רקע
יהושע השל ייבין
אתיקה ואמנות

 

א    🔗

אין לך מושג שנוּא על האמנים ועל כל אנשי⁻העיון של האמנות כמושג האֶתיקה. אין לך תורה, שתהי נרדפת כל כך על ידי נושאי דגל היופי ומרוחקת מעל גבולם, כתורה זו; שהרי אֶתיקה – זהו מוּסר, כלומר טנדנציה, מגמה וכו' – היינו: אותם “מ”ט שערי הטומאה", שנפש איש⁻האסתיטיקה סולדת בהם.

ואף⁻על⁻פי כן – נפלא הדבר – אם נראה איזו יצירה אמנותית גדולה, פחות או יותר יוצאת מגדר הבינוני, – תמיד מוצאים אנו בה יסוד אֶתי עמוק, בלי כל יוצא מן הכלל. החל מאיוב וכלה ברומאניהם של טולסטוי ודוסטויבסקי, מן התמונות הגדולות של רמברנדט ועד הסימפוניה התשיעית של בטהובן – כולם באֶתיוּת אנושית טהורה יסודם, במוסר קטיגורי וחמור לא פחות מאותו של קאנט1.

להפך, כל אותן היצירות שאינן מתרוממות לעולם מעל לגדר הבינוני; היצירות הפושרות שהנפש אינה נכווית בלהבן, המתות על פי רוב יחד עם דורן – הן הן המשוללות אותו מצע אֶתי עמוק, הן הן השטות במימי ה“הווי” והססגוניות השטחית.

מדוע זה?

מהיכן תפקידה הגדול של האֶתיקה באמנות?

___________


נשים אל לב, שהיצירה האמנותית מתהווה תמיד מהתנגשות שני עולמות:

עולם אחד – עלם⁻המציאות שהאדם חי בו.

עולם שני – עולם אידיאלי שהאדם נושא בחובו, ושבשום⁻אופן אינו זהה לאותו עולם⁻המציאות ואינו הולמו.

אחרים קראו לזאת: התנגשות האני והעולם.

ביתר בהירות: עולם⁻המציאות, שבו חי האדם, מסנוור אותו בגווניו העשירים; מעורר בו הערצה בגודל אין⁻סופיותו, בהרמוניה החוקית שבו – והוא חפץ לכרוע ברך לפניו ולשיר “ברכי נפשי”.

ויחד עם זה: היחיד לא יוכל בשום אופן להשלים עם אותו עולם⁻המציאות, כי הוא נושא בקרבו עולם אחר, עולם אידיאלי, ותביעות אידיאליות מסוימות, שאינו מוצא סיפוקן בעולם. תופעות מסוימות של אותו עולם החיצון, כמו: המוות, הפקרוּת הגורל, אפסוּת היחיד לגבי העולם החיצון – כל זה מעורר התקוממותו.

עולמו האידיאלי של האדם – זהו אותו שביטא אפלטון באופן בהיר, שקוף כבדולח, ב“אידיאות” שלו, והקבלה בעשר “ספירותיה” (חסד, תפארת, גבורה). הם ייחסו ל“מושכלים” אלה הוויה מוחלטת ואמיתית יותר מאותה של עולם⁻המציאות; אבל גם בשעה שנטיל ספק בהוויתם המוחלטת, הרי ערכו של אותו עולם אידיאלי בשביל היחיד לא הופחת אף כל⁻שהוא; ואין הוא יכול לוותר כלום על היסודות שבו, שמתוכם הוא מסתכל בעולם ועל פיהם הוא מעריך את העולם (המציאותי – אף שהוא יודע כי עולמו הפנימי קטן ודל⁻גוונים לגבי אותו העולם).

מתוך התנגשות שני עולמות אלה: מאישורו וביסוסו של אותו עולם אידיאלי⁻פנימי של האני – למרות תגרת⁻יד העולם המציאותי, החזק מן היחיד ריבוא⁻רבבות פעמים ובכל רגע ורגע בא למחוץ ולמגר אותו עולם פנימי, בהרפתקאות, צרות, עונג חושני, אכזבות וכו' – מאותו ביצור והתגברות העולם הפנימי, עולם האני, שהוא “רימה ותולעה” לגבי העולם החיצון – ונצחונו האידיאלי מתוך עולם המציאות – נולדת היצירה האמנותית. האופן המיוחד של האמן להראות לנו התנגשות זו ותוצאותיה – הוא שנותן לנו את הפּרצוף המיוחד של היצירה האמנותית. ומהצטרפותם והתנגשותם של שני עולמות אלה נולדת אותה פעולה מסתורית, משחררת, שהיצירה פועלת על האמן בשעת היצירה ואחר כך על קוראיה, רואיה ושומעיה.

שני עולמות אלה – המציאותי והאידיאלי – הם יסוד הכרחי בשביל יצירה אמנותית.

באותו רגע שוויתר האמן על העולם האידיאלי – ולא נשארו לעיניו אלא העולם המציאותי והנאת החושים מן העולם המציאותי – באותו רגע נידונה יצירתו להיות תיאור פשוט, הווי, צילום: כלומר, באותו רגע חדל להיות אמן.

אבל עולם אידיאלי זה של היחיד – אותו עולם שאין בו מוות, הפקרוּת ואבדן⁻החלש – בהכרח עולם אֶתי הוא – עולם אידיאות" אפּלטוניות. אין זאת אומרת, כמובן, שאידיאל זה הוא דווקא אהבה ונצרות. לא תמיד אמת⁻המידה של היחיד היא הספירה חסד. כך בא ניטשה, למשל, ומחק את ספירת החסד, שראה בה רפיון ורוך, ושם לאבן⁻הפּינה של תורתו את ספירת הגבורה, לא פיסית, כי אם נפשית – שוב מושג אתי.

היסוד האֶתי הכרחי הוא אפוא ביצירה האמנותית, ובלעדיו אין אמנות.

__________


שום דבר לא יוכל לשמש הדגמה טובה כל כך לאמת זו, כתולדות התפתחות האמנות האימפרסיוניסטית במאה הי"ט.

זאת היתה אמנות של שפעת⁻צבעים, של “אילן נאה וניר נאה”, עונג על ססגוניות העולם, נושאיה הסתלקו לכתחילה מחיפושים רליגיוזיים ומדרישות אתיות חמורות.

הוויה יש כאן, מוסר אין כאן.

ולכאורה, הרי הדין היה עמם. מה לאמנות ולמוסר? אמנות – זו היא “שירה כמו שהציפור שרה”, אמנות – זהו הימנון לאינסטינקטים הפרועים של האדם ולכוחות⁻ההוויה הסוערים; הרי אמנות היא שירת אביב מלבלב, שירת ארוֹס ופּאן – כל אותם האלים העומדים “מעבר לטוב ורע”, וגם האמנות צריכה לעמוד “מעבר לטוב ורע”.

ההגיון העיוני מצדיק שיטה זו צידוק גמור, ועכשיו – צא וראה מה עלתה לאמנות זו, שמחקה מספרה את המושגים “טוב” ו“רע”.

היא טבעה ביופי; היא התבטלה בעולם החיצון, נתמזמזה בתיאורים, הגיעה בצבעיה לידי “ציר” (sauce), כמו שקוראים לזה הציירים, כלומר – לטשטוש גמור של כל צורה.

כך היה בציור, למרות גודל כשרונות האמנים (מאנה, רינוּאַר); כך היה במקצת גם בספרות (היא מעורה יותר מדי בציבוריות, שתופעה זו תתבטא בה באופן קיצוני כל כך) – די לזכור את בּאלמוֹנט הרוסי וחבריו, שהתבטלו בפטומי חרוזים וצלילים.

ודבר זה בא לה מסיבה אחת בלבד:

מפּני שהאימפּרסיוניזם ויתר על היסוד העיקרי של האמנות, על חומר הדרישות של העולם האידיאלי של היחיד, שאין לוותר בו אף “כערקתא דמסאנא”.

אַמת⁻המידה האֶתית היא ההגה היחיד, המצוי ביד האדם, כדי לשוט בין תוהו המאורעות. ברגע שאנו מסתלקים מן התביעה האֶתית, אנו משמיטים מידינו את ההגה בעולם⁻המציאות, ועולמנו הפּנימי נמסר הפקר בידי גלי ההוויה.

האימפּרסיוניזם השמיט מידו את ההגה. הוא עזב את הרעיון האֶתי – וסירתו נטרפה בין גלי העולם.

ומכאן באה הריאקציה הטבעית של האכספרסיוניסטים, עם הבלטתם הנפרדת של האידיאה, של הרעיון האנושי, של ערכי האדם, כלומר – של אותו היסוד ההכרחי בשביל היצירה.

ולא רק חוסר העולם האֶתי הוא קבר האמנות. כל נדנודי האתיקה, הספקנות והיחסיות במושגי המוסר (שבעלי⁻עיון שונים הרבו לשאת ולתת בהם במאה שעברה) גודעים לכתחילה את שורשי האמנות (וממילא – את שורשי האישיות של האדם, שהאמנות והתפתחותה הן רק סימנים חיצוניים לה).

מי שבא ליצור בשעה שעולמו האידיאלי הפנימי רופף, בלי “מוחלטיות” חמורה בתביעותיו, דומה הוא למי שחותר בסירה ויש לו הגה לשוט בו; אבל הגה זה רופף בידו ומשנה מהלכו ומגמתו עם נדנוד כל גל: סירתו תחוג, תנוע – ולא תלך למקום מסוים.

היחסיוּת,שהרבו להטיף לה במאה האחרונה, היתה לסם⁻מוות לאמנות; רק עכשיו היא מחלימה מעט⁻מעט ממנה, מפני שהרסה את עולמו האידיאלי של האדם.

והרי לא לחינם הוגה⁻דעות עז⁻רוח כקאנט, שקעקע בלי חנינה את כל בניין המחשבה האנושית עד היסוד, נרתע לאחור בפני מוחלטות האמיתות המוסריות. הוא הרגיש, כי בהן, באמיתות אלה, עמוד⁻התווך של רוח⁻האדם, והיא מתפוררת ונהרסת בלעדיהן.

__________


אמת זו על המוּסר בתוך יסוד האמנות – לאמתו של דבר אלף⁻ביתית היא, וידועה, ולו רק מתחת להכרה, לכל אמן ולכל אדם הנזקק לדברי אמנות. ואף⁻על⁻פי כן – מעניין הדבר – יש במובן זה איזו ביישנות מיוחדת בעולם⁻האמנות; נמנעים מקרוא לילד בשמו, לאמור במפורש, בלי כל פקפוקים, כי המוסר הוא נשמת⁻נשמתה של האמנות. וגם כשמזכירים את שמה של האתיקה בהיכל⁻האמנות – מבליעים אותו בנעימה.

ומתוך שביישנוּת זו עשויה להביא לידי טעות, ומתוך שאנו רואים תקופות שלמות שהזניחו את התוכן האֶתי (האימפרסיוניזם) והביאו לידי התרוששותה של האמנות – חושב אני, כי אין זה מיותר כלל להדגיש אמת זו; האתיקה, ולא היופי, היא יסודה של האמנות. כי כל הפתגמים על דבר ה“אסתטיות”, על דבר “אַמוֹראליות” שבאמנות – את כולם בדו אנשים שהאמנות אינה להם שאלה של גאולה פנימית, אלא צעצועים, עניין לאדם למלא בספרים את מדפי ארון⁻הספרים שלו או בתמונות את המקום הפנוי על קירות חדרו. בעל⁻הבית, שירא קצת מפני המוסר (כי המוסר קפּדן הוא), להוט אחרי היופי, אותו יופי שמלטפו ומחניף לו ומשמש לו לטהר את השרץ שבחייו – הוא הוא שהביא על ידי השפעתו הגדולה בעולם (השפעה לא של שאָר⁻רוח, כי אם של כמות – כמות האוכלוסים) לידי זיוף זה, לידי מסקנה, כי אֶתיקה זרה היא לאמנות; הוא, בעל⁻בית זה, שהביא לידי חיבור אלפי ספרים על ה“אסתטיקה” ולידי יצירת “אֶסתטיקה” של אמנות בתור תחום אוטונומי, בלתי⁻תלוי בשום דרישה מוסרית, שבו האדם פטור מכל המצווֹת הקשות כל כך…


 

ב    🔗

מידת הריחוק בין העולם האידיאלי, הפּנימי, של היחיד, ובין עולם המציאות – זהו “הבדל הפּוֹטנציאלים”, המגדיר לנו, כמו בחשמל, את המתיחות הפנימית, הכוח האצור ביצירה האמנותית. כשם שהפּוטנציאל קובע את הכוח המניע בחשמל – ההבדל במתח החשמלי של שני הקטבים, החיובי והשלילי, קובע את האנרגיה הפנימית של המקור החשמלי – כך ריחוק זה בין עולמו האידיאלי של היוצר ובין המציאות קובע את האנרגיה הכמוסה שביצירה.

אצל האמן הגדול עולם אידיאלי זה הוא יותר נשגב – יותר רחוק מן המציאות, והפתרון של סתירתם דורש מעוף יותר גדול, התעלות גדולה של המציאות; אצל הקטן, הכופף ראשו בנקל בפני המציאות ומסתגל אליה, אין הוא “מתקן” את העולם, אלא “מתקרב” אליו ביצירתו.

אותן היצירות העולמיות, המזהירות ככוכבים לאנושות במשך ימי חייה – כמו “איוב”, “דון קישוט”, “האחים קאראמאזוב”, או תמונותיו של רמבּראנדט – האמת הגדולה על גורל האדם ועל יחסו לאלהות היא שמזהירה מתוכן.

יש יצירות, גם כן אמנותיות, שהעולם האידיאלי שלהן אינו אֶתי כל כך; יצירות שנוצרו לא בספירה של חסד והוד, כי אם בספירת הגבורה – אותן שירות הכוח, האֶרוס האלילי. כך הוא הציור של רובנס, המגושם, עשיר⁻הצבעים, שירת⁻היצר, “הגופים ערומי⁻הבשר”. זהו גם כן עולם אידיאלי. ואף⁻על⁻פי כן – זו כבר אמנות מדרגה שנייה, כי הריחוק בין שני העולמות – “הבדל הפּוֹטנציאלים” – לא גדל בהם כל כך.

אמנות האינסטינקטים היא השפלה של האמנות; זו האֶתית⁻רליגיוזית – הפסגות העליונות שלה.

__________


מכאן יש להוציא מסקנות מסוימות גם לגבי הספרות העברית.

ספרות צעירה זו, בשעת לידתה, נטתה ביותר לאמירת “ברכי נפשי”, להערצת העולם החיצון.

זה מובן וטבעי.

ישב היהודי אלפּיים שנה בין חומות הגיטו ולא ראה כלום, מלבד אבנים ופרקמטיה והוויות של רבנו תם וכו', ובאחד הימים יצא מן הגיטו – והעולם הגדול, האילנות בלבלובם, אוושת כרכים ו“שבעים אומות” סנוורו עיניו, והוא אמר שירה.

ספריו של מנדלי, של אַש, רוב שירי ביאליק, כל שירתו של טשרניחובסקי, שפעת⁻הגוונים הגדולה – מעין “היפרטרוֹפיה של עולם” – אצל שניאור – כל זה הוא צעקת⁻חדווה ושכרון אינסטינקטיבי, שנמלטה מאליה מפי היהודי בראותו ראשונה את העולם.

ואף⁻על⁻פי כן, כל מה שגבוה בשירה זו – כבר יש בו גובה אֶתי. גדולתם של פרץ וברדיצ’בסקי היא, שהם ויתרו ראשונה על שירת הימנון לגוני⁻עולם – וחזרו ליסוד הפנימי, האפלטוני, של האדם.

ירידתה של הספרות העברית בימינו היא התרוקנותה מאידיאות אתיות. באותה שעה ששאלות⁻מוסר גדולות מנסרות בעולם, בשעה שהאנושות המפרפרת בייסוריה מתלבטת בהן – היא שקועה יותר מדי ב“עשרה קבים של יופי”. רק היציאה מתחום צר זה, רק השיבה לגובה אֶתי – אותו הגובה המפתיע אותנו כל כך ונראה לנו עכשיו כמעט כאידיאל שאי⁻אפשר להגיע אליו בכל מעשיית⁻חסידים פשוטה – רק בזה, ולא בשירת ה“נוי”, תחיית האמנות וגאולתה.

(תרפ"ד)




  1. אתיקה יש לא רק ביחס שבין אדם לאדם, כי אם גם ביחס שבין אדם לעולם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!