החינוך העברי, גם באותם הימים שקלסתר החיים היהודיים היה טבוע בחותם חוקתיות מסורתית, חפשי היה ועומד ברשות עצמו. האב מצווה ועומד על חינוך בניו – “ושננתם לבניך” מקרא מפרש הוא! – והוא מוסרם לאותו מלמד תינוקות שמצאו כדאי והגון לקיים מצות לימוד תורה לבניו על ידיו, והמלמד מצווה ועומד על משימת־קודש זו שנטלה לעצמו שלא ימעל בה שכן על כיוצא בו כתוב בדברי הנביאים לאמור: “ארור עושה מלאכת ד' רמיה” – והוא עושה את מלאכתו באמונה ומסירות נפש. ואף על פי שמשתעבד הוא למלאכה זו – בן חורין הוא: אין איש נדחק לתוך רשותו, להורותו דעה ולהטיל עליו מרות. עומד הוא ברשות עצמו, אוחז בזה ומניח ידיו מזה, על פי אורח־לימוד מקובל ומקודש באומה, אורח־לימוד שמחוללו לא “שולחן ערוך” מתפרש על פי הרב אלא “אורח־חיים”, מואר באור הגנוז הנובע מתוך חביון נפש האומה. והוא הדין בבתי התלמוד־תורה: אף על פי שמעיקרם הם, בניגוד ל“חדר”, מוסדות ציבוריים, עם אותם המשמשים ומשמשי־המשמשים למיניהם, שבשאר המוסדות הציבוריים הם מקובעי דפוסם וטובעי צורתם ומנותני טעם וגוון בהם – בכל זה מלמדי בתי התלמוד־תורה כפופים רק להשגחתם של אלו אבל לא להדרכתם. ואפילו הישיבות, שעיקר תפקידן הוא להעמיד מורי הוראה בישראל, ראשי הישיבות הם השליטים בהן ולא הרבנים.

ואין בזה תימה כלל וכלל. החינוך העברי לא היה מעולם דתי בלבד אלא תרבותי־לאומי, ובזה נשתנינו מכל אומה ולשון. העמים שבתוכם ישבנו היו בעלי דת. דת – משמעה: עיקרים, דברים שבין אדם למקום, מצוות שמעיות וסדרה של טקסים. על כרחך אתה אומר שחינוך דתי משמעו: הקניתם של מצוות וטקסים אלו על ידי הכוהן לגדיים שבצאן מרעיתו. הכוהן מצווה על זה ומוכשר לכך לפי שהוא שלוחו הרשמי של הקדוש ברוך הוא, המתווך בין אלוהים ובין האדם, והוא הסמכות הדתית שאין לערער עליה ואסור להרהר אחריה. מה שאין כן בעמנו: הוא היה עם בן תורה ולא בעל־דת. תורה – משמעה: לא תיאולוגיה מנוסחת אלא מוסריות אוניברסאלית הנובעת דרך צינורות לאומיים ממקור אלוהי. תורה זו לא בשמים היא ואינה זקוקה לאפיטרופסותו של כוהן. כל ישראל יש להם חלק בה, בנסתרותיה כבנגלותיה. ומכיון שכך היא דרכה של תורה אין חינוך עברי פירושו מתן עיקרים והדרכה במצוות מעשיות ומנהגים דתיים, אלא הקנית השקפת־עולם יהודית ומחשבות ורגשים נובעים מתוך אותה השקפת־עולם שידריכו את נושאיהם באורח־חיים מיוחד. וכל אלו נקנים על־ידי לימוד התורה, על־ידי גילוי המאור שבתורה – אותה התורה החיה הפורצת וחורגת מכל ה“חתימות” שבכל הדורות ושוטפת ומשקה את שדה־החיים להספיגו את רוחה ואת ריחה. אין עיקרים דתיים לישראל שנמסרים על רגל אחת, אלא יסוד־בראשית מותך, זועף ומפעפע, שממנו מתגבשים סיגנוני־חיים, ריתמוס שוטף ותוסס שממנו מוצקה שירת־חיים בעלת משקל, והללו אינם נקנים במשיכה אלא בהרכבה: הרכבתם בנשמה, ביסוד־בראשית ובריתמוס שלה, עד כדי העשותם לחטיבה אחת שיש בה משום בנין־אב לחיים. אמנם ניסה הרמב“ם להעמיד את היהדות על י”ג עיקרים, ואולם רוחם של חכמי־ישראל לא היתה נוחה מזה. יש לנו רק עיקר אחד: תורה, היא העיקר והיא גם פירושו – זיל גמור!

לפיכך חפשי היה החינוך העברי ממרותו של הרב. ולא החינוך בלבד – גם החיים לא היו משועבדים לו. חיי היהודים, לא רק בתחום־החול, ברחוב, בארחם וברבעם ומשאם־ומתנם, אלא אפילו בתחום־הקודש, בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות, בניהוגיהם ונימוסיהם, היו נחתכים לא על פיו אלא על פי התורה, מפיה ולא מפיו חיו. אמנם ניתנה האמת להאמר כי הרב השפיע על החינוך והחיים השפעה עצומה, ואולם השפעה זו שלא בכוונת המשפיע היתה, ומכל שכן שלא באה מתוך כיוון להשתלטות והטלת מרות. נובעת היתה מתוך עצם הוויתו בתור אישיות תורנית־מוסרית שהכל כיבדוה והעריצוה.

חילוף אורח החיים היהודי גרר אחריו גם חילוף במשמרות הרבנות. רב מודרני הולך וכובש את מקומו של הרב מן הטיפוס הישן. רב מודרני זה מה טיבו? אין הוא שוב אישיות תורנית־מוסרית אלא דבּר, שהדביר את התורה והמוסר ועשאם מדרס לפוליטיקה דתית־קלריקאלית, פרט למיעוט שבמיעוט יוצא מן הכלל. אין הוא ממית את עצמו באהלה של תורה – אין איש מבני עדתו דורש ממנו כל זאת! כל עיקרו אינו אלא מין תכשיט, דבר־שבנוי לבית־הכנסת, ויותר משהוא משמש נוי משמש הוא חמור־גרם שעליו מעמיסים את כל היהדות למען יוציא את בני עדתו ידי חובתם – ושלום על ישראל. רב מודרני הולך ונעשה לכוהן המחקה את כוהני יתר הדתות בכל מעשיו ומעמיד את היהדות על דת בלבד. מה לכוהני דתות אחרות יש “סונדי סקול” והם השליטים בו, אף הוא יש לו בית־חרושת לדת על יד בית־כנסתו, או במרתפו, שבו מוסרים לבני צאן מרעיתו כל תורת ה“יודאיזם” על רגל אחת, היינו קידוש וקדיש ומפטיר, והמהדרים שבהם מלבישים אותם בפומבי ובחגיגיות טליתות קטנות (מעשים שהיו!) לשמחת לב ההורים המחייכים ואומרים: שישו בני מעי!… רב מודרני זה הוא השליט העליון בבית־הספר, מאציל עליו מרוחו ומטיל מרותו על מוריו. והתוצאות!.. אוי לנו מן התוצאות הללו! ואם מתקיימים, זעיר פה זעיר שם, בתפוצות אמריקה, בתי־ספר עברים שהעמידו את החינוך על לימוד תורה ולא על דתיות אמריקאית־יהודית, הרי אלו כקוצים בעיניהם. ואם יש מנהלים ומורים שהקימו בתי־ספר ושיכללום ברוב עמל וייסורי־יצירה, והם מסרבים למסרם לרשות הרבנים המודרניים שיעשום מדרס לעצמם ולבתי־כנסיותיהם – נשק בדוק ומנוסה יש לאלו ו“דת” שמו, בו ילחמו מלחמת־מצוה באותם המנהלים והמורים ובתי־הספר, מעלילים עליהם עלילות, מונים אותם באפיקורסות – כגון קריאת ספרי אחד־העם וכיוצא באלו ספרים “פסולים”, שמהם צפויה סכנה לקיום ה“יודאיזם” – ויורדים עמם לחייהם.

והחינוך העברי באמריקה יהא לקוי כל זמן שלא נפקיענו לגמרי ממרותם של הרבנים המודרנים. הרב בתור מנהיג עדתו יוכל להשתתף – ולואי שישתתף! – בכלכלתו ובהנהלתו של בית־הספר העברי, אבל לא יוכל להשתלט בו. אם באמת רוצה הוא בתיקון החינוך – יעורר הלבבות בבית־הכנסת, יעמיד את ההורים על הצורך בחינוך עברי מתוקן, ישפיע על מסיימי בית־הספר כי ימשיכו את לימודם במוסדות־חינוך עליונים, יארגן את המסיימים ויקבע להם עתים לתורה. עבודה זו תהא נאה לו ויאה לחינוך. יש מקום להשפעת־גומלין בין הרב ובין המורה: הרב יספיק למורה חומר־תלמידים והמורה, יספיק לרב חומר־יהודים. השפעת־גומלין זו ברכה בה ולה נחכה. אך במצב של עכשיו חייבים המורים העברים להתגייס לשם מלחמת שחרור – וקראתם דרור לחינוך העברי! שחררוהו מן הרבנים המודרניים שבאמריקה, משעבדיו וקובעי נפשו!

תרפ"ז