א    🔗

מה טעמו של עולם? למה ניתנו החיים? מה מטרתו של משחק משונה זה של כאב ושמחה, של ייסורים וחלומות⁻דמיון? התכלית איה?

כמה מוחות התחבטו בשאלה זו – “ראשים מזיעים במצנפות⁻שינה וראשים מעולפים בכובעי⁻חרטומים”.

ומרובות התשובות, יותר מדי מרובות. חבילות חבילות של תשובות הקיפו אותנו.

יש שמוצאים את ערך החיים במוסריותם. לא נברא העולם אלא בשביל הצדק. מעשה⁻טובה אחד מצדיק אלפי חיים, נותן תיקון לכל הרע והזבל של דורות.

אחרים, התועלתנים, אומרים, כי העיקר – עונג החיים וששונם. לא ניתנו החיים אלא לשמחה; הייסורים – אך כפרוזדור אל השמחה, רע הכרחי.

ויש שכופרים בכלל בערך חיי היחיד כשהם לעצמם. אין טעם לחייו אלא עד כמה שהוא בן לחברה, אבר מאבריה. עיקר טעם החיים – שכלול הציבור והשלמתו, הקידמה החלה במשך דורות.

מרובות ושונות הן התשובות, אבל צד שווה אחד בכולן: הן תולות ערך אחד בחברו; הן מותחות חוליה על חוליה. את ערך חיי היחיד עם כל אלפי תופעותיהם אין הן מבקשות בהם בעצמם, אלא מחוצה להם.

מבין המון התופעות המתחלפות בשלל צבעיהן בוחרות הן להן קבוצה מסוימת של תופעות – מוסריות, תועלתניות, ציבוריות – ושׂמות אותן ליסוד החיים, לעמוד התיכון שלהם.

ולכן כל השיטות הללו שוברן בצדן. תמיד מתעוררת השאלה: ערבך ערבא צריך העמוד התיכון שמצאתם – הוא עצמו על מה נשען? הנה טולסטוי אומר, כי אין האדם חי אלא בשביל להיטיב לחברו. חוץ מזה אין לחיים כל ערך וטעם. אבל מיד תתעורר השאלה, שאין לדחותה בקש: אם אושר חיי כשהוא לעצמו לא ייחשב למאומה, מדוע זה חשוב ונחוץ שחיי חברי יהיו מאושרים ולמה זה אעמול אני בשבילם? מאי חזית דדמא דחברי סומק טפי?

אבל מלבד כל אלו יש עוד השקפת⁻עולם אחרת לגמרי; השקפה שאינה מבקשת לה נקודות⁻סמך מן החוץ. כשהיא רואה אדם חי, צוחק, הולך על רגליו, אין היא שואלת: למה הוא חי וצוחק? בו בעצמו היא מוצאת את הטעם והיופי. הנה עב שטה, עב ארוכה ומסולסלת. אל תשאלו: למה היא שטה. היא יפה כל כך! לגבי השקפה זו אין גדול וקטן, אין דבר עומד ברומו של עולם ודבר קל⁻ערך. הררי לבנון ונמלה זוחלת בעשב, אודם לחי אשה ולחש חורשה – הכל חשוב, הכל יש לו ערך בפני עצמו. בכל יש יופי, בכל – קדושה ועניין רב.

זו היא ההשקפה האסתיטית על העולם, הרואה יופי בכל פינה ואבני⁻חן נוצצות לפניה בכל מקצוע. היא מעריכה כל דבר בפני עצמו, בלי שתתלה ערך בערך. מהות האסתיטיקה, כפי שהסביר החוקר האמאן, היא ה“הסגר”, הבידוד. היא מציגה כל דבר לבד, וכך היא דנה אותו.

מובן שנגד השקפה זו בטלות כל השאלות, ששאלנו למעלה: מכיוון שאין אנו תולים ערך אחד בחברו, אין כאן מקום לשאלה: הערך היסודי על מה נתבסס?

למה הדבר דומה? להבדל שבין ההשקפות האסטרונומיות העתיקות לבין ההשקפה הקוֹפּרניקאית, החדשה.

שאלו הקדמונים: הארץ על מה נשענת? על העמודים. והעמודים על מה? על המים. וכן הלאה.

אנו מעבירים את השאלה מנקודה לנקודה. תחת הארץ התייצבו העמודים. אבל השאלה נשארה בתוקפה.

לא כן ההשקפה הקוֹפּרניקאית. אין היא מבקשת כל מרכז בעולם. אף הארץ אינה מרכז. הארץ, הכוכבים – הכל תלוי על בלימה. אין הם טעונים נקודת⁻סמך. אין מרכז בעולם, כל גלגל וכל כוכב – מרכז הכובד בו בעצמו, שאליו ישאפו חלקיו.

כך היא גם ההשקפה האסתיטית. כל עצם, כל דבר, כל תופעה תלויים “על בלימה”. אין בשבילה עיקר וטפל. כל דבר – גוף קיים בפני עצמו, שבו משקלו וכובדו.

_____________

ובניין אב זה שהבאנו איננו דמיון חיצוני בלבד. יש כאן השפעה בלתי⁻אמצעית. הקדמונים, שהורגלו לראות בעולם מרכז מסוים – ביקשו מרכז גם בחיים. אף האמנים מצאו להם “עיקר” בחיים – הם תיארו את חיי הגיבורים; הפּסלים ביקשו להם אידיאל יופי – את היופי השלם היו חוטבים להם. השאר היה טפל וקל ערך.

השיטה הקוֹפּרניקאית הורתה, כי אין מרכז בעולם. בטל גם המרכז בחיי האדם. אין חיים בלתי⁻חשובים. נולדה האמנות והספרות הריאלית, שאינה יודעת דברים קלי⁻ערך, המטפלת אף בנפש הפעוטה ביותר ובחיים האפורים ביותר. בכל יש יופי, בכל יש למצוא אור.

השקפה זו היא חפשית, חפשית על פי עצם מהותה. שהרי שאר ההשקפות משעבדות ותולות דבר אחד בחברו. הרשע אין לו זכות⁻קיום אלא בשביל הצדיק. הצער אין לו זכות⁻קיום אלא בשביל רגעי העונג. ההשקפה האסתיטית אינה יודעת כל זיקה. ביד רמה היא משברת את כל הנחושתיים האוסרים את הדברים, ונותנת להם דרור. יחרב נא כל העולם כולו ויישאר אילן עבות זה – יופיו לא ייפגם אף כל שהוא.

השקפה זו מלאה אור; כל השקפה אחרת יש לה מערכת אסטרונומית, עם כוכבים וגרמים אפלים, עצמים מאצילי אור וכוכבי⁻לכת שאורם שאול. שמשו של האֶתי הוא המוסר, השופך זיווֹ על כל דבר, שמשו של הדתי – האלהים. אבל בהשקפה אסתיטית אין אור שאוּל וזר. כל תופעת⁻חיים – אף צל עובר, אף רמש קל – מאציל זיו של יופי בפני עצמו. העולם נהפך לרבבות כוכבים לאין ספורות, המשוטטים לדרכם, בנתיבות⁻האור שלהם.

 

ב    🔗

האמנות מוצאת יופי בכל דבר, בכל תופעה.

…לא תמיד קל הדבר.

נקל לראות את היופי שבתמונת⁻נוף, שבעבי יער ובברכה שוקטה. אבל מה נעשה בסמטה מרופשת וצרה? נקל למצוא את היופי ואת ההוד שבמסירוּת⁻נפש; אבל מה יופי יש למצוא ברשע ובייסורים שבעולם?

בשביל המוֹראליסט הדבר קל מאוד. בשבילו יש “סולם” של ערכים, יש עיקר וטפל. די לו לבסס אותו מקצוע החיים, שהוא חושב לקודש⁻הקודשים שבהם – את תופעות המוסר. שאר העולם יהיה כפרוזדור לטרקלין נהדר זה – והכל מובן ופשוט.

אבל ההשקפה האסתיטית אינה יודעת לחלק את העולם לעיקר וטפל. אצלה הכל בבחינת טרקלין. אין היא יודעת “תשובה” כללית, שתפרק בבת אחת את כל השאלות. כל תופעה דורשת לה תיקון בפני עצמה.

היתה ביד האמן מחרוזת של פנינים, השלובות זו לזו, והוא ניתק את החוט, ותחת המחרוזת האחת קיבלנו רבבות פנינים, שנתפזרו כל אחת לעברה, ועתה נחוץ לבקש אחרי כל אחת, למצוא אותה בפינתה.

עולם האמן האסתיטי – אבני⁻יקר בודדות כאלה, המאירות כל אחת לבדה. כל אמן מוצא לו פנינה כזו ומגלה את המאור שבה. הוא בוחר לו מקצוע קטן משוק החיים, או מן הטבע, סוגרו במסגרת ומגלה את היופי שבו. תחת השאלה האחת – אלפי שאלות שונות.

האמנות מתאמצת לכבוש את כל פינות החיים בשביל היופי. הספרות הריאלית לקחה לה את החיים האפורים והבינוניים ביותר ומראה את ההוד שבהם.

באו עוד אחרים – בודלר ואדגר פּוֹ – וכובשים בשביל האמנות גם את המתועב והאיום, כי יופי צריך להישפך על הכל.

הרבה פעמים הכיבוש נעשה ברוב עמל – כיבוש איטי, חלקה אחר חלקה, של דת האור, אמונת היופי.

כל אמן ואמן, כל משורר ומשורר הוא מנושאי דגלה של אמונה זו ומלוחמי מלחמתה. כל תולדותיה של האמנות החדשה הן קורות מלחמה זו באלפי מכשולים ומניעות.

_____________

יש מבצר אחד, שלאמנות קשה לכבשו. זהו מבצר ייסורי האדם.

באמת, יכולים אנו להתייחס יחס אסתיטי למעוף נשר, לשטף גל – ולהתענג בשלווה על היופי שבהם. אבל אם רואים אנו בני אדם נרצחים ומפרפרים בדמם – אם גם יהיה בתמונה עושר צבעים מבריקים, לא נוכל להתענג עליה. הרעיון על דבר עונג כזה למראה גסיסת אדם חי הוא מתועב ומשוקף כל כך, עד שלזכרו זוועה תאחזנו.

והלא האמנות מענגת אותנו בחזיונות ייסוּרי אדם. רוב היצירות האמנותיות לוקחות להן לנושא את ייסורי האדם. אנו הולכים אל התיאטרון ומתענגים על צרותיה של מריה סטיוארט או על מצוקותיו של המלך ליר.

אלא שאנו יודעים, כי הייסורים מדומים הם.

כאן, לכאורה, עובר תחום בין האמנות והחיים. כאן, לכאורה, תהום שאין למלאותה.

כשאנו רואים ציור שקיעת החמה של אמן גאון, אנו מרגישים, כי היופי שגילה לנו האמן – מן המציאות לקח אותו, כי יופי זה הוא יפי החיים. אבל כשאנו רואים תמונה יפה של גוסס על ערשו, ואנו הולכים אל החיים ורואים שם אדם גוסס – אין אנו מוצאים שם כל יופי. ולכן לא פעם, בצאתנו מן התיאטרון, מתמלטת מפינו הקריאה הבאנאלית: “כמה מכוערים החיים – וכמה כל זה יפה באמנות”. נדמה לנו, כי רק עולם חלומות רקמה לנו האמנות, שבמציאות איננו. נמצא שהאמנות תולשת אותנו מן החיים, ותחת שתלמד אותנו לאהוב את החיים – היא מזהמת אותם, משׂניאה אותם עלינו, כאילו מוציאה דיבה עליהם…

בוודאי – כאן הוא מקום⁻התורפה של ההשקפה האסתיטית – כאן היא הסיבה, שאמונה מלאה אור זו, אמונת⁻חופש זו, לא תוכל להצדיק את כל החיים, לא תוכל לשלוט בלבות בני⁻האדם.

ושאר השקפות⁻העולם – הנמצאות הן במצב טוב יותר? האם יכולות הן להצדיק את ייסורי האדם?

להצדיק כאב אם, המביטה על פרפורי בנה הגוסס; ייסורי אדם, שנידון למוות ויודע את גזר דינו… הלא “צידוק דין” זה בעצמו יש בו חירוף וגידוף, חילול גס של “קודש הקודשים” שבעולם – של כאב האדם. סוף סוף כל מיני “צידוק הדין” אינם אלא פלפולים, תשובות גנובות – או שיש בהם צביעוּת מסותרת, או נסיון לבטל את קיומם, להכריז, כי כל העולם כולו אינו אלא חלום⁻דמיון, כמו שעושה הפילוסופיה האידיאליסטית.

אבל ההשקפה האסתיטית לא תוכל “לכפור” בייסורי האדם: כי כל תופעה קיימת בשבילה ויש לה ערך בפני עצמה. היא מוכרחה להבין את הכל, כדי שלא להשאיר כל תהומות רובצות וכל חלל ריק בין מכמני ההוויה…

וסוף סוף צידוק זה, שהיא מגיעה אליו, אינו צידוק מדומה, ונכון הוא לא רק בעולם הדמיון: הוא בא להצדיק את התופעות שבעולם המציאוּת. כי האמנות אינה אלא הד קול החיים ואין בפרטה אלא מה שבכלל החיים. טעות היא לחשוב, כי הייסורים “יפים באמנות ומכוערים בחיים”. לא – האמנות באה לתת תיקון לייסורי החיים כמות שהם, לתת להם פתרון אסתיטי, לא להרחיק מהם, כי אם לגלות את האור שבהם.

ונפלא הדבר, כי אותו מקום⁻התוּרפה, ייסורי האדם, שלכאורה רחוקים הם כל כך מיופי, מושכים ביותר את לבם של האמנים. כשלהבת המושכת את הפרפר המוצא בה את כליונו, כן הבעיה של ייסורי האדם מצודדת ומושכת את בעל ההרגשה האסתיטית אף שלמול צוק⁻סלע זה יישבר היופי שלו לרסיסים. רואים אנו, כי הרוב הגדול ביותר של היצירות האמנותיות, מן הטראגדיה והרומאן עד הזמרה והציור, מטפלים דווקא בייסורי האדם, וצערו ויגונו של עולם הוא עצם גרעינם והלוּז שבשדרתם.

נראה נא איך הם באים לפתור שאלה זו.

___________

שוטף לו נהר, שוטף ישר. והנה לפניו סלעים מתרוממים, חוסמים את דרכו. אז יש שהוא מתנשא ועובר בשצף קצף, נלחם בסלעים הקשים ומתפוצץ לאלפי טיפות.

ויש שהוא נבלע באדמה ושוטף במעמקיה, טמון ובלתי⁻נראה.

כך הוא זרם ההשקפה האסתיטית, המנסה להקיף את כל החיים, לשטוף ולחדור אל כל הפינות החבויות ביותר שבהם. בפגעו בצוק הייסורים הוא לפעמים מתנשא ועובר.

הוא מתגבר ומרים את האדם הסובל, החלש והקטן. בייסורי האדם הוא רואה מלחמה – מלחמה במכשולי החיים, בכל הכוחות השנואים והמתנגדים לקיומו. האדם הוא גיבור, הבא לכבוש את הכל, לנצח הכל. מה איכפת לנו, אם הוא נופל במלחמה אנושה זו? הוא נופל ועל ראשו זר⁻נצחון. בייסורים עצמם אין יופי, אבל זיו עליון יש במלחמה. הלא בה התגלו רבבות כוחותיו של האדם. אַנטיגוֹנה מתה; אבל האם אין במיתתה יופי עליון, שלא היה מתגלה, אילו נשארה בחיים? ר' עקיבה בן יוסף הומת; אבל במיתתו הטראגית עצמה, במלחמה נואשה זו, התגלו כוחותיו. כל החיים הם טראגדיה אחת גדולה. כל התולדה היא טראגדיה אחת גדולה.

האמנות מצדיקה את הייסורים, בהפכה אותם לטראגדיה.

אמנם, נראה, כאילו “עלייה – צורך ירידה היא”. האמנות מרימה את האדם על, כדי להפילו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא“. כאותו ה”מלך לשעה", ששׂמו עליו כתר⁻מלכות, כדי להתעלל בו אחר כך ולהתלוצץ בו. מן ערמה יש בהתנשאות זו של אדם למעלת גיבור, שאחריה באה הנפילה ההכרחית, הפאטאלית, הניפוץ אל עברי פי פחת…

ואלה הייסורים מחוסרי⁻הטעם ביותר – מה תהא עליהם? הייסורים, שאין בהם יופי כי אם גועל גס, כמו ייסורי המחלות, שאין בהם מלחמה וגיבורים ויש רק קרבנות? ייסורי חולי השחפת, חולי העגבת הנרקבים חיים, מכאובים אנוּשים של האישיאס – מה תעשה בהם האסתטיקה? כלום גם בהם יש טראגדיה?

ננסה נא לרגע לעזוב את תחומי הנפש. נרד נא למעמקי הגוף – לתהליכים המסתוריים המתחוללים בו. נמצא גם שם דראמה – דראמה עם אלפי גיבורים. אמנם, דראמה זו מתחוללת בלי נאומים מפוצצים ובלי מליצות נפוחות – מלחמה נואשה זו נקשרת בסתר מעין כל – בין תאים חיים המתנפלים על אויבים מן החוץ, הגוועים ואחרים קמים תחתיהם למלא מקומם; מלחמת אורגניזם נאבק בהתמרמרות עם האויבים האורבים לחייו בכל רגע.

דראמה זו עדיין לא נעשתה נושא ליצירות אומנותיות, אבל היא ישנה. וגם בה יש הרבה יופי; אפילו ברקמות המשונות שבריאת נגוע⁻השחפת, גם בה מתגלים ויוצאים לפעולה אלפי כוחות חיים; ולכן גם היא תוכל להיות חלק של טראגדית החיים ושל דת החיים החפשית והמלאה אור.

____________

ויש בני אדם שהאסתטיקה לא תוכל לנשאם על. הם מנוצחים מתחילת ברייתם, ואיך תשׂים בפיהם שיר מלחמה? חלשים ורפי⁻אונים הם, ואיך יהיו לגיבורי טראגדיה? כבדים ומרותקים הם אל האדמה, ואיך יתנשאו למעלה?

מקבּט והמלך ליר – גיבורי טראגדיה הם. אבל מה יהיה “רוּדין” של טוּרגנייב, ה“אחיות” של צ’כוב, ודומיהם?

כאן בוחרת לה האסתיטיקה דרך אחרת.

במקום שהזרם לא יתנשא על – יעמיק וייבלע פנימה. הוא יורד אל תוך הנפש.

שם בנפש נחבא זרם היופי.

אם אין יופי בריאתו הנמקה של חולה⁻השחפת, אם אין יופי באומלל, נזיר⁻החיים המדוכא, הנה אם נסתכל בנפשו פנימה, וראינו את שירת היגון והצער, הגעגועים והזכרונות שבו – ומצאנו שם שירה טהורה, נשגבה. אם אין יופי בילד הגווע, אבל תפילת אמו על ערשו, הלא היא מרגלית של יופי.

במקום שקצרה ידה של הדראמה – שם תשלוט הליריקה.

כי כשם שיש ערך בפני עצמו לכל קרן⁻שמש, לכל קווּצה שחורה, לכל עב כחולה דווקא כמות שהיא – כי כולן נימים הכרחיות בסמפוֹנית הבריאה כמות שהן בלי שינוי, כי כולן כוכבים מזהירים בפני עצמם – כן יש ערך לכל רגש נפשי, לכל פרפור נשמה, לכל זכרון עובר.

מה הוא הליריקן, אם לא “סופר”, הרושם לו דפים בודדים ומקריים מתוך מגילת הנפש? אבל כל צליליה חשובים כמות שהם.

בכל אופן, אין יופי של האמנות יופי מדומה. זהו יופיים של החיים עצמם – ממעמקיהם דולה האמנות את פניניה. אל מבצר הייסורים היא באה משני צדדים, ואם אליו לא תוכל להיכנס, היא עוקפת אותו מלמעלה וחותרת חתירה מלמטה: מעליו מתנשאת הטראגדיה, מתחתיו תשתפך שירת הליריקה. אבל לא לתלוש אותנו מן החיים היא באה, כי אם לתת להם תיקון.

ומעל כל הייסורים מתנשאת עוד פסגה – פסגת שלג קרה; גם אליה תשאף האמנות. שם – שלטון המוות… מה תעשה בו האסתיטיקה – היא המקיימת כל הערכים, מה תעשה בביטולם ובאבדנם?

כאן אך סימן שאלה, אך תהייה ודומייה… והלא דווקא בשעת המוות מתגלה ערכו האסתיטי של היצור, כי מעולם אין היצור כל כך בודד וגלמוד, כל כך מוסגר לעצמו, כאשר ביום המוות… במשך החיים עוד האדם קשוּר, או נדמה שהוא קשור באלפי חוטים אל מכריו, אל מולדתו, אל משרתו. אבל בא המוות – וחלל ריק סביבו, והכל עוזבים אותו… ודווקא ברגע זה שהכליון בא עליו מתגלה עצמיותו כמות שהיא, בודדה ומסוגרת, בלי כל מסווה וזיוף, כאשר לא תתגלה מעולם. האמנות יש לה שאיפה מיוחדת לשאלה זו, לפסגה קפואה זו…

 

ג    🔗

תכונה נפלאה יש לאמנות; מטה⁻קסם בידה, וכל דבר שתיגע בו – מתעורר לחיים. אף היצורים הדוממים – אבן ברחוב, בית אובד בשדה, קטר עובר בשאון – הכל חי חיים עצמיים, מיוחדים.

אנו שבים למדרגת אותם הפראים, שהיו רואים בכל הטבע יצורים אנושיים, מייחסים לכל דבר מגמות אנושיות, ויוצרים להם עולם כדמותם וכצלמם…

כּכה מתעוררת ההשקפה המיתולוגית, שחשבנוה כקבורה זה כבר…

כי חזיונות⁻החיים אינם כלל כתלמידים מקשיבים ונכנעים. דומים הם לילדים שובבים, המחכים למורה, שיסיח דעתו מהם לרגע, שיפהק ויפנה מבטו הצדה, והנה הם כבר מתמכרים לתעלוליהם, מעוררים המולה ומפזזים כשדים קטנים. כך הם החיים. הנה חשבנו, כי סידרנום בסדר נפלא, הבאנו אותם בעול והדבקנו לכולם פתקאות. אבל די לנו לרגע לתת למורנו – לשכל הישר – להתנמנם, די לנו לשקוע בהזיות לרגע, והנה רואים אנו, כי כל ההוויה השתנתה לפנינו.

אך לרגע נסור מן הכללים הקבועים – והנה הכל חי ומלא תנועה כבימי קדם, כלפני אדם קדמאה.

וכן בשעה שאנו מביטים על העולם בהשקפה אסתיטית – אין לנו גופים מתים. הכל חי. שימו לבכם לכל יצירות השירה – אין אף אחת חפשית מאנתרופּוֹמוֹרפיוּת.

החוקר האמאן מסביר חזיון זה כמין “אמצעי טכני”. השירה משתמשת באמצעים מיתולוגיים, להגדיל ולהאדיר את האמנות.

אבל אם כן, היתה “הפחת חיים” זו רשות ולא חובה. אם כן, לא היינו פוגשים תופעה זו אצל כל המשוררים, בלי יוצא מן הכלל. נדמה, שיש כאן הכרח בדבר – כשאנו מביטים על העולם כעל תופעה אסתיטית, על כורחנו מתחילים כל העצמים להתנועע ולזוז ממקומם… כי החיאה זו מתחוללת אז מאליה, כמו באופן מיכני…

נוכיח, כי כן הוא, כלומר, “הפחת רוח חיים” מוכרחת היא.

כי עצם מהות ההשקפה האסתיטית – היא “הסגר” התופעה, הבידוד שלה. קרן⁻אור, עב פורחת, פלג מים – ערכו בו בעצמו, ואין הוא זקוק לשום דבר זולתו, רק באופן זה יוכל להתקיים כערך אסתיטי.

אבל איך נוכל לצייר לנו עצם בודד, הקיים בפני עצמו?

אין אנו יכולים לצייר אותו אלא כדמותו וכצלמו של ה“אני” שלנו, הקיים בפני עצמו ובודד, כמו שאנו יודעים בידיעה בלתי⁻אמצעית. בתור חומר דומם לא יצויר עצם כזה!

כי חומר דומם אין קיומו מתבטא אלא בשתי דרכים: או שהוא קיים בתור אובייקט, כלומר, קיים בנפשו של המשיג, של האדם העומד על גבו ורואה אותו.

או שקיומו מתבטא בהשפּעת⁻גומלים, שבין חומר זה לחומרים אחרים.

הנה בית עומד לפנינו. או שהוא קיים, מפני שאני, העומד על גבו, תופס את קיומו בחושי, או שקיומו מתבטא בזה, למשל, שהוא הולך ונרקב, שהוא מאפיל בצלו מסביב, שהוא מכיל חום מסוים, וכדומה.

אבל אם כך ואם כך – אין לבית קיום חפשי, כי תלוי הוא בעצמים אחרים, באדם הרואה אותו, להם הוא חייב תודה על קיומו.

אי אפשר לבית זה להתקיים כעצם מוסגר, בעל ערך עצמי, אלא אם כן יש לו סכום חיים פנימיים מסוימים, אם הוא חי.

כלומר, המשורר, שבא לצייר בית זה, חייב לייחס לו “נשמה” מסוימת, לאמור, כי הוא מתאבל, שמח, מזדקן, וכדומה.

ה“הסגר” האסתיטי והפחת נשמה – הם שמות נרדפים.

דוגמה לכך: “הבריכה” של ביאליק. הרבה מן החן השפוך עליה – סודו טבוע בזה, שלמשורר עלה לקחת פה עצם מובדל ופרוש ולגלות בו עתרת חיים פנימיים. “רוקמת היא חלום דגי⁻זהבה”, משתנה היא חליפות – ובזה קיומה מתגלה.

רק יוצא מן הכלל יש: הרשמים הפנימיים. אותם אין המשורר מוכרח להחיות, קיומם יצויר לנו גם בלי שנחשוב כי נפשות חפשיות הן.

אבל יתר הדברים – הזכרונות, היצורים, התופעות – כולם יימלאו חיים, כבדורות קדמונים. לעולם⁻קסם תהפוך האמנות את החיים.

 

ד    🔗

האמנות מפזרת את העצמים; היא ניתקה את חוט ההוויה וזרעה לכל עבר את פניניה. אבל אין היא משאירה אותם בבדידות זו. אחר שניתק החוט האמיתי היא קושרת לה קשר רופף קצת, קורי⁻עכביש, שחוטיהם מבריקים בצבעי הקשת.

זהו קשר האַסוֹציאציות.

כשהמשורר מדמה את העב לעלה או את הלבנה לעלמה הוזה – אין זה בא לבירור העניין בלבד. האמן בא להוציא את הדברים מבדידותם, מהסגרם. הוא פורשׂ רקמת קסמים, רשת חפשית, וצודה בה את כל הבריאה – בלי שתאבד לה בכל זאת חירותה, כמו ברשת המציאות. חופשה לא יוגבל.

­­­­­__________

ככה היא באה ההשקפה האסתיטית, את כל לשדה היא יונקת מן החיים – ובכל זאת על כורחה תתמלא מגדלי⁻דמיון, תתרקם מחלומות.

היא באה להצדיק את החיים, היא כולה נכנעת להם – ויחד עם זה היא מתנשאת על ומתרוממת עליהם.

אמנם, אין בה השלמוּת והאחדוּת של השקפות אֶתיות ותועלתניות. כולה מגוּונת כיריעה פרסית, כי אספה לתוכה את כל שלל צבעי החיים, את כל הודם ויגונם, את אושרם ורעלם. אין היא מוותרת אף על טיפת יופי אחת – אין היא מבטלת אף קיום כל אַמיבּה וגרעין⁻אבק. ריבוי גווניה כריבוי גוני החיים; הטלאים והקרעים שבפורפורית⁻ההוד שלה הם קרעי החיים.

ויחד עם זה היא השקפת⁻החופש היחידה, ההשקפה השקויה אור ומרווה הכל אורות.

כי היא “תורת חיים” במלוא מובן המלה.

(תרע"ח)