בגיטו וארשה ובמחנה ויטל

22 במאי 1943 – 16 בספטמבר 1943

 

22.5.43    🔗

(איך מיט מיין זוּן צבי) אני עם צבי בני – באנו לויטֶל… באנו עם חבורה קטנה של יהודים שונים נתיני חוץ, נתיני ארצות צפון ודרום אמריקה שונות, אני וצבי בתור אזרחי הוֹנדוּראַס. כששים איש ואשה באנו, יחד יצאנו מווארשה. הוּבאנו לאוּלם מרוּוח של המלון “פּרֹובידַנס”. הושיבונו בעֵבר אחד, ואחד אחד נבדקנו, במזוודות ובכיסי הבגדים. שאֵלוּנו לשמותינו, למקומות הוּלדתנו וּמגוּרינו עד עתה. שאֵלוּני לאשתי ולבנַי אשר אינם אתי – אמרתי להם שמתו… ואני – אינני יודע אל נכון אם מתו… הם מתו!…האגיד להם שהוּבלו, האם והילדים שלי השניים, למקום שלא שבו משם? הן גם אלה גרמנים המחכּים ליהודי מפיץ גרוֹילפּרוֹפּאגאנדה. היום באנו. לא יצאתי עוד החוצה, לא ניסיתי. בני ירד וחזר – היום אי־אפשר, גם מחר נישאר כל היום בחדר, שחבורה עוד אחת נכונה לבוא מווארשה מחר. מן החלון הצצתי וראיתי גדר של חוטי־ברזל לאורך כל המדרכה מצד שכנגד, מעבר החוֹמוֹת שאַחינו ואחיותינו יושבים בהן. אעפ“י שבאתי מווארשה עושה עלי הגדר רושם מכאיב. גדר כזו מתקנים פועלים מילידי המקום גם לאורך המדרכה והבתים שאני נמצא באחד מהם. בחלונו מצד שכנגד נשקפות המון בחוּרות, נשים מבנות ישראל רוּבן. הן אך ראוּנוּ, את החדשים, פנו אלינו בקולי קולות והממונו בשאלות ובסתם דברים, הן צפצפו, גרגרו בקול רם, ודווקא משום זה לא נשמע תוכן דבריהן. הן דיברו פולנית צעקנית, שפת ארץ שלא תשובנה עוד אליה. האנשים אינם עוד בארץ והבתים אשר גרו בם שרופים והפוכים משורש. אף אחת מהן לא דיברה יידיש ולא עברית. אלה הבחורות שנשארו מעט מהרבה, מפוּרכּסוֹת היו כיצאניות, השָשַׂר צעק מעל פניהן כקולותיהן בפולנית, מפוּרכּסת אף היא, בלתי־טבעית, בפולנית שהפולני מתעבה. לוּ לא דיברו הנשים הנשקפות בחלון בקול רם – הייתי פורץ למראיתן בבכי. אני אמנם נדכּאתי, ואולם גועל־הנפש גדול הוא מן הדכּאון, דכאון נפשי ברגע זה. לכתחילה לא הבינותי מדוע אני מוצא כאן רק “עזרת נשים”. הגברים אַיָם? והנה נודע לי שאת הגברים שלחו מכאן למחנה־ריכוז עבודה. בתור עונש אולי? יש אומרים, ההשערה איננה נכונה, שעדיין לא הוּתנו התנאים בין ארצות חוץ־לארץ ובין אלה שברשוּתם אנו נמצאים. מעתה יתיחסו אל העצורים בארצות גרמניה עוד כמו עם נתינים גרמנים העצורים בא”י. גם הגברים אשר שוּלחו מכּאן ישובו באלה הימים ממחנה־העבודה בקומפּין ובטיטמונינג. שמעתי שהצדדים באו זה ביחס לזה לעמק השווה.

באתי הנה היום בלי אשתי ושני בּני היקרים. חשך עלי עולמי בלעדיהם. לו היתה פה אתי חנה! בּנציקל ובנימין לוּ היו אתי! היינו מבכּים כאן יחד את חורבן וכליון עמנו. כולנו פה בחדר הקטן בוויטל היינו סופקים כּף ביחד על משבתנו הגדולה.

לבדי אין אני יכול לספּוֹק כּף. זה היום הראשון שאני כאן ואני ירא… לצאת כאן בבדידוּת מדעתי… צבי לא יספיק לי, אני צריך להם באסוני הגדול הזה, לארבעתם. זה עשרה חדשים שלא היה לי חדר מרוּוח, ומיטה לשכב עליה כיום, ואולם בתוך הריווח הזה נעשה צר לי כפליים…

כמה אני מקנא באחדים מבני לוויָתי שחלונות־חדריהם פונים לחצר שקטה. אלה הנשים האומללות ממלמלות בפֵּה, בידים, יש להן למי מהן כינור צרוד באחד החדרים! הן מושכות בשבט הכינור על נימיו הצרודות… אֵלי, אֵלֹי, מה יהיה פה אתי? אם לא אלה שהרגו את אשתי ושני בני, יהרגני הכינור!

צבי יוצא מדעתו עפ"י דרכו. לא רק לנגן בכלי־זמר נפסל יכולה בחורה אומללה, שלא מדעת, אלא אפשר לו לנער בן שבע־עשרה לצאת שלא מדעת מדעתו… הוא שכב על יצועו ונרדם. צר לי מאוד מאוד על צבי. בשעה שהוא ער הוא מרגיזני בעישון הפפירוֹסוֹת, בדבּרו, בהשיבו לשוֹאלות על ענינים שמעבר לוויטל. הוא מרגיזני גם בזה שאינו נאנח בחשאי, שאינו מביע מתוך שתיקה את צערו ורוגזו על דברים שבאו… ואולם עתה, כי נרדם בעצם היום על יצוּענו – צר לי עליו מאוד. את שׂק בגדינו, כֵּרינו ולבָנינו – גנבו בברחנו מן הגיטו, ועתה אין לו לבני לא נעלים ולא גרבים. קשה ללווֹת זוג גרבים כאן. זרים אנחנו כולנו זה לזה. כה מעטים נשארנו, כה מעטים בינינו בעלי נתינות אחרת… האָסון, אסון הכליון, לא קרב אותנו זה לזה. ירא אני שנתרחקנו באסוננו עוד יותר.

 

21.7.43    🔗

זה היום, לאחר חדשיים, אני שב לרשום במחברת זו המשך הדברים ומאורעות־יום־יום בוויטל, זה מחנה נתיני חוץ־לארץ. ואולם אפוּנה, אם לא אֵט מן הדרך. הן לאחר היום הראשון סרתי מן הדרך אשר התוויתי לי לרשום זכרונות על עַם מוּבל להריגה, הוּבל ונהרג, עד אחד. אנחנו מתי־מספר שנשארנו אין בּנו אחד שלם, בריא ברוח, יהודי חי ומאמין בחיים… אין אף בּנו יהודי, מצבה חיה אחת על קבר מיליונים מומתים, נרצחים על אבן אחת. אני חדלתי מרשום רשימותי, משום שיראתי מפני השגעון, מתוך שלא לאַבּד עצמי לדעת. באופן זה אחזתי בקרן־מזבח אחרת: כתבתי חזיון “חניבעל”, המרמז על “יהודה”¹. לא הצילני גם חניבעל, שתקף עלי בכל פעם יגון־השגעון. זרם דמעות וספיקת כּפּים מתוך יאוּש איוֹם ונורא על אבידה שאינה חוזרת, הצילוּני! לאחר גמרי חלק א' של חניבעל (ג' הופעות) שבתי לרשום והעלוֹת על נייר לבן מתהום השאול השחורה את אשר תעלינה מלין מטומטמות ורגש קהה של צל אדם יהודי! יהודי, צל אדם יהודי! ² יש אשר לבי נוֹקפני, שאני מתרשל בדברים שאינם צריכים להיקבר־חיים, בּמשׁאוֹן, בטמיוֹן. ואולם אין זאת רשלנות, כי אם בחילה שבנפש לגרד יום־יום בפצעים זָבים, מדכּאים ומשגעים את כּוֹתבם ואת אלה אשר יעברו על “דברי זכּרון” מעין אלה. חדשיים אלה בוויטל, אם כי החרב המזוּהמה של זה העם הנבל ומכוער־הנפש בתכלית איננה מתהפכת ונוגעת בשרשי שׂערי – חדשיים אלה קשים לי במובן ידוע יותר מאשר קרוב לשנה בגיא ההריגה בווארשה. לא היתה לי כאן בוויטל, בתור נתין הוֹנדוּראס, הרוָחה, אלא שניתנה לי היכולת “לעשות את החשבון” האיום של אחת המשפחות בישראל, משפחה יהודית שאינה יוצאת מן הכּלל, מכּלל יתר משפחותינו באירופּה המזרחית, המערבית, הצפונית – באירופּה כולה, אשר ספוּ תַּמוּ עם משפחתי אני.

את “החשבון” הנורא הזה לא עשיתי, לא לפי כוחותי היה הדבר, גם לא אעשׂנוּ. אני נגרר עם ההולכים, עם אשר הלכו… בשבתי לשולחן אפָפוּני בכל פעם פחדי־שאול, בכל פעם בעָמדי לברר לעצמי את גורל אשתי הנפלאה, האִמָהָה, אֵם צבי בננו אשר אתי ואמהת שנים מילָדי המחוננים שנסחבו אתה אל מחנה־הריגה, עם אלפי, אלפי מבני עמנו באותו יום, אנשים, נשים וילדים – יחד אתם הוּבלו לגרדום… את החשבון הזה, חשבון הנפשות, כשאני מתחיל בכל פעם עשות ואפפני בכל פעם השגעון… ואני מפסיקוֹ באמצע. עוד לא בא הזמן להשתגע. אני אשתגע! סוף־סוף אשתגע, כאשר יבוא השלום… לאחר שהעמים ישלימו, ועל הרוגינו בערים ובעיירות המדינות יעברו על קבריהם שאינם מסומנים וירמסוּם ברגל טוֹפפת – אז אשתגע, אז ישתגעו אתי עוד איזה מאות נחבּאים וניצוֹלים ע"י נתינוּת מדינה אחרת שקרוביהם, אשר נגע אלוהים בלבם, הריצו להם בשעה אחרונה… לא ישתגעו הרבה – שלא נשארנו הרבה. אינני מאמין שבמאותינו נשארנו… אולי? הרוב שנשארו – שבורים ורצוצים, לאו דווקא בגוף, כי אם בנפש. עם גועל־נפש לגבי עצמם, עם דלוּת של נשמה איומה, מתכּחשים בדלוּת־נפשם לאביהם ולאמם הנרצחים, לאַחים ולאחיות, לאשת־חיק ולעוֹללים אשר העבירו מן העולם, מקללים בקלונם באלוהיהם – את אבותם בשם אלוהיהם, ועוֹינים ושׂוֹנאים ומתאַנים לאלה המעטים שנמלטו, שמילטו את חייהם העלובים, אחד יחיד לאלף משפחה. רבונו של עולם! קללה זו של שנאה לעצמנו – ואנחנו מספרנו קטן כל־כך ועלוב ומבייש – קללה זו וחרפה זו – דראוֹן היא לנו לדורות. מעטים אנחנו כאן, בשלושה, ארבעה בתי־מלון, מעוֹרבים עם בני עמים אחרים. ואין יום אחד עובר מבלי אשר יָצֵרו מנוּולים שבּנו לאחרים, לחברים, בני־מינם המתכחשים לעצמם, ימררו חייהם של חבריהם, ריקים ופוֹחזים כמוהם. ריבות וצעקות עד לב השמים על דברים של מה בכך ובכל יום, בכל יום, והכּאה בלשון ומסירוֹת דברים למשטרה, לגרמנים “הטובים”, לשמחתם, לשמחתם לאֵיד, אֵידנו. מאין הם “היהודים” הללו, הבּאוּשים הללו, יהודי הרָקָב? איפה ינקו אותו, את הרקבון?… לא חלב־אמם הוא! זה מן העמלקים בא להם הניווּל הזה שבנשמה, הם, הם הרכיבו בם את החלאה הזאת וזיהמוּם עד עוּמקא דנפש… יצוֹרפו־נא אלה אל מיליוני ההרוגים, שנרצחו. אף הם מתו, מיתה משונה יותר… אך אַל־נא, אַל־נא יבואו המזוּהמים הללו בקהל חללינו מיליונים, אלה שמתו על קידוש השם ואלה על ניאוץ השם…

במשך שני החדשים לא היה יום אשר זרחה שמש השלום והאַחווה בין שיירי העם הנגוע והמוּמת על לא דבר. לא היה יום בלי שערוריה. נקעה נפשי מהם ואיני רוצה, איני רוצה לדעתם.

לא אוסיף כּתוֹב על זאת, כדי שלא אמחוק את אשר כתבתי. לא אלה המעטים הנגועים בנפשם, המאמינים שניצלו ולא ניצלו כלל, מגמתי… לא להם אני מתכּוון ברשימותי אלה, רק לשונאי המין האנושי, ואנחנו היהודים רק מסווה אנו על פניהם, בנו התחילו, הם הפּחוּתים והגרועים בעמים, הרעים והאכזרים בבני־אדם, בהתנַכּלם לעמים ולארצות, ביקשו “התחלה קלה” ובחרו בנו. אתנו אפשר לעשות מה שה“לב” (לב גרמנים!) חפץ, לא יפצה אף אחד מן הצד פּה, לא ימלל, לא ישאל: רוצח, רצח־עם זה – מהו?!

מחר תּמלא שנה שהתחילו בה הגרמנים לעשות אתנו כָּלָה בווארשה. השמדת היהודים במדינות המזרח, בליטא, באוּקראינה, בחלקי רוּסיה הנכבּשים התחילה קודם. ואולם הנה מלאה שנה להשמדה, לכליון חרוץ של חלק גדול של עמנו בווארשה, זקנים, צעירים, נשים וטף, טף, טף, תינוקות בני שבועות, ימים, יוֹם, וְלָדוֹת בבטן אִמוֹת – לעינינו!

ביום 22 ביוּלי בשנת 1942 פשטו חבוּרוֹת השוטרים, בחוּרים יהוּדים, על בתי הפליטים העניים המרוּדים, הנגוּעים וגוֹועים ברעב, על בתי מחסה הילדים הדווּיים וסחבום עגלות עגלות, מלאות אנשים, נשים וטף, ככלוּבים מלאים עוֹף, אל תחנת הבּכא, אל מגרש ה“אוּמשלאַק” (אנ’אוּמגליק אוּן אַ שלאַק זאָל זיי טרעפן, די יידישע פּאָליציי!)³.

אלה השוטרים מישראל! החרפּה עדי עד… לא חרפּתנו היא, כמו שרגילים אנשים משלנו לומר, שאין זה אמת. אני אף פעם לא התאוננתי בלשון זו על חלאת המין האנוֹשי הזה. חלאת המין האנוֹשי ולא יהודי… אלה השוטרים – דבר אין להם עם ישראל. גם לפני המלחמה, גם לפני דור, הוריהם של אלה – מה להם עם עַם היהודים? לא ידָעוהו, מתוך ריקנות שבלב, מתוך רקבון שברוח לא חפצו דעתו. רוב השוטרים הם "אויך מיר אינטעליגענטן! ⁴ אלה שנתחנכו בסביבה זוֹלה וחשוּדה של פּסבדוֹ־אינטליגנטיוּת של גוֹיים. ביקרו כמה מחלקות של בתי־ספר נכרים, הראשים שבהם גמרו חוק לימודי־המשפטים, הנדסה וכדומה, וכדאי לציין, כל מה שגדלו במעלת הדיפּלוֹם, קלקולם גדל יותר. בארגון המשטרה אשם “זקן הקהילה” טשרניאקוֹב, שחיבה יתירה נודעה לו למשוּמדים, שוֹנאי מוצאם ביותר. זאת הקללה, זאת הסַפּחת – היתה בעוכרינו לכתחילה. טשרניאקוב עצמו – כפי שהביע במסיבת ידידים צרה: “המשוּמדים! הן גם אני – אך במקרה הנני יהודי, אני עמדתי על סף המרת הדת…”

 

22.7    🔗

אלה השוטרים – כמעט בלי יוצא מן הכלל, הפּחוּתים שבּפּחוּתים, מזוּהמים מתוכם, מזוּהמי הנפש. הטוב שבשוטרים הרוֹג! להריגה, לכלָיה, שחרפּת הנברא הם, רקב החלודה הם העולה במֵי בצה. אם אתה נתקל בם, אתה בא לידי הקאה… הם המה החומר הרצוי ביותר לגרמנים, במין “אנושי” זה שמחו כמוצאים שלל רב. מצא מין את מינו. הגרמנים, חיתוֹ־טרף אלה, לשוּ בהם, עיסו את השאר המסריח הזה, שמוּהוּ בתנורם ויצא הטוּמטוּם המכוֹער והנַעווה הזה – השוטר “היהודי”, כביכול, שאין בו אף משהו מן היהודים ואף משהו מן האדם. פרי גרמנים ורוח העם הרוצח הזה.

אני בעיני ראיתי, ולא אחת ולא שתים, ואלפי, אלפי יהודים כמוני ובמקומות העיר הגדולה שונים ראו, את ה“שוטרים”, הפושעים והמגוֹאלים, כשסחבו תינוקות בני שלוש, בני ארבע וחמש ושש ברחובות העיר אל מגרש הרכבת למוות. הילדים פרפרו בידיהם הטמאות, הילדים בכו, התחננו, צעקו עד לב השמים – והם היכּוּם, היכום באכזריות של חיות נבזות… וּסחָבוּם, סחָבוּם לטבח – את התינוקות הרכּים, הזכּים, את תקוותנו, את עתידנו, את הטובים שבנו, את המשיחים, את המושיעים – אוי לנו! אין לנו ילדים כמוהם לא בארץ־ישראל ולא באמריקה, באנגליה, ובשאר הארצות מעבר ליַמים – מכּל שכּן. ילדי ישראל בליטא, בווליניה ובפולניה – הם! ילדים – וענָווים כמשה איש אלוהים, עניים ומעוּנים כאיוב ויפים כיוסף הצדיק בארץ נכריה, במצרים, בגלוּת מצרים. אני בעיני ראיתי דבר מחריד… שוטר “יהוּדי”, כלומר רוצח, סחב באכזריוּת־חימה ומתוך מכּוֹת ומהלוּמות יורדות חדרי מוח וּבטן וּצלעות – ילד עברי יפה וּבר כחמה. יהודים ויהודיות עברו זעיר שם, זעיר שם, חָוורוּ למראה־עיניהם, לא התעלפו, משום שראו זאת לא אחת ולא שתים וידעו שאין לפצוֹת פה ואין לחַווֹת דעה ואין לבקש על נפש הילד ואין להציל… והנה – אוֹי לעיני שראו זאת… גרמני עבר על פני “השוטר” הנאבק עם הילד, והוא, שד משחת זה, עמד ונתן עליו, על “היהודי” השוטר, בקולו: חדל מן הילד! – הילד ניצל. “היהודי”, כביכול, עזבוֹ לנפשו, והילד ברח, ברח… ליום אולי, ליוֹמיים, הביתה… הן גורלו למות נחרץ כבר… את זאת ידע, ידע הגרמני, אם לא היום, ביום המחרת, לאחר יומיים! הילד יוּבל! יוּבל לטרֶבּלינקי! הגרמני, זה החתול ירוֹק־העינים, אשר נתקנא ב“חתול” יהודי, נכנע לו וּמתבּטל בנוכחוּתוֹ… אַל תטרפהוּ… אני אשתעשע בו. אני יודע, ימָצאו יהודים טוֹבי־לב, נדיבי־לב, אוהבי אדם, יהודים בעלי “וצדּקתך”, יהודים מעוּפּשים – שימשכו לדברי אלה בכתפם: “מה הוא רוצה מן הגרמני הטוב הזה?” הן בעיניו ראה שהציל את הילד… ואולם מי כמו אלה הפחדנים במחשבה יודעים את טיב הגרמנים האלה… הן כל הגיטוֹ היה נידון למוות, אין מָנוֹס! וארשה מעבר לחַיִץ, וארשה של האַריים, סגוּרה ומסוּגרת היתה בעדנו, ואלה שיצאו להָתַם, בהתערבם בין פלוגות הצעירים לעבודה – במחיר, כמובן – אָרב להם השׂטן באלף עיניו וצפוּ בכל רגע למוּת בידי פריצי החיה הגרמנית. האספסוף הפולני, ולא רק האספסוף גרידא, אָרבוּ לכל קלסתר־פנים יהודי. מלבד זה, חבורת הפושעים שמוצָאָם מישראל, שמכרו את עצמם לבושת ולליסטים, הביטו בשבע עינים ועל כל דרכים ליהודי שנס לנפשו, וטרם ידע לאָן… לא היה מנוס… הגרמני שאמר לו לשוטר המנוּול: “חדל מן הילד!” – ידע שיחדל ממנו לשעה, שטרפּוֹ לא ימָלט מידיו… פני הגרמני העידוּ, ערפּוֹ האדוֹם, בת־צחוקו שעל פניו, כבת־צחוקם של פריצי־החיות, אלה המנוּוָלים הרוצחים, הממוּנים על הכּלָיה, כּליוֹן היהודים, באָמרם אלה לאלה על “השוטרים” היהוּדוֹנים: “הרי הם עושים את מלאכתם באמונה, אלא שהם מתאַכזרים יותר מדי…”

אלה היהודים שמתיחסים לדברי גידוף אשׁמדאיים אלה באֵמון־לב ובקצת רצון ונאנחים על־ידי דברים אלה על מעשי־אכזריות מצד השוטרים, אינם כלל שוֹטים כמו שהם נראים בעיני שוטים, אלא בני־אדם רקוּבי מוח ולב ואופי וּמָשְחָתָם בם… כששה מיליונים מישראל נהרגו על־ידי העם הגרמני, ומכּמה מאות יהודים שאולי ישארוּ בארצות אשר הרסה אליהן החיה הגרמנית, במערוֹת, במקומות נסתרים, שבוּרים ודווּיים, אף אחד מהם לא ניצל על־ידי גרמני!

ראיתי את השוטרים “היהודים”, חדלי האישים האלה, בטרם שהחל ההרג הכללי, הֶרֶג השלֵמוּת, הריגה באין יוצא מן הכלל, עשרות אלפים מדי יום ביום. ראיתי את השוטרים בימים הטובים, בם בימים שנהרגו ברחובות עיר רק עשרות יהודים על־ידי הפרנקנשטיינים והאוֹרפים ועוד ימ“ש, ז’נדרמים־רוצחים שעמדו במבואי החֵיצים מן הגיטו לרובע ה”אַריים"; על־ידי אופיצירים נמבזים שירו בעוברים ושבים להנאתם, עוד בם בימים שנהרגנו בחוצות העיר לאחדים, כבר נתנו אלה הברואים המאוסים, השוטרים, את אותותם מי המה ולהיכן תובילם נפשם המתוֹעבת. מעשי התעתועים של משומדים, חצאי משומדים וסתם בני בליעל – אין לסַפּר ואין לתאר. זוֹ המכּה המַמארת הרי היא נוספות לעם הגרמני הצורר את האדם ואת העולם כולו, ומתוך פחדנות המצויה אצל הנקלים והנבזים ביותר, הטיל את אַרסו באִי־מסוּכּן, בזה שהנהו הפקר לכל הגויים – בּנוּ.

השוטרים היהודוֹנים, על אף תעודות־השמד שלהם בכיס בגדם, התלמידים הנאמנים לבּריה העכוּרה רוֹזנבּרג, אבי אבות הטומאה, לציניקן הנמבזה, זה בעל המומים והשקרים, אדם־שרץ גֶבֶּלס, והשאר, עוזריו ומשרתיו של הטוּמטוּם והנבער בחית־האדם, כל השיירה באת־כוח העם האכזרי, חרפת העמים כולם וחרפתנו אנו, שבצלמנו נבראו.

את “השוטרים” הללו ראיתי בטרם החל הנגף הגדול במיליונינו. ראיתים יוֹם יוֹם במעשי האַלָמוּת והתועבה – ואין אומר הָשֵב. לעיני היכּו במקלוֹת־החובלים בידיהם אנשים אצילי־רוח, לקחו שוֹחד מידי אלה שלא היו צריכים להם, שלא פנו אליהם בשום בקשה שהיא. זוֹ הליכתם, זה הטיפוּף במגפים המגוהצות. זה הכּובע השמוּט לצד, הוא עורר בכל יהודי גועל־נפש. הפולנית שבפיהם מן המין היותר גרוע. חיללו את השפה היפה הזאת… בכל מה שנגעה ידם המנוּולת – ונטמא, וחוּלל.

ועל כל אלה! על כל אלה לא האמנתי שטיפות סרוחות אלוּ מישראל תעשינה את התועבה במקום שכל אחד מהשוטרים צוּוה להביא חמש גוּלגלות ילדים אל מגרש החרם לנַפצן באבנים, יביאו עשרים ויותר. בראשית שנת אלף תשע מאות ארבעים ושתים, כשבאו הידיעות המחרידות מפי עדי־ראִיה מווילנה מה שהגרמנים הרוצחים עושים בליטא – מכַלים, כּילוּ אותנו שם בעזרת תלמידיהם הטובים הליטאים השאַווליסטים, ושהשוטרים מבּ"י⁵ עזרו על־ידם, גילו את מחבוֹאי האוּמללים, ילדים, נשים וזקנים, תפשׂום והובילוּם אל הרוצחים, אל פּוֹנאַרי, – אז, בשמעי את הנוראות, לא האמנתי ששוֹטרי היהודים בווארשה יעשו כמוהם… והם עשה עשו וגם התעיבו עשוֹת.

 

22.7.43    🔗

לאחר שעות דכּאון מוחלט. קראתי את העתון “פּאריזר צייטוּנג” מיום זה. זה שנים אחדות שאיני קורא את ה“עתון”. באירופה כולה, שהחַיה הגרמנית הוֹיה בה, יש בה עתון אחד. כאותו שׂטן המשחית בן אלף העינים, שאינן אלא עין אחת רעה, כהידרה בת אלף ראשים שאינם אלא ראש־עיוועים אחד… העתון! – רק לעתים רחוקות, בארבע השנים, שני הכּלָיוֹן, אני מטמא את ידי ועיני בטוּמאת מחראָה זוֹ. כל מה שאנו הולכים ומתמעטים, נמַסים כשכבת־שלג דקה בשמש, הולכת ההסתה בנו בכל עתון באירוֹפה ומתחדשת, הולכת ומתגבּרת. אחרי שחיטה של מאת האלף האחרונים, יהודים אחרונים, שארית בני עמי – מופיע כתב־פּלסתר רצחני בעתון, ב“פּאריזר צייטוּנג”, שצריכים להיפטר מהשפעתם של יהודים אלה. אלה היהודים כבר אינם בחיים… כבר נרצחו, נחנקו במדוֹרים של הבל, כבר התענגו הרוצחים ונהנו מיציאת נשמתם, ממיתתם. ציווּ עדוֹת עדוֹת, כל אחת לבד, לפשוט את בגדיהם, הכניסום עירוּמים למדוֹר, סגָרוּם, פתחו את צנורות ההבל הקודח. הגופות דבקו בעינויים קשים ונוראים גוף לגוף. כל הבּשׂרים של הקדושים, ילדים, מבוגרים וזקנים, היו לבשׂר אחד, והקבּרנים, שהוציאו מבין הנידונים להירצח, להשליך את הנרצחים אל החפירות – התקשו להפריד בין ההרוגים והשליכוּם לבּוֹר בלתי־נפרדים. לאחר רצח המונים מופיע בכל פעם ב“העתון” של אירופּה כולה מאמר־שׂיטנה ליהודים, אחד לכל המדינות ובכל הלשונות, כבעיטה בגוף ההרוג המתבוסס בדמו, כהתעללות בנרצח. מדי פעם בפעם, לאחר ש“מעבירים” מן העולם הזה אל עולם אחר, ס.ס. אך מודיעה זאת להיטלר, הימלר, רוזנבּרג וגבּלס – ויצא צו לעתון מסוף אירופּה ועד סופה: לכתוב! לכתוב על היהודים! אחרי כל רבע מיליון יהודים נרצחים כותבים כַּתָבים מן החומר המוּכן תחת ידם שצריכים להיפטר מהם, לשַלֵח אותם… היום ראיתי את העתון. זה ארבע שנים שאני נבוך ונדהם ממה שנעשה בנוּ לעיני השמש, אך עוד מעט תמלא שנה שאני רצוּץ וּנכה־רוח… מן היום שלקחו את אשתי כאֵם וכבת לי, בת אֵלם וקדוּשה בחייה, ומורתי מתוך אֵלם, אותה ואת שני בּני הנפלאים – נדמה לי שאיני מגיב עוד על כל מה שבא עלינו, איני משׂיג עוד את ההליכה בסך, את המאַרש אל המוות… המוות שאנו מוּבלים אליו במיליונינו ובמיטב מעמנו היושב אלף שנים ויותר בארצות אירופּה, היכּה בה שורשים והעֲלֵה הֶעלָה פה המשך תנ"כו שהֵנץ בארץ־ישראל. קהו רגשותי בי – את זה שיראתי, שאני ירא… ואולם יש רגעים נוראים שאני נעוֹר, קרן־אור כמחט חד וּמכאיב נבקעת בי. – קראתי היום את העתון, “מאמר” גזלני המדבר גלוּי, בפרהסיא, על דבר הנחיצות לכלוֹת, “להעביר” מן החיים, את שיירי עמי המעטים שבארצות בּלקאן.. אהה, צואת חלאַת מין האדם, שהעמים השליטוה עליהם, בכדי שתעשה אתנו את הרעה הזאת, אם היא מפרסמת “מאמר” כזה בעמודי עתון, כלומר: שיש “להעביר” עוד יהודים אלה ואלה – הווה אומר שהדבר הנורא כבר נעשה, כבר היה. להווי ידוע לנו: כשמבּוּל מאמרים זה מציף ביום בהיר אחד את עמודי “העתון” – רבע מיליון יהודים נהרגו, שבקו חיים לכל רוצח.

אלה פריצי החיות – העושים את התועבה על־פי צו, חוששים בכל פעם: “אולי לא צוּוֵינו? אולי ישכּחוּ המצַווים שציווּנוּ?” עדיין לא יאמינו, לא יבטחו אלה שנשׂכּרו לרצוֹח את עם ישראל בדעת־הקהל המְצַוֶה. שכחו המרצחים שבעשותם אתנו כָּלָה, בו באופן שלא נעשה עוד במשך כל הדורות ע“י עמים משחיתים, המה מתכוונים דווקא לרצונם של עמים אחרים האוהבים את מלאכת ההשמדה וההחרמה, אלא שתהא מלאכה זו נעשית ע”י אחרים… אלה פריצי־החיות הגרמנים, אינם פריצי־חיות בעיני העמים הרוצים בזה ועומדים מנגד, לראות מה יֵעַשה בו בישראל – כי אם האחרים… המקיימים מתוך הכנעה של עבדים חרוּפים את רצונם החשאי של אדוניהם. אין כגרמנים עבדים! ואולם אלה האחרים חוששים למצוויהם מתוך שתיקה, אולי ידרשו את הדם הזה? אולי יהיו “מִתַּממים”, יעשו את עצמם כלא יודעים וישאלו לדמנו – פחד־שווא! שום טשרטשיל, שום רוּזוולט ושום סטאַלין – בבוא יום־דינוֹ של עם־קללה זה לעולם – לא יזכירו להם את “חטאם” זה… ואולם הם, השׂכירים לרצח־עם, זה העם שלא בא לעולם אלא לקיים הרע, להפיצוֹ בעולם – לא יאמינו לרעים זולתם, לא יאמינו שהם מקולקלים בתכלית כמוהו. יש אשר לפעמים הם חוששים: אולי תתעורר השאלה ככלות הכל, אחרי שפך הדם הרב בחזיות של מלחמה: אַיָם מיליוני הילדים מישראל, אַיָן נשיו, אַים זקניו, כל העם החי הזה בערים ובעיירות השקטות והרחוקות מן החזית, שדבר אין להם לתינוקות ולזקנים ולנשים מישראל, עם פּוליטיקה? למה הרגתם את כולם, לא השארתם אף אחד? שאלות שׁלא ישאָלן אף אחד.. ואולם הם, שופכי הדם הנקי של מיליוני ילדים, עומדים עם ידים מטפטפות דמנו ותוהים רגע קל מתחת להכרתם: אולי ישאָלוּם? והרי הם מכריזים בעתונים: לוּאיס זה, היהודי במאה אחוז – בלשון המאמר מלא הדם – הוא־הוא ראש אותה התעופה להשלכת פצצות על העיר הקדושה רוֹמא ועל הבּאזיליקה. בעתון מיום אחר, המופיע בפריס, בצרפת המשוּעבּדה לעבדים נבזים, מפיצים, לאחר שפיכת דם יהודים אחרונים, שנאה וקללה על מוּמתים, שופכים בוז וקלון על הרוגים, מצדיקים על עַם הרוג חינם את הדין. העתון ריק מכל תוכן, מלבד צעקות על נצחונות ומעשי גבוּרות, וּמפּלתם הנוראה, ואם אטית, מרחפת ומציצה מבין השורות. לעומת זה ישנם שלושה מאמרים מוקדשים ליהודים, שאינם כבר בחיים, וגם במתים אינם – שאין להם קבר… מיליונים מיליונים יהודים נהרגו, ילדים עם אמוֹתיהם על ידן, לא, לא כל כולם על־יד אמוֹתיהן, מלבד אלה הילדים שהיו עוד בבטן אמותיהם… את אלה הילדים אשר כבר נולדו, גזלו מזרועות אמותיהם והובלו לשחיטה, האִמוֹת לבד והילדים לבד. יהיו בודדים במיתתם, בהריגתם, וקבר אין. אני אינני יודע עד היום הזה מה עשו עם אור עיני, עם חנה אשתי הנפלאה, עם בנציון בני⁶, גאוני, הנער בן הארבע־עשרה והיהודי הגדול בעתיד, ובני מחמדי הנפלא, בן י“א, טוב הלב ובעל המזג הטוב, בנימין, יעקב בנימין! מה עשו אתם? ההמיתוּם? אינני מאמין בנפשות אִלמוֹת אלה שהמיתוּן, ששלט בהן המוות! ההמיתוּן מיד? אם אחרי שעינוּן כמו שהעם האשכנזי אוהב: להמית לאט, על־ידי עינויים קשים… כי באמת – מה היו שלוש השנים בגליל “הפלך” בפולין אם לא המתת כל המון עם ישראל במיליוניהם לאט? בשלוש השנים הראשונות להתפּרצם לפולניה הניחו את היסוד למה שיבוא, התחילו להמית אותנו לאט; כל המיליונים שהמיתו במשך שנה וחצי היו חללים מקודם. שלוש שנים התעללו בנו עם־הזדים באופן מבהיל. בכל מודעה על גבי השערים והחומות הודיעו בפומבי, הכריזו על היהודים חרמות וגזירות קשות, על מנות הלחם הרזות עד לצחוק שקבעו בעדנו, רק בעדנו. מנתם של עם הארץ, של הפּולנים, אחרת היתה, איפה ואיפה עשו, מידה ומידה, לא רק כדי להרעיב, רק לבייש, להדאיב! אכילת בשר אסורה לנו, כרטיסי־המזונות שלנו המצויינים במגן־דוד – ה”מגן־דוד" נשאר בו במלואו, שלא קיבלנו בחנויות־המכולת עליו שום מזונות. המודעות הללו, החתומות בכל פעם בידי רוצח־ראש, עשו אותנו לצחוק ולקלסה בעיני עם הארץ, שהיה מורעל ע“י נשי הפּריסטוֹרים והפּריסטוֹרים עצמם. וגם אנחנו אנו – נפל כבודנו בעינינו, גם המוני היהודים נתבזו ע”י יחס מביש ומבאיש, אלה בעיני אלה וכל אחד בעיני עצמו. העתונים היום־יומיים של עם ארור זה הרעילו את לבות קוראיו, יום־יום שיטנוֹת נוראות ועלילות דברים. עיוורוּ את עיני הפּולנים העיוורות גם בלאו הכי, השמינו את לבותיהם מרוב נחת ולא ראו ולא הבינו וכאילו לא ידעו את מעשי־התעתועים שעם־נבל זה, העם הגרמני, עושה בהם, בפולנים עצמם!

כך הוא! על זה צריך כל אחד לקרוע בדש בגדו, להתריע בצעקה וּלפלח שׁחקים: בה בשעה ששׂונא האנושיות כולה, העם הגרמני, רצה לעוור ולהעביר חלק הציבור על דעתו, עינה לעיניו את “האחר”, כדי שיתנחם, שיהנה לעינויי המונים אחרים… בזה הצליחו נחותי־דרגא וגסי־הרוח הנוראים. עלה בידם להתעות את רוב העם הפולני בשנאה, ברצח, במעשי תועבה ובעלילות דבר שכל אחד מן הפּולנים, האחרון שבהם, ידע שזה שקר במזיד… לפעמים קרובות מאוד ניחתה הסכּין הגרמנית בלבוֹת הפּולנים, ובאופן מבהיל יצאו הרוצחים לציד האינטליגנציה הפּולנית, לרצחם, לכלוֹתם וגם כן ניסו להשתמש בעזרת אחרים: אילצו את היהודים בחצרות־הסיים שיקבּרוּ את הפולנים, ולפעמים חצאי מתים… אני מעולם לא ראיתי יהודי שׂמח לאיד פּולנים! ראיתי יהודים מתעבּרים על יחס הפולנים המחפיר, בשעת־חירום זו להם, ליהודים, המעונים והמבויישים עוד יותר על רדפם אף הם אותנו בשנאה כבושה, על בעטם גם הם בנו כאותו חמור בנבלת הארי. לא אחת קיללנוּם באלוהיהם־אחינוּ, על עָזרם, על הַלשינם עלינו, על שנוספו גם הם על שונאינו־חינם, ואולם מעולם לא שמעתי, לא ראיתי, לא הרגשתי באחד מפּחוּתי היהודים, שישמחו לאֵידם, אֵיד מוות וּכלייה לטובים שבהם, לישרים ולחַפים שבהם… כן, טובים! ישרים וחַפּים! לעומת גרמנים נבזים וחדלי־אישים – כל רע־לב, כל קל־דעת וכל נגוּע בנפש הוא ישר וטוב וחף מפשע… לוֹט. מסווה הושׂם על פני האדם שאינו רואה בעליל אמת זו. כל פושע בעמדוֹ לפני גרמני – הרי זה אדם עומד לפני חיה. כל פיגול מתקדש, מיטהר, מזדכּך כשהוא מוצג עם תמימות גרמנית אַשמדאית בשורשה.

כל שלוש השנים הראשונות של הגרמנים בארץ – לא היו אלא המתה־מעט, מוקדמת והכנה לטבח כלל־יהודי.

אף פולני אחד לא הומת ע"י עם נבל זה בארץ פּולניה באשם־מה. בלי שום חטא, לפי ספר חוקיהם הם, הומתו על ידם לרבבות, רק מפאת חשד… אלה הפּולנים, הם צעירים, מתוֹארים, הכרת פניהם האצילים, לשונם המלוּמדה, הם – בוודאי כנגדנו! הם ודאי שהם הוגים דעות… הם ודאי שהם חולמים חופש, דרור לעם ולארץ, בחַדרי לבם – משום כך למוות! בלי חקירה ודרישה, אין פנאי, ואין יכולת לחקור ולדרוש. הגסטאַפּוֹ והס.ס., אלה הרוצחים הפושעים מלידה ומבּטן – זאת דרכם: לא נשתעשע בחיפּוּשׂ דין…

כך נהגו ונוהגים, ואם ישאר שׂריד מעם־רוצח זה – ינהגו כך גם להבּא לגבי עמים נכנעים וחלשים מהם בכוח־זרוע.

אתנו אחרת. אנחנו משמשים להם מפלצת בשׂדה־זרע כנגד עוף השמים. שׂמים אותנו, למרות קלסתר־פנינו הנאצל, למרות האצילות החיצונית של רוב בני עמנו המרחפת על פנינו והמשַווה לנו חן אנוֹשי… (גם בקאַריקאַטוּרוֹת היותר משוּקצוֹת ומגוֹאָלוֹת של היהודים בעתוניהם, על עמודי בית־הכסא של המזוּהם בחַית האדם, הפושע המאוּס יוּליוּס שטרייכר, אלה היהודים עם החוטם, עם השׂפתיים העבות, עם הפּאות והזקן – ישנו האדם יותר מאשר בפרצוף הנתעב של גרמני מרוחץ למשעי). הם יורקים בפנינו ומתעבים אותנו על־ידי זה על אחרים העומדים מרחוק ומתבוננים לזה, ועל עצמנו אנו. אוֹי לנו, למעט שברי־הכּלים, עצוּרי ויטל ועוד בשניים מקומות־מקלט למעטים בחסד ניירות חו"ל!

 

25.7־24    🔗

למראה עינויי־אַחים נוראים, למראה עינויי הגוּף והנפש שלנו, שלא יאָמנו כמה שיספּרוּם, החלו רבּים וכן כמעט כולם מאתנו, שׂנוֹא את המעוּנים במקום לרחמם, במקום להשתתף בצערם העמוק כים! במה אבאר לי את הדבר הנורא הזה? אכן, לכתחילה הזדעזע בם לבם על תיעוב החטא של חיות בצורת בני־אדם, ואולם לאט־לאט ניטל ההדום, הדוֹם־המוּסר, מתחת לרגלי יהודים דלים. זה המוּסר לא היה נטוע בם בשורש לבם, ידעוהו מתוך שמיעה בלבד, משהו נתקל במבוא־אוזנם, משהו מתורת ישראל, מדברי נביאים, מדברי חז“ל, איזה מימרות בבית־אבא, מפי סבא, מפי אֵם זקנה, מפי דוד, מדברי בא־כוח תנועת חופש ושחרור… בשורש נשמה לא נגעו; זה הצדק, היושר, רק מלה בעלמא היו להם, ולמראה פריץ־חיות ומעשי התועבה שלו – נדהמו, נוֹאשו מכל מליצה יפה, טובה וזכּה, ונכנעו לפני ממש נורא זה. הוא הדבר. נתעו המונינו בשווא, נאמרו כל אלה הדיבּוּרים היפים על־ידי הקופצים בראש תנועה רק מן השפה ולחוץ, ודברים שאינם יוצאים מלב אינם נכנסים אל לב… אולי אלה מיליוני הקדושים, כשהכניסו אותם הגרמנים – הרוצחים מאז היוֹתם ועד עתה ועד בכלל – כשהכניסום אל אוּלמי־המוות ערוּמים כיום היוולדם: ברגעי מותם —אולי נזכּרו הקדושים בצדקתם שבמעמקיהם, הכירו ביָשרם ובמעלת רוחם, בקדושתם, הודו ביהדותם המַפלה אותם והמגביהה אותם במעלת האדם בין יתר העמים, ואם הם טובים מן החיה הגרמנית בת שמונים מיליון נפשות נמבזות, אך קרובים הם ביותר להם מאשר לעם הקדושים הנשרפים חיים בהבל יוקד… אלה הקדושים אולי מלאו ברגעי חניקה וּשׂרפת חיים מרגשי אמונה ביושר ובצדק ואמת ואהבה שביהדוּת, מאלה האוצרות שלא גילוּם מדריכיהם, מנהיגיהן של תנועה ומפלגה, אשר לא חינכוּם במו אלה מחמת דלוּת נשמתם הם… ארורים אתם בכל העולמות, אתם ראשי המתבוללים, עניי רוח ומסכּנים בנפש מתוך הכרה בעניותכם זו! הן בסתר לבכם הנבוּב ידעתם שאינכם ולא כלום, מתוך הכרת דלוּתכם הרוחנית התעיתם טובים ותמימים מכם, משכתם אותם לעבודות זרות וטמאות, הרעלתם המונים עם שאר־רוח ושאר־לב, בטרם שיצאו סגוּלוֹתם שׂפוּנות אלו מקרבּם לאור עולם. ארורים אתם! ראשי “הבּוּנד”. לא את תורת השוויון ואהבת חופש ודרור לימדתם את המוני עמנו, אלא עקרתם מן השורש את זרעי הטוב בּאיבּם, את אלוהי ישראל – הלא הם: הצדק, היושר, האמת, והאהבה לַכּל בצורה ישראלית. לימדתם את המון עם ישראל אהבה סתם, אהבה שלא ממקוֹרה, אהבה שנתרוקנה מתוֹכה, אהבה מליצה. טשטשתם את צורתם של המונים בישראל, סתרתם! כל כוחכם בסתירה, לבנות לא ידעתם! ארורים אתם, משכילים מן המין הגרוע, כפשׂע ביניכם ובין אלה “היהודים” שנמכרו לגרמנים לרצוֹח ולכַלוֹת אותנו. הם נכנעו להם, לרצונה של החיה הגרמנית, ואתם אף אתם נכנעתם…. לרוח, אם לא רעה, אך זרה להמוניכם. לא ריבּיתם, לא טיפּחתם את הגחלת הלוחשת תמיד בלב המוני ישראל, ואם היא סמוּיה וחבוּיה ברמצה – את הנקודה היהודית. נכנעתם לכל תנועה בטרם שאֵלוּכם. ויתרתם על ערכי עם ותרבותו, מחקתם את עברוֹ. כּיחשתם, כּפרתם בעיקר, נכנעתם – ולוּ גם לפּ.פּ.ס…. ואם הפּ.פּ.ס. בתור תנועת־פועלים סוציאל־דימוקרטית שלא כּפרה בלאוּמיוּתם ואתם כּפרתם! עמי רוסיה המועצתית אינם כופרים בלאומיוּתם, באהבה ליצירות עברם הרחוק, לנוֹשנוֹת שאינן מתישנות, לאופי של חיים, לאדמת אבות, לתרבות עתיקה – ואתם עקרתם אהבה זו משורש וכיחַשתם בה. נכנעתם לפּ.פּ.ס., ואם כי בתור תנועה כשהיא לעצמה טובה היא, נְכוֹחה – אך רוח האדם מישראל זרה לה. לא ידעתם איך לקרב פועלי עם אחד אל פועלי עם שני… לקרב הייתם צריכים ולא ללמד הכנעה… מכרתם את המוניכם וקלקלתם את אלה אשר מכרתם אותם להם… עשיתם מסחר בנפשות חיות. מכרתם אהבה, כבוד, תרבות וחלומות, חלומות עם ישראל, בה בשעה שהגויים הדוגלים בצדק, הרוצים ביושר – לא רצו לכתחילה בקרבּנות חינם, בקרבּנות נפש אלה. פועלי ישראל היו יכולים להעשיר עַם רב בנפשם הגדולה אשר סרסתם. הן אתם בראשיתכם לא חפצתם גם ביידיש, חפצתם לגנוז את האוֹצר הבּלוּם הזה… לדאבון־לב היחיד שנשאר בחיים ללא חמדה, לא התקוממו לכם המוני עמנו הבריאים, בהתנכּלכם לנכסי־רוח אחרים, לא פחות חשובים, לא פחות גדולים מיידיש שעקרו המוני ישראל במצוותכם מלב, בעקשנות ובקנאוּת של הדיוֹטים… אתם, אתם הֵמַתם את עם ה'! אתם דיברתם סרה, אתם נאצתם את כל היקר לנו, את כל אשר היה חבוּי בקרבם מבלי אשר ידעו… ואתם ידעתם את אשר צפוּן בקרבכם! אתם, כזבנים משוחצים, הן הרגשתם בחבוּי בכם, אלא שכיחשתם בחרפּתכם, עקרתם ביד פושעת מלבכם את אשר ניתן לכם מלפני כמה דור. בסתרי אהליכם קראתם עברית, מצאתם נוחם בדברי נביאים חיים, שרתם שירת־היהודי הנצחית, נהניתם… ובצאתכם אל המון ישראל, מחיתם פּה – “לא ידענו דבר”. אכן… לא היה בכם הנופך משלכם, תורת אבות, רכוש… [קרע בכתב־היד] להוסיף עליהם, אתם הסריסים, סריסי ה…[כנ”ל] ולהוליד לא יכולתם, על־כן התעַבֶּרכם, על־כן אֲכַלְתּכֵם… [כנ“ל] משכתם בחלקות, קניתם בפרוטות ובדברי חוֹנף לבלרים פעוטים, חַרזנים זולים, ויש אשר יפול בידכם פּייטן רפה־אוֹפי ושפל־רוח… “די חומש־לידער”! עליהם תפארתכם. כמה צהלתם לקראת פזמונים תפלים אלה – אך ורק משום שניבּלו את הנשׂגב, השליכו שיקוצים ובדיחות חַסרות־טעם על אבוֹת־בראשית. לא מאנגער, שעל כל הלכלוך שדבק בבשרו טבל בשכרותו גם את נפשו בחבית של צואה, לא מאנגער, כי אם אתם נזוֹנים מחילול ומחַלל כל קודש, כל קדשי עם לעיני העם… רעים אתם וצרי־עין אתם בסתר ביתכם. בחביון עליתכם מתיחדים עם התנ”ך ועם הבא אחריו, ואת המוני העם התעיתם בתוהו לא־דרך, טיבּעתם בים של בּערוּת, נִסַּחתם כל טוב בו, עקרתם כל אשר יָנֵץ בו באבּוֹ – על זה אני מקללכם קללה נמרצת.

אתם לימדתם את לב המוֹני ישראל שלווה, הַשְקֵט. שִקטו במכונכם! ומָכוֹן אין. אתם שרתם להם, לטובים שבעמנו, לעניֵנו בהמונים, את שיר ה“דאָאִיגקייט”. שיר הדאָאיגקייט לא איכפת לנו, אתם את שירת “רק הדאָאיגקייט” שרתם במקומות שהיינו כצנינים בעיני שונאים ומנַדים. אתם הבוגדים הוֹלכתם את המוני עמנו על פני האבדון. על פני התהום. המוות והכּליון נשקפו לנו מכל צד ובכל רגע יראנוּ שהסערה מתחוללת… אהה, כי התחוֹללה… ואם לא עברה, עוד ניספים יום־יום אלפים על שדות־הקטל, ואולם בשבילנו קמה כבר הסערה לדממה… דממת קבר גדול ואחד, אחד לכל העם…ואנחנו יראנו, כולנו יראנו, גם אתם, ואולם אתם לנפשותיכם יראתם… וכאשר פרצה מלחמת־דמים זו, ידעתם שהעמים ילחמו והעם יכלה, יתּם, יהרג באפס־מלחמה, העם כולו על אבן אחת. אתם ברחתם, אתם הספקתם לברוח, אתם יוצרי הפזמון של “רק דאָאיגקייט”, אתם הדאָאיקע, אתם עזבתם את המוניכם לאנחות ולמוות. לולא הנחתם את אבני־הנגף, המכשולים על דרך חיי המונים מישראל, לולא שפכתם מי־שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לוּ היינו שם בארץ אבות במיליונינו, לא רק שלא היה מחננו הרב במקום שורשה וחַיוּתה לפליטה, אלא גם בארצות הגלוּת לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנוּ, העם הפחדן לא היה נוגע ביהודים, אזרחי ממשלת פועלים בארצם. לא האנגלים, ולא עמים קטנים ורעים מהם, הפריעו בעדנו, לא המה בערמוּמיתם וברוע־לבבם עמדו לנו לשׂטן, לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם, הרַבשָקים! אתם עבדי־עבדים עם מליצת החופש בפיכם הטמא, אתם הבוגדים בעם, את חלום חייו ביטלתם במקום לממש אותו, השלכתם עליו שיקוּצים, אתם, הרוח הרעה המַמרה, ריחפתם על ראשי ההמונים, סחוֹר־סחוֹר להם, אתם – נשמות קלות ודלות, ערטילאות, רפרפתם באוויר עולמם־עוֹני ושרתם, חַרוּמפּיים, את שירת רק ה“דאָזיין”, אתם הדאָאיקע, לא מעלמא הדין. האם לא חדרו אל לבוֹתיכם הנבוּבים חיצי השנאה שכל עין של גוי תיר בכם? הן חדרו והחרידו אתכם, הפילו עליכם פחד, אלא מאי?⁷ ביחד עם זה התנחמתם שבבוא הרגע תנָצלו, תמָלטו, תוכלו להימלט על נפשכם, כל אחד מכם ומשפחתו… אמנם כך אירע לכם, נמלטתם… ואולם ההמונים במיליוניהם – במה חשבתם להציל את ההמונים? את העם אי־אפשר “להוציא” מן המהפכה בו ברגע שהחֵמה, חמת החיה, כבר ניתכת…

רק את לוט ואת בנותיו אפשר היה להוציא מסדום הנהפכת, את בניו ואת חתניו ואת כל אשר לו לא הצילו… אתם! אתם אחראים בעד אָבדן עמנו כולו, אתם והדומים לכם, שהתעיתם אותו, שלא הכינותם מפלט לו, ארץ מקלט, בה בשעה שהרגשתם היטב בסכנה המרחפת עליהם, העתידה לבוא, הנכונה לבוא, אתם ידעתם, מנוולים, אתם באתם במגע־וּמשׂא עם הגויים, עם פני הגויים, אתם הסתובבתם במסדרוני הסתדרויות ולשכוֹת פועלי־העמים, בפרוזדוֹרי הסיים, בעיריות של ערי־הבירה, אתם שהשׂפּקתם בילדי נכרים, ראיתם את היחסים שלהם אליכם, בפניכם ירקו ועשיתם את עצמכם כלא מרגישים, לא נכלמתם, שמצחכם נחושה. זונות אתם, לכל הרוחות! המוניכם אשר נהרגו קדושים היו, הם האמינו בכם, בדתן ואבירם האמינו, מפיכם חיוּ, אכלו צואתכם, אלה הטהורים, התמימים, המאמינים, ונטמאו, נטמאו ונהרגו עתה כולם, כולם באין יוצא מן הכלל, עם גדול ורב וטוב, לעיני השמש, לעיני העולם כולו, על־ידי עם רוצח מאז ועד עתה… מתו… לא מתו – נרצחו. בהירצחם נפקחו עיניהם ויראוּ כי ערוּמים הם, ויתבּוֹששוּ… אתם הצגתם אותם במערוּמיהם מלבר ומבּפנים, כלי־ריק – לנוכח פני עם־רוצח מאז ועד עתה. ברגע אחרון לחיים קצרים נפקחו עיניהם לראות, בקללה מתו. לכם, גם לכם הקללה… הוי, לוּלא שַׂכתם את הדרך בעדם לארץ־ישראל, אל ארץ המקלט לנפשו, לוּ ישבו בה שלושה מיליונים, לא רק אלה שבחסד העמים באו להתם, כי אם עִם אלה שנאחזו בה בכוח – ארץ־ישראל העובדת, הפועלת, הבונה על חשבון ממשלת פועלים יהודים קטנה, שלמה ובריאה, ברוח נכון, שאינה מתכחשת לכל נכסי־הרוח שלה, בארץ אבותיה ותרבותה העתיקה, המתחדשת בכל דור, מוסיפה כוח ומגבירה חילים, עם אוצרות רוּח שאינה בלה, בארץ גזענו בה – היינו יכולים להתקיים בעשרות מיליונינו באירופּה, לא היו חורצים לשון לנו, שום חדל־אישים לא היה יכול להצית תבערה של שנאת חינם והריגה עד תום על לא דבר, מחמת שאין דורש את דמיו… לא ל“מלכוּת ישראל” גרידא היינו צריכים, כי אם לממשלת עבודה ויגיעת־כפיים, לחיי יושר ושויון וצדק סוציאלי – פנימה. גם ממשלה כזאת היתה לנו תריס בפני כל פּוּרענוּת… איני אומר: לא האמנתם בה… לא חפצתם בה, במריכם־להכעיס לא חפצתם בה! לא מזימות האנגלים, לא כלי־זינם של מחריבי העולם הנאציים, שכל שנאתם ממקור אחד היא יונקת – מן הגרמנים הארורים – לא הם עמדו לשׂטן לנו, רק אתם הקלים, הנבזים, שהתכחשתם לעמכם, לא אהבתם את המוניכם, אהבתם את הגבּאוּת, את העמידה בראש, הפצת הרע והזול אשר בנפשכם הדלה, התאווה למצוא מגרעת, להמציא מגרעת. מחוּסרי הוּמוֹר בידחתם את דעתכם על כל הופעה משׂמחת בתנועת תחייה ושיבה לחיים, התלוצצתם, ריקים, במקום לשמוח, שׂמחתם לשׂמחה כמו לאֵיד, בּזתם לקטנוֹת. אוי לכם!

מי יתן ולא יהיה גורלנו זה בחלקי תבל אחרים! כמה אני ירא, אני אוּד לא מוּצל, מהבהב בפינת איזה ארץ באירופּה… כמה אני חושש לאַחַי בחלקי תבל שלא נגעה בהם הרעה לעת־עתה. מנהיגי פועלינו, מחוללי תנועות־השחרור באמריקה וגם הבּונד מעבר לים בתוכם, אינם מתכחשים לכל הטוב והבריא בחיי עם, אלא אי־ההתקוממות, אי־העמידה כנגד הזרם הגורף שם את המונינו לכל רוח, ממית בם את הרוח… לכל רוח – אין לך דבר מסוכן יותר… על כן אני ירא. הכּליון של מיליונים אשר נהרגו ע"י העם הגרמני באירופּה בא על־ידי חטא הסתה, התעיה, התעו אותנו יהודים פושעים. ובארצות אמריקה, הלוואי שאֶתבּדה, יבוא הכּליון מתוך אדישות, מתוך שוויון־נפש לכל נעשה. כל אחד שם הולך לדרכו, יוצא לצרכיו, לטרפּוֹ… אֹין אלה מכירים את אלה מתמול שלשום, זה היום עלינו לכאן. נכר זה, התנכּרוּת זו לאחים, הרי היא התנכּרוּתוֹ של כל אחד לעצמו. התנכּרוּת זאת מתנקמת, כמו שמתנקמת בנוּ שינה יתירה, שינה לא להחלפת כוח, כי אם שנת־קללה, שינה ליטארגית… אוי להם ליהודים שמעבר לים אם יקיצו לאחר זמן, ואוי אוי להם אם לא יקיצו בפתח עינים של דרכים, דרכי חתחתּים, כּדרכים באירופּה הפרועה אשר נָשַמוּ.

 

28.7    🔗

בשבוע הזה ירד מעל הבמה אשר הקים לעצמו הסקאנדאליסטן והבוגד הגדול, אותו מוּסוֹליני, האיש הקטן ובעל־המזימות הגדול, החצוף הזה. הוא העיר את רוח הקטנים, הפחוּתים והמשוּקצים ממנו. לולא הוא ולא היה שום היטלר עולה לדוּכן בעולם־דמים־ורצח זה. היטלר וסיעתו, זה האֶפֶס המסריח, זוֹ חלאת המין האנושי שזוּהמתה עולה על זו של שרצים שעלו במים עכורים של בּיצה. היטלר כזה, אלמלא מוּסוֹליני, היה מלסטם בצמאונו לדם מזמן לזמן איזה בן־אדם שהיה מוֹשכוֹ ע"י מזימות שברוֹצח אל חוֹרוֹ, ולאו דווקא יהודי, כאותו פּטר קירטן חברו (אמרתי חברו וחוזר מדברי, משום שעוול הוא לאותו המרצח מדיסלדורף להשווֹתוֹ אל המזוּהם שבּבּריוֹת, אל היטלר). לולא מוּסוֹליני לא היה עולה לגדוּלה, לא היה עולה על דעתו לקפוץ בראש, להתרברב, אם כי עַמו הרע בעצם, בטבע, חיכּה לשכּזה.

החַיה הבזויה הזאת נֵחַנה מאת החלודה ומאת העיפוש באינסטינקט יותר חריף, ולפי רוח עמו הרע – יותר עממי, מאשר איש התככים והמזימות, מוּסוֹליני. היטלר, שעלה בבוץ, ביוֵן־הרפש של “הנפש” המזוּהמה של הגרמנים, חש שאם ירכּב על שנאת־חינם לישראל – יצליח! ידע האפס הנבזה הגדול הזה שאם יתחיל ב“הוּראַ” על היהודים… יקח את לב עמו כולו, מרמי־המעלה ביותר עד אחרון הקומוּניסטים. והתחיל… כמו שהתחילו וכמו שמתחילים כל שׂונאי ישׂראל הריקים והפוחזים בכדי להתנשׂא, להתעלוֹת ולקפוֹץ בראש… ואולם זו החיה בצורת… חיה (האם אין “נפש” זו דומה לשרץ? אני ראיתי באחד העתונים צורתו של האפס הזה כשהיה בן חמש ימ"ש, ונזדעזעתי. שרץ מסריח!) עברה את כל המנוּולים, טמאי־הנפש ובעלי המזימות המבישות לגבי עם ישראל, עלה על כל פושעי העולם, ששאפּו לכסף, ל“כבוד”, לפרסום, ולוּ גם לפרסום של רוצח, של עַוול, של נוֹכל… הוא, היטלר, עלה על כל ההָמָנים, מחמת דם החיה הרעה אשר בו, ומאחר שהוא אפס שבאפס, שאין בו אף ניצוץ משל מצפּוּן ומהרגשת אחריוּת לגבי האדם וּמוּסרוֹ – הוא הביע גלוי, מבלי אשר ישׂנאֵנוּ – להשמיד ולהרוג אותנו… רק מפאת שזה רשאי שלא יהיה משהו אשר יעכּב בדבר, אשר יקרא הרף! אשר ישאל: למה? אשר תצילינה אוזניו. אף עַם אחד, כלומר באי־כוח עם אחד על פני כדור כל העולם לא הוּכּוּ בתמהון לדברי התועבה של בּוּר והדיוֹט זה על זה העם העתיק והצעיר בין העמים, שכולם שואבים עד היום ממקורו העתיק ונבנים בכוחותיו הצעירים. מלבד אי־אלו שמברכים את נתיניהם היהודים לראש־השנה, ומציינים יחידים אחדים “משלנו”, – “יַהוּדים” שדבר אין להם עם יהודים אמתיים, עם יהודים נאמנים, עם יהודים שאינם מתכּחשים לעמם, עם יהודים המתכּבּדים ומתימרים ביהדוּתם. כך הוא! לא רק שבעה מטוֹבי־אוּמות־העולם לא נמצאו אשר יקראו די, אלא אף גוי אחד לא גינה את המפלצת הזאת, את בעל “מיין קאַמפּף” על דברי הרצח בנוגע לעמנו כולו, להיפך: הודות הכּליון בנו אשר הוא מתכונן לו באַשפת “ספרו”, עברו בשתיקה על כל המקומות אשר הוא מתנכּל לעמים אחרים, והודות לשנאה ומשפט־המוות אשר חרץ האפס הזה על עם־עולם, נלווּ אליו רעים וחטאים ממנו, כלומר – בעלי הכּרה יותר ממנו. רוצחים בעלי הכּרה יפחדו להעלות על לשונם את אשר הם זוממים בלבם המתועב. והוא, זה הזנב, העלה את הדבר אשר הם רוצים, על לשונו – ושׂמוּהוּ לראש.

אנגליה תמכה בו, שהאמינה אשר הוא השוֹט אשר תכּה בו את רוּסיה… את רוּסיה היכּה, ואם הוא ועמו הרע מוּכּים על ידה יותר… כך, את רוּסיה היכּה ואת עמי כּילה, המית, היכּה חרם.

כל העמים, למרות אשר עברו בשתיקה על ההכנות של היטלר לעשות אתנו כָּלָה, הם ידעו והאמינו בזה, האמינו שיקיים את הדבר בהיות לאֵל ידו. הדבר הקטן הזה יוכל עשׂוֹת על־נקלה. גם מוֹסלי שלהם, הנבער מדעתו, יוכל לעשותו, לוּ רק נתנו לו, אך הם לא יתנו לו… למה? יֵעשׂה הדבר על־ידי מנוּול אחר, על־ידי רוצח בן רוצחים, על־ידי בא־כוח אמתי של עם־רוצחים, אנחנו מה… משום שאין הם אוהבים את בני ישראל, אחֵי ישוּע הנוצרי ויוֹלדיו. לא רק מזכיר עווֹנם לא ינעם להם לבני־אדם, אלא אם אני לא אַזכיר לו לאדם את חטאתו כנגדי ורק אהיה עֵד אילם לצדקתי אני – לא יאהבני…

לא יאהבונו העמים – לא בגלל חטאותינו אלא בגלל מעלותינו. אין בעל־מלאכה אוהב את בן־אוּמנוּתו, מלבד הרוצח שהוא אוהבו. ואנחנו – אנו אין בנו הצמאון לדם. נקיים אנחנו מכל שפיכות דמים אחרים וגם של שונאים. על כן ישנאונו!

אי־אהבת הגויים לאדם מישראל הרי היא חיובית לגבי אלה היהודים המתכּחשים לעצמם, ליהודים חנפים, מתרפסים, נכנעים, ומחַקים את שכניהם בכל דבר… מתחת הכרתם לא יאהבו הגויים את עניי הרוח, את הדלים שאינם יכולים תת. היהודים אשר נתנו לעולם כולו היו יהודים נאמנים, יהודים שלמים, בתוך עמם היו חיים, העשירוהו והעשירו באותה שעה את העולם כולו. אי־אהבתם של הגויים ליהודים מתבּטלים בפניהם היא טבעית ומוּבנת לכל בעל הרגשה: “אלה היהוּדוֹנים אם בגדו באלוהיהם, בעמם, באביהם ובאמם – יבגדו גם בנוּ בוודאי, שרוחנו זרה להם, שרוחנו אינה נקנית על־נקלה, לא לרוחנו הם נכספים, אלא מפני הנוחיוּת…”

 

30.7    🔗

הרי כך! אי־אהבת הגויים לישראל המתנכּר לעמו ומוֹכרוֹ, חיוּבית היא, ואולם שנאת העמים לישראל־סבא, היא שלילית, היא מראה ומעידה על נחוּת־דרגתם של העמים, מראה על מָשְחָתָם אשר בם, על קנאה בנו במקום לקנא לנו, שהיוונים נתנו להם בימים שעברו ואנחנו נתַנו להם ונותנים, נותנים… גם היום! והיום יותר, הרבה יותר מאשר לפנים. תורת ישראל, מוּסר ישראל – הרי הם שורש כל הטוב אשר בהם, ואולם עם ישראל בעמים נותן להם יותר מן התורה. יהודים חיים הם יותר מן התורה. באין ישראל, התורה מתרוֹקנת מתוכה… כל זמן ששׂרפוּ, בחטא שׂנאתם לנו, את הספר היהודי, הרעו לעצמם אך מעט… היהודים החיים – ישוּעים חיים הם להם, יוֹשיעוּם בכל מיצר. רוח היהודים – זאת הרוח המרחפת עליהם, הרוח החיה והמחַיה באופנים. אני לא אל הבּיקוֹנספילדים, לא אל הכּרֵמיים, לא אל הטרוֹצקיים, לא אל הבּאַלינים והרַטֵנוֹיים מתכּוון… אם כי הם אף הם לקחו חלק הגון בהעלאת דרגת חיי עמיהם אשר בתוכם חיו ופעלו.

היהודים – יש בינינו גם רמאים וחַטאים, אינני מדבר על הגורמים שהביאום למעשה נבלה, תנאי־החיים שהיהודים נתונים בהם בארצות גלוּת, נתונים בם בכוח, במזיד. בכל תקופות הזמנים ובכל הארצות התאספו רשעי העמים, ביניהם כּמרים, מלכים, שׂרים בנירנבּרגים שונים וגזרו עלינו גזירות וחרמות, יצרו בשבילנו תנאים מנַוונים וּמקלקלים את נפש היהודי. לוּ היו עמים אחרים נתונים בהם – ולא החזיקו מעמד בחיים. ואולם בבעיה זו אין אנו נוגעים הפעם. אני מדבר רק ביהודים רמאים. גם הם אין הם מרמים את הגוֹיים, אלא את אלה אשר הם מרמים… אלה שנושׂאים ונותנים אתם; לרוב הם מרמים את אחיהם, בהכרח תנאי־חיים קשים ומביישים שנגזרו עליהם על־ידי עריצי גויים. אלה את אלה הם מרמים. הרי כך כאילו למדו מתוך דברי מלכם: לכו והתפרנסו זה מזה, לכו ורַמו זה את זה…

אחַי רימוני, רימוני… על־כן תשׂנאוּם, על־כן תענישום! אתם הרעים והחטאים, מי ביקש מידכם שתקנאו לי, שתריבו את ריבי?… יהודי שהנהו זאב לי – לכם הרי הוא שׂה. מדוע אתם נכונים לשחוט אותו בכל רגע, את שה־היהודי!… העל אשר רימני?… הן גם אותי, המרוּמה על־ידו, אתם רוצים להעביר מן העולם, את הצדיק ואת “הרשע” יחד, את כולנו, מבלי להפלות בינינו, את כל העם… לא תעשו את הדבר, משום, משום… שאינכם מרהיבים, שמהבהב בכם זיק אנושי. אתם מתגברים, מתחזקים, נפתלים, נאבקים עם היצר – והנה בא הוא, הלז, האפס, המפלצת, זו הצחנה שעלתה מבּיצת האדמה – ואמרה לעשות את מעשה התועבה הרבה אשר תצעק עד סוף כל הדורות לשמים, את התועבה אשר הרהרתם בה לא־אחת בשנאתכם חינם וכבושה לנו – הוא, הוא יעשׂנה! שליח־הציבור שלכם. אויה לכם! האמנתם! אתם האמנתם והחרשתם – וכאילו המתּנתם לזה בקוצר־רוח, ושבטי פראי אוּקראינה, הפּולנים, צרפת ואנגליה, גם עמי אמריקה, בדרומה ובצפונה.

האמינו, האמינו הגויים, ואולם אנחנו, העתידים ליהרג, לא האמַנו, אף יהודי אחד לא האמין מה שגוֹי־אֶפֶס, זרע שרצים, טוּמאת הבריאה, יכול לעשות, שיערוֹך מַטבֵּחַ לששה מיליונים (אולי יותר! הן תמוּ יהודים מאירופה!), לעם ישראל כולו! אשרינו שלא האמַנוּ… מפני צלם אלוהים שבנו – לא האמַנוּ… תועבה זו – לא תתוֹאר ולא תשוֹער, כי אם בלב מי שיש בו שמץ מזו התועבה.

לא האמַנו משום שבני־אדם אנו, ואחרים, אם הם קרויים אדם, אנו – קדושים אנו, בחיינו קדושים! וּראָיה לדבר – לא האמנוּ!

שמענו הכל… שמענו על האַסכּוֹלה שפתחו עושי דברו של המאוּס מחמת מוּקצה בכמה מקומות, אַסכּוֹלה לכליוֹן, לכַלוֹת, לרצוֹח את עם היהודים בניחותא, בחשבון, מתוך לב קר, בחיוּך על שפתים. הקימו מכוֹנוֹת כאלה, במקומות שונים, קבעו תפקידים, מינו ראשים, מצווים וּמקיימים הצו, להמם בראשונה את הנדונים להֵרצח, ואחר־כך להוֹבילם, רבבוֹת רבבוֹת, ברכּבוֹת לגרדום.

באַסכּוֹלה לימדו ולמדו תכסיסי־רציחה. התלמידים, אם כי בחרו ברוצחים מבוגרים, ואולם לא התאימו לו לאלפרד רוֹזנבּרג. אין אדם אשר מָשחָתוֹ בו כמו בפריץ־חיה זה. הלא הוא־הוא הנהו הרוח הרעה של האידיוֹט המזוּהם, של חדל־האישים עצמו. היטלר, זה הגולם, הִפליט דבר התוֹעבה, והוא, המאוּס, מוציאה מן הכוח אל הפּוֹעל.

לא התאימו לכתחילה בני העמים הרוצחים, בני העם הליטאי והאוּקראיני – אלה מפני קהותם ואכזריוּתם הגלויה ביותר, ורוצחי אוּקראינה, אעפ"י שאין כמוהם מנוסים ברציחת יהודים, אך נפש הרוצח הגרמני היפה סולדת בה מפני גסותם בשעה שהם רוצחים. במדוֹרי האַסכּוֹלה לימדום תורת המתינוּת, החשבון וההתמדה בהריגת עם. הכשירום לזה.

את הילדים – לחוד. את הילדים, התינוקות, נתנו להם במתנה, את הילדים המה יכולים לפוצץ באבן, לאָחזם ברגליהם הקטנות וראשיהם למטה – ואל האבן!

את הנשים ההרות – הורגים. שָאני. רק את הנשים מחניקים בהבל יוקד, בּוְלָדוֹת לא לנגוע. הם ימותו ברחמי אמוֹתיהם. האוּקראינים בשעתם היו בוֹתקים את בטן ההרות ומעלים את הוְלָדות בחודי חניתותיהם. לא לעשות כמתכּוּנתם… העיקר שהולָדות לא יוולדוּ לחיים! לענוֹת, להתעלל – לא רק שרצוי הוא לנו הגרמנים, אלא חובה! ואולם – את מי? את בעלי ההכּרה שביהודים! את הזקנים לענוֹת כל זמן שלא יפגרו ללכת עם המבוגרים, ואם יהיו למשׂא על המוליכים אותם לגרדום – יירו בהם במקוֹם!

כמה חדשים היו מרצים באַסכּוֹלה לרצח עַם. על דבר הלגיון לכלָיון ולהשמדת היהודים דיברו בארץ גלוי. “די פערניכטוּנגס־בּריגאדע” יצאו לה מוֹניטין על פני כדור כל העולם. הם, בעלי הדבר, בעלי התיאוריה לרצוח עם היהודים, לא העלימו את הדבר הזה מעין העולם. הם כולם, בראשם אשר שׂמו עליהם בני עם הגרמנים וכל העם הרע הזה בטבע (99% החרו־החזיקו בו, עַם רוצח מאז ומעולם ועד עולם!) אמרו זאת גלוי. ידעתם, אתם העמים, על דבר “הפערניכטוּנגס־בּריגאדע”, האמנתם שיעשו את אשר הם אומרים לעשות! שהפקר אנו, חיינו – כל הרוצה ליטול אותם בא ונוטלם, האמנתם – ואולם אנחנו, שיהודים אנו, שנפשנו גועלת לשפך דם, דם נקי, בלי שנאה תלויה בדבר, לא האמַנוּ שיעשו עם עמנו כוּלוֹ כָּלָה. לא נעשה לכם כלום, לא נייסרכם קשה – שאין בכוחנו. לא נשלם לכם, עדים בכל העולם להריגתנו, עדים יודעים, רואים ומחרישים. עמדתם על דמנו והחרשתם. הורַגנוּ, ואלה מאתנו שנשארו בשאר חלקי העולם – מי יודע אם לא תקימו מקרבכם שרץ מזוּהם שהקימו הגרמנים, והוא, חלאת האדם שבכם, יחתוך – מתוך שתיקתכם, הודאָה והסכמה לו – את גורל שאר אַחַי, אשר לא יעצרו כוח, כיהודי אירופה, להכּוֹתכם ולעמוד על נפשם, גם לא יקללוּכם – אם כי יכול נוכל לקללכם נמרצות. אלא בכל פעם נִתּן בכם, אנחנו היחידים, מֵתֵי מעט, אנחנו שנשארנו בחיים, נִתּן בכם עינינו, עינים דוממות, אִלמות, ואתם פּילָטוּסים, עוכרי ישוּעים במיליונים. הן גם פּילטוּס לא צלב את ישוּע בעצם ידיו, עבדים צלָבוהו ופּילטוּס עמד במרחק ידוע, התבונן לצליבתו והחריש, עמד על דם ישוּע והחריש.

העמים! הן אתם ידעתם את הנעשה והמתרחש בכל מקום שהמשחיתים, מָשחתי המידות, משחיתי העולם, אלה הגרמנים, התפרצו ובאו. על כל מודעה ועל כל הודעה הודיעו לכם מרגליכם חרש, ועל זה אשר עושים בנו – לא ידעתם.

סטפן וייז, הרבי, הוא אמנם לא ידע, אך לא כיהודי האמין, ובטרם עוד הוּרם עלינו הקרדוֹם, טרם נֶערַפנו במיליונינו, הזדרז, אמר וגמר עלינו את הקדיש! עלינו, על יהודי אירופּה! אך אתם, הגוֹיים, כאמור, ידעתם!

עוד בספּטמבר שלושים ותשע, כשפרצו הרוצחים בערי פּולין, ראינו בעינינו את אשר לא האמַנו בכל אשר עשׂה עם אחינו, שהתנכּרו לנו, בגרמניה… (אַל־נא יהיה מקום לטעוּת: אַחינו הם, בעינוייהם הנוראים אשר נתענוּ ע"י עַם היטלר המתוֹעב, נמרקו חטאיהם כנגדנו, לא זכרנוּם, סלחנו להם, לפושעים, שלא מדעת). לא האמנו מפני הטעם האמור קודם (יהודים אינם מאמינים באכזריוּת של חיה מתוך הכּרה המצויה אך ורק אצל גרמנים ובמידה מספיקה בתלמידיהם הכי מובהקים, בבני אוּקראינה, בני ליטא וגם בפולנים). בחדשים הראשונים של פרוץ המלחמה ההיטלראית ראיתי מעשי תועבה נעשים על־ידי גרמנים, שלא אעלה אותם על הגליון, מחמת אכזריותם שאין לה ניב. ואולם רק עשרות יהודים נצמתו ונהרגו יום־יום וכאילו לא על־ידי צו, ולא בחשבון עשׂוּי מראש. אם כי זה היה צָו ומוכן מראש!

אחר־כך ראיתי, חייתי בתוך הנוראות בווארשה, שלוש שנים רצופות – אף יום אחד לא עבר עלי, על שום יהודי, שלא תאחז בי הפּלצוּת. אף רחוב אחת בעיר לא עברתי מבלי אשר לא יקפּא דמי ממראה עיני.

ילד בן שלוש וצעיר ממנו ידע, שיש להיזהר מאוד, גם ברחוב גם בבית ובכל אשר אתה פונה, שאין לעבור מעֵבר האחד ברחוב אל השני מבלי להתבונן קודם אל כל צד, ובבית צריכים להתחַבּא בדפוק מישהו בדלת. קללת החטיפה ל“עבודה”… חטפו אותנו, ומתוך חטיפה – הרגונו, ירו בנו, ואם כי לא ברחנו, “נדמה להם” שאנו אומרים לברוח. לא די שיָרו בנו, בגבּנו, בלכתם מאחורינו, אלא ביקשו גם אמתלא… חטפו לעבודה, כלומר: הובילו אותנו לאיזה מקום והיכּוּנּוּ מכות־רצח, המיתוּנוּ שם על־פי־רוב. במקרה צוּוינו לעבוד, הסענו אבנים ממקום זה למקום אחר ואחר־כך החזרנוּן למקומן הראשון. גזלו את הפּרוטה האחרונה מכל כיס, והכל בצווחה ובקולי־קולות, אלה קולות החיה הגרמנית. כמה היא מטמאת האוזן והלב…

ההזנה – חלוקת “הבּוֹנוֹת”, אלה כרטיסי־המזון. אני ושכני הפּולני ירדנו לחנות אחת. (במחצית הראשונה של 1940 היו גם חנויות משותפות ליהודים ולנוצרים). שכני רשאי היה לקנות גלוּסקה לבנה, ואני, באשר יהודי אנוכי, לא מכר לי החנווני, לא מרוע־לב, אלא מפחֵד היה, שאסור לו ליהודי לאכול לחם לבן. לא סוּכּר, לא בשׂר, לא שוּמן והשאר… אפשר היה להשיג בעקיפין ובכסף רב… ואולם ה“בּוֹנה” שלנו, עם אלף מגיני־דוד, ומסומנת באותיות גדולות “יהודי”, ניקרה את עינינו. לא התביישו היהודים ב“יהודי”, אלא שיראו ממנו, מפני ה“יוּדעֶ!”… זה לא היה יוּדעֶ, כי אם בּאַבּוֹק! לאט־לאט, אמנם, התחילו הדיוטים ופחוּתים שבּנו להתבייש בו, ביהודי. ילדי עם הארץ ברחוב למדו עד מהרה את המלה הגרמנית ששגרו על לשונם: יוּדע! שכחו שאני זשיד, שכחו שׂנאתם לו. בריה חדשה ראו בנו: יוּדעֶ! מזמן לזמן הסיתו בנו הגרמנים את הקטנים. זאת תקופת ההסתה! קופּה של שקצים נגררת אחרי יהודים ברחוב העיר, סוקלת באבנים, שוברת שמשות־חלונות וּמכּה בכפיסי־עצים ובמוטות־ברזל… אות־הקלון בזרוֹענו – מי האמין לזה! קראנו על דבר “האוֹת”, על הטלאי היהודי בבגדו בימי־הבינים… מי האמין שאיזה אידיוֹט יחַדש את השטוּת הנוראה הזאת בימים אלה, יתן בנו סימנים ואותות: אלה הם! בכוונה לכלוֹתנו.

הוי, כמה חללים הפיל הטלאי הזה, הלוּלאָה על זרוענו!

 

7.8    🔗

זיגלברג! בן־אדם שלא הכּרתיו קודם וגם עתה איני מכּירו, איני רוצה לדעתו. בדבּרי בטלאי נזכרתי בו, ובגוֹעל־נפש. אני שמח שהציל בּרנש קטן זה את חייו. אלמלי קרהוּ את אשר קרה לחבריו מזרע היהודים בווארשה לא הייתי מבזהו, משום שהמוות על־ידי רצח מטהר ומקדש. אותו זיגלברג ברח ונמלט על נפשו. חַי הוא, וכל־זמן שאנחנו חיים אנחנו עתידים ליתן את הדין על מעשינו והתנהגותנו.

בו ביום שבאו הרוצחים הגרמנים ללוֹדז' סבלנו נוראות ונרצחנו על־ידם בעשרותינו בכל יום. חטפוּנוּ לעבודה, כביכול, כלומר למכּוֹת, שפיכות דמינו, ולהתעללות בנו, הרעה מהֵרָצֵחַ (אל שנַים החודשים בלודז' עוד אשוב). יצאתי מלודז' חבוי ובעקיפין לווארשה. לאחר שנַים, שלושה ימים להיותי בווארשה, הייתי במקרה ב“דז’וֹינט”, ראַתני שם האשה קלארה סגלוביץ’־ניישטאט שהכירתני בבית בעלה מקודם (מנדלסון, בּוּנדאי), שבאתי שם במקרה לשם כתב־יד אשר מסרתי לו ואבד לי. אובדי־עצות היינו כולנו אז בווארשה, אני שנמלטתי מלודז' על אחת כמה וכמה שלא ידעתי מה לעשות, משפחתי נשארה בלודז' שלא נשקפה להם, לאשה ולילדים, סכּנה (כך האמנו!). בפרוזדור הדז’וינט נתקלה בי, הכירתני ודיברנו על צרכי השעה. שאֵלתני לדרכּיה שלי, אם היא דרכּית חו“ל, וכזו אמנם היתה לי מלפני חמש שנים בשובי מארץ־ישראל… אולי אפשר יהיה להשתמש בה, אמרה. הזמינתי בערב לבית ידידה־בעלה ניישטאט. גם ניישטאט וקלארה אשתו נרצחו לאחר שנתיים ע”י הגרמנים. הוא אולי יֵדע לנצל את הדרכּיה, אולי אפשר יהיה לעלות אתה ארצה. לפנות ערב סרתי אל ניישטאט לקרוּלבסקה 2 או 4. הייתי נזהר בלכתי… גזירת הקישוּר עם המגן־דוד על הזרוע טרם עוד הָכרזה בווארשה. מצאתי את ניישטאט בביתו. היו שם עורך־הדין הזקן בורקמן, שלא ידעתיו קודם, מאוד נבהל ברוחו, גם אחד זיגלברג. ניישטאט לא ידע כמוני מה טיבה של ה“דרכּיה” שלי… ישבתי אתם שעה קלה לשולחן. הם דיברו ביניהם ע“ד פיסת בד הזרוֹע עם המגן־דוד שנגזר עלינו לשׂאתוֹ בעוד יום, יומיים. עורך־הדין היה נבוך ונבהל מאוד, ועורר רחמים. ירא היה היהודי המתבּולל, כנראה, את הסימן הלבן הזה אשר יצעק ברחוב: יהודי אני! והתוצאות: מבּטים לועגים, דברי חרפוֹת של שׂונאי ישראל והתנפּלוּיות של שקצים. זה הזקן עורר רחמים. זיגלברג לא הראה שום אותות של פחד, כי אם כּעס והתמרמרוּת על המגן־דוד… לא דיבּר בגנוּת הרוצחים, בגנוּת אות־הקלון שהם מַעֲטים עלינו, כי אם גינה את המגן־דוד… “אני בשום אופן לא אשׂים עלי את המגן־דוד הציוני”… מדבריו על המגן־דוד עבר לדברי חרפות על “הציונים”, ש”עקרו" מכאן, “שבּרחוּ”, שעזבו את הארץ ואת המוניהם. “לא­נחות”… זה האיש זיגלברג. לא ידעתיו. כנראה, ידע מי אני, שאלמלא הייתי יושב לשולחן, לא היה אולי מפטפט בקול רם ומתוך עזוּת של הדיוט, דברים זרים, מוזרים, דברים שאין להם שחר, מעוררים שאט בנפש… הוא רצה, כנראה, שאַכּירו דווקא, שאדע שהוא בּוּנדאי… הטיפש וגס־הרוח – הן ידע שכל חבריו, ראשי הבּוּנד, “עקרו”, “ברחו”, נמלטו על נפשם כמעט כולם. מן הציונים נשארו מתי מספר, ומן הבּוּנד כמעט זיגלברג ואין עוד. משום שנתכוון בגסוּתו לי, לא עניתי דבר, לא בדבּרו בגנות הציונים ובשבח ה“דאָאיגקייט”. אנחנו צריכים להימצא בכאן! אולי הדברים המעטים שדיברתי עם ניישטאַט בענין הדרכּיה שלי לא"י, שהשתמשתי כבר בה ושעבר זמנה, עוררו את חרונו של בר־נש זה. השיב לו, כמדומני, בעל־הבית ניישטאַט, שאף הוא נגרר אחרי הבּוּנד, כאדם מן הישוב…

הנה נזכרתי באותו ערב אצל ניישטאט, ערב האות בזרוֹע שעשה רושם נורא אז על היהודים מרצונם ועל שאינם מרצונם ועל יהודים הבועטים באִמם ובאומתם באופן מחפּיר כּזיגלברג, ששום רעה וגזירה אינה נוגעת בו, ברגש הכבוד וההכרה היהודית המצויה אצל האחרון שבאחרונים… זה האיש זיגלברג לא בּוֹש “לדרוש” בימים הנוראים הראשונים ההם, דברי חרפּה וניווּל ושׂנאה למוּכים ונרצחים לעיניו ברחובות עיר ועל כל מדרך כף רגל אדמות אירופה, ההולכת ונכבשת ע“י עם אכזרי ורוצח, עם הגרמנים, והסיסמא שלו: להרוג ולאַבּד את כל היהודים, באמונתו התפלה, שהודות זאת יצליח לשעבּד את העולם כולו. לאחר שבועות אחדים נודע לי שאשתי ושלושת בני הָגלו מלודז' למקום בלתי־ידוע… לאחר ימי שבוע ולילות־נדודים נודע לי שהָגלו לקראקוֹי, ושאשה אחת מילמן, אשת בּוּנדאי שהכּרתים בלודז' שבה מגלוּת קראַקוֹי לווארשה והיא מתאַכסנת בבית פלוני, קסטלאנסקי שמו. הלכתי לביתו של זה, חיכיתי לה. מן החדר הסמוּך בא קול דבריו של אותו זיגלברג: אנחנו הדאָאיקע, אסור לנו לעזוב את החזית, פה מקומנו, אַל לנו לנוד ולנוע… את כל הנוסח הריק שלא היה בו אף שמץ מאֵימתה ומרצינוּתה של השעה… אולי ראה אותי בעָברי במסדרון הבית ואני לא ידעתי… על־כן הוא דורש בקול רם מעֵבר לקיר? לאחר איזה ימים, מבלי שהתענינתי, מבלי ששאלתי לזה, אמרו לי שזיגלברג נמלט על נפשו, שהוא ברח לחו”ל! אשריהו… אם לא יהודי ניצל – אדם ניצל, אם לא אדם רציני, בעל־ערך ניצל, אדם קטן אך חפץ בחיים ניצל – אַשריהו.

למה נזכרתי בזה? לרגלי אות־הקלון הקשור לזרוענו, שלא עיכלוהו, לא העריכוהו כהוגן. במקום שׂנוֹא את הנבזה, את המאוּס, אשר העטה עלינו את החרפה, הבּיעו ההמונים ההדיוטים, הזיגלברגים, את שנאָתם המבישה למגן־דוד. במקום לתעב ולסאֵב את באוּשי האדם, את עַם הפּיגוּלים הגרמנים, נסתאַבנו בקלוננו על עצמנו, אוי לנו! כמה מוּגבּלים הם הני אינשי יהוּדאי, ולדאבוננו – כל רקיקה בפנינו על־ידי ריקים ובזוּיים ביותר, לא רק שביישה רבים מאתנו אלא הביאה אותם לידי חטא של הקלה בכבוד עצמם. התחילו הפּחוּתים שבּנוּ, כל אחד, למצוא בו בחברו כל חסרון ומגרעת, כלומר לא בו, אלא באחיו היהודי, בחברו בן־עמו. אלה הקלים, קטני המוח וחסרי הלב שבּנו אינם מוצאים בעצמם שום תקלה. כל רע וכל זדון וכל עלילה שהחיה ההיטלראית מעלילה עלינו הם מוצאים בזולתם. על כל צעד ושעל נתקלתי בשעת־חירום זו בפחוּתים אלה ובאתי לידי יאוּש. רבונו של עולם! הן זה נורא וגרוּע מן המוות! החיה ההיטלראית בצורת אדם, חלאת המין האנוֹשי, שסוף־סוף תסוּף מן העולם – הצליחה למשוך אותנו, את אלה המעטים, שיירי חרבּה, אחריה. העם הטמא הזה לימדנו להבזוֹת את עצמנו, להתבּזות על עצמנו. בזה אשמים אנחנו. ראשון לפושעים אלה הוא הבּוּנד, שהשליך שיקוּצים על כל היקר לנו, על כל הקדוש, על נפשנו, גם “האגוּדה” החוטאת, שהתנכּרה לרוח ישראל, ושחרדתה המזוייפת לדת רק מַסווה היה על פניה, וגם אנחנו, כל אחד מאתנו אָשם, שלא נלחם אתם בכוח, שלא עמד להם לאלה הירבעם’ים לשׂטן, שלא כּיהה בם, בתורתם הנפסדת, המקוּלקלת, המעוּותת לאין תקנה. בכוח הזרוע היינו צריכים לצאת כנגד מחָרפי מערכות אלוהי ישראל אלה!

אוי, מה היה לנו. חללי הרוצחים הגרמנים היו עד אביב שנת התש"ב עשרות אחדות ליום בווארשה, וחללי הזיגלברגים – רבבי רבבה! אלה הרבבות, המיליונים – כבר אינם… ביום 22 לחודש השביעי, ליולי שנת 42 – התחיל הכּלַיוֹן הכּליל. עשרת אלפים במקום אחד, על אבן אחת, באולם־חניקה אחד – יום־יום! ואולמי־החניקה הוקמו בכמה מקומות בפלך פולין: א) טרבּלינקי. ב) בֶּלזשיץ. ג) – – – ועוד ועוד. (חניקת הבּוֹחן היתה בכפר חֶלמנו במחוז… סמוך…)⁸.

המתת מיליוני יהודים (ששה מיליונים ויותר! את עמנו כולו בארצות אירופה, לא אחוז אחד נשאר בחיים, ומתי מעט המוּחבאים, שבע ביום הם מתים בפחדיהם הנוראים) המוחלטת – איננה מגלה את כל האכזריות של עם הרוצחים, של סַמָאֵל העמים, אלא דווקא שלוש שנות המלחמה הראשונות – שנות ההכנה לטבח הגדול – השנים שהתעללו בנו. שלוש שנים התעללו בנו, עינו אותנו בכל העינוּיים הקשים, חתכו בנו אֵברים מן החי, ולסוף, לאחר שהיינו רצוצים, דווּיים, דנו אותנו בחניקה. כל בוקר של שלוש השנים הללו – אל אלוהים! – אסון בא עלינו! קוֹשמר. לחם, לחם־קיבר אין. זה המרק במטבח־העם… ואולם כדוּרי־מוות – מכל עֵבר, נראים ובלתי־נראים.

אלה בני־הבּליעל, רוצחי מלידה, גזלנים וגנבים מן המין היותר גרוע, אכזרי־לב ביותר ומתחרים זה עם זה בעריצוּתם – הלא הם אנשי הס.ס., הקרובים ביותר לראש שלהם, להיטלר חדל־האישים הזה. אהובי לבו הטמא, אותם השאיר בתור משחית בערים, בין המונים בלתי־מזויינים, בין זקנים, גברים בלי נשק, בין נשים וילדים. אנשי הצבא הגרמנים – ילחמו כנפשם שׂבעם על שׂדה־הקטל, ואת אלה אשר לא בּטח בהם ביותר שלח אל החזית, ואת האַלפרד־רוֹזנבּרגים, את השטרייכרים, הגבּלסים, ההימלרים, הקריגרים, המֶלמֶדים, הסטרוֹפּים, עליהם שמר, אותם שלח בעדר הצאן העברי, בעם היהודי, לדכּאָם קודם, להַבזותם בעיני עצמם קודם ואחר־כך לכלוֹתם, כדי שלא ינסו להתקומם. זה פּחדן־הפּחדנים הנבזה עשה את הקריירה בדעתו שאין צל סכנה נשקפת לו. בהריגת עם ישראל שמצאה חן בעיני עמו גם קנה לב עמים אחרים שהאמינו אשר בכליוננו יעוורו את עיניו של ארוּר האדם הזה… יֵשוּע אחד לא הספיק להם שימוּת בעדם, רק עַם ישוּעים במיליוניו יהָרג על־ידי רְקַב האדם הזה, על־ידי כּינה מאוּסה זו. שבועות אחדים לפני הישָלחנו “ברכבת” הראשונה (בווארשה רבתי) למוות, התחילו להָרגנו יום־יום ברחובות עיר… פתע פתאום ובעצם יום, ואנחנו נדחקים ברחוב קַרמליצקה, שזה הרחוב הצר היחיד שעברו בו כל המון עמנו ממוֹשב הגיטוֹ האחד אל השני – והנה אוטו־משׂא עובר במהירות ורוצחים מציצים מתוכו ויורים בעוברים ושבים, ועד שנחפּזים אל השערים נופלים כעשרה אנשים. אלה חללים, פצועים קשה. לפעמים מוּשט מן הקרון מוֹט־ברזל והולם בקדקוד ומַפרקת יהודים עוברים לתוּמם. עברתי ברחוב קרמליצקה, זה הצינור הצר לזרם יהודי וַארשה, צינור יחידי לכמעט חצי מיליון יהודים, שהבריחו אלינו בכל פעם את היהודים הנשארים על פי נס בחיים מן העיירות הקטנות. בעָברי בקרמליצקה זו בא לקראתי יהודי בעל פנים עדינים וכובע־תבן בראשו. הוא עבר עלי, אחר איזה רגע שמעתי קול יריה מאחרי. הפניתי פני לאחורי וסרתי מעל הדרך. שני רוצחים בבגדי־שׂרד שלהם, לבוש־הקלון האמתי, לבוש בני הבליעל, שניים מהם באים כנגדי… בעָברם שמעתי מפי הבאים אחריהם: רופא יהודי. הוּמת זה עתה ביריה… זה בכובע־התבן. הכיצד? אחד משניים הנבזים בעט בו לאחר שעבר עליהם. הרופא החזיר את פניו מתוך תמיהה, בו ברגע הוציא הרוצח המזוהם את רובהו והמיתוֹ… טייס משלהם הרג יהודי ברחוב. הכריח הטייס את אחד היהודים להרים רגל על בטנו של המת, לעשן סיגרה ולחייך, לחייך כל הזמן עד אשר יצלמוֹ… הוא צילמו, אולי כּדי לתתוֹ באחד מעלֵי הרוצח שטרייכר, צילמו וגרשו מעל ההרוג, במגלב שבידו, שלא מיהר האיש ללכת ושלא חדל מצחוק. הוא גרשו, ואולי הצחוק לא עבר עוד מעל פני היהודי… צחוק משוּגע ומשגע.

 

שמיני באב תש"ג    🔗

ימי הפסח של שנת התש"ב, 42', היו ימים נוראים לנו, ליהודי וַארשה. התחילו לילות ההריגה לאחדים… נתקנאו הלילות בימים. בכל לילה התדפקו חַיתוֹ הס.ס. בשערי בתי־חומה שבעיר, יצאו מן המכונית שעשתה את דרכּה חרש, ואולם שמעוה בכל קומות בית־החומה, עוררה משינה הכי עמוקה, וכל גרי החצר נבוֹכוּ: מי מאתנו יסָחב ויִיָרה על המדרגות, בחצר, בביב־חוּצות? בכל לילה ולילה נסחבו יהודים מתוך מיטותיהם ונוֹרוּ, והיו מושלכים על אבני העיר, בתוך הבּיבים, עד האיר הבוקר והעגלות של פּינקרט היו מאַספות את החללים עמיר אחרי הקוצר, לבית־העולם.

באותם הימים והלילות היו מביאים יהודים ויהודיות מן “העֵבר השני”, מעֵבר הגויים, יהודים שנמצאו מחוץ לגיטו. הביאוּם אל הגיטו במכוניות. המכונית עמדה באמצע הרחוב, נפתחה, יצאו הנידון, הנידונה, לפעמים הדוּר בלבושם, הרחיקו כמה צעדים במצוות הרוצח שישב פנימה וּמבּפנים ירה בהם והפּילם חלל.

ימי הפסח של שנת תש"ב! לובלין, זאת הקהילה הגדולה והקדושה זה מאות בשנים, לוּבּלין העתיקה, פּומפּדיתא, זו נהרדעי דאַרעא דפולין, לוּבּלין כָּלתה, אָפסה, תמה. הרגו בה מטף ועד זקן, מאשה ועד עולל, אִמות וילדים בבטנם. הגיעו אלינו השמועות טלפונית, שוּלחוּ רצים, יהודים, בחורות מישראל עם ניירות של גויים להיוָדע – אוי לנו, ידענו את הכל! ידענו את כל הפרטים, “הגויים” הביאום. יהודי לובלין נחנקו באולמי החניקה בבּלזשיץ… בקרונות־רכבת סגורות ומסוגרות בערבות־שדה.

לפני ימי האֵיד בלוּבּלין ובימי אֵידה ולאחריהם עשו כּלה בכל המחוז ההוא. במאות ערים ועיירות נהרגו כל היהודים, לא נשאר אחד. ילדים בני שלוש־ארבע עמדו לפני המורים וצחקו להם, שלא הבינו את המישׂחק הזה מהו. עוד לא השתעשעו בו…ונפלו מתבוססים בדמם החם, דם ילדים.

היום, יום שמיני באב! יום אֵבל הוא לי ולכל יהודי באשר הוא שם לא פחות מאשר יום המחרת, יום תשעה באב. גם יום האתמול, ימי כל השנה שעברה ואלה הימים שיבואו אחריהם, עד סוף כל הימים, רעים יהיו. לא עוד תזרח לנו השמש, לא עוד יהיו תנחומים לנו על אדמות. נשארנו בארצות אירופה רק איזה מאות. ואלה המאות משלנו יהודים מתים הם, מוּמתים, נעים, מתנועעים, מדברים זה לזה, אוכלים ושותים, גם צחוק עובר על דל שפתים, ויש בינינו מתלוצצים, ואולם מתים אנו במיתה משונה, מת בכל אחד מאתנו העיקר, האמונה בעצם החיים, יראת־הכבוד לעצמנו, חדלנו לאהוב אחד את משנהו, פסקו יחסי הלב והנפש, מה שגרוע – ניטמטם רגש השנאה לחרפת המין האנושי, לעם הגרמני. הא בהא תליא: רגש אהבה אם ניטשטש בנו – פגה, קהתה בנו שנאתנו לכל רע. הנה אני מקללו, את עם־התועבה הזה, ואולם כאילו יכולתי שלא לקלל, אחת היא לי… זה שויון־הנפש שלי, אם לא המוות הוא? אני כאילו מכריח את עצמי לקללוֹ, אני שונאו, ואולם לא זאת השנאה! מדוע אין המחטים יוצאים מחזה־לבי ובאים בעַם רְקב ורע זה לכַלותו… אכן, לא יֵצאו המחטים, מחטי יהודי מחזה יהודי מת.

מחר, בתשעה באב, תמלא שנה שהתחילו להרגנו בווארשה גופה. עברתי היום על קינת איכה… כשיר צהלה קראתיו… נלחם בנו הצר והאויב, הוּכּינו, נפלנו במלחמה, הרס אל בירתנו, שׂרף את בתינו, את הבית על ראש ההר. היכּה את זקנינו, לא את כולם היכּה, רבים הם אשר הֶגלה בבלה. – והגרמני לא במלחמה יִספּה אותנו, בשלום, בעבודה למענו, ישפוך דמינו, יובילנו ברכבת, בת עשרות קרונות ליום, לטרבלינקי ולעוד מקומות כאלה, להמיתנו עם טפּנו ונשינו… לחנקנו בבלזשיץ וּטרבּלינקי… ארור יהיה עַם היטלר עד סוף כל הזמנים! ימח שמו מעל פני האדמה שעשה את בבל לגן־עדן החיים, שהפך את קינת איכה לשירת חגים.

בו ביום שהתחילה המתת יהודי וארשה באין יוצא מן הכלל, כבר כּלתה נפש יהודי מרוב מקומות הישוב בפּולין.

לפני מותנו בווארשה התעללו בנו גרמנים באופן נורא, אשר כל השומע והרואה תצלינה אוזניו ועיניו תצאנה מחוריהן. היהודים בעצמם יכַלו זה את זה, ואת האחרונים נהרוג אנחנו, באין עצה אחרת. לתכלית זו באו אל הקהילה. היא הקהילה תחתום על גזר־הדין, היא תתחיל… היא תוציא כרוּז ליהודי וארשה שיהיו נכונים למוּת… כלומר, “לעבור”… היהודים, לא כולם אולי, ידעו מה פירושו של “לעבור” זה, של “העברה” זו, ואולם הקהילה ידעה שזה למוּת, שהיא מוציאה את היהודים להורג, ששת אלפים, ששת אלפים ליום – תנאי! רוב עוזרי טשרניאקוב משומדים היו ועוכרי העם שמקרבו יצאו. הקהילה – היא תוציא פקודה ליהודי וארשה שברצונם הטוב יעלו על העגלות המובילות אותם אל מגרש הרכבת. ששת אלפים יהודים ליום! ראשי־הקהילה חתמו על כּרוּז זה… כלומר, הם פנוּ בכרוז המוות לקרוב לחצי מיליון יהודי עירם: התקדשו למָוות, בנעריכם, בזקניכם ובטפכם תלכו. ביום השני והשלישי העלה שלטון הרוצחים את מספר היהודים המובלים למוות – עשרת אלפים ליום. טשרניאקוב נדהם… כנראה, בפעם הראשונה לנשיאוּתו, ואיבד בלשכתו, באוּלם־הישיבה בבית הקהילה, את עצמו לדעת. שתה כוס רעל, ומת בכוּרסת הנשיא. חבריו בקהילה התאספו, דחופים ומבוהלים, אל אולם־הישיבות לאסיפת מועצה שהתנהלה בראשותו של היו“ר המת… האסיפה אָרכה כמה שעות, בנוֹכחוּתוֹ של הנשיא המת. הוא ישב ולא אמר כלום, שאר חברי ועד־הקהילה ישבו מסביב לשולחן ודיברו בחצי קול וקינאו, קינאו ביו”ר, ולא היה בהם כוח לעשות כמוהו… מן היום ההוא הוליכו לטרבּלינקי עשרת אלפים ויותר, יום־יום… הכּרוזים חתומים בחותם ועדת־הקהילה (בחתימת “זקני היהודים”, כאשר כינו הרוצחים את ממוּניהם מן היהודים לרעת היהודים בכל מקום. כמעט במאה אחוז בחר העם הארור הזה ל“זקנים” ביהודים פושעים ועַוולים מלידה…). בכל יום התחדשו הכרוזים, וכל כרוּז היה מלא תוך ומרמה ושקרים בולטים; כלומר, כל יהודי שיבוא עם בני משפחתו בעצמו למגרש הרכבת, בכדי להגר למקום אחר… יקבל שלושה קילו לחם לגלגולת וריבּה! ריבּה לכל נפש! מהגרים למזרח, לעבודה…

כל אחד מאתנו, מנער ועד זקן, ידע שמוליכים אותו למקום אשר לא ישוב עוד משם, שיהרגוהו… ואולם דווקא אלה הנדונים, באין תקוָה להצלה, כשהם עומדים על סף הסוף – מתחילים להאמין, מתוך ש“אין ברירה”, שהם נוסעים לעבודה… בשעות האחרונות לחיינו אנו מתחילים להאמין לכל משקר ודובר כּזב.

מי חֲטָפָנו למוות? מי הֶעֱלָנו על העגלה? מי חיפּשָׂנו בחדרי־חדרינו? מי הוציאנו בחָליינו מתוך המיטה, ואת המתחבא מתחת המיטה, מי חיפשנו בעליות הגגות ובמרתפים חבויים? “יהודים”! “שוטרים” יהודים!

 

12.8    🔗

אני ראיתים, את השרצים אשר שרצו לחרפתנו בבתי־היהודים, את “השוטרים”, בעבודתם, כלומר בהכּוֹתם יהודים במקל־החובלים העבה, בסחבם נשים, נערות וילדים קטנים, תינוקות, מתוך מכות, במרטם שערות, בהעמיסם את האדם מישראל, את הטף, בעגלות־משׂא ובהובילם אותם למות ברחובות הגיטו – והעוברים והשבים, ואלה בחלונות הבתים, כמחכים לתור, סופקים בחשאי כף, דמם קופא בם, חוורון־מוות כיסה את פניהם. לא השתתפו בצער המוּבלים למוות, כנפי המוות השתקשקו על ראשם הם, שהם עומדים בתור. אלה המוּבלים אולי אינם מאמינים שהם מוּבלים למוות, שימיתום, רק אלה העומדים בתור. הוי, מי שלא ראה את רחובות וארשה מיום החל ההרג… עשרות עגלות, זו אחר זו, טעונות מתים שעודם חיים! מאז הבוקר התחילו ההלוויות הנוראות האלה, לוויוֹת בלי מלַווים, עגלות טעוּנוֹת מתים צועקים, צווחים, מתייפחים, ושוטרי “ישראל” בראש כל עגלה ומאחוריה, לא מלַווים, רק שוטרים השומרים עליהם והמַכים אותם במקלות־חובלים, שלא יבכו בקול… הם בכו, אלה על העגלות, שלא האמינו שלַמוות הם מוּבלים, שימיתום. הוי, למה צווחו נוראות ברחובות עיר? למה ספקו אִמוֹת כּפּיהן על ילדיהן, למה פּרשׂוּ נערות וילדים ידיהם?… שערות ראשן למה תפָּרַענה, למה תנָשֶאנה ברוּח? הן שם לא היה רוח! למה ימררו אבות ואִמוֹת בבכי? למה יִגעוּ בחַבּקם ילדיהם, שהוֹעמסו יחד אתם על העגלה? אלא מאי? במעמקי לבם ידעו שלמוות הם מוּבלים.

מדוע לא התקוממנו אנחנו במחבואינו, בחצרות הבתים, לעוכרי ישראל אלה, לאלה הבּריונים, לזה הרקב מזרע היהודים, בה בשעה שהורידו אותנו לחצרות בתינו, כדי לפשפש בניירותינו, בניירות ה“שאָפּ” שאנו עובדים? כי רק לאלה היתה אז הזכות להישאר בחיים ולפשפש ללא עֵד בדירותינו, בארונות, במזנונים, בכל כלי, וגנבו בה בשעה שבדקו בנו בחצר חבריהם והעמידונו לכאן ולכאן, אלה למוות ואלה, לעת־עתה, לחיים – בה בשעה גנבו והוציאו כל מאכל עד פרוסת־לחם אחרונה ודייסא מוכנה ליום רע. מדוע לא התקוממנו לשלכת זו שבגיטו? מדוע לא הרגנוּם, בהרימם יד על כל אחד מאתנו בשעת בדיקה? הן בראשית 1943, כשהתחילו הגרמנים לקצץ בנו, לכַלות את שארית הפליטה של עמנו בווארשה, התקוממנו לאלה הגרמנים הפחדנים, הרגנו בהם ביום הראשון אז לכליון שנים עשר חיות רעות. אני ראיתי את עורפּם המאוּס בברחם, ואף מנוּול יהודי אחד לא לקח חלק ב“עלילה” זו של 18 ליאנואר 43'.

הוא הדבר, לא האמַנו לכתחילה שעל־ידי יהודים יעשו אתנו סוף, לא האמַנוּ ברוּר… הכיצד? בני אשמדאי אלה, הגרמנים, ישתמשו בהריגת עַם ע“י בניו? לוּ השתמשו הרוצחים הנבזים מחמת פּחדנותם באוּקראינים, זה העם הרוצח השותה לשכרה יי”ש ודם יהודים מאז היותו, וע“י עם ממזר ורשע זה, עם ליטא, ההורג בפּכּחנוּתו ומתוך קור וקורת־רוח… לוּ השתמשו בזוהמת־אדם זו לכתחילה, אולי היה הכליון המוחלט שעושים בנו מקבל אז צורה אחרת. דאג עם הכּנים – שמנים בגודלם כחזירי־יער – שלא תהיה שום יכולת להתארגן, השליחו ע”י מגואלי־נפש ומתועבים בנו, מדנים בינינו, רדפונו. בלתי־מאורגנים, רצוצים ודווּיים ומוּמתים בכל רגע ובלי כלי־זיין היינו, אך למרות “המשטרה” שלנו, זו הבריה המכוערת הנוגשׂת בנו כצר ואויב היותר אכזרי, ולמרות כַּוֶרת יהודונים נמכרים לגסטאפו, היינו מתים אחרת… אני בעיני ראיתי, בחלון, ומן החדר שישבתי בו עם חברים אחדים של פועלי החלוץ, וחיכינו להם לבאי־כוח העם הגרמני הרוצח. ראיתי בחלון את חברי, השומר שלנו, את מרדכי, שהתנפל על שניים ז’נדרמים אדומי עורף, ראיתיו בעָמדו לפניהם, בהוציאו את רובהו אל רקתו של אחד מהם. הגיבור הגרמני השני ברח. הרובה לא ירה והתנפל עליו באגרופיו… בערב אותו יום דיברתי אתו, עם מרדכי. הוי, לוּ האמנו ברור… לוּ היינו קצת דומים לזה העם המזוהם והמשחת בנפש, וידענו את תכסיסיו המבישים, את גנבת הדעת שלו, והאמַנו… מה שהוא עלוּל לעולל. השוטרים היהודים יעשו את “המלאכה”, השוטרים היהודים – הם הם יובילו את הטף, את התינוק היהודי למוות. אני עד עתה אינני מאמין ברור שאחזו את התינוקות ברגליהם ופוצצו את גלגלותיהם באבנים, בעצים, בגוש אדמה שנתקשה. והרי כך עשו, שאין ילדים עברים באירופה. הֲרָגום. אין יהודים באירופה – הרגום! יש אולי בינינו, בין יהודי המספר שנשארו לעת־עתה, כמה ילדים, והם חבויים, ומחכים למות (כל יהודי, כחבוּי כעצור, נתין חו"ל במחנות, איננו מאמין שישאר בחיים) והם אומרים זה לזה: צר עד מאוד, ש“העולם”, כל העולם מן העבר השני לאירופה, לא יֵדע מכל אשר מצא אותנו, מכל אשר עשו אתנו… לא יֵדע! אמנם כן… לא יֵדע איך מתנו, ואם תמָצֶאנה הרשימות שיהודים תמימים ואחראים רשמו מכל אשר ראו… לא שמעו אלא ראוּ, ראוּ, ראוּ! – היִמצָא להם ליהודים מעבר ליַמים? האם ידעו שמץ… אחת ידעו כולם: הרגו בזמן קצר, קצר מאוד למעלה מששת מיליונים יהודים! במשך זמן קצר, במשך ימים נהרג עם גדול, טוב וישר, בעירו, בעיירתו, בביתו, בחדר־משכבו, בתפילתו, בשנתו, זקן באפיסת כוחותיו, ביומו האחרון, תינוק בעריסתו מתוך צחוק ללא שחר, מתוך בת־צחוק לרוצח, רגע לפני הֵהָרגו, וָלָד במעי אמו. הנשים ההרות! הנשים ההרות מישראל! ראשית תאוותו של העם הגרמני הרוצח: להמית אשה הרה על ולדה.

עוד הפעם! לא רק חַית ס.ס. היא שרצחה והרגה, לא גדוד־הכּליה (פערניכטונגס־בּריגאדע); גדוד־הכּליה הוא רק הוציא את המחשבה לפעולה, את מחשבת הריגת עם ישראל לפעולה! תשעה־עשר מיליון גרמנים בחרו בה בחיה מזוּהמת זו, בהיטלר, באפס נורא זה! בתשעים ותשעה אחוזיו של בוחרי העם הרע הזה נבחר האידיוט הרוצח הזה אחר־כך לנשׂיאם. נבחר לאַבּד את כל זרע היהודים. מה שנעשה עִם עמנו באירופּה – זהו רצונם של שמונים או תשעים מיליון הרוצחים. היטלר וסיעתו הם העושים במלאכה מתוך חדווה, השׂשׂים לקראת זה. לתכלית זו בחרו את הסאדיסטים שבהם, המתענגים על עינויי ילדים, מצוקות תינוקות – רצוח אשה וּוְלָדָה. שמעתי צוקרמן, אחד ממנהלי השאפּ של המברשות, רח' לוויֶנטוֹיֶרסקה 32. ביום אחד “המצוֹרים” (בּלוֹקאדות) בשאפּ ההוא, כשירדו לצווחת צָו הס.ס. מאולמי־העבודה כל הגברים והנשים למטה, לחצר, לצריחתם המעוררת גועל־נפש עד להקיא: “הערוּנטער!”⁹, ירדה גם אשת המנהל קריגר, אשה צעירה, הרה, בחודש התשיעי… הס.ס. המזוהם דחָפה לעֵבר של הנשלחים אל הרכבת, אל טרבּלינקי, אל הנידונים. אז קרב צוקרמן עם ראש־השׂיבה שלו ואמר לו ל“איש” הס.ס.: זו האשה הרי היא אחת מן הפועלות המצויינות, הרי היא אמנית במלאכתה. איש הס.ס. נתן עינו בה, באשה הצעירה ובכרסה, והשתרע בחמת־רצח על צוקרמן ובמגלב, בקצה העופרת, היכּהוּ בראשו עד שפך דם: – “וואַס?! איינע שוואַנגערע פראוּ וואָללען זי רעטטען?”¹⁰ והיא אף היא הוּבלה עם עוד למעלה מאלף איש, מקוּדשים למוות, ביניהם גיסתי, אשת אחי היקרה, דוֹרה ואחותה פאניה, בנות האשה המצויינת אסתר דוֹמבּרוֹבסקה, בת אלעזר קפּלן, המו“ל של “אחיאסף” ו”הצפירה“, שהומתה ביריה ברחוב אוגרודובה ע”י מרצח אוּקראיני, עבד לגרמנים. האוקראינים והגרמנים – אלה נאים לאלה! ימח שמם וזכרם של עם־חרפות, חרפּת האדמה, אשר עליה הן נושמות, אלו מפלצות העמים השניים הללו!

אסתר דומבּרובסקה – כמה יופי אנושי היו בה באשה עדינה זו… אני אבדה לי שנה קצרה בגרמניה. הזמן שביליתי בין אנשי ארץ סדום המכופלת אבוד בעיני. אני מכיר יושבי הארץ הרעים אך מעט, אך ידעתים, ידעתים היטב, חדרתי לתוך נפשם השטחית, הקטנונית, יעקע! “גדוליהם” הם יחידים, נער יכתבם, וכמעט כולם לא ממעי העם יצאו, ממזרים הם, אשריהם שהם ממזרים, זרים הם, דבר אין להם עם המוניהם. אין להם לגרמנים עיקר משלהם, הם “מעבּדים”, מוצצים דם וגם דבש. משהו יש להם ליחידיהם מן הרומי הגס, ולא כלום מן היוָני. הם עיבּדו גם את היוָני. אחד יחיד גֵטֶה – וגם הוא… לולא היוָנים והיה מחַקה אלוהים אחרים בכשרונו. גֵטֶה חיקה בכשרון, הוֹפמנסטל הוּגוֹ, היהודי המשומד, שנולד למשומדים, עשה חיקוייו בכשרון יותר רב. “קין” של בּיירון אינו חיקוי מצויין, אלא יצירה, לא חיקוי לתנ“ך, אלא יצירה מקורית. שקספּיר איננו גאון החיקוי, אלא גאון במקורו… את היחידים המעטים בין יותר משמונים מיליון רעים וחטאים וקטנים אסור לי להזכירם, ואולם האמנים המעטים אצל עם רשע זה שני פנים להם, פני האמן לחוד, דבר אין להם עם עמם, ובצורתם השניה… למה לי להכביר מלים… אלה תולדות גֶטה: גטה הוליד את השרץ המכוער, מגואל־הנפש וטמא־הדם, את הכּינה המזוהמה בגודל חזיר, את היטלר. כל העם המכוער הזה, ששרץ במיליונים, אינם ערוּמים כנחשים, רק נחשים לא ערומים הם. אמנם, משגה הוא, טעות גסה היא אצל אלה החושבים אותם לתמימים. הם אינם תמימים בהחלט, רק מִתַּממים. העָרמה – הרי היא כוח קדמונים, מהוּת מבראשית היא, ואם שלילית. הנחש הקדמון היה ערום, והנחש הגרמני מִתַּמם – יעקע! והאשה הגרמנית – בשר! בשר! בשר! מה לה ולילדיה… אחת היא לה אם בעלה השוטר שוכב אִתה או “כליזמר” יהודי נואף מתגנב אליה. – לא היא ילדה את ריכארד ואגנר. אינני יודע מה גדול בו יותר: המוּסיקן או צורר אביו היהודי. שנאה זו – אם לא נִלקח, נאחז בסבך אידיפּוס? ניטשה, אחד היחידים המעטים שבין עם פושע זה, שדבר אין לו עמהם לאחר שאיכזבו ואגנר, מצא תנחומים בבּיזֶט היהודי, ביוצרה של “כַּרמֶן”. כן, ניטשה זה שלהם, – שבאמת עלילת־שווא היא, שאינו שלהם, זה האיש שהָשפע באמת מסגנון התנ”ך ומגבורתו, הוא בּיכּר את ביזֶט על ואגנר. ואסתר דומבּרובסקה… לא היה למוּסיקן, לוואגנר, לשׂוֹנא אביו, “שומעת” כמוה בכל פּרות־הבּשן, אלו נשי גרמניה. למה הרגו הגרמנים ברחוב בווארשה, בעצם יום, את אסתר דומבּרובסקה? שום אשה גרמנית לא נהנתה, לא “שמעה” בכל נשמה בה, את וואן בּטהובן. את אסתר דומבּרובסקה, אין דומה לה בין מיליוני נשיהן, הרגו, גם אותה, את בעלה, את בנותיה, את בניה ונכדיה. את אָחי הטוב, האדם היקר, הישר ואיש הלב ואת דורה אשתו, בת אסתר דומברובסקה, הובילו אתם… ואינם…

האעשה ציוּנים? ציוּנים לנפשות יקרות?… לששת, ששת ויותר מיליון איש? ששה מיליונים ויותר נרצחו על אבן אחת בפולניה, מכל ארצות אירופּה, מנורווגיה, מהולנדיה, מיוָן, מגרמניה, מצ’כיה, מצרפת ומכל קצווֹת פּולניה, מכל עריה, עיירותיה, הובילוּם הגרמנים דרך גרמניה לטבח וּטבחוּם… ששת מיליונים ויותר. ששת מיליונים אם הורגים, הרי הם פי שנַים, פי שלושה יותר מששת מיליונים. היהודים באמריקה, היהודים בארץ־ישראל, באנגליה, בארצות אפריקה ואַסיה, הם מתו אתם… כל אלה שלא הומתו עוד… לא מתו משום – שאינם יודעים עוד מאומה (למרות הרבּנן־קדיש שגמר עלינו אותו רב וייז). אהה, איך אפשר שלא לדעת! קור עובר בכל בדי גווי כשאני נזכר במוּסר־כליותיהם לאחר המלחמה, בהיוודע להם, מוסר־הכּליוֹת על אשר לא ידעו. לוּ, לא אפתח פי לשטן, היה – הה, אל רחום וחנון־ להיפך, היינו אנחנו היהודים, יהודי בית־המדרש הגדול שבאירופה, יודעים וצועקים עד לב השמים ומערערים את העולם כולו על כל יסודותיו…ואנו – אהה, כל אחד מששת מיליון ויותר מבני ישראל הענוגים, היקרים והמסולאים מפז לא נהרג באחת, אלא הובילו אותו, כאיש כילד, סחבו אותו לגרדום יום, יומיים, שלושה ימים, הביאוהו לטרבלינקי, ציווּ עליו לפשוט את בגדיו, לחלוץ את הנעלים, העמידו אותו ערום כביום היוולדו בַתור… בתור לַמות. הגרמנים אוהבים סדר, לא יתפרץ האחרון לפני זה שהקדימוֹ בתור, אל אולם־המוות, להיחנק בהבל הבוער ראשון.

ביום שבת אחד התגנבתי מנובוליפּיה, רחוב השאפּ שלי, הסגור ומסוגר מצד קרמליצקה וסמוֹטשה, והלכתי לגיטו המצומצם. עברתי שלושה רחובות שוממים מאדם: רבע רחוב סמוֹטשה, שני רבעים מנוֹבוֹליפּקי וזמנהוֹף… עד גֶנשה, מגֶנשה, אחרי חומת הלבנים שהוקמה לכל אָרכה, התחיל הגיטו המצומצם, לאחר שהרגו את יהודי הרחובות השוממים.

אשרי היהודים, יושבי בתי־החומה האלה, שנרצחו ואשרי אחינו היהודים בארצות אמריקה ובשאר ארצות מעבר ליַמים שלא עברו ברחובות ריקים אלה, שהיו מלאים לפני למעלה מחצי שנה עַם אדוני, ככלובים מלאים עוף. שערי הבתים הגבוהים והחלונות, החלונות בכל הקומות, היו פתוחים לרווחה, הוציאו את המשפחות מן הדירות בקיץ… הקיץ עבר, ועבר סתיו וגם חורף – החלונות נשארו פתוחים… אני עברתי שָמֵם, כדירות השוממות. איש לא השקיף משום חלון, לא ראש אשה, לא ילד, לא בא קול… פה גר יחיאל רוזנצווייג, אשתו ובנו, חותנו הזקן, חותנתו, שני גיסיו, גיסותיו וילדיהם. הם כולם נשלחו לטרבלינקי… נרצחו? ואולם החלון הפתוח וּמעקה־הדירה בקומה השניה כלפי החוץ שעברתי באמצע, לא החרידני, לא משם נלקח המורה מלא החיים והשׁר רוזנצווייג. לא מנוֹבוֹליפּקי נלקחו, רק מנובוליפּיה, בעלית־הגג, בקומה החמישית. דירתו זאת, כשאני נזכר בה תאחזני צמרמורת. בעברי בנובוליפּקי 30 עמדתי. עמדתי, עמדתי… נשאתי את עיני אל הדיוטא השלישית, שם גרתי עם חנה ועם ילדי. עמדתי וקראתי לאחר תהיה שוממה בלחש, רק שפתי נעות… חנה… בנציון ואתה, אתה, בנימין שלי… חנה איננה שם, גם בנציון איננו וגם בנימין זה בני הקטן, גם הוא איננו שם… לוּ היו שם עוד ושמעו. אני קראתים, בלחש קראתים… הם שומעים, שומעים, ואם לא כאן הם, גם בטרבּלינקי כבר אינם. בטרבּלינקי נכווים, נחנקים בהבל קודח ואחר־כך נשרפים… אבל הם שומעים, הם כה אהבוּני ואני כה אוהבם, אני אוהב את ששת המיליונים ואת אלה למעלה מששת המיליונים. אני מאמין באמונה שלמה שהיו טובים כחנה, כבנציון וכבנימין, ואולם לא ידעתים, לא ידעתים כה היטב, לא הכרתים כה מקרוב, לא התרפּקו על צווארי כבנימין שלי הקטן בן י“א, צוהל וחם־נפש, לא נשקוּני כבנציון ולא העלו, לא רחצו את נפשם בבבות עיניהם הפקוחות, לא התבוננו בי ולא החרישו אלי ולא הגידו לי כה הרבה מתוך דממת חשאים כחנה שלי הנפלאה. הגרמנים רצחוּם. אם אך הכירו בם משהו מן הטוב, מן התפארת הצפוּנה בם, מן הברכה בם לאדם – רצחום… איך לא ירצחו מזוהמים אלה את הנעלה באדם? ואולי? אולי לא ראום היטב, לא הרגישו בם ועוד יש תקוה?… עברתי. הד פעמי הריק, ואם רפה היה, החרידני ברחובות השוממים המלאים נהרגים, נהרגים… אלפי אלפים נהרגים ואין קול, רק קול פעמַי… אלה נשמות הנהרגים – עם פניהם. גם פנים מרחפים, ועל כולם פני בנימין, בנציון וחנה. נשמות וצורות בני־אדם יקרים… באתי אל הגיטו, אל ש”ב¹¹ הרב ר' אלעזר יצחק מייזל. הוא ובתו ישבו אז ישיבה ארעית בזמנהוף 40… זה האיש היקר באדם איננו חרד לאמונתו פחות מר' לוי יצחק מברדיטשב, אך גם טוב לב הוא כמוהו, ואני – אני לא יכולתי להתאַפּק ובכיתי מאוד מאוד. במעמדו ובמעמד בתו, בשבת, עלה זרם דמעי בעיני ולא יכולתי עצוֹר, שהם הכירו את חנה ואת בנציון ואת בנימין’קי… הם נתנוני לבכות בשבת, ונתנו לו לעֶלֶם אחד, עם פנים עדינים, לספר אשר ראה ואשר עבר עליו בטרבלינקי… העלם, הוא ברח מטרבלינקי לפני כמה ימים.

נתתי בו את עיני: משם? מטרבלינקי? שַבתָ?

העלם פתח סגור מקטרנו וחלוּקו והראה לי את פצעיו הטריים, הזבים עוד, שנפצע ע"י חוטי־הברזל, שלוש גדרות של חוטי־ברזל ששׂכוּ בעדו, עלה וברח. “שנַים ברחנו, אני ועוד אחד… חפצתי שגם אחי ילָווה לי.. ולא עצר כוח. אני ועוד אחד אתי, אשר עצר כוח כמוני, ברחנו”. הרב! זה איש־החמודות – אַיכּה, אַיכּה, איש החמודות, גם אתה וגם מינה בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם הגרמנים, בהציתם אש בכל חומות הגיטו! בערב פסח האחרון החלו ובמשך חמישה שבועות גמרו, שָלמו!

הוא, הרב, הניע לי בראשו, כלומר: האמן לו… הוא היה שם וחזר… חזר… [14.8.43] “דחפוני שם לתוך קרון מלא מפה לפה, על מגרש האוּמשלאַק. חפצתי לברוח ולא יכולתי לגשת אל אחד האֶשנבים… דבקנו זה לזה, נשים, גברים וילדים, מוּכּים ונדהמים עמדנו מאין יכולת לזוז ממקומנו…”

 

15.8    🔗

אתמול ישבתי כמה פעמים לשולחן לרשום את אשר סח לי הצעיר שברח ממקום ההריגה הגדולה. בטרבּלינקי עצמה הרגו הגרמנים מתוך עינויים קשים, שרפו חיים, קברו חיים למעלה ממיליון יהודים… למעלה ממיליון? ואולי למעלה משני מיליונים? למעלה משלושה? אין יהודים באירופה של הגרמנים. רוב הקרונות של הרכבות מווארשה יצאו לטרבּלינקי. – ישבתי אתמול לרשום ולא יכולתי. איזה בחילה ואי־רצון לחיים מלָאוּני, קדרוּת כבדה הכבידה עלי מבפנים… למה? לשם מה ארשום, והרי לא נשארה לי ולמתי־המספר אתי שום אחיזה… ולמי להודיע, את מי להשׁבּיע לנקום, ולמה לנקום?… החיה, חית־האדם, פשׂתה בעם הפיגולים הרב הזה. אין אף גרמני אחד בין עַם־פיגולים זה אשר לא שׂבע נחת, אשר לא החרה־החזיק בו באידיוֹט הרוצח והמעוּפש שלו, שלא עיצבוֹ, שלא טיפּחוֹ. לא יכולתי לרשום. עולמותי קדרו, כל העולמות, אלה שאני נתון בקרבם, ההולכים ונחרבים, ואלה אשר עוד יבּראוּ – לכלָיה! לכליה אחרונה, אחרונה, יבָּראוּ, לכלָיה שאין לה סוף… הלוואי! אך כּלָיה כזאת תמחק את זכר עם־התועבה, העם הגרמני המשחת בשורשו ואת העמים מסביב המתקוממים לו והשׂשׂים, השׂשׂים בתוך־תוכם, בהרוג הגרמנים את טפּנו, את נשינו, את זקנינו בשלום, בשלום! למעלה מאלף קילומטרים משדות־הקרב… כל העמים שמחים לאידנו, הם מתרשלים במלחמתם עם החיה הגרמנית הרוצה לבלעם, בכדי שתספיק לכַלוֹת אותנו עד אחד… מדוע הם מצפים, העמים, לסופנו? – לא אוּכל אָבין גם עתה, בשעה שהרבה נהיר לי. שום גורם וניסוח של “מלומדים”, וביניהם גם משל “חכמים” משלנו, לא רק שאיני גורס, אלא גם מכחיש וגם אירק, אירק בפני דובר־להג ומטומטם־לב כזה… משהו מן האידיוט, מן הגולם הרוצח, מהיטלר, דבק בהם… ארור האיש אשר ידרוש על סיבות כלכליות, פוליטיות!… זו האיקונומיה הפוליטית – כבודה במקומה מונח! ואולם מאי ענין תורה זו אצל יחס הפקרות פושעת שבחיַת־האדם לגבינו? יחס מביש זה אלינו, אל הטובים מהם, אל הישרים מהם, הוא רק משום שהיה לנו האסון אשר יוולדו לנו נביאים מאורות־עולם, אוהבי־האדם. הן איזה חולה־עצבים יהודי, חולה־עצבים לפי סיפורי־הבדים שלהם, וביחד עם זה, לפי שמספרים באיוונגליון, נצר נביאים ואם מדולדל, יכול לשמש וגם ראוי, ראוי לשמש להם אֵל! ישוּע! – אם לא זאת היא הסיבה הטמירה, החותרת בם במסתרי, במעמקי נפשם האפלה של העמים? אינני שואל, אני רואה אותה, את הסיבה, בעליל. זה שנים רבות אשר אני חי, לצערי ולבָשתי הרב, בתוך חלאת עמים שזיהמו את העולם האלוהי הזה ואת האדמה הנפלאה בחיי פיגוּלים שהם חיים עליה… רק העמים! העמים – יש להם “פְּנִיָה” מסותרה, בלתי־ידועה להם לעצמם, מתחת הכרתם היא חותרת, מהבהבת, נושמת בם. רק אלה העמים – אין הם עושים את מעשי הרצח בידיהם ממש, בזה הם סומכים על הגרמנים, אלה ארוּרי־האדם ועבדי־העבדים של מקוּללים אלה, הורגים בניחותא את כל ילדי ישראל, גם את אלה אשר ברחמי־אמותיהם, את אלה שלא ראו עוד אור, ואת זקני ישראל בכל ארצות אירופה, גוזלים מהם את יומם, את רגעם האחרון, באותה האכזריות הגרמנית. הם, הגרמנים, עושים את מעשה־הרצח, שרק המה יכולים כה לרצוח, בלי שום סיבה, לא משום שאנו טובים לו לאדם, שאנו אוהבים את האדם, שאנו יולדים לו אנשי־רוח ומפיחים בו רוח אלוהים, רוח צדק עולמי ותורת מוסר כאלוהים. הגרמנים – דבר אין להם עם סיבה זו המביאה את העמים מתחת הכרתם לידי שנאה לאדם מישראל, משום, משום שהוא, הוא היהודי, הוא גם אלוהיו: מתחת הכרתם הם צווחים פרא: “או אלוהים או אדם כמוֹתנו!” אוי לנו! למה ילדנו ישוּעים, למה נולדו לנו נביאים! ואם נולדו… למה לא החרישו, לא נהגו בצנעא, לא יצרו בחשאי, כרבבי־רבבות היהודים, קדושינו בארצות הגלוּת?

גדולי היהודים בדורותינו־אנו עולים במספרם על מספר נביאינו אשר נקדשו “כביכול” בעיני העמים (נקדשו – ואת דבריהם אינם עושים) ואינם קטנים מהם, חי אלוהים שאינם קטנים מהם, מאנשי אלוהים אשר בתוכנו בעבר! טובים לנו יותר אלה שחיו אתנו היום… שצנועים הם, נסתרים, צדיקים שאינם צועקים ככרוּכיא! צדק! יושר! אמת! – ובקול רם ובהתלהבוּת ובשצף קצף. נתפרסמו על־ידי זה בין העמים, וכאילו לא על־ידי העיקר, רק הטפל, לא הדברים רק קולות הדברים…. הוי, לוּ היו ראשונים כאחרונים בנו והיינו בעיניהם ככל האדם וטוב לנו ולא השיאו בנו את האפס וחדל האישים, את היטלר ואת עמו, זה העם אשר זרע את זרע השנאה לטוב, ואם העני מכולם, בין העמים והמדינות מאז ומעולם. הגרמנים!

זוהי ההרגשה המבישה הפועמת בם בעמים מתחת להכרתם, במעמקי־הנפש האפלים שלהם, ובמעמקי־הנפש האפלים הם שמחים לאידנו, שמחים כשעושים כּלה באופן גרמני עִם עַם היהודים… עם בני־האדם היהודים… את בני־האדם היהודים או את האלוהים אשר בקרבם! הם הגויים, גויים הם ואינם חָלים ואינם מרגישים, ולוּ מתחת הכרתם הרגישו, שאלוהי ישראל וישראל חד הוא, ש“ישוּע” אין זאת הופעה, אלא משהו מַתמיד בישראל. ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע ושאר הנביאים שבתנ“ך, לא קטנים ולא גדולים מהם – לוּ היו דבריהם רק לצורך זמנם, לא היה ערכם רב. להיפך, כדי להשפיע בזמנם לא היו זקוקים לה, לרוח אלוהים אשר בקרבם. השפעת נביאי־השקר, של הנביאים המזויפים, היתה גדולה יותר, ואולם הזיוף מוציא את יומו ואיננו. נביאי האמת, הרי הם יותר בשביל הדורות שבאו, לא כיין שכל מה שמתיַשן כוחו יפה יותר, אלא כרוח אלוהים, כל מה שהיא חותרת בתקופות העתיד מחיָה יותר, מפעמת יותר. הנביאים אומרים לנו יותר היום מאשר לפני אלפי שנים קודם, משום שהם חיים, חיים עוד, לא מתו כאלוהים. הם חיים עוד, הם חיים בנו, ביהודים של היום האחרון. רוח אלוהים הרי היא מתמדת, רוח נבואת אלוהים, על אף הגוֹיים היחידים כאֶרנסט רֵינן, שהתחיל מרגיש קצת בהכרה, ומתוך אי־רצונו להכיר בזה, אני אומר: שהתחיל חושד בנו ורואה, רואה בנו את אלוהי האמת, הצדק והיושר… והיופי… כן, היופי. אין יפה מן האמת, הצדק והיושר. כל אחד מאלה הדברים כולל בקרבו את היופי המוּחלט. מתוך אי־רצונו, מתוך קנאה, קנאה בת קטנות וּמבישות, איננו מודה בזה מתוך הכרה אלא מתוך חשד… ומשום כך הוא מכחיש את האלוהים אשר ביהודים של היום, שהוא מצוי בהם יותר, מדבּר מקרבם יותר, חי בקרבם יותר מאשר ביהודים של אז, של העבר הרחוק… באלוהים אשר ביהודים של אז הוא, רינן, מודה, מתוך התפעלות ומתוך רְנָנה… רינַן איננו מדבר בנו, כי אם מרנֵן. על היהודים של אז, בימי המלכים, אפשר לדבר גבוהה וגדולה. זה לא יזיק, שמתו. לא יהפוך כושי עורו, ורינן לא יחדל להיות גוי ואם גדול. אצל רינן: מתו… אלוהים אף הם מתים, הם, גם בני אלוהים מתו ואחרי מיתתם אין הם שומעים, ואפשר לכחש בהם ובצאצאיהם שחיים אתנו משום חשש שלא יזקפו צאצאיהם היהודים של עכשיו את גדולת־אבותיהם הזאת על חשבונם, ובצדק… כך חושב רינן בחשאי (אלה היראים לאמת שלא תגָלה, חס וחלילה, חושבים עליה בחשאי), על־כן הוא מכריז ומכחיש, מכחיש בהכרזה: – היהודים של עכשיו (שאינו מכיר, שאינו יודע; אם הכיר איזה יהודונים בסביבתו בצרפת, ואם על פיהם הוא דן, הרי זה סימן לאדם מָגבל, קצר־רואי ומטומטם־הרגש – למרות למדנותו הרבה) דבר אין להם עם עם־היהודים בימי מלכיהם בא”י. בכל פעם, כמעט בכל פרק בספריו על היהודים, הוא מַפלה בין האבות ההם והבנים עתה של ישראל בהכרזה ובקול רם. הוא מכחיש ומכריז בקול רם, בקול, משום שאינו מאמין בהכחשתו זו… צרה עינו של המלומד “הטוב שבגויים” הזה ביהודים של עכשיו, שהם עולים ברוח אלוהים אשר בהם על אבותיהם היהודים של אז, שאלוהים מַתמיד בהם, אלוהים יושב בקרבם ישיבת־קבע, ואם נסתם חזון בישראל – ביחידים נסתם. בהמוני היהודים ישנו ונמצא יותר מאשר באבותינו. אנחנו דומים היום יותר לישעיהו מאשר דָמו לו בני זמנו. ואם דג כמו רינן העלה בחכּת שנאת־חנם וצרוּת־עין – מה יעשו דגי הרקק, אלה העמים מסביב, עמי הציביליזציות והתרבויות הקלושות והשדופות קדים, ושנאתם המלאה, הגדולה, לעם אלוהים חיים, החיים בתוכם?… אלה העמים העומדים על דמנו, הנשפך על־ידי חלאַת המין האנושי, עם־פיגוּלים זה, זה העם הגרמני, עם־הגולם שעלה בזוהמת־באוּשים ובסרחון של בּיצת שאול?

לאחר שהרומים והעמים שהיו כרוכים אחריהם טבעו בדם עד צוואר, אחזו בקנה־התבן שצף על־פני שבולת הדם – באָחינו, אחד המוּמתים על ידיהם, ביהודי מנצרת, ביהודי הרוג אחד בין הרבה הרוגי־חינם. השכּיחו בו את מוסר־כליותיהם, התחטאו בו קצת מטוּמאָתם… קצת, כי אלה שמתחטאים בזכות אחר, מתחטאים קצת. עתה יאבדו העמים בתועבותיהם, שבמקום יחידים נהרג כל עַם היהודים. ששת מיליונים יהודים, את יהודי כל פולניה, ליטא, אוקראינה, רוסיה הלבנה, את יהודי יוון, הולנדיה, צרפת, נורבגיה ועוד ועוד, את היהודים מאירופה כולה הרג העם הגרמני הנבזה בעמים לעיני השמש, על־ידי שליחם המתאים להם ולעמים נלחמים אתו, כביכול, האידיוט הרוצח, ילד־שעשועיו של אשמדי.

עתה יאבדו! הנה ימים באים, והם קרובים לבוא, ויטבעו באוקינוס דמיהם, יבקשו הצלה, יבקשו, יחפצו האָחֵז בקנה־תבן, ואולם במקום קנה־תבן אחד, צפים מיליונים, מיליונים קנים, קדושים באמת, אי־אפשר להיוָשע בעַם קדושים באמת, שתורתם, תורת החיים בכל אצילותם וחסדם הרב ועושרם הרוחני בתוך מעיהם היתה… את תורת החיים של היהודים צריכים ללמוד מאת יהודים חיים, לא משום ספרי ברית, לא יְשָנָה, ועל אחת כמה וכמה לא מספר ברית “חדשה” של יהודי, אלא מפי עַם־יהודים חי. מעיניו, ממעיו, שאבתם, דליתם, משיתם מתוך תוכם של היהודים, נושעתם על ידיהם, וגם היהודים, היהודים של עכשיו נושעו על ידיכם, שאין העגל רוצה לינוק עד כדי כך שהפרה רוצה להניק. אך אתם נהניתם מחלב בת יהודה, שחָיתה בקרבכם, שׂבעתם וּבּעטתם בה. נתתם לו לעם־פריצים זה לכַלוֹת את העם היחיד הצדיק בתוככם, בלתי־מזוּין, בנוה שלוֹמים ומנוחות, אלף ויותר קילומטרים מחזית־המלחמה, כשהוא עזוב לנפשו… עתה תאבדו, גם למראית־עין לא תנָצלו… הן לא הציל אתכם אָחינו מנצרת! אסרתם מלחמות, אהבתם מלחמות והרגתם אלה באלה גם לאחר שאחזתם ביהודי זה, לאחר שתליתם אותו, אך התנחמתם בו, הצבועים, למראית־עין נושעתם בו, צבועים ואוהבי־כזב. התנחמתם במבטאי האֶוַנגליון שהכנסתם בו, לתוך כּתמי־האור, מחָשכּכם אתם. ואם חייתם, נשארתם בחיים, ואם גברתם, על אף איבוד דמיכם במשך הדורות – בזכות עם היהודים שהתהלך ביניכם חייתם, עשיתם עוצמה ועושר – ועתה תאבדו, שאין עם היהודים. אינני נד לכם, להיפך… מה יתן לכם ומה יוסיף עם־קדושים, לאחר שהוּמתו, לאחר שנרצחו על־ידי עם־חרפּה? אני אינני דומה בכּל לאלה היהודים אשר הרגתם, דבק בי משהו מכם – אני יכול שנוא וקלל (הוי, לוּ יכולתי הרוג אתכם!), גם את אלה שידם “נקיה”, שבעצם ידם לא שפכו את דם עמי כולו, את דם התמצית, אלא לבם בם רע, וסר ונאלח, בשבע תועבותיו… כמה אני שונא אתכם שהייתם בעצה אחת עם העם הארור, ארור כל העולמות והזמנים, שאיפשרתם לו, לתליין העמים, שנתתם לו את החבל לצווארנו, שערכתם לנו את הגרדום… כאילו הסיתם אותו בנו, את עם־הכלבים מצורע־הנפש הזה. צר לי רק, שלא שנאתי היא, לא קללָתי היא אשר תהיינה בעוכריכם. לא הן אשר תרענה לכם, רק מיתתנו, מיתת ילדינו הקטנים, אלה משיחי־העולם הרבים, משיחי־העולם ברחמי אִמותינו, אִמהותינו, הנעורים הרכים, טהורי הרוח והנפש שלנו אשר נהרגו, נחנקו, מיליונים מיליונים באוּלמי־החניקה בטרבלינקי ובעוד שלושה, ארבעה מקומות בפולניה – הֲמָתָתָם היא תעשה בכם שַמות, תעביר אתכם, טמאים וצרי־עין, מן העולם. לא יכולתי אתמול תפוֹש העט והמשיך כתוֹב בו על הכליה בנו – אתמול מלאה שנה שהוליכו את חנה שלי ואת שני בני, את בנציון בן הארבע־עשרה ואת בנימין, את יעקב־בנימין, בן האחת־עשרה – ואיני יודע לאן? לאן? לאן? זה שנה שאני מַשלה את נפשי, אולי ישנם? אולי יאירו עוד את עינַי ואת עיני עַמי… שקדושים היו, קדושים בחייהם. למה יֵהָרגוּ? אך אתמול, אתמול לא השליתי את נפשי, ישבתי בחדרי, ולא כלום… לא כלום.

 

16.8.43    🔗

לא! לא אמשיך למסור את דברי הנער בבית הרב ר' לייזר איטשע מייזל, זה הנער אשר ברח ממקום ההריגה למיליונים יהודים, הריגה שהתחילה ונסתיימה במשך ימים ושבועות קצרים… קצרים! – זאת השנה השניה להתחלתה ועדיין נמשכות הרכבות מכל קצות אירופּה, רכבות מלאות יהודים נמשכות, עושות דרכן לטרבלינקי, למקום ההריגה, רבבה ביום! לא אמסור עתה את תיאוריו של הנער שברח מטרבלינקי זו בסדר דבריו, – לא לפי כוחותי הם ברגע זה… שזכרתי רגע זה את שמות הנפשות היקרות, הנפלאות, שהוּצאוּ בלי כל ספק בכוח מאַפלולית דירתנו הצרה שקבע לנו אותו צעיר בבית־החרושת של הגרמני שוּלץ ושותפו. אני ובני הבכור נמנינו על פועלי השאפּ ההוא, נוֹבוֹליפּיה 80. הוציאו את אשתי הנשׂגבה ואת שני ילדי הנפלאים בה בשעה שלא הייתי בבית; בכוח, בכוח הוציאום, לאחר שחדל ציד היהודים הגדול והשחיטה הנוראה ברחוב הנצורה בבוקר יום הששי, בארבעה־עשר לחודש השמיני שנת 1942 ע"י ס.ס. שליחי העם, העם הגרמני, שהשתמש עם עבדיו לעבדים, עם בני אוּקראינה הפרועים, למעשי התועבה, אשר לימדם. לאחר שחדל המצור יצאתי ממחבואי אצל ועם המורה לעברית, המשורר יחיאל רוזנצווייג, שקרא צוהל: “ניצלנו!” בו ברגע שעזבו שלושת החמסנים ורוצחים אוקראינים את עליַת מחבואנו – קראתי אנוכי: לא ניצלתי, אשתי ובני – אִתם מה? הם, הניצלו במחבואם? ירדתי חיש במדרגות חמש הקומות, וברחוב – התגלגלו בה הרוגים ויללת הבוכים על ההרוגים ועל הנלקחים להריגה; בא לקראתי בני הגדול ובטרם שאלי אותו ענה לעיני השואלות, בלי דברים, רק פרשׂ בידיו – אינם… ועתה זכרתים, ועל־כן קשה לי לחזור על דברי עד־הראיה שהיה בטרבלינקי זו, במקום אשר בחרו בו הגרמנים להקים שם אחת ממכונות־ההריגה שלהם, שראה בהרג עם, שירד עם רכבת מלאה צאן יהודים שעמדה לפני שלט: טרבלינקי. הוא ירד אתם, הוא עם אחיו, גדול במספר שנים ממנו, ועם נשים וגברים וילדים וילדות; על פני המגרש נחצו לשני מחנות, מחנה גברים לצד אחד והנשים לעבר זה. הגברים כולם הוכנסו לצריפם הם… שם קיבל אותם בסבר־פנים גרמני אשמאי, הגראף פוֹן אויפּן־מאלמדי. הרוצח הזה כותב שירים, הוא כהוֹרסט וֶסֶל! הסביר לאלה שהוא מרצחם בעוד איזה רגעים את פניו ודיבר כמעט על לב ההולכים להירצח, בבת־צחוק נעימה, חניך גֵטה זה: הנה אתם נשלחים לעבודה מזרחה, לעבודה אולי קצת קשה ואולם לא קשה ביותר, שאין בה סכנה. אתם צריכים לרחוץ את בשרכם, כי הנה באתם מווארשה, במקום שהייתם בתנאים קשים, אי־אפשר להקפיד על הנקיון… תרחצו עתה בטרם תצאו לעבודה, תנוחו… על־כן תפשטו את בגדיכם, תחלצו נעליכם, תקשרו נעל בנעל כדי שלא תצטרכו לחפשם לאחר הרחיצה…

כך הוא עומד, “המשורר” הגרמני הזה, הגראף פוֹן אוֹיפּן־מאלמדי ודורש ברבים, לרבים של רכבת ורכבת, המובלות מכל ארצות אירופה יום־יום. כך הוא עומד, זה הנתעב בנתעבים, ומשקר לא לצורך, שקהל השומעים, ביניהם גם הילדים, יודעים שהם נדונים למוות, המחכה להם, הם שומעים בבלהת־קפּאוֹן את נשימתו עוד רגע, רק יפשטו בגדיהם… ואולם הן הוא מחייך להם, בת־צחוק זו שעל פניו, הרי זו בת־צחוק ממש! וגם זה המתק שבדבריו, הן הוא מדבר על עבודה… עבודה! עבודה! ואם קשה, ולוּ גם קשה ביותר… אל סמולֶנסק! והלאה לה, אל החזית, אל פני המלחמה, תחת מטר החצים וכדורי התותחים… ומוּת, מוּת שם… מה טוב… לסמולנסק לוּ שלח אותנו למוּת… אולי… הפעם אולי לא ישקר, זה הגרמני…

התפשטו… כל אחד חבילת בגדיו וזוג נעליו בצדו… הכיצד? מתי פשטו את בגדיהם? הבגדים כאילו הופשטו מעליהם בעצמם… אמנם, האיצו בהם האוּקראי­נים… ואולם לא שמעו, לא שמעו קול נוגשׂ… הנה עתה הם שומעים אותו… הרי הוא מתרעם וּמכּה, החייל… החייל המכּה בניצב־רובהו הוא טוב מן הגראף פוֹן אויפּן־מאלמדי. הוא – אין לו בת־צחוק על פניו. הוא מתמרמר ומאיץ לקום וללכת חיש־חיש לצד שמאל, אל פתח הצריף הגדול… בתור! בתור! שנַים שנַים בתור, וערומים, ערומים לאורך בַּרייֶרה, ופניה אל השדה, שדה סגור ומסוגר על־ידי משׂוכות של חוטי־ברזל מעוּקץ ומוחלד, שלוש משׂוּכוֹת זו אחר זו, ואחרי המשוכה האחרונה מרחב ומרחק שדה, ממרחבי שדה אלה אפשר לבוא אל יער, אל כפר, אל כפרים…

והדלת אל הצריף נפתחת ונסגרת וזוגות זוגות, ראשונים בתור, בוגר ונער, נכנסים, נבלעים אל לוע… זה לא צריף, זה לוע של חיה גרמנית – בולעת זקן וטף, בולעת ואיננה יודעת שׂבעה… מאות האנשים שבתור הלכו ונמוגו. התור הולך ונמוג… הנער בדבּרו מצטער לפתע פתאום. הוא עמד בצד הברייֶרה ואמר לאָחיו שעמד לימינו: “נברח… אחי, ברח כמוני, ממני ראה ועשׂה, עשה כמוני!” – “ואני קפצתי ערוֹם, מעבר לבּריירה, אל משֹוּכות חוטי־הברזל האחת, מזו אל השניה, ואל השלישית. כאן טעיתי, היתה משׂוּכה עוד, רביעית, שלא ראיתיה לכתחילה ונשׂרטתי בה – הנה הם, כמעט שנרפּאו. צר היה לי, לא הלך אחי אחרי, רק בחור אחר, זר… לא זר, יהודי, ערום, ערום כמוני… אחי לא יכול הניע לא יד, לא רגל… אני ידעתי שלא ילך אחרי… הפּנים שלו… גם הילדים, גם הזקנים, היו להם אותם הפנים, לא מתים אך בלי רוח־חיים. אני לא הבטתי יותר אל פניו. יראתי, ירא הייתי שאֶוָאֵש גם אני כמוהו ואלך אחריו אל האולם, אל אולם־המוות”. – חפצתי שאוֹל אותו, את הנער, על דבר הפנים, פני האנשים שעמדו בתור – מה הם, ותיארתי לי את פני בנציון, אוֹשרי בחיים, את פני בנימין שלי הרך בן האחת־עשרה ואת פני חנה. לא תיארתי שאיננה אִתם. אותה אל מדור אחר הובילו… הפרידו בין הנאהבים והנעימים במיתתם. חפצתי שאול את הבחור אם ראָם, חפצתי לתאר לו את פניהם היפים ולא אמרתי כלום… שפניהם לא היו להם עוד, שנשתנו, שהפכו אחרים… בנציון שלי, בנימין מחמדי – כיצד הפכו פניכם ואַתם כּה רכּים… חפצתי לבכות והתאַפּקתי. הבחור עוד הוא מדבר באָחיו: “החייל – הוא לוּ האיץ בּוֹ והלך… צר לי על אָחי, כאילו לא חפץ ללכת אתי, כאילו התעצל… אבל לא התעצל, הוא היה מת… לא מת אלא מדוכּא היה… ככל ישראל… עם כל ישראל ילך לשם, אל בית המוות, למוּת שם”.

שם היה בית המוות. איש לא הגיד לנו ואנחנו ידענו. המוות היה נודף משם. איש לא הגיד לנו ואנחנו ידענו הכל, ידענו אשר אם נהיה שם כולנו, באולם־הצריף ההוא, תיסגר אחרינו הדלת לנצח, וגרמני גזעי, היטלראי, גבּלסאי, אַלפרֶדרוֹזֶנבּרגאי, הימלראי, לא אוּקראיני ולא ליטאי ולא שום בן עם אחר – רק גרמני ילחץ בכפתור שבמזוזה, והאולם מבּפנים ימלא לאט־לאט הבל… הבל… חם ומחניק, חם יותר, ומחניק, מחניק יותר. והיהודים מתעלפים ואינם נופלים, שאין רווח בין יהודי ויהודי, שהאולם מלא מפה לפה, יהודים דבקים זה בזה. יהודים מתעלפים, ונערים וילדים – ואינם צונחים, שהם דבקים זה בזה, וטובעים, טובעים בזיעה, בזיעת המוות ובעוד זיעה, בזיעת ההבל היוקד…

הגרמני הוא עדין, לוחץ בכפתור… מאין הוא יודע מתי לחדול?… מאין הוא יודע אם הכל שם כבר בסדר? הן לא צעקו לכתחילה, ואולי צעקו – אין הקול נשמע… הגרמנים, הם יודעים כיצד הורגים מבלי אשר ישָמע קול… הוא, זה הגרמני הממוּנה על הכפתור ועל ההבל, יודע שאין ללחוץ לא פחות ולא יותר מעשרה רגעים, עשרה רגעים מספיקים, החשבון הזה נעשה למפרע על־ידי מהנדסים, בעלי חשבון ויודעי דבר, בשעתו, ב“רייך”. המוות ומכשיריו באים מן הרייך לגיא־ההריגה בפולין. “אמנם, סיפר לי…” – קרא הנער בבית הרב (הרב בעל הנפש היקרה – אַיכּה! אַיכּה, ר' לייזער איטשא מייזל, ובתך מינה, אֵי היא? עליתם בלהבות הגיטו?) – “סיפר לי אחד הקבּרנים אשר נזדמן לי, בברחי, בעיירה אחת במחוז אחד עם טרבּלינקי, שגם הוא ברח, משום שבא תורו של הקברן, לא לקבור כי אם להיקבר. הוא אמר לי: לאחר עשרה, שנים־עשר רגעים נפתחות דלתות אותו אולם־המוות על אלפי הנחנקים והנשׂרפים בו חיים, מן הקצה השני של אולם־המוות המוּפנית אל מגרש הקברים. אז ינתן לנו לקבּרנים אות להתחיל בעבודה. כחמשה־עשר איש קבּרנים אנחנו. בחרו בנו שכּוחנו אתנו, ממשמשים בשרירינו, ואם הפקנו רצון ממַנים אותנו על הקבורה… עבודה זו מתשת את הכוח וממאסת עלינו את החיים. וכשמוצאים אותנו אחרי שניים, שלושה שבועות ברפיוננו¹², אנו פושטים אף אנו את בגדינו ומכניסים אף אותנו אל אולם־ההרג ואין מנוס… עם אלפי יהודים חדשים זה עתה הובאו ברכבות אנו נחנקים ונשרפים בהבל, דבקים בגופי אחים, מוּצאים, גוש אחד גדול, ניתקים זה מזה בכוח על־ידי קברנים חדשים שבחרו מן הצעירים שהובלו לכאן למות, לטרבּלינקי.”

“אחד הקברנים שברח, הלא הוא שפגשתיו בעיירה במחוז ההוא בברחי מטרבּלינקי אף אני, סח לי בדכאונו הגדול, שראה בין המוּבאים ברכבת את בנו הנער, ילד בן י' ראהו בהפשיטוֹ את בגדיו מעליו – ולא יכול להצילוֹ. אחר־כך הכּירוֹ בשעה שניתּקהו מהרוּג יהודי אחר אשר דבק בו, את בנו הקטן בן העשר, והורידהו לבור, לבור…” אף הוא מווארשה הוּבא.. אמו? הנחבאה עוד לאיזה ימים? אם אתו הוּבאה הנה? עם בננו? לוּ ראהו ברדתו מן הרכבת, אולי הצפּינוֹ… לאחר שפּשט את בגדיו – אין עוד מוצא. “לפני איזה רגעים עוד היה בחיים, נלחץ אלי, ביקשני שאקחהו אתי… להיכן, להיכן בני?… לוּ ידע לקבור הרוגים, הייתי מתחלף אתו. הוא היה נבוך כה, ואני חשבתי שהילדים אינם נבוכים, אינם נדהמים כהוריהם”. כן, אדוני הקבּרן, לילדים אין ילדים, הילדים הרי גם יהודים וגם ילדים ואינם מאמינים עד הרגע האחרון וגם ברגע האחרון, בטבעם של בני העם הרוצח הזה. הילדים בהירצחם ובמותם מאמינים באמונה שלמה שאינם נרצחים ושאינם מתים. על אף הגרמנים! שהעם הרוצח הזה רוצה דווקא שיכירו בו במוות, יראו אותו פנים אל פנים לפני יציאת נשמתם, על־כן לא ירצחו את ילדי ישראל לחוד, אלא מערבים אותם עם הגדולים, יודעי עווית־המוות ופחדֵי־החדלון הגדולים בטרם נאחזו בם, והם באים דרך צנורות בלתי־נראים אל לב הילד העברי הרך, ותעה הילד עם אֵימוֹת המוות אשר בקרבו ותעה ולא ידע מה… בזאת הם חפצים, בני העם הרוצח, על־כן אין הם הורגים את הילדים לחוד ואת המבוגרים לחוד, כי אם ביחד! את כולנו יחד! מוות אחד לכולנו!

גם אתה, בנציון, נער הפלָאות, נער כל־כך צעיר ויהודי גדול, אתה לוּ היית בחיים, לולא רצחוּך הגרמנים, היית בלי שום ספק יהודי בעד מיליון יהודים טובים וכן שלמים שנהרגו על־ידי עַם התועבה והפלצוּת הזה. גם אתה בנימין, צהלת נצחים של ילד ישראלי הריעה בך, בכל חושיך, יָפיך… כמה שמחתי בשמעי שאתה דומה לי, שיש בך משהו משלי… מעין עידוד לנפשי וחיזוק רוח היה לי הדבר. לא מתוך צניעות יתירה מֵקל האדם בעצמו, בערכיו הוא, אלא מתוך ספיקות שבנפש, מתוך כובד שבהלך־הרוח. בנימין שלי הרך, הילד, הולידני מחדש כמו שהולדתי אנוכי, ואני שמחתי, שמחתי להיוולד על ידו… איך קרעוכם בני העם הגרמני הרוצחים מעל אמכם הנשגבה והרגוכם, אתכם בלבד ואותה ואת כל הנשגב בה לבד? ואולי לא הרגוכם? לא הרגוכם הרוצחים המתועבים עוד? מה אמר לי רֵעי היקר באדם, גוּזשיק, שגם את אשתו, בתו הנשואה ואת אישה, את בן גוּזשיק הרך והמלא חיים, הובילו שבוע לפני שלושת עולמותי למקום שלא שבו עוד משמה… מה ענה לי גוּזשיק כששאלתי לו על אהרון איינהורן (העתונאי המצויין שפירסם את מאמריו מלאים מרי ותביעה של צדק, יראת־כבוד לעם, למעלות רוחו ונכסי־הרוח שלו) שהיה אז באוטבוצק על־יד וארשה, ואת אוטבוצק הקיפו אז, המזוהמים, לאחר ימים אחדים שנתרוקנה וארשה מעֵדת היהודים הגדולה; אנחנו נשארנו בה מתי מספר, חבויים ומתגנבים מתוך סכנות נפשות לעבור מסימטא אחת שוממה בגיטו אל השניה הדומה לה – ואת אוטבוצק הקיפו, הזעיקו את חוליה מבית־ההבראה ואת כל היהודים היושבים בה למקום אחד והובילום, הוציאום להורג… כששאלתי את גוּזשיק: מה עם איינהורן, הנה כי הובל עם כל היהודים, ענה לי גוּזשיק: טוב מזה, איינהורן נהרג במקום! ירו בו, שלא רצה לעזוב את מיטתו, את חדרו בבית־ההבראה, לא רצה שיובילו אותו, אלה בני חלאת המין האנושי לגרדום, ונורה על־ידם עם עוד מאות יהודים באוטבוצק, אלה אשר לא יכלו ללכת מפאת חליָם ואלה אשר סירבו להיסחב על־ידי הרוצחים.

גם אני… כשאני שואל לכם, חנה שלי הנשגבה! בת־שירתי! בנציקל ובנימין’קי שלי… בּני הנפלאים, חנה’לי גאולתי! בנציון ובנימין – כשאני שואל לכם לבי מתעלף בקרבי ומקיץ והוֹלם בי כהוֹלם־פּעם וחוזר ומעלה את דמו השוֹתת מנוּ ושוטפו שוב. איכם? אולי – לא נהרגתם, אולי עודכם מתענים תחת ידי תליָני האדם הרעים, אלה ארורי כל העמים שהיו, שהנם ושיהיו בחיים – הגרמנים! לולא הם – ולא היו פרעות במשך הדורות האחרונים ברוסיה, גם לא ברומניה, לא בפּולניה, לא בערב, גם לא בארץ־ישראל. ידה היא הרשעה, אַרסה של גרמניה אשר היא מטילה בכּל. הוי, קללת האדם! ומארת האדם על פני האדמה, פחדנים וצמאים לדם, מוּגי־לב ומבקשי רצח – לטשתם עין על ישראל שהוא עזוב מכל, שחייו מופקרים ודמו מוּתר לעם פחדן, נבזה, עוָל ומרַצח, שבחר לו לקרבן עם־אִיוֹבים, שאין מקנא לו באין אוֹניו…. חנה, בנציון ובנימין שלי – אֶתכם ועוד ששה מיליונים נהג ויוֹלך, חשק להרגכם – הֲרָגכם עַם עיפּוש־האבדון הזה, לא משום שהיה לו צורך, נחיצות כל־שהיא. הרגכם אך ורק משום שאין סכנה נשקפת לו מזה… לתכלית [זו] בחר העם הארור בשמונים מיליון שרָציו, ברבוא רבבות פושעים מסוגו של פטר קירטֶן הדיסֶלדוֹרפי וחברו הרע והנתעב ממנו אַדולף היטלר; הם יעשו, יפיקו את אדיר חפצם, יוציאו לפעולות את זר מאווייהם – למחוק את עם ישראל בארצות אירופּה… וַיעשוהו… כה מהר חיש… כל־זמן שלא הפֵרו את האֲמָנה עם רוסיה, עשו רק ההכנות לכליוננו החרוץ. הם אך התפרצו, מבלי הכרֵז מלחמה, אל גבולות רוסיה, אך באו על רוסיה בהפתעה – משום כך חדרו בה, בארץ הרחבה הזאת, לא מתוך גבורה אלא מתוך ערמת נוֹכלים, בזוּיי־נפש ומוּגי־לב מאוּסים… לא עמדה להם ערמתם – הרוסים אך התאוששו – ועמדו אלה הטחוֹרים מלכת… הם אך עמדו – וחלאת־מין־העמים הזו ידעה… שגזר־דינה נחתם!

הגרמנים כולם, בוחרי האפס המאוּים לראש (כל הגרמנים בחרו בהיטלר ובכל הכנופיה של המרצחים אתו) – ידעו, בעמוֹד צבאם ברוסיה, שסוף מפּלתם לבוא… אך אי־אפשר היה עוד להשיב… כלומר, אי־אפשר היה להרחיק את “האוּנטערוועלטמענטשען”¹³ מן השלטון. בטבוֹע הצבא ב“ביצת” רוסיה לוּ עמדו בראש ממשלתו הני בּריוֹני, הלוּדנדוֹרפים של אז, והיו מצילים את אשר יש להציל כמו “במלחמת־העולם” שלהם הקודמת. עם הגרמנים הנבזה בעריו, בכפריו, רצה בזה, אך ירא מהגיד. ירא העם את מוֹשיעוֹ, את בחירו, את האָטד ואת האש אשר תצא ממנו ותשׂרפם. שרי־צבא אחדים מהקרובים לו תמול ואשר גידלם היום, אך הכּיר בם, אך חשד בם שהם מפקפקים קצת באיסטרטגיה זו – והעבירם מן העולם, ואין פוצה פה… פחד “האוּנטערוועלטמענטש” נפל עליהם, הם רואים כבר את התהום פוערת פיה – ואין לעשות כלום… הם בחרו בו! אמנם, הם בחרו בו לא מתוך אהבת היטלר, אלא מתוך שׂנאה ליהודים. בשׂנאת יהודים ובהבטחתו לכַלוֹתם לקח את לבם. את תאוותם המסוּתרה לעשות כּלה עם עַם ישראל הבטיח הרוצח המאוּס להשׂבּיע, על־כן בחרו בו, ועתה…

גם האפס הגדול והנורא שבחַית האדם, הוא וסיעתוֹ, אף הם ראו את המשבר, גם הם הכירו שאין כוח ללדת… אלא “האוּנטערוועלטמענטש” יש לו אַמבּיציה מיוחדת: יֵהרג העם כולו, העם אשר בחר בי ואני לא אוֹמר די… תכניתי אני, תכנית פעולותי, לא אמלא, שאין לאל ידי… ואולם סעיף אחד יחיד, זה הסעיף להרוג, להכּוֹת חרם את היהודים, אשר בו קניתי את לבם לכתחילה ובחרו בי, כולם, כולם, להוָתם אמנם, אך את העונג הזה היחידי אעשה להם, אקיים את הסעיף היחידי, אותו אָפיק, שיש לאל ידי… להרוג ילדים, עוללים, יונקים, נשים, זקנים, נערים רכּים ואנשים, אנשים בלתי־מזויינים, מדוּכּאים על־ידי רעב, בעיירות, בערים, באַרצוֹתי, אלפי פּרסאוֹת אחורי החזית – זה יש לאל ידי… אמנם, על דבר הכליון הזה לא אודיע בהודעות היום־יומיות של חזית המלחמה… שאין הריגת היהודים חלה בחזית, כי אם בפנים ארצותי, בפּולניה שלי, בצרפת שלי, ביוון שלי, בנורווגיה שלי, כמו בגרמניה! בפנים, בפנים ארצותי, הרי זה ענין פנימי, ומלבד זה, טוב להרוג את היהודים כולם לא בקול רם, לא להריע עליו בשעת מעשה כּכרוּכיא… בוֹחרי בחרו בי בעת שלום, כשהיה לבם טוב עליהם, לא שאלת חיים היתה זאת להם, כי אם תאוותם הנסתרה. אני נתכּוונתי לתאוותם המסוּתרה… ועתה, שמיליוני בניה נמצאים, באין תקווה לשוב, במערכות מלחמה, אין לעשות את המעשה הרע הזה, אשר אולי… יתנקם בנו… למה לנו להשיא עלינו עוד חטא על חטאינו, להוסיף עוד אשם, אשר לא יביא שום תועלת… להיפך… הגרמנים שלי בכללם, בתור עם, יש להם מה להפסיד… ואני, היטלר וכל הכנופיה, אין לי מה להפסיד, אַציל את כבודי: אהרוג את העם החף הזה, שיש לאל ידי להרגוֹ.

הרוצח הוא כגנב. הגנב מה? הוא חוֹשד בכל אדם שהוא גנב כמוהו, הרוצח אף הוא כך: הרוצח חושד בכל אדם שהוא רוצח כמוהו. ואולם הוא רק חושד, אך אינו בטוּח… היטלר איננו בוטח באֶחיו הרוצחים שהם רוצחים… לתקופת לפני המלחמה ידע אל־נכון, ואולם לפני המלחמה היתה להם לאֶחיו, בני העם הגרמני, קוֹניוּנקטוּרה אחרת, אצל בוחַרי נשתנה עתה הדבר בהרבה, אצלי לא נשתנה כלום. כאשר אבדתי אבדתי! אוֹבַד “בכבוד”, אמלא את דברי הסעיף בנוגע ליהודים – אהרגם! אלא אעשה הדבר לא בקול רם ואם בשלמות.

כך הוא יוזם, המזוּהם בן האשפה – ואם לא כן… הגרמנים יודעים את אשר בחירם, רצתה נפשם בו, עלול לעשות ואשר הוא עושה, ושׂשׂים בלבם, שׂשׂים חרש, גם הם יודעים, שׂשׂים ומחשים. כל הגרמנים נאים ויאים להיטלר והיטלר הוא נאה ויאה להם.

האפס הגדול והמאוּים בחית האדם הגרמני המסריחה, לא היה בטוח לכתחילה שינצח במלחמה, רק באחת היה בטוח, שיצליח בשאלת היהודים, שכשם שהחל בה יצליח גם בסופה, יפתרנה. משום כך התחיל בהכנה בימי המלחמה הראשונים, עקרם משורש: השליכם מדירותיהם, הֶגלם מעיר אל עיר, שבָרָם, קרקרם, קעקעם, התעלל בם, רצָחם למאות. סגָרם במחנות־ריכוז, היכּם ברחובות עיר, שרף בתי־כנסיות עם היהודים חיים, עטפם בקלף תורתם ושלָחם באש, שפך יום־יום עליהם רותחים ועלילות דברים, בדיות נוראות, ואיים עליהם יום־יום בעתונים, הקים גדרות לבֵנים, חומות זקופות וחודי־זכוכית עוקצים עם חוטי־ברזל בלב רחובות עיר וגשרים בנה מעבר רחוב אחד לשני. השליכנו לתוך גיטאות, אסָפָנו וסגָרָנו בסימטאות צרות… שאם יצטרך – ויקחֵנו ביד. שלח מדנים וחרחר ריבות בינינו ובין עם־הארץ אשר בקרבו ישבנו, ואשר באשמת עַם אשר משחָתוֹ בו, לימד שנוא אותנו עוד לפני כבשוֹ הארץ כדי להפריד בינינו… התלמידים המובהקים והיותר נאמנים לתורת־גנבים־־ורוצחים גרמנית היו הפּולנים. הוא הכין את הקרקע, השחית את מידות החלשים, הריקים והפוחזים שבנו, המקולקלים ביותר לכתחילה, את הנוער הזולל, הסוֹבא, המתאַווה לכל רע, הרחוקים מכל תרבות ישראלית, מעברית, מיידיש, משומדים ומשומדים־למחצה ועלובים ונבזים בקלקוּלם עד תכלית הנפש – “המשטרה” שלנו והמכוּרים לה, לגסטאַפּוֹ, לתוֹפת.

לתכלית זו השתמש בכל אספסוּף מעמי הגויים. הרוצח – כגנב – אינטרנציונלי. הרוצחים הגרמנים מצאו את בני מינם בכל עם אשר הרסו אל ארצו, שרקוּ להם לפושעי הארץ ובאו… הכינם לתכלית זו. לימדם. סמינריונים ובתי־אַסכּוֹלה הקים לתורת הכּליה, ובבוא הרגע והכל מוכן ומזומן. בנורווגיה אסף את היהודים, למעלה מאלף איש (כל היהודים בארץ הצפון ההיא) ע"י שוטרים נורווגים, – הנורווגים, ילידי הארץ, שוטרי עַם איבּסן, דומים יותר להמסוּן הפושע בעמיו, הורידום באניה ואל פּולניה, אל טרבלינקי! בצרפת השתמש בשוטרים צרפתים, ביוון – שרתוהו בזה בחפץ־לב היוונים, בפּולניה – שלא השלים עם אספסופה, הביא את ילדי שעשועיה של ליטא המרצחת – רוצחים לא היו כמוהם, ליטאים! רבונו של עולם, מה רעה עשו להם אצילי עמנו? ואת שיכורי ופרוּעי אוקראינה.

אוֹיה לי, את אשתי הנעלה, ואת בּני המצוינים שָבו האוקראינים, מאז ומעולם סמל הבּערוּת וההשחתה בעולם. לפני פראי רוצחים אלה הלכו שבי… זו ההליכה למוות מכל קצוֹת פּולין, מכל ארצות אירופּה לפּולניה. ששה! ששה מיליונים ויותר… אוֹיה לי, הן אין יהודים באירופּה! נכרתנו כולנו.

הגרמנים הרסו לארצות אירופּה, גזלו, חמסו את כל אשר להם, לעמי הארץ, וכוֹפר כל זה לימדוּם רצח. ובתוכם אל הגרוּעים והפּחוּתים שבּנוּ – אַתם, נלמדכם תורה זו ואתם קַיימוה.. עַשׂוּה, ואנחנו נעמוד מרחוק. הגרמנים לא עמדו מרחוק… הם עמדו בראש. לא הסתפקו בהוראה, הם אהבו גם המעשה. יש שעמדו מן הצד ולפתע הנה הם! נתקנאו בתלמידיהם. מתוך קנאה להנאה זו של שפיכות דם הרגו את השוטרים והמרגלים היהודים שעזרוּם בהריגת בני עמם. אני דעתי, שכל יהוּדי שהיה לו משׂא־ומתן עם חרפת האדם, עם הגרמנים, אחת דתו למוּת, אלה שנשׂכּרו לגסטאפּוֹ וגם השוטרים הנוֹגשׂים שלנו במשטרה, בלי יוצא מן הכלל. ואולם חרה לי וכאוב כּאב לי כשהגרמנים עשו בם כּלה לאחר שעבדו להם באמונה. כי הם לא את עבדיהם הפושעים הרגו בם, לא את הנמכּרים לבוֹשת. כי אם את היהוּדים. למרות השירות הנאמן והמכלה בנו אשר עבדום, לא סלחו להם המבישים בבני־האדם שמזרע היהודים יצאו.

 

20.8    🔗

גלוּבּוֹטשניק. שר־הטבח, הטְבָחים, זה ראש הרוצחים אשר הופקד על גדוד־הכּליה, לכלותנו. הרוצח הזה הוא הגנראל של לגיוֹן השודדים המתוֹעבים. הגנראל היותר צעיר בחיל עם־התועבה. הוא הוא העושה והמעשׂה, הממוּנה על כל בתי ומכוֹני ההרג. כל חבורת השודדים ורוצחי נפשות יהודים באירופּה נשמעים לו… על פיו ישק ויחָתך מהלך כל עלילה, עלילות הדמים בכל מחוז, בכל עיר, בכל מושב יהודים, להרוג ולאַבּד את כל זרע היהודים גם בבטן האֵם. גלוּבּוֹטשניק! עולה עליו במעלה – קריגר, קרוב למלכוּת הריגת כל היהודים והעברתם מן העולם, קרוב למתועב, לזוּהמת כל היצור, להימלר. קריגר עבר בווארשה. השמועה אך נפוצה וידענו – למחרתו של אותו יום תתרוקן סימטת היהודים האחרונה בגיטו. בלוּבּלין עמד בראש עלילת הדמים הרוצח הנורא ריינהארדט, הוא וחבורה גדולה של מרצחים מצטיינים באכזריות שלא נשמעה כמוה מאז היוָצר עולם־דמים זה של הקבּ"ה. לאחר שכּלתה נפש יהודי מליטא, מבית־מדרשנו הגדול הזה, ואחרי אשר עשׂו כּלה עם היהודים בחבל־רוסיה הגדול שהרסו אליו גדודי העם הרוצח, לאחר שהרגו את כל היהודים בקיוב ובכל ערי אוּקראינה המלאות יהודים, התחילו לאַבּדנוּ בלוּבּלין ובכל מחוזה.

אוי, מה היה לנו! עוד בראשית שנת תש“ב הגיעו אלינו לא רק שמועות, אלא הביאו לנו ידיעות עדי־ראיה.. חלוּצים, אלה הנאמנים שבנו, היפים, האצילים, אצילי־הרוח, נוֹשׂאי העוֹל האמתי, עוֹל עלבּוֹנם הגדול וּכבוֹדם. הם בּאוּ אלינו מארצות־החרם ההם, שומרים באו, וחלוצים קדושים, סוציאליסטים יהודים אמתיים, ניני ישעיהו הנביא, ילדי רוחו, באו בדרך חַתחתים, הגיעו אלינו ומסרו לנו על הנעשה בווילנה, על המתת חמשת אלפים יהודים בווילנה מדי לילה ולילה. אל פּוֹנַרי הסמוּכה לווילנה סחבום, אל קברים, חפירות גדולות, הוֹרידוּם אלף־אלף אל החפירות, ירו בם, ובנפלם בחפירה מתים־לא־מתים – שפכו עליהם סיד ועל שכבת המוּמתים העמידו אלף שני… כך הרגו את הקדושים, ילדים עם הוריהם, עם דוֹדיהם, קרוביהם, אחיהם – שכבוֹת שכבוֹת הם ממלאים את כּליוֹת אַדמוֹת ליטא וּווֹליניה. אז היו בגיטו בווילנה יחידות ויחידים אשר נמלטו ירוּיים, עם הכּדוּרים בבשרם ועם הכוויות בעוֹרם בדרך נס מתוך הבורות, אלה מן השכבה העליונה, התגנבו לבוא אל הגיטו. גם בווילנה השתמשו הגרמנים בשוטרים יהודים, אלה השוטרים בּרוּבּם חיפשׂוּ את אחיהם בכל מחבואים, גילוּם, חיפשׂום וחשָׂפוּם, והודיעו לגרמנים… לולא דיברו אלינו חלוצים ושומרים, אלה צעירינו המעטים הנאמנים, נאמני וגבורי הרוח שלנו, היחידים בכל המון עוכרינו הבוּנדאים ויתר הנמכרים לכל בוֹשת, לוּ לא שמענו את העוּבדות הללו מפי הישרים שלנו, אלה שמצינו בם תמצית מוּסרם של נביאי שראל ותמצית אהבה לישראל, זו האהבה שהיא ערוּבּה לאהבה לאדם בכלל. אלה הבּוּנדאים נוקמים ונוטרים סתם, נוקמים ונוטרים על לא דבר. מכסים הם ריקניוּתם שבלב בנקמה ונטירה לאין אחיזה במשהו… גרועים הם מאלה הנתעבים ביהודים שנמכרים לגסטאפּוֹ במחיר, לזלילה וסביאה נמכרים, גרועים הם מעֵשָׂוים שבּיהוּדים המוֹכרים את “הבּכוֹרה” (את הסמל לעלייה יתירה ברוח), את עמם, בנזיד־עדשים… ואלה הבונדאים הנתעבים מוֹכרים את עמם העני והמעוּנה בין העמים וּנזיד־עדשים לא יבקשו… לא לגסטאפו הם מוכרים אותו. ואולם אין עם ישראל רוצה להימכר גם לאדונים טובים! אלה מוכרי העם! הם אינם מבקשים נזיד־עדשים משום שהם שׂבעים ללחם… או שירשו הון אבותם, או שהם חיים על חשבון הוריהם שעודם בחיים, או על חשבון המפלגה הם חיים, זו המפלגה שהיא מַתעה. הרשיעוּ, לכל הרוחות שבעולם, חִטאו מנוּולים, התבּוֹללוּ בעמים כרצונכם, לא תעשירום… אך אל תחטיאו, יָרָבְעָמִים, נתעבים, מוגי־לב. לא אתם יריתם במרגל הגרמני ברוסיה, פון ואַל, בווילנה. רק לעקערט. הירש לעקערט. הבּונד לא ידע, הבּונד לא רצה לרמוס את הכּינה הגרמנית הזאת, הבּונדאי לעקערט עשה מעשה ציוני, מעשה בן־ציון, מעשה יהודי. עוד אתמול שמעתי, כאן בוויטל, מפי אחד היהודים המעטים שנשארו אתי בחיים, אוי לאותם חיים בלא עַם… זה היהודי איננו בּונדאי, ואולם הוא חוזר על דברים ששמע, דברי חרפּה, דברי בלע: במה היא א”י של ישראל? הן העם הערבי חי שם על האדמה ההיא זמן יותר ארוך מאשר חיינו שם אנחנו? – לא היכּיתי את היהודי לחי בדבּרוֹ זאת באוזני, שתמים היה. בו ברגע שדיבּר דברים לא שלו, שכח שכל הארץ, ארצות אסיה הגדולה מכּל יתר חלקי העולם, לפניהם, לפני בני עמיהם ובני דתם, דת מוּחמד. גם ארצות שאר חלקי העולם אינן סגורות לפניהם כמו שהן נסגרות לפנינו. לא הפליגו עוד, לא תעו עוד ספינות מלאות המון ערבים על פני מדברות ימים ואל שום נמל לא יכלו קרוֹב, ואל שום יבשה לא יכלו רדת. רבים מהם קפצו לתוך גלי הים, מאלה הספינות קפצו נערים פועלים, נערים שעלו על פועלים, נערים ששאפו, שרצו, שחלמו להיות פועלים… זה חשוב יותר… פועלי עכּו“ם, פועלי הסתדרויות, סכים את הדרך לפועלים מבּוֹא בגבול עבודה. הו, הו, אתם המנצחים בווארשה על חברת הנאָדל־בּראנזשע! אלה בעלי הנאָדל־בּראנזשע הנעלבים, העלובים, שעזבתם לאנחות ולשֵדי־אדם, אלה שׂרידי המוניכם, עם האחרונים היהודים חַשנו מפלט לנו בשאפּ… כמעט כל אחד מהם, מחניכיכם, מעוֹשי ושוֹמעי תורתכם־פלסתר היה לו בית־חרושת קטן בבית לפני המלחמה, העסיק כמה פועלים וראה חיים ועשה עוֹשר וקרא באהבה את הפאלקסצייטוּנג, והיטה אוזן לדרשות של עמנואל¹⁴ ופיתה את שכנו לשלוח את בנו אל אחד מבתי־הספר של די וועלט־שולע, בה בשעה שהוא, שעסקיו השביחו, שלח את בניו לבית־ספר של גויים ובין חבריו עשה תעמולה לצישאָ! – די וועלט־שולע! אלה עמי־הארצים המנוּולים! זו הרדיפה לצליל מלה שדופה, זו המליצה הנבובה – די וועלט־שוּל! אני הגבר הכּרתיה, די וועלט־שולע זו! ראיתי את חניכיה באִבָם, את הילדים והילדות היהודים המצוינים, עם העינים התובעות, הבוערות, השואפות ועם הרוך שבנפשם וראיתים לאחר כמה שנים בקלקולם, לא נשאר בנפשם וברוחם כלום מכל אשר הביאו אתם מרחם אֵם. הם עשו בהם שָמות, בקרבם, בקרב לבּוֹתם הקטנים, הם ביערו מקרבּם את הכל, ביעור חמץ, ביעור יהודי, ואם מבערים מילד את “הנקודה היהודית”, מבערים בו במילא את נקודת האדם…די וועלט־שוּל! ואין בו אף זכר מכּבשוֹנוֹ של עולם… ראשונים שבגדוֹלי הבּונד חפצו לבער את היידיש מפי המוני ישראל ולא עלה להם, שהיה להם להמוני “עמךָ” חוש־הריח יותר חזק ומעוּלה בנוגע לעסיס־חיים שבשפת עַם מדוּבּרת, ולא הצליחו, אצל המונים מבוגרים לא הצליחו, והצליחו מעשה שׂטן אצל הקטנים, התנכּלו לה ליידיש ב”די וועלט־שוּל“, שהוציאו ממנה לכתחילה את דם התמצית, כיהוּדיה אדוּקה הממלחת את חתיכת האוּמצה שהיא מביאה מן האטליז. הוציאו, מיצו ממנה את כל חִיוּתה, לחלוּחיתה, שבשבילה נלחמו ההמונים עם ראשי בּריוֹני שלהם… זו היידיש שב”וועלט־שול" זו! מין יידיש כחושה, צנומה, ריקה, נתרוֹקנה מתוכה, יידיש בלי רש“י, בלי שלום־עליכם. את שלום־עליכם (את שלום רבּינוביץ) המה מהללים, זה נבוּב־הלב שלמה מנדלסון, פּוֹשׂק שפתים ריק, מי שהיה חסיד (אוי לחסידים!), מי שהיה לאפּיקוֹרס (אוי לאפּיקוֹרסים), ואחר־כך נעשׂה לבּונדאי (אוי לו לבּוּנד!) – מנדלסון זה מדבּר בו בשלום־עליכם רברבה. ידידי, בעל הכשרון טרונך ואיש במכאוֹביו, מתכחש לכל מה שקרוב לו, שחי בו, ומודה בחליוֹ, במחלת־הרוח שבּו, במה שזר ורחוק לו, בבּוּנד, כותב ספרים על שלום־עליכם. הכניסו כמה מעשיות משל שלום־עליכם משובשות לספרי־לימוד טמאים שלהם, המתנכרים לרוח הילד מישראל – אלה גוֹנבי הדעת! – שלום־עליכם ולא סביבתו, ולא רוחו ולא אוצרות ירושתו ולא חלומותיו אשר הפרו אותו! שלום־עליכם בלי אותם הסממנים שעיצבו את שלום־עליכם, את פּרץ, את כל אלה שקדמו להם ואשר באו אחריהם הודות שלא נטמאו בה בוועלט־שול זו! אלה מחוללי תנועת השמד הרוּחני במיטב עמנו, בהמונינו, בעֲניינו, במסכּנינו, שהשׂניאו עליהם את עצמם! הם עשו את אשר עשו הגרמנים הרוצחים, חרפת כל העולמות והזמנים: הם השניאו עלינו את עצמנו! את עמם! אלה השֶפְנֶרים שמצצו בעצמם בבית־מדרש יהודי את חוט־שדרתו, נהנוּ, שמנוּ, שׂבעוּ וּבעטוּ בו ובמאכל נביאים מרוב טובה, מרוב עושר רוחני, שלא עיכּלוהו, שאינם ראויים וכדאים לו… שֶפנר דיבר אלי בהתמרמרות מזויפת: מה הם רוצים, הציונים, מן הערבים העניים, איזה תואנות הם מבקשים עליהם, באיזה אכזריות הם מנשלים אותם מעל אדמתם… זה הבּוּר, המוּמר־להכעיס, זולל החֵלב הזה, זה הלץ השטחי בטבעו – הוא אוהב… את הערבים! שמלוֹא כל הארצות, ארצות־המזרח, הנם, ובכבוד ובהוקרה. ההסיתו בם האנגלים את מישהו, על־ידי לוּקים, טשֶנסלֶרים וסֶמוּאלים שונים (סֶמוּאלים! אוי לנו!) לעשות בהם פרעות כמו שהם מסיתים מזמן לזמן בנו? מה לבני הבליעל, ראשי הבּונד שלנו, לאותו “מושל פלשתיני”, המדברים בלשון אחת במה שנוגע לעם ישראל? מושל א”י השואל את אחד היהודי, את ז’וּכוֹביצקי, על גג בית במגדיאל: “הנה אני מתבונן אל סביבי ורואה את העובדים בשדות ובכרמים כאן – יהודים! יהודים! רק יהודים!… לערבים אין אתם נותנים דריסת־הרגל אצלכם? הכרזתם עליהם חרם…” כך שואל גוי לא תם, רק מִתַּמם. – אדוני המושל, ענה לו היהודי ממגדיאל את אשר ידע המושל לכתחילה: פיסת ארץ זעומה במידה, קצרה, צרה, קטנה ישנה בעולם הגדול, על פני הארץ הרחבה, על פני אדמת ה' הגדולה, שאנו נרדפים עליה באכזריות כה נוראה על־ידי כל הגויים, פיסת ארץ קטנה שאנו יכולים לעבּדה, כדי להסיר חרפּה מעלינו, חרפּת בּלבּולים ועלילוֹת דם ממש – ועינכם צרה בנו גם בפיסת ארץ זו? ולערבים – כל ארצות המזרח להם הן… המושל שמע את אשר ידע והחריש… ואולי התבּייש קצת באותו רגע בפני עצמו. אלה השפנרים, העמנואלים, הזיגלברגים (זה האחרון מן המין היותר גרוע שבהם) מצח נחוֹשת להם, מצח זונות! מי כמוהם יודע את עוני המונינו, מי כמוהם ראה אותם בסבלותיהם, בכלימתם בין זרים, עוֹינים ומתנכּלים לחייהם. זה האחרון ראה את עמו־לא־עמו בראשית כּליוֹנוֹ החרוץ – אשריהו שברח בעוד זמן, שאלמלא נשאר, לא יכולתי לקללו כמו שאני מקללו ויורק בפניו עכשיו, שהיה נספּה עם כל ישראל אשר איננו אוהב, ואת הבוגד שהוּמת עם קדושים איני מקלל ואיני יורק… איני יורק בפני מת. איני יורק בפני עוכרי ישראל, משרתי הגסטאפּוֹ במחיר, שהשׂיאו מוות על אלפי יהודים, שהיכּוּם בלשון: לאלה יש כסף, יש זהב, יש אבנים יקרות, יש סחורה… אותם אהרוג, אם אך יהיה לאל ידי בבוא שעת הכּוֹשר, אך לא אקללם, לא אירק בפניהם אחר שהגסטאפּוֹ הרגה את עבדיה החרוּפים מישראל. כמעט כל מרגלי־החרש היהודים אשר עבדו את הגרמנים באמונה, לאחר כמה זמן נהרגו על ידם… ידנו היתה צריכה להיות בם… כי הגרמנים הרגוּם לא בעד מעשיהם הרעים, לא בעד תועבותיהם, אלא משום ש“ידעו” יותר מדי, ועוד משום שנסתם ודלל מקורם, לא היו עוד פעילים כבראשונה… כהם כקבּרנים, להבדיל, בטרבּלינקי ובשאר מקומות־הטבח לעם ישראל, מכיון שנחלשו ואין בכוחם להפריד בגופות היהודים הנחנקים בקיטור האש והַשלך את הגופים המרוּסקים והשסוּעים בעודם חמים לתוך החפירות, הורגים גם אותם ובוחרים בחדשים, זה עתה הוּבאו ברכבת והוּצאו להורג. על זה אני יושב ובוכה וקורע בלבי ורושם רשימות־דווי אלה, ואם אני נפנה בכל פעם לצרות שמלפני פרוֹץ מלחמה זו, הוא משום שכואב לי עוד עתה, ככלות כבר הכל, עוד כואב לי, מכאיבים עוד לי אלה הדברים שבעבר… רבים וכן שלמים שבּנו, אוהבי הצדק והיושר, שואפים לשוויוֹן האדם האמתי, לשוויוֹן העם היהודי עם שאר העמים, הזכוּת לעבודה ולחיים שלו השוֹועים מתוך תוכיו, רבים וכן שלמים שבּנו שלא חפצו להחריש את הקולות המשוועים בלבות המוניו העמוקים, אלה הן ראו את בואה של הכּלָיה הנוראה הזאת על עמם, ראוּה, הודיעו והעידו עליה – ביאליק, סירקין, אחד העם, הרצל, טבנקין, ארלוזורוב, ועוד עוד, לא יחידים ולא יתומים היו במחנה ישראל, אך אתם, הבוגדים, הבּונד, שריד המשכילים המתנכּרים לעם ולרוחו בו ודומיהם, זאת האגודה, בת נעוות המרדוּת של החרדים. לא לתוך הרימון אלא לקליפתו הם דואגים, זאת האגודה – כל מום בה. אתם הנחתם מכשולים על דרך החיים אשר סללו לעמם בעלי אחריות ואהבה ומבקשי מוצא שבהם. על־כן אני נפנה בכל פעם ממקום עומדי מעל פני הקבר הגדול הפתוח עוד, שעמי כולו, חלל גדול ורב בן ששה־שבעה מיליונים, כל העם, מוטל לפני. עוד לא נסתם הגוֹלל, בכל יום, בכל יום נוספים מאות אלפים מטוֹבי בנינו אל בור שחת, אל קבר באירופּה. הנה באלה הימים החלו וגמרו הגרמנים הרוצחים את מלאכתם בביאליסטוֹק, כל יהודי בּיאליסטוק נלקחו ונסחבו למוות… הנה הגיעה אלינו השמועה, כאן לוויטל, סתומה, לא ברורה, מרחפת באוויר – בשביל יהודים מאושרים שלא ראו זאת עין בעין… אנחנו ראינו את הנוראות, אנחנו יודעים את אשר היה באלה הימים בביאליסטוק, עיר ואֵם בישראל… ואין בוכה לה, אין מי אשר יבכּה לה. לווילנה היו מבכּים, על ליטא עוד בכינו, על לוּבּלין, וכל עריה מסביב, שפכנו עוד דמעות, וארשה קפאה בפחדיה, את וארשה כילו לסרוגין, למעלה משלוש מאות אלפים במשך חדשים וכמה ימים, ואת שארית וארשה לאחר ששה – שבעה חדשים, אם לא נביא בחשבון את קרבנות יום־יום אשר לא פסקו בגיטוֹ (מגֶנשה לזמנהוֹף) ובשתים, שלוש סימטאות השאפּים. אם לא ראיתי בעיני בכל פעם את הרוצח הפּרוֹפסיוֹנלי בּלֶשֶר ימ“ש, ואת הרוצח קלוסטֶרמאייר ימ”ש ועשרות עשרות רוצחים כמוהם, מבּריוני ס.ס., עוברים בחוצות על ריקשוֹת נהוּגוֹת על־ידי צעירים יהודים ויורים לימין ולשמאל… בווארשה תפשו חיים את כל משפחת הסופרים והעתונאים היהודים, את מוריה לעברית, ליידיש וללשונות הגויים, את כל אמני הציור והזמרה, לא בכו אף על אחד מהם, לא הזכּירוּם. כל אחד תעה, תהה, ביקש מנוס לעצמו, עלה עליות־גג, ירד למרתפים, ואולם הריגת יהודֵי וארשה בכלל עשתה רושם, צעקה לשמים – ובּיאליסטוק מי יבכה לך, מרכז צנוע, מקורי ורב לישראל ולתרבותו? אין איש… שבוע ימים לפני החל הנגף ההיטלראי בווארשה – הנגף החל בבתי־מחסה הילדים העניים בכל קצות הגיטו. שניים, שלושה ימים לפני זה – ביום סגריר של שבת – נכנסתי עם חנה שלי אל אלחנן צייטלין, שיצאנו מבית־מחסה היתומים של קוֹרטשק. היינו נוכחים במחזה שהציגו חניכי בית־היתומים בלשון פולין. האולם היה מלא. נלחצתי אל זרוע חנה רעיתי, שנעשה לי צר עליה, והיא אף היא התבוננה בי בצער שהעלה דמעה בעיני… צר לי חנה, לחשתי לה; צר לי על כל היושבים לפנינו (אנחנו ישבנו בשורת הכסאות השלישית), שהם נדונים למוות… בשתי השורות הראשונות ישבו ראשי־הקהילה… (אין אף אחד מהם בחיים. נהרגו). אכן, ענתה חנה קצרות, את אלה אשר מאחורינו אין אנו רואים… ולחצה את ידי. נכנסנו לאלחנן צייטלין, בנו של ר' הלל, הצעיר. הגשם ירד. מצאנו שם את זקן סופרינו בווארשה… אלחנן שמח אתנו עד מאוד ושאֵלַני ל“קללה”, לשירי, צעקת לבי לבוא הידיעות הנוראות מלוּבּלין. קראתיהו באוזני ר' הלל צייטלין. הוא הרים בהתרגשות את ידיו למעלה: רבונו של עולם, הלוואי שיתקיימו דברי הקללה הזאת! – צייטלין כבר איננו! מי מילל לנו, שיהרגו קודם את אשתו ואחרי איזה ימים יוּבל הוא, הסופר המצוין, הרב וירא־השמים בתוכנו, יוּבל בטליתו אל מגרש “הרכּבת” ועל המגרש יירה על־ידי מתועב גרמני לעיני המון יהוּדים המוּבל לטבח.

איכּה, גילבּרט, שלמה גילבּרט! ידוע חוֹלי וידוע אֵש אלוהים! אתה ובתך הרכה, החולה כמוך והערה לדבר אלוהים כמוך, כמוך!

איכּה אתה, רעי כאח לי, חברי הטוב, ידיד נפשי זשאק לוי! גם אתה! גם אותך תפשו, אותך שכולך רגש, כולך אש לוהט, אמן הבימה, איש הלב והרגש, אוהב ישראל בין מעטים כמוך, גם אותך הובילו לטרבּלינקי? מה טוב שלא ידעת בה בשעה שלקחוּך למוות, שלפני יומיים הובילו את שני ילדי, בנציון ובנימין, אשר אהבת ואת אשתי אתם, את חנה אשר כה יָרֵאתָ בכבוד, אשר כה הערצת. הוֹ, לוּ נשארת בחיים, והיית אתי כאן. אתה הוספת צער על צערי ומחַזק אותי בו.

אחי שלי, דוב שלי, צעיר ממני וכאָב לי, כאָב דאגת לי. אהבתני. לא אמרת זאת לי, כמו שלא אמרתי לך באהבתי אף אני, אחי יקירי, ואתה כה בחלת בה בחיַת העם הגרמני, כה ניבאת רעה אשר תבוא הימנו לכל טוב וישר. אַיכּה? אתה, אשתך דוֹרה היקרה, בנך הרך בן ט“ז, שיצא עם חלוצים אל העיירות והיערות – הוא הומת בין נערים טובים ונכוחים כמוהו עם נקמתם הגדולה שלא הוציאו לפעולות. מי ינקום את נקמתנו מאת העם הפרוע והמתועב הזה?… אַיכּה? האומנם לא נראה זה את זה על אדמות? הצבא התּוּרקי (לא העם, רק הצבא) בהסתת הגרמנים של אז, עם אותה רוח המשחית בם של עכשיו לכל עמים, אלא שלא נתכוונו במלחמתם אז רק לישראל, הם הם אשמים בדם האַרמינים אשר שפכוּ התּוּרקים, אם כי כהן גרמני בא לפני השלטון התּוּרקי והמליץ על הארמינים וביקש רחמים. בין עם השרצים הרב לא נמצא גם כהן אחד מהם אשר ישאל את הארורים באדם: מה אתם רוצחים את ישראל? למה לכם כל הדם הזה? התּוּרקים נלחמו שכם אחד עם הגרמנים, על־כן הריחו בדם שכנם. התּוּרקי הורג בארמינים, עַם יריבו שהיה לו עמו חשבונות, למעלה ממיליון איש. העם הארמיני מצא לו מגלה יסוריו, מי שמבכּה אותו, גואל דם, בסופר מזרע יהודים, ביהודי ורפֶל, ועַמו הוא, עַם וֶרפֶל, לא יריבו של העם הפושע הזה, עם ללא ארץ, ללא טענות ותואנות, עם שקט ועני ועָנָו עמו, עם עזוב, מפוזר ומפורד בין רבים, כשנהרג על ששת מיליוניו ויותר, כשהוא כָּלֶה על ילדיו ועל זקניו, מי יבכּה לו? הוורפלים יבכּוּ כל עם, אך לא את עמם… הטוּבים’ים, הסוקוֹלוֹבים, בני נ”ס, אלה היהודים המדוּמים שהצילו עתה, בימי איד אלה, את חייהם, לא ילמדו מאָבדן עמם כלום, לא ראו את הברכה בו בחייו ולא יכירו בקדושתם במותם מאומה, שנהפך עליהם לבם, שנלקה בתוכם מצפונם. מי יבכה לנו? מי יציב ציוּן לנו? מי יספּר ברבים בפרוטרוט על העם הגדול, על עם הלוויים בתוך העמים, על בני הנביאים, על יולדי האלוהים־להם על אדמות שהרגו אותו, את כולו, לא השאירו ילד, לא וְלד בבטן אמו – למעלה מששת מיליונים במשך ימים, מי יכתוב את ה“מוּסה דאַג” היהודי? כשהרגו באַרמינים בכה עליו בספר יהודי וכשנהרג העם היהודי – מי יבכה אותו? אוי, מה היה לנו! נפלנו, ירדנו מכל עם. על חומותינו, על חומת עיר, אם ירושלים היא, נלחמנו, על נפשנו אין אנו נלחמים. אנו מוכרים אותה בעד כל מחיר… כבר חדלו לשלם לנו בעדה, שאין להם חפץ בנפשנו ואנו משליכים אותה לרגליהם חִנם: רמסוּה! היא שַׁחה, שׁחה לעפר. עבוֹרוּ! הרגונו בנפשנו. את ר' יצחק ניסנבוים, רב ולאומי בתוכנו – ראש השוטרים, המשוּמד והבוֹגד המאוּס, הוא הוריד את זקן הציונים, את הרב הגדול אוהב עמו, הצדיק, אל הגרמנים להמיתו. המשומד שרינסקי! את יחיאל לערער, את ישראל שטרן, שני משוררים מצויינים. את פּאַן טדיאוּש לומדים ילדי ישראל על־פה, ואת “מיין היים” של לערער, יצירה שאינה נופלת באיכותה מן הפּואימה הנפלאה של מיצקביטש – מי מכּירה אצלנו? מי ניזון מן העושר הרב שפּואימה זו של לערער מכילה? ושיריו של שטרן רבּי־ההגוּת והלך־הנפש, האם מתמלא מהם עלם מישראל?… בדמי ימיהם נאלמו משוררים מצויינים אלה. מי יזכּרם? הוּבלו עם מיליונים לגרדום בעצם שירם. ארבעה קוֹמפּוזיטורים, בעלי כשרון ויכולת גדולים, יצרו מנגינות־לוואי לארבעת שירַי בימי החירום דווקא, יודעי־נגן גדולים ויוצרים, הלא הם: דוידוֹביץ, בּוימלגרין, אייזנשטיין וגלדשטיין – אינם! הובילוּם לטבח! ויחד אתם את חבריהם לכשרון הנגינה. את כל הציירים, אמני המכחול, המציירים על הבד וחוקקים באבן, את כולם הובילו לטרבּלינקי… בו ביום שהוּבאנו כולנו, כל היהודים הנשארים, שארית הפליטה – למעלה ממאת אלף איש, כל הרשומים והעובדים בשאפּים בשביל הצבא של העם המתוֹעב הזה, הוּבלנו בבוקר אחד למילא (רחוב ובנותיה בגיטו). לאחרי לינה שם בלילה, כלומר תליה בפחדי מוות באוויר, קמנו ויצאנו מחנות מחנות בסך. בקרן מילא־זמנהוֹף הבדילו בינינו. את אלה למוות ואת אלה לחיי ימים ושבועות עוד. אני הייתי, אני ובנַי אתי, באחת המחנות שיצאו בבוקר אותו יום ממילא – לאן? למוּת מיד, אם למוות נדחה לזמן־מה? את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד… אני ירא שאשתגע… את אשר ראיתי לא העליתי גרה זה קרוב לשנה. הלא זה קבור אתי עם שגעוני. אני [לא] אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכּה ויַכהה בי… אני מעביר פה זכרון משהו ממה שסיפר לי אתמול מר שמואל שיינבּרג, שכני במלון, בוויטל, זה שיינבּרג שהציל את בני ואותי, גם אותי, שהושיבנו בעגלה ביום אחרון להיות יהודי בווארשה ויצא אתנו דרך השער. לפני בית החומה 72 לֶשנוֹ, העבירנו והביאנו אל בית־חרושת ברובע של הגויים בתור פועלים, ומשם באנו למערה מתחת האדמה, מחבוא שהכין לנו גוּזשיק ידידי. הוא אף הוא, מר שיינבּרג, עבר עם מחנה יהודים אז, בעבור כל יהודי וארשה הנשארים תחת השבט. במילא עמד שעה קלה עם כל המחנה בקרן הרחוב שהבדילו שם בינינו אם למוּת מיד ואם למוּת לאחר זמן קצר. ובעיניו ראה את האֵם ואת הנער הרך בן עשר, אחת־עשרה וכינור בידו הנופלת. כשהיה עומד הוא ואמו לפני בּראנד (שם שרץ משוּקץ ומזוּהם בצורת אדם… זה שמיום הראשון להתפרצותה של החיה הגרמנית לווארשה היה הוא ממוּנה על עדת היהודים הגדולה בווארשה, עדה כבת חצי מיליון נפש…); בּראנד זה, רוצח נבזה מטבעו, רוצח להנאה… אַת עובדת? קרא רכּוֹת לאשה – לכי לך, וזה הנער לשמאל! זה הכינור שבידו – מהו, תנגן? – בני הוא, והוא מיטיב לנגן, לא לפי ערך שנותיו, ניצח בקוֹנקוּרס של מאה כּנרים, קיבל ציוּן להצטיינוּת ראשונה. – ינגן לפנַי. – הנער ניגן… אני הן שמעתי מנגנים בפילהרמוניה, גם בווארשה ובחוץ־לארץ, קרא שיינבּרג ועיניו רחבו. ואולם אלה לא היו אצבעות. נפש, נפש ניתרה על נימי הכינור… לא שמעתי נגינה כזאת מימי. לאחר שהוריד הנער את ידו עם כינורו למטה, ציווהו בּראנד מתוך צחוק קל, לסור לצד שמאל ולאמו הירשה לשוב אל השאפּ, אך נענה לה ונתן לה להילָווֹת אל בנה למוות. את המראה הזה ראיתי וזה נחתם בלבי… זה היה בּראנד! בּראנד! שטוּרמפירֶר של הס.ס… – גמר שכֵני. לא גמר, רק נאלם לרגע כדממת אַזכּרה למנגן הרך ולאמו, ושוב נעור וקרא: בּראנד זה! בלֶשנוֹ… סמוך לשאפּ שלי היתה סַפָּריה. היה טרוד שם בסַפּריה אדם נוח וטוב, אֶרנסט, יהודי מווילנה, סַפּר אמן ומנוסה בתער־גלבים. את אשתו וילדיו גזלו ממנו באחת הבּלוֹקאדוֹת, הובילו למקום שהובילום עם אלפים באותו יום ועשו בם מה שעשו באותם הימים עם מיליונים יהודים – הרגוּם. בּראנד הרוצח היה בא אליו יום־יום להסתפר ולהתגלח למשעי. ביכּרהו על כל הספּרים שבווארשה. מזמן לזמן הביא לו בתור תשורה חתיכת בּוֹרית ריחנית, מי־פרחים צלוֹחית ועוד… לאות רצון… כמה פעמים שנסבּוּ הדברים לרוצח זה, אמר לי הספּר האומלל והישר הזה מתוך תמהון… “בעצם, מר שיינבּרג, איננו בּראנד זה מן הגרועים ביותר, זה דַבּרוֹ אלי בנחת ומתוך בת־צחוק… לא הוא, ולא שכמוֹתו הובילו את אשתי ואת ילדי להורג!…” באחד הימים, בחַדֵש הס.ס. את צידם על היהודים העובדים־קשה ורעבים בשאפּ, נכנס בּראנד עצמו אל הספּר, הכניסוֹ אל האוטו שלו, הביאוֹ אל בית־העולם של גֶנשה, ציווהו לצאת ולהתרחק כמה צעדים וירה בו והרגוֹ לספּרוֹ, באותה בת־צחוק שהיתה מעלה חיה מתועבת זו בדבּרוֹ אתו, בהושיטוֹ לו את צוואר־הנחשים שלו לגילוח.

ראיתיו, פני מנוּולים, שמנים וחיוורים, בּראנד זה – ראיתיו ולא ראיתי; מלצר, כפי שמספּרים, מגיש בּירה לגרמנים שיכּוֹרים בבית־שיכר. מלצר זה ראיתיו, בצאתו פעם אחת מבית הקהילה בימים הראשונים כשהחל הנגף והציִד על יהודי וארשה, וטשרניאקוב כבר איבד את עצמו לדעת, ואני עם כילינוביטש העתונאי, כמדומני, או עם גווזא, אחד מעורכי ה“היינט”, רצינו לדבּר עם וליקובסקי, עוזרו של טשרניאקוב בקהילה, בדבר הסופרים והעתונאים, המורים, אמני הציור והמוּסיקאים היהודים, להגן עליהם, להביאם למקום בטוח. הוא [בּראנד] המרצח, המנוּול, יצא ואנחנו נכנסנו… יש בו מן הניווּל שבפני כל גרמני והרבה הרבה משלו במיוחד, בן־מינו של חית האדם הפירֶר ימח שמו, בהוספת בת־הצחוק המגואלה. וליקובסקי היה נודף ממנו ריח רע… ידעתי שבּראנד זה עתה עזבוֹ. וליקובסקי השיב את פנינו בדבר שביקשנוהו בתור אחד העומדים בראש הקהילה, בהחל ימי אֵיד ומוות כללי. רק לשנים, שלושה סופרים בעלי ערך, אמר לי, אנו יכולים לדאוג… עזבנוהו מתוך אמירת שלום קרה… מדוע חרה לנו? על שלא רצה לחסות ולהגן רק על שלושה מאתנו?…. הן גם שלושה משלנו גוזמא היא. הקהילה לא היה ביכולתה עשות משהו לטובת אחד מראשיה… למה חרה לנו? – מדוע לא אמר לנו היהודי הזה אמת? מדוע לא חדל להיות ברגע הרת כלייה מוּחלטת לכולנו, העורך־דין הנבוּב, עם שמץ מן התיעוב שדבק בו מהבל טומאת פיה של אותה חיה, בּראנד? רק שמץ. כלומר, שלושה מאתנו, רק שנים, שלושה.. כן… שניתן לו רשימה, במי אנחנו בוחרים לחיים… והשאר, השאר – יבּדלו למוות… בימי החורבן האחרונים, חורבן האחרית של עם ישראל בווארשה – נהרג הוא עם חבריו היושבים ראשונה בקהילת וארשה, בבנין מחלקת הדואר זמנהוֹף 19, על מגרש האוּמשלאַק… תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. אלה המוּמתים על־ידי בני העם הרוצח – לוּ נפלו בידי בחורי החלוץ הגבּוֹרים והקדושים כנפול אחדים שעמדו בראש הקהילה ושעשו שם זר מעשיהם, לא הייתי מזכּירם. ואולם אין פושע בישראל שלא אָנוּד לו בנפלוֹ מיד עריצי ופריצי החיה הגרמנית בצורות בני־אדם. גם כילינוביץ, גם גווזא היקר אינם כבר. את כילינוביץ ואת כל משפחתו הובילו בראשית ימי הכליון שהוּכרז בווארשה. וגווזא הישיש – בהרוֹס המרצחים אנשי הס.ס. לביתו – איבד את עצמו לדעת.

 

21.8    🔗

ס.ס.! ס.ס.! כמה אני בּוֹש בכל פעם מקרוֹא ומהזכיר ראשי־תיבות פּגּוּלים אלה המדברים רק באגודת־רוצחים מסוימת כבת מיליון בני בליעל ואולי יותר, בה בשעה שאת מעשי הרצח והתועבה כל העם הגרמני הפושע עשׂאם, קיימם ורָצָם, רָצָם… הס.ס. הם שליחי הציבור הרע ביותר על פני כל האדמה, המצייתים, המוציאים לפעולות… הס.ס. – ענין של ארגון הוא אצל הגרמנים ארורי היקום. אלה אמני הסידור והאורגניזציה, שגויים טיפשים, מוּגבּלים ואם מלומדים שביניהם, גומרים על חכמתם זו, חכמת הארגון, את ההלל. רינן, מוֹמסן ועוד רבּים חריפים ועזי־עט כמוהם ורבּים רבּים קטנים, חצופים, גסים וּנלוֹזים מהם מפארים ומנשׂאים אותה, זו החכמה להרֵע, לדכּא ולהכניע, הַכְנֵעַ, הַכְנֵעַ… הַכְנֵעַ כל מה שמתנער, מתרומם, שואף, חורג לצאת מלב האדם החי… יש אשר בעָברי על מה שכתבו המעולים שבהם, והייתי מתקנא אגב קריאה בכוח הרומאי, זה כוח האורגניזציה שלו, שפעלה נפלאות, שחוֹללה… אך עד מהרה נקעה נפשי מכל זה… קסרקטין! לכל הרוחות שבעולם, קסרקטין! הכל יש בו, גם צָו, משמעת וסדר – הכל הולם בו, הכל מתאים, משתווה, דומה, נושאים ונותנים בד בבד, הכל, הכל יש, אך האדם, האדם אַין. מקהלה של קולות וקול אַין… הקול, קול אלוהים, איננו מתהלך בגן חייהם, קול אלוהים אשר באדם. זה כוח האורגניזציה! בכוח האורגניזציה שלהם לא בנו בו לעצמם בנין־עד, החריבו עמים בו וארצות וסוף־סוף השׂיאו מוות על עצמם. עוד בטרם היות והשתלט המכונה בארץ, עִסה הרומאי ולָש בבשׂרים, בּשׂר עמים. שׂמם בתנור, אָפם ויצא העגל, ספק בעל־חי ספק דומם, הזה, ויצא האדם המכוֹנה. הרומאי – אבי אבות האורגניזציה, לקח את האדם ויבן ממנו צלע, צלע־מנגנוֹן, מדבּר, עושה, מקיים כאדם, אך אדם איננו. זאת הנצרוּת… לקחו את אחד הישוּעים שלנו, עשו בו כרומאי העושה בתוך שלו, עשו בו מה שלבם באליליו חפץ. לאחר שאת האחד מהם, אחד בין רבּים ישוּעים, הרגו, עשו מן היהודי ההרוג מטעמים לפי רוחם וטעמם בם, שׂמו בו, בברמינן היהודי, את מיטב סממניהם ונופת, נוֹפת שֹמוּ בו לבלי הכיל, שהחך היפה, הטוֹעם, בּוֹחל וסוֹלד בו, נוֹפת מתוך אכזריוּת שבלב, עד שבּטלה הנקודה היהודית, הישועית בַּבִּרְיָה, בששים רבוא… ואולם בּליל משונה ובלתי־טבעי של תורה בדויה¹⁵ נתפרסמה, יצאו לה מוניטין, קנתה זכות־אזרח בעמים ובארצות הודות לכוח האוֹרגניזציה של רומי ויורשיה שופכי־דם כמוה. למה היא להם, זו הנצרוּת שהשקיעו בה כל־כך הרבה כוחות ויכולת של ארגון? אם כסוּת עינים היא להם? האם הם זקוקים לכסות עינים? אם אין הם רוצחים אלה את אלה בגלוּי? בה בשעה שעריהם וכפריהם שוקעים בים של כּנסיוֹת עם צלבים, עם יערות־מגדלים נישאים, חַדים, מלוטשים בחניתות – את לב השמים המה דוקרים. למה הם קולות הפעמונים, אוזנים תצִלֶינה? אם כלי־קודש הם להם? אם הסתּר־פנים? הן כל אלה המכשירים מריעים, מכריזים על האוֹרגניזטוֹרים שמָשחתם בם. מי מבּאי העולם הזה איננו יודע שאלה הבתים לנצרוּת, שמהם יצאה הרעה לא רק לישראל, אלא לעמים כולם?…. במקום “המשפט” הזה, שם הרֶשע…

אלה הגרמנים עַם לא היה, ואַל נא, אַל נא יהיה! תלמידיהם המובהקים לרוֹע של הרוֹמאים ועולים עליהם באכזריוּת רצח, במעשי תועבה, ובזוּהמה שבנפש. ארגון הס.ס. – למה הוא בא? בזבוז כוח של אוֹרגניזציה לשווא – למה הוא? בה בשעה שזה העם המקולקל בתכליתו זומם לעמי הארץ כּוּלה, מתכּוון לקעקעם, להחריבם ולהימלאוֹת מחוּרבּנם – למה לו אלה הבריגאַדוֹת לכליוֹן היהודים?…. הן כל הגרמנים, מקטן ועד גדול, זה זרע המרעים, יודעים את אשר נעשה בנו, יודעים אשר רוצחים אותנו אלפי אלפים בכל יום, יודעים את מקומות־ההריגה אַים. כשהרכּבוֹת הטעונות ומלאות צאן יהודים מכל ארצות אירופּה עוברות דרך גרמניה – יודע כל ילד־ממזר בה לאן הרכּבות מוּבלוֹת ואת אשר נגזר עליהם, על העומדים בהן צפופים ושוממים. השרצים הקטנים מנוֹפפים ידיהם, אשר לא תיבשנה: לטרבּלינקי, למוות!

הם יודעים כולם! כי הם, הם אשר מינו את הס.ס. לרצוח את כל היהודים מכל המדינות אשר הרסו שם לבוא! הם, הם הפקידוּם על זה, מילאו את ידם. המפלצת העומדת בראש העם הראוי לה, הלא הוא האידיוֹט האיום והנורא, לא היה יכול לאַרגן בכוחו ובכוח חבר־הרוצחים אשר אתו. העם הגרמני לא רק הסכים לרציחת עם ישראל, רק חפץ בזה, הכין הכל לזה, תיקן את הדבר. והוא, הגולם המתועב, הסכים. הוא, זה השיקוץ המשוֹמם, לא רק נתן לזה הסכמתו, אלא נטל על עצמו את כל האחריוּת של רציחת עם גדול, אך נעזב מכּל. לא גדולה אמנם הסכּנה הנשקפת לו לשׂעיר שוטה ורשע מרושע זה, ואולם מחמת שהם רוצים לשים על ראש אידיוֹט העוול הזה אצטלא של גבּורים, הם מכריזים על־ידי לבלריהם המאוסים רקבי־הנפש על הסכנה הנשקפת לעולם מהיהדוּת העולמית… עוד יבוא יום וימצאו גרמנים הוכחה וראיה לפסוקים בישעיה ובשאר נביאי ישראל: נבזה וחדל־אישים וכו'… אכן, חָליֶנו הוא נשׂא ומכאובינו סבָלָם ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוּכּה אלוהים ומעוּנה. והוא מחוֹלָל מפּשעינו. ואולי? – העם הרשע הזה, ביוֵן רשעתו שהוא שוקע בו, בשכרון תוֹעבוֹתיו, מאמין לפעמים באמונת אליל: “אולי נשקפת סכנה מרציחת עם… אולי יהיו שילוּמים… ועל־כן… אנו, אין אנו יודעים… האומנם? כזאת וכזאת עשו אנשי הס.ס. ליהודים בפולין? בעתונים לא הודיעו על זה, לא רמז… להיפך, יום־יום הכריזו על מעשי הנבלה של העם הזה בחוץ, ולא דיברו על היהודים בארצות הנכבשות. האמַנו שבארצות הנכבשות הם שקטים ושום תקלה לא תארע להם, לא יגעו בם לרעה.” – כה יתנצלו לפני שופטיהם קשה… אשר לא ישאלוּם על זה מאומה…

על־כן, להווי ידוע לכם שלא רק הגרמנים ברוּבם, ברוב שבחר בו בהיטלר, בשיקוץ משוֹמם זה, ידעו ע"ד ששת־שבעת המיליונים יהודים שנהרגו בתור בבת אחת, אלא אם נמצאו בשמונים המיליונים ממזרי־האדם עשרה תמימים, הם אף הם ידעו את אשר שליחי רשעה שלהם עושים עם עַם ישראל… גרמנים סוחרים, מספּר שולצים וטבּנסים, האחד “הטוב”, כביכול, שבגויים האלה, רייריך, שעמדו בראשי שאפּים – פחים־מוֹקשים ליהודים שנמלטו לשם לעבודת־פרך ולגוויעה ברעב, אם לא מכר בלחם את חלוּקו האחרון – אלה השאפּים שלא היו אלא כתובת מדויקת לרוצחים, אנשי ס.ס.: כאן אפשר לשלוח יד וליטול להריגה יהודים מן המוכן… בכל יום שני וחמישי צרו על השאפּים, וסחבו אותם מעל־יד מכונת־עבודתם, מעל האָבנַים. בעד צעד מתון ומרושל אחד אל כנופית היהודים והיהודיות והילדים שהָעמדה בחצר השאפּ לבד (בשאפּים העסיקו גם ילדים, כדי להצילם ע"י עבודה), אשר נגזר עליה להובילם אל האוּמשלאַק ומשם… צעד מתון אחד – ונוֹרה האיש ונפל בחצר בית־החרושת לעיני הנידונים, לארץ, מתבוסס בדמיו.

אלה הרייריכים, השוּלצים, הטֶבֶּנסים – היו יוצאים מדי פעם ל“רייך”. הם הגידו לקרוביהם. מדבריהם־סתם ידענו שלא כיסו על מעשי־הרצח במיליוני בני־אדם, אך ורק שהם יהודים. לא העלימו על רציחות ילדים, אלפי אלפים ורבי רבבות ילדים נוּפּצים אל אבנים, נקבּרים חיים עם הוריהם, נחנקים ונשרפים בהבל־קודח־עַם ודבקים, רכים, קטנים, בגופות בוגרים, רכּים וזכּים אף הם.

בין אלפי הז’נדרמים הרוצחים לרוב, נמצאו לפעמים שנים, שלושה אשר ראו, הורידו ראשם והחרישו; כזה אשר לקח מאת יהודי את פרוטתו האחרונה, אך לא היכּהו, ויש אשר הבטיח ליהודי – שהעניק לו לא אחת ולא שתים מטובו, את השעון היחידי נתן לו, את עדי אשתו שנשאר בידו… – הבטיח לו: “אני יוצא למולדת, אספּר להם, לשלי, על הרחובות ברובע היהודים הריקות מאדם… מה הם חפצים מכם? מה זה נותן ומוסיף לנו?” טען הגרמני (תמים או מתּמם?); “סוף־סוף הלא נפּוֹל במלחמתנו, מדוע הם מבאישים את ריחנו באף העולם כולו במעשי תועבה שלא לצורך? הם, עושי התועבה, יתחַבאוּ, אל החוֹרים ימלטו כעכברים ואנחנו ניתן את הדין!” החייל הזה יצא לזמן־מה למולדת וכמוהו עוד… הם סיפרו למעטים מה שרוב הגרמנים ידעו… אנשי הס.ס., אלה הרוצחים, שהיו יוצאים למולדתם בכל פעם, הם פשׂקו שפתיים וסיפרו בבתי־השיכר על כל הגבוּרות והגדולות אשר עשו ליהודים שכבר אינם!

חַוה פוֹלמאן היקרה! אַיך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים? אני לימדתיך, עברנו על ישעיהו, לימדתיך לשׂחק על הבימה, אותך ואת חבר חברים רכים כמוך ע“י “החלוץ”, דז’לנה 34. שיחקת את “יעקב”. – אַיך, חַוה היקרה, ה”שיקסלקע" היהודיה, עם טל הילדוּת על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך, יצאת עם ניירות של “גוֹיה” לערים ולעיירות ששם הוֹרגנוּ…

אַתּ זאת, שעמדת בבית־הנתיבות חרוּביֶשׁוֹב, אַתּ, את זאת שנשקפת בחלון על המגרש שלפני בית־הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם…

אמנם לא את כולם שלחו… רבּים אשר נורו, נדקרו במקום. אַת ראית את הדם: השפוך, את הילדים אשר רוּטשו ונהרגו באשם אמוֹתם ואבוֹתם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם – והרגוּם – שהפצירו בם, ברוצחים. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… ואולם היית בכל רע, שהתעלפת! איך זה לא יראת להתעלף? יהודיה שכמוך אסור לה להתעלף, להתאַפּק היית צריכה! הנה היית בכל רע… התעלפת! למה לך הניירות בכיס שמלתך, אם אַת מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שׂימי את ניירות הגוֹיה… גוֹיה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשוק ולעיני השמש… ואת השאר, השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבֶּלזשיץ… אַת, או חברך אתך, סיפר לי שראה את בתו של דוד פרישמאן, אותה ואת ילדה האחד, או השנַים?… שסחבוּה אל הרכבת, הכניסוה אל אחד הקרונות. אַת! אַת נזכרת בו בחייל? אולי לא גרמני היה? הוא דיבר אליך גרמנית? אין זו ראיה שהוא בן העם הזה… גם דוד פרישמאן דיבר ברצון גרמנית, ואהב, אהב להתמרמר גרמנית, גם החייל התמרמר, לא בכה… נדמה לך, חַוָה היקרה, שדמעה עלתה בעיניו… הן לֶסינג, לסינג, זה, שכתב את “נתן החכם” ונתכּוון לו, ליהודי שלא היה חכם ביותר, ליהודי גיבּן, זה הגרמני בן דת משה הראשון… הן לסינג הוא המודה, המעיד עליהם, על בני העם הגרמני, שאינו יודע לבכות, שאין דמעה עולה בעשת עיניו… אולי התמרמר? אינני בטוח… גם גרמני מִתּמם – יש אשר הוא מתמרמר ולבו בל עמו… איני מאמין שאמר לך אמת, כלומר: “אלמלא ראיתי זאת עתה בעיני – לא הייתי מאמין בכל אלה. אני נדהם ממראה עיני, אני אספּר במולדת, באוזני אמי, אַחיוֹתי ומכּירוֹתי… אינני יכול לחשוֹת ואולם אָפוּנה, לא תאמַנה לי…”

תמים אוֹ מיתּמם? איך שיהיה – ממזר הוא! התמים – ממזר הוא בזרע הגרמנים ואם מיתמם, דבריו ממזריים הם… ואך לחינם הוא חושש לשֶלו במולדת. יאמינו, יאמינו, הם כבר יודעים, הם ידעו לכתחילה!

אַיך, חַוָה, הרכּה והעזה! תלמידתי האצילה עם חירוף־הנפש של יוחנן מגוּש־חלב, גם אַתּ בת גליל אַתּ, הגליל דרכך. ואַתּ? איך? עוד בקרקוי אַתּ כּלוּאה? בקרקוי נצוּדוֹת, צדוּך, חטפוּך, יונתי ובת־נשָרַי! לאחר הפצצות שנפלו בבתי־קפה אחדים שהתערו, של רוצחי הס.ס., אסרוּךְ! החשדו בך? הגידי להם שאַתּ עבריה והסירי חשד זה מעליך… אין הם מאמינים שבת ישראל תזרוק בהם פצצה… ואולם אַל, אַל תגידי להם – שעבריה אַתּ, את העבריה הורגים, יהרגוּך, חַוַה’לי, יהרגוך. עבריה מכיון שבאה לידם – נהרגת.

ביום שמונה־עשר לינואר, בראשית שנת 43, נדהמו ז’נדרמים רבּים בגיטו: שנים־עשר מהם נהרגו על־ידי חלוצים ו“שומרים” צעירים. מתוך תמהונם נפלו הרוצחים. שליחי הס.ס. שעמדו מרחוק וז’נדרמים רבים שברחו נדהמים מפני צעירי ישראל: די יוּדען שׁיסן! ¹⁶

דברי תמיהה אלה מפי ז’נדרם יעקע מאוס ומתועב שמעתי באוזני בברחוֹ, ברדתוֹ במדרגות הבית אשר עלה בם להרגנו. “די יוּדען שיסן!” קרא במבוכת תמהונו. הנשמעה כזאת! היהודים יורים! די האַבּען פּיסטאָלען!”¹⁷ באותו רגע הסתכּלנו בּבּית אלה בעיני אלה וצחקנו מר. לא ידענו ברגע זה מה גדול בו ביעקע זה: הרוצח או השוטה? אהה, כי שניהם גדלו בו במידה שאין למעלה ממנה. שוטה ורוצח – היטלר, שיקוץ משוֹמם, סמל העם הרע והמתוֹעב הזה – הוא סמל עַם הגרמנים כולו.

 

23.8    🔗

בסמרטוט הפּאריזאי של הרוצחים, ב“פּאריזר צייטוּנג” של אתמול, כתב איזה ארחי־פרחי שלהם על “תורת הגזע”… גועל־נפש עד להקאה אוחזני בעָברי על דברי ההבאי והשקרים שלא לצורך, שהם מקשטים כל ידיעה ואם גם שמץ אמת רצחנית יש בה… אלה המליצות הנבובות, השדופות־קדים, שאינן אומרות ואינן מוכיחות אפילו לאחד משלהם. כל גרמני יודע, הקורא כמו כּתבן כּתב־הפּלסתר, שכל הכתוב הוא בדוּי ומגוּבּב כזבים ביסודו. ואולם כל עתון המלא תוך ומרמה אינו מופיע כדי שיקראו בו הגרמנים ויאמינו במה שכתוב בו, אלא כל מה שבא בעתון לא בא כידיעות משדות־הקרב, לא כדברי פּוליטיקה מתבּררים ומתלבּנים, אלא כדברי סיסמאות… כצָו… ביום 23.8 יצא צָו… אנו הגרמנים, באשר אנו יושבים, רוצחים, נחתּים – מצוּוים היום להאמין במה שאָמור היום כאן!

כל מכתבי־העת הגרמנים בכל אתר ואתר – אינם אלא מכתב־עתי אחד, אַשפּה אחת, פּרצוף משוֹמם אחד, כידיעות מן החזית המתחילות: אויס דעם פיררהויפּטקווארטיר¹⁸. כך גם בשאר עמודי ודפּי העתון, כל החומר הכּוזב הפּוליטי, הטענות, הגוזמאות – מעור אחד, כוונה אחת בולטת, גם ההסתה ביהודים, כלומר ביהודים שמעבר לים (שבארצות־אירופּה כבר אינם, רצָחום עד אחד; מאתיים היהודים בוויטל ועוד כמה במקום עוד אחד, רוּבּם מתכּחשים לעמם ומיעוטם כמעט שהם מתכחשים לו – אינם באים בחשבון כנשארים בחיים) באה בו ביום בכל העתונים של ה“רייך”. אותו הפּלסתר, אותה הדיבּה, אותה בדוּתת־התוֹעבה, ואותו הסגנון של הני אינשי ממערת פריצים.

אין לך יום שלא ידברו בכתבי־הבושת של הרוצחים האלה ביהודים. ואולם יש אשר ידברו בעם אשר הכריתו אותו כליל, הרבה… כמעט על כל עמוד־קלון. עתון כזה מעורר קצת את הלב היהודי הנחבּא, מכניס בו קצת נחמה: “מרבּיצים” בם בוודאי כדבעי, על־כן נזכּרו בנו… ואנחנו נרצחנו, נרצחנו במיליונינו…

אתמול עברתי על מאמר מלא וריק. אל אלוהים, כמה ריקים הם הרוצחים הללו, על חייליהם, על כּתביהם ושאר חיתוֹ אדם שלהם! מאמר על “תורת הגזע”. הוא מזהיר את עמי העולם במדעיוּת היטלראית מפני עירוב דם גזע אחד בשני, שישנם גזעים נעלים ושפלים במדרגה. אינו מעלה שם יהודי על לשונו בשנַים, שלושת עמודי המאמר, ואולם כל המאמר נושם ומהבּיל שנאה לעם אשר רצחו, על ילדיו ועל פּריוֹ בבטן נשיו. בסוף המאמר ספקתי כף, ספקתי. כן ספקתי וכאילו מחאתי, צעקתי וכאילו צחקתי; בסוף המאמר… זהו: אנו מזהירים רק על ערבוב וטמיעת דם גזע בגזע, ואולם אין אנו אומרים שיש לכלות עם־גזע אחר כדי שלא להיטמע בו…

אל אלוהי, אתה, אתה יצרתהּ את החיה הרעה הזאת ונטעתהּ בין עמים פה על ארץ!

להווי ידוע לכם, לכל בּאי עולם: אין אף גרמני אחד באירופּה שלא ידע את [אשר] עשו עושי־דברו עם עַם ישראל… הם הרגו את כל היהודים במיתה משונה, התעללו בם, אפילו בילדים בטרם המיתו אותם.

את בני, את צבי, אשר נשאר אתי (נשארנו שנינו במקרה עד־עתה עוד בחיים, נתיני חו"ל אנו ובוויטֶל אנו יושבים), בני צבי, כמה שבועות לפני ההרג הכללי עצרהו ז’נדרם, הכניסו אל סוכת השמירה ואמר לו: “יעצט ווערדעסט דוּ שטערבּען”¹⁹.

בני, נער בן שש־עשרה אז, קר־רוח, אמר לו: “איך ארבייטע!”²⁰

“דוּ אַרבּייטעסט?!”²¹ – בו ברגע נתקלו עיני הז’נדרם בעיני חברו. כנראה, לא שׂשׂ השני באותה שעה לקראת הריגת הנער, שהז’נדרם הרים על בני מקל־חוֹבליו, היכּהו אחת ושתים בראשו, בעט בו והשליכוֹ מסוּכּתוֹ. הוא שב הביתה פצוע וצוחק.

חנה, אַתּ אשתי הנפלאה, אַתּ גלית לי בערב השני את אשר קרה לו לצבי. אַת לא צחקת כצבי, ואולם קור־רוחך בך, בדבּרך אלי ומבּטי עיניך העמוקות ומעמיקות בטובן… לא הביעו שנאה כי אם תוכחה. הנה גם זה אדם – “יעצט ווערדעסט דוּ שטערבּען!”

את מי הוֹכחת, חנה, חנה שלי? אם לא אותי הוכחת ואת עצמך? היה בו במבט עיניך האשמת וסיגוף עצמך. למה תוכיחינו? התחת אלוהים אנחנו?… האם אנחנו יצרנו אותה, את המפלצת הגרמנית? אם אנחנו טיפחנוה? לאחר שהרגו בנו פי עשרה מיוצאי מצרים, לאחר שהרגו בנו עד אחד, הם מִתַּממים זה לזה: אנחנו רק מזהירים את העמים לא להתחתן בו בגזע אחר ואין הדברים האמורים בו בגזע, שצריכים לכלותו.

אלוהים! אי לךָ שיצרת בו בעולמך זוּהמה זו!

 

24.8    🔗

עמי! – קראתי: עמי! עמי! ועמי אין… כאשתי אשר היתה, כבנציון בני, כבנימין שלי – היו, היו ואינם. גם עמי כך… היה עַמי ואיננו עוד. נהרג. כרעיה וכבּנים לי. הנה הוּרגלתי מימי נעורי לפנות אליו, אל עמי, הוי עמי! בכל פעם, בדברַי שהייתי מעלה על הנייר, לא היו אלה היהודים אשר אִתם גרתי, את יהודי בית החומה אשר ישבתי בה, את יהודי הרחוב שלי, את יהודי עירי, את היהודים אשר בתוכם ישבתי לא הכרתי²², לא ידעתים, ראיתים אולי בעברם לקראתי, פנים אל פנים, אך את יהודי העיירות הרחוקות, את יהודי הערים האחרות, אותם ידעתי נפש בנפש, אליהם פניתי, להם כאילו נתכוונתי בקָראי, יש מתוך חדווה ויש מתוך צער ויש מתוך שניהם יחד. בבואי לעיירה יהודית בפולין, בליטא, בווֹלין – לא שמתי ביחוד לב אל עמי, אל העיקר, אל המוני היהודים השוקקים ברחובות ובסימטאות אותה העיירה. המוני היהודים בעיר, בעיירה, הם העיקר! כאלוהים הם… עיקר שבלב, ולהסתכל בו דווקא, ואם אין אנו רואים אותו פנים אל פנים²³. העם המפוּזר והמפוֹרד הלא תמיד הוא נמשל לצאן והוא נמשל לאלוהים שאנו מאמינים בו, שישנו, שהוא קיים, ואם הוא נעלם מעינינו. את העם – אין אנו רואים אותו, כמו שאין אנו רואים את האלוהים החי בקרבנו. בכל פעם אני, בבואי אל עיר גדולה או קטנה – עיר ואֵם בישראל, עיר־חתיכת־עם בה – כמעט שהייתי מתאַכזב, לוּלא הייתי סר אל בית מכירי האחד והשני, שמח במסיבת משפחותיהם ותו לא מידי. בקרון־רכבת, כשהייתי יושב ונשקף בחלונו הצר, בה בשעה שעבר ועמד קצרות על־יד תחנות ועיירות יהודים, הייתי מוציא ראש מתוך כליון לב ונפש: עיירות יהודים… כּמה כָּמה בנוּ לבנוּ לעיירה זו של יהודים, לרדת אליה, לשבת אתם, עם אחינו, לתהות על קנקנם, על אופן חייהם. עיר, עיירה של יהודים! אם קל הוא הדבר בעיניך? עדה – ואם פחות קטנה היא, אם פחות גדולה – רב יש בה, וציוני, גם משׂכיל, גם ציוני ואולי גם בּוּנדאי… ואלה אשר יצאו לתרבות רעה, גם אלה ברוכים יהיו… לולא ניתקה הרכבת ממקומה וירדתי אל העיירה, שמשכה בי… אך הנה ניתקה הרכבת ולָפתה דרכה באחת – היו ברוכים לי אחי, עמי! עמי כרעיה, כרעיתי היית לי, כבני לי, כבני משפחה קשורה, קשורה בנפש… הייתם לי יחד והוּבלתם, יחד הוּבלתם למוות.

עמי!…

אתמול הודיע לי אחד מן העצורים כאן בוויטל שהראדיוֹ באמריקה הודיע לכל העולם כולו שארבעת מיליונים יהודים נהרגו, נשחטו, נקטלו, נשרפו ונקברו חיים על־ידי הגרמנים באירופּה.

בם בימים שהראדיו באנגליה לפני שנים־שלושה חדשים הודיע על מיליון יהודים מומתים בידי הגרמנים היה לפנַי חשבון יהודי אירופּה שיָראו להגיד לעצמם את כל האמת, שיערו באותם הימים שחמישה מיליונים נהרגו על־ידי עם רוצח זה.

עמי!

אני בקָראי בקול את המספר הזה הכּני לבי… יסרוּני כליוֹתי. מדוע איני אומר את כל האמת? על מיליון ויותר יהודים אני עובר בשתיקה. הן אלה אשר אני מחשה עליהם, איני מביא בחשבון – מיליון ויותר – שהרגום אף הם, הם כשהם לעצמם – הרי הם עם! מיליון ויותר יהודים – הם עם. לא נשארו באירופּה אפילו רבע מיליון, מי יודע אם מאת־אלף נשארנו משמונת־תשעת מיליוני יהודים… אני מביא בחשבון איזה אלפים מיהודי פולניה, טשכיה, המתחבאים רצוצים, דוויים וגוועים במערות… אומרים שבאיטליה לא נהרגו כל אלה שמזרע היהודים יצאו, כל אלה שנתענו תחת יד הפשיסם הקשה… נתענו, כן נתענו, אך לא נהרגו ע"י העם הגרמני הרוצח. על־כן יכאב בי לבי כשהאנגלים והאמריקנים כילוּ חמתם באיטליה דווקא ובגרמנים אך מעט. גם באונגריה אומרים: עוד אַחינו נמצאים שם בחיים, אין להם זכויות בארץ ההוּנים, ותנאי־חייהם קשים! – גם הוּנים! לבי, לבי עליכם, ההוּנים! בשעה שאתם נופלים בחזית המזרח אני בוכה לגורלכם, אני משתתף בצערכם… הן אתם לא הוצאתם את עמי המתענה תחת ידכם להורג, לפריץ החיה הגרמני.

עמי! עמי!

גם אלה הרעים בין העמים, הרומינים, זאת ארץ הפורעים והפרעות בישראל – הארץ אשר היתה תמיד תחת השפעת הגרמנים הארורים בכל בני היקום. אם לא עשו כָּלה עם עמי היושב בקרבו כמו שעשו אדוניו הרוצחים מראשיתם – לא הייתי רוצה באָבדנם – אך יאבדו, יאבדו עם אדוניהם, זו חית־האדם הטורפת, ששמועות עוברות, מתפשטות, שברומניה כולה לא נשאר אף יהודי אחד בחיים, הם הם קיבלו מתנה מאת אדוניהם, ילדי השאול, לא את בּסרבּיה, אוֹדיסה, רק את יהודי בּסרבּיה, אוֹדיסה ונפותיה להרגם, מבלי השאר בם אף אחד.

עמי! עמי!

אתמול הודיע הראדיוֹ מאמריקה לכל באי עולם: ארבעת מיליון יהודים, ביניהם ילדים, נשים, טף וזקן, נהרגו באירופּה על־ידי הגרמנים, המשתלטים עליה, ואתמול, אתמול בערב, שמעתי את א' שיין, אחד העצורים בוויטל, בחדר מכירי שבא עמי לוויטל אף הוא, מר לנדוי, מדבר, כאילו אל עצמו, מתוך הניעוֹ בראשו: שבעה… שבעה מיליונים הוֹעלוּ לגרדום…

זה האיש הרצוץ, השבור, הזקין בלא עת, לא ירא להגיד שבעה… קולו רעד אמנם, רעד אולי מחמת מוסר־הכליות שלו, שלא הזכיר את יתר אחינו בין שבעת מיליוני הקדושים.

הוי, עמי! עמי!

ראיתי תהלוכה של אלפי אלפי ילדים בארץ־ישראל. ראיתי עַם ילדים, אחד יפה ומחונן מן השני. ראיתי אוכלוסין יהודים בניוּ־יורק, במקומות עוד שבטי יהודים נחתים, בארצות עוד מעבר לימים… אל אלוהי ישראל! אַל־נא יכלוּ ביאוּשם כשיוָדע להם על הכּליוֹן השלם כאן… יתחַזקו, ישאו נשים, יבנו בתים, ואני בטחון, שיוָלדו להם טובים, ישרים ונאמנים מהם לעמם, יוָלד במשך זמן לא־רב דור גדול ועולה במספר על אלה שתּמוּ באופן כה מחריד על־ידי חלאת זוּהמת האדם. יוָלד עם! עם יהודים גדול ורב… אך עַם עם בית־המדרש שלוֹ לא יוָלד! בית־המדרש שלנו באירופּה, בפולין, בליטא ובווֹליניה – מתי יקום הוא? מתי יקום מחדש? אשה מישראל, אשתי, ילדה לי בנים נפלאים, אחד גאון ואחד שהשמחה במעונו… שהיו משכללים אותו, מעלים אותו, מוסיפים לו מרוחם – לבית־המדרש… אך בית־מדרש, בית־מדרש, פרי רוח איתן ונעלה, לא תלד…

הוי עמי, עמי ובית־מדרשו הגדול – שאינכם, אינכם עוד!

חֲלוֹם חָלַמְתִּי,

נוֹרָא מְאֹד:

אֵין עַמִּי, עַמִּי

אֵינֶנוּ עוֹד.

בִּצְעָקָה קַמְתִּי –

אֲהָהּ! אֲהָהּ!

אֲשֶׁר חָלַמְתִּי

בָּא לִי, בָא!

“הָהּ, אֵל בָּרָמָה!”

אֶקְרָא רְתֵת:

עַל מָה וְלָמָה

עַמִּי מֵת?

עַל מָה וְלָמָּה

מֵת לַשָּׁוְא?

לֹא בַּמִּלְחָמָה,

לֹא בָּקְּרָב…

נְעָרִים, זְקֵנִים

גַּם נָשִׁים וַטָף –

כְּבָר אֵינָם, אֵינָם –

סִפְקוּ כָּף!

כֹּה אֵבְךְ בִּיגוֹנִי,

גַּם יוֹם, גַּם לֵיל:

עַל מָה, רִבּוֹנִי?

וְלָמָּה, אֵל?

 

27.8.43    🔗

אולי אוסיף לרשום על כליון עם, עמי?… כי זה שרשמתי – אין בזה כלום. העיקר, עיקר האימה – לא נגעתי בה. אולי אֶגע בה בהמשך דבר? ואולי לא אמשיך כלל… הן לא רק אנוכי, גם עטי שבור, ביחד עם לבי בי, עם נשמתי בי, עם כּוּלי בי נשבר גם העט שהיה, ברוב דברים שכתבתי בו, חלק מאשר חי בקרבי. איך שיהיה, את עלי־הנייר האלה אַצפּין, שבאם ימצאוּם רוצחים גרמנים פה אתי, יהרגוני, ומה שרע מזה, ישמידו את הרשימות המקוטעות, את המעט מן המעט אשר עולל לנו עַם רוצח ונבל, נבל מכל אשר היו לפניו ואחריו, אחריו לא יהיה עוד, הלוואי!

 

28.8    🔗

הן זה עם התועבה מזוהם הנפש יאבד, על כל מיליוניו יאבד, ובקרוב, עד אחרון רוצחיו. בזקניהם ובנעריהם יאבדו, בנשיהם וטפּם – ברגעי חייהם האחרונים, לפני עלות כל אחד מהם לגרדום, כי ישאל את לבו המגוֹאל: בשל מה אני נכרת מן החיים? בשל העמים שהתנכלתי להם, שאסרתי עליהם מלחמה, שהפרתי כל ברית, ששיקרתי, רימיתי, גנבתי דעת בריות… לא הא! לא הא! בשל ישראל שאוֹל תרד, בשל העם אשר הרגת, משום שהיה כה קל להרגוֹ, את כולו, על זקניו, נעריו, נשיו וטפּוֹ, טפּוֹ – עד אחד… צל טרבּלינקי, קבר ההרוּג הגדול, קבר עם ישראל כולו – ילווה אותך שאוֹלה, עם אַשמדאים ונבזי כל היקום. אמנם, הכרַתָ אותנו. באירופה, עד אחד, עד אחרון, כדי שלא ינקום בך האחד, האחרון, שפחדת, עם פושע ורקב־התופת, מפני גאולת דם אומה שלימה. לכתחילה אמרת: אך הפקר הוא, אין דואג לו, ואולם בימי ההרג הרב אשר הרגת בם, נפל עליך, עם פחדן ומוג־לב, עם שרצים, עם סחי ומאוס, אימה מפני יום־דין – ותהרוג את האחרון. כל זה לא יועיל, יד ישראל תהיה בך, אם לא על ידי אַחינו מעבר ליַמים, אם כי רחקו מאתנו, המומתים בארצות אירופּה – יד האידיאה, היהודים, רוח בית־מדרשה השרוף, רוח ישראל איתנה, רוח הנצחים תהיה בך לכַלוֹתך, להכירתך מן החיים, גם זכר לא [יהיה] לך, עַם, איך אכנך בסוף דברי אלה? שמך אשר יהלוֹם לך ביותר, אשר יגלה את כל ערוָתך, את מָשחָתך בך, שם חרפת ישוּתך – עם היטלר!

 

31.8.43    🔗

מדוע זה בדבּרי על דבר רצח עמנו כוּלוֹ באירופּה בידי הבּריגאדה של עשיית הכליוֹן ביהודים שבראשה עומדים אלפרד רוֹזנבּרג המזוּהם במזוּהמים, הימלר ראש הרוצחים הפרוֹפסיוּנליים בגרמניה, קריגר המשוקץ, סגנו גלוּבּוֹטשניק דומה לו וכל הכּנים המתוֹעבוֹת, אלה הס.ס., ימח שמם וזכרם יחד עם עמם כוּלם מכל היקום – מדוע זה בדבּרי באָבדן עמנו כולו בידי חַיוֹת נמבזוֹת אלה אני מדבּר בכל העם הגרמני הארור בעמים? שהוא הוא, כל העם בשמונים מיליוניו, הרג את ילדינו הקטנים, העוֹללים, את נשינו הצנועות, את בנות ציון היקרות, את האצילות, הענוּגות, את זקנינו בהדרתם, בפקחוּתם, בצער חיים הנוטים לערוֹב, בּערוֹב יוֹמם המיתוּם, את ישישינו, תרשישינו, מלוּמדי דעת ובעלי נסיון, אלה העומדים בסוֹפי ימיהם ומאמינים, כה מאמינים בחיי דור בא אחריהם, את צעירינו, תקוותנו לעתיד. לא השאירו איש… מלבד יחידים בוויטל ובעוד שנים־שלושה מקומות, שאינם ולא כלום… אין בנו אף איש. חולים מסוּכּנים נשארו, חולים בגוף ובנפש, אנשים שראו את הנעשׂה.. כל אלה שראו איך נרצח עַם – אינם חיים, אלא כך… ניטמטם בּרובּם של המעטים שנשארו כביכול בּחיים, האדם. היהודי לא היה בהכּרתם של רוב הניצולים גם קודם, הודות בגידת ריקים ונבוּבי לב ומוח, אינטליגנטים מדומים, בּוּנדאים, והודות הנבלים והנוֹכלים מן האגודה. מלבד זה העלמנו עינינו ממעשי התֶּבֶל של מתבּוללים סתם, אלה הפושעים שהיינו צריכים לצאת כנגדם בכלי־זין, אלה בעלי התאווה, שלא רצו לחטוֹא לבדם כי אם ברוב עם, כאותו חסיד של אתמול, אוכל טרפה היום וּמאכילה לאחרים, כדי לטמאם כמוהו. הנמוּשוֹת שנשארו בחיים – רוּבּן ממין היהודים הגרועים ביותר… הם ראו ולא ראו כלום. נשיהם ניטלו מהם, ילדיהם, הוריהם. הם, רק הם. כל אחד לנפשו ניצל (עדיין אין הוא בטוח שניצל), ולא למדו מזה מאומה… כאילו לא ראו, כאילו לא ידעו²⁴… ואולי לא היו הגרועים ביותר אלא נעשוּ. אלה היהודים שלא התקוממו לכּני הגרמנים, לשרציו המאוּסים, אלה היהודים שלא הרגו בחלאת המין האנושי הזו בהתנכּלה לחייהם, ולא מתוך התקוממוּת לה נשארו בחיים, שנַים מעיר ואחד ממשפחה, על־ידי שירד למרתף בתוך מרתף, על־ידי עליית־גג שוֹממה בתוך זבל, בערמוֹת וּבגלי נוצות, או בעקיפין אחרים, שטישטשו אותם בתוך־תוכם – אלה על־פי־רוב נעשו יהודים גרועים ביותר, ובבוא יום־דין להם יש להתחשב במידה ידועה בגורמים אלה ולזקפם על חשבון פריצי החיות הטורפות, על הגרמנים, כולם! אשר ידעו, מנער בם ועד זקן, מכל אשר הם, [מה]שליחיהם־רצח עושים אתנו. אני חוזר על דברי: כל בני העם הרע והמתוֹעב הזה ידעו שהורגים את כל עם ישראל באירופּה, בכל המקומות אשר רגלי השרצים הנמבזים דורכות. ידעו גם כן, שמחנות הכּוֹזבים הגרפוֹמנים, ובראשם אַבּיר הזייפנים, השקרן הנבזה מתוכו, זה בעל־המומים, החלכה בגוף ובנפש גבּלס, שרק כזביו המחוּצפים ועלילות־הדמים הנוראות שטפל על עַם נצחים שיווּ לו בּרק פּיגולים, זו חוּצפּתו כלפי שאוֹל מהנה, בה מצא נתיבות בּלבּוֹת רעי בני עמו הנתעב כולו. הוא וכל השיירה יותר רוצחים מאשר מושכים בעט… ידעו כל הגרמנים קוראי עתוניהם שאינם אלא עתון אחד לכוּלהם, ידעו שחבר המרעים ממלאים את עמודי העתונים עלילות־שווא, דברי להג מתורגמים ממה שהעלילו על היהודים כזבנים־רוצחים מדוֹרוֹת העבר, ממזרים משלהם, משל עמים אחרים, משוּמדים נתעבים, רוצחי עולם, אַפּיוֹנים מנוּולים מלפני דורות, מבּשׂרם יחזוּ לנו. תמיד המה מוצאים ראש חמור במקדשי־ישראל, ראשי חזיר בבית־מדרש היהודים. אלה זוללי הדם, דם בהמה ודם אדם, אלה זובחי אדם כעגלים ושותים את דמו כמים, מעלילים על היהודים, מכריזים על הדם שהיהודים שׂמים לתוך מצתם, זו פת־ישרים צנומה וחיוורת, שאין בה כי אם לשבּוֹר את הרעב, ושיש בה כל כך הרבה מזכרונות עם חוֹרג ממסגרוֹת שעבּוּד מכלה את הנפש לחיי דרור, ולוּ גם למדבּר. ידעו הגרמנים הארורים שכל מה שכתב גבּלס, זה הסרסור המתוֹעב לכל עבירת זממה, שכּל העמל שבּריוֹתיו הנמבזות המכורות לבּוֹשת מכַתּבים – בשקר ובמרמה יסודו, ועשו את עצמם כאילו הם מאמינים. כמה חיילים בהכּוֹתם אותי, בהרימם עלי אגרוֹפים, בהוֹשיטם עלי רוֹביהם, צעקו בקול מעורר גוֹעל נפש: אתה גרמת למלחמה! אתה היהודי חפצת בה! כן, הם למדו את עתונם בעל־פה. כל גבּלס המזוּהם מתוכו היה שגור על פּי כל גרמני. דֶבֶר לוּ בּא, פצצה לוּ נפלה אל בתי המערכת שלהם, אל ה“דאס רייך”, אל ה“פעלקישער בעאָבּאַכטער”, אל ה“אַלגעמיינע” ושאר כתבי הפיגולים והרגה את כל מכַתבי־העמל – בו ביום היו מוֹצאים ממלאי־מקום, עוֹרכים וכַתבים מבין המוניהם, שלא היו נופלים במאומה מחבריהם לשקר, לתרמית וכל עלילת־דמים מתוֹעבת… את אשר סתם אדם עושה בכשרון פחות או יותר, עושה הגרמני בחוּצפּה! חוּצפּה ואי־הִכָּלם וצמאון תמיד לשפך דם – סגולותיו של כל גרמני, ימח שמו! על־כן איני יכול בשום אופן לבלוֹם את שׂפתי ואת פּי עטי בכָתבי בדמע ובדם את דברַי אלה, מהזכיר בכל פעם לרעה את כל הגרמנים, מקרוֹא את כל עַם הפּיגוּלים הזה בשמו ושלא להוסיף את תוֹאר השם וקללָתי, קללָתי נצח למתוֹעבי גויים אלה. לא היטלר! לא האידיוט השוֹמם הזה, לא זרע אדם בו, רק צוֹאה! לא צוֹאת האדם היטלר, לא רוֹזנבּרג מזוּהם הנפש ובן־זנונים, רוּח פּיגוּליו הרע של אותו גוֹלם המחַיהו, לא הימלר בן חלאת השחת, לא שטרייכר, לא גֶבֶּלס, אלה השרצים שעלו מיוון הבִּצה הגרמני, ימח שמם. לא שנַים, שלושה המיליונים של הס.ס. והס.א., לא הם, לא רק הם, רק כל העם הגרמני במיליוניו – הם רצחו במשך השנה האחרונה את כל היהודים, כשבעת מיליונים יהודים, שבעת מיליונים נפש מישראל! נפש! מְנֵה: אחת! נפש אחת! שתים! שלוש! ועוד, ועוד עד שבעת מיליונים… מנה, מנה… אסור להפסיק. הזכּרת נפשות־נשמוֹת זאת לנו, למעטים, לגרועים ביותר בּנוּ, שנשארנו בחיים, אוי לאותם חיים! מנה מנה, עד יבוֹש שׂפתך וּלשונך בּפּה, עד התאַבּן הקצף בזוויותיו. מנה מנה: ארבע נפשות מישראל, חמש, שש – ועוד, עוד… אַל תקרא בשמות הקדוֹשים, שאינך יכול להעלות שבעת מיליונים שמוֹת יהודים על שׂפתיך, שלא ידעתם, לא ידעתם, לא את השמות, ועל אחת כמה את נפש היהודים, את נשמתו. אוי לנו שלא ירדנו לא רק לסוף אלא לא לראשית דעתה… אוי לנו שלא הכּרנו את הנפש מישׂראל, אשר כּלתה ואיננה… איננה עוד… אנחנו בכל נפש משמשנוּ, פּשפּשנוּ, ניתּרנוּ, ניקרנוּ, טעמנוּ, מילאנוּ כּרסנוּ גם הקיאוֹנוּ,

הקיאוֹנוּ ואכלנו עוד… ואל נפש עמנו הנרצח לא ירדנו, לא העמקנו, לא ידענוּה. אוי לנו! כל נפש מישראל שנרצחה בטרבּלינקי, בּקאטין, בוויניצה (גם בקאטין וּבוויניצה – נפשות מישראל נרצחו. את היהודים מסמוֹלנסק, מאוֹרשה וסביבותיהן – לקאטין ולדומה לה הובילוּ, את היהודים מוויניצה וסביבותיה בוויניצה כּילוּ). את קברות יהודי בּרדיטשב, קרמניץ, ולאדימיר־ווֹלינסק, ז’יטוֹמיר, מינסק, בּוֹבּרוֹיסק, הוֹמל, קוֹבנה, ריגה, מיטאבה, ליבּאבה ואלפי ערים ועיירות – לא פתחו עוד. אין כל [כך] הרבה פּולנים שהמיתו הרוצחים הגרמנים ותולים את הקוֹלר על הרוּסים. לא נפתחו קברות שבעת מיליוני היהודים, אשר אם לא אנחנו נזכּרם אחד אחד לא יזכּרם שום אדם מעם אחר… קלימאנסו, זה האחד משבעת צדיקי אוּמות העולם, המכוּנה בפי מצוֹרעי־הנפש הגרמנים בשם נמר; מאסאריק, זה האדם הגדול והישר בבני איש – הוא אולי היה שואל לשבעת המיליונים ונאנח עליהם. מאלה החיים אתנו היום אחד אולי בֶּנֶש הטשכי. הוּא בּוודאי יספּוֹק כּף לשבעת מיליון נרצחים מישראל, רוֹב מנינוֹ ורוֹב בּנינוֹ של העם כּוּלוֹ בעולם. שבעת מיליון שעוד היום לוֹפתות הרכּבוֹת דרכּן מכל קצות אירופּה למגרשי ההריגה, לחצרות ההמתה, לפּולין. בפּולין בחר העם בלא לב־אדם ובלא מצפּוּן, בלא דמעה (לֶסינג קרא פעם בתמהונו על אחיו הגרמנים: הגרמני איננו יודע לבכּוֹת!) לארץ־קברות לנו, באדמת פּולין קבָרָנוּ, על אדמת פּולין שׂרף את גופות מתינו, מטף ועד זקן – אולי להחניף לו לעם הפּולני, שרוּבו בּבערוּתוֹ שטוּף שׂנאה לנו, להשכּיחו ברציחוֹת היהוּדים את אשר הוא עושה לו. שבעת מיליון איש. מנֵה מנֵה, פּליט־כּליון חוֹלה, דָווּי באפיסת כוחותיך, מנֵה: שבע נפשות, שמונה, תשע… שאינך מכּיר. הן אתה סתם יהודי שניצלת. לא ידעת את הנפש האחת הישראלית משבעת המיליונים, לא ידעת את היותר קרובים במשפחתך, בביתך. הן בנך – הוא הוא שהיה בדעתו, ברצונו, להתקומם. חלוּץ היה, עם צלם אלוהים בפניו ועם חוֹתם אלוהיו בלבּוֹ – ואתה לא ידעת! לא ידעתן, לא הכּרתן… מנֵה מנֵה: עשר, אחת־עשרה, שתים־עשרה נפשות… צר לך שאין אתה יודע את שמותיהן… אַל יצר לך על השמוֹת! יצר לך, יהודי חלכה, על הנפשות שלא הכּרת! שבעה מיליון נפשות – שבעה מיליון טרגדיות. כמו שכּל נפש מישראל יש לה לכל אחת משהוּ שבנשמה משלה בחַייה, כך כל נפש ונפש במיתתה. מתה אחרת, הרגישה אחרת. כל נפש מישראל והטרגדיה שלה בהירצחה. אשתי הנפלאה, הנשׂגבה – ברגע הירצחה – צר היה לה על בּנציוֹן בן י“ד ועל בנימין בן י”א שהובלו אִתה, שהגרמנים הורגים אותם במדור אחר, ועלי ועל צבי שלא ידעו מתי הוּבלנוּ וּלאָן, לאָן הוּבלנוּ והוֹעלנוּ לגרדוֹם… לא ידעה שעדיין “חיים” אנחנו, שנשאֵר לאנחוֹת בשאפּ, שנשב לדכּאון בכמה מרתפים ועליוֹת־גגות, שנשב שוֹממוֹת יום ולילה בבית שוֹער פּוֹלני בּרוֹבע פּולנים בּווארשה, יום ולילה ויום באין תקווה להישאר שם ובאין תקווה לצאת… צבי שכב על הרצפה ונרדם, ואני על הכסא ישבתי וכה “לנתי”. ואחרי־כן – שלושה שבועות בין עשרים וחמישה איש ואשה במעי האדמה… לא ידעה חנה אשר כה אוֹהב, שאנו נעָנש בחיים… ובנציון שלי איך נהרג? זה נערי גבּוֹר־הרוּח ובעל הנפש האצילה, אשר ידעתי אך מעט… וזה בנימין, יעקב־בנימין הרך, עם שמחת־העולם בלבו ועל ראשו שׂערי, שׂערי… אשר נשר, אשר סוֹער ברוּח, אשר אבד ואשר ראיתיו בראש בנימין… בנימין עם שערותי בראשו ועם צהלתי בתוך עיניו – גם בני זה הרך, ואם לבו פתוח היה – לא ירדתי לתהום־לבוֹ. עוד לא ידעתי את נפשו, אחר היה בחייו הקצרים מאֶחיו ואחרת, אחרת מת… בּני, בּני… שבעת מיליון מיתות – שבעת מיליון טרגדיוֹת אשר לא תשוֹערנה. מנֵה מנֵה: שלוש־עשרה, ארבּע־עשרה, חמש־עשרה נפשות… לא את הנפשות ולא את השמות אנו יודעים. מה ששייך לנפשוֹת – תהום, כל נפש מישראל – תהום, תהום מעמקים ורמות, ומה ששייך לשמות – קרא: אברהם ויצחק ויעקב. היה בכל אחת מהן, בכל נפש משבעת המיליונים, משל אברהם, יצחק ויעקב, משל האָבות. לא היו מביישים שבעת המיליונים הנרצחים האחרונים את ראשיתם… מנֵה מנֵה!

 

5.9.43    🔗

סוף קיץ ארוך כנצח, כמוות, סוף הקיץ של ש' תש"ב.

ימי סוף קיץ נוראים, ימי שמש, ימי תכלת וימי מצוֹר על פּרזוֹת תחום סימטאות ורחובות יהודים סגוּרים ומסוּגרים, על שארית יהודי וארשה. כשלושה רבעים מכמעט חצי מיליון נפש מישראל שבווארשה זו כבר הוּבלו עגלות־עגלות ושיירות־שיירות למגרש השילוחים, הוּטענוּ שם בקרונות־הרכּבות עד להיחנק, נסגרו בם ונחתמו למוות, לפתו את דרכם לטרבּלינקי, לבּלזשיץ, לסוֹבּיבוֹר ולעוד מקומות, להריגה. נשארנו בווארשה, אחת התחנות האחרונות של אחרוני היהודים בה.

 

הרחובות בגיטו –    🔗

גיטוֹ! הגיטוֹ! לכתחילה, כשסגרוּנוּ ברובע של יהודים (יוּדן־פירטעל), אסוּר היה לקרוא את תחום־המושב (חלק עיר היותר אַנטי־סניטארי, עלוב ומוזנח) שבו סגרונו בשם גיטוֹ!… אלה הגרמנים הנתעבים, למרות שהם רגילים לצווֹח, להרים קול זוועות, לקרוא בגרון ובצעקות בלתי־טבעיות אל כל דבר של מה־בכך שלא בא לעולם, הרי הם מחשים לכתחילה על מעשי רצח ואלימוּת גדולים שהם מבצעים בפנים ארצות שהרסו לשם ושהם עוללים לעם היהודים כולו. בה בשעה שידם הורגת ובוֹצעת ביהודים, עינם נעוּצה ובוֹחשה בם בעומדים מרחוק. “כלום הם רואים?” משהתחילו לרצוח אותנו בהמונים חדלו לשיר את שיר גאונם, את שיר הורסט וֶסֶל, “כשדם יהודי מטפטף מִפּי המאכלת”. כשהתחיל דם יהודים לטפטף מפי מאכלוֹת – בכל אשר הבקיעו, בכל אשר הרסו לבוא, נדם שירם. חדלו לשיר והתחילו לעשות. כשהזממה יצאה לפעולה, המחשבה למעשה, בהחל הרצח בנוּ, הכּליון החרוּץ – חדלו להתריע עליו. כשהתחילו למַמש את התכנית, את תכניתו של בן־הזנונים, של צוֹאת האדם, אלפרד רוֹזנבּרג, וחברת הריקים מן העולם התחתון, נזהרו בה הרוצחים כגנבים מאוּסים, מוּגי־לב נבזים. לא היתה זאת בושת גנבים, אלא חששות של גנבים הבּוחשים את הקרקע. ימינם רוצחת כבר הוֹיה בנוּ, בהמונינוּ, ובכף היד השניה הם מאהילים על גבּוֹת עיניהם: התבל… מה היא אומרת? ככלבים עזי־נפש, ככלבים שוטים ומצוֹרעים חרצו לשונם קודם כנגד עם־היהודים העלוב, המפוזר והמפורד, שפיזרוהו אל כל עברים והפרידו ביניהם, הפרידוּם… אלה הכלבים רעי־הנפש כל־זמן שנבחו לא היתה נשיכתם מסוכנת כל־כך. משהתחילו לנשוך נשיכה מעמיקה בנו, נשיכה עד היסוד, ומכַלה, מכַלה אותנו – חדלו לנבּוֹח, חדלו לאיים בקולי קול. על קצות אצבעותם המה הולכים עם הקרדוֹם המוּרם נכון לתנופת המחי… הם עצמם לא האמינו שיעשו, שיפיקו את זממם, שיתנו להם, הם… הם, העמים כולם, שיתנו להם לבצע את אשר הם יוזמים לעשות לעַם שהָפקר לכל עַוָל ומרצח, לעם בלתי־מזוין ובלתי־מוגן בפנים הארץ, עַם שוקט ומחשה ורחוקים המה מן החזית ודבר אין להם עִם הנלחמים… גיטו! הם יָראו לכתחילה, תולעי־הרקב האלה, את שם־הגנאי “גיטו” אשר חפצו בו, חלמו עליו, אך חששו לו… מה יגידו הם, בחו“ל? באנגליה מה יגידו? ובאמריקה מה? ובשאר חלקי העולם?… הן ירימו שם קולות־זוועה! לא כדי להגן על ישראל, אלא להשתמש במעשה זה כדי “להשחיר” את פני גרמניה. “ראו אף ראו! – יקראו מעבר לימים – כמה הם מזוהמים, אלה חדלי־האישים, זו חלאת האדם, אלה הגרמנים! חידשו את התועבה, את מעשה־התועבה של ימי־הביניים, שאנו, עמי תבל, הרעים שבנו, המקולקלים שבנוּ, מתבּיישים בו עד היום, מפני דלות־הנפש של העמים, מפני זו ילדוּת־פראים של ממציאי הגיטו, קובעי סימטאות צרות בין חומות סגורות לבני־אדם העולים עליהם בכּל, אלה מתקני גיטו וטלאי־הקלון בימים ההם! ראו אף ראו עד היכן מגיע רקבונו של עם־היטלראים בזוּי ומבוּזה זה, להיכן הוא מוביל! עם־נבל זה שהקים ממשלת מרעים וזדים, פליטת אַשפּתוֹת מסוֹאָבות, מחַדשי גיטו, תולים בזרועות ובדשי־בגדים של עם נאור, עם תרשישים, אותות־קלון! עם כזה, מחַדש ברקבונו מעשי הוללות וחרפּה הללו – להיכחד מן העולם הוא צריך!” כך האמינו הפושעים בהכּרת מעשי התועבה הרבה אשר הם עושים, הכירו בכל מָשחתם בם, האמינו מתוך הכרתם ובתמימותם של זדים מנוּולים, – על־כן הכריזו משפט־מוות לאלה אשר יקראו את הגיטו בשמו. אחת היא אם בפה ואם בכתב. לאחר כמה חדשים ראו עם־הבּריוֹנים הארור, ראו ונוֹכחוּ הרוצחים “התמימים” – שלא דוּבּים ולא יער… הפקר אנו! דבּרי הראדיוֹ באנגליה, באמריקה ובכל מקום נשאו מדבּרוֹתיהם, הודיעו, הכריזו בּרבּים, השתוֹממוּ, שוֹממו על תעלולי העם הרע הזה, העם הגרמני ימח שמו, ואולם אף בהגה לא הזכירו את אשר הוא עושה ואת אשר הוא מתנכּל לנו, לעם ישראל כוּלו… שחייו תלויים לו מנגד, שחיי עם תלויים בשׂערה, העם אשר חטאוֹ לו כֻּלָהַם, שהביאוהו לידי מצב נורא זה, במצרי־שאוֹל אלה… אנחנו, מיליוני היהודים באירופּה, יותר נכון: יהודי אירופה המזרחית, יהודי ליטא ופולין וּווֹלין ורוּסיה (פני יהודי רוסיה ולבּוֹתם בם לא הספיקו עוד להיטשטש כליל), אנחנו שהוֹרגנו – עם ישראל כולו! יהודי גרמניה ודומיהם, שהוֹרגנו – עם ישראל כולו! יהודי גרמניה ודומיהם, שהוֹרגו אתנו אף הם, קרבנות־חינם הם, המפלצת הגרמנית העלילה עליהם בשווא שיהודים המה. להד”ם! הגרמנים רצחו גרמנים כמוהם, גרמנים שמזרע יהודים מדוּמים יצאו, מזרע אנשים קרחים מכאן ומכאן… בדרכים דומים לזו, ובכיווּן דומה לזה של יהודים ואינם־יהודים, הולכים ברובם היהודים באמריקה ובשאר חלקי העולם. לכתחילה נידחו לשם, במשך ימים לא החזיקו מעמד בנפשם, התנכּרו לה שלא בכוונה, ולאט־לאט, בכוונה, השלימו לאלילים, לאלוהים של אחרים. אלוהי אחרים – אלילים הם לגבי יהודים מתכּחשים לעצמם! אנחנו, יהודי פּולין, ליטא, ווֹלין, פּוֹדוֹליה, יהודי רוסיה הלבנה ואוּקראינה כולה – בית־מדרש אחד גדול אנו, עִם ריח ורוח בית־מקדש שלא חרב בשבילנו עד היום! עלינו, בבית־מדרשנו הגדול לרוח ולנפש הישראלית במזרח־אירופּה, הקימו העמים את החיה המפלצת, את העם הגרמני ימח שמו, לכַלוֹתנו, שם הקימו עלינו את שמונים מיליוני בני לא־איש, שמונים מיליון היטלרים. ידעו, ידעו העמים שעם הרוסים לא תעשה חיה טורפת זו כָּלה, לא תוכל, לא עם הפולנים, לא עם הטשכים, לא עם הצרפתים, רק אותנו, אותנו לבד. הטובים שבעמים, הישרים בם, הנכוחים והחפּים מכל פשע, מלבד החטא הגדול והנורא שחטאו לעצמם, שוויתרו על עצמם, על עצמיוּתם, הקימו עלינו את הזוהמה, את גרמניה. לאחר שניצלו אותנו העמים – אלה העמים, הם מאמינים שספר־הספרים של נביאינו בעבר, שהם נזונים בו ואינם מעכּלים אותו, הוא דם התמצית שלנו שהם מוצצים (ואל קרבם אינו בא) ואנחנו, אנו כענבים סחוּטים אנו בפינת יקב. הם מאמינים שאחד יחיד אשר נישׂאו מתוכנו, מתוך המון עם ישראל, שהיה להם, אחר העבירם אותו מן העולם, לאלוהים – הוא הכּל בּאשר לכּל. לאחר הגָזלוֹ מאתנו – נתרוֹקַנו מתוֹכנו… ואין כדאי להתערב ולהושיענו מיד רוצחינו כוח. אכן, המשיח, שילדו לנו, לוֹ נכרע, לו נשתחוה, אך את אֶחיו, את בני משפּחתו הגדולה, למה הם לנו?… אלה העדים שאינם אִלמים – למה לנו?… אין נביא בעירו ואין משיח בתוך בני משפחתו!… ואולי… אולי יאמינו אלה הגויים שלא נס מוחם מתוך החשש שעוד ידנו נטויה… שעוד ניתן להם, חס וחלילה, עוד “ברית” אחת שלישית… והם – על הראשונות הם מצטערים, ומשום כך, אין שוֹוה, באמת, להניחם… “אנחנו, אמנם (כך המה אומרים, הגויים, בלבם ומשפשפים בהנאה מסותרת יד ביד) אנחנו לא נשפוך את הדם, יד הגרמנים תהי בהם, אנחנו מרחוק נעמוד, לא נתערב…”. אכן, לא התערבו העמים, לא מחו, לא הניעו ראש, לא איימו על הרוצחים, לוּ למראית־עין ולמשמע־אוזן… קברניטי העמים כאילו יָראו שהרוצ­חים יחדלו להרגנוּ… שתקו העמים בו בזמן שהוֹרגנו כולנו, העם כולו, על־ידי רוצחים, פריצי חית־האדם מן העולם התחתון. עַם־ישועים גדול ורב, אשר כמוהו לא היה ואחריו לא יהיה עוד. הומת על זקניו, נשיו, ילדיו, תינוקות בני שנה, בני חודש, בני יום, לעיני השמש בטרבּלינקי וסביבותיה. הרוצחים מחו ידם, והעמים – פיהם. עם קדוש ונשגב, בהשוואה לעמים אשר בתוכם הוא חי, הוּמת לעיני העמים ובעזרת העמים אשר בקרבם ישב. רוצחים ליטאים ואוּקראינים, עבדי גרמנים נאמנים עזרום, פּולנים התבוֹננו לזה ושמחו לאיד, לאיד עַם אשר עינו אותו הרוצחים לפני הירצחוֹ, אשר מרטו לחייו, אשר העלילו עליו, בטרם הוֹעל לגרדום, כל מעשה רע וכל תועבה, אשר היכּוהו, דרסוהו, התעללו בו ואחר־כך רצחוּהוּ נפש… אכן, שאוֹל, שאוֹל חטאתם, אתם האנגלים כפּולנים מָשחָתי המידות, האמריקנים כצרפתים קלי־הדעת, כפראי הונגריה, שהוציאו שלוֹשים אלף ויותר יהודים, תושבים מימי דור ודורות, הוציאוּם מגבולות ארצם, אשר נולדו בה, אל גליציה המזרחית וערי אוּקראינה, בהרוֹס אל המקומות ההם החיה הגרמנית, אל לוֹע החיה הגרמנית. תיכּתב־נא העוּבדה, המעשה הזה שעשתה הונגריה בהשפּעת עם רוצח, שעשתה בת־הוּנים פּראית עריצת־לב – תיכּתב־נא לזכּרון! לזכּרון יכּתבו־נא מעשי “היוונים” בסאלוֹניקי! דבר אין להם עם היוונים היוצרים, יפי־הרוח, והרבה יש להם מאנטיוֹכוס אֶפּיפַנס הרשע, הצורר. “היוונים” בסאלוֹניקי עזרו שם לגרמני לאַבּדנוּ. שאוֹל, שאוֹל חטאתם, אתם העמים מסביב. ישוּע זה שילדנו לכם, שהעליתם, לאחר שהרגתם אותו, כאלוהים, השמימה – לא להשתבּח בזכותו העליתם אותו, לא להיטיב דרכּכם, לא לשפּר מעשיכם, כי אם להשקיט אמרְתם את מוסר כּליותיכם, להחריש את קול מצפּוּנכם בו, במרום, וע“י אבות קדושים, באי־כוחו על ארץ… הוי, לכמה מעט אתם צריכים כדי להשקיט בכם מוּסר־כּליות־ולב! הראיתם את הפּושעים בין הגויים ואת הרוצחים הזועפים בבואם אל הכנסיה להתוודות לפני הכּומר היושב ומצפּה להם בתאוֹ? הראיתם את הגויים ההם בצאתם מאת פניו מן הכּנסיה והם נוהרים ושקטים? שקטה רוחם בם, נחה דעתם… התוַדו, רחצו בנקיון לבם וידיהם, והרי הם יוצאים לפשוע ולרצוח עוד… אָחינו – לולא נהרג בידיכם, היה סוֹפק עליכם כּף: “לא הוֹשעתיכם!” אכן, אתם שׂבעי רצון ממנו, מאלוֹה הַרוּג… אך הנה, כפי הנראה – אין ישוּע אחד מספּיק לכם להשקיט בכם את רוחכם, את מוּסר־כּליותיכם, את מצפּוּנכם בכם, אתם צריכים לעם של ישוּעים מוּמתים, נרצחים, לא רק בני שלושים… לישוּעים זקנים, ישישים, לישוּעים עם לוֹבן שלג על קדקדם, אתם צריכים לישוּעים ילדים, ישוּעים תינוקות, לישוּעים במעי אמוֹת, אמהוֹת, בבטן שׂרה’ות, רבקה’וֹת רחל’וֹת ומרים’ות… תקווה נכזבה! לא יושיעו לכם אלוהים מוּמתים! עַם־אלוהים אשר רצחתם בידיכם, בידי ליסטים שׂכירים, לא יוֹשיעכם. בחייהם הושיעוּכם היהודים, בחייהם, מתוך חיים נתנו לכם את ספר־הספרים בעבר, את יצרם הטוב, וכוחות־יצירתם, הטובים והיפים גם יחד, יצירה מתמדת, משתבּחת בכל פעם ומגבּירה חיילים מדור דור. בחייהם, בחייהם, אם קשים היו חייהם ואם רעים, בחייהם אישרוּכם, ואם.בחיי מיצר… אתם, אתם שׂמתם עלינו מצור בתוך מיצר, במצָרים הוֹשבתּוּנּוּ, אך אנו, כל זמן שהנשמה בקרבנו, העשרנוּכם, אישרנוּכם, נמכּרנו לכם, לא בכסף כי אם מטוב־לב, מתוך דבקוּת ו”חוּלשה“, זו החולשה שבלב היהודי לאדם… מן המיצר קראנו לכם. יָה! אנחנו, גם בנוֹפך ראשון להתכּחשות לעצמנו, בראשית התנכּרות לעצמנו, בראשית ויתורים על שלנו, אנחנו קול מצפּונכם המייסרכם היינו, שעצר לפעמים בכם, ברעת רעתכם שלא תצא מן האחד אל השני, שלא תעשה בכם שַמוֹת… מן המיצר קראנו לכם – יָה! אנחנו קול אלוהים המתהלך בגנכם היינו. זה קולנו: אַיכּה? אַיכּה, האדם? זה קולנו שתּהיתם לפעמים עליו במבוּכה, נפניתם בתמהונכם לעברים: מאין? מאַין הוא בא, הקול?… באלה הרגעים כאילו נהפך בכם לבכם, נכמר בכם לאהבה ולשלום אמת, לא לנו כי אם לבינותיכם… אותנו לא אהבתם, לא ידעתם אותנו כמו שאינכם יודעים את האלוהים, אם כי ישנוֹ וחי, חי בּינוֹתינו; היינו אתכם, חיינו… ועתה, עתה הוֹרגנו עם כולו על אבן אחת… וע”י מי הרגתּוּנּוּ? ע“י עם נקלים ושודדים, שודדי ליל, ע”י עם־אספסוף היותר גרוע, ע“י הני בּריוֹני של עולם תחתון, דבר אין להם עם האדם באשר הוא אדם. כלבים מצורעים הסיתם בנו, המה טרפוּנו. טרוֹף טוֹרף יהודה. גם כתוֹנת־פּסים טבולה ומגוֹללה בדמו לא הבאם לו ליעקב אביו – שהוּמת יעקב עם זקניו, הֲמִתֶּם את ישראל סבא! הוֹרגנוּ! אוי לכם שהוֹרגנו!… וכי מה אתם חושבים? דם נביא אם הורגים אותו במקדש – צועק רק לרוצחים מישראל? וילדים וישישים בעם כולו – הם עוֹלים על זכריה! הם נביאים יותר! דם ילדים וישישים, דם ולדות – מבטן קראָם ה‘~’~ ממעי אמם הזכּיר שמם, אך חינם הזכּיר שמם… הם הוֹרגו במעי אמוֹת. וכי מה אתם חושבים, רק לרוצח מישראל יצעק דם זכריה, ולגויים נצוּרי לב ומזוּהמי נפש, לא יצעק דם עם־נביאים לאחר שנרצח? בחיינו החיינוּכם ובמוּתנו על־ידכם, בידכם, נמיתכם, נכריתכם מן החיים… תקומה לא תהיה לכם. לישועים יש תקומה, לכם לא תהיה… קץ כל בשׂרכם בא אחרי שהרגתוּנּוּ… אנחנו – רוח־החיים היינו בכם, משעשיתם בּנוּ כּלה – אבוֹד תאבדו, בידי עצמכם תאבדו, על־ידי נבוּזראדנים. אהה, חית־אדם מזוינת! על כל זכריה שהרגו עבדיכם הרוצחים, שליחיכם־דמים בהיכל אדוני, בעולמו, על אדמתו, תתנו את הדין לנבוזראדנים. לכתחילה לא תתוודו עליה, רק תתיימרו בה, בשאוֹל חטאתכם, מתוך הנאה תתיימרו בה, מתוך גודל לב, מתוך רוּם־עינים, עד שתעירו בכם ותעוֹררוּ את התאווה לשפוך דם, דם זה וזה, זה על זה תשׂתערוּ ותכַלוּ, לא ישאר לכם זכר כמו שלא השארתם שׂריד גם לנו… אתם השלחתם בנו את הרע ואת המתוֹעב שבכם… אולי לא חפצתם באָבדן כולנו, אולי לא ציוויתם לו מתוך רמזיכם על כּליון חרוץ בנו, ואולם אתם ידעתם את גוי־התופת, משחת המידות הזה, שמכּיון שנותנים רשות לעם שׂטן־השׂטנים הזה לחבּל משהו מטובו של איוֹב – יחבּל לבניו ולבנותיו, אל כל זרעו, לדם תמציתו של איוֹב, לעתידו, לזרע הנצח שלו. את שארוֹ־שאריתוֹ יך בשחין… הוֹרגנו, כּוּלנוּ הוֹרגנוּ, נשארנו משפחה דלה, עלובה, משפחה של נמושות, משפחת מוּכּי־שחין, מצוֹרעי גוף ונפש בוויטל ובעוד שנים, שלושה מקומות נידחים בין מֵתי דור מדבּר־אירופּה. הרוצחים הגרמנים, זה העם המתועב, זה רקב הטינוֹפת בין הגויים כולם, עשו את מעשיהם אתנו במחשך, כלומר: לעיני שמש העמים והארצות, שכבשו לא במלחמה כי אם בחמת רצח, שהרסו אליהם… הרוצחים ברצחם אותנו, מתוך גילוי טפח ובכיסוי טפחים, גילוּ משהו לעמים שנכנעים לו, נרצעים – כדי להפיל בנו אימה על אחרים… הן זוהי ערמומית פּוליטיקה של חבר רוצחים אידיוטים נחותי־דרגה… זקוקים היו לתלות עַם, למען אשר יהיה בזה מופת לאחרים, שיקחו ממנו מוסר – וגזר־דיננו נחתך מבלי להטיל גורל, שהפקר אנו… בזעיר אנפין חיקו את ערמתם המבישה של פּוליטיקאים אנגלים: לחרחר ריב בין שניים כדי שיזכה השלישי. חיקוּם בנוסח אשכנז: כלָיָה במקום חַרחר ריב, במקום הָסֵת בנו את עם הארץ, חיקום בני עם נבל ובליעל! חיקוי זה אמנם יצוּדם למדחפות, שאוֹל יצעידם, לבור־שחת. ואולם אתנו עשה כלה בגבול ארצות העמים אשר דיכּא, ויחד עם זה חפץ לשדלם בהריגת עם ישראל, לפתוֹתם בזה: “ראו, את אשר אנו עושים עם עַם היהודים כשאנו רוצים, ראו וקחו מוסר!” והם, העמים שנכנעו לחרפת עמים זו, ראו, נהנו מזה, ויש אשר עזָרוּם… אלה הרוצחים לא הכריזו אמנם על מעשה התועבה, על מעשיהם יום־יום בעתוניהם. את דיבתנו רעה, בדויה מלב כסל ורע, הביאו… ועל עונש המוות שנדונים יום־יום אלפי יהודים על לא דבר לא הודיעו בעתון, שכל אמת לא תבוא בו! בראשית השמדת עם היהודים בווארשה, עם החל הקיץ ש' התש”ב, עלה בלב אוֹפיצירים גרמנים נבלים להתאַנוֹת לגָרי בית־חומה אחד בגיטו. הם עברו במכונה ברחוב זֶ’לַזנה לפני קרן רחוב אוֹגרוֹדוֹבה. בעברם עצרו במכונתם, עמדו על־יד בית החומה הגדולה בצעקה: “מן החלון הפתוח ההוא בחומה הָשלכה לבֵנה!…” העלו אותם אל אותה הדירה והנה דלתה סגורה על מסגר מבחוץ, המסגר העלה חלוּדה, שהיה נעול זה מחדשים. ואולם כל זה לא הועיל לגרי החומה, הוציאוּם והמיתוּם. הרי זה אחד מאלפי מקרי המתה והשמדה ביהודים בווארשה, בווארשה בגיטו, גיטוֹ סגור ומסוגר… לכתחילה – אסור היה לקרוא לו בשם, להעלות על הלשון את המלה גיטוֹ… מן הטעם האמור למעלה, משום חשש: מה יאמרו הבריות מעבר לים?… אחר־כך נוכחו… שאי לזאת – אפשר! אין פחד… הריצונו מכתבים מעיר לעיר: ליצמַנשטט, רח'… מספּר הבית… בגיטוֹ… הן נודע להם בחו“ל – ולא כלום… “אך חינם חששנו!…” קראו ראשי הרוצחים הגרמנים מחַדשי הגיטוֹ, לכתחילה מתוך חשש – מה יאמרו הם… והם – לא אמרו כלום! אכן, לא ידעתם אולי: בו ביום שהרגו בו את יהודי ליטא כולה, על ילדיה ועל נשיה ועל שאר עַם היהודים בה, כמו שנודע לכם על כל אחד מכם הנופל בחזית, בו ביום, בו ביום! אתם יודעים מכל חַלליכם במלחמה, בו ביום. הוי, לוּ נספּינו בשבעת מיליונינו במלחמה! ואתם מודיעים בכל פינות ארצותיכם ועריכם: כך וכך משלנו נפלו מידי האויב, כך וכך מאווירונינו לא שבוּ… בּהרג יהודי גליציה כולה, יהודי רוּסיה הלבנה כולה – לא ידעתם! כאשר הורגנו בחבל לוּבּלין ובלוּבּלין עצמה, כולנו – לא ידעתם! כאשר נערפנו ונהרגנו כולנו בכל הפלך, עם רב, עד אחד בנו, ובמיתות משונות, מטף ועד זקן – לא ידעתם… לאחר זמן של חדשים, לאחר שנה ויותר הוֹדעתם בראדיוֹ לכל באי עולם על מיליון יהודים, קרבּנות־חינם… לפני איזה ימים אמר לי חוֹמסקי, שמואל בנציון חוֹמסקי, יליד ארץ־ישראל, שהראדיוֹ הודיע על ארבעה מיליון יהודים שנהרגו ע”י הגרמנים בארצותם שוד… הוי, מתי תודיעו על כל השבעה, על כל שבעת המיליונים ויותר? אתמול האמנתי שהוֹרַג עם ישראל בשבעת מיליוניו, ואולם היום, אויה לי, נוספו עליהם קדושים, יום־יום מוסיפים להיהרג. גיאיות ההריגה לא בטלו עוד, נדונים למוות חדשים לבּקרים! מוּבלים ברכּבות, במסילות־הברזל, דרך גרמניה כּולה, יום־יום, מוציאים מתוך מערות ומתוך כל מקומות־מחבואים – מקוּדשים להריגה. זה לא בּוּלמוֹס של רצח אשר אחז בם בעם ההיטלרים (שם־גנאי שהולמם יותר אין) המנוּול, כבּוֹלמוֹס אשר אָחז (בהסתת גרמנים, כמובן) את “המאה השחורה” של הרוּסים בימים ההם והרגוּ (כטוב לבם ביין) כמה עשרות בעיר – וחסל. פג יינם של פורעים שיכורים, נאלמה לשונם־רעל של מסיתי ומדיחי המקום ההוא! אלה השרצים המאוּסים – איפה לא שרצו? איפה לא נפוֹץ סרחוֹנם? לא בּוֹלמוֹס הוא אצלם לגבּינוּ היום, בארצות שהרסו בוא שם… הם עושים בנו כּלה בחשבון, יום־יום מעבירים מן העולם יהודי עיר זאת, יהודי חבל זה, יהודי מדינה זו. היום יוּבלו למוות יהודים מרוּכּזים לתכלית זו בגיטוֹ. היום – שיירות היוצאות יום־יום מן הגיטוֹ לתחנות־עבודה שונות, היום – יהודים המתעלמים ברוֹבע הגויים, בבתי מכּירים אַריים (מתי מספר), יהודים במרתפים, בעליות גגות, יהודים חצאי מתים מחוֹסר לחם ומים – אשרי הגוֹועים בּמערות, ביערות, בכליות־האדמה, במשאוֹן… אין שכחה ואין פאה לפניהם, צבתים־צבתים הקימוּנוּ וערמות־ערמות בשדה צברונוּ ואכלונוּ חיים. הוֹרגנו… על אלה העוֹללות בקציר־עם נכרתות – מתי תודיעו בראדיוֹ? על שבעת מיליונים ומעלה! הוֹרגנו, כולנו הוֹרגנו… ועל פני שדה אירופה המלאה הרוגי עמי, המשתרע לפני, אני רואה אותך, חנה שלי, רעיתי הנשׂגבה, אַת שותקת גם לאחר אשר “נגזר עליך” על־ידי עם סחי ומאוּס, אַת שותקת כמו בחייך, זו שתיקתך המחַיה, המַפרה, אַת מרחפת על פני ההרוגים ואתך בנציון’לי ובנימין’לי, בני טיפוּחי, שתי עיני בראשי ולבי וכל בּי…. אם יחד יחד סַפתם? זו חלאת העמים, צוררי אלוהים וצוררי עם־אלוהים אלה, הן לא הפלו אתכם משאר בני עמכם, בהרגם אותם, הן לא הרגוּכם יחד. את האם לבד, את העלם לבד ואת הילד, הילד לבד… אלא אתם, קדוֹשי, קדושי בחיים ובמוות, לאחר שהוּמתם, אויה לי, מצאתם זה את זה. ושניכם – את הוֹרתכם. חנה, חנה שלי! אני רואה אתכם ושואל אתכם כָּלֶה וכָמה; אֵיכָה? אֵיכָה לקחוּכם מידי? אֵיכָה גזלוּכם? איכה הרגוּכם? אינכם מגידים לי… כאמכם אתם, אתם שותקים כמוה. היו כאמכם, שטובה היא ממני… כפלים לוּ טוב הייתי משהנני – איני דומה לה. היו כּאמכם. היא שותקת, אינה רוצה לומר לי… אינה רוצה להדאיבני… ואני, אני אַדאיבכם, אני אתאר לכם את אשר עבר עלי, את אשר ראיתי בעיני לאחר שהלכתם, שהוּלכתם, שהוּבלתם, לאחר שגזלוּכם ממני בם ברגעים שלא הייתי אתכם, שלא שמרתי עליכם… אני אספּר לכם את המוראוֹת מיום 5.9 שנת התש"ב, ברחוב מילא… רחוב מילא! מילא – בה נערמו, נגדדו שארית יהודי וארשה, למעלה ממאת אלף יהודים… נשמוֹתי שלוש! ארבע ארבע אַתֵּנה, שנשמתי אף היא כרוּכה, דבוּקה ומתרפּקת על אלו שלכן. אני אספּר לכם על רחוב מילא, ואם לא אספּר לכם אפילו שמץ קטן מרחוב מילא זו. לא משום שלא חפצתי, אלא משום שלא יכולתי. קצת משל גוי לוּ היה בי ולוּ משל גוי טוב, ולוּ משל יהודי שוחט עוף או בהמה… הם מתאַנים לנו, הגויים, על “השחיטה” ועל השוחט היהודי, שהוא מתאכזר… השוחט היהודי – תבוא עליו ברכה, שהוא אחד הוא בעיר, אחד השופך דם בעדנו, שמוֹנענו מבּוֹא בדמים, דמי עוף ובהמה. לא להנאתו הוא שוחט, להנאת עדתו, לחולים, ליולדות ולילדים. השוחט עצמו, הוא אם משחיטת חברו הוא אוכל ונהנה יותר. אצל הגויים – הכל שוחטין! אפילו הטובים שבהם, הטוב שבּגוֹיים, – מה הוא אומר למראה בּהמה ועוף? הרוֹג! – הוא אומר והוֹרגוֹ ורוֹצץ את ראשו. אני כרבּים אתי, בּרכתי בכל פעם שלא עשני “שוֹחט”… הוי, לוּ שוחט הייתי ולא סופר! אחד סופר נשארתי מכל אחי הסופרים והמשוררים שנהרגו עם שבעת מיליוני יהודים, עם העם כולו. נשארתי לבדי, לעת־עתה נשארתי.

חנה שלי הפּלאית, בנציונ’לי בן־נביאַי, בנימין לי שׂשׂוֹני – אני אספּר לכם על מילא, ואתם, נחמותי אף עתה, כאשר תחשו, החשוּ…

 

13.9.43    🔗

מה שנורא ביותר: יהודי שנשאר בין יחידים מעמוֹ בחיים, כלומר – שעודנו נשאר עם יחידים משבעת מיליון יהודים הרוּגים בחיים ורואה את רעל השקר הגדול הנמסך וחודר אל לב העמים – שקר מנקר עינים, שמסכּימים לו מבלי היכּלם, שמסכּימים לו העמים הנכנעים לעם הגרמני הרוצח. אין לו, לעם רוצח זה, בעלי־ברית הולכים עמו שכם אחד בקרב, אלא נכנעים, נרצעים לו מתוך אוֹנס, הלא הם רומניה, הונגריה, צרפת, סלוֹבאקים, חוֹרבּטים. יפּוֹניה, אם כי על־ידי הכרח אחר נכנעה לו, מתוך חשבון. היא מאמינה ורוצה, הוי כמה היא רוצה, לדחות עד כמה שאפשר את יום מפּלתה של גרמניה, שכל זמן שרוצחת־העמים הזאת מחזיקה מעמד, מתחזקת אף היא. משום כך אף היא אומרת קדוש יחד עם מקהלת [אומרי] כן כולם לכל תועבה אשר הגרמנים עושים. זה למעלה משנה שאיטליה נתעית על־ידי בּריוֹנה היא, שהיא כולה בחבליה, ובאי־כוח הרוצחים כמעט ששׂמוּ עליה מצור, עומדים ושומרים על גבּה: לא תנָצלי! אוחזים בה בגרגרתה: אתנו תפלי, אתנו שאוֹל תרדי! גרמניה זו שפּרעה כל מוּסר, פרצה כחיה כל גדר, שהרסה בו אל כל ארץ מבלי קרוֹא עליה מלחמה, רק מפּאת שאותה מדינה קטנה היא, רפת־כוח, לא תעור כוח להתקומם נגד מעשה אלימות ועושקי כוח, רק מפאת שאין סכּנה נשקפת לה מקרבּנה. צרפת כשהשלימה עם שונא רוצח זה שהשתער עליה בעקיפין, מצד מדינות קטנות שלא התבצרו דיָן, צרפת זו²⁵ שהכריחה העם הרוצח לא רק להיכּנע, אלא לבגוד בחרפּה בבעלי־בריתה – צרפת זו הרי היא בסדר, ואיטליה, שהנה בכל רע, לאחר שנלחמה עד איבּוד כּל, שעייפה זה כבר, ששימשה רק תריס לעם־רוצחים זה – אומרת באפיסות כוחותיה – די! – הרים “הקוֹזק” הנגזל הזה קול־זוועה… שוֹמוּ שמים! מה שנורא ביותר – ומקהלת עבדיו אף היא הרימה קול: על ירידה זו במוּסרן של אנגליה ואמריקה, שאינן מַפלות באמצעים כדי להצר ולהתגבּר על הצד שכנגד… ואני, לא משום שנדהמתי על התגר שבני עוולה ועבדים קוראים על טובים ונכוחים מהם… – מה שנורא ביותר, שאלה הטובים והנכוחים, כביכול, במה שנוגע להרג עמי, הרג שבעת מיליונים נפש, לא יאמינו. לא יאמינו שהכין עם־היטלר מַטבח וטבח שבעת מיליון איש מישראל. לא יאמינו, ונורא מזה: יעשו את עצמם כאילו הם מאמינים לשקר הגדול שהעם המזוּהם הזה השתמש בו כל שנות המלחמה גם לגבּיהם: “לא הרגנו את היהודים. היהודים מתו בדרך אל מחנות־הריכוז שהוֹבלנוּ לשם. שנגזר עליהם כך… מתו מחמת שחלשים הם, עם חַלש ורפה־כוח, כלום ידענו שאין כוחם אִתם עד כדי כך?” את הדברים האלה קראתי בעתון הגרמנים לאחר שהרגו למעלה משלושת רבעי עם ישראל בארצות אירופּה. הכינו את דברי השקר הנוראים האלה בשביל העמים הנלחמים אִתם. בתור תירוץ, אמתלא, הצדקת נפשם? למה להם זה?… העמים לא יבקשו חשבון, לא יתבעו את עלבּוֹננוּ, גם אם יהיו בין היהודים אשר מעבר לימים אנשי לב עם קנאת ה' צבאות בתוך לבם, אנשים ראויים להיקרא בשם יהודים אשר יאמרו להינקם מאת החיה הגרמנית, צרעת העמים כולם, לא תתן להם אנגליה, אמריקה לא תתן, הלוואי שאשקר. הם יעשו עצמם כאילו הם מאמינים למתועבים האלה שהשקר יסודם. הן זה האידיוט הגדוֹל והנורא, בא־כוח עם מצורע בנפש זה (מעולם לא עמד בראש עם־רוצחים זה חדל־אישים מתאים לו כמוהו), הגראפוֹמן המכוֹער הזה כתב גלוי: מצווה לשקר, לסובב בכחש כשאנו מתכּוונים לרעת היהודים. מה שנורא ביותר: הם יעשו זאת, אנגליה ואמריקה, את החקירה והדרישה לפנים, ע"י יהודים. ימצאו יהודים כאלה אשר יכסו על דם שבעה מיליונים יהודים אשר הוּמתו: אנשים, נשים וטף, כאותם עוכרי עמם, כאחי הרברט סמואל הבוגד ואבי יועצו של רוזוולט, ציר אמריקה בתורכיה, שונא עמו ודורש רעתו. רבים הם מעבר לימים “יהודים” מן המין הזה, יהודים נכרים, מתנכּרים להם ברוחם ובכל ישוּתם, יהודים אשר ימכרו אותנו. הם מכרו את עמם בחיים, הם ימכּרוּהו לאחר היהרגוֹ. ואולם אני והמעטים – אחד מעיר ושנַים במדינה – שמַתנו אף אנו, יותר מתנוּ מאשר אנו חיים, כל היהודים אשר חיו אתי, שהיו חיים אתי, כל מיליוני הילדים הרכּים, האצילים, עם האצילוּת היהודית בתוך עיניהם, מיליוני העינים שילמו בעד פיהם המתנכּר לעצמם, כבר אינם, אינם. אני – גוש אדמה אני, חרב! את פרחַי אשר שׂגשׂגוּ בערוּגתי עקרו עם השורש מכליותי יחד עם כל ילדי ישראל, הרגום, ניפּצום אל סלעים. את כל חברַי הסופרים והמשוררים הרגו… מאה המסוּנים מנוּולים, אלף האופּטמנים מזוהמי נפש ושוטים בעד רגע אחד של חייהם. אני גוש אדמה. קול דמי שבעת מיליונים צועקים מתוכי, קול דמי עמי כולם צועקים אל חלל העולם הריק והרע. יוֹמי, ואם לוויטל באתי באורח פלא, מהו? אחרי ליל חתחתים אני קם בבוקר ושבעת מיליונים אחים מומתים באין קבר, אינם קמים אתי. ארור האיש אשר יכס על טיפת־דם אחת משל יהודי אחד ולוּ גם ילד קטן אשר לא ידע ברגע שנוּפּץ ראשו אל אבנים שהוא נרצח ומת. ארור היהודי אשר לא יֵשַם לשֵמַע על דבר מוֹת רצח של עם כולו, אשר לא יחקור את אופן הריגת כל אחד משבעת מיליוני אֶחיו, אשר לא יחפוץ, אשר לא יחלום, אשר לא יהגה תמיד על נקמת דם אחים, קדושים, דם שבעת מיליונים נפש בישראל. ארור היהודי אשר לא ינקום במעשה בהיות לאל ידו. כל גרמני – בן־מוות הוא, ידי כל גרמני מלוכלכות בדם יהודי, בדם ילד או זקן, או אשה. ילדי הגרמנים שלא הרגו עוד ביהודים, גדלים לשם זה, מחונכים לזה, מקודשים לזה על־ידי הורים רוצחים, מורים רוצחים. ארור היהודי אשר לא יהרגם באִבּם בהיות לאל ידו. וארור, ארור כל איש מעַם אחר אשר יעמוד לשטן ליהודי, אשר יפריע בעד גואל הדם הטהור והקדוש מנקוֹם דם שבעת מיליוני אֶחיו אשר הרג העם הגרמני אך ורק משום שהאמין שאנחנו הפקר, שדמנו הפקר, שעלינו אין צריכים ליתן את הדין. יהיה בן העם האחר אשר יהיה למפגע לנו לנקום דם עַם כולו אשר שפך עם־גרמניה המתועב, יהיה כגרמני גם הוא מוחרם ומנודה מכל העולמות ועד סוף כל הדורות!

אני מקלל את כל אלה הקרויים יהודים אשר יעברו על אָבדן שבעת מיליון הטובים, הנכוֹחים שבהם באירופה, לסדר־יומם המאוס. אני מקללם משום שאין ביכולתי להרגם. לוּ אלהים אני ולא צוויתי להם את החיים. אך דבר אחד אני ירא ואיני רוצה, איני רוצה! איני רוצה! שישתו את כוסנו אנו, שייהָרגו באמריקה וביתר חלקי העולם על־ידי רוצחים מתועבים, על־ידי חלאת המין האנושי… גרמנים ודומה למצורעים אלה. שום פושע בישראל, ויהי חטאו צועק לשמים, אל־נא יירָצח באותה אכזריות גרמנית כמו שנרצח בה כל ילד משבעת מיליוני יהודים בבית־מדרשם הגדול באירופה שחרב.

 

ערב היום של יום־מילא    🔗

סוף קיץ ארוך כנצח, כמוות, המוות, סוף הקיץ של התש“ב. הרחובות בגיטו ריקים כבר זה ימים, זה שבועות, מאדם. רחובות שוממים. רוב יושביהם נמחקו כבר מן החיים. אתה עובר, אתה מתגנב לעבור מן הנובוליפיה (בין סמוטשה וקרמליצקה), חלק רחוב בתי־החרושת (שאָפים) של שוּלץ ושותפו, אל קרן זמנהוף, גנשה. שם הוקמה חומה לכל אורך רחוב גנשה. משער החומה בקצה זמנהוף וגנשה מתחיל הגיטו המצומצם, עם שארית יהודי וארשה, גיטו ארעי, גיטו־לא־גיטו… אתה מתגנב ויוצא מנובוליפיה לעבר סמוטשה או לעבר קרמליצקה, תוהה קצת ומתכוון ללכת אל נובוליפקי ומשם לזמנהוף, הנך הולך מתוך החלטה: יהיה מה שיהיה… ובעברך, כך מבלי משים, עם הפתקא מן השאָפּ בידך, בכיס, פתקא זו אינה ולא כלום, יותר טוב שלא יפגע בך אחד משמונים מיליונים הרוצחים… בעברך כה אתה רואה בעין ובחוש, בחוש, שיושבי הרחובות הללו כבר אינם בחיים… ואתה – רק ממחבואך ראיתם, שהובילום למוות. לא ראית אותם בהיהרגם ע”י גרמנים, ואולם בעברך ברחובות הנשמים האלה אתה רואה בחוש שיושביהם כבר אינם בחיים, שכבר נהרגו כל משפחות הדירות הללו, שלכך הוציאון, על זקניהן נהרגו ועל ילדיהן. הנה חלונות הבתים הפונים החוצה פתוחים, הווילונות נעים ברוח, כך הוא מראה הדירות שבעליהן עזבון לשעה קלה – שלא סגרו את החלונות… ואולם המשפחות לא שבו, לא שב אף אחד מהן, שיצאו את הדירות פתאום, שאילצוּם לעזבן במשך רגע, גם את ארון־הבגדים לא פתחו, ואולי פתחו, אלא שלא הספיקו להוציא משם לא חלוק, לא בגד, לא פת מן המזנון, כהיותם בבית יצאו ולא שבו ולא ישובו עוד לעולם. החלונות שבורים, פה ושם חסרות שמשות באשנבים. רסיסי הזכוכית הנם הם על המדרכה, זה ימים, זה שבועות שהם על המדרכה ואין מפנה אותם. מכל שער בית־חומה הפתוח לרווחה נשקפת ערימה גדולה של אשפה וגלי נוצות שכבדו בבליל האבק כשלג בהפשרתו. נוצות ואינן נישאות ברוח… אלה ערימות האשפה והזוהמה היו גָאות בכל חצר עם הקיא ועם הצואה במשך שנה, שנתיים עוד טרם שהוצאו יושבי החומות להורג. ראינו בעליל שהאשפתות הללו גזירה הן שיצאה מלפני הגרמנים להעכיר את רוח גרי הרובע היהודי ולכלוֹתם במגפה. למה הן האשפות הנוראות עתה? הן אין עוד כאן את מי להציק ועל מי למאס את החיים. למה הן האשפות? אלה ערימות הספרים? ספריות! כנצרים נתעבים הושלכו מכל בית. ספריות בכריכות מהודרות מתגלגלות חמרים חמרים בכל פתח־עינים, ספרים כהרוגים, פניהם למטה וכריכתם מוּזהבה ומגואלה למעלה… עברתי עליהם, ובעברי התבוננתי אליהם – אוי לי! זה אני, אני מתגולל כאן ברחוב השומם הזה. הרימותי את הספר, הסתכלתי בו, הפכתי בדפיו, זכרתי נשכחות. שורות אחד הדפּים והחָלָק, זה החָלָק בין השורות, הילכו עלי אימים… היו ימים ואני הייתי כה תם וכה צחקתי, ידעתי צחוק. קור עבר בי והשלכתיו, השלכתיו מידי אל ערימת הספרים: לא טוב מפּרץ אתה, משלום־עליכם, מבּיאליק. גם הם הציצו בי מגל “השמות”. לא טוב אני מהם, ואם טוב, טוב להם ממני. ואני עדיין חי אנוכי, באין חנה אתי, באין בנציון ובנימין ובאין עַמי, עַמי, עַמי!… עמי! פראי הגרמנים – אך הרסו אל פולניה, התחילו לקצץ בנו, המיתוּנוּ לסירוגין, היום כאן, ביום המחרת התם, עינוּנוּ בכל מיני פורענויות ואַכזרוּיות, שרוצחים בטבע־ברייתם יכולים להמציא. משסגרו עלינו את הגיטאות התחיל ארור העמים לאַבּדנו, להעבירנו מן העולם על־פי תכנית.

 

15.9.43    🔗

עוד בטרם העמיסם אותנו בעגלות־משא של פחם גדולות, רתומות לסוסים צנומים, שהובילונו בם לטבח, מתנו בגיטו שלוש מאות ויותר ביום, בכל יום. כל מחלה וכל מגיפה עשתה בנו שמות. על כולן הפּיל בנו חללים הרעב. זה עַם החמס, הוא קבע לאדם מישראל ארבעה־עשר דיקוֹ לחם־קיבר ליום. וקומץ הצדקה והעזרה העצמית לא השביע את הארי, את אריאל, את עמי, כחצי מיליון יהודים… (הרשלי, המשורר העממי המצוין, ועוד כמה מחבריו, חרפּת־הרעב היא שעמדה להם בזמנה והמיתתם). התגוללנו מתים על מדרכות ומרצפות הרחובות, נכשלנו בם בעברנו עליהם. המתים – כל עוד נשמתם בם, בהיותם גוססים בחוצות עיר, היו יושבים לאורך המדרכה, נלחצים בּגבּם לחומה, מצטמצמים, מכווצים רגליהם תחתם, פּושטים יד כהה, ממללים בעינים כהות מבלי דבּר דבר עוד… משנפחה נשמתם היו משתרעים ומסתרחים בפישוט ידים ורגלים על פני רוחב כל המדרכה. סר פחד שֶרינסקי, ראש המשטרה היהודית, המשומד וצורר־היהודים, מעליהם. המוות לא כיהה בם. השתרעו! השתרבּבו ככל אוות־נפשכם, כחושי כפן ונפוּחי רעב! החיים בעברם יטו לכתחילה ביראת־כבוד והכנעה קצת הצדה, ואם ידרוך מישהו מפאת הצפיפות על המדרכה על כף־ידכם – לא יכאב לכם; רק זה אשר ידרוך על קצה־אצבעכם יקפוץ כנשוך נחש, יצעק בכאבוֹ… אני, אני צעקתי במכאובי הגדולים כשדרכתי על כף־רגל בר־מינן, ברחוב לֶשנוֹ, למעלה קצת מקרן קרמליצקה, על־יד הכנסיה הנוצרית. שׂבעתי, כנראה. גם נגע הצרעת הגרמנית איננה נראית ברחוב, ורכבתי בערבות, מבלי אשר אראה את הנעשה עלי ארץ… ואדרוך על כף־יד בר־מינן. הייתי אחרי איזה ימים בבית־הקברות של היהודים בווארשה וראיתי בהיקבר שלוש־מאות יהודים ומעלה בבור גדול אחד. לבי היה בי אבן, עיני – זכוכית. עמדתי קצת מרחוק, על־כן לא נטלני הנער הקבּרן על זרועו החזקה, הרגילה עם המתים ולא השליכני עם שאר המתים הבּוֹרה. גם בגדי שהייתי לבוש – הם העידו בי שלא באה עוד שעתי… כל המתים שהושלכו לעיני הבּוֹרה ערטילאין היו, לא תכריכים על בשרם המת. ערומים הושלכו לבּוֹר כביום היוולדם… כן, היה יום אשר המתים הללו נולדו, גחו בצעקת חיים מרחם אֵם בחבלי־לידה, ונתנו תקווה ליולדת ולאבי המשפחה. לא, לא היה לבי כולו אבן, גם עיני רוּטבה, רוּטבה, אך לא באה דמעה, גם לא אד הוֹעל, להיפך: הוסר איזה לוט מעל עיני, בפעם ראשונה בימי חיי הבלי, הבלי! הבלי! וסר מעל עיני לוט של איזה שכרון ונגלה, נתגלה לי כל הבל־ההבלים הגדול והנורא, הבל־הבלים קהה וללא תוחלת, אפס ללא ראשית וללא אחרית. ואתחלחל עד מאוד בי. אז אחוש מפלט לי, אז אדבּק בארשת פני בר־מינן ערטילא אחד, ארשת נוחה, מרגיעה, ארשת פני יהודי, בן־מלכים ונביאים צעיר, מזֵה רעב, אומרת: סלחתי… ארשת פני יהודי מת השיבתני לחיים, דבקתי בה וניצלתי… נחתם בי אבלה החם, החי, רב הסליחה. זה האבל, צער־העולמים, ספוג רחמים וחסד מיוחד נחתם בי וכאילו אחזני בציצית ראש והוציאני מנבכי האפס, מתוך הבל ההבלים בו מעדתי… ניצלתי לזמן־מה, שבתי אל אשתי, אל שלושת בני. חנה עוד היתה אז אתי, גם בנציון, גם בנימינ’לי, גם ידידי אשר יקר לי מאוד, ז’ק לוי, הליריקן, עם שלהבת האש העצורה בו, ואם היא פורצת לרגעים. חנה שלי, רעיתי המחרישה והמרחמת מתוך שתיקתה הנפלאה – היא הכירה בי, אם כי החרשתי גם אני, הכירה באבל־העולמים שנחתם בי לנצח… אני האמנתי: זה האבל כאמונה נחתם בי, בתהום נפשי, לכל ימי חיי, האמנתי – עד בוא היום אשר הובלו, על־ידי מארת עמים, חנה ושני בני אִתה! עם האֵם! ואחרי יומיים אחי דוב, אחי מחמל נפשי ונפשות ביתו הוא, ונפשות בית משה אחי ז"ל, שטבע לאָשרו במים, לפני הֵהָרֵג עַמו, על ילדיו ואשתו. שנה לפני פרוץ מלחמת הדמים הלך לעולמו. אשריהו! נלקח מעלי גם הוא, ז’ק לוי, הטוב, הנאמן, עם כל חברי הסופרים, המשוררים והעתונאים, משפחת האצילים והנעלים בישראל… אלחנן צייטלין הצעיר ממני, הוא מת, בעינויים קשים מת בחוג משפחתו הקטנה, ואולם לא מת האיש הנחמד הזה! לא מת אף אחד מישראל בימי התועבה של היטלר, קללת הבריאה, ובא־כוחו של העולם שאינו־יהודי. לא מת משנת 1939, מאחד לחודש התשיעי, אף יהודי אחד – רק נהרגו, נהרגו, נהרגנו כולנו! לולא הצר והאויב הזומם לנו ועושה זממו בנו בראש גלי לא מַתנוּ. רק זקנים בנו, שבעי ימים ועושי טוב וחולים מסוּכנים מספר היו נאספים אל עמם, בביתם,־ועל מיטתם־דווי, במסיבת בני משפחה נעצבים… האח! אידיליה! זאת אידילית־המוות – לא לנו היא!… עד בוא ימי המצור (בּלוֹקאַדה) הראשונים על גרי בתי־חומה בגיטו – האמנתי: זה אבל־התמיד אשר נחתם בי – בבית־הקברות, בהיות הרעב בגיטו, האמנתי: זה האֵבל ילווני עדי קבר. והנה באו ימי המצור והחטיפה למוות של מתועבי גויים. כן, באו ימי הובלת עמי כולו לטבח. ואחרי תקופת חדשיים של המצור הראשון בא הוא, יום החמישי לחודש ספּטמבר, יום מילא, הוא בא ופג, פּג האבל! והאפס, אותו האפס, אותו הבל־הבלים אשר יראתי שת עלי, שת עלי… וארשת פני מת יהודי סולחת לא נחתמה בי. גם חנה, מיטב חלומותי בצורת בת־אדם, לא היתה עוד אתי, גם בנַי השניים, לא בנציון ולא בנימין, אף הם לא היו עוד אתי – שת עלי הבל־הבלים ללא ראשית וללא אחרית. בא יום מילא, יום ועל[ת]ה בו לגרדום שארית עמי הגדול והנשגב, שארית עם־אלוהים על אדמות, יתר הפּליטה על אדמת אירופּה, בא יום מילא.

 

16.9.43    🔗

ברביעי לספּטמבר, היום שלפני יום מילא, יום כימים שקדמו לו, היה יום מצור והובלת יהודים חטופים, מוּרדים מעליות־גגות ונסחבים ממרתפים, אל מגרש ההפיכה. מצוֹרים (בלוֹקאַדות) אלה לא פסקו זה חדשיים, יום־יום, יום־יום. הרחובות נתרוקנו כבר מאדם מישראל, כל בית בהם, כל בית־חומה מן המסד עד הטפחות של הגג. שורות בתי־חומה, אלה כלפי אלה, עמדו ריקים בשמש. הרחובות היו שוממים מכל חי. לא היו כבר אלה רחובות הגיטו, רחובות “פּראים” קראו להם, הרחובות שבין נובוליפּיה (מקרן קרמליצקה עד קרן סמוטשה, תחום העובדים בבתי־החרושת, השאָפּים, של “שוּלץ ושותפו”, עד קרן הגיטו המצומצם גנשה־זמנהוף. רחובות־פראים אלה אסורים היו לנו ולגויים. במשך שבועות שלמים לא ידענו, לא שמענו דבר מהנעשה, מהמתרחש בגיטו, בין השארית העלובה של יהודי וארשה. לא עבר ברחובות־הפראים איש, מלבד איזה רוצח מתּמם, איזה דתן, איזה אבירם, עם כובע־שוטרים יהודי בראשו, שעבר בה באיזה שליחות… ובעברם יחידים – והד קול פעמיהם אימה מסוף הרחוב הריקה ועד סופה. כל צעד והדו המתגלגל בחללה הֵעיר בּלָהָה. אך הנה מוּבלת מקרן לשנוֹ לקרמליצקה, בכיווּן נובוליפּקי, חבורה של יהודים… אהה! לוּ הוּבלה החבורה מנובוליפּקי ללשנוֹ – היינו סבורים: למקום־עבודה מעֵבר לגיטו מוליכים אותם…. ואולם – הם מלֶשנו נכנסו אל הקרמליצקה והלאה. דתן ואבירם מימינם הם ומשמאלם, ואיש הס.ס. הוא מן הצד מלַוָם… כבר אנו יודעים לאן הם מוּבלים… הם מובלים למוות. מאַין היא חבורת־יהודים זו? נשים, גברים, טף… איפה צדוּם? איפה דיגוּם? מהיכן העלוּם? הנה יש ביניהם אחד… ידוע לי… כן, הלא זה רובינשטיין! וזה – מלודז', הוא את שמו לא אדע ואולם פניו, אלה הפנים ידועים לי… ציוני הוא… לא! הוא בּונדאי. הוי אחי, אחי. אני בחרכי קני עץ השער שהוקם לרחבה של נובוליפּיה מציץ. השער חוצה אותי מקרמליצקה. היא עברה כבר, החבורה. ושומרי התעשיה (ווערקשוּטץ, בחורים ממונים על השאָפּים לשמרם, מין שוטר יהודי, מנוּול ומתוֹעב כמוהו) פותחים פשפש בשער. אני מראה כרטיס ירוק קטן מצומד לדש בגדי, סימן שאני טרוד בשאפּ… ויוצא לקרמליצקה השוממה. החבורה עוד נראית. היא הולכת בסך, בסך… חבורה גדולה ואין הקול נשמע… אני פונה לימין, אל בית־החוֹמה הראשון על קרמליצקה 9 בכיווּן ללשנוֹ, מתאמץ אני שלא לטופף בסוּליוֹת נעלי – והד צעדי הקלים צועק עד לב השמים, ועד אוזן הגרמנים כולם על פני העולם. עוד כמה צעדים – קרמליצקה תשעה! בית־חומה אחד ולא יותר, אך קרמליצקה היא, הרחוב המסוּכנה ביותר, הרחוב המוכנה תמיד לפורענות, מסוכנה בהיותה רוגשת והומה לפני חודשים מרבבות יהודים שעברו בה ונורו בה. המעבר היחידי מן הגיטו הקטן לשאר רחובות הגיטו, מסוכנה היתה בצפיפותה ומסוכנה עתה בשוֹממוּתה. בית־החומה הראשון בה, לא ל“שוּלץ ושותפו” הוא שייך, כי אם לטֶבֶּנס, גרמני, מנצח על שאָפּים אחרים. קרמליצקה תשעה – בית־דירות לפועלי טבּנס, שם היה מרתף, בשממה זו דווקא! הלכתי חיש־חיש ונעלמתי בשער. הרגיש בי הצעיר ליכטנשטיין הממונה על השער ופתָחו: ישנם? כן, גם ג’וּזשיק, גם גיטרמן, אובּפאַל ועוד… תרד למרתף. יש אתך נר? עוד המצור נמשך… אצל אֶשמיאַן (גרמני בעל־שאָפּים שמתבטלים היום), כמדומני…

ירדתי למרתף, למה ירדתי למרתף? בני הלך באותו יום אל השאָפּ. בתי־העבודה של שולץ היו בימים הקצרים ההם מנוס לא גרוע מן המרתף. אני ובני יחד, יצאנו בבוקר אותו יום מן הבית, הוא אל השאָפּ, שהיו לו שם כמה חברים, ואני לקרמליצקה, שהיו לי שם בני־אדם קרובים לי ואומללים כמוני. גוּזשיק! כמה שונים אנחנו, האומללים המעטים שנשארנו ערירים. אני נזכרתי פעם אחת, בשבתי אתו במרתף, בבנוֹ, בן השתים־עשרה, ופרץ בבכי, והתחנן, התחנן מלפני: “אַל תפרש בשמם…” ואני – חנה! חנה! חנה! ובנציון! בנציקל יקירי! מחמדי! מחמל נפשי! ויאָמקל, יאָם! יאָמעלע שאהבתי! ושוב – חנה’לי שלי הנפלאה, איני שָׂבֵעַ את שמותיכם! שאינם שמות, אלא אתם: חנה, ובנציקל ויאָמעלע הנכם, כה אדמֶה את כולכם, כה אשווה את פניכם, כה אתרפק עליכם החמים, המאירים, הרכים – ואיני בוכה, איני בוכה. רק עתה, בכתבי, השעה מאוחרת בלילה, שאיני ישן באלה הלילות, אני רוצה לבכות, ואם מציתי דמעה – וחנה ובנציון ובנימין בה בזעירה, בבּהירה, משתקפים בה עם עמי כולו… אַל תבקשום בטרבּלינקי ובאדמות אחרות – שלא תמצאו מהם שם זכר. בדמעתי הקטנה בּקשוה… גוּזשיק אינו רוצה לבכות, הוא רוצה לנקום ואינו מדבּר גם בזה, ואני, אני גם לבכות וגם לנקום אני חפץ, ואני מגיד זאת תמיד לעצמי ולקרוב לי. כל עולם האנשים, כל העמים קרובים לי… רק אלה שמונים מיליוני הרוצחים – כתבתי הרוצחים ומחקתי וכתבתי במקום רוצחים – גרמנים, שגרמנים מתועבים יותר, מאוסים יותר, משחתים יותר מרוצחים… לא נשאיר בם איש! הוי, אל אלוהי הרוחוֹת הגדול, אלוהי כל חי, עזרני להרוג בהם את האחרון… לא הם, לא העמים כולם, להם לא אָשמו עד כדי כך. להיפך, הם העמים, הטובים שבהם, הם עמדו על דמנו, על דם ילדינו השפוך קבל השמים, לנוכח השמש, לעיני כל. הגרמנים קלקלוּם, נסכו בם את רעלם, את צמאון הדם המתועב, לימדוּם כל תועבה. לא תהיה זאת נקמתנו־צדק אם ינקמו רק הם בעדנו. אנחנו מלב רצוץ ושבור בנו, מלב מר ואומלל, נתנקם. לא נחפשם בגפּנו. שבעת מיליוני נפש מישראל, אנשים, נשים וטף ילווּנוּ, ילווּ את כל אחד ממתי המספּר שנשארו בחיים, בצאת האחד לעשות נקמות בו, בעם רוצח ואַשמדאי זה.

ירדתי למרתף… אותו היום הנורא, יום ארבעה לחודש התשיעי ש' התש"ב. הוא בא לעולם עם שמש כיום שקדם לו, שהיה נורא כמוהו: עם שמש ועם מצוֹר החל ועם חבוּרות מובלות למוות, כביום אתמול ושלשום, אך היה נורא יותר מיום אתמול, כל יום חדש היה נורא יותר. אהה, מי מילל לנו שיום המחרת… הה, למה לא מתי, לא מתנו כולנו ביום שלפניו, כה לשכב למעצבה ולא ליקוץ לחרפּת עולם ולכלימה ניצחת. אבוי לנו שהקיצוֹנוּ וקמנו וראינו את יום המחרת, את יום מילא…

ירדתי עקלקלות וחתחתים למרתף. מי שהוא הצית גפרור. זה היה גוּזשיק. חייכתי לו בבושתי. זה למעלה משנה שאני מחייך לו, לעומת כל איש טוב מתוך בושת… עמי, עמי נהרג לעינַי על־ידי חית־אדם ואני מתבייש. חייכתי לו לגוּזשיק, איש טוב הוא. הוא אף הוא מחייך לי בכל פעם באלה הימים. באלה הימים, ימי מוות בלי הפסק לכל עם ישראל בווארשה, הוא מחייך לי אף הוא קצת מבוייש… כמוני אני… באלה הימים, כששני יהודים נפגשים במרתף – או שהם פורצים בבכי או שהם מחייכים זה לזה… בּכוּ או חַייכוּ תמרורים, אך אַל תעלו לעלית־גג ועל²⁶ תזדמנו למרתף אחד שוממים, מוכי תמהון וזרים מוזרים ועד דכא בהאי שעתא… ספיקת כף מתוך דמעות וחיוּך מבוּייש – היינו הך הם באלה הימים, זה האחרון עוד יכבּיד, וביחד עם זה ירחמנו. חייך לי, רחמני. ישבתי על ידו, נלחצתי אליו, הגפרור שהצתי הוא כבה, ועלטה כיסתנו. מה טוב שכבה הגפרור… אחרי החיוך אפשר להוריד בחשאי בתוך החשכה גם דמעה…

לאחר שעה קלה התחיל מי שהוא דובר אלי. נפניתי לימין ואולם הקול נשנה אלי מצד שמאל, לכתחילה בא אלי משמאל… תעלולי החושך הם. זה היה גיטרמן… לאחר ארבעה חדשים נורה ונפל שדוּד על מפתן ביתו בבוקר השכם ע"י הרוצחים, שהתחילו באותו יום, יום 18 ליאנואר ש' 1943, לפרוש את מצוֹרי ומצוֹדי הסוף על שארית הפליטה של יהודי וארשה. “הבּט נכחך וּראֵה” – לחש לי גיטרמן – “מה אתה רואה?” – “איני רואה כלום!” – “ואני, משהו אני רואה… ראשית אור־לא־אור אני רואה… אף אתה הבּט, בעקשנוּת, בעקשנוּת!…” לחש לי גיטרמן. נתתי עיני במלפני ואראה אמנם, לא זכרון אור, אלא צל צלו של אבק היוּלי הדומה לו, והוא מסתנן מאי מזה… מנובוליפּיה הוא בא, מגע לא־מגע, שמועה רחוקה של יום בהיר ברחוב נובוליפּיה. נכנסנו לכאן מקרמליצקה 9, אך הצוהר הסתום בחומה מלפנינו, אל נובוליפּיה הוא יוצא… שם יום, יום בהיר בשחקים.

“יש אתי נר!” לחשתי. “הרשוני ואדליקוֹ…” לו גם היה הצוהר הסתום פתוח ולא ירָאה אור הנץ בחוץ, שהוא בטל ברבּוֹא רבבות. הדלקתי את הנר והתחרטתי. למה האירותי את הכלימה ואת הכאב הנעכר ואת האווירה שלאחר יאוש? זאת הכלימה, וזה הכאב – הן הם יושבים בנו בלומים וכבושים מבפנים, בתהום נפשנו הם נערמים למעצבה, עלבונות על גבי עלבונות שנתקשו ונתאַבּנו בנו סלע! מלפני אלפי שנים, מקדמת דנא, עם קרום עינויים חי וצוֹוח מיום אחרון, מיום ארבעה לחודש התשיעי שנת 1943. לא יום חבלים אחד מימות־קדומים, לא שעה אחת מחרפת ימי־ביניים ולא רגע של תעלולי והתעללות פריצי חית האדם מתקופת זמנים אחרונים בנו ילכו לבטלה, לא יאבדו בתוכנו ללא זכר, לא ימָחו בנו. נכבשו ונחתמו בקרקע נפשנו עם מעשי־התועבה של הרע, של המתועב בעמים מאלה הימים, מן היום האחרון, של יום שבת זה שאנו יושבים פה חשאים במרתף. ממעל למרתף הוֹיה התועבה הגדולה, שערורית חית האדם לעיני השמש החצופה. ממעל למרתף מוחים אותנו מתחת שמי אירופה. לא היטלר הוא המעוּפש, לא הוא הגולם נלוש סחי צוֹאת האדם, רק העמים כולם. למראית־עין הם נצים אתו, נלחמים בו. הם, הם הסיתוהו בנו… עזרו לו בראשית מזימות־הכליה עלינו. בה בשעה שנתאו הפתאים והמקולקלים בערביאים בא“י לשווא, על־ידי מרגלים־רוצחים גרמנים, שליחי לא־איש היטלר והשארלאטאן מוּסוֹליני, לא נתנו האנגלים הממונים על א”י לספינה (לספינות) עם נודדים מישראל, עם צעירים מיהודה שחתרו בה ליהודה, אשר ששוּ אליה לחוננה לעבדה – לא נתנו לספינה לקרב אל חופי הארץ. סבבה הספינה בימים, על כל מים תעתה, סחוֹר־סחוֹר לכל ארץ. לעיני אנגלים השליכו בנים ובנות מישראל את עצמם לתוך גלי יום זדונים. לעיני אנגלים איבדו את עצמם לדעת בני העם העתיק, אדוני הארץ מלפנים, בני עם יותר, אשר יצר שם, אשר ברא שם עולמות ואת אלוהים ברא שם למענם והם בלי הקשיחו, הכבידו לבם, שיחתוּ רחמיהם בו. ועתה ועתה, גם עתה הם עומדים עם בעלי־בריתם על דמינו, רואים שאננים באָבדננו, שלא לצורך טובתם. אנגליה! אם חשבון הוא – חשבון מוּטעה הוא אצלך!… הוי, לוּ בשדות־המלחמה, על פני החזית מתנו, כולנו, על ילדינו, יאָמעלע שלי, צָהָלתי, בן אחת־עשרה היית כשהובילוּך ביום 14 לחודש אוגוסט עם אמך ועם אחיך הגדול ממך לטרבלינקי או לסביבלות לוּבּלין להיות מוּמת. הוי, לוּ על מרוֹמי שדה־קטל הרגוּך יחד עם מוּמתֵי טמאים גרמנים. לוּ מת ולא הָפשטת ביחד עם מיליונים אחיך, גדולים וקטנים ממך, בגדיהם ולבניכם מעל מערוּמיכם, לו לט חנקוּכם במקומות הריגה באולמים שנבנו לתכלית זו, בתוך מכונות מוכנות לכם לכתחילה, שחיכו לכם… קהילות, קהילות, מיליונים מיליונים מוּמתים בהבל קודח… הוי, לוּ על מרוֹמי־שדה מתנו עם רשעי, עם מגוּני אדם, עם גרמנים יחד, ולא נחבּאנו כאן במרתפים: אמות וילדים רכים, נשים עם תינוקות המחשים בחיק אמוֹתם. כמה נורא הוא כשתינוקות צועקים בחיק אמוֹת במרתף, ואולם בשעה שתינוקות מחשים, מתאַפּקים לחשות בחיק אמוֹת הרי זה נורא יותר. כאמוֹתם הם, כאמוֹתם נעוות אימה, כגברים אנשי מעשה לפני כמה ימים, מלאי מרץ, בעלי מעוּף, דמיון ומחשבה, עושים ומעשים – הנה נאלמו כאן אתי במרתף, נאלמו דומיה… פני גוּזשיק – פניו מופנים הצדה, גיטרמן כבש ראשו בכפות ידיו ומרפקיו נעוצים בברכיו. התביישו שני אישי הדז’וינט אותה הבּוּשה שהתביישתי אני. הכרתים בשנות המלחמה האחרונות בווארשה המסוּגרת… למה זה התביישו? לוּ ספקו כפיים כאלה הנשים ביַרכתי המרתף והבינותי… לספוק כּף ומרוֹט באלם־פּה שׂער הראש כזו בזווית – הריני מבין, ואולם הרוב, הרוב, ובתוכו גם אני, מתביישים אנו זה בפני זה… למה? אם חרפה היא היות בכל רע? היות אומלל? היות נידון בלית דין ובלית דיין למוות? אם חרפה היא להסתתר באין־אונים מפני עם שודד בליעל, עם נשים ועם תינוקות במרתף? לכל הרוחות שבעולם! יתביישו הם, העמים כולם, אלה שחרחרו בנו, שהסיתו בנו, שתמכו בסתר בחלאת המין האנושי, ששׂכרו עליו את הגרמנים את עם־היטלר. אמנם הוא חוטא גם להם, לאשר טיפּחוּהוּ, ואולם על כל פשעיו תכסה שנאתוֹ־חינם לנו. אם אין הוא מתרצה להם, לאדוניו העמים, בהרגוֹ אותנו, בכלותו אותנו עד אחד? יתביישו הם, העומדים על דמינו, ואַל אתבייש אני. את ראשי כבד־יגוֹנים ואת עיני דמעה אשׂא עָל, ועלבון ימים רבים ודורות שנצטברו בתהום נפשי, יצא־נא מלבר ויוּרם נס מעל לראש: ראו את האדם, האיש, ראו בעלבונו הגדול ואשר עוֹללה לו חית האדם עלי ארץ, יראו ויתביישו הם, אלה השאננים, שגרמו, שהסבּוּ, שהועילו, עזרו לרצוח עַם, את עמי, יוצר היפה והטוב, היפה שבטוב מראשית הימים ועד עתה, ־ יֵצא מלבר, יפרוץ החוצה הצער, צער היכחדי בעצם כוחותי הפּוֹריים והנועזים מן העולם על־ידי מתוֹעבים שבּגוֹיים, יאחז בם הצער, לא ירפּם, ידכּאֵם עד עפר, זה העפר ספוּג דמנו הנקי.

אניבמרתף ישבתי, בין גוּזשיק ובין גיטרמן. לפנַי ישב זקן, שׂבע ימים. הוא האחד שהסתכל בי בהציתי הגפרור, השתמש באור הנר שהעליתי, ואולם הכל מסביב לי הוּפנה הצדה, נמנעו מהבּיט איש בפני איש שלא לראות, לא לקרוא מהרהורי לבו בפני חברו. כּיבּיתי את הנר, והחושך כיסה שוב על הכּלימה הנאפדה אש שחורה, צורבת, בחלל המרתף הנמוך הזה… די לו לכל אחד בלשון חתת המוות המלחכת בו מבפנים, למה יראנה זה בפני זה? למה יספּגנה מן האוויר?

כשכּיבּץח אץ הנר קרא גוּז’יק בשמי. “עתה מופנים אליך פנַי שוב…” וקרא בשמי.

“זה השם אשר שמעתי” – לחש קול הישיש שישב מולי… – “זה השם אשר שמעתי זה עתה, ידוע לי. לפני חמישים שנה בערך רֵעָה לי כאן בווארשה, בנימין קצנלסון. אח! אח! אח! ספרא רבה ויהודי יקר… אומרים שבּנוֹ הוא כעת בווארשה… את ר' בנימין, את ר' יעקב בנימין ידעתי… מיודעי היה, גם הוא וגם ר' משה טאבּנקין, גיסו היה, שניהם יוצאי ווֹלוז’ין היו. ובנו משורר עברי. שמעתי, בווארשה הוא כיום, בן אביו הוא… ואביו: קדוּשין! – קרא לי קדושין בן עם קדושים!” כך קראַני, הוא ר' בנימין

* * *

נדהמתי מדברי הזקן. את הדברים האלה על דבר אבי ז"ל ועל דבר דודי משה טאַבנקין דיבר זה הזקן המופלג שישב ממולי. לולא ראיתיו בהציתי הגפרור ולא האמנתי שזקן למעלה מבן שמונים מדבּר. לחש קולו חם היה, גם לא הבל זכרונותיו היה זה. כאבק אור רחוק אפפני. היה בדבריו חום של הלך־נפש, כמיהה וסביבת חיים יהודית שאינה פגה ומתבטלת ברוב שנים… נדהמתי. אדם יושב כאן במרתף שמֵם עם כמה משארית ישראל בווארשה, הנחבאת ללא הצלה… היום אולי ניסָתר ואולם מחר, מחרתיים? וזה האיש, האומנם זקן הוא? הן לא זכר נשכּחוֹת, הוא הן חי בהם, בכל אלה הדברים עוד היום. אנחנו לא ירדנו בחפזון אל המרתף, לא החַשנו מפלט לנו מפני המוות המכלה היום את אחרוני היהודים בווארשה, אלא נזדַמנו אתו כאן במקרה לפּוּנדק, והרי הוא מסיח לפי תומו ולפי חומו ולפי רוחו, ובנוּחוֹ, יאמר, יספּר –

הפעם הצית גוּזשיק את גפרורו ובארשת־פנים כמעט צוהלת קרא לו לזקן אשר ישב כנגדנו: הנה הוא לפניך, מר קדוּשין, זה בן רעך אשר אמרת – וקרא בשמי.

התפלאתי עליו קצת, על גוּזשיק, גם הוא… אך לא כּיהיתי בו, שהיה לי צר על מהלך לחש דבריו של הזקן המופלג, שמא יפסיקוֹ. אנחנו כולנו ירדנו אל המרתף בגפּנוּ, לא הבאנו אתנו מאומה מרכושנו אשר השארנו בדירות פתוחות למעלה. הוא, זה הזקן, לא בגפּו בא, הוא הביא את משׂאוֹ ומתּנוֹ אתו אל המערה האפלה, את כל תוכן חייו. עם תוכן חיים בא, ואנחנו בלי תוכן חיינו ירדנו פלאים למרתף, השארנו את כל סבל רוחנו, אם רב ואם מעט, בבית המתרוקן עתה ע“י רוצחים וגנבים מתוכו, השארנוהו עם הרהיטים, עם הכלים, עם הספריה שלנו, עם הכתבים ועם זכרונותינו, הנם עתה לברות לשיני עם רוצח ומתועב והפקר, הפקר כנפשות מישראל אשר נשארו גם הם למעלה, שלא הספיקו להתחבא לע”ע כמונו. למה הצית גוּזשיק את הגפרור? למה הפסיק מה־שׂח ומה־לחש של זקן מופלג זה, היחיד שהוֹריד אתו המרתפה את תלמודו ותורת חייו לא לבין בית־שחיו, במלוא לבו התמים והער הביאו והציפנוּ באור גנוז מחביון נפשו?

הגפרור – אם כך ואם כך כבה, שוב כיסה עלינו החושך… כנראה, לא נתפעל מר קדושין למראי, סימן טוב לו, שהיה מלא על גדותיו, לא היה בו דף חלק שארָשם בו. כל עלה בספר חייו מלא וגדוש באותיות מאירות עינים ומרנינות לב, כל מה שספג בימיו אל קרבּוֹ נשתמר בו, לא נמר לא נתנדף, לא נזקק לשום חדש וחידוש. אם נתקל בשכזה לא נתרשם הימנו, שקנה מכּמו אלה דַיָם, אכלָם ועדיין הוא עומד באמצע עיכולם – לתיאבון… אני את פניו לא ראיתי, רק מדבריו היה ניכר שדבר אין לו עמדי, דבריו נסבּו שוב על אבי: אביך הוא! בן ר' בנימין, בן יעקב־בנימין אתה, זה אביך – אַי־אַי־אַי… “עוללות אפרים” – זה שירו:

כָּלְתַה לָךְ נַפְשִׁי, קָבְנָה חֶמְדָּתִי,

כְּיֶלֶד אֶל אִמּוֹ, כְּצָמֵא אֶל מָיִם –

נָעַמְתְּ לִי, עֲדִינָה, עִיר עָם רַבָּתִי,

אֶרְאֵךְ בְּחָזוֹן, כִּרְאוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

הוא דיקלם! הזקן, בן השמונים ומעלה, דיקלם את השורות הנפלאות הראשונות אשר פתח בהם אבי את הפּוֹאימה שלו הנשגבה “עוללות אפרים”, בה עורר שוֹט ברוח נביאים על “המשכילים”, יצאה לאור בשנת תרמ"ט. בלחש דיקלם, כאוֹב מארץ נשמע קולו אך צללו השורות במרתף, השאירו בו הד… ביום המחרת – הרגוהו. הגרמנים הרגוהו, הרגו את קדוּשין. יום המחרת יום מילא היה. לא יצא עם כל יהודי וארשה לרחוב מילא, בביתו נשאר, מצאוהו אנשי ס.ס. והמיתוהו. המיתו את קדוּשין! ואולם אותו היום, יום ערב מילא היה וישב אתנו במרתף… וכאילו לא ידע למה ירד, כאילו לא ידע שטפחים אחדים ממעל לנו נגזר עלינו המָוותה. גזרה היא, והיא מוּצאת, טפחים אחדים ממעל לראשנו, לפעולות בהמוני עם ישראל… קדוּשין! נשבעתי: אם יש בהם בשמונים מיליוניו של העם הרוצח אחד כמוהו ואסלח לו… אין בהם אף קדוּשין אחד. יש בהם זקנים שוֹטים ורשעים, אנשי מדע, האוּפּטמן בעל מליצה וחסר מצפּון, קדוּשין אין להם. למחרתו של אותו יום נהרג, גזלו ממנו. את יומו האחרון, למעלה משמונים היה, ואולם יום אחד של חיי קדוּשין מכריע חיי דור שלם של עם־רוצח זה, על זקניו האַשמאים! קדוּשין – לא זקן הוא, רק שקיעת־חמה ביקר, שקיעת חמה בלהבות דוֹהרות, מאליפות־דוהרות, שקיעת־חמה פּלאית, והריגתו, הריגת זקנים מישראל, אם לא ליקוי שמשות בשקיעתן הוא? אם לא כיבוי שמשות לפני שקיעתן הוא? ארורים אתם גרמנים לעולמי עד, ימח שמכם וזכרכם שכּיבּיתם אור יום אחרון בחיי מיליוני זקנים בישראל, שכּיבּיתם שמשות בשקיעתן, ימח שמכם!

לאחר שעות אחדות של ישיבה שוממה במרתף, עלינו לחדר הממונה על השער, הלא הוא ליכטנשטין הצעיר. הוא ואשתו הצעירה, הם גרו בתא, בקומה תחתית בחומה. בעלת התא הזריזה הרתיחה לנו כוס תה, שאפנו רוח ואור של אחר־הצהרים שזלף דרך החלון הנשקף לחצר, – והחצר לא חצר, אלא אַשפּה אחת גדולה. אני הוצאתי מכיס בגדי מגילת קללה, אשר כתבתי עוד בהיות חנה וילדי השניים אתי, והיא כתובה על נייר דק ובאותיות קטנות, צפופות, הלא הם דברי קללה אשר קיללתי בם בימים את הרע בעמים לאחר אשר עשו ארורי האדם כּלה עם עדת היהודים הגדולה והקדושה בלוּבּלין. עד אחד, עד אחרון הכריתום. את דברי הקללה האלה שמעם גם הלל צייטלין זק“ל, זכרון קדוש לברכה, בטרם החלה ההריגה ביהודי וארשה, שנתיים קודם, כשגרתי עם משפחתי, עתה אין לי משפחה, רק אני ובני האחד – אז גרנו בדירה אחת אתו. בעוברי פעם בבוקר השכם את חדר־האוכל, מצאתיו בתפילתו. לא ראַני צייטלין, שהיו פניו מופנים לחלון ושמעתיו מקלל נמרצות בתוך תפילתו ביידיש את היטלר בעמו וגמר: גוואַלד, רבונו של עולם!… נחרדתי מרוב רגש בי, וקראתי לפניו לאחר שנתיים, בערב תקופת הכליון של עם ישראל, דברי קללתי אני, שהתחיל בה ר' הלל לפני שנתיים, לא הבּיעה אז כולה, לא מצא לה ניב: גוואַלד, רבונו של עולם! לאחר שנתיים גמלה הקללה בי, העליתיה על הנייר וקראתיה לפניו. גיטרמן וגוּזשיק ואובּפאל הענוֹג והנוּגה שמעוה אז בערב יום מילא, גיטרמן ואוֹבּפאל בפעם הראשונה והאחרונה… אובּפאל, אציל הרוח, הוּבל ביום המחרת ואיננו, וגיטרמן – לאחר כמה חדשים. ימי שבוע לפני היהרגוֹ נפגשנו בגיטו. עצרני. לא אמר לי רגע כלום ואחרי־כן אמר לי: “את דברי הקללה – קראנום אז בעלותנו מתוך המרתף… נצוֹר, נצוֹר את הקללה. אני נוצרה אף אני, שאף מלה אחת לא אָבדה אצלי לבטלה… על־כן אֶקראֶנה עוד… מתי, קצנלסון, מתי?” – לאחר ימי מספר נהרג, בי”ח ליאנואר ש' 1943, ביום־ההריגה הגדול, ביום אשר החלו לכלות את שאריתנו בווארשה. [בו ביום שחבורת החלוצים, שהייתי אז לאָשרי בתוכה] אני ובני האחד היינו באותו יום עם חבורת החלוצים. שני ז’אנדרמי ס.ס. עלו אליה להורידה והשכּימה והרגתם לעינַי שני גרמנים משוקצים ומתועבים. בו ביום נהרג על סף ביתו גיטרמן עם מאות יהודים בגיטו ועם ששת אלפים יהודים מובלים לחניקה לטרבּלינקי… על מגרש הנשלחים למוות היה באותו יום המנצח על ההריגה בטרבּלינקי פוֹן אוֹיפן־מאלמדי, הוא הזמין אורחים, אנשי מעלה מן הצבא אתו לטרבּלינקי לראות במחזה, לראות כיצד ייהרגו אלפי יהודים, אלה המוּטענים בקרונות – ואולם אני לא את התחלת סופנו בווארשה חפצתי לספר בזה, אני את סוף ההתחלה, סוף קיץ הדמים של ש' 1942, על דמי ארבע מאות אלף איש מישראל, על ארבע מאות [אלף] יהודי וארשה אשר נכרתו עד סוף הקיץ ההוא, חפצתי לתנות, על יום מילא, אללי לי!