ספר זה הוא אנדרטה לאוגוּסט רוֹדן, האיש והפַּסל; הדמוּת שנגלפה ונבנתה כאן על־ידי המשורר רילקה – גבוהה ומוּצקה, עומדת קבועה ואינה משה מלפני עיני רוחו של הקורא; הוא מוּשפע עכשיו הכרה כי למד להבין למהוּתו היוצרת של אחד ענק ואיש־הרוח; עולמו של הַפִּסוּל נתגלה בזה בחינת סטיכיה והאמן הזה תקוּע בתוכו, נתון לרעיונו ולמגמתו, ואין כוח אשר יפריעו מלבצע את אשר הוא מועד לבצע; כל שעשוי לגרום לסטיה, להטות מן התפקיד, גם אם הוא כוח גורף וסוחף ביותר, בהגיעו אל גבולו – הריהו מעקל דרכו ועוקף אותו; מעצם הויתו וטבעו בו, הוא מסיח דעתו מכל שאינו עיקר ליהבו היוצר, אבל אין דעתו מוּסחת בשום פנים ואופן מיעודו שלו, האחד והיחיד שאצלו; הה, כמה גדול, עד מה רב הקף וכמה עתיר תכנים וצורות, הוא עולה של ה־idee fixe, של ה“שגעון לדבר אחד”! כל הסובר שלעולם יש בכך משום צמצום אינו אלא טועה טעות מגוחכה, ור.מ. רילקה השכיל להראותנו־כמו, עד מה היה רודן חובק עולם ומלואו בכוח הצטמצמותו בענין האחד שלו ודוקא על ידי הקדשת־עצמו־לדעת למלאכת־מחשבת אחת, ללא אפשרות להוסיף עליה עוד משהו, בלי צורך להתפשט, לא על “שבעה ימים”, אלא אפילו לא על שני ימים, כי הים האחד הזה שלו, מלאכת הפסול, – כל הקוסמוס כלול היה בו; את עולמו שלו ואת כל העולמות קנה היוצר לא בשעה אחת, אלא במשך־חייו, שעשאם בחינת שעה קצרה אחת; כי תמיד־תמיד היו ידיו מלאות עבודה, והוא לא הרגיש – בכך, ולא בקש הפוגה ממנה, ולא שאף אל מנוחה, כי על כן העבודה היתה לו מנוחת־נפש וגם מנוחת־גוף, כי על כן בה ורק בה ראה חיים, נחת־רוח וכמעט גם תענוגי בשרים; כן, מלאכת הפסול היתה לו יצר גדול, תשוקה רבתי, תאוה בלתי פוסקת; ועל־כן לא היתה לו אף פעם בגדר של עול, של מלוי חוב, גם לא חוב־לכשרון, אלא ראה בה ברכה, והיה כמי שטובל בים של הנאה, כאותו איש יצרים גדולים, יצרים שכמוהם כאיתני־טבע, המערבלים ולובטים ואין שהות לחוש בכך, בחינת אותה תנועה בוזקת ומסחררת, אשר משום כן דומה עליך כי היא תנוחה מוחלטת.

מסתו זו של ר.מ. רילקה כל־כולה היא פרי התפעלוּת רבתי, וראה זה פלא: – ההתפעלוּת וההערצה אינן מכריזות כאן על עצמן, כסברת הסופרים, בכוח סימני־קריאה, ברבוי של סופרלטיבים, אלא דוקא – בדרך של סימני־שאלה, בהנמקה הגיונית לכל ציוני המעלות, בבסוס דברים ומתן טעם שכלי לכל שבח והלל, בנתוח מפורט, ששרשיו בפילוסופיה, ודוקא משום כן – צמרתו פיוטית כל־כך; כן, – מופלאה היא מסה זאת, כי על כן יש בה משום הוכחה נמלצת, מכרעת, שגם ההתפעלוּת יודעת פרק בבקורת, ואף באנליזה כוחה רב עמה; ואף ההתרגשוּת, – לא מן ההכרח שתהיה חסרה מחשבה, אם כמוצא ואם כמבוא; כי הנה ראו והוָכחו: – המשורר נרגש מכל תופעתו של הפסל הגדול, מביע הערצתו לכל מה שיצר, בכמות ובאיכות, ואותה שעה ממש הוא מוכיח בכוח שקולי־דעת ובאמצעוּת מאזנים מדויקים מאד – את טבעיות התרגשוּתו; חותם דבריו – אהבה ללא גבול, אלא שאהבה זאת אינה עורת, ואדרבא – הוא רואה בשבע עינים, בוחנת ובודקת ויודעת במפורש על מה ולמה היא אוהבת ומעריצה; לאו דוקא בסגנון האקדמאי – יסוד כל כובד־ראש ושורש של אוביקטיביות; יש גם רחשי־לב מופלגים ברצינות גדולה, ויש דבקות מבורכת בהגיון, בלתי־משוחדת לא רק בטרם היותה, אלא גם לאחר שקמה והיתה; וזכות נוספת וגדולה למסתו זאת של ר.מ. רילקה, שהיא הוכחה־למופת כנגד הסבורים שאין ההתפעלות וההתרגשות מן המדות הטובות לבקורת; סברה זו, שהלב אין לו שכל, וכי אין הוא מורה טוב כמו המוח הקר, – טעות היא והטעיה, שבוש הוא וגם השבשה, ויש להתנגד לה, לעקרה מדעת ולא לתת לה זכות השרשה בעולמן של יצירה ואמנות; דוקא הלב – חכם הוא, ומשום שחכמתו ראשונית – אינה טועה כמעט; ויותר מזה – אם אתה נפגש בחכמה גדולה, חובקת עולמות ומאירה אותם באור חדיר – וידעת כי מן הלב מוצאה.

ועוד גלוי חשוב:–משורר לירי, מן המעולים ביותר בשירת העולם, איש שבטויו הפיוטי הגיע עד קצה הגבול של רוך ועדנה, שכל סגנון דבריו – מתיחות המיתר בכלי־זמר מעודן, ולא שדבריו ספוגים נגון, אלא הם עצמם הנגון,–המשורר הלירי הזה מגלה זיקת־מישרים כזאת אל הפלסטיקה דוקא, והוא קם ומחבר פֵּרוּש ליצירה פלסטית ענפה, מבאר טעמו של הפסול ועומד על פרטים ובני־פרטים במלאכה זאת; לכאורה,–אין מרחק רב יותר בין שתי מהויות נפשיות כמרחק שבין עולם הליריקה לעולמה של הפלסטיקה, בין הדואה למרומים על כנפי צפוֹרת בת־יום ורוכב על קרן שמש או ירח, לבין הסותת אבן ויוצק מתכות ומגבשן למוחש־המוחש – וראו דבר מופלא ומפליא: –איש הליריקה נזקק לאיש הפלסטיקה, מבין להויתו, דבק בה, מלא מכוחה בה, מסביר אותה, מנתח את אמצעיה, מראה השגיה, ממש מזדהה עמה; נראה הדבר, שאין מרחקים אשר נפשו של יוצר ואמן וחכם לא תדע לזַוְגם, למזגם, לעשותם הרמוניה.

ויתכן גם יתכן, כי דוקא מסה זו, – יותר מן המשובחים ביותר בשיריו של ר.מ. רילקה – היא ההוכחה הברורה ביותר, עד מה מקורי היה המשורר הזה, עד היכן הגיעה לא רק חכמתו האישית – חכמה שהיא תמיד צנועה מטבעה הטוב בה ולעולם הנה בחינת חַדשׂיחַ – אלא גם בינתו־בדברים, מתוך שזו מתגלית מעצם טבעה במגע עם החוץ והיא תמיד בחינת דו־שיח; האיש הזה היה משורר, לא מחמת שיכול היה להיות רק משורר, אלא מסוגל היה ומוכשר ונחן להיות גם מבקר גדול, מורה־הוראה באמנות, באמנות השיר ובאמנות הפלסטיקה; הוא היה מלא – ממש מזן אל זן – מחשבות על מחשבות וכולן מצטרפות לרעיונות עצמיים מפליאים, מגלי טמירות, בוני עולמות, מרוֹממי נפש ומעדנים את הדעת; וכוחו הפיוטי ידע לבוא על התגשמותו לא רק בבתים קצובים ובמשפטים חרוזים, אלא גם בעת נתוּחים, והשואות והקבלות, והסברים ופירושים; השירה שבו – רבת כוח היתה, פורצת במגע עם כל ענין מן הענינים ובכל צורה מן הצורות.

רודן עצמו, ויצירתו הפלסטית הגדולה, – מסת־ההתפעלות של ר.מ. רילקה לא מצאה בהם מה שלא היה בהם קודם־לכן – אלא הם הוארו על ידה באור חדש, אשר בלעדיו לא נראו סגולותיהם ותכונותיהם אלה, כי על כן הן בלועות ושקועות בתוך־תוכם ולא בשטחם העליון; תקעוֹ של רילקה בשקעו של רודן – נתנו יחד את האור הגדול הזה, אור גנוז גם בגלויו, אור הממוזג ממגען של ליריקה ופלסטיקה.