רקע
יהושע השל ייבין
בתקופה של סערה

 

א    🔗

התקופה שקדמה למלחמה זו1, אף⁻על⁻פי שקרובה היא לנו בזמן, נדמית לנו רחוקה למדי. זוהי “תקופה שלפני המבול” – לפני ה“מבול של דם”, שירד לעולם. ועל כן יש לנו רשות להסתכל בה כאילו מן הצד, כמו שמסתכלים בתקופה היסטורית, שעברה לבלי שוב.

אם נשים לב אל מצבו של היחיד בתקופה זו, צריך יהיה להודות, שבמובן מסוים התבצר בקרב הציבור. כל יחיד תפס מקום מסוים והיה לו ערך מסוים. החיים היו פחות או יותר רחוקים מסכנות. מספר המיתות היה מתמעט משנה לשנה, בייחוד במערב⁻אירופה. בחיים היה איזה “מינימום” של אושר חיצוני ושל חום פנימי. ההשכלה היתה רווחת בשדרות היותר רחבות. על מיתה משונה של אדם היו מתריעים כל העיתונים, ואבדן עשרות⁻אנשים מועטות על ידי התפוצצות היה מאורע גדול, מאורע יוצא מגדר הרגיל. אם נעריך תקופה זו לעומת הדורות הקודמים לה, אין ספק, שמצב היחיד נתעלה בה. לבריאותו דאגה התברואה, ומוסדות שונים היו שומרים גם על חיי החולים והנגועים והשתדלו להמשיך, ויהא אך משהו, את חייהם של חולי⁻הסרטן ההולכים למות.

מעניין הדבר, שדווקא באותה תקופה התמרמרו הסופרים הגדולים ביותר על עבדותו של היחיד, על הכבלים, שניתנו עליו. הם החליטו, שבאותם התנאים הנוחים, שחי בהם האדם בתקופה זו, רוחו הולך ורך, הולך ומתפנק. מאבד הוא את גבורתו ונעשה חלש כאשה. יש שראו בכך סכנה לקיומו של הציבור וחשבו, שציוויי המוסר חודרים יותר מדי ללבו של הציבור ומכלים בו כל רוח גבורה ומלחמה, באופן שסוף⁻סוף יעשו את אירופה טרף לכל דורס. ניטשה החליט, ש“המוסריות הנוצרית” החלישה את רוחו של הציבור ושמה כבלים על כל יחיד, על כל רוח מקורית, שפורצת גדר ומבקשת חדשות. ובדראמותיו של איבּסן ובסיפוריו של פּשיבּישבסקי נאנק היחיד תחת עול⁻הציבור ושואף לגאולה.

ופלא הוא, שדווקא באותה תקופה שחיי⁻היחיד היו בה יותר נוחים, באותה תקופה, ששמרה על כל קנייני החיים והתרבות ופיתחה את הגוונים הדקים ביותר בנפש – עדה הספרות האימפרסיוניסטית – באותה תקופה עצמה צווחו הכל ככרוכיה על הכבלים, שנאסר בהם רוחו של היחיד, על העול הכבד, שהציבור שם עליו. האיך נבאר סתירה זו?

כדי למצוא תשובה על שאלה זו, צריך לחלק את שאלת⁻היחיד לשתיים. יש יחידים ויחידים. יש “יחידים” מועטים, שהם גיבורי⁻הרוח – אלה האריות שבחבורה, שמשכמם ומעלה גבהו מן העם. אלה הם בעלי⁻המרץ, שנפשם הולכת בגדולות ומתאמצת לסול מסילות חדשות. הציבור הוא שדה⁻פעולתם של יחידים אלה. שואפים הם לתנועת⁻המון כבירה. בני העם הם בשבילם רק חומר, שממנו הם בונים בניינים חדשים. רוחם של בני אדם אלה היא המלחמה, והסערה היא נשמת אפם. מובן הדבר, שבשביל בני אדם כאלה צרה היתה הסביבה של תרבות אירופה. אמנם, גם בה היה מקום לתנועות סוציאליות, גם בה היה אדם בעל מרץ יכול לחדש חדשות, אבל כל זה מעט היה בשביל יחידים אבירי⁻רוח כאלה.

אולם, זולת יחידים אלה, יש יחידים אחרים – אלה, שמספרם לאלפים ולרבבות. נפשם לא תלך בגדולות ולא תשאף למהפכות. אך לחיות הם רוצים. אלה הם ה“פלשתים”, שהולכים בדרכים סלולות, אבל בנפשם יש לפעמים איזה רוך. יש בהם קרבה מיוחדת לפנימיות⁻החיים, ל“תוך” שבהם. בחייהם יש אותו החום הפנימי של החיים, אותו היופי שאינו בולט, שהם כלולים באושרם ובצערם הקטנים, שהסופר הריאליסטן יודע לתארם. זהו אותו האושר הרב, המאיר לנו מתוך בת⁻צחוקה של אשה, המתגלם באהבה, בחיי⁻המשפחה, בכלי⁻בית נאים, בשלוות⁻הלב ובהרחבת⁻הדעת ובמעשי הטוב, הצדקה והחסד. אינטימיות זו יש למצוא בחיי יחידים אלה, אף⁻על⁻פי שאינם מבריקים ואינם מסמאים את עינינו בריבוי⁻גוניהם. כל סערה גדולה, כל מלחמה הורסת אושר של רבבות יחידים אלה, אושר של נפשות קטנות, רכות וטובות, ומערערת את חייהם עד היסוד. אלה היחידים הם קש בשביל תנורה של ההיסטוריה. גבם כאסקופה הנדרסת לה, דמם הוא משחה לאופניה, ואין מספר לחלליהם – כמים הם נשפכים. גדולי⁻הרוח בזים למבטם הצר של היחידים האלה – ועם זה כמה אושר יש בחייהם! מנהיגי⁻הדור – אלה רואים את ה' מן הסערה. אבל מי שמגלה אותו גם בקול דממה דקה לא יבוז אף לחיי היחידים⁻הרבים.

נבליט את ההבדל בין שני מיני היחידים דרך משל: תקופת השישים למאה הי"ח היתה באשכנז תקופה של קפאון בשדרות הרחבות, ושילר, בדראמת⁻הנוער שלו, “השודדים” גילה לנו את ריקניותו של הציבור ואת השקר שבו, קרא למהפכה, תיאר לנו את היחיד הנחנק בסביבה זו, השואף לגדולות ומשבר את כבליו. גיתה, שעינו היתה מסוגלת לראות אף את המרגליות הקטנות שבחיים, מצא גם בחייו של אותו ציבור בורגני הרבה יופי. שילר ביקש תמיד את האישיות הגדולה, את היחיד הנבחר. גיתה ראה את היופי שבחיי האדם הבינוני. הוא ראה גם את הצדדים הנאים, שמתגלים באדם אף בשנות שלווה וקפאון.

דוגמה אחרת: ימי⁻הביניים היו תקופה ארוכה של עבדות⁻היחיד, של שעבודו לכנסייה, למלך, לאצילים. לכאורה, אין לך תקופה של בערות וחושך וכבלים גדולה מזו; ואף⁻על⁻פי כן אותה תקופה הקימה הרבה יחידים גדולים, שסערו הרבה ועשו הרבה. כר נרחב היה לפעולתם של אנשי⁻מלחמה. דווקא בשעת עבדות זו לא היו היחידים גיבורי⁻הרוח יודעים מעצור לרוחם ולשאיפותיהם. מפרידריך בּארבּארוֹסה עד לותר ומגרגוריוס השביעי עד קוֹלוֹ די ריינצי – כמה אנשי⁻רוח, בעלי⁻מרץ, שחייהם אגדיים והם חולפים לפנינו בריבוי⁻גוונים ובברק מכה⁻בסנוורים. דומה הדבר, שהיחיד איש⁻המלחמה, השואף לשדה⁻פעולה רחב כאל אוכל, הוא מאשרם של רבבות יחידים קטנים – הבינונים וה“פלשתים”. הוא נבנה מן הסערות המשמידות את הבינונים האלה. כי הם החיילים והוא המנהיג, הם החומר והוא היוצר. בתקופות⁻הסער, כשההמונים ניתקים ממקומם, בתקופת שלטון⁻הציבוריות, כשהיחיד נעשה גל אחד בים סוער, – דווקא בהן מוצא היחיד הנבחר את סיפוקו. לא לחינם נצטער ניטשה על שלא נולד אביר בימי⁻הביניים – כמה היה פועל אז!

אין אנו נוגעים כלל בשאלה הישנה: שמא היחיד הנבחר אין לו ערך בהיסטוריה? שמא הוא אך מדמה בלבו, שהוא המניע את ההמונים, ובאמת הוא אך כלי⁻שרת בידי התולדה? – מדברים אנו אך על מצב⁻הנפש, על העושר הפנימי של החיים. בכל אופן, היחיד אביר⁻הרוח פועל בתקופות של סערה. אז יש מוצא לכוחות הגדולים שלו. ואם גם נחשוב, שפעולתו רק פרי הזמן היא ולא “בכוח⁻ידו” נעשתה – אחת היא לנו.

עתה אפשר יהא לנו להבין גם סתירה אחרת, שקמה לפנינו בהלך⁻רוחם של הנביאים. הלא אין להטיל ספק בדבר, שהם נתנבאו לעמים ולא ליחידים. לפניהם היה תמיד גורלו של הציבור, ולא של היחיד. רגש⁻הציבוריות הוא רוח⁻החיה בחזיונותיהם. הגיבור שבספריהם הוא ישראל, מואב או קהל⁻אביונים – בכל אופן קיבוץ של בני⁻אדם, ולא היחיד. ונפלא הדבר, שכנראה, ציפו ביחד עם זה לנצחונו של היחיד. “כי כה יהיה בקרב הארץ… כעוללות אם כלה בציר… המה ישאו קולם, ירונו”. “הולך צדקות ודובר מישרים… הוא מרומים ישכון”, “כל הנשאר בציון… קדוש ייאמר לו”, “והשארתי בישראל שבעת אלפים”. אתה רואה, שבתמונת⁻החורבן, באבדן רבבות⁻נפשות, ראו הם את הישארות היחיד, היחיד הנבחר, הראוי לחיים. במקום קהל⁻העניים, במקום עם ישראל כולו, במקום ההמונים הסוערים כשאון⁻גלים בחזיונותיהם, קם פתאום לפנינו היחיד, יוצאת פתאום האישיות הבודדת, ובחלקה מוצאים הנביאים את הטוב ואת האושר. הופעתו של יחיד זה, הופעת הצדיק הבודד, שהוא נשאר מבין רבבות האובדים, נראית כפתאומית, כאיזו סתירה. יש כאן שמץ של ניטשיאניות – והלא הנבואה רחוקה מתורתו של ניטשה כרחוק השמים מן הארץ. אולם יכולים אנו להבין את הלך⁻רוחם של הנביאים. הם היו, קודם כל, בני⁻אדם גדולים, יחידים גדולים, ובתור גיבורי⁻רוח, על כורחם היו אינדיבידואליים, על⁻כורחם נעשו מעריציהם של יחידים גדולים, שאי⁻אפשר שלא יקומו בתקופות כאלו. וכך טבעי הוא הדבר, שביחד עם החמלה לנדכאים ולהמונים מצפים הם לביאתו של היחיד הנבחר, שנשאר שלם בכל הסערות. אלא שעל פי השקפתם ה“עוללות” האלו אינם הגיבורים שופכי⁻הדמים, אלא בעלי המידות המוסריות, שהם מלאים אהבת⁻אדם…


 

ב    🔗

יום ט' באב, שנת תרע"ד, יום האבל לעם⁻ישראל, ייעשה, כנראה, תחום בין שתי תקופות: הוא חותם את זמן השלווה היחסית באירופה, וממנו נפתחת תקופה של דם, חורבנות ומלחמה.

ומשונה הדבר, כמה טעו החוקרים בחשבונם. ניטשה בטוח היה, שלבו של האדם האירופי נתרכך יותר מדי, כלב הרומי של המאה השלישית לסה"נ, שבן⁻דורנו אינו מוכשר למסירות⁻נפש ולשפיכת⁻דם. באה המלחמה וגילתה לנו את ההפך. לא שפע של תרבות ורוך נמצא בקרב בן אירופה, אלא הרבה רגשות פראיים, אפשר אף רגשות⁻חיה קדומים. ראינו, שהיחיד, זה שעסק בשנים האחרונות בספרות בטיפוח הרגשות הדקים ביותר של נשמתו, הולך כמעט בחפץ⁻לב לטבח בעד עמו, בעד הציבור. כי רגש השעבוד לציבור חזק מאוד. ודווקא בארצות היותר מתקדמות חזק ביותר הקשר בין היחיד ובין הציבור, והיחיד הירבה שם ביותר לשפוך דם בעד עמו.

ומכאן תשובה לאלה המתנבאים לחורבנה הגמור של אירופה ומוצאים ראיה לדבריהם ממפלתה של רומי בתחילת ימי⁻הביניים. הרי רומי חרבה מפני רוך⁻הלב של המנצחים לפנים. כשנזדקנה רומי, פסק היחיד מלקבל מרותו של הציבור. הרומי הנאור עזב את גבורתו וברח למנזרים הנוצריים, או עסק בשיטות של אֶפּיקורוס וזינוֹן. אז באו כוחות רעננים, כוחות פראיים, והחריבו את רומי, והיחיד בן התרבות העתיקה ראה בשוויון⁻נפש בחורבן ממלכתו האדירה. באירופה של דורנו אנו רואים את ההפך הגמור מזה. בקרב בניה עדיין חזקים הרגשות הפראיים. עדיין יש בהם שאיפה לדם, רוח⁻גבורה ותשוקה להרס. אין צורך בראיה לכך: הלא כל המלחמה עברה לפנינו ולעינינו. זה מוכיח, שיש עוד לאירופה עתיד גדול, שעוד רעננה היא ומלאה כוחות⁻עלומים, כוחות קמאיים. כי לא זיקנה קפצה עליה, אלא שפע של כוחות סוער ותוסס בקרבה. את רומי החריבו הפראים מן החוץ. החורבנות שחלו באירופה באו ממנה ומקרבה. כוחות ההרס שוכנים בה, וקשה לתאר, שכוחות⁻הרס אלה ישמידו את אירופה גופה עד תומה.

על⁻כל⁻פנים רואים אנו, שאירופה מוכשרת לתנועות המוניות גדולות. הכוח של תנועות המון, שבהן נעשה היחיד גל קטן בים סוער, שבו מתפוצץ הגל ונבלע – כוח זה חזק עוד באירופה. והלא חזיון זה מראה על החיוניוּת של הציבור האירופי, על זה שיש לו עוד עתיד גדול. בציבור שתש כוחו, בציבור זקן ההולך למות, אין מקום לתנועות גדולות כאלו, שהרי בא יומו לקפוא ולרדת מעל במתה של ההיסטוריה.

ובאירופה יש תנאים, שמסגלים אותה לתנועה של המוני⁻אדם. בשעה שבני⁻אדם חיים איש על שדהו ואיש על עדרו, יש לפנינו רק סכום של אנשים, שכל אחד מהם דואג לעצמו. אבל אין עוד לפנינו המון⁻אדם – אותו הכוח, שהוא הפועל האמיתי של ההיסטוריה. יש רק סכום של יחידים. כל אחד מהם סגור בחוגו, ופעולתו של כל אחד מהם היא פעולה בודדת. מהם לא תיוולד לנו תנועה.

אבל יש סיבות שונות, שמקבצות רבבות אדם למקום אחד ומכריחות אותם לחיות בתנאים שווים. הם נעשים קיבוץ שלם של בני⁻אדם. אם יבוא כאן איזה רצון משותף, או שאיפה אחת תדחפם – למשל, רעב או צורך דתי – יתקבצו יחד ויהיו לכוח גדול, כוח איתן.

שוטף, שוטף לו הנהר גל אחר גל. המון⁻מים אין⁻קץ הוא מכניס לים. אבל עבודה גדולה לא יעשה בדרכו, כי כל גל הולך לבדו. אולם אם במקום אחד יעשו סכר על דרכו, ויתקבצו המים וייפלו ביחד ממעלה למטה – ואשד⁻מים מתהווה שם. אשד זה כבר יש בו כוח גדול, מפני שעבודת הגלים הבודדים נתקבצה ביחד ונצטרפה לחשבון גדול.

ואף האנושות כך היא. במקום⁻קיבוציה נולדים בה “אשדות” גדולים: כוח המוני, שמרובה פעולתו ההיסטורית. כוח זה מוכשר לחולל מהפכה, לעקור כסאות⁻מלכים, להחריב וליישב מדינות. זהו אוסם של אֶנרגיה, שלפעמים דיו לגץ אחד של אש בשביל שיתפוצץ – וכל הכוחות יצאו לפעולתם. קיבוצי⁻המונים הם קיבוצים של חומר⁻שרפה.

מי יודע אם היתה ארץ⁻ישראל נעשית הרת דתות ותנועות דתיות גדולות, אם היתה התקופה של בית שני כל כך סוערת בירושלים – אלמלא ה“עלייה לרגל”: אלמלא היו מתאספים בירושלים פעם בפעם ורועשים וסוערים בתוכה המוני⁻אדם מקצות הארץ. ואפשר שאף מלכות ערב הגדולה נוצרה על ידי מה שבעיר מכּה היו מתאספים מעריציו של מוחמד. כשהעם תש כוחו ליצור תנועות המוניות – סימן של ירידה הוא לו. וכשביאליק התמרמר על ישראל, ש“לקול ה' גם מפה גם משם לא נע ולא זע ולא חרד העם”, שגם אם “יורם הנס לא יתעורר המת”,– צדק במובן זה. עם ישראל המפוזר בכל קצווי⁻ארץ אין לו אותם קיבוצי⁻ההמונים, או שהמוניו נתונים בין המונים זרים. חסר לו בית⁻היוצר לתנועות אלו. אמנם, ידענו גם בו תנועות עבריות מקוריות, כחסידות וכציונות; אבל כל אלו הן תנועות פנימיות, איטיות. התפוצצות וגילוי חדש של כוחות, מין מהפכה פתאומית, כאצל עמים אחרים, לא יצוירו בו. הסביבה הזרה כאילו בולעת את חום התנועות הללו ומצננת אותן. אפשר שהעם הרומי נתנוון לאחר שאוכלוסיו נבלעו בין האוכלוסים הזרים, מפני שיותר מדי פשט בעולם, ואז איבד את הכוח⁻היוצר של ההיסטוריה, הכוח ההמוני.

באירופה של זמננו יש קרקע מוכשר לתנועות⁻המון. התעשייה קיבצה את הפועלים בבתי⁻החרושת ואיחדה אותם. היא קיבצה מיליוני בני⁻אדם בכרכים, היא יצרה כוחות סוערים שאינם פוסקים, – ולסוף באה המלחמה. היא הלבישה מיליוני בני⁻אדם בגדים אפורים, נתנה בידם כלי⁻זין ושלחה אותם לחפירות. בוודאי, כאן התעוררו כוחות המוניים ענקיים.

אין אנו יודעים, כמה תימשך עוד הסערה. אבל בכלל יודעים אנו, שהמוני בני⁻אדם הם כוח אינרטי, כגוף בעל “גוש” ומשקל גדול במיכניקה. אחר שנביא גוף “מגושם” כזה לידי תנועה – לא במהרה יעמוד וישוב למנוחתו. כשיצאו המוני⁻צרפת לחולל מהפכה בשנת 1789, לא שבו למנוחתם עד שנת 1815, עד גמר מלחמותיו של נאפּוליון. יותר מ⁻25 שנים נמשכה הסערה, אלא שפשטה צורת מהפכה פנימית ולבשה צורה של מלחמת⁻תנופה. ברוסיה אנו נתקלים בתופעה מיוחדת: ההמונים, שנתגייסו למלחמת⁻חוץ, רוח חדשה עברה עליהם – ותנועה פנימית התחוללה בהם, תנועת מהפכה.

יש, אם כן, להטיל ספק גדול בדבר, אם עד מהרה תקום הסערה לדממה לא רק ברוסיה, אלא גם במערב⁻אירופה. המונים, ש“הוחרגו” ממסגרותיהם“, לא במהרה ישובו לשלוותם הקדומה. אלה האשמים במלחמה זו – אם יש אשמים כאלה – דומים לאותו הקוסם, שקרא בלהטיו ל”מלאך⁻חבלה"; אבל מכיון שיצא זה לפעולה, כבר קצרה ידו של הקוסם להשיבו למנוחתו ולצוות עליו; ומלאך⁻החבלה מחבל את כל אשר מסביב לו, ולפעמים גם את הקוסם הוא מכלה. יש לנו להתכונן עתה לשנים מרובות – אולי (מי יגיד?) לדורות – של סערות ומהפכות באירופה

ובכן באה לנו תקופה “מעניינת”, שהיא מכלה רבבות יחידים, אבל יוצרת את סדר⁻העולם של הדורות⁻הבאים. ורק היחידים, האריות שבחבורה, מרגישים עצמם כציפור⁻הסערה בשעת סועה. אבל הכוחות האיתנים הם עתה כל כך גדולים, עד שכמעט אין יחידים – ויהיו אפילו היותר נבחרים – שיוכלו להתחרות עמהם ולקוות, שימשלו בהם.


 

ג    🔗

מי יודע? – אפשר שלא יהיה מנוס ומפלט מן הסערה. דבר המרידות והחורבן יחדור לכל פינה. זו תהיה תקופה של הרס וצוק⁻עתים, כהמאה התשיעית לסה"נ. המוות חודר לכל מקום. ואז יש שלבנו מתמלא קנאה אף לימי⁻הביניים, שבהם הצליחו בני⁻האדם ליצור להם בין סערות⁻הזמן איים שקטים ובודדים – המנזרים, שכל הלוחמים היו חסים עליהם מלהשחיתם. בהם מצאו להם מקלט שרידי התרבות, בהם מצא היחיד תיבת⁻נוח, שהמבול לא חדר אל תוכה, ואפשר היה לעבוד בהם עבודה רוחנית. בסערות דורנו אין פינה שוקטה כזו. המלחמות החדשות אינן חסות לא על בתי⁻התפילה ולא על האוניברסיטאות – מקלטי⁻הרוח, שלתוכם נתכנסו יצירותיה הנפלאות של האנושות. גם לעם ישראל היתה בימי⁻הביניים פינת⁻קודש כזו, שהיה שומר עליה בימי נדודיו הרבים. זו היתה תורתו, שבשעת לימודו בה היה היחיד שוכח את תלאות הזמן, ואלה היו בתי⁻מדרשיו, שבהם מצא היחיד מקום להניח את ראשו. ולא יקשה לנו להבין, מה יקרה היתה לו התורה, שנתנה לו רגע מנוחה ושכחה. היהודי בן⁻דורנו, היהודי, שקלט כבר את תרבותה של אירופה, לא יצר לו, נוסף על אותם הקניינים, שהורישו לו אבותיו, ערכים חדשים ואציליים כאלה. ועוד פינה אחת היתה לעם⁻ישראל: חיי⁻המשפחה שלו, שבהם נשתמרה אינטימיות של החיים. בחיים החדשים חדרו החול והקור גם לתוך פינות אלו. והלא אין להטיל ספק בדבר, שבאמצע כל הסערות הבאות יעמוד ישראל.


 

ד    🔗

זה כבר שמו לב לעובדה, שתקופות⁻סער אלו, עם כל הנשגב שבהן, נותנות רק מעט חומר לשירה. והלא בתקופות אלו יש מן הנשגב של מלחמות⁻איתנים. כנראה, השירה היא כלי דק יותר מדי, כאותו כלי⁻הנגינה, שתופס רק את חצאי⁻הטונים. קולות הסערה רועשים יתר מדי בשבילה. רק את חוּמם של החיים הפנימיים, את יופיים של חיי היחיד שבהמון תופסת היא. השירה רואה את ה' לא ברעש, אלא “בקול דממה דקה”. אמנם, יש לנו ציורים גרוניים של תנועת־המונים כ“מלחמה ושלום” של טולסטוי, אבל ציורים כאלה מופיעים אך זמן מרובה אחר המאורעות, לאחר שהמאורעות עברו לעולם הזכרונות. כי ידוע, שהזכרונות מתעמעמים לאחר זמן, והתופעות, שיש בהן רעש וסער יותר מדי, עוברות אז לסוג של חזיונות בעלי גוונים וחצאי⁻גוונים. עוד גם זאת: טולסטוי ידע למצוא את הדממה מתוך הסער וראה גם בסערה את החיים והמאורעות הפעוטים. זהו כשרון מיוחד, שלא הכל זוכים לו.

ולעומת זה, תקופות כאלו נותנות חומר מרובה לאגדות, כי האגדות אוהבות לא את היחידים מן בני⁻העם, אלא את היחידים הנבחרים, הצפים ועולים בתקופות⁻סערה: את גיבורי⁻הרוח. האגדה אוהבת שרטוטים ענקיים, אוהבת את הסער ואת ההתגוששות. זהו החומר, שממנו יצא המיתוס של העמים החדשים. האגדה לא את היפה היא מבקשת, אלא את הנשגב, ולפיכך חביבים ימי⁻הביניים על מספרי אגדות בייחוד, וכן גם תקופת⁻נאפוליון. אפשר שיש לעם⁻ישראל במשך דורות (מחורבן בית שני עד תקופת ספרד) אגדה ולא שירה מפני שחייו היו שורה שלמה של סערות: בספרד היו חייו שוקטים יותר ונולדה שם השירה.

אבל גם בשירה וגם באגדה אין אנו רואים את הגיבור הפועל העיקרי – את ההמונים הסוערים. והלא שירה מיוחדת ודאי שיש בתנועות אלו, כמו בתנועותיהם של גלי ים. הן מתחוללות באיזה ריתמוס מיוחד. בלי הרף זורמים הזרמים. אל חוף מסוים הם שואפים – ומתנפצים שם לקילוחי דם. אפשר אך המחולות, שבהם משתתפים המוני⁻אדם, יכולים למסור לנו ריתמוס זה של תנועות ההמונים. אלו הם המחולות והריקודים, שבהם משתקפת נפשו של כל עם ועם.


 

ה    🔗

אם צדק לוֹמבּרוֹזוֹ, שהשגעון והגאוניות נוגעים זה בזו, מתאמת דבר זה בייחוד בתקופות של סערה. אתה רואה אז ערבוביה משונה של שגעון וגאוניות. יש שנדמה לך, שרוח⁻עיוועים נמסכה על האנושות: היא מכלה בעצמה את בנייניה ואת טובי בניה לכאורה בלי כל טעם ובלי כל תועלת. כאילו בולמוס של שגעון תקף את בני⁻האדם. בתקופות כאלו מתגלית כעין מחלת⁻רוח כללית. עוד הנשמה של ההמונים לא נחקרה כראוי, ונטיותיה הצדה, תהיותיה ומחלותיה לא כל שכן – אבל יודעים אנו, שפּסיכוזות תוקפות המונים שלמים, שאוחזם בולמוס של הרס והשחתה. ויש שנדמה לך, שכל העולם נהפך לבית⁻משוגעים גדול, אלא שמשוגעיו מזוינים בכל כלי⁻הזין, שהמציאה התרבות החדשה, והם דורסים זה את זה בלי חמלה.

וכמו בשגעון של היחיד הגדול, אף כאן יש רגעים של התרוממות⁻הרוח, של שאיפה לגדולות, שמתגלית דווקא במעשי הרס, כשההמון משחית את כל הבא בידו. וכשם שביחיד באה לפעמים אחר בולמוס זה ריאקציה פנימית, כך אף בהמון פעמים שפתאום יחלש כל המרץ שלו, ומרה שחורה תיכנס ללבו, ושוויון⁻נפש לכל יאחז את כולו, יש גם שרעיון אחד, רעיון טורד, יאחז המון שלם ויביאהו לידי מעשים משונים.

אבל סוף⁻סוף קמות הסערות לדממה. יש שבאה אז המרה השחורה ותוקפת את ההמון. למשל, ספרות הרומאנטיקה של תחילת המאה הי“ט מלאה רוח⁻עצבות, שבאה לאחר התרוממות⁻הרוח שקדמה לכך. דומה, שבתקופות כאלו מתנקם היחיד ה”פלשתי" הנעלב, זה היחיד, שההיסטוריה נטלה את חייו בצעידתה קדימה, בהיסטוריה זו ושׂם כבלים על רוחה ועל רוח⁻גדוליה. אלו הן תקופות של אופל, תקופות של עבדות⁻רוח. אם בתקופות הסער מתגלה החדש שביצירה, מתגלה בשנות⁻הריאקציה הישן שבה, מתגלה החוק האחד השולט בכל. אתה מרגיש בו את האחדות של כל הזמנים והמקומות, את הנצח שיש בכל דבר. אבל השלווה של אותה שעה מדומה היא. כך רותחת הלבה בבטן⁻האדמה, עד שתתפרץ מקרב הר⁻געש. אפשר לומר, שתקופות השלווה האלו מכינות את הסער ומקבצות את כוחות ההמונים כדי שיתפוצצו לפתע פתאום בימי⁻הרעש.

אימתי תשוב הסערה שלפנינו לדממה – מי יודע?

(תרע"ח)





  1. הכוונה למלחמת⁻העולם הראשונה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!