רקע
יהושע השל ייבין
התהליך ההיסטורי בחזיונות הנביאים

 

א    🔗

המשכיל העברי יש לו יחס משונה אל הנביאים. המשכיל העברי מעריץ את הנביאים, ובארון ספריו הוא קובע להם מקום חשוב. הוא אוהב לדבר הרבה ובהתלהבות על האידיאלים הנשגבים של הנביאים ועל ערך העם, שהוליד את הנביאים – אלה המאורות הנצחיים לכל העמים הרחוקים ולדורות הבאים. אבל בינו לבין עצמו, כשהוא מציג לעצמו את השאלה: איזה מקום תופסים הנביאים בלבו? מה נתנו דבריהם – לא לגויים הרחוקים ולדור אחרון, אלא לו, המשכיל העברי, שנתחנך עליהם? – מוכרח הוא להשיב – אם אינו רוצה לעשות שקר בנפשו – שבאמת אין לו שום יחס ברור אליהם; שהספר הקטנטן, שקרא אתמול על משכבו, הוצאת ה“ספריה הזולה”, הרעיש יותר את לבו, ושבכלל כאילו מרחפים דבריהם בעולם אחר, שאין לו שום נקודת⁻מגע עם עולמו שלו.

המשכיל העברי – ביחד עם איש⁻ההמון הנוצרי – הוא אולי נרגש מאיוב, ספר השאלות הגדול, או מקהלת, ספר ההרהורים והתהיות. התהלים היו למגילת⁻לבו, שהרי בהם השתפכה נפשה של האנושות בצמאונה לנצח ולאל חי. אבל הנביאים – מה אמרו לו הנביאים? בן⁻דורנו הוא אינדיבידואלי בעיקרו; הוא מבין את צרת⁻היחיד ואת ענוּת⁻נפשו, והוא מרגיש את התהלים. אבל הנביאים – הלא אין להם עסק ביחיד כלום. היחיד עם עולמו הפנימי כמעט שלא היה בנמצא בשבילם. הנביא נפקד “על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ, להרוס… ולנטוע”, או דיבר על העניים ועל נוגשי העם. אבל מה להם ולחיטוטי נפשו של היחיד? ומשום זה לא הבינם היחיד, פשוט, חסר היה כלי⁻החוש לתפסם, וסתומים היו בשבילו.

___________


והנה באו המאורעות הללו.

היה קיץ משורב, קיץ ככל הקיצים. בני⁻אדם, עייפים מחום, הלכו לרחוץ בנהר, ואיכרים כושלים משרב קצרו את שדותיהם. בני⁻האדם התהלכו, עבדו, אהבו זה את זה – והכל מתוך עייפות של חמה. ועצלות מתוקה היתה שפוכה תחת התכלת הזכה של השמים ומילאה את חלל⁻העולם.

ואז אירע דבר מיסתורי ובלתי⁻מובן.

מיליוני אנשים, שלא ידעו זה את זה, קראו צווים מודבקים בחוצות – ומיד יצאו מתוך הביצות הקופאות שעל יד ים⁻הקרח ומבין זיתי⁻השמן של פרובינציאה הברוכה, מהררי⁻טירול הזקופים וממישורי רוסיה הגדולה, מבתי⁻החרושת החשוכים של אנגליה ומערבות הונגריה הרחבות – אנשים רחוקים, שלא ידעו זה את זה, עזבו איש איש את אשר יקר לו, לבשו בגדים מיוחדים ויצאו להרוג או ליהרג – והתחיל הטבח הגדול, והאדם קם להרוס ולהשחית את אשר טיפּח וגידל…

ואנחנו, אלה שנשארו עוד בחיים, עומדים ומשתאים: מה זה היה לנו?

כן, יבוא יום, ומאות אנשים ישבו בחדרים מאובקים, ואלפי ספרים ייכתבו, ספרים כרסתנים מחוכמים, ואל נכון תפורש בהם סיבת המלחמה. הם יסבירו לנו, מפני מה דווקא בקיץ לוהט זה יצאו בני⁻אדם להרוג איש את אחיו. עמוקים יהיו ביאוריהם, והררים יתלו בשערה, וקץ לא יהיה לחריפותם. והכל יהיה בדבריהם כה מסודר, כה חלק, כה מובן…

אבל אנחנו אין אנו מאושרים כל כך. לנו אין הדבר פשוט ואינו מובן. עומדים אנו לפני החזיון הערום, שלא הוחתל עוד במושגים ולא נקרא עוד בשם… וכי יודעים אתם את ערך השם? כמה נורא צריך היה להיות העולם בשביל אדם הראשון, כמה מלבב ומלא⁻חידות, עד שקרא לחזיונות שמות. “ויקרא האדם שמות” – אז נחה דעתו, ואז כבר נתבאר הכל. אנחנו לא מצאנו עוד את השמות המתאימים, והכל לפנינו חידה…

___________


ובאותה שעה, כשאתה שקוע בהרהורים כאלה, בשעה שכל העולם מתחיל לרקוד לפני עיניך, אם במקרה תפתח את התנ"ך, ייתקל מבטך במקומות מעין אלה:


נוע תנוע ארץ כשכור, והתנודדה כמלונה,

וכבד עליה פשעה, ונפלה ולא תוסיף קום (ישעיה כד, כ).

או:

הוי, המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון,

ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון (שם, יז, יב).


ונדמה לך, שלשון זו, שעד עתה לא שמת לבך אליה, נעשית פתאום ברורה לך, ואתה קורא – והוקל מעליך מעט.


 

ב    🔗

זו היתה תקופה מלאה טראגיות. תקופה של גסיסת ממלכה. היה היה עם קטן, עבד את אדמתו על רצועת ארץ קטנה, שר את שיריו והשתחווה לאלהיו על כל במה גבוהה. אבל חטא חטא העם – מה שבחר לו לשבת על אֵם⁻הדרך, בטבור הארץ. “ותשכח כי רגל תזורה וחית השדה תדושה”.

ובאותה שעה חיו עמים אחרים, גדולים יותר וחזקים יותר, והוא לא ידע, וגם בזה חטא. בקצה צפון פרחה מלכה גדולה, ממלכה אכזרית ועריצה, קשה ובעלת רצון חזק. ולממלכה זו היתה מטרה אחת – לצאת אל הים הגדול. כי מטרותיהן של הממלכות אינן משתנות, כנראה, במשך מאות דורות, ובשביל אותן המטרות עצמן נשפך דמם של בני⁻האדם לפני אלפי שנים וביום הזה. אבל על דרך אשור אל הים הגדול עמדו עמים קטנים, ולעמים הקטנים נשאר אך מוצא אחד – ליהרג. וממלכת אשור הלכה וצעדה קדימה, הלכה וקרבה.

טראגיים הם חיי עם קטן בשעה כזו, הוא מרגיש על עצמו את הנשימה הבוערת של החיה הטורפת, שקוראים לה “ממלכה צבאית”. החיה תבלע אותו בשעה שתרצה, והשאלה היא מתי תועיל בחסדה לבלוע אותו. שעת גסיסה היא לעם חפשי יושב על אדמתו. ואשור הלך וקרב…

אבל לשוא נחשוב, שהעם היה מלא דאגה, שפחד המוות רבץ עליו ומירר את חייו. חיי בני⁻אדם – הם חיי⁻אדם, ובוודאי גם אז היו שוקי⁻ירושלים מלאי תשואות, והשרים בנו להם את היכלי⁻השן בסגנון אשור ובבל, והרוכלים מילאו את הרחובות בצעקותיהם, ובנות⁻ציון הלכו הלוך וטפוף… והכל שליו ושאנן היה, וכלום, כלום לא דיבר על הסכנה הקרובה כל כך.

ובאותה שעה, בין המון החיים, קפץ אדם אחד והשמיע את קולו. זה היה הנביא. הוא לבדו ראה מה שאחרים לא ראו; הוא ראה מה שאינו כלל. לנגד עיניו כבר היה מרחף הכליון, ואת חותמו של זה ראה על כל פנים. והוא, לבוש בגדי רועה פשוט, הרעים קולו:


ה' מציון ישאג, ומירושלם יתן קולו,

ואבלו נאות הרועים, ויבש ראש הכרמל (עמוס א, ב)


והאנשים בוודאי הביטו אליו בתמהון… הסכנה היתה קרובה, הסכין הושחזה – ובני⁻אדם כצאן, כתרנגולות אוויליות המנקרות באשפתן – מנוחה שלטה בהם. בני⁻האדם עצלים היו מלחשוב, שהסכנה קרובה, כנהוג. והיו אומרים: שלום, שלום…

יש תקופות, כשאין אף אחד, אף אחד בכל האנושות כולה, שיעורר ישנים מתרדמתם ויאמר לעם: אין שלום… אבל באותה תקופה רחוקה היו אנשים כאלה.

עמד הנביא על משמרתו. הוא, הצופה, רואה “את החרב באה על הארץ” – והוא מזהיר את העם. תפקידו לקרוא מעל ספר התולדה ולהינבא על גורל הגויים והממלכות. תולדות העמים – דבר זה ממלא את כל לבו, ועל ספר קורותיהם בנויה השקפת עולמו. והוא עומד וצופה, עומד ומסתכל במאורעות עברוּ וחוזה את הבאים תחתיהם. וספרו שהוא כותב הוא ספר ההסתכלות במהלך ההיסטוריה המתגולל לפניו כמגילה.

ואף⁻על⁻פי שהנביא מטרתו היתה ל“הזהיר את העם”, אף⁻על⁻פי שהיה מבקש דרך, וכל נימה שבנפשו מחאה שלמה היא לכל מה שקיים, לכל הרע שמתחולל לעיניו, והוא כולו שאיפה, כולו מגמה, – אף⁻על⁻פי כן יצירתו ואופן הסתכלותו היא הסתכלות אמנותית. כלומר: הוא הסתכל במציאות – אם אפשר לומר כך – “לשמה”: באותו המבט המשולל כל פניות צדדיות, כל מגמתיות.

במה מצטיינת ההסתכלות האמנותית? – במה שהיא נעדרת כל “תכלית”. רק האמן בלבד מוצא את ערך הדבר ב“פנימיותו”, בעצם כמו שהוא. התועלתן מבקש את התועלת שבעצם המוסרי – את הטוב⁻לאחרים שבו, החוקר – את הקשר בינו לבין חזיונות אחרים. לא כן האמן. בשבילו צפצוף הציפור וצבע העננה האדומה, איזה גוון של פנים ואיזה הגה קול – יש להם ערך ב“יופיים”, כלומר, בהם בעצמם. רק הוא, האמן, אין חשבונו תלוי בדבר, אינו מותח שלשלת של סיבות ותכליות, שאין לה סוף ועל כן היא מביאה לידי מעגל⁻קסמים, שאין ממנו מוצא. בשביל האמן כל דבר קיים – אם אפשר לומר כך – בתור “מוֹנאדה”, שיש לה ערך אף כשהיא מסוגרת ומעוגלת, שערכה בה בעצמה1.

ההסתכלות האמנותית היא נצחונו של ה“מהלך”, התהליך, נצחונו של השוטף ועובר. ואף כשהאמן מתמרמר על חוסר המטרה בחיים; הוא ממית את תלונתו מיתת נשיקה, מפני שהוא כולו – ניגוד לטלאולוגיוּת, לתכליתיות.

והנביאים – בלי ספק הסתכלותם היא ממין זה. תמונות מפלת העמים וגודלם, תמונות ההרס והנצחון כתובות בספריהם באותו השכרון של ריבוי הצבעים, באותה ההוללות של עושר המאורעות, באותו העונג האמיתי של ה“דברים”, שיש להסתכלות⁻בעולם של המשורר. זהו עונג האובייקטים בצביונם וסדרם, עונג הקיים והמתחולל. טעה רנאן כשראה בציורי ההרס – אכזריותם של המנוצחים השואפים נקם. רחוקים הנביאים מרגשי אכזריות כאלה. אין זו אלא החדווה האמנותית. כי כל תמונות ההרס של הנביאים הן תמונות של צבעים, תמונות העצמים, ואין בהן מחיי⁻הנפש הפנימיים, מפני שזוהי שמחת האובייקטים, ולא העונג הסובייקטיבי.

איך אפשר לאחד חוסר מגמתיות עם שאיפה⁻למטרה, שהיא כל כך חזקה? איך אפשר לשיר שירת המהלך עצמו, שירת המציאות – ולהיות בכל העורקים שונא גמור למציאות אי⁻המוסרית? כלומר, איך אפשר להיות אמן וחוזה מוסרי כאחד? – זהו אולי אחד מן הסודות הגדולים ביותר ביצירתם המסתורית של הנביאים.

יש שני מיני שירה: שירה סטאטית ושירה דינאמית. יש שירה של החיים הקופאים, השירה של היש והעומד. ויש שירה אחרת – שירה דינאמית, שכולה תנועה, שכולה שינוי. היא מדברת על חורבן⁻היש ועל צמיחת מה שאינו, על שקיעת המאורות ועל זריחת הבוקר הבא. הראשונה היא שירה בשטח, בציור ובפיסול; השנייה היא שירה בזמן, ודומה למוסיקה. ולמין השני שייכת שירת⁻הנביאים.


 

ג    🔗

להם, לאנשי יום⁻יום, הקמים בבוקר לעשות מלאכתם, נדמו החיים לשעון אחד גדול, שמתקתק בלי הרף, בתדירות ובמנוחה. קיץ וחורף, יום ולילה באים זה אחר זה, ויום מחר דומה סוף⁻סוף ליום אתמול… אבל ברגע של קאטאסטרופה, ברגע מהפכה, כאילו נקרע לעיניך פתאום איזה מסך ונתגלה לנגד עיניך המצע האמיתי של החיים, ומרגיש אתה אז, שלא מוכניים הם החיים, שרוח⁻סערה הם החיים… “מגערת ה', מנשמת רוח אפו” נגולו לפניך “מוסדות תבל”.

כזאת הרגיש הנביא בשעה שהיה רואה – הוא לבדו היה רואה – את השואה העולה לכסות ארץ, והעמים, שעד הנה שמם היה רק הגה וצליל מוזר, נעשו לעובדה חיה ומכאיבה.


ה' בסופה ובשערה דרכו – וענן אבק רגליו,

גוער בים ויבשהו; וכל הנהרות החריב,

אומלל בשן וכרמל, ופרח לבנן אומלל (נחום א, ג⁻ד).


מרגיש אתה אז את היסודות של החיים, את כוח האיתנים הקדומים, שמפעפע בהם ואינו פוסק לרגע. וכל העולם לפניך כים גדול, ים שוטף, וגלים רצים לקראת איזה חוף טמיר, והולכים ונשברים, וחוזרים ורצים ואומרים שירה, והרוח מרחפת על פני המים… וכאילו עומד אתה גם היום, כבכל יום ויום, ורואה בהתלכד ובהקרים היש על פני תוהו, ובעוד אלפי דורות יעמדו שני אלה כבתחילת הבריאה…

אבל כדי להראות את הכוח שבחיים, את האיתן שבהם, צריך אתה לחשוב בסגנון מיוחד. כי רגש רגש וסגנונו. הסגנון האֶפי שוטף לו במנוחה, מוסיקה חרישית ולבבית נמסרת על ידי הליריקה; אבל להראות את הסער הנושב בכל מרחבי תבל – בשביל זה בא סגנון מיוחד שאין דוגמתו – סגנון הנביאים.


הנה שם ה' בא ממרחק; בוער אפּו, וכובד משאה,

שפתיו מלאו זעם, ולשונו – כאש אוכלת (ישעיה ל, כז)

או

בזעם תצעד ארץ, באף תדוּש גויים…

יצאת לישע עמך, לישע את משיחך (חבקוק ג, יב⁻יג)


וכשקמות שאלות בלב, וכשאכזריות החיים וגורל עמו מעוררים בנביא ספקות, נזכר הוא, שסערה הם החיים – ונסתלקה שאלתו:


ה‘! שמעתי שמעך – יראתי, ה’! פּעלך בקרב שנים חייהו… (שם ג, ב)


כי לא רק לאיוב – לנביאים כולם עונה ה' מן הסערה.

וכשרצה ניטשה להביע את שירת החיים ואת כוחם, לקח את סגננו לא מבית⁻גנזיה העשירים של היוונות, שהעריץ אותה כל כך: בסגנון הנביאים כתב את ספרו היותר גדול, מפני שבו הרגיש את כוח⁻הקדומים, את החיים המפכים מעומק הקרקע.

בסערה הולכת האנושות קדימה. לא לאט⁻לאט, אלא לפתע פתאום מתחוללים בה המאורעות. דבר זה מטעימים הנביאים על כל צעד. “פתאום יבוא השודד עלינו”, “פתאום נפלה בבל”, "והיה לפתע פתאום". כל מה שהנביאים חוזים – כל זה בא כאיזו הפתעה, כמגיח מן המארב. כאילו בכוונה בא כל זה להבעית את בני⁻האדם. וכי זה מתנגד לאיטיות ולחוקים בהיסטוריה? – לא ולא! בוודאי יש סיבה ומסובב, אם גם קצרה עוד דעתנו לגלות את כל הסיבות. אבל, אם גם יש סיבה – ומה זה מעלה או מוריד? – הכוחות הפועלים היו חיצונים, הם לא נבעו מפנימיות העמים – הם באו מן החוץ, ממרחק. ובשביל האנשים המשתתפים, האנשים הרואים באופן סובייקטיבי – כל המאורעות ההיסטוריים הם פתאומיים, הם מתחוללים כרעם אדיר ביום בהיר, ובזה – הצד המפחיד ביותר, המפליא ביותר של המאורעות ההיסטוריים. זה בא “כפרץ כנופל נבעה בחומה נשגבה, אשר פתאום לפתע יבוא שברה”. הפרץ כבר היה, והחומה צריכה היתה לנפול; אבל בשבילנו נופלות החומות סביבותינו או על ראשינו בהיסח⁻הדעת, בלי חשבון. פתאום משתנית התמונה, ופתאום, כמו בראינוע. מוּצאה תמונה אחת ומתחלפת בחברתה, וכאילו איזו יד נעלמה פועלת כאן. עדות מלחמת⁻העמים והמהפכה הרוסית… ולפיכך בוודאי צדקו הנביאים כשהם מתארים את כל התופעות כבאות פתאום. זהו קו יסודי בשטף המאורעות ההיסטוריים – קו סוּבייקטיבי. הם צדקו גם אם תהיה ההיסטוריה להנדסה חדשה, מלאת חשבונות מדויקים לעתיד… אבל הם, הנביאים, בכלל חשבו את החיים לשורה של מהפכות שואנות ואכזריות. השקפת הנביאים רבולוּציונית היא בטבעה. אין אני מדבר על ריבולוציה באותו המובן ההמוני של התנגדות לשלטון מסוים. אני מכוון למהפכה בכלל, בניגוד להתפתחות. להשקפה כהשקפתם של הנביאים אולי אין רעיון פעוט יותר כרעיון של התפתחות איטית, של עלייה בדרך ישרה, דרך⁻המלך… לא, אין ההיסטוריה קו ישר, עולה ובוקע, כלל וכלל… לא, דרך חתחתים ופחתים היא. בדרכים עקלקלות הולכת ההיסטוריה – וברעש ובשאון. המהלך ההיסטורי הוא מהפכה, עקירה משורש של כל הישן. השמים הישנים כבגד יבלו, ושמים חדשים יקומו תחתיהם, "וחפרה הלבנה ובושה החמה – והחיים החדשים יצמחו בבת אחת על מקום ההרס. עולמות חרבים ועולמות נבנים תחתיהם.

“כל מה שיש – צריך להיות” – אותו רגש הערצה של היום הנוכחי נטוע עמוק בלבו של האדם הבינוני. על גבי רגש זה הוא בונה את אושרו הפרטי וחושב את חשבונות חייו הקטנים. לבטחון הוא צריך. על כן אוהב הוא לאחוז בידיים רועדות בבטחון זה ולבלי הרפות ממנו. ערך מיוחד יש בעיניו של האדם מן השוק לכל מה שקיים – בשביל שהוא קיים. אבל כנחושתיים מעיק רגש זה על בני⁻האדם, מפריע בעדם להרקיע על ולברוא להם עולמות אחרים, טובים יותר.

אם יש רגש שנוא ביותר לנביאים, רחוק ביותר מן הנביאים, – הרי זה רגש הקיים. “מה שקיים ייבּול ויעבור, ומה שאינו – זה יקום ויהיה”, כך קוראים לנו הנביאים. אל תיראו מפני חמת המציק, אל תכרעו ברך לפני הקיים והחזק עכשיו, כי כמוץ מפני רוח יסוער מחר – ואיננו. הנביאים ישבו בשעת שקיעת העולם הישן, עולם העמים הקטנים והשלווים, בין החרבות, שנראו לנגד עיניהם. זו היתה שעה, שבה התחיל כל מה שנדמה מוצק ועומד להתמוטט פתאום ולנפול, ובין החרבות ישבו ושרו את שירת⁻השחר, שירת השמים החדשים והארץ החדשה, שירת לב⁻הבשר, שיותן לבני⁻האדם תחת לב⁻האבן. חפשי וגאה התנשא דמיונם, משוחרר מכבלי ההווה החרד, ההווה הנדון לגבי אפר. הם, בני העם המנוצח, חלמו על הימים הבאים, שבהם יעמוד הר בית⁻ה' בארצו של העם, בראש ההרים. ועמים ינהרו אליו לבקש שלום ואמת, וגוי אל גוי לא יישא עוד חרב. ועד היום מרחפים עוד חזיונותיהם על ראש האנושות, ונשארו חזיונות לעתיד.


 

ד    🔗

לעיני הנביא עוברים העמים השונים כעבור בני⁻אדם יחידים, כל אחד ואופיו המיוחד. “אשור – ארז בלבנון, יפה ענף וחורש מצל”, עם גאה ומושל; וישראל הנדמה ל“גפן סורחת שפלת קומה”; עם⁻קדר רועה מקנה, “לא דלתיים ולא בריח לו”; ועם⁻מצרים, כ“תנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו” – כולם עוברים לעיני הנביא, וכל עם ועם הוא כאישיות שלמה. היחידים כאילו אינם עוד לפניך. כאילו באמת אינם אלא תאים בגוף מורכב. עם⁻ישראל הסובל תמיד, ומואב “השאנן מנעוריו ולא הורק מכלי אל כלי”, צור רוכלת העמים ומצרים “עגלה יפהפיה” – כולם מתנועעים, וחיים, וסובלים, ופועלים. קראו את “משא נינוה” של נחום האלקושי. בכמה הדר – למרות השנאה לעריצות – הוא מתאר את הארץ, שהיא “מעון אריות, ומרעה הוא לכפירים, אשר הלך אריה לביא שם, גור אריה ואין מחריד”! אתה רואה לפניך תמונה של הכוח בלבד. ומפלתה? – “כל מבצריך תאנים עם ביכורים – אם יינועו ונפלו על פי אוכל”, “אין כהה לשברך, נחלה מכתך, כל שומעי שמעך תקעו כף עליך” – וכי אין כאן העצב של נפילת כוכב אחר שעבר במרום עד קצה מסילתו?

מיוחד במינו הוא תיאור אבדן העמים, הרוֹוח בחזיונות הנביאים. כאן הובלט אותו יסוד הכליון המיוחד, הנטוע לכתחילה בעמים כבאנשים יחידים. יודעים אנו, שיש באדם רגש השמירה העצמית, ואף⁻על⁻פי כן יש רגעים, שבהם הוא בעצמו קם ממקומו, עוזב את כל האושר שהיה בידו, וכאילו נסוך עליו רוח עוועים הוא מנפץ אותו בידו, והולך ישר ורוֹמם לקראת האבדון. הולך הוא בעיניים עצומות, ואינו רואה את הבור הכּרוי לפניו. אם היה שליו ושאנן, הוא טוען פתאום על שכמו איזה סבל קשה, סבל, שאין לשאת אותו, עד שיכרע תחתיו – ויישבר. כבכורה, שברגע אחד היא נופלת אל הרפש ונרמסת, כך יש שפתאום משתוקק האדם להישבר ולהירמס…

מיוחד הוא בתיאורו בספרי הנביאים אותו “כוח⁻המשיכה אל השאול” – אם אפשר לכנות אותו כך. “מפץ אתה לי – וגלגלתיך מן הסלעים ונתתיך להר שרפה”, “ושובבתיך”, “ונתתי חחים בלחייך” – אומר יחזקאל על גוג ומגוג, שיהא מובל אל קברו על הרי⁻ישראל, כך הולך סנחריב אל ה“תפתה”, שהוא מוכן לו בארץ⁻ישראל, וכך הולכת צור, שחובליה הביאוה במים רבים, אל מקום ישברה רוח הקדים. הגיעה השעה, שהעם הולך לקראת ירידתו, שנתמלאה הסאה, ואז הוא יורד אל שאול תחתיות – ואינך יודע מה הדף אותו… הם, הנביאים, יודעים לתאר לנו את ההליכה הפאטאלית של העם אל השאול, ודוגמאות⁻אין⁻מספר יש לנו מתיאורים אלה בספריהם.

מיוחד הוא ה“חומר המפוצץ”, שהונח בכל הבריות ומשחיתן לעת מצוא. הנביאים אינם מספרים לנו על הטראגיות, על העצב שבזה. כי גם בזה הם רואים אך את נצחונו של אלהי החיים, שמביא את הטוב בעקבות חורבן הרע.

כי גדול כוחו של ה“חומר המפוצץ”, שיש בלבו של האדם. וגם אם כנשר ירקיע השמימה, וגם אם ידע לקרוא כתב דורות נושנים על גושי סלעים קבורים במעמקי⁻האדמה, ארץ⁻מאפליה מהם לא ידע – את נפשו שלו. ממנה לא יברח.

הוא לא ידע, מתי תקום בקרבו הסערה, תרוממהו אלי על, ואחר⁻כך תפזר עצמותיו לפי שאול. או מתי יתפרצו בקרבו הרי⁻געש, שחשבם כבר לכבויים – כי מכוסי אפר היו, – יפתחו את לועם ויזנקו את לבתם ויאמרו לשרפו באש פנימית.

ואם גם ינצח את כל חידות הטבע – לפני נשמתו יעמוד, ופחד ואמר: טמיר חשוך שוכן בקרבי, ואני לא אדעהו. אני מרגיש אותו בי, הוא מוליכני ומפלס את כל מעשי, והכר לא אכירנו. וירא אנוכי אותו, את הפלא השוכן בי.

כי בו יש אותו כוח, שנוסך עליו רוח⁻עוועים ומוליכהו לקראת האבדון. "הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת… שכרון. וניפצתים איש אל אחיו, והאבות והבנים יחדיו, נאום ה' " (ירמיה יג, יג–יד). כך מתאר הנביא את שגעון העמים. כך הוא דרך העמים, כדרך האנשים היחידים.

והעמים, כבני⁻אדם יחידים, חוטאים, הולכים בדרך הרעה. ונענשים הם על חטאם – על חטאם הכללי. עליהם ידובר אז “לנתוש ולנתוץ” והעמים יש להם מוסר⁻כליות, כאילו יש להם לב כללי, ויש שהם שבים מחטאם וחוזרים למוטב. על כל זה הלא מיוסדות כל התוכחות של הנביאים! הלא כל כך מרבים הם לדבר על העונש, שיקבלו העמים על חטאותיהם, וקוראים הם תמיד לתשובה…

מה זה עם? – יש שאנו שואלים: איך אפשר לקיבוץ דמיוני, לקיבוץ מושגי, להיות נושא של אישיות מסוימת? –כך שואלים אנו, אבל בשביל הנביאים לא היה כאן מקום לשאלה. לגביהם, המגינים כל כך על זכות⁻היחיד, כאילו נעלם לגמרי היחיד לעצמו,ונשארה רק מציאות אחת עיקרית – מציאות העמים. כל אלו התמונות של חורבן צור או בבל, הלא זהו מין מיוחד של יצירה, שפועלים בו לא אנשים, אלא עמים שלמים. בימים האחרונים חשבו הרבה על סוג של יצירה, שיתוארו בו קיבוצים חברתיים שלמים ויפעלו בו המונים⁻המונים. אבל “משא מואב” או “משא מצרים” או “משא צור”, או “משא בבל” הלא שייכים הם במובן מסוים לסוג יצירה זה יצירת ההמונים.


 

ה    🔗

מלאַת דראמתיות היא מלחמת⁻העמים בחזיונותיהם של הנביאים.

שינוי בא בהיסטוריה. הממלכות הקטנות אין להן עוד מעמד. היכלי⁻השן של עשירי העם, ארמנות דמשק או טירות מואב – כולם עומדים ליחרב. וכמבשר רע עומד הנביא ומספר לנו על מפלתם ועל חורבנם.

ובכמה שכרון יצירה ותענוג אמנותי הוא מתאר את החורבן! וראה זה פלא: העולם האהוב וארץ המולדת נהפכים שממה – והנביא אינו מקונן ואינו מלא עצב – אולי מלבד ירמיהו, שהחורבן עבר לעיניו. כל כך קטנה היתה בלבו של הנביא הערצת הקיים וההווה: כאילו רצונו לקפוץ ביתר מהירות ממנו והלאה אל העתיד הטוב. כן, יש בחזיונותיהם של הנביאים מקומות ליריים מלאי עצב החורבן:

הן אראלם צעקו חוצה,

מלאכי⁻שלום מר יבכּיּוּן:

נשמו מסלות, שבת עובר⁻אורח,

הפר ברית, מאס ערים, לא חשב אנוש.


אבל מיד אחר תלונה חרישית זו חוזרת ומתפרצת בקרבם הסערה של החיים:


עתה אקום, יאמר ה', עתה ארומם, עתה אנשא!

תהרו חשש, תלדו קש, רוחכם אש תאכלכם.


בא היום – “ורחק ה' את האדם, ורבה העזובה בקרב הארץ”. באה העת, שבה ה' “לא חשב אנוש”. אבל כך צריך להיות.

חוזר העולם לתוהו ובוהו, ובתוך ההרס יאבדו שרי יהודה המתעים ובנות ציון השובבות ופרות הבשן אשר בהר אפרים. “ושכן במדבר משפט. וצדקה בכרמל תשב”.

האדמה תיעזב: “על אדמת עמי קוץ שמיר תעלה… עופל ובחן היה בעד מערות עד עולם”.

אבל אז, כש“תיעזב האדמה” (ישעיה ז, טז), ישוב האדם מן התרבות הגבוהה של הכרמים ל“חיות עגלת בקר ושתי צאן”. והתוהו ובוהו יהיה לגן⁻עדן בשביל האדם, לגן⁻עדן, שיחזור אליו אחר החטא. כמה מן הנוכחיות יש בגעגועים אלה למצב הקדמוני של האדם! אבל אלו יהיו “שמים חדשים וארץ חדשה”, עולם, שבו “יגור זאב עם כבש”.

אולם, כמה שדבר זה ייפלא בעינינו, כמה שייראה זה contradictio in adjecto, השלום והטוב יבואו על ידי ההרס, על ידי הדם. הוא יבוא על ידי “יום⁻ה' הגדול והנורא”, “יום אכזרי ועברה וחרון⁻אף”, “יום חושך ולא אור”, שעליו ניבאו כל הנביאים. באותו יום “יפקוד ה' עון יושב הארץ עליו, וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה”.

ואם תשאל: למה הדם, ולמה האכזריות – בשביל להושיב אמת על כסא? – מתאונן הנביא:

ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו.

כולה בחכה העלה, יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו…


כך מתאונן היחיד, האובד בשאון העמים. והלוחם, העריץ, המושל בבני⁻האדם, אף הוא עבד הוא; אלא שהוא “מזבח לחרמו ומקטר למכמרתו” – לכלי⁻מלאכתו, שבהם הוא עושה חיל.

אבל בכלל חושבים הנביאים את הרעה לחבלי הלידה של ה“יום הבא”:


כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה'. כן יש לפעמים ייסורים שאין אחריהם טובה:

הרינו, חלנו – כמו ילדנו רוח,

ישועות בל נעשה ארץ, ובל יפלו יושבי תבל.


יש חבלי לידה לעמים, יש חבלי לידה לאנושות.

תאמרו: איהו, יום⁻ה‘? – הלא על כל מאורע גדול, שראו אבותינו, חשבו: זהו יום הדין על כל בשר. וכי לא הצחוק הוא לדבר עתה דברים תמימים כאלה? – תאמרו, ש"ימי⁻ה’ " כאלה רבים היו, שהם “מעשים בכל יום” בהיסטוריה. אף אני אומר כך: “ימי⁻ה'” נשנים פעם בפעם חוזרים ומתארעים, ושגעונו של האדם וחטאיו אינם כלים. ואולם הרעיון של "יום⁻ה' " – זהו רעיון של קאטאסטרופה כללית, של שינוי⁻ערכים פתאומי בחיי הציבור. כן, האנושות הולכת בדרכים עקלקלות, בדרך חורבן והרס. ולא רק העמים החלשים מקריבים קרבנות –אף החזקים בהרבה דם הם קונים להם את כוחם. בשעה שרבבות מבני⁻ישראל עלו על המוקד בימי מסעי⁻הצלב, אבדו מיליוני נוצרים בחרב ובמגפה בדרכם אל אדמת⁻הקודש. כי משפט אחד לפועל ולנפעל.

ואם מהפכות כלליות ופתאומיות כאלו נשנות בהיסטוריה – אם גם כותבי הקורות מתייגעים לתארן כאיטיות וישרות – מראה דבר זה את התוך האנושי הכללי, שיש בהסתכלות ההיסטורית של הנביאים. מקריאת ספר⁻ה' יגעו אל לבנו כל המסתורין והאופל, שיש במהלך התולדה. במובן מסוים, הסתכלות זו של הנביאים התוותה לנו באמת את המגמה הכללית של ההיסטוריה, את המסלול הכללי, שעליו סובבת האנושות, את הערך הקטן עד לאין סוף, את הדיפרנציאל של דרך העולם, שעל פיו יש לחשוב ולסכם דרך זו.

__________


לא דיברתי על האידיאל המוסרי של הנביאים ועל הפילוסופיה שלהם. אך על המציאות בחזיונותיהם של הנביאים דיברתי – על המציאות החיה והמרה ועל אופן⁻תיאורה. ואולי בשעה שהתיאוריות של קוראי הדורות לא ירגיעו את רוחנו; בשעה שברק פתאומי יאיר לנו את החתחתים ואת הפחתים, את ראשי ההרים ואת התהומות שעל דרך האנושות – אז אולי נרגיש קרבה מיוחדת ויתרון⁻אהבה אל הספר המיוחד במינו, אל הספר המלא אותה השירה המסתורית, האפלה ומלאת הדם של אותו החזיון המוזר, שקורין לו: “התהליך ההיסטורי”.

(תרע"ז)




  1. וכי לא על כן אנו קוראים בדרך⁻השאלה לכל דבר, שערכו בו בעצמו, בלי שייכות למטרתו, בשם “יפה”? – אך מדברים אנו על פלפול או סברה “יפה”, כשאנו רוצים להטעים, שכאן מעניין אופן מהלך המחשבות, בלי שייכות לתוצאות שתבואנה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!