמים יותר מכל רבית והכנסה שבעולם: עמנו יתיסד ויתבצר בארץ אבותיו וישכיל וילמוד ויחיה ויתחזק ויתעשר, – ונראה מי מכל בני עמנו לא יחתום עליו". ומדוע נפלנו מכל עם, בושנו מכל לשון, שהם יכולים לדבר ככה, ואנחנו, בכל חפצנו, אין אנו יכולים?
כי מכל עמנו רק אחד מאלף אולי יחתום. וכל שאר העם יבקשו – וכמובן ימצאו – אמתלאות שלא לחתום. עם חכם ונבון חכם ביותר לתת לעֵשָי ואינו חכם כלל לתת ליעקב. אין חכם כמוהו לתת לאחרים ואין טפש כמוהו לתת „לעצמו“. בכל מיני תחבולות יתחכם לתת לאחרים: בתור מתנה, גמילות-חסד, הלואה לאורך ימים וסתם נדבה, יתן כל מיני נתינות שבעולם, יכרע וישתחוה ויחניף ויתן… ולא דעת ולא תבונה לו לתת „לעצמו” פעם אחת נתינה הגונה, בכדי שלא יצטרך אחר-כך לתת לאחרים כל הימים.
ל „שכל פשוט" כזה עדיין לא הגענו. ומכיון שהתחילו לדבר על „השכל הפשוט „הזה, התעוררו כל בעלי-המחות שבנו, ויגעש וירעש תחום-המושב. יגעשו וירעשו אלה שנותנים וגם אלה שאינם נותנים. אלה שיש להם שייכות ונגיעה לזה, ואלה שאין להם, לכאורה, כל שייכות ונגיעה לזה, – הכל הומים ומרעישים עולמות, כולם על הבאנק וכל אחד על חברו…
אנדרלמוסיא באה לעולם. ובתוך אנדרלמוסיא זו אנו רואים מחזות שונים, יש מהם שמעוררים עצב, ויש שמעוררים צחוק, ויש גם שמעוררים צחוק ועצב ביחד.
כמדומה לך, מה ענין רבנים ל“באנק”? ומה ענין רופא-עינים לרבנים? – אם השוחד, או דברים שבממון, בכלל יעורו עיני פקחים, הנה הפקחים ההם, אם רק פקחים הם באמת, לא ילכו בכל זאת אל רופא-עינים להתרפאות. אם המאור שבתורתם ובציוניותם ירפא אותם – מוטב, ואם לא – טרם ימצא רופא שירפא אותם ואין תרופה לסמיותם. אצל שום אומה ולשון לא נראו מחזות כאלה, כי רבנים, שתורתם אומנותם, יתערבו בעניני „באנקים“, ורופאי עינים יתערבו בעניני הרבנים ללמד אותם תורת-היהדות. כמה מן הזרות והתהפוכות יש בכל אלה משני הצדדים! ואם נוסיף ללכת בדרך זה, יבואו ימים והרבנים יחוו דעה בהלכות הרפואה, כי מי שאינו נזהר ב „אשר-יצר” וב „מוקצה" לא יוכל לרפאות חולים כדבעי, והדוקטורים יורו וידונו, יטריפו ויכשירו, יסדרו גטין וכתובות ויתירו אשה לבעלה; הסנדלרים יתפרו מכנסים והחייטים – סנדלים, נפחים יכתבו ספרי-תורה וסופרי סת"ם יתקנו בריחי ברזל; בקצור, כל אחד יעשה דוקא מלאכת חברו, ויעשה, כמובן, על פי דרכו… עד שסוף-סוף נשאר בלא רבנים ורופאי-עינים, בלא סנדלים ובלא מכנסים.
„אם נוסיף ללכת בדרך זה“? – על-פי „המהלך החדש” בספרותנו יש לשפוט, כי אמנם נוסיף ונוסיף. ערבוב-המושגים נראה בכל: מערבבים את הבאנק עם הקולטורה, עם התורה, עם תרי“ג מצות, עם קבלה וחסידות ופלוסופיה והיסטוריה, עם כל ה „קטנות” שבחיינו היומיים – ועושים מכל זה יחד תבשיל הקשה לעכול אפילו לקיבתנו, שכבר הסכינה ל „תבשילים" משונים. והתבשיל הזה הוא עתה היחידי העולה על שלחן ספרותנו, בו מתחילין ובו מסיימין, עליו מברכין ועליו מזמינין… אם עד עתה עוד „התקוטטו" והתוכחו במסתרים, הנה מאז בא הדוקטור מאנדלשטאם במאמרו המפורסם להטיל סערה בצלוחית של מים, הותרה הרצועה לגמרי: הקטטות והוכוחים עברו כל גבול, כי „הצפירה" יסדה „יריד" מיוחד לענין זה ועשתהו מדרש אפילו למי שכותבים במס"ק…
ומי לא ידרוש עתה בהלכות „הקולטוריה“? – מן הרב היושב „על מדין”, מן הסופר „הנודע בשערים“, עד „הבתולה הציונית” באחת מערי-המצער, כולם יושבים ודורשים בהלכות הקולטורה, לאסרה או להתירה, לקרבה או לרחקה, להרחיבה או לקצרה; ותהי הקולטורה העברית כפרה הנמכרת בשוק, ש“המבינים” ו „המבינות" באים לשפוט על מעלותיה וחסרונותיה: אם עוברה בצדה, אם עטיניה מלאו חלב, אם טובה היא ל „חליבה“, אם אינה מבעטת ברגלה ומהפכת לפעמים את ה „ספל”, וכדומה מעלות וחסרונות; משגיחים בקרניה, ממששים צלעותיה, מתבוננים לחלציה; ואם יבואו לידי מסקנה, כי טובה היא ל „חלב", יקנו אותה, ואם לא – לא.
והוא הדין ב „הקולטורה" שלנו.
כי נמצאו בין הציונים מתנגדים להקולטורה – לא נתפלא וגם לא נתוכח עמהם, כי אין דנין על דברים שבטעם ואין מתוכחים על דברים שבלב. מי שמתנגד לנו מפני דברים שבלב, חייבים אנו לכבדו. אבל רע בעיני הדבר, שרוב מתנגדי הקולטורה מתנגדים רק מפני „חסרון כיס“. כי לדעתם, הקולטורה עתה תוכל „להזיק להעסק”, כי תסיר מאחרינו את לבות “רביים” וחסידיהם וכיוצא בהם. ומכל הסופרים שהתוכחו בענין הזה, רק האחד היה הסופר מווארשא ב“המליץ” (74), שאמר, ובצדק, ש „על מנהיגי הציוניות בכל מקום שהם לחוס על משאת-נפשנו ולבלתי הכניס אליה כל צביעות וכל שקר, והשקלים והאקציות הבאות בעברת-חנף וערמומיות – באות בעבירה ותועבה הם בהיכל הציוניות" – כל שאר הסופרים מביטים על הקולטורה כעל „פרה חולבת" להציוניות: אם תוכל הציוניות לקבל „יניקה" ממנה – טוב, ואם לא, אם אין תקוה לקבל יניקה ממנה, אין כדאי לטפל בה. וכי הקולטורה העברית יש לה ערך כשהיא לעצמה, גם בלי „יניקות" שונות, כי תורה היא וללמוד צריכים אותה, ועל-כל-פנים אין לתלות את קיומה ב „שקלים" ו „מניות" של חסידים ו „רביהם" – לזאת לא ישימו לב עתה, בשעה שהפרוטה, השקל, המניה – הוא העיקר, והשאר – טפל.
כבר אמרתי בחוברת הקודמת, כי חבל על האי שופרא של הציוניות דבלי בזוזי. הציונות, כשהיא לעצמה, יפה היא, וביפיה בלבד, בלי יחס אל אפשרות השגת מטרתה, יכולה היא לצודד נפשות, אלא שה „עשירות" שבה מנֲוַּלְתָּה מעט. אם „הציוניות היא היהדות“? – יש שמטילים ספק בדבר, אבל בלי משים יעלה פתגם אחר על לבבנו: כי „הציוניות היא – הכסף”. הכסף, לדאבון לבנו, בכלל פעולתו רבה ביותר על חיינו, והנה באה הציוניות וחזקה עוד את הפעולה הזאת, כאילו כל תקות-ישראל צרורה וחתומה ב“שק של דינרים”, אם יפתח השק – מוטב, ואם לא, חלילה, ספה תמה תקותנו.
„ומה לעשות? – יאמרו – הרי עולם כמנהגו נוהג, ובלי כסף אי-אפשר שיתקיים שום אידיאל שבעולם!"
כן אמנם. אבל אם, כמו שמאמין אנכי הציוניות צריכה לאחד ולכלול בתוכה את כל היהדות עם כל תקוותיה ואידיאליה, – צריך להזהר מעט בבחירת האמצעים. „אתנן זונה ומחיר כלב לא יבאו בית ה'", אפילו אם יחרב הבית בלעדיהם…
אני שונה את דברי: צריכים אנחנו לברוא ציוניות, שתקיף את חיינו, את כל תקוותינו ואידיאלינו. ציוניות שלא תפחד מפני הקולטורה… ועל-כן צריכים מנהיגי הציוניות להיות נזהרים בבחירת האמצעים. אין אנו רשאים לצמצם את כל יהדותנו ותקותנו בשק של דינרים…
הלאה כל חנופה, כל פשרה, כל צביעות לשם הפרוטה! תועבה הן בהיכל הציוניות!
כי הציוניות צריכה להיות – היהדות במובנה היותר נעלה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.