(שרטוטים אחדים לתיאור דיוקנו בספרות ובחיים)

בבלי־ווילנאי־אמריקאי – שילוש שנתמזג ויהי לאחד. ולא מזיגה גרידה בו אלא הרכב חימאי שטישטש סגולותיו המיוחדות של כל אחד מחלקיו וסיגל להם סגולה יתירה, כללית, נובעת מעצם התרכבותם בהרכב זה ואינה בהם כשהם לעצמם. שילוש מורכב זה, מאוחד באיחוד יסודי, כאילו עשוי מעור אחד מטבע ברייתו, אין תחומים מסויימים בו, לא תחומי־מקום ולא תחומי־זמן, ועל כן אין הוא, נושאו המשורר, מכיר בסייגים ומחיצות שמקימים בספרות בין ארץ לארץ ובין עבר והווה. “עבר והווה ועולם־יה כולו אינם אלא מעין אחד שממנו נמשכים כמה וכמה צינורות של שפע לכל הרוחות וכל מי שסוד היניקה ידוע לו יכול למצוא זוהר וגדולה בכל תקופה ובכל מקום”. מכאן תהייתו: “אמריקאיות” זו שעליה אתם מרעישים עולמות מהי? “מבחן היצירה הוא לא ה’מה' אלא ה’איך'. לגבי הכשרון הנאמן אין כל ישן ואין כל נותר בעולם”. הכשרון הוא כשרון בכל הצורות ובכל הבטויים. התנ"ך והומירוס ישמשו מקור שירה עילאה למרות יושן צורתם וביטוים. “מה שנחוץ לנו היא לא אמריקאיות כי אם עולמיות גרידה, אנושיות טהורה בלי גושפנקה וחותם־לווי”.

ויסוד הללי זה, תורה שאפשר לאמרה על רגל אחת, הוא יסוד שירתו:

"לְבָבִי נִצְרַב בִּי מִיוֹפִי אֵין לוֹ שֵׁם…

לֹא אֵדַע אֵי אֲנִי וּלְאָן יִנָּטֶה שְׁבִיל…

מֵאִי לְאִי אָנוּדָה לִי

וְאִינַק זִיו וְאֶדְלֶה נִיב".

“יופי אין לו שם” אין רשויות ואין גבולות ביופי. היופי האמיתי הוא “אהיה אשר אהיה”, מקומו – האין סוף וזמנו – הנצח. וצרוב יופי זה הוא נד מאי לאי ויונק זיו ודולה ניב:

"הֵלֶךְ אָנֹכִי בְּעוֹלַם הָרוּחוֹת,

כָּל שְׁבִיב יְפִי נֶפֶשׁ לְבָבִי יַכְנִיעַ:

מִבֵּין שִׁירַת הֵיכָל קוֹל אֶחָד רַק אֶשְׁמַע –

קוֹל נֶפֶש הָאָדָם תְּפַלֵּל, תַּדְמִיעַ".

קול נפש אדם זה הוא שומע בכל, בבית־הכנסת ו“בחצרות אל נכר”, בתוכחות האב שב“מוסר אב” ובהרהורי האכר בן ההרים שב“הפסנתר הישן”, בשעיפי ליל של “עלי ושמואל” ובשיחת “חבר כוהנים נועדו בשעת בין־ערבים למול המזבח ליד האיקונין”. אכן גדול הוא כוח הרגל, ולפעמים נדמה לו שהוא נדחק לתוך רשות שאינה שלו, ואז:

"וְלִבִּי בִּי מַכֶּה וְנוֹהֵם בַּמִּסְתָּר:

וּמַה לְךָ כִי בָאתָ בֵין זָרִים?"

ואולם בן־רגע הוא משתיק את נהמת לבו וקונה שביתה בין הזרים. “הלך בעולם הרוחות צרוב יופי אין לו שם משתוקק לשמוע את קול נפש האדם” – אזרח הוא בכל מקום, כי נתיבו – נתיב האור והאמת, ו“נתיב אור ואמת מצאתי בכולם”. שולמית ובת־אריך הבהירה, הירדן וה“ביברקיל המתגלגל במדרון כל חייו ומשורר שיר חייו המתוקים”. הררי יהודה והררי הקטסקיל היינו הך: בטלו התחומים. בטלה אפילו “שפת עם ולשון מולדת” – יש רק “שפת הבריכה” – שפת היופי המצודדת. יש רק ישות אמנותית עילאה היונקת מכל התחומים ומכל העידנים, ואותה הוא מגלם בשירה לירית נאה וחסודה, שיש בה צירוף של רגש והגיון, עומק ופשטות – שירה צנועה, כנה וישרה בשפת־אמונים שאין בה לא פירכוס מחשבה סולדת במלה שנתמעכה ועורגת למלה חדשה ולא פירכוס שבהתייפות.

אמנם לפעמים יוצא שכרו בהפסדו: רבים משיריו מגלים טפח ומכסים טפחיים. נשאר דבר־מה אי־מובע, אי ממולל בהם. שר המשורר ושייר. ואולם יישר כוחו בעד “שייר” זה, וכשם שיבורך על הדרישה כך יבורך על הפרישה. סוף סוף המלה האמתית היא רק קרע זעיר שקרעה בפרגוד ושמתוכו, לאחוריו, מציץ האלם הנעלם מתוך התוהו ההיוֹלי, והצצתו דובבת בארשת־רמזים שלא כולה אפס מקצתה ניתנה להתפרש. אשרי המשורר שמצא מלה אמיתית זו, ומרובה שכרו על ה“דוק ותמצא” מאשר על “וקל להבין” שבשירתו.

וכשירתו ביקרתו. ביקורת הגיונית, כנה וישרה. יש בה התעמקות וחקירה אבל לא עמקנות וחקרנות מתגנדרות, “פשט” ולא “פשט’ליך”, עיון לשם תפיסת עומק המושג, הערכה פשטנית וישרנית קולעת אל עצם המכוון של היצירה המוערכה מתוך חדירה למהותה ללא פילפול ועיול פיל בקופה של מחט. הקורא העברי יחזיק לו טובה מרובה על מסותיו הביקורתיות המאירות את העינים, ובייחוד על תרגומיו משירת אמריקה הצעירה ושירת הכושים שיש בהם בכדי הנחת יסוד לאנתולוגיה של שירת אמריקה הצעירה.

עד כאן בבלי שבכתב, ויורשה לי להוסיף דברים אחדים על בבלי שבעל־פה, שרק מיודעיו־מקורביו ידעוהו. בבלי זה הוא צנא מלא ספרות ופה שאינו פוסק מגירסה, וגירסתו, לרבות רשמיו וזכרונותיו, הוא אוצר בתוכו כבתוך בור סוד שאינו מאבד טיפה. תמים לב וישר רוח, שונא את הזיוף והדומה לו. תופס את מקומות־התורפה שביצירה וביוצר ללא העלמת עין מן הניצוצות האלוהיים החבויים בהם. בעל טמפראמנט סוער ותוסס – ויחד עם זה בעל מזג טוב ורחב לב ואציל נפש. איש רעים להתרועע, שתוכו כברו – איש־אמונים, אוהב את רעיו בלי מצרים – ואת האמת יותר מכולם, ועל ככה הוכח יוכיח את עמיתו כשהוא רואהו בקלקלה. קלה כחמורה, ולא יירתע מלהגיד לו את האמת, גם כשהיא מרה ומכאיבה. ונוסף לזה איש חי ורב פעלים, רוח החיה בקבוצת העברים הרשלנית ובחבורת “חברים” הרופפת¹.

תרפ"ז