רקע
יהושע השל ייבין
תרבות אסירים

(סקירה)


 

א    🔗

מי שעובר לפני חלון של חנות⁻ספרים מודרנית ורואה את כל מה שהוצג שם לשבר את “רעבונו הרוחני” של האדם, ודאי שיתפלא על ססגוניות רעבונו זה: שם יראה מפרשים לגיתה ומפרשים למפרשיו; ספרים על החיים הכלכליים בסין במאה הי' לפני סה"נ ועל תרכובת מסוימת של הטור הבּנזולי בכימיה. ומכיון שכל זה יש – סימן הוא, שכמה אנשים מתעניינים בזה; והרבה אנשים מקדישים לשאלות אלה את חייהם.

וכמה קטנוּת יש בכל השפע הזה. הרי לפני מאות⁻שנה אחדות, בימי⁻הביניים ה“נבערים”, עוד התעניין האדם בשאלות חשובות, חשובות באמת, הנוגעות לעצם מהות חייו: מציאות אלהים, הישארות הנפש, שכר ועונש – דברים שחשוב בלי ספק לדעתם, שחשוב בלי ספק לחשוב על אודותיהם. ועכשיו דחה את כל זה מפני תרכובות הטור הבּנזולי והחיים הכלכליים שבסין.

האדם, שהחיים ניתנו לו לשנים מועטות ומוח לחשוב – לשנים מועטות עוד יותר, אינו חושב עוד על דברים הנוגעים לו באמת, אלא ממלא את מוחו (בשעות⁻הפנאי המעטות, בשעה שאין לפניו שאלות⁻קיום חומריות) במחשבות על⁻דבר עניינים, שלאמתו של דבר אינם נוגעים לו כלל, אינם נוגעים לו יותר משאלות “כזית למחר וכזית בחוץ”, שעליהן חשבו אבותינו בימי “הירידה” של היהדות העתיקה.

קטנות זו אפשר שסיבתה באופן⁻החיים המפורט והפעוט, שאינו נותן מקום לרוחב מושגים ולרוחב השגות, ואולי גם באופן⁻החינוך המיוחד, חינוך המחשבה המקצועי, שלא רק אינו מרווה את צמאון האדם לאמת ואינו מראה לו את הדרך אליה, אלא גם משחית אותו הצמאון כשישנו, ובאופן זה נוטל ממנו את התקווה להגיע אל האמת אחרי חיפושים רבים גם בעתיד.

ואולי יותר מכל מתבטא דבר זה באמנות של הדור ההוא – דור עבר במקצת, דור לבלוב התרבות האירופית, דור האמנות האימפּרסיוניסטית.

לכאורה, אמנות זו העשירה את האדם, היא גילתה לו, שהצללים שהוא רואה לא צללים סתם הם, אלא צללים כחולים; שהאילן שהוא רואה – אינו כהה סתם, כי אם ירקרק⁻כהה; שהאדם אינו עצב או שמח, אלא שעצבוֹ ושמחתו מתרכבים מרבבות מצבי⁻רוח דקים מן הדקים כצלילי כינור.

אבל עושר זה אין בו ממשוּת. כי האדם הרואה את הצל הפעוט ומרגיש את יחסו לכלל הטבע אינו עני כלל מן האדם הרואה את הצל הכחול. האדם העצב סתם אינו עני בנפש מן האדם שנמסר למצב⁻רוח של תוגה.

האימפּרסיוניסטן אין נפשו עשירה מנפש הריאליסטן; אלא שחושיו מחודדים יותר, ראייתו דקה יותר, ומשום כך הוא רואה את פרטי הפרטים בין שהם חשובים בין שאינם חשובים כלל.

כי התחדדות הראייה אינה סימן לחיי⁻נפש עשירים. האדם, החי חיים עשירים, מרובי הרפתקאות ורשמים, עובר מרושם לרושם, אינו מתעכב כלל על פרטי הדברים. ראייתו בהירה, אבל אינה מחודדת. חד⁻ראייה הוא היושב בבית⁻האסורים.

בחנו את האסיר: חייו מוֹנוֹטוֹניים, רשמים מן החוץ אינם מגיעים אליו. והוא מתרגל להבחין בפרטי הפרטים, בצעדים שבתא הסמוך, בצללים שעל החומה מנגדו, שעל פיהם מכיר הוא את השעה. הוא מתעניין בפרטים הללו, הוא נקשר בהם. אוזניו ועיניו מתחדדות במידה שאין בן⁻החורין מגיע אליה. אבל אין זאת אומרת, שהוא מרבה להבין את החיים מן החפשי. הוא מרגיש דברים שאין האדם החפשי מרגישם. אבל אין לו אַמת⁻המידה הנכונה. קול הצעדים יש שמזעזע נפשו כמהפכה עולמית. כי חשוב בשבילו לא המאורע שבעולם החיצון, הסגור בעדו, כי אם הרושם שלו. הוא שכח, מה עיקר ומה טפל. הכל שווה לו.

בזה מתבאר חידוד⁻חושיו של האדם המודרני, האדם האימפרסיוניסטן.

כי התרבות המודרנית היא תרבות אסיר. האדם המודרני שרוי בין החומות. חייו עוברים בכותלי בית, ברכבת, בבית⁻הקפה. מתוך כליאותו זו למד להבחין את גוני הצללים, למד להחליף את הרגשות הממשיים, המקעקעים את כל הנפש, במצבי⁻רוח כצלילי כינור. משום כך למד להתעניין בחיים הכלכליים של סין ובתרכובות הטור הבּנזולי; ססגוניות זו באה לא מתוך עושר כי אם מעוני. דבר זה תראו באמניו ובסופריו הגדולים של האימפרסיוניזם, בייחוד בתקופתו האחרונה. טעות היא לחשוב, שמשוררים אלה מרגישים יותר את הטבע מטולסטוי הכפרי. בתיאורם מורגשת המחיצה, מורגש ריח כותלי הבית, מורגשת התלישות, הריחוק. תיאורי האימפּרסיוניסטים נותנים לנו לא את הטבע החי, כי אם את רושם הטבע הנראה מחלונה של רכבת. ריח כלא נודף מן “ההררים התלויים בשערה” שהקימו פלפלני דורנו למלא את ריקנות כלאם.

לפני המלחמה כבר הגיעו אחדים מן האימפרסיוניסטים לידי קיצוניות. מטרלינק, ב“אוצר הענווים”, מכריז בפירוש, שהדראמה הישנה, השקספירית, בטלה עכשיו, מפני שאין עכשיו פרפור בין חיים ומוות בחברה המודרנית (כאילו באמת משתנים החיים מפני – שהמשטרה נעשית יותר טובה), ותחת הפרפור בין חיים ומוות, באים עכשיו מצבי⁻הרוח (כמובן, מצבי⁻רוח אפלוליים, מלאים קורטוב נכבד של סודיות מטרלינקאית). כאן לא רק מיאוּן לתאר ולהרגיש את העיקר – כאן כפירה בעיקר. כלום אפשר שחיי אדם מודרני, או איזה אדם שהוא בזמן מן הזמנים, לא יהיו דראמתיים, כל זמן שלא בטל המוות, כל זמן שהאדם עלול להיפגע בכל מיני תקלות ופגעים, כל זמן שהוא נרקם, כמו אז, מבשר ודם וגידים?

עכשיו כבר מגוחך להגן על השקפה כזו. אמנם, המלחמה והמהפכה לא נתנו חופש לאדם. הכרך, אף במקום שחרב, הולך ונבנה. האדם שב לדור בין החומות; אבל, לכל הפחות, ניתנה לו אמת⁻מידה. אדם זה עצמו, ששקע במצבי⁻רוח דקים כצלילי כינור, הוכרח לפשוע על פת⁻לחם, לשבת תחת כדורים, להוציא את חברו לגרדום – על כורחו הבין אז מה עיקר ומה טפל. על כורחו הקיץ מתנומת האפלולית המטרלינקאית, לזמן⁻מה, ולו רק לשנים אחדות, דר בחפירות, בין שדמות.

תרבות האסיר עוד שולטת סביבנו. עוד כותבים את הספרים אשר כתבו לפנים, עוד חושבים כמו שחשבו לפנים – “בפרוטרוט”; אבל הנפש כבר נזדעזעה עד עמקי מעמקיה. האדם שבר את רתוקיו.

והאמנות של תקופה זו – היא האכספרסיוניזם, אמנות השבירה. אמנות האסיר, המתפרץ מכלאו.


 

ב    🔗

את התפתחות האמנות – בלשון אחרת, התפתחות רגש⁻החיים והיחס אל החיים במאות השנה האחרונות – אפשר לצייר לנו על פי סכימה זו:

הרי לפנינו, ראי, ובראי – תמונה. כל אחד רואה אותה; אך מהיכן היא באה?

הילד בטוח, כי מאחורי הראי עומד מי שהוא: משום כך נראית התמונה והכל ניחא.

זו היא האמנות של ימי⁻הביניים. הם ראו את התמונה בראי; וכאותו הילד בטוחים היו, כי מאחורי התמונה יש מי⁻שהוא. הם האמינו.

ומשום כך לא הרבו ביותר להסתכל בראי, לבדוק את פרטי התמונה. מה להם ולתמונה? הרי לא התמונה חשובה, כי אם זה שעומד מאחוריה. אין ערך לתמונה, אלא עד כמה שעל פיה אפשר להכיר את העומד מאחוריה. “הסתכלו בעולם, כדי שתדעו את גדולת הבורא”. אין התמונה אלא גילוי של אותו מי שהוא, סימן היא למציאותו, ודי לנו לציינה בתור סימן בעלמא.

וכך הם תמונותיהם. הרי לידת ישו של שוֹנגוֹיאר (המאה הי“ד–הט”ו). המאדוֹנה – ראשה סגלגל, גון פניה פשוט, שיעור הילד – כאצבע קטנה, בלתי⁻מתאים לשיעור שאר המצוירים. שור וחמור עומדים על ערשו. מצוירים הם בקווים ילדותיים, תמימים, בגון חום פשוט.

למה לאמניו של הדור ההוא הווירטוּאוזיוּת בציור היחיד? למה להם שכלול הצורה? הרי כל זה אינו חשוב.

קחו את סיפּרי האגדה שלנו: מות משה, אגדות חורבן בית⁻המקדש, שבחי הבעש“ט. הכל מסופּר בלשון מצומצמת. כלום יבוא החסיד לתאר את תמונת הנוף, ששם עבר הבעש”ט, ואת קלסתר פניו של אלכּסיי? אין זה חשוב כלל. חשובה הכרת האלהות.

___________


והנה באה תקופת הרנסאנס. האדם החל להטיל ספק. מי יודע, אם יש מי⁻שהוא מאחורי הראי? ואם גם הרוב האמינו, ואם על פי רוב עוד האמינו, הרי כבר אמרו: בכל אופן, התמונה עצמה חשובה מאוד. החלו לשמוח על עושר החיים, על ריבוי הגוונים שבתמונה, על יפי גוף האדם; באה תקופת האמנות הגדולה, בסגנון מקיף, חובק זרועות עולם: של מיכאל אנג’לו, רפאל, רמבראנדט, שקספיר. הם עסקו בציור הראי באהבה רבה. אין זה אלא לבוש – אבל הלבוש יפה כל כך!

__________


אך האדם נתעשר בנסיון ובספקנות. הוא הרבה להסתכל במה שמאחורי הראי – וכלום לא מצא שם, אין כלום! נשאר בידו התיק, ובתיק אין מאומה. הלבוש ישנו, והמלובש אין. אז יקר עליו הלבוש ביותר. באו לתאר אותו, את כל הקמטים, את כל הקיפולים, את הסדקים שבמסגרת הראי, ויש שהתגנבה עוד תקווה: נרבּה להסתכל, נבדוק יפה יפה, אולי לא כל השערים אטומים, אולי נמצא סדק, ובעד הסדק יבצבץ דבר⁻מה. כי אי אפשר שנסתפק בלבוש לבד.

הנפשות הגדולות של המאה הי"ט התחבטו כל ימיהן בין כפירה ואמונה. הם הרבו לתאר את הראי – בלי שאבדה מלבם התקווה למצוא מה שמאחוריו. כאלה הם טולסטוי ודוסטויבסקי, וזהו דרך תיאורם. הנה אנדריי מוטל על שדה⁻קטל – מלחמה, ירק, הכל – קיפולי הלבוש. ופתאום בצבץ דבר⁻מה מבין הסדקים. “נוגה מאופל”, מעין התגלות אנדריי הציץ – וראה את הרקיע…

ונפשות אחרות היו באותו הדור, שהציצו ולא ראו כלום. והם לקחו את הראי, הפכו בו והפכו בו ואמרו: הרי הראי לכם עם המסגרת, זהו – מה שישנו, ויותר אין.

כך הם מוֹפּאסאן, פלוֹבּר – האמנים⁻הכופרים. השממון רובץ עליהם ומרצצם. כל ציורם – שוועת ריקנות, שוועה למה שאין.

הרי פלובר עצמו, זה שהתעכב לפעמים בדפים שלמים על תיאור מצחות⁻כובע שונות, הוא הוא שאמר: “שוטה הוא – מי שמאמין בממשות הדברים”. כמה מבליטים דבריו אלה אם העובדה, כי לא הסיח דעתו אף רגע אחד מן העיקר.

____________


והאימפּרסיוניסטים האחרונים – הם אמרו כך: אמנם, מאחורי הראי אין כלום; אבל מה בכך? הרי לנו ראי, ובו תמונה רבת⁻צבעים. נשמח על ריבוי⁻צבעים זה, על ססגוניות לשמה. כך הכריזו האימפּרסיוניסטים: ססגוניוּת לשמה. לא רק שלא ראו כלום מאחורי הראי, הם לא הרגישו צורך כלל להציץ שמה. הם ויתרו על צורך זה. הם אמרו: הא לכם העולם הנראה – והסתפקו בו. כמה הם ותרנים! איואן קאראמאזוב טוען, כי יחזיר לבורא העולם את השטר. הם הרעו לעשות, הם מחלו על השטר.

אבל כלום אפשר להסתפק בעושר⁻צבעים סתם? על זה אפשר לשמוח רק מתוך שובע ורוב⁻טובה. אך את הרעב הגדול אי אפשר להשתיק בצעצועים.

והנה באה תקופה חדשה. האדם גדל ורעב. "לא ללחם ולא למים, כי אם לדבר ה' ". באה המלחמה והביאה עליו ייסורים, ואז גדל רעבונו לאמת, ואי אפשר להשתיקו בפרוסות⁻צבעים.

מוכרח הוא למצוא תשובה על שאלת⁻הייסורים. מוכרח הוא למצוא גאולה, איזו שהיא, כמו שנתנה לו הנצרוּת גאולה בשעתה. מוכרח הוא למצוא לו “אמת חדשה”.

____________


בתקופת⁻צמאון זו נולד האֶכּספרסיוניזם. האֶכספרסיוניסטים עשו מעשה חצוף קצת. מעשה, שיש בו מעוז ה“מעפילים”.

הם ניגשו ושברו את הראי.

בבעיטה אחת שברו את הראי לרסיסים.

אמנם, על ידי כך עדיין לא נתגלה להם זה שמאחורי הראי, כי מאחורי הראי נשאר ה“לא⁻כלום”. והראי שנשבר ניתז לרסיסים, ובהם – רסיסי תמונות.

אמנותם היתה לצירוף רסיסים.

והנה באו אחדים וטענו כלפי האֶכּספּרסיוניסטים: “אמנותכם אינה אמנות”.

אבל מה טעם לכל הטענות הללו? האֶכּספּרסיוניסטים לא חפצו כלל לתת תמונה שלמה. הם בעטו בזדון בירושת העבר. המירו את צבעיהם בצבעים צווחניים. מאסו בפּרספּקטיבה, באורות וצללים. הם עשו זאת בכוונה.

ובוודאי יש בכך גודל של “הפיכת הקערה על פיה”.

ומה יבוא אחר⁻כך?

בכל אופן, הראי כבר נשבר. כבר נבעה פרץ בבית⁻הכלא, שבו סוּגר האדם המודרני. ולא איכפת כלל, מה שעכשיו אירופה החולה מרפאה את שבריה; מה שמתאמצים, שיהיה “הכל כמקדם”. כי כבר יש ההכרה, שתרבות המאה הי"ט, עם כל תגליות הכימיה, האימפּרסיוניזם, עם כל הפרטים שגיבבה מסביב לאדם – תרבות של קטנות היא, של השגות קטנות, של רגשות קטנים ותביעות קטנות.

וכבר הגיעה השעה של “שבירת הכלים”.

צריך להעמיד את הגוף מן הצד השני.

(תרפ"ב)



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!