רקע
אמנון שמוש
ארזים

לחבר’ה הטובים מהמחלקה הערבית של הפלמ"ח שפעלו בסוריה ולבנון

ולזכר כל אלה שיצאו ולא שבו


זהו רומן בדיוני על מעשים שהיו.

הוא מבוסס על סיפורים מזכרונו של ידידי יצחק שושן, הוא אבו־סחיק, שדמותו שימשה לי מודל חלקי לדמות המרכזית ברומן, וכן על מסמכים שהועמדו לרשותנו באדיבותו של ארכיון צה"ל.

כל שאר הדמויות הן פרי דמיון בלבד.


 

א עלוּמים    🔗

הימים הראשונים בביירות היו מלאי עניין וחרדה. את העניין סיפקה העיר – היפה, הקוסמופוליטית, השלווה לה כאגם שוויצרי מוגן מן הסערה. החרדה היתה טבעית לימים ראשונים; ראשונים במקום חדש, בלתי־מוכר וצופן־הפתעות יותר מכפי ששיער; וראשונים בשליחות זאת שלקראתה היה דרוך כקפיץ של סטֶן זה כמה חודשים, חודשים שכל אחד מהם נתמשך כשנה. לפחות.

כל ההכנות וכל התרגולים היו כלא־היו כשניגשו אל פקיד הקבלה במלון ונתבקשו להציג תעודות. מול העיניים המנוסות של בעלי־המלון ותחת ידי החדרן החטטניות ושאלותיו הסקרניות הרגישו כמי שהוצג במערומיו. החליטו אפוא לרכז את כל המאמצים בשכירת חדר, אפילו לפני שישלימו את הכרת העיר. למזלם מצאו חדר תוך ימים ספורים; מזלם, כיוון שהעיר היתה מוצפת פליטים. יתרונם היה שהפרוטה מצויה בכיסם, בינתיים. לא כאותם פליטים שעל הגל שלהם עלו ובאו עד הנה. מצאו משפחה נוצרית, מרוֹנית. מעמד בינוני. אנשים תרבותיים, מנומסים. פטריוטים ערביים. עמדו קצת על המיקח כדי לא לעורר חשד, ושכרו. אין כניסה נפרדת ותיבת החשמל משותפת. אין גם היכן להטמין סְליק. יהי צורך להמשיך לחפש. משהו מתאים יותר. אולי אפילו דירה שלמה, קטנה. אבל בינתיים טוב שיש בית. ואינך חשוף ופגיע כבמלון.

בית. מצחיק לחשוב במונחים כאלה. בית אחד ויחיד היה לו לאבּוּ־סלים, ועזבו כילד. אחר מות אבא. ומאז – נדודים. מבית לבית. מקיבוץ לקיבוץ. בהכשרה המגויסת כמעט שהגיע להרגשת־בית. שייכות. שותפות. זקיפות. אחד מהחבר’ה. ואז באו וגייסו אותו. שוב טלטולים. ופרידה ממושכת. שליחות במקום שייכות. סודיות במקום שותפות. אומנם סוד שכל ההכשרה יודעת מהו. גם הבנות. נמשך לעניין ופחד מפניו. לא עוד סתם אחד מהחבר’ה, אלא אחד מהחבר’ה הטובים. הנועזים. מהג’מאעה. איך שנלחמו עליו – מזכירות ההכשרה מזה והגייס והפוֹליטרוּק מזה. פתאום הוא חשוב. לכולם. אולי זאת הזדמנות חייו. ואולי חייו כהזדמנות; קצרה, חטופה, אוֹקַזיוֹן.

בחלומות ובהזיות ילדותו גדל להיות הרבה דברים: סוחר עשיר ומכובד כמו רחמוֹ נחמד; זמר ושחקן מפורסם כמו עבדול ווהאב או מוֹריס שֶוַליֶה; עורך־דין בגלימה שחורה כמו מֶטר (Maitre) אַזרַא; חכם עטור הילה כמו חכם עזרא חַמווי־חַ’בּאז; אבל מעולם לא היה בדמיונותיו מרגל. ג’אסוּס. בערבית זה נשמע מסתורי יותר. אתה מושך את הסמ“ך האחרונה כמו באמירת ה”הוּססס" כשאצבע נגעת באף וחוסמת את השפתיים הנושפות. “הַס” העברית היא כל־כך צמחונית ליד “הוּס” אחותה. בת־דודתה. ג’אסוּססס. ובריבוי: ג’וַוָאסִיס.

כשהכניס לעצמו לראש שיהיה מרגל, היה מכין את נפשו למבצעים נועזים, לסכנות, למרדפים, לעינויים. על האויב הגדול ביותר – על הבדידות – לא חשב. רק כמה ימים כאן וכבר אוכלת בו הבדידות. וקצת בושה לומר, אפילו לעמך, גם השיעמום. חוסר־המעש.

אפילו מכשיר קשר אין עדיין. שיקשור אותם לארץ. למפַקדים. לסדר־יום מחייב. שיוכלו לדַווח. שיצטרכו לדַווח. שיוכלו לדעת מה נעשה בימים גורליים אלה בארץ המותקפת מכל עבר. לשמוע אם נשאר בשביל מי ובשביל מה ללחום.

סיוט שתחיל פוקד אותו בלילות: היישוב נכנע בפני צבאות הערבים. שחיטה והרג והרס. והם אינם יודעים. מטיילים בגני האוניברסיטה האמריקנית ומפצחים גרעיני אבטיחים קלויים. הופתע לגלות שאותו סיוט רודף גם את מִירוֹ שותפו וחברו. אלא שאצל זה נגמר כל סיוט בהתעוררות מיוזעת. מסכן. בלילה השלישי או הרביעי התעורר בבהלה והיה מלחש: “הראש הותז והזנב ממשיך לפרפר. הראש הותז והזנב ממשיך…” תחילה צחקו, לגרש את המבוכה. אחר־כך התחילו השניים מתכננים מה יעשו ביום המר והנמהר. עולים היו אל הצוק המשקיף אל הנמל הסואן מזה ואל מכלי הדלק הענקיים מזה, ודוֹלים ממה שלמדו בקורס בעין־החורש פריטים לתוכנית פנטסטית של “תמות נפשי עם פלשתים”: יציתו את הנמל ויבעירו את מכלי הדלק ויפוצצו את האוניות ויכַלוּ מה שניתן לכַלוֹת במכה אחת גדולה. מכאיבה. מרשימה!

– מצדה – אמר מירו.

– שמשון – תיקן אבו־סלים.

– חבל שנמל־התעופה רחוק מכאן ואי אפשר להשחיל גם אותו – אמר מירו.

– איפה אנחנו ואיפה נמל־התעופה – השיב אבו־סלים.

אירוניה של הגורל, הפליג זה בהרהוריו, עיניו עולות ויורדות עם הגלים הכחולים־הירקרקים, שהם יושבים כאן בלב ביירות ודואגים לחבר’ה וליישוב כולו; למדינת היהודים בת החודש. ישראל, יופי של שֵם. מזל שהם שניים. אילו היה לבדו, איך היה מחזיק מעמד? היה משתגע. רק הספֵקות קשים מן הבדידות. אבל גם על ספֵקות קל יותר להתגבר בשניים. מקור הידיעות היחיד שלהם היה העיתונות המקומית והרדיו הסורי והלבנוני שתיארו את המלחמה שם בצבעים ורודים; מנקודת הראות של הערבים כמובן, אלה הקמים על “מדינת תל‏אביב” להשמידה בטרם תיהפך לסרטן בגוף הליגה הערבית. לא רצו בשלב זה לקנות רדיו שאפשר לשמוע בו את “קול ירושלים”; אחת, משום ההסתכנות בשמיעת חדשות בעברית, שהרי אוזניים לכותל וכותל דק בינם ובין משפחת שְחַאדֶה; ואחת משום המחירים שהאמירו בגלל המלחמה, שכן חייבים היו לחסוך עד שתימצא דרך להעברת כספים. כאילו יש כספים. הבטיחו לנסות להרוויח את לחמם ולא ליפול למעמסה על היישוב החוסך בכדורים ועל הפלמ"ח, שכבר החלו מצֵרים את צעדיו ומקצצים בתקציביו.

אחד הדברים הראשונים שקנו היה מפת העיר. מפה של תיירים, בינתיים, אבל גדולה ומפורטת. מצחיק לחשוב שלא יכלו לצייד אותם בארץ במפה טוב. מצחיק, ואולי עצוב. מדאיג בלי־ספק. הכול כל־כך פתאומי. ומבולגן. התלהבות־התלהבות, אבל כך לשלוח אנשים בלי סיפור־כיסוי תפור היטב, מבוסס ומתועד (“דַאבֵּר חַאלַאכּ.! אתה כבר תמצא משהו, יא שֵייך, כיד הדמיון המזרחי הטובה עליך!”) ובלי לימוד נתוני העיר והסביבה (“את מי לא שאלנו על מפה טובה של ביירות. אין. פשוט אין. תקנו כבר שם, בחייך!”) ומבלי מכשיר־קשר וחומרי־נפץ. (“יגיעו־יגיעו. סְמוֹך!!”). בטפיחות על השכם ציידו אותם ביד רחבה; וגם זה משהו, בלי צחוק. אם בלבם סמכו עליהם המפקדים כפי שפיהם חזר ואישר – מי יודע. שבע שנים חי אבו־סלים בין אשכנזים ועדיין אינו יודע לקרוא שפתי־לבם. אם לדון על־פי העיניים, הם מסתכלים עדיין מלמעלה למטה. ואולי אנחנו מסתכלים מלמטה למעלה. מי יודע.

כיסו את העיר בשיטתיות. היו לומדים קטע מן המפה בבית ומיד יוצאים “למשש” אותו בשטח. מן החופים התחילו, בעיקר אלה שמדרום לעיר – בסביבות סן־סימון וסן־מישל והריביירה – לשם יכוונו בבוא היום את הספינות הקטנות שיביאו מה־שיביאו אינשאללה. מתי זה יהיה – אללה בְּיַאערֶף, רק אלוהים יודע; בכל אופן לא לפני שיצליחו ליצור קשר. כלשהו. אחר־כך סיירו בסביבות הנמל ונמל־התעופה ומחנות הצבא, מעמידים פני סקרנים. מכאן עברו ללמוד את העיר גופא. אל־בַּסטא מלאה מוסלמים סואנים, ואל־אַשראפיה מלאה נוצרים מהוגנים, יַעְנִי דִיסתַנגֶה (distingués). וצפונה ומזו כל הרחובות מוליכים אל כיכר האֶטוּאַל (étoile) או בשמה הערבי – סאחת א־נַג’מֶה, הכוכב – המנסה לחקות את פריס המעטירה בברק לבנטיני ובשלטים שכולם שמות זוהרים מ“שם”. בִּלפרִנסָאווי יַעני. לכאן זורמים אנשים מכל העמים ומכל הגזעים, ובְליל הלשונות והסגנונות מסתחרר סביבך עד שאתה שוכח שהנך זר. משכונת היהודים ואדי אבּוּ־ג’מיל התרחקו. מישהו שם עלול לזהותם. השכונה מלאה פליטים יהודים מחַלַבּ ודמשק. בעיקר מחַלַבּ. וכל מי שלמד פעם בכּוּתַאבּ בשכונת הג’אמִילֶה יזהה את פרצופו של אבו־סלים על נקלה – הפנים המחודדות של בן־השַמָש שלא נשתנו הרבה על־אף המשקפיים והשַווָארֶבּ. השפם רק עשה אותו דומה יותר לאביו. ההבדל היחיד ביניהם – זו הבעת פניו הגלותית של סלים האב שנראה תמיד כמבוהל (למה “כמבוהל”? פשוט היה מבוהל, אבא המסכן), ואילו אבו־סלים הבן – מבט בטוח וחצוף של פלמ"חניק על פניו השחומים. צריך היה לטרוח על־מנת להסיר הבעה זו מעל פניו כדי להיראות פליט ערבי פלסטיני לכל דבר. לא התקשה להיכנס לעורו של אביו. מן השמש היהודי הזה – אב־טיפוס של אל־יאהודי אל־מַרעוּבּ, היהודי המפוחד – היה המעבר אל הפליט הפלסטיני המבוהל פשוט למדי. יחסית. מכל מקום עתה היה דומה לאביו יותר מאשר אי־פעם; ומישהו עלול היה להיזכר. מסוכן.

והיתה עוד שכונה שממנה התרחקו, לאחר שעשו בה סיור היכרות קצר “לצורך התמצאות בעיר” – זו שכונת בתי־הזונות הרשמיים, הסמוכה לכיכר המרכזית אל־בּוּרג' שממזרח לאֶטוּאַל ולאזור אל־מַערַד, לב העיר. שני הצעירים, שהיו בבתוליהם (פלמ"חניקים, לא?) נמשכו לאזור התוסס הזה כמו פרפרים לאש, אך חזקה היתה עליהם מצוות הקונספירציה, שאותה שיננו להם מפקדיהם בקורס לִרחוֹק מן השַרמוּטוֹת הללו בתקופת ההיקלטות. חולמים היו אפוא בהקיץ על מה שראו בפתחי “שֶה ז’וֹרזֶ’ט” ובחלונות שֶה מַדלֶן" ועל כל מה שהחלו מכנים ביניהם “ותחזינה עינינו”, אבל הרחיקו משם רגליהם. “לעת־עתה”, התנחמו בלבם. על כנפי הדמיון היו טורפי־נשים נועזים, אם כי שניהם ידעו עד כמה הם ביישנים; לא לחינם כינו אותם במחלקה “צמד הבַּעֶ’לים” – הפרדים. אלא־אם־כן תבוא פקודה – היה אבו־סלים מהרהר – שאז, אני מישהו אחר. לא פרג' הקטן והביישן מבחסיתא. גם לא פרץ הנער המופנם מחברת־הנוער הסורית. מעניין שאפילו במחשבות ובחלומות התחלתי לראות את עצמי כאבו־סלים. השם הזה שהודבק לי במחלקה. כמו אצל הערבים. אם אבא שלך סלים, הרי בנך הבכור יהיה לבטח סלים. מכאן שאתה אבו־סלים; מיום שהתחלת מראה סימנים של גבר.

ולא קל היה לעקוף שתי שכונות אלה, ששתיהן סמוכות אל לבה של העיר; זו הצוהלת והמופקרת ממזרח למַערַד ולִלְ־בּוּרג', וזו – המכונסת בעצמה ומסוגרת בבתיה – ממערב להם. לא קל היה לעקוף אותן פיסית, בימים; ולא קל היה לעקור אותן מן החלומות, בלילות. בואדי אבּוּ־ג’מיל גר דודו של מִירוֹ, שהיה הולך יום־יום אל בתי־הזונות, לא חלילה להנאתו, אלא על־מנת למכור להן להללו דברי לבוש מסוגננים ומחוררים, שבייצורם ובייבואם התמחה זה זמן רב. סיבה נוספת למנוע רגליהם משם. אבל גם סיבה נוספת להבעיר מדורות דמיונם. הבדידות והניתוק סיפקו עצים יבשים למדורות הללו. הפחדים הכבושים היו הגפרור שהצית. הדברים היו פשוטים יותר, אנושיים יותר, כשישבו עם חבריהם בחורשה מסביב למדורה, הראש מונח על ירך נערה ספוגת שמש־בציר, והעיניים הוֹזות מול האש המפצחת זרדים בדממה.

עקרו אותם מן החברה החדשה, שבה התחילו להכות שורשים, והטילו אותם בכוח אל העָבר הערבי שממנו השתדלו לברוח. כל מה שהתאמץ עד אז לשכוח התחיל משתדל לזכור. כל המנהגים, שמהם ביקש להיגמל, בדרכו אל הישראלי הנכסף. כל השינויים שחלו בו ביודעין ובלא יודעין. למחוק. לשוב על עקביו. נחמה פורתא, שלא היה צריך ליהפך ליהודי גלותי חלשלוש אלא לערבי אַבַּדַאי, ג’לוֹבּ יעני, הקרוב יותר לדמות הצבר מחוספס, אם לא בלשונו הרי במה שמתחת ללשונו.

“מוּסתערבּים” קראו להם, לקומץ הבחורים שגויסו למחלקה הערבית. מוסתערבּ היה גם אבא. מי זוכר היום למי ולמה קראו בחַלַב של אתמול “מתסערבים”. “קהל מתסערבים” נבדל פעם מ“סֶניוֹרֶס פְרַנקוס” בארםַ־צובה עירנו, עד שנתמזגו אלה באלה והפכו לגוף אחד. ואבא היה מסתערב נקי. משפחתו מעולם לא התקשרה בקשרי חיתון עם הספניולים המכובדים, המהגרים מקרוב באו. משפחתו לא יצאה מעולם מן המזרח התיכון. והוא – בשכונת הדלות בַּחסיתא נולד ובה חי עד יומו האחרון. בוקר־בוקר היה משכים קום וצועד אל עבודתו בכּוּתאבּ אשר בג’אמִילִיֶה הרחוקה. הו, כמה רחוקה! וכמה מיוחסת.

כשחלה אבא ולא היה בכוחו לעשות את מלאכת יומו בעצמו, החל פרג' הקטן מתלווה אליו מדי בוקר בבוקר, עוזר לו בעבודות השַמָשוּת; ושניהם מתנחמים בכך שמפעם לפעם מזדמן לו לקטן לשמוע שיעור או מחצית של שיעור, סיפור על צדיקים מפי החכם או מעשייה של לה־פוֹנטיין מן המורה לצרפתית. כך הדביק השכלתו קרעים־קרעים מכל הבא אל האוזן. מצחיק אבל פעם ראשונה בחייו ישב ולמד באופן סדיר – בקורס. בשנה שעברה. בעין־החורש.

את יום העבודה בכּוּתאבּ היו מתחילים בהדלקת תנורי הפחם ובהצבתם בכיתות – נְגָ’אנֶה מַתכתית עגולה לימינו של כל חכם. למד לערוך את הפחמים כך שלא תיחנק בהם האש. עבודה מלוכלכת, אך שכרה בצדהּ: אחר הצבת הנְגָ’אנֶה השלישית או הרביעית היו כבר ידיו חמות וכל גופו מפשיר מן הקיפאון. אלמלא הקנאה בבני העשירים הללו, הבאים לכותאב על אופניהם ומסתכלים עליו מלמעלה למטה, יכול היה ליהנות מן השָנים הללו, שכן החכמים חיבבוהו ואביו הכיר לו תודה. ובסופו של דבר הרבה למד שם בין שטיפת מדרגות לבין הגשת הטשַאי. וכמו שאמא היתה אומרת, זכות גדולה נפלה בחלקו לשמוע תורה מפי חכמי הג’אמיליה, הוא לבדו מכל ילדי אל־בַּלַד, זו העיר העתיקה הכוללת את בחסיתא ואת שכנותיה.

רק האופניים עמדו בינו ובין אושרו. האופניים שעמדו שם טורים־טורים מבהיקים. האופניים שהיו להם ולא היו ולא יהיו לו לעולמים. אמת, לא לכולם היו שם אופניים, אך אלה ש“עוד לא קנו” היו רצים אחר הלימודים אל אבּוּ־ח’ליל בדרך העולה אל גני הסַאבּיל ושוכרים אופניים לשעה או למחצית השעה. והוא – עיניו יוצאות מקנאה. ואין הפרוטה מצויה בכיסו ואינו מעז לבקש מאבא החולה והמדוכדך. והעני עד כאב. פעמים היה רץ אחר הילדים ומשרת אותם כעבד – ובלבד שיתנו לו סיבוב; אבל מי אוהב להיזכר בדברים כאלה.


 

ב גבולות    🔗

כל יום נוסף בביירות הגביר את הגעגועים. תחילה געגועים בלתי־מחוּוָרים אך עזים, עד כדי צביטה בלב ונדודי־שינה. אחר־כך פשוט געגועים הביתה; אל בית־ילדותו ואמו מזה ואל בית־רעיו וידידיו בעולם החדש, בהכשרה ובקיבוץ מזה. להפתעתו, חזקים מכולם היו הגעגועים לבית אמא, לחַלַבּ ולכל אשר בה. אולי היה זה המשך התהליך שהתחיל מיום שגויס למחלקה הערבית, תהליך שהִפנה את מבטיו אל העבר; ואולי טעמים וריחות ומראות של ביירות פעלו על חושיו ופרטוּ על נימי הנפש.

המחשבה על ביקור בחַלַבּ נולדה בו ביום שאמרו לו “אתה יוצא ללבנון ולסוריה”. כששמע שאין תוכנית להקים תחנה בחַלַבּ, שאל כמה שאלות ונענה בצורה חד־משמעית: גם אילו היינו מקימים שם, לא אותך היינו שולחים. חַלַבּי אין מקומו חַלַבּ מוכּר ומסוכן. הבין.

מאז שבאו לביירות, הלכה ובשלה בלבו ההחלטה שהוא יגיע לחַלַבּ – ויהי מה. ולעזאזל חוקי הקונספירציה. יש חוקים חזקים מהם.

יום אחד, בסוף השבוע השני בביירות, אחרי ארוחת־הבוקר שעיקרה פוּל מְדאנַס וזוטותיה צנוניות ובצלים ולפת כבושה וזיתים ירוקים (זייתוּן) וזיתים שחורים (עַטוּן), גמרו השניים את הקפה שאחרי ויצאו לשוּח בבּוּרג'. סקירה ראשונה של כל העיר כבר מאחוריהם, וכיוון שאין הוראה לפעול ואין כל דרך (עדיין) לדווח, מה טעם להמשיך באיסוף נתונים. החליטו אפוא לטייל להנאתם ולהעמיק תוך כדי כך את התמצאותם ואת השתלבותם בעיר. חשוב היה להרגיל אנשים בנוכחותם, כגון בעלי מסעדות שכבר היו מקבלים אותם בקידה ובאַהלן־וסַהלן נלבב, וכגון חנוונים שבשכנוּת שכבר פתחו להם פנקס הַקפָה, וכגון סַפּר ונהג מונית שנזקקו לשירותיהם והחליפו עמם שיחה בטלה, שממנה למדו על הלכי־הרוח בעיר. גם מוכר הבּוּזָה – זו הגלידה המתמתחת כבצק – ומוכר הבַּאקלאווָה והכְּנאפֶה הכירו אותם היטב והיו מחייכים לקראתם, אך אלה היו עסוקים מכדי לנהל שיחות. מכל מקום, הנפות־יד לשלום לקראתם וחיוכים ידידותיים ומגע־התרבּוּש לברכה נסכו בהם ביטחון; שהנה הם הופכים חלק מן הסביבה. מוּכּרים ואהודים. לאהדה תרמה ידם הפתוחה; פתוחה אך לא פזרנית, שלא לעורר חשד. אחר הכול הם פליטים מסכנים. מסכנים, אבל לא עניים. כך שהשארת עודף בידי מוכר העיתונים ותשלום עבור מַדאם שְחאדֶה ובנה שעלו אתך לחשמלית מתקבלים בטבעיות ומוציאים לך שם טוב בסביבה.

אותו יום החליטו לרכוש ידידים בכיכר אל־בּוּרג', מרכז העסקים והשעשועים הסואן של הבירה. גם שם חשוב שיהיו בני־בית. שיהיו מוגנים על־ידי מבטי “מכירים־מכירים” וקריאות “תפַדַלוּ” ותשובות “תִיכרַם, יא אַח’י! עַלַא רָאסִי וּעֵינִי!” והנה באחת הסמטות היוצאות מן הכיכר, חוסם כמעט את הסמטה, עומד אוֹֹטוֹמוֹטריס (אוטובוס) מלא למחצה, ונהגו יוצא מפעם לפעם אל קצה הסמטה, מול הכיכר, וקורא בגרון: "חַלַבּ! יאללה, עלא חַלַבּ. יציאה מידית. חַלַבּ!

מסתבר שיום־יום יוצאים מכאן אוטובוס או שניים לחַלַבּ. לפעמים אפילו שלושה, אם יש הרבה “זבּוּנאת”.

אבו־סלים תופס את מירו במרפקו.

– מחר אנחנו נוסעים לחַלַבּ, יאַ אח’י – הוא אומר לו, ערבית.

– השתגעת?! – נפנה זה אליו.

– שמע לי. הרבה מה לעשות אין לנו כאן. וזו אולי ההזדמנות האחרונה.

– בוא נדבר במקום אחר.

בגני האוניברסיטה האמריקנית, על ספסל מרוחק ומבודד, הם ממשיכים לשיחה שנקטעה. – ולמה הזדמנות אחרונה? – שואל מירו, עברית הפעם.

– כשיגיע מכשיר־קשר זה יהיה אבוד. לעולם לא יאשרו לנו לנסוע לחַלַבּ.

– ומי אישר לך היום?

– עכשיו איננו זקוקים לאישור. בינתיים אנחנו פועלים על דעת עצמנו.

– על דעת. ולא על חוסר־דעת. נסיעה לחַלַבּ פירושה מעבר של גבול, פירושה הסתבכות בלי…

– אבל אני מוכרח לראות את אמי. את אחיותי הקטנות שנשארו אתה. את השכונה. את הכּוּתאבּ.

– מירו, דח’ילק, אל תטיף לי מוסר. אני יודע כמוך שיש בזה סיכון.

 ועבֵרה חמורה על חוקי הקונספירציה.

– סַלאמתַק. עכשיו דקלמת בדיוק כמו שמריה: “אֲבֵירֳה כֲמוּרָה…”

המתיחות נפרקה מעט. עלו חיוכים. עלו זכרונות. מירו הושיט את השקית של גרעיני הדלעת, פתוחה. אבו־סלים חפן ממנה והחל מפצח גם הוא, מפצח ויורק את הקליפות. נזכרו באותו סָתוּם, שהתחיל אתם את הקורס והיה אומר “קוֹנסטיפציה” במקום “קונספירציה”. לא החזיק מעמד יותר משבועיים בקורס.

– תראה, מירו. תבין אותי. למעלה משבע שנים לא ראיתי אותם. אני רוצה גם… להביא להם מעט כסף, ממשכורתי. הם זקוקים לזה. הסיפורים שסיפרתי לך על הבית שלי היו מקושטים מעט. מעולם לא היה להורי כסף. ואחרי מות אבא הדברים החמירו. אני בטוח. אני ברחתי מכל זה, אבל זה מציק לי.

– אבל יש כללים. יש חוקים.

– ויש משפחה.

נשתררה שתיקה. זה גירד עורפו וזה העביר ימינו על פניו, כמלטף זקן שאיננו.

– ואצלך… משפחה מעל לכול?

– גם אצלך, מירו. אם תבדוק עמוק־עמוק.

– ראינו לאן הוביל “חוק מעל לכול”. בגרמניה הנאצית. חוקי נירנברג היו חוקים לא? אני לא הייתי מסכן את השליחות שלנו בשביל המשפחה שלי.

– אבל אתה מסכן. איך תחיה אחרי זה עם מצפונך, אינני יודע.

– בוא נראה מה שאנחנו עושים צעד־צעד. אל“ף, אני האחראי על החוליה וההוראות הן שאני פועל לפי הבנתי. אז האחריות כולה עלי; זה אל”ף. בי“ת, לנסיעה שלנו תהיה מטרה מודיעינית כפולה: להכיר את חַלַבּ מצבה היום למקרה של צורך בפעולה שם ולבדוק את סדרי המעבר מלבנן לסוריה. כל זה בתחום הפעילות שלנו; גימ”ל, אני מבטיח להסתפק בפגישה אחת יחידה עם אמא שלי. על פגישה עם האחיות אני מוותר; למענך, מְשַאן חַ’אטְרַק יַעְנִי.

– זה המשפט ההגיוני הראשון ששמעתי היום מפיך. תראה, אותי לא מכיר איש בחַלַבּ. אני אביא את אמא שלך אליך. היא תדע לשתוק.

חיבוק שקיבל מירו אותו רגע כמעט שקימט את עצמותיו.

– רד ממני – קרא – עוד יחשבו שאנחנו זוג אתה־יודע־מה… מן נאבּלוֹס, היא שכם.

צחקו עד דמעות, פורקים מתח שנצטבר ביניהם, יליד מתחים אחרים – כבושים וכבויים.

– ווָאללה, ידעתי שאפשר לסמוך עליך. אבל להגיד את האמת, חשבתי שיהיה הרבה יותר קשה לשכנע אותך.

– ווָלאק, אני לא מכיר אותך? עקשן בן עקשן. ראיתי עליך שזה יושב אצלך חזק. בִפנים. אם כבר אתה מדבר אל“ף ובי”ת וגימ"ל, סימן שמנוי וגמור אתך, כמו שאומרים.

– אז מחר יוצאים?

– בוא נסכם על מחרתיים.

– אַמ־רַק יא סִִידִִי!

ותקעו כף כשניים סוחרים שסיימו עסקה.

למחרת הסתובבו מעט סביב האוטובוס, הקרוי אוטומוטריס. שום דבר מיוחד. משלמים לנהג המטייל על המדרכה כמו נמר בכלוב, וזה תוֹלש ומושיט משהו שבין בול לכרטיס. שאלו אותו מתי יוצאים לדרך, והוא ענה “שִרבִּת סיגרה” – ביטוי שתרגומו המילולי “שתיית סיגרה”, ומשמעו “עוד מעט”. שאלו אם גם למחרת היום ייצא אוטובוס באותה השעה, והוא ענה “אינשאללה!” לפתע פנה ונעץ שאלה: – ואתם, מה לכם ולחַלַבּ? לפי חזות פניהם אינכם נראים לי חַלַבּים.

– לַא ווָאללה – נזדרז אבו־סלים להשיב – אנחנו פלסטינים מן חיפה. פליטים. רק אמי חלבּיֶה במוצאה. חלבּיה בת חלבּים. אבי עליו־השלום הביא אותה משם בנעוריה.

הנהג נכאה כמגלה עניין. הבעת פניו אמרה השתתפות. המשיך אפוא אבו־סלים:

– אני הייתי עובד במחנות הצבא הבריטי בבית־נבּאללה. כסף טוב שילמו בני־הכלבים. כשפרצה המלחמה הממשית, מיהרתי לשוב לראות מה שלומה של אמא. והנה מספרים לי השכנים שמפחד היהודים הפראים לקחה זו את אפרוחיה וברחה שבה אל בית אביה בחלבּ. עכשיו אני בעקבותיה.

הנהג קנה את הספור על קרבו ועל כרעיו. העביר את מַסבַּחת הענבּר מימינו לשמאלו, גירד בלהט את אחוריו, ושאל־חקר על מצב העניינים בחֵיפָה וביָפָה. את שתי הערים הללו הכיר היטב במסעיו. הוא שואל, ואבו־סלים מספר. נמשך בלשונו התלהט זה וסיפר על מעשי הגבורה שלו במלחמה נגד היהודים מן היום שהגיע לחיפה ועד שנשבּה וגוֹרש אל מעבר לגבול.

מה יש, קשר עם נהג אוטובוס עשוי להועיל ביום מן הימים. שלח לחמך על פני המים. ואם לחם אינו נרטב ואינו ניזוק במים, צ’יזבאט על אחת כמה וכמה.

– סיפור הכיסוי שלך – אמר לו מירו אותו ערב לפני השינה – מוכן כאילו תפרת אותו לקראת הנסיעה לחלבּ.

– תפרתי אותו ומכרתי אותו עוד במחנה השבויים. מי כמוך יודע.

– כבר אז חשבת על הנסיעה הזאת?

– הרצון היה. והסיפור טוב בכל מקרה, לא? הוא מתרץ יפה גם את המבטא החלבּי שלי וגם את הביטויים המיוחדים, הקופצים לי על הלשון כשאני נסחף בשיחה.

– ואיך אני… משתלב בכל העניין?

– אתה פליט שהתחבר אתי במחנה השבויים: שכחת? אבל, מחר, ליתר ביטחון, נגיע בנפרד ונשב בספסלים נפרדים. נשוב ונתחבר בחלבּ. במהלך הנסיעה אין שום קשר בינינו.

– אם אתה אומר.

ואם יקרה משהו בדרך, האחד שיגיע יחכה לשני בשער הכניסה למבצר אִל־קַלעַה, פעם בשעה, חמש דקות ראשונות. עד חשֵכה.

– כן, המפקד.

– סוף־סוף תפסת שיש כאן מפקד. חלום חיי: סמח"ח! סגן מפקד חצי חוליה. מירו הושיט יד וכיבה את האור.

אז מחר נוסעים אל עיר ילדותו של אבו־סלים. אולי מוטב כך. שיפרוק את המתח. בקרוב יצטרכו ממילא להגיע אל עיר ילדותו שלו, של מירו. שם יצטרכו לפעול. הרבה. עדיין לא ברור כיצד ובאיזה הֶרכּב, אבל דמשק בהחלט בתחום הפעולה שלהם. מירו בן למשפחה דמשקאית ותיקה, מושרשת. אביו היה איש המכבי. אחר־כך “החלוץ”. דיבר עברית רהוטה עוד לפני שדרכה רגלו על אדמת ארץ־ישראל. גם אמו היתה ב“החלוץ” – אך תקופה קצרה. הוריה התנגדו, כשהיה בן חמש, חודשים אחדים אחרי שנכנס לתלמוד־תורה בשכונת מגוריהם א־תַּאללֶה, הוזמן אביו ליצג כמה חברות בינלאומיות בסוריה הגדולה, פלסטינה ומצרים. לצורך העבודה החדשה העתיקו מגוריהם לקַאירוֹ. תחילה חשבו שזה זמני, רק לצורך התבססות בשוק המצרי והסודני. ההנהלה השאירה לשיקולו אם ומתי ישוב אל דמשק עירו להקים בה את מטהו. אך אחרי שלמד את מצב העניינים החליט זה להישאר בקהיר, שמספר תושביה היא לבדה עלה על מספרם של כל תושבי סוריה. הבטיח לאשתו ביקור בדמשק ובהר הלבנון חודש בשנה לפחות, “כתוּב וחתוּם! פַּרוֹל ד’אוֹנֶר!” ועמד בדיבורו.

כך גדל מירו בהליופוליס אשר בקהיר, בבית עשיר עם פסנתר־כנף ושטיחים פרסיים וגרמופון ענק, שממנו בקע קולן של ברכה צפירה ואוּם קלסוּם ואֶדית פִּיאַף. כשפרצה מלחמת העולם, היה ביתם פתוח בפני חיילי הבאפ"ס וחיילות האֵי־טי־אֶס מארץ־ישראל. הם מצאו שם עיתון עברי (“הארץ” ו“תשע בערב” ו“הגלגל” הגיעו באיחור, אבל בקביעות) וכוס קפה עם סוכר (!) ומיני מאפה, ששמעם יצא בכל המדבר המערבי. והיה שם חיוכה החם והאמהי של מדאם ויקטוריה. ויקי. השם “נצחיה” לא נדבק אליה אפילו באותם הימים שבביתם נשתלטה העברית. מה עובר עכשיו על אמא ואבא בבת־ים? אבא מפקד משהו במשמר האזרחי. בריאותו בקושי מאפשרת לו את זה. ואמא שקועה בוודאי בוועד למען החייל. אם המצרים יגיעו לתל־אביב, הם יהיו הראשונים לחטוף.

– תגיד – קולו של אבו־סלים מן החשכה – כשהצעת דחייה של יום, קיווית שעד אז יגיע מישהו עם מכשיר־קשר וכל העניין יתבטל?

– לקחתי בחשבון אפשרות כזאת.

– לקחת ב–חש – בון…

– אם אתה דווקא רוצה לדעת, קיוויתי.

– אתה כל־כך חושש מהנסיעה?

– מי חושש. זה לא הדבר המסוכן ביותר שעשיתי עד היום ושאצטרך לעשות. ואתה יודע את זה.

– אתה אמרת. שקיווית.

– קיוויתי! קודם־כול מפני שאני רוצה קשר עם הארץ. נמאס לי להתבטל כאן כששם קרבות יום־יום ולילה־לילה. אני קצין חבלה. פלמ"חניק. אני רוצה לפעול.

– אל תהיה ילד. אתה חושב שרק ייווצר קשר וכבר יתנו לנו הוראה לפעול? טעות, חבּיבּי. שתלו אותנו כאן כדי שנעמיק שורש. לא יבזבזו אותנו על פיצוצים. ישמרו אותנו שתולים עמוק למשהו רציני, גדול.

– אבל בינתיים עולים על ירושלים מדרום וממזרח – אתה לא קורא עיתונים? אפילו תל־אביב בסכנה. ואנחנו פה… יכולנו לעשות משהו שיעזור, לא?!

־ אם איננו עושים, זה לא רק משום שאין קשר. תכניס לך את זה לראש.

– את זה נראה כשיגיע המכשיר.

– במהרה בימינו, אמן. גם אני מחכה לו, אולי תופתע לשמוע.

– איך ישלחו אותו?

– לא ב“פּוֹסט רֶסטַנט”.

– בח–ייך.

– מישהו מהג’מאעה יביא אותו. ואני מקווה שזה יהיה איש שעבר קורס קשר. אין לי חשק לשחק במורס ובגבישים רטובים.

– ואיך יידע למצוא אותנו? איך נדע למצוא אותו?

– תשאל שאלות יותר קלות. תשאל אותי למשל “מתי יוצאים לחלבּ”? ואני אענה לך “מחר, בשמונה בבוקר.” לילה טוב.

– תִּסבַּאח עַלא חֵ’יר.

– רק שלא תחלום הלילה על בת־שבע. מחר קמים מוקדם.

– הפעם עברת את הגבול! אני לא רוצה לשמוע ממך… עברת את כל הגבולות!

– הרי בזה אנחנו טובים, בלעבור גבולות.

– אתה יודע למה אני מתכוון, ואתה יודע שאני מתכוון לזה, שבת־שבע זה לא ענייניך.

– הירגע, הירגע. לא ידעתי שזה כל־כך רציני אצלך.

– אז עכשיו אתה יודע.

– לילה טוב, מירוֹ.


 

ג תמרורים    🔗

בתשע ורבע יצא האוטובוס לדרך. הנהג ביקש לחכות עוד מעט, לקלוט נוסעים נוספים, אבל הנוסעים היו קצרי־רוח. “החיפזון מהשטן,” ניסה זה להעלות חיוך על שפתיהם, אבל הם היו נזעמים וקולניים. גם אבו־סלים הרים קולו בטרוניה על הנהג, שלא להיבדל מן הציבור. התחכם הנהג ועשה סיבוב קטן במרכז העיר, כדי לשוב לתחנה ולאסוף את אלה ש“גמעו את הקהווה לאטם”. נזדקף אחד הנוסעים ממושבו וקרא: “לא זו הדרך לחלבּ, יא שוֹפֶר!” ענה הנהג ואמר: “כל הדרכים מובילות את טחנת־הקמח, יא אח’י.” נתחייכו הפנים למשמע הפתגם ונסלחה לו לנהג עיקשותו. “מעלֵיש”, אמרו זה לזה, “עוד היום גדול”.

מירו התחיל מתנמנם על מושבו, ראשו על זרוע ימין. אחת, משום שלא הרבה לישון אותו לילה; ואחת, משום שהחל לחשוש משיחה ממושכת עם שכנו. שעות ארוכות לפניהם, זה לצד זה. ורק עכשיו נתברר לו שבעצם נסיעתו לחלב אינה מוסברת, אם אומנם אין קשר בינו ובין אבו־סלים המחפש את אמו. המציאות מטורפת מכל דמיון – הרהר מירו, עצבני ומודאג – אם הייתי קורא בספר שמרגל עולה לאוטובוס ונוסע מארץ לארץ בלא סיפור־כיסוי, הייתי מגיב: “סיפור גרוע. לא אמין.” ושזה יקרה לי בנסיעתי הראשונה אל מחוץ לביירות! מיד החל דמיונו מאלתר סיפורים. התחיל הרבה, אך התקשה להשלים אחד, שכן היה שב ונתפס להרהור המציק כיצד קרה לשניים לא טפשים שהכינו כל פרט, ואת העיקר שכחו. הוויכוחים של הימים האחרונים הסיחו, כנראה, את דעתם מן הנקודה הזאת. נכון ששני פלסטינים, הנוסעים יחד לחלבּ, מעוררים תמיהות וחשדות; אבל אם החליטו להיות בודדים בנסיעה ובמעבר הגבול – היה עליהם להכין ולשנן סיפור־כיסוי מתאים; גם לו. חלבּ אינה משתלבת לא בעברו האישי ולא בסיפור המקורי שאתו יצא מן הארץ. מה מביא אותו לחלבּ אם לא עזרה לידידו בחיפושיו אחר אמו ואחיותיו? מירו התחיל להזיע מן המאמץ. גם החום גבר אותה שעה וזיעה רבה ניגרה ממנו. הוציא ממחטה גדולה צבעונית והחל מסַפג זיעתו.

הסיפור המקורי שלו היה שונה מזה של חברו. הציגו אותו כחוֹרָני והציבו אותו לעבודה שחורה בנמל חיפה – ניקוי אוניות מחלודה ומאַצוֹת לקראת צביעתן. למזל פגש שם את עבּדוּל־כּרים – ערבי גברתן טוב־לב, שבילה את שעות הפנאי שלו בהרמת משקולות במועדון ספורט מפוקפק בעיר התחתית. הוא נתלווה אליו פעם ופעמיים, וכשנתגלו כשרונתיו בקליעה למטרה הפך למדריך מתנדב במועדון, וכך רכש מכרים ומעמד בין השבּאבּ של חיפה. וכשגויסו טובי השבּאב לנַג’אדה, התנדב גם מירו תחת השם סַעיד, וכמעט הסתבך כשנשלח לצלוף על היאהוּד. עד מהרה הוכרעה המערכה על חיפה, והוא נתפס עם אחרים ונלקח לאותו מחנה שבויים, שבו היה אמור לפגוש, ואכן פגש, את אבו־סלים.

עכשיו, במהלך הנסיעה הממושכת היה פנאי לשחזר אותם ימים איומים במחנה השבויים. למרבה האירוניה, היו אלה הימים הקשים ביותר שעברו עליהם עד כה. בחורי ה“הגנה” היו נוקשים וחמומים, בעיקר כלפי הצעירים והבריאים שבין השבויים. אף אחד מהם לא ידע את זהותם של מירו ופרץ. וכך ספגו השניים עלבונות ובעיטות למכביר. ניסו להוציא מהם שמות וכתובות ומקומות מחבוא של נשק ותחמושת. לא פעם עמד על קצה הלשון איזה “יוּפּט־פוֹ־יוֹ־מאט!” עסיסי בצברית צחה, והיה קשה לכלוא את הקללה. הרוגז על החבר’ה, שנהנו מבעיטה פה ומדחיפה שם, היה גדול, אך מוכרחים היו להמשיך לשחק את השבוי הערבי הסתום.

במחנה השבויים קשרו השניים קשרי ידידות ביניהם לעיני הערבים ולאוזניהם, וצמד הבאעֶ’לים מן ההכשרה שב והפך גם כאן לצמד. פרץ ניסה להחזיק בידו של מירו, כצמד רֵעים ערבים לכל דבר, אך מירו לא יכול היה לשאת זאת ושכנע את חברו שגם בלי זה אפשר.

עכשיו חסר שמישהו מן המחנה יישב כאן באוטובוס ויראה את השניים מרוחקים ומנוּכּרים. איזה שד הכניס להם לראש שמוטב לנסוע בנפרד?! מירו סקר בגניבה את הנוסעים ונרגע מעט כשלא מצא ביניהם מכרים.

ראשית, סיכם לעצמו, יתחמק משיחת־רעים עם שכנו. ואם יילחץ לקיר, יאמר שפניו לצפון לחפש עבודה. אולי כמדריך קליעה. עוד בילדותו בקהיר נמשך אל הקליעה למטרה והיה חבר בקלוּב ספורטיבי של בני־טובים. ההצלחה פתחה את התיאבון, וזה גרר הצלחה וכך סבב המעגל מן הקלובים של קהיר ועד הקורסים של הפלמ"ח

הנסיעה נמשכה בעצלתיים עד חוֹמְס. כאן נעצר האוטובוס לפני מחסום ומגדל־שמירה שסימנו את הגבול. שוטר משועמם ירד מן המגדל ועלה לאוטובוס. – יאללה, להכין תעודות! כל מי שאינו נתין סורי או לבנוני – פקד – יורד כאן.

– מה פירוש יורד כאן? – שאל אבּו־סלים.

– יורד פירושו יורד, יא אוסתאז.

– רק אם האוטובוס יחכה.

– זה עניינו של הנהג.

– אתה מחכה לנו, אה?! – קרא אבו־סלים לעבר הנהג.

– עשר דקות אחכה, לא יותר.

נהימות הסכמה עלו מספסלי הנוסעים.

– ווָאללה, בחיי זקן הנביא תחכה! תחכה כמה שהבדיקה תיקח. אנחנו שילמנו עד חלבּ, ואתה לא תשאיר אותנו כאן.

– אם אתם נקיים – התערב השוטר – זה לא ייקח יותר מרבע שעה.

– עשר דקות אחכה – הציץ הנהג בשעונו – מִלתי מלה.

– אינך מתבייש – הרים מירו קולו – בפיכם אתם קוראים לנו “אחינו הפלסטינים”, אבל בלבכם אין כלפינו שמץ הבנה. אתם מצפצפים עלינו ועל גורלנו המר. מה פלא שהציונים מכים בנו אם אחינו, עצמנו ובשרנו, מתכחשים לנו. שומע שיש באוטו שלו פליטים פלסטינים, והוא מוכן לנטוש אותם באמצע הדרך. עַייבּ עַלֵיכּ, יא אח’י!

– יאללה, לך, לך כבר – התרצה הנהג – חבל על הזמן.

– לא יסע בלעדיכם – קראו אליהם מן החלונות – אבל אתם, אל תאבדו זמן.

אולם מבין הקריאות הללו בקעו גם לחשושים חשדניים, מלוּוים במבטי טינה, “גַ’ווָאסיס.” בפיק ברכיים ובדריכות עליונה עלו השניים אל מגדל הבטון המרווח והמואר.

הקצין התורן לא היה שם. השוטר התחיל מחייג בקדחתנות, מגדף בינו לבין עצמו, ומתנצל בשפה רפה שהקצין בוודאי הלך לשחק קלפים.

– אז תיתן לנו אתה אישור, יא שייך.

– זה בלתי אפשרי. אין לי סמכות. כאן תחנת־גבול, לא מַסחַ’רה.

– אז מה עושים?

– מחכים.

– עד שיגמור לשחק קלפים.! אוטובוס שלם יחכה?

– אינשאללה יגיע במהרה. הטלפון הארור הזה מת. בכל פעם שזקוקים לו הוא מת. אין קול ואין עונה.

– ראיתי כאן למטה זוג אופניים – נזכר אבו־סלים – או שתקפוץ אתה להביא את הקצין או שאחד משנינו יעשה זאת. איפה משחקים כאן?

– יש בית־קפה. לא רחוק. אבל אני לא אעזוב את משמרתי. יש לי אשה וילדים. וכבוד. ואחריות.

– באותו רגע שב הטלפון לחיים. הקצין היה מעבר לקו. ביקש לדעת אם הכול כשורה. בעוד השוטר מזעיק את הקצין, לחש מירו באוזני חברו: “כאן אנחנו יחד. מחפשים את אמך.” הקצין הצעיר והמצוחצח עלה על המדרגות במתינות, כראוי לדרגתו. עד שלא נתרווח בכסאו לא פצה פיו ולא העיף בהם מבט. כשהתיישב עשה סיבוב או שניים בכסאו ופנה לשוטר:

– איפה הם הפלסטינים הללו?

– הריהם לפניך, אדוני!

רק אז הרים הקצין עיניו וסקר את השניים, כמנסה לחדור אל צפונותיהם.

– שניכם מן פלסטין?

– מן החזית בפלסטין, אדוני הקצין! – קרא אבו־סלים והצדיע.

– מן החזית. המלחמה שם נמשכת, ואתם…

– המלחמה תימשך, אדוני, עד שיתעוררו עמי ערב ויבינו את אחדות גורלם ואת ההכרח באחדות. יריקה אחת מפיו של כל ערבי, והציונים הללו ויטבעו ברוק ויישטפו לים.

מירו נכנס לדבריו של אבו־סלים והסביר את מטר נסיעם לחלבּ.

– ומה זה? – הרים הקצין גליון נייר מסורגל שהיה מונח על השולחן לפניו – כשיצאתי מכאן היה הגיליון נקי, מוכן לדו"ח היומי.

– אתך הסליחה אדוני – מלמל אבו־סלים – חיכינו זמן רב, וידי שרבטה על הנייר בלא תשומת־לב

הקצין בחן א הנייר.

– מה כתוב כאן?

זה שעשוע חלבּי שאמי לימדה אותי בילדותי – חייך אבו־סלים – משפט הנקרא מימין לשמאל ומשמאל לימין.

– על הנייר היה כתוב באותיות ערביות מסולסלות:

בּלח תעלק תחת קלעת חלבּ

כלומר: “תמרים תלויים תחת מצודת חלב”.

שתי ידיו של הקצין, ענודות טבעות זהב רחבות, התרוממו בהפתעה.

– ווָאללהי, יפה הדבר. יפה מאוד! אז אמך חלבּיה?

– כן, אדוני. אני, כלומר אנחנו, נוסעים למצוא אותה, כפי שהוא סיפר לך בזה הרגע. ברחה מן חיפה. מפחד אל יאהוד: אל צַהיוניה, יעני.

– אם כן, מה העיכוב? – פנה הקצין בזעם אל השוטר.

– אני… כלומר… סמכות אין לי.

– סמכות אין לך? שכל אין לך!

– הוא אינו אשם, קצין נכבד, אנחנו לא רצינו להיכנס לארצכם בלי תעודה רשמית, חתומה בידי קצין.

– אנשי כבוד אנחנו – הוסיף מירו – והימים אינם ימים…

– מבטי נוזף מזווית עינו של אבו־סלים שינק את גרנו של מירו, שהתחיל להשתעל.

– תעודה רשמית עַלא ראסִי ועֵינִי – אמר הקצין, מחטט במגרותיו ובוחר חותמות מן הקרוסלה השולחנית

– אבל מה נעשה בלי תמונות – שאל בקול כמדבר אל עצמו.

– תמונות יש לנו, אדוני! אמנם, לא כל כך טובות.

– אכן, אנשים כלבבי אתם, יא שבּאבּ. אילו כל הערבים כמותכם – לא היינו מפגרים אחר הציונים החצופים, יימח שמם.

– מה לעשות, אדוני הקצין, הללו יש להם פצצות־אטום יש להם, מספרים אצלנו בחיפה.

הקצין הרים ראשו מן התעודות, שהיה ממלא בקפידה ונאנח אנחה כבדה.

– רק בקשה לי אליכם, יא אח’וואן – אמר בהושיטו את שתי התעודות בתנועה טקסית – אלה תעודות זמניות. בבואכם לחלבּ תפנו תוך עשרים וארבע שעות אל המשטרה המרכזית ותחליפו אותן.

– אַמ–רַק! – הצדיע אבו־סלים – תוך עשרים וארבע שעות מקסימום.

– תודה רבה –אמר מירו – ואללה יַעטיק אל עאפְיֶה (יתן לך בריאות).

ירדו את המדרגות בקפיצות וזינקו אל האוטובוס המותנע המחשב לזוז.

במבטים, שהופנו אליהם עתה, קראו תערובת של סקרנות, רחמנות וחשדנות. הרשיון שניתן להם להמשיך בדרכם לא הסיר את ענני הספק. האוזניים קלטו הברות של “סוּס” ו“סּיס”, שנתפרשו על־ידיהם כסיומות של ג’אסוּס" וג’ווָאסִיס". דיבורים על המלחמה, על פליטים ועל מרגלים היו שיחת היום, לא רק באוטובוס. התיישבו וסיפרו לשכניהם מעט על המלחמה הנוראה שממנה נמלטו בעור שניהם, אך לא רצו להאריך בזאת. פתח אפוא מירו בשאלות ונענה בסיפורים על חוויותיהם של הללו – חלבּים צפוניים רובם ככולם – מביירות היפה המכונה “פריס הקטנה” ומארץ הארזים “שוויצריה של המזרח התיכון”, שלעולם לעולם לא תיפול בה שלהבת. יהיה מה שיהיה בעולם, סיכמו הללו ואמרו, לבנון תישאר נווה שאנן ורגוע.

– גן־עדן של קייטנים ונופשים המחפשים שלגים ונופים, שלווה ופירות זולים – אמר האחד.

– פסטיבלים בבּעּל־בֶּק, ערק בזַחלה, קאזינו בג’וּניָה – מילא אחריו שכנו – מה עוד יכול בן־תרבות לבקש?!

– והעיקר – לחש שלישי וקרץ – אל תשכחו את העיקר, יא נָאס: בנקים כמו בשויצריה ביום ונשים כמו בפריס בלילה.

– בנקים בטוחים ונשים פתוחות – התלוצץ אחד בעל־שפם ופרץ בצחוק רועם. הנשים שבחבורה כבשו פניהן. יגמול לו אללה לאותו משוּלח־לשון! שכח שבחברה מעורבת הוא יושב, ישכחהו האל בעת צרה!

– ולמה רק בנקים? התלהט אחד והזיח תרבושו לאחור – הברחות זה כלב? ומשחקי־קוביה הולכים ברגל?

– וריגול בינלאומי, גם הוא ספֶּציאליטֶה של ביירות – אמר צעיר אחד, סטודנט לפי מראהו.

המבטיים הופנו אל שני הפלסטינים וזחלו מהם והלאה כמתנצלים. עוד כמחצית הדרך לפנינו, חשב אבו־סלים, וצריך להסיט את הנושא, הרחק ככל האפשר.

– מי לא שמע עדיין על “מְדַבֵּר חַלְבּוּן”? – קרא אבו־סלים ממקומו.

נתרווחו כל הנוסעים על מקומותיהם ונתחייכו מראש, מצפים לנפלאותיו של אותו פותר־כול אגדי, המוצא התרה לכל סבך. התחילו מתחרים זה בזה, דולים מזכרונם מאותה סדרת בדיחות עממיות שאין לה התחלה ואין לה סוף, וכל האוטובוס צוהל ושמח.

פתח אבו־סלים וסיפר:

מעשה בכלה שלבשה בגד כלולותיה ועלתה על הגמל ללכת לבוא אל בית חתנה. הגיעה הכלה הרכובה אל שער מקוּמר ולא יכלה לעבור תחתיו. נמוך היה קמרון האבן, נמוך מגמל ורוכב. מה לעשות? מה לעשות?? התחיל ויכוח בין המלווים. אמר האחד: “אין מוצא, אלא אם כן נחתוך ראשה של הכלה” אמר השני: “לא, כי את רגלי הגמל נחתוך.” זה עומד על דעתו וזה עומד על דעתו. הלכו וקראו ל“מְדַבֵּר חַלְּבּון”. בא זה ואמר: “תרד הכלה מן הגמל ותשוב ותרכב עליו אחרי שיעברו בשער.”

צחקו הנוסעים כאילו זו להם הפעם הראשונה לשמוע את המעשייה. תפס אחד הנוסעים את חוט הסיפור המשתלשל, כדרך ההומור העממי החלבּי של אותם הימים, הטיל את מסבּחת הענבר אל חוצנו ופתח סיפורו בליווּי ידיו ואצבעותיו.

מעשה באשה אחת, שהחמיצה בצלים וגזרים ופלפלים ומלפפונים במי־מלח מילאה בהם כד חרס שבטנו גדולה ופיו צר. כשהגיעה העת לאכול מן המחמצים, התירה האשה את פיסת הבד שקשרה על־פי הכד, הכניסה יד ימינה וחפנה מחמצים. באה להוציא את ידה ולא הצליחה. מה לעשות? מה לעשות?? התחילו בני־הבית מתווכחים: זה אומר: “אין מה לעשות, צריך לכרות את היד.” וזה אומר: “לא, כי את הכד נשבור ותיחלץ היד”. זה עומד על דעתו וזה עומד על שלו. הלכו וקראו ל“מדבּר חלבּוּן”. בא זה ואמר: “תרוקן האשה את חופנה ותוציא את היד; אחר־כך תוציא מחמציה במזלג ושיפוד.”

וכך המשיכו וסיפרו בזה אחר זה סיפורים באותה מתכונת, כדרך ההומור העממי בכל עם ובכל לשון, עד שנראתה חלבּ באופק – שטוחה, גדולה ורחבה; צהובה ויבשה כעיר מדבר. צריחי המסגדים והמבצר העתיק המתנשא בלב העיר סרטטו קו־רקיע קסום יחיד במינו.

התרגשותו של אבו־סלים ניכרה על פניו. שכנו, שקם לסדר את סליו וחבילותיו, גחן אליו ואמר בחיוך: “אתה יודע, תחילה לא האמנתי לך. עכשיו אני מוכן להישבע באלה ובמוחמד שליחו, שאכן אמך חלבּיֶה. עיניך עיני גדי שהריח את חלב אמו.”


 

ד פגישה    🔗

אמו של אבו־סלים היתה אשה נאה בשנות הארבעים הראשונות שלה. כשנתיים אחר פטירת בעלה פשטה שחורים ונישאה ליַעוּבּ (יעקב) טרזי האלמן – חייט בן־חייטים שהלביש את מחצית הג’אמיליה והמשיך לגור בבחסיתא. כיוון שהיתה צעירה ורעננה ויופיהּ משומר, מאשאללה, לא הקפיד זה על ייחוס־אבות ולקחה לו לאשה. ומאז ניתוסף לשמה תואר “סִית” (גברת). וכל העיר הכירה בה כ“סֶית נָזִירָה”. צרי עין זכרו והזכירו את עברה בתור נזירה אשת השמש העני, אך רק מעטים זכרו אותה כנָזִירה אל־זע’ירה – בת הזקונים של רפול המסכן והטוב. רפול זה היה עובר בסמטות כל יום שישי בשעות הצהרים, טס גדול על ראשו ושק על שכמו, עובר וקורא בקול אותה קריאה עברית שבישרה את בוא השבת: “מ־זון! מזון! מ־זון, יא ג’יראן!” היה קורא ודלתות נפתחות מכל צד, ונשים צדקניות מוציאות לחם או תבשיל או מאפה או מרקחת, כל אחת לפי יכולתה, כל אחת לפי רוחה. סובב היה תחילה על פתחי העשירים ללקט ולמלא, ואחר־כך על פתחיהם של עניים לחלק, שלא ייאלצו הללו להתבזות ולצבוא על פתחו נדחקים ומבוישים. ומה שהיה נשאר בתחתּית השק ובדפנות הטס היה רפול נוטל לביתו, להשביע רעבון ילדיו. לרוב היה נשאר להם רק הלחם היבש. וכך למדו אשתו ובנותיו לבשל “סיבּיקָה”. עד היום מבשלת סית נָזירה סיביקה שאין דומה לה, וכל משפחה טרזי טועמת ומשבחת. אפילו הקריצות, שליוו תחילה את הטעימה, נעלמו, אחר שיַעוּבּ הבהיר לאחיותיו ולגיסותיו יחס כבוד שלו לאשת־זקוניו. תשאלו: סיביקה זו מה טיבה? ובכן, כל כולה חתיכות־חתיכות של לחם יבש מבושלות במים רותחים, שהוסיפו להן מעט שום כתוש ומעט נענע מיובש ומפורר ושאריות גבינת־הצאן המלוחה שלא תצלחנה עוד לפריסה. ומלח לפי הטעם, כמובן, וסחיטה של לימון, אם רוצים.

ריחות הסיביקה שעלו מן המטבח הזניקו את ידו של אבו־סלים אל זרועו של מירו. כגור הנמשך אל אמו לפי הריח נצמד זה אל הקיר, שאף את גלי הריח המוכר אל קרבו ולחש מתנשם: “אני בטוח שזה כאן. מצאנו.”

מאז שיצא הנער מעירו ועלה ארצה, החליפה נָזִירה שם ובית ומעמד. ולא היה קל לאתר אותה מבלי לעורר תמיהות וחשדות. בבית שבו גרו בשעתו מצאו השניים משפחה ארמנית, ששאלה יותר משהשיבה. בקושי נקרעו מסקרנותם של הללו, שהריחו אפשרות של סחטנות בעלֵי הבית, שאותו לקחו בדמי שכירות. שעה ארוכה תעו בסמטות, ממעטים לשאול, ממעטים לבלוט, עד שמצאו את הבית, בית טַרזי.

כיוונו את השעה כך שהבעל יהיה בשוק, כלומר בעבודה, ושהילדים יהיו ב“אַליאַנס”. אם יש לה קטנים – אמר מירו – הם ממילא לא יבינו הרבה.

קטנים? – תמה אבו־סלים, ממאן עדיין לקלוט שאמו נישאה וילדה והתחילה חיים חדשים. תחילה סקרו מרחוק את בית־האבן העתיק עם החלונות המקושתים והמסורגים. אבו־סלים הסתתר בפתחו של בית ממול, בטווח ראייה ושמיעה. מירו ניגש יחידי אל הדלת לוודא שהאשה לבדה בבית. הם הגיעו למסקנה, שלהוציא אותה מן הבית ולהיפגש בחוץ יהיה קשה ומסוכן פי כמה מפגישה בבית הפנימה. חישבו שבשעה זו, סמוך לצהריים, תהא זו מבשלת במטבח לבדה, ואחרי הפגישה יזדרזו ויעלו לאוטובוס האחרון היוצא לביירות. כך שאם יתעורר חשדם של שכנים, יתקשו למצוא לו סימוכין.

הקיש מירו פעם ופעמיים במקוש, וחיכה.

– מִין הָאדָה. – נשמע קולה של נזירה.

אבו־סלים הניד ראשו ממחבואו ופניו הביעו “זו היא. זה קולה.”

נזירה ניגבה ידידה בסינרה, העבירה אצבעותיה בשׂערה ויצאה אל הדלת הכבדה, המפורזלת.

– אני חבר של פרג' – לחש מירו – את נזירה אמו, נכון?

– פרג' אמרת?? – ניתרה נזירה. תפסה את זרועו ומשכה אותו פנימה והגיפה את הדלת בבהילות. – פרג' בפלסטין. מזמן.

– את לבדך בבית?

עיניה מצמצו בפחד. “יא רַבִּי, יא רַבּ,” מלמלה. ואליו:

– למה אתה שואל?

– כי פרג' נמצא כאן, בחלבּ, ומבקש לראותך.

– לא ייתכן. זו מלכודת. פרג' נסע. מזמן. הוא לא שאל. הוא לא אמר. על דעת עצמו הלך.

– אין לך מה לחשוש. אני ידידו של פרג'. את לבד בבית?

– כן. אבל בעוד שנה… שעתיים..

– אתה רוצה לראות את פרג'? אני יכול לקרוא לו?

רק עכשיו התחילה לקלוט מה מתרחש סביבה. הסירה את סינרה בחיפזון, פכרה כפות ידיה בעצבנות, העיפה בצעיר הזר מבט בוחן, ואמרה:

– רוץ וקרא לו. ואני אוריד את המרק מעל האש.

עד שנכנסו השניים, היתה כבר נזירה שקועה בכורסה מול הדלת, ידיה אוחזות במסעדים בחוזקה. כשראתה את בנה נכנס בפתח, קמה ונפלה בזרועותיו. מתוך הדמעות נשמע מלמול “אלחמדיללה” – השבח לאל – פעמים אחדות. הוא הרגיש את הדמעות על כתפו. חמות ולחות. נפעם היה מלבכות.

– השתנית כל־כך – אמרה האם, מזיזה את ראשה לראותו באור ומושכת באפה כילדה קטנה.

– גם את השתנית, אמא.

– אני… כן…

– עבר עליך הרבה.

– גם עליך. מה הביא אותך לכאן?

– על מי לא. על כולנו עבר. זה חבר שלי קרוב – הצביע על מירו – אִבּן ־עַרַבּ. כמונו.

– אִבּן מין? בין איזו משפחה?

– לא חשוב. את לא מכירה. לא חלבּי.

– אני אשוב בעוד מחצית השעה – אמר מירו. יצא ועזב אותם לבדם.

– למה באת?? הרי מלחמה שם אצלכם. ברחת מן המלחמה?

– לא בדיוק. אבל אל תשאלי שאלות, אמא. יותר בריא שלא תשאלי ושלא תדעי. והעיקר: אסור לך לספר לאף א-חד, לאף אחד, אפילו לא לבעלך, שהיינו כאן.

– להסתיר מבעלי? חראם.

– זו שאלה של חיים ומוות, אמא. האמיני לי. אסור.

– אבל ראו אותך. יראו אותך.

– איש לא ראה. ואיש לא הכיר. יצאתי ילד. ועוד היום אנחנו נעלמים מכאן.

– עוד היום?? אז… אז אתה מוכרח לטעום קצת סיביקה. תמיד אהבת סיבּיקה.

יצאה למטבח ושבה עם קערה מהבילה ועם שתי כפות כסף. ישבו מזה ומזה ואכלו מאותה צלחת, כבאותם ימים רחוקים. מבעד לדמעות עלו עתה החיוכים, מושכים שמחה חולפת כעב־ענן. שתקו ואכלו, מסתכלים זה בזו וזו בזה, נזכרים בימים אחרים ובדמויות שהיו ואינן.

– רזית. אתה לא אוכל מספיק.

– אל תדאגי.

– אתה… נשוי?

– עוד לא, אמא.

– הגיע זמן.

– אשלח לך הזמנה.

– אתה חוזר לשם? מיד?

– אמרנו שעל זה לא מדברים.

– אז רק תסביר לי, בשביל מה באת?

– לראות אותך, לראות אם חסר לך משהו. את זקוקה לכסף? אני יכול לתת לך, ולשלוח מפעם לפעם.

– היא עצרה בעד ידו שהושטה אל הכיס.

– בעזרת־השם לא חסר לי מאומה. בעלי יַעוּבּ מרוויח די והותר, בלי עין הרע, – וכנזכרת – יַעוּבּ טַרזי, אתה בטח זוכר אותו.

– לא זוכר.

– איך לא זוכר? אתה זוכר. בנו מאשתו הראשונה לקח את הבת של עג’מי, הצורף. היה יושב בבית־הכנסת גבו אל התיבה, ואבא שלך, אללה ירחַמוֹ…

– לא זוכר.

– אתה זוכר. רק שכחת. עוד מעט יבוא, תיזכר. איש אַדַמי, אין כמוהו.

– “אַדַמִי,” נזכר אבו־סלים, כך אומרים אצלנו על בן־אדם שהוא… בן־אדם! הגון.

– אמא, את עוד לא מבינה. נעלם מפֹה לפני שהוא יבוא. נעלם ולא משאיר זכר. גם על פניך אסור שיישאר זכר. לא־כל־שכן על שפתיך. הישבעי לי שתדעי לשתוק.

– אני מבינה, בני. מתחילה להבין. אני נשבעת לך. בחייאת ילדַי אני נשבעת. אף מלה. אבל… זה לא מתאים לך לעשות מעשים כאלה. אתה חלש, יאבּוֹ. אתה רגיש. אני מכירה אותך. אתה…

– שכחת שהייתי כאן בצופים? ואיך ציינו אותי המדריכים? אני לא כל־כך חלש. על־כל־פנים לא כפי שאני נראה. ויש דבר שנקרא כוח הרצון.

– לא שכחתי את ה“כַּשָאף”. הציינת אז אצלם בצפים. הבאת לנו כבוד. אביך אִלמַרחוּם לא הפסיק לדבר על זה עד יומו האחרון. התגאה בך. מאוד.

קול תופי הצפים והמצעד שמאל־ימין עלה באוזניו של הגבר המשופם. מבלי משים החלה ידו לתוף בכך על השולחן. כמה גאים היו הקטנים בעוברים ברחובות בסך!

– ספר לי מה עשית שם כל השנים האל.

– הייתי בקיבוץ, אמא. למדתי. התחזקתי. הפכתי לישראלי.

– אנשים משתנים, יא אִבּנִי, אבל לא “הופכים” ולא מתהפכים. אתה עוד מצטנן בקלות?

– אנגינות, מפעם לפעם.

– יש לי צעיף חם בשבילך. אם רק אמצא אותו.

וקמה לחפש.

– אמא, שבי, אין צורך. עד שיבוא החורף וכשיבוא אוכל לדאוג לעצמי. אני כבר גדול.

מן החדר השני עלה קולה של האם:

– תמיד הגבת כך: “אמא, אני כבר גדול.” התחלת עם זה לפני שמלאו לך שלוש.

חזרה עם צעיף אנגוֹרה בידה האחת, ועם שקית בשנייה.

– ואתה זוכר כשנאלצנו “להוציא עליך דַלַּאל”? בן כמה היית, אולי בן ארבע, אולי בן חמש. היה יריד בעיר, ואתה הלכת לנו לאיבוד. קראנו לכרוֹז – לדַלַּאל – ושילמנו לו טבין ותקילין. וזה עבר ברחובות העיר וקרא:

יָא וְלַאד אִל חַלַאל (הו אנשים טובים)

אִלִי שָאף ווָלַד אִבּן ארבּע סְנִין (מי שראה ילד בן ארבע)

אִסְמוֹ פרג' אִבּן נזירה

יביא אותו אלי ויבוא על שכרו.

זוכר?? אז היית כנראה בן ארבע.

– זוכר משהו. מטושטש. ומי מצא אותי?

– הביאה אותך ילדה, אולי בת עשר אולי יותר. היה שם קיר־מוות בצורת חבית ענק, שעל קירותיה נסעו אופנועים סחור־סחור. אתה תפסת במכנסיו של אביה ונכנסת לראות. הסדרנים חשבו שאתה בנו של האיש שהחזקת במכנסיו. כשהוא יצא משם, אתה נשארת. שעות. אני לא מבינה מה משך אותך כל־כך.

– כסף לדמי־כניסה אף פעם לא היה לנו.

– ועכשיו יש לך כסף, יא בן?

– אני לא צריך הרבה. אני בקיבוץ.

– אל תהיה טיפש כל אחד צריך כסף. ואיך זה שם בקיבוס שומעים כל מיני דברים על הקיבוס. האנשים נַסמַלַח, שומרי־מצוות?

– בונים את הארץ, אמא. ומצוות ישוב של ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצווֹת; את יודעת.

– כן. אבל גם אם היא שקולה כנגדן לא מוכרחים לעשות כל השאר נגדן אפשר לקיים גם מצוות יישוב הארץ וגם מצוות אחרות; ביישוב־הדעת, בלי הפרזה לכאן או לכאן וממה ששמעתי…

– בואי נדבר על משהו אחר.

– גם זה סוד? טַייֵבּ. אז רק תגיד לי כמה משלמים לך בקיבוס.

– לא משלמים, אמא. בקיבוץ אין כסף. וזה אחד הדברים הקוסמים שבו. עובדים בלי משכורת ולוקחים מה שצריך בלי תשלום. הכל חופשי.

– כמו בין הרבה אחים שעובדים בעסק של האבא. זה טוב, אם כולם נוהגים ביושר. אבל הקנאה אורבת בפינה, ואין קשה מקנאת־אחים. יַאיְ, כמעט שכחתי! אחיך, זָקי אחיך, שם אתך בקיבוץ כל הזמן? מה שלומו?

– שלומו טוב. הוא בקיבוץ, אבל לא אתי. בקיבוץ אחר.

– הפרידו בין שני אחים? ואתה נתת? למה נתת?!

– ככה זה בקיבוץ. אצלנו היתה חברת־נוער, אבל לא היתה חברת־ילדים.

– “ככה זה בקיבוץ”. בלי כסף אני עוד יכול להבין, בקושי. אבל בלי יחס למשפחה, זה לא בשבילנו, יא רוֹחִי.

– עמד לו על קצה הלשון. “זה בשבילי. זה גן־העדן שלי”. ועוד דברים שחלחלו בו עמוק במשך השנים, אבל לא רצה להתנצח ולהרגיזהּ. איך היא יכולה להבין.

– ואחיותי? – שאל – מה אתן? מה הן עושות?

– שתיהן ב“אליאנס”. מצטיינות בלימודים מַאשַאללָה, וכבר מחזרים אחַריהן החתנים. הן יפוּ וטָפְחוּ, בלי עין הרע, כמו סַמבּוּסַק בתנור. היית צריך לראות אותן.

– אין מה למהר עם חתנים, אמא.

– יש מה למהר. אתה לא מבין. מאז הפרעות שהיו כאן בחורף נתמעטה הקהילה ונתמעטו בעיקר הגברים הצעירים. לאלה קל לקום ולהסתלק. אפילו – הנמיכה קולה – אפילו אל מעבר לגבול. ואינני מתכוונת רק לגבול סוריה־לבנון שהוא ספק־גבול; אם ירדת לסוף דעתי.

– אני מבין.

– ויש לי בן ובת קטנים – אמרה במבוכה קלה – היית מאמין?

– איפה הם עכשיו?

– הקטנה ישנה בחדר השני, בעריסה, תוכל לראות אותה. ה“בנימין” שלי. והגדול לומד אצל חכם צַדקה, שיהיה מוכן בעוד חצי שנה לתלמוד־תורה. עכשיו שאני מסתכלת, הוא דומה לך, רוֹחְ אמו.

נשמעה דפיקה קלה בדלת, במקוש. שניהם נרעדו. ידיהם נצמדו ביניהן על השולחן.

– זה החבר שלי, בוודאי – לחש אבו־סלים.

– אני מקווה. אתה היכנס שמה ואני אגש לראות – לחשה לו וקרצה – אמך אינה “גשַימֶה”, מגושמת וטיפשה, יַענִי, כפי שאתה חושב.

– אנחנו חייבים לוז – אמר מירו.

לא יצאו משם עד שנטלו עמם שתי שקיות. האחת מלאה כעכים מסומסמים ועוגיות בתמרים וקַראבּיג' ממולאים צנובּר ושקדים ואגוזים וקינמון – הכול מאפה ידיה של נזירה, כמובן; ובשנייה שמה האם היהודיה צנצנת מלאה מרקחת־ורדים, כלומר גִילבָּה, וצנצנת מליאה נַאטֶף –סירופ סמיך מבושל בחלבוני־ביצים, “שבלעדיו אין לקראבּיג' טעם של קראבּיג' –בּנאטֶף”, נאום נזירה.

– ואל תשכח את הצעיף!

– ואת, אמא, אל תשכחי לשכוח. שראית אותי.


 

ה חלומות    🔗

את הפגישה עם האם השאירו כדבר אחרון.

– למקרה שיתעורר חשד השכנים ונצטרך להתנדף – אמר מירו.

– כמו ממתק שמשאירים לסוף – צחק אבו־סלים.

כיוון שהאוטובוס הטיל אותם בסמוך לבַּאבּ־אל־פַרַג' – הכיכר המרכזית בעיר העתיקה – נשאו אותו רגליו את אבו־סלים היישר אל הקונדיטוריה הטובה בעיר. טסים עגולים עמוסים בקלאווָה ובּוּרמה וסוַאר־א־סית (צמידי הגברת) ואַסאבִּיעְ זֵיינאבּ (אצבעותיה של זֵיינאבּ) ושאר דברי מאפה מתוקים משכו את העין מבעד לחלון־הראווה הגדול והזילו את הריר. נכנסו והזמינו פעמיים מחצית־האונקיה כְּנאפֶה בג’יבּנֶה. התיישבו משני צדי שולחן קטן מכוסה בשעוונית, ומיד ניגש נער ובידו שתי צלחות ושני מזלגות. עוד הם קורעים ונוגסים מן המתוק והמלוח שגבינת עזים חמה נמשכת ממנו כגומי־לעיסה, וכבר שב הנער עם קומקום זכוכית ובו ים קרים וגבישי קרח.

– בימי הרמדאן – סיפר אבו־סלים – אופים כאן את הקַטאיֵיף הטובים בעיר.

– גם אני גדלתי בערים מזרחיות – לחש מירו, סוקר את השולחנות הריקים סביבם – אבל משפחתי התרחקה מן השווקים ומן הערבים. אתה יודע – הוסיף, מלקק שפתיו וגומע גמיעה – היו משפחות של יהודים בקהיר ובאלכסנדריה, שלא ידעו לומר משפט אחד בערבית זה היה למטה מכבודם. הם דיברו רק פרנסאווי או אוינגליזי. וכמה מהן, אלה שהגיעו מיוון ומטורקיה ומן האיים, ידעו גם לַדינוֹ. רק לא ערבית. שלחו את בניהם לבתי־ספר אירופיים, אפילו למנזרים; ובלבד שלא ילמדו עם עם־הארץ, עם הערבים.

– בוא נדבר על משהו אחר – אמר אבו־סלים, וגמע מן המים הצוננים בעצימת־עיניים.

מרבית הלקוחות נכנסו לקחת את ה“חִלווִִיַאת” הביתה. המוכר היה נוטל מן המדף, קופסה, שצורתה צילינדר סגלגל ודפנותיה דיקט דקיק, וביד אמוּנה היה ממלא בה שורות שורות לפי בחירה. גם המכסה היה עשוי אותו חומר קליל, ותוך שניות היתה הקופסה ארוזה ועטופה, וחוט משי עבה מושחל על אצבעו של הקונה.

הכְּנאפֶה היתה טעימה ומשביעה, אך השניים היו רעבים מן המסע. קינחו איפוא בכדורי זִינגוֹל חמים, שהוצאו רוחשים מן השמן הרותח וכוסו סירופ סמיך, ויצאו אל הרחוב הסואן. הצפיפות כאן גדלה במשך השנים, הרהר אבו־סלים, אבל הצבעים והריחות וצלילי הדיבור נשארו כפי שהיו. אם היו מטילים אותי מכדור פורח בעצימת־עיניים לרחוב הזה, היו חוּשַי קוראים “זוהי חלבּ!”

כיוון שהיתה שעת בין־ערביים, הזדרזו ומצאו להם מלון. התעודה הזמנית שקיבלו מן הקצין בחוֹמס עשתה את שלה, והם נוכחו לדעת שניתן יהיה להשתמש בה בקביעות. לגשת למשטרה להחליפה אפילו לא עלה על דעתם. החותמות הרשמיות “אל־גַ’מהוּריָה אל־ערבּיה אל־סוּריה” וחתימת היד הנמרצת של הקצין עשו רושם משכנע, והחותמת האלכסונית “זמנית” לא ציינה אם מדובר בשעות או בשנים.

– תוכל להתאפק עד מחר? – שאל מירו בזהירות, סורק שׂערוֹ לאחור ומחפש את עיני ידידו במראה.

– אפילו עד מחר בצהריים.

ולאחר שתיקה קלה, מהורהרת: שבע שנים לא ראיתי את אמא. יום אחד לא יגרע ולא יוסיף.

– ומה תכניתך למחר בבקר?

– אופניים.

– אופניים??

– בִּיסִיקְלֶט, אם אתה מעדיף.

מירו ניגש אל אבו־סלים כמי שקרב אל פרפר לתופסו. בו המודאג העלה חיוך על־פני חברו.

– זה חלום ישן. סיפור ארוך. אבל לא עכשיו.

שוטטו ברחובות ובשווקים המקוֹרים ונסעו בטראמוֵיי בשעות הערב. אבו־סלים פרק התרגשויות והפגין ידענות. שבו אל בית המלון עייפים וסחוטים.

– כמה שהיא סואנת ביום, חלבּ שלך – סיכם מירו, בולע פיהוקים קולניים – כך היא מתה בלילה.

– לא מתה, אלא רגועה. נחה. זאת לא עיר נמל ובילויים כמו ביירות.

– ווָאללה, ביירות יש רק אחת.

– ואני מת לישון – קרא אבו־סלים וצנח על המיטה.

אך בטרם נרדמו, סיפר לו למירו על מה שבינו ובין אופניים.

– אתה יודע מתי התברר לי עד כמה קינאתי בילדים הללו מהגַ’מילִיה, שהיו באים לכּוּתאבּ על אופניים? רק באותו יום, שבו תוכננה ההתקפה על תחנת האוטובוסים הערבית ברמלה.

– פיצוץ התחנה המרכזית? מה הקשר?

– היינו אז בקיבוץ נען, זוכר?

– ועוד איך זוכר.

– אז היתה ישיבת מַטה או משהו כזה. ואני ישבתי בחוץ על המדרגות, מחכה להחלטות.

– הפעולה הגדולה הראשונה נגד התחבורה הערבית. אחרי חודשים של הטרדות מצידם.

– “הטרדות” זה לא מלה. זה היה רצח בדם קר. בכל כבישי הארץ.

– כמה שקינאו בך כולם, במחלקה. לצאת לסיורים מוקדמים, להדריך את הכוח בשעת הפעולה. ג’וֹבּ עלא כֵּיפק.

– אז אני משפשף את האוזניים הארוכות שלי ושומע, שהם מתלבטים איך יסיעו אותי לרמלה ואיך יחזירו אותי משם מבלי לעורר חשד. “בגלל הצליפות משני הצדדים,” אומר שם מישהו, “נפסקת התחבורה הציבורית לפני חשֵיכה. וכל מכונית פרטית עוברת שבע בדיקות.” הם מדברים ומדברים, ואני מתחיל לראות לנגד עיני את הילדים מהג’מיליה טסים על האופניים הנוצצים שלהם, מרכיבים את אלה שאין להם אופניים אל אַבּו־חלִיל, משכיר האופניים, בדרך לסַבִּיל ועורכים תחרויות.

– חלומות של פלמ"חניק.

– שמע, רק שלא תספר לאף אחד!

– או קיי. זֶקס.

– אז מה אני עושה? אני תופס יוזמה, בולע את הרוק פעם ופעמיים, שם את נפשי בכפי, כמו שאומרים, ודופק על הדלת. משתררת דממה נוראית.

– “מי זה?” “אבו־סלים”; ומבלי לחכות אני פותח את הדלת ומציץ פנימה.

– “מה אתה רוצה?”

– “יש לי הצעה. אין צורך להסיע אותי. אני אסע לבד”.

– אתה יודע לנהוג?"

– “אופניים…”

– היית צריך לראות את הפרצופים שלהם. כל הגדוֹיילים של הפלמ"ח ישבו שם: יוספל’ה ובני ושמריה ויוחנן ואליעזר ודדו ומי לא.

– “רעיון גדול ופשוט”, אומר יוחנן.

– “פשוט גדול”, מניד ראשו יוספ’לה המג"ד.

– “גדול, מפני שהוא פשוט,” – מסכם אליעזר. ובתור גזבר הוא מוסיף מיד: “עוד היום נקנה לך את זוג האופניים היפה ביותר בעיר.”

– ואני, טמבל שכמוני, אני שומע את עצמי אומר לו: “זוג אופניים חדש ויפה יעורר סקרנות וחשד. לא יתאים למוסָכניק ערבי מסכן ומטוּרלָל. אני צריך זוג משומש ומשופשף, אבל במצב טוב.”

– זה היה בחורף – נזכר מירו – באמצע דצמבר. אני שבתי אז מהקורס ונדהמתי לראות אותך מתאמן ברכיבה על אופניים.

– המצחיק ביותר הוא, שעד אז לא ידעתי לרכוב. ידעתי מצוין לרוץ אחרי המתלמדים הקטנים ולהחזיק להם את המושב שלא ייפלו. בזכות עזרתי היו נותנים לי סיבוב או שניים, לרכוב ממש לא זכיתי.

ואיך עברו הנסיעות לרמלה?

אל תשאל. הרכב היחידי על הכביש באותם הערבים היה רכב צבאי בריטי. ואלה דהרו כמו משוגעים. בכל פעם שבא אוטו מאחורי, מצאתי את עצמי מוטל בתעלה מלחך עפר. ואלה שבאו ממול סִנוורו.

– לא סיפרת לנו.

– אילו הייתי מספר, היתה השמועה מתפשטת ומגיעה למ"פ. ואז היו מציבים מישהו אחר לג’וב הזה.

– מה פתאום מישהו אחר?! אתה היית המומחה הפלוגתי לרמלה ושווקיה. בזכות הגיחות אל הבּוּזָה הערבית החבוטה.

– אתה זוכר?

– אם אני זוכר?!

– תראה, הבּוזה היתה תירוץ. משכו אותי ריחות השוק של רמלה, צבעיו, המולתו, צליליו. זה החזיר לי מעט מחלבּ שעזבתי. לא האמנתי שאשוב לראותה.

– הלוואי שיתגשמו כל חלומותיך כמו שזה מתגשם.

– מחר אנחנו לוקחים שני זוגות אופניים נוצצים וקורעים את החלבּ הזאת מקצה אל קצה. כל המקומות שאליהם לא העזתי להגיע. כל הפינות המרוחקות והמיוחסות, שהיו מחוץ לתחום לילד יהודי.

– צריכים להגיע לשדה־התעופה הצבאי, לרחרח מעט. ויש גם כמה מחנות צבא. ראיתי על המפה.

– אם יישאר זמן, אני רוצה לבקר במצודה העתיקה. מעולם לא הייתי בפנים.

– אתה מגזים. מתי נספיק?

– אבו־ח’ליל פותח בשבע בבוקר בקיץ. אם לא שינה ממנהגו, נספיק הכול. בשש אני מעיר אותך.

– אם כך, תן עכשיו לישון.

– ואחר שתיקה קלה:

– תגיד, האבו־ח’ליל הזה, הוא לא יזכור את פרצופך?

– הוא מעולם לא ראה אותי. אף פעם לא היה לי האומץ לגשת עד שערי גן־העדן.

עד מהרה שקע מירו בשינה. נחירותיו משכו אחריהן את עייפותו של אבו־סלים, וזה הרגיש כשוקע אל תהום פעורה ושואבת, רכה וטובענית בתחתיתה.

– בחלומו נתערבבו מראות רמלה באלה של חלבּ באלה של ביירות באלה של נען הרחוקה. שנים וחודשים נתקפלו ונדחסו לרצף מוזר ובלתי־אפשרי, שכל אחד ממרכיביו מציאות חווּיה. הנה הוא רוכב על אופניים ברחוב הראשי של הג’מיליה, ולפתע האדמה רועדת תחתיו ובקיעים נפערים סביבו מאיימים לבולעו. הוא מדווש במלוא אונו בכניסה המוכּרת לרמלה, ומולו פורצות להבות ואחריהן שרשרת פיצוצים אדירים המעיפים אותו באוויר. “הצלחנו,” צועק באוזניו יוספ’לה ומרים מעליו את שברי האופניים המעוּוָתים. שִברי הגלגלים נראים כבּוּרמה ממולאה פוסטוק חלבּי. הוא מושיט ידו לטעום ואינו מגיע. לעומתו עומד המג“ד ולועס מהם בהנאה גלויה. לצדו של יוספ’לה עומדת פַניָה המטפלת, מנערת מעל הנער העולה את אבק הדרכים, מלטפת את בלוריתו בתנועה אמהית בידה הגרומה ואומרת בטון תקיף: “פרג' אינו שם עברי, מהיום ייקרא שמך פרץ.” הוא קם ומתחיל לרוץ. פונה ימינה אל הרחוב הסואן בואכה התחנה המרכזית ברמלה. בתי־הקפה מלאים מעַשני נרגילה ומשַחקי שש־בש. רדיו מגושם, המונח על מדף בצבע ירוק עז, צורח מנגינות קרב. הוא נכנס אל יער מוזר, שכולו אוטובוסים לכודים בין עצים אדירים. איך נכנסו לכאן? סבך של צמחים טרופיים בין אוטובוס לאוטובוס, פורץ בדלתות ומשתרג מבעד לחלונות. יוחנן המ”פ שואל וחוקר. על ראשו כובע שעם. הוא מצביע על לוח הכיתה, שעליו תרשים התחנה, ושאלותיו נוחתות כמאשימות. הם יושבים על הכסאות הנמוכים של כיתה א'. איך הגיעו לכאן כסאות הקש של בית־הקפה ברמלה? “מחר תצא לסיור נוסף”, קולו של יוחנן. “בגלגל הקדמי חסר אוויר”, מנסה הוא ללחוש, אבל אין קולו נשמע. “מה אמרת?” שואל שוֹמר התחנה. החבר’ה משתלטים על השומר. פיו נחסם, ידיו נקשרות. הוא נגרר כבובת סחבות. אורות של פנסים קטנים כעיני חתולים בחשכה. רצים מאוטובוס לאוטובוס. רעם אדיר. לשונות אש. “כולם חזרו?” נשמעת שאלה. “כל הילדים כאן”, עונה אמא ומנגבת ידה בסינרה, “הוּסס! הם ישנים.”


 

ו פַניָה    🔗

הוא התעורר לקול אופנוע, שמישהו התניע ברחוב מתחת לחלון. בטרם פקח את עיניו ניסה לשחזר את החלום. הפרטים נעלמו, נגוֹזו כגִצים מן המדורה כָּבִים בִמעוּפם. איך נכנסה פַניָה לחלום? שאל את עצמו, ומה פתאום?

פניה היתה המטפלת, שקיבלה את חברת־הנוער הסורית לקיבוץ. אשה נאה ותקיפה ומסורה, שהשקיעה בכל אחד מן הקטנים את כל נשמתה. קראו להם “חברת־נוער”, אך רובם היו ילדים; ילדים שחיפשו חום של אם וסמכות של אב ומצאו את זה ואת זו בדמותה הדינמית של פניה. יוֹקל המדריך נדחק הצידה וצמצם את תפקידו ברצון ללימוד שירים ולשיחות־חברה: אחת, משום שתלטנותה של שותפתו, ואחת, משום שלא מצא שפה משותפת עם הקטנים הללו, שתקליטי המוסיקה הקלסית שלו השאירו אותם אדישים. יחסם למוסיקה “שלו” פגע בו עד עומק נשמתו, וכשהיו החברים בקיבוץ שואלים אותו איך הולך עם הנוער, היה עונה: “בחורים טובים אחד אחד, אבל כולם יחד מקרה אבוד” ופרץ של צחוק קצר עצבני היה חותם את תשובתו. בתוך־תוכו קרא להם “לבַנטינים”, אך לבו לא גילה זאת לפיו. הוא התייבש בעצמו שכך הוא מרגיש ושמר את סודו בלבו.

לא כן פניה, שהתלהבה מן הקטנים ושיבחה אותם בכל הזדמנות. “חומר מצוין,” היה שגור בפיה, “צריך רק לדעת איך לגשת אליהם.” ובלבה גמלה ההחלטה: אני אעשה מהם בני־אדם! בעלה של פניה, לְיוֹבָה, שעל־שמו נקראת החורשה שמאחורי הדיר “יער ליוֹבה”, נפל מכדורי מרצחים ערבים. ומאז חל שינוי באופיה ובמעמדה של האשה הזאת, שחיה כמה שנים טובות בצל בעלה. מעולם לא שיערו חבריה לתנועה ולהכשרה איזה כוח גלום בה. תמיד היתה “פניה של ליובה”. מיום שנפל החלה ממלאת את מקומו, תחילה אצל בנם הקטן ברק ואחר באסֵפה ובציבור. כשפצתה את פיה לראשונה באסֵפה והתנפלה בשם החזון והעקרונות על אלה, שהעזו לערער על הכנסת “פרימוס” לחדרם המשפחתי“, הסתכלו החברים זה בזה נדהמים והרהור אחד עברָם: ליובה מדבר מפיה. “קליטת עלייה קודמת למשפחה,” נקטה זו לשונו של האידיאולוג המקומי ז”ל, “וצורכי הקיבוץ קודמים לצורכי הפרט. ואם לא נכניס רווק כשלישי לכל חדר־משפחה, מעבר לווילון או מחיצת דיקט – מה זה חשוב – נחטא ליעודנו.” הזוגות הצעירים, שפרטיותם עמדה להיגזל מהם, כעסו על דבריה – אך כיבדו את אומץ־רוחה; ואלה שכבר זכו ב“פרימוס” שחלק עמם את חוויותיהם האינטימיות ביותר, שמחו שלא ייוותרו הקורבנות היחידים. ופניה קיבלה ביטחון והפכה לאשת־עקרונות שהכול יראים מפניה.

“מה שהיא תובעת היא מקבלת”, היו מרַכלות עליה עובדות ה“קוֹמוּנה”; כך קראו אז למחסן הבגדים שחילק הכול בשוויון: ארבע חולצות לגבר, חמש לחברה; וכשאחת יוצאת משימוש, מקבלים חדשה במקומה.

כוחה של פניה עמד לה להכין חדרים נאים בצריפים לחברת־הנוער הסורית. “הקטנים המסכנים שלי לא יגורו באוהלים”, פסקה בישיבת המזכירות, ולִייבּוּש המזכיר התפתל ותִמרן ופינה לה שני צריפים. בכל חדר הכינה פניה שלוש מיטות עם מזרני קש, שולחן קטן ועליו מפה וצנצנת־לבּן לפרחים, וארגז תפוזים חצוי למראשות כל מיטה כארון לבגדים. על הארגזים התקין עבורה הנגר קפיצים, ואליהם תלתה פניה וילונות קטנים נאים – שלא להזכיר את וילונות היוטה הנהדרים שתלתה על כל חלון וחלון. אך את רוב השבחים מחברותיה קיבלה עבור שתו יוזמות מקוריות שצצו בראשה: "גָָרָה למים קרים בפינת כל חדר, על הרצפה: ומטאטא לכל צריף, תלוי ברמה ועליו מספרו של הצריף בצבע שמן אדום. מעולם לא נתקבלה חברת־נוער בקיבוץ בתשומת־לב כה מרשימה.

הילדים הגיעו קבוצות־קבוצות קטנות, רובם בנים. העובדה שלא הגיעו בנות קוממה את פניה, פגעה בה. הבנים מצד אחד והמדריכים מן “הנוער העובד” מצד שני הסבירו לה שוב ושוב את הקושי של משפחה מזרחית לשלוח נערה צעירה מן הבית: נערה שמעולם לא יצאה לבדה מביתה, ולעולם לא תרגיש בנוח בחברת בנים בני־גילה. ופניה שמעה, אף הקשיבה, אך הגיבה כנעלבת: “אני יכולה להבין, אך אינני מוכנה לקבל את זה!”

למרבית הצרה לא היה חסרון הבנות רק בעיה חברתית. הכללים שקבעו ה“מוסדות”, שידעו עד אז חברות־נוער מארצות אירופה או מפרברי המושבות בארץ, הוא שאין מכירים בחברת־נוער לצורכי מימון לימודים אלא אם כן שליש ממנה לפחות בנות. ההיגיון מאחורי ההחלטה היה ברור: חברה בלי בנות, סיכוייה להתקיים לאורך ימים אפסיים; והיה בכך ניסיון לדרבן את המדריכים למצוא בנות. חברת־הנוער הסורית לא זכתה אפוא ללמוד, כי מאמצי המדריכים מבית ומחוץ להגדיל את מספר הבנות

עלה בתוהו. הנערים כרעו מצד אחד תחת נטל העבודה הקשה, ומצד שני צמאונם ללמוד לא בא על סיפוקו.

פניה התלבטה בין הרצון העז שלה לפַנוֹת את הקטנים למחצית היום לימודים (“כפי שמגיע להם, אולי יותר מאשר לכל ילד אחר,” כך פניה בוועדת החינוך של הקיבוץ) לבין החוק והנוהג והסדר הטוב (“שליש – זה שליש”), שמאחוריו הסתתר הרצון העז שלה להימנות על המֶשקיסטים בקיבוץ, אלה שענייני העבודה והכלכלה קודמים אצלם לכול. מרכזי הענפים נהנו מעבודתם המסורה של ה“סורים” והסבירו לפניה, שעבודה של יום שלם היא הרבה יותר מכפליים עבודה של מחצית היום מבחינה אפקטיבית טהורה. ומפני מה טרחו להסביר לה? משום שכל מי שהכיר את פניה ואת הקיבוץ ידע, שאם פניה תחליט להטיל את משקלה על כף־המאזנים, תזכה חברת־הנוער בלימודים, עם “שליש” או בלעדיו, עם מימון או בלעדיו.

גם פניה ידעה את כוחה, אך ידעה גם זאת, ש“זה לא קיבוצי” לנצל אותו לצרכים הקרובים ללבה. כשם שלא הייתי מעלה בדעתי לשנות נוהג ונוהל כלשהו לטובת ברק שלי, ניסחה עמדתה שוב ושוב על משכבה בלילות, כך לא אדרוש שינוי רק מפני שהנוער הוא שלי. וכך, שקֵטה עם מצפונה, היתה שוקעת בשינה עד שבא השומר להעירה.

שהקטנים היו קרובים ללבה לא היה לאיש ספק, אף לא לנערים עצמם. הם נקשרו אליה. הם אהבו אותה. הם העריצו אותה. בעיניהם היא גילמה את האשה המערבית המשוחררת, הגאה, בכל הודה והדרה. רק לאחר שנים התפתח אצלם חוש הביקורת, הן על האשה המערבית והן על האב־טיפוס שהכירו מקרוב. יחס ההערצה הפך אמביוולנטי, מורכב ומסוער. וכך התחילה הנשירה מן החברה, שהביאה בעקבותיה החלטה לצרפם לחברת־נוער ישראלית, בקיבוץ אחר. פניה הסבירה לעצמה ולאחרים את סיבות הנשירה בעבודה הקשה שלא כפי גילם, בהצטרפות “אלמנטים מסיתים” לחברה, וכמובן – בחוסר בנות, שאין להן תחליף בחיי חברה תקינים. פרג' הקטן, שטרם זכה לכינוי הגברי אבו־סלים, היה בן־טיפוחיה של פניה. הוא קיבל באהבה את השם העברי, פרץ, שהעניקה לו. הוא חלם כמוה ואתה על היום, שבו לא יוכלו להבדיל בינו ובין הצברים בני־הקיבוץ שנולדו וגדלו כ“צמח השדה” (ביטוי אהוב על פניה). הוא עמל בכל כוחו, כשם שהיא עמלה בכל מרצה, לשנות את חבריו ולהשתנות בכיוון היותם ישראלים לכל דבר. הדגם של ישראל היתה, כמובן, פניה, על מבטאה והילוכה והליכותיה. כל־כך קרוב הרגיש אליה, שהתפתחה בלבו קנאה בברק הקטן, הקטן ממנו בהרבה שנים. הוא לא הבין מדוע זה קורא לאמו בשמה הפרטי. האחד והיחיד, שיש לו הזכות הגדולה לקרוא לפניה הגדולה “אמא”, אינו משתמש בזכותו זו, ואינו חש מה הוא מחמיץ.

הוא גם התקשה להבין מפני מה שבה פניה ומספרת בגאווה יתרה, שהמלה הראשונה שהוציא הקן מפיו היתה “טרקטור”. פרץ היה מפנק את הקטן, לוקח אותו לדיר לראות את העדר שב מן המרעה, מושיב אותו על הטרקטורים הערוכים בשורה, מרכיב אותו על כתפיו כאח גדול; אך בלבו הלכה וגאתה משטמה מעיקה לקטן המפונק, המתרפק על אמו בלא בושה, נכנס אחריה למקלחת כשהיא מתרחצת וזוכה לחיבוקיה המסעירים.

הנאה מיוחדת נהנה פרץ מן הקטן, שהתקשה אף הוא לומר פרץ והיה קורא לו פרס, ממש כמו דודיו ודודותיו מראשון־לציון. סימן שזה לא רק אצל ספרדים, היה מתנחם בקרבו. עובדה. חלום מוזר החל רודפו, את הנער, בוריאציות שונות. היה עומד לבדו על שפת נהר סואן או מפל־מים או ביצה מפעפעת ורואה את ברק שוקע טובע לנגד עיניו. היה מושיט יד אל הקטן הזועק “פרס! פרס!” ומפנה עיניו הצידה כדי לא לראות בטביעתו. פעמים היה אף מכניס רגל אחת אל המים אך לא יותר מזה. מתעורר היה מסוער ומיוזע, משוכנע ומשתכנע שאילו היה מעז יותר, היה מסכן את חייו, ושניהם היו נספים. חלום שהרפה ממנו רק לאחר שהועברו לחברה המעורבת בקיבוץ החדש. נגוז חלומם הגדול – על הקמת קיבוץ שכולו יוצאי סוריה – קוצצו כנפי הביטחון העצמי הקיבוצי שחברת־הנוער החלה להצמיח להם, ומעתה היה עליהם “להשתלב”, להוכיח את עצמם אחד־אחד כחבר’המנים, כקיבוצניקים, כפלמ"חניקים בקרוב־בקרוב.

בכל־זאת נטלו עמם מן ה“חברה” מעט גאווה קבוצתית, ובבואם ל“הכשרה” השתלטו – בעקשנות ובעדינות – על טקסי הכנת הקפה סביב המדורה, על ריקודי ההורה הפותחים ב“מוחמד מָאת – יוֹ יָה / חַ’לּאף בַּנאת – יוֹ יָה / בַַּנאתוֹ סוד – יו יה! / מִתל־אִל עבּוּד – יו יה!” וכיוצא בזה מזרחוּיוֹת, שבהן התפארה כל הכשרה הראויה לשמה. הם היו מושיטים יד זה לזה תחילה, ורק אחר שהתקבצו שלושה־ארבעה מהם בראש הדֶבּקה או ההורה, היו מספחים את האחרים. בטבעיות. כדבר המובן מאליו. שום דבר לא היה מתוכנן. אבל זה פעל. והלהיב. איש לא יכול, אף לא ניסה, להתחרות אתם ב“יוֹ – יָה” או ב“יא בינת אל שיך אל־ערבּ” או בהופעת “הקוף ומרקידוֹ בשוקּּ” – נחלאות שהחזקה עליהם היתה מובנת מאליה.

הם הגיעו להכשרה עם שתיים־שלוש בנות בלבד. המעטות שהיו נשרו בדרך. וזה כמובן לא הוסיף להם כבוד, אבל הוסיף להם חן בעיני הבנות בהכשרה. הבנות ניסו לקרב ולהתקרב, הן מתוך כוונות חברתיות של קליטת החדשים ו“גיבוש ההכשרה” והן מתוך סקרנות נשית ומשיכה טבעית. אך “הסורים” היו ביישנים ורגשנים, ומטענים של הרגלים מן הבית הפרידו ביניהם ובין משאות־נפשם. עם הבנים הסתדרו ביתר־קלות על אף הבדלי ההשכלה שהעמיקו בשנים האחרונות, כשאלה למדו הרבה וטוב (עברית, ציונוּת סוציאליסטית וארץ־ישראל) ואלה לא למדו מאומה. אך עם הבנות השופעות חופש וביטחון היה קשה ממש, עברו חדשים רבים עד שנשבר הקרח.

מירו התהפך במיטתו ופקח את עיניו.

– מה השעה? – שאל מבוהל.

– מוקדם. אבל כדאי לקום. ככל שנקדים נספיק יותר.

– אתה ער מזמן?

– תאר לך, חלמתי על פניה. בתוך מיש־מַש אחד גדול.

– חבּיבּי! לבוא עד כאן, עד חלבּ בשביל לחלום על פניה.

– טוב, הפגישה הצפויה עם אמא בוודאי… אחרי כל־כך הרבה שנים. אחרי שעברנו מה שעברנו.

– אני במקומך הייתי חולם על מישהי צעירה יותר ונחמדה יותר.

– אתה אף פעם לא חיבבת את פניה.

– אני הייתי “אלמנט שלילי” אצלה. שכחת?

– באת בין האחרונים. וסירבת להיכנס לתלם.

– תראה, הייתי קצת מבוגר מכם. והייתי משוחרר ממוסכמות הקיבוץ ומקסמיה של פניה. ראיתי מבחוץ איך כולכם הייתם שבויים בכבליה. וזה כשלעצמו הרגיז אותי. אז התחלתי לשאול שאלות.

– שאלות שאין עליהן תשובה. מה רצית, שלא נלמד ולא נעבוד. – שאלתי מדוע ההחלטה – שאין לימודים לחברה בלי “שליש” – חלה עלינו, ולא חלה עלינו החלטה אחרת של אותם “מוסדות” שבני חמש־עשרה עובדים מחצית היום.

– ושאלת גם מדוע אי אפשר לשנות החלטות.

– שאלה שזיכתה אותי בתואר “חצוף” בפנַי, ובתואר “אלמנט שלילי” מאחורי גבי.

– מה רצית, שהיא תיתן לך לפורר את החברה?

– החברה הרי התפוררה ממילא. החבר’ה נשברו מפריקת שקי הכּּוספה והזבל הכימי – מאה קילו כל שק. והאוכל המחורבן השאיר אותנו חצי רעבים חצי ממורמרים. שכחת?

– לא שכחתי. אבל תודֶה, שנוסף על השאלות הנכונות ששאלת חיפשת כל הזדמנות להתגרות בפניה ולערער את מעמדה.

– מה שנכון נכון. לא סבלתי את המבט שלה על כולנו. מלמעלה למטה. “ככה לא עושים אצלנו” ו“זה מנהג גלותי” ו“אנחנו חיים בחברה מערבית, מודרנית” ו“תתפטר מזה כמה שיותר מהר, לטובתך!”

– מה רצית, ששלמה ימשיך לשים בְריאַנטין בשיער? ששולה תענוד צמידים בליל שבת? שנקנה למועדון תקליטים של פַריד אל־אַטרַש?

– רציתי שתיתן לנו לחיות על־פי דרכנו. “מירו זה לא שם עברי,” היא הודיעה לי. בלי סימן שאלה. יעני יודעת הכול. “מירו זה מאיר,” אמרתי לה. אבל כל־כך רתחתי שהוספתי ושאלתי: “ופניה זה שם עברי?”

– “אל תהיה ח’צוף!” – חיקה אבו־סלים את דרך דיבורה של פניה.

צחקו. מתמתחים ומפהקים קמו מן המיטות והתחילו מתלבשים בחיפזון. פירטי הלבוש הפרנג’י החליקו־התבַייתו על גופם כמרדעת השבה אל חמוֹרהּ. עברו ימי הזרוּת, שבהם הרגישו כשחקנים המתלבשים לקראת הצגה.

– לקראת הסוף שיגענו אותה כהוגן.

– זה לא הגיע לה. היא נתנה לנו חינוך טוב. היא היתה מוכנה לעשות הכול, ה־כל…

–…כדי לעשות מאתנו “ישראלים” כמוה; כאילו כל מה שיש בה – ישראלי, וכל מה שהבאנו אתנו – גלותי, מזרחי, פרימיטיבי.

– אבל זו האמת, יא מירו!

– מחציתה של האמת, חבּיבּי, פניה שלך, מחציתה ישן וגלות ומחציתה חדש ומולדת; וכך גם אנחנו. מכיווּן אחר, אולי.

– יאללה, יאללה, בוא נזוז. נשאיר את פניה לפעם אחרת. אני מדבריך לא השתכנעתי.

– אתה, חבּיבּי, נשארת מעריץ של המטפלת השתלטנית והפנאטית שלך. סחתיין. שיהיה לך לבריאות.

– אבו־סלים נשתתק, הרצין, התקרב אל מירו ונעץ בו אצבע מוכיחה:

– תכניס לך את זה לראש: בלי טיפוסים כמו פניה, התובעים מעצם ומאחרים את הבלתי־אפשרי הפנאטיים עד טירוף, אם תרצה, לא היתה קמה מדינת ישראל.

– מה זה שייך?! אינני מבין…

– תגדל – תבין.


 

ז הפוגה    🔗

כששבו השניים לביירות, מצאו בא אווירה של סוף מלחמה. ההפוגה הראשונה עמדה להיכנס לתוקפה למחרת היום. נסיעתם ניתקה אותם מן המאורעות השוטפים והיתה להם הרגשה מעין זו של חוֹני המעַגל, המתעורר מתרדמה ארוכה. השמועות פשטו ברחובות כמו אש במַתבּנים, ובעודם בדרך אל ביתם עיכבו אותם אוזניהם ליד חבורות נרגשות, שדנו בקץ המלחמה ובשלום הצפוי ובסיכויי צירוף הגליל המערבי המנותק ללבנון. עייפים מן המסע ומן החויות החלבּיות, שהחלו להיראות רחוקות ותמוהות, כאילו מעולם אחר, נפלו השניים אל חיקה של שינה עמוקה סעורת חלומות.

עיתון הבוקר הודיע בכותרת ראשית על ההפוגה. מפת החזית הראתה, שהיהודים מחזיקים בידיהם פחות ממה שהוקצה להם לפי החלטת החלוקה. בלט בחסרונו הנגב. לעומת זאת השתלטו היהודים על פרוזדור לירושלים ועל חלק מן העיר, וכן תפסו את חופו של הגליל המערבי בואכה ראש־הנקרה וחניתה. זה מה שבלט לעיניהם. ובלבם חשבו: מה מוזר שאנחנו מסתגלים לקו־המחשבה של “היהודים השתלטו”. – עכשיו מה שאנחנו צריכים – אמר מירו במבט חולמני – זה מין “ותשקוט הארץ ארבעים שנה” תנכ"י כזה.

– יַא רֵית! – השיב אבו־סלים.

ומירו הגיב בפזמון של שיר עממי ידוע:

לַאכֵּן יַא־רֵית

עִימרָה מַא כַּאנַת

תְאַמֵּר בֵּית

כלומר: אבל “הלוואי” / מעולם לא הצליחה / להקים בית.

ביירות היתה מלאה פליטים פלסטינים. המַרבּים אמרו מאה אלף, וגזמנים הוסיפו “לכל הפחות”; והממעיטים אמרו אולי שבעים אלף, בסך־הכול. והדבר ניכר בכול; למורת רוחם של הלבנונים האמידים והמאוזנים, שהצפיפות והלכלוך וחששות לא ברורים עדיין הילכו עליהם אֵימים. הרחמים פינו זה מכבר את מקומם לרגשות דחייה וזעם. תרם לכך המגע הישיר והיומיומי עם המוני הפליטים, שמצבם החמוּר לא עשאם נוחים ונעימים ומנומסים, כפי שהביירותי הממוצע ביקש; שלא לדבר על בני האֶליטָה משכונת האריסטוקרטיה מסֶטבֶּה ודומותיה, שהסתכלו על הפליטים כפי שהסתכלו על כִּנים בראשה של בת־המשרתת. העיר הסואנת, שידעה לעכל בתוכה מלחים וזונות ומבריחים ומרגלים ופושעים בני אומות ואמונות שונות ומשונות, התקשתה לעכל את הפליטים השכנים, ששפתם שפתה ותרבותם תרבותה; כמעט. החשש, שנוכחותם תפר את האיזון העדין בין הדתות והעדות והמעמדות והחמולות ותפתח תיבת פנדורה הרת־סכנות, היה תלוי באויר. על־כן הידיעה על ההפוגה הפיחה תקוות לא רק בלב הפליטים העקורים, אלא גם בלב אחיהם־מארחיהם, בעלי־הבית.

– עלינו לצאת לרחובות הראשיים – אמר אבו־סלים, גומע קפה של בוקר – אולי הגיע מישהו עם מכשיר־קשר.

– אם הגיע אתמול או שלשום, בוודאי התייאש כבר מלמצוא אותנו.

– אל תתרגש. הסיכוי שהמכשיר כבר הגיע הוא קטן מאוד. אמרתי “אולי”. מכל מקום, צריך גם לרחרח מה חושבים כאן על ההפוגה הזאת. ועל הבאות.

יצאו איפוא היישר אל רחוב חַמרא, רחוב הבנקים, בתי־המלון ובתי־העסק הגדולים; פנו ממנו אל רחוב צרפת, המוביל אל אחיו הצעיר והנוצץ – הלא הוא רחוב וייגאן, שבו התמקמו בתי־המסחר המפוארים; שוטטו בשדרות פוֹש וירדו אל כיכר התותחים, ושוב מצאו את עצמם ברחוב בחמרא, סובבים ותרים, עוצרים ומקשיבים. נכנסו לבתי־קפה, התערבו בין החבורות הסואנות – מרביתן פליטים שזרמו העירה ממחנות הצבא הצרפתי לשעבר בשכונות הדרומיות – הזמינו נרגילה, ובעוד הפומית נעוצה רפויה בין השפתיים היו אוזניהם נטויות וראשם קולט ורושם. עד שסיימו את ארוחת־הצהריים הדשנה במסעדה עממית הומה פועלים, פקידים ופליטים – גברים בלבד, כמובן – מצאו השניים את עצמם אחוזים בקדחת של “שיבה הביתה”. הם ישבו לשולחן אחד עם “אחיהם” הפליטים ו“שרקו” את המרק בלגימות גדולות כנהוג. השולחן היה מכוסה שעוונית צבעונית, והקירות היו מצופים מראות מצועצעות. האדים שעלו מקעריות המרק נמסכו בהמולת השיחה הקולנית המעובה, שניסתה לשווא להתגבר על הרדיו שצרח במלוא יכולתו. צעקות המלצרים המנוסים אל אשנבי המטבח רק הן לבדן נשמעו חדות וברורות. משנחלצו מן המסעדה ויצאו אל השקט היה נדמה להם שהם לבדם ברחוב. רוח משונה ירדה עליהם. הזדהותם עם הפליטים היתה כה גדולה ופסיכוזת ה“שיבה” היתה כה סוחפת, שהם התחילו מדברים ביניהם על קניות אחרונות ועל טיול פרידה לאורך ה“קוֹרנִיש” ועל מה יעשו דבר ראשון בשובם לארץ (גלידה ספיישל בבר האמריקני באלנבי, כמובן) וכיוצא בזה הזיות־שווא.

ביקורם המוצלח בחלבּ, שעבר בלא תקלה, והפגת המתח שהורגשה כאן בכול נסכו בהם ביטחון, והם יצאו עתה לשוטט במקומות, שלא העזו להיראות בהם לפני הנסיעה. אולי הוסיף לכך החשש העמום שלמא לא יזדמן להם שוב להגיע למקומות אלה; חשש שגבל עם תקווה; תקווה שניזונה ממצוקת־אמת ומגעגועי־אמת, מבדידות ומחוסר־מעש; חוסר־מעש משווע ומקומֵם לנוכח המלחמה הגורלית המשתוללת “שם”, והחבר’ה בלב־לבה. כך מצאו את עצמם חוצים את ואדי אבו־ג’מיל בניחותא, מתעכבים מול חלונותיו המקושתים של בית־הכנסת “מגן אברהם” (“כמה שנים לא היינו בבית־כנסת?”), משוטטים בשוק סוּרסוק שרבים מסוחריו יהודים, מבקרים בקזינו “אולימפיה” ומהמרים על סכומים קטנים להצחיק, ומקנחים במופע חשפנות זול – תרתי משמע – ברובע הפנסים האדומים.

– אני לא אספר לבת־שבע – לחש אבו־סלים כשיצאו משם, נבוכים זה מזה, מורעבים עד בחילה.

– ואני לא אספר לפניה – השיב מירו מניה וביה.

– אחד אפס לטובתך.

כששבו הביתה, הולכים על בהונות כדי לא להעיר את מדאם שחאדה, פעל עליהם מראה חדרם המרוהט והמסודר כמטח־גשם על ראשו של שיכור. תחת מבטיו הנוזף של המופתי חג' אַמין אל־חוּסֵייני, מן התמונה שתלו על הקיר ביום כניסתם לכאן, התפכחו משכרונותיהם המעורבבים והתחילו לצחוק איש לנפשו. השכרונות הלכו ונמוגו, אבל גורמיהם חלחלו ונותרו משוקעים בנפשם.

– אפילו אם ההפוגה תתייצב לשלום־של־קבע – הרהר אבו־סלים בקול – אותנו לא ישיבו. גם בימי שלום תצטרך ישראל הקטנה עין ואוזן בביירות הזאת.

– עין ואוזן ויד – תיקן מירו – יד גמישה וארוכה.

– ואין שום יסוד לחשוב שהקרבות לא יתחדשו.

– בגבולות כאלה – הטיח מירו את כפו על העיתון הפרוש על השולחן – אי־אפשר לחיות.

– השאלה היא לא בגבולות אלא במה שמעבר לגבולות. תמיד נהיה מוקפים. סביב־סביב.

– לא כל־כך סביב־סביב, חבּיבּי. עם הלבנונים יכולים להגיע לשלום, ואפילו לקשרי ידידות.

– עם המָרונים כן. אבל לא כל הלבנונים מרונים. אף לא מחציתם.

הם דיברו על פוליטיקה עד שנכנסו למיטותיהם, בנסיון־שווא להפנות הרהוריהם משיכרון אחד למשנהו. ברגע שכיבו את האור ונשתתקו, שבו מראות החשפנות וגירוייה והשתלטו על רוחם ובשרם.

מחר־מחרתיים, הרהר אבו־סלים מתהפך במיטתו בלא רגיעה, צריך להעז ולקפוץ למים הקרים. כמו שהעזנו בנסיעה לחלבּ. בתי־הזונות כאן אין בהם כל סכנה – לא בטחונית ולא בריאותית. גם לא מוסרית. זה חלק מן הנוף המקומי. מן החיים כאן. אין פליט, שיש לו פרוטה בכיסו, שלא הגיע לשם. זה אפילו יעזור, אם נוכל לשוחח עם החברים החדשים על ורוניק ובלנקה, להמליץ על זו בקריצה ולהזהיר מפני זו בקריצה, כיַדענים. מחר־מחרתיים. אין כוח לדחות. זה ישחרר את המחשבות. ינקה את הרעל מן הגוף המלוהט ומן הנפש המיוסרת. כבר עברה תקופת ההיקלטות, שבה אסור היה להיכנס למוסדות הללו מסיבות של קונספירציה. והעיקר, אם מתקבלת הוראה, בדרך זו או אחרת, לחזור מיד הביתה, לאור ההפוגה למשל או פירוק הפלמ“ח או מי יודע מה, איזה פרצוף יהי לנו מול החבר’ה בהכשרה, כשנשב סביב המדורה ונספר על גן־עדן־הבשרים הזה, ולא נוכל לומר שחדרנו לתוכו?! אתם גבורים אתם?” ישאלו החבר’ה בזלזול. ובצדק. אבל… מה יגיד על זה מירו?

אם כבר – אז כבר, הרהר מירו במיטתו ממול, רגוז וממורמר, על עצמו בעיקר, טעם תפל בפיו ומועקה בצדעיו. או שאתה מתרחק מכל הגועל־נפש הזה, הולך לסרט ב“מַזֶ’סטִיק” או במֶטרוֹפּוֹל" ואחר־כך מרביץ ארוחה טובה במסעדת “עַזרָם” והולך הביתה לחלום על בת־שבע – או שאתה מתנהג כמו גבר וצועד ישר אל תוך אחד הטרקלינים המבוּשׂמים ובוחר לך אחת סקסית משגעת ופורק בה את כל מה שמעיק על לבך ועל חלציך. מה שעשינו הערב זה בריחה; ולאן? אל הגועל־נפש.

וזאת לא שום בגידה. לא בעקרונות ולא בבת־שבע. בגידה זה אם אני מתאהב בבחורה אחרת. אבל כאן אין שום אהבה, רק צורך טבעי של בחור צעיר, בריא, נורמלי, נתון במתחים אין־ספור, שמי יודע מתי ישוב לראות (כן, אפילו לראות) את זו שאהבה נפשו.

שאהבה נפשו. בדיוק. וליטפו ידיו אפילו לנשיקות של ממש שמה מעצורים. זה דווקא מצא חן בעיניו. לא היה רוצה למצוא בה את כזאת שנותנת, מה שקראו בהכשרה “יוכבד” (אומרים לה שבי, היא שוכבת). גן נעול אחותי כלה. צנועה, נרגשת מכל מגע אקראי. בעצם, הופתע לטובה. לא כך תיאר לעצמו אותן, את בנות ההכשרה הללו, שהרגילו פיהן בביטויים חבר’המניים נועזים שבקושי ידעו את פשרם, והעמידו פני נמרות טורפניות שאין בפניהן מעצורים. כל־כך שונות מן הבנות שהכיר עד כה במשפחה ובחוגים המקורבים אליה, שלא לדבר על הבנות היהודיות בקהיר שהצטבעו כצרפתיות והצטנעו כמזרחיות.

כשרק הגיע להכשרה, שנקראה תחילה “חברת־נוער ישראלית”, נתפסו עיניו של מירו בעיניה של בת־שבע. תחילה היו שתי מועמדות נוספות, אך אלה חמקו, אחת לידיו של בן־משק שחצן ומחוספס, ואחת לזרועותיה של יהירות לא מובנת אך עקבית, שהפכה את משיכתו לשנאה יוקדת. בת־שבע היתה נעימה וידידותית ונקייה מצעקנוּת ומצחקנוּת של הפלמ“חניקית המצויה. היה בה יופי מאופק ואצילי. זוג עינים חמות וחכמות, שצבען נע בין כחלחל לירקרק לאפור (“תלוי בחולצה,” היא אמרה. “תלוי בעננים שבשמים,” אמר לה, “ובעננים שעל הלב”. וזכה לנשיקה חטופה); זוג ירכיים שזופות חמות ורכות; זוג שדיים קטיפתי וזקור־פטמות, שזכה ללטף מבעד ומִפנים לחולצות החקי הנוקשות, ופעם אחת ניסה לנשוק מבפנים – ונאלץ להסתפק בנשיכה מבחוץ; כן, ושני זוגות שפתיים, שרק פעם אחת יחידה, אחר כמיהות מטרפות ומסחררות, נפתחו כליל לעברו, בלילה האחרון, כשהודיע לה שמחר בבוקר הוא יוצא לארץ אויב. הוא בא אליה אז לבית הוריה בתל־אביב. אביה שכב על ערש מותו. והיא קנתה זוג כרטיסים ל”הוא הלך בשדות". ואחר־כך ירדו יד־ביד לשפת הים, אל החולות, מתחת לבית־הקברות המוסלמי.

פעם אחת יחידה. יטעם עז, מרטיט, מסחרר ומשחרר. טעם שהוא מנסה לשחזר שוב ושוב, בעיניים עצומות ובידיים ממשמשות, על משכבו בלילות, כובש גניחות המבקשות להתפרץ עם פריקת מטעני נעוריו מטחים־מטחים חמים ולחים.


 

ח פרנסה    🔗

אלמלא הבטלה, האוכלת בעצבים בכל פה, אולי לא היו מתפתים להצעה. בסופו של דבר נפלו מן הפח אל הפחת, משיעמום של בטלה אל תעסוקה משעממת. אבל היתה זו תעסוקה ששכרה בצדה, וכיסוי נאות לפליטים, החייבים לפרנס את עצמם.

הוצעה להם חנות קטנה, דל“ת על דל”ת אמות, עם דלפק עץ מצופה שעוונית משובצת ומקרר קרח ישן וקירות חשופים וקלופים; והעיקר, עם לקוחות קטנים רעבתנים בבית־הספר היסודי שממול. מעלה אחת, המקום לא רחק מבית שחאדה. מעלה שנייה, אפשר להסתדר בו עם אדם אחד, אף כי נוכחות שניים אינה מוגזמת. מעלה שלישית, קשרים טבעיים עם סַפַקים מזה ועם תלמידים ומורים מזה, מה שניתן לכנות “השתלבות טובה בנוף”. ומעלת־המעלות, תעסוקה קבועה שהכנסתה בצדה, בלא סיכונים גדולים ובלא סיכויים גדולים, שהרי אין רצונם בעבודה העלולה לבלוע ולשעבד אותם.

מעלה שתלך ותפחת עם הזמן, אך בימים הראשונים נהנו הנאה מרובה מן הפַּטֶה דה פוּאָה גְרָא – ממרח כבד של אווזים, שהיה מבוקש מאוד על־ידי הילדים מן המשפחות הטובות.

– בכל ימי חיי לא אכלתי פאטה – אמר אבו־סלים – כמו שהרבצתי כאן בשבע אחד.

– אם תמשיך כך – התגרה בו חברו – נפשוט את הרגל.

– אני רק מנקה את דפנות הקופסות – התנצל זה – ומחסל את מה שיתקלקל בלא קרח בסוף־השבוע.

– סחתֵיין – ניחמו מירו – רק שלא תחשוב שלא רואים ושלא רושמים.

החנות הכניסה אותם למשטר של קימה בשעה מוקדמת ויגיעות בשר ורוח, ושחררה אום משעות ארוכות של בטלה במיטה, שאין כמותן להולדת מחשבות של חטא. החטא נשאר אומנם רובץ לפתחם, אך עסוקים וחפוזים היו פוסעים מעליו בשמחת־לבב. שום דבר לא יברח, הרגיעו את היצר הרע, ודילגו במדרגות להגיע בזמן.

היו מתחלפים ביניהם: אחד פותח ומתחיל מורח לחמניות קטנות בפַּּטֶה ובלַאּבֶּנה ובחלבה ומכין ממתקים ומשקאות על הדלפק, והשני יוצא לשוק לקניות. אבו־סלים התעקש להציע לצד הלחמניות הקטנות הפריכות גם פיתות עגולות וטריות, עם ממרחים דומים. אך התברר עד מהרה, שקטנים וגדולים מעדיפים את ה“חִ’יבּז פְרַאנגִ’י” – כך קראו ללחמניות הצרפתיות שכמותן לא קיבלו בבית, ובזה היה סוד קסמן.

הם הרחיבו את מדור מכשירי־הכתיבה שתפס את הקיר שממול, ולצד המחברות והעפרונות, המחדדים, הציפורנים והמחקים הוסיפו נייר־סופג ונייר־עטיפה ומכחולים וצבעי־מים וקלמרים ומחוגות ומדבקות צבעוניות ועטים נובעים “ווֹטֶרמן” – דברים שלא נמכרו בכמויות, אך משכו את העין ואת הלב של הקונים הצעירים. הם שיקעו בחנות הקטנה הרבה מן המרץ, שלא נמצאו לו בינתים אפיקים אחרים.

על מיטתו בלילות היה אבו־סלים מתכנן במה ימשוך את הקונים וכיצד יגדיל את ההכנסות. “חשוב לנו,” הינה חוזר וטוען באוזני מירו, “שהמורים יגיעו אלינו ויספרו ממה שהם יודעים בעקבותיהם יגיעו תושבי הסביבה כולם.” מירו לעומתו שב וטען, שמיקומה של החנות מייעד אותה לבית־הספר בלבד, ושמורים המכבדים את עצמם שותים ואוכלים בחדרי־המורים. שבוע ימים אחר שפתחו ישב וסרטט מודעה לתלמידים בצרפתית ובערבית ותלה אותה לרוחב החלון. מעתה היה כל קונה נרשם במחברת אלפביתית עבה, דף לכל ילד, וסכומי קניותיו נרשמים ומצטברים. מי שמגיע לעשר לירות מקבל פרס. שלושה פרסים לדוגמה נתלו מתחת למודעה: עט נובע שחור, קשת פרחונית לשיער ואולר שצבעו כשיש. הפיתיון עשה את שלו, אם כי גזל זמן ועצבים, שכן הקטנים ביקשו לדעת יום־יום היכן הם עומדים.

אבו־סלים גילה יוזמה שכנגד וציפה את הקירות בטפֶטים בכוחות עצמו, מלאכה שנראתה לו קלה עד שהתחיל עוסק בה, ובעטיה שפך קללות וחרפות כפי שלא השמיע מאז מחנה־השבויים של ה“הגנה”.

– אם איזה מורה יעבור בחוץ וישמע אותך במקרה – אמר לו מירו – תוכרז החנות שלנו “מחוץ לתחום”.

ווָאללה, בחלומות הוורודים ביותר שלי – צחק אבו־סלים מן הסולם – לא הייתי רואה את עצמי מוכר סנדוויצ’ים, גזוז ומסטיק לשמנדריקים מפונקים בסינרים כחולים. ואיפה? בביירות!

– אם תתנהג יפה – השיב מירו וטרק את דלת המקרר – נקנה לך זוג אופניים על חשבון ה“עסק”; וזה ישלים את החסר בחלומות הוורודים שלך, סאחבּי.

– בעוד עשרים שנה, בשנת שישים ושמונה יעני, יגיע הנה יהודי זקן, צולע ומסכן, וכשילעס בתותבות שלו את החיבז פראנג’י שלנו, יסתכל בנו טוב־טוב ויאמר: “אתם? זה אתם? בחיאת־דיני כבר עשרים שנה שאני מחפש אתכם. מכשיר־הקשר שהבאתי לכם כבר החליד בחולות…”

– צחוק־צחוק – צחק מירו – שקענו בבניית ה“עסק” שלנו כאילו לשם כך נשלחנו. עלינו להתמיד בסיורים ברחובות ובכיכרות המרכזיות. לחור הזה לעולם לא יגיע האיש שלנו משם.

– סידור אידיוטי כזה. אני בטוח שזה המקרה הראשון בתולדות הריגול, שהמפגש בין המרגלים ובין האיש שבידיו הקשר היחיד שלהם נקבע לשום תאריך בשום־מקום. “ימצאו אתכם במרכזה של ביירות.” סַלַאְמתֹו!

– פלמ“ח, חביבי, פלמ”ח.

– אני רק מקווה, שבחזיתות האחרות מתנהלים הדברים קצת אחרת.

– תגיד, זה לא אוכל אותך – לשבת כאן ולמרוח לאבּנה ופַּטֶה, לפתוח פקקים ולתת עודף, כשהחבר’ה שם מוציאים את הנשמה במשלטים? בשיירות? בקרבות?

– אני רק נזכר – התגרד אבו־סלים בעורפו – בנאום חוצב־הלהבות של בֶּני, כשבא לשכנע את ההכשרה לשחרר אותנו למחלקה הערבית: “כל אחד מהם שקול כנגד גדוד של פלמ”ח. הם יהיו העיניים והאוזניים והאף המרחרח שלנו. של כולנו. של הפלמ“ח. של ה’הגנה'. של עם ישראל. מה זה שווה לאמן רגליים שריריו וידיים זריזות, אם עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון? אה??”

– אני חושב לפעמים על המאמץ העצום שלנו לשנן את כל הלכות התפילה במסגד. איך רוחצים את האוזניים ומוחטים את האף ומטהרים את הרגליים. איזה ווָג’ע־רַאס! ובסוף מתעוררים כל בוקר לצלילי פעמנים של כנסייה מרונית…על המסגד שמו את הדגש יותר מאשר על כל נושא אחר. השד יודע מדוע.

– אני אגיד לך מדוע. זה הספֶסיַלִיטֶה של “סַמעאן”, שייך סמעאן, יעני. השמעון הזה מומחה לתפילות ומסגדים. ולי זה דווקא עזר כמה וכמה פעמים. כשאתה היית בקורס חבלה, שלחו אותנו להתפלל במסגדים ביפו ובירושלים כדי לשמוע מה מטיפים ולהריח לאן נושבות הרוחות. יום שישי אחר התפילה הוא יום מוּעד לפורענויות. ולפרעות. הג’מאעה פנויים ומוּסָתים, ואין לך “עונג שבת” נאה בעיניהם מהתנפלות על יהודים, על אחת כמה וכמה אם מזדמנות יהודיות.

– גם לי עשו טבילת־אש ראשונה במסגד ביפו. אבל זאת היתה התפילה הראשונה והאחרונה שלי לאללה ולמוחמד נביאו.

– חכה־חכה. עוד היום גדול.

– אבו־סלים ירד מן הסולם, פרש גליל חדש של טפֶּט שכולו ארזים־ארזים, ומבלי־משים החיל מפזם: “אם בארזים / נפ־לה של־ה־הבת / מה יגי־דו איזובי הקיר / מה יגי־דו / מה יגי־דו…”

– אוזניים לכותל, יא ג’חש –נשף בו חברו, רציני.

– מה אני אגיד לך – נתהרהר הבחור – זה חסר לי. בעיקר כשאני מתקלח. מקלחת בלי שירי מולדת זה כמו חתונה בלי “נוֹבֶּה”. מתחשק לי להשתפך באיזה “עץ הרימון” או “בין נהר פרת ונהר חידקל”. ואני תופס את עצמי ממש ברגע האחרון. לא שאני זמר גדול…

– כל זמן שזה “בין נהר פרת” – מילא. בני שחאדֶה יחשבו שזה שיר פלסטיני חדש. רק שלא תפרוץ לי עם “מסביב יֵהוֹם הסער” או עם שיר הפרטיזנים.

– אפילו ריקודי ההורה חסרים לי. אף שיש לי שתי רגליים שמאליות. “סֵירַסנוּך כי אנסת, יא מוחמ ־ ־ ־ד…” זוכר? “יא בֵידה – גַ’נאנ־תיני!” זוכר?

– לי כל זה לא חסר. חסר לי דבר אחד.

– בת־שבע, אני יודע.

– יודע. אבל… לא מבין.

– מבעבר לרחוב נשמע הצלצול. פעמון הנחושת בידי השַמָש התקרב התרחק חליפות. אבו־סלים קיפל את הסולם, ושניהם נערכו לקבל את פני ה“ארבּה” – כך כינו את מתקפת ההפסקה הגדולה.

– ה“ארבה” הזה מזכיר לי – כך אבו־סלים – איך נעלבנו, כששמענו שבני המשק קוראים לנו מאחורי הגב “בַּרחַש”. המבוגרים דרשו מהם לקרוא לנו ה“נוער”. והתפשרו על ה“סורים”.

– צד אחד של זכות, שלא העלו בדעתם מלכתחילה, היה לה למחברת הפרסים. בדרך זו התוודעו אל הילדים והילדות והתקשרו אל אלה מהם שהיו בטוחים ופתוחים, נוטים לשיחה והתקרבות. היו שם כמה נערות נאות מבשילות, שעצם נוכחותן עוררה את שני הגברים הצעירים, ושיחתן המאופקת נעמה להם עד מאוד. פונים היו אליהן בשמן, מיד בהופיען, בצירוף מַדמוּאַזֶל כמובן, ואלה נדלקות ומסמיקות, מתעכבות ומתפנקות עד הישמע הצלצול השני, המרגיז. וגם אז הי מבטי השניים מלווים את ריצתן ושומרים שעה ארוכה את הד המבט האחרון, שהיו מפנות בגנֵבה לפני היעלמן בשער המפורזל. אלמלא המחברת לא היו מגיעים לדעת אפילו את שמן.

היתה אחת, מן הכיתה הגבהה, שלכדה את עיני השניים ואת דמיונם, עד שהתעוררה ביניהם קנאה מסותרת ויריבות אילמת. האוויר היה כמחושמל בכל פעם שבאה. אך הדברים לא הגיעו מעולם ליותר ממבטים טעונים ומעוּנים ולהזיות פראיות. דווקא אִתה, עם רוֹזֶט החיננית, היה קשה לשניהם לשוחח שיחה של כלום. אבו־סלים התקשה כשם שהתקשה עם כל נערה, ומירו התקשה גם משום שחש אשמה כלפי חברו. אך לא היה ספק לאף אחד מן השלושה, שיש כאן כמיהות חבויות המאיימות להתפרץ. פעמים, כשמירו התעכב בשוק אל מעבר להפסקה הגדולה, היה אבו־סלים אוזר אומץ וקושר מלים וחיוכים, אף מזמינהּ להיכנס לפנות־ערב, אחר החוג הדרמטי, לעזור לו לסגור; ועד שהיתה פונה חפוזה בצעדים מדודים של עלמה המתחילה לדעת את ערכהּ, היה זה מפשיטה במבטיו לתיאבון וחש בשרהּ בשפתיו ובקצות אצבעותיו.

מאז שנודע לו שהיא פעילה בחוג הדרמטי, כשבאה להזמין נייר קרֶפוֹן ואבקת־כסף לשיער, חש קרבה מיוחדת אליה, והאמין שיד הגורל הפגישה אותם. אבו־סלים היה כוכב החוג הדרמטי בקיבוץ. בזכרונו שמר תשואות ומחמאות משַכּרוֹת, ובדמיונו ראה את עצמו משחק בתיאטרון העברי. עם בוא השלום. פעם אחת הקדים לסגור וחיכה לה לרוֹזֶט ליד השער עם תום החוג הדרמטי. תכנן בדמיונו ושינן כיצד יספר לה על עברו בחוג ועל עתידו בתיאטרון, מבלי להסגיר את סודו. פתאום יצאה רגוּשה בחבורת נערות צוהלת, והוא נצמד מבויש לקיר וביקש שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו. היא ראתה אותו מזווית עינה, ומאותו יום החלה מַדירה רגליה מן החנות. הגיעו הדברים לידי כך, שהיתה מטיילת על המדרכה ושולחת אחת מחברותיה לקנות לה לחמניה עם חלבה. מעניין מה קרה לה, היה מירו תמה. ואבו־סלים התנחם בליבו: מה כבר יכול לצאת מזה?

מפעם לפעם היו נכנסים גם מורים ומורות. אלה באו לא בהפסקות אלא עם תום שיעוריהם, בדרכם מבית־הספר הביתה. נימוסיהם היו ללא דופי, ושיחתם עניינית ונעימה. לא היה אחד שלא התעניין בגורל הפליטים השניים ובחדשות ממלחמתם וממשפחותיהם. תמיד סיימו את השיחה באיחולים מכל הלב שיוכלו לשוב במהרה לארצם ולביתם.

בקרוב אינשאללה – היו משיבים ומודים. ובלבם חשבו, אמן ואמן.


 

ט היכרויות    🔗

יום אחד נכנס לחנות בחור צעיר נאה, לבוש בהידור. נראה שיצא זה עתה מבית־הספר שממול, אך לא היה מן הדמויות המוּכּרוֹת. ממבטאו ניכר שהוא אינו ביירותי. “לנדסמן” – לחש מירו לחברו בגנבה, בלא ניע־שפתיים. עד מהרה הציג זה את עצמו כפליט מן יָאפָה. מיד נדרכו השניים, ערוכים לחקירת ההיכרות שכבר הורגלו בה. זה שואל מנין, וזה חוקר אם אתה מכיר את פלוני ואם גרת ליד חנותו של פלמוני וכיוצא בזה התוודעו של פליטים הצופנת הפתעות וסכנות לשכמותם.

הוברר שהצעיר היה מורה לאנגלית ביפו ובא לכאן להציע את שירותיו לקראת שנת הלימודים הבאה. בינתיים הוא פנוי ומובטל, להוציא כמה שיעורים פרטיים לתלמידים שחויבו בבחינות קיץ. כמי שעתותיו בידו נטל זה קפה ולחמניה והתיישב ליד השולחן הקטן היחיד שבחנות. התיישב מירו מולו ופח בשיחת־רעים כיאות לפליט הפוגש בפליט; זה מספר חדשות מן החזית וזה מתַנה צרות מן העורף. ואבו־סלים מעבר לדלפק, פותח וסוגר ובודק ורושם, בעוד אוזנו דרוכה ולשונו ערוכה לכל מעידה שתחייב התערבות מהירה, מתַקנת.

הסתבר שנוּרי זה הכיר לא רק את יפו (מזל שהם “חיפאים”) אלא גם את תל־אביב השכנה, “מבצרם של בני־הבליעל”. בזכות שליטתו באנגלית נהג לשבת בקפה “פילץ”, ולשחק בקזינו על שפת הים. לדבריו, נהג לקנות לבנים של “אתא” ושוקולדות של “בית־לחם” בדרך יפו, לא רחוק מבניין הטַאבּוּ; וזאת תחת הסיסמא “דע את האוייב”.

– הגעתי למצב כזה – התרברב – שאני יכול להריח יהודי ממרחק קילומטר, בלי הגזמה.

– אבו־סלים זנח את רשימותיו ועבר לכוננות מלאה. מירו הִטה אוזניים קשובות, רוקן את ספלון הקפה והפך אותו על־פיו אל תוך הצלוחית, כמי שמתכונן לקרוא בו עתידות. ולמה אתה מספר לנו כל זה, יא שֵייך? – שאל בזהירות.

– ולמי אספר אם לא לכם? לא אנשים אחים אנחנו?! וכשאני אומר “יאהודי” – הוסיף בהציתו סיגרה “קמֶל” בתנועות תיאטרליות – אני מתכוון ליהודים העצבניים האלה מאירוֹבָּה, הג’ינג’ים השחצנים, ולאד־אל־חַראם; לא ליהודים המקומיים הקרויים ווָלאד־עַרבּ, אם־כי, בינינו לבין עצמנו, גם אלה התחילו להרים את האף ולחשוב את עצמם למי־יודע־מה, אֵירוֹבֵּלִיֶה יַעני, פְראנג'.

– בעיני הם כולם אותו דבר – עיקם מירו את אפו – יאהודי נשאר יאהודי. אם תכתוש את היהודי במכתש…

– לא תסור ממנו יהדותו.

– בּרַאווֹ!

צחקו, מזגו עוד קפה. מן הון להון התברר שהאוּסתַאז נוּרחי סתם פטפטן הוא, ואין בלבו צל של חשד או כוונה רעה.

– אולי יזדמן לכם מישהו המעוניין בשיעורים – חזר זה לתכליתיות – ואשר למחיר, אהיה מכן ללכת לקראתו.

מירו זקף את ראשו וקרא לשותפו: תַעאל יא אַח’י, תעאל; מה דעתך, אולי אנחנו ננצל את ההזדמנות ונלמד קצת אינגליזי?

– למה לא – התלהב אבו־סלים – זה יעזור, אם נתגלגל פעם לאירובּה.

– כמו שאני מכיר את היהודים הללו – אמר נורי – אנחנו עוד נתגלגל הרבה שנים. וידיעת שפות עוזרת למתגלגלים. תשאל את פי היהודים.

– לַא ווָאללה! – נזדעק אבו־סלים והטיח אגרוף בדלפק – עוד כמה מכות נכה בם, כמו שעשה אל־קאוּקג’י, ונשוב לבתינו.

– אומרים – לחש נורי, פוזל אל הדלת לבל ייכנס זר וישמע – אומרים שיש להם פצצה אטומית.

– אַעוּז בִּי־אללָה! – קרא מירו ותפס את ראשו.

– אבל בסך־הכול הם חצי מליון – הרגיעו האורח – כמו כתם של נפט בים של ערבים: מזהֵם, ווָאללה, מרגיז, אבל סופו להיבלע, להיעלם.

– אז מה אה אומר, יא שְׁרִיקִי (שותפי) קרא מירו – נלמד אינגליזי?

לא יצא נורי משם עד שהיתה המאפרה מלאה ועד שקבעו ביניהם מחיר ומועד לשיעורי האנגלית, פעמים בכל שבוע.

האוּסתאז ידע את מלאכתו, וידיעת האנגלית היתה חשובה בעיניהם אף יכלה להועיל הרבה, ובכל־זאת לא נמשכו השיעורים זמן רב. דבר אשר לא שׂערו ולא העלו בדעתם קרה הם לשניהם, ובעיקר לאבו־סלים שלא ידע אף מלה אנגלית אחת: כשהיו נסחפים בשיחה עם המורה ומתאמצים להשיב על שאלותיו הפשוטות, היו נפלטות מפיהם מלים עבירות במקום אנגליות. בהיסח־הדעת יצאו מפיהם “כן” ו“הוא” ו“טוב” בתשובה על שאלות המורה. וזה צחק סביר להם הסבר בּסיכולוגי: ששפות זרות מתחלפות ביניהן, ונראה שהם הושפעו משכניהם היהודים בחיפה, העיר המעורבת, יותר מכפי ששיערו. הסבריו הרגיעו את רוחם, אך הם חששו להמשיך ולצעוד על־פי תהום.

– אבל כיצד נפסיק מבלי לעורר את חדשנותו? – שאל אבו־סלים.

נאמר לו חצי אמת – הציע מירו – שהבדלי הרמה בין שנינו הם גדולים מכפי שחשבנו. ושלא נוכל להרשות לעצמנו שיעורים נפרדים.

– ואם יציע שני שיעורים נפרדים במחיר האחד?

– לא יציע. גם כך הוא לוקח מחצית מן המקובל.

– מכל מקום, אפשר להמשיך עוד כמה שבועות – טען אבו־סלים, שנמשך אחרי השפה החדשה. צמאונו ללמוד התעורר וקשה היה לו לוותר. אך לאחר שהשיב למורה “בסדר” והוסיף חטא על פשע בהיתפסו לפניקה בעקבות זה, החליטו להפסיק את השיעורים בלא דיחוי.

נורי היה מאוכזב. אך לא יותר. הוא הודה, שידיעותיו של מירו באנגלית מחייבות בעצם שני שיעורים נפרדים.

– תיכנס אלינו לפעמים, לחנות – נפרדו ממנו.

– בוודאי־בוודאי. יהיה לי לכבוד ולעונג.

– ואם תחזור ליאפה לפני שנספיק לראות אותך, תמסור דרישת שלום.

– דרישת־שלום למי?

– ליהודיות אדומות־השיער וחשופות הירכיים מקפה פילץ.

– “בסיידר” – ענה נורי בעברית וקרץ.

– אם הוא תמים – סיכם מירו, אחר שנפרדו ממנו, מועך אפו בין בוהן ואצבע – אז הוא תמים מאוד, אך אם הוא מעמיד פנים – הוא מסוכן מאוד.

סימנו להם אפוא את נורי כמקור אפשרי של סכנה, והמשיכו בשלהם, “בלי אינגליזי ובלי בַּטיח'”, כדברי אבו־סלים המאוכזב.

החנות זימנה להם היכרויות נוספות. ולמרות הסכנה, הכרוכה בכל קשר והיכרות, הם היו זקוקים לזה, הן מבחינה אנושית רגשית והן לצורך ההשתלבות בעיר ובתושביה. בסביבה, שהיתה נקייה מפליטים, דיברו עליהם כעל ה“פלסטינים” ושיבחו את התנהגותם. “אתם לא כמו שאר הפליטים” – אמרו להם מפעם לפעם לקוחות וספקים קבועים, דברים שנועדו להחמיא להם ונמצאו טורדים את מנוחתם.

– מוטב שנהיה כמו כולם – טען אבו־סלים.

– אבל בסביבה הזאת… נוצרים, מעמד בינוני.

– אנחנו לא נולדנו בסביבה הזאת. לא נוצרים, לא מעמד בינוני.

מירו השתכנע, אך היה קשה לרדת מן הרמה שקבעו בתחילת דרכם בחנות מבלי לעורר תמיהות. עשו אפוא בהדרגה צעד אחר צעד לאחור. קנו רדיו מגושם ומכוער והעמידוהו בפינה, צורח בכל כוחו; שלשלו מן התיקרה ניירות דביקים ציידי־זבובים, שהלכו והשחירו מיום ליום; הדביקו על הקיר מאחורי גבם גלויות של שחקנים וזמרים ורודי־לחיים ואדומי־שפתיים, ובראשם פַריד אל־אַטרַש ועבּדוּל ווָהַאב ואוּם־קלסוּם.

– איזה מזל שלא הצליחו לעקור מאתנו את הטעם הערבי.

– את הטעם הערבי הקלוקל – תיקן אבו־סלים.

– כאילו שיש טעם ערבי אחר.

– יש. ועוד איך! שמע, המבט שלך מגבוה מתחיל לעצבן אותי. אתה הכופר בזכותו של מישהו להסתכל עליך מגבוה.

מירו מצמץ בעיניו, סוקר את הקיר המקושט שמאחוריהם, משועשע.

– הייתי רוצה להראות את הבעת פניה של פַניה, מסתכלת על שנינו על רקע התפאורה הזאת.

תעצום את העיניים ותאמץ מעט את הדמיון, ותוכל לראות אותה.

מירו עצם את עיניו. חיוך רחב התפשט על פניו.

– משום־מה היא תמיד מופיעה בדמיוני עם נעליים גבוהות ועם טוריה על הכתף.

– פעם אחת עבדנו יחד בפרדס. בטוריה. ניסיתי לעמוד בקצב שלה. כעבור שעה נשברתי.

– אתה יודע… חשבתי על זה… כמה כעסתי שרצתה לתת לי שם עברי במקום “מירו”, לפני שידעה שזה נגזר ממאיר.

– דיברנו על זה. לא מזמן.

– כן, אבל מאז לא הרפתה ממני המחשבה, שבעצם דרשתי ממנה לנסות להבין אותנו ולא דרשתי מעצמי להבין אותה. ואת בני־דורה.

– אווירא דבּיירות מַחכים.

– אתה מתרחק מן הדברים, ומתחיל להבין. ככה זה. קרבה יתֵרה מעוותת את הפרופורציות. אתה זוכר שהיא סיפרה לנו שבתחילה – בשנים הראשונות של הקיבוץ – היתה האספה הכללית מחליטה על שם לכל ילד שנולד. אז מזווית־ראייה כזאת…

– זה בעצם ההפך הגמור מן הקובל אצלנו. אצלנו אפילו להורים אין הרבה בחירה. שמותיהם של שני הבנים ושתי הבנות הראשונים נתונים מראש. ההמשכיות עיקר.

– הם לא היו מעולם דור־המשך. הם היו דור מורד, שובר מוסכמות, חדשני לתיאבון.

– אולי אפילו חדשני להכעיס – הסכים אבו־סלים – אבל בלי זה לא היתה קמה הציונות. הם מרדו בעולם הישן של העיירה, הסומך על נסים ומצפה למשיח באפס־מעשה. ואצלנו זה היה אחרת? אנחנו לא בעטנו בבית הגלותי? לא מרדנו?

– מרדנו. ועוד איך. אבל מורדים, בעצם טבעם, אינם מוכנים לקבל תכתיבים ואפוטרופסות, גם לא ממורדים אחרים.

– יש משהו בדבריך. אני, מה שהתקשיתי תמיד להבין ולעכל, זה את היחס שלהם למזרח. מצד אחד התרפקות רומנטית על כל דבר מזרחי. מִקָפֶה עם הֶל בפינג’אן ועד דֶבּקה ו“מה יפים הלילות בכנען” ועד ג’יבּראן ח’ליל ג’יבּראן, ומצד שני בוז עמוק ל“עבודה ערבית” ו“צבעים ערביים” ומערכת דעות קדומות שלא היתה מביישת שום אימפריאליסט אנטישמי.

– מה אתה רוצה –השיב מירו – והיחס שלנו היה שונה? האם יהודי המזרח לא הסתכלו מגבוה על הערבים?

– יהודים בכל מקום בעולם הסתכלו מגבוה על הגויים, על עם־הארץ. אבל זה…

– הנה מתקרב מישהו מ“עם הארץ”, מישהי, ליתר דיוק.

נערה קטנה בשנות העֶשׂרֶה האחרונות פתחה את הדלת בביישנות ונכנסה לחנות. לבושה צנוע ומכופתר כדרך נערות מהוגנות, תסרוקתה נאה ופשוטה בלא גינוני מספרוֹת, וצמידי זהב דקים על ידיה. כבר לא תלמידה ועדיין לא מורה. צליעה קלה ניכרה בהילוכה. קולה היה כבוש ועיניה נבוכות, מחפשות מחסה מאחורי השיער הארוך, הכהה. מירו סובב את כפתור הרדיו, שהיה צורח מנגינות לכסות על שיחתם.

– אהלן וסהלן. במה אפשר לעזור, מַדמוּאַזל?

– מחברת ציור יש לכם? ואולי גם צבעי פּסטל?

אבו –סלים שלף שלוש מחבורת ציור בגדלים שונים והטילן על הדלפק מעשה־סוחר. הנערה דפדפה בהססנות, מיששה ובחרה בגדולה.

בינתיים מצא אבו־סלים קופסה של צבעי פסטל תוצרת איטליה והניחה לפניה.

– יש לנו רק סוג אחד של צבעים אבל אם תרצי… האם את גרה כאן, בסביבה?

אנחנו מזַחלֶה – אמרה הנערה – אבל עברנו לכאן. קבוע. אנחנו גרים בבית הכחול בסמטה, במקום דוקטור מַרזוּק.

– אה! אם כן, ברוכים הבאים – קרא מירו, מעוּדד מפשטוּת שיחתה – אנחנו שמחים על כל לקוח חדש.

– כל שכן לקוחה – אמר אבו־סלים והסמיק. (כמה שונה זו מן הבנות שלנו, בהכשרה. עולם אחר!)

מירו הטיל בו מבט נוזף כביכול ונטל לידו את היוזמה.

– אם כך – פנה אל העלמה – אולי תאמרי לנו מה שמך. אנחנו משחקים עם הלקוחות הצעירים משחק־פרסים, ובוודאי יש לך אחים קטנים…

– תודה. ראיתי את המודעה. אך אין צורך לרשום אותי.

ולמראה המבוכה שהטילה תשובתה מיהרה להוסיף:

– מכל־מקום שמי מַרגֹו. זה לא סוד.

– וגם זה אינו סוד, שנשמח לראות אותך נכנסת אצלנו.

– ולא רק כאנשי עסקים – השלים אבו־סלים את דברי חברו.

– אני מניחה שאכנס לעתים. אני אוהבת לצייר. סתם כך. להנאתי. ואם אקבל את העבודה כמזכירה בבית־הספר כאן ממול, יהיה לי נוח לקנות כאן.

– נהיה תמיד לשרותך, מדמואזל מַרגוֹ. אם תרצי משהו מיוחד…

– צבעי הפסטל הצרפתיים טובים יותר, אם כבר מדברים.

– אתם הלבנונים, כל דבר צרפתי הוא הטוב ביותר בעיניכם.

– הבחנתי במבטא שאינכם בני־הארץ, אך התביישתי לשאול.

– אנחנו פלסטינים. פליטים.

– אה!!


י זחלה    🔗

השניים ליוו בעינים הוזות את גזרתה הנאה ואת צליעתה הקלה של הנערה מזַחלה, וכשהתרחקה ונעלמה פנו זה אל זה, וכמו לאות שרביטו של מנצח נעלם פרצו בבת־אחת בשיר “זחלה זחלתנא”:

זַחְלֶה־זַחְלֶה זַחלִתְנָא

וּשַרְב אל־ערק עַאדְְתְנָא

וּמִלְבַּרדוּנִי מַיִיתְנָא

בְּתַעְטִי לַזֶה וּבְרוּדֶה

עוד בנוכחותה נזכרו בשיר, אך כיוון ששיר זה שימש מעין המנון של “המחלקה הערבית”, הרתיע אותם חשש לא ברור מלשיר אותו באוזניה. מלותיו של השיר המקורי היו תמימות ופשוטות: “זחלה־זחלה היא זחלה שלנו / ושתיית ערק [זחלאווי] הרגל הוא לנו / ומנהר אל־ברדוּני [החוצה את העיר] המים שלנו / המעניקים הנאה וקרירות”.

זה הבית הראשון, ששרו אותך כלשונו גם בפלמ“ח; ובמקום הבתים הנוספים המתארים את נופה המקסים של העיר הקטנה השוכנת בבקעת הלבנון, בין ביירות ודמשק, ומפארים את גיבוריה המוכנים למות למענה – התקינו הפלמ”חניקים תחליפים “צימרמניים”, שתרגומם החופשי בערך כך:

התגייסנו לפלמ"ח

ולמדנו לירות בנשק טַך

כי כולנו בחורים טובים

והסטֶנים שלנו כקוצרים בקציר

וכיוצא בזה ליריקה הירואית, שהוֹרָתָהּ בילדות קצרה רחוקה ולידתה בלילות ארוכים סביב המדורה. השיר הקצבי דבק בהם בשניים ולא סר משפתותיהם ומלבם ימים רבים. לזה הוא הזכיר את הימים הטובים של מסעות הפלוגה ואת לילות השירה על הדשא גב־אל־גב עם בת־שבע, ולזה הוא הזכיר את הנערה הקטנה הביישנית מקרוב באה, שהשתלטה על חלומותיו והזינה את הזיותיו.

ביקורה השני בחנות הכניס את אבו־סלים לסערת רגשות, השלישי הפיח בו אומץ, ולאחר הרביעי יצאו השניים לסוף־שבוע לזחלה.

כזוג ידידים – אמרה מַרגֹו – אני אגור, כמובן, אצל הקרובים שלי, ואתה תמצא לך בית־מלון.

– כמובן, כמובן – מיהר אבו־סלים לאשר, נתקף בשיעול עצבני.

– יש לי הרבה עניינים לסדר – אמרה מרגו – אבל אמצא לי פנאי להראות לך את העיר.

אבו־סלים שמע הרבה על יופיה של זחלה, אחת מערי הקיט הנאות והשקטות בבקעת הלבנון, למרגלות הר סנין המשיב צינה על העיר. היתה לו גם חולשה ישנה לערק הזחלאווי שהוציא את תהילתה של העיר בכל המזרח. אך מעתה היתה זו לא רק עיר יפה ומושכת אלא עירהּ של מרגו היפה והמושכת.

משפחתה של מרגו היתה מן המשפחות המתקדמות, ובכל זאת היתה הקטנה מסתובבת באי־נוחות ובוחנת בנשיכת שפתיים שמא נמצא מי מקרוביה או מכריה בסביבה. אבו־סלים חשש להזמינה למסעדה המרכזית בעיר, היושבת על מים רבים, אך דווקא לכאן היא נכנסה אתו בשלווה יחסית. “זו מסעדה של נופשים ותיירים”, אמרה לו. “בני המקום אינם אוכלים במסעדות.”

נכנסו אפוא ותפסו פינה שקטה מרוחקת, כשהמים המפכים של פלגי הברדוני מימינם ומשמאלם. שעה ארכה ישבו, מסתכלים בעצים המצילים ובפלגים השוצפים, מסמיקים כנכווים בכל פעם שנתקלו מבטי עיניהם זה בזה עד שנשלחו הידים כמאליהן על־גבי השולחן ונגעו קצות אצבעות רוטטות באצבעות נרעדות.

– יפה עד כאב – לחש, וקטע למראה נער שקרב אליהם עם שתי סלסילות.

– כן, יפה כאן – אמרה, ־ מצחיק, אבל מעולם לא נכנסתי לכאן. פעם רציתי להיכנס עם ההורים, ואמא נזפה בי “אנחנו לא תיירים!”

– אני מתערב שאמא שלך מבשלת טוב יותר מן הטבחים המעולים של המסעדה הזאת.

– גם אתה כזה? המשפט הזה בדיוק יכול היה לצאת מפיו של אבא. מעולם לא נתנו לי לקנות דבר־אוכל ברחוב. הכול יש בבית. והכול אמא עושה יותר טוב. ויותר נקי, כמובן. ובחצי המחיר. ומה לא.

– לא ידעתי שאת מרדנית, מתחת ל…

– מתחת למה?

הוא הסמיק. נבוך. לעזרתו בא הנער שחיכה בסבלנות ובנימוס בצד. הוא הגיש להם סלסילה אחת מלאה ואחת ריקה ונתן להם לבחור כלבבם. מבלי לומר מלה. הם העבירו אל סל הנצרים הריק שני אגסים ושני תפוחים ואשכול ענבים ושני אפרסקים ומלון דבש קטן, והנער שלשל את הסל אל המים הצוננים לצדם וקשר את החבל אל המעקה לימינו של אבו־סלים. אחר שהמנה האחרונה נבחרה והוטלה למים, הגיעו המתָאבנים: שתי כוסיות ערק זעירות, כלי עם גבשושי קרח, ותריסר צלוחיות עם סלטים חריפים וצבעוניים. הפיתות החמות היו עטופות במגבת קטנה, ארז ירוק על גבי לובן צח. מנות־הבשר הובאו מאוחר יותר, משוּפדות בסדר קבוע: נתח בשר, בצלצל מזהיב ועגבניה קטנטונת מאדימה מבעד לחריכתה; וחוזר חלילה. קערת האורז נראתה כהר מושלג שפסגתו מכוסה סלעים שחומים־זהובים – שקדים וצנובּרים מטוגנים קלוֹת.

פיותיהם שקעו באכילה, דוחים לאחר־כך דיבורים בלתי־נמנעים, אך בעיניהם טרפו זה את זו וזו את זה, וידיהם נתרעדו מן ההרהורים האסורים. אחר שכילה תאוותו בשני שיפודים, הניח אבו־סלים סכין ומזלג בנקישה קלה, הושיט אצבע ימינו ונגע ברפרוף בזרועה הדקה של מרגו.

– מרגו, מרגו, מה יהיה הסוף?

– הסוף? אני מסתפקת בהתחלה.

וצחקה.

– טוב לי אתך, מרגו. נעים לי בחברתך.

– גם לי. אבל אנא – משכה זרועה מתחת לאצבעותיו – אנשים מסתכלים. הסמיק. משך ידו.

– פַּרדוֹן. הייתי מוכרח לגעת בך. לפני שאתפוצץ.

– רק אל תשאל שוב “מה יהיה הסוף?” אם נחשוב על הסוף לא תהיה שום התחלה.

ולאחר שתיקה:

– תראה, באופן הגיוני לא יכולה להיות לזה שום תכלית. אתה מוסלם, אני נוצריה.

אילו ידעה את כל האמת, הרהר אבו־סלים בכאב. ושתק.

– אתה שותק.

– כששאלתי, קיבלתי נזיפה. אז אני שותק.

– חשבתי שתפקידו של הגבר לתת תשבות, לא לשאול שאלות.

– את רוצה תשובה.

לא היתה שאלה בדיבורו. היא הנידה ראשה בציפייה.

– טוב לנו יחד. בואי ניהנה מן היש. נחצה כל גשר כשנגיע אליו.

מבטיהם נמשכו אל המים הרבים ואל הגשרים הקטנים הציוריים שמעליהם.

– בקצב שלך נחצה הרבה גשרים.

– אינשאללה! כל עוד נחצה אותם יחד, יד ביד, זה טוב.

– אתה שוכח שאני בחורה. יש לי משפחה…

– איך אני יכול לשכּוח.

הוא עצם את עיניו ופקחן לאט, כמתעורר מחלום.

– אמת דיברת, אמת לאמיתה – התלוצץ. את בחורה. הבחורה היפה ביותר שאתה דיברתי מעודי.

– לך קל לדבר. לצחוק. אתה עצמאי. רחוק מהבית, מהמשפחה. בעצם מעט מאוד סיפרת לי על המשפחה שלך. אתם אינכם אדוקים?

– לא. מה פתאום. בואי נוציא את הפירות מהמים.

הושיט ידו אל החבל ודלה את הסל הנוטף.

– לא נוכל לגמור אפילו את מחציתם – אמרה מרגו, נוטלת אפרסק ונועצת שִיניים בבשרו.

– מנהג מצחיק יש להם כאן – צחקק אבו־סלים – להתחיל מהסוף. נותנים לך לבחור את המנה האחרונה לפני שהוגשה לך הראשונה.

נער־המלצרים ניגש ושאל את אבו־סלים אם ירצה נרגילה אחר הארוחה. אבו־סלים הניע את ראשו לשלילה. המלצר הגיע ומבלי לשאול הניח על שולחנם שני ספלוני קפה טורקי ושתי כוסות ענקיות של מים.

– מי הברדוני – הסביר – טובים לעיכול. ואפילו אם אינכם מרגישים צימאון, טוב לשתות מעט, אחר הבשרים. ומוטב לפני אכילת הפירות! – הוסיף והרים אצבע מזהירה.

– המים היו זכים וצוננים, וטעמם הזכיר לאבו־סלים את מי מעיינות הדן שטעם פעם בעת טיול.

– מה דעתך להמשיך מכאן לדַהר־אל־בֵּידר לעשות סקי?

מרגו הזדקפה בכסאה, ומבטיה אמרו חיבה ומבוכה. ראשה נע ימינה ושמאלה כמי שאומרת “אינני מאמינה”.

– אני תוהה לפעמים אם שמת לב בכלל שאני צולעת.

– סליחה. לא התכוונתי.

– אני דווקא שמחה שאתה מקבל זאת בטבעיות. תאונה קלה מימי הילדות. הרבה דמעות, פחדים ובושה. אבל אתה הבחור הראשון שהכרתי שלא התייחס לזה כלל. עקבתי אחרי עיניך.

– הן היו שבויות באור עינייך, יא עְיוּנִי!

– זה המשפט המזרחי הראשון שאני שומעת ממך. תוהה הייתי על דיבורך שמלותיו ערביות ותוכו מערבי.

– גם את קיבלת חינוך מערבי, צרפתי בעצם.

– אני, כמובן. זחלה וג’וּניה קרובות יותר לפריס מאשר לדמשק; שלא לדבר על ביירות. אבל אתה מוסלם. ופלסטיני.

– כן, אבל גם אלינו הגיע רוחות המערב. מלונדון אם לא מפריס. אני עבדתי במחנות־הצבא הבריטי. סיפרתי לך.

– ואיך זה שלא למדת אנגלית?

– למדתי מעט. אבל את הביטויים שלמדתי שם לא הייתי משמיע באוזני נערה בעד שום הון שבעולם. את יודעת איך מדברים במחנות־צבא.

– אני מבינה את הרמז. ומוותרת על דוגמות.

צחקו. ומשכו ענבים מן האשכול, אוכלים ומשוחחים.

– למען האמת, אני מתקשה בקליטת שפות זרות.

– זה לא מתאים לך. אבל להיות גלויה אתך, זה לא הדבר היחיד שאינו מתאים לך. מן המבט הראשון לא נראית לי מוסלם. וככל שאני מכירה אותך יותר, אני משתכנעת שאתה יותר נוצרי מנוצרי.

אבו־סלים פרץ בצחוק. גחן אל השולחן ונישק את קצות אצבעותיה. היא הנידה ראשה כנוזפת ולחשה:

– שובב. אתה מנסה לחזק אצלי הרגשה זו בכוונה תחילה. אני חושבת שאני יודעת לאן אתה חותר.


 

יא קשר    🔗

אחר שליווה את מרגו עד פינת הרחוב שלה, שב אבו־סלים מלא ומסוער ועלה לאטו מהורהר במדרגות בית שחאדה. מעניין מה עשה מירו לבדו כל אותו סופשבוע. זו פעם ראשונה נפרדו דרכיהם. ראשונה ולא אחרונה, ככל הנראה; מרגו אינה סובלת אותו, אם לשפוט על־פי תגובותיה האלמות. בעודו עולה במדרגות, ימינו אוחזת במעקה המגולף, נשמעו לאוזניו קולות שיחה מבעד לקיר חדרם. עם מי הוא מדבר?

מאומן ומופתע, נורה אדומה נדלקה במוחו. הוא וידא שאין איש סביב והצמיד אוזנו אל הדלת. קולו של מירו וקולו של גבר זר. ועל שניהם גובר תקליט מיושן שנהגו להשמיע כדי לכסות את תוכן שיחתם. מי זה יכול להיות?!

הצצה חטופה בחור המנעול לא העלתה דבר. אבו־סלים שב והצמיד אוזנו לדלת. השיחה בערבית מירו ועוד גבר. לא נוּרי. לא שחאדה. קול ששמע פעם. לעזאזל, מי זה יכול להיות? פתאום הגיעה אל אוזנו הברה אחת, שהקפיצה אתו ממקומו ומילאה אותו שמחה. הגבר הזר הפליט בתוך המשפט הערבי “נוּ” עברי למהדרין, משהו מעין “נוּ, יאללה,קום..” מה שבא בסוף המשפט נמחק בסערת החדווה. אבו־סלים חבט בדלת בחוסר־סבלנות והכריז על זהותו. הדלת נפתחה בזהירות והוא זינק פנימה. יוּסף־אפנדי קם לקראתו, והם התחבקו שעה ארוכה, טופחים זה על שכם רעהו, צוחקים, ומניעים ראשיהם כמי שאינם מאמינים שאכן קם הדבר ונהיה.

– הבאת מכשיר?

– אלא מה? לא באתי הנה כדי להיות עד שני אצל הרב.

– עזוב־עזוב. מירו כבר סיפר הכול, אה? נו, מילא, זה לא סוד; אבל גם לא מי־יודע־מה.

– אני מת לראות אותה. מירו אומר…

– תפסיק כבר, אמרתי לך. ותַראה את המכשיר. אני רוצה לגעת בו. אתה יודע כמה זמן?…

הוא הרים את המכשיר כמי שנוטל תינוקו לידיו בפעם הראשונה ואמר “שהחיינו”.

להפתעתו זכרונו לא בגד בו והברכה יצאה מפיו קולחת ורהוטה.

– תגיד, יא בַּאעֶ’ל – התגרה בו יוסף־אפנדי – גם כשנתת נשיקה ראשונה לעַ’זָאלֶה שלך, בירכת “שהחיינו”?

– ווָאללה, בחיי שאתה לא השתנית. בא כל הדרך הזאת כדי להציק לי. כבר אמר מי שאמר: “עובדיה לעולם יישאר עובדיה; תורתו של פרויד בלבוש בשר־ודם־וחקי.”

יוּסף־אפנדי, התימני שבחבורה, היה ידוע כמי ש“הולך לו” אצל בנות. שחרחר ויפהפה ובטוח בעצמו קטף הצלחה אחר הצלחה ועורר קנאתם של חבריו. עובדיה נקרא על־שם סבו, אולם רק אביו ואמו קוראים לו כך. עוד כילד הציג את עצמו כיוסקה, ונוכח שקל יותר להתחבב ולהתקבל בחברה אם שמך יוסקה או יוסי. כשהגיע למחלקה הערבית, היה שם כבר אחד יוסקה. נזכר מי שנזכר ש“אצלנו” בסוריה ובחלקים של פלסטין קוראים למנדרינות יוּסף־אפנדי בשוּרוּק. דבק בו הכינוי בנער החדש כפי שדבק הנער בחבורה.

ברבות הימים התחילו מספרים, על דרך הדרש, שהשם ניתן לו על שום קלות־דעתו עם הללו, שעליהן נאמר בתלמוד “דעתן קלה”: שכשם שהמנדרינה מתקלפת על נקלה, כך זה מתקלף מאחת ומתלבש על חברתה בלא מעצורים.

היה לו גוף גמיש וספורטיבי וחוש מופלא לקצב. הוא היה הרקדן שבחבורה. מפוחית־פה בפיו וידיו על מותני נערה היה רוקד סחור־סחור שעות ארוכות עד שהבהיקה הזיעה על עורו השחום. תנועות ימינו אל המפוחית וממנה הלהיטו את בנות־זוגו והכינו אותן לקראת הבאות. וחבריו הביישנים, עיניהם רואות וכלות. בחור בלי פרינציפים, היו מהרהרים בקנאה מוסתרת.

לכאורה דיבר יוּסף ערבית, אבל העגה התימנית גרמה לו צרות־צרורות, והוא היה נאלץ לעבוד קשה לסגל לעצמו דיבור ערבי סורי. את כל האימונים למיניהם עבר בקלות יחסית, ובדבר האחד שרוב החבר’ה הביאו אתם “מן הבית” הוא כמעט שנשבר. אך לא בחור כיוסף־אפנדי ייכנע.

– עוד לא סיפרת לי – שאל אבו־סלים – איך הגעת הנה.

מרוב התרגשות הוא עבר לעברית. יוסף ענה לו בערבית:

– למה לך לדעת פרטים. ביבשה הגעתי. בנסיעה דה־לוקס. איך ועם מי אספר לך פעם ב“בּרוּקלין בּר” בל־אביב, אם תזמין אותי לגלידה ספיישל על חשבונך.

– תודה על גילוי הלב. ועל האינפורמציה המדויקת. סַלאמתַכּ!

– יותר מדויקת מכפי שאתה חושב. אמרתי ביבשה, וכדאי שתדע שמעתה ואילך כל מי שיגיע וכל מה שיגיע – יבוא דרך הים. ואתם צריכים לאתר את המקומות המתאימים ולשדר בהקדם. כבר סיפרתי למירו. החבר’ה שם כבר השתחררו מהלם הקרבות הצבאיים הראשונים – צבא מול צבא – והתפנו לתכנן קצת “אֶקשן” בשבילכם.

– סוף־כל־סוף.

– כֻּל כַּלבּ בִּיגִ’י יוֹמוֹ – קרץ יוסף – לא־כל־שכן כַּלבֵּין.

– תודה על המחמאה. אבל בינתיים אין לנו במה לפעול. אפילו קל קפא"פ אין לנו.

– אתם תסמנו מקום על החוף. ותודיעו. ואז יורידו לכם מקלות קפא"פ כמה שתרצו. ואם תתנהגו יפה, אולי תקבלו גם כמה “מקלות” אחרים. תצטרכו סליקים טובים.

– מעלוּם, כמובן.

– דַח’ילַק, תפסיק לתרגם לי כל מלה לעברית – צחק יוסף.

– אתה יודע איך גיליתי שאתה כאן? – נזכר אבו־סלים – אמרת “נו, יאללה” או משהו כזה. “נו” קטן הסגיר אותך.

– “נו” זאת מלה פנטסטית. הברה אחת, ואתה מביע בה כל־כך הרבה.

– אני זוכר את פגישתי הראשונה עם ה“נו” כשהגעתי לארץ – אמר אבו־סלים – מלה מקסימה, בחיי. עם כל שינוי טון היא משנה משמעות. אתה כופל אותה, “נו־נו”, ויש לה משמעות חדשה. אתה משלש אותה “נו־נו־נו!” היא הופכת נזיפה לקטנים. משתחלת לכל משפט ומוסיפה לו עסיס.

– יאללה־יאללה, תפסיקו עם הפַלסאפֶה – הטיח מירו, חסר־סבלנות – צריך לגשת לעבודה. להכין מברק ראשון. להשיג מפה טובה עם קואורדינטות. לצאת לסיור בחופים הנטושים…

– … שאפשר להגיע אליהם גם מן העיר, בקלות יחסית.

– כמובן, ובלי לעורר חשד. אני כבר שמתי עין על כמה מקומות כאלה. בחוף הדרומי.

– ולמצוא לבַּעֶ’ל הזה חדר.

– אני לא נשאר כאן הרבה זמן – אמר יוסף.

– ובכל זאת כאן לא תגור.

– אנחנו לא זקוקים ל“פרימוס” – ריכך מירו את דברי חברו, שנשמעה בהם תוקפנות.

– כמובן, כמובן. ואני כבר ילד גדול. אמצא לי חדר בעצמי. יש ועדת־שיכון, לא?

– תזכור, כאן לא תצטרך מיטה זוגית – התלוצץ מירו.

– מי יודע. אלוהים גדול.

– שמע – קם אבו־סלים ועמד ביניהם – כמעט שכחתי לשאול: איך מצאת את מירו?

– הוא מצא אותי. לא הספקתי לגמור סיבוב שלישי במרכז העיר, והנה הוא עומד ומחייך מולי מתוך מראה גדולה בחלון־ראווה.

– ראיתי אותו כבר קודם – נכנס מירו לדברים – וכמעט שקראתי בשמו בשמחה. התאפקתי. עשיתי עיקוף קטן דרך הפסאז' וחיכיתי לו בפתח “סוּאַר דֶה פַּרי”. כשראיתי שהבחין בי, רמזתי לו ללכת אחרי.

– במרכז העיר כאן אפשר לפגוש כל מי שרוצים, אם רק יש מעט סבלנות. כמו ב“משולש” בירושלים.

– או ב“אלנבי” בתל־אביב.

– היית צריך לראות איך הוא הלך בעקבותי – התלוצץ מירו – דואג כל הזמן שמא מישהו יושב על עקבותיו. ווָאללה, ממש מקצוען הפך יוּסף־אפנדי. ישר מהסרטים.

– אתם יצאתם מהארץ אחרי הקורס הראשון. אני הספקתי לעבור השתלמות. ושם הכניסו לנו עמוק את התורה הקדושה של “ניעוּר מעקב”.

– להגיד את האמת, פעם ראשונה מאז שאני פה רעד לי הפופיק כל הדרך מהחנות ההיא ועד שנכנסו לכאן. זה מרוב “ניעוּר מעקב” שראיתי עליך.

– תצחקו־תצחקו, ילדים. צוחק מי שצוחק אחרון.

קרץ ומיתח גופו בהנאה. הביטחון העצמי שהפגין יוּסף־אפנדי עורר את קנאתם הישנה של השניים. עתה נוסף לו ממד חדש: הוא בא משם, מלב־לבה של המלחמה הגדולה; והוא ידע את כל הדברים שהם רצו לדעת. בתחילה הם היו שואלים והוא היה משיב; לאט־לאט נמשך אחר הסיפורים ואחר צמאונם שנשתקף בעיניים והיה הולך ומספר נסים ונפלאות, צ’יזבּאת בשפת הזמן והמקום, כלומר אמיתות הקרויות כזבים על־שום עטיפתן הצבעונית.

על מה סיפר ועל מה לא סיפר. על המינוי החדש של יגאל כמפקד חזית הדרום של צבא הגנה לישראל (“צבא הגנה לישראל”, יא־עֵינִי, יא־עֵינִי!) שהפוליטרוקים רואים בו צעד ראשון במזימה הממזרית שמטרתה פירוק הפלמ“ח (המפא"יניקים האלה, יִח’רֵבּ בֵּיתוֹן!); על הנשק הצ’כי הזורם לארץ ומצדיק את האוריינטציה על עולם המחר (סמוך על הרוסים, חבּיבּי!); על שלושת המבצרים המעופפים – “מה, לא שמעתם?!” – שרכש חיל־האוויר שלנו, ובדרכם ארצה הפציצו את קהיר ואת רפיח ואת אל־עריש – “שני טון על הארמון של פארוּק, מה שאתם שומעים!”; על ספיטפיירים שנרכשו ועוד מעט יגיעו – “זֶקס מספרים את זה מפה לאוזן. יוספ’לה בעצמו סיפר לי והשביע אותי…” (ַסלאמתוֹֹ חיל־האוויר!); ועל כיבוש נצרת בצפון ולוד ורמלה במרכז (רמלה “שלנו”, יִחרֵא דינָה!); על הניסיון להבקיע לעיר העתיקה, לפני כמה שבועות – “אַכּבַּר פַשלֶה, ובכייה לדורות, כמו שאומרים”; על “אלטָלֵנָה” של הפורשים ואיך בן־גוריון הכניס להם (הפורשים האלה, מגיע להם! “רק כך” הם מבינים); על הגח”לנייצים הזורמים ארצה ומקבלים רובה צ’כי ושק שינה במקום מיטת־סוכנות; ועל החבר’ה שנפלו והג’מאעה שנפצעו, שרק מאז התחילה ההפוגה השנייה מתברר מספרם הרב ושמותיהם עוברים “מקצה הארץ ועד קצֶהָ”, כמו שאומרים (אַח', יא רַבּי, יא־רַבּ!).

כשגמר לספר, היו מחשבותיהם מתרוצצות הרחק מביירות. סערת־רוחם נשאה אותם דרומה, אל ארץ שטופת קרבות ותקוות, אל שדות זוהרים בשמש אכזרית, אל עלמות עגלגלות לבושות חקי וצחוקים ואל מכרים ומודעים, המוטלים במשלטים ובבתי־חולים.

אחר שיצא יוּסף והשניים נשארו לבדם, רבצה דממה מעובה בחדר. מלאך־המוות אינו רואה את אלה המטיילים על שפמו, הרהר מירו וגיחך, אך נמנע מלהעלות זאת על שפתין. ואבו־סלים היה מהרהר באחיו הצעיר שבוודאי גויס, ודוחה בפעם המי־יודע־כמה את המחשבה המרגיזה והנבזית, שהנה הוא מתחמק לו מן המלחמה החזקה. רק לאחר שאכלו משהו, שותקים וזועפים, ואחר שנכנסו למיטותיהם, התפתחה ביניהם שיחה. בלא יודעין עקפו את הנושאים שבערו בעצמות ופנו אל נושא ישן־נושן שכבר דנו בו ובשכמותו בצורה זו או אחרת.

פתח מירו ואמר:

– היַמַאנִי הזה מדבר כמו פּוֹליטרוּק מדופלם.

– אם לא היה תימני – צחקק אבו־סלים כמתבדח – אולי היו עושים ממנו פוליטרוק. מתאים לו.

– כשרק הגעתי ארצה – התוודה מירו – הסתכלתי עליהם מגבוה. כל־כך מצחיקים ופרימיטיביים נראו לי, הגברים עם הפאות והכותנות והנשים עם מכנסי הצבעונין מתחת לשמלות. והמבטא הגרוני והמעוּקוֹם שלהם, לא תפסתי שהם מדברים עברית.

– אבל בדבר אחד מוכרחים להודות: הם השתלבו בחברה הישראלית בצורה מכובדת.

– אי־פה מכובדת? מתייחסים אליהם בסלחנות מתנשאת, בהבנה מלמעלה למטה. אוהבים אותם מפני שהם אינם מרימים את הראש; הנשים כפופות על הספונג’ה, הגברי על הטוריה. והפלמ"חניקים על הקפה עם ההל, במדורה.

– אני מתכוון להרגשתם־הם. זה העיקר בעינַי. הם אינם מרגישים נחותים מן האשכנזים. הם אינם מתכחשים למוצאם, לתרבותם, לייחודם.

– פשוט מפני שאין הם יכולים להתכחש. זה בולט. בהופעתם, בדיבורם.

– אולי גם זו סיבה; שאין בפניהם הפיתוי להתבולל, להטמע, להשתכנז. אבל זו אינה הסיבה העיקרית.

– אינני מבין.

– אם תשאל אותי מה הסיבה העיקרית לשוני בהרגשתם ובקליטתם, אומר לך: הם נקיים מלֶבנטיניות. הלֶבטיניות, שדבקה ביהודי המזרח האחרים בעזרת ה“אליאנס”, והמגע התרבותי עם אירופה ה“נאורה”, שגרמה לַבּנים להתבייש באבותיהם ולקהילות להתכחש לעברן.

– אבל למעשה הם רחוקים יותר מיהודי אשכנז, התימנים האלה, דווקא מחוסר “אליאנס” ושׂפוֹת ומגעים.

– רחוקים ואינם ששים להתקרב, לחקות, להידמות בכל־מחיר. אנחנו, שיש בינינו לבין האירופים כמה צדדים של קרבה, אנחנו עובדים קשה על טיפוח צדדים אלה ועל מחיקת כל האחרים המבדילים, שמקורם במזרח.

– אם־כך, דרכנו למיזוג גלויות קצרה יותר.

– באופן פרדוקסלי ארוכה יותר. אלא אם כן נתעורר מאשליית “כור ההיתוך”, שאליו נכנסים יהודים מִשִבעים ארצות וממנו יוצאים ישראלים יצוקים ונחושים, חסרי־ייחוד ונטולי־עבר שאינם מסתכלים לאחור פן ייהפכו לנציב מלח.

– לי נדמה שהתימנים משתלבים יפה יותר, בפלמ"ח ובהתיישבות ובזמר ובמחול ובחברה, פשוט משום שהם הגיעו ערֵמות־ערֵמות והם דבקים אלה באלה בערֵמות.

– נכון שהם העדה המזרחית הגדולה והמלוכדת ביותר. כיום. אבל השוני אינו כמותי. הוא הרבה יותר עמוק.

– ולאחר שתיקה:

– אומר לך גם זאת – הוסיף אבו־סלים וגירד את חוטמו בעצבנות – גם עליהם גם עלינו מסתכלים האחרים מלמעלה למטה, אבל בהם – בתימנים זה פוגע פחות. העור השחום מגן מפני מכת־שמש. הם גאים בשונותם. הם היו תמיד שונים מן הסביבה ומעולם לא חינכו אותם להיטשטש ולהידמות.

– האימפריאליזם האירופי – הסכים מירו, שולח ידו לכבות את האור – לא הגיע עד תימן, למזלם של אחינו התימוֹנים.

– ולאחר שתיקה, בחשֵכה, הוסיף:

– מצחיק, שאחרי כל השנים הללו נשאר יוּסף־אפנדי בעינינו ה“תימני”.

– בעינינו. ובפינו. עובדה.

– אולי גם בעיניו.


 

יב הסירה    🔗

מיום שהגיע מכשיר־הקשר נשתנו החיים מן הקצה אל הקצה. הם הרגישו כאסירים שיצאו לחופשי, כניצולי ספינה טרופה הרואים אונייה קרֵבה אל האי. השידורים הראשונים גרמו להתרגשות אדירה, כאילו נפרצו סכרים סמויים. שעת השידור נקבעה לשש ורבע בבוקר, “בשעה שגומרים תה־של־בוקר־בקיבוץ”, כפי שניסח זאת מירו, לא בלי אירוניה. מאז שהגיעו לכאן, היו ישנים עד שבע או שמונה, מפצים את עצמם על חליבות־לילה בקיבוץ ועל אַ“ש־לילה ב”אנוּ־אנוּ". עד מהרה לא הספיק קשר אחד ביום ונקבעה שעה נוספת.

הריתוק לחנות התחיל להכביד, והקשרים החברתיים המעטים הפכו למטרד. היחסים המורכבים של אבו־סלים עם מרגו הפכו בעייתיים מכל בחינה שהיא, והוא נזקק מעתה לכפל־זהירות ולחמקנות גסה, שאינה מטבעו. המטרה הקרובה שהוצבה ושלקראתה נדרכו עתה כל השלושה היתה הסירה; סירה שתביא להם נשק וחומרי־חבלה ומכשיר נוסף וכסף ואינשאללה גם מכתבים וידיעות מהבית ומהידידים ומההכשרה ומהפלוגה. סירה שלקראת בואה הם צריכים להכין הרבה דברים; שהצלחתה תלויה בהם, ולהפך.

אולם המברקים הראשונים היו חגיגיים יותר ובסיסיים יותר מאלה שעסקו בסירה. אחד המברקים הראשונים מ“השחר” לאבו־סלים ומירו הסתיים במלים: “לחיצת־יד חמה מיגאל ומהזקן ושמריה ופרץ ומכל החברים ואחרון־אחרון מסַמעאן. חזקו והצליחו.” והם אכן הרגישו את ידם נלחצת ואת לֶחיָם נרטבת.

ומביירות יצא מברק אל “השחר” בזו הלשון: “כל החברים מרגישים בטוב. מצב־הרוח מרומם. מבקשים שתמסרו ד”ש מהם לקרוביהם." איך לא יהיה מצב־רוח מרומם, כשאפשר יום־יום להתקשר עם הארץ?!

רק מאוחר יותר, אחר שנבלמה ההתרגשות ונכבשה הבושה, באו בקשות פרטיות מפורטות. “מירו מבקש למסור לבת־שבע דרישת שלום חמה ושהוא מתגעגע מאוד”. מאבו־סלים ל“השחר”: “דרישת־שלום לדודתי רוזה (כתובתה אצלכם) ושתמסור לאחי ולכל המשפחה שאני בריא ושלם. ואם תשאל לסימנים, תגידו לה שבביקורי האחרון אצלה אכלתי סַמבּוּסק עם גבינה צפתית והשארתי לה את סמל הפלמ”ח." ולמחרת: “… יוּסף־אפנדי מוסר ד”ש לאמא שלו. הסימן שהגיע בשלום – תגידו לה שהוא סייד לה את המטבח לקראת פסח והשאיר קופסה עם קצת סיד על־יד הפרימוס והפַּיילוֹת של הכביסה."

יצאו ובאו גם מברקים בסיסיים של היכרות הדדית. אלה מבקשים לדעת מצב־בריאותו ומצב־רוחו ותעסוקתו ומקום מגוריו של כל אחד מן השלושה; ואלה תמהים מעט ורוגזים הרבה ומוסרים שיש להם חנות קטנה ואבדה להם הסבלנות והם גרים יחד, רק יוסף לבדו. אלה נותנים הוראה מגבוה “להיפרד בהקדם זה מזה. על כל אחד מאנשינו להוות יחידה נפרדת ועצמאית גם בעסקים וגם במגורים”; ואלה מסבירים בעצבנות שאין להם כסף לעסקים נפרדים ומגורים נפרדים, וגם אילו גרו עד עתה בנפרד – בחדר אצל משפחה מקומית – הרי מעתה, בגלל המכשיר והשידורים, יזדקקו לדירה נפרדת, מה גם שצריך לחשוב על סליק בעתיד הקרוב. אלה שואלים מהו סכום הכסף הדרוש לעסק ומגורים של כל אחד בנפרד, כאילו לא היתה סיפא בעלת־משקל לדברי הבחורים. ואלה משבים בקוצר־רוח: א. איך יוסבר שפָּליט רווק שוכר לו דירה שלמה לנפשו בעיר מלאה פליטים; ב. איך אפשר לפתוח עסק שני, כשהראשון גוזל את מרבית הזמן ואתם דורשים תכנון מבצע הסירה וידיעות צבאיות ופוליטיות ובדיקת המעבר לסוריה לשם הקמת תחנה נוספת שם; ג. והעיקר, אין לנו גְרוּש על הנשמה. וכשהיתה לכם הזדמנות פז לשלוח כסף עם יוּסף־אפנדי, הסתפקתם במעט לירות והרבה הבטחות.

– חשבתי שיגיע המכשיר וירפה המתח – נאנח מירו ואמר.

– טעית. אבל תודה לאל, זה מתח מסוג אחר.

– בעינַי, פחות סימפטי מהקודם. אני מרגיש שלא נותנים בנו אמון.

– אמון?!

– אני לא מתכוון שמישהו מפקפק בנאמנות שלנו. אבל מפקפקים בכושר השיפוט שלנו, באינטליגנציה שלנו. אני קורא זאת כמעט בכל מברק.

– אתה מפשפש יותר מדי בין השורות. אחרי הכול, רק טבעי שמפקדים מורידים פקודות והוראות בלשון חד־משמעית.

– חד־משמעית זה דבר אחד; מזלזלת ונוזפת – זה דבר אחר. אנחנו לא ילדים קטנים.

– גם לא־כל־כך גדולים. קצת דרך־ארץ בפני הפיקוד, יא מירו.

– דרך־ארץ זה עניין הדדי. אני לא יכול לסבול ניסוחים כגון זה. הִנה: “הקפידו לענות על כל השאלות שאנחנו שואלים אתכם.” מה הם חושבים להם?!

– אתה מתוח. ובמצבים כאלה טבעי לראות צל הרים כאנשים. אני לא קראתי במברקים משם אף צל של זלזול. תבדוק היטב, יא חביבי, שמא בך נעוץ הזלזול. העצמי.

נשלחו, כמובן, מברקים מודיעיניים, שמזמן היה רצון עז להעביר ארצה, כגון: “הכביש ביירות – ראש־הנקרה ממוקש בצִדיו ועמדות רבות על הגשרים. שמירה של שלושה או ארבעה ז’נדרמים מזוינים” וכגון: “מספר החיילים הלבנונים: בינת א־ג’בּייל – 500; עתרון – 500 + ארבעה תותחים; ראש־הנקרה – 1,000 + שני תותחים קליבר 100; מרג' עיון – 200 + שלושה תותחים קליבר 75; צבא קאוקג’י בירמוק. באיקרית יש מחסן נשק. בתרשיחה – כמאה רובים. התושבים מזוינים. המושל הצבאי אחמד אל ח’לילי. בסעסע – 500 חיילים ומחסן תחמושת. בין בירעם מלכיה ובסביבה עד ראמי – 2,500 חיילים.” וכיוצא בזה.

נשאלו שאלות על הלכי־הרוח בלבנון, ונשלחו תשובות. באמצע ספטמבר, למשל, יצא מברק בזו הלשון: “הלך־הרוח בלבנון אנטי־ציוני בהחלט. המוסלמים קיצוניים. הנוצרים מחולקים: א. קיצוניים; ב. מתונים; ג. אדישים. אולם כולם אינם אוהדים אותנו. מה שסוּפּר לנו בארץ בקשר לאהבת המרוניטים הוא מסולף בהחלט. ביקרתי בכמה אזורים בלבנון, שמעתי דעות רבות וקראתי את כל העיתונות הלבנונית. מסקנתי היא שכולם שונאים אותנו, מי מתוך הכרה ומי מתוך כאב על הפליטים וה’ברבריות' שלנו.”

אולם מעל לכל עמדה, מעתה ואילך, הסירה. כאילו מטרה היא בפני עצמה, ולא אמצעי. סוף־סוף פעילות של ממש. אֶקשֶן. האדרנלין החל לזרום בדם.

אומנם במחשבה שנייה הבינו, גם בטרם נאמר להם ברורות בקשר, כי מכתבים בעברית מן החבֵרוֹת ומן המשפחה לא יקבלו, אך גם לדרישת־שלום בעל־פה וגם להחלפת כמה מלים וכמה קללות עם החבר’ה מן הפלי"ם היה מעתה ערך סגולי בל יתואר. הסירה ונוסעיה החלו לככב בחלומות הלילה, בעיקר באותן גלישות הזוּיות אל תוך השינה, שבהן מחשבות מתנסחות בתמונות. וכשנודע שמִן הסירה יירד ויצטרף אליהם סמיר, היתה ההתרגשות גדולה. אומנם רק בדרכו לארץ אחרת, לדמשק או עמאן, אבל בכל־זאת יוכלו לשמוע ממנו על הקרבות ועל המצב בארץ, על החבר’ה במחלקה ובפלוגה, על התוכניות שרוקמים הגדוֹיילים לגבי הפעלת השלישייה בביירות. סוף־סוף מתחילים העניינים לזוז.

הימים ימי אלול. מבית הכנסת “מגן־אברהם” בוַאדי אַבּוּ ג’מיל בוקעות ה“סליחות” בטרם הנץ החמה. השנה החדשה בפתח. והיא תהיה שונה. עכשיו, שהִכינו שורשים, נתחיל גם לעשות משהו. אינשאללה!


 

יג שהחיינו    🔗

מהשחר אל ביירות 20.8.1948

ציין את מקומך כיום וכל מקום חדש שאתה עובר. השתדל להשיג מפה וציין את הקואורדינטות.

מביירות אל השחר 22.8.48

אני נמצא בג’וניה 17 ק"מ צפונה מביירות על שפת הים.

המופתי נמצא בקהיר. הוא שלח תזכירים לממשלות ערב והודיע שיש לשלוח צבאות סדירים כדי להציל את ירושלים.

ראיתי את עזרא ודהוד כשבויים בסרט ערבי.


מהשחר אל ביירות 25.8.48

מסור כל הפרטים בעניין חברינו השבויים. מה דיברו. מה הראו בסרט. פרט מה מעשיכם בימים אלה.


מביירות אל השחר 27.8.48

את עזרא ודהוד הראו כשבויים שניסו להרעיל בארות מים. מתחת לעיני עזרא נראו סימנים כחולים.

אנחנו עוסקים בחנות קטנה. ההכנסות אפסיות. נרחיב את העסק אם תשלמו הכסף הדרוש.

ד"ש לבת־שבע בבית־הספר לאחיות “הדסה” בירושלים.


מסמעאן אל הג’מאעה 28.8.48

לחיצת יד חמה מיגאל ומהזקן ושמריה ופרץ ומכל החברים ואחרון אחרון מסמעאן.

חזקו והצליחו.


מהג’מאעה אל סמעאן 29.8.48

אנחנו מבסוטים מאוד מלחיצת היד. לחצו בחזרה לכולם. תוּהא תוּהא להולדת הבת.


מהשחר אל ביירות 29.8.48

א. ברר את הדרכים החוקיות והבלתי־חוקיות למעבר מהלבנון לסוריה והאפשרות להגיע למצרים.

ב. בדוק מקום בחוף הים צפונית או דרומית לביירות או כל מקום אחר מתאים, אשר סירה שלנו יכולה להגיע אליו בלילה ולהיפגש אתך. ציין קואורדינטות.


מביירות אל השחר 2.9.48

תנו פרטים על תפקיד הסירה ומטענה בכדי למצוא מקום מתאים ביותר לפריקה. האם יצטרך אחד מאתנו לתת לכם סימני אור בנקודת הנחיתה?

5.9.48

בלבנון יש למעלה ממאה אלף פליטים. הממשלה משלמת שלוש לירות לבנוניות בחודש לשישים ושישה אלף, ומחלקת כמות זעומה של קמח אורז וסוכר. מחנה ריכוז הוקם ב־מיה מיה דרומית־מזרחית לצידון.

לפני כחודשיים היה כינוס של פליטים שנכחתי בו. הובעה דרישה לחזור לארץ למות בידי היהודים ולא למות ברעב בארץ זרה. למנהל לשכתם נבחר אחמד אלח’ליל, שופט שלום בחיפה. הוא הביע התמרמרות נגד הליגה הערבית והוועד העליון.

8.9.48

בבלידה וחולה יש 400 מאנשי קאוקג’י.

בעלמה יש 300 חיילים מאומנים עם שלושה תותחים.

ד“ש לרותי מ”ביילינסון".

12.9.48

בעוד שלושה ימים תקבלו פרטים על הסיורים בחוף הצפוני והדרומי. ד“ש לפלמ”ח ולכל החברים. אנו מתגעגעים וצמאים לחדשות הפלוגה.

16.9.48

בלבנון יש צו לירות על כל סירה המשוטטת בלילה.

בחוף הדרומי יש נקודה מתאימה, אולם בתיהם פה מוארים.

החוף הצפוני אינו מתאים בכלל לסירות.

18.9.48

באיזו שעה בערך תגיע הסירה אלינו?

מהו סכום הכסף שתשלחו לנו?

התאימו את המכשיר למאה ועשרה וולט ושלא יישא את שם הפירמה “מוסיקה”.

20.9.48

על הזווית הצפונית־מזרחית שך ראס ביירות עומד מגדלור, על הקו שלושים ושבע (37) מעלות פסיק 664 אלפיות. הודיעוני אם ידוע לכם גובה המגדלור מעל פני־הים. על הקו שמונים ושבע (87) מעלות פסיק 628 אלפיות, כלומר 400–300 מטר בקו אוויר דרומית מהמגדלור נמצאת נקודת המעגן. מצפונה ומדרומה עומדים בתי־פחים על גבעות חול. מחר יתברר לנו אם נוכל לשכור טקסי ואז נעביר את הנקודה יותר דרומה.

21.9.48

אפשרויות מבצעים: פיצוץ גשרים, מסילות־ברזל, מקורות מים וחשמל, התנקשויות בחיי אדם. אולם אין לנו נשק ואפשרויות למחסני נשק. מה דעתכם.

22.9.48

הצלחתי להשיג שתי מפות של ביירות ודרומה בקנה־מידה 1:10,000 ויש בה קואורדינטות. של המגדלור 12628 מערב מזרח, 21818 דרום צפון. של נקודת המעגן 12720 מערב מזרח 21200 דרום צפון.

כ־5,000 מטר צפונית מהמעגן חודר לים מערבה חצי־אי באורך של אלף מטר, והוא מואר כל הלילה.

23.9.48

סיורנו הימי של היום העלה שנקודת המעגן גרועה. פה ושם סלעים כמו בקיסריה, אולם שטוחים וצרים. עליכם לגשת בזהירות אל החוף.

כ־200 מטר צפונה ממנה יש צריח עם מנורה המאירה כל הלילה. יותר צפונה בתי־קפה מוארים.

רצוי שתבואו בהקדם עם המכשיר, הכסף והתעודות בלבד. יהיה נוח לנו שתגיעו לפני חצות.


מהשחר לביירות 28.9.48

הפעולה תבוצע בסוף שבוע זה או בתחילת השבוע הבא. פרטים אחרונים נודיעכם בזמן.

האיש הנוסף שיגיע אליכם הוא סמיר. התכוננו לקלוט אותו.

רצוי שרק אבו־סלים ומירו יהיו במעגן.

הודיעונו אם יש צורך שנביא בסירה כלי־חפירה לשם הטמנת המשלוח. החוליה שתישאר בלבנון, תפקידה יהיה למסור ידיעות ולבצע פעולות חבלה באובייקטים של המאמץ המלחמתי, כגון דלק, תחבורה, מחסני נשק ועוד. אופי הפעולות יהיה של מקרה אסון.

החוליה שתהיה בסוריה, תפקידה יהיה להישתל במקום ולמסור ידיעות, ורק בשלב מאוחר יותר יבצעו פעולות.


מביירות להשחר 28.9.48

השתדלו שהסירה תפליג בקרוב.

ברצוננו לדעת על כל דבר שהסירה תמסור לנו עוד לפני ההפלגה.

אנו מבקשים חומר על הנעשה בארץ ובפלוגתנו.

שלחו גלויות לשנה החדשה למשפחותינו. הכתוֹבוֹת בידי שאול.

29.9.48

נקבל את החפצים מהסירה ונטמין אותם. אולם מתברר שאין אפשרות ל“סליק” אצלנו.

העברת המכשיר לסוריה תהיה קשה. העברת נשק בלתי־אפשרית.

האם רצונכם שנשאיר את הנשק טמון בחוף לזמן בלתי־מוגבל? בעיר בתוך חדר מגורים אין אפשרות להקים סליק.


מהשחר לביירות 29.9.48

טרם ענית לנו בעניין מתן סימן לסירה מן החוף. יש לדבר זה חשיבות רבה. הסימן יכול להיות מדורה קטנה או איתות בפנס. בדוק וענה בהקדם.

היו חזקים.

30.9.48

יום הפעולה נקבע ליום רביעי הבא בלילה. להלן הוראות מוקדמות: שניכם תהיו על החוף. מאתיים מטר לפחות המרחק בין שניהם. ככה תתפסו קטע גדול מהחוף, כי הסירה עלולה לסטות קצת מהכיוון.

לפי התוכנית צריכה הסירה להגיע לחוף בין אחת־עשרה לשתים־עשרה בלילה.

יש לחכות לה עד שעה אחת. רצוי מאוד שיינתן לה סימן מהחוף.

במקרה שהסירה תגיע לחוף ואתם לא תהיו במקום, סמיר יירד מהסירה ויטמין את המשלוח באדמה ויישאר בחוף. הסירה תחזור בלעדיו. הודיעונו כיצד עליו להתנהג ואיך הוא יגיע אליכם. אם תציינו כתובת, יש למסור את הקואורדינטות שלה במפה וגם את הדרך המובילה אליה.

בהוראות האחרונות שניתן לכם נודיע את הסיסמה וגם נקבע סופית את מועד הפעולה. אם לא תהיה אפשרות אחרת, הנשק יהיה טמון בחוף הים.

פרטים מלאים על השימוש במכשיר ובחומרי־הנפץ ומטרות הפעולה ודרך ביצוען נעביר לכם על־ידי סמיר.

היו חזקים.


מביירות להשחר 30.9.48

איתות בפנס תקבלו בשעה 9.30 לפי שעון קהיר. וכן בשעה עשר ובשעה עשר וחצי. האיתות יהיה שתי נקודות וקו. יימשך דקה.

אם יקרה שבשום אופן לא ימצאו אותנו, מוטב שסמיר יטמין את המכשיר והתעודות ויעבור לכביש וימשיך צפונה ויבקש מהטקסי הראשון שיפגוש שיוביל אותו לקזינו “מֶדיטרַנֶה” [הים התיכון, בצרפתית] שם אחכה לו עד שעה שלוש אחרי חצות.

הקואורדינטות של הקזינו הן 2186112754.

אם לא ניפגש באותו הלילה, עליו לחפש את קצה מסילת־הברזל של החשמלית ליד המגדלור ושם ימתין לי. אני אבוא לשם בכל שעה, החל משעה עשר לפי שעון קהיר ואמתין רק חמש דקות בכל פעם.

אם לא ניפגש, עליו לנסוע בחשמלית עד קולנוע “אַמפִּיר” ושם יעלה על חשמלית מספר אחד בכיוון מזרח, יספור ארבע תחנות, יירד ברביעית, יילך כשישים מטר בכיוון מערב, ושם ימצא את החנות שלנו, בצד הדרומי של הדרך. הפתח צר, צבע חלון־הראווה צהוב.

אסור לו ללון על החוף, ושלא ישתמש בכסף פלסטיני, אפילו אם יצטרך ללכת ברגל.

עליו להטייד בתעודת־זהות.

איך נוכל להכיר את סירתכם ולהבדיל אותה מאחרת?

1.10.48

הודיעונו אם הכול מובן לכם.

שאו את ברכותינו החמות לכם ולכל החברים הנחמדים והמכרים בכל החטיבה לרגל התחלת השנה החדשה, שנת שלווה וניצחון לעם במדינתנו החופשית. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. היו חזקים!


מהשחר לביירות 1.10.48

העניינים מתקדמים מצוין. שמחנו לקבל מכם את התשובות לפני שקיבלתם את השאלות. יישר כוחכם.

אנו מאשרים את האיתות בפנס לפי הצעתכם.

חשבו יפה והודיעונו פרטים, מה אסור לסמיר לעשות באם יגיע ולא ימצא אתכם.

בת־שבע בריאה ושלמה, אנו משתדלים לשמור אתה על קשר.

ברכת שנה טובה שלוחה אליכם מן הג’מאעה, ממשפחותיכם ומהפלמ"ח.

לכל אחד מכם. שנת ניצחון על כל אויבינו.

3.10.48

את הזמנים קבענו לפי שעון ישראל ולא שעון קהיר.

ברכות “חג שמח” בשמכם נשלחו למשפחותיכם.

שנה טובה וחג שמח לכולם.


מביירות להשחר 3.10.48

במקרה שהסירה תעגון רחוק מהנקודה הנכונה דרומה, לא יצליח סמיר למצוא את הדרך. יצרך לנדוד בשטח נוצרי. יהיה צורך שיצטייד בכסף לבנוני.


מהשחר לביירות 3.10.48

הסירה תהיה בעלת ארבעה משוטים. יהיו בה חמישה אנשים. היכרות תהיה לפי הסיסמה. בסירה יהיו שלושה כלי־חפירה להטמנת המשלוח. בהגיע הסירה לחוף יקבל את הפיקוד אבו־סלים. הוא יפקד גם על הימאים עד להסתלקותם. הימאים יהיו מזוינים כל אחד באקדח, ברימון ובסכין. בסירה יהיה מקלע “בּרֶן”. בעת הפעולה יישארו שני ימאים בתוך הסירה, ושניים יעזרו בהעברת המשלוח. על הסירה לחזור בהקדם לספינה אשר ממנה ירדה.

אנו משתדלים שיהיה אתכם קשר בערב הפעולה.

להלן הסיסמה, המחולקת לשלושה חלקים: לראשונה שואל האיש שעל החוף: “מן האדא?” סמיר יענה: “מצטפה”, ואז יענה האיש בחוף: “סַלַמאת, אג’א כמאן ח’ליל”. הדיעונו אם הכול מובן. שנה טובה לכולכם.

4.10.48

אנו מקווים שאתם מכינים לנו להעברה על־ידי הסירה רשימות מלאות כפי שביקשנו. זו הזדמנות ויש לנצלה. אל תשכחו לשלוח בולים.

לא נוכל להעביר אליכם בסירה כל מכתב או פתק כתוב בעברית. דרישות־השלום יימסרו לכם בעל־פה.

5.10.48

אנו שולחים לכם סכום כסף גדול. הכסף יהיה מחולק לשלוש חבלות. כל אחד יקבל חבילה אחת. היו בריאים וחג שמח.


מביירות להשחר 6.10.48

אנו מוכנים הלילה.

6.10.48

שעה 23.15 האם יש ידיעות מהספינה?

שעה 05.10 האם אתה יכול עכשיו להתקשר עם הספינה?

7.10.48

שעה 03.10 האם אתה יכול עכשיו להתקשר עם הספינה?

שעה 05.00 נפגשתי עם סמיר בקזינו. הוא בריא.

הסירה עגנה במקום אחר.

פרטים תקבלו מחר.


מהשחר לביירות 8.10.48

הספינה חזרה. הודיעונו פרטים על מהלך הפעולה.


מביירות להשחר 8.10.48

הסירה היתה צריכה לעגון מדרום לכפר עם הצריח הלבן, אך היא עגנה בחלקו הצפוני. הבוקר הלכתי למקום המעגן ונאלצתי לשרוף את החומר היקר שהכנתי לכם. כאב הלב. אני מוכן לחדש את עבודתי ברצון רב, אם תוכלו לבוא לאותה הנקודה.

המכשיר והכסף הועברו הביתה בשלום.

התפקידים המוטלים עלינו לא ישאירו לנו פנאי לעבוד.

מחכים להוראות נוספות.


מביירות להשחר 10.10.48

אם אחותי תשאל על אודותי, מסר ולה ד"ש. הסימן: בביקורי האחרון אצלה אכלתי בננה בארוחת־הבוקר. שמות בניה: יוסף, בנימין ואליהו. את שם הרביעי אינני זוכר.

מירו מוסר ד“ש לאמא. הסימן: שם סבו נסים. ביקור האחרון השאיר לה את סמל הפלמ”ח.


מהשחר לביירות 6.10.48

ציידנו את סמיר באינפורמציה כיצד לקבוע שדה־חניה לאווירון שלנו. אם יש באפשרותכם, התחילו לטפל בדבר. בדקו שדות־תעופה שאין משתמשים בהם.

זהירות בטיפול.

הודענו למשפחות את הסימנים. הם שמחו מאוד.

חתימה טובה!

לידיעתכם: הפלמ"ח מכה את המצרים בנגב.


 

יד פרידה    🔗

כחודשיים נתמשכו ההכנות לקליטת הסירה, שהביאה מה שהביאה ומי שהביאה. חודשיים שתחילתם שרב וסופם קור וגשמים; ראשיתם תפוח ואגס ואחריתם רימונים ואגוזי המלך. חודשיים של סתיו, שהביאו קרירות באוויר וקרירות ביחסים בין אבו־סלים ומרגו הנאה. תחילה נהג בה שמאל דוחה וימין מקרבת, אך משגברו ההכנות ניתק עמה מגע בתירוצים שונים ומשונים. מרגו יחסה את הדבר להבדלי הדת ביניהם, נושא שהטריד גם אותה. ברי היה לה, שאם היא רוצה בקשר על ממש עם אבו־סלים – ונערה מהוגנת שכמותה לא חשבה מעולם על משהו אחר – תהא חייבת להתאסלם וללדת לו את סלים ואחיו. אומנם תהליך ההתאסלמות הוא דבר של מה בכך, הצהרה בפני הקאדי ותו לא, אך מה יאמרו על כך בני המשפחה הענפה? המשפחה היתה חשובה למרגו מכל דבר שבעולם. ראתה אפוא גם היא בהתרחקות הזאת נטילת זמן למחשבה, וניצלה את השבועות הללו להתחקות על תגובתם האפשרית של הוריה.

אשר לידידהּ המוזר, רגשותיה נעו בין הערכה לקור־רוחו והימנעותו מצעדים פזיזים לבין תמיהה על צעיר זה שמשפחתו מרוחקת ודתו משבחת הבאת אשה תחת כנפיה – והוא מהסס כל־כך. מכל מקום לא היה לה למרגו ספק, שאם יימשכו הקשרים ביניהם, תהיה היא חייבת ללכת אחר בעלה לאורך כל הדרך. התנחמה בכך שלא ראתה בו אדיקות יתרה לדתו, אף לא התנשאות על ה“כופרים” מיניהם.

דווקא באותם ימים של ניתוק הגיע אבו־סלים למסקנה שהוא אכן מאוהב במרגו. לנערות רבות נמשך בחייו, אך הפעם זה משהו אחר. וזו לו הפעם הראשונה שהוא העז ועשה מעשים: מעשים נועזים עד נשיקות וחיבוקים ומשמוש שבשרים, “מזמוזים” בלשון החבר’ה. כמה וכמה דברים עשה כאן בביירות בפעם הראשונה בחייו: פעם ראשונה פתח כאן חשבון בנק; פעם ראשונה תפר חליפה אצל חייט; פעם ראשונה קשר לעצמו עניבה. פעם ראשונה התגלח במספרה; ופעם ראשונה אהב אהבת־בשרים. לא עוד להט מבטים וצחצוחי מלים והצצות מתנשמות מבעד לחורים במחיצת המקלחת. טעם בשריה של זו דבר בשפתיו ובקצות אצבעותיו. מה שהיה בינו ובין מרגו היה בעיניו אהבת־בשרים שאין ממנה מרפא ואין ממנה דרך חזרה. רק צריך לגמור עם הסירה, ואז יראה איך ימשיך אתה.

משווה היה את מרגו הקטנה והענוגה אל הבנות, שהיה שבור עליהן שם בהכשרה. חוצפתן ופתיחותן מעלות הן למאהב, היה משכנע את עצמו, אך לא לבעל. תמיד רצה באשה שתהיה שלו ורק שלו, שלא תבגוד בו ושלא תעורר את קנאתו במעשיה; והנה מצא אחת מושלמת מבחינה זו, אחת שאין מוֹשלָהּ שם בארץ החופש והמתירנות. מי שאמר “קשה כשאול קנאה” ידע מה שהוא אומר. ואבו־סלים הכיר את עצמו ופחד מחיים אומללים עם אשה חשוקה שחישוקיה רופפים.

מה יהיה עם תום השליחות בבואם לארץ – זו שאלה קשה. אך דיהּ לצרה בשעתה. אם תלך זו אחריו אל דת מוחמד, סביר שתמשיך בדרכה אתו אל דת משה. במזרח אשה הולכת אחר בעלה. איך יקבלו אותה בארץ – זו השאלה. איך יתייחסו אליה החבר’ה – כאן המכשלה. הרי כולם, גם הטובים ושבהם, נגועים בדעות קדומות כלפי כל מה שהוא ערבי; מהן דעות קדומות גזעניות, ומהן דעות קדומות פטרנליסטיות מתחסדות; ואלוהים יודע מה גרוע ממה בחיי היום־יום של גיורת שכזאת; עדינה רגישה ומופנמת.

מיטלטל היה אבו־סלים במחשבותיו הלוך ושוב בין דאגות למה שיילד יום לבין דאגות למה שטומן העתיד הרחוק. היא תבין, היה שב ומשנן לעצמו, היא תבין שהוא לא שיקר לה במזיד; היא תבין שלא היתה לו בררה. תבין ותסלח.

סמיר, שירד מן הסירה והצטרף אליהם, הביא אתו הוראה חד־משמעית: מהיום יגורו כל הארבעה אחד־אחד, יעלה הדבר כמה שיעלה. סכום הכסף הנכבד שהביא אתו הוסיף להוראה הזאת תוקף ומשקל. הלך אבו־סלים אל אותו מתווך־דירות, שתיווך בשעתו בינם לבין משפחת שחאדה, וזה הביא בפניו כמה וכמה הצעות. בסופו של דבר בחר אבו־סלים בדירת־גג שכל־כולה חדר אחד ושירותים בחוץ, סמוך לחדר־כביסה. כאן היתה לו פרטיות, ואת האנטנה יכול היה למתוח כחבל כביסה תמים. עם כל הצער על הפרידה ממירו ועם כל החשש מפני הבדידות שמח בסתר־לבו לאפשרות להיות לבדו ולהדק את הקשרים עם מרגו שלא תחת עינו הפקוחה ולשונו השנונה של מירו. יבוא יום ויצטרך לדווח למפקדים על יחסיו עם מרגו, אך בלי מירו על צווארו הוא יעשה זאת במועד ובדרך שיבחר. בלי לחץ.

לסמיר מצא המתווך דירת־קרקע בשכונת יוקרה על החוף, שם אפשר היה לחפור סליק בחצר. וכך אומנם עשה זה בשעות הלילה. את הקשר ביניהם מיסדוּ בשיטה של פגישות שניים־שניים והעברת מידע והוראות בדרך זו.

מעתה היו אפוא גרים כל אחד בגפו. יוסף־אפנדי וסמיר חיפשו לעצמם עבודה. עם הכסף שהיה בידם יכלו לחשוב בכיוונים שונים, נוחים יותר ומועילים יותר מחנות קטנה. סמיר חולה־ההגה התחיל מברר אפשרות של רכישת מונית, “טקסי” בלשון אותם ימים. הם אומנם התקנאו, אך הבינו אילו מעלות טובות יש בה במונית שתעמוד לרשותם בכל עת. מירו ואבו־סלים המשיכו בשותפות בחנות, אך צמצמו את שעות העבודה והפסיקו לפתח את העסק: אחת, משום שהיו עסוקים עכשיו בעניינים שלשמם באו; ואחת, משום שיצאו מתלות בהכנסות הללו לפרנסתם.

אך גם כאן, בחנות הקטנטנה, נפגשו השניים מעט מאוד, שכן עיסוקיהם החדשים דחפו אותם לעבוד במשמרות: אחד פותח בבוקר ומסיים בצהריים, ושני מגיע בהפסקה הגדולה וסוגר בין־הערביים. וכשמגיע השני יוצא הראשון לקניות בשוק, כך שבקושי יש זמן להחליף דברים ביניהם. התחילו מדברים בצמצום, בלשון מברקים כמעט. אי־פה, איפה אותם לילות משותפים של שיחות נפש וגעגועים בשניים! מי שאמר “טובים השניים מן האחד” ידע מה שהוא אומר.


 

טו לבד    🔗

מיום שנפרדו דרכיהם, בהוראה מגבוה, התהלכו השניים כאיש שמתה עליו אשתו. החודשים הארוכים והמתוחים של החיים בצוותא הרגילו אותם זה בזה, עד שגם חולשות ומגרעות של השני חסרו עתה בכאב. רק עכשיו, משנתפרדה החבילה, התחילו להעריך את הצוותא הגואלת, שקיבלוה כדבר המובן מאליו.

אבו־סלים איבד את תאבונו, תיאבון שהוציא לו פעם שם של “פרֶעסֶער” – כינוי שדבר בו בחברת־הנוער ונשר ממנו בהכשרה. לא היה מתחיל ארוחה בלי ערֵמה של חמש־שש פרוסות לחם לימינו. עכשיו היה נכנס למסעדה, מסתכל בעוינות בכיסא הריק ממולו, מזמין מנה ראשונה, וזו נתקעת בגרונו אחר שתי נגיסות או שלו. מועקה משונה ירדה על ראשו, הכפיפה את כתפיו והנמיכה את רוחו. דודתו שרינה היתה קוראת לזה “קַפַאר”, ביטוי שהביאה עימה מלימודי ההוראה של ה“אליאנס” בוֶרסאי. כילד היה צוחק ולועג לה ל“טַאנט שָׂרין”, איך אשה נאה וחכמה שכמותה אינה יכולה להשתחרר מן ה“קַפַאר”. זה נשמע לו כאמונה תפֵלָה, שרק המאמין בה נפגע ממנה. עכשיו הגיעה מועקת הקַאפַאר המדכדך גם אליו. אם לא יימצא לי בן־שיחה שייכנס איתִי לאכול מדי פעם בפעם – אעדיף למות ברעב, היה נגרר אחר מחשבות ייאוש מגוחכות, ונבהל מעצמו. מחולשתו. “אל ג’אנֶה בַּלַא נַאס, מַא בְתִינדַַאס” נזכר בפתגם ישן: גן־העדן בלי אנשים הוא בלתי־נסבל. היה יושב ומדמיין לעצמו את מירוֹ יושב מולו אוכל שותה ומלהג. קורא למלצר באצבע צרֵדה, מחטט בין שִיניו בקיסם ובציפורן, מגהק לו בהנאה; ואז באחת התמונה נעלמת מעיניו, וגרונו נחנק בשיעול קל והמועקה יורדת ומתלבשת עליו – יריעה כבדה וכהה ומחניקה כאוהל בדווי הנוחת על גדי נשכח.

גם על מירו הכבידה הבדידות החדשה. תוהה היה בינו לבינו מה בין בדידות בשניים לבין בדידות זו של אדם לנפשו. גם בשניים חש בודד ועזוב, אך המעבר מן השניים לאחד היה קשה אף מן המעבר מן החבורה התוססת והתומכת לשניים שנזרקו לכלבים. קשה היה לו להגיע לחדרו הקטן להיכלא בין ארבעה כתלים אלמים. התקרה נראתה לו נמוכה, אף כי לאמיתו של דבר היתה גבוהה כפליים ויותר מתקרות הבתים והצריפים שם בקיבוץ. היה דוחה שיבתו לביתו עד שהיה אוסף עייפות כדי שינה מהירה. התחיל חורש את הרחובות, נושם את זרם האנשים הבאים מולו כאוויר צח ומתכנן לפרוק בדידותו וגברוּתו הגואָה בלי דיחוי.

הפּרידה מאבו־סלים השאירה את ההחלטה בידיו ושחרה אותו מהססנותו, מביקורתו ומשיפוטו של זה. בדברים שבינו לבינה היה אבו־סלים בעיניו ילד, אך גם עיניו של ילד מונעות אדם ממעשים. התחיל יצרו מוליכו בלילות אל אותם רחובות שאינם הולכים לישון ואל הסמטות הרוחשות לחשושים וצחוקים, ריחות של נשים מבוּשׂמות וגברים מבוסמים, אלה ואלה בני שבעים אומה ולשון. שבעים אומה ולשון, היה מהרהר עברית, וכולם כוונתם אחת. המקצוע העתיק בעולם בא לענות על המצוקה האנושית העתיקה והבסיסית – הבדידות. כל אדם זקוק למדע, היה מדרבן את עצמו. בעצם כל בעל־חיים. המגע שהיה לו עם אבו־סלים גם הוא מגע, אם כי לא במלוא מובן המלה, שהרי “זכר ונקבה ברא אותם”, ואין מגע מלא ושלם אלא זה שבינו לבינה. אבל גם מגע אנושי עם חבר הוא נחמה, ולאו דווקא פורתא; נחמה גדולה. ועכשיו גם זה נלקח ממנו, לעזאזל!

התחייבתי להיות מרגל, היה מתווכח עם עצמו, לא מלאך. היה עובר על פתחי מועדונים של חשפנוּת, טובל עיניים מורעבות במראות שכולם בשרים חמים וחיים ומזמינים, חומק מן הסרסורים המבקשים לשכנעו במִלה ובתמונה ובתפיסת מרפק, וממשיך בדרכו, סובב־הולך כסהרורי מפנס לפנס, מפֶּתח לפֶּתח. מחזר על הפתחים, עלה ביטוי עברי על שפתיו היבשות, והיה מהַפך בו בהנאה, מבדח דעתו־שלו המסוערת להסיחה: “מחַזר” לשון חזירות; וראה “חִזוּר” זה שראשיתו חטא והמשכו זין; ומה בין פתח לפותה ולנערה המטפלת, שהסבירה להם במחסן הבגדים של חברת־הנוער: “לכל נערה ולכל נער יש פֹה תא.” ומירו מעמיד פני תם: “לי אין פותה!” לקול צחוקם הפרוע של הנערים. איזה מבט העיפה בו פניה! אך הוא צף על הצחוקים בהצלחה והגיע עד מהרה אל מעמד הלץ השובב, שאין מורא פניה עליו. להגיד לה דבר כזה!

אחר שני לילות של שוטטות עקָרה, שנסתיימו בהסתערות מיוסרת על כרית רכה שספגה והוצפה שוב ושוב, יצא בלילה השלישי בהחלטה נחושה לעשות מעשה. עכשיו, לאחר הסיורים להכרת השטח, כבר ידע כמה כסף לקחת אתו: לא יותר מדי שלא ייגנב, ולא פחות מדי שלא יבוא לידי בושה ואכזבה. מבולבל מעט ומרוגש הרבה שלף מכיסו שני כרטיסים עם כתובות, שהבטיחו מבחר בנות ותנאים היגייניים וסודיות מוחלטת והנאה מושלמת ופינוק מטרף וכיוצא בזה. אל אחת משתי הכתובות יילך. ועד הסוף יילך.

מצא את עצמו מכרסם את ציפורניו, דבר שלא עשה מאז ימי ילדותו. קם ויצא ונעל וירד ופסע והלך היישר אל הכתובת הראשונה. שַארֶע אל מַערַד, בואכה סאחת א־נַג’מֶה. שום דבר לא יעצור בעדו הפעם.

הקיש בדלת והוכנס לחדר־המתנה. התיישב בכורסה וסקר בחטף את החדר האטום, בלי חלון, מסך חזרן חוצץ בינו ובין מה שמאחוריו. על הקירות תצלומי נערות עירומות מצועפות עיניים ומשַרבבות לשון, ולצדם ציורים מזרחיים מוגדלים, כנראה מן הקמא סוטרא, שמשכו את עיניו וליהטו את יצרו. משום מה נצמד מבטו אל ציור אחד, שבו הגבר ההודי משַלח בוהן רגלו אל פִתחה של נערה. מבטה נראה מעולף מן הבוהן העבה, שהחליקה עָברה על גבעת התאווה. רק במבט שני ראה את אצבעותיו של זה לָשוֹת בעדינות את שדי הנערה. בין בוהן ואצבע יד ימינו היתה פטמתה השמאלית זקורה כדובדבן עסיסי בָשל להתפקע. עוד הוא מלקק שפתיו ובולע רוק, רשרשו חרוזי החזקן ונכנסה אשה נאה, לבושה פְראנגִ’י, חייכה אליו כיודעת סוד והגישה לו חוברת קטנה מהודרת. כשראתה מבוכתו גחנה אליו, מדיפה ריחות חריפים של בושם ופודרה, והסבירה לו שהוא יכול לבחור בין סוגים שונים של עינוגים – עינוג עינוג ומחירו, ומבין מבחר בחורות – נערה נערה ומחירה. “עוד מעט אשוב,” אמרה ונעלמה ממקום שממנו באה.

הוא דפדף ועיין בלהיטות ובמהירות, חושש שמא תשוב זו ותמצא אותו מהסס. תוהה היה פתאום אם יש להם הרבה חדרי־המתנה כאלה או שמא יחיד הוא בשעה זו במוסד כולו. מכל מקום נוח היה לו שהוא לבדו. מזל. “לא טוב היות האדם לבדו” לא על מקומות כאלה נאמר. היו בקטלוג המצולם מונחים ומושגים שלא הבין, אך לא יעלה על דעתו לשאול. לפי דירוג המחירים הבין שיש המסתפקים בעבדה ידנית ומשלמים מעט, ויש המתפנקים באמבטיה ריחנית ומשלמים הרבה. מבחר הבחורות המה מהַמֵם. פסח על הדַדָניוֹת ועל היַרכָניות ועל המפורכסות. סימן לעצמו אחת בלונדית שברירית ואחת ג’ינג’ית מגרה ועסיסית ואחת שחרחורת, שלמראה פטמות שדֶיה הרגיש טעם נשיכה ומציצה בין שפתיו לשנָיו. פניה היו פני נערה מבית טוב בלי כחל ושרק. רק שרבוב קל של שפתה התחתונה הסגיר את מקצועה, וזה מצא חן בעיניו. גם שמה עורר ציפיות; סוֹלַנז'.

נכנסה האשה, ובידה מגש נחושת קטן ועליו כוס מיץ לימון עם קוביית קרח. הניחה את המגש על שולחן דמשקאי לימינו, נוגעת בו קלות בירֵכהּ. גמע גמיעה ואמר לה: “סוֹלנז'.” חיוך התפשט על פניה והסגיר שן זהב. נבהל מן השתיקה שנתארכה באוזניו והוסיף: “סִיל ווּ פְּלֶה.” קולו יצא מגרונו צרוד.

– כמה חבל, אדוני – אמרה סוֹלַנז' בחופשה.

רוגזה ומבוכה עלו בו בערבוביה. לרגע איבד את עשתונותיו. דפדף בעצבנות והגיע אל הבלונדית. נראתה לו שקופה מדי, צמחונית. המשיך לדפדף עד שמצא את האדמונית. “אז אולי… מַדלֶין,” אמר, סוקר את האשה המלאה שממולו, חושק פתאום בגופה יותר מכול ומתבייש לומר.

– תצטרך לחכות רבע שעה. יש לך כאן מגזינים מכל המינים.

– טוב – ענה בקצרה. וחשב: גם אצל הסַפּר מחכים.

הוא סקר את האשה היוצאת. ים־תיכונית. קרוב לוודאי יווניה או טורקיה. אילו ידעו היוונים והטורקים כמה קל לבלבל ביניהם. שובל של ריח מגרה נותר אחריה. עתה נתפנה לסקור את חדר ההמתנה. מאחורי גבו היתה סדרה של ציורי הרמון. משהו מאלף לילה ולילה. נזכר כמה מעטות בקטלוג נשאו שמות ערביים, רק עיישה וחלימה. ואולי עוד אחת. נוסף על שתי הכורסות עמדה לאורך הקיר ספת שֶזלוֹנג בלוּיה. שבועוני עירום בשתיים־שלוש שפות ובסגנון אחד היו ערומים על שני שולחנות זעירים. על השולחן שלפניו, המשובץ צדפים מעשה דמשק, עמד אגרטל מלא פרחים מלאכותיים. הושיט ידו לחוש ממה הם עשויים. נטל כוס הלימונד וגמע מעט. יותר מדי מי־ורדים. ראה שזמנו לפניו, קם ונטל שבועונים אחדים, מאלה המושכים את העין בדוכני העיתונים ואתה חושש לעלעל בהם בפרהסיה. כאן הכול מותר, אמר לעצמו, והתחיל טורף בעיניו מה שזימנו לו הדפים המבריקים. כמתָאבנים לפני הארוחה, חשב ורירוֹ נוזל. שוב רשרש מסך החזרן.

– אני מַדלֶין. אתה בא?

תפסה ידו והובילה אותו אחריה. נשתלחה שמאלו מאליה והתרפקה על קימוריה בעודם צועדים. פתחה דלת והעבירה אותו על־פניה, מתחככת בו, נהנית לראות צעיר נאה לשם שינוי. הנאתה ניכרה על פניה ועודדה את רוחו. חששותיו מאחת המתַעבת את לקוחותיה ואת מה שמוטל עליה פּגוּ. היא העבירה שתיים־שלוש אצבעות לאורך גופו, אמרה לו בחביבות: “זו הפעם הראשונה, אני יכולה לראות”; והוא אישר בנענוע ראש וחפן בידיו חמודותיה. “ועכשיו תתפשט, חבּוּב, ותרחץ היטב את המַה־שמוֹ בבּידֶה. אני תיכף אשוב.”

הוא ניגש אל אסלת־הרחצה, הקרויה בִּידֶה, ושמע מעבר למחיצה דקה את המקלחת שוטפת את גופה. המעט שהספיק לראות ממנה קם ועמד לנגד עיניו. כדאי היה לבוא אל מוסד מכובד והיגייני, אמר לעצמו באנחת רווחה, גם אם הללו שברחוב זולות בהרבה. אם כבר – אז כבר, כמו שאומרים החבר’ה. החבר’ה הטובים. הגַ’מאעָה. חייך בחושבו על החברים שם בהכשרה, ומה יאמרו כשיספר להם סיפורים. יספר? יעז לספר? אולי. מסַפרים שמסַפרים. מַטח מי המקלחת והרחשושים מעֵבר למחיצה הובילו את מחשבותיו אל בת־שבע. פעם ראשונה ראה אותה “כמו שצריך” דרך חורי הפח הגַלי במקלחת הציבורית בקיבוץ כולה עטופה בקצף סבון. דחה מלפניו את התמונה ואת ההרהורים המטרידים, ונטל מגבת קטנה נקייה.

החדר היה קטנטן. כל־כולו מיטת נחושת רחבה, פיתוחים וגולות למראשותיה, בִּדֶה וכיור וקולב מעוּמד. הקירות מחציתם מראות גדולות ומחציתם וילונות קטיפה כבדים. גם אל החלק המשופע של התקרה צמודה היתה מראה גדולה, פונה אל המיטה, מכפילה את בוהק הנחושת באור החשמל. הוא התיישב על המיטה עירום. גופו ניבט אליו מן המראות סביבו חיוור ומבויש.

נכנסה מַדלֶן, מנערת שׂערה שנרטב מעט, ועמדה מולו בכל הדרה. “עולה מן הרחצה” הרהר עברית וצחק בליבו לאסוציאציות המוזרות העולות בדעתו. גופו בבית־זונות בביירות, ורוחו מתרפקת על שיר־השירים. קונטרסט גדול מזה לא יכול להיות בעצם שיר־השירים מלא את לבנון. לבנון קצת אחרת. מכל מקום, “שני עופרים תאומי צבייה” יש לה לזו, ואין ביטוי שיהלום אותה יותר. “שְכב,” אמרה לו. גהרה עליו, ובאחת הפכו העופרים לעטינים. מגעם המטַפס במעלֵה גופו הביא עליו שכרון־חושים שלא ידע דוגמתו.

שעה ארוכה אחר שירדה מעליו, עושה בו בתוך שלה, שוכב היה בעצימת־עיניים, מסוער מן הרגיעה הגַלית שירדה עליו, גונח גניחות אחרונות, מתנשם ותוהה כמה זמן ייתנו לו לשכב כך. כמעלה גֵירה שב ושחזר אותם רגעים, שבהם עלה במעלות הגירוי עד פרוץ הלָבה הרותחת. מה שכבש בגופו חודשים ארוכים פרץ והשתחרר. אילו ניתן היה, כך או בדומה לכך, לשחרר דברים שכבש בלבו.

מתוך הנמנום שנח עליו והכביד על עפעפיו נזכר: “איזהו גיבור – הכובש את יצרו.” אמר בנפשו: מרגל חי איננו גיבור. במציאות מרגל אמיתי הוא… אנטי גיבור. אם לשפוט על־פי נסיוני, מרגלים מתים משיעמום. ומבדידות. לפעמים גם מתסכול. מעטים, יוצאים מן הכלל, מתים ממש. ואני רוצה לחיות. ולפעמים לעשות חיים. לא רוצה להיות טרומפלדור.


 

טז זהות    🔗

עד שהגיע אל חדרו, נותר בו מעט מאוד מן הנמנום השׂבֵע ומשביעות־הרצון העצמית, כאילו זה גם זו התאדו בדרך. שטוף הרהורים משונים עלה על מיטתו ולא הצליח לעצום עין כל אותו הלילה. הלילה בו נפרצו הסכרים. אתה פורץ סכר אחד, והזרם סוחף בדרכו את כל שאר הסכרים, גם אלה שקיומם נשתַכח מלבך. כשהתקרבה שעת שידור של שחרית, ניחם את עצמו שלאחר השידור אַרצה ישאיר חלונות סגורים ותריסים מוגפים וינסה להשיב לעצמו כמה שעות שינה הכרחיות.

מה קורה לו, שב ושאל את עצמו. הוא מידרדר. מכל בחינה שהיא. שלא לומר מתפורר. כן, כשהציעו לו להצטרף למחלקה הערבית, רצה להיות גיבור. כשהטלה עליו השליחות לביירות, היה כבר בטוח שיהיה גיבור. המציאות היתה שונה, כמעט הפוכה. מצד אחד, נמנעה ממנו האפשרות לטעום טעמו של קרב, בה בשעה שכל החבר’ה הטובים שנשארו סתם בפלמ"ח בוודאי כבר שבעים קרבות שם בארץ. הוא קורא בעיתונים הוא שומע ברדיו. יום־יום. וכאן הוא מורח ומוכר כריכים לתלמידים מושתנים ומצַפה חודשים ארוכים למכשיר־קשר ארור ולקשר עם מפקדיו ושולחיו. וכשמגיע מכשיר־הקשר ונוצר הקשר והחלום נראה כבר בהישג־יד, מורים לו לשמור על פרופיל נמוך, להיבלע, להכות שורשים, כאילו על עץ מדברים ולא על אדם חי, אדם שרוצה לפעול. ובינינו לבין עצמנו, אדם שהתכונן ומתכוון ורוֹצה להיות גיבור. והבדיחה הגרועה מכול – שאפילו אם יידרש ויעשה מעשה גבורה (אינשאללה) כפי שהוא מסוגל, הרי איש לא יידע על כך חוץ משניים־שלושה מפקדים שומרי סוד, שממילא מפקפקים בלבם אם הוא האדם הנכון מקום הנכון בתפקיד הנכון. שמע לחשושים על כך לא פעם, ונוסח ההודעות שלהם בַקשר רק מאשר תחושה זאת. יודע הוא לקרוא בין השורות. הטון, חביבי, הטון.

נניח שיקבל אישור לאחת התוכניות הנועזות שלו, פיצוץ בתי־הזיקוק בטריפולי או חיסולו של אחד ה“מועמדים” או… תוכניות לא חסר. גם אז יהיה רחוק מן החלום שהניע אותו לצאת לכאן. אם ייהרג כאן בפעולה – מי יידע על כך בארץ? ומעשה גבורה שאין יודעים עליו – האומנם מעשה גבורה הוא? אולי שאלה פילוסופית, יַעני פלסאפֶה, אבל בהחלט שאלה. מטרידה. מכרסמת. אם אתה אוהב מישהי והיא אינה יודעת על כך כלל, הייקרא לזה אהבה? בוודאי לא אהבה שלמה. דוגמה לא טובה. האם המעשה עושה אדם לגיבור או התייחסות האנשים אל המעשה כגבורה? ההתייחסות באה, כמובן, בעקבות המעשה, אבל בואה הוא שמשלים את המעשה ומקנה לו את התואר. לא, לא פיצוי ולא שכר. משהו מהותי יותר, שקשה להגדירו.

איך ניתן להגדיר גבורה? אם גבורה היא נכונות לסכן את חייך למען מטרה מקודשת, הרי עצם יציאתו לביירות היא מעשה גבורה. הסכנה תלויה על הראש גם כשאתה מטייל לאורך הקוֹרנִִיש, מסתכל על חתיכות. אם גבורה היא מאמץ אדיר והתגברות על קשיים פיסיים ונפשיים וחתירה מתמדת אל מטרה על־אף כל המכשולים – הרי הגבורה שלהם עד היום (ובזה אולי אבו־סלים גיבור גדול ממנו) היא בעובדה אחת תמוהה, שאיש בעולם אינו יודע להעריך: הנכונות והמאמץ להשיב לעצמם את כל הערביוּת והמזרחיוּת, שמהן הצליחו להשתחרר במאבק איתנים בשנות חייהם המעטות בארץ, ועתה יש לשוב ולדבוק בהן. מה זה לדבוק, לטבול בהן בכמות ובאיכות שלא היו בהם מעולם בילדותם, כיוון שיהודים מעולם לא התבוללו כליל בערבים שמסביבם. לא כפי שמספרים, למשל, על היהודים בגרמניה, שהיו יותר גרמנים מגרמנים. ובנפשם הדבר, שאם לא ינהגו כערבי־לכל־דבר, יעלה להם הפספוס בחייהם.

כאילו שלא בנפשם היה הדבר – בקיבוץ, בחברת־הנוער ובהכשרה – הצורך הבוער הזה להתקלף מכל מנהג ערבי שהביאו אתם מהבית הגלותי. באיזו מסירות ובאילו מאמצים זרקו מאחורי גבם הרגלי אכילה ודרך הילוך ואורחות דיבור ואופנת לבוש ומה לא. כדי להיראות כמו כולם, יעני ישראלים למהדרין. נקיים מגלותיות, חַפים מערביוּת. לא בריאַנטין בשיער ולא ניגוב צלחת בפיתה וליקוק אצבעות מדושנות. לא סיבוב שרשרת סביב אצבע יד ימין, פעם לכאן ופעם לכאן. לא הליכה בידיים שלובות מאחורי הגב. לא נעליים חצאיות מחודדות ולא מכנסי צמר, לא ז’ילֶה ולא זַ’קֶט. לא נרגילה ולא ולא ולא, מבלי להיכנס לפרטים אינטימיים. וכשרק התחילו להיות מרוצים מעצמם וגאים בהופעתם החדשה, האשכנזית־ישראלית, קוראים להם ומטילים עליהם לחזור בדרך החתחתים שבה צעדו, ואף לסגת עוד מאה שנות ציוויליזציה. לפחות.

זה כמו לתפוס פרפר, שזה עתה בקע מגולם, ולאלץ אותו לשוב לחיות זחל, תולעת. אפילו לרוקן את האף בלחיצת בוהן ובקול שופר הישר אל השיחים שלצד הדרך לימדו את עצמם, כדי להיראות כמו כולם, כאן, בלבנון הערבית הלבנטינית הזאת, ילעַן דינה! אפילו לשטוף את התחת במים הם חייבים, כמו כל מוסלמי טוב; נייר טואלט יכול להסגיר אותם כמו נייר לַקמוּס המכריז על חומצה.

מילא, הבריאנטין והאוֹ־דֶה־קוֹלוֹן, לא נורא להתרגל אליהם בחזרה. וגם נעליים חצאיות שחורות ונוצצות הן שינוי מרענן מעט לאחר נעלי העבודה הגבוהות המפורזלות – מבשלת גבינה צרפתית שהחבר’ה קוראים “צֶ’יז”, אבל מנהגים ותכונות, שאנחנו היהודים סלדנו מהם ושאיפיינו את הגרועים שבגויים סביבנו – דווקא הם הומלצו בפנינו והוטלו עלינו, כדי לשכנע את הסביבה החדשה שאכן ערבים בני־ערבים אנחנו. ערבים פלסטינים מדורי דורות. מוסלמים, ודווקא מדַלת־העם. להצליח בזה זאת ממש גבורה. אבל שוב, איזו גבורה היא זו, כשאין איש יודע עליה, מבין אותה, מתייחס אליה. אולי יעברו עשר שנים עד שסיפורנו יסופר. אולי יותר. מי יודע. וכמה מאתנו יחיו לשמוע את הסיפור מסופר או לקרוא אותו בספר, להניע ראש ולומר: “חבּיבּי, המציאות היתה קשה ומחורבנת, מסריחה ומסוכנת פי אלף מכל מה שמלים יכולות לספר.”

מירוֹ התהפך במיטתו, עצם עיניו וניסה בכל כוח רצונו לישון. אך לשווא. ככל שהרבה להתאמץ, כך גברה עירנותו. אפשר שהעירנות משכה את המחשבות, ואפשר שההרהורים הבריחו את השינה. מכל מקום, המחשבות זרמו־שָצפוּ בראשו כל אותו הלילה כנחל איתן. הסכרים נפרצו והתמוטטו, סכר אחר סכר. ואין מה לעשות. אי־עשייה מביאה לריבוי מחשבות, כשם שמחשבות מרובות מביאות לאי־עשייה. הביצה והתרנגולת. אלא שבמקרה זה זו אי־עשייה כפויה. והמחשבות הרסניות, מסוכנות. צריך להצטייד בכדורי־שינה למקרים כאלה.

עוד בזמן האימונים בארץ, כשכולם קיבלו כל הוראה של המפקדים כתורה מסיני, התעקש מירוֹ לרדת לשורשי הדברים והִקשה קושיות הרבה. מדוע דווקא להתחפש לחוֹרנים מסריחים ולקבץ נדבות? האם חסרים ערבים מן המעמד הבינוני שאוכלים כבני־אדם, שמתרחצים ומתלבשים כבני־תרבות? האם יותר קל להיטמע ולהיבלע בין העניים המרודים מאשר בין בני המעמד הבינוני? התגנבה ללבו תחושה מרגיזה ומעיקה, שהתדמית הסטריאוטיפית שהיתה להם למפקדים האשכנזים מן ה“ערבי”, היא שדחפה אותם לתת דווקא הוראות כאלה, שעלו לו למירו בבריאות, במלוא מובן המלה. מן הלב עברה התחושה ללשונו המשולחת. אבו־סלים כעס עליו כששמע ממנו סברה זאת. "אתה סתם אנטישמי, אמר לו, “כל אשכנזי בעיניך בבחינת חשוד, עד שלא יוכיח את חַפותו.”

אבל ההרגשה הזאת עדיין אוכלת ומכרסמת בו. לא יעזור. בעיניהם ערבי אמיתי הוא ערבי מלוכלך, מסכן, פרימיטיווי, אַהבַּל. איך הולך השיר העממי: "ערבי זקן / צולע ומסכן / התחתן עם ערביה / צולעת מסכנה. / נולד להם בן / צולע ומסכן / שהתחתן עם ערביה / צולעת מסכנה… וחוזר חלילה.

אז אם לשלוח אותם כערבים, הם חייבים ללבוש את דמות הערבי כפי שהיא מצטיירת בעיני היהודי מפּינסק, מפּלוֹנסק או מיהוּפּיץ. ואתה בתָווך. אוכל את כל הח’רא.

ומצד שני באים היֶקים שהתברגו לעמדות הפיקוד ומציבים שאלות, שמאחוריהן מבצבץ חוסר־האמון באינטליגנציה של יוצאי המזרח; שאלות טעונות היגיון: מדוע לשלוח לעיר קוסמופוליטית כמו ביירות דווקא אנשים שחזותם מזרחית ושפתם ערבית? הרי יכולים לשלוח בני אירופה בכסות סוחרים, מורים, בעלי־עסקים או סוכנים של חברות בינלאומיות. מובן שהם צריכים לשמוע ערבית, אך אין הכרח שידברו ערבית כשפת־אם ושיופיעו כערבים. יש להשתחרר מן התפיסות הפשטניות הללו, טענו אלה, ולהחליפן בגישה מתוחכמת. כך אמרו, ובלבם חשבו: “יש להשתחרר מן האנשים הפשוטים ולהמירם בחכמים מהם.”

מעניין מה היו אומרים הבּוֹסים האלה, אם הייתי בא ומציע לשלוח אנשים “משלנו” לצרפת בכסות סורי או לבנוני, המייצג חברה מזרח־תיכונית בפריס. שלא לדבר על פרנקפורט. הם פשוט אינם סומכים על התבונה ועל התעוזה ועל שיקול־הדעת שלנו, יח’רבּ ביתם! שומרני אלהים מידידַי, מאויבי אדע להישמר בעצמי.

ותן לי, אלהים, מעט שינה. אני כל־כך זקוק לה. מעט רגיעה כדי שאוכל לישון. מעט שינה כדי שאתעורר רגוע.

מי היה מעלה על דעתו, שהמאבק הקשה ביותר הצפוי לי בעיר האוייב העוינת יהיה מאבק פנימי בתוך־תוכי פנימה?! ישמרני האל מהתמוטטות.

לישון. לישון. ולחלום. לחלום על היום הרחוק, שבו אתעורר ואדע בדיוק מי אני. ווָאללה, זה יהיה היום המאושר בחיי. לקום בבוקר מבלי לשאול את עצמי מה שמי היום. ובאיזו שפה אני מדבר. ומזמר. ומקלל. עברית, ערבית או צרפתית. ובאיזה אֵל אני נשבע. וכמו מי אני מתנהג, כמו שייקה ויענקלה או כמו עבדאללה ומחמוד. להתנהג כמו מירו הרי אסור לי תמיד היה אסור לי. בשני העולמות. מירו הוא ערבי מדי בעיני אלה שם (שבחסדם אני חפץ) ויהודי מדי בעיני אלה כאן, שבחסדם אני תלוי.

תלוי. מלה קצרה עם קונוטציות מחרידות. בביתו של חבל אין מדברים על תלוי. גם לא בביתו של מרגל.

להשתנות. באותו הכיוון זה אפשרי. אולי אפילו רצוי. זחל הופך לגולם ומן הגולם בוקע פרפר. זה דרך העולם. אבל פעם קדימה ופעם אחורה זה לא אנושי. לא טבעי. מנוגד לטבע. לטבע האנושי. והרי שוב יהיה עלי לשנות כיוון. אם אשאר בחיים. האם אוכל לשוב ולהשתנות עם הפנים קדימה? שרק יבוא היום הזה. ושלא יבוא על ריק. שייגמר כבר הלילה הארוך, לילה ארור בלא שינה, בלא רגיעה.

מוזר מה מוצאים הערבים בלילה שכך הם שרים לו כמעט בכל שיריהם שומעים “יא לֵילי, יא ליל”. והג’מאעה שלנו כמו קופים אחריכם: “יא ליל יא ליל יא לילי / יא ליל יא ליל יא לילי / הבה נצא במחול!”


 

יז מפלגות    🔗

משעה שהפכו השניים לארבעה, נתפלגה החבורה לשתי מפלגות. הבדיחה אומרת: במקום שיש שלושה יהודים, שם ארבע מפלגות. המציאות שונה במקצת. שני יהודים עם דעות שונות יכולים לחיות זה עם זה. שלושה נמנעים מהתפלגות, כי כל אחד חושש להיות המבודד. משעה שיש ארבעה, נולדות שתי מפלגות.

נתפלגו איפוא הללו לאקטיביסטים ולסבלניים. המברק שאמר “בדקו שדות־תעופה שאין משמשים בהם” הצית את האש בקוצים היבשים, שגדלו בחצרו של טבנקין.

אמר מירו: זה מכבר אני מרגיש שאנחנו בעצמנו “שדות־תעופה שאין משתמשים בהם”.

הוסיף סמיר: מה יש פה לבדוק. צריך לפעול!

יוּסף־אפנדי הרחיב חיוכו וחשף שתי שורות של שִניים ענקיות: “מי שיש לו קוצים בתחת / נופל מן הפח אל הפחת.”

מירו וסמיר החלו מבשלים ומתכננים ומציעים מבצעים שונים, מפיצוץ מטרות צבאיות ועד רציחות פוליטיות, “חיסולים” בלשונם. לעומתם אבו־סלים ויוּסף־אפנדי טענו שעליהם לשבת בשקט ולהכות שורשים, עד שהמפקדים הרואים את התמונה כולה יורו להם לפעול.

– מרגלים נשתלים בימי שלום – טען מירו, מנפנף בידיו בלהט – כדי שיוכלו לפעול בימי מלחמה.

– וכיום המלחמה בעיצומה – המשיך סמיר את קו המחשבה – ואם לא נפעיל את כל כוחותינו היום, ספק אם יהיה לנו מחר.

– “אין אללה מַע אִיל סאבּירין – ציטט אבו־סלים מן הקוראן – אִיזָה מַא סַאבַּרוּ, כַּפַרוּ!” לאמור; אללה לצד הסבלניים, שאם לא יהיו סבלניים יהיו כופרים.

הוא אמר זאת בהטעמה, שהזכירה לכל החבורה את שיעוריו של סמעאן, המורה הנערץ. אך גם אללה גם סמעאן לא הרגיעו את רוחו של סמיר.

– לא באתי הנה למכור סנדוויצ’ים – הטיח – ולא להיות נהג מונית! היה זה באחת הפגישות המרובעות המעטות שנערכו מפעם לפעם, בשעות של ייאוש, למרות ההוראות המפורשות.

את המחלוקת ביניהם העבירו למפקדים בארץ להכרעה. “אבקשכם להבהיר את תפקידנו כאן”, יצאה שאלה בקשר ב־31.10.1948, “יש מי שלא ברור לו אם תפקידנו לשרת את צורכי המלחמה בדרך של מבצעים צבאיים או לעסוק בהתבססות והשתרשות לקראת ימי השלום.” המפקדים נהגו כאותו אורקל, המשיב דברים הניתנים לפירושים שונים. לא היה טעם להחריף את המחלוקת על־ידי עמידה ברורה לצד זה או זה. מכל מקום פקודה לפעול בוששה לבוא. וכשסוף־סוף היא באה, התברר להם שהם אמורים רק לשרת את הפעולה ולהכינה, ועצם העבודה תיעשה על־ידי מומחה שיישלח מהארץ.

מירו וסמיר קיבלו זאת כעלבון אישי, כהבעת אי־אמון בהם וביכולם. אבו־סלים הסביר להם בנחת שיש לסמוך על שיקולי המפקדים, שאחד מהם – סביר להניח – הוא לחשוף ולא לשרוף סוכן שחייב להישאר בבירות וכבר הכה פה שורשים. למזלו הצטרף יוּסף־אפנדי לדעתו ונתן לו גיבוי, כמי שבא לא מזמן מ“שם” ושמע דברים מפורשים ברוח זו משמריה ופרץ. ואולי… – הוסיף – אולי דרושה במקרה זה מיומנות שאין לאיש מאתנו?

השאיר זה את שאלתו המרגיזה תלויה באוויר, נטל את מעילו החדש וקם ויצא נינוח וחייכני כדרכו.

– ווָאללה, נראה כפנתר ומתנהג כחתלתול – לחש סמיר באוזנו של מירו.

ואכן חזותו של יוּסף ותנועותיו היו כשל פנתר צעיר; פנתר שבע.

איך הוא יחזיק מעמד בתנאים של רעב, היה אבו־סלים מהרהר, אלוהים הוא היודע. ואכן, עד מהרה התחיל זה מראה סימנים של רעבון. רעֵב היה לבנות. רעֵב לריקודים. ויותר מכל להרמוניקה – מפוחית־הפה שלו, שממנה ציווּ עליו להיפרד בצאתו את הארץ.

– הרבה פולקה וקרקוביאק לא תרקוד שם ממילא – התלוצץ שמריה, מפקד המחלקה, לפני שצייד אותו בברכה המסורתית “אללה מַעַכּ!”, אלהים עמך.

– אם מעישון ניתן להיגמל, אז גם מהרמוניקה אפשר להיפרד – הוסיף קצין המבצעים היֶקה. דווקא ממנו היה אפשר לצפות לתמיכה, והוא אִכזב, איבּן־אִל־חַראם.

פתח אז יוסף אפנדי את פיו ושאל שאלה פשוטה: – בלי כתובת, בביירות הגדולה, איך אתם חושבים שאני אצליח למצוא אותם?

השיב ירוחם בחיוך: – אִנתֶ וּשטארתַכּ. כלומר, אתה תסתדר; סומכים עליך.

את ההרמוניקה ירש יוּסף מאביו, יחד עם המנגינות הרוסיות שהיו טמונות בה. יוּסף נולד באותה השנה שבה עקרו הוריו יחד עם עוד כמה משפחות תימניות לשכונת מרמורק הסמוכה לרחובות. הוריו הובאו לארץ ולכנרת על־ידי יבניאלי כ“פועלים טבעיים”, שיוכלו להסתגל לתנאי האקלים ולעבודת־הכפיים, שכה קשו על החלוצים מאירופה. ומה התברר? שהתימנים הללו חלשים ופגיעים לקדחת ולחמסינים של עמק הירדן לא פחות מהמוֹסקוֹבּים שעלו מארצות הקור. מה גם שהללו, האשכנזים, היו צעירים וצעירות בלא נטל, והתימנים באו על נשיהם, זקניהם וטפם. התימנים נתמעטו. לשון משותפת לא מצאו עם החלוצים, שלא נזדקקו לבית־כנסת, לחופה וקידושין. כשלא נמצא להם מניין אפילו בשבת, נענו ללחץ המוסדות ונתפנו למקום של תימנים רבים. שנים על שנים אכלו בהם הגעגועים לנופי הכנרת ולאדמה, שאליהם נקשרו בגוף ובנפש. שבהם קברו את יקיריהם. אך לא היתה ברֵרה. לחיות בצוותא חדא עם החלוצים המשוגעים הללו, החושפים גוום לשמש ונפשם לכופרים, אי־אפשר היה. ולהקים יישוב עצמאי אי־אפשר היה, שבגופיהם אכלו המחלות ולא היו בהם מורים ומנהיגים שיחזקו את רוחם. קמו והתפנו. כך היה אביו של יוּסף מספר לו ולאחותו הקטנה כנרת, מניד ראשו כמתאבּל ומזיל דמעה. שכנים נרגנים היו מניפים כפות־ידיהם אל מולו, מרימים קולם ואומרים: “לא התפנינו אלא פונינו. לא עקרנו אלא נעקרנו! אנשי הקבוצה לא רצו לחלוק עמנו את אדמתם. קנאים לאדמה היו. ביטלו עבודת־השם מפני עבודת־האדמה!”

“אנשים טובים”, היה מתעקש אביו של יוּסף, “צעירים שאהבת ארץ־ישראל העבירה אותם על מידותיהם”. והבן השומע גדל בציפייה ליום שילך ויכיר אותם את אלא בביתם בין הדקלים. סיפוריו של אבא וגעגועיה של אמא הביאו אותו אל אוהלי הפלמ"ח שלשפת הכנרת. וכשהביא הביתה אשכול בננות ראשון, ירוק עדיין, בירך אותו אביו ולחש “ושבו בנים לגבולם”; ואמא שרה להם, בפעם המי־יודע־כמה, “הוי כנ–רת שלי, את כנ–רת שלי, ההיית או חלמתי חלום…”

בקיבוץ לא ידע איש את סיפורו של יוסקה, הוא יוּסף אפנדי. בטוחים היו שנסחף לכאן לצלילי המחולות ובעקבי המחוללות. אפילו בּרַטישקה העגלון, שנתן בזמנו את ההרמוניקה לאביו של יוסקה כמתנת פרידה, ראה את הגרמושקה ולא הכירהּ. ברַטישקה זה, שהיה רקדן גדול בנעוריו, לא החמיץ גם עתה אף מסיבת ריקודים. יושב היה לצד המעגל המחולל וממריץ את הקצב במקלו ובסנטרו. כמה פעמים, עם תום המסיבה, היה קם וטופח ליוּסף על שכמו. יוּסף שונה היה מאביו בלבושו ובמבטאו ובהתנהגותו, ואין לתמוה שלא הכירו. אבל ההרמוניקה היתה אותה הרמוניקה. ולא הכירהּ. נשתכחו התימנים הללו, שעבדו כאן באמונה למעלה מעשר שנים. ככה זה, רחוק מן העין – רחוק מן הלב.


 

יח צברים    🔗

אבו־סלים ומירו נתקנאו ביוּסף־אפנדי מיום שהכירוהו על שום החופש שנהג בבנות המין היפה. בכל מסיבה היה רוקד ומרקיד, ימינו אוחזת במפוחית ושמאלו במותני נערה. אחת אחר השניה עברו תחת ידו, מפקירות גוון המקפץ והרוטט למגע ידו האיתנה. בשיא המחול היה מותיר את המפוחית מתנשפת בין שפתיו ולופת בשתי ידיים את הנערה המתנשמת שאתו, מקפיץ וחופן ומלטף, ועיני חבריו כלות. וכשהריקודים הגיעו לקצם, היו עיניהם מלוות אותו יוצא עם מלכת הערב או עם אחת הנסיכות לשאוף אויר צח בין הברושים ולראות בכוכבים ממרומי המתבן. האגדות שסופרו על הצלחותיו היו אגדות, אך הרי אין עשן בלא אש, ומסיפורי החבר’ה על יוסף יצא עשן.

תוהים היו החבר’ה, שמרביתם היו עדיין בבתוליהם, מה סוד בטחונו העצמי ומה סוד הצלחותיו, ולא היה להם נוח להודות שהא בהא תליא. מנקודת־הראות שלהם היה ברור למירו לאבו־סלים ולחבריהם מה“נוער”, שזו תוצאה ישירה של היותו יליד הארץ; צבר. צבר תימני, אבל צבר. חיפשו מהיש בו שאין בהם ומצאו.

קנאתם בסמיר היתה אפוא דבר הלמד מעצמו, שכּן היה דור שלישי או רביעי בארץ, בן למשפחה בוכרית אמידה, שהגיעה ארצה לפני הציונות ועסקה במסחר עם ארץ המוצא. סמיר נולד שמואל ונקרא סמי. מיום שהצטרף למחלקה הערבית, הוסיף רי"ש לשמו. כיוון שהמסלול שלו היה שונה משלהם, פגשו אותו לראשונה כאן בביירות. בטחונו העצמי של זה גבל בשחצנות, שהיתה לא רק זרה להם, אלא עוררה בהם רגשות תסכול רדומים של מי שהיה קורבנה של שחצנות צברית דומה. מי שלא טעם את תחושת הסבל והרגשת האין־אונים מול ים של בַּרחש, שנטפל אליך ביום שרב עד שאתה קץ בחייך, לא יבין את הרגשתם של אבו־סלים וחבריו, שנקראו “ברחש” בבואם ראשונה לקיבוץ כחברת־ילדים סורית ובשומעם את הביטוי המעליב מפי בני גילם המקומיים. המטפלות אמרו להם, כמובן, שלא ישימו לב לצברים הקטנים, שתוכם רך ועסיסי והם דוקרנים רק מבחוץ. אך מי שנפל אל תוך שיח צבר לא יתנחם בכך, שתוכו של הפרי טעים ומתוק.

גם מירו, שהיה שותפו לדעה ולסיעה של סמיר, הסתייג משחצנותו של הוותיק החדש. מה שהיה מועיל ויעיל נגד אויבים ויריבים היה פוגע ומקומֵם כשכּוּוַן לחברים. ואין אדם יכול לשנות אופיו והתנהגותו בלחיצת כפתור. אפילו כאן דיבר זה אליהם כוותיק ומנוסה אל טירונים ירוקים מקרוב באו. מיום שהגיע היה מבקר את הישיבה שלהם ללא מעשים ואת הכניעה שלהם לתכתיבים של המפקדים. “אנחנו יושבים כאן ואנחנו יודעים מה ניתן לעשות ומה צריך לעשות,” התחיל אומר מיומו השני בביירות. מירו ואבו־סלים היו מחליפים מבטים, מגחכים על ה“אנחנו יושבים כאן” המתרברב ובולמים פיהם שלא להיכנס עמו לעימותים. שמו הלך לפניו כאדון מדון.

לדבריו, הוא התנדב לשנתיים, “לא יותר!” ואחרי־כן ישוב לחיות בקיבוצו. “אני (היה מבליט מלה זו) אינני רואה בזה מקצוע.” כאילו להם אין קיבוץ המחכה לשובם. לאט־לאט גילה קלפיו: שבקיבוץ מחכה לו נערה, שאתה כבר גר בחדר־משפחה, ובשובו לארץ הם יתחתנו ויגדלו את ילדיהם בקיבוץ. ילדי הקיבוץ היו בעיניו סמל השלמות הישראלית. ובעיני מי לא.

מנהג עשירים, שנהג זה מיום בואו בסירה לביירות, הוסיף שמן למדורת הקנאה. כיוון שהגיע עם סכום כסף גדול, החליט סמיר לשכור וילה ברובע של עשירים ולפזר כספים ביד רחבה, וכך לבצר לעצמו מעמד שיואיל לו ויקדם את המטרות שלשמן בא. הכיוון הזה תאם את אופיו והבטיח שתילה טובה ועמוקה. אך על־פני השטח נראו הדברים לחבריו יומרניים ובזבזניים. הם, שחסכו עד עתה פרוטה לפרוטה, ראו ב“השתוללות” שלו פגיעה בעקרונות ובסולידריות עם הישוב החי בצנע. סמיר צחק להם בפנים. כשאבו־סלים ביקר בפעם הראשונה בווילה שבחוף “סן־מישל”, ששטחה היה גדול מן הדירות של שלושת האחרים גם יחד, פתח את פיו בתדהמה, וכל מה שאמר היה:

– אני לא מבין…

– תגדל, תבין! – השיב לו סמיר מניה וביה. וגם מצא זאת הזדמנות נאותה להתחשבן עם חברו על הטעות ביום הנחתת הסירה, שאילצה אותו להסתכן יחידי בהטמנת המטען ובחיפוש החברים; זה אומר: “אתם לא הייתם על החוף במקום שנקבע,” וזה אומר: “אתם לא נחתתם במקום שנקבע.”

– עימות דומה היה לסמיר גם עם מירו, כשהביא אותו להתרשם מן הווילה המונית.

– מה אתה חושב, שלהנאתי בחרתי בווילה הזאת? – הקדים תרופה למכה – כשם שהסכמתי לגור במחסן מזוהם ולאכול ח’רא בנמל חיפה למען המטרה, כך אני הולך לחיות כאן כבורגני למען אותה מטרה.

“כאילו שאני ליקקתי דבש באותה חיפה באותם הימים”, חשב מירו, אך לא אמר מלה. עיניו הסגירו את מה שבלבו. וסמיר נשך גפרור אחר גפרור, מתאפק מלספר לו מה עבר עליו בדיוק ומה תוכניותיו הנועזות לעתיד.

השניים החדשים בביירות היו ותיקים בארץ־ישראל, ולא היו להם הקשיים הנפשיים של מירו ואבו־סלים להופיע כערבי ולנהוג כערבי־בן־ערבי. מה גם שהערבים שבכאן לא הזכירו להם לא את עברם ולא את סיפורי הוריהם. לעומת זאת התקשו השניים החדשים להתאים את עצמם, ובעיקר את דיבורם, לערבים המקומיים. אפילו הערבית הפלסטינית ששמעו מילדותם שונה כל־כך מן הערבית הסורית והלבנונית. והצרפתית – שפת האליטה החברתית כאן – היתה עבורם כספר החתום.

עד כמה שהדבר מוזר, המפקדים בארץ לא עמדו על הדקויות הללו, והמשימות המעטות שהטילו עליהם הוטלו שֵמית, מבלי לקחת בחשבון את החסרונות ואת הרגישויות; ומכאן שלא נוצלו היתרונות האישיים של כל אחד מן הארבעה.

בעצם, בכל יתרון היה טמון חסרון, ולהפך. הנה, למשל, יתרונו המובהק של אבו־סלים – שהיה הסורי היחידי בין הארבעה ומעולם לא טעה בביטוי או בהגייה, בברכה או בקללה – נתגלה כמה פעמים כמקור של סכנה. יום אחד יושב לו אבו־סלים במסעדה, קורא את החדשות בעיתון “ביירות אל־מַסַא” ומחכה ליוּסף־אפנדי, והנה הוא מרגיש טפיחה על כתפו. הוא מסב את ראשו ורואה את אבו־סְטָלִין עומד מעליו, מחייך מאון לאוזן. אבו־סְטָלִין היה המורה שלו בחלבּ. עבר כנראה לביירות אחר הפרעות בסוף ארבעים ושבע. מן התדהמה למראה המורה פרצה מפיו הברה אחת: "אבו־ס… " למזלו עצר בזמן, “תיקן” ואמר: “אבוּס־אִידַק (אנשק את ידך). הבהלת אותי, אדוני. ואני איני מכיר אותך כלל.” נעץ בו אבו־סטלין מבט נוסף, שרבב שפתיו, הניד ראשו כלא מאמין, התנצל וסר מעל פניו.

אבו־סטלין זה דמות מוּכרת בחלב, משכיל אינדיווידואליסט שהגיע אל הקומוניזם מתוך קריאה ועיון. וגם מתוך איפכא מסתברא. כיוון שקרא לבכורו סטלין, נקרא שמו בפי כל אבו־סטלין; שלא לדבר על כך, שליָמים קרא לבנו השני לנין, ולשלישי קרא קרל מרקס.

כיליד חלבּ היה אבו־סלים מועד לחשיפה יותר מן האחרים. כמה וכמה מבני עירו פגש בביירות, ולא היה קל לנער מבטיהם מעליו. פעמים אחדות נתקל ב“אל־בּאשא”, שאת מראהו וכינויו ידע והכיר ואת שמו האמיתי לא זכר. פעם אחת נכנס בחשֵכה לראות את הסרט הדוקומנטרי על כיבוש יד־מרדכי בידי המצרים ונתיישב ליד… ז’ק לֶה־בּוֹ (היפה). כשנדלק האור בהפסקה וראה את פרצופו המכוער של זה לצִדוֹ, קם ותמרן בקושי את דרכו מן האולם החוצה. ז’ק לֶה־בּו נחשב למלך המכוערים בחלבּ, ומכאן הכינוי שלו. היו מזהירים נשים בהריון שלא להסתכל עליו, מחשש שמא ידבק “יופיו” ברך הנולד.

לעומתו יכול היה יוּסף־אפנדי לעבור בנחת בשכונת ואדי אבו־ג’מיל המלאה יהודים, ואיש לא העלה על דעתו, שהשחרחר המקורזל והמצומק הלזה הוא “מבני עמנו”. הדבר בא לכדי ביטוי בימים הנוראים, ובייחוד ביום הכיפורים. כמיהה מוזרה עלתה במקביל בלבם של כל הארבעה לשמוע את התפילות, הבוקעות מבית־הכנסת “מגן אברהם” שבואדי. סמיר ויוּסף־אפנדי, שלא היה להם מכּר ומוֹדע בכל סוריה ולבנון, הרשו לעצמם לעבור על־פני בית־הכנסת הלוך ושוב מבלי לעורר כל חשד; וכך קלטו וספגו מעט מן הרינה והתפילה והרבה מאווירת החג, שמאורעות הימים לא פגמו בה. עיניו של יוּסף יצאו אל הנערות היהודיות הלבושות בגדי חמודות, שנכנסו ויצאו מפתח עזרת הנשים מצחקקות ומלבלבות.

מירו שכבר התמצא בסביבה, התחכם ויצא לעיירת הנופש עַלֵי, שכר חדר במלון הגובל עם בית־הכנסת “אוהל יעקֹב”, ועקב אחרי תפילת יום כיפור מתחילתה ועד סופה. רק אבו־סלים היה צריך לוותר. הוא ידע שבתי־הכנסת בעיר ובסביבה יהיו מלאים לא רק ביהודי ביירות וההר, אלא גם בחלבּים רבים שברחו מעירם לפני שנה, מהם שהתישבו כאן בין אחיהם ומהם היושבים על המזוודות מחכים לוויזה למילנו או למקסיקו או לברזיל. וכדי לא לעורר חשדות מיותרים פתח אבו־סלים את החנות גם בראש השנה גם ביום הכיפורים, הוא לבדו, מן הבוקר עד הערב. מצווה אחת קיים בלא ספק: “ועיניתם את נפשותיכם”.


 

יט מַרגוֹ    🔗

יושב אבו־סלים ביום הכיפורים תש“ט בחנותו ברחוב “טאריק אל־נַהר”, מורח לחמניות בחמאה ומחכה ל”התקפת הארבּה" בהפסקה הגדולה. בראשו מזדמזם שוב ושוב “אדון סליחות”, על פזמונו החוזר “חטאנו לפניך – רחם עלינו”. מהרהר הוא באמו, שבוודאי יושבת היא עתה בעזרת הנשים בבית הכנסת סילוֶרָה בחלבּ במיטב בגדיה, ובאחיו הצעיר שהתגייס לא מכבר ו“מבלה” בוודאי את החג באחד המשלטים; והנה עוברת דמות מוּכרת על פני החנות, מציצה והולכת הלאה מבלי להתעכב. נשמתו של הבחור נעצרה.

הוא קפץ ממקומו, רץ לפתח וקרא: “מַרגוֹ!”

מרגו נעצרה ונפנתה אליו. סומק עלה על פניה. היא נראתה לו יפה מאי־פעם. כאיילה מבוהלת עמדה במקומה מתנשמת, נועצת בו מבט מגשש מעיניה הגדולות.

– לאן את ממהרת? בואי רגע. כל־כך הרבה זמן לא התראינו.

– חשבתי… שאינך מעוניין.

– שאינני מעוניין??

– אתה את כתובתי הרי יודע. אילו היית מעוניין, היית מוצא אותי.

– תראי, היו לי כל מיני בעיות. יש לך כמה רגעים? בואי, היכנסי לחנות ונשתה ספל טשַאי.

– עכשיו" עוד מעט ההפסקה הגדולה. זה לא הזמן.

אבו־סלים הסתכל בשעונו, התגרד ברקתו הימנית, חייך ואמר:

– את צודקת. את מתמצאת יפה בסדרי בית־הספר.

– מאז פגישתנו האחרונה התקבלתי כמזכירה. סיפרתי לך שהגשתי בקשה. בוודאי לא שמת לב. אני עובדת כאן מראשית שנת הלימודים.

היא עסקה בשתי ידיה בארנק היד כמנסה לפתוח אותו

– זה נפלא! שקיבלת את המשרה, אני מתכוון. כך נוכל להתראות יום־יום.

– יום־יום? כבר שישה־שבעה שבועות שלא התראינו. לא נתת אות חיים.

– גם את לא.

– אני אינני יודעת היכן אתה גר. הכול סודות אצלך. ואילו אתה יודע היכן למצוא אותי.

– את החנות את מכירה. אבל אני…

– כמה פעמים עברתי. או שהחנות סגורה או שהשותף שלך כאן. ואני לא מתכוננת לרוץ אחריך.

– בואי לא נריב כמו ילדים. אני… באמת, אני… מאוד רוצה לראות אותך.

– מתי אתה סוגר?

– חמש, חמש וחצי.

– אחכה לך על הספסל ההוא, בגינה. אוֹ־רֶבוּאַר!

היד שלו נשארה תלויה באוויר. מבטו ליטף את שׂערהּ השופע, את קימורי כתפיה, אחוריה וירכיה, שהלכו ורחקו מעיניו בתנועות עגלגלות משגעות.

אחרי שנעלמה בשערי בית־הספר, שב ונפנה לעסקים. נטל לחמנייה חצויה בשמאלו וסכין בימינו, ופתאום תאווה אדירה נתעוררה בו שוב לשבור את הצום ולאכול. לאכול! לאכול!! הסכין ננעצה בממרח־הכבד שוב ושוב, והוא שקע בבולמוס של אכילה. כשמחשבה אחת מתנגנת במוחו כפזמון חוזר: אם יש פנקס פתוח ויש יד רושמת – היד הזאת רושמת לי היום זכאי.

הילדים, שהגיעו בריצה הומייה מבית־הספר, מצאו אותו לועס וכועס, כשמחצית לחמניתו בידו. כשצלצל הפעמון והילדים שבו לכיתות, התחיל להרהר במה שעשה ובמה שיעשה. ברי היה לו, שמה שעשה היום אינו אלא תגובה ווּלקנית על מה שלא עשה בשבועות האחרונים. מה יעשה בדיוק לא היה ברור לו, אך לעולם לא ישוב להינתק מן הנערה שאהבה נפשו. אולי הכאב שגרם לעצמו שוּכּך בפעלתנות המבצעית שבה היה נתון, אך הכאב, שגרם לה הוא אכזרי ואינו ניתן לכפרה.

הוא סגר את החנות ותלה את השלט “תכף אשוב”. יצא ופנה אל המרכז המסחרי. נכנס לחנות ממתקים בחר בונבניירה בצורת לב, מקושטת בסרטים אדומים, הוא ידע שהיא אוהבת שוקולד. ליד בית־מרקחת עמד וחכך בדעתו, אך לא אזר עוז להיכנס. למזלו נתקל ברוכל שפרס את מרכולתו על המדרכה, ובין השאר מצא שם את מבוקשו. הוא נטל קופסה קטנה מרובעת, שנשאה את השם הסתמי “אוֹלָה”, נתן למוכר לירה והלך לדרכו מסמיק, מבלי לחכות לעודף. עכשיו הוא מוכן לכול. שבע־רצון ממעשיו ודרוך לקראת הבאות שב ופתח את חנותו.

השעות התנהלו בעצלתיים. מחוגי השעון זזו לאט, כמו להכעיס. תסריטים מתסריטים שונים עברו לפני עיני־רוחו, החל במה שיאמר לה הערב וכלה במה שיאמרו חבריו ובני משפחתו כשיביא אותה לארץ; החל ממה שתענה לו הערב וכלה במה שתאמר כשתשמע מפיו את האמת כלה. הוא שב ותיקן ושיפר את הניסוחים שבפיו, שב ובתיאר לעצמו איך ייראו הוריה, אחיה ואחיותיה של מרגו, ומה יגידו כשיוודע להם בקרוב, שבִּתם הצייתנית עומדת להתחתן עם מוסלמי; שלא לדבר על מה שיעשו כשיוודע להם, שהמוסלמי שלהם אינו אלא מרגל ציוני בן דת משה. רחמיו נכמרו עליהם. הוא ניסה להיכנס לנעליהם. מה היתה אומרת אמו ומה היו עושים חבריו בהכשרה, אם הוא היה ממיר דתו כדי להתחתן עם נוצריה, ואחר־כך היה מתברר שהגויה שלו אינה אלא מחבלת מוסלמית שונאת ציון?

אכן, מחשבות נאות המתאימות ליום כיפור, גיחך בינו לבינו. מחשבות נאות בעקבות מעשים נאים. וכל מה שנותר הוא לסיימם במעשים עוד יותר נאים. והרי מתוך כוונה זו הצטייד במה שהצטייד. לא מעשה בלהט הרגע, אלא מעשה נבלה המתוכנן מראש, בדעה צלולה, בכוונה תחילה. נבלה? מה פתאום נבלה? רק אם היא תסכים. ותרצה. מכל מקום, אין טעם לדחות את ההכרעה ולהתייסר לילות וימים. היה לו מספיק זמן להרהר ולהסס ולבדוק אם יוכל לחיות בלעדיה. הספקות מאחוריו. צריך לקבל החלטה. והוא כבר קיבל. ניכר בה שגם היא הגיעה לכלל החלטה. אבל מי יודע. הוא מוכרח לדעת את תשובתה עוד היום. אם תאמר “כן”, עליהם להתחיל לפעול. לפני שתוטל עליו המשימה הבאה. דרך ארוכה לפניהם, דרך מלאה חתחתים. אז אין טעם להאריכה עוד יותר על־ידי דחיות והיסוסים.

דקות אחדות לפני חמש נעל את החנות, הגיף את התריס, העביר אצבעות ימינו בבלוריתו ופסע לעבר הגינה הציבורית. היא כבר היתה שם. אות לטובה. בעודו קרב והולך הוא סקר אותה בהנאה גלויה. שיער שחור שופע, גולש לצדדים ולאחור גלים־גלים. מצח צר ועינים גדולות ונוגות מתחתיו. אף גדול במקצת, מה שקרוי “אף יהודי”. לחיים בצבע המנגו הבשל, סנטר קטן ושתי גומות חן. היא לבשה שמלה לבנה פשוטה מנוקדת אדום וכחול עם צווארון עגול לבן ושרוולים קצרים, המסתיימים בחפתים לבנים. לרגליה גרבי משי ונעליים שחורות מחודדות. עקבים נמוכים, שלא לפי האופנה. לצדה, על הספסל, היו מונחים ארנקה המוכּר וסוודר אנגוֹרה שכולו רכּוּת נעימה.

עד שהגיע אליה, הצליח להשתלט על רצונו העז לקחת אותה בזרועותיו. מסוכן מדי במקום זה ובשעה זו, גבר שִׂכלוֹ על יצרו. יש לחכות לחשֵכה.

היא הרימה אליו מבט, שערגה ובהלה שימשו בו בערבוביה. הוא התיישב ואחז בידה. היא השיבה לו לחיצה. גל של חום עבר בניהם.

– יהיה מה שהיה – שאלה ללא סימן שאלה.

– יהיה מה שיהיה, שום דבר לא יפריד בינינו.

– בוא נלך מכאן. הרחק מכאן.

הוא לא ידע אל מה היא מתכוונת: אם להתרחק מן האזור של בית־הספר היא מבקשת – או שמא לצאת מביירות זו אל מקומות רחוקים באמת. משך את ידה והקימהּ. הם צעדו זה לצד זו, ומבטיהם מלווים את שקיעת השמש בים – מחזה שנראה קיטשי, כאותן גלויות מצולמות שמכר בחנותו בפרוטות. שמש עגולה וכתומה, על רקע שמים כחולים, נושקת לגלי הים המקציפים. המיית הגלים המונוטונית הלכה וקרבה אל אוזניהם, הלכה ונתעצמה.

– אני פוחדת משקיעות – אמרה מרגו. קולה נעם כל־ כך לאוזניו.

– בכל שקיעה טמונה הזריחה של יום המחרת. סופו של כל לילה לעבור, ובבוקר יש זריחה מחודשת. יום חדש.

הם הגיעו לחוף ומצאו פינת סתר בין סלעי הכורכר. שם ישבו וקירבו שפתיהם לנשיקה, בפעם הראשונה אחרי שבעה שבועות של צום וצימאון. השפתיים רפרפו ונצמדו ונתלקקו בשקיקה. הידיים נשתלחו ומשמשו ברטט. ואז רק אז נפתח סגור לבם.

– מרגו, אני רוצה להתחתן אתך. את הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיים.

–אני לא צריכה לספר לך מה אני מרגישה כלפיך. אתה הרי רואה ומרגיש. אבל להתחתן… לא כדאי לך! תאמין לי. אתה לא מכיר אותי.

– אני יודע שיש הבדלי דת בינינו, ובעצם גם הבדלי מעמד. הנוצרים המרוֹנים מסתכלים מגבוה עלינו המוסלמים; כאן בביירות בלי ספק.

– לא על זה אני מדברת. גם זאת בעיה, בעיה גדולה וסבוכה; אבל אינני יודעת אם נגיע אליה בכלל. אני… יותר מסובכת מכפי שאתה חושב. אני לא ידעת מה אני רוצה. אילו ידעת מה מתחולל בנפשי, היית נבהל.

– על מה את מדברת? ספרי הכול!

– אני לא יכולה להסתכל לך בעיניים.

– הוא השקיע ראשו בחיקה, התכרבל כתינוק, לחש ואמר:

– אז אל תסתכלי. ספרי ואני אקשיב, ודעי לך ששום דבר בעולם לא ישַנֶה את יחסי אליך.

השתררה שתיקה. ידיה חרשו בשערו, רפרפו על אוזניו. הוא שלט בידיו החמומות שלא להרגיזה.

– יש לי בן דוד. אַנטוֹן שמו. מגיל שלוש או ארבע הועידו אותנו הורינו זה לזה. עברה כמעט שנה מיום שהיגר לברזיל וניתק מגע. לפני חודשיים־שלושה נסעו גם הוריו אחריו. אבל לפני שנסע…

היא נשתתקה. הוא הרגיש שאסור לו להוציא מלה. הוא רק הניד ראשו בין בטנהּ לשדֶיהָ בתנועה חרישית מתפנקת, והתרפק בעדינות על גופה הרך.

עברו שניות שנתמשכו כשעות. הגלים השתפכו אל החוף במנגינה אחידה, שתחילתה תופים וסופה רחשושים. ופתאום נשמע שוב קולה כעולה מן החול.

– לפני שנסע, הוא נכנס אתי למיטה. באמצע הלילה. היינו שתי המשפחות בחופשת חג־המולד בבּחַמדוּן. הוא רצה לשכב אתי. ואני נבהלתי וכעסתי והידקתי את רגלי ומנעתי זאת ממנו. הוא השתולל. אבל ההורים היו מעבר לקיר. שבועיים אחרי זה עלה על אונייה ונסע אל דודים רחוקים בסן־פּאוּלוֹ. ולא שב. ולא השמיע מלה. כבר למחרת אותו לילה התחרטתי שלא נתתי לו. אינני יודעת…

– את אהבת אותו? זאת אמרת… את עוד אוהבת אותו?

– אינני יודעת. בעצם, עכשיו אני כבר יודעת. אז חשבתי שהחיבה בינינו היתה גדולה, ובעצם חיכיתי ליום שיבקש את ידי מאבי ונתחתן. לזאת חונכתי ותוּכנַתי מילדוּת. היום אני יודעת שמעולם לא חשתי אתו אותן תחושות מענגות ומעַנוֹת ומשגעות, שאני חשה כשאני אתך; וכשאני בלעדיך ורק חושבת עליך. בזכותך אני יודעת מהי אהבה.

– ואם הוא ישוב יום אחד לביירות?

– יהיה מסובך וקשה. כעסי עליו ועל חוצפתו יָקֵלוּ עלי להשתחרר מן המחויבות. וממילא… בריחתו שברה ממילא את ההסכם המשפחתי. אבל לפעמים, בלילה, מתגנבת אלי מחשבה שאפשר שהוא כועס עלי באותה המידה. אני באמת אינני יודעת.

– מה אינך יודעת?

– תבין, גדלנו כזוּג. זוג מן השמים. אנטון ואני דומים באותה מידה שאתה ואני נמשכים זה אל זו כניגודים, התרגלנו לקרוא בעינים זה את מחשבותיו של זה. היה לנו… טוב ביחד.

ולאחר שתיקה: עד… אותה התנפלות.

ופתאום: – אני משביעה אותך! לעולם־לעולם אל תנסה לבוא עלי בכוח. ובפתאומיות. לעולם!

– אז את אומרת, שאם הוא ישוב תצטרכי לשוב אליו? זה מה שאת אומרת?

– זה מה שהמסורת אומרת. אבל יהיה זה זיווג בלי אהבה. ולאחר שטעמתי איתך שמץ מטעמה של האהבה, ספק אם אוכל לחיות בלעדיה. אני במלכוד, אתה מבין? ונקֵבה במלכוד היא חיה מסוכנת. אז לא כדאי לך להמשיך. ברח לך, מוֹן אַמִּי…

היא ניסתה למשוך את גופה בעדינות מתחתיו, אך כל תנועה הגבירה את החיכוך ואת ההתלהטות. מהרהר היה אבו־סלים באירוניה שלתוכה נקלע. לתומו חשב שהוא פוגש נערה באהבתה הראשונה, כשם שזו לו אהבתו הראשונה, והנה מתברר שיש לו יריב ומתחרה וכבר אוכלת בו הקנאה. והרי זה היה סוד קִסמהּ של מרגו הקטנה. אמת, לא קִסמהּ היחיד. באופן מפתיע הרגיש כי סיפורה על בן־הדוד החמום עורר את יצריו, שהיו מגוֹרים בלאו־הכי.

– אם טוב לך אתי ואם זאת אהבה אמיתית, כפי שהפה שלך מעיד – אמר, ולמראה עיניה המצועפות המהנהנות לעברו אזר אומץ ושלח יד מגששת מתחת לשמלתה – אז בואי נחליט שאנחנו מתחתנים. ונתחיל מיד להכין את הורייך. הרי גם אם ישוב האנטון הזה, לא תרצי להתחתן אתו רק כדי לשַמֵח את ההורים ואת הדודים; מה גם שאין שום סימן שהוא עתיד לשוב.

– ואתה? – עיכבה את ידו מבעד לשמלה – לא סיפרת לי עליך. ועל הרפתקאותיך שם בפלסטין.

– אני? בִחיַאת אללה נביאו, את הנערה הראשונה שבה אני מאוהב. את הראשונה והיחידה שהצמדתי את פי אל פיה, את לשוני אל לשונה ואת… בשרי אל בשׂרהּ.

ידו כבר לכודה בין רגליה, והחלה מתנועעת ומחככת את ערוותה בזרועו ובשורש כף־ידו בסערת חושים. הוא שלח את שמאלו וחש את עגבותיה מתכווצות ומתמתחות בקצב עולה וגובר אל עבר הזרוע הנטויה. נשימתה נתקצרה. שפתיו חיפשו את שפתיה. הן היו לחות וחמות ורווּיוֹת. לפתע פרצו מפיה גניחות ואנחות מקוטעות, שנסתיימו באנקת רווחה מתמשכת וברפיון איברים. הוא משך את זרועו. היא פשטה זרועותיה ונשתרעה על גבה בעינים עצומות ובפה פעור.

אבו־סלים הרגיש זרם חם ועז פורץ ממנו יריות־יריות, מתפשט ומרטיב את מכנסיו. מחשבה ראשונה שעלתה במוחו: כמה טוב שהוא גר עכשיו לבדו ולא יצטרך להסתיר ולהסביר. בלִיל ריחות משַכר עלה מן השניים. שעה ארוכה עברה עד שהעזו להסתכל זה לזו בעיניים.


 

כ ישיבה    🔗

בסוף יום של סתיו, לאחר שירד היורה ושטף את העצים ואת הבתים מאבקו של קיץ – הקיץ הארוך והמתיש ביותר שהיה ליישוב היהודי בארץ־ישראל – נפגשה חבורת המפקדים ב“בית האדום”. הם נתקבצו ובאו מגבעת־השלושה ומנַען, מן החזית ומן המשלטים. תל־אביב היתה מקום המפגש הטבעי, והבית האדום – המקום הבטוח שבו ניתן לדבר בחופשיות וגם לפגוש בכל הידידים והרֵעים, שהיום הם כאן ומחר מי יודע.

הישיבה נערכה בחדר קטן מרובע, שמחלונו האחד נשקף ימהּ הסוער של תל־אביב, ומן השני – הקזינו שלחופו. קזינו שלא היה קזינו, כשם שאופרה מוגרבי לא היתה אופרה והבית האדום לא היה אדום; כשם שתל־אביב חלמה על אביב ונמסה בזיעתו של קיץ. בחדר לא היה אפילו מאוורר. מישהו לקח אותו. מזל שהשעה היתה שעת בין־ערביים ושהים־לוּפט חדר מבעד לחלונות הפתוחים. היורה הקצרצר שטף את האבק, אך לא הפיג את החום. בשורה הביא, הקלה לא הביא.

כיוון שכל הישיבות בבית זה היו סודיות – זֶקס, בלשון אותם ימים – נשמור אף אנו על סודיות ולא נחשוף את זהותם של הנוכחים; חשיפה שאין בה צורך לענייננו.

פתח שי"ן ואמר:

– חבריא, סוף־סוף נוצר קשר של ממש עם ביירות. הודעתי על כך ליגאל, ואני יכול לומר לכם שהוא מבסוט עד הגג, לוחץ את ידכם. אשר לחבר’ה שלנו שם, השניים הראשונים מעוֹרים בעיר היטב, והשניים החדשים הולכים ונקלטים. עכשיו שיש קשר ויש אפשרויות להפעיל ולפעול מתעוררות הבעיות.

הוא מזג לעצמו כוס מיץ תפוזים, סקר את הנוכחים והמשיך:

– הגיעה השעה לגבש מדיניות ברורה. להפעיל אותם בהקדם או לדחות את הפעלתם ככל האפשר כדי שיישתלו עמוק.

– אני רוצה להעיר בנקודה זאת – נשמע קולו החרישי של סמ"ך – כי הם עצמם נחלקים בשאלה זאת לשני מחנות ותובעים מאתנו הכרעה ברורה.

– אני מגיע לזה – אמר שי"ן והמשיך – שלחנו להם חומרים וכסף, ומצדם יש נכונות ורצון לפעול. הם מסוגלים, לדעתי, לפעול בהצלחה. השאלה היא מה תועלת יביאו פעולותיהם.

– ואם אין בהן נזק, לטוח קצר או ארוך – העיר יו"ד.

– על איזה סוג של פעולות מדובר? – שאל מי ששאל.

– אולי תשיב אתה על כך – פנה שי”ן אל פ"א.

פתח זה ואמר:

– באופן כללי מדובר על חבלות במטרות צבאיות, כגון בתי־זקוק, גשרים, מסילות־ברזל ומחסני נשק על חסול מנהיגים ומצביאים עוינים.

– השאלה היא – נטל יו“ד את רשות הדיבור שנית – איזו עזרה למאמץ המלחמתי שלנו כאן בארץ יביאו כל הפעולות הללו גם יחד, גם אם יצליחו במאה אחוזים. צבאה ה”אדיר" של לבנון אינו מאיים עלינו.

– אתה מפקפק אם תהיה בהן תועלת מבחינת המלחמה שלנו כאן.

– ואתה לא? תנסה להסביר לנו מה תועלת ישירה או עקיפה תהיה לנו מרצח נשיא לבנון או מפיצוץ בתי־הזיקוק בטריפולי.

– אולי תועלת ישירה לא תהיה. אבל אם נצליח לזרוע בהלה ודמורליזציה מבלי שייגרם לנו כל נזק…

– הנזק המיידי: אנו חושפים את נוכחותנו שם ומעוררים כלבים רדומים. נזק אפשרי: תפיסת סוכן או סוכנים שלנו או “שריפתם”. ואני יכול לחשוב גם על נזק מדיני אפשרי – אם כי לא ביררתי זאת במחלקה המדינית – החמרת היחסים עם המנהיגות של המדינה הערבית, המועמדת להיות הראשונה שתחתום אתנו על חוזה שלום.

– בואו לא נרחיק לכת כל־כך – תפס שי"ן שוב את מושכות הדיון – השאלה היא לשם מה שלחנו את החבר’ה לשם. תרשו לי לרענן את זכרונכם. ראשית, כדי שישתלו עמוק ככל האפשר למקרה שיימצא צורך דחוף וחשוב להפעלתם; שנית, כדי להעביר לנו ידיעות צבאיות ומדיניות שאין באפשרותנו לקבל ממקור אחר; שלישית, לשמש תחנת מעבר לאנשים וחומרים אל ארצות ערביות אחרות.

– לפי מה שאתה אומר, אינני רואה כל סיבה להפעיל אותם כעת נגד מטרות צבאיות – אמר נו״ן – מאז קיבלנו את מכשירי־הקשר הם מעבירים למודיעין שלנו ידיעות חשובות, ובזאת עליהם להמשיך ולהשתכלל. אין טעם שיקראו את העיתונים המגיעים גם לידינו כאן ויתמצתו לנו את תוכנם.

– אנחנו שוכחים אספקט אנושי פסיכולוגי ממדרגה ראשונה. החבר’ה יודעים שחבריהם נלחמים ונהרגים – לכמה מהם יש אחים בחזית – והם יושבים שם באפס־פעולה. המתח בין גודל הסכנה לבין אי־העשייה עלול למוטט אותם. מהמברקים שלהם אני קורא זעקה לעשייה, לפעולה.

– לא כולם. רק שניים מהם יושבים שם על קוצים. אבל מי שמכיר את סמיר צריך היה לצפות לזה. בשבילי זאת לא הפתעה. סמיר זה, אם תזרוק אותו לברֵכה, מיד זו תהפוך לים גבה־גלים.

– הוא בחור לעניין. חשוב מאד שיהיה אחד כמוהו שם. נכון שהוא אינו מפסיק להפגיז אותנו בטרוניות ובהצעות. במרביתן אין שום תועלת, אני מסכים. אבל בדיוק אתמול הגיעה ממנו תכנית ש… דיברה אל לבי.

נשמעה חריקת כסאות, נמזג מיץ. האוזניים התחדדו.

– פאוזי אל־קאוּקג’י הגיע לביירות לחופשה קצרה עם אשתו הגרמניה ועם שני הילדים. לדברי סמיר הוא נופש בווילה שהעמידה לרשותו איזו מצריה עשירה, והווילה הזאת סמוכה אל ביתו של סמיר. האיש שלנו טוען, שאם רק יינתן לו אור ירוק, לא תהיה שום בעיה להצמיד מטען חלול למכוניתו של קאוקג’י. “מאה אחוז בלי בעיות ועקבות”, כלשונו. אבל על זה… אם להחליט – אז חייבים להחליט כאן ומיד. החופשה עלולה להיות קצרה ביותר. קאוקג’י יחזור לעמוד בראש צבאו, כאן, בלב המלחמה.

נשתררה דממה. הפיתוי היה גדול. מי אינו רוצה לראות את מפקד הכנופיות מת? אמנם לאו דווקא עם שני הילדים.

מפקד המחלקה נתעשת ראשון, ובטרם תחלחל ההצעה ותקנה לה אחיזה מיהר ופסק:

– על החלטה חפוזה פה ועכשיו אין מה לדבר!

– אבל זאת בעצם הסיבה שביקשתי להתכנס היום, ולא לחכות אפילו למחר.

– ההתכנסות הזאת נקבעה מזמן כדי להחליט על מדיניות. אנחנו נדון ונחליט על מדיניות ההפעלה של החבר’ה בביירות, ואחרי שתיקבע המדיניות נבדוק כל הצעה וכל תוכנית לאורה. ולא להפך.

– הוא צודק. אישור פעולה כזאת, עד כמה שהייתי רוצה לראות את קאוקג’י מלַחך עפר, אומר עליה על דרך שלהפעלה מידית; וממילא דחיית התפיסה של שתילה לעומק.

– אני מצטרף לגישה הזאת ומציע להוריד את הצעתו של סמיר מעל סדר־היום שלנו. זה עלול להיות עסק־ביש, שראשיתו חיסול של ממזר גדול, אבל סופו מי יודע.

– אם תרשו לי לסכם את הלך־הרוחות עד כאן, אוכל לומר שאנחנו נוטים להימנע בשלב זה מפעולות חיסול או חבלה ולהתמקד בשתילה לעומק ובהזרמת ידיעות חיוניות. נשארת פתוחה השאלה: מה לעשות כדי להרגיע את יצר הפעלתנות של החבר’ה הצעירים והתוססים?

– נדמה לי – פתח במתינות פ"א ואמר־שיש לי פתרון לבעיה זו. חשבתי להעלות את הנושא לאחר שנסכם את הדיון המרכזי. אתמול בא אלי אברהם מחיל־הים, אתם כולכם מכירים אותו. הגיעה אליהם ידיעה, שבנמל ביירות עוגנת יאכטה שהיתה שייכת להיטלר, כן, לא פחות ולא יותר: להיטלר. אחרי המלחמה עברה ספינת הטיולים של הצורר לרשות חיל הים הגרמני וצוידה בתותחים ובמכונות־יריה. לפני דנה קנה אותה איזה מיליונר לבנוני, פרק ממנה את הנשק והביא אותה לביירות. העניין הוא, שהמצרים עומדים לרכוש אותה ולהופכה לאניית־מלחמה. לדברי אברהם, זו תהיה האנייה המהירה ביותר בזירה; וזה מדאיג.

– תגיד, זה עניין רציני או עוד שמועה מאותן שמועות?

– אני יודע שאברהם הוא בחור רציני. לפי הידיעות שבידיו יש תוכניות כאלה במצרים, אבל בינתיים הספינה עוגנת בשקט בביירות. לא ניכרת שום תכונה סביבה.

– אפילו אם הכוונה להפוך אותה לספינת־מלחמה היא רצינית, יהיה זה תהליך ממושך. עד שהיא תהווה סכנה לחיל הים שלנו הרבה מים יעברו בירדן.

– אבל מדע לא נקדים תרופה למכה? אם תיכנס למספנה צבאית, הגישה אליה תהיה קשה שבעתיים. דווקא משום שהיא עוגנת עכשיו בשקט, כספינת טיול של מיליונר תמהוני, זו ההזדמנות לפעול. מה גם שזו היתה ספינת הטיולים של היטלר. יש לזה משמעות מיוחדת, לא?

– טיבוע הספינה הזאת יכול להצליח רק בעזרת החבורה שלנו בביירות. וזאת כנראה הסיבה שאברהם פנה אל פ"א. זה אומר שנוכל להפעיל אותם בפעילות, שיש בה אתגר וסיפוק, במינימום מעורבות וסכנת חשיפה. שהרי את המלאכה ממש יצטרך לעשות צוללן מאומן, שיצא מכאן עם מוקשים מגנטיים וכל הציוד המיוחד. לחבר’ה בביירות אין הציוד ואין המיומנות לטבע ספינה כזאת. אבל יש להם כל הכישורים וכל המרץ להכשיר את הקרקע – את הקרקע של הים לקלוט את הספינה.

– אני מציע שנטיל על פ"א להפגש מיד עם אנשי חיל־הים ולהתחיל להזיז את הנושא קדימה.

– בתנאי שהפלי"ם הוא יבצע את הפיגוע.

– כמובן, כמובן. אני כבר חושב על בחור איד, שיתאים לג’וב הזה כמו כפפה ליד

– אם כן, קבענו מדיניות ברורה, שאותה נשנה רק בפוֹרוּם הזה ורק אם יעלה נושא אקטואלי בעל חשיבות ונגיעה ישירה למלחמתנו כאן. והסכמנו גם לפעולה חד־פעמית, מותנית בשיתוך חיל־הים והפלי“ם – סיכם שי”ן.

– מישהו רשם פרוטוקול?

– לא. מה פתאום? מה אנחנו, צבא הוד־מלכותו?

כולם נתחייכו. מישהו העיר: “היה צריך לרשום פרוטוקול” אבל קולו נבלע בהמולה שקמה בקומם מן הכסאות. יו"ד תפס את בקבוק המיץ הריק ונקש על השולחן לרכז את תשומת־הלב.

ומה נודיע להם לחבר’ה “שם”?

– תשאיר לי את ניסוח התשובה. אין טעם להחריף את הוויכוח ביניהם. בינתיים יש אֶקשְן; אז יהיה שקט; אינשאללה!


 

כא גרילה    🔗

מהשחר לבירות 31.10.48

האם עוגנת בנמל אונייה בשם “איגריס”, לשעבר “גרילה” – אוניית־הטיול של היטלר?


מביירות להשחר 1.11.48

ספינת־הטיול של היטלר עוגנת זה חודשיים בחלק המזרחי של נמל ביירות. לידה עוגנת אוניית־משחית. לאורך חוף ביירות אין שום הגנה, אך שמעתי ששתי משחתות בריטיות משוטטות בלילה לשמירת החוף.

רצוני להסביר לכם שוב: איני רואה את תפקידי הנוכחי כדרך חיים. עם סיום המלחמה אני רוצה לשוב ארצה ולחיות חיים נורמליים בקיבוץ.

מספר עיתונים לבנוניים מנהלים תעמולה ארסית נגד היהודים בארצות ערב. דורשים הפקעת רכושם לטובת הפליטים הפלסטינים.


מהשחר לביירות 4.11.48

חיל הים מתכונן בימים הקרובים להטביע את האונייה. להלן מספר שאלות דחופות. יש ערך רב לתשובות מפורטות ומדויקות.


מביירות להשחר 5.11.48

אני מציע שהחבלנים ירדו בנקודת המעגן שלנו, וסמיר יוביל אותם עם המוקשים בטקסי אל החוף מזרחה לנמל. קואורדינטות 13043, 21820 ובשחייה של 600 מטרים יגיעו החבלנים אל האונייה ויניחו את המוקשים. אחר־כך יחזיר אותם הטקסי למעגן, ומשם ישובו ארצה בשלום.

כל העניין לא יימשך יותר משעתיים.

תשובות לשאלות חיל־הים:

1. לאורך כל חוף ביירות אין עמדות תותחים וכל נשק אחר.

2. אין זרקורים ותצפיות משמר.

3. אין רדאר בעיר ובנמל.

4. ליד האונייה “גרילה” עוגנות אניית־משחית בריטית ואונייה קטנה, אשר מהותה טרם נודעה. אין לחשוב כי הן שומרות על “גרילה”.

5. פתח הנמל בחלקו הצפוני־מזרחי. “גרילה” עוגנת ליד הפתח, ואוניית־המשחית ממערב לה.

6. בפתח הנמל אין רשת חוסמת ואף לא כל מחסום אחר.

7. בנקודת קואורדינטות הידועה לכם יש מגדלור.

8. הכניסה לנמל מהחוף אסורה.

9. אין אפשרות לברר אם יש עמדות משמר על המזח הגדול, העובר ממזרח למערב.

10. “גרילה” ואוניית־המשחית מוארות כל הלילה. שטח ברדיוס של 30 מטר מסביב לאוניות מואר. כל גוף שיעבור בשטח זה עלול להתגלות.

11. אין אונייה טבועה בשטח הנמל.

12. יש אפשרות לגשת אל “גרילה” בסירה קטנה ובשחייה. במשך חודשי הקיץ הרבו המתרחצים לעשות כן.


פרטים נוספים על נמל ביירות (לשאלות חיל־הים): 7.11.48

1. יש אפשרות לשכור סירה ולשוט בשטח המקיף את הנמל.

2. על המזח הגדול ארבע עמדות, בין המגדלור וקצהו המזרחי של המזח. כלי־נשק לא נראו בעמדות.

3. שלושה צופים בלתי־מזוינים נראו בקצה המזרחי של המזח בשעות היום.

4. בתוך הנמל, ליד המזח הקטן, עוגנות שלוש אוניות: אוניית־משחית צרפתית, אונייה בריטית קטנה “ברהמסאקספלור”, אוניית־משחית בריטית גדולה “צילדרס”.

5. מסביב ל“גרילה” עוגנות שש ספינות־דיג בגודל בינוני.


8.11.48

היום שוב שוטטנו מסביב ל“גרילה”. התקרבנו אליה, והיתה לנו כל האפשרות להדביק מוקשים. אנו מציעים להכין פעולות מספר ולבצע את כולן בבת־אחת, כי עם סיום הפעולה הראשונה ייתכן שתוגבר השמירה ולא תהיינה אפשרויות מתאימות.

תמונות עבור התעודות למירוֹ תוכלו לקבל מבֵּיתוֹ, מבלי להפחיד את הוריו.


10.11.48

הטקסי יוכל להעביר ארבעה אנשים מהמעגן אל החוף הקרוב לאונייה. מוטב שהאנשים יהיו לבושים היטב ומדברים ערבית או צרפתית.

האם יוכלו הבחורים לשחות במקרה של גלים חזקים? אנו נוכל לעשות זאת בזמן המתאים, אם תאפשרו לנו את ביצוע הפעולה.


עוד פרטים על נמל ביירות (לשאלות חיל־הים):

1. אין חשש ש“גרילה” תפליג מהנמל בקרוב.

2. האונייה בנויה מברזל.

3. נקודת הזינוק לים בקואורדינטות 13038, 21832.

4. ליד נקודת הזינוק מחסנים סגורים, שהשמירה עליהם אפסית. התנועה חופשית לאנשים ומכוניות, אך חלשה מאוד.

5. רוחב המזח הקטן כשלושה מטר. אינו מואר בלילה.

6. אורות “גרילה” רבים, אך רגילים.

7. השוחה אל “גרילה” בלילה כמעט אינו מואר.

8. האוניות הבריטיות הפליגו מהנמל.

9. ליד “גרילה” עוגנות עתה ספינות דיג אחדות. לחוף קשורות עוד כמה סירות קטנות.

אני חוזר על הבקשה לאפשר לנו את ביצוע הפעולה. אין צורך במומחיות טכנית מיוחדת. כך נוכל למצוא את הזמן המתאים ביותר. האנשים שתשלחו עלולים להגיע בזמן לא מתאים, או שספינתם תיאלץ לברוח והאנשים יישארו תקועים כאן.

כנראה אתם מקבלים את הקו של אבו־סלים, האומר לא לעשות שום צעד הכרוך בסכנה. לדעתו כל סיכון פירושו חיסול החוליה, ומטרה אחת לפניו: התבססות לקראת ימי שלום. לדעתי עיקר תפקידנו הפוך: מתבססים בימי שלום כדי לפעול בימי מלחמה או סכסוך. לדעתי, יש ביכולתנו לעשות הרבה יותר. צריך לנקוט בקו יותר אקטיבי.


מהשחר לביירות 13.11.48

גם השתילה וגם המבצעים הם דברים הכרחיים. אין לותר על אחד מהם. אין לנו כוונה להתרכז רק בשתילה, אך לא רק במבצעים. מבצעים – בזמן הנכון ובתנאים הרצויים לנו.

רותי נמצאת עדיין ב“בילינסון”. שלום לה והיא מוסרת לך שלום. הפגישה היתה חטופה. בפגישה שנייה עם רותי נשלח לך פרטים נוספים.


14.11.48

יום הפעולה נגד “גרילה” נקבע ליום חמישי 25.11


ביירות להשחר 15.11.48

תוכנית הטבעת “גרילה”:

א. ס' יקבל את החבלן עם המוקשים ויעבירו לנקודת הזינוק. החבלן יכול לשחות לאורך המזח מבלי להיתקל בסירות או בספינות.

ב. המזח בנוי בטון מזוין בגובה מטר אחד מעל פני־הים. אינו מואר ואין שמירה.

ג. החוף עשוי חול ואינו תלול.

ד. המכונית תחכה לחבלן במרחק 50 מטר, ואחד מאתנו יחכה לו על החוף. החבלן בעצמו יוכל לבחור את הנקודה המתאימה.

ה. לאחר הדבקת המוקש יחזור החבלן אל החוף, ומשם נעבירו אל המכונית שתעביר אותו למעגן.

ו. היום שוב עוגנות שתי אוניות־משחית ליד “גרילה”.

ז. במזג־אויר כמו היום יש סערה בים, ואין שום אפשרות לשחייה, על־כן אני שוב מציע, שבמקרה כזה מוטב להשאיר לנו את המוקשים, ונבצע בעצמנו את הפעולה בזמן המתאים.

ח. הדרך אל החוף והחוף עצמו בטוחים. אין בהם שמירה.

ט. הודיעונו אם הכול ברור לכם.


 

כב מבצע דוד    🔗

האונייה “פלמ”ח" מ.19 יצאה לדרכה מנמל חיפה צפונה בשעות אחר־הצהריים. רוח מערבית נעימה, גלים בגובה בינוני. מצב־הרוח של החבורה שהסיעה היה גם מתוח גם מרומם; דרך מקורית לחוג את יום השנה הראשון להכרזת האומות על הקמת מדינה יהודית.

אליהו עלה לסיפון לשאוף אויר צח, לאחר שבועות של אימונים מפרכים הנה מגיע היום. חוף הלבנון המואר נראה טוב מימין, שקט ורוגע. המגדלורים של צור וצידון ציינו את מקום האונייה בשעה זו. עוד מעט יגיעו למטרה. עוד מעט יצטרך לבצע את משימת חייו, להצמיד שני מוקשים מגנטיים אל תחתית ספינת־הטיולים של היטלר, ימח שמו. ספינה בת 4,000 טון, מהירות שיא 32 קשר. אין לנו אף ספינה שתוכל לה, אם זו תתחיל לנוע בשירות הצי המצרי. חשיבות עליונה. העובדה שקצין המבצעים של המחלקה הערבית מלווה אותו לאורך כל הדרך, החמיאה לו, הבליטה את חשיבות המשימה שהוטלה עליו. גל של גאוה עלה והציף את קולות הפחד והאימה שבלבו.

היה נשאר ברצון בביירות, עם החבר’ה לשבוע ימים; קופץ לביקור בדמשק עירו. יש לו שם עוד הרבה קרובים. הזיות שוא. אין סיכוי. את ארוחת־הבוקר יאכל בחיפה. אינשאללה! אם הכל יעבור בשלום.

האניה שטה בחשיכה, מואפלת ושקטה כדג. דומיית האלחוט ודומיית הצוות השלימו זו את זו, האפילו על אוושת המים הנבקעים. בשעה שמונה נגע קצין המבצעים בכתפו של אליהו ועשה לו סימן בראשו. אליהו הלך נגע קצין המבצעים בכתפו של אליהו ועשה לו סמן בראשו. אליהו הלך להתלבש. בגד הסוואה לשחייה, חגוֹר, ומעליהם חליפה אזרחית, פראנג’י. שנים שלא לבש חליפה. הסתכל בראי וחייך. נראה כמו “דוֹד”. הוא חש לא בנוח, עם שתי השכבות השונות כל־כך. שעטנז. ועכשיו צריך היה להכין את המוקשים, ה“למפדים” הארורים האלה שעושים רק צרות. טוב שהקצין כאן. הוא מתמצא בזה. הוא הספֶּץ. לא קל לחבר את המנגנונים החמקנים, שראו ימים טובים יותר.

עכשיו כבר רואים יפה את נמל ביירות. מרשים! יושבים ומשננים בלחישה את כל סדרי הפעולה. כל הפרטים וכל השיבושים האפשריים, על פתרונותיהם. פרץ נוהג כמורה קפדן. אליהו יודע הכל בעל־פה. ההתרגשות גוברת. האונייה מטה את חרטומה ומתחילה להתקרב לחוף. בחשאי. על הכביש לאורך החוף נראית מכונית הנוסעת הלוך ושוב. הטקסי של סמיר, ככל הנראה. הברנש הזה אינו יכול לשבת בשקט, לעמוד בשקט. האונייה עוגנת. המרחק מן החוף ללא יותר מ־500 מטר. מהחוף ניתן האות. אור של פנס. כשלושים שניות. מורידים את הסירה. אליהו מוסר לאחד מאנשי הסירה המזויינים את המזוודה ומצטרף אליהם בקפיצה קלה. במזוודה שני למפּדים, שישה מנגנונים, רשת הסוואה, מגבת ובגדים. יש בכיס הצדדי גם דרכונים פלסטיניים לכל הארבעה שבביירות. ושתי מנורות ניאון לכיוון מקסימום ומינימום במַשדר. מורידים לסירה גם את הג’ריקנים הממולאים טי אן טי, את הקוֹנוּסים ואת עפרונות ההשהייה – שי לחבר’ה הטובים בביירות.

אליהו ממשמש בכיסו. בקבוקון הרום – יש. השעון על היד – עובד. הכסף לחבר’ה והמכתב האישי מסַמעאן – בכיס הזַ’קֶט. לא לשכוח!

אליהו נפרד מהחבר’ה בהתרגשות. “להתראות בעוד שלוש שעות!” מעודד אותו הבוס. חיבוקים. טפיחות על כתף. בלי מלים. מישהו מסמן “וִי”. שני בחורים חותרים. השלישי מכוון אותם בתנועות. אף הגה. הנה החוף. והנה שוב איתות בפנס. מגיעים לחוף בדיוק בנקודה. על החוף אבו־סלים. סַלאמתוֹ! הוא קורא: “מִן האדא?” אליהו צריך לענות, אבל קולו אינו נשמע לו. אבו־סלים קורא שנית: “מן האדא?” אליהו מכחכח ועונה: “אבראהים.” ואבו־סלים שואל: “הֵל אַג’א כַּמאן מוּסטפה?” סיסמה זה סיסמה, גם אם מכירים זה את זה שנים. אליהו מזדקף בסירה. חיבוקים וטפיחות על כתף. ושמחה גדולה בלב. מישהו מרים את אליהו ונושא אותו על גבו כילד, לבל יירטבו הבגדים. מתורגלים מהורדת מעפילים. ותוך כדי כך שאלות “מה נשמע?” ו“מה קורה בארץ?” ו“האם נפגע מישהו מהמחלקה?” וגם “האם הבאת מכתבים?” ו“כסף הבאת?” והכול בעברית. אמנם בלחש. אבל ביירות זה לא נתניה. ואליהו מתעקש על ערבית ולוחש: “דח’ילקוֹם, הרי מישהו עלול לשמוע.” אבל הם מרגיעים אותו ב“סמוֹך” המפורסם ומסבירים שאין נפש חיה בסביבה. בדוּק.

ניגשו אל בית נטוש על החוף, וסמוך לפינה ראה אליהו בור מוכן ומדופן. טמנו את כל “הדברים הטובים” שנשלחו להם “בהזדמנות זאת”. אליהו הושיט לאבו־סלים את מכתבו של סמעאן ואת המעטפה עם הכסף, תפס את המזוודה ומיהר לטקסי, שחיכה באורות כבויים למעלה על הכביש.

ליד ההגה ישב סמיר והסתכל בבאים כאח גדול. כשהגיעו אליו, יצא אל אליהו בזרועות פתוחות, חיבק אותו ולחש באוזנו: “אהלן וסהלן, יא גַ’חש!” וכעבור רגע הוסיף: “אתה תצטרך פעם להסביר לי מה אתה יודע לעשות שאני לא.” וצחק, לריכוך הנזיפה. אבו־סלים נתיישב ליד סמיר. אליהו מאחור. פתח את המזוודה והוציא אליהם מה שנשלח להם. חליפת הבגדים היבשה נשארה ללא שימוש. הרי הגיע יבש לחוף.

“עכשיו סַפר!” התנפלו עליו השניים, משהתחילה הנסיעה. כאילו רק לשם זה בא עד כאן. והוא סיפר. על הקרבות. והקורבנות. והנצחונות. וההפוגה ינעַל־דינה! נזכר בחדשות האחרונות שקרא הבוקר ב“דבר” (זה היה הבוקר? ווָאללה זה נראה לפני חודש!) ותיאר להם בפירוט את מצב המצרים שנלכדו ב“כיס פלוג’ה”; ואת הסיכויים למשא־ומתן על שביתת־נשק, שגדלו עם מעבר שיירות המזון לנצורים הללו. סיפר שישראל תתקבל בקרוב לאו“ם כחברה ממש. ונזכר גם בכותרת ב”דבר", שסיפרה על "מליון יהודים בארצות ערב לפני סכנת השמדה.

– ומה מציגים במוגרבי? – שאלו אותו.

–“הסכם ג’נטלמני” – ענה. נשתתק לרגע ארוך, והוסיף: ווָאללה, כמה שהייתי רוצה להישאר כאן איזה שבוע שבועיים!

– אַעוּז בּי־ללָה! – קרא אבו־סלים – נפלת על הראש. מה לא הייתי נותן כדי לחזור אתך לארץ. עוד הלילה!

– שמע, אתה מוכרח לעשות לי טובה – פתח סמיר, ידיו על ההגה ועיניו במראה. אבל אליהו הפסיק אותו.

– אחר־כך, אחר־כך. עכשיו בואו נתרכז במה שעומד בפנינו בשעה הקרובה. התחילו לתת לו הוראות ותדריכים למקרה של כל תקלה אפשרית. אך עד מהרה שבו לסוּרָם.

– שמע – התרברב סמיר – אם רק תגיד, אני לוקח אותך לפגישה עם נשיא לבנון בּשארַה אֵל־ח’וּרי בכבודו ובעצמו. אחיו חבר הכי טוב שלי. תשאל אותו.

אבו־סלים אישר בניד־ראש. מצא לו זמן, זה.

המכונית הגיעה אל נקודת הזינוק. אליהו פשט את החליפה,

הוציא מן המזוודה את המוקשים ואת המנגנונים המחוברים אליהם, שם את הרשת בכיס אחד של השִינֶל ובכיס השני את בקבוק הרום. כשמשך את המוקשים, ניתקו המנגנונים מאחד מן השניים. מקלל ומגדף הרים אותם אליהו מתחתית המזוודה ונתנָם בחגור. יצטרך לאלתר. כמו שלימדו אותו.

הפגישות והשיחות, שבהן היה במרכז העניינים, הביאו על אליהו התרוממות־רוח שכמותה לא חש מעודו. למראה המנגנונים נפלה מעט רוחו. וכיוון שהצרות באות תמיד בצרורות, הושיט יו אל כיסו וגילה שבקבוק הרום נשבר, והנוזל היקר נזל לאורך השינל. התחלה ברגל שמאל, התגנב החשש אל לבו.

ירדו אל החול, אבו־סלים מוביל ואליהו אחריו. ליד סלע בולט הניחו בחבילה סגורה את הבגדים האזרחיים, שיחכו לו לאליהו בצאתו מן הים. בכיס הזַ’קֶט היו תעודות מזוייפות, לכל מקרה. מתחת לבגדים הונחו הנעליים.

אליהו נכנס למים הקפואים, נעל את הסנפירים, שם את רשת ההסוואה על ראשו, קשר את המוקשים לחגור (ופתאום נזכר, שבעצם היה אמור לעשות כל זאת עוד במכונית) והתחיל לשחות לעבר הספינה.

ה“גרילה” נראתה בבהירות, שחורה גדולה ומאיימת. רדומה. היא היתה מוארת סביב־סביב. אליהו צלל כדי לעבור את השטח המואר. מלמעלה נשמעה עדיין תנועת המכוניות על הכביש. היו גם קולות של דיבור. ומוסיקה חרישית. קשה היה לקבוע מנין הם באים: מן הספינה – או ממקור אחר, מרוחק יותר.

התוכנית היתה לפעול מצד המזח, אך התברר שהדבר מסוכן, כי שם עמדה אונייה אדירת מימדים, ואורותיה הציפו את כל השטח שבינה לבין ה“גרילה”. אליהו שחה אל הצד השני. שם ציפתה לו הפתעה בצורת סירת דייגים מוארת בלוּקס. כעשרה מטר ממנה עצר וקפא במקומו. שִינָיו נקשו, דייג אחד עמד בסירה, השני ישב וחתר. הם הלכו והתרחקו. לא הרגישו בו. הוא התקרב אל דופן ה“גרילה”, עבר מתחת לשרשרת ברזל ושחה לעבר חדר־הדוודים. גרד את ה“זקן” שצמח לה לספינה בתחתיתה, והדביק את המוקש חסר המנגנונים. מנגנון אחד הצליח איכשהו לחבר לו. הוציא את הנצרה ופנה אל חדר־המכונות. שם הצמיד את המוקש השני, הפעיל את המנגנונים, שלף את הנצרה והחל להתרחק בשחיה מן הספינה.

השחיה היתה עכשיו מהירה. ההתרגשות גברה על העייפות. ועל הקור. בראשו התרוצצו מחשבות רבות וסותרות. הצליח להדביק. עוד מעט הוא שוב בין חבריו. אך האם יפעלו המנגנונים? האם תטבע הספינה הארורה? מחר נהיה חכמים יותר. ורגועים יותר.

בעודו מהרהר הגע לחוף, עלה והתנער מן המים, והנה בסמוך קול פסיעות ושיחה. שני ערבים חבושי כפיות עברו על פניו. הוא קפא במקומו, מכוּוץ בחשכה ומנסה לשלוט בשִינָיו הנוקשות, שנקישותיהן נשמעו באוזניו כמטר אבנים. השניים המשיכו בדרכם ולא הבחינו בו. מתופף בידיו עכל גופו קם וקרא בלחש: “אבו־סלים!”

זה בא בריצה, מגבת בידו וברכה בפיו. עטף את חברו ושפשף את בשרו, כמו היה בידיו תינוק. שִינָיו של אליהו עדיין נקשו מן הקור (אם כן לא היה זה הפחד, קודם) גופו רעד צמרמורות־צמרמורות. רץ אבו־סלים והביא לו את חבילת הבגדים ואת הנעליים. את הבגדים לבש בשמחה. את הנעליים דחה מעליו. החול היה נעים לרגליים. התעטף בשינל והרעד חלף.

במכונית חיכו לו עם בקבוק רום, שקנו בינתיים בקזינו במקום זה שנשבר. הוא לגם ממנו פעם ופעמיים. החום התחיל להתפשט בגופו השרירי. הוא הפשיר והלך. נזכר שבעצם לפי התוכנית היה צריך ללגום רום בטרם ייכנס למים. הכינו לו גם פיתה ממולאה קבּאבּ וחומוס, אך לא היה לו תיאבון כלל. “בּעדֵיין”, אמר להם. אבל גם אחר־כך לא אכל.

המכונית הסיעה אותו בדרך שבה באו לפני שעה ומשהו. החבר’ה אותתו בפנס ל“פלמ”ח", שהתרחקה אל לב הים. כעבור דקות אחדות נראתה הסילוּאטה שלה קרֵבה והולכת. הסירה המוּכּרת חתרה אל החוף.

אליהו נפרד בחום מן החבריא ועלה לסירה. הוא אמנם סיפר להם על התקלה עם המנגנונים, אך הם שמעו בדבריו דאגה יתרה, מובנת מאליה, של אדם במצב של לחץ נפשי.

בשמונה בבוקר הגיעה ה“פלמ”ח" בחזרה לנמל חיפה. הכל בוצע לפי התוכנית. חוץ מפרט אחד קטן. שום פיצוץ לא אירע. ה“גרילה” המשיכה לצוף על פני־המים שקטה ורגועה ומנומנמת; כאילו לא נגעו בה.


 

כג פיצוץ    🔗

הפיצוץ המצופה היה צריך להישמע בכל העיר. בכל זאת נמשכו כל הארבעה אל אזור הנמל, והיו סובבים הולכים ברוח נכאה, מסתכלים בה ב“גרילה” השלֵווה ואינם מאמינים. מצב־הרוח צנח באחת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אבו־סלים ראה בזה חוסר־מזל והתנחם בזרועותיה של מרגו. את האכזבה והרוּגזה פרק תחת אצבעותיה של זו, שלמדוּ להכירוֹ ולהַשׁכּירוֹ. מירו רתח מזעם, וקללות בארבע־חמש שפות היו פורצות מפיו בצרורות על כל סיבה ותואנה. את הלילה שלאחר המבצע חגג תחת גופה המאומן והמשומן של מדלֶן, “ידידתו” משכבר. אף השאיר לה תשר מכובד הפעם, וזכה לנשיקה צרפתית, שלא כדרכה. “מבצע מדלין” היה הרבה יותר מוצלח מ“מבצע דוד”, סיכם מירו לעצמו. סמיר בילה את הלילה שלמחרת במסיבת־חשק בחווילה של שכנים, שאליה הגיע עם בקבוק ויסקי וקופסת “חִלווִיָאת”, ממתקי המזרח. כיוון שהיו שם הרבה גברים ומעט נשים – אלה מבוסמים מעט ואלו מבושמות הרבה – נחלקו הגברים להוללים ולזוללים. סמיר הקפיד להישאר בין הזוללים והֶערָה אל תוכו כמויות של משקאות ומעדנים, שהרגיעו מעט את עצביו. הוא היה מלא זעם על המפקדים, שלא שעו לעצתו ולא השאירו לו את ביצוע המשימה. אצלו לא היה קורה דבר כזה, פַשלה איומה ומבישה שכזאת!

יוּסף־אפנדי כעס על אליהו. שתי ידיים שמאליות! אולי יודע לשחות ולצלול, אבל אין לו חוש טכני. שולחים לך בחור חסר־תושיה, שבקושי יודע לחבר מנגנון למוקש, ואחר־כך מתפלאים שה“גרילה” צוחקת להם בפנים. כל אחד מן הרביעייה שלנו כאן היה עושה זאת טוב יותר.

כשעברו ארבעים ושמונה שעות ושום דבר לא קרה, גבר הייאוש והפגיש את כל הארבעה לשיחה; פגישה שהיתה אסורה, לכל הדעות, אבל הכרחית להם להפגת המתח. הם העדיפו לומר “להסקת מסקנות”. וכמובן לא דיווחו עליה כדי למנוע “אי־הבנות”, כלומר שפיכת שמן זית זך משם על המדורה הבוערת כאן. בלבם. תחילה רצו להיפגש בווילה של סמיר, אבל זה הודיע: “לא בא בחשבון!” הלכו אפוא לחדרו הצר של אבו־סלים. פתחו את הרדיו במנגינה ערבית קולנית, התיישבו על השטיח נשענים על הספה ולגמו קפה. איש לא הישיר מבט אל רעהו.

– תנגבו מעל הפנים את הפרצופים האלה של אֵי־כה! – ציווה יוּסף־אפנדי ברוח טובה.

נתחייכו מעט.

– ככה יותר טוב – אמר יוּסף, סובב ביניהם עם קומקום הקפה.

– הוא צודק – אמר בעל־הבית – למרות הכול היום לא תְשִעבּוֹבּ.

ולמראה הפליאה בעיניהם הסביר:

אצלנו לא אומרים “תשעה־באב”, אלא מקצרים לשתי הברות: “תְשִ־בּוֹבּ”. אצלכם לא?

– החמורים האלה – הכריז סמיר והצביע על מקומו של מכשיר־הקשר – חושבים שהם יודעים הכול, מבינים הכול. אינם סומכים עלינו. לא על השיפוט שלנו ולא על הכושר שלנו. אם היו שומעים להצעות ולאזהרות שלנו, היתה כבר ה“גרילה” במעמקי הים.

– במקום זה שלחו לנו את אליהו. אספנו עבורם את כל המידע הדרוש, הגשנו הצעה לביצוע, והם נתנו הוראה לחכות. חיכינו עד… שיבוא אליהו. אבל אז את המשיח הוא לא הביא. הביא מוקשים שאינם מתפוצצים.

– אני לא מאשים אותו – לבש סמיר אבירות – הוא עשה מה שהוא מסוגל לעשות. אשמים מי ששלחו אותו.

– כולנו כלים במשחק שח גדול ומורכב – פתח אבו־סלים, ונקטע.

– … שאותו משחקים המפקדים שלנו על לוח שש־בש.

– לאט־לאט, יא מירו – המשיך אבו־סלים – תאמין לי שהם יודעים מה שהם עושים. אבל הם מוגבלים באמצעים, מוגבלים באנשים. אל תשכח שהם מנהלים מלחמה כנגד כל צבאות־ערב. אולי לא נמצאו להם מוקשים אחרים, אולי… – אולי ואולי – הרים מירו את קולו – אוצי מצאו שני מוקשים ממלחמת העולם הראשונה. ואולי אתה נותן להם קרדיט שלא מגיע להם.

– מה שמדאיג אותו – כך סמיר – שעכשיו, לאחר כשלון המבצע, אל“ף – תוטל האשמה גם עלינו, לפחות בדו”חות למטה הפלמ“ח; ובי”ת – יהיה זה תירוץ שלא להטיל עלינו משימות נוספות.

– מה שאותי מדאיג – אמר אבו־סלים, כשהוא מוזג נאגלֶה חדשה של קפה – זה מצב־הרוח שאֶל תוכו אנחנו נקלעים. כולנו אכלנו אותה, אבל בוא ננסה שלא להיחנק ממנה. רק זה חסר למורל שלנו, שלא ניתן אמון במפקדים ונתחיל לזלזל בהוראות שלהם.

– מי מדבר על זלזול? שֶרק יתנו “הוראות”. ואנחנו נבצע, כמו שעון שוויצרי.

– גם הוראה להיעלם ולהיאלם, לרבוץ בשקט ולהעביר ידיעות היא הוראה שצריך לבצע, כרוחה וכלשונה.

– דַח’ילכּ, בלי הטפות! – חבט סמיר אגרוף על השרפרף. ספלון הקפה נרעד בדוּאט עם הצלוחית. – כל אחד יעשה לפי הבנתו. אנחנו לא ילדים. עשינו כל מה שנדרש מאתנו במאה ואחד אחוזים. וככה נעשה גם להבא. רק שתבוא הוראה לפעולה. ומהר. כדי להוציא מהפה את הטעם המר של הכישלון.

דבריו של סמיר נתקבלו בתנועות ראש של הסכמה מלאה. כולם היו רוצים לצאת מן הדכדוך בעזרת איזו פעולה מוצלחת, מהַממת, אך בתוכם קיננה תחושה מציאותית שהם לא יזכו למוצא מכובד שכזה.

הצרה אתו, הרהר יוּסף אפנדי, סוקר את סמיר מן נעלי השֶברוֹ הבוהקות ועד הבּריאַנטין שבשׂיער – שהכול אצלו מאה ואחד אחוזים. אילו היה מסתפק במאה אחוזים, היה בחור טוב. ולוחם מאין כמותו.

אבו־סלים ביקש את סמיר לספר, בהזדמנות זאת, על ידידיו החדשים ועל המעללים שהוא מתכנן. סמיר לא היה זקוק אלא לזה כדי לשטוף את שומעיו בזרם סיפורים, שעוררו קנאה והערכה כרוכים זה בזה.

הממזר הזה, המשיך יוּסף בהרהוריו, השתלב בסביבה הבורגנית ההוללת כמו דג במים. ידענו מזמן שהוא דג. עכשיו מתברר שהוא ממש צלופח חלקלק.

סמיר היה מושך ומספר בחיוניות ובלשון עסיסית על האורגיות בווילות הסמוכות לשלו. את השערים לחוג הנוצץ פתחה לפניו היכרותו עם אחי הנשיא, שמכר לו את מכוניתו הישנה, היכרות שהפכה לידידות ולחסוּת. הוא השכיל להציג את עצמו כבן־חסות של משפחת הנשיא והביא לראיה את המכונית, שהיה מוּכּרת לרבים. כך הוציא רשיון עבודה שיאפשר לו לעלות על הקו לדמשק ולעַמאן, וכמובן להגיע לכל פינה בלבנון, כולל כפרי הגבול עם ישראל.

דבריו של סמיר היו מקושטים ומנופחים, אך החבר’ה ידעו, שגם לאחר שיורידו מהם את כל המחלצות תישאר עובדה אחת מוצקה: הברנש הצליח לרכוש לו מעמד וידידים חשובים בזמן קצר ובכישרון מדהים. תמהים היו עד כמה הוא ניזון מן הביטחון העצמי וזקיפות הקומה הסימפטיים שבהם חונן: כביכול ניתן להפריד בין אלה לאלה. מכל מקום ברי היה לכל השלושה, שמעתה ואילך ההגה בידיו.

מירו, שנתקנא ביותר בשותפו לדעה, היה מרבה להרהר בדרכיו של זה שהובילוהו רחוק. למעשה השתלב סמיר במסורת הלבנונית, שראתה בכל אדם בן־חסות, פּרוֹטֶזֶ’ה, של אחד המחנות הכוחניים השולטים במדינה. אתה נאמן למחנה – והמחנה כולו מאחוריך. וברגע שמישהו ממחנה אחר פוגע בך, הוא מסַכן לקומם את המחנה שלך כולו נגד המחנה שלו. שיטה שלימים תתגלגל (ולא מן הלבנון) במהדורה מעוּדנת למגרש הציוני, שבו יתרוצצו פלמ“חניקים מזה ומפא”יניקים מזה מול אלה ואלה אנשי “המשפחה הלוחמת” ומול כולם גם יחד חרדים לפלגיהם וכיתותיהם. כך או אחרת, סמיר הנהג נודע עד מהרה בַשערים כבן־חסות של משפחת הנשיא, ואוי לו למי שייגע בו לרעה.

כשבועיים לאחר אותה פגישה, ב־16 לדצמבר 1948, סמוך לחצות, נשמעה התפוצצות אדירה מכיוון הנמל. אבו־סלים ומירו עלו באותה השעה של משכבם. יוּסף אפנדי יצא בדיוק מהצגה שנייה בקולנוע מַגֶ’סטיק. היחיד, שזכה לראות את הלהבה פורצת מן הספינה לגבוה 30 מטר, היה סמיר, שהסיע את שכנו השופט ממסיבת רֵעים אל ביתו – שירות חינם שהיה עושה לו לזה מדי פעם בפעם מתוך יחסי־שכנות; מה שהחכם מכל אדם היטיב לנסח במלים “שלח לחמך על פני המים”.

הפיצוץ הרעיד את כל העיר. עיתוני הבוקר דיווחו על החבלה בספינה של ג’ורג' ערידה בפירוט רב. הם ידעו לספר על מוקש מגנטי, שפגע בתחתית הספינה ופער בה חור בגודל מטר וחצי על שנים וחצי, בקרבת מחסן הדלק. הספינה החלה לשקוע, אך המהנדסים הגרמניים שהובהלו אליה הצילו אותה מטביעה. המהנדסים והצוות הובאו יחד עם הספינה כדי להתאימה לצרכיו של ערידה.

ראש הבולשת העלה שלוש השערות:

א. הפיצוץ נעשה בידי מלחי הספינה הגרמנים כנקמה על כבוד המנהיג שחולל על־ידי מכירת ספינת הטיולים שלו לזרים.

ב. החבלה בוצעה בידי מלחים לבנונים, שדרשו מג’ורג ערידה להעסיק אותם במקום הגרמנים; דרישה שלוּותה במכתבי איום ובנסיון התנקשות בחיי בנו של ערידה.

ג. ערידה קיבל כמה פעמים הצעות מיהודים למכור להם את הספינה, וסירב. החקירה נמשכת גם בכיוון זה

במקביל לידיעות בעיתונות נפוצו שמועות משמועות שונות. האחד סיפרה שצוללת בלתי־מזוהה ירתה “טורפדו” אל ה“גרילה”. שמועה אחרת אמרה כי ממש בנס ניצל מחסן־הדלק, ואילו היתה האש מגיעה אליו, היה מתפוצץ ומביא כליה על כל האוניות העוגנות בנמל. שמועה נוספת התעקשה שליהודים יש יד בדבר; אולם האנשים משכילים נקיים מדעות קדומות דחו אותה מכל וכול, שכן מן המפורסמות היא, שבמקום שיש שמועות – אחת מהן תאשים את היהודים.

סיפור נפלאות זה על היאכטה המפוארת ותצלומים מפינותיה השונות, כולל חדר־השינה של היטלר, מילאו את העיתונים של אותו שבוע. זו היתה החדשה המדוברת ביותר בעיר.

ורק ארבעה אנשים צעירים באותה עיר גזרו על עצמם שתיקה. וכשם שהיו צריכים לכבוש את האכזבה ואת הכעס ואת הבושה במשך שלושת השבועות הקודמים, כך נאלצו לשתוק עכשיו את שמחתם ואת גאוותם. איש לא יידע שהם עשו זאת והצליחו. איש לא יידע, לא כאן ולא בארץ, שיש קשר בין הפיגוע בספינתו של היטלר לבינם, ולו מן הטעם הרשמי שהדבר נעשה בימים של הפוגה. אלמלא ההפוגה ייתכן והיו מוצאים לנכון לפרסם שהיתה בדבר ידם של “אנשינו”. והמבין היה אולי מבין.


 

כד חתונה    🔗

נישא על כנפי השמחה בישר למחרת אבו־סלים למירו, לאחר שהתחבקו ובירכו זה את זה על גורל ה“גרילה”, כי הוא עומד לשאת את מרגו לאשה. מירו נדהם. לאחר שעיכל את הבשורה המפתיעה, ובעוד ראשו נע לצדדים כלא מאמין, מלמל ושאל:

– ומתי החלטתם על זה, אם מותר לשאול?

– אתמול. שעה־שעתיים לפני הפיצוץ. היינו על שפת־הים. דיברנו ארוכות. והחלטנו.

– אולי זה מה שגרם לפיצוץ…

– חכה, חכה. עוד תשמע איזה פיצוץ יהיה, כשאודיע על כוונתי למפקדים ב“השחר”.

– יפה מצדך שאינך שומר את העניין בסוד. בינך ובין מרגו. ואל תשכח להזמין אותם לחתונה.

– אני שומע… אירוניה בדבריך?

– אתה שומע מה שאתה רוצה לשמוע. ואני רוצה לשמוע איך אתה מתכוון להתחתן עם מרגו ולהמשיך בתפקיד שלך. או שמא…

– תראה. אני לא אגלה לה דבר. עד תום השליחות אצטרך לחיות חיים כפולים.

– כאילו שעד עכשיו לא חיית – לא חיינו – חיים כפולים.

– מוטב כפולים ושלמים מאשר… לא?

– סַחתיין. אלה הם חייך. אבל טוב תעשה אם תשתף בעניין את המפקדים, ולא בצורת הודעה אלא בלשון שאלה. אתה הרי תמיד הטפת שיש לקבל את ההוראות שלהם במלואן. נראה אותך עכשיו.

– אתה לא עוזר לי. אמרתי לך שאתקשר ואדווח. אני ידוע, שבאותה מידה שאני מסכן את חיי אני מסכן גם אתכם. אני מאמין שהמפקדים שלנו בני־אדם. ושהם מתייחסים אלינו כאל בני־אדם. הם לא יגידו סתם “לא”. יש אפשרות שירצו את חוות־דעתך. ישאלו אם העניין רציני ואם הבחורה…

– אני מקווה שהם לא ישאלו אותי. אבל אם ישאלו, אענה בדיוק מה שאני יודע. שאם אתה שקלת והחלטת, אתה כנראה יודע מה שאתה עושה. ואתה מסוגל לעשות את זה טוב, כמו כל דבר שאתה עושה.

ולאחר רגע של שתיקה הוסיף: – כן, ושהבחורה… עַלא כֵּיף כֵּיפַכּ.

– אלה דברים של חבר! ידעתי שאני יכול לסמוך עליך. ואני רוצה שאתה תבוא אתי, בתור חברי הטוב מפלסטין ושותפי לעסק, לביקור הראשון אצל הוריה של מרגו לבקש את ידה.

– רגע, רגע! – נתבהל מירו, שטרם ירד לעומקו של הסבך – תעשה לי טובה, דַח’יל רַבּאכּ, ותשאיר אותי מחוץ לכל זה.

– מירו, חשבתי על זה הרבה. מרגו יודעת שאנחנו שותפים בחנות. שבאנו יחד פליטים, ומאז אנחנו צמד־חמד. והעיקר, מנהג המקום הוא שאין איש בא בגפו לבקש ידה של נערה. תמיד בא אתו אביו או אחיו הגדול או ידידו הקרוב.

ולמראה פניו המכורכמות של מירו הוסיף בחיוך"

– לירח־הדבש לא נסחב אותך אתנו, אם זה מה שאתה חושש.

– בוודאי שלא. הרי אצטרך לשמור על החנות. כמו אותה בדיחה ישנה על אבי המשפחה שגסס במיטתו. ראה את כל בני המשפחה עומדים בסיבו ובוכים. הרים את ראשו וקרא: “ומי שומר על החנות, מי?!”

– אני מזכיר לך גוסס, אה?

– אתה מזכיר לי לוליין. רָאָה שיכול לחיות חיים כפולים, והחליט שאם כבר – אז כבר. למה שלא יחיה חיים כפולים ומכופלים. סַלטָה מוֹרטַלֶה, יעני.

– אתה לא מאמין שאוכל? שאצליח?

– שמע, אל תיקח כל מלה שלי ברצינות. אני פשוט… קצת מקנא. וגם חושש לך, אם לומר את האמת. וחבל לי על מרגו הקטנה. כזאת שבירה. האם תחזיק מעמד לאורך כל הדרך במבוך שאליו אתה מכניס אותה?

– מבוך, זו המלה. עם חיות טרף אורבות בכל פינה. אבל מנוי וגמור אתי, או שנצא ממנו שנינו יד ביד או שניקבר בו יחד. אחרי שהכרתי אותה, לא אוכל לחיות בלעדיה. הבנת את זה?

– אתה ברנש רומנטי. ללא תקנה. לא בַאעֶ’ל כפי שחשבו בהכשרה. ואני חמור שאני נגרר אחריך. קודם ביקור אצל האמא, בחלבּ, עכשיו ביקור אצל הורי הכלה, לדבר על “תנאים”. מעניין מה אתה מתכנן לי לפעם הבאה. הסקרנות כבר אוכלת אותי.

– סנדק! – הצטהל אבו־סלים – בברית של הבן. נושיב אותך על כיסא אליהו…

– דַח’ילַכּ, אל תזכיר לי אליהו. ואל תזכיר לי כיסא. אם כי כאן עוד לא שמעו על כיסא חשמלי. מסתפקים בחבל. שומרים על המסורת.

– עכשיו ברצינות. הערב מרגו תודיע לי מתי הוריה יהיו מוכנים לקבל את פנינו. תבדוק מה מצב החליפה שלך. אולי כדאי למסור אותה לגיהוץ. ותכין חולצה לבנה מעומלנת. ועניבה יפה. ותלך להסתפר.

– לחתונה אני קונה חליפה חדשה, עַלא־כִּיפק. על חשבונך כמובן, חבּיבּי.

– עַלא־ראסי ועיני. נלך לחייט יחד. מחר בבוקר, אם תרצה.

– עַלא מַהלַכּ, לאט־לאט! אתה קודם־כל תשמע מה יש לחבר’ה בתל־אביב להגיד. ואז נדבר.


 

כה נשף    🔗

נשף החתונה נערך למחרת הטקס אצל הקאדי באולם שמחות נוצץ ברובע אַשראפיֶה, כיאות למשפחת חִילוּ, המחתנת בת ראשונה. תזמורת וריקודים מערביים השתלבו באורח לבנוני טיפוסי בשולחנות העמוסים מעדנים מזרחיים. דתו ואזרחותו של החתן הובלעו ככל האפשר. השפה השלטת היתה צרפתית, בנגינה מזרח־תיכונית מסתלסלת. הקהל היה על טהרת העדה המרונית, להוציא צעירים אחדים מצד החתן.

משפחת חילו היתה משפחה אופיינית למעמד הבינוני הלבנוני; מאותם שלא הבריחו ולא שיחדו ולא גידלו חשיש – וממילא לא התעשרו. האבא, פקיד בכיר במשרד הדואר, התייחס על בני־חסותם של כּאמיל שַמעוּן ומרעיו – היריבים הנצחיים של חבורת ג’וּמאיֶל, שנטתה בזמנה אחר היטלר ומוסוליני וירשה מהם כמה רעיונות מקוריים. השַמעוּנים ואנשי פרַנג’יֶה היו יותר ליברליים בהשקפותיהם והעריצו את העקרונות הרפובליקה הצרפתית, אך נחשבו לבורגנים ריאקציונריים בעיני אנשי ג’וּנבּלט השמאלנים, שהיו נטועים עמוק באוכלוסייה הדרוזית ההררית. כל אלה הסתכלו מגבוה על המוסלמים, הסוּנים והשיעים כאחד, אך השתדלו לחיות אתם בדו־קיום; בעיקר משום שהללו היו חלק בלתי־נפרד מהעולם הערבי המוסלמי, שבתוכו צפה לבנון הזעירה על מי־מנוחות.

הפלסטינים היו גורם חדש בזירה, ואיימו בעצם נוכחותם המסיווית להפר את האיזון העדין, שהוקם בעמל שנים בלבנון זו, שאולה טלאי־על־גבי־טלאי. כל הגורמים קיווּ שנוכחותם זמנית וקצרה; גם המוסלמים הסונים, שיכלו לראות הם תגבורת, אך ראו בהם צרה־צרורה. מי אוהב פליטים? בוודאי לא מי שיושב בסירה קטנה, שכּל טַלטלה עלולה להטביעה בדם.

הוריה של מרגו לא היו מאושרים מבחירתה, אך הם הכירו את בתם העקשנית והעצמאית, וגם ראו בחרדה ובדאגה את מה שקרה לה מאז בריחתו המסתורית של אנטון. לבּהּ של האם אמר לה, שקרה כאן מקרה מצער ומהַמם, והיא חששה לעצביה של הבת הרגישה. בחוש הנשי שלה הבינה, שרק בחור אוהב ירפא את מרגו מעצבוֹנה ומעצבנוּתה – שתי תופעות שנשתלטו עליה שנה האחרונה. אומנם לא לחתן מוסלמי ופלסטיני ציפתה בחלומותיה, אך משפגשה בבחור נתברר לה, שכנראה המוסלמים בפלסטין הרבה יותר מתורבתים ונעימים והרבה פחות קנאים מאלה שבכאן. אביה של מרגו מצא מיד שפה משותפת עם הבחור, ובשיחות לילה חרישיות עם זוגתו התוודה לפניה, שהוא מכיר מעט מאוד בחורים מן העדה ומן החמולה, שאתם הוא יכול לקשור שיחה ולמצוא הבנה כמו עם הפליט הזה שמרגו הביאה. כשהודיע להם אבו־סלים שאין הוא עומד על כך שמרגו תתאסלם, ושנדבר עם הקאדי שלא ישאל הרבה שאלות, הוסרו המכשולים האחרונים. “קֶל נוֹבּלֶס!” הגיבה מדאם חילוּ, איזו אצילות!

נותרה שאלת הממון, שבלעדיה אין הורים רציניים מחתנים בת נאה וחסודה. למזלו של הזוג המאוהב היה עתה אבו־סלים עשיר למדי, מאז הגיע משלוח הכסף האחרון, והוא הוכיח זאת כששיתף את ההורים ואת האחות בבחירת דירה ובריהוטה. אפילו חברו־שותפו של החתן נראה בעיניהם “אַנטיליזַ’ן, אֶלֶגן אֶ דיסטַנגֶה”, ומדאם חילוּ כבר הרהרה בכמה שידוכים אפשריים. כשגלתה את אוזנו של בעלה, הציע זה שלא תסתבך ושלא תסבך עוד משפחה מרונית טובה בחתונה מעורבת “עוד ימצאו בכך כוונות”, גער בה.

ממשפחתו של החתן, הנתונה תחת אש היהודים הציונים, לא הגיע איש לחתונה. אולם הגיעו מברקים ומתנות. לנשף החתונה באו רק החבר, השותף באותה חנות קטנה מגוחכת, וחבר נוסף שחום יותר, מתאים בהחלט לסטריאוֹטיפ של הפליט הפלסטיני, שהפליא בריקודים וקצר מחיאות־כפיים וקריאות התפעלות, בּרַווֹ! בּרַווֹ!. הוא התעקש לרקוד שוב ושוב עם הכלה, שריקודים לא היו הצד החזק שלה, אִלחַאזיטָה (המסכנה), וכשנתעייפה זו ופרשה לכורסה, נשאר ברנש מוזר זה לצִדה ובהה בה בחוסר־נימוס משווע. טוב, מה אפשר כבר לצפות מפליט פלסטיני מוסלמי?! בהשוואה אליו היה החתן סמל העדינות והצניעות. וההתחשבות.

גם החתן לא רווה נחת מהתנהגותו של יוסף־אפנדי חברו. וכשנצמד אליו זה, כוסית בידו, ולחש על אוזנו “ווָאלק, אוזו שַאפֶה משַגעת נפלה בחלקך, יא ממזר! איפה הסתרת אותה מפנַי עד היום?” עלה הדם אל ראשו של החתן, והוא סינן בין שיניו בעברית צחה: “רד ממנה, אידיוט!” ואת האיוּם שהיה בלבו לא העלה על שפתיו, שלא להתגרות בו בדון ז’ואן המטורף הזה. ובגורל.

המרגיז מכול היה שמרגו נהנתה מחיזוריו וממבטיו של זה. וגם בזרועותיו נעה בחופשיות ובקרבה יתֵרה. שׂכלוֹ של אבו־סלים ניסה פעם ופעמיים לרמוז לו שהוא מפריז בקנאה ובחשדנות שאין להם שחר, אך דָמָיו של החתן, שהיו מסוערים ובלתי־מסופקים מן ההתייחדות הבהולה של בתול עם בתולה בליל אמש, העלו בו דמיונות וחזיונות שנתערבבו לקוקטייל מסוכן של קנאת־שווא פַּתוֹלוֹגית.

כשהפליא הפלסטיני השחום והמשופם בריקוד הפַּסַּא־דוֹבּלֶה עם בת־זוג אקראית, התלכד סביבם מעגל מעריצים. מרגו נשארה על ספה צדדית, נחה עדיין מריקוד קודם, שותה מיץ שקדים ממותק. ניגש אליה אבו־סלים, ובמאמץ גדול ריכך את הצעקה שעמדה לפרוץ מתוכו ואמר לה בקול מצַווה:

– אינני רוצה שתרקדי אתו!

– אל תהיה טיפש – לקחה זו את ידו ומשכה אותו אליה – הרי הוא אחד החברים המעטים שיש לך בעיר הזאת. חבר מן הבית. והוא רוקד כל־כך יפה. – שמעת מה שאמרתי!

– מה קורה לך, חבּיבּי? אני לא ילדה קטנה. ואני לא אוהבת את הטון הזה!

ובלבה חשבה: הנה־הנה יוצא המרצע של הגבר המוסלמי הקנאי והאַדנוּתי מן השק האירופי המעודן. למזלם קרבו אליהם הוריה של מרגו, והדיאלוג המושחז הפך באחת לשיחה מרובעת, תרתי־משמע.

בחצות נפרד הזוג הצעיר מן המסובים, שהמשיכו בריקודים ובזלילה, ויצא לירח־דבש קצר בהרים המושלגים של סוּא־אל־עַ’רבּ. אותו לילה היה טוב לאין שיעור מקודמו. שניהם ידעו כבר לְמה לצַפּוֹת. ולא היו כבר אותו בולמוס ואותו כאב ואתה חרדה של הפעם הראשונה. הם קראו לְמה שעבר עליהם במיטה “זַנזַלֶה”, רעידת־אדמה, ומאותו יום ואילך הפכה ה“זַנזַלֶה” למלת־סתרים ביניהם, ביטוי שהעלה ריגוש בלבם וחיוך על שפתיהם.

המריבה נשתכחה מן הרגע שנשארו לבדם במונית השכורה. השפתיים מצאו מיד עיסוק בדברים חשובים מדיבורים. אפילו נוכחותו של הנהג, שזמזם איזה זמר מוזר, לא הפריעה להם. כשהגיעו לפנסיון “ארזים”, שילם החתן לאותו נהג שהזמין מראש ושילח אותו בחזרה לביירות. הנהג חייך חיוך ממזרי כמרמז “הכול יודעין כלה למה נכנסת לחופה”.

– קח לך עוד לירה טִיפּ – תקע לו אבו־סלים לירה מבעד לחלון – ומחק את החיוך הזה מעל פניך!

– אַמרַק, יא סידי! – הצדיע סמיר, התניע ונסע לדרכו.

על קצה לשונו עמדה קללה רוסית עסיסית, ובקושי רב התאפק ולא הוציאהּ על חברו זו היתה מתנתו האישית לחתן.


 

כו מרונים    🔗

אל החתונה התקבצו ובאו כל בני־משפחתה של מרגו, מכל קצות הארץ הקטנה בלט בהיעדרו הדוד פרַנסוּאָה. דווקא הוא, שנחשב למקור גאוותה של המשפחה ולסמכות הרוחנית העליונה בה, בחר שלא להשתתף בשמחה. היתה בכך משום הפגנה עקרונית נגד נישואי־התערובת. הדוד פרנסוּאה היה נזיר במסדר המרוני, חניך מצטיין של בית־המדרש הישועי בסטרסבורג, ולא ראה לנכון להופיע בפומבי בחתונה “מוסלמית”.

דווקא משום כך היה חשוב למרגו, ובעיקר להוריה, לקבל את ברכתו, ולוּ בצנעה, ולוּ בדיעבד. להפתעתה של הכלה לא הביע התן שום התנגדות לפגישה הזאת. קמו איפוא ונסעו אל הדוד פרנסואה במנזר. היה יום יפה של שמש חורפית, הנכנסת כשמן בעצמות. הדרך עברה באזור הררי, שסגנון הבנייה שלו הושפע בבירור מצפון־איטליה ודרום־צרפת. עדרי כבשים ועזים נימרו את צלעות ההרים והזכירו לאבו־סלים את קיבוצי הגליל. הוא שמח להזדמנות ללמוד על העדה המרונית מכלי ראשון; לנסות להבין את עמדותיה ואת מעמדה בתשבץ הלבנוני.

הדוד פרנסואה התפעל מסקרנותו של הפליט המוסלם ועוד יותר מפתיחותו. מורגל היה במוסלמים, הרואים בכל מי שאינו בן דתם “אַהל־אַ־ד’ימֶה”, אזרחים ממדרגה נחותה, מושג עתיק יומין באיסלאם. התעניינותו של החתן בדת ובעדה המרונית קירבו אותו אל לבו של הדוד, ובתום השיחה המלומדת לקח זה את בת־אחיו הצידה ובירך אותה על בחירתה.

– אם כל המוסלמים היו כמותו – לאט באוזנה – לא היינו צריכים לחשוש לעתידנו כלל וכלל.

– בבוא היום יהיו לנו ילדים – פתח אבו־סלים.

– אינשאללה! – נכנס הדוד לדבריו.

– … שאמם, סבם וסבתם מרוֹנים, ומחצית בני משפחתם מרונים; שעל־כן הייתי רוצה לדעת לספר להם על תולדות העדה ועל המסורת שלה.

שביעות רמונו של הדוד פרנסואה ניכרה על פניו המזוקנים.

– העדה המרונית – סיפר, דוחף מפעם לפעם את משקפיו במעלה חוטמו – מונה כשש מאות אלף נפש, אם לא למנות את המהגרים הרבים שהשתקעו באמריקה, באפריקה ובאירופה. אנחנו הגדולה והחשובה בעדות הנוצריות בלבנון. יחד עם המשיחיים האחרים – היוונים־האורתודוקסים והארמנים־הקתולים – אנו מהווים כאן מעט יותר ממחצית האוכלוסייה.

– עצם היווצרותה של לבנון כיחידה מדינית עצמאית – המשיך הנזיר באוזני תלמידו הקשוב – וה“רֶזוֹן דֶ’אטְר” שלה – רצונם הנחוש של המרונים לשמור על הדת המסורת והתרבות שלהם, דבר שהוא בלתי־אפשרי במדינה מוסלמית. האיִסלאם שולל מיסודו את השוויון בין מאמינו לבין ה“כופרים” למיניהם. ורק מיעוט, שמוכן לחיות כאזרחים ממדרגה שנייה, יכול להיקלט בו; דבר שהמרונים הגאים מסרבים לקבלו.

– מתי נוצרה העדה המרונית? – הִקשה אבו־סלים.

– המרונים קיימים כעדה נפרדת מאז המאה השביעית לספירה! שפתם ערבית, אך תרבותם יותר צרפתית מֵערבית, ואין אנו רואים את עצמנו חלק מן “האומה הערבית”. פעם אחת בהיסטוריה הצטרפו המרונים בגלוי לצד אויבי הערבים, והם לא יחזרו על שגיאה זאת; תאמין לי. זה היה בימי מסעי־הצלב. בעקבות מסעי־הצלב קיבּלו המרונים את סמכותו העליונה של הוותיקן, אך מבלי לוותר על ייחודם. עובדה משמעותית ביותר לימינו היא שהאימפריה העותומנית, בתוכה חיו, נתנה לצרפתים עוד בשנת 1555 חסות על העדה המרונית. מאז אנחנו רואים את עצמנו קרובים לצרפת לא פחות מאשר לעולם הערבי.

– כן, שמתי לב – העיר אבו־סלים – שביירות המזרחית קרובה יותר לפאריס מאשר לדמשק. וביירות המערבית קרובה יותר לדמשק. יוצא מכאן פרדוקס לבנוני טיפוסי: מזרח־ביירות קרובה יותר ברוחה ובתרבות לפריס מאשר… למערב־ביירות.

– אמת, נכון הדבר – הסכים הדוד פרנסואה – ביירות המזרחית היא מערבית, וביירות המערבית היא מזרחית. לא במקרה אנחנו מדברים עתה בינינו בצרפתית. כל המשכילים שלנו למדו ולומדים בצרפת. וממשלת צרפת מממנת את זה עוד מימי לוּאי קַטוֹרז (ה־14) במסגרת ה“מיסיון סיוויליזַטריס” שלה, השליחות התרבותית או המתַרבֶּתת.

– ואיך זה משתלב עם השכנים שלכם? הרי הפתגם אומר: “טוב שכן קרוב מאח רחוק”.

– יחסי השכנות שלנו היו תמיד בעייתיים. ב־1820 פרצו קרבות־דמים בינינו לבין הדרוזים. בשנת 1860 טבחו הדרוזים כשנים־עשר אלף מרונים! ואלמלא התערבה צרפת, מדינית וצבאית, מי יודע מה היה הסוף. בהשפעת הצרפתים ובעיקר מאז קיבלו את המנדט על סוריה ולבנון, עם תום מלחמת העולם הראשונה, נוצרה היחידה הנפרדת הקרויה לבנון, במטרה מוצהרת לתת ביטחון ואוטונומיה למרונים ולשאר העדות הנוצריות; למנוע דיכוי והכחדה במסגרת המדינה מוסלמית קנאית. ב־1926 הוכרזה הרפובליקה הלבנונית ונקבעו הסדרים בין העדות. בשנת 1943 קיבלה לבנון עצמאות. שנתיים אחרי זה נוסחה “האמנה הלאומית” ולפיה הנשיא ומפקד הצבא הם מרונים, ראש הממשלה הוא מוסלמי סוני, ונשיא הפרלמנט מוסלמי שיעי. אנחנו ויתרנו על שאיפתנו לחסוּת מערבית, והמוסלמים ויתרו על שאיפתם לשוב אל חיקה של סוריה הגדולה.

– אנחנו היום רוב בלבנון? – הכניסה מרגו שאלה, שהטרידה אותה זה מכבר.

– העליונות המרונית – התחמק הדוד – הובטחה לא בזכות היותנו רוב במדינה, אלא במפורש כדי להבטיח קיום עצמאי מכובד לנוצרים בלב ים גואה של ערבים מוסלמים. לפני שלוש שנים הסכמנו להיות חברים בליגה הערבית, כדי למנוע כל חשש וחשד שנצטרף ביום מן הימים לאויבי האומה הערבית, כמו בימי הצלבנים. זה אינו הופך אותנו לחלק מן האומה הערבית, חלילה, אלא לבעל־בריתה.

ולאחר היסוס וליטוף זקן מהורהר וממושך הוסיף:

– ואם לא ניזהר, לבן־חסותה.

– אם כן, במקום להיות “אַהל־אַ־ד’ימֶה” כיחידים, אתם עלולים להיות כאלה… כעֵדה במדינה?

– עלולים, כן. המוסלמים לוחצים וילחצו. מבפנים ומבחוץ. הם רוצים לשַערב אותנו כליל. סוריה רואה בנו מחוז, שנותק ממנה בקנוניה של מעצמות זרות. אנחנו נאבקים על זכותנו להיות קשורים לצרפת, לאירופה ולמערב באותה מידה שמקומנו קושר אותנו לערבים ולמזרח.

– לחיות בשני עולמות – העיר אבו־סלים. נימה של ספקנות נשמעה בדבריו.

– כבר מאות שנים שנו חיים בשני העולמות האלה – הרים הדוד פרנסואה את קולו – ביירות זו היא התגלמות הדו־קיום בין שני העולמות הללו. אנחנו איננו מוכנים לחיות כמו הקוֹפּטים במצרים. איזה זכויות יש להם, כעדה? מה נשאר ומה נשמר מתרבותם? ממורשתם?

– ואתה מאמין שתוכלו להמשיך לחיות כך? עוד מאות שנים?

– אם לא תתחזק המגמה הרצחנית, שבה התחילוּ שֵייך פִּיֶר (ג’וּמאייל) ומֵרעיו. הם הקימו פַלַנגוֹת, צבא פרטי או חמולתי; תהליך שיגרור בהכרח הקמת צבאות פרטיים נוספים. וכשיֵש צבאות, יש קולונלים. וקולונלים זקוקים למלחמות כמו שקברנים זקוקים לגוויות. הלוואי ואתבדה.

– מה קרה לאופטימיות המפורסמת שלך – שאלה מרגו וצחקה – תמיד אמרת שאנחנו “שוויצריה של המזרח התיכון”.

ואבו־סלים ניסה למשוך את בן־שיחו בלשון:

– אתה הזכרת דמיון ביניכם לבין הקוֹפּטים במצרים. היהודים הציונים בפלסטין, שגירשו אותי ואת בני־עמי מן הבית, כותבים בעיתונים שלהם, שגורלם באזור הזה דומה לשלכם, ושביום מן הימים תיתנו יד זה לזה.

– יד זה לזה? ידנו מושטת לכל מי שידו לא טומאה בדם נקיים. אבל לעולם לא נסתכן בברית נגד העולם הערבי. זו תהיה התאבדות. התנועה הלאומית הערבית מתעוררת מתרדמה ממושכת לעינינו. ומי אנחנו לעומתה. הזבוב יכול לשגע את הפיל, אך לא לנצחו.

אבו־סלים נראה מהורהר. הדוד פרנסואה החליק על זקנו, טפח על שכמו של זה והמשיך:

– אין לך מה לדאוג. אנחנו לעולם לא נצטרף לאויביכם בנפש. גם אם איננו ביני האומה הערבית, גורלנו קשור עמה לטוב ולרע. לבנון היא מדינה ערבית. מדינה ערבית אינה בהכרח מדינה מוסלמית; וזאת אנחנו מנסים להוכיח לשכנינו, מכל הצדדים. וכדי להוכיח זאת ולהישרד אסור לנו להצרף לאויבי הערבים.

– מסובך – העיר אורח בקצרה. ונאנח.

– גם המעשה שעשיתם שניכם הוא עניין מסובך, לא־כן? אך יש בו אתגר.

הוא סקר אותם בחיבה גלויה והמשיך.

– תדעו ותזכרו שאני מעריך את האומץ שלכם, גם אם הייתי מעדיף שהדברים יתפתחו אחרת. ברכתי תלַווה אתכם באשר תלכו. ואני מניח שתלכו, במוקדם או במאוחר. לבנון אין כמוה, אבל אין היא כַּר מִרעה ליצוּר שמחציתו יעל ומחציתו עז.

מרגו קמה ונשקה לדודהּ על שתי לחייו. אבו־סלים לחץ את ידו בחוזקה בין שתי ידיו. לרגע חשב לנשק את ידו, אך לא ידע איך יתקבל הדבר.

– מה שלמדתי ממך היום – אמר – אנצור בלבי.

ובמכונית, בדרך חזרה לביירות, חיבק אבו־סלים את אשתו הצעירה ואמר לה:

– כמה חבל שאנשים חכמים אינם מגיעים לפוליטיקה. ומשאירים אותה לבינונים שאפתנים.

הוא לא ציפה לתגובה, והופתע כשזו באה.

– החכמים – אמרה מרגו ונאנחה – פקחים ופכחים מכדי להשתכר מן הכוח הכרוך בפוליטיקה.

– הדוד שלך הוא באמת משהו מיוחד – נטל הבעל לעצמו את זכות המלה האחרונה.

והיא חייכה, הנהנה בראשה וליוותה בעיניים אוהבות את הנופים ההרריים השלווים שחלפו על פניהם.


 

כז קשה כשאול    🔗

מתנתו הכפולה של סמיר לחתונת חברו – ההסעה חינם לירח־הדבש והשתיקה ששתק לו לזה – “שרפה” את סמיר כבן־בית אפשרי בדירת הזוג הצעיר. נותרו אפוא שניים, שמרגו ידעה והכירה כידידו ובני עירו של בעלה. למירו היה קשה לראות את הזוג הצעיר באושרו מבלי להיזכר בבת־שבע שלו ובקורבן שהוא מקריב בעצם שהייתו כאן. היחיד ששמח לכל הזדמנות של ביקור בביתו של אבו־סלים היה יוּסף־אפנדי, שהיה זקוק לקרבתה, לשיחתה ולחיוכה של אשה. למרות השם שיצא לו כסוס־הרבעה, היה משהו עמוק יותר ביחסו לנשים. לא שהיו לו מעצורים בדרך למיטה או לגורן, אבל הוא היה רודף נשים במובן זה, שהעדיף חברתן של בחורות על זו של בחורים. תמיד. ביכר דברי־הבלים ורמזוזי־חיזורים שבינו לבינה על ויכוחים של גברים על אודות הבלגה, חלוקה או מרקסיזם. סביב המדורה היית מוצא אותו תמיד ראשו על ירך נערה או גבו סומך גבה, וכשהפוֹליטרוק היה חוצב להבות בשבח ההעפלה ובגנות הפורשים, היו עיני בחורנו תרות אחר מִפתחי־החולצות מעל וגומות־המִפשעות מתחת, גומות חן וחסד שחמקו מן הגומי של המכנסים הקצרצרים וקרנו רכּוּת משַגעת.

עם נערות שנטו לשיחה עיונית רעיונית, כמו אותה ניבה שדיקלמה באוזניו את דברי המשורר שמעונוביץ': “אתה השואף לצדק ויושר, הֳיֵה חזק! היה חזק – והיית ישר, והיית צודק!” וקראה תיגר עליהם – עם נערות כאלה היה מוכן אפילו להיכנס לוויכוח עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם אצלן מה שקרא בעיניהן שהן אינן רוצות, ולמרות שלא נגע בהן אלא במבט, ביקש את קרבתן שוב ושוב. יופיָן הִרווה את צמאונו, וקולן נעם לו, עם ניע־שפתיהן וברק־עיניהן וריח־שערן הלך לישון שאנן.

מכאן יובן מה קשה היה לו בביירות זו, שאפילו בבתי־הקפה שלה גברים יושבים עם גברים, ולפלסטיני פליט שכמותו הסיכוי למצוא שיג ושיח עם אשה או נערה שואף לאפס. הנשים המופקרות הנקנות לשעה לא משכו את לבו של הגבר שבע־האהבים; לא בשלב זה, על־כל־פנים. הן יכלו לענות על צרכיו הבסיסיים, הארציים, אבל לא על מה שהוא חיפש – וידע פעם למצוא – בנשים. אוזן קשובה ונפש רגישה ומלה רכה ורמז של חיבה לא היו מן התכונות, שניתן היה לקנות בבתי־הזונות של ביירות. אף לא בבתי־הקפה ובאולמות ההימורים שלה.

מבלי שנתן דעתו על התוצאות, נמשך יוּסף־אפנדי אל ביתו של חברו, שם מצא בת־שיחה כלבבו. לא היתה לו שום כוונה ללכת מעבר לזה, ולוּ צעד אחד קטנטן. כיוון שהוצג בפניה רשמית כחברו של אבו־סלים, לא היה בכך שום הפרה של נוהלי הקונספירציה. וכיוון שראה בעיניו של אבו־סלים ושמע ממנו פעם ופעמיים שהלה אינו שָׂשׂ לשתפו בחברתה של כלתו, בחר לו יוּסף־אפנדי שעות שידע היכן ובמה עסוק ידידו, כדי לערוך את ביקוריו. היו שותים כוס תה וטועמים ממאפי ידיה ומשוחחים על הא ועל דא; ומרגו, שראתה בביקוריו דבר המובן מאליו ואפילו נהנתה בחברתו, סיפרה לבעלה על ידידו המשעשע. כשהבחינה בתגובותיו הנזעמות החשדניות של זה, התחילה נמנעת מלספר. וכיוון שלא ראתה שום פסול בביקורי יוּסף־אפנדי ובהתנהגותו, לא מנעה בעדו. אם עודדה אותו בחיוך או בהקשבה דרוכה – בל ייחשב לה הדבר לחטא. אלוהים בוודאי יסלח לה.

אך גבר אינו אלוהים. וגבר קנאי ולחוץ לא כל שכן. כיוון שאהב אותה עד מאוד, וכיוון שחשש מפליטת־פה בעידנא דריתחא שתסגיר אותו ואת סודו בידיה, הִפנה את כל זעמו לעבר חברו־יריבו.

הדבר הגיע לשיא בשבת אחת, שבה נסע אבו־סלים עם סמיר לטריפולי, כדי להכין תוכנית־מבצע מפורטת לפיצוץ בתי־הזיקוק. כחמישה קילומטרים מצפון לג’וּניה, למרגלות חומת ההר, אירע תקר בגלגל. הם החליפו גלגל והמשיכו צפונה, מחפשים מוסך שבו יתקנו את התקר, על כל מקרה שיבוא. המוסכים שבדרך היו כבר סגורים לקראת סוף השבוע. התייעצו השניים והחליטו לדחות את הנסיעה ליום שני, ולא להסתכן בלא צורך.

– ממילא יעברו שבועות וחודשים מיום שנגיש את התוכנית ועד שנקבל אור ירוק – רטן סמיר.

– שום דבר לא בוער – הסכים אבו־סלים.

– אני מקווה שלא תוכל לומר זאת על בתי־הזיקוק לאחר שנטפל בהם – התלוצץ סמיר.

סמיר הוריד את חברו בפינת הרחוב, כדי לא להיראות מן החלון של הדירה החדשה.

אבו־סלים מיהר אל ביתו, שלף את המפתח מכיסו והפתיע את מרגו, לובשת סינר ומחזיקה פרימוס, שיוּסף־אפנדי מנסה לתקנו. הם עמדו משני צדי השולחן במטבח, ושם מגע לא היה ביניהם, אך עיניו המופתעות והנרגזות של אבו־סלים שחזרו לפניו את הצמד הלזה רוקד בנשף החתונה, כשגופה הדק של מרגו לפוּת בשלי כפותיו הענקיות של יוּסף־אפנדי, אחת מגששת מן המותניים הצרות ומטה, והשנייה מטפסת מעלה. כפות־הידים המושחרות מן הפרימוס והאצבעות הארוכות והגרומות, שנהג זה לפוקק בהפגנת גבריות, היו לעיני הבעל כבַד אדום לשור בזירה. כמעט שהתפרץ על הפולש בקללה עברית עסיסית. נשך את שפתו התחתונה והפליט ברוגז:

– מה הוא עושה כאן, מרגו??

– הקדמת לחזור. מה קרה? אמרת שתשוב בלילה.

– שאלתי אותך מה הוא עושה כאן!

– מדוע אתה לא שואל אותי? – אמר יוּסף־אפנדי מתונות – באתי לבקר. ושמחתי לעזור.

– באמצע הבישול התקלקל הפרימוס. ומזל שיוּסף הגיע. אבל אתה טרם השבת על שאלתי.

יוּסף־אפנדי היה כבר מסבל את ידיו, מסבן ושוטף ומריח, שוב ושוב. אבו־סלים פכר את ידיו והסתכל בשניים המיתממים בעינים מזרות אימה.

– בוא תצא אתי – טלטל ראשו בכיוון לדלת – יש לי משהו להגיד לך. בארבע עיניים.

ובמורד הרחוב, לאחר שצעדו בשקט מתכננים ומשננים מה יגידו וכיצד ישלטו בעצמם, פתח יוסף אפנדי ואמר:

– אני נהנה בחברתה של מרגו. לא אכחד. אבל אני נשבע לך שאין לי שום כוונה לא טהורה. במה אתה רוצה שאשבע לך? בחיי אדוֹנָי וספר התורה…

השבועה הילדותית הישנה העלתה חיוך על־פני השניים, אך לא פרקה את מה שהעיק על רוחו של אבו־סלים.

– תראה, חבּיבּי, בלי להיכנס לפרטים: אינני רוצה לראות אותך נהנה בחברתה של אשתי! מובן? מהיום והלאה ביתי הוא מחוץ לתחום לגביך.

– אתה נפלת על הראש?

– הסבך מספיק גדול בלעדיך. ואני מציע לך לקחת את אזהרתי בכל הרצינות. אם אראה אותך שנית “נהנה” בביתי, אני עלול להשתמש באקדח שהבאת לי כשהגעת הנה. ואתה יודע שהוא במצב טוב.

– אני רואה שאתה במצב לא טוב. חבל לי עליך.

אבו־סלים התעלם מדברי יוסף, כאילו לא נאמרו כלל.

– ולהבא גם אני אשמח לראות אותך כמה שפחות הקשר בינינו יעבור באמצעות מירו. ואיפה תמצא לעצמך “הנאות”, זה לא ענייני.

מרגו ציפתה לבעלה בדאגה ובעצבנות.

– אינני מבינה אותך – התריסה נגדו בעודו על הסף.

– יבוא יום ותביני.

– אני רוצה להבין עכשיו.

– ואני רוצה עכשיו לאכול וללכת למיטה. אם לא אכפת לך.

– אם היית נותן לו לגמור לתקן את הפרימוס, הייתי מחממת את החצילים הממולאים.

– אני מוכן לאכול אותם קר.

וכשניגשה למטבח וגבה היה אליו, הֵעֵז ואמר:

– את יודעת עד כמה אני אוהב אותך. כמו משוגע. תצטרכי להתרגל לזה, שבאותה המידה אני מקנא לך.

היא לא ענתה לו ובּלִבּה אמרה: כשהתחתנתי עם מוסלם, הייתי צריכה לדעת. הם תמיד היו ויהיו כאלה, קנאים. בכל משמעויותיה של המלה. תן לי, אלוהים, את הסבלנות לחיות עם זה.

וכדי להפיג את המתח ולהסיט את הנושא אמרה לו:

– אתה יודע, מאז הביקור אצל הדוד פרנסואה אני מחפשת הזדמנות להשלים מה שהוא השמיט מהסקירה שלו. לא רציתי לומר זאת בנוכחותו, כי אני יודעת את רגישותו לנושא. ומאז היינו כל־כך עסוקים בסידור הדירה, שלא יצא לנו לדבר.

– לְמה את מתכוונת?

– יש חוג מסוים בעדה המרונית, שהדוד אינו מחשיב ואינו מחבב. וזאת בלשון המעטה. גם אני איני מסכימה אתם, אך אני יודעת שבלעדיהם התמונה לא תהיה שלמה.

– ומנין את יודעת עליהם?

– שמעתי קורס באוניברסיטה הצרפתית סן־ז’וֹזֶף, היה שם מרצה מבריק, שמילא אולמות בהרצאותיו, והוא ייצג את הדעה שהמרונים הם צאצאי הפיניקים הקדומים, ואין ביניהם ובין הערבים דבר. הוא טען שההתקרבות שלנו לערבים עלולה בטווח הקצר להביא אותנו להידמות להם, ובטווח הארוך – להיטמע בתוכם, וזה יהיה סופנו כעדה. לדבריו הם מחכים ליום, שבו יוכלו להפוך את כנסיותינו למסגדים ואת נשינו לרעולות־פנים. משפט אחד שלו אני זוכרת עד היום: “הם לא יסבלו נטע זר וזקוף בתוכם;” על־כן עלינו להבהיר להם שאנחנו לצדם – אבל לא בתוכם.

– מעניין. מעניין מאד. והוא לא הזכיר את החבורה הזאת משום שהוא לא מעריך אותה או מתוך התחשבות ברגשותי?

– משתי הסיבות כאחת, אני משערת.

– לא סיפרת לי ששמעת הרצאות באוניברסיטה.

– יש לי בשבילך עוד הרבה הפתעות.

רצה לומר לה: גם אצלי, יַא עיוּני, שמורה בשבילך הפתעה קטנה; ולא אמר.


 

כח תפנית    🔗

ושוב נתכנסה חבורת המפקדים הפעם בקיבוצו של אחד מהם, שסבל מכאבי־גב ונאסרו עליו נסיעות. כיוון שהפגישה היתה סודית, לא ידע עליה איש חוץ מן האחראי על הביטחון באותו קיבוץ – איש־אשכולות ואיש־ציבור ידוע ברבים. הוא בחן את הבאים בעיניים של אח גדול וחשב בלבו: איזה צירוף מוצלח! האחד מיטיב לנתח, השני מיטיב לנסח, השלישי מיטיב לנגח, והרביעי מיטיב לנפח; וחברנו על כולם מנצח. קיבל אותם בחמימות בלחיצת כתף איתנה והִפנה אותם ל ה“מַדאפֶה” שבפאתי הקיבוץ, שם חיכה להם שכוב למחצה האיש עם כאבי־הגב.

החברים לא פשטו את מעיליהם הכבדים ואת כובעי־הגרב שלראשיהם. תנור הנפט הקטן חימם רק את הידיים הקרות, שהושטו אליו בין שפשוף לשפשוף. שביל אריחים צר הציל את נעליהם מן הבוץ הטובעני. השמים היו נמוכים ואפורים, כגיגית ענק שנכפתה על העולם. המַדאפֶה היתה פעם מקום אירוח לערבים השכנים, שבאו אל המוכתר של הקיבוץ או אל איש־הביטחון בעניינים שבינו לבינם. משהחלה המלחמה, נשתלטה בה עזובה. לקראת הפגישה הזאת עשו בה מעט סדר, אך האבק וקורי העכביש העידו עד כמה נתארכה המלחמה.

עד שהגיע אחרון הקרואים שוחחו מעט על ענייני דיומא.

– מה אמרו בחדשות?

– שלשת אלפי מצרים נצרים פונו מכיס פלוג’ה. בהסכמתנו. זה יקדם את שיחות שביתת־הנשק ברודוס.

– אני מקווה שהם יודעים מה שהם עושים, שם למעלה. שהם מבינים עם מי יש להם עסק.

– ב“דבר” כתוב שמחר מתחיל משא־ומתן על שביתת־נשק עם לבנון. בראש־הנקרה.

– שמעתי שגם הסורים יצטרפו לשיחות. אגב, פגשתי כמה מן השבויים שלנו שחזרו מעבר־הירדן. הסיפורים שהם מספרים…

– אני מקווה שנגמור כאן מהר – אמר יו"ד – יש לי שני כרטיסים לקאמרי הערב. “כולם היו בני”.

– אני לקחתי את האשה בשבוע שעבר לראות את מרגלית ב“החייל האמיץ שווייק”. שחקן בחסד עליון! “מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל…”

החבר’ה הולכים לתיאטרון, הרהר שי"ן, ומדברים על תיאטרון. סימן שהמלחמה באמת מתקרבת לסיומה.

כשנכנס אחרון הקרואים, נתקבל בקריאות “אהלן וסהלן” ו“חשבנו כבר שלא תגיע” ו“מה העניינים, יא שייך?” והישיבה החלה. הסעיף הראשון על הפרק היה הקרע בין אבו־סלים לבין יוסף אפנדי. פתח שי"ן ואמר: – כשאישרנו לאבו־סלים להתחתן עם בחירת־לבו המרונית, חשבנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון, או אם תרצו את הבלתי־נמנע, והשלינו את עצמנו שסגרנו את הפרשה. מסתבר שפתחנו תיבת פּנדוֹרה.

– תיבת בַּנדוֹרה (עגבניות) – העיר מישהו והעלה חיוכים על־פני כל היושבים, כפופים ועטופים.

– המתח בין החבר’ה – המשיך שי"ן – הגיע לשיאו. עם שניים מהם העניינים עשויים להסתדר עם הזמן. אך אם אני קורא נכון את תוכן המברקים האחרונים, ואם נשים לב גם אל מה שבין השורות, אין מפלט מן המסקנה, שיוסף־אפנדי ואבו־סלים אינם יכולים להמשיך לעבוד בעיר אחת; אולי אפילו לא בארץ אחת.

– אפשר לראות את המברקים?

– בבקשה. תעבירו אותם.

נשתררה דומייה. המברקים עברו מיד ליד. לנגד עיניהם עלו ארבעת החבר’ה המוּכרים היטב. רק מרגו היתה בבחינת נעלם. כל אחד ראה אותה בדמיונו בצורה אחרת.

– יש אפשרות להעביר את יוּסף־אפנדי לדמשק. סמיר יעביר אותו במונית. ובא לציון גואל

– ויש אפשרות להעביר את אבו־סלים ו“רע־יתו” למקום אחר.

– הרחקת הנערה מבית הוריה דווקא נראית לי. הקרבה היתרה בשלב זה עלולה לסבך. אולי אף לחשוף.

– אבל הרי לא יעלה על הדעת להעבירם לדמשק או למצרים. נצטרך לארוג סיפור עבה ומורכב ביותר למה הפליט הפלסטיני לוקח את כלתו הטרייה ומהגר. המשפחה לא תקנה את זה, ואת הנערה קשה יהיה לשכנע. היא מצטיירת לי כאחת שמבינה עניין. ששואלת שאלות.

– נדמה לי – פתח נו"ן והחליק בכפו על סנטרו – שיש לנו כאן הזדמנות־פז לנסות מהלך מורכב ומיוחד. אני מניח שהנערה תלך אחר בעלה לכל מקום, בעיקר אם העניין יתחיל בירח־דבש שדוֹד עשיר מציע לזוג בפאריס. כל נערה מרונית חולמת על פריס.

– מה עניין פריס לכאן?

– תן לו לדבר.

– תשמע עד הסוף ותבין. נציע לאבו־סלים לצאת עם המרגו שלו לכמה שבועות של ירח־דבש דחוי בפריס. נצמיד לו דוד עשיר. שם יגלה לה למרונית הקטנה שלו את כל הקלפים. יש אפשרות שיהיה משבר והיא תברח הביתה. לא נעים. אבל גם לא נורא. ימצא לו אחרת. סביר יותר להניח, שהיא תסכים להצעה שלו לבוא אתו לארץ ולהחליט כאן, לאחר ניסיון, אם ברצונה להתגייר ולחיות עמו עד כאן פרק ב'.

החבר’ה נעו על מקומם, פתחו כפתורים במעילים. שניים מהם שמטו את כובע הגרב מן הראש והלבישו אותו על הברך. היתה הקשבה דרוכה.

– פרק ג' יתחיל כשלאחר גיור, ואולי לאחר לידת סלים או לימה (שלמה או שולמית), נציע להם לשוב ללבנון אל חיק המשפחה, לספר שם על טיול ונדודים פה ושם באירופה, ולהתחיל לעבוד בשבילנו תחת כיסוי מושלם. בהסכמתה ובהשלמתה המלאה, כמובן.

– אתה מעריך את הנערה או פחות מדי או יותר מדי. אינני יודע בעצמי. גם אני מכיר את המנטליות של הנערה המזרחית המצויה. אבל מנין לנו שמרגו זאת היא מן הזן המצוי< מה שאתה מציע זה ללכת על הימור גדול.

– זה חלק מהמקצוע. סיכון גדול וסיכוי גדול תמיד כרוכים זה בזה.

– הסיכוי כאן כל־כך מפתה, שהייתי נוטה להסתכן. לחיות בביירות כחלק אינטגרלי ממשפחה מרונית מעובדת, ולא בולטת מדי, מה יכול להיות טוב מזה לאיש שלנו?!

– אתה מדבר על להסתכן כאילו אתה הוא שמסתכן. בחייו של אבו־סלים ובאושרו אנחנו משחקים.

– בחייו ובאושרו – כן. “משחקים” – לא! אנחנו דנים בכל כובד האחריות. כל צעד ייעשה בהסכמתו.

– “הסכמתו” שתינתן או שתיחלב?

– אתה רפתן, לא אני. ראית פרה שנותנת חלב בלי שלוחצים?

– רגע אחד, אם תסכים ותבוא אתו ארצה, מה נעשה בהם כאן, עש שתבשיל הנערה? היכן יחיו?

– היא תגיע כעולה חדשה מלבנון שבחורנו פגש באירופה. נסדר להם מקום במושב של עולים מארצות המזרח. סמוך לאולפן. וכך היא תבדוק אם היא יכולה ואם היא רוצה להחיות כיהודיה וכישראלית.

– ומדוע לא בקיבוץ?

– קצת יותר מסוכן. מי כמוך יודע עד כמה קשה לשמור סוד בקיבוץ. אבל אני לא פוסל זאת כאשפרות. נשמע מה יאמר על כך בעל־הדבר.

– אתם רצים מהר מדי בשבילי. אם רוצים את אבו־סלים לאורך ימים ושנים כאיש שלנו בביירות, מדוע שלא נרחיק את יוּסף־אפנדי מעל פניו ונשאיר אותו להכות שורשים שם, כפי שהתחיל?

– אנחנו כולנו מכירים את אבו־סלים. הוא יכול לחיות בשקר עם אשת־חיקו שנה, אולי שנתיים. לאורך שנים ובעצם מדובר בחיים שלמים – הוא לא יחזיק מעמד כך. יוולדו להם ילדים. רק עם אשה, שיודעת ומקבלת ושותקת, יכול בחור כמוהו להשתקע שם…

– ולהביא לנו תועלת אדירה!

– אני קונה את הרעיון. השאלה היא אם אבו־סלים יקנה אותו. הייתי רוצה שלא יופעל עליו שום לחץ. יש גבול למספר המסכות שאִתן יכול אדם לחיות עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש־מאות שישים וחמש יממות בשנה.

– נתקשר ונציע ונשמע איך יגיב. לפריס יצטרך לנסוע אליו אחד מאתנו.

– יימצא מתנדב שיקבל עליו את “דין התנועה”.

– סיכמנו?

– נראה לי שסיכמנו. מישהו רשם פרוטוקול?

השאלה נשארה ללא מענה.

בג’יפ הצבאי, בדרך לתל־אביב, פתח האיש שליד ההגה ואמר, מדבר כאילו אל עצמו:

– יש לו נתוני פתיחה טובים לאבו־סלים שלנו. אם ניתן לו הכשרה צבאית מעולה, הכי טובה שיש, יוכל לעלות בתוך הכוחות המזויינים של המרונים הללו… עד לצמרת.

הוא סקר מזוית עינו את שותפיו וכשראה שכולם דרוכים וקשובים, המשיך:

– באורך־רוח ובהשקעה נאותה ניתן לו להכות שם שורשים; אחר כך להצמיח כנפיים. ובבוא היום…

מטח גשם עז, מלווה בברד, ירד לפתע כמאיים לטבע את הג’יפ על יושביו. חבטת הברד בברזנט קטעה את הדובר. הוא היטה את ראשו קדימה, מנסה לראות מה לשפניו מבעד למסך הגשם.

– תאמינו לי שאני לא רואה לאן אני נוסע – אמר ופלט קללה עסיסית.

– סע לאט – נשמע קולו של מישהו מאחור.


 

כט חלום ושברו    🔗

פריז המשוחררת קיבלה את הזוג הצעיר בבַּגֶט פריך וגבינות דשנות, בבתי־קפה הומיים ובמֶטרוֹ יעיל וזול. תוך שלוש שנים הצליחה העיר להתנקות מן החלאה הנאצית ולשוב אל הז’וּאָה־סה־וִוְר – שמחת־החיים – האופיינית לה. מרגו סיפרה לבעלה כיצד, כנערה רכה, פרצה בבכי מר כששמעה ברדיו על כיבוש פריס בידי הנאצים. זו היתה חוויה מסעירה שלא נשתכחה ממנה מאז. בבית־הספר למדה מרגו על פריס ועל צרפת כאילו היו בירתה ומולדתה. הרבה דקלומים שלמדה בעל־פי בלִיסֶה התחילו במלים “אבותינו הגאלים…”

הדוד העשיר עדנאן השאיר להם מכתב במלון, ובו התנצל שלא יוכל לקבלם אישית, וזאת בגין עסקים חובקי־עולם שאינם מותירים לו פנאי. אל מכתבו הוא צירף מכתב רשמי אל מנהל הסניף השכונתי של בנק “קרֶדִי לִיוֹנֶה”, ותוך שעה קלה קיבל אבו־סלים פנקס שֶקים ממנהל הבנק, שהודיע לו מה סכום־הגג העומד לרשותו. הדוד המסתורי הִפנה את הזוג הצעיר למלון צנוע ברובע הלטיני. כששמעה מרגו שמדובר במלון “רָסִין” ברחוב רסין, היא קפצה משמחה. רסין היה הסופר האהוב עליה. היא התחילה לדקלם מונולוגים שלמים, מחורזים, מן המחזה “פֶדרָה”, שעליו נבחנה לבחינות הבגרות. אבו־סלים היה מלא התפעלות.

היה זה מלון משפחתי צנוע בלא מעלית, עם חדרים ספורים ודיירים קבועים. הם קיבלו חדר ציורי בעליית־הגג, שאליו עלו במעלות עץ צרות. התקרה היתה משופעת לצד אחד. על הקיר היו ציורי ציד אפרוריים. אל החדר היו צמודים שירותים, ובהם בִּדֶה וכיור. לצד הכיור עמדו קערה וקומקום מצופים אֶמַאיל לבן לרחיצת ידיים ופנים. המגבות היו חדשות המיטה היתה עתיקה, רחבה וכבדה, אך רכּוּת המזרן והכר המגולגל כנקניק שבו את לב הזוג, שהסתער עליהם מחובק ומחושק. מיטת־העץ חרקה תחתיהם, וקרשי הרצפה חרקו תחתיה. התנשמויותיהם בקעו מבעד לקירות הדקים. אך הם לא שמו לב והמשיכו בשלהם עד כְּלוֹת. בפריס הכול מותר. וממילא איש אינו מכיר אותם בעיר הזאת.

שבוע ימים התרוצצו כסהַרורים, גומאים מרחקים וגומעים את יופיהּ של העיר עד שיכרון. עם מפה ביד ושמחה בלב היו יורדים אל הרכבת התחתית וכובשים בעיניים ובמצלמת “בּוֹקסָה” את נפלאות העיר, שניצלה בנס מן המלחמה הכבדה. לא היו ימים יפים לאבו־סלים כאותו שבוע נטול־דאגות ועמוס־חוויות בפריס שבין חורף לאביב. ומרגו לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. חלומות־הנעורים שלה התגשמו, יד ביד עם בעל אוהב, באולמות הלוּבר ובגני הטיולֶרי, בשיט על הסֵין ובשוטטות לאורך הבּוּלווארים המפורסמים, ששמם בלבד מעלה זמר על השפתיים. יותר מכל נמשכה אל הכנסיות הנהדרות המשכרות עינים בוִטרָאז’יהן ואוזניים בעוגביהן. נוֹטר־דם. סן־שַפֶל. סַקרֶה־קֶר. וכנסיית סן־סֶווֶרֶאן שבסמוך למלון, מרחק הליכה לאורך סן־זֶ’רמֶן. ובלילות – המיטה הרחבה הבולענית והגופות המיוגעים והמיוזעים שבעי מראות ומזונות, רעבים זה לזה וערֵבים זה לזה מדי לילה בלילו.

אבו־סלים דחה מיום ליום את גילוי הסוד, מחשש פן יתעוררו שניהם מן החלום המופלא. אך משהגיע יום השנה לצאתוֹ מחיפה לביירות, החליט שזה היום ואין לדחות עוד. הוא נאחז בתאריך כאילו יש בו משהו מאגי. זימן אפוא את עצמו ואת רעייתו אל גני וֶרסַאי המקסימים, השקטים והמרוחקים, ושם – על מרפסת הצופה גנים ופסלים, דשאים ואגמים, הוד רוגע אין־קץ – פתח את פיו וסיפר את סיפורו.

מרגו נשענה על מעקה האבן הצונן ונשימתה נעצרה. אילו היה מספר לה שהוא יצור מן החלל שנחץ בצלחת מעופפת, לא היתה נדהמת יותר. הוא סיפר וסיפר. מלותיו ירדו על רקותיה כמהלומות. מדי פעם בפעם נדה בראשה מצד אל צד ומלמלה: “אני לא מאמינה… אני לא מאמינה…”

עיניה התחמקו מעיניו. ידו שהושטה אל ידה נדחתה. עיניה בוהות בפסל של קוּפידוֹן העבירה בזכרונה את כל הפגישות והמגעים ביניהם, שהוארו מעתה באור חדש, מסנוור. כל מה שנעשה וכל מה שנאמר קיבל עכשיו פירושים ופירושי־פירושים. “הוא שיקר לי, שיקר לי, שיקר לי”, התנגן פזמון באוזניה בקצב תופים מונוטוני “אבל לא היתה לו ברֵרה”, השיב קול הגיוני חלש ומרוחק. זר.

שנאה לציונים התוקפנים ודעות קדומות על היהודים הערמומיים עלו מתהומות־נפשה ונתקלו באהבה גדולה אל האיש, שגאל אותה מבדידותה, מחרדותיה ומבתוליה. היא גילתה לו את כל סודותיה, חשפה בפניו את תהומות־נפשה; והוא שיקר ושיקר; במצח נחושה. איך יכלה לתת בו אמון? איך תוכל לתת בו אמון??

היא יכולה לעזוב אותו ולשוב אל הוריה. בבושת־פנים. גרושה ומרומה. משומשת. דחויה. מי ירצה בה במצב זה? האם תמצא בעצמה כוחות־נפש להתחיל בחיים חדשים, בלעדיו? לא. אין שום סיכוי! הרי הפּרידה מאַנטוֹן כמעט שמוטטה אותה; ומה בסך־הכול היה ביניהם. פרידה מאבו־סלים כמוה כגסיסה, כנפילה מִצוּק. היא לא תעמוד בזה.

והוא מדבר ומדבר. הדברים נכסים לאוזניים, לא ללב. מחסום סמוי בין האוזן ללב. קולו נשמע לה זר. מאיים. מסוכן. מכוער. הוא סוכן ציוני. מרגל. שליח השטן. אפשר שלא היתה מגיעה עד הלום, אלמלא הורידה מעל חזהּ את הצלב שהיה תלוי שם מִילדוּת. מאז התחילה עם ה“מוסלם” המזויף שלה, הסירה את הצלב. ופתחה פתח לשטן. חדירותיו אליה, היה בהן מן הכובשנות והתוקפנות והדורסנות, שבהן הצטיינו הציונים הללו. והנטישה הבוטה שלאחר מעשה. אני את שלי עשיתי; יעני קיבלתי. תחילה הבטישה המכאיבה בחיפזון מן השטן, ואחר־כך הנטישה המעליבה. הנחירות השבֵעות.

עיטוש קל שלו משך את עיניה אליו. במרחק זרוע ממנה עמד אותו בחור יפה־עיניים ועדין נפש שהכירה. הוא ולא אחר. אם שליח השטן הוא, תחפושתו מושלמת; משחקו גאוני. איך אפשר להאמין שהבחור הזה מרגל? מחשבה פרועה התגנבה לראשה: היא תקרא לכל האנשים המטיילים כאן בגנים סביב ותשאל את פיהם במה עוסק האיש שאִתה. אם יהיה אחד שיאמר “מרגל” – אז הוא מרגל; והיא עוזבת אותו. אם אף אחד לא יעלה אפשרות זאת על דעתו ועל שפתיו – אז הוא אינו מרגל; והיא תלך אחריו. באש ובמים. איזה שטויות!

היא עצמה את עיניה בכף־ידה ונזכרה איך אתמול, בשעה זאת, נסעו במֶטרוֹ, ופתאום ראו שהם בתחנת ה“בסטיליה”. "בואי נרד לראות את הבסטיליה, אמר לה. האם היתה לו איזו כוונת־זדון? איך אפשר לדעת? הם ירדו מן התחתית ועלו על־פני האדמה והסתכלו סביב ולא ראו שריד לבסטיליה. עצרו עוברים ושבים ושאלו: “היכן הבסטיליה?” והללו הסתכלו בהם בתמיהה. חשבו שהם מטורפים. עד שאחד נתאזר בסבלנות והסביר לתמהונים הצעירים: “הבסטיליה נהרסה לפני מאה וחמישים שנה, ילדַי!” והם צחקו וצחקו. לטפשותם. לתמימותם. ואולי האיש ההוא לא עבר שם במקרה? אולי לדברים שלו היתה משמעות כפולה? אולי הוא “אחד מהם”? מדוע קרא להם “ילדַי”?

האומנם תמים הוא, הבחור הזה שאינו מפסיק לדבר? האומנם חשב אותה לפתיה כזאת, שתלך אתו מדת אל דת, מארץ לארץ, מתרבות לתרבות, מאוהב לאויב? הוא מדבר עכשיו על פלסטינה שלו. על מדינת היהודים שזה עתה קמה. בדם ואש ותימרות עשן. ועתידה להיות אור לגויים. לבעלת־ברית למרונים. היהודים הללו ויומרותיהם. יהירותם. מה לה ולהם? מה לה ולו?

היא נתנה לו הכול. את גופה. את תומתה. את סוד חמדנותה שאינה יודעת שובעה. את מסתרי נפשה. אפשר שכבר הרתה לו ואינה יודעת. אלוהים אדירים! איזה תאריך היום? אוֹ מוֹן דְיֶה!!

מעט מאוד יהודים הכירה. ומרחוק. עוררו בה כבוד יותר מן המוסלמים. אך גם חשדות לא־ברורים. הסתייגות. מערביוּתם וצרפתיוּתם בלטו לעין ולאוזן; וקירבו אותם אל לבה. אך מצד שני הם נראו לה זרים ומרוחקים, מתנשאים ונחותים מכל העממים שהכירה; מן הארמנים והדרוזים, הסוּנים והשיעים, העלַאוִים והכורדים; שלא לדבר על היוונים־הקתולים, הבּפּטיסטים, הבּהאים ודומיהם. אף בסיוטי הלילה לא עלתה מעולם האפשרות שתהיה אשה ליהודי. ועוד יהודי ציוני. מרגל בארצה. בביתה.

היא התחילה להתרחק מעל פניו, לכיווּן היציאה מן הגן. הוא הלך בעקבותיה, מדבר ומדבר, כפוחד מן השתיקה. שמעה את קולו אך לא את דבריו.

– עזוב אותי לנפשי. אני מבקשת אותך!

וכשראתה שהוא ממשיך ללכת כצל אחריה, אוחז בקצה בגדהּ, הפטירה בתוקף:

– הרפּה ממני ואל תלך אחרי! אני צריכה להיות עם עצמי. אני מתפוצצת. אני צריכה לחשוב. בבקשה ממך!

והלכה. הלכה והתרחקה. לא הפנתה מבט לאחור.


 

ל השלָמה    🔗

לאחר שייגע את עצמו, מחשש פן לא יוכל להירדם, סובב הולך ברחובות, מהרהר אם תהיה תקומה לאושרו הגדול שנקטע במכת־ברק, מתחרט על הפיתוי שנתפתה להעמידהּ במבחן שכזה, נכנס אבו־סלים אל מלונו ונתקל במבט מבין ותומך של בעלי־מלון העגלגל. – מדאם הגיעה מזמן – אמר זה. שרבב צווארו, סכך בכפו על פיו ולחש:

– עייפה. ועצובה. המפתח אצלה. דוּסְמַן, מֶסיה. בעדינות.

הוא נעצר כמי שהכרתו הושבה אליו. אם כן, היא שבה למלון. תודה לאל. סימן לטובה. וכי לאן תלך? צעירה בודדה בעיר זרה. עם חמישים פרנק בכיס. רחמיו נכמרו עליה. אפילו לברוח אינה יכולה. התאפק ולא עלה מיד לחדר. ביקש כוס תה והתיישב לשתות בחדר־האוכל הצר שהכיל שלושה שולחנות עגולים, מול הכניסה. ברדיו שרה אֶדִית פִּיאַף. הוא התחיל אוסף את מחשבותיו. ההלם היה צפוי. מה הוא מתפלא. עכשיו עליו לחַשב את צעדיו ואת מלותיו. במלוא הזהירות. והעדינות. “דוּסמַן”. צעד־צעד. אך מאחיזתו בה לא יַרפֶּה. אם תאבד לו הוא אבוד. לא יוכל לחיות בלעדיה. לא יוכל לסלוח לעצמו שהרס במו־ידיו את אושרו. ואת אושרה.

הוא התנה ברורות עם המפקדים שלא יעשה דבר שלא על דעתה ובהסכמתה. שרק תשלים עם מה שהוא ומי שהוא באמת, ואחר־כך הוא נשבע לעצמו שלא יסכים לאף צעד שלא יקבל את אישורה מראש. אם כי ברור לו מה מצפים ממנו בעתיד. השליחות הזאת, שהתחילה כהרפתקאה, עלולה להפוך לדרך חיים; אם ניתן לקרוא לזה חיים. הוא לא יוכל לנהוג בה מנהג גבר מוסלם באשתו, אף כי לגבר מוסלם נישאה. הוא אינו כזה. ואינו רוצה להיות כזה. גם אם הוא מתחזה לכזה. והיא חטפה כבר יותר מן המגיע לה; יותר ממה שאשה כלשהי יכולה לספוג.

אם רק תסכים ללכת ארצה אחריו (אלוהים, אנא עשה שהיא תסכים, ואני מבטיח שלא אפקפק יותר בקיומך. ובשליטתך. מבטיח לצום בכל יום כיפור ולמלא אחר… מרבית המצוות; בעיקר אלה שבין אדם לחברו. באמונה!) אם רק תסכים לעלות אתו ארצה – הוא לא ייצא לשום פעולה, אלא אם כן תיתן הסכמתה. יחזור להיות קיבוצניק, או מושבניק; אלא אם כן היא תרצה לשוב ולחיות בקרבת משפחתה. בעיר האהובה עליה. עיר שלא ידעה מלחמות וככל הנראה לא תדע מלחמות. ב“השחר” יודעים בפני מה הוא עומד, והם לא יפקירו אותו ואת עתידו. אין אצלנו בשר־תותחים. אין הפקרת לוחמים.

הוא מצץ את הלימון מתחתית הכוס, קם, התנער מן הרהורים ועלה במדרגות הצרות אל חדרו. המדרגות חרקו תחחת רגליו כנאנקות.

מרגו שכבה על המיטה על גבה, ידיה מתחת לראשה. נראתה רגועה. הושיטה לו מעטפה ומבלי להסתכל בו אמרה, זה היה בתא. עם המפתח.

במעטפה היה פתק צהוב ובו משפט אחד: “ניפגש מחר בעשר בדיוק בקפה “דו מאגוֹ”. סמ”ך."

כמו שהוא מכיר אותו, חיכה הבוס שעקב אחריו, עד שראה בעיניו שהוא סיפר לה למרגו את הסוד. הוא בוודאי כבר כמה ימים בפריס. נהג בעדינות ונתן להם לבלות מעט. השאיר את ההחלטה מתי לשבור את האידיליה בידיד בעל־הדבר. מתאים לו. ספק אם יוכל להגיד לו מה תשובתה הסופית של מרגו עד מחר בעשר. לא יזיק להתייעץ. ולפרוק עליו מעט מן הזעם שהצטבר.

– יש לך “חברים” בכל מקום – אמרה מרגו. האירוניה שבדבריה לא היתה עוקצנית. – והדוד העשיר עדנאן לא היה ולא נברא – הוסיפה כקובעת עובדה.

– לא היה ולא נברא. אמרתי לך זאת קודם, אבל לא שמעת מלה ממה שאמרתי.

– שמעתי די והותר. ו… אתה יודע, הדבר הכי מצחיק ששמעתי ממך הוא, שלא עשית דבר נגד המרונים; שאין לכם כלום נגד המרונים. קשה לך לקלוט שלבנון והמרונים חד הם. אני לא רק מרונית. אני לבנונית. ודרך־אגב, הכפרים שכבשתם בדרום לבנון עדיין מוחזקים בידיכם.

– עד שסוריה תחזיר לנו את משמר־הירדן.

– מה הקשר? אנחנו משתדלים להינתק מן הקשר ההיסטורי עם סוריה, ואתם רואים בנו חלק ממנה. תתמקחו ותריבו עם הסורים הארורים!

– תראי, אין טעם שאנחנו ניכנס לריב על עניינים שבפוליטיקה. מה שרציתי שתביני הוא, שאנחנו הישראלים רואים בשלטון המרונים בלבנון ובעצמאותה המלאה של לבנון אינטרס שלנו. כל המיעוטים הלא־מוסלמים בארצות ערב נמצאים בסירה אחת, על ים סוער.

– הים ים. אתם מטלטלים את הסירה.

– הים התיכון מעולם לא היה שקט ולעולם לא יהיה שקט. בוודאי לא חופו המזרחי, המשותף גם לנו גם לכם. יש לנו חוף משותף. וגורל משותף.

– לנו. לי ולך יש כנראה גורל משותף. אני חושבת שאני בהיריון. ולעזאזל הציונים והמרונים גם יחד.

– בהיריון?!

מרוב התרגשות קשה היה לו לאבו־סלים למצוא על איזו כף מכפות המאזניים להטיל את הידיעה המרעישה: האם זו בשורה טובה ליהודים או רעה ליהודים. תחילה הרגיש שזה דבר שלא בעתו; תסבוכת על־גבי תסבוכת. במחשבה שנייה, אולי זהו עוגן הצלה. הרי יקשה לה שבעתיים לעזוב אותו ולשוב אל בית הוריה במצב זה!

– אינך נראה לי שמח.

– אני מבולבל. קודם־כול מופתע. נדמה לך או שזה בטוח?

–נדמה לי שזה בטוח. בדקתי בפנקס שלי ויש אחור רציני. כל עוד התרוצצנו כילדים שובבים לא שמתי לב. מחר אלך לרופא.

הוא נתיישב על המיטה וגהר עליה לנשקהּ. היא נתנה לו לעשות בה כחפצו, אך לא השיבה לו אהבה. מגעו לא נגע בה.

– את בעצמך אמרת “לעזאזל המרונים והציונים”; אז בואי נשמח במה שיש לנו.

– אתה מוכן לחתום על הצהרה “לעזאזל הציונים והמרונים”? אם כן בוא נחפש לנו ארץ חדשה, רחוקה מאלה ומאלה.

– ונתרחק ונתנתק ממשפחתך וממשפחתי? מארצך ומארצי? מכל היקר לך ומכל היקר לי. “גם לי גם לך לא יהיה” – זו הצעתך?

– אתה צודק. זו שטות גמורה. בוא נפסיק לדבר על זה. אני עלולה לומר היום דברים שאתחרט עליהם מחר. אחרי לילה של שינה נהיה אולי חכמים יותר.

– ואחרי שתלכי לרופא.

– ואחרי שתלך לפגישה שלך. אולי ייתנו לך שם הוראות לחסל את התינוק. או את האמא שלו. תאמר להם שם בשמי, שאני והוולד גוף אחד ונשמה אחת ושום דבר לא יפריד בינינו.

– כמו הלבנון והמרונים?

– בדיוק. הפלה אינה אלא בגידה, בעולם המושגים שלי.


 

לא כיוונים    🔗

– אם דיברה אתך אמש – אמר לו סמ"ך בקולו השקט והמרגיע – סימן שהיא נוטה להשלים. בכל משמעויות המלה.

– אבל עדיין איננו יודעים אם אכן היא בהיריון.

– גם אם אינה בהיריון, המחשבה על האפשרות שהיא הרתה לך, יש לה השפעה עזה על הנטייה להמשיך אתך באשר תלך.

– ולאן אלך?

– תסעו למַרסֵיי. בתאריך הנוח לכם. אין מה למהר. כל עוד יש לכם כסף מ“הדוד עדנאן” תבלו בפריס, תטיילו בלוּאַר, תיהנו מצרפת, תאכלו טוב, תכייפו. בארץ עכשיו צנע ומחסור. כשתגמרו לטייל תרדו ברכבת למַרסיי. תיכנס אל גוּר בַסוכנות ותאמר לו שאני שלחתי אותך. הוא כבר יודע עליכם. באופן כללי. אתם תיכנסו למחנה אַרֶנאס ותצטרפו לקבוצת עולים, תעלו אל אונייה ותגיעו לארץ. מרגו תגיע כעולה מלבנון שאתה פגשת באירופה. נדאג שלא תהיו עם עולים אחרים מלבנון, שעלולים לשאול שאלות מביכות.

– אתה מתכוון… שמרגו צריכה מעתה ללבוש זהות מושאלת? בדויה? לשחק את המשחק ששָחַק אותי? היא לא התגייסה לפלמ"ח.

– אני מתכוון שעליך להמשיך במה שהתחלת. כיבדת את החלטתנו לשלוח אותך לביירות. כיבדנו את החלטתך לשאת אשה לבנונית. הרי לרגע לא חשבת שהדברים יהיו פשוטים וחלקים. עלית על פסים מקבילים של רכבות מהירות הנוסעות בכיוון אחד. אם תקפוץ מן הרכבת, תתרסק. אין לך ברֵרה אלא לנסוע. ואין לה ברֵֵרה אלא להמשיך אתך.

– לנסוע בלי סוף? לנסוע ולנסוע?

– יש תחנות. התחנה הבאה – מרסיי. אחריה – שער העלייה. אחריה – מושב או קיבוץ.

– ואחריה?

– נחיה ונראה.

– אם נחיה.

– מי שחפץ חיים נלחם על חייו. ואתה גם חפץ חיים וגם יודע להילחם.

ולאחר שתיקה:

– תראה, ידי–די, כל החיים הם מלחמה אחת ארוכה, עם הפוגות קצרות, כדי לאסוף כוח להמשך. כך חיי יחיד וכך חיי אומה. מצחיקים אותי האידאליסטים התמימים, המצפים שמלחמת השחרור תהיה המלחמה האחרונה. אני ואתה מכירים את השכנים שלנו ויודעים שזה הבל ורעות־רוח.

– הבל וקין.

– אם כן, לך אל מרגו שלך ודבר אל לבּה. אם התפנוקים חשובים לה, יהיה לה קשה בארץ שלנו, כי גדול המחסור מכל מה שידעת לפני צאתך ממנה. אך אם יש בה שאר־רוח, כפי שסיפרת אתה וכפי שדיווחו חבריך, היא תגיע לאֶרץ משולהבת ומשַלהבת בלהט־עשייה. עצמאות. קליטה. בנייה. חברה חדשה! תציע לה את עולמך. עולם חדש. מלא אתגרים.

– ואחרי שהיא תתרגל לעולם החדש, הקסום, תבואו ותטילו אותנו שוב אל העולם הישן, הרקוב, שממנו ברחתי בעור־שִנַי וממנו אתה רוצה שאבריח גם אותה. באופרה הזאת כבר הייתי.

– לא נטיל אכם בכוח. לשום מקום. לשום תפקיד. תרצו – תצאו. לא תרצו – לא תצאו.

– אתה מבטיח?

– מבטיח. בהן צדקי.

– אתה יודע, צר לי עליה. להוציאה מן הברֵכה הרוגעת של ביירות זו ומַנעַמיה אל הים הסוער שלנו. הים האכזר.

– ביום שהתחתנת אתה הוצאת אותה מעולמה אל עולמך. לטוב ולרע. ברֵכה או ים, בשניהם אפשר לטבוע, ובשניהם אפשר לשחות וליהנות. לעמוד מול גלים סוערים – גם זה אתגר. ובכלל, חבּיבּי, מה שהיום ברֵכה מחר ים.

אבו־סלים שתק. כף ידו שפשפה את מצחו, ירדה על רקותיו. כאב ראש כבד השתלט עליו. סמ"ך צמצם את עיניו ונעץ אצבע בכתפו, מעשה ידידות.

– אל תגיד לי שקפצת לברֵכה לפני שבדקת אם יש בה מים. את קפיצת־הראש אתה עשית. לא אנחנו.

– תראה, קדימה אני מוכן ללכת, באש ובמים. מה שאינני מוכן, לאחר שהתנסיתי בזה, ואינני מוכן להטיל על מרגו, זה לרוץ ריצת־אַמוֹק צעד קדימה ושניים אחורה, שניים קדימה ואחד אחורה; וחוזר חלילה. בן־אדם אינו מכונה. עד שהוא מתרגל לאורח־חיים ולדרך־מחשבה, לסביבה ולסולם־ערכים, יוצאת לו הנשמה. אז…

– אז מה?

– אתה יודע… מירו פעם אמר לי: תולעת המשי הופכת לגולם, ומן הגולם יוצא פרפר. זו דרך הטבע. אך אי־אפשר לדרוש מפרפר לשוב ולהפוך לגולם. והוא צודק.

– יַעני פַאלספֶה. סַלאמתַכּ!

– שום פאלספה. זה מה שעשיתם לנו כששלחתם אותנו בחזרה לארצות־המוצא שלנו, לא רק לשוב להיות מה שהיינו, אלא להיות בהן יותר ערבים מערבים. בקושי השתחררנו מן העבר הגלותי־המזרחי שלנו והתחלנו להרגיש את עצמנו ישראלים חדשים, וכבר עלינו לשכוח ולמחוק כל מה שקיבלנו בארץ. אחרי כל המאבקים הפנימיים והחיצוניים.

– אתה התנדבת. כן, להיות יותר ערבי מערבי, כדי להבטיח את קיומו של העם היהודי. כדי לבצר את עצמאותנו.

– מרגו לא התנדבה. והיא אינה חייבת דבר לעם היהודי.

– מיום שנישאה לך היא חייבת בכל מה שאתה חייב. אולי לה קשה יהיה להסביר זאת. לך זה צריך להיות מובן מאליו.

– ולך זה מובן מאליו שהיא תלך אחרי, עד הסוף.

– גם לך. אחרת לא היית מתחתן אתה. מזלך שהיא אשה מזרחית, מחונכת היטב. ברור לה מיום שנולדה, שאשה הולכת אחר בעלה.

– אבל הבעיה היא…

– אתה הכנסת את עצמך לבעיה. אתה תוצא את עצמך ממנה.

– הראש שלי מתפוצץ.

– אלמלא חשבנו שאתה מספיק חזק ומספיק חכם לצאת מזה, לא היינו מאשרים לך לשאת את מרגו לאשה. אל תנסה להוכיח לנו שטעינו.


 

לב חוף    🔗

ליד המעקה, על סיפון אוניית העולים, עמדו השניים והביטו אל החוף המתרחק של מַרסֵיי. הדרך מביירות אל חיפה עוברת דרך מרסיי, הרהר אבו־סלים, ששב סוף־סוף להיות פרץ, וחיוך התפשט על פניו. מרגו שהתחילה פרק חדש בחייה כמרגלית כהן, נתכנפה תחת זרועו, מהרהרת במה שצופן לה העתיד. נפלאות דרכי הבורא. אם היו אומרים לה לפני שנה…

קבוצת העולים ממצרים, שאליהם צורפו השניים, היתה עליזה ורעשנית מדי לטעמה. הווי הנעורים התוססים היה זר לה. טוב שיכלה להסתתר מאחורי “אצלנו בביירות…” אפילו הצרפתית שבפיהם היתה שונה, שלא לדבר על הערבית המצרית המצחיקה. והזלזול הזה שלהם בכל מה שהוא ערבי!

הצפיפות באונייה השפיעה אך במעט על השמחה וההתלהבות של הצעירים שגדשו את הסיפון העליון. עד השעות הקטנות של הלילה לא פסקו השירים והצחקוקים שהפריעו לישון. הכול היה טוב ויפה עד שהגיעו אל לב הים. סערה קלה, אופיינית לסופו של קיץ, טלטלה את האונייה הקטנה העמוסה לעייפה, ומחלת־הים הכריעה את העליצות. במקום שירה וריקודים באו הריצות המבוהלות אל המעקה החלקלק.

ביום השלישי למסע חלפה הסערה. הים נח מזעפו. והאודם שב ללחיים. שליח צנום ממושקף, פרוע בלורית, אסף סביבו את החבורה מארץ גושן לשיחה בצרפתית. מרגלית ופרץ ישבו בקצה, שעונים זה על זו. בפיו היה תיאור אוטופי של החברה האידיאלית במדינה היהודית החדשה. היה משהו כובש בנאיביות החיננית של השליח הצעיר, שהאמין בכל מלה שאמר.

אי־שוויון והבדלי מעמדות נוצרים בכל חברה במשך השנים והדורות. וכשרוצים לצמצם את העוני והסבל של השכבות החלשות, אין דרך אחרת אלא לחלק מחדש את העוגה הלאומית. העשירים והשליטים כמובן מתנגדים. ואז הדרך היחידה היא דרך המהפכה.

כך פתח השליח הקיבוצניק. וכאן הרים את קולו ואמר:

– אצלנו זה לא יקרה. כי מלכתחילה נבנה את המדינה על יסודות של צדק חברתי ושוויון מקסימלי וצמצום הפערים בין המעמדות. יש לנו הזדמנות היסטורית להתחיל את הכול על בסיס איתן של הרצוי, של האידיאלי. אין אדמה פרטית. האדמה שייכת לעם. גם אמצעי הייצור יהיו שייכים לציבור העובד בהם: לקיבוצים, למושבים, לקואופרטיבים. כל אחד יעבוד ויתרום לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו.

– נשמע חביב ונחמד – לחשה מרגלית באוזנו של פרץ – אתה מאמין שזה אפשרי?

– הכול אפשרי – השיב פרץ בלחישה – אומרים אצלנו: “אין דבר העומד בפני הרצון”.

– חוץ מרצונו של הזולת. בני־אדם שונים זה מזה. ורצונותיהם שונים. רצונו של האחד עומד בפני רצון האחר, לא?

– הששש… – היסה אותה פרץ. הוא רצה לשמוע מה אומר השליח על הפירמידה ההפוכה.

כשגמר השליח את דבריו, נשאלו כמה שאלות. ואחרי־כן הוא פתח ולימד שיר. “שני שושנים”. אחד לבן אחד אדום – שינן לה פרץ מלים עבריות. והיא חזרה אחריו. הוא הסתכל בה בעיניים אוהבות, ובאוזניו הזדמזם שיר המחול “אתי מלבנון, אתי כלה תבואי”. לנגד עיני־רוחו סבב מעגל המחוללים בקיבוץ, בערב שבת, בחולצות לבנות, בתנועות רכות חינניות.

ביום הרביעי קרבה האונייה אל חופי הארץ. לפנות ערב בקעה הקריאה “רואים את החוף!” והבהילה את כל העולים אל ירכתי הספינה. מן האופק עלה והתבהר מראה העיר חיפה, מתרפקת על הכרמל לאור הדמדומים.

– כל־כך דומה לביירות – אמרה מרגו.

– אהמ… – הסכים אתה פרץ. משהו היה תקוע בגרונו. ובלבו חשב: עד לפני שנתיים היתה חיפה ממש כמו ביירות – עיר מעורבת, מחציתה ערבים ומחציתה יהודים. האם תהיה פעם ביירות כמו חיפה – נקייה ממוסלמים? או שמא, חלילה, ממָרוֹנים? הרי מה שקורה כאן יכול לקרות שם. ולהפך.

הסתכל בפניה הנרגשים של מרגו ולא אמר דבר.

שוב עמדו השניים שעונים על המעקה, לחוצים בתוך ההמון הנרגש, הפעם קרבים והולכים אל החוף.

המולת הצעירים הסוערים סביב הרגיזה אותו, משום מה. אל צדו, מעט מאחוריו, נלחצה נערה אלמונית מועכת בשרים שופעים ומלוהטים בבשרו. התחושה הנעימה הפריעה לו. פרץ, ששב להיות פרץ, לא אהב עתה את הנעורים המתפרצים בחופשיות, שכה העריץ בבנות ההכשרה. אז. לפני עידן ועידנים. בתחושה מעורבת של הנאה וסלידה התחכך בה בזו כמִבלי מֵשים. מבטו היה נעוץ בחוף. בזרועו ובגופו הרחב גונן על מרגלית. נמצא אפוא מָחוץ ומגוֹרֶה בין בשר לבשר. בין כשר לטרף, עבר הרהור במוחו.

מרגו הפנתה מבטה מעט צפונה. שם לאורך החוף, אותו חוף, בארץ של שַלווה ושפע, השאירה את כל המשפחה, את כל הזכרונות, את כל האהבות הקטנות. למען אהבה גדולה. מטורפת. בלתי־מובנת. כאילו שיש אהבה מובנת. מה הם עושים שם כעת? טוב שכתבה להם מפריס. מתי מתי תשוב לראותם? לנגד עיניה עמדה דמות האם האצילה, יושבת על כסאה הקבוע ומתקנת גרביים, דמעות מעכירות את משקפיה. והאב מתהלך מודאג, ידיו שלובות מאחורי גבו ושפתיו חשוקות.

פרץ תר אחרי מבטה של מרגלית והגיע גם הוא לביירות. מה עושים שם עכשיו החבר’ה? האם הם כועסים עליו? מקנאים בו? אילו ידעו עד כמה אין מה לקנא. אבל גם בהם אין מה לקנא. טוחנים מים ותלויים על בלימה. מה יהיה בסופם? מה ייפול בגורלם? האם יזכו לראות שוב את חיפה? את הארץ היפה שלנו? את מדינת היהודים המתחדשת? האם ישוב לראות אותם? כאן? שם?

הוא נזכר בימים ובלילות שישב אתם ועם כל הג’מאעה סביב המדורה. קפה שחור ותקוות ורודות. חלומות ושירה. שירי ערגה ושירי קרב רוסיים: דוגית וּוַאניה וקַטיוּשקָה ופרשים קוזקים מגדודי בּוּדיוֹני. צריך לקרוא את “אנשי פַנפּילוֹב”; הוא החזיר אותו לספרייה מבלי שהספיק לפתוח אותו, ערב היציאה.

מירו. סמיר. יוּסף. הם נשארו שם הוא לא נטש אותם. מיום שהתרחק מהם התקרבו אל לבו יותר מאי־פעם. שלושתם. אפילו יוּסף־אפנדי הזנאי. שרק לא יקרה להם משהו. ושיתנו להם לפעול; שלא ישתגעו משיעמום ותסכול. מוזר, נכנסים לנמל חיפה, וכל המחשבות על ביירות.

הפנה מבט ימינה. שם תל־אביב. האחים והאחיות. הקרובים. הבּר האמריקני באלנבי. וביישובים המוריקים שבין האן לשם, וצפונה מכאן ודרומה משם, החבר’ה הטובים. המעטים שעודם בארץ. אלה שנשארו בחיים. איך יקבלו אותו? ואותה?

הכול פתוח. ימים יגידו.

הכול פתוח? או שמא הכול חסום, חוץ מדרך חתחתים אחת – הדרך בחזרה לביירות? כן, בלילה חלם. חלומות משונים. הוא רץ ברחובות אחרי ילד קטן המנסה ללמוד לכרוב על אופניים. בימִינוֹ זוג סנפירים. רחובות חיפה נשפכים אל רחובות ביירות. ואמא שלו פותחת את חלון בית בחלבּ וצועקת אליו משהו, אך קולה אינו נשמע. ברי לו שזו אזהרה; לפי התנועות. הוא מאמץ את אוזניו אך אינו שומע מלה. רגליו ממשיכות להריץ אותו בעקבות הילד על האופניים. הילד מפנה ראש, מבוהל. פרץ מנסה לקרוא “שלמה!” אך קולו אינו יוצא מגרונו. הרחוב נעשה תלול והילד מידרדר על אופניו. אינו יכול לעצור. פרץ נתקע במרוצתו באמצע הרחוב. מכוניות אצות מימיו ומשמאלו. הוא פונה לכאן ולכאן. האם הזועקת מצד אחד והילד החומק ומידרדר מצד שני. והוא בתווך. חסר־אונים.

– חלמתי הלילה חלום מוזר – אמר למרגלית.

– אתה זוכר אותו?

– בקושי.

– ספֵּר.

– אין מה לספר.

– אז בוא נרד לתא ונעלה לכאן את החפצים. עוד מעט יורדים.

– עולים!

– “עולים”. כמה שאתם אוהבים לשחק במלים. כאילו בהן תלוי הכול.

– ואת… תמיד צריכה להגיד את המלה האחרונה.

– לא נכון!


מעין־ברוך, ערה“ש תש”ן


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!