(מכתב להמו"ל “המליץ”).
ידידי הרב ארז נ"י!
בסוף הערתך למכתבי, שנדפס בה“אידישעס פאלקס-בלאט”, הנך מבקש אותי לתמוך עצתך ליסד קאמיטֶטיס מאהב“י בכל פלך לטכס עצה בדבר מצב בני עמנו ולמצוא ענין לדעת מה יעשה ישראל לימים הבאים. לעת-עתה אינני יכול למלא אחרי דבריך מטעמים אלה: א)אך הקב”ה יכול להקדים רפואה למכה ולא בן-אדם, שאינו יודע את העתיד להיות, מה יוכלו הקאמיטטים לעשות בטרם יצא משפטנו לשבט או לחסד? אין אנו יודעים מה יהיה גורל מחזיקי בתי-המשקה, ואין אנו יכולים לדעת כמה מאחינו ישארו ביום אחד מבלי ככר לחם, ועל-כן גם לא נוכל לכוון את המספר הדרוש להצלתם. אין אנו יודעים אם יגדילו את תחום מושבנו ועל-כן לא נוכל לדעת באיזה מקום נוכל להמציא מנוחה לאלפי האמללים, אשר יכרת לחמם מפיהם. בכלל אין אנו יודעים את המכות אשר יבואו עלינו, וממילא מובן, כי לא נוכל להקדים להן את הרפואה. ב)כל עצה אין לה מקום בלא כסף, אך היש אפשרות לקבץ עתה כסף? מי יתן אפילו עשרה רו“כ, בשעה שמגור מסביב יקיפהו, פן יבואו הפראים מחר ויציגוהו ערום כיום הולדו, פן יתרוששו בעלי-חובותיו על-ידי המהומות וישאר הוא עצמו עני, וסך עשרה רו”כ יהיה למחיה לו ולביתו במשך איזו ימים? ג)אם גם יוסדו קאמיטטים גם אז, כמדומה לי, לא תהיה אחרית לפעולתם, כי, לדאבון לב, רבים מעשירינו, העומדים בראש כל דבר כללי, אינם יודעים לכלכל דבר כמשפט. הלא תזכור כמה דיו שפכנו שנינו ורבים אתנו בשאלת הכנת קולוניות לבני ישראל יושבי רוסיה. עברו ימים ומאומה לא נעשה בזה, ופתאום, הודות לאיזו סכסוכים שצמחו בחברת מרבי-השכלה בשנת תר“מ, נוסדה החברה להפיץ עבודת האדמה ומלאכה בישראל. בשעה שעסקנו אנחנו בשאלה זו לא עלה על לבנו להניח קרן קיימת לחברה זו, שאינה חברה של גמילות-חסד של אמת, אחרי שהקרקע שתקנה תשאר ברשות החברה עד תום התשלומים של האכרים העברים, והכסף שתתן לבעלי-המלאכה לא יהיה אלא כעין הלואה, ונמצא שכל עשרה של החברה (מלבד הוצאותיה לבתי-ספר) יהיה תמיד בידה, ולקרן קיימת מה זו עושה? אך גבירינו לא כן חשבו. הם ראו כי כסף רב מזעת בני ישראל מונח בקופסא בתור כסף ממכס הבשר ומכס הנרות, וישתדלו להביא בקופסא אַילוֹנית גם יותר מסך שתי מאות אלף רו”כ לקרן קיימת הנ“ל. ואך מפריס (12.000 רו"כ לשנה) יושיעו את עניי עמם, אשר גם במיליון רו”כ לא יושעו. אלו היו מוציאים לפחות שלשה רבעים מן הכסף הזה בהניחם הרבע הרביעי לקרן קיימת, כי אז היתה פעולתם נכרת, והעם, בראותו כי רבה פעולתם, היה בא תמיד לתמכה ולסעדה בנדבות חדשות וחברים חדשים. אך עתה, שכל הכסף מונח כאבן שאין לה הופכים, רואה העם שאין לחכות ממנה לתשועה וינער כפיו ממנה…
לסוף אגיד לך, כי אני בדעתי, שכתבתי בה“ראזסוועט” שנה זו (41,42 №), אחזיק ולא ארפה, כי כל הימים אשר נשב בארצות לא לנו, נהיה זרים כאשר היינו עד כה, וכל עצות ואימאנציפאציות שבעולם לא יועילו לנו אפילו כמלא נימא, ואך עצה אחרת יש לנו וקיבוץ-גליות שמה, עלינו לתקוע בעצמנו בשופר של זהב לחרותנו ולשוב לארץ אבותינו על גשר של נייר: שטרות המדינה, אקציען, וועכסעל, וכו'. פאליסטינא היא הארץ היחידה בכל כדור הארץ, שבה נהיה לא כגרים ולא כזרים, אך כבנים, וזולתה אין לנו ארץ בטוחה תמיד מפחד אויב. עלינו לעסוק בדבר הזה בחריצות כפים, בטרם יבואו מבני היונים ויתנחלו בה, ואז תאבד תקותנו לשוב לארצנו ולחדש ימינו כקדם. והנני ידידך, מוקירך ומכבדך כערכך הרם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.