יקירי הד"ר אריאל בן־ציון,
בעוד ימים מועטים אתה חוזר מן הצפון שלנו אל ארץ־מולדתך. מכאן, מארץ זרה ובלשון זרה, יגיעו דבריך אלה לראשונה אל בני־האדם. ספרך זה, “הלולא”, משַמֵש רק מָבוֹא לספר גדול, “ספר רפאל” – ואתה אמרת לי, שבספר זה מבקש אתה לתאר את אָפְיהּ ואת חִנה של כת אנשי־קבלה, שקמה בין היהודים הספרדים אשר בירושלם; חיתה בה כמה מאות שנים, שׂגשׂגה ונתפתחה שם וכיום היא קרֵבה לקצה.
קבלה! אני רחוק מכל הנקרא בשם “תורת־מסתורין”. ולפיכך תבין, כי ראשית כל קמה בלבי מעין התנגדות פנימית לספרך, והנה עתה,ככלותי לקרוא עד הסוף, אני עומד נדהם למראה הרושם החזק והטהור של הדפים המועטים האלה.
ספרך נכתב בלשון העברית, ותרגום, דומני, שומר בקרבו משהו מאותה הרצִינות החגיגית והכבדה של לשון, שנשתמרה במשך יותר מאלף וחמש מאות שנים מהיותה משומשת ומחוקת־דמות בצרכי יום־יום פשוטים. ברם הרושם העיקרי עולה אלי ממשהו, שאתה יכול לציינו רק בעל־כרחך במלים “נוף”, “אקלים” “אטמוספירה” וכו'.
אתה נולדת וגדלת בירושלם. ספרת לי, ששם ובבגדאד ובמרוקו, ולפני זה במשך מאות בשנים בספרד, חיו אבותיך. גם ספרד שהיונים כִנוּהָ בשם “הספֶּריה”, “ארץ־המערב”, ארץ מזרח היתה. עוד לפני משול הערבים בספרד, אלף וחמש מאות שנים לפני הספירה הרגילה, זרמו מתישבים כנעניים על פני ארץ־האובֶרים ונתנו לארץ את השם הכנעני־העברי “שפניה” וגם מוצאם של האוברים מאסיה הוא. וכך, איפוא, לא התרחקו אבותיך מעולם מסביבת־מולדתם, מן המזרח –ובדבריך אמנם אנו רואים כמוך את המזרח בעיני מזרח – את הארצי ואת האלוהי מעוּרים יחד ללא פרוד.
כי אכן עוד נותרה למזרח הכרת החיים הגדולה ללא ספקות, ואם גם נשתיירה רק בצורה חיצונית – אבל היא לוחשת עדיין מתחת לכל אפר – הכרה זו באחוד הנצחי של המוחשי והבלתי מוחשי. ומתוך הנמוסים והמנהגים, מברכת־השלום שמקדים איש לחברו, ממעשי כל יום, עדיין היא מתעלה מעל לעצמה ומעל לזמן.
היאך מושיטים שם עזרה לנצרך – והיאך ממאנים לבוא לעזרתו; אותן הקריאות המסורתיות בשוָקים, במקום שמוכרים משבחים את סחורותיהם ומכריזים עליהן בשם האלוהים; הברכות שבהן מברכים על בכורֵי־השנה לפני שנהנים מהם; הסרת התכשיטים לפני התפלה – היאך מכבדים ומעריצים את קרבת־הדם ואת קרבת־המסורת ככחות שבקדושה, המעצבים את החיים ללא הרף בגלוי ובסתר – דוגמות מעטות אלו מהרבה מעידות, שכאן לא בקשו להקל את עול החיים על־ידי־זה שהסירו ממנו את האלוהים, את הנשמה.
ארץ־המזרח! זו היתה ארץ־האגדה של ילדותנו, והנה היא מתחילה שוב להיות לארץ החלומות לרבים מאלה שאינם עוד ילדים – ולא רק של אלה, המבקשים שם כיום, לאחר אלפַים בשנה, את מקום מולדתם העתיקה, רבים אחרים, מכאן ומשם, בלתי קשורים עם אלה בקרבת־דם, לא־גֵרים – תושבים מעוּרים בקרקע־מולדתם מאז ומעולם, אדונים לעצמם המושלים על גורלם – גם הם מרגישים בַבָּאוֹת הנעלמות. ועל פני האדמה הנתמוטטה עומדים הם ומביטים ומאזינים אל מזרח־השמש, כמצפים לנס, שֶמְשָם, ממקום שקמו מאז מרפאי־האנושיות, יחזור ויקום דבר־האלוהים החדש.
לשם, לאותה ארץ־המזרח, שתשאר עד־עולם ארץ־מולדתך, אתה חוזר, איפוא כיום. נסיעה צלִחָה: לך וליצירתך!
ריכרד בֶּר־הוֹפמן
וינה, י"ז במרץ 1920
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.