רקע
אריאל בן ציון
הִלּוּלָא

לְאַבָּא הֶחָסִיד, לִיהוֹשֻעַ־צִיוֹן ז"ל, בִּנְמִיכַת־רֹאשׁ


*

“ספר רפאל” הוא שם הספר, שבו יתוארו חייו של הגבור המיסטיקן הספרדי האחרון של החסידות הספרדית הגוססת ב“בית־אל” שבירושלם.

כפרולוג לספר זה מששמשת ה“הלולא”, היוצרת את אטמוספירת הנצח והשלוה הטהורה המקפת את חייו של רפאל ומותו, ורצוני היה, שלא להדפיס את ה“הלולא”, שנכתבה בשנת האלף ותשע מאות ושמונה עשרה, עד כלותי את כל העבודה. אך ידידי באירופה, שקראו אותה ככתב־יד, בּקשוני לתרגמה לגרמנית, ונדפסה בשעתה ב“נייה רונדשאו” של פישר בחֹדש אוגוסט לשנת 1920 (חוברת ח'), ולבסוף בהוצאה מיוחדת בספר עם הקדמת המשורר ריכרד בר־הופמן ועם ציורים, מעשה ידיה של הצַיּרָה סאשה קרונברג, שהאוריגינלים שלהם נמצאים בבית־הנכאת של “בצלאל” בירושלם. ומכיון שנדפסה בגרמנית, לא יכולתי לעַכְּבָה עוד גם מן הקהל העברי עד כלותי את העבודה כֻלה. אריאל בן־ציון

לישבואה, בחדש אייר התרפ"ז


 

וְכֹה כָתְבָה שֻׂלְטָנָה לְיָזִיז:    🔗

א.    🔗

יזיז יקיר לי!

הלילה ליל אחד עשר בטבת.

בליל זה מת אביך – הוי, נפש רפאל המרוּחם1, אתה אחי, ששוני־יגוני! בצהרי־חייך אץ לך ערב, בלעך ליל – ושערך הן עוד שחור, כֻּלו שחור! –

והלילה יזיז יקיר לי, בהיות הלילה ההוא וסוד נחושו כבר בחיק קבר־הלילות, זאת לבי יש להריץ לך, כנפשך, את ספר חיי אביך, אשר כליתי היום באלג’יר, אח, ושבה חיש בשורה זו אשר הממתני כפתע ביום מחר, ושברה שוב את לבי – הוי, בשורת מות אביך רפאך וררדתה ונבואת חלומי ושברי!

ואולם זכור נא, יזיז יקיר לי, נדר נדרתי לאלוהי אבלי – נפשי בחיי תחוג בו ליל לשנה, ליל לשנה. קדוּש לי יגון ורוממות־אבל למני אז נשקני החלום.

כמו חי, כמו תמול, נצב לפני זכר דבר חיותי אשר הייתי דומיה בנפשי באותו נשף – הוא הנשף הזה, זה שלש בשנים. זכור אזכרה היטב את דבר החלום אשר חלמתי בו בליל נוגה זה ואת דבר הפתרון אשר הפתיעני חיש פתאום בו בערב יום – הוי, חלום האסון ושברו…


זוכרת אני את אשר ישבתי אז, אני ונערתי, בחדר הסמוך ליד מטת בתי החולה.

לרגלי המטה, על מרבד רצפת החדר מתחת, ישבה נערה חורה ורועדת תחתיה. אור המנורה הרפה האיר את החדר באור כהה, גבר הצל על האור. באויר מסביב נִשׂאו רחשי־אימים ונחושים ממרקים.

ודומיה כבדה מסלע כפתה כאן על הכל. לבד המית מי־הים אשר יללה סביבותינו, זעזעה כמו את פרוכת־הדומיה ותטיל אט רעד אל התוגה השחורה היצועה בנפשותינו.

מפרק לפרק נִשא קול אנקה אשר התפרץ מלבה הגונח של החולה. אזנינו היו קשובות לקול סבל נשימות אפה הכבדות ולקול הדופק, אשר הלך הלוך וירוד, הלוך ורפה מרגע לרגע.

ואולם אני ונערתי – שתינו ישוב ישבנו כה דוממות, כה נוגות ומתרפקות בתחנה אִלמה אל מול פני שחור־החלונות, אל נצח־הלילה, אשר גאה על גְדות חוץ…

שֵׁנה לא נתנו לעינינו. הגה לא הוצאנו מפינו. אז באה האשמורה האחרונה של הלילה – ואני יושבת על כסאי ואישן וארדם – ואחלום.


 

חֲלוֹם הַמָּוֶת    🔗

ב.    🔗

חלמתי את אשר נצבתי אל רוכסו של הר הזיתים למרגלות מצבת־שיש גדולה ואפורה, אבן אחת מעשה חטוב, ואעש קידה ואבטא תפלה…

אל קבר מי התפללתי?…

אבל עודני כה קפואה כנציב־אבן תחתי ועיני תלויות ברחשי־תפלה הומים לרחבי־הלילה השקופים שחורים וספוגים חתת־אלוהים – והנה נבקע הגולל אשר לפני ומקרב לועו נתגלתה ועלתה דמות איש בא בימים עטוף ג’לביה2 שחורה, צניף לבן לפוף לראשו וסנדלי זעפרן נעולים לרגליו.

מהרה הצצתי בפני איש־השיבה – ותאחזני פלצות. היה היו אלה הפנים אשר צחו כצחור סהר, תמונת פני אבי המת, אשר הגיח מקברו ויחי לפני.

– אבי, אבי!

התמלטה שאגה מקרבי ואנתר מפחד אחורנית.

– האתה הוא זה באָמנה, אבי?

יספתי לקרוא ותגדל התהיה בנפשי וצפית־רוחי גדלה, גדלה ולא חדלה.

אז הייתי כאשה, שבינתה הסתתרה ואור־חושי כמו עוּמם בקרבי…

ואולם בטרם תשוב אלי בינתי ואחוש, והנה ראשי שמוט בין זרועותיו בשפולי לוח לבו וכף ידו הרכה מחוננת את לחיי.

על סבך כסף־זקנו הארוך נוצצו רסיסי טוהר אשר צפו כאגלי־הבדולח.

ההיו דמעות?

אחר אחוז אחז דומם איש־השיבה בידו בימיני וינהלנו חרש אל גיא תכלת הליל העמוק – – –

בחלומי יספתי וחלמתי – והנה נמצאתי מעומדה בטבור חדר נכר ואלם, על רצפת־שיש בו, אשר בחיי לא צעדתי על ספו.

הבטתי את סביבי ואמצאנו בדד וצללי־ליל ותוגת־ליל בו.

אך שם באחת הזויות הקודרות, נום ינום לו אדם, סרוח על משכב מוצע ופניו פני איש שכיב־מרע.

נדמה נדמה האיש הזה, אשר פניו שאגו מיסורים לוהטים, לאיש אשר זב מלבו ושתת בדמו, כי אפכּו את ראשו חלוקי אֹדֶם מסביבו ויהיו זרויים על פני שני צדֵי כרו הלבן ועל תַּחֲרַת השמיכה הצחורה ממעל.

מפרק לפרק נאנק מר האיש החולה ויספוק כפו על ירכו. היה היתה אנקה זו מלאתי־תוגה ומלאתי־נכאים. מהרה בקשתי, איפוא, לא אחת ולא שתים בקשתי, איפוא, לגשת אל יצועו, כי גדלו רחמי עליו, אך יכול לא יכולתי. כי בבואי ללכת ותאחזני חולשה. לא קצה לה ולא פשר. רגלי בגדו בי ויהי כאלו נתרוקנו מאונן, מלשד עצמותן ודמן.

אז יספתי להביט אל פני האיש החולה ואני נצבת תחתי – הבטתי והבטתי, ולא חדלתי…

בתחלה נבצור ממני להכיר את הפנים הללו וידמו לי דמה לפנים, אשר לא ראיתים ולא ידעתים כל הימים, ואולם לאחרונה, כאלו צנוח צנחה כפתע פרוכת האדים הכהים מנגד עיני, נגלה נגלה לי ברור, כי אחי הוא זה הגוסס בחביון הצללים, והנה גם את קו נוגה אחרון חייו ישלח אלי במבטו הגוסס…

אז הייתי כבריה זו שכחותיה יצאוה כתומם, ואפול אחורנית על מרצפת השיש על פדחתי – ואיקץ…


 

פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם    🔗

ג.    🔗

האדים השחר כשהקיצותי ואשמע את קולי מתפרץ בעוז: – מות!

הוי, מלה איומה זאת, זו אשר נפשי זכור תזכרנה בהמית־לבב ובת־קולה הנצחת, אשר שבו וירדו תהומות בלב נפשי העגומה ותחרדנה אותה עמוק, עמוק עד המוסדות בה!

נפשי בי הרגישה רגש ברגע זה, כאלה ידו אבן קשה ומסובלת בלוח־חזי, ולבבי בקרבי נהפך ונחלק מבשרי…

ככה יש אשר ירגיש אדם בנפול כדור־אש שרפה על תקרת־עלית־חדר־משכבו ממעל, והוא ינום ויחרד – ונעור לפתע…

נעוָה מפחד ומלאתי חלחלה נתקתי בִן־רגע מעל כסא מושבי, ואפן אל ראש מטת בתי החולה.

אפס כי היא ישנה.

שלֵוה ישנה את שנתה, ושלוה נשמה את נשימות רוח חייה, אשר חוזרים ונעורים. דלתי־פניה דמדמו אור־ חיים ותאמי־חזיה גאו וירדו מתחת לשמלת־הליל הצחורה לאטם.

על משטח רום־מצחה ועל כתלי זוג רקותיה הבהבו רביבי יזע…

אבל עוד אני נצבת תחתי ומביטה דום בפני בתי הנמה, ותלויה אני ומפרפרת בין רעד תוחלת ובין אי־אמונה – ורופא־הבית נגש ונצב אצל־עָמְדִי, ובגשתו, השתחוה אל אזני, וילחש:

– אל תיראי, גברתי!

כיום הזה יכול תוכלי להיות סמוכה ושקטה. ולמן עלות השחר – עת סרתי הלום ותהיי אחוזת־תנומה – ברר הוברר בנפשי, ברור כזהב זהרורי־שמש הללו, המפזזים על לובן יצועה, את אשר הוסר פחד הסכנה מעל בתך, וצל כנפי־המות אשר הלביש אמש קדרות נפשה וילפפה מסביב, נגוז ונעלה כליל מעל ראש־הבית…

הטרם תרגישי בתמורה, אשר המר המירה נפשה בית־חדר־משכנה, בו רבות לחמה נפשה במצמיתי־חייה?

הטרם תביטי אל רטט ורדי־לסתותיה החורים, אשר שבים וצצים, שבים ומאדימים?

והבט לא תביטי אל זוהר בת־צחוק השלום, השומר לפתחי־פיה והנשקף על פני אִבְחַת לובן נשך־שניה הקצובות?

ואל מלאכי חייה ואל סגולות חייה – אלה יִקרות החיים וסגולותיהם החמודות, אשר אמרו הלוך אמש לקראת רפאים אלמים וישובו ויפנו להם עורף סורר כיום הזה – ההבט לא תביטי אל פניהם ואל צהלתם כה רבה, כי ישובו לאור באור פני מלכי־החיים?

הטרם תקשיבי לקול משק כנפי־הלב – זה דפק שעון־החיים לכל חי? –

הטרם תקשיבי לקול גליו, קול גלי רצון ואֹדֶם?

והקשב לא תקשיבי לקול נשימות־אפה המתונות והישנות, אשר כל נשימה ונשימה מנשמתה מזדוגת ומתלכדת במתק נשיקות רוחות־בוקר הלטיף, בחוננם את לחייה דרך נגוהות ותכלת החלונות?

כי על כן משונה היא, איפוא, להגות היום בשוֹאָה ולהוסיף ירוא עוד מפחד שוא…

חזות־פני בתי החולה אשר שבה להצהיל מישע, ודברי פי רופא־הבית ותנחומותיו, האירו מהרה את עיני רוחי הקודרה וידיחו כבקלוח מעין חי וטהור את מצוקות השפק ואימות המות מקרב נפשי, והשב השיבו לה כבראשונה את המנוחה ואת השלום אשר נשתה.

ואולם מנוחה ארוכה לא מצאתי, כי בשבתי לי כן אחת־מעט בשלוה ורוחי עלי כה נוחה ושקטה, והנה קפצו שוב והרימו ראש כל המוראים והנחושים הממרקים האלה, אשר ללילה ואשר לחזיונותי בלילה.

נפשי בי אבדה כל היום ההוא את מנוחתה, וחלומות התקוה אשר קדמוה ויחוננוה בדומית־שחר, נבלעו ונגזו כליל בערפלי התוגה הכובשת, ותחתיהן חזר ונעור בקרבי פחד־חלומי אשר לאשמורת הבוקר ויגיח מאפלת־סתרו – הוא החלום, החלום וחתתו, החלום וסיומו.


וברדת אותו היום, ותהי נפשי כֹה דוויה ומתבוססת ביסוריה, יצא יצאתי החוצה אל רְבִידַת־הבית3 הפונה ימה לשאוף את רוח בין הערבים ולצפות שם בצפיתי, כמדי ערב בערב, לקראת בוא הלילה והכוכבים…

הערב היה שלו והדור בעדיו.

ותפארת לו כלאותם הערבים הדוממים והרחשים בקרבם סוד מאויי קדוש, שבהם נפש האדם היתומה חוגגת בכליונה את חג־חדלונה וחג אין־סופה.

גלי הים, אשר התרוממו וירדו לאטם, גפפו איש את שכם אחיו רצופות וילטפו איש את פני רעהו בשלוה.

ואולם פני־המערב החורים הלכו והאדימו מאודם.

וכתם־נזר־היום היוקד, אשר הותך והציף בזהבו את שפולי אופק הרקיע, החליק וצף כאור־נוזל על ראי תכלת־הים ויהפוך את פני המים לדם.

ובהיות כמראה הזה עלה שוב לפני זכר מראה הדם, אשר ראיתי בחלומי בלילה, והד משק כנפי־המות, אשר צלל באזני ביקיצתי בבוקר, חזר וכבש את הדומיה הצלולה אשר לערב.

בדמי הדמדומים והמראות הנוגים האלה, הופיעה אֲמָתִי על פני הרבידה ופתק חתום בימינה.

היא נגשה וקרבה את מקומי ותמסור הפתק בידי.

ואולם נפשי בי שאגה בקרבי, בי דבר שמור לי בתוכו לרעתי.

בידים חרדות ובנפש מתוחה כקשת נתקתי את פתחי הפתק ואמצא בו כדבר אשר נבא לבי חדריו ויהמה בו למן עלות היום ההוא ועד נטותו:

“ירושלם. זה היום באשמורת הבוקר גוע אישי, רפאל איש־המדות, אחיך היחיד”.


ד.    🔗

בליל נהי ההוא – הוא ליל שנים עשר בטבת – ישוב ישבתי על פני מרבד המסדרון מתחת ובגדי אלמנותי לבושים לבשרי.

בנותי ובנות ביתי הקיפוני ותיבכנה מסביבי – ובלחי־פניהם נתנו שרט.

ואולם אני בדומיתי נדמיתי ובכיי נחרב.

הרגש הרגשתי בלבי – נפשי בי נשברה שברים בגויתי.

דמיונה כזכוכית־חפץ זו שנתכה ונופצה אל אבן – והיא עומדת בשבריהָ תוך נרתיקה.

ואפלה ממעל, משחור אֵבל־הלילה, זנקה וחדרה אל תוכי ותרבץ על חרבות נפשי.

ואפלה מתחת, משחור תהום־החדלון, אשר פצתה הלילה את פיה, בקעה אל תוכי ותצנח לרגלי נפשי.

וכליל־תפארת הטוב וכליל־זהב היופי, אשר ענדתי באמונתי לראש־נצחי, הגיחו לפתע משפוני קדשי, ויקפצו וישחו על פי פתחי־הכליון ויתגלגלו כגלגילים על פני שחור השלבים, וילכו הלוך ופצפץ הלוך וצלול במורדות תהום האבדון.

כי נר אלוהים – נשמת אחי – אשר אמרתי לאורו אחיה ולאורו אמות וממנו שוב תחיתי, דעך ויכבה בי ועולמים…

וכצנת רוח־השחר המסמר ביום־כפור, חזקה והיתה עלי יד־היאוש ותקפיאני כתומי.

ואולם כסבל מחלפות־הליל השחורות, אשר נתנו חתתן ותאפלנה על קדקוד־חוץ, אימה מחשבה זו עלי ותעכיר את רוחי: “הנה למן היום הזה נשא תשאי את שברי־נפשך אלה, את שבְרֵי־ההוד ואת שברי הקודש, אשר רוח חיי אחיך היה להם ליסוד – תנטרם ותשאם בקרבך אשר נואל ואשר אובן כל הימים, אשר פלגי רוח חייך יהומו ללא הועיל על פני הארץ”.


 

חֲזוֹן הַחִדָּלוֹן    🔗

ובהיות כדבר הזה, ובשל המגור הגדול אשר יגורתי מפני שנות חיים ערלי־רצון וטפלי־רגש אלו, שאלתי את נפשי לשוב אל עפרי.

כבד הדבר, יקירי, כבד הוא ממני לשוב ולדלותו לך כעת מבית חדר זכרוני. – הנה ביום הזה בהיות הלילה ההוא וצור יאושו כבר צרור בצרור נצח־הלילות ורוח החלום ופלאֵי־גלויו אשר באו ויפעמוני בדומית־שחריתו, בערו את מצוקי־היאוש ואימי הכליון מקרב לבי – הנה הלילה הזה, כבד הדבר יקירי, כבד הוא ממני לשוב ולדלותו מבית סתר זכרוני.

ואולם מימי לא הרגשתי כה ברור אשר יכול יוכלו חיי־נפשי להיות כה תלויים בחיי־נפש אחי.


ה.    🔗

בּוֹ שכן מזוהר העליון, אשר שלח זהרוריו בליל־נפשי ויתנו מהודם על נתיבות־חיי ועל סף־עלילותי נצבו כצופים.

כי קדוּש־כפורים עם כליון־נעילה וטהר־כוכבים עם שקט־שבתון עטפוני כבלבוש־קודש כל הימים אשר שופכו חיי אחי בחיק חיי נפשי.

וחג נפשות חגונו אז בנפשותינו ונהי בעינינו כנהנים וחוסים בצל חופת־הנצח.

ואור מאור זה, מנוגה־הַפְּנִים, ואור מאור זה, מנוגה החיצון, חדרו והקיפו את ספירות המעשים ואת ספירות המאורעות של ימות החיים האלה, אשר לאבלי – לאבל, ואשר לששוני – לששון.

ונכאי ליל־נשואי וצירי־לדתי, ויגון מות־אבי ושואת מות־אישי – היש בקרבי דממה וקול אשר יבואו ויתארו את המנוחה ואת הפיוס אשר לנפש בהיות לה הנצח לאור ולכותרת? – –


והלילה – יָהּ אלי, אללי לי, כי שתתה נפשי מכוס החדלון.

רעותי ובנות ביתי אפפוני ותתיפחנה מסביבי ואגלי־דמעותיהן שטפו שטוף. אך אני בכה לא בכיתי – כנכריה הייתי בין הבוכות. כי זה יין־החדלון, אשר ירד בעצמותי הלילה, הרעיל בקרבי את שארית החסד אשר לבכי ואת שארית התום אשר למספד, ועיני נפקחו וראיתי את כליון־הברואים בעולם הבריאה מתחת ואת כליון הנאצלים בעולם האצילות ממעל.

ואולם הוי, יזיז הלב לי, לנטוש יום לפתע אמונת־הלב בנצח ואפלת חג־הבוהו, כי תמלוך בו תחתיה – היש אוזן בנפשך אשר תוכל ותקשיב לקול נאקת היסורים האלמים האלה?…

ודְבר זו האימה השחורה אשר נפלה ללבבי הלילה בראש אשמורות, עת שכבתי ונדתי על מטת־אבלי ותגדל ותגאה בקרבי כגאות מי־הדממה בחיק מקוה הלילה, הלוך וגאה עד הנפש השואגת.

ודְבר זו השאגה קצוצת כנפי־הקול אשר התלבטה בלב נפשי ואהי לה לברות, עת הגיתי הלילה בגורל גוף אחי, בליל זה הראשון, בבית קברו – זה בית־האֵסור האפל לכל נספה – בו ישכב שטוח על פני ערום סלע צונן, לח וקשה, דומם ואחוז בפח בת הקבר אשר תקדמהו ותשסעהו בכילפות־המות אשר בימינה, וצו תתן ביד מלאכֶיהָ הזוללים להצמית מארץ זכר דמות צלם האלוהים ואת ארון־הקודש ואת לוחות הקודש אשר בלבבו – הוי, ושארית לא ישאירו בו, ועין לא תראה ולב לא יחרר…. ונפשך במסתרים תזעק בחבליה, תחטא בלשונה, תבכה־תשוח:

– הה, יה אלי! איכה אלוהי? – – –

ובת־קול מיאושך תלחש אז בקרבך להחריד את בשרך, כי יש מות ליוצר ויש מות ליצור וכליון אחד לשמים ולארץץ

הוי, ודבר זו האימה השחורה אשר נפלה בלבבי הלילה ברא אשמורות – היד עין בנפשך אשר תוכל ותציץ בבלהות רגעי־החיים, בלב צפורת העפה, אשר תעתה בעלוט־היום אל חיק הים?

כשבוית־נשף בנשף בין חומות כלאה, כן תעתה בשבי נפשי בין חומות החושך אשר ללילה ובין כפי הקרח אשר לכליון, עדי פצתה התנומה את פיה ותבלעני, אותי ואת יאושי – ואני נודדת על משכב־אבלי ואישן וארדם ואחזה:


 

חֲלוֹם הַנֵּצַח    🔗

מַלְכוּת הָאֲפֵלָה    🔗

ו.

בְּחֶזְיוֹנִי – לְיַד פֶּתַח הַשַּׁחַר הַנָּעוּל

וְהִנֵּה הִתְפַּשְּׁטָה נַפְשִׁי

אֶת בִּגְדֵי בְשָׂרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ

וַתִּגְאֶה וַתַּפְלִיג עַל זוּג כַּנְפֵי־הַדְּמָמָה

אֶל בֵּית חַצְרוֹת הַמָּוֶת,

וַתֵּלֵךְ הָלוֹךְ וְדָאֹה הָלוֹךְ וַחֲדוֹר

עַד הַסֻּלָּם הַמַּעֲלֶה אֶל מִקְדַּשׁ הָאֹדֶם.

אֶפֶס כִּי נַפְשִׁי בָזֶה –

כַּיּוֹנָה בְאָבְדָהּ אֶת בֵּית־שׁוֹבְכָהּ

מְנוּחָה בְעֶרְיָתָהּ נָשָׁתָה

וּגְאֻלָּה בַחֲשֵׁכָה לֹא מָצָאָה.


כַּעֲנִיָּה סוֹעֲרָה נִצָּבָה

עַל סַף סֻלַּם הָאֲפֵלָה,

מְגַשֶּׁשֶׁת, כִּמְחַפֶּשֶׂת עַל פְּנֵי־

שְׁחוֹר הַמַּעֲלוֹת בְּתַחְתִּיתוֹ,

מְצַפָּה וּמְיַחֶלֶת לְרַחֲמֵי בַת־הַנֶּצַח,

אֲשֶׁר יְבוֹאוּהָ וִיבִיאוּהָ

בְּאַהֲבָה אֶל בֵּית אִמָּהּ

וַאֲשֶׁר תְּהִי לָהּ שׁוּב לְבַת וְלִפְרִי־רֶחֶם

לְהַפְקִידָהּ בִּידֵי חַיִּים וּמְאוֹרוֹת חֲדָשִׁים…


וְאוּלָם הַס – הֶהָיְתָה זֹאת בַּת־קוֹלָהּ

זוּ אֲשֶׁר צָלְלָה מִן הָאֲפֵלָה

בְּאֵין מִלָּה וַתְּהִי כִמְלַחֶשֶׁת

בְּלֵב נַפְשִׁי: עֲלִי בִּתִּי, עֲלִי!

עֲלִי אֶל עָל! וְהִטַּהֲרִי! – – –

וְהֶהָיְתָה זֹאת בַּת־רוּחָהּ,

זוּ אֲשֶׁר נָשְׁבָה מִן הַדְּמָמָה,

בְּאֵין סוּפָה רִפְרְפָה וַתְּחוֹנֵן

אֶת פְּנֵי נַפְשִׁי וַתְּהִי נוֹשְׂאָתָהּ

עַל גַּפֵּי סְפִירוֹת הַמַּעֲלוֹת,

הָלוֹךְ וְדָאֹה, הָלוֹךְ וְטָסֹה –

הֶהָיוּ אֵלֶּה גִּפּוּפֶיהָ?…


ז.

בְּאֵין הֲפוּגָה וּבְאֵין מְנוּחָה

דָּאֲתָה בְכִלְיוֹן נַפְשִׁי

אֶל תּוֹעֲפוֹת הַסֻּלָּם

מְעוּלֶפֶת וַאֲפוּפָה בִשְׁחוֹר מַלְכוּת־הָאֲפֵלָה.

זוֹהַר נֵר־נַפְשִׁי לֹא יָכוֹל לָהּ

וּמִשְׁכָּן וּזְמַן כְּמוֹ לֹא יְדָעוּהָ…


וְאוּלָם בְּמוֹעֵד לֹא אֵדַע

וּבְחֶזְיוֹנִי לְפֶתַע – וְהִנֵּה

רָכְבָה בְעַרְבוֹת נַפְשִׁי עַל

רֹאשׁ פִּסְגַּת הַסֻּלָּם

וַתְּהִי כְמִתְרַפֶּקֶת אֶל מְזוּזוֹת

וְאֶל שַׁעֲרֵי־הַחֲשֵׁכָה, שֶׁדִּמְדְּמוּ

כְּבִן־רֶגַע וַיִּגָּלוּ נִפְתְּחוּ לִקְרָאתָהּ

וַתְּדַּדֶּה אֶל עֲזָרַת־

הַר־בֵּית־הַצַּחֲצוּחִים

וַאֲשֶׁר שׁוּב כְּבִן־רֶגַע

חָמְקוּ חִישׁ הַשְּׁעָרִים

כְּאֹפֶל־צֵל־עָנָן נֶחְפָּז –

ונִנְעֲלוּ מֵאֲחוֹרֶיהָ…


עֲזָרַת הַצַּחְצוּחִים    🔗

ח.

מְעַט מְעַט, וְכַלְּבָנָה בַת־לֵיְלָהּ

נִלְכְּדָה וַתִּצּוֹף שֶׁפִי נַפְשִׁי

בֵּין נִבְכֵי אִשֵּׁי הָעַנְבָּר

וְחֶרְמֵי נְגוֹהוֹת הַתַּרְשִׁישׁ,

אֲשֶׁר פָּשְׁטוּ מִמַּטְמוֹנֵי

חֶבְיוֹן הָעֲזָרָה וַיִּשְׁטְפוּהָ…

לְבַד כְּכָל־אֲשֶׁר יָסְפָה

וְשָׁטָה כֹה נַפְשִׁי

בֵּין נַחְשׁוֹלֵי זְהַב־הַדִּמְדּוּמִים

וְיָסְפוּ וְהֶאֱדִימוּ גַם אֵלֶּה אֶת פְּנֵיהֶם

וַיְהִי כְאִלּוּ אֲבוּקוֹת־כַּדְכֹּד וַאֲבוּקוֹת־אֶקְדָּח

יָקְדוּ בַמֶּרְחַקִּים מֵאֲחוֹרֵיהֶם

וְאִשֵּׁי לַבּוֹתֵיהֶן גָּעֲשׁוּ בְקִרְבָּם…


בִּדְמִי הַנְּדוּדִים, – וְהִיא

תּוֹךְ הָעַרְפַּלִּים הָאֵלֶּה –

כְּמוֹ נֶחְצְתָה לְפֶתַע

פָּרֹכֶת הַשָּׁנִי מִנֶּגֶד נַפְשִׁי –

וְהִבְהֲבוּ לְעֵינֶיהָ צֶמֶד

שְׁעָרִים פּוּרְפּוּרִים כְּלַהֲבֵי

הָאֹדֶם בְּחַבְלֵי זִיו הַשֶּׁמֶשׁ…

לְנֹכַח מְבוֹא שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים

הָאֵלֶּה וּבֶחָלָל זַהֲבוֹ מִסָּבִיב

נִסְּרוּ נְשָׁמוֹת חִוְּרוֹת,

חִוְּרוֹת חוֹבְרוֹת אֶת נִשְׁמָתִי,

מַרְעִידוֹת כָּנָף וּפְגוּמוֹת נֹגַהּ

כִּמְאוֹרוֹת לְקוּיִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.

מִבַּעַד לַקֶּשֶׁת הַמְּאוּפֶזֶת כָּאֵשׁ

אֲשֶׁר עַל רָאשֵׁיהֶם

שֻׁלְּחָה וְיָצְאָה יַד זְהוֹרִית לַאֲוִיר

וְכוֹס יֵין עֲרֻמִּים נוֹצְצָה עַל כַּפָּהּ

אֲשֶׁר כְּדַם לֵב־הָאֹדֶם

הֶאֱדִים דַּם־יֵינָהּ.

אָז נָשְׁמָה וְנָשְׁמָה לִכְנַף־רְעוּתָהּ

כּוֹנְנָה אֶת מְעוּפָהּ

אֶל כּוֹס הַזָּהָב

וְאָפְפוּ אֶת הַגְּדוֹת

וְהִטְבִּילוּ אֶת פִּיהֶן

בְּיֵין־הָעֲרֻמִּים, אֲשֶׁר

גָּאָה עַל פִּי הַכּוֹס.

וְחָזְרוּ חִישׁ הַנְּשָׁמוֹת

וְהִפְשִׁיטוּ מִלִּבָּן

אֶת חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים

וְנָגֹזוּ בָחָלָל…

וּבָאוּ שׁוּב וְנִסְּרוּ מוּל

שַׁעֲרֵי הוֹד־הַדְּבִיר

וַתֵּצֶאנָה בְמַעֲגָל

בִּמְחוֹלוֹת־הָעֲרֻמִּים…

אַךְ עוֹד הֵן מְחוֹלְלוֹת

אֶת הַמָּחוֹל הַשְּׁבִיעִי

וְנִפְתְּחוּ לְעֻמָּתָן

הַשְּׁעָרִים הַמֻּגָּפִים

וְנִסְגְּרוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶן…


מִקְדַשׁ־הָאֹדֶם    🔗

ח.

סֻכּוֹת־זָהָב וּשְׁטוּפוֹת־אֹדֶם

גָּשְׁשׁוּ בְכַנְפֵיהֶן עַל סַף־הַהֵיכָל –

וְלֹא מָצְאוּ בַנְּגוֹהוֹת אֶת נַפְשָׁן.

וְכַעֲבוֹר דּוּמִיָּה עַל דּוּמִיָּה

וְרִבּוֹאוֹת אַחְלָמוֹת וּפִטְדוֹת

רָצְדוּ בַאֲוִיר וְצָנְחוּ –

וְהִסְכִּינוּ עֵינֵיהֶן בָּאוּרִים

וְהִבִּיטוּ לִפְנֵיהֶן בִּרְעָדָה.

כִּי כִיקוֹד הַתָּמִיד בְּלֵב־הַשֶּׁמֶשׁ

וּכְלַבָּתָהּ בְּלֵב־הַזָּהָב,

כֵּן שִׁלְהֲבוּ וַתִּגָּעַשְׁנָה

מְדוּרוֹת אֵשׁ־הַפְּלָדוֹת

בְּלֵב יַם־הָאֹדֶם,

אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת הֲדוֹם־הַהֵיכָל

לְכָל מְלֹא הָעַיִן וּמִבַּעֲדָהּ.


וְשַׁרְבִיטִים שַׁרְבִיטִים

מִמַּחֲשׂוֹף הַלָּשֶׁם וּמִדַּם הַשָּׁשָׁר,

נִמְשְׁכוּ כִקְפוּאִים מִמִּפְלְשֵׁי רוּם הַהֵיכָל יָמָּהּ

וַיִּתְּכוּ אַלְמֻגִּים, אַלְמֻגִּים

עַל רָאשֵׁי נַחֲשׁוֹלֵי הָאֹדֶם הַהוֹמִיִּים

וְעַל כַּנְפֵי הַנְּשָׁמוֹת הַצּוֹבְאוֹת

עַל פְּנֵי הַגְּדוֹת תַּחְתֵּיהֶן.

וְחָלָל הַפְּנִים וְרוּחוֹ מִסָּבִיב

פִּרְפְּרוּ כְמוֹ נוּר־בְּרָקִים

וַתְּהִי אִבְחָתָם כְּאִבְחַת־הַנֵּזֶר

וְהוֹד הַפּוּרְפּוּרָה אֲשֶׁר

יָעֲדוּ הָעֲרָבִים בִּימֵי טַהֲרָתָם…


וְאוּלָם כְּחוֹלוֹת צַחֲצוּחִים

וּכְצִפֳּרוֹת בְּנוֹת־אוֹר,

צָנְחוּ הַנְּשָׁמוֹת אֶל יַם־הַלְּהָבוֹת

וַתִּטְבֹּלְנָה בְתוֹכוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים

וְנַחֲשׁוֹלִים מַזְהִירִים כְּסִירוֹת שֶׁל שֹׁהַם

נְשָׂאוּן עַל כַּנְפֵיהֶן וְהִפְלִיגוּ

מֶרְחָקִים עַל זִרְמַת־זְהַב־הַיָּם

עַד בּוֹאָם אֶל קָצֵהוּ.

וּכְיוֹנוֹת שֶׁל כֶּסֶף

שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה

עוֹפְפוּ אֶל הַחוֹף

וּלְמַרְגְּלוֹת הַסֻּלָּם

אֲשֶׁר גָּאָה לְנֶגְדּוֹ

לִמְרוֹמִים נֶעֱלָמִים.

וְגַלֵּי־הָאֹדֶם שֶׁבְּגַלֵּי

הַלֵּבָב הִתְהַפְּכוּ בַמַּעֲלוֹת –

עָטְפוּ אֶת הַנְּשָׁמוֹת חַכְלִילִים,

כִּי עָבְרוּ בִיעָף עַל פְּנֵיהֶן –

וְכַחֲנוֹת רַגְלֵיהֶן לִמְרַאֲשׁוֹת הַסֻּלָּם

וְאֵימַת הָאַרְגָּמָן שָׁרְתָה עוֹד עַל פְּנֵיהֶן –

וְנִשְׁקְפוּ מֵרָחוֹק זוּג שְׁעָרִים נְעוּלִים

מַזְהִירִים וּתְכוּלִים כְּאַבְנֵי הַסַּפִּיר…


מִכְּלִיל הַתְּכֵלֶת אֲשֶׁר עַל הַמַּשְׁקוֹף

הִשְׁתַּרְבְּבָה וְעָלְתָה

כּוֹס קִדּוּשִׁים לַמָּרוֹם

וְגַוָּן הָיָה לָהּ וְלַיָּד מִתַּחְתָּהּ

כְּגַוָּן הָאֵשׁ בְּלֶב־הַסַּפִּירִים

הַמְשֻׁבָּצִים כַּגָּזִית

בִּפְנֵי הַשְּׁעָרִים…

בְּפַעֲמֵי צֵל הֶעָנָן

וּצְחוֹרוֹת כַּגָּבִישׁ

נִגְּשׁוּ הַנְּשָׁמוֹת אֶל כּוֹס הַסַּפִּירִים

וַתִּשְׁתֶּינָה מִתּוֹכוֹ אֶת יֵין־הַקִדּוּשִׁים…

וּבְחוּשִׁים חֲדָשִׁים וּטְהוֹרִים כִּתְכֵלֶת

נִצְּבוּ הַנְּשָׁמוֹת נֹכַח פְּנֵי הַשְּׁעָרִים

וַתְּסוֹבֵבְנָה בַמַּעְגָּל, בִּמְחוֹלוֹת הַקִּדּוּשִׁים.

וְאוּלָם כְּכַלּוֹתָן מֵחוֹלֵל אֶת הַמָּחוֹל הַשְּׁבִיעִי

וְנִקְרְעוּ הַשְּׁעָרִים כְּשַׁעֲרֵי לֵיל־הַבְּרָקִים –

וְנִסְגְּרוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶן…


מִקְדַשׁ־הַסַּפִּירִים    🔗

ט

כַּצִּפֳּרִים הַמּוֹצְצוֹת

אֶת רְבִיבֵי הַטְּלָלִים

מֵחֵיק שְׁדֵי־הַפְּרָחִים,

כֵּן סָפְגוּ הַנְּשָׁמוֹת אֶת דִּמְדּוּמֵי הַתְּכֵלֶת

בִּרְווֹתָן אֶת רוּחַ הַהֵיכָל

וַיִּמְחוּ בִלְטִיפוּתָן

אֶת עִקְבֵי הַנְּגוֹהוֹת

וְחֶבְלֵי הַצַּחְצוּחִים

שֶׁדָּבְקוּ עוֹד בְּעֵינֵיהֶן

מִמִּקְדַּשׁ הָאֹדֶם.

כִּי כְקַרְנֵי הָאוֹרִים,

הַזּוֹלְפִים מֵאוֹר הַאֵין־סוֹף

עָרְפוּ מִמְּרוֹמִים זַהֲרוּרִים

זַהֲרוּרִים כְּסַפִּירִים נֹזְלִים,

אֶל הֲדוֹם הַהֵיכָל יָמָּהּ

וַיִּהְיוּ מְרַפְרְפִים כְּאֶצְבְּעוֹת־אֱלֹהִים

עַל בְּרַק תְּכֶלְתּוֹ

וְעַל פְּנֵי גְּדוֹתָיו מִלְּמַעְלָה.

דּוֹמֶה הָיָה הַדָּבָר

כְּאִלּוּ מַלְכָּה נַעֲלָמָה

רִפְּדָה כַאן בִּנְדִיבוּתָהּ

אֶת פְּנִינֵי תְּכֶלְתָּהּ מִסָּבִיב…


מְהֵרָה וּבִזְרִיזוּת קְדוֹשָׁה

כְּכֹהֲנֵי הַקֹּדֶשׁ בְעֵת עֲבוֹדָתָם,

יָרְדוּ הַנְּשָׁמוֹת אֶל יַם־הַקִּדּוּשִׁים

וַתִּטְבֹּלְנָה בְתוֹכו שֶׁבַע פְּעָמִים.

וּבְרִנַּת עַצְמוּתָן הַכְּבוּשָׁה,

כְּרִנַּת מַעְיְנוֹת־הַסְּתָרִים,

מָעֲדוּ וְצָפוּ עַל רְאִי־תְכֶלְתּוֹ

כַּצִּפּוֹרוֹת הַלְּבָנוֹת

עַד בּוֹאָן אֶל הַחוֹף…


וְכַחֲרֵדוֹת מֵהַבָּאוֹת

בְּהִגּוֹז אוֹר קִדּוּשׁ־הַיּוֹם,

רָעֲדוּ וְעָפוּ עַל מַעֲלוֹת הַסַּפִּירִים

וַתִּהְיֶינה עֲטוּפוֹת בִּכְחוֹל גַּלֵיהֶם…

וּבְהִתְרוֹמֵם כַּנְפֵיהֶן

עַל פִּסְגּוֹת הַסֻּלָם

וְיִרְאָה גְדוֹלָה נָפְלָה בְלִבָּן

כִּבְלֵב הַקָּרֵב אֶל מִקְדַּשׁ־הָאָסוּר.

כִּי מִמְּרוֹם הַכִּפּוֹת,

אֲשֶׁר מֵעַל לַפִּסְגּוֹת,

הִשְׁתַּלְשְׁלָה מֵרָחוֹק כַּפּרֶת שְׁקוּפָה –

וַתַּבְדִּיל בֵּינֵיהֶן וּלְשַׁעֲרֵי הַנְּצָחִים…


שַׁעֲרֵי־הַנֵּצַח    🔗

וּכְנִבְעָתוֹת וְכִמְבַקְּשׁוֹת לְהִכָּנֵף

עָמְדוּ הַנְּשָׁמוֹת מֵעוֹפֵף –

וּפְנֵיהֶן כָּבְשׁוּ בְקַרְקַע לְבָבָן.

זוּלָתִי נִשְׁמַת הַכְּמֵהָה,

כִּמְכוּשָׁפָה מִמַּרְאוֹת הַפְּנִים

שֶׁרָמְזוּ לָהּ כַּחֲלוֹמוֹת מִמֶּרְחַקִים,

נִתְּקָה מְהֵרָה וּפָרְשָׁה לְעַצְמָה

וַתִּדְאֶה בְכְבֵדוּת אֶל הַכַּפֹּרֶת הַשְּׁקוּפָה.

כִּי מִבֵּית לַכַּפֹּרֶת,

אֲשֶׁר מוּל שֶׁבַע הַמַּעֲלוֹת,

הִתְהַפְּכוּ בֶהָרוֹת כִּיהֲלוֹמִים טְהוֹרִים

אֲשֶׁר הָיוּ כִּיצוּקִים בַּשְּׁעָרִים וּבַשְּׁלַבִּים.

וְאוֹרָה לְבָנָה, לַטִּיפָה וּשְׁלֵוָה

לָבְשָׁה אֶת הַבִּיאָה בְמִסְתּוֹרִין קְדוּשָׁה –

וַתָּהֵל כִּבְחַצְרוֹת בֵּית־סַהַר־הַנְּצָחִים…

וְעַל לַבּוֹת הַמַּעֲלוֹת,

כְּעַל כִּסְאוֹת תִּפְאָרָה

זָרְחוּ וְגָאוּ נְשָׁמוֹת נֶאֱצָלוֹת

כְּלְבָנוֹת בְּרֵאשִׁית בְּטֶרֶם תִּפָּגֵמְנָה.

וְדוּמִיּוֹת וּשְׁלֵווֹת כִּבְסֵתֶר מַלְכוּתָן

הִסְתַּכְּלוּ זוֹ בְזוֹ בְעַנְוַת בַּת־צְחוֹק –

וּטְלָלִים זָלְפוּ מִטַּל אשֶׁר חַיֵּיהֶן.

מָשׁוּךְ הָיָה עַל פְּנֵיהֶן

זֹהַר קִדּוּשׁ הַצַּחְצוּחִים,

שֶׁזִקְּקוּן כִּכְרוּבֵי אֵל

בְּכוּר חַבְלֵי הַדּוֹרוֹת

עַד בּוֹא שִׁמְשָׁן הָאַחֲרוֹן…

וְזֵר־כִּבּוּשׁ־חוֹמוֹת־עַצְמָן –

– בְּהַשְׁלִימָן חֹק־דְּמוּתָן –

הִטִּיל בָּהֶן סוֹד בְּשׂוֹרָה.

שֶׁל הָנֵץ זִיו צֶלֶם חָדָשׁ…

וְנִשְׁמָתִי – כְּגַלֵּי הַגַּעְגּוּעִים הַנּוֹהֲרִים

מֵחֵיק אֵבֶל הַשְּׁבוּיָה אֶל חֵיק דּוֹדָהּ,

עֵת תָּצִיץ בּוֹ בְהִתְגַּנְּבוֹ אֶל עֵין־כִּלְאָהּ –

כֵּן שָׁלְחָה כִסּוּפֵי זִוּוּגֶיהָ

כִּלְשׁוֹנוֹת אֵשׁ דֶּרֶךְ כַּפֹּרֶת־הַשְּׁקוּפָה

וַתִּגְמָא בַצָּמָא מִטַּל־אוֹרוֹת בֵּית־חַיֶּיהָ.

אוּלם כְּכָל אֲשֶׁר חָדְרוּ

קַרְנֵי אוֹר הַקֹּדֶשׁ וַיִּסְכּוּ נִסְכֵּיהֶם

כְּמִזְרְקוֹת הַכֶּסֶף אֶל תּוֹךְ צִנּוֹר נִשְׁמָתִי,

כֵּן הִשְׂתַּעֲרוּ מֵחֶבְיוֹנָהּ וַיִּשְׁטְפוּהָ

גַלֵּי אֹשֶׁר הִתְלַהֲבוּתָהּ

וַיְנַטְּלוּהָ וַיְנַשְּׂאוּהָ כִּפְנִינָה מִקַּרְקַע יָמָּהּ

אֶל כִּתְפוֹת הַשָּׁלוֹם מִלְּמַעְלָה

אֶל מַעֲלֵה־חוֹף־יַם הַצּוּרוֹת

אֲשֶׁר לְמַרְגְּלוֹת הוֹד מַלְכוּת הַרְמוֹנִיַּת הָעוֹלָמִים.

כִּי הִמְנוֹנֵי תַּעֲלוּמוֹת וּנְגִינוֹת פִּלְאֵיהֶם

בִּצְבְּצוּ כִמְפֻתָּחִים בְּשַׁעֲרֵי אֵשׁ הַפְּנִים:

וַיִּהְיוּ צוֹלְלִים ומֻשָּׁרִים מֵאֲלֵיהֶם

כַּצְּלִילִים נוֹזְלִים מִכֶּסֶף עֵין־הַזִּמְרָה:


מִזְמוֹר־הַנֵּצַח    🔗

עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

הוּשָׁרָה זוֹ הַזִּמְרָה,

עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

וגִלּוּיָיו בַּמַּרְאוֹת

וְעַל הָמֵר הַמַּרְאוֹת

בְּמַרְאוֹת עַד אֵין־סוֹף,


עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

הוּשָׁרָה זוֹ הַזִּמְרָה,

עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

בְּחֵיק גְּדוֹת כּוֹכָבִים,

וְעַל הָמֵר כּוֹכָבִים

בְכוֹכָבִים עַד אֵין־סוֹף.


עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

הוּשָׁרָה זוֹ הַזִּמְרָה,

עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

וְגִלּוּיָיו בִּיקוּם

וְעַל הִגּוֹז דְּמוּתוֹ

בִּמְלאוֹת יְמֵי מַלְכוּתוֹ.


עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

הוּשָׁרָה זוֹ הַזִּמְרָה,

עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

וְגִלּוּיָיו בִּיצוּרִים,

וְעַל הָמֵר חַיֵּיהֶם

בְּחַיָּיו עַד אֵין־סוֹף.


עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

הוּשָׁרָה זוֹ הַזִּמְרָה,

עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

וְגִלּוּיָּיו בִּילוּדִים

וְעַל הִגּוֹז דְּמוּתָם

בִּמְלאוֹת יְמֵי טָהֳרָם.


עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

הוּשָׁרָה זוֹ הַזִּמְרָה,

עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

וְגִלּוּיָיו בַּמֵּתִים,

וְעַל אָשְׁרָם בְּמוֹתָם

וְחַיֵּיהֶם עַד אֵין־סוֹף.


עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

הוּשָׁרָה זוֹ הַזִּמְרָה,

עַל נֵצַח־הַכָּבוֹד

וְגִלּוּיָיו בַּרָזִים

וְעַל שִׂבְרָם בְּקִרְבָּם

וְרָזֵיהֶם עַד אֵין־סוֹף.


וּבְפַזֵּז הֵד הַזִּמְרָה

עַל נֵבֶל נִשְׁמָתִי,

וּבְהִתְלַכֵּד סוֹד יְגוֹנָהּ

בִּמְשׂוֹשׂ זוֹ הַזִּמְרָה

בְּהִבָּלְעָם בְּהַרְמוֹנִיָּה

תּוֹךְ סִימְפוֹנִיַּת הַנְּצָחִים –

וְהִנֵּה נַח אוֹר־מֶבָּטָהּ,

עַל רְפָאֵל וְזִיו מוֹתוֹ,

כִּי הִפְלְתָה אֶת נִשְׁמָתוֹ מִכָּל־הַנְּשָׁמוֹת.


מְחוֹלוֹת־הַזִּוּוּגִים    🔗

י.

וּכְוָתִיקִים שַׁחֲרִית בְּהָנֵץ זִיו שֶׁמֶשׁ,

כֵּן כָּפְפָה נִשְׁמָתִי רֹאשׁ

תַּחַת חַשְׁרַת אוֹר יִפְעָתוֹ,

אֲשֶׁר נִגָּר מִצִּיץ זְהַב־הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר לָנֶצַח.

וּבְהָרִיקוֹ אֶת בִּרְכָתוֹ לְלֵב נַפְשִׁי –

וְנָעֲלוּ הַנְּשָׁמוֹת מֵעַל לַבּוֹת הַמַּעֲלוֹת

כִּשְׂרָפִים מְצֻוִּים אֶל זֵר כִּתְפוֹת־הַדְּבִיר,

כִּי עַל־מְעַל־הַשְּׁעָרִים בְּרָאשֵׁיהֶם

הִתְנוֹסְסָה כוֹס יַהֲלוֹם רְווּיָה

וַתִּשְׁתֶּינָה דוּמִיּוֹת מִיֵּין הַזִּוּוּגִים.

וּכְכַלּוֹת שׁוֹקְקוֹת תּוֹךְ אַפִּרְיוֹן,

הִתְקַדְּשׁוּ בְמַעְגָּל מוּל הַדְּבִיר

וַתֵּצֶאנָה בֶהָדָר בִּמְחוֹלוֹת הַזִּוּוּגִים…

שֶׁבַע רְקִידוֹת חוֹלְלוּ הַנְּשָׁמוֹת,

חוֹלְלוּ הַנְּשָׁמוֹת, הַנְּשָׁמוֹת הַנֶּאֱצָלוֹת.

וְאוּלָם כְּכַלּוֹתָן לְחוֹלֵל אֶת הַמָּחוֹל הַשְּׁבִיעִי

וְנִשְּׂאוּ הַשְּׁעָרִים בְּרַעַשׁ הָאוֹפַנִּים –

וּמַלְאֲכֵי הַחֲלוֹם בְּסוּפָתָם. – – –


יא.

וּבְהָקִיצִי בִתְרוּעוֹת מִשְּׁנָתִי, וָאָחוּשׁ בְּפִתְחֵי פִי נְשִׁיקַת־פִּי־הַחֲלוֹם

וּבְחֻפַּת־שֵׁישׁ יְצוּעִי

פָּזְזָה שָׁמֶשׁ..

כמתה השבה מבית הנצחים עמדתי בתמהון מעל משכבי.

נדמה לי כאלו חודשו וקודשו אורות החיים שבעתים מסביבי ויהיו מחייכים על יגון־צלליהם, כי אֹשר אִשְרני חלום־המות הזה ויחדשני, ויהי כאלו טעמה בת־נפשי מאושר יחוּדה הראשון עם הוד האין־סוף.

וסעיפי הכליון ומצוקי המות אשר סבוני גם דכאוני כמאורות, חמקו ונגוזו כפתנים בראש־בוקר ותחתיהם תקפה את לבבי רוח אמונה ותכבשני – זו האמונה אשר שבצה את סוד־המות בכליל־החיים וסוד החיים בכליל־המות.

ובעצם אותו יום נדר נדרתי לאלוהי־אבלי – נפשי בחיי תחוג בו יום לשנה, יום לשנה. קדוּש יום־יגון ורוממות־אבל למִני אז נשקני פי־החלום.


 

הִלּוּלָא    🔗

יב    🔗

והלילה, יזיז יקיר לי, בשבתי לי כה דוממה אל שולחני

ובתארי לפניך בספר את כל המוצאות אותי ואת אשר חייתי ואת אשר חלמתי בו בליל פלאי זה – הוי, זכור נא, יזיז יקיר לי, כי הנה זה ליל זכרון והלולא לדורותינו.


ובחוגגי את ליל חג זה – הנה ישוב אשב על שחור מכפלות המרבדים מתחת – ובגדי הלבנים לבושים לבשרי.

אל יד שולחני המפואר בפרחים יושבות בנותי בשמלותיהן הצחורות והדרת קדוּש־היום שרויה על פניהן.

בחדר הסמוך והמואר לנגדנו סמוכים אנשי־שׂיבה על מצעים נמוכים על השולחן הערוך בפרי־עץ ובמגדנות. אוחזים הם בידיהם בזוהר בן־יוחאי הקדוש ועיניהם כבושות בספרם – ושותקים.

כי הקשֵׁב יקשיבו לקול דברי־הפלאות, אשר ראש הישישים המסב בטבור, מזמר בדמעה לפניהם. מַתנה הוא באזניהם על טוהר החדוה, ועל הדר היגון אשר עטו העולמים ביום הלוּלתו.

מן המנורה הטהורה, היורדת מן הכפה, שופעים במתקם נגוהות פורפוריים ועוטים את הכל בתפארה חגיגית.

והדי קולות־הים והדי קולות־הלילה, החודרים מן האפלה מבעד מאור זהב החלונות – הנה הם מתלכדים בנשימות הדממה ובצלילי־המסתורים הכובשים את חללינו….


 

דְּבַר סֵפֶר־רְפָאֵל    🔗

יג    🔗

ועתה, יזיז יקיר לי, כי ימצאך ביגונך ספר הזכרונות האלה – ראה, הנה זאת נחמתך כי יבואך כאחת ספר חיי־אביך כאשר שאלת – אנא, יזיז יקיר לי, יהיה נא זה לרפאות לפצעי לב אמך, כי את שלות־ההרמוניה שבחייו הלא ספגתי בצמא בחיי ואמסכם באמנה בספרו.

ודמות ילדותו הטהורה – הוי, כמה אזכור את הימים התמימים האלה, אלה הימים אשר חייתי בפַס עיר מולדתנו על יד־ערשו – ואגדלהו וארחמהו ואשמרהו כאישון־עיני, כמו שנשבעתי להורתנו ביום הולדו, עת גועה על האבנים בהקשותה בלדתה – ואת יפי מראהו ואת יפי גזרתו – אח – ואת התוגה הנצחת אשר תקפה את אבינו המרוחם ואת כלנו בהפרדו מעלינו ויעלה בית־אל, אל בית־מקדש־המקובלים בהר ציון – את אלה – הוי, מי צַיָּר ויתארם במצבועו – את אלה, ואת יתר ימי חייו האחרונים, ואת הקדושה ואת הבדידות ואת דבר התפלות הארוכות המסתוריות שלו בבית־אל ואת דמדומי יום־חייו ואת אפלת ליל־מותו – את כל אלה – אלה הדברים אשר אצרת אותם כגנזי קודש במגלות מכתביך החמודים וימצאוני כיום באלג’יר – כל אלה אספתי באמונה ואזכרם באהבה בספרו.

ודמות תבניתו הנאצלה, כאשר שקטה בלבי, ראה, הנה תמצאנה בתוכו, בחיק מעשיו הטובים….

ומדי הגותך במגלת ספר חיי־אביך אלה וזכרת היטב, כי קורות נפש בחביונה הם אלה המשתלשלים, אלה המתגוללים לפניך – אנא, יזיז יקיר לי, שימם נא כחותם על לבך.


 

הַחִדָּלוֹן וְהַנֵּצַח    🔗

יד    🔗

וְאוּלָם חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ וְכַנְּחוּשִׁים בַּלָּיְלָה

יֵשׁ אֲשֶׁר תֵרֵד פְּלִיאָה זוֹ

אֶל לִבִּי:

רְאֵה, הִנֵּה צָצִים וּפוֹרְחִים

נִצָּנֵי דַּעַת הַנְּצָחִים

מֵחֵיק תְּהוֹם הַחִדָּלוֹן –

רְאֵה, הִנֵּה צָצִים וּפוֹרְחִים

נִצָּנֵי אֹשֶר הַהַרְמוֹנִים

מֵחֵיק תְּהוֹם הַיִּסּוּרִים –

הֲשׂוּמָה הִיא זֹאת מֵאֵת חַי־הָעוֹלָמִים –

לְשַעֲשוּעוֹ?

אוֹ חֶסֶד הוּא זֶה

לַצּוּרוֹת וּלְחַיֵּיהֶן,

לְבַל תִהְיֶינָה לִשְׁבָרִים

כִּסְפִירוֹת שִׁבְעָה הַמְלָּכִים

מֵעֹז זֹהַר הַנְּצָחִים?…


סוף



  1. מסורת בידי יהודי הקדם להזכיר את שם המת בלוית התואר “המרוחם”.  ↩

  2. אדרת מזרחית מרוקנית  ↩

  3. גזוזטרת־הבית  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!