רקע
יהושע השל ייבין
ציבא ורכב

 

א    🔗

… לא היה יום מאושר בחייו של רכב כאותו היום בו נתקיימה בחדר הצריף התל־אביבי הקטן “הפגישה הקובעת” בינו לבין ציבא והוחלט ביניהם על עבודתם המשותפת. הם האריכו בדיון על פרטי הפרטים של העבודה, עד שירד הלילה; וכשיצא משם רכב לרחובותיה של העיר, מעוּבי־האפלה אותה שעה, מחמת אימת מטוסי־האויב (הימים היו ימי מלחמת־העולם השנייה) – לא חש בחשכה המכופלת כלל וכלל, ודומה היה עליו שכל החלל שטוף־נהרה; ואף העוברים ושבים – גושי־האופל עגמומיים, בהם נתקל כתף אל כתף – כאילו הקרינו זיו לעומתו. וכשהגיע הביתה ונשתטח על משכבו, לא נעצמו עיניו עד שחרית – מחמת שכרון המראות הרוננים שהעלה לפניו דמיונו…

אותה שעה משול היה רכב לאדם שעוד לפני עידנים הבריקה במוחו אמצאה כבירה שיש בה כדי להביא ישע להמוני אדם רבים, אלא שחסר היה את האמצעים למימוּשה של האמצאה הגואלת; והוא תהה ותעה ויגע וחיפש זמן רב ללא הועיל, וכבר קרוב היה לייאוש גמור; והנה סוף סוף זימן לו גורלו את האיש הנכסף, שהסכים לספק לו את האמצעים – ועכשיו יודע הוא ידיעה ודאית, כי משאת־חייו בוא תבוא.

ואם תרצו – משול היה רכב ליורדי־ים, ששוטט שבועות על שבועות בשממת האוקיינוס, ונפשו כבר עייפה עד מוות מתנוּדה על דכי־גלים – ולפתע הבחינו עיניו במעמקי האופק: יבשה! והריהו מתרונן כולו בדעתו: מעתה הקץ לטלטול מעל תהומות, עוד מעט ושתי רגליו תעמודנה על קרקע מוצק…

אך ייתכן, ששני המשלים האלה גם יחד אין בהם עדיין כדי למצות את פשר שמחתו של רכב במלואה, ויש להוסיף: עתה, עם “הפגישה הקובעת” בינו לבין ציבא, מצא רכב את מזבחו, את המזבח שאליו נכסף שלא בהכרה בכל נימי נפשו כל הימים.

כי לא למימוש “אמצאתו” בלבד, ואף לא להרגשת בטחון של קרקע מוצק תחת הרגליים בלבד כמה רכב: רכב שייך היה לסוג אותם האנשים, שבקרב עמנו דווקא – אותו העם שאומות העולם מונות אותו בעודף מעשיות מפוכחת ובלהיטות אחר נכסים חומריים – אין הם נדירים כלל וכלל: סוג האנשים, שמשאת־חייהם העזה ביותר היא: לעלות על המזבח. בכל מאווייהם, בכל תעיותיהם בחיים – אפשר, עוד משחר ילדותם – אין הם אלא מחפשים אחר המזבח המאוּוה; וכשמצאו אותו, מיד הם מעלים עצמם עליו בדבקות לוהטת עד כדי יציאה מכל הכלים; הם הקרבן והם הכהן המקריב, הם העוקד והם הנעקד. בזריזות מפליאה יודעים הם לטפס על הזבח ולעקוד עצמם עקידת יד ורגל כדת, להשחיז את המאכלת ולהעלות את האש ולעלות לעולה ברנן מתוך כלות־נפש ואושר לא־ישוער.

אמרנו: לא נדירים הם אנשים מסוג זה בעמנו, עם של קדושי עליון ומקדשי־השם מקדמת דנא; אנשים, שכל מגמת־הוויתם מתחילת ברייתם היא: המזבחה. אנשים, שאף אם תושיבם בהיכלי עונג ותיתן להם את שולמית, הרועה בשושנים, לאשה – משם יברחו אל המזבח, השיא והעטרת של כל חייהם… שכיחים היו “עולי מזבח” אלה בין פשוטי־העם שלנו בגולה, בקרב אביוני־האביונים; והגויים שאבו ממכמן הנפשות התמות הללו מלוא חופניהם והניחו להן לעלות על מוקדות תנועותיהם, “תנועות גואלות” שונות למיניהן – עד ששיחק להם מזלם לגויים הללו, להעלות על מוקדות את העם כולו עד תום…

אכן, אותו המזבח, שאליו נכסף רכב, לא היה מזבח נכרי; בהיותו יהודי לאומי, נכסף לא למזבחות הגויים, אלא למזבח יהודי, על טהרת הישראליות דווקא.

עתה ב“פגישתו הקובעת” עם ציבא, בחדר־הרציף האפל, בתוך המאפל המעובה של עיר־החוף השרונית, נמצאו לו, לרכב, שלוש אלה גם יחד: הדרך למימוש “אמצאתו”, קרקע מוצק ליורד־ים שנלאה מטלטולי־נחשולים, ואחרון אחרון חשוב: מזבח לעלות עליו לעולה.

_________

קשה למצוא שני אנשים כה נוגדים זה לזה במראיתם ובאופיים, בגשמם וברוחם, כמו ציבא ורכב – השניים שדבקו עתה זה בזה בברית־אחים מקודשת.

רכב – קומתו בינונית, תנועותיו חופזות וכולו התלהבות עולה על גדותיה; דיבוריו נפלטים מפיו בבת אחת, צרורות־צרורות, כצרורות כדורים ממכונת־ירייה. אף כשהוא נמצא לבדו בחדרו, אין הוא נח אפילו לרגע אחד, אלא מתהלך כל הזמן אילך ואילך מקיר אל קיר – כחיה זו המתרוצצת בסוגרה ללא מנוחה.

ואילו לציבא – גוף של ענק. כשהוא נכנס דרך פתח בינוני, עליו להתכופף קמעה. מתון־מתון הוא בתנועותיו; ממעט בדיבורים, וכל מלה והוא מוציא כאילו שקולה בסלעים. ואף כשהוא מוצא לעתים צורך להרבות מלים – הרי השתיקה שבהן מרובה על הדיבור. קולו מעומעם וחלוש קמעה, שלא בהתאם לגופו הגברתני.

פסיעותיו של רכב מהירות ורעשניות; ואילו ציבא – קול פסיעותיו אינו נשמע כלל. עיניו של רכב מתרוצצות תמיד ללא מנוחה; ואילו ציבא – עיניו כאילו עצומות למחצה, תמיד הוא נראה כניוֹם, אבל במעמקי עיניו, מתחת לפרגוד הנמנום, יש ומהבהב משהו ער מאוד, שמציץ ממארב־תמיד – כאצל חתול הרבוץ לו מנומנם בפינתו – אך אבוי לו לעכבר שיעבור אותה שעה על פניו: כי טרוף ייטרף.

רכב הוא אדם מרובה־כשרונות, מבורך בשכל חריף ובקולמוס שנון — אך עם זה לא־יוצלח גמור בחיי־המעשה. האיש כאילו נולד גדום־ידיים. לא שהוא בעל־מום מלידה, חס ושלום; לאמתו של דבר יש לו ידיים, כמו לכל הולך על שתיים; וכפותיהן גדולות ורחבות, כשל פשוטי־עם; אבל אלו הן כפות־ידיים שאינן יודעות להחזיק שום דבר; כל מה שבא לתוכן נשמט ונופל ממנו והלאה: כספים, קניין, כבוד, אהבת־אשה. מתהלך הוא בין הבריות כמי שמהלך ביער־בראשית סבוך ללא נתיב, יער שחללו מלא הדהוד קולות מאוימים; ואדם שנכנס ליער זה הריהו אבוד עולמית. הוא, רכב, אינו מוצא ידיו ורגליו בין החיים; כל אדם שאתו הוא אנוס לבוא במגע – דומה שהוא חורש מזימות נגדו, נגד רכב, זומם להונותו, לנצלו, להכשילו; דומה שהוא טווה סביבו חוטים נעלמים, כדי לצודו במכמרתו להנאתו; והוא, רכב, חסר־ישע ואינו מסוגל לעמוד בפני אלו; ולא נגאל ממבוכתו, עד שהיתה היכולת בידו לנוס מפניהם, מפני כולם, אל בדידות חדרו ואל מחשבותיו…

כיצד השכיל ביישן ובטלן זה, שכל שיח ושיג עם הבריות היה ממלא אותו מבוכה לאין שיעור – כיצד השכיל להזין עצמו, לפרנס אשה, לגדל ילדים – אמנם פרנסם בדחקות לא־תשוער, ואף־על־פי כן פרנס, ואף־על־פי כן גדלו הילדים; משמע שאכלו בכל זאת משהו והיו גם לבושים משהו – אמנם לבשו טלאי על־גבי טלאי, אף־על־פי כן לבשו – סוד זה גלוי וידוע לבורא עולם לבדו, הוא הפותח יד ונותן טרף לכל בריותיו, מן הציפור במרומים ועד לחיפושית הזוחלת על גבעולה, והוא שלא מנע חסדיו גם מרכב. אכן, כדי לפרנס את משפחתו בעוני מרוד עבד האיש עבודת פרך – עבד פי שלושה מכל אדם אחר ולא הכניס אפילו שליש ממה שמכניס אדם אחר במקומו.

במקום־עבודתו – עבודה טכנית קשה באחד העיתונים – הריחו, כמובן, יפה בסגולתו זו (חוש הריח של הבריות לאבחנת אחד בטלן שביניהם מפותח הוא מאד…), ומיד העמיסו עליו כל עבודה שחורה ומפרכת. וכש“התחשק” לאחד העובדים לבלות ערב בקולנוע – מיד היה מודיע לרכב: הערב אני הולך לקולנוע, אתה תעשה את העבודה במקומי. לתשובה לא חיכה כלל: מובטח היה שרכב יעשה את העבודה. ורכב עשה את העבודה!

אם היה רכב אדם גדום־ידיים, הרי היפוכו של דבר לגבי ציבא: הוא היה אדם שכולו ידיים. דומה, שגם מוחו, גם לבו, גם כל אבריו לא היו אלא ידיים פעלתניות, עסקניות, אחזניות; כיוון שאחזו בדבר, שוב לא הרפו ממנו עולמית. אם לגבי רכב היה העולם בחינת יער־בראשית סבוך, שאדם תועה בו ללא מוצא, הרי לגבי ציבא היה העולם בבחינת כרך אמריקאי מודרני, שרבעיו ורחובותיו מחולקים משבצות־משבצות, בדיוק גיאומטרי מושלם, וכל רחוב ורחוב בו ממוּספר – עולם בהיר ונהיר בתכלית שאדם עושה בו לבטח דרכו ללא חשש של תעייה.

כי ציבא היה איש הבּרי המוחלט. מעולם לא אמר על דבר: איני יודע. מעולם לא עזבוֹ בטחונו המוחלט אף נוכח מצבים מסובכים ומסוכנים ביותר. הוא, ציבא, ידע תמיד את הדרך שיש ללכת בה. על הכל דיבר וחשב מתוך פסקנות גמורה.

עוד בפגישתם הראשונה, תכף לבואו של ציבא ארצה, נקשרה נפשם לאהוב זה את זה. חדלון־הישע של רכב נגע ללבו של ציבא ועורר בו רגש אבהי כלפיו, כשם שנוגע ללבנו תינוק קטן בשל היותו חדל־ישע. לאחר ימים אחדים כבר הוציא את רכב מן המסעדה, שבה היה אוכל ארוחות מזוהמות החומרות את המעיים, ומצא לו מסעדה מהוגנת שבה היו מגישים מאכלים טריים ומבריאים – ובאותו המחיר (וזאת לדעת: ציבא נמצא אז בארץ רק ימים־מספר, ואילו רכב ותיק היה ביישוב… ובאותה עיר…). כן מצא לו אשה שתכבס את לבניו כהלכה בלי שתשחית אותם כדרך שנוהגות רוב המכבסות.

רכב היה מלא התפעלות ממעשיותו של חברו. כמה בקי היה הלה בכל חדרי חכמת־המסתורין (שהיתה כה סתומה בפני רכב) של התמקחות עם בעל־הדפוס הסרבני, עד שהפחית את מחיר הדפסתה של חוברת בחמישים אחוז; כמה נהירה היתה לו, לציבא, תורת הרזים של עמידה על רמאותו של חנווני, שעה שהציע להם בד מהוהא למכנסיים במחיר של אריג־צמר משובח…

בו בזמן נפל רכב למשכב, והוא בודד לגמרי בעיר הזאת – וציבא סעדו בחליו, טיפל בו כאח רחמן, שמר לילות שלמים את ערשו בלי לתת שינה לעיניו, ואף השיג לו סמי־רפואה יקרים ביותר. ואף כאן, שעה שהכין לו תחבושת או החליף את לבניו, מצוין היה באותה החריצות שנתגלתה בכל מעשיו.

וכמה ידע האיש למצוא מוצא ממצב סבוך, שבו נראתה הדרך לו, לרכב, כחסומה בקיר אטום! והואיל ורכב לא ידע כלום בכגון אלו, הרי מוכן היה לראות בכושרו המעשי של חברו גאוניות מופלאה.

כי רכב עצמו משולל היה כל חוש מעשי ומחונן באותה מידת בטלנות מופלגת, השכיחה בייחוד בין אנשי־הרוח שבבני עמנו. על כן, כשבא לידי “אמצאתו” הגדולה, היה אובד עצות בהחלט, משום שראה עצמו חדל־יכולת לממשה.

אכן, האמצאה היתה פשוטה מאוד, ככל האמצאות הגאוניות, ואף היא ניתנה לניסוח קצר בתכלית, כדין כל האמצאות הגאוניות. וזה היה ניסוחה: כדי להביא ישועה לעם ישראל, יש להכות באנגלים משעבדי העם והארץ.

למען האמת יש להגיד, שרכב לא היה היוזם הראשון של האמצאה: קדמוהו אחרים, גדולים ממנו. ורכב עצמו לא היה מכחיש כלל, שאת “אמצאתו” קרא מבין השיטין של שירי משוררו הנערץ, משורר הקטרוג והאמונה; וכן קדם לו לוחם צעיר, עז נפש ומחשבה, שניסה ליצור תנועת “ניל”י" משלו בעצם ימי מלחמת־העולם השנייה ונרצח בדי הבריטים. ודאי, שרכב לא מכחיש זאת, ומעולם לא נכשל באי־רצון לומר דבר בשם אומרו; אבל, כיוון שהגה ברעיון זה של המלחמה באנגלים יומם ולילה ומוכן היה למסור נפשו עליו – הרי אמצאה זו כאילו נעשתה שלו ממש.

ודאי: הוא ידע ידיעה ודאית בכל נימי נפשו, כי זוהי האמצאה הגואלת; ואכן ישנה הדרך לתשועת העם, אבל כיצד יממש אותה, והוא גדום־ידיים? ודאי: הדרך ישנה וישנו הנוער שילך בנפש חפצה להכות באנגלים ולמסור נפשו על כך, אבל מה יעשה – ואין הוא, רכב, מסוגל לא לארגן תא זעיר בן חצי־תריסר אנשים, לא לפקד, לא לתכנן פעולות ולא להשיג את הכספים הדרושים לשם עבודת־המחתרת? לכל היותר מסוגל הוא להיות גחמון, מבעיר תבערה בלבבות צעירים, עד שיהיו ללפידי אש לוהטת – ללהט אויבים ולכלותם. אבל מי האיש שינהיג, שיוליך את הצעירים האלה, ויהפוך את הרעיון הערטילאי למעש?

לילות שלמים ללא שינה התהפך רכב על משכבו, אכול רעיונו היוקד. משול היה ליוּרה השפוּתה על האש ושום דבר אינו מתבשל בה – והרי נחושתה מתהתכת וכלה. דמו חלחל עשן הכבשנים, בהם נשרף אותו זמן גוף עמו עד אפר, אוזניו צללו מזעקת יורדי־תהום באניות מעפילים, שטיבעון הבריטים בדרכם לחוף־המפלט, עיניו ראו את הנוער הלאומי הארץ־ישראלי הטוב, והריהו נלחם במדבריות אפריקה, כלגיון־זרים, תחת דגלים בריטיים ולמען האויבים הבריטיים – אבל הוא היה גדום ידיים.

והנה זימן לו גורלו את ציבא.

עוד בפגישתם הראשונה שפך רכב לפניו את לבו וגילה את “אמצאתו”. בו במעמד לא התאפק וקרא באוזניו על פה משירי משוררו האהוב – פרקים שלמים הנוגעים לעניין:

מלכוּת בריטניה, היינו למס לך.

-——————–

אני רואך היורדת בים חיפה וביפו

אלי אניות אנגליות להפליג –

ובגב חייליך קר וחם, כבגבי,

בעת כתבי זה השיר – – –

ציבא היטה אוזן והעיר:

– אתה אוהב פיוט, רכב?

– כן, – ענה – משום שהפיוט הוא אמת.

ציבא לא השיב דבר. הוא לא הבין שירה, וכל דבר־שירה היה חתום לפניו. לא שחסר־רגש היה; היפוכו של דבר: מסוגל היה להתמוגג בבכי בהצגת סרט סנטימנטלי, או למשמע פזמון רגשני. אבל אוזנו היתה אטומה לניגון־הנפש המתנגן בשיר ובסתר לבו תמה על בני־האדם המשעשעים עצמם בדברים של מה־בכך כגון אלו ורואים צורך לעצמם ליתן עליהם את דעתם. אבל הוא לא רצה להתווכח על כך עם רכב. מוכן היה “לסלוח” לו את להיטותו אחר פיוט, שלא היתה לדעתו אלא אחד מגילויי בטלנותו המופלגת של רעו. והרי על בטלנות זו כבר סלח לו מראש. יתרה מזו: בטלנות זו וחדלון־ישע זה הם הם שלקחו את לבו של ציבא, כפי שכבר אמרנו. אכן, לא חדלון־ישע זה בלבד לקח את לבו. בני־אדם מעשיים מסוגו של ציבא לעולם אינם מסיחים דעתם מחשבונותיהם המפוּכחים, אף בשעה שהולכים אחר רגשותיהם. ציבא הריח מיד ברכב את “עולה־המזבח” וידע יפה, שבני־אדם כגון אלו תועלת מרובה צפונה בהם. אם רואים הם את המזבח הנכון, שאליו תשוקתם, מסוגלים הם לעבוד עבודה עצומה, השקולה כעבודת ציבור־אנשים שלם; לעולם לא יגידו: די, עכשיו רצוני לנוח קמעה. את כל־כולם, את הגוף ואת הנפש, ימסרו ללא שיור, ואת התועלת הרבה הזאת ודאי שהביא ציבא בחשבון.

כששמע מפי רכב את פשר ה“אמצאה” ואת ההצעה, שהוא, ציבא, יעמוד בראש הקבוצה הלוחמת לשחרור העם, (רכב ידע יפה על הגדולות שחולל ציבא בגולה בארגון התנועה הלאומית והתאים הלוחמים בגולה) – נראתה ההצעה בעיניו. כי לא איש־מעשה בלבד היה ציבא, אלא גם אדם אמיץ מאד; אמיץ, בלי לחטוא למצוות הזהירות; נועז, בלי שמץ של הרפתקנות לשמה. וגם כששמע את ההצעה שלקחה את לבו לא נחפז, אלא ביקש שהות לשקול את הדברים בדעתו.

אז נתהלם לבו של רכב. הימים עד לקבלת התשובה ארכו לו מאוד. אך כשהודיע לו ציבא, כי מסכים הוא לעמוד בראש – הגיע תור האושר הגדול בחייו של רכב. הוא ידע: קדוש־מאוויו בא.

_______

מאז עבדו יחד. בסגולותיהם השלימו זה את זה להפליא; וזה בלי זה לא היו אלא בתרי־אדם, פלגי־גוף ופלגי־נפש.

אילו נתמזגו סגולותיהם החיוביות של השניים באיש אחד אפשר שהיה קם מנהיג חשוב לאומה האומללת. אבל אין מזל לישראל – וכך הם באו לעולם, בתרים של אישיות, שלא יכלו להגיע למלוא פעולתם וגילוים אלא שעה שנתחברו יחד, לצוות אחד.

כמה השכיל ציבא לטוות את החוטים, לקשור קשרים ולמשוך אנשים; בכמה חריצות הקים את התאים הראשונים של “הקבוצה הלוחמת”, בחינת יש מאין; כמה הבין להשיג כספים, ולא על־ידי שוד בנקים יהודיים – דבר שאלה שקדמו לו לא נמנעו מלעשותו, בחשבם שמותר להחרים כספים פרטיים לצורכי שחרור העם, אך דבר זה הרגיש את היישוב וקומם אותו נגד הלוחמים – ללא תקנה. ואילו הוא, ציבא, החרים כספים של בנקים בריטיים דווקא – דבר שכל אדם ביישוב, ואפילו שונא הוא לקבוצה הלוחמת ולרעיונה, בירך עליו בסתר לבו.

ובכמה חכמה ידע ציבא לדרג את הפעולות בהתאם להשגתו של איש הרחוב היהודי! מתחילה לא פגע אלא בבלשים בריטיים, שהיו שנואים על הכל; רק אחר כך שלח ידו בשוטרי האויב. וכשהתרגל היישוב גם לכך, פתח בהתנקשויות גם בחייליו של הכובש; עד שהגיע לפגיעות גם בראשי־שלטון ורבי־מדינה גזעניים. “חייב אני”, היה מסביר לרכב, “לתאם את המנות לכוח־עיכולו של הציבור היהודי; כוח־עיכולו של ציבורנו לקוי הוא – אבל מעט מעט נרגיל את קיבתו אף למנות חריפות יותר”. ואכן, הרגיל באמת; והכל על שום שהתנהג בזהירות וחילק פעולותיו שלבים שלבים.

אותה שעה שהתבונן רכב במעשיו, שנעשו תמיד ברוב בינה, נוטה היה לחשוב, שהנה קם המורד היהודי הגדול, אשר לו ציפתה ההיסטוריה הישראלית זה דורות. אותה שעה מוכן היה להתעלם מליקוייו של רעו; ובהיותו נוטה בכלל לראות את הרצוי במצוי ולהסתכל במציאות תוך אספקלריה חלומית (אף האכזבות המרובות שנחל בחייו לא ריפאוהו מנטייה זו) יש שראה את חברו כגאון־הפעולה ממש.

וכך נכרתה ביניהם ברית־האחווה הגדולה, שכוחה יפה מאחוות־בשר רגילה – אחווה שבשיתוף עמידתם נוכח המוות שארב לשניהם תמיד, אחווה שבשיתוף המאווי שפיעם את לב שניהם כאחד, אחווה שתוקפה אינו פוקע, לכאורה, אף מעבר לקבר.

ומאז נערך לו, לרכב, המזבח המאוּוה.

ודאי, גם קודם לכן, כל אותן השנים שהשתייך לתנועה הלאומית, טעם רכב את טעמן של אי־הנעימויות, שההשתייכות לתנועה הבלתי אהודה גוררת אותן אחריה ביישוב הזה. הוא ידע את הנידוי מצד פרנסי הקהל, ידע את ההפליות לרעה בעבודה; ובתור סופר, מיום שנכנס לתנועה זו, ויתר מראש על אותה “כגרוגרת” של כבוד, הניתנת אצלנו כמתת־חסד לסופרים עבריים. אמרתי “כגרוגרת” ולא יותר; כי הסופרים היו מרובים והכבוד, שהוקצה להם על־ידי עסקני־המפלגות הרודים ביישוב – מועט שבמועט, על כן לא זכו אלא בכגרוגרת, הוה אומר: ברצנזיה לעתים נדירות וב“מאמר הערכה” כשהגיע הסופר לשנות שיבה או לגבורות; ובעשרות השנים שבינתיים – שכחה גמורה תוך עמידה בתור, עמידת עבדים כנועים במערכות, שמא יזכו להדפיס יצירתם המפליגה לאין שיעור בשבח הבונים שבונים את עצמם…

והואיל וגרוגרת של כבוד זו מאוסה היתה בעיניו של רכב, פיגול היתה בעיניו – על כן גם סבור היה, שלא הפסיד ולא כלום מהצטרפותו למחנה הלאומי המנודה, ולא ראה בסבלו החומרי אלא אי־ניעמות גרידא.

אבל מעתה, מיום שהלך אחר ציבא להיות אחד מעושי התעמולה של “הקבוצה הלוחמת” – ערוך היה לו מזבח ממש: אשר אליו נכספה נפשו מימים ימימה.

היה זה מזבח ללא פאר, ללא מקהלות־המונים הצופות בעלות הקרבן לעולה ונפשו יוצאת; מזבח אפור שבאפורים שנערך בחשאי־חשאים.

לאחר שנים, כשביקש משהו את רכב לספר על “אותה תקופה”, היה פוטרו מתוך ביישנות במשיכת כתפיים: “אין על מה לספר”. אבל על אותה תקופה יכלו לספר – אילו ניתן להם פה לדבר – קירות בתי־אריזה עזובים במעמקי־פרדסים, צריפים דולפים קרועי־גג בשולי־העיר, ופעמים גם ספסלים בשדרות, עליהם בילה לילותיו.

הדין היה עם רכב, שעה שסירב בעקשנות לדבר על אותו פרק זמן. כי מה יש לספר על שכיבתו במחסן עזוב, כשחבילות של כרוזים וגליונות־תעמולה, שהוא עצמו חיברם, משמשים לו גם כר, גם מזרן וגם שמיכה; וחבריו היחידים – עכברושים שמנים, שהתרוצצו במלונתו בחופש גמור והציצו בעיניים זעופות בזה שבא להסיג גבולם? ושוב, מה יש לספר על אותם הלילות המאושרים ביחס – כשהזמינוֹ חבר צעיר של “הקבוצה הלוחמת” לישון במיטתו; אלא שאותו בחור רוחב־גרם היה, ושנתו עמוקה, וצר לו המקום לשכב במיטה בשניים, והרי היה נוגח מתוך שנתו בחברו ללינה, ברכב, נוגח בראש ובכתף, עד שנדחק רכב לצדה של המיטה, אל הברזל החשוף הקר, שבקצה, וסוף סוף נואש מן המאבק ללא תוחלת וקם באמצע הללה, בלי להעיר את מארחו, ויושב על הפח הסמוך ומחכה באורך־רוח עד שיתבהרו פני החלונות עם דמדומי שחר ויוכל לצאת החוצה; וגם טינה לא היתה בלבו על מארחו הנגחן – סוף סוף, אין אדם נתפס על מה שהוא עושה בתוך שנתו, והמיטה צרה היתה באמת מהכיל את שניהם.

ומה יש לספר על אותו זמן מאושר, כשאחד מאוהדי התנועה הקצה לו, לרכב, מחסן אחר – והמחסן היה מחסן של שמיכות. ידידו הראה לו את המחסן ביום, היה שם המון עצום של שמיכות, ים של שמיכות חמות, רכות, תאווה למגע. רכב כבר טעם מראש את תפנוקי־השינה, טעם טבילת הגוף בים השמיכות. אבל רק לילה אחד עשה רכב בעדן־השמיכות. למחרת נטפל לו יהודי אחד, שכובען היה ודר בשכנות, נטפל אליו וטען שנעלמו כובעים מחנותו, ובוודאי הוא, רכב, גנב אותם. עד היום אין הוא יודע, למה נתן בו הכובען את עיניו לרעה – אפשר חשד בו באמת, באורח־הפורח הלן במחסן של שמיכות; אפשר טרדן סתם היה ורצה להציק לאדם העני שבשכנותו. רכב יכול היה, כמובן, להזמין משטרה ולדרוש, שהשוטרים ירסנו את המעליל; אבל שיקל בדעתו, שלא כדאי לו (אף־על־פי שאותה שעה טרם ירד למחתרת גמורה) להזדקר לעיניהם של שוטרים יתר על המידה – על כן חמק משם בחשאי, שעה שהכובען יצא לרגע, ולא שב עוד אל העדן המאוּוה. את ליל המחרת (הדבר זכור לו, לרכב, יפה עד היום) בילה על ספסל בשדרות.

אותו לילה – ליל חשון קריר – ארך לו מאוד. אותו לילה נראה סמיך ומעובה־אופל כל כך, עד שקשה היה להאמין שאחריו עוד יבוא יום. את רובו בילה רכב על ספסל בשדרות; אחר כך, כשנמאס עליו הספסל, פנה משם והתחיל מהלך אילך ואילך ברחוב אלנבי. והנה, בהגיעו סמוך לשפת הים, נתקלה עינו בפס־אור מעומעם, שבצבץ בעד תריסה של חנות בתוך חשכת הרחוב. הוא ניגש ודפק; בפניו נפתחה דלת של מחלבה בה עמד איש משוּפם ורחב־גוף, חובש סינר לבן מעל כרסו העבה, ועסק בשקידה בשטיפת כלי־חלב. פניו היו רציניות, כמעט חגיגיות, כאילו עוסק הוא בעבודת־קודש. החלל היה מלא ריח מתקתק ותפל של חלב טרי, ריח שהזכיר חדר־תינוקות חמים וימי־ילדות רחוקים מאוד. רכב הזמין כוס לבן ולחמנייה (כפי הישג הפרוטות המעטות שהיו בכיסו) והשיב בהם את נפשו. אף דמות האיש השתקן ורחב־הגוף המכין אוכל ללקוחותיו, הפועלים המשכימים קום, שפעה עליו מרגוע, על הנווד המחוסר קורת גג. רכב היה נשאר כאן ברצון, בחמימות המחלבה וריחותיה המתוקים, עד הבוקר, אלא שהתבייש, וחשש שהחלבן ייתן בו עינו לרעה. והוא יצא החוצה, אל השדרה.

בהגיעו לספסל (בחוץ היה עדיין חושך גמור), התחיל מטפטף עליו גשם־סתיו, החודר עד העצמות; למזלו, הקדימו הגשמים אותה שנה…

אבל כלום יש ממש בכל הזלעפה של תלאות אלו שעברו עליו, שאינן חורגות, סוף סוף מגדר האפרוריות המשעממת? או כלום יש ממש בתגלית שבא אליה באותם הימים, שאדם יכול לאכול אכילה מועטת ביותר – פת־לחם חרבה על ספל מים קרים מן הברז – ודי לו בכך? באותם הימים גילה רכב, שהרעב אינו משתולל בקיבתו של אדם אלא תכף לאכילת סעודה שאינה מספקת; אחר־כך עובר רגש הרעב כלא־היה, שוב אין לו, לאדם, אפילו חשק לאכול, נשארת רק סחרחורת כלשהי בראש וחלל ריק מוצק בתוך הגוף – אך אין זה נורא כלל, אפשר לסבול, ובמשך הזמן אף מתרגל האדם למעט באכילה ולחוש חלל ריק מוצץ בתוך גופו…ודאי, לא היה ממש בתגלית זו, שבאו אליה אלפי אביונים לפניו ויבואו אלפים לאחריו – תמיד מתוך נסיון עצמם, בלי ללמוד על כך איש מפי איש…

הרבה משכנות־עראי כאלה החליף רכב באותם הימים. עתה מתמזגים כולם בזכרונו למין חלל אטום אחד, שבו טחב וקור וחשכות־תמיד וחרדת־תמיד מפני הדילטור שיבוא ויסחבהו אל הגוי המשנא, לכלא או למוות. הרבה תלאות עברו אותו זמן על רכב ובהרבה שינוקים נשתנק –

אך מעל לטחב, לחשכות, לעכברים, לרעבון, מעל לכל הסיגופים והשינוקים והחרדה רחפה היא הנעלה, היא הרמה, היא המאוּוה, שמשותיה כדכוד וגזרתה ספיר כעצם השמים לטוהר, עיר הערים הנישאה מכל נישא – ירושלים הנגאלת.

__________________

אכן, טעות תהא זאת מצדנו אם נחשוב שאותם ימי־סיגופין היו כולם ימים של יגון וקדרות בלבד בחייו של רכב, שאותם נשא ברצון למען ירושלים. גם באותם הימים אירעו כמה מקרים של מה בכך שהיה בהם כדי לבדח את הדעת ולהפיג כל מרה שחורה.

כך, למשל, פעם אחת הלכו שניהם, ציבא ורכב, בחוצות העיר, כשהם שקועים בשיחה. לפתע החזיר ציבא את ראשו ואמר:

– אתה יודע, רכב, “פרצוף” אחד עוקב אחרינו.

אף רכב החזיר ראשו למשמע הדברים וראה בחור אחד גברתן מהלך במרחק מה מאחריהם.

–חכה, רכב. הבחור הזה, לפי כל הסימנים, אינו בלש של בריטים, אלא של “כוח המגן”. אני מבחין בו לפי הילוכו המרושל ומעילו הטרזני, שאינו יושב עליו כהלכה; ודאי – חבר קיבוץ לשעבר. רוצה אני להתעלל בו קצת.

מיד החיש ציבא פסיעותיו, ואף רכב עשה כמוהו. הם החזירו ראשיהם: אף ה“פרצוף” החיש פסיעותיו.

השניים ניגשו לתחנת האוטובוסים הקרובה. ציבא חיכה עד שבאה המכונית ועד שנעקרה ממקומה; הקפיץ לתוכה את רכב, ואחר־כך קפץ בעצמו תוך הילוכה. ה“פרצוף” רץ אל האוטובוס ועלה עליו בסכנת נפשות ממש, כשהוא במלוא הילוכו. ישב לו מן הצד ועשה עצמו כאילו הוא שקוע בעיתון שהוציא מכיסו.

עתה היתה שהות להסתכל בקלסתר־פניו של ה“פרצוף”: לסת מרובעת כשל שור ועיניים שחורות ללא כל הבעה, כשל חיפושית.

בתחנה הסמוכה ירדו שניהם מן האוטובוס. ה“פרצוף” ירד אחריהם. ציבא הוליך את חברו לרחוב אחר, ושם חזר על הניסוי: עלה באוטובוס ברגע האחרון ואילץ את ה“פרצוף” לקפוץ לתוך אותה מכונית תוך סכנה של ריסוק־מפרקת.

כך הריץ ציבא את הבלש קרוב לשעה דרך כל פינות העיר, עד שהלה כבר היה תשוש־כוח לגמרי ופלגי זיעה ירדו על פניו.

אמר ציבא לרכב:

– מה אתה סבור? אני חושב, שכבר עינינו דיינו את המטומטם הזה. הרי לא נוכל לקבל על עצמנו אחריות לאבדן נפש אחת מישראל.

וציבא נכנס עם חברו למסעדה טובה והזמין ארוחה משובחת לשניהם. גם ה“פרצוף” נכנס, שתה משהו והלך, כי לא נשתייר בו כוח להמשיך בתפקידו. וכשהלך, גלגלו שני הרעים בצחוק רועם ושתו שתייה הגונה לכבוד נצחונם.

וגם מאותם הזמנים המרירים בהם בילה ימיו ולילותיו בבתי־אריזה עזובים, נשתמרו לו, לרכב, זכרונות על רגעי־נהרה בודדים, אותם רגעי־נהרה, הידועים רק לאותם האנשים שזכו לבוא בשערי מכאובים עמוקים…

רובם ככולם היו אלה הרגעים תכף ליקיצתו עם דמדומי השחר, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, בשעה שראה עצמו, במיבדד הוויתו, כאדם הראשון הרואה את עליית הבוקר הראשון בעולם –

אותה שעה שכח את רעבונו, שכח את כאב אבריו שנתפקקו מחמת שכיבה על מצעו הנוקשה; אוזנו היתה כאפרכסת לקול הבּוּלבּוּל היחיד בפרדס, שכבר רן את רינת הבוקר, בעוד כל הציפורים עדיין אילמות היו באפלולית. הוא, היחיד, היה מכה בחלילו וממלא ברינתו חלל תבל – ודומה היה שמתוך גרונו של בעל־הכנף הקט רנים כל בעלי החיים, כל האילנות, כל השיחים, כל אבני־הדרך, כל האפיקים, בתתם שבח לנעלם האדיר, המפליא לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית…

והנה בקעה ראשית־אורה, פטר־זיו סגול בקע – כסות הלילה המקורעת לקרעי קרעים היתה רבוצה לרגלי הברושים הסמוכים. הבריאה עמדה תוהה על התחום שבין יום ולילה, תוהה ובושה במחשופה שנתחשפה לפתע – משל לנערה שנתגלתה בתוך שנתה וניעורה עם בוקר, והרי היא תוהה על יפי־מערומיה, והיא בושה במערומה.

אך הנה ממזרח עלתה השמש בתרועה והטילה על כל הבריאה טלית של זיו –

מיד פצחו כל ציפורי־רננים בשיר עזוז. רוח ים עברה על ראשי הברושים – והם קדו והשתחוו ברתת מזרחה: לעבר ירושלים…

היו אלה רגעי־נהרה בודדים ב“עלייה למזבח” של רכב.

וכאן, אפשר, ישאלו השואלים: וכי לרכב בלבד ערוך היה המזבח? כלום לא עלה גם ציבא חברו על אותו מזבח עצמו?

על כך אענה: לא! בהחלט לא! ודאי, לא אבוא לקפח זכותו של ציבא באותו זמן: איש אמיץ היה וקיבל עליו את כל הייסורים והסכנות, שלא כל אדם מסוגל להם; שרק מתי־מספר ביישוב מסוגלים לשאתם, ללא ריטון. אבל ציבא איש מעשי ומפוכח היה. כאדם ישר, קיבל עליו את כל הסיכון הכרוך במעשהו, מחובב היה עליו הפתגם הרוסי (הוא נתחנך בילדותו על ברכי התרבות הרוסית ופתגמים רוסיים שגורים היו בפיו): “אוהב אתה לגלוש במזחלת – עליך לאהוב גם את גרירת המזחלת”. אבל את מושג ה“מזבח” לא גרס בכלל, אפשר, ראה אותו כ“פיוטי” מדי, והרי כל פיוט זר היה לנפשו. חוץ מזה, כאדם חרוץ ומעשי ידע להבטיח לעצמו נוחיות כשלהי אף במצב הקשה ביותר; ובוודאי שלא טעם את טעם הרעב וחוסר קורת־גג במידה שטעמם רכב.

את כל זה אמרנו רק במאמר מוסגר בלבד; שהרי לא בציבא, אלא ברכב אנו עוסקים לפי שעה.


 

ב    🔗

בינתיים חל שינוי בתנאים החמריים של חיי רכב. ציבא ברוב חריצותו השיג הרבה כספים לצורכי הקבוצה הלוחמת; וכרע נאמן לא הזניח גם את רכב. תכף להשגת הכספים סידר בשביל חברו מעון חשאי מצוין, ברובע הטרזני של העיר המחובב ביותר על עסקני ההסתדרות (ועל כן הוקירו משם הבלשים הבריטיים את רגליהם, כי את הקן והמקוד של מלחמת השחרור ראו בשכונות־העוני דווקא). היה זה מעון מהודר, ובו כורסות עור וספות וספרים הרבה בשביל רעו זולל הספרים. כן סיפק לו ציבא אוכל מן המובחר ושפע עיתונים וסיגריות. תמה פרשת הטחב והעכברושים וספסלי השדרות. אבל החרדה מפני ההוא – מפני הדילטור היהודי, עבדו של המשנא הגוי, לא תמה כל עיקר.

כאן, במעון מווּלן־החלונות, שבו יכול רכב להתהלך להנאתו אילך ואילך בלי שייראה מבחוץ, אגב עישון סיגריה אחר סיגריה, ולחשוב מחשבות כחפצו – כאן חש במחוּור מאוד במיכפּל־החומות, חומות־האיבה, הסוגרות עליו ועל חבריו: החומה החיצונית – הבריטים אויבי עמו, החוסמים בפניו כל דרך לגאולה, המטבעים את מעפיליו ומנשאים עליו את חיתו־ערב; ומבית לאותה חומה – חומה פנימית, בסמיכות־מקום – כל בתי־הפאר האלה, עטורי מקלטי־רדיו ומקררים חשמליים ומזליפים מים חמים לעידון הגוף – כאן ישבו אלה שאָייבו כל רעיון שחרור וכל לוחם־שחרור באיבה שפוכה עד דם – ואיבתם זו שצפה סביבו ושפעה מתוך לבנת־הבתים השאננה, והנה היא תגיע אליו ותציף אותו עד מעל לקדקוד…

בכל צלצול שנשמע בדלת דירה סמוכה, בכל צפירת מכונית שנעצרה סמוך לבית נראו לו, לרכב, הדילטורים. הנה יעלו לכאן, הנה יפרצו את הדלת ויגידו לו: בוא אתנו!

אך בתוך חרדת־תמיד זו לא פסק אף לרגע מלעבוד את עבודתו, עבודת השׁגוֹש והגחמוֹן, גחמון הלבבות.

והדבר לא היה מן הקלים כלל וכלל.

ודאי, הוא עצמו האמין אמונה שלמה, שכדי לגאול את העם יש להכות במשעבדים הבריטיים. הוא גם לא התפעל משנאתו השוצפת של היישוב אליו ואל חבריו: הוא, רכב, גרס: אחרי מעטים להטות, כי המעטים הם הצודקים תמיד, והרבים אינם אלא עדר הולך אחר מי שהשעה משחקת לו. אבל שום מחתרת אינה יכולה להתקיים בלי גב, בלי אהדתם של רבים. כיצד אפוא ישדל את הרבים האלה להאמין, כי לטובתם דווקא יש להכות באנגלים. והרי הם חונכו לזחילה על גחון בפני האנגלים; חונכו לראות בהם מעין אב – אמנם אב קשוח, אך בכל זאת אב שאליו רצים לבקש מחסה ועזר בפני מתנפל ערבי; חונכו לחוֹג את ימי־הגנוסיה של המלך הבריטי; חונכו לראות בהם “בעלי ברית נגד היטלר” ולהפקיר למענם את הכל – את רכושם ואת בניהם ובנותיהם, והם היו מלאי־מורך מיראת הגויים. כיצד אפשר להכניס ללבם של הללו את הרעיון, כי למען הגאולה יש להכות באנגלים?

וכאן הפליא רכב לעשות.

הוא השכיל לבור בשביל כרוזיו מלים נאותות: צירופי־מלים נוקשים, מחתרתיים, שהם כמו מפוח המלבה ניצוץ יתום ומעומעם שנשתייר עדיין בלב היהודי – וללבּוּתוֹ לאש אוכלה. הוא ברר לו גם מלים תמימות־מיתממות, המתגנבות ללב דרך בקיע קל בשריון־האדישות האטום, מתגנבות ללב ומעוררות תהייה, אפס־מנוח, כיסופים לגבורה, לזקיפות־קומה, לכבוד, לעמידה בשער מול צורר.

הוא ידע להשליך מלים כמו חכות, מלים־פתיונים, לפתות את הלב הנרפה וללכדו בלי משים; מלים ערמומיות, הבאות על האיש המטה להן אוזן ועין בעקיפין ומגבבות עליו טענות שאין להתחמק מהן. והוא ידע לשלב מלים לשאלות־תם, שאלות פשוטות, כמעט ילדותיות – שפּעפּעו אחר־כך בלבות הקוראים ללא מנוס: מדוע, למשל, מותר לשפוך את ים־דמנו, ואילו לשפוך טיפת־דם שלהם, של הצוררים, אסור? ומדוע פרטיזן צ’כי, הלוחם במשעבד, קדוש ומרומם הוא והכל מלאים תהילתו ואילו פרטיזן יהודי ארץ־ישראלי – פושע ורצחן הוא שיש לעקרו מן השורש? ומדוע דמם של הגויים אדום וקדוש מדמנו?

והוא ברר לו גם מלים משדלות, מלים חוזרות ונשנות כפסוק שיש ללמדו על פה, כמו לחש שמשננים אותו על אוזנו של אדם, עד שפיו מתחיל לדובב אותו שלא בטובתו: “אתה, העברי, אתהם נינם של אברהם, יצחק ויעקב ודוד – נוצרת לנצורות. אתה עובד כנוע ומושפל היום, מחר תהיה אדון לעתידך ולארצך מים עד נהר – ואתה תהיה אדון ושליט!”

הוא ברר לו גם מלים חדות כאיזמלים, מלים־סכינים, המבתרות כל מטווה של מושגי־שקר שבהם עטפו העוטפים את נפש הציבור, והמחשׂפות את טענות המסלפים על הגיחוך שבהן. והוא גיבב וגיבב דוגמאות מתולדותינו – הועיד את משה רבנו ואת אהוד בן הימיני, את מתתיהו וחשמונאי הטרוריסט ואת בר־גיורא; והירבה בדוגמאות מן הספרות של אומות העולם – בדעתו כי הסמכות העליונה להערכה בשביל נפשות שהסכינו לעבדותיות ולהתבטלות היא – דעתם של הגויים.

לא בדרך אחת – באלפי דרכים עקיפיות התנכל רכב לנפש הקהל, לכבשה לרעיונו.

כי הוא, אותו לא־יוצלח ובטלן מופלג, ניחן בסגולה אחת: לתת לדברים הפשוטים, הנראים, לכאורה, כלבוּדים לקרקע ברוב־כבדות – להצמיח להם כנפיים, כדי שיהיו נישאים על כנפי רוח – אותה הרוח היוקדת שפיעמה אותו.

לא עברו ימים מרובים, ואותם אנשים עצמם, שבלילות היו מגדפים את הליסטים הרצחניים, המנבלים את דגלנו הטהור – בבוקר בלכתם לעבודתם, תלו עיניהם בקירות הבתים, לראות אם נתלבלבו בכרוזים חדשים; אם נתלבלבו – בלעו את הדברים, דבריו של רכב, בחטיפה ונתבסמו מהם שלא בטובתם; אם לאו – שירכו דרכם מאוכזבים, כאדם שחיכה למכתב מאהובתו והדוור השיב פניו ריקם.

מעט מעט נפרצו פרצים בקיר האיבה השפוכה שאפף את הקבוצה הלוחמת: פה ושם נפתחו בחשאי דלתיים לתת מחסה לנרדפים על צוואר; ואף רכב חש יפה במסגרו, בכלאו ללא סורג ובריח, בו נכלא מרצון, כי שככו מי־השנאה הזידונים – ודעתו היתה מתקררת עליו. פעם אחת או פעמיים בשבוע היתה מכונית קטנה מתעכבת על יד פּתח ביתו ונשמעה הדפיקה המוסכמת על דלתו: רכב הוסע לישיבה משותפת עם ציבא. ומשום ששמח לפגישה עם רעו האהוב, וגם משום שלאחר ישיבה ממושכת בחדר הסגור והמווּלן היה אוויר־הרחוב החפשי, על אוושת העוברים והשבים ועל רעש כלי־הרכב, מעורר בו סחרחורת־שכרון כלשהי – היה בא לפגישות במצב־רוח מרומם. הרעים דנו על הפעולות שיש לנקוט בהן, על “דפיקות” ומיקושים; וכמו תמיד שמח רכב על תחבולותיו הנפלאות של חברו ועל יכולתו להתמצא במצבים המסובכים ביותר.

שוב לא היה עמוס אותו רגש של חוסר־בטחון קוסס, שבא מחמת אי־ידיעתו בהוויות הממשוּת. בטחון־התמיד של רעו שפע גם עליו. עתה משול היה לגפן הנשענת בכל קנוקנותיה הרופפות על סומכת־עץ מוצקת ומגעת מתוך כך ליציבות של קיימא.

_________

משם, מתוך חדר־מיכלאו ללא סורג ובריח, ראה רכב את אחיו הלוחמים, והם אורים במחשך.

האופל – כסותם; הלילה – שריונם; אך תוכם – נהרה, והם דורכים במאפל נאפדי נקמה.

לא שבעי־היישוב שלחום לפעלם. שלחום באי־כבשנים, שאפר־גופם שוּקע בכבישי ארצות הטומאה; שלחום נוסעי רכבות־מוות, שמתוך שקשוק גלגליהן הבקיעו בקול: בביאת המשיח הם האמינו; שלחום יהודים, שהועמדו עירומים בכפור חורף ונהפכו לגלידי קרח; שלחום טבועי־ימים שהורדו מצולות במוקשים בריטיים; שלחום מכורסמים שיני־כלבים שנקברו בין שלגי־צפון. ממצולות־ימים, מכבשני־להט, מבורות־עפר, קברות־האחים של אלפי־אלפים, מסופות צפון – מרוּם ומתחת, משחר ומשאול, מארבע רוחות השמים, מכל קצווי ארץ בהם נטבחו יהודים בקע לאזניהם הצו, נתן בידם את כלי המשחית ואמר להם:

“לכו!”

והם הלכו. את פחד המוות המיתו בקרבם, כל מאוויי־פרט מחו מלבם – והלכו.

הנה אותו לוחם אלמוני בעיר־הנמל שבצפון הארץ. בשעה שהכין פצצה לצורכי הלוחמים נפצע פצע אנוש, וחברו בא לחבשו ולסעדו. לקול ההתפוצצות באו שני קלגסים לתפסם. הבחור הבריא לא ראה את הקלגסים בהיכנסם, אבל הפצוע ראם מעל משכבו – ומיד הזדקף על מיטתו, התרומם בשארית כוחותיו והטיל רימון בקלגסים. האחד נפל, השני ברח. עתה ניתנה שהות בידי הלוחם הבריא להימלט על נפשו. הפצוע, שנשאר יחידי, אזר שייר כוחותיו, קם מן המיטה, ניגש אל החלון ופתחו – וירד בצינור למטה, אל הרחוב (שלא לנפול בידי הקלגסים שבוודאי עוד יבואו). כשהגיע אל קרקע הרחוב, כלו כוחותיו. הוא גווע חרש, הלוחם האלמוני, ללא עזרה, בדד מכל בודדי־תבל; גווע בלב העיר העברית ההומה כגווֹע חיה פצועה, נרדפת על צוואר, במעמקי יער…

והרי מוסך אפל בלבה של ירושלים. בתוך המוסך, בין גיבובי צמיגים ישנים, גלגלים ומושבי־מכוניות רסוקים, בין גרוטאות מעלות ריח שמן וחלודה, מוטל לוחם פצוע. מסביבו – חבריו. זה עתה הוחרדה העיר לגעש התפוצצות בניין הבולשת הבריטית בידי חיילי הארגון הצבאי הלאומי. אל הפצוע ניגש זקן – רופא ותיק מן הידועים בעיר; מעלה פּנס חשמלי ובודק את השכוב כאן. שפתיו של הרופא מתכווצות בדאגה: את הלוחם הפצוע אפשר להציל, דרוש ניתוח רציני; אבל איך יערוך את הניתוח – והוא לבדו כאן, בלי מכשירים, במוסך המגואל בין הצמיגים והגרוטאות? הרופא תולה עיניו בחוץ, הנראה מבעד השער – שם הולכים עתה אלפי זוגות לבידוריהם ולתענוגותיהם. החוץ הזה הוא גוש אויב. שם, בחוץ, יש רופאים וחדרי־ניתוח ומכשירי ניתוח משוכללים – אבל כל אלה הם בכלל הגוש האויב.

והרופא חובש את הפצוע ויודע כי זהו – לצאת ידי חובה בלבד, כי על־ידי כך לא יעכב את שפך־הדם הפנימי, שנתגלה אצל הפצוע. פניו של הפצוע מלבינים והולכים מלבינים והולכים. רגע אחד נפקחות עיניו, משוטטות במוסך בין הגרוטאות. אחד החברים קורא לו: בנימין, הצלחת מאוד, הכית מכה קשה במרכז הבולשת, אבדות רבות גרמת לאויב. הגוסס שומע את הדברים – חיוך־אושר מגיה פניו ושפתיו המלבינות. אך עתה חוזרות עיניו ונעצמות, ושוב לא תיפקחנה עוד – עד נצח.

והנה בוקר אחד בירושלים. קצין הבולשת הבריטית הולך אל משרדו. השעה מוקדמת. החנויות ברובע הערבי של העיר טרם נפתחו, רק ערבים חלבנים עוברים על חמוריהם, כשכדי־החלב מקשקשים לצדיהם. קצין־הבולשת, המדבר עברית כאחד הצברים ממש – האיש שכל סודות היישוב נהירים לו ושמוראו נתון על לוחמי־השחרור ועל מפקדת־ההגנה כאחד – עושה לבטח דרכו יהיר וזחוח־דעת: כי על כן ברובע הערבי הוא, ולוחמים יהודים לא יעזו לבוא לכאן לעשות מעשיהם…

אך הנה מגיחים לקראתו שני צעירים רוכבי־אופניים. הם קופצים מכלי־רכבם וחוסמים בפניו את הדרך. שוב אין קצין־הבולשת הבריטי יהיר וזחוח־דעת; פניו ושפתיו מלבינות – כי הוא ראה לפניו את המוות. ואין לו מנוס עוד מפני המוות.

קול ירייה ברחוב הערבי. הצעירים היהודים עולים במנוחה על אופניהם ונוסעים בשקט, משל כאילו טיילים הם, שיצאו לשאוף אוויר לפנות בוקר. והאימפריה מבכה את אבדן בלשה החשוב, גדול מומחיה לענייני העדה היהודית בארץ־ישראל.

והנה מבצר־עוז של המשטרה הבריטית בסמוך לתל־אביב, מבצר עוז, שאנשי ההגנה לא יכלו לו, נפלו בנופלים ולא יכלו לו. גדרות תיל וקני בּרנים וחומות. צעירים יהודים אחדים מבקשים להיכנס לתוכו. מכשירי־הטלפון וסולמות עליהם וכלי־העבודה בידיהם. הם נשלחו לתקן את הטלפון במבצר הבריטי. הם מוכנסים פנימה, ממשמשים בחוטים ועושים במלאכתם – גומרים מלאכתם ויוצאים במנוחה. וכעבור רגעים אחדים מוחרד כל החלל. געש ותימרות אבק וגופות־צוררים מרוסקות. כי אלה הבאים היו אנשי הקבוצה הלוחמת, נאפדי הנקם…

והנה לילה במפרץ עכו. טנדר גמלוני עומד על הכביש, ובו צעירים אחדים, ובו אי־אלו צרורות דוממים עטופי־גלימות. הצרורות היו אנשים חיים – לפני שעה קלה היו אנשים חיים. מקרוב מבליחים אורות מושבה עברית מכורבלת בירקה.

אותו היום פרצו הפורצים את כלא עכו, ובראשם זה שמוטל עתה כאן, צרור דומם עטוף בגלימתו. כל העולם כולו כבר נתבשר על נס־הגבורה הישראלי, כל העולם עומד עצור־נשימה לגילוי הנס.

אבל זה המפקד, שחולל את הנס, מוטל כאן כצרור דומם מתחת לגלימתו. עתה יש להביאו לקבר ישראל – אבל המושבה העברית סגורה בפניו. המפקד, שפרץ לכל משגבי הבריטים ועשה בהם שמות – עתה אין בכוחו אף לפתוח לו דרך למושבה עברית לזכות בד' אמות של קבר לגופו המרוסק. משא־ומתן קצר עם ראשי המושבה. אך הללו מושכים בכתפיהם. “אני מצטער” – הם עונים יבשות. אין הם רוצים לאסוף את המפקד הפלאי אליהם ולהקצות ד' אמות עפר לגופתו המרוסקת. והטנדר נוסע הלאה, הלאה, מגורש מתחומי היישוב הישראלי; והמפקד המת נוסע הלאה לתור לו ד' אמות של קבר באחד היישובים הישראליים…

והנה לילה בתל־אביב. שעת יציאת נערים להדביק כרוזים על קירות; את הכרוזים שלו, של רכב… הנה ניגש נער אל אחד הקירות ברחוב ההומה. אין רואים את פניו של הנער, פניו לוּטים מסכה. אבל הנה התקרב המשמר הבריטי. הוא יורה, והנער כורע בתוך שלולית דמו. הנער נאסף לבית־החולים.

אך הנה ניגש נער אחר – דומה בגופו ובהליכותיו לאותו נער מדביק, כאילו אחיו בשרו הוא. אך נער זה – מן “היישוב המאורגן” הוא. הוא ניגש אל הכרוז המודבק זה עתה, אוחז בו בעליצות וקורעו לקרעים־קרעים. ומקרעי הכרוז נוטף דם…

____________

את כל אלה רואה לפניו רכב ממיכלא־חדרו אשר אין לו סורג ובריח. לבו גוסס עם הגוססים; לבו חלל בקרבו עם החללים; ולבו מזנק אל על בתרועת־שכרון עם המנצחים, עם גואלי הכבוד והדם הישראלי.

והנה הוא רואה לפניו את מיסטר סטיוונס, מראשי הבלשים הבריטיים בארץ. פעמיים זימן אותו גורלו להיפגש עם מיסטר סטיוונס: פעם אחת – לפני קום הקבוצה הלוחמת בידי ציבא; אז נאסר רכב לימים אחדים בלבד. מיסטר סטיוונס היה אותה שעה שחצני מאוד והטיף לו מוסר: “בטוח אני בך, שאדם משכיל אתה ונבון, שאין חלקך עם אותם הטיפשים הסבורים שיש בידם לגרש את האמפייר הבריטי מן הארץ…” ומתוך בטחונו זה שלחוֹ לנפשו. בפעם השנייה ראהו במחנה המעצר, אליו נשלח לאחר שמעונו החשאי נתגלה על־ידי דילטורים יהודים. משם, מאותו מחנה המעצר, הבריחו לאחר מכן ציבא, רעהו הטוב. מעצרו בשנית חל בעצם ימי גבור המלחמה בבריטים. באותם הימים ראה רכב את מסיטר סטיוונס – והריהו מפחד. מיסטר סטיוונס, עושה דברו ונאמנו של האמפייר הבריטי, מפחד!

ורכב ידע יפה את פשר הפחד הזה. ודאי, היה כאן גם פחד פיסי פשוט בתכלית: היראה מפני הטרוריסט היהודי, שאין בפניו מחסום ומחסה. רגש חדש היה זה למיסטר סטיוונס, שלא טעם כמוהו מימיו – על כן היה כה עז ומהמם ומחלחל עד מעמקי הדם.

כי עד לאותו פרק־זמן ידע מיסטר סטיוונס כלפי יהודים רגש שנאה: סוף סוף נוצרי כשר היה, והללו הרי צלבו את משיחו; וחוץ מזה שידלו עצמם להאמין אמונה נואלת, שה“הולי לנד”, שהיא ארץ ערבית מובהקת ונחלה לצמיתות ל“אמפייר” – שלהם היא. כל אלה היו נימוקים מספיקים בהחלט לשנאת הגזע הנואָל ורב־החוצפה. מיסטר סטיוונס ידע גם רגש בוז כלפי היהודים – בשל היותם כה עלובים וחדלי־אונים תמיד. אך לעתים נדירות היה גם מרחם עליהם; כי, סוף סוף, מיסטר סטיוונס לא היה נעדר רגשות אנושיים, ו“שום דבר אנושי לא היה זר לו”. על כן כה חיבב בעלי־חיים למיניהם – כלבים וחתולים וציפורי־קנריה. מובן, שלא מנע עצמו מלירות באסירים מדיניים יהודים, כשהשעה היתה כשרה לכך, או בנשים וטף באניות המעפילים שהגיעו לחוף הארץ, כשנצטווה על כך. סוף סוף, “דיוטי” היא “דיוטי”. אבל עם זה נכמרו רחמיו על המגורשים והמוכים, כשם שנכמרו רחמיו על חתלתולים עיוורים שהושלכו המימה. אבל רגש אחד כלפי יהודים לא ידע מעולם: את הפחד.

אך עתה הוא פחד.

ודאי, היה זה רגש מבייש מאוד; כלימה היתה זאת, שהוא מיסטר סטיוונס, ג’נטלמן בריטי ונצר מגזע הצלבנים, מפחד מפני ה“ג’וּס”. אבל עובדה היתה זאת: הוא פחד. יומם ולילה, בהקיץ ובחלום – פחד. גם נשקו הטוב לא היה מגן לו; גם מעבה־הקירות של משרדו, גם כפל גדרות־התיל מסביב להם, לא היו לו מבטח. תמיד־תמיד חרד: הנה ייבקע הקיר, ולפניו יופיע ה“ג’וּ” כשלוע אקדחו מציץ אליו, אל מול ראשו של מיסטר סטיוונס. תמיד, כשישב במכונית לנסוע, דומה היה עליו, שהנה הנה תשנה המכונית כיווּנה ותנוע לא במאוזן, אלא במאונך: תוך עפיפה אל על…

בכמה כלות־נפש נזכר עתה מיסטר סטיוונס באותם הימים הטובים, ימי חופשתו משירותו במדבר המערבי, החופשה הנכספת לתל־אביב, בה עמד לרשותו הכל: מעדנים ומשקאות לרוויה בבתי המלון, קידות המלצרים והפונדקאים השפופים, ואחרון אחרון – בנות, בנות מן המובחר, לא כאותן ה“שרמוטות” המלוכלכות של קאהיר ואלכסנדריה, נקיות ורעננות, מספסלי הגימנסיות: כי הכל אצל ה“ג’וּס” היה באותם הימים הפקר לבריטים. אך עתה – תם הכל, לא מעדנים ולא בנות; תל־אביב כירושלים אינה לו אלא מלכודת־מוות.

אך רכב הרגיש במחוּור: יותר מן הפחד הפיסי מפני הטרוריסט היהודי הנושא מוות לו, למסטר סטיוונס, היה כאן פחד אחר, עז יותר, מאוּים יותר: הלא הוא אותו הפחד המחלחל בלבו של אדם למראה שינוי־פתאומי בסדרי בראשית. אילו, למשל, קפצה אומצת־הרוסטביף, הערוכה על צלחתו, ולבשה לפתע עור וקרניים ונגחה בהן את גרונו ואת בני מעיו; אילו זינקה ה“טשיקן” (תרנגולת) הצלויה מעל המגש וניקרה את עיניו במקורה – לא היתה בעתתו של מיסטר סטיוונס גדולה מזו שחלחלה בו עתה, נוכח המהפך העצום שנתחולל כאן: שאותם היהודים עצמם, שהיו תמיד, מן העולם ועד העולם, כבקר למאכל וכעופות־הבית לפטם בהם את הגוף – ולא היו ראויים אלא לשנאה ולבוז ולכל היותר לכמירת רחמים – שיהודים אלה התחילו לנגח ולמחוץ, לעורר בעתה; שאותם היהודים, שמטבע ברייתם נועדו להיות קרבנותיו של מלאך המוות – הם גופם זורעים מוות סביבם. היה זה מהפך עצום בכל סדרי בראשית, שאין הדעת סובלתו כלל, ומיסטר סטיוונס עמד מול המהפך הזה דהום מגור.

על כן התחיל מחניף לפתע לאסיריו; על כן דיבר באוזני רכב, שהוא, מיסטר סטיוונס – נפשו דורשת טוב ליהודים מקדמת דנא, אבל מה יעשה, וחזקה עליו מצוות הממונים עליו; וכי כבר גמר אומר לחזור בקרוב לאנגליה; שם יוכל לשבת באחד הפונדקים ולאכול במנוחת־נפש את ה־ hot dogs (נקניקיות) על לגימת כוס־בירה טובה, ואם תשיג ידו, יקנה לו house Country ויגדל את תרנגולותיו בשקט. והפעם לא שיקר מיסטר סטיוונס כלל וכלל.

ודמות־דיוקנו של מיסטר סטיוונס, הג׳נטלמן הבריטי, נין הצלבנים דהום־הפחד, הוסיפה לעמוד לנגד עיניו של רכב גם לאחר שהבריחו ציבא ממחנה־המעצר, והוא חזר להסתופף במעון מהודר חדש בתל־אביב. הכרה זו, שהוא, רכב, ואחיו הלוחמים מחוללים את המהפך הזה; וידיו הוא אותן הידיים הבטלניות, שאינן יודעות להחזיק שום דבר, הן הן, יחד עם ידי חבריו, מחזיקות בגלגל־הקורות של עמו, העתיק והאומלל, ומצווֹת עליו: לסוב לעבר חדש, מעבדות לאדנות, מצאן מאכל להוויה כפירית, מן היות טרף לכל הפחדים לזורעי אימה סביבם, – הכרה זו חיזקה אותו ברגעיו המרים ביותר במיבדד חדרו־מיכלאו ובסכנות שעדיין ריחפו עליו יומם ולילה.

___________

באותם הימים עלה והיה לאבן־הראשה בהתרחשויות־חייו – הבחור־הקשר. הרי הוא, במיכלא־חדרו, נתוק היה, לאמתו של דבר, מן העולם לגמרי. את פני אחיו הלוחמים, שבגסיסתם גסס ובנצחונותיהם נתמלא תרועה, לא הכיר כלל, פרט לאלה שנתפסו ואתם נפגש במעצרו – אבל הללו, פרט ליחידים שהצליחו לברוח, כבר יצאו מן המערכה ושהו עתה אי־שם בגלות אפריקה. נמצא, שהצעיר־הקשר היה החוט היחיד השזור בינו לבין העולם. אותו בחור עמוק־השתיקה היה מביא לו את הפתקה הקצרה מציבא, בה נקבע (או נדחה) מועד פגישתו עם חברו, או מסר לו פרטים על איזו פעולה בעבר, שנתעלמו ממודיע הידיעה בעיתון. מפיו יכול היה לפעמים גם להציל אי־אלו פרטים על הלך־הרוחות בחוץ, בין ידידים ואויבים, שלא באו בכתבי־העת. וכשעשה הקשר את שליחותו – היה גולש ומתרחק בפסיעות בלתי־נשמעות, צולל לתוך ה“התם” העלום; אך רכב חש, כאילו השיק עצמו בגלי־האירועים שבעולם, ורוחו היתה מתעודדת.

בייחוד חביב היה עליו הצעיר שפקד את מעונו בזמן האחרון – נפתלי הקשר. בחור־ישיבה היה, ארוך־פיאות וקפוטה, ופניו הדקננים כפני אחד הקנאים הקדמונים. במרוצת הזמן נודעו לו, לרכב, אי־אלו פרטים על עברו (אך בטורח רב הוציאם מפיו של השתקן): נפתלי – בחור ישיבה היה, מאחד מערי־הישיבות המהוללות בפולסיה שבפולין. עילוי היה וניבאו לו נצורות. כשבא היטלר לשם, ברח אל היער, החליף את הרמב"ם ואת “קצות החושן” ברובה וחי שם כאחד הפרטיזנים, מטיל אימה על הגויים שביער ומגיח מן המארב על פלוגות גרמניות. בבואו לכאן, המשיך באומנות שרכש לו, אומנות־הפרטיזן, בשורות הקבוצה הלוחמת. כל קרוביו שם נרצחו, כאן בארץ לא היה לו לא גואל ולא מודע. על כן היתה הקבוצה הלוחמת ביתו־יערו. לאחר שנפצע בחזהו באחת מפעולות־הקבוצה הנועזות ביותר, הוצא מן השירות הקרבי ונתמנה לקשר. רכב מצא בקלות לשון משותפת עם תלמיד־חכם מוצנע זה. ומתוך ההערות המעטות שהשמיע הבחין רכב, כי יש לו טביעוּת־עין יפה וחונן הוא בבינה יתרה. מפיו גם נודע לו, שכרוזיו של רכב נופלים בלבות הנוער, והנוער החרדי בפרט, כלפיד אש בעצים יבשים; ושרבים המבקשים קשר עם הקבוצה הלוחמת, כדי להצטרף אליה.

 

ג    🔗

לא עברו חודשים מרובים – ושמה של הקבוצה הלוחמת יצא לתהילה גם מעבר לתחומיה של ארץ־ישראל. גדולי העיתונים בעולם הרבו לפאר מעלליה; ובכל מקום ומקום שבו מצויים אויביה של האימפריה השמחים לראות בחרפתה, הווה אומר – בכל חמש היבשות, מקוטב עד קוטב, נתגלו ידידים לקבוצה הלוחמת. עיתונאי־חוץ בעלי שם עולמי ביקשו להם דרך לקביעת ראיון עם ציבא, המנהיג המסתורי של הקבוצה הלוחמת, אבל רק יחידי־סגולה מהם זכו לראות את פניו, ועל כך נחלו רוב שבח מעיתוניהם. היו כאלה שביקשו לראות גם את רכב, “אחד מעושי התעמולה השנונים של הקבוצה”, שאף שמו נזכר לפעמים בעיתונות העולם.

__________

אך באותה שעה, דווקא, שהקבוצה הלוחמת וראשיה הגיעו לשיא תהילתם, אירע משהו שעשוי היה להביא פירות מרים במשך הזמן; נתגלה סדק כלשהו ביחסים בין שני החברים: בין ציבא ורכב.

לפי שעה זערער היה הסדק, כדי קוּף של מחט בלבד. ואף־על־פי כן, סדק היה זה שסכנתו מרובה; משום שסדק כזה דרכו שהוא מתרחב והולך ואין להציב תחומין להתרחבותו.

ותמוה הדבר: בימי המצוק, כשהיו שניהם נרדפים עד צוואר, ובכל בתי היישוב כמעט שלא נמצא פתח אחד שייפתח לפניהם להצלתם בשעת דחקם, בימים שאחוותם־במעש הולכתם תמיד בסמוך לסף המות – היתה האחווה שביניהם מוצקה כהררי־חלמיש; ואילו עכשיו, כשהתחילה ברית מקודשת זו להבשיל ביכורי־פירותיה וכבר הקנתה להם שם ומעמד אף מחוץ לתחומי הארץ, וכל העולם נוכח כי שרתה הברכה במעשי־ידיהם – עכשיו דווקא ניבעה הבקיע הראשון באחוותם.

ויש להודות: לא מצדו של רכב בא ה“בקיע”. היפוכו של דבר: ככל שגדלה הצלחתה של הקבוצה הלוחמת, כן גדלה התפעלותו של רכב מכושרו המעשי של חברו, וכן רבתה מסירותו לאיש הפעולה המופלא בעיניו. ה“בקיע” בא מצדו של ציבא דווקא.

לפתע התחיל ציבא מרגיש, שחברו “מטריד” אותו; ודאי שלא גילה זאת לאיש מחבריו; אבל פעם אחת, כשהתראה בחשאי עם אשתו (מתראה היה אתה לעתים רחוקות מאוד), אמר לה: “אותו רכב – את יודעת – דורך לי על העצבים”.

אשתו – אשה גבוהה, דקת־גוף וקווי־פנים, שפקחיותה הרבה השרתה עליהם חן סמוי, העירה:

– אני פגשתי את רכב לפני שנים, עוד לפני היכנסו למחתרת. סבורתני, שעליך להיזהר בכבודו. הוא אינו יהודי של כל ימות החול – הוא “יהודי שבתי־יומטובי”, לפי הגדרתו של י"ל פרץ.

– כן, אפשר שצדקת, יעל. – השיב ציבא – אלא שאני אוהב לעשות לי יום־טוב פעמים אחדות בשנה. אבל רכב משרה עלי יום־טוב בכל ימות השנה: וזה… זה מטריד במקצת.

מה היה פשרה של “הטרדה” זו מצד רכב, שציבא התחיל חש בה?

נזכור, ששני האנשים היו נוגדים זה לזה בתכלית בכל אופיים. אם עולם המעשה, שבו היה שרוי ציבא תמיד, נראה לרכב כעולם מסתורי ועוין, מלא יצורים מטילים מבוכה ובעתה – הרי, מאידך גיסא, עולם הרוח של רכב נראה לציבא כעולם סתום וחתום, מעיק ומבעית באי־ ממשיותו, במפתיע התמידי שבו דווקא. כשהיה רכב מפליג בדברים ומנסה שלא בטובתו להכניס את רעו לעולם זה – הרגיש הלה ב“הטרדה” וב“דריכה על העצבים”.

נזכור: כל המשותף שבין שני החברים התמצה ברעיונם המשותף, במאווים האחד: גירוש הבריטים ושחרור ישראל, ותו לא; אילו נפגשו, משל, השניים במדינה ישראלית עצמאית ובעם ישראל יושב על אדמתו ריבוני ושליט כתיקונו – אפשר לא יכלו למצוא נושא משותף אפילו לשיחה של עשר דקות. כי על מה ישוחחו? על ספרות? לשבחו של ציבא יש להגיד, שלא היה צבוע ולא קישט עצמו באיצטלה שאינה שלו. מעלם לא הלך אחר האפנה, המקובלת על גברים ונשים כה רבים, להתגנדר באהבת האמנות והספרות היפה. אצלנו אתה שומע לעתים קרובות איש אומר: “הוי, כמה נחמד מאיאקובסקי”, או, מפי אשה: “אני משתגעת אחר יסנין”. ולאמתו של דבר אין לה כל יחס ליסנין, והיא משתגעת אחרי גלידה וגרבי ניילון. מידה זו לא היתה בציבא; הוא הודה בגלוי, כי איש הממש הוא ואין לו כל מגע ומשא עם דברי שיר.

נזכור: גם פעילי מחתרת, כשהם נפגשים לשעות אחדות, אין הם מדברים כל הזמן על עניינם כביר־החשיבות בלבד; יש שהשיחה נוטה לעניינים אחרים. בפרט איש כרכב, שהיה איש שרוחו פתוחה לכל תופעה ולכל גילוי בעולם, איש שנפשו ערה תמיד. ואילו ציבא, אמנם, אדם חרוץ מאד היה, יכולת־העבודה שלו עצומה, מסוגל היה לעבוד עבודת־פרך מוחית שלושים שעות רצופות ללא הפסקה כלשהי; אבל אחר־כך מוכרח היה לתת שינה לא לגופו בלבד, אלא גם לנפשו. תנומת־הנפש לפרקים מזומנים הכרח היתה בשבילו, ממש כתנומת־הגוף; ואילו רכב בשיחותיו ובנגיעתו בעניינים מעניינים שונים ומשונים גזל ממנו תנומת־נפש זו; וציבא משול היה אותה שעה לאדם, המתכונן לישון שינה מתוקה, וכבר טעם בנפשו את מתיקוּת השינה העתידה לנפול עליו – ובו ברגע בא אדם ומתחיל להרעיש מעליו ברעם תופים; והריהו מלא רוגז שלא בטובתו על האיש המדריכו מנוחה.

כי רכב היה מלא תמיד אי־מנוחה נפשית, וענן של אי־מנוחה כאילו ריחף מעליו בכל מקום שהופיע, ובעיני ציבא משול היה הדבר, כאילו רוח־שדות התפרצה לחדרו השקט, משוטטת בין הקירות ואינך יודע איזה כלי תשבר ואיזה חפץ תהפוך על פיו.

ויש להגיד, שבפגישות אלו הירבה רכב בדיבורים; כרוב אנשי מחתרת, האנוסים מטבע הדברים לשתוק הרבה – ובפרט הוא, שישב ימים על ימים בחדרו בבדידות גמורה – הרגיש רכב צורך לעצמו לדבר הרבה בשעות המועטות שניתנה לו הזדמנות לכך.

הנה הוא מספר, רכב, שברדתו מן המכונית ובעברו את השביל לפרדס (שבו התחבא חברו) נתקל בנבלת־כלב. ומיד, למראה הנבלה, נתעורר בו רגש של הבלוּת חיי כל יצור. “אני ואלה, כולנו – נבלות בכוח, נבלות בעתיד, ועל כן – כל מעשינו תוהו”.

ציבא לא יכול לסתור את הגיון שבדברי רכב; היה בהם גם כוח־שכנוע שכפה עצמו עליו שלא בטובתו; אך אותה שעה לא היה נוטה כלל להרהר במוות – והדבר הטרידו.

או – להבדיל אלף הבדלות – רכב מתחיל לפתע לדבר על בית־המקדש. “אפילו תקוּם מדינה, אפילו יתקבצו המיליונים – כל זה לא יהיה שלם, אם לא ייבנה המקדש. אומה זו אין לה קיום בלי בית־מקדש. בלי מקדש יהיו חייה בית אוכל ומועדון מפלגתי וקולנוע בלבד. אתה שם לב: אני יהודי מאמין, ואני מאמין שבתורתנו אין אות יתרה או חסרה. והנה התורה, שלהלכות חשובות, כגון דיני קידושין או גיטין, הקצתה פסוק או חצי פסוק בלבד, מקדישה ארבע סדרות שלמות לבניין המשכן וכליו ואף חוזרת על פרטי הבנייה פעמיים. ללמדך; אין חשיבות כחשיבות המקדש”.

ציבא לא הרגיש מחסור מיוחד בבית מקדש. והוא מעיר לחברו:

– שוב אתה מפליג בעולמות העליונים שלך, רכב…

לאישור דבריו התחיל רכב מצטט על־פה משירת משוררו הנערץ, משורר הקטרוג והאמונה. וציבא מעיר מקוצר־רוח כבוש:

– אתה, רכב, אוהב פיוט. להוט אתה אחר פיוט יותר מדי…

או שרכב מתחיל לתהות אחר כל חייה של אירופה זו ולהטיל דופי בתרבותה. תרבות זו – ציביליזאציה טכנית היא בלי אלהים. וציביליזאציה טכנית בלי אלהים היא – כבשנים, היא פצצות־אטום, רצח מאורגן, ותו לא. חיים בלי אלהים – הבל ותוהו הם.

ציבא מקשיב לדברים בלי להסכים להם. הוא, ציבא אוהב את הטכניקה אהבת־נפש וראה בה חזות־כל. ואילו דברי רכב חתרניים היו, הם חתרו תחת יסודות דעותיו – הם ערערו את כל המוצק והיציב מסביבו – ולפתע היה דומה עליו, שכל הכלים בחדר, השולחנות והכיסאות והדיותות על השולחן יוצאים מכלל תנוחתם היציבה ומתחילים להתנועע ולפזז…

ויש להודות כמו כן, שהיתה עוד עילה לקוצר־הרוח שהתחיל לפעפע בו כלפי חברו: לפתע נעשתה עינו צרה בכבוד שנחל חברו יחד אתו. על עצם השיתוף הזה בינו ובין חברו חרה לו. סוף סוף, הרי הוא, ציבא שעשה הכל מכל כל: הרי הוא שארגן את התאים, שהשיג את הכספים, שמצא אנשים מתאימים לתכנון הפעולות. ואילו רכב לא עשה כלום. בטלן ומבלה עולם הוא, שכל ידיעתו – לכתבב אי־אלו מלים; מלים יפות, אפשר, מלים שמוצאות חן בעיני רבים, אך בכל זאת – מלים בלבד, הווה אומר: אי־ממשות, ענן פורח באוויר. למה אפוא יחלק אתו את התהילה חלק כחלק?

ודאי, אילו נפגשו שני אנשים כגון ציבא ורכב לפני דורותיים־שלושה דורות בישראל, אי אפשר היה שתצמח ביניהם טינה כזו וטרוניה כזו. האיש הבלתי רוחני היה באותם הימים ניגש בדחילו אל מי שהוא תלמיד חכם ועומד לפניו באימה ובזיע. אבל מיום ששקעו החיים המסורתיים בעם ישראל ועומעם זיווֹ של כתר־תורה, ומיום שעלתה קרנו של העסקן המקצועי־המפלגתי באומה, ירד כבודם של תלמידי חכמים עד שאול תחתייה והרי הם נתונים למדרס כטיט חוצות. על כן לא חש גם ציבא כל רתת בפני רעוֹ איש הרוח ולא חש כל צורך לבלום את “עצביו הנדרכים” ולרסן את רוגזו. ורוגז זה גדל והלך, ודווקא משום שנבע מדברים של מה בכך; ודווקא משום שנבע עם זה לא מאיזה מעשה שעשה רכב או מאיזו מידה אחרת שנתגלתה בו, ושאפשר היה שיבוא לה תיקון, אלא נבע מעצם ישותו של האיש שהיתה לזרא לציבא – דווקא משום כך היה אותו בקיע זערער שחל ביניהם הרה סכנות עצומות.

באותו זמן פקע גם כוחו של אחד המניעים שהניעו את ציבא להימשך אל רכב ולהתקרב אליו באהבה יתרה: שוב לא התבלט לעיניו אותו חדלון־הישע של חברו, שנגע בשעתו אל לבו ועורר אותו להיות לו לפטרון ולפרוש עליו את חסותו; עתה היה רכב איש מפורסם בחוגים רחבים, וגם פרנסתו היתה מצויה בשפע. שוב לא היה אדם מסכן שיש צורך לעזור לו ולסעדו תמיד. וגם תמורה זו גרמה הרבה לנקיעת הנפש של ציבא מעל חברו.

אכן, צריכים אנו להוסיף: ציבא איש־המעשה היה בכל נימי נפשו; על כן, כפי שכבר אמרנו, מעולם לא התמסר לרגשותיו עד ללא שיור ומעולם לא הסיח דעתו מחשבונות מעשיים. ואף כאן, ביחס לרכב, אילו רק ההרגשה של קוצר רוח כלפי ישותו הנחתו – היה מבליג על הרגשה זו וכובש אותה בחובו, ללא היכר מלבר. אבל במהרה נתלווה להרגשת “הדריכה על העצבים” גם מעין חישוב מעשי של ממש.

ציבא איש פיקח היה, ולפעמים חשב לא בלבד על ההווה, אלא גם על העתיד לבוא. בחשבו על כך, שיער השערה הגיונית, שהאנגלים לא יסכימו לחיות כך עד עולם ולספוג מכות מידי לוחמי־השחרור ולשבת על הגחלים הלוחשות שחוֹתים הלוחמים מתחתיהם, והואיל ואין הם מעיזים לטבע את היישוב כולו בדם ולסיים כאן מה שהתחילו הגרמנים (בהסכם שתיקה מצד האנגלים), והואיל וכך, – שיער ציבא – ודאי עתידים הם לוותר קמעה. ציבא לא פילל, שהאנגלים יסכימו לצאת מן הארץ, או מחלקה. על כן סבור היה, שוויתורם ילבש צורה של מתן רשיונות־עלייה רבים; וברי היה לו: בו ברגע שירבו האנגלים במתן רשיונות־עלייה – שוב לא יהא מקום למחתרת לוחמת ביישוב; שהרי כל היהודים ירגמו אותה באבנים ממש. ממילא ראה ציבא בהגיונו יום ממשמש ובא, בו יצטרך לחסל את המחתרת שלו ולשנות כל מסגרת פעולתו. ובאותו יום “שינוי המסגרת” שוב לא יהא לו צורך בגחמונים מבעירי לבבות כגון רכב; אלא אם כן יסכים רכב עצמו לחדול מהוויה של “גחמון” ויסגל עצמו לרצונו של ציבא. האמת ניתנה להיאמר, שבאפשרות האחרונה פקפק מאוד; ציבא ידע יפה, שאותו בטלן מבלה עולם, שהוא רך כשעווה בעניינים פרטיים, שאינו רודף לא כסף ולא כבוד, חלמיש־צור הוא בעניינים שהוא רואה אותם כענייני־מצפון או טהרת־רעיון.

ועל כן היה בקוצר־רוחו כלפי רכב גם משום חישוב מעשי לעתיד לבוא. על כן גם גמר אומר “לגשש את הקרקע” ולנסות בקרוב את מידת ותרנותו של רכב והסתגלותו לרצונו שלו, של ציבא.

_____________________

רכב לא הרגיש כלל ב“סדק” שנגלע ביחסו של חברו אליו. אמנם, יש שאיזו הערה שהשמיע ציבא מתוך קוצר־רוח צרמה את לבו; אבל הוא נתעלם ממנה וחשב אותה לפליטת־פה בעלמא. אדרבה, באותם הימים ניתנה לו הזדמנות להתפעל מסגולות מעשיות חדשות שגילה ברעו.

אותו הזמן ניסו ראשי היישוב, לאחר שלא הצליחו להחניק את הקבוצה הלוחמת על־ידי דילטוריה ורדיפות, לשתק אותה בדרך “ידידותית”: הם נכנסו אתה למשא־ומתן על “הסכם יישובי”. רכב אמר לחברו בפשטות, כדרכו: “למה לך לדבר אתם, עם משתפי־הפעולה?” אבל ציבא הסביר לו: “הנח לי לנהל את העניין לפי דרכי. תראה”. לאותו משא־ומתן לקח ציבא אתו גם את חברו. וכאן ניתן לו, לרכב, להתלהב מגאוניות טכסיסיו של רעו. שני הצדדים לא רצו באיחוד כלל; והעיקר היה כאן: לנהל את הדיונים כך, שהאחריות לכשלון המשא־ומתן תיפול על הצד שכנגד; ושאותו צד שכנגד יהיה האשם ב“מניעת האחדות בין אחים”. וכאן הפליא ציבא ממש בעמידתו בפני נכליהם של ראשי היישוב המאורגן, שידם רב להם בתככנוּת. ציבא ידע להגיד “לאו” שמשמעותו “הן”, “הן” שיש במשמעו “לאו”, כאחד הדיפלומטים מבטן ומלידה (כך, לפחות, חשב עליו רכב). אותה שעה היה מעצם עינו השמאלית ומכווץ עינו הימנית, כאותו קלע המתכוון לכוון את קלעו למטרה ללא החטיא, ומפתיע את התככנים בתשובתו החמקנית; עד שסוף־סוף ייגע אותם עד מוות, וראש “כוח המגן” בכבודו ובעצמו הפטיר: “הנח, נפסיק לזמן מה את הדיונים, משום שאני עוד מעט ואתמוטט”. לאחר מכן, כשיצאו משם, התגלגל רכב מצחוק בזכרו את פלאי תחבלנותו של ציבא.

אך ציבא לא שכח לא את ה“דריכה על העצבים” ולא את תכניותיו להדביר את רכב ולהכניעו לקראת התמורות שתחולנה (לפי השערתו) במצב העניינים בימים יבואו.

באחד הלילות, כשישב אצלו רכב ושניהם התדיינו בעניינים השוטפים, פנה ציבא לפתע אל חברו:

– שמע נא, רכב, האם היית יכול לגוון במקצת את תעמולתך?… אני יודע, כמובן: כרוזיך מצליחים מאוד יש להם הד רב. ואף־על־פי כן… שים לב: אינני אומר: לשנות. אני אומר: לגוון.

– מאי משמע: לגוון? – תמה רכב.

– אתה מבין, דבריך מוצאים הד בנוער שלנו… בנוער שנתחנך על ז’בוטינסקי. אבל עלינו לחדור גם לחוגים אחרים… אנו מוכרחים להתרחב… אתה מבין, צו השעה הוא: להתרחב… עלינו לחדור גם לנוער שלהם, של השמאל…פעולותינו השפיעו עליהם מאוד, אבל הם רואים אותנו כ“שחורים”, כ“לאומנים”; וזה מעכב בעדם מהצטרף אלינו… שמא היית יכול להכניס לתעמולה שלך קצת “קידמה”?

רכב התרתח:

– הקידמה שלנו היא ירושלים ומלכות בית דוד.

– כן, בוודאי… גם אני סבור כך. אבל אני אומר: לשם טכסיס בלבד, כדי למשוך את הנוער שלהם, כדאי שתכניס קצת “קידמה” בכרוזים… קצת דאגה להמוני העמלים, קצת התחשבות בצדק חברתי… אין כאן שום שינוי עקרוני בהשקפותינו. אני מתכוון: לשם טכסיס בלבד…

הדבר עצמו הדהים את רכב: זה שנים הם עובדים יחדיו, ומעולם לא התערב ציבא עד עכשיו בפרטי התעמולה שלו, כשם שהוא, רכב, לא התערב בפרטי התכניות הקרביות שתכננו מומחיו של ציבא. והנה עתה נכנס ציבא לתחומו. אף־על־פי כן, מתוך שהעריץ את טכסיסנותו המופלאה של ציבא, והאמין, שעצתו־הוראתו החדשה היא לטובת העניין הסכים עמו, אלא שהוסיף:

– אבל, ציבא, זה יהיה לשם טכסיס בלבד. הרי את דעתנו לא שינינו…

– כן, בוודאי. זהו שאני אומר לך: עליך לעשות זאת לשם טכסיס בלבד…

גם המלים “עליך לעשות”, שנאמרו בצורת פקודה, צרמו את לבו של רכב: לא כך נהג ציבא לדבר אתו עד הנה. אף־על־פי כן בלע את הפגיעה בכבודו וציית.

ובמהרה “נתגוונו” כרוזיו של רכב בקורטוב של “קידמה” ופניות להמוני העובדים, כרצונו של ציבא.

לאחר הנצחון הקל הזה על חברו, ניסה ציבא ללכת הלאה.

באחת הישיבות שנתקיימו לאחר זמן קצר פנה אל חברו:

– אתה יודע, אני מוצא שאתה מדבר בכרוזיך יותר מדי על ירושלים… היום ירושלים, מחר ירושלים, מחרתיים ירושלים, זה נמאס, סוף־סוף… שמא תוכל להצטמצם קצת בנידון זה?

הפעם נתרתח רכב כולו:

– מה? ירושלים תימאס עליהם? ירו־ש־לים? משל כאילו אומר אדם: אמי נמאסה עלי, אני רוצה אֵם אחרת… ירו־שלים תימאס? אם ירושלים נמאסה עליהם, ילכו לכל הרוחות… אין לנו צורך בהם… לכל הרוחות. ותיכף ומיד!

הפעם פגע כלי־הגישוש של ציבא מעבר לשכבת השעווה שבנפשו של רכב: הוא נתקל בחלמיש.

וציבא מיהר לסגת:

– לא התכוונתי… אני סתם אמרתי: לפי ששמעתי מפי רבים… גם אני יודע מה זו ירושלים…

אבל בסתר לבו הרהר: מי יודע, אם לאחר התמורות שתחולנה בימים יבואו ימצא עוד חפץ ברכב…

ביום מן הימים ניסה לבוא עליו מצד אחר: הוא, ציבא, – אמר – עייף מאוד מכל העניינים. גם איננו בקו־הבריאות, יש ברצונו להסתלק מכל העניין – לזמן מה לפחות – ולמסור את הנהגת הקבוצה הלוחמת לידיים אחרות. שמא ירצה הוא, רכב, לקבל לידו את ההנהגה?

רכב נתבהל מאוד מבשורתו של חברו. הרגיש עצמו מיד כמי שתלוי על בלימה, כאותה גפן שנוטלים ממנה את הסומכה והרי קנוקנותיה מידלדלות חדלות־ישע בחלל האוויר. אמנם, אפשר היה שיעלה על מחשבתו, כי ציבא, סוף סוף, אינו אלא הידיים, המוציאות לפועל, ידיים זריזות מאוד; אבל אפשר לו, לאדם, לצייר בדמיונו, שתימצאנה ידיים זריזות אחרות בין כל פעילי הקבוצה, לרשת מקומו. אלא שרכב לא צייר לעצמו כלל אפשרות של ידיים אחרות. הוא התחיל להפציר בציבא שיישאר. גולל לפניו את האחריות הרובצת עליו בפני התנועה והעם; ואכן ציבא נענה לו ברוב חסד וניאות להישאר “לפי שעה”.

ואף־על־פי כן גם אז לא נכנע רכב לחברו בדרישותיו החדשות בנוגע לירושלים: ה“חלמיש” לא נתרכך.

והדבר איכזב את ציבא.

__________

הדבר קרה ימים מספר לאחר אישור ההחלטה על מדינת־החלוקה בלייק־סאכסס.

בחללה של תל־אביב עוד הדהדו שיירי קולות־ההצלה של אותו ליל־שימורים, בו הוסעו, במצוות ראשי היישוב, המוני נוער ושעטו המונים ברחובות שטופי האורה להריע ולהסתחרר במחול לכבוד ההחלטה, שעליה הסכימו ראשי היישוב, ושגזלה מן העם את ירושלים. אותה שעה משול היה היישוב לבן שירד מנכסיו ומכר את אמו לשפחה, ובדמים שקיבל עורך הוא הילולה וצוהל, על שזכה לעשות עושר בדרך זו.

מבחינה ממשית, הרי הוצאת הנוער לרחוב על־ידי מנהיגיו, לחוג את קבלת המדינה שלא הם נלחמו עליה, סימנה את הקץ לעמידת ראשי היישוב מן הצד, תוך הסתכלות סבילה במעשיה של המחתרת שחרצה את דין ההיסטוריה. כל אותם החודשים הרבים עמדו ראשי היישוב מן הצד והניחו לאחרים לעשות מלאכתם, מתוך ריטון ושיקוץ ודילטוריה וחטיפות – אף־על־פי כן הניחו להם לעשות את המלאכה. משולים היו ראשי היישוב באותם הימים לאדם השט בסירתו בנהר במורד הזרם, והריהו משמיט משוטיו מידו, מתפרקד להנאתו בתחתית הסירה ועיניו ניזונות מתכלת־שמים, כי יודע הוא: יש סיפק לחבוק ידיים, כי הזרם עושה רצונו ומוליכו ממילא למחוז חפצו. אך באותו לילה של אישור ההחלטה ראו ראשי היישוב עצמם כאילו כבר הגיעה סירתם ל“מחוז־החפץ”. מעתה חדלו מחיבוק־הידיים, מוכנים ומזומנים לנצח בעצמם על ההתרחשויות, לאחר שהאחרים כבר גמרו לעשות מלאכתם ואין עוד בהם צורך…

הדבר קרה, כאמור, ימים אחדים לאחר ליל הצהלה. דם יהודי כבר נשפך בדרך ללוד. בירושלים נטשה ההגנה את המרכז המסחרי ללא ירייה אחת – מה שחרץ לאחר מכן את גורלה של העיר העתיקה. ההגנה ביקרה בכפרים הערביים והפיצה שם – כרוזי־שלום.

אותו ערב הוזמן רכב למעונו של ציבא. מיד הרגיש האורח בתמורה שחלה כאן: יעל, אשתו של ציבא, היתה כאן – הוצאה מן המחבוא – והיא שכיבדה את האורח בתה ומרקחת ריבה ועוגות ממאפה בית. רהיטים חדשים נמצאו בבית, וציבא ליטף אותם בעיניו – הוא נהנה, כמסתבר, מן הכלים הנאים אותה הנאה בלתי־מסויגת, שאותה יודעים רק אנשים שבילדותם טעמו טעם עוני מר ביותר, ובימי בחרותם, לאחר יגיעה רבה, זכו להצלחה חומרית.

– מה נעשה עכשיו? – שאל רכב ישירות את האיש, שכה ידע למצוא ידיו ורגליו במצבים מסובכים ביותר.

– עכשיו, – השיב ציבא בפסקנות, כדרכו – עכשיו תפקידה של המחתרת תם ונשלם. עכשיו נקים מפלגה… מפלגת המונים… נצא למרחב…

– ומה שהיה עד עכשיו, מה שעשינו בקאהיר, בעכו, בירושלים, עולי הגרדומים –לא היה מרחב? – תמה רכב אך ציבא המשיך, בלי להגיב על הערתו של רכב:

– נקים מפלגה… נוציא עיתון יומי גדול… עדיין נשתיירו לנו כספים מן ההחרמות בבנקים הבריטיים. נוציא בהם עיתון יומי גדול… בעיתון נלחם את מלחמת המוני העובדים.

–… כן. – המשיך ציבא – נוציא עיתון יומי גדול… נקים מנגנון מסועף… נפתח מועדונים… נעסוק בהתיישבות… אפשר, נקדיש לה תשומת־לב מיוחדת; להתישבות דווקא…

– וגם נשתתף במגבית המאוחדת. – מילא אחריו רכב תוך עוקצנות כלשהי.

– כן, גם נשתתף במגבית המאוחדת. – ענה ציבא תוך קימוץ־שפתיים פסקני.

– וירושלים מה תהא עליה? הר הבית מה יהא עליו? כלום שחררנו את הר הבית?

– שוב אתה בא עלי בדברים של פיוט. אני מספר לך עניינים של ממש – ואתה בא עלי בדברי פיוט. תפקידנו היה לגרש את האנגלים. עתה הם יוצאים את הארץ. כלום נזרה מלח על זנבם כדי שיישארו, וכדי שנוכל להכות בהם? – השיב ציבא תוך נימה של רוגז, שהפעם לא ראה צורך לעצמו לכבשה.

והוא המשיך:

– ואתה תהיה אצלנו העובד הראשי בעיתון. נעמיד לרשותך חדר עם טלפון ומזכירה וסיגריות מן המובחר ומאפרה גמלונית; ואתה תכתוב לנו. מובן, שתצטרך לכתוב הרבה על המוני העובדים שאנו צריכים למשוך אותם… כן, תצטרך… כי אנו נקים את המפלגה, המפלגה בה"א הידיעה בישראל…

רכב עמד כשהוא מתחלחל כולו. הרגש הראשון שלו היה: לברוח, לברוח מכאן מיד, למלט את הנפש!

לעיניו נתקלף האיש מכל קליפותיו; המהפכן המורד בחסד עליון, שאותו דימה לדעת זה שנים, נתנדף ונעלם, ולעיניו קם העסקן.

לא שרכב לא ידע מה טיבה של מפלגה, ושבחיים הציבוריים קיים יצור כזה, הקרוי: מפלגה. אבל הדהימהו המעבר החלק הזה של חברו ממרד לעסקנות; הדהימתו גלישה קלילה זו, ללא חספוסים וללא סיקוסים, ממלחמת ירושלים למיקוח על תקציבי המגבית המאוחדת (כפי שצייר לפניו דמיונו רב־המעשיות של ציבא). הדהימהו העסקן המקצועי שקם לפתע לעיניו, במקום שלא פילל להיתקל בו כלל וכלל. הה… אותו עסקן, שכה היה ידוע לו, לרכב, וכה היה מתועב עליו. העסקן המפלגתי המקצועי, שמפניו, בעצם, ביקש לו מפלט במחתרת הלוחמת…

הוי, העסקן – הדבר והארבּה המכלה את עמנו האומלל לבתריו; הוי, העסקנים – עדת־עורבים הלזו, המחלקת בינה לבין עצמה את גוף עמנו כמו שמחלקים נבלה: לבתריה־לבתריה, בתר לכל סיעה, כזית לכל עסקן, למחיה ולכיבודים.

הוי, אותה עיטת של עסקנים שעטתה על עמנו ואינה מנחנת לו להתאחד, להיות לגוף אחד ורוח אחת; משום שמביתורו לחמה ויינה, משום שעל פירודו ופירורו – קיומה וכיבודה! ככה, אותו ילק העסקנים הזולל את עמנו ואת משיחו בכל פה ואינו מניח לו להיגאל! שם, במחתרת, לפחות נמלט רכב מהם; שמה, אל גיא הייסורים והשינוקים, אל חלקת ההולכים לקראת מוות ברנן, לא העזו להיכנס – כי לא היה כדאי להם להיכנס; על כן טהור היה שם האוויר מזוהמתם וקלה הנשימה כמו על ראשי הרים. אך עתה נשתנו פני הדברים, עתה נפרץ בפניהם השער; ואף זה שהיה כל הזמן בפנים, זה שהיה ראש המחתרת וכאילו עצם־עצמה, נתקלף לעיניו מכל מרדנותו והריהו עומד לפניו – איש אחר בתכלית, אחד משלהם, אחד אפור ומטושטש־דמות מן המחנה האפור ומטושטש־הדמות של הגוֹבאי העסקני הרעבתני הכביר, השורץ וממלא בגודש את כל חלל עולמנו. האיש בגד ונתחלף בן־לילה ועתה אין עליו, על רכב, אלא לברוח ממנו עד קצווי עולם…

ודאי, רכב טעה בשיפוטו גם הפעם, כשם שהיה טועה לעתים לא־רחוקות בהערכתן של בריות. האמת היא, שציבא לא בגד ולא נשתנה אף כמלוא נימה. כי ציבא לא היה מורד בחסד עליון מימיו. איש המעשה היה, איש מעשה נבון, אמיץ לב, אך איש שכל דבר של “פיוט” זר לו והמסגל עצמו תמיד לממשות ולחליפותיה. כתום ימי החורף פושט אדם את אדרתו העבה, שבה התכרבל בימי־סגריר, וגונז אותה, את האדרת ששימשה לו כסות ומגן, במעמקי מזוודתו לאחר שזרה עליה נפטלין, כדי שתשתמר יפה יפה; והוא לובש אריג־בד קליל תחתיה, בהתאם לעונה החדשה. ואין אומרים על אדם זה, ש“בגד” באדרתו החורפית; שהרי כל מעשהו היה להחליף לבוש בלבוש לפי דרישת העונה. ואף ציבא כך: בתור איש מעשה, בהיות הבריטים בארץ, לאחר “סטרוּמה” ונעילת השערים, לבש הוויה של לוחם־שחרור, על כל הכובד והפגעים הכרוכים בה; ואילו עתה, כשהבריטים עמדו לצאת, והמדינה הזערערת להיווסד, מיהר לפשוט לבושיו הישנים ולהתלבש לפי אפשרויותיה של העונה החדשה: בכסות של עסקן מפלגתי.

אבל רכב לא נתן דעתו על כל השיקולים הללו, ועל כן היממה אותו התמורה שחלה, לפי השגתו, בנפש רעו, עד כדי תדהמה. על כן – מחמת עצם־תדהמה זה – לא השיג כלל על גופי הנחותיו של חברו, ורק דחה את ההערה שהשמיע הלה כלפיו:

– אני לא אכתוב על המוני העובדים… אני אכתוב כפי… כפי שמצווה עלי רעיוני… אני אכתוב על ירושלים…

את המלים האחרונות אמר רכב בהנמכת־קול, כמעט בלחש, כאילו לא אל ציבא הוא מדבר, אלא נודר נדר לעצמו.

– טוב, רכב. – השיב לו חברו – זאת נראה. נחיה ונראה. אבל דע לך: עכשיו נגמר פרק־זמן מסוים, וזמנים חדשים מתחילים. ואתה, רכב, אתה מפליג לעולמות העליונים שלך ואינך רואה את הממשות החדשה של הזמנים החדשים…

כאן התערבה יעל, שכל החיכוך בין השניים היה לה למורת־רוח.

– אין דבר, ציבא. בטוחני שלאחר הנצחון הגדול שלנו – הרי לא דבר קטן הוא: גירשנו את הבריטים! – לאחר כל זה ודאי תמצאו לשון משותפת ביניכם.

היא מזגה לאורח כוס תה שניה והגישה לו מנת־ריבה מכופלת, ודאי כדי להמתיק לו את מרירות אכזבתו ממרדנותו של ציבא.

הוא גמר לשתות את התה – בריבּה לא נגע – ונפרד עגמומי. בלבו עדיין כססה המחשבה: “לברוח, לברוח ממנו, למלט את הנפש…”

אך רכב לא ברח. את העובדה הזאת אנו מציינים למען האמת לאמתה, אף־על־פי שהיא מגלה צד לפגם באישיותו של רכב: סוף סוף, הרבה חולשות היו מצויות באיש, כשם שהן מצויות בכל בן־תמותה: בשגם בשר ודם היה.

רכב לא ברח, משום שפחד להישאר לבדו; הוא, הבטלן, שלא מצא ידיו ורגליו במעשים של ממש, פחד שמא יאבד לו משענו ומבטחו – והוא יהיה מעתה משול לאותו הילד, שהיה מהלך עם חברו הקשיש וכבד־הנסיון בנבכי יער־עד, והנה לפתע נשמט ממנו מורה־הנתיב, והרי הוא, הילד, נשאר בדד, תועה ואבוד במחשך הסבוך.

בעומק לבו ודאי ידע רכב, שהקרע בינו לבין ציבא בלתי נמנע הוא מעתה; אלא שדחה את הרגע המר ככל האפשר. ולפי שהיה נוטה תכופות להשלות עצמו בדמיונות ולראות את הרצוי כמצוי, התחיל לטפח תקווה בלבו, שציבא, המורד המובהק, עוד יחזור למוטב העברי המהפכני; כי רק תעייה ארעית היתה כאן מצדו, ועוד מצוא יימצא “הגשר להבנה” בין שניהם. ושוב: בעמקי נפשו ידע, שתקווה זו אינה אלא הבל ותוהו, לאחר שנתגלה לפניו ציבא בגלגולו החדש: כאחד העסקנים המפלגתיים המקצועיים. כי עדיין לא קרה כדבר הזה בישראל, שעסקן, כל עוד לא בא מלאך המוות לעצום עיניו לעד, יחדל מעסקנותו; אפילו ייכשל בכשלונות איומים, אפילו ימיט אסונות לא־ישוערו על הציבור: כל עוד נשמה באפו לא יחדל. והרי ציבא עמד אך בראשית דרכו העסקנית ועדיין לא היה סיפק בידו להיכשל ולהכשיל – ואיך יחדל? אף־על־פי־כן, מתוך פחד מפני הרגע, בו יישאר לבדו, נבוך ואבוד במעמקי יער, לא ברח, אלא חבק ידיו וחיכה.

ובינתיים תכפו האירועים על היישוב וסייעו לו להסיח דעתו מאותו עניין אכזרי ונוקב. מלחמת אדום וישמעאל בישראל להטה בכל פינות הארץ. ושוב חוללה הקבוצה הלוחמת, ממש כאחיה, הארגון הלאומי הגדול, פלאות בכל אשר פעלה: בירושלים, ביפו, בחיפה, ברמלה. הבחורים הטובים הלכו לקראת מוות באותה הנכונות כאשר הלכו תמיד וזרעו מוות ומגור בין המשנאים. היה לו, לרכב, מקום לחלום על כך, שבקרוב יהיו הללו גם במשחררי עיר דוד. “ואז”, חשב בלבו, “אז נצפצף על יצר־עסקנותו של ציבא”.

וגם ציבא לא מיהר להביא לידי הכרעה ביחסיו אל רכב. כבר מזמן הפך רגש ההטרדה שהשפיע עליו רכב לרגש מר יותר: רכב היה עליו לעול ולמשא. עוין היה את כל ישותו של איש־הרוח הבטלן והמבלה עולם, שהיה נכנס לחדרו כמו רוח־שדות המשוטטת בחופש ומהפכת את כל הכלים שבחדר על פיהם. עוין היה את עצם ישותו, שכאילו הלכה והתפשטה תוך כדי דיבוריו על עניינים השייכים ל“עולמות העליונים” ודוחקת את רגליו, את גופו ונפשו של ציבא. במשך זמן רב זקוק היה לרכב, זקוק ל“גחמנוּתו” שהלהיבה את הנוער והעמידתו לשירותו של ציבא. אך עתה, משגמר אומר להכניס את התנועה לאפיקים חדשים, שקטים יותר, שוב לא היה לו צורך הכרחי ברכב, עתה פרק את עולו ואת טורחו ומשאו, והרגיש עצמו בן־חורין לגמרי וכאילו רווחה לו הנשימה, ועל כן גם לא החיש את ההכרעה. “רכב ילך בתלם או יורחק” – על כך החליט באותה שעה, ולפי שלא ראה סיכויים מרובים להליכתו של רכב בתלם, שיער ציבא שיצטרך להרחיקו. אך לפי שעה נתארעו אירועים גדולים, היתה הכרזת העצמאות, היה מצור ירושלים. והשעה לא דחקה אותו כלל. בינתיים לא איבד זמן לבטלה. טווה חוטים, קשר קשרים, הכשיר את הקרקע; משך אליו אנשים, שהיו עשויים להיות קרובים לדעותיו. ואף הוא חיכה, משום שסבור היה שהזמן פועל לטובתו.


 

ד    🔗

והנה באו ימי ההפוגה השנייה, ואחריה – הכיבושים בגליל ובנגב. הארץ שקטה. ועתה כששבו החיים למסלולם, למסלולה של המדינה הקטנטונת, נטולת עיר־דוד והרי אפרים ויהודה, ראה ציבא צורך לעצמו להזמין אליו את רכב לשיחה.

והוא פתח בדברים תחילה:

– אתה יודע, רכב? בזמן האחרון הרביתי לחשוב עליך. אני יודע: אתה עסקת בפילוסופיה. שמעתי, שעשית חיל רב בלימודיך… שם באוניברסיטה, בשווייץ, ראו בך כוכב עולה…

– כלפי מה אתה מזכיר זאת? – הפסיקו רכב בקוצר־רוח.

– אני אומר זאת כלפי זה… כלפי זה – שחבל מאוד, שכוח כזה ילך לאיבוד. חשבתי: זהו, פשוט פשע מצדך. פשע כלפי עצמך ופשע כלפי המדע העברי. והנה: אנו מוכנים לתת לך את האפשרות להשתלם במחקר כאוות נפשך. נבטיח לך את האמצעים החומריים, תוכל להשתלם בהארווארד או בייל, למשל… או באוניברסיטה גדולה אחרת באמריקה… נסדר לך הכל בשים לב… בשים לב לזכויותיך בעבר כלפי התנועה שלנו…

– אבל מה זה עלה על דעתך לפתע, ציבא? לא חשבתי ואיני חושב כלל להתעסק בפילוסופיה…

– הוא הדבר אשר אני אומר: מדוע באמת אינך חושב לעסוק בפילוסופיה? אמרתי: זהו פשע כלפי עצמך וכלפי המדע העברי… אין העם עשיר כל כך בכוחות מדעיים, כדי שיוכל לוותר עליך… להנחיל כבוד למדע העברי וליצור… ערכים. זקוקים להם עכשיו, עם קום המדינה…

רכב הסתכל בחברו וראה, שתוך כדי דיבור הוא מכווץ עינו הימנית ומעצם עין־שמאל, כאותו קלע המכוון את קלעו למטרה ללא החטיא – כמו אז, בעת המשא והמתן עם ה“מוסדות” על “הסכם יישובי”, שעה שנצנצה בלבו איזו תחבולה ערמומית ביותר לכפי יריביו. אלא שהפעם היה הוא, רכב, היריב, וקלעי־הטכסיס היה מכוון נגדו…

וציבא הוסיף:

– כבר דאגתי לכך, שלטובת עתידך המדעי ולטובת המדע העברי בכללו תהיה משוחרר לפי שעה מתפקידך בניהול התעמולה מטעם הקבוצה הלוחמת. מצאתי צעירים אחדים שהסכימו להעמיס על עצמם את העול… בהדרכתי, כמובן… ואתה – אתה תוכל להתמסר למדע העברי כאוות נפשך…

רכב נרעד כולו – כאילו נפתחה הקרקע מתחת רגליו. שוב לא היה לו ציבא משענת מוצקת ומפלס־נתיב ביער־הממשות האפל, בו רוחשות כל הבריות העוינות, החורשות מזימות נגדיות. עתה היה ציבא עצמו חלק מן היער האפל והעוין, עתה היה ציבא אחת הבריות החורשות מזימות להכשילו ולגלגלו למהמורות־תהום. והוא, רכב, היה חדל־ישע נגדו…

וכמה עלוב היה, הה, מה עלוב עד כדי גיחוך הטכסיס, טכסיסו של איש המעשה והממש, שרצה להיפטר ממנו – שכבר נפטר ממנו ושלל ממנו את תפקיד השגוֹש והגחמוֹן; והריהו מעמיד פנים כאילו דואג הוא לעתידו של רכב ולשם כך חפר ממעמקי־הנשייה את עברוֹ הפילוסופי… מה עלוב היה האיש, עם כל היכולת הרבה שבידו להרע לו, לרכב – עלוב עד כדי בלתי היות ראוי אפילו שיקשרו עליו מלחמה…

ורכב פלט מתוך חרון:

– ציבא, אם בדרכים כאלה תלך…

– אם בדרכים כאלה? מה הדרכים שאני הולך בהן? – הפסיקוֹ איש שיחו וריבו.

– אם בדרכים כאלה תלך… אם אתה אומר להתכחש לירושלים… לכל עברה של הקבוצה הלוחמת… לרעיון השחרור… למלכות בית דוד… אם אתה אומר להתכחש לעולי הגרדומים – אנוס אהיה לצאת למלחמה גם נגדך… כשם שנלחמתי בכל לה המוכרים את ירושלים…

כאן קם ציבא, הזדקף במלוא קומתו הענקית, כשעיניו שופעות שנאה ארסית ללא גבול. היתה זאת, הפעם, שנאה בלתי כבושה, שנאה מפעפעת שלוחת כל הרסנים – אותה שנאה כבירה וקדמונית של האיש הבלתי רוחני לאיש־הרוח, לתלמיד חכם, שאחד התנאים הגדולים הגדיר אותה כמאוויוֹ של עם הארץ: “מי ייתן לי תלמיד חכם, ואנשכנו כחמור”… עתה רצה ציבא למחוץ את חברו, שנהפך לו לאיש־ריב, לפצפצו, לנגחו ולנשכו נשיכת־בהמה מכלה:

אתה תילחם בי? אתה – הבטלן חדל האישים שאינך יודע אף לקשור זנבו של חתול… ממך אני פוחד? הרי אני הוא שהרימותיך מאשפתות… כן, מאשפתות העליתיך וגידלתי אותך ונתתי לך לחם וכבוד… אתה תילחם בי? אני אוֹחז בך ואזרוק אותך ואחזירך לאותן האשפתות, שמהן לקחתיך… כן, לאשפתות אחזירך, לאשפתות!…

__________

רכב חזר לחדרו, השתטח על מיטתו ובכה. הגבר שראה עוני, הגבר שנשא בהרבה ייסורים בחייו ולא הוריד דמעה – עתה בכה. לא על עולמו שחשך בכה; לא על שהוּקא והוּדח ככלב מן התנועה, שאותה טיפח במיטב דמו, בכה; אף לא על המלחמה שעליו להתחיל בה מבראשית – שוב מבראשית – למען ירושלים, ואין בכוחו לערוך את המלחמה ולעשות את המעשים שיש לעשותם; הוא בכה על ברית־אחים מקודשת בשותפות גורל ובשותפות המוות שארב לשניהם יומם ולילה, שנתחללה עתה והיתה כלא־היתה; והיה בברית־אחים מקודשת זו שחלפה ואיננה עוד מן הטעם המר של היות כל הדברים בני־חלוף בעולם – היה בה מן הטעם המר של המוות...


__________

בסוף החורף של אותה שנה, שבה נסתיימה המלחמה, הוזמן רכב להרצות לפני אנשי הקבוצה הלוחמת בירושלים. הדבר קרה בפרוס אותה הוועידה, שהיתה עתידה לחרוץ את משפט התנועה.

העיר – אותו חלק העיר, שהיה נתון בידי היהודים – עדיין ניכרים היו בה יפה הפצעים שנפצעה במלחמה. תריסי החנויות הנקובים ככברה והחורים שהשחירו פה ושם בקירות הבתים העידו על אותםה חודשים, בהם לא היו עיר לא לחם, לא מים, לא חשמל, לא נפט ולא מאור – רק ערבולי פגזים, פגזים, פגזים נושאי הרג מכל המינים והקטרים.

רבים ממכריו משכבר הימים שיכלו את בניהם במלחמה. החנויות עדיין היו ריקות למחצה, והעוברים והשבים ברחובות – נער יספרם. ועל חומות עיר־דוד התהלכו הלגיונרים.

להרצאה, שנתקיימה בבית פרטי, באו כמה עשרות חברים. רכב בחר לו לנושא: “ירושלים, נקודת המוקד של נקודת השחרור הלאומית”. כי לא מצא לו דבר טוב מזה" לדבר על ירושלים בירושלים.

כתום ההרצאה ניגש אליו בחור־ישיבה, שאל לשלומו בדרך ארץ רב והושיט לו בביישנות גליון־נייר רשום בכתב צפוף. רכב הכיר את הבחור: הרי היה זה נפתלי הקשר, הפרטיזן מיערות פּוֹלסיה ומרחובות ירושלים, מיודעו משכבר הימים.

– מה זה כאן? – שאל רכב בתמיהה.

– רשמתי לי כאן מה שעלתה לנו בשנה האחרונה כאן בארץ, מר רכב. הרשימה אינה ארוכה – הוא יוכל לעבור עליה בו במקום בקלות…

רכב לקח את הגליון הקטן והציף באותיות כתב־היד – כתב־יד של בחור ישיבה עם נו"נין כרסתניות הרבה, אך ברור מאוד, כמעט פניני, שם היה כתוב:

מעשה במלאך ה' צבאות ובמדינאי קטן

אותם הימים היו ימי צרה גדולה לישראל, שבעה עממין עלו על שארית ישראל המקובצת בארצה לעשות בה שמות ולהשמידה מתחת שמי ה'. מואב עמון, ארם וצור, מצרים ופלשת ובני קדר ושוכני המדבר, גם הבריטי נלווה עמהם לרצוח ולקעקע ולהכחיד.

אך ה' אלהי ישראל ריחם את שארית עמו אשר שרדה מן השמד הגדול בעולם ושלח לפניה את מלאכו להמם את פראי־המדבר ושוחרי־הטרף. והמחנה הקטן של לוחי עם ה' הלך מחיל אל חיל, כשמלאך ה' צבאות הולך לפניו, דמותו כעמוד אש וחרב אש שלופה בידו. וחיתית היהודים נפלה על כל הגויים אשר פרצו לארץ הצבי להחריבה בדם טהורים. אימתה ופחד נפלו על הגויים, אז אחז רעד את אילי מואב, אבירי פלשת וצור וקדר נדמו כאבן, נמס לב המצרים בקרבו ואבירי בריטניה היו כנשים. מגור נפל על הישמעאלים יושבי הארץ – ובאחד הימים פנו עורף וברחו כולם אל גבול הישימון, בהשאירם את כל רכושם, בתיהם ושדותיהם וגניהם ובורות מימיהם היו נחלה לישראל.

ומלאך ה' צבאות, אוחז חרב־האש, הוסיף להולך את מחנהו הקטן מחיל אל חיל. יפו נפלה, נלכדה עכו, גת ואשקלון היו לקניין ישראל, אף באר־שבע עיר אברהם פתחה שעריה לישראל. ומלאך ה' הוליכם הלאה, קדמה מזרחה, אך קדמה מזרחה…

כבר נפנפו דגלים לבנים מעל חברון קרית המרצחים, רפה לבם של בני בית־לחם, אף עיר דוד עמדה להיגאל –

והנה נפל דבר.

לקראת מלאך ה' צבאות, המנחה את המחנה אל כיבוש, אל דרור, אל התנחלות מזה ומזה לירדן בחרבו חרב־האש, יצא איש קטן, שיעורו כזית – הוא הדיפלומט, המדינאי הקטן, לבוש פראק ועניבה טרזנית מעונבת על חזהו…

והמדינאי הקטן פונה אל מלאך ה' צבאות, אשר חרב אש בידו להנחות את המחנה קדמה־מזרחה, ואומר לו:

– הי, שמע נא – עצור! לאן אתה מוליך אותך?

ומלאך ה' צבאות השיב:

– אני מוליך אותם קדמה מזרחה, כי ה' שלחני לקיים את כל הייעודים אשר בישר עליהם ביד עבדיו הנביאים. אני מוליך אותם אל קרית־ארבע, אל עיר דוד, אל קבר רחל אמם, אל מואב והגלעד, הבשן, אני מוליך אותם…

אבל כאן הפסיק המדינאי את מלאך ה' צבאות וגער בו בנזיפה:

– חדל לך! הטרם תדע – האם לא שמעת גם אל ידעת – שאנו כאן מקיימים עתה לא את ייעודי הנביאים, אלא את הבטחות או"ם?

והוא המשיך:

– כן־כן, התחייבויות או“ם, הטרם שמעת על או”ם? אנו – חברים נאמנים לאו“ם. מגילת או”ם היא התנ“ך שלנו. ואו”ם קבע לנו גבולות – חלילה לנו מלעבור אותם אפילו כחוט השערה. ואתה, שבאת להוליכם קדמה מזרחה, אתה המסית והמדיח את החנה להסיג את גבולות או“ם – אתה מכניס אותנו להרפתקה חסרת־אחריות, כן, אני אומר: הרפתקה מסוכנת וחסרת־אחריות. אני אף אעז להגיד: אתה מכניס אותנו לפרובוקציה קשה. כי מצוות או”ם היא לנו קודש קודשים, ואת פיו לא נמרה.

אל כן אני אומר לך, אני אומר לך בשם כל העם שבחר בי למדינאי: כלך לך! כלך לך מכאן – ויפה שעה אחת קודם!

שמע מלאך ה' צבאות את דברי המדינאי, שהמחנה בחרוֹ לו לראש – קיפל את כנפיו, הכניס את רבו, חרב־האש, אל תערה – ונסתלק.

והמנה הנשאר יתום – בגבולות או"ם: ללא עיר דוד וללא עיר האבות, ללא שכם ויריחו וללא ירדן, כפי שהננו כיום הזה…

_________________________________

רכב גמר את קריאת הגליון, שכתב בחור־הישיבה הפרטיזן, והחזירוֹ לכותב בלי אומר.

– מה הוא אומר על זה, מר רכב? – שאל נפתלי בביישנות.

– אני אומר… דומני שאין זה מקורי ביותר. זה מזכיר לי.. זה מזכיר לי משהו משל אורי צבי גרינברג. כן, חכה… נזכרתי: זה מזכיר את “באזני ילד אספר”, המעשה במשיח שיצא לגאול את העם ולקראתו הופיע הסנבלט וחסם בפניו את הדרך…

– כן, – אמר נפתלי הקשר – אני מודה: אין זה מקורי ביותר, אבל אני חושב, שזה אמת; שנכון מה שכתבתי…

– כן, זה נכון. – אמר רכב בעצבות.

– הרי לא כתבתי זאת לפרסום, חלילה לי. – אמר נפתלי – בשבילי עצמי רשמתי לי…

– כן, נכון. – אמר רכב – הרשימה שלך מעציבה מאד, הרי אותו מדינאי שלל מאתנו את ירושלים וחברון… והמעציב הוא, שציבא שלנו מפרק עכשיו את הקבוצה הלוחמת ומוליך את הנוער ל“מסגרת חדשה” – ומסייע בעקיפין לאותו מדינאי…

נפתלי הקשר שתק שתיקה כבדה.

– כן, אגב: מה אתה חושב?בקרוב תתקיים הוועידה, מה אתה חושב – ציבא יצליח בוועידה?

נפתלי הקשר הרהר רגע, נאנח עמוקות, אחר־כך אמר:

כן, אני חושב שיצליח.

– הוא המתכחש לנופלים ולעולי־הגרדומים, יצליח?

– כן, יצליח.

– הם ילכו אחרי ציבא, ולא אחרי ירושלים?

– אני סבור… כן.

נפתלי נקשר פתח פיו להסביר את דעתו – ושטף דיבורו של הבחור הפיקח תמוה היה בעיני רכב, שרגיל היה לראותו כאדם שפיו חתום תמיד, כאיש שקולט דברים ואינו פולטם.

– אני אגיד לאדוני: עייפו הבחורים. פשוט מאוד: עייפו. לא מן הסכנות עייפו: תקרא אותם עכשיו לעלות על חומת ירושלים לכבשה – יעלו וייפלו שם. כן. אני חושב: ילכו ויעלו וייפלו. אבל הם עייפו מלהיות תמיד יוצאי־דופן ביישוב הזה תמיד – המגודפים, המנודים, תמיד כאבלים בין החתנים… וזה קשה – קשה מאוד… הגע בעצמך, מר רכב: יש בתוכנו בחורים שעוד בהיותם בני שבע, בלבשם לראשונה את החולצה הבית"רית, הוכו על־ידי גברתנים כחולי־חולצות עד דם… והנה עכשיו באה ראשית השחרור; והם, שנתנו נפשם על שחרור זה, שוב יוצאי דופן ומחוץ למחנה; הללו, משתפי הפעולה, קפצו בראש ואוחזים במוכות… על כן גבר בהם הרצון: לא לצאת דופן עוד, להשתלב, “להשתבץ” – ויהא מה שיהא…

– אם כן, כל העסק הזה למה? ייכנסו ישר למפלגה השלטת – וחסל…

– זה לא, מר רכב. זה קשה ל הם… הם, מר רכב, היזכר בבקשה ביהודים המתבוללים בגרמניה. את כל היהדות השליכו החוצה, חקו את ירושלים מן הסידור, החליפו שבת ביום ראשון; אך את הצלב לא ענדו. למה לא ענדו את הצלב, למה נתייסרו ולא ענדו את הצלב? משום שקשה לעשות את הצעד האחרון, מר רכב. והנה בא ציבא ומבטיח להם השתלבות והשתבצות. מבטיח להם התיישבות ומנגנון וסידור חומרי בלי לעשות את הצעד האחרון. מבטיח להם שיהיו כמו כולם, כמו כולם – לא יהיו עוד נתונים לנידוי, לשיקוצים, למכות – והם ילכו אחריו…

– ויעזבו את ירושלים…

– כן, יעזבו את ירושלים. אל תשכח, מר רכב – יהודים הם, בני ישראל; ובני ישראל לא נשתנו אלא במידה מועטת מאוד במרוצת הדורות. “מעשי אבות סימן לבנים”. זכור, מר רכב: עוד אתמול עמדו רגליהם של יוצאי־מצרים על הר סיני, עוד אתמול נדרו נדר־קודש בדברות: נעשה ונשמע! ולא עברו ארבעים יום מאותו מעמד, וכבר הם רומסים מה שפיארו ומחללים מה שקידשו וסוגדים לעגל מסכה. ולא עברו עוד חודשים מעטים והם צוּוחים: מי יאכילנו בשר… כי אומה זו כך דרכה: ממהרים להתלקח וממהרים לדעוך; וכשהם דועכים, תענוג מיוחד להם לדרוס ברגליהם את אש הקודש ולחלל אשר הוקדש… ודי, קשה לומר, כמה זמן יתמידו בדעיכה. אפשר, יבאו יום ושוב יתעוררו בהם כיסופים לאש הקודש ושוב יינהו אחר ירושלים. אבל לפי שעה, לפי שעה לפחות, עומדים הם בפרשת הדעיכה וחילול הוקדש, ולא במעמד הר סיני… והם, רובם לפחות, ילכו אחרי ציבא…

ורב הטה אוזן לדבריו של אותו לתמיד חכם צעיר, ולבו מכוּוץ וכבד בקרבו כגוש־אבן: היתה לו הרגשה, כאילו חרדלית של לסעים גולשת מראש הר ועמדת לכסותו; והוא חדל־אונים לעצרה.


 

ה    🔗

והדין היה עם נפתלי הקשר: הוועידה של הקבוצה הלוחמת הביאה נצחון גמור לציבא.

רכב עצמו נעדר מן הוועידה. הוא נעדר, משום שבסתר־לבו של איש ותרן ורך זה נמנם רגש־כבוד עז. לא על כבוד עצמו שמר רכב, אלא על כבוד הרעיון שנשא, ולא רצה להתבזות בוועידה, שמא יהא בכך משום ביזוי ירושלים. הוא ישב בעיר בזמן הוועידה, כלוא בחדרו, וחיכה לידיעות ממנה, שאמנם טיבן היה ברור לו שמראש.

ציבא גנה את הרצאתו אבני־גזית בתכלית ההגיון המהוקצע, כיד המעשיוּת הטובה עליו תמיד.

– עד עתה – אמר – היינו קבוצה קטנה ביישוב, כמעט כמות מבוטלת, בל עתה אנו יוצאים למרחב; כן, רבות, יוצאים למרחב. אנו זקוקים למרחב, והמרחב זקוק לנו. אנו יוצאים לכבוש את ההמונים הרחבים במדינת ישראל. אין אנו מצמצמים עצמנו במסגרת של לאומנות צרה, כפי שאומרים עלינו היריבים. אנו ניתן תשובה על כל הבעיות החברתיות המטרידות את המוני היישוב. אנו יוצאים לכבוש את המוני העמלים בישראל!

אותה שעה הרחיב את ארבות־ידיו הגדולות, כאילו הוא כבר חובק בהן את ההמונים העצומים המצופפים עצמם ונדחקים בשערי מפלגתו, בהולים וחפוזים להיכנס פנימה, כדי לחסות בצל כנפיה.

– כן, – אמר – דיינו בבדידות בלתי־מזהירה; פנינו לכיבוש המוני־העם! (מערבל של תשואות, שכמעט כל הנאספים השתתפו בהן, הרעיד את האולם).

– יש בקרבנו, – אמר, כשהוא מרמז בידו כלפי החלל הריק שלפניו (כוונתו היתה ליריב הבלתי נראה, ליריב שנעדר מכאן – לרכב) – יש עדיין בקרבנו אנשים שאינם רואים אתה מציאות כמו שהיא, אנשים המרחפים בעולמות העליונים של פיוט ערטילאי ואינם מסוגלים לחוש את דופק המאורעות הממשיים, והם ממלאים אוזנינו דברי פיוט על הר־הבית – דברים יפים, יפים מאוד, אלא שרחוקים הם מדופק המציאות הממשית של היום הזה; אבל החיים מסביבנו, רבותי, הם פרוזאיים מאוד, הם מצווים עלינו לעסוק בפרוזה דווקא; ואנו נעסוק בפרוזה, רבותי! כן, ניתן התיישבות, נקים מנגנון, נביא בברית עם כל הגורמים המתקדמים בישראל, נערוך מגביות בשעת הצורך; כן, גם מגביות. כי אנשי מציאות אנו, ואל אנשי החלומות הפיוטיים, רבותי!

את מיליו האחרונות אי אפשר היה לשמוע – כי נבלעו במבול של מחיאות־כפיים וקריאות “יחי ציבא!” שהרעימו הנאספים עד לידי כאב בפרקי־הידיים וצרידות־גרון גמורה.

רכב עצמו נעדר מן הוועידה, כאמור, בשם חצי־תריסר המתנגדים לדעתו של ציבא דיבר נפתלי הקשר.

הוא דיבר דברים פשוטים, לכאורה, דברים יוצאים מן הלב. הוא הזכיר את הנופלים ואת עולי הגרדום ושאל: “האם לשם כך עלו לגרדום, שאנו נקים עתה עוד מפלגה נוספת על תרפ”ט המפלגות בישראל נדאג לתוספת קציצה לכרסם של בני היישוב?" הוא הזכיר את ירושלים שלא נגאלה ואת הלגיון המכרכר בין חומותיה ואת חברון ובית־לחם והירדן והגלעד – ושוב קרא תגר על השכחת ירושלים.

אך הנאספים שיסעו ואתו מיד:

– די לנו! איננו רוצים לשמוע עוד את הפזמון על ירושלים… נמאס! תחליף את התקליט, נפתלי!

– די! אין אנו רוצים לשמוע אותך! רד, נפתלי! די!

– רד! סתום פיך ורד! – צעקו לו מכל עבר.

וציבא יכול עתה להרשות לעצמו נדיבות־רוח יתרה וביקש את הקהל שיתאזר בסבלנות וישמע את דברי היריב המסכן עד הסוף. אך הקריאות לא פסקו:

– רד, נפתלי!

– שתוק, נפתלי! אם לא נורידך בכוח!

וציבא נאלץ להפסיק את הישיבה, כדי להחזיר את הסדר.

__________________

– לו ידעת, יעל, כמה עלוב היה אותו קשר מסכן, כמה מגוחך היה! ורכב עצמו לא העז אפילו להופיע בוועידה! הוא פחד!

אותה שעה הוציא מכיסו משהו עטוף בנייר־משרי; פרסוֹ לפני האשה – ולעיניה נצנץ שעון זהב, שעון־גברות טרזני.

– מעתה, יעל, לא תצטרכי עוד לסבול… יצאנו למרחב!

– ורכב… רכב לא הופיע כלל בוועידה?

– לא הופיע… פחד…

– הדבר אינו מוצא חן בעיני – מה שרכב לא הופיע. – אמרה האשה – אני חוששת מפני רכב. הוא עוד יעשה איזה דבר…

– לא יעשה ולא כלום. הוא בטלן וחדל אישים ואינו מסוגל לעשות כלום. הוא אבוד מכל העולמות, ועוד יבוא להתחנן לפני שאתן לו פת לחם.

– הוא לא יבוא להתחנן, ציבא. – אמרה האשה הנבונה – אני חוששת מפניו, גם אם לא יעשה שום דבר. ודאי, חשוב הוא על משהו. אני פוחדת מפני מחשבותיו של רכב…

– אני מצפצף עליו ועל חשבותיו. הוא – אומר אני לך – מחוסל

מחוסל לעולמי עד! לו היית שם וראית כמה מגוחכים היו הקשר הזה ועוד חצי המניין של ה“אינטליגנטים” (הוא אמר “אינטעליגענטלאך” באידיש) – ולא היית חוששת עוד כלום וכלום!

האשה נדה בראשה מתוך ספקנות כלשהי.

___________________________

רכב יצא מחדרו, לאחר שסיפר לו נפתלי הקשר על התוצאות, שאמנם לא הפתיעוהו כלל, וכל קרבו – גוש־ייאוש מכווץ. עתה לא בכה עוד, כאשר בכה ביום שנתגלה לו לראשונה הקרע בינו לבין ציבא. אבל באוזניו עוד הדהדו קריאות “רד” ו“בוז” שהצליפו על פני נפתי, ולבו היה כווּי שמחת־האספסוף לרמוס את כל הנעלה אשר קידש לפנים. הוא לא השלה עצמו בתקווֹת עוד. הכל היה ברי בהחלט: התנועה, אשר לה נתן כל דמו עשרות שנים, הקיאה אותו מקרבה – אל האין. לא היה לו לאן ללכת עוד: הכל היה נעול פניו. היכן ידור, מהיכן ייקח פת לחם ליום מחר?

כשיצא לרחוב, העיק עליו קול המונה של תל־אביב, אותו רעש מחריש נפש, אותה טרדת־המונים מהממת שמתמלאת מריקנות עצמה עד כדי גודש. והוא אמר לנפתלי:

– בוא וניגש לנחלת יצחק, אלה קברים שלנו (הוא התכוון לקברות החברים).

לאחר שעה קלה עמדו רגליהם על יד קברי הלוחמים.

כאן היו ספונים אלה העלמים היקרים,ש יהו כה חרישיים ושתקנים בחייהם וחרישיים פי שבעים ושבעה במותם. הם שנתנו ליישוב מתנת־חינם את מעט השררה, בה השתעשע עכשיו, ולעצמם נטלו רק אמות־עפר אחדות כאן. הנה מצבתו של הצעיר עז־הנפש, שפתח את הדרך למלחמה, מעליה זועקת הכתובת: “משררה ישחרר רק המוות”. מעט עשב וחול ופרחים נבולים. שכוחים היו כאן, העלמים והעלמות היקרים; שכוחים על־ידי כל אלה אשר להם נתנו את מעט השררה והתארים והיכולת לנהוג עתה ברמה. אך גם כאן, בין אחיו הנופלים, לא הונח לו, לרכב.

נטפל אליו יהודי אחד, שזקנו היה מנומר שערות־שיבה בשוליו. עיניו של האיש, הרצות ללא מנוחה, ותנועותיו הבלתי מסודרות העידו עליו, שאינו בקו הבינה הצללה.

היהודי ניגש אל רכב.

– מר רכב, יש לי בקשה אליך…

– מהי הבקשה ואעשנה?

– החזר לי את בתי, את אופירה… היא כאן, היא מונחת כאן. אתה לקחת אותה. בכרוזיך לקחת אותה ממני, ואתה חייב להחזירה לי…

רכב רצה להגיד: “התחת אלהים אני, כי אחיה את המתה?” אבל במקום זה אמר:

– אני לא לקחתי אותה… היא הלכה מרצונה.

– לא, אתה לקחת אותה. בכרוזיך שידלת אותה ללכת. אינך ידוע, כמה היא נפלאה, אופירה שלי… הכל התפעלו מיופייה. ואיזה מוח! ראש של גבר. אינך ידוע, כמה יפה כוחה במתימטיקה. תן לה את השאלה המסובכת ביותר באלגברה – תפתור לך אותה אחת־שתיים. נסה… אדרבה…

האב הזכול האומלל החליף עבר בווה ודיבר על זאת, שכבר היתה לגוש עצמות, כעל חיה, שכוחה רב בחכמת החשבון ויופייה מצודד לב.

– אם כן, אומר אני לך: תחזיר לי את אופירה. אתה חייב להחזיר לי את אופירה. איני יכול חיות בלעדיה. אינך יודע, איזו בת טובה היא. כל כך ריחמה עלי, כשהלכה… והיא נפלה. אתה לקחת אותה, והיא נפלה… החזר לי אותה. איני יכול… איני יכול לחיות לבי… בלי אופירה…

רכב חשב על אותם בעלי־השררה, שהיו אחראים להרג מאות ואלפים בנוער, על האחראים לטבח בלטרון, להשמדת השיירה בשייך ג’יראח – ואיש אינו בא לתבוע מהם את הדם השפוך. הוא חשב על ציבא, המשוריין עתה בכוח מפלגתו החדשה אשר יצר לו – ודווקא ממנו, מן האביון המחוסר כל, תובעים לחולל נס של החיאת מתים.

בקושי רב נתחמק רכב מן האב השכול, שאינו בקו הבינה הצלולה, וגלש יחד עם נפתלי אל מעב לגדר זו, שכה רבים הנכנסים אליה בלי לצאת עוד חוצה לעולם.

בשובו לתל־אביב, לבש רחובה הראשי מראית־חג. נערך כאן טקס רשמי, שהשתתפו בו ורבי המדינה החדשה. על פניו עול פני בן־לוויתו גלשו מכוניות השרים, האלופים, סגני־האלופים, רבי־הסרנים ומנהלי מחלקות הממשלה: ה“קרייזלרים” וה“פאקארדים” – מכוניות דקות חרטום, מבריקות בשמש עד לסנוור.

מחמת דחיסות התנועה נתעכבה מכונית טרזנית אחת על ידו. רכב הציץ פנימה: ישב בה איש חסון־גוף, לסתו מרובעת ועיניו זערערות ומחוסרות־הבעה. דומה היה עליו, על רכב, שכבר נפגש עם האיש הזה אי־פעם, אך לא יכול בשום פנים להיזכר, היכן ראהו.

– שמא אתה ידוע, מי האיש? – שאל את נפתלי הקשר.

נפתלי, שבקי היה בכל מדורי השררה החדשה שקמה בישראל, השיב מיד:

– אינך יודע, מר רכב? הרי זהו עינני, רב וגדול אצלם. הוא עסק כלה זמן בהסגרת אנשינו לידי הבריטים. חבר חשוב ב“מוסד הידוע”. עכשחן

עכשיו, אומרים, קיבל התמנות חשובה באחת הצירויות שלנו בבירת מעצמה מערבית חשובה. סוף סוף, מר רכב, אין הם מקפחים שכר כל בריה…

רכב שתק. הוא אימץ עתה את כל כוחות נפשו, כדי לשמות ממצולותיה את זכרון־האיש ששקע במעמקים. הדבר העיק עליו. נראה לו שחייב הוא להיזכר בדבר – ותיכף ומיד.

ולפתע צף ועלה במוחו זכר האיש המבוקש: הרי הוא היה זה אותו ה“פּרצוף”, שעקב אחריהם, אחריו ואחרי ציבא, לפני שנים רבות, בלכתם יחד ברחובות תל־אביב; וציבא התעלל בו, בבלש, והריץ אותו באוטובוסים ובכלי רכב מקצה העיר ועד קצה.

ניכר היה, שבמרוצת השנים גדל העיש, עלה במעלות הבילוש מעלה מעלה, אף השתלם בוודאי בתורה זו במולדת הקלאסית של אותה אומנות – בארץ האיים המערבית; ועתה, עם קום המדינה, זכרו לו הממונים עליו את חסדיו ואת כגדולות שפעל למען חרות העם, והועידו לו התמנות ראויה להתכבד בה במרומי סולם הדיפלומטיה שלנו.

ורכב נזכר באלה הספונים שם, חרישיים מאוד, בבית הקברות אשר ביקר, ונזכר באלה שהיו ראשונים לאסוף לכליהם את פרי קרבנם – ולבו כאילו נתחתך במאכלת.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_________________________

רכב נפרד מבן־לוייתו ונכנס לסעוד סעודת צהריים בבית־אוכל זול, שהוא ספק מסעדה וספק בית־תמחוי (כפי מידת הישג ארנקו הדל).

ממולו ישב יהודי דקנן, שעין פניו כעין הנחושת ושקיקים תלויים לו מתחת לעיניו הפקחיות.

היהודי דברן היה ותוך כדי אכילה סיפר לו, שהוא יליד פולין, ושבימי המלחמה נתגלגל לרוסיה, אל “האחים האדומים”, ושתפס שם משרה בשירות הרכבות ו“הציל אלפי יהודים בהבריחו אותם מפולין”. ועתה נתנתחה אשתו ב“הדסה”. ניתוח רציני היה, במוח – והצליח, ברוך השם.

היהודי השווה את סגולותיו הגסטרונומיות של המרק למרק שאכל שם, בארץ הסובייטים, וציין לטובה את המרק כאן. “שם גונבים, נותנים לך מים מן הברז במקום מרק”.

כשגמרו לאכול, נתלווה אליו היהודי, שעבר את כור־הברזל הסובייטי בשלום, ופנה אליו בשאלה:

– אתה, אדוני, מה מקצועך כי אדע.

– אני, – נבוך רכב לרגע – אני סופר… סופר עברי.

– כך. – השיב היהודי – ניחשתי. הסתכלתי בפניך והרהרתי בלבי: האדם הזה נראה לי כחלמן, כאדם שלם חלומות כל ימיו ולשום דבר לא הגיע…

ונפרד ממנו.

תהה רכב על האיש, שראהו בפעם הראשונה בחייו, כבר היה סיפר בידו לפסוק לו את פסוקו, במדיה הולמת כל הצורך, והרהר בלבו:

– מסתבר, ששם, ברוסיה, רוכשים האנשים הרבה נסיון חיים וכוחם רב לאבחן בני אדם ללא השגה…


 

ו    🔗

באותו זמן חזרו אליו בניו, שאותם החזיק בימי המחתרת אצל קרובים באחת מהארצות שמעבר לים. ראה אותם, והם הנערים נהפכו בינתיים לעלמים מבוגרים.

כילו, לרכב, לאיש המחתרת העברית, לא ניתן מידי גורלו מה שניתן לכל אדם שאלהים לא מנע ממנו ברכת פרי־בטן" לעבור את מעגל החיים פעמיים.

תחילה עובר אדם את המעגל בעצמו, בגופו, ואחר־כך – שנייה, לאחר שכבר עבר כמחצית הדרך – שוב הוא מתחיל מבראשית" בצוותא עם ילדו. ביחד אתו, בעוד זה תינוק שכוב בעגלתו, נותן הוא, האב עיניו לראשונה בתכלת שחקים ובירק אילנות; ביחד אתו מעמיד הוא לראשונה רגל הססנית וכושלת – לדרוך על אדמת־יה; ביחד אתו קודח דמו בקדחת מחלות־הילדות; ביחד אתו, עם פתיחת הספר הראשון לקריאה, טועם הוא טעם ראשוני של גמיאת מרחקי־תבל ונצורותיה; ביחד אתו כאילו עומס אף הוא את הילקוט על כתפיים רכות וטועם את טעם השמחות, החרדות, רגעי־הרוגז הקטנים של אי־ידיעת שעורים, של ניצוח עם חברים, של פחד מפני בחינות, של שנאת מורים וחיבתם, של ריצה ממיכלא בית האולפנא למרחב רחוב, כציפור זו המתפרצת מכלובה; אחר־כך, יחד אתו, עם העולם, מתלהם לבו לראשונה בהלמות לבו לראשונה בהלמות שכרון בטיול הביישני הראשון עם נערה…

כל המתיקות שאין לה מבע, שבדריכת האיש המבוגר, שכבר ידע כל אכזבות חיים,דריכה אבהית במעגל ההוויה בשנייה – נבצרה מרכב. ילדיו גדלו במרחקים; או שהיו מסתובבים עם אמם באחת מערי הארץ האחרות ורואים אותו לעתים נדירות, במחנה־המעצר או במחבוא מעונו החשאי. וכך לא היו, לגביו, מעברים שבגידול איטי של הילדים, כחוקו של עולם. בבת אחת נהפכו לעיניו מתינוקות לילדים, מילדים לנערים, מנערים לעלמים. כל תור־הביניים הערב לנפש על חרדותיו וששוניו – מחוי היה מספר־חייו…

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________________________

רכב חזר לירושלים, אל החדר שבו דר לפני שנים רבות, לפני פגישתו הראשונה עם ציבא והתחברותם לעבודה המשותפת.

עוד בשעה שירד במדרגות וניגש אל החדר, ראה מיד את השינוי שחל בו: תריסי החדר היו מנוקבים רסיסי־פגזים (שחדרו פנימה בימי המצור), ונראו ככתליו של שובך־יונים.

ובפנים־החדר היה לילה, אף־על־פי שבחוץ זרחה השמש בגבורתה.

כי בזמן האחרון נתחדשה תנועת הבניין בירושלים שמחוץ לחומות, ומול חלונות חדרו של רכב צץ בינתיים בניין בן חמש קומות, שחצץ בין חדרו של רכב לבין השמש והשרה בתוכו לילה־תמיד. שם, בחוץ, שריר וקיים חוק עולם, חוק בראשית של חילופי יום ולילה, כגזר־הבורא; ואילו כאן, בפנים, לילה אחד ארוך. ודאי שאין בלבו של רכב כל טרוניה על אותו יהודי איש־יזמה, שהקים לו כאן את בניינו והריהו מסייע לבנייתה של העיר. אדרבה, מוכן הוא, רכב, לברך על הבניין “ברוך מציב גבול אלמנה”. אבל מה יעשה עכשיו והיכן ימצא לו מפלט מליל־התמיד האופף אותו בין ארבע אמותיו?

ומסביב לו, מכל פינה ופינה בחדרו, מן המיטה הצולעת, מן הכיסאות הרעועים, מן השולחן שציפויו מתקלף, מן הקומקום הממועך ומעוקם החרטום, כמו מהרבה אספקלריות, ניבט אליו קלסתר־פניו של בן־לוויתו הנאמן, שדבק בו במהודק, כדבוק מחגור אל המתניים, במהודק; קלסתר־פניו של רעו הנאמן, היחיד שלא בגד בו מעולם – הוא עוניו, עוניו התהומי…

… ושוב קסס בו ואתו רעיון מר: מה יעשה עתה? מה יעשה – וטציבא, רעו הטוב, השליך אותו מן התנועה, אשר טיפח וגידל בדמו, כנצר נתעב? לאן ילך – והכל חסום ונעול בפניו? ומהיכן ימצא את פת לחמו? ומה יוכל לעשות עתה למען ירושלים, שהכל התכחשו לה – מה יוכל לעשות, והוא כה אביון וכה עזוב?

אילו, לפחות, יכול עכשיו לגשת אל הכותל הקדמוני, כאשר נהג לפני שנים בכל שעת־ממרורים, אילו יכול לגשת אליו, אל זה אדיר־הדממה, כאשר נגשו אליו דורות של יהודים נשברי־לב לכבוש ראשם בגבשושיות אבניו ולשאוב מקשיותו האבהית הרחומה כוח בעת צרה, לסבול ולמלט… אבל הכותל הוא מעבר מזה, עזוב ושכוח, ואין להגיע אליו. רק אי־אילו מאות אמות מבדילות בינו לבין הכותל – ואין להגיע, כי עזוב הוא ושכוח מכל…

כך עזובים הרי ישראל – אלה שניבטים אליו, אל רכב, כשהוא יוצא לשעה קלה מליל־חדרו אשר בירושלים – גושי־יגון אילמים ניבטים הם, דחוקים זה לזה ומגובבים זה למעלה מזה, כתף לכתף – הרי ישראל שמעבר לקו; ניבטים הם, גושי יגון, אל אחיהם – הרי ישראל שבכאן, ההרים הגאולים.

עומדים הם, הרי ארץ בנימין אלה, מכורבלים בכסות־קוצים, כסגפנים קדמונים, דוממים באבלם. תינוקות ישראל לא יפקדו אותם לארוֹת פרחיהם; חיילי ישראל גדושי־און אין עולים עליהם משמרות משמרות; עולים מירכתי תימן ובבל לא יצבו עליהם מעונם הארעי. כך ניצבים הם דמומי־אבלם, כתף אל כתף. רצונם לזוז, לזוז לכאן, אל אחיהם ההרים הגאולים, אך רתוקים הם למקומם וצופים אל עוף השמים, המאושר מהם כי יכול הוא לפרוש כנפיו ולעוף – אל מעבר מזה…

הנה עיר שבין החומות, שבילעוה לגיונות. תמיד מבלעים לגיונות את ירושלים, מרומי עד בריטניה וערב… חורבות בתי כנסיותיה – מדרס לטמאים, ועל הור־הריה, כעוף דורס, תוקע ציפורניים בבשר טרפו, מזדקף המסגד.

והנה, שם במעמקיו, הירדן. כמה עזוב ושכוח הוא, הירדן! נהר קדומים, נהר־כפיר. זורם הוא שם, במעמקיו, בתחתיות ארץ – למטה מן הים, למטה מכל נהר בעולם – נושא גליו הכתומים, קצופי־הרעמה, למטה, למטה, אל ים הישימון. משם, ממעמקיו, צופה הוא, הירדן, אל אחיו הקטן, אל הירקון. מאושר הוא, הירקון, יקרון קטינא, בין ירק לפרדסיו, מתעלס הוא על הבתים הלבנים המשתקפים במימיו, על הילדים המשתעשעים אל גדותיו, על הסירות הקלות, סירות נאהבים, שהוא נושא על גבו; וסגי לו בכך; וניא לו בכך. אבל הוא, הירדן, אין לו שקט. הוא, הירדן, עודו זוכר את כפות רגלי הכהנים, נושאי ארון ברית אדון כל הארץ, שטבלו במימיו; עודו זוכר את צבאות יהושע בן־נון, שעברו אותו בחרבה, והוא מחכה – מחכה לחילות ישראל שעוד יבואו לצלוח אותו בדרכם אל רבּה, אל רמות גלעד, אל בזלת הארגוב, אל הפרת. ועד שיבואו אין לו מרגוע. צופה הוא אך לגמלים הבאים לרפוש את מימיו; לפראי המדבר הבאים להשקות ממנו את חמוריהם – והוא שוצף ושוצף ונושא גלים קצופי־רעמה אל ים־הישימון.

… ואם כך הם, מה יתאונן הוא, רכב, על היותו עזוב ודרכיו גדורות; ולמה לו להיות עזוב לבדו, למה לא יצטוות אל העזובים הגדולים האלה, אל ירושלים השכוחה מלב, אל הירדן נהר־כפיר, אל הרי שיראל בעזובתם ובאבל־דממתם?

ורכב ניגש אל ארון ספרים שבחדרו והוציא משם את הספר הנערץ, “ספר הקטרוג והאמונה”, ושקע בקריאתו, כפי שהיה רגיל לעשות בימי תהייה ותעייה. דברי־החזון על גאולת הר הבית ועל החייל העברי העתיד להשקות סוסו מימי הפרת ועל היריות שיירו משחררים עברים ממרומי ההר הגאול כמספר שנות הענות – שוב נמזגו ללבו; ולפתע תקף אותו רגש בטחון, כאשר לא חש זה כמה:

עתה ידע את דרכו.

________________________

לאחר הצלחתו הכבירה בוויעדה ניגש ציבא לממש את נצחונו: להקים את המפלגה הגדולה.

הוא אסף את מצעי כל המפלגות בישראל, ישב עליהם לילות כימים, ליקט מהם את כל ה“צימוקים” וצירפם יחד למצע חדש – המצע של מפלגתו. היה זה מצע־פלא, מצע לתפארת, מצע – תאווה לעיניים. מה לא היה שם? גם קידמה, גם גבולות היסטוריים, גם דאגה להמוני העובדים, גם רמז כלשהו לאחוות עמים, גם סיוע לאיש־היזמה הזעיר. דומה היה: כל הרואה מצע זה – מיד יפשיל שולי בגדו וירוץ להיספח אל המפלגת־הפלאים!

הוא הוציא כתב־עת גדול, בו התאמץ לעשות נפשות למצע; הקים מנגנון מסועף ושילם לכל עובדיו טבין ותקילין; פתח משרדים ומועדונים בכל עיר בוכל משובה; טווה חוטים וקשר קשרים, פתח אולמות והקהיל קהילות וערך אספות.

הוא חיכה להמונים שיבואו.

אך ההמונים לא באו.

לאסיפה הראשונה שערך באו כמה מאות איש, שרצו לראות במו עיניהם את אחד־מראשי המחתרת לשעבר שגירשו את הבריטים מן הארץ

לאספה השנייה באו רק קומץ מצדדיו שהשתתפו בוועידה.

האספה השלישית לא נתקיימה בכלל.

ציבא ניסה להתקרב אל אנשי השמאל הקיצוני, אבל הללו, משתפי הפעולה עם הבריטים מקרוב, לא יכלו לסלוח לציבא על שהעז פעם להילחם בבריטים. הם דחוהו בשתי ידיים.

ואף מצדדיו הוותיקים, אלה שהיו כה קולניים בוועידה – בראותם כי אין שבר במפלגה זו, נשמטו ממנו אחד אחד ופנו איש לעברו.

ציבא עוד ניסה לארגן ארגונים, לפתח מוסדות כיד כושרו המעשי הטוב עליו. אך משעה שנעדרה מכל העשיו הרוח, אותה הנשמה שהפיח בהם שעתו רכב הבטלן, מבלה העולם – שוב לא היו כל פעליו אלא פגרים מתים. וככל שהרבה במעשים כן הרבה לגבב סביבו ערמות ערמות של פגרים נטולי רוח־חיים, פגרים מעלי־באשה.

ובאותה שעה המשיך רכב במלחמה למען ירושלים והמלכות השלמה. אליו נתלקטו כמה אנשים נאמני ירושלים וסייעו לו בפרסום חוברות בהם הטיף לרעיונו.

עתה שוב לא שלח את מליו כמו חצים הקולעים במישרין ללב. הוא למד להיות איכר, ארך הרוח, הטומן זרעיו בקרקע ויודע שהזרעים נעלמים מן העין. אך מאמין הוא כי ברבות הימים, בבוא עת פקודה, יניבו הזרעים תנובת ברכה וישע להמוני אדם רב.

שוב חי חיי דחקות ונשתנק בשינוקים – אך מכל לכל הדחקות והפגעים קרנה לו היא, הרוממה, הנישאה, שמשותיה כדכוד וגזרתה ספיר כעצם השמים לטוהר, נוהרת באור שבעת הימים – ירושלים הגאוּלה.

(תשי"ב)



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!