רקע
ריינר מריה רילקה
אוֹגוּסט רוֹדֶן

רודן 1 אישה.jpg

 

חלק ראשון: [1903]    🔗

הַסּוֹפְרִים מַשְׁפִּיעִים בְּדִבְרֵיהֶם… וְאוּלָם הַפַּסָּלִים בְּמַעֲשִׂים.

פּוֹמפוֹניוּס גאוּרִיקוּס, “De Sculptura” (1504 בערך).


THE HERO IS HE WHO IS IMMOVABLY CENTRED

EMERSON


רוֹדֶן בודד היה לפני שנתפרסם לתהלה. והתהלה, אשר באתוּ, עשתה אותו אולי בודד יותר. כי התהלה אינה בסוֹפוֹ של דבר אלא סְכוּם כל טעוּיוֹת־ההבנה הנערמות מסביב לשם חדש.

טעויות־הבנה רבות מאד מקיפות את רודן, ותהיה זו משימה ממושכת וּמַלְאָה לעמוד וּללבנן. ואף אין נחיצות בכך: הן נצבות מסביב לַשם, ולא מסביב לַיצירה, אשר צמחה והגביהה מעל לצלילו של שם זה ומסגרתו, והיא אלמונית כשם שאלמוני כל מישור או הים, שהוא עטור־שם רק על גבי מפה, או בספרים ובפי אנשים, ואלו במציאות אינו אלא מרחק, תנועה ומעמקים.

יצירה זו, שעליה ידֻבּר כאן, צמחה מזה שנים, מוסיפה וצומחת כל יום כמו יער ואינה מאבדת אף שעה אחת. אתה מהלך בין אלף פסליו, כורע תחת שפע המכמנים וְהַגִּלּוּיִים, שהיא כוללת, ובלי דעת תַּפְנֶה את רְאִיָּתְךָ אל שתי הידים, אשר מתוכן צמח ועלה עולם זה. הנך נזכר, מה קטנות הן ידי אנוש, עד מה מהר הן מתעיפות, וכמה מועט הזמן הנתן להן להיות רוחשות. והנך מבקש לראות את הידים האלה אשר חיו כחְיוֹת מאה ידים, כעם שלם של ידים, אשר השכים עם זריחת השמש אל דרכה הרחוקה של יצירה זאת. ואתה שואל לאיש, השולט על ידי אלו. מי הוא האיש הזה?

ישיש הוא. וחייו הם ממין החיים, שאי אתה יכול לספר אותם. חיים הללו התחילו והם ממשיכים, ממשיכים והולכי אל תוך גיל מכובד, ודומה עלינו כאלו הם חלפו ועברו מזה מאות רבות בשנים. אין אנו יודעים מאומה עליהם. ודאי היתה להם ילדות, ילדות כלשהי. ילדות שבעוני, קודרת, חותרת ומהססת: ושמא עוד נטועה בהם ילדות זו, כי על כן – אמוֹר אמר פעם אבגוסטינוס הקדוש: – להיכן עלולה היתה זו ללכת? יש בהם כל השעות שחלפו ועברו, שעות הצפיה והעזובה, שעות הספק ושעות הצער הארֻכּוֹת; אלה הם חיים אשר נאספו כי על כן סָפוּ. אין אנו יודעים מאומה על כך. ואולם רק מתוך חיים כאלה, סבורים הננו, יתכן שיהיו נובעים שלמוּת ושפע כאלה של יצירה, רק חיים כמו אלה, שהכל בהם עת ועונה אחת והכל בהם ער ומאום בו לא עבר, אפשר שיעמדו בעלוּמיהם ובאוניהם ויתעלו תמיד מחדש אל יצירות נשגבות. שמא יבוא מועד שבו ימציאו את קורותיהם של חיים אלה, של סכסוכיהם, מקריהם ופרטיהם. הם יהיו קורות שבהמצאה. ספר יספרו על ילד, אשר שכח תכופות לאכול, כי על כן יותר חשוּב היה בעיניו לחרוט דברים עם סכין פגומה בתוך עץ רך, אף ישבצו בתוך ימיו של האיש הצעיר פגישה מן הפגישות, שיש בה משום חזות לגדלות העתידה לבוא, אחת מאותן נבואות שלאחר־זמן, שהן כה עממיות וכה נוגעות ללב. ואפשר מאד שתהיינה אלה מליו של אחד נזיר מלפני חמש מאות שנה אשר אמרן למיכאל קוֹלומב1 הצעיר, הלא הן המלים: “Travaille, petit, regarde tout ton saoul et le clocher à jour de saint-Pol, et les belles oeuvres des compaignons, regarde, aime le bon Dieu, et tu auras le grâce des grandes choses.” “ודברים נעלים יעניקו לך את חסדם”. שמא היה זה רגש פנימי, שהוא חשאי הרבה יותר מלשונו של הנזיר, אשר סח אל האיש הצעיר בפרשת הדרכים עם ראשיתו. כי הלא את זאת דוקא בקש בקשה נפשו: את חסדם של הדברים הנעלים. וכאן היה הלוּבר2 עם יציריו המאירים מן הימים הקדומים, שהזכירו את שמי הדרום ואת קרבת הים, ולידם נצבו פסלים כבדים אחרים, עֲשׂוּיי־מֵאֶבן, שהאריכו ימים מתוך תרבויות אשר מימות עולם והגיעו אל זמנים אל טרם באו. כאן היו פסלי אבן, אשר רדמו, והורגש כי הם יתעוררו בבוא יום דין, פסלי אבן, שלא היה בהם מאום משל יסוד תמותה, ואחרים, אשר נשאו בחֻבָּם תנועה, איזה רחש לב, שנשאר רָטֹב כשהיה, וּכאלו לא היה נשמר בזה אלא כדי שיוענק יום אחד לאיזה ילד אשר יעבור כאן לתֻמּוֹ. ולא רק ביצירות המפורסמות לתהלה והנראות לכל עין היתה זו החיוּת: גם הבלתי־נראה, אף הפעוט, האלמוני והעודֵף היו במדה לא פחותה מלאים מן הרחש העמוק והפנימי הזה, מזה הֶעֱדר המרגוע העשיר והמדהים אשר לחי. גם הדומיה, במקום שם היתה דומיה, הצטרפה ממאות רגעים של תנועה, שהיו מאוזנים. היו כאן פסלים קטנים, ביחוד של חיות, שהתנועעו, או הצטמצמו, וכשישבה כאן צפור, ידוע ידעתם כי צפור היא זו, כי על כן שמים הרקיעו הימנה ונתלוּ סביבה, מרחב היה מקופל ושוהה על גבי כל נוצה שלה, ואפשר היה להתירו ולהרחיבו מאד. ובדומה לכך קרה גם עם החיות אשר עמדו או ישבו על הקתדרלות או רבצו תחת לטפחות, עגומות ועקומות ומרושלות מלשאת את המשא. היו כאן כלבים וסנאים, שרקרקים ולטאות, צבים, עכברוֹשים ונחשים. אחד אחד לכל הפחות מכל מין ומין. והחיות הללו דומה כאלו נלכדו שם ביערות ועל דרכים, ומתוֹך שאלצון לחיות מאחורי שריגי אבן, בין פרחים ועלים, הן הפכו להיות מה שהנן ואשר שומה עליהן להיות עד עולם. אבל היו גם חיות שנולדו בסביבה מאֻבֶּנת זאת, בלי זכר להויה אחרת. הן היו כבר כליל תושביו של זה העולם הזקוף, המתמר, העולה בתלול. בבין הרזון הקנאי עמדו שלדים חדים. פיותיהם היו פעורים וזועקים כפיות של חֵרשים, כי על כן קרבת הפעמונים פרעה את שמיעתם, הם לא כזבוּ, הם השתרעו וסיעו בזה לרוממוּת הפסלים. בעלי־הכנף רבצו למעלה על הַמַעֲקוֹת, ־ כביכול, רק עוברי־אורַח הם ולא בקשו אלא לפוּש משך כמה מאות שנים, לרדת ולחנות על העיר הגדולה והולכת. וחיוֹת אחרות, שמוצאן מן הכלבים, נשענו במאוזן אל שולי המרזב ונתלו באויר, מוכנות לירוק את מי הגשם מבית־בליעתן אשר תפח מרוב יריקות. כולן שנו מטבען והסתגלו, אבל לה הפסידו מאום מחייהן, אלא אדרבא, חיה חיו ביתר עוז ומרץ, חיו לנצח את חיי הלהט והגעש של אותו זמן, אשר הביאן לעולם.

וכל אשר ראה פסלים אלה, חש וידע, כי לידתם לא במצב־רוח, לא בנסיון משעשע למצוא צורות חדשות ובלתי־שכיחות. הנחיצות יצרה אותם. מתוך הפחד בפני בית־דין בלתי־נראה מטעם אמונה בת־משקל בא המפלט אל זה הנראה־לעין, ומן הבלתי־נודע הבריחה אל התגשמות זו. עדין בקשו אותה אצל האלוהים, לא עוד על ידי זה שהמציאו בשבילו תמונות, ונסו לתאר לעצמם את המרוחק מאד: הם היו יראי־שמים מתוך שאספוּ כל פחד וכל עוני, כל צער וכל העויות הדלים והנקלים והביאום אל ביתו, הניחום, כביכול, בכף ידו, שמו על לוח לבו. דבר זה היה טוב מן הציור; כי על כן הציור היה גם כמין אחיזת־עינים, הונאה יפה וחרוצה; הנפש כמהה אל משהו מציאותי יותר ופשוט יותר. וכך נוצרה הפסלות המופלאה של הקתדרלות, זה מסע־הצלב של נושאי־האשמה ושל החיות.

ומי שהסב את ראיתו מן הפלסטיקה של ימי הבינים והביט לעבר הזמן העתיק ושוב מעל פני הזמן העתיק אל ראשיתם של ימי עבר רחוקים מאד, האם לא נדמה הדבר כי הנפש האנושית בקשה שוב ושוב על פרשות הדרכים של חדוה ושל צער אחרי אמנות זאת, המעניקה יותר מן המלים ומן התמונות, יותר מן המשל ומן המראה: אחרי התגלמוּת פשוטה זוֹ של געגועיהם ופחדיהם? לאחרונה היתה אמנות פלסטית נעלה בתקופת הרינסנס: באותם ימים, עם התחדש החיים, עת שעמדו על סוד הפרצוף ועל ההעויה הנשגבה, שהיתה בתהליך של גדוּל.

ועכשיו? האם לא הגיע שוב מועד, מועד הנכסף לבטוי זה, לזה הפרוש העז והנוקב, לאשר היה בה בלתי־מבוטא, מפוזר וּכמו חידה? האמנויות חדשו את נעוריהן באיזה אופן שהוא, קנאה וצפיה מלאו והחיות אותן; ושמא נועדה דוקא אמנות זו, הפלסטיקה, שעוד היתה מהססת בפחדה בפני עבר גדול, למצוא את אשר רק חפשו מתוך נחוּשים וערגונות האמנויות האחרות? היא זוּמנה לסיע לתקופה, שנתענתה בזה, שכל סכסוּכיה שרויים היו בבלתי־נראה. שפתה היה הגוף. ואת הגוף הזה, אימתי ראוהו לאחרונה? שכבה על גבי שכבה נערמו עליו המלבושים, בחינת סיוּד מחוּדש תמיד, אולם בחסותם של קרומים אלה שנתה אותו הנפש הצומחת, שעה שפעלה את פעולתה בשטח הפנים ללא־הפוּגה. הוא היה לגוף אחר. אלו ערטלוהו עכשיו, יתכן כי היו מוצאים בו אלף בטויים לאלמוניוּת ולחדש, שנתהוו בינתים ולאותם רזים עתיקים, שעלו מן הבלתי־ידוע, וכמו אלילי־יאור זרים העלו את פניהם הדולפים מתוך שקיקתם של הדמים. ולא יתכן שגוף זה יהיה יפה פחות מן הגוף הקדמון, מן הדין שיהיה בעל יופי רב יותר. אלפַּים שנה החביאוהו החיים בתוך הידים והם פעלו עליו. הקשיבו לו וטפחוּהו יומם ולילה. הציור חלם על הגוף הזה, הוא פאר אותו באורות והשחיל בו דמדומים, הוא אפף אותו בכל העדוּנים ובכל הלבּוּבים, הוא גפף אותו כגפף עלה־פרח ונִשא על ידו כהנשא על ידי נחשול, – אבל הפלסטיקה, אשר לה היה שיך, לא ידָעתוּ עדין.

כאן היתה משימה, גדולה כָעולם. וזה אשר עמד בפניה וראה אותה, היה אלמוני, אשר ידיו תרו אחרי לחם, בערפל. הוא לבדו לגמרי, ואלו היה איש חולם לאמתו, כי עתה עלול היה להעלות חלום יפה ועמוק, חלום אשר איש לא היה משיגו, אחד מאותם חלומות ממושכים, ממושכים, אשר חיים שלמים חולפים עמהם כחלוף יום אחד. אולם האיש הצעיר שפרנסתו היתה על תוצרת סֶוְר, היה חולם, שהחלום קנה שביתה בתוך כפות ידיו, והוא פתח מיד בהגשמתו. הוא חש היה היכן יש להתחיל: שלוה, שהיתה אצלו, הורתה לו את הדרך הנבונה. בנקודה זו מתגלה כבר התאמתו של רודן עם הטבע, שעליה ידע לומר דברים נאים כל־כך המשורר ג’ורג' רודֶנבַּך3, והוא מגדירו בפרוש ככוח־הטבע. ואמנם כן, יש איזה אורך־רוח נסתר ברודן, והוא העושה אותו כמעט אלמוני, איזוֹ סְבילוּת שאננה ומיושבת, משהו מאורך־הרוח שאצל הטבע וטוּבו, זה המתחיל מלֹא־כלום, כדי להמשיך וללכת בשובה ונחת וברצינות בדרך הרחוקה אל השפע. גם רודן לא דרך עוז להצמיח אילנות בבת אחת. הוא התחיל בנבט, וגם־כן מתחת לפני האדמה. וזה הנבט גדל אל העומק, תקע שורש אחרי שורש, נעץ עוגן, בטרם שעמד להרים נצר כלפי מעלה. דבר זה הצריך עדן ועדנים. “אין להחפז”, אמר רודן לידידיו המעטים, שהיו סביבו, שעה שהללו זרזוהו.

אותו זמן פרצה המלחמה, ורודן נסע לבריסל ועבד, הכל לפי נסבות היום. הוא הוציא לפועל כמה פסלים בשביל בתים פרטיים ורבות מקבוצות הפסלים אשר על בנין הבורסה, ויצר את ארבעת פסלי הזויות הגדולים אשר ליד מצבת הזכרון לראש־העיר – לוז ב־parc d’Anvers. אלו היו הזמנות, שהוציאן לפועל כמיטב מצפונו, בלי שיתן מבע לאישיותו העולה והולכת בו. התפתחותו לאמתה הוסיפה והמשיכה כאלו מן הצד, מגובשת בתוך ההפסקות, בבין הערבַּים, נגולה בתוך הדומיה הבודדת של הלילות, לעצמה, והוא נאלץ לשאת שנים רבות בחלוקה זו של מרצו. הוא היה מחונן בכוחם של אלה, אשר יצירה גדולה נועדה להם, בהתמדתם השתקנית של אלה, שהנם נחיצות.

בעת שהיה עסוק בבורסה של בריסל, הרגיש בודאי, שלא היו עוד בנינים אשר כנסו סביבם את יצירות הפסול, במדה שעשו זאת הקתדרלות, שהיו בחינת אבן־שואבת גדולה בשביל הפלסטיקה בעבר. הפסוּל היה בודד, כשם שבודד היה גם הציוּר, תמונת־הקיר, אלא שזה לא היה זקוק אפילו לקיר, כמו זוֹ. ואף לגג לא היה הוא צריך. זה היה דבר שעשוי היה לעמוֹד לעצמו, וראוי היה לשוות לו לגמרי הויה של חפץ, שאפשר להקיפו מעברים ואפשר להתבונן בו מכל צד. ואף על פי כן הכרח היה שיהיה הבדל בינו לבין דברים אחרים, הדברים הרגילים, שכל אדם מסוגל לנגוע בפניהם. צריך שבאיזה אופן יֵאסר המגע בו, שיהיה מקודש, בדול מן המקרה ומן הזמן, אשר בתוכו קם והיה בודד ומופלא כפניו של חוזה. הכרח היה שיהיה תופש את מקום עצמו, מקום בטוח, שלא השרירות העמידתו בו, וצריך שישולב בתוך קיום־הנצח השלֵו של החלל ובתוך חוקיו הנשגבים. צריך היה לשבצו בתוך האויר שסביבו, כשם שמשבצים בתוך איזה שקע אשר בקיר ולהעניק לו בטחון כזה, מעמד ושגב, הנובעים מהויתו הפשוטה, ולא מתוך ערכו.

רודן ידע, כי הדבר תלוי קודם־כל בבקיאוּת שאינה־מחטיאה בגוף־האדם. לאט, מתוך חקירה־ודרישה, התקדם והגיע עד לשטחו העליון, ואותה שעה הושטה לקראתו יד מן החוץ, שגם היא קבעה בדיוק את השטח העליון הזה ואת תחומו המדויק מצדו האחר, כשם שהיה מן הצד הפנימי. וכל שהרחיק לכת בדרכו הנדחת, כן הורחק כל דבר מקרי, וחוק אחד גרר אחריו חוק שני. ולבסוף היה זה השטח העליון, אשר לו הוקדשה חקירתו. הוא הצטרף מפגישות לאין־מספר של האור עם החפץ, והתברר כי כל פגישה מן הפגישות היתה שונה מחברתה, וכל אחת ואחת מהן מופלאה יותר. בנקודה אחת דומה היה כי הם מקבילים זה את פניו של זה. ובנקודה שניה דומה היה שהם מברכים זה את זה מתוך ההסוס, ובשלישית חולפים זה על פני זה כמו זרים; והיו נקודות ללא־סוף, ולא היתה אף אחת מהן, שלא ארע בה משהו. חלל ריק לא היה כלל בנמצא.

אותו רגע גלה רודן את היסוד העיקרי שבאמנותו, וכן גלה את תאית עולמו. זה היה השטח, השטח השונה בהקפו, השונה בהטעמתו, הקבוע בדיוק, שממנו הכרח שיֵעשה הכל. מכאן ולהבא היה הוא החומר לאמנותו, הדבר, שלמענו עמל, שבשבילו היה עֵר וסוֹבל. אומנותו לא נבנתה על יסוד רעיון גדול, אלא על הגשמה פעוטה בכוחו של המצפון, על משהו הנתן־להשגה, על יכולת. לא היתה בו כל זחיחות־לב. הוא צרף עצמו אל אותו יופי דל וקשה, שעוד יש בידו לסקרו, לקרוא לו ולתקנו. היופי האחר, הגדול, צריך שיבוא, לאחר שהכל יהיה מוכן ומזומן, כמות שבאות החיות אל השוקת, משהושלם הלילה וכל דבר זר אינו צמוד עוד אל היער.

עם גלוי זה התחיל עצם עבודתו של רודן. אותה שעה הפכו אצלו כל המושגים המקובלים על הפלסטיקה לחסרי־ערך. לא היו לדידו לא פוזה, לא קבוצה ולא קומפוזיציה. היו רק שטחים חיים רבים לאין־ספור, היו רק חיים, ואמצעי־הבטוי, אשר מצא לעצמו, ואשר הלם את החיים האלה דוקא. והצו היה, להשתלט על עצמו ועל השפע שבו. רודן תפס את החיים, שהיו מצויים בכל מקום, שאליו הביט. הוא תפס אותם בפרטים הקטנים ביותר, הוא התבונן בהם, הוא הלך אחריהם, הוא חכה להם במעברים, במקום שהם הססו, הוא מצאם במקום שהיו שוטפים, והוא ראה אותם בגדלות שוה בכל מקום, בעָצמה שוה ולוקחי־לב במדה שוה. לא היה אף חלק אחד מן הגוף שיהיה חסר־ערך או פחות־ערך: הוא חי. החיים, הרשומים בפנים כמו על גבי לוח־השעות, קלים לפענוח וידועי שיכות אל הזמן, – היו מפוזרים יותר, גדולים יותר, סודיים יותר ונצחיים יותר בגופים. כאן הם לא התחפשו, כאן הם היו מרושלים אצל המרושלים, וגאים אצל הגאים; ברדתם מבמת־הפרצוף. הורידו את המסכה ונתגלו כהויתם מאחורי קלעי הבגדים. כאן מצא את העולם אשר בזמנו, כשם שהשיג לדעת את עולם ימי הבינים בקתדרלות: מכונס מסביב לערפל מלא־סוד, מלוכד בכוחו של אורגניזם, מותאם אליו ואשר הכשירו לשירוּת. האדם הפך להיות כנסיה, והיו אלפי אלפים של כנסיות, ואין אחת דומה לשניה וכל אחת חיה. ושומה היה להוכיח, כי כולן שיכות לאל אחד.

שנים על שנים התהלך רודן בדרכי החיים האלה בחינת לומד וענָו, שראה את עצמו כראות מתחיל. איש לא ידע על דבר נסיונותיו, לא היה אצלו כל איש־סוד והיו לו מעט ידידים. מאחורי העבודה, שפרנסה אותו, הסתתרה יצירתו המתהוה והממתינה לשעתה. הוא הרבה לקרוא. רגילים היו לראותו ברחובות בְּרִיסֶל עם ספר ביד, אלא שיתכן כי ספר זה היה רק אמתלה להתעמקותו בתוך עצמו, בתפקיד הבלתי־שכיח, שעמד לפניו. כמו אצל כל הפעילים היתה גם אצלו הרגשה, שיש לפניו עבודה כבירה, דחופה, והיא שהכפילה את כוחותיו ואספה אותם. ואם תקפוהו ספקות, אם התעוררו אצלו הסוסים, אם פקד אותו קוצר־רוחם הגדול של המתהוים, הפחד מפני מות מוקדם או האיום של עוני, כי אז מצאו כבר כל אלה בתוכו רוח התנגדות שקט ונכון, עקשנות, איתנות ובטחון, כל הדגלים שלא פורשו עדין של נצחון גדול. שמא היה זה העבר, שעמד ברגעים הללו על צדו. קולן של הקתדרלות, שהוא היה הולך שוב ושוב להאזין לו. וגם מתוך הספרים באו דברים רבים שעודדוהו. הוא קרא בפעם הראשונה את הקומדיה האלוהית לדנטה4. היתה זו התגלות. הוא ראה לנגד עיניו גופות נענים של דור אחר, הוא צפה מעל לכל הימים, אל תקופה, שבגדיה נקרעו מעליה, הוא ראה את פסק־הדין הגדול והבלתי־נשכח שגזר משורר על זמנו. כאן היו מראות שהצדיקו אותו, ושעה שקרא על אודות רגליו הבוכיות של ניקולס השלישי, ידע כבר, כי היה היו רגלים בוכות, כי היה היה בכי, המצוי בכל מקום, השוטף את האדם כולו, ודמעות, שגחו מכל התאים. ומדנטה הגיע אל בודלֶר5, כאן לא היה פסק־דין, לא היה משורר, שעלה למרומי־שמים בכוחו של צל, – איש אחד, אחד הסובלים הרים את קולו והשהה אותו מעל לראשי זולתו, כאלו על מנת להצילם מכליון. ובבתי־שיר אלה היו דברים, אשר חרגו מן הכתב, אשר נראו כאלו לא כתובים הם, אלא כמו חטובים, מלים וצרופי־מלים, שהותכו בידיו הלוהטות של המשורר, שורות שנראו כבליטות, וסונטות, אשר נשאו, כנשוא עמודים עם גֻּלות מטושטשות, את משאו של רעיון־חרדה. הוא חש סתומות, כי אמנות זו, בכל מקום שהיא מסַימת, נוגעת בראשיתה של אמנות אחרת, וכי היא ערגה אל זו האחרת; הוא ראה את בודלר כראות אחד שקדם לו, שלא הלך שולל אחרי הפרצופים ושחתר אל הגופים, שבהם היו החיים גדולים יותר, נראים יותר וחסרי־מרגוע יותר.

מאז אותם ימים היו שני משוררים אלה קרובים תמיד לנפשו, הוא היה הוגה בהם ועל פיהם באחרים, וחוזר שוב אליהם. באותה עת, שבה היתה אומנותו צרה צורה לעצמה, מכינה ומזמנת עצמה, אשר כל החיים שהיא למדה לדעת, היו נעדרי־שם וחסרי־כלום, היו מהלכים רעיונותיו של רודן בין ספרי משוררים וקנו בתוכם עבר לעצמם. לאחר־זמן, כשנגע שוב כיוצר במעגלי־חומר אלה, צצו ועלו בו דמויותיהם בחינת זכרונות מחייו הפרטיים, דאוּבים ומציאותיים, נכנסו ובאו אל יצירתו כבוא אל מולדת.

לבסוף, לאחר שנות עבודה מתוך בדידות, נסה להופיע בפומבי עם יצירה מיצירותיו. היתה זו בחינת שאלה המופנית אל הצבור. והצבור ענה בשלילה. או אז נסגר רודן שוב למשך י"ג שנה. היו אלה השנים, שבהן הגיע, עדין כבלתי־מוכר, למדרגת בגרות של אומן, למעלת שליט בלתי־מוגבל על אמצעיו עצמו, הממשיך ועובד, ההוגה, המנסה, בלתי־מושפע מן התקופה, שלא לקחה בו חלק. ושמא הודות למצב זה, שבו נמשכה התפתחותו כולה בדומיה בלתי־מופרעת, באה לאחר־כך, שעה שהכל התוכחו בו והתנגדו ליצירתו, אותו בטחון עצום. או אז, כשהתחילו לפקפק בו, לא היו עוד אצלו כל פקפוקים לגבי עצמו. כל זה היה כבר מאחורי גבו. גורלו לא היה תלוי עוד מן ההסכמה של הקהל וממשפטו, הדבר נחרץ כבר, שעה שסברו, כי בלעג ובאיבה יתכן להשמידו. בעת שעמד בהתהוותו, לא הגיע אליו כל קול, שום שבח, שעשוי היה להתעותו, שום גנאי, שעלול היה לבלבלו. כגדול פַּרציוַל6 כן גדלה יצירתו בטהרתה, עם עצמה בלבד ועם טבע גדול ונצחי. רק עבודתו דברה אל לבו. היא דבקה אליו עם שחר בהתעוררו, ועם ערב צלצלה ארוכות בתוך כפות ידיו כצלצל כלי־זמר לאחר שעזבוהו. משום כך היתה יצירתו בלתי־מנוצחת כל־כך: כי על כן יצאה לאור עולם מבוגרת כבר; לא עוד כמתהוה היא הופיעה, לא כמבקשת צִדוּק לעצמה, אלא כמו מציאות, שהשליטה את עצמה, והיא קימת, ויש להביאה בחשבון. כמלך, השומע כי בממלכתו עומדים לבנות עיר, והריהו נמלך בדעתו, האם טוב הדבר להעניק רשיון לכך, הוא מהסס, ולבסוף הנו מחליט, כי יש ללכת לסקור ולראות את המקום; הוא בא שמה ומוצא לפניו כרך גדול, מוכן ומזומן, עומד על תלו, בנוי כמימוֹת עולם, על חומותיו, מגדליו ושעריו: כך הגיע ההמון, שעה שנקרא לכך, אל יצירתו של רודן, שהיתה מוכנה ומזומנה מכבר.

תקופת התבגרות זו מוגבלת בשתי יצירות. בראשיתה נצב ועומד הראש של בעל־האף המעוך, ובסיומה דמותו של האיש הצעיר, האיש הקדמון, כמו שקרא לו רודן. ה־Homme au nez cassé נדחה על־ידי ה“סלון, בשנת 1864. הדבר מוסבר מאד. כי על כן מורגש, כי ביצירתו זאת היתה דרך אמנותו של רודן כבר מבוגרת למדי, שלמה לגמרי ובטוחה. באי־רתיעה של ודוּי גדול היתה זו מנוגדת לחוקי היופי האקדמי, שהיה אז עדין היופי השליט היחידי. לשוא שוה רודן לאלילת־המרי שלו אשר בשער־הנצחון ב־place de I’Étoile את המבע הפראי ואת הזעקה הגדולה, לחנם יצרה בריה7 את חיותיו הגמישות, ול”מחול" של קרפו8 לעגו, וּלהתרגל אליו לבסוף כדי כך, שלא הבחינו בו יותר, הכל נשאר על עָמדו. הפלסטיקה המקובלת אז, היתה כמו תמיד זו של הדגמים, של הפוזות ושל האליגוריות, זו המלאכה הקלה, הזולה, האטית, שמצאה את ספוקה בחזרה מוצלחת פחות או יותר על כמה צורות מוסכמות ומוסמכות. בנסבות הללו צריך היה כבר בעל־האף המעוך לעורר את הסערה, שפרצה רק לגבי יצירות מאוחרות יותר של רודן; אלא שנראה הדבר, כי החזירו את הפסל, מתוך שהיה זה מעשה ידיו של אחד בלתי־נודע, בלי שבחנו אותו.

הַרְגֵש מרגישים מהו הדבר אשר עורר את רודן לצור את הראש הזה, ראשו של איש מזקין ומכוער, אשר אפו המעוך עוד הוסיף וסיֵע להבליט את ארשת הצער בפניו; שפעת החיים היתה זו שכונסה בתוך קוי־פנים אלה; המצב היה כזה, שבפנים אלה לא היו כלל שטחים סימֶטריים, כי שום תו מן התוים לא נשנָה וחזר, ולא היה כל חלק בהן אשר נשאר ריק, אם אִלֵּם ואם אדיש. פנים אלה לא נפגעו מן החיים, אלא הן היו לבושות חיים סביב סביב, ודומה שאיזוֹ יד אכזריה עצרה אותם בתוך הגורל, כמו בשבלתם של מים שוטפים ומכרסמים. האוחז מסכה זאת בידו ומתבונן בה מכל צדדיה, נדהם מן החליפות הבלתי־פוסקות של חתכי־הפנים, שאף אחד מהם אינו מקרי, פרי נחוש או בלתי־קבוע. אין בראש זה שום קו, שום חתוך, שום מסגרת, אשר רודן לא ראה אותם מראש ואשר לא רצה בהם. דומה עליך שהנך מרגיש איך נוצרו, קודם – אחדים מן החריצים הללו, האחרים נוצרו מאוּחר יותר, היאך בין קמט זה לבין קמט העובר בין תוי־הפנים, שרויות שנים, שנות צער, ואתה יודע, כי אחדים מאותות הפנים האלה הוטבעו לאט־לאט, כאלו מתוך הסוס, ואלו אחרים כמו הותוו סתם, ורק הֶרגל או רעיון, שחזר ונשנה, המשיך בהם, והכֵּר מכירים באותן פגימות חריפות, שנתהוו בודאי בן־לילה, וכאלו נקורות במקורה של צפור בתוך מצחו הער יתר על המדה של אחד אשר שנתו נדדה הימנו. ויש לזכור בכונה תחלה, כי כל הדברים האלה רשומים בשטח פניו של איש אחד, וכל־כך הרבה תוים קשים ואלמוניים נאצלים מן היצירה הזאת. ואם אתה מניח לפניך מסכה זאת – דומה עליך שהנך עומד על פסגת מגדל ומביט מלמעלה למטה אל ארץ תלולה, אשר בדרכיה הפתלתולות נדדו ועברו ימים רבים. ואם תשוב ותרים אותה הרי שאתה אוחז בידך חפץ, ששומה עליך לקשור לו את התאר יפה בזכות שלימותו. ואולם יופי זה אינו רק תוצאת הפסול הבלתי־שכיח. הוא תוצאה מהרגשת שווי־המשקל, אזון כל השטחים הנפעלים הללו זה אל זה, מתוך ההכרה, כי כל אלה רגעי הרגוש השתלשלו מעצמם מתוך החפץ ובו הגיעו אל קצם. ואם זועזעת מן הצער מרובה־הקולות אשר בפנים האלה, הן הרגשת תיכף ומיד ששום קובלנה אינה מורגשת בהן. אין הן פונות אל העולם; דומה שהן נושאות את צדקתן בתוכן עצמן, סליחת כל נגודיהן בן ואורך־רוח, שהוא דיו כל הצורך לשאת את קשייהן.

שעה שרודן יצר מסכה זאת, ישב לפניו איש שלֵו ובעל פנים שלֵווֹת. ואולם היו אלה פנים של איש חי, ועת שחקר אותן, הוכח לו כי הן היו מלאות תנועה, מלאות חרדה ודכי־גלים. לאורך הקוים היתה תנועה, תנועה היתה בכווּנם של השטחים, וצללים זעו כמו בתוך שֵׁנה, והאור דומה היה חולף־עובר בחשאי על פני המצח. לא היתה איפוא כל שלוָה, אף לא במוֶת; כי עם התמוטה, אפילו המות נכנע לחיים. רק תנועה היתה בטבע; ואמנות, אשר התכונה לתת פרוּש נאמן ונכון לחיים אי־אפשר היה לה לעשות את השלוה, אשר לא היתה בשום מקום, למאֲוָי שלה. לאמתו של דבר לא ידעה גם האמנות העתיקה אידיאל כזה. ודי אם נהרהר בניקֶה9. פַּסל זה לא זו בלבד שהוא מוסר לנו את תנועתה של עלמה יפה, ההולכת לקראת אהובה, אלא שאותה שעה הרי זו גם דמות נצחית לרוח הנושב ביון, מרחקו של והודוֹ. ואפילו הפסלים אשר בתרבויות קדומות יותר לא היו שלֵוים. בתנועתם העצורה של פולחנים עתיקים היה כלול אי־המרגוע בשטחים חיים, כמים בין כתלי הכלי. היו זרמים אצל האלים הסגורים, אלה שהיו יושבים, ואלו אצל העומדים היתה תנועה שנזקה אל על כמזרקות מתוך האבן וחזרה שוב אל חיקה, ומלאה אותו גלים רבים. לא התנועה היא שהיתה מנוגדת לטעמה של הפסלות (שמשמעו פשוט נגוד למהותו של הדבר); אלא שזו היתה רק התנועה שאינה מגיעה אל סיומה, שאין אחרים מחזירים אותה אל שווי־משקלה, והמשתרעת מעבר לתחומיו של הדבר. הפלסטיקה דומה לאותן ערים אשר מימי קדם, שהיו חיות לגמרי בתוך חומותיהן: התושבים לא עצרו משום־כך את נשימתם, ותנועות חייהם לא הופסקו בגלל כן. אלא ששום דבר לא חרג אל מעבר לתחומי המעגל, שהקיף אותן, מאום לא היה מן הצד השני, כלום לא נראה מעבר לשערים, ושום תקוה לא היתה פתוחה כלפי חוץ. כמה שלא תגדל תנועתה של יצירה פלסטית, הריהי מוכרחה לחזור, ויהיה אפילו ממרחקים לאין־קץ, ויהיה זה אפילו מעמקי שמים, היא מוכרחה לחזור אליה, המעגל הגדול מוכרח להסגר, מעגל הבדידות, שבתוכו מבלה המעשה האמנותי את ימיו. זה הוא החוק, אם כי לא בכתב, החי וקים בפסלים אשר מימים שעברו. רודן השיג זאת. הדבר המצין את הפסלים, הרי הוא היותם־עסוקים־לגמרי־עם־עצמם, הוא אשר העניק לפלסטיקה את השלוה; היא לא היתה צריכה לבקש מאומה ולא לצפות אל כלום הבא מן החוץ, לא להתיחס על משהו, שהיה שרוי בחוץ, לא לראות דבר אשר לא היה בה. סביבתה חיבת להיות בתוכה. היה זה הפַּסל ליאונרדו10, אשר הקנה לג’וקונדה את אי־האפשרות לִקְרַב אליה, את זו התנועה הנוטה פנימה, את זו ההתבוננות שאין למצוא דוּגמתה. ודאי היה גם פרנצ’סקו ספוֹרצה שלו דומה לכך, מוּנע על־ידי העויה, הדומה לשגריר גאה של מדינה החוזר אליה לאחר שמלא את שליחותו.

בשנים הארוכות, אשר עברו בין המסכה של בעל־האף־המעוך לבין אותה דמות של האיש הקדמון – נתמשכוּ התפתחויות שקטות רבות בתוך רודן. יחסים חדשים קשרוהו ביתר תוקף עם העבר של אמנותו. עבר זה וגדלותוֹ, שרבים כל־כך נשאוהו כמשא, היה לו בחינת כנף, שנשא אותו. כי על כן אם הוענקה לו אותה שעה איזו הסכמה שהיא, עדוד לאשר רצה ובקש, הרי שזו באה לו מן הפסלים של העולם העתיק ומן המסתוֹר בקפוליו אשר בקתדרלות. אנשים לא דברו ללבו. האבן דברה.

בעל־האף־המעוך הבליט היאך ידע רודן ללכת בדרך פניו של אדם, האיש מימי־קדם הוכיח את שליטתו ללא־גבול על הגוף. “Souverain tailleur d’ymaiges” התאר זה, שאמנים מימי הבינים העניקו זה לזה מתוך הערכה רצינית חסרת קנאה, היה הולם גם אותו. היה כאן פעל גדול כגדלוּת החיים, אשר לא זו בלבד שהיה שוה בתקפו בכל מעמד ממעמדי החיים, אלא שנראה היה כי נתעלה תמיד אל אותה רמת־בטוי. כל שהיה טבוע בפנים, אותה הרגשת־דוָי שביקיצה קשה ובת־בשעה גם אותם געגועים אל הקשה, טבועים היו בכל חלק קטן שבקטנים מחלקי הגוף; כל חלק מן הגוף היה בחינת פה, שהביע זאת לפי דרכו. העין הקפדנית ביותר אינה מסוגלה לגלות בדמות זאת שום פרט, שהיה פחות חי, פחות קבוע ועומד, ופחות ברור. דומה היה הדבר, כאלו עלה כוח ובא בעורקי אדם זה מתוך מעמקי האדמה. היתה זאת צללית של אילן, שסערות האביב עדין יעוּדות לו והנו חרד, כי על־כן הפרי וכל מלוא קֵיצו אינם מצויים עוד בשרשים, אלא הם עולים בחשאי אל הגזע, אשר סביבו סעור תסערנה הרוחות החזקות.

דמות זו חשובה גם מבחינה נוספת. היא מצינת ביצירתו של רודן את לידת התנועה. אותה תנועת־גוף, שגדלה ואשר התפתחה עד למדרגה גבוהה כל־כך ולכוח רב כזה. כאן היא נולדת כהולד מעין, שהיה נובע והולך בחשאי בגוף הזה. היא נֵעוֹרה באפלת הזמנים הקדומים, ודומה היא בגִדוּלה, כהולכת ועוברת את מרחקיה של יצירה זאת כלכת בדרך של אלפי שנים, הרחק מעלינו אל הדורות העתידים לבוא. מתוך הסוס היא מתפתחת בתוך הזרועות המורמות אל על; וזרועות אלה כבדות עוד כל־כך, עד שידה של האחת מהן כבר נחה שוב על הראש. ואולם היא אינה רודמת עוד, היא מכנסת כוח; שם בגובה רב, בפסגת המוח, מקום שם הבדידות, הריהי מכינה עצמה לעבודה, לעבודה של מאות שנים, אשר אין לה סוף ואף לא קץ. וברגל הימנית נעוץ, כמצַפֶּה, הצעד הראשון.

אפשר לומר על תנועה זו, שהיא סגורה כמו בתוך פקע נוּקשה. להטו של רעיון וסערת רצון: הוא נפתח, ונוצר אותו יוחנן בעל הזרועות הדובבות והרוגשות, מי שהליכתו חפוּזה כהליכה של איש, החש שמישהו הולך בעקבותיו. גופו של גבר זה איננו גוף אשר לא עמד במבחן: המדבריות להטוהו, הרעב הכאיב לו, וכל מיני צמא העמידוהו בנסיון. הוא עמד בכולם ונתחשל. שאֵרוֹ הנזירי הצנום כמוהו כנצב של עץ, שבו תקוע המזלג הגבוה של צעדו. הוא מהלך. הוא מהלך כאלו היו בו כל מרחקי עולם וכאלו הוא מחלקם בין אנשים זולתו בהליכתו. הוא מהלך. זרועותיו מספרות על הלוך זה, ואצבעותיו מתפשקות ונראות כאלו הן משרטטות באויר את אוֹת הצעידה.

יוחנן זה הוא ההלך הראשון ביצירתו של רודן. לאחריו באו רבים אחרים. באים אזרחי קָלֶה, הפותחים במהלכם הקשה, וכל צורות ההליכה כאלו מכינות הכל לקראת צעדו הגדול החצוף של בַּלְזַק.

אבל גם תנועת־הגוף של העומד על עמדו מתפתחת והולכת, היא ננעלת, היא מתקפלת כניר הדולק, היא מתחזקת, נסגרת יותר, נרגשת יותר. כזה הוא פסלה של חוה, אשר נועד תחלה להיות מצורף אל שער־הגיהנום. הראש מורכן עמוק אל תוך אופל הזרועות, המתכוצות על החזה כהתכוצן אצל אשה קופאת־מקור. הגב מעוגל, העורף אפקי כמעט, הכוון רכון כאלו לשם לחישה על גופה עצמה, שבו מתחיל לזוּע עתיד זר. ודומה, כאלו משפיע כוח־המשיכה של עתיד זה על חושיה של האשה ומושך אותה מתוך החיים הפזורים למטה אל שרוּת־העבדות הצנועה והעמוק של האמהוּת.

שוב ושוב חוזר רודן בעֵרוֹמים שלו אל רִכּוּן זה לְפנים, אל זו ההקשבה המתוחה אל מעמקי עצמם; כזה הוא הפסל הנפלא, שהוא קרא לו בשם La Méditation וכן הוא גם הפסל הבלתי־נשכח בשם Voix interieure, זה הקול החשאי ביותר של שִירוֹת ויקטור הוּגוֹ, זה העומד מסותר כמעט באנדרטתו של המשורר מאחורי קול זעמו! מעולם לא היה עוד גוף אנושי מוכנס כל־כך מסביב לפנימיותו, כל־כך רכון בכח נפשו שלו ושוב עצוּר בכחו הגמיש של דמו בו. וכי על הגוף הכפוף עמוק הצדה מזדקף קצת הצואר, מתנשא ונושא את הראש המקשיב מעל לשאונם הרחוק של החיים, דבר זה מורגש ומוסבר כל־כך בגדלות, עד שאין אתה יכול להזכר בתנועה שתהיה כובשת יותר ופנימית יותר. ואתה שם לב, כי הזרועות חסרות. רודן השיג, כי במקרה זה הן בחינת פתרון קל יותר מדי למשימתו, כדבר־מה שאיננו שייך אל הגוף, אשר התכון להתעטף בעצמותו הוא, ללא עזרה מן החוץ. אתה נזכר באֶלנוֹרה דוּזֶה11, במחזהו של ד’אַנוּנצִיוֹ12, שעה שהיא עזובה במכאובה, ומנסה לחבק בלי זרועות ולאחוז בלי ידים. תמונה זו, שבה לומד גופה את הגפוף, החורג הרחק מתחוּמו, שיכת אל התמונות הבלתי־נשכחות אשר במשחקה. היא השפיעה רושם, כי הזרועות מיותרות היו, בחינת קשוט בלבד, מעשה עשירים שאינם יודעים מדה, דבר שאפשר להשליכוֹ, לשם שלמוּת העניות. ולא משום שהיא ותרה על דבר־מה חשוב, השפיעה ברגע זה; השפעתה היתה יותר השפעתו של זה הנותן את גביעו מתנה, על מנת לשתות מן הפלג, או כאדם שהוא עירום והנוֹ משהו אובד־עצות בערטוּלו המלא. וכן הוא הדבר גם אצל הפסלים נטולי־הזרועות של רודן; לא חסר כאן שום דבר שיש בו נחיצוּת. אנו עומדים בפניהם כעמוֹד בפני משהו שלם, מושלם, שאינו מצריך עוד השלמה. לא מן ההסתכלות הפשוטה באה הרגשת הבלתי־מושלם, אלא מתוך ישוב־דעת טרחני, מתוך הפדנטיות הקטנונית, האומרת, כי לגוף שיכות זרועות וכי גוף בלי זרועות אי־אפשר לו שיהיה שלם, בשום אופן. לא רחוק הזמן, עת שהיו מתנגדים באותו אופן לעצים כרותים בשוליה של תמונה מן התמונות מידי האימפרסיוניסטים; אלא שהתרגלו מהר עם רושם זה, למדו להבין ולהאמין, בנוגע לציָר בכל אופן, כי אין כל הכרח לזהות שלֵמוּת אמנותית עם שלֵמותו של חפץ, וכי באופן בלתי־מותנה מכך, מתהוות יחידות חדשות בתוך תמונה, שִׁלוּבים חדשים, יחסים ושווּיֵי־משקל חדשים. ובפסלות אין הדבר שונה מזה. בידו של האמן הוא לצרף יחידה מדברים רבים ומן החלק הקטן ביותר של דבר לבנות עולם. יש ביצירתו של רודן ידים, ידים עצמאיות, קטנות, אשר בלי להתיחס לאיזה גוף הריהן חיות. ידים, המזדקרות, נרגשות וזועמות, ידים, אשר חמש אצבעותיהן המפושקות נראות כאלו הן נובחות, בדומה לחמשת גרונות של כלב־גיהנום. ידים מהַלכות, ידים ישנות, וידים המקיצות משנתן; ידים פושעות, עמוסות מורשת, וכאלה, שהן לֵאוֹת, שאינן רוצות עוד מאומה, אשר רבצו באיזו פנה, כרבוץ חיות חולות, היודעות שאין מי שמסוגל עוד להושיען. ואולם, ידים הנן כבר אורגניזם מורכב. מין מפרץ, שאליו זורמים ומתכנסים חיים רבים הבאים ממרחקים, כדי להתפשט משם עם הזרם הגדול של המעשה. יש תולדה של ידים, ויש להן באמת תרבות של עצמן, יופי מיוחד משלהן; מתירים להן את הזכות להתפתחות עצמית, למשאלות עצמיות, רגשות, מצבי־רוח ואהבים. ואולם רודן, מתוך החנוך שחנך את עצמו, יודע כי הגוף מצטרף מזירוֹת זִירוֹת של חיים, חיים המסוגלים להיות אינדיבידואליים וגדולים בכל נקודה מן הנקודות, יש לו הכוח, להעניק לחלק אחד מן השטחים המִּטלטלים הללו את העצמאות ואת המלֵאוּת אשר לדבר השלם. כשם שגוף־האדם הנו בשביל רודן גוף שלם רק במדה שפֹּעַל משותף (אם פנימי ואם חיצוני) מלכד את כל אבריו וכוחותיו, כן מצטרפים מאידך גיסא גם חלקים של גופי־אדם שונים, הקשורים זה בזה מתוך איזו נחיצות פנימית לאורגניזם אחד. יש יד, הנשענת על שכמו של הזולת או על שוקו, ואינה שיכת עוד כליל אל הגוף שממנה היא באה: ממנה ומן העצם שהיא נוגעת או אוחזת בו, מצטרף גוף חדש, גוף נוסף, שאין לו שם וכנוי ואינו שיך לשום איש; ובגוף זה, שיש לו תחומים מסוימים שלו, הוא המדוּבר. הכרה זו היא היסוד לקבוצה של דמויות אצל רודן; ממנה המקור לאותו קשר שבין הדמויות, אותו יחס הדוק שבין הצורות, אותה אי־הפרדה בשום מחיר. אין הוא מתבסס על הדמויות הרתוקות זו אל זוֹ, אין כל דגמים בפניו, שהוא מסדרם ומצרפם, הוא פותח מנקודות המגע החזק ביותר שהן בחינת שיאים של היצירה: במקום שמתהוה משהו חדש, שם הוא פותח והוא מקדיש את כל ידיעת מלאכתו לתופעות מלאות הסוד, המלוות את דבר התהוותו של גוף חדש. הוא עובד כמעט לאור הברקים, הנבזקים בנקודות אלו, והוא רואה רק את אותם חלקי הגוף השלם, שהנם מוארים. קסמה של הקבוצה הגדול של הנערה והגבר, המכונה בשם הנשיקה, נעוץ בחלוקה נבונה וצודקת זו של חיים; דומה הדבר, כאלו זורמים מכל נקודות־המגע גלים לתוך הגופים, צמרמורת של יופי, של תחושה ושל כוח. וכאן היסוד לזה, שדומה עלינו כי הננו רואים אשרה של נשיקה זאת בכל מלוא הגופים האלה: דומה הדבר לשמש עולה, שאורה שרוי בכל מקום. ואולם נפלאה יותר מזוֹ היא הנשיקה האחרת, אשר למענה קמה כחומה מסביב לגנה, אותה יצירה, המכונה בשם Idole Eternelle. אחד ההעתקים של שיש זה היה בידי אויגֶ’ן קַריֶר13, ובדמדומים הדמומים של ביתו חי פסל בהיר זה כחיות מעין, שרוחשת בו תמיד אותה תנועה, אותם גאות ושפל של כוח קסום. נערה כורעת ברך. שְׁאֵרה היפה התכופף כפיפה עדינה לאחור. זרועה הימנית היתה נטוּיה לאחור וידה מצאה מתוך משוּש את רגלה. בשלושה קוים אלה, שמהן אין שום דרך המוליכה אל העולם, כלוּלים חייה, על הסוד שבהם. האבן שמתחתה מעלה אותה אל על, שעה שהיא כורעת עליה. ואתה סבור לפתע־פתאם, כי מצא מצאת במצב זה, שבו נמצאת נערה צעירה זו, מתוך רשלנות או מחמת שהיא חלוּמה או בודדה, העויה עתיקת ימים קדושה, שבה היתה שקועה אֵלַת פוּלחנים רחוקים ואכזריים. ראשה של אשה זאת נטוי קצת קדימה; בארשת של ותרנות, גבהוּת ואורך־רוח, היא מביטה כמו מרוּמוֹ של לילה דוֹמֵם למטה אל הגבר הנועץ את פניו בין שדיה כבתוך תפרחת מרובה. גם הוא כורע ברך, אבל עמוק יותר, עמוק בתוך האבן. ידיו תקועות לו מאחוריו, כאלו הם חפָצים חסרי־ערך וריקים. היד הימנית פתוחה: אתה נבט אל תוכה. גדלות מסתורית נאצלת מקבוצה זאת. אין מעיזים (כמות שקורה תכופות כלפי רודן) ליחס לה ערך. היא בת אלפי ערכים, ובדומה לצללים מהלכים רעיונות סביבה ומאחרי כל אחד מהם היא מתעלה מחדש סתומה וחתומה בבהירותה ואלמוניותה.

משהו ממצב־הרוח של ה־Purgatorio חי בתוך יצירה זאת. שמים קרובים לה, אבל טרם הושגו; תופת קרובה אליה, אבל טרם נשכחה. גם כאן קורן כל הזוהר מתוך המגע, מגע של שני הגופים ומגע האשה עם עצמה.

צֵרוּף־דמויות חדש כל פעם על נושא המגע בין גופים חיים וערים הוא אותו פסל אדיר Porte deL’Enfer, שרודן עבד עליו במשך עשרים שנה של בדידות ואשר יציקתו טרם נעשתה. מתוך התקדמות בחקר תנועת הגופים ואחודם, הגיע רודן לידי חפוש גופים, הנוגעים זה בזה בנקודות רבות, שמגעיהם היו נמרצים יותר, חזקים יותר, נסערים יותר. כל ששני גופים גלו נקודות־מגע רבות יותר, כל שנמשכו זה לזה בקוצר־רוח מרובה יותר, בדומה לחמרים חימיים שקרבתם גדולה מאד, יותר חזקה ואורגנית היתה אותה שלמות חדשה שנצטרפה מהם. זכרונות מתוך דַנטֶה צפו ועלו. אוּגוֹלִינוֹ14 ו“הנודדים” עצמם. וִירגִיליוּס ודנטה דבוקים יחד, שריצת אחוזי־התשוקה, שמתוכה התבלטה בדומה לאילן שקמל ויבש, העויתו המששנית של הכילי. הקֶנטַבְרים, הענקים והמפלצות, הסִירֶנות, שׂעִירִים ונשי שעירים, כל אותן חיות־אלוֹה פראיות וטורפות של יער טרוּם־נוצרי השתערו עליו והוא יצר. הוא הגשים את כל אותן דמויות וצורות בנות דמיונו של דנטה, הוא העלה אותן כאלו מן המעמקים הסוערים של זכרונות אישיים והעניק להן, בזו אחר זו, את הגאולה החשאית של היות־גוף. מאות של דמוּיות וקבוצות של דמויות נצטרפו באופן כזה, ואולם התנועות אשר מצא בדברי המשורר, היו שיכות לזמן אחר; הן עוררו ביוצר אשר הֶחיה אותן, ידיעה של אלפי תנועות אחרות, תנועות של משוש, של אבדן־המגע, של סבל ועזיבה, שנתהוו בינתים, וידיו שלא ידעו כל לֵאוּת, המשיכו וחתרו מעל לעולמו של הפלורנטיני אל העויות ודמויות חדשות כל פעם.

עובד רציני ובעל־כונה זה, שלא חפש מעולם אחרי נושאים ולא בקש לו השגים מלבד אלה, שנתנו להשג על־ידי כלי־מלאכתו המבוגר יותר ויותר, הגיע לדרך זו מתוך שבאוּהו כל דרמות החיים: עכשיו נתגלתה לו העמקות של לילות האהבה, המרחק מלא התשוקה והעצבות, שבו לא היו, כמו בעולם שהוא עֲדַיִן הֶרוֹאי, בגדים, שבו היו הפנים מטושטשות והגופים היו עיקר. הוא בא עם חושים מלֻבָּנים כמי שמחפש את החיים, לתוך הבהלה של מאבק זה, ובכל מה שראה היה: חיים. ולא נתהוָה דֹחַק סביבו, והדבר לא הפך להיות פעוּט ואף לא מחניק. אדרבא, נוצר מרחב. אוירת הקֻּבּוֹת היתה מרוחקת. כאן היו החיים, היו אלף פעמים בכל רגע, היו מתוך דוי וגעגועים, בטֵרוּף ובפחד, בהפסד ובשכר. כאן היתה שאיפה, אשר לא היה לה גבול, צמא גדול כל־כך שספג מימי כל העולם כהספג טפּה אחת, כאן לא היה שקר וכחש, ואלו תנועות הלקיחה והנתינה היו כאן נאמנות ונשגבות. כאן היו הנִבּוּל והחרפות, המֵארוֹת והברכות ולפתע־פתאום השגת, כי אין זה אלא עולם דל, זה המסתיר את כל אלה, המעלים ומעמיד פנים כאלו אינם בנמצא. וזה קים היה. על יד כל קורות האנושיות, השתלשלה והלכה היסטוריה אחרת זאת, אשר לא ידעה כל הסוָאוֹת, כל מוסכמות, כל הבדלים ומעמדות – אלא מאבק בלבד. גם לה היתה התפתחות משלה. מיֵצר היא הפכה לערוָה, מתשוקה בין הגבר לאשה – כמיהת האדם לאדם. וכך היא מופיעה ביצירתו של רודן. עדין נטושה כאן המלחמה הנצחית בין המינים, אבל האשה איננה עוד החיה המוכנעת והנכנעת. היא אחוזת־ערגה ועֵרה כגבר, ודומה הדבר כאלו הם חברוּ יחד זה לזה כדי לחפש אחרי נפשם, שניהם יחד. האדם המתעורר בלילה וקרֵב בחשאי אל זולתו, דומה לחופר מטמונים, הרוצה לחפור ולמצוא את האושר הגדול, הנחוץ כל־כך, על פרשת הדרכים של המין. ובכל תאוות־הבשרים, בכל התשוקות המנוגדות לטבע, בכל נסיונות היאוש והאבדון הללו למצוא את הטעם האינסופי להויה, יש משהו מאותם געגועים, שהם יסודם של המשוררים הגדולים. כאן רעבה האנושיות אל מֵעֵבֶר לעצמה. כאן מוּשטוֹת ידים לקראת הנצח. כאן נפקחות עינים, מביטות במוֶת ואינן חוששת הימנו; כאן מתפתחת גבוּרה נואשת, שתהלתה באה וחולפת כמו חיוך, וכמו שושן היא פורחת ונשברת. כאן סערות הרצון ודוּמיוֹת הצִפִּיָה; כאן חלומות ההופכים למעשים, ומעשים הנמוגים בחלום. כאן זוכים הזוכים בנכסי כוח או מפסידים אותם כמו במשחק־אדירים של קלפים. כל זה מצוי ביצירתו של רודן. הוא, שהתנסה בכל־כך הרבה חיים, מצא כאן את מלוא החיים ועודפיהם. הגופים, שכל אבר בהם היה רצון, הפיות שהיתה להם צורת זעקה; דומה הדבר כי צפו ועלו מעמקי אדמה. הוא השיג את תנועות האלים הקדומים, את יפי החיות וגמישותן, את מהומת המחולות העתיקים ואת תנועות עבודת־אלוהים נשכחת, הקשורות באופן מופלא עם התנועות החדשות, שנוצרו במשך הזמן הארוך, עת שהאמנות סטתה והיתה עוֶרת כלפי כל הגִלוּיים האלה. התנועות החדשות הללו ענינוהו בענין מיוחד. היֹה היה בהן קוצר־רוח. כאחד, המחפש זמן רב אחרי איזה חפץ, והריהו נבוֹך יותר ויותר, מפוזר יותר ונחפז יותר, והוא גורם למהומה סביבו, עורם ערמות ערמות של חפצים, שהוא מוציאן מסדרן, דומה כאלו הוא מתכוֵּן לאלצם שיסַיְעו לו בחפושיו, כך הן גם תנועות האנושוּת, שאינן מוצאות את טעמן לעצמן, והן נעשו קצרות־רוח יותר, עצבניות יותר, נמהרות ופזיזות. וכל השאלות הנסערות של הקיום רובצות סביבן. אלא שתנועותיהן נעשו שוב הססניות יותר. אין בהן עוד אותו קו־ישר שבהתעמלות15 מוחלטת, אשר בכחו נטלו האנשים הקודמים את הכל בידיהם. אין הן דומות עוד לאותן תנועות הגנוזות ביצירות הציור הישנות, לאותן גֶ’סטות שלגבן היו עיקר נקודות־המוצא ונקודות־הסיום בלבד. אל בין שני מומנטים פשוטים אלה נדחקו מעברים לאין מספר, ונתגלה, כי דוקא במצבים אלה של מעבר חלפו וכלו חיי האדם בזמן הזה, פעילותו או אי־יכלתו לפעול. האחיזה־ביד נעשתה אחרת, אחר גם הרמז וגם הוִּתוּר, גם ההחזקה. בכל היה יותר נסיון ואותה שעה גם יותר בּוּרוּת; הרבה יותר חוסר־עוז וכוננות מתמדת נגד התנגדות; הרבה יותר עצבות בגלל אבידה, הרבה יתר הערכה, דעה, שקול־דעת ופחות שרירות־לב. רודן יצר תנועות הללו. הוא יצרן בדיות אחת או יותר, צר מהן פסלים לפי דרכו. הוא הטיל על מאות ומאות של פסלים שהיו רק במעט גדולים מידיו שלו, לשאת את חייהן של כל התאוות, את פריחתן של כל התשוקות ואת עולם כל היצרים הרעים. הוא יצר גופים שהיה ביניהם מגע בכל הנקודות והם היו נעוצים אחד במשנהוּ כאותן חיות בשִׁנֵּיהֶן, ואשר צללו כפסל אחד למעמקים; גופים שהאזינו כהאזין פָנים והיו מושטים כמו שמוּשטות זרועות; חוליות של גופים, נפתולים ושריגים, ואשכולות כבדים של דמויות, שבהם עלתה מתיקות החטא מתוך שרשי הכאב. באותה שליטה מלאה ובישוב־הדעת צרף אנשים זה לזה רק ליאוֹנרדוֹ בּתאורו הגרנדיוֹזי של שקיעת־העולם. כמו שם, כן נמצאו גם כאן אנשים שקפצו אל התהום, כדי שאפשר יהיה לשכוח את הדוי הגדול, ואנשים אשר נפצו את ראשי ילדיהם, כדי שלא יגדלו עוד אל תוך הדוי הגדול. – צבא דמויות הללו הגיע למספר רב יותר מדי, מכדי לשבצם במסגרת שער־הגיהנום ובצלעי־השער. רודן ברר וברר. הוא הרחיק כל מה שהיה בודד יותר מדַי, מכדֵי להכנע לכלל הגדול, כל דבר, שלא היה בו משום נחיצות מוחלטת בענין זה. הוא הטיל על הפסלים וקבוצות־הפסלים שימצאו את מקומם לעצמם; הוא התבונן בחיי העם הזה אשר יצר, אזנו גנבה את דבריהם והוא עשה רצון כל אחד ואחד מהם. באופן כזה נצטרף והולך עולמו של שער זה. השטח, שאליו הודבקו הצורות הפלסטיות, התחיל נֵעור לחיים. עם רבוּי התבליטים שהיו חרישים יותר ויוֹתר, דָמְמה התרגשותן של הדמויות אל תוך השטח. משני צדי המסגרת יש עליה, מעין הזדקפות והתרוממות, בצלעי השער – מעין מפל, גלישה והתמוטטות, היא התנועה השליטה. הצלעות נסוגות אחור במקצת, ושפתן העליונה בדוּלה מן השפה הקדמית ברחבה של המסגרת על־ידי שטח גדול בערך. לפניו, בחלל הסגור חרש, עומד פסלו של החושב, של האיש הצופה בכל גדולתו של המשחק הזה וכל מוראיו, כי על כן הוא מהרהר בכך. הוא יושב שקוע במחשבות ואֵלם, עמוס מראות ורעיונות, וכל כוחו (שהוא כוחו של אחד העושה ופועל) חושב. כל גופו הפך גֻלגולת וכל דמו בעורקיו נעשה מוח. הוא מֶרכז השער, אעפ"י שמעליו, במרומי המסגרת, עומדים שלשה אישים. העומק משפיע עליהם וצר את צורתם ממרחק. הם הרכינו את ראשיהם, שלש זרועותיהם פשוטות לפניהם, נפגשות יחד ומורות למטה לעבר אותו המקום, לאותה תהום עצמה, המושכת אותם בכָבדה. ואולם החושב נושא אותם קרבו.

בין הקבוצות והפסלים, אשר נוצרו לרגל יצירת שער זה, יש רבים בעלי יופי רב. אין אפשרות למנות את כולם, כשם שאין אפשרות לתאר את כולם. רודן עצמו אמר פעם, כי אלו רצה לחזור על יצירה אחת מיצירותיו במלים, יהיה צפוּי לדבר שנה שלמה. רק זאת נתן לומר, כי פסלי קטנים אלה, עשויים מגבס, ארד ואבן, דומים לאי־אלה פסלי־חיות קטנים מן הזמן העתיק, והם עושים רושם של פסלים גדולים ביותר. בבית־מלאכתו של רודן יש פֶסל פנתֵר יצוּק, שגדלו כגודל כף היד, והוא עשו בנוסח יוני (המקור נמצא בתא־המדליות בספריה הלאומית אשר בפריז); שעה שמתבוננים מבעד לגופו ומלפניו אל תוך החלל, הנוצר מארבעה טַסִּים גמישים־מוצקים, דומה עליך כאלו הנך צופה אל תוך מקדש־סלעים הוֹדי; עד כדי כך צומחת יצירה זאת ומתרחבת בשעור מדוֹתיה. וכן הדבר עם יצירות פלסטיקה קטנות אחרות של רודן. על־ידי זה שהוא מעניק להן זויות רבות, רבות לאין ספור, שטחים מושלמים וקבועים, הנו משוה להן גדלוּת. האויר סביבן כמוהו כאויר אשר מסביב לסלעים. אם יש בהן התעוררות, דוֹמה הדבר כאלו הן מרימות את השמים, ומדרון מפלתם גורר כוכבים אחריו.

שמא נוצר אז גם פסל דנאידה, המשתחוה אפים אל תוך שׂערהּ השוטף. נהדר הוא ההלוך האטי מסביב לשיש זה: בדרך הארוכה המקיפה את ההתעגלות השופעת של גב זה, את הפנים הצוללות באבן כצלול בבכי גדול, את היד המספרת כסַפר שושנה אחרונה, עוד פעם אחת על החיים, עמוק בתוך קרחו הנצחי של גוש־האבן. האילוסיה, בת איקרוס, התהווּת מסנורת זו של נפילה חסרת־אונים. וזו הקבוצה היפה, המכונה בשם L’homme et sa pensée. זהו תאורו של איש, הכורע ברך, והמעורר במגע מצחו, מתוך האבן שלפניו, את אבריה העדינים של אשה, הממשיכים להיות דבוקים באבן; המבקש פירושים כאן, ישמח על ארשת של אי־הפרדת הרעיון הצמוּד למצחו של האיש: כי על כן הרעיון בלבד הוא הוא החי ועומד לפניו; סמוכה לו כבר האבן. ודומה לזה הוא גם הראש, הנובע מהורהר וחשאי עד הלסת, מתוך אבן גדולה, הרעיון, זה הגוש של בהירות, הויה וּפָנים, המתרומם לאט־לאט מתוך השֵׁנה הכבדה של הקַיָם ועומד דוּמם. ולאחר מכן הקַרִיאַטִּידָה. לא עוד הקומה הזקופה, הנושאת בקלות או בקושי את משא האבן, אשר תחתיו נצבה, שעה שזה כבר תלוי היה ועומד; אשה עֵרוּמה כורעת ברך, כפופה, מוכנסת בתוכה כולה, שהמשא צר את צורותיה, ואשר כבדוֹ צולל בחינת נפילה מתמדת לתוך כל האברים. על כל חלק קטן שבקטנים בגוף זה רובצת האבן כמו רצון, שהיה גדול יותר, ממושך יותר ועצום יותר, ואף על פי כן לא חדל יהב משאוֹ. הוא נושא כשם שנושאים בחלום את הבלתי־אפשרי, ואין מפלט מכך. ואף תמוטתו וכשלונו נשארו והיו בחינת נשיאת משא, ובבוא עיפות נוספת והיא מאלצת את הגוף לכרוע ולשכב, או אז יש גם בשכיבה משום נשיאת משא, נשיאה עד אין קץ. כזאת היא הקריאטידה.

אפשר, אם תרצו, ללוות את מרבית יצירותיו של רודן בלווּי של רעיונות, להסבירן ולפרשן. לכל אלה, אשר ההתבוננות כשלעצמה הנה דרך בלתי־רגילה וקשה אל היופי, יש דרכים אחרות, דרכי־עקיפין של משמעויות שהן עדינות, גדולות ורבות־תאר. דומה הדבר, כי דבר היות עֵירוֹמים הללו טובים ונכונים, כי כל שווי־משקלם המלא ותנועותיהם, צדקתם הפנימית הנפלאה של יחסיהם, היותם חדורי־חיים, – כאלו כל זה, העושה אותם לפסלים יפים, מעניק להם גם את הכוח, להיות הגשמה מצוינת לחמרים, שהאמן כנסם אל סביבתו, כי על כן קרְאָם בשמם. מעולם לא היה קשור חומר מן החמרים אצל רודן אל דבר האמנות, בחינת חיה הקשוּרה אל עץ. אלא הוא חי אי־שם בקרבתוֹ של הפסל וחי הימנו, מעין משגיח על איזה אוסֶף. אפשר ללמוד לדעת דבר־מה שעה שנזקקים לו; ואולם אם אתה משכיל שלא להזקק אליו, או אז הנך בדוּל יותר, בלתי־מוּפרע, ואתה לומד לדעת עוד יותר.

במקום שם נגרמה התעוררות־רוח ראשונה מידי החומר, במקום שם אגדה נושנה, פרק מתוך שיר, מערכה היסטורית, או נפש מן המציאוּת, שמשו בחינת דחיפה ליצירה, שם נתרגם והולך החומר, – אם רודן הוא העוסק בכך – עם העבודה, יותר ויותר ללשון המעשיות והאלמוניות: נתרגם ללשון ידים, ויש לכל הדרישות שהוצאו לפועל, טעם חדש, המתיחס כולו על ההגשמה הפלסטית.

ברשומיו של רודן, מתקדמת והולכת מתוך הכנה זאת, שכחה זו וזאת החלפה של החומר המעורר. גם באמנות זאת יצר לעצמו אמצעי בטוי אישיים ודבר זה משוה לדפים אלה (ומספרם נמנה במאות) חשיבות שבגלוּי עצמאי ומקורי של אישיות.

כאן נמצאים קודם־כל, מימים קודמים, רִשּׁוּמי־פיח שנכָּרוֹת בהם השפעות של אור וצל חזקים עד להפתעה, כגון Homme au Taureau המפורסם, המעלה לפניך את זכרון רמברנדט16, וכגון ראשו של הצעיר סֶן זַ’ן בַּפטיסט17, או המסכה הזועקת בשם גֶניוּס המלחמה; הכל רשימות ונסויים, אשר סיְעו לאמן להכיר את חיי השטחים ואת יחסם לאתמוספירה. לאחר־כך באים ציור עֵרוֹם, שנרשמו בבטחון דוהר, צורות, מלאות עד לשוליהן, משורטטות בשרטוטי־עט מהירים ורבים, ואחרות, הסגורות בתוך נגוּן שבמשיכה תוססת אחת, וממנה עולה ונראית תנועה אשר נקיונה בלתי־נשכח. כאלה הם הרִשּׁוּמים, שבהם לוה רוֹדן, על פי בקשת אחד האספנים, טופס של “פרחי הרע”. לא אמרת ולא־כלום אם אמרת שיש כאן משוּם הבנה עמוקה בשירי בּוֹדְלֶר; אתה מנסה לוֹמר יותר שעה שאתה נזכר ויודע, כי שירים אלה בשׂביעתם־מעצמם, אינם מאפשרים עוד כל השלמה וכל עליה נוספת, מלבד זו שבתוך עצמם: ואם אתה חש בכל־זאת בשני הדברים הללו, בהשלמה ובעליה, במקום שקויו של רודן נצמדים אל יצירה זאת, הרי שזהו קנה־המדה ליופי הכובש אשר בדפים אלה. רשום־עט זה, אשר הוצב על יד השיר “La mort des pauvres”, חורג בתנועה אחת של גדלוּת פשוטה המתעצמת והולכת מֵעַל לחרוזים נשגבים אלה, עד שדומה עליך, שהיא ממלאה את העולם מראשיתו ועד סופו.

וכאלה הם גם השרטוטים במחט קרה, שבהם נראה מהלך הקוים העדינים עד אין־שעור כדוגמת חתך קיצוני אשר לכלי־זכוכית יפה, הנמשך בדיוק קבוע בכל רגע ורגע, ועובר מעל להויתה של מציאות.

ולבסוף נוצרו גם אותן תעודות מתמיהות על הרגעי, ועל החולף מבלי־משים. רודן נחש, כי תנועותיו הרופפות של הדגם, שעה שהוא סבור כי אין מתבוננים בו, שגלוּיו מהיר מאד, יש בהם תוקף הבעה, אשר אין אנו משערים אותו אפילו, כי על כן אין אנו רגילים ללוותם בשימת־לב מרוכזת ופעילה. מתוך שהדגם לא נעלם מחוג ראיתו והוא מסר את הניר כולו ברשות ידו המנוסה והזריזה, רשם וקבע מספר רב של תנועות, בלתי־מצויות, מפגרות, ונמצא אפוא, כי כוח הבטוי, אשר נאצל מהן, בלתי־שכיח היה; קשרי תנועות, שלא נראו אף פעם ולא הוכרו בחינת שלמות, מתוארות כאן, והיתה בהן אי־אמצעיות, מרץ וחום הרגילים בחייהן של חיות דוקא. מכחול מלא צבע כרוּמי, מהיר, משוּך על פני דפים אלה מתוך הדגשה מתחלפת כל פעם, עצב בעוז לא־ישוער את השטח הסגור, עד כי סבור היית, שהנך רואה לפניך דמויות פלסטיות עשויות חֵמר שרוף, ושוב נתגלה מרחק חדש לחלוטין, מלא חיים שבאלמוניות; ועמקות, שהכל עברו על פניה בצעדים קולניים, העניקה את מימיה לאיש, אשר בכף ידו נחשה זמורת־הערבה.

גם שעה שעמד לְפַסֵּל פורטרטים, שיך היה בטויו הציוּרי של הנושא אל ההכנות, אשר לאחריהן היה רודן נגש לאט ומתוך כונה אל היצירה הרחוקה. כי אף על פי שאין הצדק עם אלה הרואים באמנותו הפלסטית מין אימפרסיוניזם, הרי בכל זאת מהוים הרשמים המדויקים והנועזים שהוא מקבל – אותו עושר רב, אשר ממנו הוא בוחר לבסוף את החשוב ביותר ואת הנחוץ ביותר, לעִצוּבה של סינתּזה בוגרת. שעה שהוא עובר מן הגופים אשר חקר וצר את צורתם, אל הפנים, ודאי דומה היה עליו לפעמים, כאלו יצא מתוך מרחק מלא רוח ומלא התעוררות ונכנס אל תוך בית שבו יושבים אנשים רבים יחד: כאן הכל דחוק ואפל, ומצב־רוח אשר מִבַּיִת שורר מתחת לקשת הגבּות ובצלו של הפה. בה בשעה שאצל הגופים אתה מוצא חליפות ונחשולים, גאות ושפל, מצא תמצא כי אצל הפָנים עומד האויר על עָמדו. דומה הדבר לחדרים, שבהם ארעו הרבה מאורעות, אם של שמחה ואם של צער, אם מאורעות קשים ואם רבי־תקוה. ואף מאורע אחד לא חלף כליל, אף אחד מהם לא בא במקום משנהו; זה הוצג ליד זה ונשאר עומד במקומו קמל כפרח בתוך הכוס. אבל גל הבא מן החוץ, מעם הרוח הגדולה, מביא עמו מרחקים לתוך הבית.

המסכה של בעל־האף־המעוך היה הפוֹרטרֶט הראשון, שיצר רודן. ביצירה זאת כבר משוכללת לגמרי דרכו, – לחדור אל פניו של האדם, חשים בזה את מסירותו הבלתי־מוגבלת אל המצוי, את יראת־הכבוד שלו בפני כל קו שהטביע הגורל, אמונו בחיים, היוצרים גם במקום שהם משנים לרעה. מתוך מין אמון עִוֵר יצר את בעל־האף־המעוך, בלי לשאול מי היה האיש הזה, אשר חייו התחוללוּ מחדש בין ידיו. הוא עשה אותו כשם שעשה הבורא את האדם הראשון, בלי כונה להשפיע דבר אחר מלבד החיים עצמם, חיים שבאלמוניות. אכן, בידיעות נוספות, בנסיון נוסף וגדול יותר היה חוזר אל פניהם של בני־אדם. הוא לא יכול היה עוד לראות את תוי פניהם, בלי שיהרהר ביָמים אשר השפיעו עליהם, בזה צבא בעלי־המלאכה, המהלכים בלי קץ מסביב לכל פנים, דומה כאלו לעולם אין הם מוכנים ומזומנים. מתוך חזרה שלֵוָה וחדורת־הכרה על החיים קנה לו האיש המבוגר הזה כשרון שהיה קודם מנסה ומגשש, ולאחר־כך היה יותר ויותר בטוח ונועז, בפֵרוּש הכתב שהיה טבוע בכל מלוֹאם של הפנים. הוא לא השאיר מקום לדמיונו, הוא לא היה ממציא. הוא לא שָׂנָא אף רגע אחד את מהלך־מלאכתו הקשה. והלא כל כך קל היה לו להחישה בעזרת אי־אלו כנפים. כמו קודם־לכן היה מהלך סביבה הלוך וחזור, מהלך לאורך השטחים הרחוקים, שהיה הכרח לעבור אותם, מהלך כְהַלֵּךְ החוֹרֵש אחר מחרשתו. אבל שעה שהתוה את תלמיו, היה מהרהר בארצו ובעמקי ארצו, על רקיע השמים, הנטוי עליה, על משב הרוחות ועל מפל הגשמים, על כל מה שהיה והכאיב וחלף ושוב חזר ולא חדל מלהיות. והוא האמין בכל אלה עכשיו כי הכיר טוב יותר ופחות מבולבל מן הרבים, לדעת את הנצחי, את הדבר אשר למענו היה גם הצער טוב בעיניו והקושי היה בחינת אמהוּת והכאב היה יפה.

פֵרוּש זה, שהתחיל אצלו במלאכת הפורטרטים, נתלוה מכאן ולהבא יותר ויותר אל יצירתו. זוהי אצלו מדרגה אחרונה, עגוּל קיצוני בהתפתחותו הרחוקה. דבר זה התחיל וּבא לאט לאט. בזהירות רבה פתח רודן בדרך חדשה זאת. שוב פרץ והלך משטח אל שטח קדימה, הלך בעקבות הטבע והאזין לו. הטבע הוא שסִמֵּן בשבילו את הנקודות, אשר ידע עליהן יותר ממה שאפשר היה לשעֵר. משקבע שם את מקומו ויצר מערבוביה קטנה פשטות גדולה, הרי שעשה מה שעשה ישו בשביל בני־אדם, בעת שנקה מחטא את השואלים הנבוכים בעזרת משל נשגב. הוא מלא אחרי כונה של הטבע. הוא שכלל משהו, אשר היה בתהליך של התהוות חסרת אונים, הוא חשף את הקשרים, כשם שעַרבּוֹ של יום מעונן חושף את ההרים, המתמשכים גלים גלים גדולים במרחק.

מלא ממטענן החי של כל ידיעותיו, התבונן כהתבונן בעל־עתיד בפני אלה שחיו סביבו. דבר זה מְשַׁוֶּה לפורטרטים שלו את הוַדאוּת המופלגה, אבל גם את אותה גדלות נבואית, המגיעות בפסליהם של הוּגוֹ או של בלזק לשלמוּת שאין לתארה. ליצור דיוקן היה לדידוֹ לחפש בפנים הנִדוֹנים את הנצח, את אותו חלק של נצח, אשר בזכותו נטל חבל במהלך הגדול של דברים נצחיים. מעולם לא צר את צורתו של מישהו אם לא חלץ אותו במדת־מה ממעמדו לקראת העתיד; כמו שמתבוננים באיזה חפץ מתוך שמעמידים אותו אל מול פני השמים, כדי להבחין באופן ברוּר יותר ופשוט יותר בצורותיו. אין בכך משום מה שנוהגים לכנות בשם יפּוּ, וגם הבלטת האופיני אינו הבטוי לדבר זה. משמעו: להפריד בין הקים ועומד לבין העובר וחולף, להוציא משפט, להיות צודק.

יצירת הפורטרטים שלו כוללת, גם אם לא נביא בחשבון את הָרִשוּמים, מספר גדול של דיוקנאות מושלמים ואמנותיים. יש כאן פרוטומות בגבס, באֲרד, בשיש ובאבן־חול, ראשים עשויים חֵמר שרוף, ומסכות שפשוט יִבְּשוּ אותן. דיוקנאות נשים חוזרים ונשנים בכל זמני יצירתו. הפרוטומה המפורסמת אשר במוזיאון לוכסמבורג היא מן המוקדמות ביותר. היא מלאה חיים מיוחדים במינם, יפה, בעלת קסם נשיי מסוּים, אלא שיצירות רבות מאוחרות עולות עליה בפשטותן וברכוזן. זוהי אולי היצירה היחידה בין יצירותיו של רודן, שלא סגולותיו של פַּסָל זה בלבד העניקו לה את יפיה; פורטרט זה חי בחלקו גם בחסדה של אותה גְרָצִיּה, העוברת בירושה מזה מאות בשנים בפלסטיקה הצרפתית. היא מבריקה במקצת באותה אֶלֶגַנְטיּוּת, שבה מצטין אפילו הַפִּסּוּל הרע אשר למסורת הצרפתית; אין היא משוחררת מאותה השגה גַלַּנְטִית של ה־belle femme, שרצינוּתו של רודן ומלאכת מחשבתו דלגו עליה במהירות רבה מאד. אכן, מעשה נכון הוא, להזכר במעמד זה, כי שׂוּמה היה עליו להתגבר גם על רגש מוֹרשה זה; הוא צריך היה לדכא בתוכו יכולת־מלידה, על מנת להתחיל כאחד דל לחלוטין. והוא לא היה צריך משום כן לחדול מלהיות צרפתי; הלא גם אמני הקתדרלות צרפתים היו.

דיוקנאות־הנשים המאוחרים יותר יש להם יופי אחר, מבוסס על יתר עמקות ופחות שכיח. ויש להוסיף אולי, ולומר, כי ברוב המקרים היו אלה נשים מחוץ־לארץ, בנות אמריקה, שרודן פסל מהן פרוטרטים. יש ביניהם כאלה, שמלאכתם נפלאה, פסלים שהם נקיים כמו אבני־פתוח עתיקות ובתוליות. פנים, אשר חיוכן אינו אחוז בשום נקודה והוא מרחף כאותה הינומה על גבי תוי הפנים, עד שנדמה כי הוא נשא אל על עם כל נשימה ונשימה. שפתים קפוצות באופן מופלא, ועינים הצופות, מעל לכל הדברים, לתוך ליל־ירח נצחי, פקוחות לרוָחה וחלוּמוֹת. ואעפי"כ הרי זה דומה כי רודם משיג ורואה פניה של אשה בעיקר בחינת חלק מן הגוף היפה, וכאלוּ היה רוצה, שהעינים תהיינה עיני השְׁאֵר והפה פיו של השְׁאֵר וביָצרו ובהתבוננו בכלל באופן כזה, הריהו מעניק גם לפנים ארשת תקיפה כל־כך ונוגעת־ללב של חיים בלתי־נודעים, עד שדיוקנאות הנשים (אם כי דומה שנכּרת בהם “מלאכה”) נראים כמוצלחים ביותר.

שונה הדבר לגבי דיוקנאות־גברים. את הויתו של הגבר קל יותר לתאר כמכונסת בחלל פניו. ונתן אפילו לשער, כי יש רגעים (רגעי שלוה ורגעי התעוררות), שבהם כל החיים נתכנסו ונתגבשו בתוך הפנים. רגעים כאלה בוחר לו רודן, שעה שהוא רוצה לפסֵל פורטרט של גבר; או מוטב יותר: הוא יוצר אותם. הוא פושט ידו אל מרחקים. אין הוא מסתפק ברושם הראשון, ואף לא בשני, ואף לא באחד מן הראשונים. הוא מסתכל ורושם. הוא רושם תנועות, שאינן ראויות אף למלה אחת, פניות ופניות־למחצה, ארבעים קצורים ושמונים פרוֹפילִים. הוא מפתיע את הדגם שלו ותופשוֹ בהרגליו ובמקריו, בארשות שהנן בתוך התהוותן, ברגע של עיפות והתאמצות. הוא יודע את כל המעברים בתוי־פניו, הוא יודע מאין בא החיוך ולאן הוא חוזר וצולל. הוא חי את פניו של האיש כחיות מערכה במחזה, שהוא עצמו משתתף בו, הוא עומד בתוכי התוך, ולגבי מאום מן המתארע אינו אדיש ושום דבר אינו מתחמק מעיניו. אין הוא נותן לנוגע־בדבר לספר על עצמו, אין הוא רוצה לדעת עליו מאומה, מלבד מה שהוא רואה. אבל הוא רואה הכל.

וכך שוהה הוא זמן רב אצל כל פרוטומה. החומר מתרבה, חלק ממנו בחינת רשומים, בני שרטוטי־עט מעטים וכתמי־טוש, וחלק אחר מקובץ בזכרון; כי על־כן גם את הזכרון שכלל רודן ועשהו לאמצעי עזר בטוח ונכון. עינו רואה בעת הישיבות הרבה יותר משהוא מסוגל להוציא לפועל בשעתן. אין הוא שוכח דבר מזה, ופעמים רבות, לאחר שהדגם עזב אותו, רק מתחילה בשבילו המלאכה כשלעצמה על סמך המלאי שבזכרונו. זכרונו מרוּוָח ונרחב; הרשמים אינם משתנים בתוכו, אלא הם מתרגלים אל מגוריהם, וכשהם חורגים מכאן וזורמים אל תוך ידיו, דומה הדבר כאלו הן תנועות טבעיות של הידים האלה.

דרך־עבודה זאת מוליכה אל סִכּוּם של מאות ומאות רגעי־חיים: וכן הוא גם הרושם שמשפיעות פרוטומות אלה. הנגודים הרבים והרחוקים והמעברים הבלתי־צפויים, שמהם מצטרף האדם, והתפתחותו הנמשכת והולכת של האדם, מזדמנים כאן יחד לפגישות מוצלחות והם אחוזים זה בזה בכוח של דבקות פנימית. מכל מרחקי היותם מכונסים אנשים אלה, כל אקלימי מזגם נפתחים בהֶמִיספֵירוֹת של ראשם. הנה כאן הַפַּסָּל דָלוּ18, מלבד מרץ שבאורך־רוח ושבחמדנות רוחשת בו גם ליאות עצבנית, וכאן המסכה ההרפתקנית של הֶנְרִי רוֹשפוֹר19, והנה אוֹקטָב מִירְבּוֹ20, שבו מדמדמים, ליד איש המעשה, חלומו של משורר וערגותיו, וּפוּבִי דֶה שָׁבָן21 וגם וִיקְטוֹר הוּגוֹ22, שרודן מיטיב כל כך להכירו, וכאן הארד היפה עד אין תאור, והוא דיוקנו של הציר זַ’ן פוֹל לוֹרֶנְס23, שצלומו המוצלח מצורף לספר זה. פרוטומה זוֹ היא אולי הפסל היפה ביותר במוזיאון לוכסמבורג. שטחו העליון מושלם בכח תפיסה גדולה כל כך, סגור כל־כך בעמידתו, כל כך איתן בהבעתו, ער כל־כך ונרגש, שאין אתה יכול להתחמק מן ההרגשה, כי הטבע עצמו נטל יצירה זאת מידי הפסל, כדי לשמור עליה כשמור על אחד מנכסיו הנאהבים ביותר. הנחושתן הנהדר, שצפויו השחור מצבע העשן, ננעץ במתכת כאש, מְלַהֵב ונתז, מסַיע הרבה להשלמת יפיו הנורא־איום של פסל זה.

יש גם פרוטומה של בַּסְטְיֶן־ לֶפַּג'24, יפה ומלנכולי, שארשתו ארשת של אדם סובל, שעבודתו היא אצלו פרידה מתמדת מיצירתו. הוא נעשה בשביל דַמְִוילֶה25, הכפר הקטן שבו נולד הציָר, והוצג שם בחצר הכנסיה. והריהו בעצם מצבת־זכרון. בכל הפרוטומות של רודן, בשכלולן ובצורתן המהלכות בגדוֹלוֹת יש משהו ממצבת־הזכרון. לשם כך יש צורך בתוספת פִשוּט של השטחים, בברירה חמורה יותר של הנחיצוּת, בתנאי שהדבר יהיה נראה למרחוק. האנדרטות, שיצר רודן, מציְתות תמיד יותר ויותר לתביעות הללו. הוא התחיל באנדרטה של קלוֹד גֶ’לֵה26 בשביל נַנְסִי27; ויש משום עליה תלוּלה, מנסיון ראשון מענין זה ועד להשג הנעלה עם בַּלְזַק.

רבות מאנדרטאותיו של רודן נמכרו לאמריקה, והמשוכללת שביניהן נהרסה במהומות בצ’ילי עוד בטרם הוצבה במקומה היעוד. היה זה דיוקן־ברכיבה של הגנרל לינש28. בדומה ליצירת־המופת האמנותית של ליאונרדו, שאליה דמתה אולי בכוח הבטוי ובתוקף המזיגה הנפשית המצוינת שבין הסוס ורוכבו, חרץ הגורל שגם פסל זה לא ישמר. לפי דגם קטן עשוי בגבס השמור במוזיאון רודן במוידון29 יש להסיק, כי היה זה דיוקנו הפלסטי של איש רזה, שתקע עצמו באוכּף בחינת נגד ומצַוֶה, לא בצורה הברוטלית של אדנות נוסח קוֹנדוֹטְיֶרָה אלא עצבני ונרגש יותר, יותר כמי שמוציא לפועל את השליטה בחינת משְׂרָה ואינו חי אותה כחיות חיים. כבר כאן התרוממה, אגב, יד הגנרל המורה קדימה מתוך כלל הַמַסָּה של הפֶּסֶל, מתוך האדם והחיה; וענין זה הוא המשַׁוֶה גם למעמדו של ויקטור הוגו את הרוממות הבלתי נשכחת, מעניקה לו את זו ההתיחסות הרחוקה, את זאת השליטה, שהנך מאמין בה עם הרגע הראשון. זו יד הישיש הגדולה והחיה, הסחה עם הים, לא מן המשורר בלבד היא באה; היא יורדת מפסגת כל הקבוצה כרדת מעל הר, שבמרומיו התפללה, בטרם דברה. ויקטור הוגו הנו כאן המגוֹרש, הבודד מגֶרְנֶסִי, וזה אחד מפלאיה של האנדרטה הזאת, שהמוזות המקיפות אותה אינן משפיעות בחינת דמויות הבאות לבקר אצל הנעזב: אדרבא, הן הן הבדידות שהגיעה לבליטה. על ידי ההַפְנָמָה של הדמויות הבודדת והרכוּז, ומותר לומר: מתוך פנימיותו של המשורר השיג רודן את הרושם הזה; כיון שיצא גם כאן שוב מהדגשת יחודן של נקודות המגע, הרי שהצליח לעשות את האַקטים העֵרים להפליא כעין אברים של האיש היושב. הם אצלו בחינת תנועות גוף נרחבות שיצאו הימנו, תנועות, אשר היו כל כך יפות וצעירות, עד שאלילה מן האלילות העניקה להן את החסד, לא להטשטש עוד, אלא להוסיף ולהתקים לעולם בדמות נשים יפות.

בשביל דיוקנו של המשורר עצמו עשה רודן נסיונות רבים. בשעות קבלות הפנים במלון לוּזִיניַן30 היה מתבונן מתוך משקע של חלון, ורושם מאות על מאות תנועות של הישיש וכל מיני הבעה של פניו העֵרוֹת. מהכנות אלה נוצרו דיוקנאותיו של הוגו על ידי רודן. לשם האנדרטה היה צורך בהעמקה נוספת. הוא דחה את כל הרשמים הבודדים האלה, כנס אותם יחד במרחק, וכשם שצרו אולי משורת קטעים את דמותו של הומירוס, כך יצר מכל מראות זכרונו את הדמות האחת. ולדמות האחת האחרונה הזאת שִׁוָּה גדלות של אגדה. כאלו כל זה לא היה יכול להיות בסופו של דבר אלא בתור מיתוס והוא מזכיר סלע נשא באופן פנטסטי על שפתו של ים, ובצורותיו הנדירות ראה ראו עמים רחוקים כעין תנועה רדומה.

את הכוח הזה, להעלות עבר למעלת נצחיות, גלה רודן תמיד שעה שנושאים או אישים היסטוריים בקשו לקום לתחיה באמנותו; ביתרון־כח נראה דבר זה בפסל אזרחי קָלֶה31. מה שהיה כאן נושא, מצומצם היה בשורות מעטות בכרוניקה של פְרוּאַסָּר32. היה זה הספור בדבר העיר קלה שהיתה נצורה על־ידי צבאות אֶדוּאַרד השלישי, מלך אנגליה; והיאך אין המלך רוצה לגמול חנינה לעיר הגוֹוַעת מפחד הרעב; והיאך מסכים לבסוך המלך הזה, להרפות מן העיר, אם ששה מבחירי אזרחיה יִמָּסְרוּ לידיו “אל מנת שיעשה בהם כעולה על רוחו”, והוא תובע, שהם יעזבו את העיר, גְלויי ראש, לבושים רק כתונות לבשרם, חבל תלוי על צואריהם ומפתחות העיר והמצודה בידיהם. הכרוניסטן מתאר להלן את המחזה שהתארע בעיר; הוא מפרט היאך נותן ראש־העיר זַ’ן דֶה וְיֶן33 הוראה לצלצל בפעמונים, והיאך מתאספים האזרחים בככר השוק. הם שמעו לבשורה הרעה, מחכים ושותקים. אבל מיד מתעוררים ביניהם הגבורים, הבחירים, החשים בתוכם את יעודם, היעוד למות. כאן פורצת מתוך מליו של הכרוניסטן זעקת ההמונים ובכיתם. הוא עצמו דומה להיות מזועזע רגע אחד והוא כותב בעט רוטט. אבל הוא מתעודד שוב. לארבעה מן הגבורים הוא קורא בשמם, ושנים מהם הוא שוכח. על האחד הנו אומר, כי הוּא הוא האזרח העשיר ביותר בעיר, על השני שהיה בעל רכוש וידוע כבוד ו“שתי עלמות יפות היו בנותיו”, על השלישי הוא יודע רק זאת, שהיה עשיר בנכסים ונחלאות, ועל הרביעי, שהוא היה אחיו של השלישי. הוא מפרט, כי הם התפשטו עד לכותנתם, כי קשוֹר קשרוּ חבלים לצואריהם וכי כך יצאו לדרך עם מפתחות העיר והמצודה. הוא מספר, היאך הגיעו אל מחנהו של המלך; הוא מתאר באיזו אכזריות קבל המלך את פניהם והיאך עמד כבר על ידם התלין, שעה שהנסיך, על פי בקשת המלכה, חנן אותם. “הוא שמע בקול רעיתו” – אומר פרואסר, “כי על כן היתה הרה מאד”. יותר אין מאום בכרוניקה.

ואולם בשביל רודן די היה בחומר זה. הוא חש מיד, כי בספור זה היה רגע אחד, שבו ארע דבר־מה גדול, משהו אשר לא ידע זמן ושם, משהו בלתי תלוי ופשוט. הוא הפנה את כל שימת לבו אל רגע היציאה. הוא ראה, היאך התחילו אישים אלה את הלוּכם; הוא הרגיש, היאך קמו והיו באיש איש מהם כל החיים כולם, שהיו בו, היאך עמד כל אחד מהם עמוּס עֲברוֹ, מוכן ומזומן, להובילו מן העיר העתיקה. ששה אישים צפו ועלו לפניו, ואף אחד מהם לא דמה אל חברו; רק שני אחים היו ביניהם, וביניהם היה אולי דמיון מסוים. אבל כל אחד מהם החליט על פי דרכו הוא את החלטתו, וחי את השעה האחרונה הזאת לפי אופן שלו, חגג אותה עם נפשו וסבל אותה על בשרו, שהיה קשור בחיים. ולאחר מכן לא ראה עוד אפילו את הדמויות. בזכרונו קמו ועלו תנועות־גוף, העויות של וִתוּר, של פרידה, של בּטוּל. תנועות על גבי תנועות. הוא כנס אותן, הוא צר את צורות כולן, הן זרמו ובאו עָדָיו ממלוֹא כל הכרתו. דומה היה עליו, כאלו קמו ועמדו בזכרונו מאה גבורים ודחקו עצמם אל הקרבן. והוא קבל את כל המאה ועשה מהם ששה. הוא צר אותם עֵירומים, כל אחד לעצמו, על גופותיהם הדובבים בקפאונם. גבוהים משעור קומתם בחיים: לפי מדת הגדלוּת הטבעית אשר בהחלטתם.

הוא פסל את האיש הזקן שזרועותיו תלויות לו, כי על כן רפויות הן בפרקיהן; והוא העניק לו את הצעד הכבד, הנסרח אחריו, את ההליכה התשושה של הישיש, והבעה של לֵאוּת, השוטפת לאורך פניו ועד לתוך זקָנו.

הוא פסל את האיש, הנושא את המפתח. יש בו חיים לשנים רבות עוד והכל נדחק אל תוך השעה האחרונה הפתאומית. קשה לו לשאת זאת. שפתותיו חשוקות, ידיו נעוצות במפתח. הוא שִׁקַּע אש בתוך כחו, והוא נשרף בו, בקשיוּת ערפו.

הוא פסל את האיש, האוחז בשתי ידיו את ראשו הכפוף, כאלו על מנת להתרכז, כדי להיות עוד רגע אחד עם עצמו.

הוא פסל את שני האחים, שאחד מהם עוד מביט חזרה, שעה שהשני מטה ראש בתנועה שבהחלטה ובהתמכרות, כאלו הוא מכינו כבר בשביל התלין.

והוא פסל את תנועתו המטושטשת של אותו איש, “העובר את דרך החיים”. “העובר ושב” כנה אותה גוּסְטָב גֶפרוֹי34. הוא כבר מהלך, אבל הוא פונה עוד פעם חזרה לא אל עֵבֶר העיר, לא אל עבר הבוכים, ולא אל ההולכים עמו. הוא פונה חזרה, אל עצמו הוא. זרועו הימנית מוּרמת, מתכופפת, נושרת; ידו מתפשקת בחלל האויר, ומרפה ממשהו כדרך שמחזירים את החרות לצפור. זוהי פרידה מכל בלתי־ידוע, מאוֹשר, שטרם בא, מצער, אשר יצפה עכשיו לשוא, מאנשים החיים אי־שם, ואשר עלול היה לפגשם אי־פעם, מכל האפשרויות של מחר ומחרתים, ואף מאותו מוֶת, שאדם רואה אותו לעצמו מרוחק, נדיב ושלֵו, ובסופו של זמן ממושך, ממושך. פסל זה, כשהוא נצב יחידי בגן ישן ואפלולי, ראוי לו להיות כעין אנדרטה לכל המתים בְּאִבָּם.

וכך העניק רודן חיים לכל אחד מאישים אלה בתנועה אחרונה זו של חיים.

הפסלים היחידים משפיעים שֶׂגֶב בשעוּרם הפשוט. אנו מהרהרים אותה שעה בדוֹנָטֶלוֹ35 ואולי בפסלי קְלוֹ סְלוּטֶר36 ונביאיו במצודת דִיז’וֹן37.

דומה הדבר קודם כל, כאלו לא עשה רודן מאומה יותר, על מנת ללכדם. הוא העניק להם את הלבוש המשותף, את הכתונת ואת החבל, והעמיד אותם זה אצל זה בשני טורים; השלושה שהנם כבר בתוך ההלוך, בטור ראשון, האחרים, מתוך פניה לימין, מאחריהם, דומה כאלו הם נלוים. המקום, שנועד בשביל האנדרטה, היה השוק בקָלֶה, אותו מקום עצמו שבו החל המצעד הקשה. שם היו צריכים פסלים שקטים אלו לעמוד, גבוהים, מדרגה זוּטא אחת בלבד מעל פניו היומיום; דומה כאלו היתה הצעידה המצערת צפויה ועומדת, בכל זמן ועת.

אולם בקלה מאנו לקבל את הַכַּן הנמוך, כי על כן היה זה כנגד ההרגל. ורודן הציע אז מעמד אחר. צריך, דרש הוא, לבנות מגדל סמוך לים, מרובע, כהקף הבסיס, עם קירות צנועים, מפוסלים, בגובה שתי קומות, ושם למעלה יש להציב את ששת האזרחים בתוך בדידות הרוח והשמים. אפשר היה לנחש מראש, כי גם הצעה זו תִדָּחֶה. ואעפי“כ היה מעמד זה כמו נעוץ בהויתה של היצירה. אלו נעשה הנסיון, כי עתה היתה נתנת הזדמנות בלתי־מצויה להתפעלות מן הקבוצה, המצטרפת משש דמויות בודדות, ומלוכדת אעפי”כ עד שנראה היה כאלו הוא דבר אחד ואחיד. אותה שעה עצמה לא נגעו זה בזה הפסלים הבודדים, והם עמדו כעמוד אילנות אחרונים ביער שנכרת, והדבר אשר אִחֵד אותם היה רק האויר, שלקח חבל בהם באופן מיוחד. כל מי שהלך והקיף את הקבוצה הזאת, היה נרעש בראותו היאך עלו מתוך דכי הגלים לאורך השולים התנועות בנקיונן ובגדלותן, עלו, עמדו וכאלו גלשו חזרה אל תוך ההמון, כאותם דגלים, שעה שמקפלים אותם. כאן היה הכל ברור ומסוים. לְמִקְרה – דומה שאין כל מקום. ככל הקבוצות ביצירת רודן היתה גם זו סגורה בתוכה, עולם לעצמו, שלֵמוּת, מלאת חיים, אשר סבבו הלכו ולא אבדו מפני הֶפסק הזרימה באיזה מקום. במקום המגע השתלבו כאן החתכים, שגם הם היו כעין מגע, אשר טושטש מאד באמצעות האויר, שהיה שרוי בזה, מושפעים הימנו ומשתנים על ידו. קמו מגעים מן המרחק, פגישות, משיכת־גומלין של צורות, בדומה למה שאנו רואים אצל גושי עננים או אצל הרים, אשר גם האויר השרוי ביניהם אינו בחינת תהום, המפרידה, והוא יותר בחינת צנור והמשך, מעבר בעל הַדְרָגָה אטית.

רודן ראה מאז ומתמיד חשיבות מרובה בשתוף האויר. הוא שבץ את כל פסליו פרט אחרי פרט, בתוך החלל, וזהו שהעניק להם את הגדלות ואת העצמאות, את זו הבגרות שאין לתארה, ואשר הבדילה אותם מכל השאר. ואולם, כיון שמתוך פירוש הטבע, הגיע לאט לאט אל הגברת הבטוי, הוּכח, כי על־ידי כך הגביר גם את יחס האוירה אל יצירתו. כי על כן, היא שהקיפה ביתר תשוקה וערנות את הפרטים המלוכדים. אם עמדו פסליו קודם לכן בחלל, הרי עתה דומה היה כאלו הוא רתקם אל עצמו. רק אצל כמה מן החיות שעל הקתדרלות נתן היה להבחין בכגון זה. גם אצלו שותף אויר באופן מיוחד במינו: נראה היה, כאלו הוא נוכח כאן בחינת דומיה או רוח, הכל לפי מה שהיה שוטף ועובר אם על פני חלקים מוטעמים יתר או חרישיים יתר. ולמעשה, שעה שרודן גבש את השטח העליון של יצירותיו בשיאים, שעה שרומם את המרומם, ושוה עומק יתר לחלל, הרי שעשה ביצירותיו, כאשר עשתה האתמוספירה עם הדברים שהופקדו ברשותה במשך מאות שנים. גם היא רכזה, העניקה עומק והסירה אבק, ובעזרת גשם וכפור, שמש וסערה היתה מחנכת את הדברים האלה לחיים, שחלפו ביתר אטיות, בתמוּר, במאפל ובשהות.

עוד לגבי אזרחי קלה הגיע רודן על פי דרכו אל היכולת הזאת: בה מושתת היה העקרון המונומנטלי שבאמנותו. באמצעים כאלה מסוגל היה ליצור פסלים הבולטים מרחוק, פסלים שהיו מוקפים לא רק אויר קרוב, מוקפי השמים כולם. הוא מוכשר היה באמצעות פרט חי, כבאמצעות ראי, לתפוס ולהניע מרחקים, והוא מסוגל לצור תנועה שנראתה כגדולה בעיניו ולאלץ את החלל לקחת חלק בה.

כזה הוא אותו עלם צנום, הכורע ברך והפושט זרועות קדימה ואחורה בג’סטה של קריאה ללא גבול. רודן קרא לפסל זה בשם הבן האובד, אבל היא קנתה לה, לא ידוע מאין, לפתע־פתאם את השם תפלה. והיא מגביהה ועולה גם על כך, אין זה בן הכורע ברך לפני אביו. תנועה זו מזקיקה אלוהים, ובזה. העושה תנועה זו, אתה מוצא את כל אלה הזקוקים לו. כל המרחקים שיכים לפסל זה; הוא יחידי בעולם.

וכזה הוא גם בלזק. רודן שִׁוָּה לו גדלוּת, העולה אולי על דמותו של סופר זה, הוא תפס את יסוד הויתו, אלא שהוא לא הסתפק בתחוּמיה של הויה זאת: למען אפשרויותיו החיצוניות והרחוקות, למען הבלתי־מושג שלו המשיך את הקו הכביר הזה, שכדוגמתו אתה מוצא במצבות־אבן של עמים קדומים בעבר. הוא בקר במולדתו של בלזק, נופיה של טוּרֶן38, הנזכרים ונשנים כל פעם בספריו, הוא קרא מכתבים שלו, הוא חקר את הצלומים המצוים והוא חזר אל כתביו, שוב ושוב; על כל הדרכים המסועפות והשלובות של יצירה זאת פגשתו אוכלוסית בלזק, משפחות שלמות ודורות, עולם מלא, הסבור כי יוצרו חי עוד, ודומה שהוא חי מפיו ומתבונן בו. הוא ראה כי כל אלף הדמויו, אף אם תעשינה מה שתעשינה, לעולם הן עסוקות רק באחד, בזה אשר יצר אותן. וכשם שאפשר אולי לשער על פי ההעויות הרבות של אולם־צופים ולדעת מה מתרחש על קרשי הבמה, כן חפש הוא בפָנים הללו את האיש אשר לא נעלם עוד לגבן. הוא האמין, כמו בלזק, במציאותו של עולם זה, ואף עלה בידו לרגע קט להשתלב בתוכה. הוא חי, כאלו גם אותו יצר בלזק, מעורב בלי משים עם המון יציריו. וכך הגיע אל מיטב הנסיונות. מה שנמצא כאן מלבד זאת, דומה היה כחסר־לשון. והתמונות זִמנו לו רק נקודות־אחיזה כלליות מאד, ולא שום חדוש. הדיוקן שנצטיר מהן, ידוע היה עוד מגיל בית הספר. רק תמונה אחת, זו שהיתה ברשותו של סטֵפַן מַלַּרְמֶה39, והראתה את בלזק ללא מעיל וכתפיות למכנסיו, היתה אופינית יותר. ולאחר כך היה הכרח להסתיע ברשימות בני זמנו, של תֵּאוֹפִיל גוֹטְיֶה40, רשימות האחים גוֹנְקוּר41 והפוֹרטְרֶט היפה, שכתב לַמַרְטִין42. מלבד זאת היתה עוד הפרוטומה של דוד אשר בקוֹמֶדִי פְרַנְסֶז וציור קטן מידי לוּאִי בּוּלַנְגֶ’ה43. – מלא מרוחו של בלזק, נגש רודן באמצעי עזר אלה לשרטט את הופעתו החיצונית. הוא השתמש בדגמים חיים שמבנה גופם דומה והוא צר בצורות שונות שבעה עירוֹמים מושלמים. היו אלה אישים שמנים, גוּצים, בעלי אברים כבדים וזרועות קצרות, שבהן נעזר, והוא יצר לפי עבודות־הקדמה הללו את בלזק, לפי הדוגמה הנמסרת ע"י צלום האור של נָדָר44. אלא שהוא חש כי בזה לא נתן עוד מאום באופן סופי. הוא חזר אל תאורו של למרטין. שם היה כתוב: “היו אצלו פנים של אֶלֶמֶנט”. ועוד: “היתה בו כל כך הרבה נפשיות, עד שזו היתה נושאת את גופו הכבד בקלות רבה”. רודן הרגיש, כי במשפטים אלה נעוץ חלק גדול מן המשׂימה. הוא נתקרב אל פתרונה על־ידי שֶׁנִּסָּה להלביש לשבעת העירוֹמים שלו חלוּקי נזיר, בדומה לאלה שבלזק היה נוהג ללבוש בשעת עבודתו. ובאופן כזה נצטרף מין בלזק בבַרְדָס, אינטימי למעלה מן המדה; המכונס יותר מדי בדומית לבושו.

אבל לאט לאט גדל כוח חזונו של רודן מפסל אל פסל. ולבסוף חזה אותו. הוא ראה דמות נרחבה פוסעת, שכל כָּבְדָהּ אבד לה במַפְּלֵי האדרת. על קדקדו החזק הזדקר השֵׂער. נשען על השער היה פרצוף פניו, בחינת מתבונן, ובתוך המוּלת ההתבוננות, מקציף ממעשה יצירה: פרצוף־פנים של אֶלמנט. זה היה בלזק בפוֹריוּתוֹ השופעת, בוראם של דוֹרוֹת, בזבזן של גורלות. זה היה האיש אשר עיניו לא היו צריכות עצָמים; אלו היה העולם ריק, כי אז היו מבטיו יוצרים אותם. זה היה האיש שרצה להתעשר בזכות מחצבי כסף אגדיים ולהיות מאושר על־ידי בת־נכר, זו היתה היצירה עצמה, שהשתמשה בהופעתו של בלזק, לשם הופעתה; יהירוּת היצירה, גובה לבה, מהומתה ושִׁכְּרוּתָה. זה הראש, שהיה נטוי לאחור, היה חי על פסגתה של דמות זו, כחיות אותם כדורים המרקדים על גבי קרני האור של מזרקות־המים. כל כֹּבֶד נעשה קל, עלה וירד.

כך ראה רודן ברגע של התרכזות בלתי שכיחה ושל הפרזה טרגית את בלזק שלו וכך יצר אותו. החזון לא חלף, הוא פשט צורה ולבש צורה.

התפתחותו זו של רודן, שעטרה עטרת מרחקים לפסליו הגדולים והמוֹנוּמֶנטַלִּיים של יצירתו, העניקה גם לאחרים יופי חדש. היא נתנה להם קרבה משלהם. יש בין יצירותיו החדשות קבוצות קטנות, המשפיעות רושם מתוך שהן סגורות ועל־ידי עבּוּדוֹ הרך להפליא של השיש. פסלים הללו שומרים גם בצהרי היום על אותו דמדום מסתורי, שמאצילים דברים לבנים בבין עַרְבָּים. ואין דבר זה רק תוצאה מן הערנות אשר בנקודות המגע; נתן לראות, כי בכלל נשארו בין הדמויות ובין חלקיהן הבודדים, פה ושם, גידי־אבן שטחיים, בחינת מדרגות, הקושרות במעמקים צורה אחת אל חברתה. ואין זה מקרה. מלואים אלה מונעים את התהוותן של סדקים חסרי־ערך הנובעים מן הפסל ומוליכים אל האויר הריק; הם גורמים ששולי הפסלים, הנראים אל מוּל מגרעות כאלו, חדים וממוֹרטים, שומרים על צורתם המעוגלת, והם מקבצים את האויר כאותם ספלים וזורמים בלי הפסק הלאה. שעה שרודן שאף, לשלב את האויר קרוב ככל האפשר בשטחם העליון של פסליו, דומה הדבר כאלו הֵמִיס בו את האבן. השיש נראה כאלו הוא רק הגרעין הקשה והפורה, והקו הסוגר האחרון והחשאי שלו הוא האויר. האור, המגיע אל הפסל הזה, שומט את רצונו; אין הוא שוטף על פניו לעבר דברים אחרים; הוא נצמד אליו, מהסס, שוהה, שוכן בתוכו.

סתימה זו של סדקים בלתי־מהותיים היתה מן התקרבות אל ההֶבלט. ולמעשה תִכְנֵן רוֹדן יצירת־הֶבלט גדולה, שבה תרוכזנה יחד כל אותן השפעות האור, שהשיג במלאכת הקבוצות הקטנות. הוא מתכוֵן, להקים סְטָו גדול, וסביבו מתפתל כלפי מעלה אֵזור שבהֶבלט רחב. ליד פִּתּוּלים אלה תהיה מדרגה מרוּפדת, והיא נעוּלה כלפי חוץ באמצעות קמרונות. במסדרון זה תחיינה הדמויות הצמודות אל הקיר כמו, באוירת עצמן; ותקום פלסטיקה, היודעת את סוד הכֵּהוּת הבהירה, מלאכת פִּסּוּל הדמדומים, קרובה לאותן יצירות פִּסּוּל, הנצבות במסדרונן של קתדרלות ישָׁנוֹת.

כזאת תהיה אנדרטת העבודה. על גבי הֶבלטים אלה העולים לאטם תגוֹללנה תולדות העבודה. האזור הארוך יפתח בתוך כוּך, ועליו דיוקנם של אלה אשר הזקינוּ בעבודת הַכְּרִיָּה בתוך הרים, והוא ימשיך את דרכוֹ הארוכה על פני כל המלאכות, החל מן הרועשות והעֵרוֹת ביותר וכלה במלאכות השקטות יותר, מן הכבשנים ועד לַלְבָבוֹת, מן הפטישים ועד למוֹחוֹת. בפתח יתעלו שני פסלים: היום והלילה, ועל הפסגה תעמודנה שתי דמויות גֶניוס מאֲבירות, הלא הן הברכות היורדות מן המרומים הזוהרים אל המגדל הזה. כי על כן אנדרטת עבודה זו תקום בחינת מגדל. לא בצורת פסל גדול, לא בתנועה רחבה נסה רודן לתאר את העבודה; כי אין היא מן הנראות למרחוק. היא נמשכת והולכת בין כתלי בתי המלאכה, בתוך הבתים, בתאי מחות; בתוך הנעלם.

הוא יודע זאת, כי על כן גם עבודתו דומה לכך; והוא עובד בלי הרף. חייו נמשכים כהִמָּשך יום עבודה אחד.

יש לו כמה וכמה בתי־מלאכה; ביניהם גלויים יותר, שהם מוצאים אותו המבקרים והמכתבים, חבויים יותר, שאין איש יודע עליהם. כאן יש תאים, מעונות קרחים ודלים, מלאים אבק ואפורים. ואולם דלותם היא אותה דלות אלוהית גדולה ואפורה, שאִתָּה מקיצים העצים בחודש מרץ. יש בכך משהו מראשיתו של אביב: בשׂורה חשאית וכובד־ראש עמוק.

יתכן, כי יום אחד יבוצע באחד מבתי־מלאכה אלה מגדל־העבודה זה. עכשיו, כיון שבצועו הוא ענין רק לעתיד לבוא, הכרח הוא לדבר על חשיבותו; ודומה כי חשיבות זו נעוצה בַתוכן. ואולם אם תקום פעם אנדרטה זאת, או אז יחושו, כי גם ביצירתו זאת לא רצה רודן מאום אשר מעל לאמנותו. הגוף העובד נראה לעיניו, כשם שנראה לו קודם לכן הגוף האוהב. היה זה גִלוּי חדש של החיים. אלא שיוצר זה חייו ממוזגים כל כך עם פסליו, נעוצים עמוק מאד בתוך יצירתו, עד שאין הוא מסוגל להקביל פני גִלּוּיִים, אלא באמצעיה הצנועים של אמנותו. חיים חדשים הנם בשבילו בסוף כל הסופות: שטחים חדשים, תנועות חדשות. עד לפשטות כזאת הגיעו הדברים סביבו. אין הוא יכול עוד לטעות.

בהתפתחותו זו נתן רודן אוֹת לכל האמנויות בעת זו של מבוכה.

יבוא יום ויכירו לדעת, מהו הדבר אשר העלה את האמן הגדול למעלת גדלוּת: זה שהיה עובד, אשר לא בקש מאומה, אלא לשקוע כולו, על כל כוחותיו, בתוך ההויה הנמוכה והקשה של מלאכתו. היה בכך משום וִתּוּר על החיים; אבל דוקא בכוחו של אורך־רוח זה נשְׂכָּר: כי על כן אל יצירתו בא והגיע העולם.


רודן 2 אישה.jpg

 

חלק שני: הרצאה [1907]    🔗

יש כמה שמות גדולים שאם ננקוב אותם ברגע זה, תתקשר ידידוּת בינינו, חמימוּת, אחדוּת, דבר אשר גרם כי אני – שהנני מבוֹדד כביכוֹל – משוחח כאן בתוככם: מתוככם כקול אחד מקולותיכם. את השם, העומד הַרְחֵק, בדוֹמה למזל בן חמשה כוכבים גדולים מעל לנשף זה, אין לבטא. לא עכשיו. כי הוא יגרום להתרגשות אצלכם, זרמים יקומו ביניכם, נטיה וסטיה, שעה שאני זקוק לדממתכם, לשטח העליון הבלתי־נרגש, לצפיתכם בת הרצון הטוב.

אני מבקש מאלה שעודם מסוגלים לכך, לשכוח את השם, העומד לדיון בפנינו, ואני בא בתביעה מלפני כולכם לשכחה נרחבת ביותר. רגילים הנכם, שמדברים באזניכם על אמנות, ומי רשאי להשתיק, כי נטיתכם מקדימה ברצון טוב הגדל והולך את הדברים, הפונים אליכם בכוון זה? תנועה מסוימת גדולה וחזקה, שאין להסתירה עוד, משכה כדוגמת מעוף הצפור את שימת־מבטיכם –: והנה כאן מתכוְנים להשפיל את עיניכם למשך זמן של ערב אחד. כי לא לְשָׁם, לא אל שְׁמֵי גִלּוּיִים בלתי־ידועים הנני לאסוף את שימת לבכם, לא על דבר מעוף הצפור אשר לאמנות החדשה רצוני לנחש נחושים באזניכם.

הרגשתי היא כהרגשת מי שעומד להזכיר לכם את ילדותכם. לא, לא רק את ילדותכם: את כל מה שהיה גדר ילדות. כי על כן הכונה היא, לעורר בכם זכרונות, שאינם שלכם, שגילם גדול מגילכם; יש להחזיר עטרה ליחסים ולחדש קשרים, שהם מרוחקים מכם.

אלו עמדתי לדבר כאן על אנשים, כי עתה יכולתי לפתוח במקום שהפסקתם, שעה שנכנסתם הנה; כמתערב בשיחותיכם, אגיע כממילא, אל הכל, – נשא ונשטף על ידי הזמן הנרגש הזה, אשר בחופיו דומה מונחים כל הדברים האנושיים, שטופים על ידו ומשתקפים בו באופן בלתי צפוי. אבל שעה שהנני מנסה לסקור את משימתי, מתברר לי שלא על אודות אנשים יש לי לדבר, אלא על דברים.


דברים. – בבטאי זאת (התשמעו?) מתחוללת דומיה; הדומיה האופפת את הדברים. כל תנועה שוכֶכֶת, הופכת תבנית, ומן העבר והעתיד מצטרפת שׁהוּת: החלל, ההרגעה הגדולה של הדברים שאינם נדחקים אל מאומה.

ואולם לא: כך אין אתם מבחינים עוד בדומיה, המתהוה בזה. המלה “דברים” חולפת על פניכם, אין היא נראית בעיניכם: רבה יותר מדי ואדישה יותר מדי. וכאן הנני שמח שהעליתי את הילדות; שמא יש בידה לעזור לי, לקרב את המלה הזאת אל לבכם בחינת מלה חביבה, הקשורה בהרבה זכרונות.

אם הנכם מסוגלים, כי עתה שובו נא בחלק מרגשכם הגָמוּל והמבוגר אל דבר מן הדברים אשר בילדותכם, שעסקתם בו הרבה. הזכרו נא, האם היה משהו סמוך אליכם יותר, מקורב יותר ונחוץ יותר מאשר הדבר הזה. האם לא היה הכל – חוץ ממנו – עשוי לגרום לכם כאב או עָוֶל, להבהילכם באיזה צער או לבלבלכם באיזה ספק? אם היה משהו מנעים בנסיונותיכם הראשונים וְהיה אמון ורֵעוּת – האם לא לו הנכם אסירי תודה? האם לא היה דבר זה, אשר אתו חלקתם את לבכם הקטן, כחַלֵּק פרוסת לחם, שמן ההכרח שתספיק לשנַים?

באגדות הקדושים שאבתם לאחר כך חדוה תמימה, ענוָה מבורכה, נכוֹנוּת־נפש, להיות הכל מה שידעתם כבר, כי על כן איזו כפיס־עץ קטן כבר עשה הכל למענכם וקבל על עצמו ונשא על שכמו. עצם קטן ונשכח זה, המוכן ומזומן לסמֵל הכל, הכניס אתכם בסודם של אלפים, כי על כן מלא אלף תפקידים, היה בחינת חיה ועץ ומלך וילד, – וכשהוא נעלם, היה הכל כאן. וּמשהו זה, עד כמה שהיה בלתי חשוב, כונן את יחסיכם אל העולם, הוליך אתכם אל תוך האֵרועים ואל בין הבריות, ויותר מזה: בו, בהויתו, בהופעתו כמות שהיא, בזה שנשבר לבסוף, או בהעלמו באופן מפליא, חייתם את כל האנושי עד לעמקי המות.

אתם נזכרים בכך בקושי כבר ורק לעתים רחוקות הנכם מכירים לדעת, כי גם עכשיו יש לכם צורך בדברים, בדומה לאותם דברים מן הילדות, המצפים לאמונכם, לאהבתכם, למסירותכם. היאך מגיעים הדברים לידי כך? באיזה אופן מקורבים לנו בכלל דברים? מה קורותיהם?


בימים קדומים מאד כבר היוּ צרים צורות של דברים, בעמל רב, לפי דוגמת הדברים הטבעיים המצויים; עשו כלים ומכשירים, והיה זה בודאי רגש נפלא, לראות את החֵפץ העשוי בידי אדם, שהוכר כל־כך, והוא שוֵה־זכויות, מציאותי כל־כך ליד החפץ אשר היה. כאן קם ויהי דבר־מה, מבלי דעת, מתוך עבודה פראית, ונשא קרבו עקבות של חיים גלויים וּמאוּימים, והיה רגש חם מזה; – אבל כיון שכבר הושלם והוצג, מיד נשתלב בין הדברים, קנה לעצמו את מתינוּתם, את גאותם השאננה, אלא שהיה מביט כמו בראיה בלתי מפוקפקת ובהבנה נוּגה מתוך קיומו. חויה זו היתה כל כך נפלאה ועזה כל־כך, עד שנתן להבין, כי לפתע־פתאום נוצרו דברים רק מכוח החויה הזאת. הלא יתכן כי דמויות־האֵלים הקדומות היו בחינת שמוש בנסיון זה, נסוּיים להלביש לאנושי ולחיתי, צורה של משהו אשר אינו מת עם המת, משהו הנשאר קים ועומד, משהו נעלה יותר: דָבָר.

איזה דבר? דבר יפה? לא. מי הוא זה שיָדע מה זה יפה? דבר הדומה. דבר, שבו חזרו והכירו שוב את אשר אהבו, ואת שפחדו הימנו, ואת הבלתי־מושג עם כל זה.

הנזכרים אתם בדברים כאלה? ביניהם מצוי אולי אחד, אשר נראה בעיניכם זמן ממושך רק מגוחך. אולם ביום מן הימים נהיתה חשודה בעיניכם הפצרתו, זו הרצינות המיוחדת, המיואשת כמעט, שיש בכולם; והאם לא שמתם לב, היאך קפץ על תמונה זו, כמעט נגד רצונה, איזה יופי, שסבורים הייתם כי מן הנמנע הוא?

אם היה רגע כזה, כי עתה רוצה אני להסתמך עליו. הרי הוא הרגע, שעל ידו חוזרים הדברים אל תוך חייכם. כי על כן אף אחד מהם אי אפשר שיגע בלבכם, אם אינכם נותנים לו, להפתיעכם באיזה יופי, אשר מן הנמנע היה לנחשוֹ מראש. היופי הוא תמיד איזו תוספת, ואין אנו יודעים מה.

שהיה היתה דעה אסתטית, אשר סבורה היתה כי היא משיגה את היופי, הטעתה אותו והיא הולידה אמנים, אשר ראו את תפקידם ביצירת יופי. ועדין לא מיותר הוא, לחזור ולומר, כי יופי אי אפשר “לעשות”. מעולם לא עשה מישהו יופי. אפשר רק ליצור נסבות מסבירות פנים ונשגבות בשביל הדבר העשוי לשהות אצלנו: מזבֵּח, פֵרוֹת ושלהבת. כל השאר אינו בגדר כוחנו. והדבר עצמו, הנברא מבלי יכולת לדכאו, מידיו של אדם, כמוהו כאֶרוֹס של סוֹקְרָטֶס, הנהו שטן, הוא בבֵין אלוהים לבין האדם, הוא עצמו לא יפה, אבל הוא רק אהבה ליופי וגעגועים אליו.

תארו לכם, אפוֹא, עד מה עשויה השקפה זו, כשהיא נחלתו של יוצר, לשנות הכל. האמן שהכרה זו מדריכה אותו, אין לו להרהר ביופי; כזולתו כן יודע אף הוא רק מעט מה טעמו של זה. מודרך בכוח הדחיפה לבצע מעשי־תועלת נשגבים ממנו, הריהו יודע רק זאת, כי יש תנאים מסוימים, אשר בזכותם עשוי היופי לשהות אצל הדבר שלו, ומקצועו הוא, ללמוד לדעת את התנאים האלה ולקנות את הכשרון כדי ליצור אותם.

אולם כל העוקב אחרי תנאים אלה בתכלית שימת־הלב, הוא ילמד להבין, כי לעולם אין אלה חורגים מן השטח העליון ובשום מקום אינם חודרים אל הפְּנים; וכל מה שנתן לעשות הלא הוא: לצרף שטח עליון שיהיה גדור באופן מסוים, אשר איננו מקרי בשום נקודה מן הנקוּדות, שטח עליון אשר בדומה לעצמים הטבעיים, הנו מוקף אתמוספירה, מואר ועטוף צל, ורק שטח עליון, – ותו לא. לאחרי כל המליצות היהירות ובנות מצב־רוח, דומה כי האמנות נעוצה בכל־זאת בתוך הפעוט והמפוּכח, ביומיומי, במלאכת־היד. כי על כן מה משמע: ליצור שטח עליון?

כי הבה ונהרהר רגע, האם לא הכל שטח עליון, כל מה שיש לפנינו, וכל מה שאנו משיגים, מפרשים ומבארים? ואת אשר אנו מכנים בשם רוח ונפש ואהבה; האין זה שנוי קל שבקלים בשטח העליון הקטן של פנים קרובות לנו? והרוצה לצור צורה לכך ולהגיש לנו, האם אין הוא מוכרח להאחז במוחש, ההולם אל אמצעיו, בצורה, שיש בידו למששה ולדעת את נפשה? האיש אשר ישכיל לראות ולהגיש את כל הצורות, האם לא יגיש לנו (כמעט מבלי דעת) כל מה שהוא רוחני? כל המכוּנה בשם געגועים, או כאב, או אושר, או שאי־אפשר לו שישא עליו שם, אפשר שיכלל ברוחניות הבלתי נתנת־להשגה.

כי על כן, כל אושר אשר הרעיד לבבות אי פעם; כל גדלות, שהמחשבה עליה בלבד כמעט והורסת אותנו; כל רעיון מן הרעיונות הנעלים ומחוללי התמורות –: היה היה רגע, עת שאלה לא היו אלא חשיפת שפתים, עפעפים, אותות של צל על המצח: וזה התו מסביב לפה, זה הקו מעל לריסים, זאת הכהוּת על הפָנים, – שמא כבר היו כאן גם קודם לכן: בחינת סימן באיזה בעל חי, כמו חריטה בסלע, בחינת חריץ בתוך פרי מן הפֵּרוֹת…

יש רק שטח־עליון אחד ויחיד, המוּנע על־ידי אלפי צורות ותמורות. בכוח מחשבה זאת אפשר לראות לרגע אחד את כל העולם, והוא נעשה פשוט והנו מסור כתפקיד בידיו של זה, אשר חשב את המחשבה הזאת. כי אם יש משהו העשוי להתגלגל ולהיות חיים, הרי אין הוא תלוי ברעיונות גדולים, אלא בכך, – אם אפשר לעשותו מלאכת־יד, משהו יומיומי, משהו השוהה אצל מישהו עד קץ.


אני מהין עכשיו, לקרוא באזניכם את השם, אשר אין להעלימו עוד: רוֹדֶן. אתם יודעים, זהו שמם של פסלים לאין מספר. אתם שואלים להם, והנני נבוך על שאין בידי להראות לכם אף אחד מהם.

אבל דומה עלי, כאלו אני נוטע בזכרונכם אחד ועוד אחד, וכאלו הייתי יכול להעלותם משם כדי להעמידם כאן בתוכנו:

את זה האיש עם האף המעוך, בלתי נשכח כאגרוף שהורם עלינו פתאום;

את זה העלם, אשר תנועת גופו הזקופה והרחבה קרובה ללבכם כמו יקיצתכם שלכם;

את זה ההֵלך, שכמוהו כמלה חדשה למושג ההליכה בתוך אוצר המלים אשר לרגשותיכם;

ואת זה היושב, החושב בכל מלוא גופו, הנספג אל תוך עצמו;

ואת האזרח עם המפתח, שכמוהו כארון גדול, שיסורים בלבד סגורים בתוכו.

ואת חוה, זו הכפופה ממרחק אל בין זרועותיה, אשר ידיה הנטויות אל החוץ, היו רוצות להגן גם על גוף עצמה העומד בתמורות.

והקול הפנימי המתוק והחשאי, פשוט כמו תוך, כמו קול שחרג ממעגלה של אותה קבוצה;

ועוד פסל אחד פעוט, שאת שמו שכחתם, העשוי בחינת חִבּוּק לָבָן, נוצץ, המקופל כפקעת; וזה האחר, הנקרא אולי פַאוּלוֹ וּפְרַנצ’סקה45, וקטנים יותר, שאתם מוצאים אותם בקרבכם כמו פֵרות שקלפתם דקה מאד –

ועוד: הנה מטילות עיניכם, כעדשות של פנס־קסם, ממעל לו, בלזק ענקי על הקיר. דמותו של יוצר בגבהות לבו, העומד בתוך תנועתו עצמו כעמוד בתוך מערבולת, הגורפת את כל העולם בכוח הראש הסובב והולך.

האם אעמיד ליד הפסלים אשר העלה זכרונכם, ומתוך שהם מצויים כבר בזה, מאות ועוד מאות אחרים מהם? את זה אוֹרפֵיאוּס, את זה אוּגוֹלִינוֹ46, את זו תֶּרֶזָה47 הקדושה, הקולטת נגעים, את זה ויקטור הוּגוֹ אשר תנועתו גדולה, משופעת, משתלטת, ואת זה האחר, הנתוּן כולו ללחישות־סוד, ועוד שלישי, אשר שלשה פיות של נערות מזמרות אחריו, בחינת מעיָן הבוקע בגִינו מבטן האדמה? והריני חש כבר, היאך נמוג השֵׁם בפי, עד מה מתגלם בזה יותר ויותר המשורר, אותו משורר עצמו, ששמו אוֹרפֵיאוס, שעה שידו נמשכת בדרך־עקיפין בלתי שכיחה מעל לכל הדברים אל המֵיתרים, אותו עצמו האוחז מתוך עוית ומלא כאב את רגליה של המוזה הדוֹאָה, המתחמקת; אותו עצמו, המת לבסוף, והפנים העומדות זקופות בצל קולותיו המוסיפים ומזמרים אל תוך העולם, והוא מת, מיתה כזאת, שיש ואותה קבוצה קטנה עצמה מכונה לפעמים גם בשם תחיה.

אבל מי יכול היה לעצור את נחשול האוהבים, שהתרומם שם בחוץ על פני ימה של יצירה זו? עם דמויות אלה, הקשורות זו בזו ללא רחם, באים ועולים גורלות ושמות מתוקים ונטוּלי־נחמה: – אלא שלפתע פתאום נעלמו, כאותו ברק, הנסוג, – ונראית הקרקע, רואים גברים ונשים, גברים ונשים, שוב ושוב גברים ונשים. וכל שמרבים להתבונן, כן נעשה פשוט יותר גם התוכן הזה ואנו רואים: דברים.


כאן תשות מלותי והן חוזרות אל אותה תבונה גדולה, אשר לקראתה כבר הכשרתי אתכם, אל הידיעה על אותו שטח עליון, שבכוחה הוגש לאמנות זו כל העולם. הוגש, אבל עוד לא נתן. כדי ליטול אותו, צריך היה (ועדין יש צורך) לעבוד עבודת אין־קץ.

שערו בנפשכם, כמה צריך היה לעבוד האיש הזה, אשר רצה לשלוט בכל שטח עליון; כי על כן אין לך דבר אחד הדומה למשנהו. איש, אשר רצה להכיר לא את הגוף בדרך כלל, את הפנים, את היד (כל זה אינו בנמצא); אלא את כל הגופים, את הפנים כולן, את כל הידים. איזו מגמה קמה והיתה כאן! ועד מה צנועה ורצינית היא; כמה חסרת גרוי ונעדרת סִכּוּי; עד מה נטולת־מליצה עד תכלית.

נוצרת מלאכת־יד חדשה, אבל דומה הדבר שזוהי מלאכת־יד של אחד בן אלמות, עד כדי כך רחבה היא, כל כך ללא שעור וסוף וכל־כך מותנית מן הלמוד המתמיד. והיכן ראיתם אורך־רוח שיהיה ראוי למלאכת־יד כזאת?

אורך־רוח זה היה אצל עובד זה מאהבה, הוא נתחדש בלי הפוגה מתוכה של זוּ. כי שמא כאן נעוץ סודו של אמן זה, אשר היה בחינת אוהב, ושום דבר לא היה יכול לעמוד כנגדו. חשקו היה כה ממושך וכה נלהב ובלתי־פוסק, עד שכל הדברים נכנעו לו: כל הדברים הטבעיים וכל הדברים הסתומים בכל הזמנים, שבהם גנוז היה עֵרגון אנושי, להיות טבע. הוא לא עמד ליד הדברים אשר קל לתמוה עליהם. הוא רצה לחקור את התמיהה ולדעתה עד תכליתה. הוא נטל על עצמו את הדברים הכבדים והנעולים ונשא אותם, והם דחקו אותו יותר ויותר בכבד משאם אל תוך מלאכת ידו. בכח לחצם מן ההכרח היה שיוברר לו, כי לגבי דברי האמנות כמו לגבי כלי נשק או מאזנַים, אין העיקר לשוות להם איזה מראה, ושיהיו “משפיעים” במראיהם זה, אלא העיקר הוא יותר בזה, שיהיו עשויים כהלכה.

בעשיה־כהלכה זאת, בזו העבודה מתוך מצפון טהור, נעוץ היה הכל. לעשות כצורתו של דבר מן הדברים, משמעו לכבוש את פני כל שטחיו, לא להעלים כלום, לא לפסוח בראיה על משהו, לא לרמות באיזה מקום; לדעת את מְאַת הפרופילים ופרופיל, את כל המוצאות והמבואות, את כל פרשות־הדרכים. או אז היה יהיה זה דבר, או אז יהיה זה אִי, המנותק מכל צדדיו מיבשת הבלתי־מוּדע.

עבודה זו (עבודת ה־Modelé) היתה שוה בכל מה שהיה עושה, והיא צריכה היתה להֵעשוֹת בצניעות כזו, בנכונוּת־לשרת כזאת, במסירות כזאת, עד כדי כך ללא הבדלה בין פנים יד וגוף, עד שלא נשאר עוד מאום המכוּנה בשם, עד שהיו צרים צורה, בלי לדעת, מה הולך ונוצר, כאותה תולעת, העושה את דרכה באופל, מעמדה אל עמדה. כי מי הוא האיש שאינו משוחד עוד כלפי צוּרות, הידועות בשם? מי הוא זה שאינו בוחר עוד, שעה שהוא מכנה משהו בשם פנים? ואולם היוצר אין לו רשות הבחירה. עבודתו חיֶבת להיות בת ציוּת שוה. בלתי־פתוחות במדה שוה, כדוגמת סוד, חיבות הצורות ללכת בין אצבעותיו, על מנת שתהיינה נקיות ושלמות בתוך יצירתו.

וכאלה הן הצורות ביצירתו של רודן: נקיות ושלמות; בלי לחקרן, מסר אותן הלאה, לידי יצירותיו, הדומות כאלו בתוליות הן שעה שהוא עוזבן לנפשן. האור והצל חולפים על גביהן, חשאים יותר מאשר על גבי פֵרות רטוּבים ואף נרגשים יותר, בחלוֹף הצפרירים על גביהם.

כאן מן ההכרח שידובר על התנועה; אכן, לא כמוֹת שזה נעשה תכופות ובבחינת תוכחה; כי על כן הֶנֵע התנועות, אשר רבים הרגישו בו אצל פסלים אלה, מצוי בתוך עצמו והוא דומה למחזור פנימי, ואינו פוגע לעולם במנוחתם וביציבותם הארדיכלית. ואף אין משום חדוש בזה שאנו מכלילים, את ההנע בתחום הפלסטיקה. חדש הנו סוג התנועה, המאלצת את האור בכח אפים המיוחד של שטחים עליונים אלה, שמורדותיהם מוּסחים פעמים רבות, להיותו זורם כאן לאט ושם להתאשד, אור הנראה פעם שטחי ופעם מעמיק, פעם מבריק ופעם כהה. האור, הנוגע באחד הפסלים האלה, אינו עוד אור סתם, אין לו עוד מפנה מקרי; הפֶּסֶל קולט אותו ועושה בו כעשות בתוך שלו.

את הקליטה והפליטה האלה של האור כתוצאה ממצב מסוים עד תכלית של שטח־עליון ראה רודן שוב כתכונתם המהותית של דברים פלסטיים. העולם העתיק והעולם הגוטי, בקשו, כל אחד לפי דרכו, פתרונים לבעיה פלסטית זו, והוא העמיד עצמו בתוך מסורות עתיקות על־ידי זה שעשה את קליטת האור בחינת חלק מן ההתפתחות.

יש כאן באמת פסלים עם אור עצמי, כגון הפנים השקוּעוֹת אשר בגוש הנצב במוזיאון לוקסמבורג, המחשבה, שבנטיתן קדימה, עד כדי היותו צל, על גבי בהקה הלבן של האבן, שבהשפעתו מטשטשים הצללים ועוברים להיות דמדום שקוף. ומי זה אינו מהרהר מתוך התפעלות באחת מן הקבוצות הקטנות, שבה יוצרים שני גופים דמדומים, על מנת להפגש פגישה חשאית עם אור שלו? והאם לא מצוין הדבר, שעה שהננו רואים את האור העובר על גבה המפורקד של דנאידה: אט־אט, כאלו הוא מתקדם כמדת הזרת במשך שעות רבות. והאם חש עוד מישהו בסולם זה של צללים, עד למעלת אותם דמדומים מוברחים ודקים הרוחשים חיש־חיש מסביב לטבורם של פסלים קטנים עתיקים, ואשר ידענום רק בתוך חללם הֶעָגוֹל של עלי־שושנים?


בצעדי־התקדמות כאלה – שמן הנמנע לפרטם – נעוצה עליתו של רודן ביצירתו. יחד עם הכנעת האור התחילה כבר גם ההתגברות הגדולה הבאה, אשר ממנה שעור הקומה לפסליו, מאותו מין גדלות, שאינה מותנית בשום מדה. אני מתכון לכבוש החלל.

שוב היו אלה הפסלים שהפכו בזכוּתוֹ, כמו שקרה תכופות, כמו עם הדברים אשר בטבע ודברי־אמנות אחדים ממוצא נעלה, שהוא היה שואל בעצתם מפרק לפרק. הם שננו באזניו כל פעם על דבר איזו חוקיוּת, שהם מלאים הימנה, ואשר רודן השיג אותה יותר ויותר. הם אפשרוּ לו הצצה אל תוך הגיאומטריה הכמוסה אשר לחלל, ואשר בזכותה למד להבין, כי שוליו של פסל מן ההכרח שיִוָצרוּ בכווּן כמה מישורים הנוטים אלה כנגד אלה, בכדי שפסל זה יתקבל על דעת השטח, ויוכר על ידו בעצמאותו הקוֹסמִית.

קשה להביע־כמו את ההכרה הזאת. ואולם ביצירתו של רודן נתן להוכיח, היאך השתמש בה. במרץ ובבטחון הגוברים והולכים מצטרפים הפרטים המצויים ביחידות שטח חזקות, ולבסוף הם קמים, כאלוּ בהשפעת כוחות מסתובבים, בתוך מישורים גדולים אחדים, מתישרים, אם אפשר לומר כן, ודומה שהננו מבחינים היאך משתיכים מישורים אלה אל כדור־השמים והם מתמשכים והולכים אל תוך האין־סוף.

הנה זה העלם des Âge d’airain העומד עדין כאלו בתוך חלל פנימי, מסביב ליוחנן מתרכך הכל, ומסביב לבלזק עומדת כל האוירה, – ואולם כמה פסלי־עירום נעדרי ראש, וקודם־כל ההלך החדש שאין אח ודוגמה לו, כאלו הם עומדים מעלינו, וּכמו נעוצים בתוך העולם, כמתחת לכוכבים, בתוך מעגל מרחיק ובלתי־טועה.


אולם כשם שהגדלות־מכל־גדלות באגדה, כיון שמישהו קנה אותה, הרי היא ממעיטה עצמה בפני קוֹנֶהָ, כדי להיות קנינו עד תכלית, כן חיב היה האמן לקנות לעצמו את חלל פסליו בחינת קנין אישי שלו. כי על כן הוא כוּלו, בכל מלוא גדלותו לאין־שעוּר, הנו בתוך הדפים הנפלאים, אשר תמיד אפשר להניח, כי הם מֵעֶבר ליצירתו. רִשּׁוּמים אלה, מעשי עשרת השנים האחרונות, אינם כסברת רבים, הערות נחפזות, הכנות, דברים ארעיים; יש בהם מן המוגמר אשר בנסיון ארוך ובלתי־פוסק. והם מכילים זאת, בדרך של נס הנמשך, כמעט במאום, בתרשים מהיר, בקו שנלקח בנשימה אחת מן הטבע, בקו בן קו, שהוא עצמו וִתֵּר על עצמו, לכאורה, כי על כן נראה היה עָדין יותר מדי ויקר־ערך יותר מדי. מעולם לא היו קוים, אף לא בדפים היפניים הנפלאים ביותר, בעלי סגולות הבעה כזאת, ואותה שעה ללא כל כונה. כי על כן כאן אין מאום משל תאור, לא־כלום מן הכוָנה, כל אוֹת מִדָּבר המכונה בשם. ואעפי"כ – מה אין כאן? איזו אחיזה, או שמיטה, או אי־אפשרות־לאחוז־עוד, איזו נטיה ושאיפה והתרכזות, איזו נפילה או פריחה־באויר, שאתה רואה או חש אי־פעם, ואשר אינן בנמצא כאן? ואם היה זה מצוי אֵי־שם, הן נאבד הדבר: כי על כן היה זה כל כך רופף ורך, מיועד במדה מועטה כל־כך למישהו, עד כי מן הנמנע היה ליחס לו איזה טעם. רק עכשיו, שעה שאנוּ חוזרים ורואים אותו, באופן בלתי־צפוי, בדפים אלה, הננו יודעים את ערכו: סוף־פסוק מן האהבה והיסורים, היות־מחוסר־נחמה והיות־מאושר נאצל מהם, ואין משיים בְּשֶׁלְמָה. יש כאן דמויות, המתרוממות, והתרוממות זו ממריאה כל־כך, שרק בוקר מן הבקרים מסוגל לכך, שעה שהשמש מפציעה בתוכו. ויש כאן דמויות קלות, הממהרות להתרחק, ועל־ידי זה שהסתלקו הן ממלאות אותנו זעף, דומה כאלו אי־אפשר לנו בלעדיהן. כאן יש אנשים השוכבים, שסביבם מתרקמת השֵּׁנה ומתכדרים החלומות; ובריות רפויות, כבדות מאד מרפיון, הממתינות; ודמוּיות מושחתות, שאינן רוצות להמתין עוד. ואנוּ רואים את שחיתותן, והרי זה דומה לגדוּלו של צמח, הצומח בטֵרוּף, כי על כן אינו יכול אחרת; והננו משיגים כמה יש כאן מהשתוֹחחוּתו של הפרח במשתוֹחחת הזאת, וכי כל שהנו עולם, ואף צלם זה, שהוא בחינת מזל במעגל החיוֹת, הנו מסולק לתמיד וצמוד אל בדידותו הנרגשת.

ואולם אם דמות אחת מן הדמויות הנרגשות נראית לעין עם תוספת מה של צבע ירוק, הרי שזהו הים או קרקע־הים, והריהי נעה אחרת, ביתר יגיעה מתחת לפני המים; ודי ברמז של כחול ליד דמות נוטה לנפול, או אז חודר החלל מכל הצדדים אל תוך הדף ומקיף אותה כל כך הרבה אֵינוּת, עד שתוקפת אותך סחרחורת ובלי רצונך הנך מבקש לגעת בידו של האמן, המושיט לך בִּפְנִיָה עדינה את הרשום.


הנה כי כן, דומני, שהבאתיכם לידי הבחנה בתנועה אחת מתנועותיו של האמן. ואתם תובעים נוספות. אתם חשים כי הנכם מוכנים במדה דיה, לקבוע סדר ואף להשלים כל דבר חיצוני וקיצוני, עד שיצטרף לקו בדיוקן האישי. אתם דורשים לשמוע את הֲגָייו של משפט כמות שהיה הגוּי; אתם רוצים לרשום מקומות ותאריכים במפת־ההרים־והנהרות של יצירה זאת.

יש כאן תצלום אחד מתמונת שמן. היא מראה לנו באופן מטושטש איש צעיר אחד מסוף שנות הששים. הקוים הפשוטים בפנים חסרי־הזקן כמעט קשים הם, ואולם העינים הבהירות העומדות בתוך האופל קושרות את הפרט להבעה נדיבה, כמעט חלוּמה, כמו שהיא מצויה אצל אנשים צעירים בהשפעת הבדידות; דומה כמעט שאלה הם פני איש, אשר קרא עד רדת החושך.

והנה כאן תמונה אחרת; משנת 1880 בערך. נראה בזה גבר, הטבוע בחותם של פעולה. הפנים רזות, הזקן הארוך גולש ברשול על החזה רחב הכתפים, שעליהן התרחב המעיל יותר מדי. בגוֹנים הזהובים־אפורים שהחוירו בתצלום, דומה שהננו מבחינים כי הריסים אדמו, ואולם מבט בעל בטחה והחלטיות נבט מתוך העינים המאומצות, ויש בגִזְרה איזוֹ מתיחות גמישה אשר לא תִפָּקַע.

ולפתע פתאם, כעבור שנים אחדות, דומה שהכל נשתנה. הארעי והבלתי־קבוע הפך משהו מוחלט, העשוי להתקים זמן ממושך. בבת־אחת נעשה מצח זה “סלעי” וזקוף, שממנו בוקע האף הישר והמוּצק, אשר נחיריו דקים ורגישים. כמו מבעד לקשתות־אבן עתיקות שרויות העינים הרואות למרחקים כלפי פְנים וכלפי חוץ. הפה אשר למסֵכַת פַבְן אחת, נסתר למחצה ומוגבר על־ידי שתיקה חושנית של דורות חדשים, ומתחת לו הַזָּקָן, כאלו נעצר זמן ממושך מדי, והריהו פורץ בנחשול לבן אחד ויחיד. והדמות, הנושאת עליה את הראש הזה, דומה שאין להזיזה מן המקום.

ואם נרצה לומר מה הוא הדבר אשר נאצל מן התופעה שבאיש הזה, הרי הוא זה: כי דומה שהיא חוזרת ומופיעה כעין אֵל־המים ואף צופה לעתיד כמו נביא. וחותם זמננו אינו טבוע בה. קבועה ועומדת ביחידותה, הרי היא אובדת אעפי"כ בתוך איזוֹ אלמוניות אשר מימי הבינים, ויש בה אותה ענוה שבגדלות, המעלה בזכרון את בנאי הקתדרלות הגדולות. בדידותה אינה התבדלות, כי על כן היא נעוצה בקשר שאנו קשורים בטבע. גבורתה היא, עם כל קשי־ערפה, ללא קשיות, עד שאפילו ידיד אחד של רודן, שאותו היה מבקר פעָמִים לפנות ערב, מסוגל היה לכתוב: “בלכתו, נשאר משהו מן העדנה בדמדומי החדר, דוֹמה כאלו אשה היתה בזה”.

ולמעשה, הרי המעטים שזכו לידידותו של האמן, למדו לדעת את טוּבוֹ, שהנוֹ אלמנטרי כטובוֹ של כח מכחות הטבע, כטובו של יום־קיץ ארוך, הנותן שהות צמיחה לכל והוא מאַחֵר לְהַעֲריב. אולם, גם המבקרים הארעיים בשעות שלאחר צהרי יום ראשון בשבוע לקחו חבל בזה, שעה שהיו פוגשים את האמן בשני בתי־המלאכה העירוניים ב־Dépôt des Marbres בין הפסלים המושלמים והמוכנים רק למחצה. אדם מרגיש עצמו בטוח אל מול אדיבותו הפועלת מן הרגע הראשון, אבל אדם נבהל מן המרץ שבהתענינות, שהוא מעניק לו. או אז יש אצלו אותו מבט של שימת־לב מרוכזת, הבא וחוזר כאורו של זרקור, אלא שהוא מרובה כל־כך עד שאתה מרגיש עוד שעה ארוכה בהארתו.


שמעתם תכופות את תאוּרם של בתי מלאכה אלה, אשר ב־Rue de L’uni versité. הללו צריפי בנין הם, שבהם נעשית מלאכת הסִּתּוּת של אבני־הבנין ליצירה גדולה זאת. הסדר הפרוע כמו במחצבה, אינו משפיע הנאה למבקר; מתוך שהאבנים מוכנות בזה רק לשם המלאכה, הריהן מאלצות את המבקר שהסתכלותו תהיה בחינת עבודה, ורבים הבחינו במקום זה בפעם הראשונה, עד מה בלתי שכיחה היא מלאכה זו. אחרים, אשר קנו לקח, יצאו בחינת מתקדמים מכאן והרגישו, שהם למדו משהו בכל אשר מצאו בזה. אבל מענינים במיוחד היו חדרים אלה בעיקר לאלה שהשכילו להתבוֹנן. נדחפים ע"י רגש של צורך עָדִין, היו אלה באים הנה, לפעמים ממרחקים, והיה זה אצלם מה שצריך היה להתרחש יום אחד, – לעמוד בזה, בחסותם של פסלים אלה. היתה זו אחרית וראשית התגשמות שאננה של משאלה, כי אֵי שם מצוי משל לכל המלים הרבות, מציאות פשוטה ומבוּצעת. אל אלה היה מצטרף אז רודן והיה מתפעל עמהם יחד מן הדברים שהם התפעלו. כי הדרך הנסתרת אשר ליצירתו ללא כונה, המוליכה ועוברת את יצור-כפיו, מאפשרת לו, לעמוד הוא עצמו בפני פסליו המושלמים, אשר לא השקיף עליהם ולא הקדים להם הקדמות, ולהתפעל מהם, לאחר שהנם שרירים וקימים ואף עולים עליו עצמוֹ. התפעלותו שלו – תמיד טובה יותר, יסודית יותר, נלהבת יותר מזו שאצל מבקריו. התרכזותו שאין־לתארה מועילה לו בכל. ושעה שהוא דוחה תוך כדי שיחה בסלחנות ובאירוניה כל רמז בדבר השראה והוא סבור, כי אין כזאת בנמצא – אין כל השראה, אלא עבודה בלבד, הנך משיג לפתע פתאם, כי אצל יוצר זה היתה רוח־הקודש מתמידה לעולם, כל־כך עד שאין הוא חש עוד בבואה, כי על כן אין היא נעדרת ואתה מבין ליסוד פוריותו הבלתי־פוסקת.

“Avez-vous bien travaillé?” – היא השאלה, שבה הוא מקביל פניו של כל מי שחביב עליו; כי על כן אם שאלה זו נענית בחיוב, הרי אין מה לשאול עוד ואפשר להיות שלֵו: כל העובד מאושר.

בשביל טבעו הפשוט והאחיד של רודן, השולט על אוצרות כח שאין לשערם, היה פתרון זה אפשרי; בשביל כשרונו הגאוני היתה זו נחיצות; רק בדרך זו יכול היה להשתחרר על העולם. לעבוד, כמו שעובד הטבע, לא כמו האנשים, זה היה יעודו.

יתכן כי את הדבר הזה השיג סֶבַּסְטִיאַן מֶלְמוֹת48, שעה שיצא יחידי בצהרי־יום נוּגים לראות ב־Porte de l’Enfer. שמא פעמה התקוה להתחיל שוב מחדש עוד הפעם בלבו ההרוס־למחצה. יתכן כי אלו נתן לו הדבר, היה הוא רשאי לשאול את האיש: מֶה היו חייך?

ורודן היה עונה: טובים.

האם היו לך אויבים?

מן הנמנע היה שיפריעוני מעבודתי.

והתהלה?

היא חִיְבה אותי לעבוד.

והידידים?

תבעו ממני עבודה.

והנשים?

תוך כדי עבודה למדתי להתפעל מהן.

והלא היית צעיר?

אוֹ אז הייתי מאן־דהוא. אין אדם משיג מאומה כשהוא צעיר; דבר זה בא לאחר כך, לאט לאט.

את אשר לא שאל סבסטיאן מלמוט, שמא הרהר מי שהוא בכך, שעה שהיה מבקר אצל האמן, והיה משתומם שוב ושוב על הכוח המתמיד של בן־השבעים כמעט, על העלומים שבו, שאין בהם מאום מן השמרנות, שהם רעננים, דומה כאלו הם באים אליו שוב ושוב מֵעִמְקי האדמה.

ואתם עצמכם הנכם שואלים, מתוך קוצר־רוח, עוד הפעם: מה היו חייו?


אם אני מהסס מלספר לכם, לפי סדר הזמנים, כשם שמספרים תולדותיו של אדם הרי זה משום שלי נדמה, כאלו כל התאריכים, הידועים (והם רק תאריכים בודדים), יש בהם מעט מן האישי והם כלליים עד מאד בהשואה לאשר עשה האיש הזה מהם. קודם־כל, במה שהיה לפני כן, והמובדל על־ידי הר־ההר של יצירתו, קשה להבחין משהו שבעבר; הכל מותנה ממה שהאמן עצמו ספר בהזדמנות ואשר נמסר לאחר־כך מפי שומעיו.

מתחום ילדותו נודע רק זאת, כי הנער הובא במוקדם מפריס לפנסיון קטן בְּבּוֹבֶה49, במקום שם היה חסר־משפחה, ומתוך שהוא היה נתון לסבל עדין ורגיש בקהלם של אלה אשר הקיפוהו זרות ואכזריות. בן י"ד הוא חוזר לפריס ונכנס קודם־כל לבית־ספר קטן לציור שבו הוא לומד לדעת את הצבע, וּרצונו הוא לא להרפות עוד ממנו: עד כדי כך ישר בעיניו החומר הזה. כשם שישר בעיניו כל מה שיש בו משום עבודה: הוא עובד אפילו בשעת סעודה. הוא קורא, הוא רושם רשומים, הוא רושם מתוך הליכה ברחוב והשכם בבוקר, הוא רושם ב־Jardin des Plantes את פני החיות המנמנמות, ואם אין החשק דוחף, דוחקו העוני, העוני אשר בלעדיו לא יתארוּ חייו ואין הוא שוכח לעולם, כי הוא הוא שזמֵן לו חיות ופרחים, דל בין כל הדלים, התלויים באלהים ורק בו.

בן י"ז הוא נעשה שוליה אצל תפאורן ועובד לפי הזמנתו כמו שעבד מאוחר יותר בתוצרת סֶוָר50 בשביל Carrier-Belleuse ובשביל Van Rasbourg באנטורפן ובריסל. חייו לאמתם ועצמאותם התחילו, כלפי פומבי, בשנת 1887, בערך. הדבר מתחיל מזה שהגישו תביעה משפטית נגדו על שהכין את הפסל Âge d’airain שהוצג אז, בדרך של יציקה־בעין. ודאי שלא היה יודע על כך גם עכשיו, אלמלי הצבור אשר עמד על דעתו כי יש לתבעו לדין ולעמוד בפרץ. הוא אינו קובל על כך; אלא שבהשפעת האיבה אשר לא פחתה, קם והתפתח אצלו כח־זכרון חזק לגבי נסיונות רעים, שאלמלי כן היה הוא בחושו לגבי עיקרי־דברים מזניח אותו. יכלתו היתה כבירה כבר באותה שעה, והיתה אז כבר שנת 1864, בעת שנוצרה המסכה של בעל האף המעוך. הוא עבד הרבה מאד בימי תלותו, אבל כל מה שנוצר סורס על־ידי זולתו, ולא נשא עוד את שמו. את הדגמים שבצע בשביל סֶור, מצא לאחר כך האדון רוֹגֶ’ה־מַרְכְּס51 ורכש אותם; ודאי שהיו משליכים אותם בחינת פסולת אל האשפה של בית־החרושת. עשר מסכות, שהוכנו בשביל אחת הברֵכות בטרוֹקָדֶרוֹ נעלמו, מיד לאחר שהוצגו במקום ולא מצאום יותר. הפסל “אזרחי קלה” לא הוצב במקום שהציע האמן; איש לא רצה להשתתף בגלוי האנדרטה הזאת. בנָנְסִי אלצו את רודן לעשות שנויים בפסלו של קלוֹד לוֹרֶן52, שנויים שהיו מנוּגדים לדעותיו. אתם זוכרים בודאי, כי המזמינים את פסל בלזק דחו אותו, בנמוק שהפסל אינו דומה לאיש במדה מספיקה. יתכן, כי לא פסחתם על הידיעה בעתונים עוד מלפני שנתים, כי יציקת הגבס של החושב שנעשתה לשם דוגמה בשביל הפנתיאון הושמדה על־ידי אַקסְתִיבּ53. ויתכן כי היום או מחר תתקלו בידיעה דומה, אם יקרה ואיזה מוסד צבורי ירכוש פסל מפסלי רודן, כי על כן רשימה זו, שאינה אלא קצור בלבד מן ההקנָטות שהשתדלו להרבותן ואשר לא תסתימנה לעולם.

נתן לשער, כי אמן אחר היה נענה סוף־סוף למלחמה שהוכרזה עליו שוב ושוב; תרעומת וקוצר־רוח היו מסוגלים להרגיז את האחד או את השני; ואולם, אלו יצא לזירת־הקרב מי יודע עד מה היה מתרחק מיצירתו. נצחונו של רודן הנו בזה שהוא עמד בשלו ועל ההרס ענה כענות הטבע: בהתחלה מחודשת וּבפוֹריוּת כפולת עשר.

כל החושש מפני נזיפה על חטא שבהגזמה, אין בידו בכלל שום אמצעי כדי לתאר לפניכם את פעולת רודן לאחר שובו מבלגיה; יומו היה מתחיל אצלו עם צאת השמש, אבל לא מסתיֵם עם שקיעתה; כי כאן נצטרף עוד פס אור של עששית אל השעות המאירות. בשעת לילה מאוחרת, בעת שלא נתן עוד להשיג דגם, היתה אשתו אשר חִלְקה עמו את מנת חייו מזה שנים רבות, בעזרתה הנרגשת ובמסירותה מוכנה תמיד, לאפשֵׁר לו את העבודה בחדרו המצומצם. היא היתה בלתי נראית כעוזרת, כאלו נעלמת בשרותיה הקלים והרכים, שנפלו בחלקה, אבל שהיא מסוגלה להיות גם יפה, אף דבר זה לא נתן לשכוח לאחר הפסל המכונה La Bellone ואף צלוּמה הצנוע והמאוחר יותר מדבר על כך. ואם קרה שגם היא עָיְפה, או אז מתברר, כי זכרונו של היוצר מלא היה זכרונות של צורות עד כדי כך, שלא היה כל טעם בשבילו להפסיק מעבודתו. אותה שעה נקבעו היסודות ליצירתו הכבירה, וכמעט כל הפסלים הידועים צצו ועלו בימים ההם בעת ובעונה אחת עד כדי תדהמה. כאלו היתה ראשית ההגשמה הערובה היחידה, כי היֹה תהיה אפשרות לבצע פוֹעַל אדיר כל־כך. ושנים על שנים נמשך כח מיושב זה ללא פִחוּת וכשבאה איזו לֵאוּת, לא העבודה אָשְׁמה בכך, אלא הרבה יותר התנאים הבלתי בריאים של הדירה חסרת השמש (ב־rue des Grands-Augustins), שרודן לא שם כלל לבו אליה. מובן מאליו, כי הוא נתקפח ולא נהנה מחסדי הטבע, ולפעמים, גם בצהרי יום א' של השבוע, היה יוצא את ביתו: אבל כרגיל היה זה עם ערב, ומהלך היה בין הולכי־רגל רבים (כי את השמוש באומניבוס אין להעלות כלל על הדעת משך של שנים רבות), וכשהגיע אל ה־Fortifications, שמהם והלאה מתחיל הכפר, כבר יורדים היו דמדומים ואי־בטחון, ואין לבוא עוד אל תוכו. אך הנה נִתָּן לו לבסוף להגשים את משאלתו הישנה, לעבור ולגור בכפר; תחלה לְבֶּלְוִי54, בדירה קטנה, שבה גר סְקְרִיבּ55, ומאוּחר יוֹתר במעלות מֶדוֹן56.

שם היו החיים רווּחים בהרבה; הבית (Villa des Brillants, בת קומה אחת שגגה היה בנוסח לואי הי"ג) היה קטן, ולא הורחב מאז. אבל הנה כאן גן, שלקח חלק במעשיו העליזים בכל אשר ארע, והמרחק עמד ממול לחלונות. ומה שהתרחב והלך בתנאים החדשים והצְריך בנינים נוספים, לא היה זה בעל־הבית עצמו, אלא היו אלה פסליו האהובים, אשר הגיעה שעתם לפנוּקים, ולמענם נעשה עכשיו הכל; עוד לפני שש שנים העביר – ודאי זוכרים אתם זאת – את אולם־התערוכות מ־Pont de l’Alma למֶדוֹן ואת האולם המואר והגבוה הזה הִקְצָה לפסלים שמלאוהו עכשיו במאותיהם.

ליד “מוזיאון רודן” זה נתרחב והלך מוזיאון אישי של פסלים עתיקים וּקטעים, שהיו בו יצירות יוָניות ומצריות, אשר כמה מהן היו עשויות להפתיע אפילו בין כתלי האולמות של הלוּבר. בחדר שני עומדות ליד אגרטלים אַתִּיִּים תמונות, אשר בלי שתדע מי חתום בשוליהן, אתה מיחסן לְרִבּוֹ57, מוֹנֶה58, קָרְיֶר59, וַן־גוֹג60, זוּלוֹגָה61, ובין התמונות, שאין אתה יודע את שמן יש אחדות מאת פַלְגְיֶה62, שהיה צַיָּר גדול. טבעי הדבר, שאין מחסור בהַקדשוֹת: הספרים עצמם מצטרפים לספריה בעלת הקף רב, והיא עצמאית במיוחד, בלתי תלויה בברירת בעליה ואעפי"כ אינה מקרית בסביבת כל החפצים הללו המוקפים דאגה וכבוד, אבל איש אינו סוֹבר שהם יגרמו כאן נעימות או ישפיעוּ מצב־רוח. כמעט ויש הרגשה, כי חפצי אמנות בני טעם שונה וזמן נבדל מן הנמנע שיהיו משפיעים השפעה יחידה ושאינה פוחתת לעולם כמו אלה כאן, במקום שאינם בחינת רודפי־כבוד מתוך שיכוּת לאוסף מן האספים. ואין הם נאלצים לצרף את יפים שלהם לנעימוּת כללית שהיא מחוץ לטעמם. מי שהוא אמר פעם, כי כאן מטפחים אותם כטפח חיות, והוא הגדיר נכונה בדברים אלה את יחסו של רוֹדן אל הדברים המקיפים אותו; כי על כן בהתהלכו ביניהם מבעוד לילה, בזהירות, כאלו כדי לא לעורר את כולם, הנו נגש לבסוף כשנֵר קטן בידו אל שיש עתיק אחד, המקיץ, נע וקם לפתע־פתאום: אלה הם החיים, אשר הלך לחפש אחריהם והריהו מתפעל עכשיו מהם; “La vie cette merveille”, כמו שכתב פעם אחת.

כאן בבדידות דירתו בכפר למד באהבה נאמנה יותר להבין את החיים האלה. הם מתגלים לו עכשיו כמו לאיש־סודם, אין הם מסתתרים עוד מפניו בשום מקום, אין להם עוד כל אי־אמון כלפיו. הוא מבחין בהם בדבר גדול כבדבר קטן; בדבר שאינו־נראה כמעט ובגדול עד אין־שעור. החיים מצויים אצלו ביקיצתו ובלכתו לישון, והם עמו בערנותו שבלילה; הארוחות הצנועות לפי הנוסח הישן מלאות מהם, אף הלחם והיין; הם בחדות הכלבים, בברבורים ובמעגלים הזוהרים של היוֹנים. הם שלמים בכל פרח קטן, ומאה מונים בכל פרי. עלה מעלי הכרוּב מגן הירק גא עליהם והוא צודק בכך. עד מה שָׂשִׂים הם להבריק במים וכמה מאושרים הם בעצים. וכמה הם משתלטים, עם כל אפשרות, על הויתו של האדם, אם אינו מתקומם על כך. כמה מיטיבים שם לעמוד הבתים הקטנים, בדיוק במקום שהם חיבים לעמוד, על פני מישורים נכונים. וכמה נטוּי לתפארת הגשר על פני הנחל ליד סֶוְר, הוא יורד, נח, מתקמר ושוב מזדקר, שלש פעמים. והרחק מאחורי זה Mont-Valérien על מצודותיו, כעין פלסטיקה אדירה, בדומה לאקרופוליס, כמזבח עתיק, וגם את אלה בני האנשים, העומדים בקרבת החיים: את אפולו זה, את בודהא זה הנח בחיק הפרח הפתוח, ואת הנץ הזה, וכאן, את הטוֹרסוֹ הזה של עלם, שאין בו מאוּם מן השקר.

על השקפות כאלה, שהקרוב והרחוק מאשרים אותן לו בהתמד, מושתתים ימי עבודתו של האמן במֶדון. היו אלה ימי עבודה שאחד דומה למשנהו, אלא שעכשיו שיכים לעבודה גם ההתבוננות אל החוץ, היותו מעורב עם הכל והבנתו בכל. Je commence á comprendre – אומר הוא לפעמים מתוך הרהור ובהרגשת תודה. “ודבר זה בא, מתוך שעמלתי ברצינות למען דבר אחד: כל המבין דבר אחד, הוא המבין בכלל; כי בכל דבר ודבר אותם חוקים עצמם. אני למדתי את הפסוּל, ואמנם ידעתי שזה משהו גדול. ואני נזכר עכשיו, כי בקראי בספר ‘יורשי ישו’, בעיקר בכרך השלישי, החלפתי פעם את הכתוב ובכל מקום שהיה נקוב שם אלהים קראתי במקומו ‘פִסּוּל’, והכל היה נכון והתאים אל הענין.”

אתם מחיכים ואמנם נכון הוא לחיֵך במעמד זה; רצינותכם חסרת־אונים היא, עד שיש הרגשה, כי הכרח להסתירה. אלא שאתם משיגים כבר כי מלים כאלה אינן עשויות להאמר בקול רם כזה, כמו שאני נאלץ לומר בזה. שמא הן ממלאות את תפקידן גם שעה שהיחידים, שהם עצמם קלטו אותן, מנסים להמשיך את חייהם על פיהן.

אגב, רודן שתקן הוא ככל האנשים הפעילים. רק לעתים רחוקות נוטל הוא רשות לעצמו, להלביש את השקפותיו במלים, כי על כן ענין זה שיך למשוררים; והמשורר נעלה בענוָתו בהרבה מן הפסל, זה שאמר פעם בקרבת קבוצתו היפה Le Sculpteur et sa muse מתוך חיוך ותרני, כי “עליו להתאמץ הרבה מאד, מחמת כֹבד־גוּפו, כדי להבין למוזה”.

אעפי"כ יש תוקף לדברים שנאמר כלפי דבוּרו: “quelle impression de bon repas, de nourriture enrichissante”–; כי על כן מאחורי כל מלה ומלה בשיחתו עומדת, רוגעת ומרגיעה, מציאותם הצנועה של ימיו המנוסים.


עכשיו נתן לכם לשער עד מה מלאים היו ימים אלה. השעות שלפני הצהרים עברו עליו במדון; תכופות נמשכו עבודות אחדות, שכבר הוּחל בהן, בזו אחר זו, וכל אחת מהן מתקדמת כמעט; בינתים נדחק כל המשא והמתן העסקי הנמרץ ואינוֹ־נתן לדחיה, שהדאגה לו והעמל אינם נחסכים מן האמן, כי על כן אף אחד כמעט מפסליו אינו נמכר באמצעות המסחר בחֶפצי־אמנות. ברוב המקרים מחכה לו כבר בשעה שתים בעיר איזה דגם, מזמין־פורטרט או דגם על פי מקצוע, ורק בימי קיץ עולה בידי רודן להיות בחזרה במדון בטרם ירדו דמדומי השקיעה. הערב כאן הוא קצר ושוה תמיד; כי בשעה תשע שוכבים כבר לישון בקביעות.

ואם תשאלו להתבדרויותיו, לדברים יוצאים־מן־הכלל: לאמת של דבר לא היו אצלו כאלה; אמרתו של רֶנַן63 “Travailler, ҫa repose” לא זכתה אולי אף פעם לאִמּוּת מתמיד כמו כאן. ואולם הטבע מרחיב לפעמים באופן בלתי־צפוי את הימים השוים האלה באופן חיצוני, ומצרף זמנים, ימי־חופש שלמים, הבאים לפני עבודת היום; אין הוא נותן שידידוֹ יאחר מאומה. בְּקָרים, שהאוֹשר בחֻבָּם, יעוררוהו, והוא מחלק עמהם. הוא מתבונן בגנתו, או שהוא מגיע לוֶרְסַי64 עם יקיצתם המפוארת של הגנים, כשם שהיו באים להקביל את יקיצתו של המלך. הוא אוהב את בתוליוּתן של שעות ראשונות אלה. “On voit les animaux et les arbres chez eux”, אומר הוא בנוֹעם, והוא מבחין בכל דבר הנפגש בדרך מלא שמחה. הוא מרים פטריה, מלא התפעלות, ומראה אותה לגברת רוֹדן, אשר לא ותרה כמוהו על דרכים מוקדמות אלה: “הביטי”, אומר הוא בהתרגשות, “ואין זו צריכה אלא לילה אחד בלבד; בלילה אחד היא מוכנה ומזומנה, על כל העלעלים האלה. כאן העבודה נעשית כהלכה”.

בשולי הגן מרקיע הנוף הכפרי. ארבע בהמות רתומות למחרשה פונות לאט ונעות במורד השדה הרענן. רודן מתפעל מן האטיות, מן השלמות שבאטיות, מִשִׁפְעָתוֹ. ולאחר כך: “C’est tout obeisance”. גם רעיונותיו מהלכים בדומה לכך בעבודתו. הוא מבין למראה הזה, כשם שהוא מבין למראות שאצל המשוררים, שבהם הוא מתענין לפעמים בערב (ואין זה עוד בּוֹדְלֶר, לפעמים זה עדין רוּסוֹ65, תכופות יותר זהו אַפְלַטּוֹן). אבל משהוא שומע ממגרשי התרגילים של סֶן־סִיר66 את השופרות הקוראים מן השדות הרוֹגעים, בתרועה ובחפזה – הריהו מחיך: רואה הוא את מגנו של אֶכילֶס.

ועם קרן־הרחוב הקרובה נמשכת דרך המלך לפניו, “la belle route”, מישורית וארוכה ודומה להליכה עצמה. ואף ההליכה היא אושר. את זה הקנה לו הזמן בבלגיה. חרוץ מאד היה בעבודה, וכיון ששותפו באותם הימים לא העסיקוֹ אלא כדי מחצית יכלתו, זכה לימים שלמים שהיה מבלה אותם בחוץ. אמנם, תמיד היה אתו נרתיק־ציָרים, אבל הוא השתמש בו לעתים רחוקות יותר ויותר, כי על כן הבחן הבחין רודן, שעסוּקוֹ בענין אחד מונע ממנו את החדוה באלף ענינים אחרים, שכל כך מעט עוד הכיר אותם. וכך היתה לו העת הזאת עת של הסתכלות. רודן רואה אותה כעשירה ביותר שאצלו. יערות־האֵלות הגדולים של סוּאַן67, הדרכים הלבנות והארוכות, הגחות מקרבם ורצות אל מול הרוח הרחוקה של המישורים, המסבאות הבהירות שבהן היתה כל מהומה וכל ארוחה משהו חגיגי על כל צניעותן (כרגיל היו טובלים רק לחם ביין: “une trempête”): זה היה ימים רבים מעגל רשמיו, בעיניו היה נראה כל ארוע פשוט בלויתו של מלאך, כביכול; כי על כן השגיח מאחרי כל ארוע וארוע בכנפי איזה הדר.

אכן, הצדק אתו, שעה שהנו סוקר וזוכר את ההליכה רבת־השנים הזאת וזוכר את ההסתכלות מתוך הרגשת־תודה ללא דוגמה. היתה זו הכנת עצמו לקראת העבודה העתידה לבוא; היה זה התנאי המוקדם שלה מכל הבחינות; כי על כן אז נתחזקה גם בריאותו חזוק סופי, שעליה שׂוּמה היה עליו להשען אחר כך ללא־רחם.

וכשם שהביא מאותן השנים רעננות בשפע, כן הוא חוזר כולו מחוסן ומלא ערגה לעבודה מדרך־בוקר רחוקה. מאושר, כמי שבאוהו בשוֹרות טובות, כן הוא בא אצל פסליו ונגש אל אחד מהם, דומה שהביא לו משהו יפה. וברגע השני הנו כבר שקוע באוּמנותו כאלו הוא עובד מזה שעות. והוא מתחיל, והוא משלים, ומשנה פה ושם, כמהלך בתוך צפיפות, לקריאת הפסלים הזקוקים לו, ואף אחד מהם אינו נשכח; הנדחים מחכים לשעתם ויש להם שהות. הן גם בגן אין כל הצמחים צומחים בבת־אחת. תמצא נצנים ליד פירות, ועץ מן העצים עודנו בעלוָתו. האם לא אמרתי, כי מהותו של הענק הזה היא, שיש בידו שהות כמו לטבע, וכי הוא יוצר כמוהו?

אני חוזר ואומר, ועדין נראה זה כמופלא בעיני, כי יש ויש אדם, שעבודתו הגיעה לממדים כאלה. ואולם איני יכול לשכוח אותו מבט נפחד, שבו נתקלתי שעה שהשתמשתי בבטוי זה בחוג מצומצם אחד, על מנת להמחיש לרגע אחד את כל גדלות כשרונו של רודן. וּביום מן הימים הבינותי למבט הזה.

בדמיוני בקרתי בכל בתי־המלאכה שלו הבלתי־שכיחים, וראיתי, כי הכל היה שם בתוך תהליך של התהוות ואף דבר לא היה נחפז. כאן עמד כענק החושב יצוק ארד, מושלם; והלא הוא שיך אל שער־הגיהנום, שהוסיף וגדל עוד, וכן התרוממה לאט־לאט האנדרטה לויקטור הוגו, שהוא התמיד ופקח עליה, שמא צריכה היא עוד שנויים, ושם הלאה, עמדו ראשי־פרקים אחרים, המתהוים והולכים. כאן עמדה והמתינה קבוצת אוּגוֹלִינוֹ הדומה למערכת־שרשים של אֵלָה עתיקה. ושם המתינה האנדרטה המפליאה לפּוּבִי דֶה שָּבָן68, עם השולחן, עץ־התפוח, ועם סגולתו הנפלאה לשלות נצח. זה הפסל אשר שם בפנים ישמש אנדרטה לוִיסְטְלֶר69, וזו הדמות הרוגעת תפרסם אולי פעם ברבים את קברו של אחד אלמוני. קשה כאן המעבר; ולבסוף הנני עמוד שוב לפני דגם־הגבס הקטן מן Tour du Travail המחכה, לאחר שכלולו הסופי, רק למזמין, המסיֵע להרמת המוּפת הענקי של פסליו אצל הבריות.

אבל הנה כאן על ידי פסל אחר, שפניו שלוות, ולהן שיכת יד דווּיה, ולגבס לוֹבן שקוף, שרק ביצירות רודן הוּא מצוּי. על הַכַּן כתוב, לעת עתה בחינת טיוטה, וכבר הוא מחוק שוּב: Convalescente. והנה שרוי אני בין פסלים חדשים, כולם אלמוניים בהתהוותם; החל הוחל בעבודתם אתמול, או שלשום, או לפני שנים; אבל אין כל חשש אצלם, כמו אצל כל הנותרים. אין הם מחשבים חשבונות.

וכאן שאלתי את נפשי בפעם הראשונה: היאך יתכן, שאין הם מחשבים חשבונות? משום מה מתמידה יצירה ענקית זו בעליתה ולאן היא עולה? האם אין היא מהרהרת ביוצרה? האמנם סבורה היא, כי היא נתונה בידי הטבע כאותם סלעים, שאלף שנים חולפות עליהם כחלוף יום אחד? ודומה היה עלי, בפעימת לבי, כאלו יש צורך לסלק מבתי־מלאכה אלה את כל המוכן והמושלם, כדי שאפשר יהיה לסקור ולדעת מה יש עוד לעשות בשנים הקרובות. אבל שעה שעמדתי ומניתי את מספרם הרב של הפסלים המוכנים, של האבנים המזהירות, של פסלי הארד, של כל הפרוטומות, נתקל מבטי פתאם בגובה פסלו של בלזק, זה שחזר הנה, זה שדחוהו, והוא עמד כאן, בגאון־רוחו וכאלו הוא ממאן לצאת עוד מכאן.


ומכאן ולהבא אני רואה את הטרגיקה שביצירה זאת ביסוד גדלותה. אני מרגיש בברור יותר מִתָּמיד, כי עם פסלים אלה התעצמה אמנות הפסול עד אין גבול והגיעה לכלל כוח, שלא היה אצלה מאז ימי העולם העתיק. אלא שפלסטיקה זאת נולדה בזמן, שאין עמה כל פסלים, אין עמה כל בנינים, כל חיצוניות. כי על כן הפנימיות, שהזמן הזה מביא אותה לעולם, חסרת צורה היא, בלתי מוחשית: כמוה כנוזל. איש זה מן הדין היה שישיג את הענין; הוא היה גוזר־צורות מנפשו. את כל המתחלף, המשתנה, המתהוה, שהיה גם בתוכו, השיג וכָלַל והעמיד כהעמיד אֵל מן האלים: כי גם למשתנה יש אֵל. דומה הדבר כאלו אחד קם ועצר מתכת מתגלגלת ונופלת והוא מקפיא אותה בתוך ידיו.

שמא מוסבר חלק מן ההתנגדות, אשר קמה בכל מקום למוּל יצירה זאת, כי על כן נעשה כאן אונס. הכשרון הגאוני לעולם מטיל פחד על זמנו; וכיון שכאן היה גאון אשר עלה לא רק ברוחו, אלא עולה תמיד גם בבצועו, על הכל, הרי שהשפעתוֹ היא נוראה, ממש אות מן השמים.

כמעט שנתקבל על הדעת: פסלים אלה אין פשוט מקלט בשבילם. כי מי זה ההין לקבלם אצלו?

וכי אין הם מודים בעצמם בטרגיות שלהם, הם הקורנים, הם אשר משכו אליהם את השמים בעזבוּתם? הם הנצבים כבר כאן לפנינו, ושום בנין אי אפשר לו לכלאם? הם עומדים בקרב החלל. מה זה נוגע לנו?

תארו לעצמכם, שהר היה מזדקף לעיני מחנה של שבטים נודדים. הן עקף יעקפוהו וימשיכו לנדוד ממנו והלאה לטובת עדריהם.

ואנו, עם של נודדים הננו, כולנו. ולא משום שאיש מאתנו אינו לעולם בביתו, שבו הוא נשאר ואותו הוא בונה, אלא יען כי אין לנו עוד בית משותף. יען כי גם את הגדלות שלנו הננו נאלצים לשאת עמנו בנדודים, תחת להעמידה מזמן לזמן במקום שגדלות עומדת.

אעפי"כ, במקום שהיסוד האנושי מתעלה מאד, שם מבקש הוא להסתיר את פניו בחיקה של גדלות כללית אלמונית. וּכשהגדלוּת באה מחדש, לאחר הזמן העתיק, והגיחה בצורת תמונות בעלות מדות, מקרב אנשים, שאף הם נדדו בדרכים ברוחם והיו מלאי כוח־המשַׁנה – היאך נדחקה זוֹ אל הקתדרלות וחזרה אל הפרוזדורים ועלתה על שערים ומצודות כמו בשעת שטפון.

ואולם לאן ימלטו פסליו של רודן?

אויג’ן קריר70 כתב פעם עליו: “il n’a pas pu collaborer a la cathedrale absente”.

הוא לא היה מסוגל לשתף עבודה בשום מקום, ואיש לא עבד אתו.

בבתים של המאה הי"ח וגניה הבנויים לפי גִזְרה היא רוֹאה בצער את פניו האחרונות לעולם פנימי של זמן מן הזמנים. מתוך אורך־רוח הכיר בפנים אלה את קויו של אותו קשר עם הטבע, אשר אבוֹד אבד מאז. יותר ויותר הורה ללא כל תנאי על כך ויעץ לחזור “à l’oeuvre même de Dieu, oeuvre immortelle et redeveue inconnue” והדברים נוגעים כבר אל אלה שיבואו אחריו שעה שאמר בדבר הנוף: “Voilà tous les styles futurs”.

פסליו אי־אפשר היה להם להמתין; מן ההכרח היה שיוצרו. הוא חזה זמן רב קודם־לכן את חסרון המחסה בשבילם. והיתה לו רק הברירה, אם לכבשם בתוכו או לכבוש למענם את השמים אשר מסביב להרים.

וזו היתה עבודתו.

בצורת קשת רחבת־הקף נטה את עולמו מעלינו והציג אותו בחיק הטבע.


הערות    🔗

הערה א'

את הידיעות המרובות והמוסמכות ביותר על א. רודן יש למצוא בספר Judith Cladel: “Auguste Rodin, pris sur la vie” (פריס 1903); הוצאה חדשה, מצוירת ומפוארת, בריסל 1908, והוא חבור נאמן ואהוד, המצרף מרשמים אישיים ומשיחות דיוקן של רודן, הכתוב בחביבות.


הערה ב'

שאלות החוזרות ונשנות נותנות השערה בידי, כי תיאור קצר של ה־Tour du Travail לא יִמָצא מיותר. הנני מסתיע בדגם־הגבס, המוצג במוזיאון רודן במוידון.

על גבי יסוד מרובע ורחב־הקף מתרומם מגדל עגול. קמרוניו הפתוחים מעלים במחשבה את קמפניל71 של פיזן72; אלא שהקשתות כאן אינן בסדר של קומות; הן מתעקלות כמין סרט לוליני כלפי מעלה, שחגורת־כרכוב פלסטי מלכדת אותן. קבוצה של דמויות נושאות כנפים הנצבת על רציף הכרכוב היא סיומו של הדבר.

היסוד מורכב מאולם מרובע וחסר־חלונות, מעין Krypta, שמקירותיו, בבליטה קטנה, נראות תמונות של עבודות תת־קרקעיות ותת־ימיות, כוֹרים ואמודאים. בפתח הנסוג במקצת של אולם זה, נצבות משני הצדדים, ובולטות מעל לקומת־הקרקע, האנדרטות של היום ושל הלילה, המשולבות באופן ארדיכלי בסולם־המדרגות, המשמש לעליה אל גזוזרת היסוד. מכאן נכנסים אל פנים המגדל. הוא מצטרף מעמוד שכולו עשוי מסה אחת, וממנו מוליכות המדרגות המעוקלות בעליה עדינה והן משתלבות עם חיצוניותם של הקמרונות. בדרך הקמרונות נופל אור בשפע על פני ההבלטים שמנגד, המחיים את שטחו העליון של העמוד והם נמשכים והולכים לאורך כל המדרגות. מלאכה גוררת כאן מלאכה, חדרנים, בנאים, נפחים – אומנות גוררת אומנות, כאלו נגרפות והולכות בכוחה של תנועה ענקית אחת כלפי מעלה. הסרט, שהקו הלוליני מלכדו בסיומו מבחוץ, מכיל את התמונות מעולם החיות, ששומה עליהן לחזור על שנרמז כבר על־ידי אנדרטות היום והלילה למרגלות המגדל: כל זה שקוע בתוך עבודה מתמדת ובתוך עליה לדרגת גאונים, היורדים כברכה משמים, מתוך שפע כוחות־יוצרים וכמו משוכים ע"י יֵעוּד.

בתחתית המגדל חצובות עוד שתי מצבות־קבר, המזכירות את הֶרַקלֵס ואת הֶפַאיסטוֹס, אבות הגבורה שבעבודה אנושית.

שאר הדמויות המבוצעות לבושות במלבושי זמננו; סגנונו של הבנין, בכללו ובפרטיו (קמרונות, שערים וכו'), ממשיך את צורות הרנסנס הצרפתי.


הערה ג'

(1919) לא מותו של רודן היה זה, שמנע את ההוצאה־לפועל של תכנית גדולה זו. המחסור במורים ובמבצעים בני כוון שוה, הוא שהכשיל מראש את ההגשמה. לעומת זה דומה כי ה־Porte de L’Enfer, זה הר־ההר של יצירתו, ששמש עשרות בשנים מחצבה לרעיונותיו של היוצר, כי הוא מחכה לגמר בנינו בארד. ה“אנדרטה לויסטלר”73 מוכנה, לפי השמועה, ליציקה, המצבה לויקטור הוּגו, המיועדת בשביל הפנתיאון, צופה אל תרגומה לשיש, וכן נסתימה כנראה האנדרטה לפּוּבִי דה שָׁבָן74, בסיועו של דֶספִּיוֹ75. הטור הארוך של דיוקנאות מצא את המשכו בשלוש יצירות חשובות: הפרוטומה של קלֶמנסוֹ76, שהוחל בה עוד בשנת 1913, דיוקנו של האפיפיור משנת 1915 ודיוקנו של שר המסחר קלמנטל77, יצירתו האחרונה של רודן.

עם פטירתו של רודן עברו ירושתו הברוכה לידי המדינה: הכוללת את ה־Hôtel de Biron הנאה, הוא “מוזיאון רודן”, כל עזבונו האמנותי, ובכלל זה גם אספיו העשירים. בדרך זו הובטח גם לעזבון הקטעים הקשר עם יצירתו הנצחית.


  1. Michel Colombe  ↩

  2. Louvre  ↩

  3. Georges Rodenbach  ↩

  4. Dante  ↩

  5. Baudelaire  ↩

  6. 6  ↩

  7. Barye  ↩

  8. Carpeaux  ↩

  9. Nike  ↩

  10. Lionardo  ↩

  11. Duse  ↩

  12. D'Anunzio  ↩

  13. Eugène Carrière  ↩

  14. Ugolino  ↩

  15. כך במקור. הערת פב"י  ↩

  16. Rembrandt  ↩

  17. Saint Jean–Baptiste  ↩

  18. Dalou  ↩

  19. Henri Rochefort  ↩

  20. Octave Mirbeau  ↩

  21. Puvis de Chavannes  ↩

  22. Victor Hugo  ↩

  23. Jean Paul Laurens  ↩

  24. Bastien–Lepage  ↩

  25. Damvillers  ↩

  26. Claude Gelée  ↩

  27. Nancy  ↩

  28. Lynch  ↩

  29. Meudon  ↩

  30. Lusignan  ↩

  31. Calais  ↩

  32. Froissart  ↩

  33. Jean De Vienne  ↩

  34. Gustave Gseffroy  ↩

  35. Donatello  ↩

  36. Claux Sluter  ↩

  37. Dijon  ↩

  38. Touraine  ↩

  39. Stephan Mallarmé  ↩

  40. Théophile Gautier  ↩

  41. Goncourts  ↩

  42. Lamartine  ↩

  43. Louis Boulanger  ↩

  44. Nadar  ↩

  45. Paolo Francesca  ↩

  46. Ugolino  ↩

  47. Therese  ↩

  48. Sebastian Melmoth  ↩

  49. Beauvais  ↩

  50. Sèvres  ↩

  51. Roger–Marx  ↩

  52. Claude Lorrain  ↩

  53. Axthibe  ↩

  54. Bellevue  ↩

  55. Scribe  ↩

  56. Meudon  ↩

  57. Ribot  ↩

  58. Monet  ↩

  59. Carriere  ↩

  60. Van–Gogh  ↩

  61. Zuloaga  ↩

  62. Falguière  ↩

  63. Renan  ↩

  64. Versailles  ↩

  65. Rousseau  ↩

  66. Saint–Cyr  ↩

  67. Soignes  ↩

  68. Puvis de Chavannes  ↩

  69. Whistler  ↩

  70. Eeugène Carriere  ↩

  71. Campanile  ↩

  72. Pisan  ↩

  73. Whistler  ↩

  74. Puvis de Chavannes  ↩

  75. Despiau  ↩

  76. Clemenceau  ↩

  77. Clemenel  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!