עד היום אין אברהם ארזי יכול להבין כיצד קרה “האסון” שקיפח את חייו ועשה אותו, את ה“שומר” הנועז, המשובח מכל מתיישבי גליליה, שעמד לקחת לאשה את “דבורה היפה”, בתו של ה“מוכתר” מיסדיה, שכה רבים נכספו לה, לכלי שבור, נכון לכל הפגעים שבאו עליו אחרי כן במשך חייו. הרי הוא לא פחד, בשעה שהיה לן בגורן של הנקודה המסוכנת הזאת, ובהתעוררו מצא שישה שודדים קרבים אליו – והוא נלחם בהם, אחד נגד שישה; הוא לא פחד, כשיצא לקרב נגד טופיק ביי, גיבור השודדים – והכריע אותו. אבל אחרי כן הפחד המבוהל, הדופק מאליו בכפות הרגליים. אחיו של טופיק ביי, זה שצריך היה לנקום את נקמת הגיבור הפצוע, מילא בשבילו את כל חלל הכפר. נדמה לו, שהרובה של גואל־הדם מנצנץ מבעד כל שיח ומאחרי כל אורווה, ודמיון זה גזל את שנתו בלילות במשך שבועות, גרם לו לקפוץ מעל המיטה ולהשגיח, אם אין לשונות אש מסכסכות מסביב לבית. ובאחד הלילות צנפוֹ הפחד, הוציאוֹ מן הבית ומן המקום, אשר התענה בו שלוש שנים – במלחמה עם פראים, בעקירת “קרמות”¹, בהכשרת קרקע בור – והבריח אותו, כשתרמילו על כתפו, בדרך לחוות ירדניה.

_____________

אבל מה שקרה אחרי־כן – זה כבר מחוּור ומובן. לאור הבוקר אחרי “האסון” הגיע ליסדיה. דבורה היפה עמדה בחצר והאכילה את התרנגולות. הוא שמח מאד, שהיא לא הרגישה בו – והחיש את צעדיו הלאה.

מאז לא ראה אותה עד עולם.

הוא סבב ועבר דרך שדות־בור זרועים אבנים, שלא להיפגש עם איכרים חורשים ולא להצטרך להחליף עמהם שלום – עד שהגיע, כשהשמש כבר עמדה ברום רקיע, לראש הגבעה, שממנה, בבת אחת, מתרחבת לפני העיניים הכינרת ורצועות הירדן המתפתלות.

הוא ירד לחווה. החצר הכניסו את העדר לשעות החום. הוא נכנס לחדר האוכל וישב אל השולחן. האנשים לא תמהו עליו, שבא הנה ביום עבודה. הם אמרו:

– הנה ארזי, המתיישב מגליליה. ודאי בא למכור לנו שעורה.

הגישו לו ארוחת־בוקר, הוא לא נגע בה. לא החליף דבר עם היושבים על ידו.

רק אחרי שהם יצאו לעבודה, קם וניגש אל המנהל. הוא דיבר במנוחה.

– אולי יש לך עבודה? לעדור או לטפל בבהמות? אני אעשנה.

המנהל הציץ בעיניו ובתלבושתו הפרועה. הוא חשב שהאיש מבולבל.

– ולמה לא תטפל בפרדות שלך?

ארזי הניע ידו.

– עזבת את גליליה?

ארזי הניע ידו.

– טוב, תוכל לעדור עם הנערים בנטיעות.

והוא יצא לעדור בעידור, כשהוא כובש גופו מתחת לשיחים, שלא יסתכלו בו הפועלים ה“ירוקים” שעדרו על ידו.

ולפנות ערב כבר התפשטה השמועה גם כאן. בכל העיניים שנתקל בהן היה קורא את אסונו:

– ארזי זה עזב את האדמה ואת המשק הפקר וברח לאן שעיניו רואות.

אז יצא ארזי את המקום והלך לעמק יזרעאל, לנקודה החדשה עכביה, במקום שרק מעטים הכירו אותו.

______________

עוד זמן מה ניסה ארזי להילחם בגורלו החדש. הוא נכנס למנהל הפקידות. הגיש בקשות. אבל פתאום מצא כל הדלתות נעולות בפניו: מלבד הדלת האחת – למטה.

הןא נעשה תושב בעכביה, בנה לו צריף ונשא אשה. היא חלתה והתחילה לירוק דם. הילדים גם הם לא יצאו מן המחלות. והדלות הגדולה, זאת המלפפת את האדם שחמדה לה בליפוף צר מאוד, בגיפוף־ברזל, עד לידי ריסוק איברים, לבלי היחלץ ממנו – שכנה בביתו של אברהם ארזי.

מקומו בכפר נעשה קבוע, כמו שהיה קבוע מקומו של המתיישב לישטינר, שהוא צריך, בהבדל משאר המתיישבים, לעבוד רק שבוע בחודש ושלושה שבועות לבלות בעיר בפרוזדורים של מוסדות שונים בענייני הכפר; כמו שהיה קבוע מקומו של האדון זילברפניג – להספיק סחורה לאנשי המקום, ברצותו – לתת להם שמן ונפט, וברצותו לסגור את פנקס האשראי בתקיפות ולומר: “די! היום אין!” – כך היה קבוע מקומו של אברהם ארזי, שצריפו יהיה מלא זבל תרנגולות, שאשתו תהיה תמיד חולה ותמיד כרסה בין שיניה, ושתמיד יזכרו בו כשמזדמנת עבודה גרועה מאוד, כמו ייבוש או “סוכרה” בצבא.

– אין מי שירצה ללכת? חכה, הרי יש ארזי. בין כה וכה – הוא גווע ברעב. הרי לו נחוצה עבודה. הוא ילך.

_____________

ועל ארזי עברו הרבה שנים. שנות “סוכרה” – לינה תחת כיפת השמים בתוך הבוץ החורפי או בקרונות־בהמות מסריחים, סטירות לחי מאופיצרים גרמניים; לילות שמירה בגשם, בעבאיה המחוררת, שמירה על רכושם של אחרים בשעה שלו לעצמו אין אפילו עז בבית; לילות נדודים על מיטת אשתו וקדחת המרקידה את הגוף, שעשרות שמיכות הנזרקות עליו אין מספיקות לחממו…

הוא החריש.

ורק כשהיה משתכר, בין חלוצים, שבאו הנה אחרי המלחמה לבנות את הארץ, היתה הכנעתו התמידית נושרת מעליו, היה יוצא מכליו כמו בימים ההם, לפני “האסון”. הוא היה ניגש לאיזה בחור קטן, שלא ידע אותו כלל, טופח בידו, יד איתנה, של מי שהיה חייל בין ה“לייבּ־גרינאדירים של ניקולאי השני”, שהיתה כופפת את הבחור כלפי קרקע בכובדה, ושופך את שיחו.

– ואני מה? מה אתה חושב? אני לא חלוץ? מה – איכר אני? בורגני אני – מה? תיפח רוחם. זילברפניג אינו נותן שמן… הפשפש הזה אינו נותן לי שמן… שאני עקרתי קרמות… בידי אלו עד דם עקרתי. מה – לא חלוץ אני?

– שמע, – אמר הבחור – רע לך פה, אולי תלך העירה? תקבל שם עבודה, או משרה?

– אני, אני אלך? אתה רוצה שאברהם ארזי ילך? אני! הרי אני מחכה… פה אני מחכה.

– למה אתה מחכה?

– לאדמה… לאדמה אני מחכה. אתם שומעים? לאדמה… ליצור אני רוצה. משק ליצור. חלוץ אני. משק. תראו עוד את הפרות של אברהם ארזי כאלו לא היו עוד.

והוא היה חובט באגרופו בשולחן, כשהוא מערב בדבריו קללות רוסיות, זכר לימי היותו “גרינאדיר” בצבא הקיסר:

– אדמה אני רוצה. למה אינכם נותנים? תנו לי אדמה – תיפח רוח אמכם.

והמסובים צחקו.

_____________

עוד פעם אחת ניסה אברהם ארזי לשנות את גורלו. היה הדבר בתקופת ההתיישבות הגדולה. הוא הזדיין במכתבי המלצה, השיג לירה מהאדון זילברפניג ונסע לירושלים, מקום המוסד המיישב.

אחרי שהותו הרבה שנים בכפר נראתה לו העיר, עם הבתים הגבוהים, האנשים הנחפזים עם תיקים והם לבושים כמו קייטנים, חלונות הראווה המגוונים בסחורותיהם, מסנוורת ומדהימה מאוד.

הוא הסתובב זר ולא מצא דרך בין האנשים, ממש כאותם הגליליים, לבושי עורות־החיות, שבאו מצוקי הריהם לפני אלפיים שנה הנה, אל בין ארמנות יקירי העיר הזאת.

במוסד המיישב, בפרוזדורים הארוכים, הקרים כפרוזדורי מלון, היו הרבה אנשים, שגם להם היו טענות וגם מעיניהם נשקף הרעב הקהה לאדמה. היו באי־כוח הנקודות, בחותלות ובחולצות אפורות, שכנראה הורגלו לבלות פה כמה ימים עד שישיגו את הזרעים והמכוניות, והיו בקיאים במספרי החדרים, כבני־בית פה; יהודי פולין בקאפוטות התרוצצו מבולבלים, ניגשים לכל אחד להרצות טענותיהם, כמו בערכאות של גויים; בחורים יוצאים לחו"ל, זקופי קומה, דומים לחיילים שעזבו את עבודת הצבא והם שמחים שמעכשיו יתחילו לחיות “לעצמם”, ואל ביניהם נזקר אברהם ארזי, כאבן בודדת לתוך הגל.

ביום השלישי עלה בידו להיכנס פנימה. שם קיבל אותו בחור מגוהץ, שהפסיק לשם כך איזו שיחה מעניינת בטלפון. לאברהם ארזי היה הרבה מה לדבר, אבל במשך השנים הורגל לדבר עם הפרדות כשהוא מתנודד עליהן יחידי, בדרכים שוממות, בין קוצים מאדימים בשלהי קיץ; הוא הורגל לדבר עם הצאן והפרות בעדר, בימי היותו רועה, כשצריך היה להזעיק אותן הביתה; אבל איך לדבר עם אנשים ולהוכיח להם מה שהיה בלבו – זאת שכח. כשהזכיר את עכביה, הוציא הבחור כמה תיקים, שבהם היו רשומות כל הנקודות – וכל לילות הנדודים, הקימה בלילה בצריפים המלאים מים, הקדחת, מחלות הבהמות – הכל היה צרור בתיקים אלה בטורים של מספרים קרים מאוד.

טענותיו של ארזי לפני הבחור, ששקע בתיקים אלה, נסתתמו.

– אני רוצה אל המנהל.

– בדברים קטנים כאלה אי אפשר לראות את המנהל. יגיד מה הוא רוצה.

– הנה… מכתבים יש לי… שם כתוב הכל… בבקשה לראות.

הצעיר קיבל את המכתבים – והם נעלמו בתיק, בין כמה מכתבים של אנשים אחרים, גם כן רעבים לאדמה – לאורך ימים.

– את התשובה נשלח לך. נא להשאיר את הכתובת. “אברהם ארזי, עכביה, עמק יזרעאל”.

וכשהוציא ארזי מפיו את השם “עכביה”, השתוקק כבר להיות רחוק מפה – שם, בשמירה בלילות, בעבאייה שלו, שכבר הזקינה מאוד ולא הגנה מהגשם – לעבור על פני הרפתות, ולשמוע את הבהמות מנקשות בהן ברגליים וצונפות מתוך תנומה.

והוא שב הביתה. ושוב עברו שנים.

_____________

ורק כעבור ארבע־עשרה שנה ליום עזבו את גליליה השתנה פתאום גורלו של אברהם ארזי. בבת אחת נזכרו בו אנשי המקום. התחילו לדבר עליו, כעל איש טוב מאוד, החלו לבקר את הצריף שבו שכבה אשתו השחופה כבול עץ על המיטה, להביא לו חלב וענבים מביכורי כרמיהם.

– מה זה היה איתנו? הרי יש לנו אברהם ארזי. צריך היה ליישב אותו לפני כמה שנים.

נזדמנה גם אדמה – חלקה קטנה שקנו על יד הכפר מהערביים. לישטינר, השתדלן של הנקודה, בנסעו ל“חלונות הגבוהים” דיבר שם עד לידי צרידות הגרון ודפק בשולחן:

– רציחה כזאת לא נשמעה! פועל ותיק, שמונה־עשרה שנה בארץ, נמק בעוני ואין שם לב.

_____________

ובאחד הימים נהיה הדבר. ההתיישבות אושרה במילואה. אברהם ארזי יצא למקום החדש מחוץ לכפר. הוא עבר בעגלתו ובפרדתו שלו. אשתו שכבה בעגלה; ירחמאל, בנו הבכור, שהיה כבר גבוה מאביו ודיבר בבס עמוק, נהג מתוך עמידה. ואברהם ארזי חייך לאנשים ולנשים, שיצאו אל פתחי הצריפים לקרות את המתיישב החדש, חייך וגמגם בהברות מקוטעות, כי כוח הדיבור ניטל ממנו.

ובלילה, אחרי עברו לצריף אשר לו במקום התיישבותו, חגגו האנשים את אירוסיו של אברהם ארזי, מי שהיה לייב־גרנאדיר בצבא של ניקולאי השני ועני מדוכדך בעכביה – עם חלקת האדמה אשר בעמק יזרעאל.

אברהם ארזי היה לבוש במעיל ובכותנת מצוחצחים מאוד – מעשה חתן.

מסביב השתטחה אדמת־הבור, לפני הצריף – כבר מנוקה מן הקוצים, ממשוכות־הצבר המנוצצות – נכונה עכשיו לקבל את בעלה, שיבוא להזריע אותה זרע, לתת לה תנובה.

ערכו שולחנות. עליהם היו לחם ועוגות ויין.

לישטינר, זקן הכפר, הרים את הכוס המלאה, השליכה ארצה – והיין נטף ונבלע באדמה בכתם שחור, כמו דם־ברית.

אברהם ארזי שכח את עינויי השנים, את השערות הלבנות שמילאו את ראשו, הוא, שחיכה שבע שנים ושבע שנים לכברת אדמת הקוצים, כמו שחיכה יעקב לרחל ועבד בה את אדוניו –

ויהיו השנים בעיניו כימים אחדים – באהבתו אותה.

האנשים שהתאספו מעכביה ומהכפרים הסמוכים, הם ועגלותיהם, שהיו רגילים יותר לדבר עם הבהמות מאשר לנאום ביום חג, לא ידעו מה להגיד, והם מיהרו לעבור לסעודה; וכולם פרסו מן הלחם דומם ושתו מן היין יחד עם אברהם ארזי.

ואלה היו שושביניו של אברהם ארזי ביום אירוסיו עם האדמה אשר בעמק יזרעאל; אנשי הכפר, קלויי חמסינים ועבודה, שישבו אתו בסעודה; הכוכבים שיצאו ברום הטהור במסיבה זורחת, להאיר להם; והבהמות שתקעו בתמהון את זרוביותיהן לקראת האנשים, הסועדים על יד השולחנות הארוכים.

והאנשים רקדו כל הלילה, עד שיצאה אייל השחר והגיעה שעת־החליבה המוקדמת של הבוקר.

(תרפ"ז)