רקע
נחמן מברסלב
תיקון הלב: סיפורים חלומות שיחות

נוסח נבחר וערוך מאת פנחס שדה


האיורים מתוך ועל־פי:

משל הקדמוני לר' יצחק אבן סהולה, דפוס גרשום שונצינו ברישה, רנ"א (?)

הגדה של פסח, פראג, דפוס גרשום כהן, רפ"ז

שני הספרים בספריית שוקן, ירושלים.


הלוא אני דומה כמי שהולך יומם ולילה במדבר וחותר ומבקש לעשות ממדבר ישוב. כי כל אחד מכם לבו מדבר שממה מאין יושב, ואין שם מדור לשכינה, ואני חותר ומבקש בכל עת לעשות איזה תקון ומקום בלבבכם.

רבי נחמן מברסלב


 

סיפורים    🔗

ברסלב 1 ב.jpg

מעשה לצים    🔗

מעשה באיש אחד שלא האמין במה שאומרים העולם, שיש לצים מסטרא־אחרא הבאים ומטעים בני־אדם, כמו שאירע כמה פעמים. והוא לא האמין בזה.

פעם אחת, בלילה, בא אליו לץ אחד וקראו לצאת החוצה. ויצא החוצה, והראה לו הלץ כי יש לו סוס נאה למכירה. ראה והנה הוא סוס נאה מאד, ושאלו: כמה אתה רוצה? השיב הלץ: ארבעה אדומים. וראה שהוא שווה שמונה אדומים, כי הוא סוס מובחר וטוב מאד. וקנה אצלו את הסוס בעד ארבעה אדומים, והיתה זו בעיניו מציאה גדולה.

למחרת הוציא את הסוס למכירה. עמדו עמו על המקח ורצו ליתן לו איזה סכום. אמר: מן הסתם, אם נותנים לי סכום כזה, הוא שווה כפליים. ולא נתרצה. והוליך את הסוס למקום אחר, ורצו ליתן לו גם כפליים כרצונו, ואמר: מן הסתם שווה הוא יותר, כפליים מזה הסכום. וכן הוליך את הסוס למקום אחר, עד שהגיע סכום מחיר הסוס לאלפים. ולא נתרצה למוכרו לאף אחד, כי כל מה שרצו לתת לו אמר: מן הסתם שווה יותר מכפליים. לבסוף לא נמצא מי שיקחהו, רק המלך. והוליכו אל המלך, ורצה המלך ליתן לו סכום עצום, כי הסוס היה טוב מאד מאד בעיני כל. ולא נתרצה גם עם המלך, כי אמר: מן הסתם שווה יותר. וגם המלך לא קנה את הסוס.

והלך מהמלך עם הסוס, להשקותו. והיתה שם פלומפה, דהיינו משאבה, שממנה משקים, וקפץ הסוס לתוך הפלומפה ונתעלם ואיננו. וצעק מאד על זה. נתקבצו אליו בני העולם לקול זעקתו ושאלו אותו: מה אתה צועק? השיב שהסוס שלו קפץ לתוך הפלומפה. והכו אותו הכה ופצוע, כי נדמה למשוגע, כי נקב הפלומפה צר מאד ואיך אפשר שיקפוץ הסוס לשם.

ראה שמכים אותו והוא נראה כמשוגע, ורצה ללכת משם. תוך כדי שרצה ללכת משם והנה הסוס מתחיל להושיט ראשו מתוך הצינור. התחיל לצעוק שוב אהה, אהה, מחמת שנדמה לו כי יש שם סוסו. ונתקבצו שוב אצלו בני העולם, והכו אותו שנית על כי הוא משוגע כנ“ל. רצה שוב ללכת משם. כיוון שרצה ללכת, והנה מושיט שוב הסוס את ראשו מן הצינור. והתחיל לצעוק שוב, ונתקבצו שוב אליו והכוהו כנ”ל.

כך הסטרא־אחרא מטעה את האדם בכל פעם על לא דבר, בשקר גמור שאין בו ממש. והאדם מוּסת והולך אחריו, ונדמה לו בכל פעם שירויח יותר וימלא תאוותו יותר. והוא רץ אחרי תאוותיו, ופתאום הן מעלמות ובורחות ומסתלקות ממנו, כל התאוות. כאשר יקרה לפעמים שהתאוות מסתלקות קצת, וכאשר האדם רוצה להפרד מהן אזי חוזרות הן ומושיטות ראשן, והוא חוזר ורודף אחריהן. והבן היטב.


מעשה בבן־מלך שנפל בשגעון    🔗

פעם אחת בן־מלך נפל לשגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול־הודו, וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.

והפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן־המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן־המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.

אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם־ההינדיק לבן־המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף־על־פי־כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכתונת. ואחר זמן־מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.

ואחרי־כן רמז והשליכו להם מאכלי־אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחרי־כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.

וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים.


ברסלב 2 ב.jpg

מעשה מעולם התוהו    🔗

בעיר אחת היה איזה רב, שהיתה לו אהבה גדולה עם בעל־בית אחד מהעיר. פעם אחת נתקשרו בתקיעת־כף, שכל מי שיסתלק קודם יבוא ויספר לחברו מהנעשה עמו. ונסתלק הרב קודם, ועברו עשר שנים. והגיעה עת הסתלקות הבעל־בית הנ“ל, וסיפר את הדבר לבנו, ומסר לו כח התקיעת־כף, ועברו עוד עשר שנים. ונסתלק גם הבן, ומסר כח התקיעת־כף לבנו. ועברו עוד שמונה שנים, ובא הרב הנ”ל בחלום לבן־בנו של בעל־הבית, וסיפר לו מה שעבר עליו:

בעת שהניחו אותו בקבר נדמה לו שהוא חזק ובריא בכל אבריו, ומה זאת שיעשו עוול כזה ליקח אדם חי ובריא ולקברו בחייו? אלא, מה לעשות? אחר־כך עלה בדעתו לנסות את עצמו, אולי יוכל לעלות מקברו. ונדמה לו שהרים את הגולל עם עפר הקבר, ויצא מקברו.

אך איך אפשר ליכנס לעיר? הלוא הוא מלובש בתכריכים של מתים. והיה בדעתו להמתין עד חשכת־לילה, ואז יכנס לביתו. והסתכל מרחוק על העיר והכיר את הבתים, וגם את ביתו הכיר. אחר־כך עלה בדעתו כי אי אפשר לו ליכנס כך אף לביתו, כי יפחדו בני־ביתו. בתוך כך נדמה לו שהולך סרסור ונושא מלבושים, ויש לו גם מלבושים כמלבושי הרבנים. ודיבר עמו, אולי ייעשה עמו חילוף על התכריכים, כי הם טובים וחדשים עדיין, וזה יום אחד שלבשם. והסכים הסרסור ונתן לו המלבושים, ונכנס לעיר.

כשנכנס ראה שאין זו העיר שלו, כי יש שם בתים אחרים. וסבר בדעתו: אולי טעה ונתעה לאיזו עיר אחרת קרובה? בתוך כך נשתהה קצת לתוך הלילה. ובכל בתי העיר כיבו את הנרות, כנהוג, רק בבית אחד היה אור עדיין. ונכנס לבית זה, והוא רעב מאד. כשנכנס ראה והנה זה בית־תבשיל, ושאל: יש כאן מה לאכול? והשיבו לו: יש, אבל יש לך מעות? השיב: אין לי. אמרו לו: כאן אין אוכל בלי מעות, כי זה בית־תבשיל. ויצא בפחי־נפש.


ברסלב 3 ב.jpg

בתוך כך האיר היום, כי אז היו לילות הקיץ, וראה מרחוק שני אנשים. והיה איזה דין־ודברים ביניהם, ונתקרב אליהם ופסק להם דין־תורה אמתי. ונתן לו אחד שני זהובים. נכנס לבית־התבשיל וציווה לתת לו אוכל, ומזגו לו קצת יי"ש, ורצה לשתות. בתוך כך באו שני שליחים ואמרו: בית־הדין שלח אחריך לילך תיכף. ומוכרח היה לילך עמהם.

כשבא אל בית־הדין, נתרגזו עליו מאד ושאלו אותו: מדוע באת לכאן, איש זר, לפסוק כאן דין־תורה אמתי? כמה זמן ממתינים אנחנו לזה שיביא לפנינו דין־תורה אמתי, ועכשיו באת לכאן ופסקת דין־תורה אמתי. וציוו לחפש אצלו, אולי לקח שוחד. וחיפשו אצלו ומצאו שני הזהובים הנ"ל, ופסקו בית־הדין להפשיט מעליו כל המלבושים ולדחוף אותו לחוץ ערום. ועשו כך.

והיה לו לרב הנ"ל צער גדול מזה, ואמר בדעתו שטוב לפניו לילך ולחזור אל קברו, כי חיים כאלו טוב מהם המוות. אבל איך חוזרים אל הקבר? הלא אין לו תכריכים.

בתוך כך התחיל אחד לטעון בשבילו: עד מתי יצערו אותו כל כך? יקחו אותו למשפט ויקבל את דינו, וייפטר. והשיבו, כי אי אפשר לקרב אותו עדיין אל המשפט מחמת התקיעת־כף שנתן בזה העולם, ומוכרח מקודם לילך ולהודיע ולהיפטר מהתקיעת־כף. ואז הלך והודיע לבן־בנו של בעל הבית אחר כ"ח שנים.


ברסלב 4 ב.jpg

מעשה במנורה של חסרונות    🔗

בן אחד הלך מאביו, והיה במדינות אחרות ימים רבים. בבוא הזמן בא אל אביו והתפאר שלמד אומנות גדולה לעשות מנורה תלויה, וציווה לאסוף כל בעלי אומנות זו והוא יראה להם חכמתו באומנות זו. עשה אביו כן וקיבץ כל בעלי האומנות, לראות גדולת הבן ומה שפעל בכל הימים האלה שהיה אצל אחרים.

הוציא הבן מנורה אחת שעשה, והיתה מגונה מאד בעיני כולם. ואביו הלך אצלם וביקש מהם שיגלו לו את האמת, והוכרחו להודיע לו האמת, שהמנורה מגונה מאד. והבן הלוא התפאר: הן ראיתם חכמת אומנותי. והודיע לו אביו שלא נראתה יפה בעיני כולם.

השיב לו הבן: אדרבא, בזה הראיתי גדולתי, שהראיתי לכולם חסרונם. כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מבעלי האומנות הנמצאים כאן. הלוא תראה אצל זה מגונה חתיכה זו, אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאד. ואצל אחר, להיפך, זאת החתיכה שהיא מגונה אצל חברו היא יפה ונפלאה בעיניו. וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה הוא יפה בעיני חברו, ולהיפך. ואני עשיתי מנורה זו מחסרונות לבדם, להראות לכולם שאין להם שלמות, ויש לכל אחד חסרון, כי מה שיפה בעיניו הוא חסרון בעיני חברו. אבל באמת אני יכול לעשות דבר כתיקונו.

אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעות של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם.


ברסלב 5 ב.jpg

מעשה בחייטים קטנים    🔗

פעם באה הלבנה בקוּבלנה לפני החמה באשר היא, החמה, משמשת בעיקר ביום, ובימוֹת הקיץ, ואילו היא, הלבנה, צריכה לשמש בחורף, בלילות הארוכים ובקוֹר. ופייסה החמה את הלבנה ואמרה שתעשה לה מלבוש.

וקראו לכל החייטים הגדולים והחשובים לעשות מלבוש ללבנה. ורצו גם החייטים הקטנים לבוא, אבל אמרו: מאחר שאין קוראים אותנו, אַל לנו לילך. ובאו החייטים הגדולים והשיבו שאי אפשר לעשות מלבוש ללבנה, כי היא לפעמים קטנה ולפעמים גדולה, על כן אי אפשר לכוֵון מידתה. ובאו החייטים הקטנים ואמרו שהם יכוונו מידתה ויעשו המלבוש.

השיבו להם: אם החייטים הגדולים אינם יכולים איך תוכלו אתם.


מעשה בתבואה משגעת    🔗

פעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך: באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. אם כן נטכס עצה.

ענה לו, שעל כן יכינו לעצמם תבואה שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להיפך, שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחינו, שנדע על־כל־פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים.


מעשה באוצר תחת הגשר    🔗

פעם אחת חלם איש מאיזו עיר שבוינה תחת הגשר יש אוצר, על כן נסע לשם ועמד אצל הגשר, מחפש עצות איך לעשות, כי לאור היום אינו יכול מחמת האנשים. ועבר שם איש־חיל ואמר לו: מה אתה עומד וחושב? חשב בדעתו שטוב שיאמר לו, כדי שהוא יסייעו ויתחלקו. סיפר לו כל העניין. ענה זה ואמר לו: אי יהודי שוטה רואה בחלומות, אלא מה, גם אלי נראה בחלום שבמקום זה וזה אצל פלוני אלמוני (והזכיר העיר של האיש ושמו של האיש הזה) יש אוצר, וכי אסע אליו? ונסע האיש לביתו וחפר ומצא האוצר. ואמר אחר־כך: עתה יודע אני שהאוצר הוא אצלי, אלא כדי לדעת מן האוצר מוכרחים לנסוע לוינה.

כך בענין עבודת־השם. שהאוצר הוא אצל כל אחד בעצמו, רק לידע מהאוצר מוכרחים לנסוע אל הצדיק.


מעשה בקוצרים רשלנים    🔗

מלך אחד היה חוזה בכוכבים, וראה שאם לא יקצרו התבואה בשנה זו עד זמן מסויים תהא כל התבואה מתקלקלת וכו', והזמן היה קצר. ונתייעץ לקחת קוצרים וליתן להם כל התענוגות וכל הצרכים, כדי שתהיה להם הרחבת הדעת לעבוד ביום ובלילה, ויספיקו לקצור קודם הזמן הנ"ל.

והם, אדרבא, התענגו ושכחו, ועבר הזמן הנ"ל ולא קצרו התבואה, ונתקלקלה כל התבואה. ולא ידעו מה לעשות, שהמלך יכעס עליהם. ואמר להם חכם אחד עצה, שהמלך אוהב איזו ציפור, ובזה שיביאו לו זאת הציפור אז על־ידי נחת־הרוח והתענוג מזה יכופר על הכל. אבל קשה מאד להשיג את הציפור, כי היא באויר במקום גבוה, ואין להם סולם, והזמן קצר. ונתן להם החכם עצה, שהרי הם כמה אנשים, אז יעמידו את עצמם אחד על חברו למעלה מעלה עד שיגיעו לציפור.

אבל הם רבו זה עם זה, כי כל אחד רצה שהוא יהיה למעלה וחברו תחתיו. ועל־ידי מריבתם התרשלו והציפור פרחה. ועל־ידי זה נשאר להם הכעס של המלך על התרשלותם מקצירת התבואה.


מעשה בזבוב ועכביש    🔗

אספר לכם כל הנסיעה שלי שהיתה לי.

מעשה במלך אחד שהיו עליו כמה מלחמות כבדות וניצח בהן, ולקח שבויים הרבה. והיה המלך עושה סעודה גדולה בכל שנה, באותו היום שניצח במלחמה. והיו שם בסעודה כל שרי־המלוכה, וכדרך המלכים היו עושים שם ענייני צחוק וקומדיות. והיו משחקים וצוחקים מכל האומות, גם מהתורכים. והיו מעקמים בדרך שחוק את הנימוס והמנהג של כל אומה, ומן הסתם גם מישראל היו עושים שחוק. וציווה המלך להביא לו ספר שהיו כתובים בו הנימוסים והמנהגים של כל אומה ואומה, ובכל מקום שהיה פותח את הספר היה רואה שכתובים בו מנהגיה ונימוסיה של האומה, כדרך שהיו עושים מחברי הקומדיות. כי מסתמא גם זה שחיבר את הקומדיה ראה את הספר הנ"ל.

תוך כדי שהיה המלך יושב על הספר, ראה עכביש מרחש על צדי הספר, דהיינו על שולי הדפים. ומצד שני היה עומד זבוב. ומן הסתם להיכן הולך העכביש? אל הזבוב. ותוך כדי שהיה העכביש מתקרב והולך אל הזבוב, באה רוח והרימה את הדף מן הספר. ולא היה העכביש יכול לילך אל הזבוב, וחזר לאחוריו. והעמיד פנים בעורמה כאילו הוא חוזר ואינו רוצה עוד לילך אל הזבוב. וחזר הדף למקומו, וחזר העכביש לילך אל הזבוב. אזי שוב התרומם הדף ולא הניח לו לעכביש ללכת. ושוב חזר הדף למקומו, וכן היה כמה פעמים. אחר־כך שוב חזר העכביש לילך אל הזבוב. והיה מרחש והולך עד שכבר נעמד ברגל אחת על הדף. ושוב הרים הדף את עצמו, והעכביש כבר היה עליו במקצת. אז הניח הדף את עצמו לגמרי, עד שנשאר העכביש תחתיו בחלל שבין דף לדף, והיה מרחש שם ונשאר מטה מטה עד שלא נשאר ממנו כלום. והזבוב, לא אספר לכם מה שהיה עמו.

והמלך היה רואה כל זה, והיה תמה. והבין שאין זה דבר ריק, אלא שמראים לו איזה דבר. והתחיל לחשוב בזה, מה זה ועל מה זה. ונתנמנם על הספר.

וחלם לו, שהיה בידו אבן יהלום. והיה מסתכל בה, והיו יוצאים ממנה המוני אנשים. והשליך מידו היהלום. ומנהג המלכים, שתולים מעל ראשם ציור־דיוקן שלהם ועל־גבי הדיוקן תולים הכתר. והיו אותם האנשים היוצאים מן היהלום לוקחים את הדיוקן וחתכו את ראשו. ואחר־כך לקחו את הכתר והשליכו לתוך הרפש. כל זה חלם לו.

והיו אותם האנשים רצים אליו להרגו. והתרומם דף מדפי הספר שהיה המלך שוכב עליו, והגן עליו, ולא יכלו לעשות לו מאומה, והלכו ממנו. אחר־כך חזר הדף למקומו. ושוב היו רצים להרגו וחזר והתרומם הדף כנ"ל. וכן היה כמה פעמים. והיה המלך משתוקק מאד לראות איזה דף הוא שמגן עליו, איזה נימוסים של איזו אומה כתובים בו. אך היה מתיירא להסתכל. והתחיל לצעוק: אהה! אהה! ושמעו כל השרים שהיו יושבים שם, והיו חפצים להקיצו, אך אין זה מן הנימוס להקיץ את המלך. והיו מכים על סביבותיו כדי להקיצו, ולא היה שומע.

בתוך כך בא אליו הר גבוה, ושאל אותו: מה אתה צועק כל כך? שזה זמן רב שאני ישן ולא הקיץ אותי כלום, שום דבר, ואתה הקיצות אותי. אמר לו: ולא אצעק, שהם קמים עלי להרגני? רק שזה הדף מגן עלי. השיב לו ההר: אם זה הדף מגן עליך, אין אתה צריך להתיירא משום דבר. כי גם עלי קמים הרבה שונאים, וזה הדף מגן עלי. בוא ואראך.

והראה לו שסביב ההר עומדים אלפים ורבבות שונאים, ועושים סעודות ושמחים ומרקדים, וכלי־זמר מזמרים. והשמחה היא, שאיזו כת מהם חושבת ובאה לידי תחבולה איך לעלות אל ההר, ואזי עושים שמחה גדולה וסעודה, ומזמרים וכו'. וכן כל כת וכת שבהם. אלא שדף זה של הנימוסים אשר מגן עליך, הוא מגן עלי.

ובראש ההר היתה טבלא והיו רשומים שם הנימוסים של הדף המגן עליו, מאיזו אומה הם. אך מחמת שההר גבוה אין יכולים לקרוא אותו כתב. אלא שלמטה היתה טבלא, והיה כתוב עליה כי מי שיש לו כל השיניים יכול לעלות אל ההר. ועשה השם־יתברך כך, שגדל עשב באותו מקום שצריכים לעלות אל ההר, ומי שבא לשם היו נופלות לו כל השיניים. בין שהיה הולך ברגליו, בין שהיה רוכב, בין שנסע בעגלה עם בהמות, — היו נופלות כל השיניים. והיו מונחים שם חמרים־חמרים של שיניים, כמו ההרי־הרים.


ברסלב 6 ב.jpg

אחר־כך חזרו אותם האנשים־של־היהלום והעמידו את ציור־הדיוקן כבראשונה, ואת הכתר לקחו ורחצו, וחזרו ותלו אותם במקומם.

והקיץ המלך, והסתכל תיכף על הדף שהגן עליו, לראות מאיזה נימוס של איזו אומה הוא, וראה שכתוב בו הנימוס של ישראל. והתחיל להסתכל בדרך אמת, והבין האמת לאמיתה, והתיישב בדעתו שהוא עצמו בוודאי יהיה ישראלי. אבל מה עושים כדי להחזיר למוטב את כולם, להביאם אל האמת? והתיישב בדעתו, שיילך וייסע לבקש חכם שיפתור לו את החלום כהווייתו.

לקח עמו שני אנשים ונסע בעולם, לא כדרך המלך אלא כאיש פשוט. והיה נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה, ושאל איך מוצאים חכם שיוכל לפתור חלום כהווייתו. הודיעו לו ששם ושם נמצא חכם כזה, ונסע לשם. ובא אל החכם, וסיפר לו האמת, שהוא מלך וניצח במלחמות וכן כל המעשה כנ"ל, וביקש ממנו לפתור חלומו.

השיב לו החכם: אני עצמי איני יכול לפתור. אלא שיש זמן, ביום מסויים ובחודש מסויים, שאז אני מקבץ כל סממני הקטורת ועושה מהם הרכבה, וכשמריחים את האדם בקטורת זו, ואותו אדם חושב במחשבתו מה שהוא רוצה לראות ולדעת, אזי יידע הכל.

והתיישב המלך בדעתו, שמאחר וכבר כילה זמן רב בעניין זה, ימתין עוד עד אותו יום ואותו חודש. ואזי עשה לו החכם כנ“ל, והריחוֹ באותה קטורת, והתחיל המלך לראות אפילו מה שהיה נעשה עמו קודם הלידה, בעת שהיתה הנשמה בעולם העליון. וראה שהיו מוליכים את הנשמה שלו דרך כל העולמות, והיו מכריזים: מי שיש לו ללמד חובה על נשמה זו, יבוא. ולא היה נמצא אחד ללמד חובה עליה. בתוך כך בא אחד ורץ וצעק: רבונו־של־עולם, שמע תפילתי! אם יבוא זה לעולם, מה לי עוד לעשות ועל מה בראתני? והצועק היה הסמ”ך־מ"ם. והשיבו לו: זאת הנשמה צריכה בוודאי לרדת אל העולם, ואתה מצא לך עצה. והלך לו.

והוליכו את הנשמה עוד דרך עולמות, עד שהביאו אותה לבית־דין של מעלה, כדי להשביע אותה שתרד אל העולם. ואותו איש, דהיינו הסמ“ך־מ”ם, עדיין לא בא. ושלחו אחריו שליח, ובא והביא עמו זקן אחד שהיה כפוף כדרך זקנים, ושהוא, הבעל־דבר, היתה לו היכרות עמו מכבר. ושחק ואמר: כבר מצאתי לי עצה. רשאי הוא לרדת אל העולם.

והניחו לנשמה וירדה אל העולם. והיה המלך רואה כל מה שעבר עליו מתחילה ועד סוף, ואיך נעשה מלך, והמלחמות שהיו לו, וכו'. ולקח שבויים, ובתוכם היתה יפת־תואר שהיו לה כל־מיני חן שבעולם. רק שזה החן לא היה מעצמה, אלא שהיה תולה עליה יהלום ואותו יהלום היו לו כל־מיני חן, ומחמת זה נדמה שיש לה כל־מיני חן.

ויש עוד הרבה מאד בזה, אך הסוף לא נכתב כראוי.


ברסלב 7 ב.jpg

מעשה באבידת בת־מלך    🔗

בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעו היה לו הרהור תשובה. וזה המעשה.

מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה בת היתה חשובה בעיניו מאד, והיה מחבבה ביותר, והיה משתעשע עמה. פעם אחת היה מתוועד עמה יחד ונעשה ברוגז עליה, ונזרק מפיו דיבור: שהלא־טוב יקח אותך!

בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצטער מאד, והלך לבקשה אנה ואנה. עמד המשנה־למלך, מחמת שראה שהמלך מצטער מאד, וביקש שיתנו לו משרת וסוס ומעות להוצאות, והלך לבקשה. והיה עליו לבקשה מאד, זמן מרובה מאד, עד שמצאה.

היה הולך אנה ואנה, זמן רב, במדבריות ובשדות וביערים, והיה מבקשה זמן רב מאד. והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד מן הצד. והיה מתיישב בדעתו: היות שאני הולך כל כך הרבה זמן במדבר ואיני יכול למוצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב. והיה הולך זמן רב. אחר־כך ראה מבצר, וכמה חיילים היו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאד עם החיילים, והיה מתיירא מפני החיילים פן לא יניחוהו להכנס. והתיישב בדעתו: אלך ואנסה.

והשאיר הסוס, והלך למבצר, והיו מניחים אותו ולא עכבוהו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב, ובא לפלטין אחד, וראה שישב שם המלך בעטרה. וכמה חיילים שם, וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאד. ולא המלך, אף לא שום אחד מהם, לא שאלוהו כלום. וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל, והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם.

וראה שהמלך ציווה להביא המלכה, והלכו להביא אותה. והיו שם רעש גדול ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים מאד, באשר הביאו את המלכה. והעמידו לה כיסא והושיבוה אצל המלך. והיא היתה בת־המלך הנ"ל, והוא, דהיינו המשנה־למלך, ראה והכירה.

אחר־כך הציצה המלכה וראתה אחד ששוכב בזוית, והכירה אותו. ועמדה מכסאה, והלכה לשם ונגעה בו, ושאלה אותו: המכיר אתה אותי? והשיב לה: הן, אני מכיר אותך, את היא בת־המלך שנאבדה. ושאל אותה: איך באת לכאן? והשיבה: באשר אבי המלך נזרק מפיו דיבור כנ"ל, וכאן המקום הזה הוא לא טוב. סיפר לה שאביה מצטער מאד, ושהוא מבקשה כמה שנים, ושאל אותה: איך אני יכול להוציא אותך? ואמר לו: אי אפשר לך להוציא אותי כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי. ובכל זמן, כשיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי, ותהיה מתענה. וביום האחרון של השנה תהיה מתענה ולא תישן כל היממה.


ברסלב 8 ב.jpg

והלך ועשה כן. ובסוף השנה, ביום האחרון, היה מתענה ולא היה ישן, ועמד והלך לשם. וראה אילן ועליו גדלים תפוחים נאים מאד, והיו עיניו מתאוות מאד. ועמד ואכל משם, ותיכף כשאכל התפוח נפל וחטפתו שינה, והיה ישן זמן מרובה מאד. והיה המשרת מנער אותו ולא היה ניעור כלל.

אחר כך הקיץ משנתו, ושאל את המשרת: היכן אני בעולם? וסיפר לו המשרת את המעשה: אתה ישן זמן מרובה מאד, זה כמה שנים, ואני הייתי מתפרנס מהפירות.

היה מצער עצמו מאד, והלך לשם ומצא אותה. והיתה מצטערת לפניו מאד: אילו באת באותו היום היית מוציא אותי מכאן, ובשביל יום אחד איבדת. אמנם, שלא לאכול הוא דבר קשה מאד, ובפרט ביום האחרון, שאז מתגבר היצר־הרע מאד. ובכן תשוב לבחור לך מקום, ותשב גם כן שנה. וביום האחרון תהיה רשאי לאכול, רק שלא תישן ולא תשתה יין, כדי שלא תישן. כי העיקר הוא השינה.

והלך ועשה כן. וביום האחרון היה הולך לשם, וראה מעיין הולך, ומראהו אדום וריחו של יין. ושאל את המשרת: הראית? זה מעיין, וראוי שיהיו בו מים, אך המראה אדמומי והריח של יין. הלך וטעם מהמעיין, ונפל וישן מיד כמה שנים, עד שבעים שנה.

והיו הולכים חיילים רבים עם השייך להם, מה שנוסע אחריהם. והמשרת הטמין עצמו מחמת החיילים. אחר־כך הלכו מרכבה ועגלות־צב, ושם ישבה בת־המלך. ועמדה שם וירדה וישבה אצל המשנה־למלך והכירה אותו. והיתה מנערת אותו מאד ולא ננער, והתחילה לקבול עליו: כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאד היו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי, ובשביל אותו יום שהיה יכול להוציאני בו אבדוּ. ויש רחמנות גדולה עליו ועלי, שכל כך הרבה זמן אני כאן ואיני יכולה לצאת.

והיתה בוכה מאד על זה. אחר־כך לקחה המטפחת מעל ראשה וכתבה עליה בדמעות שלה, והניחה אותה אצלו, ועמדה וישבה במרכבתה ונסעה משם.

אחר־כך הקיץ, ושאל את המשרת: היכן אני בעולם? וסיפר לו המשרת כל המעשה, שחיילים רבים הלכו שם ושהיתה כאן מרכבה ושהיתה בת־המלך בוכה עליו וצועקת שיש רחמנות עליו ועליה. בתוך כך הציץ וראה שמטפחת־ראש מונחת אצלו. ושאל: מאין זה? והשיב לו המשרת שהיא כתבה עליו בדמעות. ולקחה והרים אותה כנגד השמש, והתחיל לראות האותיות, וקרא מה שכתוב שם, כל קובלנותה וצעקתה, ושכעת איננה שם במבצר הנ"ל כי אם שיבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות, ושם ימצאנה.

השאיר את המשרת והניחו, והלך לבדו לבקשה. והלך כמה שנים לבקשה, והתיישב בדעתו שבוודאי בישוב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, כי הוא בקיא במפת העולם. על כן ילך אל המדבריות. והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים.

אחר־כך ראה אדם גדול מאד, שאין זה בגדר האנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך. ונושא היה אילן גדול, שבישוב אין נמצא אילן גדול כזה. ואותו האיש שאל אותו: מי אתה? אמר לו: אני אדם. ותמה ההוא ואמר: זה כל כך הרבה זמן שאני במדבר ולא ראיתי מעולם כאן אדם. סיפר לו המשנה־למלך כל המעשה הנ"ל, ושהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות. אמר לו ההוא: בוודאי אינם בנמצא כלל. ודחה אותו ואמר לו שהשיאו את דעתו בדבר שטות, כי בוודאי אינם בנמצא כלל. התחיל המשנה־למלך לבכות מאד, כי בוודאי ובהכרח הם נמצאים באיזה מקום, והלה, דהיינו האדם המשונה, דחה אותו ואמר כי בוודאי דבר שטות אמרו לפניו. והוא, דהיינו המשנה־למלך, אמר שבוודאי יש.

אמר לו האדם המשונה למשנה־למלך: לדעתי היא שטות. אך מחמת שאתה מתעקש, הנה אני ממונה על כל החיות, אעשה למענך ואקרא לכל החיות, כי הן רצות בכל העולם, אולי תדע אחת מהן מהר ומבצר כנ"ל. וקרא את כלן מקטנה ועד גדולה, כל מיני החיות, ושאל אותן. וכולן השיבו שלא ראו.

אמר לו האדם המשונה: ראה, ששטות סיפרו לך. אם תשמע לי שוב לאחוריך, כי בוודאי לא תמצאם, כי אינם בעולם. והוא הפציר מאד, ואמר שבהכרח ובוודאי הם בנמצא. אמר לו האדם המשונה: הנה במדבר נמצא שם אחי, והוא ממונה על כל העופות. אולי יודעים הם, מחמת שהם פורחים באויר בגבוה, אולי ראו ההר והמבצר הנ"ל. תלך אליו ותאמר לו שאני שלחתי אותך אליו.

הלך כמה וכמה שנים לבקשו, ומצא שוב אדם גדול מאד שנשא גם כן אילן גדול. ושאל אותו גם כן כנ“ל, והשיב לו כל המעשה ושאחיו שלחוֹ אליו. והלה דחה אותו גם כן, כי בוודאי אינם בנמצא. הפציר בו. אמר לו האדם הזה למשנה־למלך: הנה אני ממונה על כל העופות, אקרא אותם, אולי יודעים הם. וקרא כל העופות ושאל את כולם, מקטן ועד גדול, והשיבו שאינם יודעים מההר ומבצר הנ”ל.

אמר לו הלה: הלוא אתה רואה שבוודאי אינם בעולם. אם תשמע לי שוב לאחוריך, כי בוודאי אינם. והוא, המשנה־למלך, הפציר בו ואמר שבוודאי ישנם בעולם. אמר לו האדם הזה למשנה־למלך: להלן במדבר נמצא שם אחי, הממונה על כל הרוחות, והן רצות בכל העולם. אולי יודעות הן.

הלך כמה וכמה שנים לבקש, ומצא אדם גדול גם כן שנשא גם כן אילן גדול. ושאל אותו הלה כנ“ל, והשיב לו כל המעשה, ודחה אותו הלה גם כן. והפציר בו. ואמר לו האדם השלישי הזה למשנה־למלך, שלמענו יקרא לכל הרוחות שתבואנה וישאל אותן. וקרא להן, ובאו כל הרוחות, ושאל את כולן. ולא ידעה שום אחת מהן מההר ומבצר הנ”ל.

אמר לו האדם השלישי: הלוא אתה רואה ששטות סיפרו לך. התחיל לבכות מאד ואמר: אני יודע שישנם בוודאי. בתוך כך ראה שבאה עוד רוח אחת. וכעס עליה הממונה הנ"ל: מדוע נתאחרת לבוא? הלוא גזרתי שתבואנה כל הרוחות, ולמה לא באת עמהן? השיבה לו: נתעכבתי מחמת שהייתי צריכה לשאת בת־מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות.

שמח מאד המשנה־למלך. ושאל הממונה את הרוח: מה יקר שם? דהיינו, איזה דברים הם שם ביוקר ובחשיבות? ואמרה לו, שכל הדברים הם שם ביוקר גדול. אמר הממונה על הרוחות למשנה־למלך: באשר שזה זמן רב כל כך שאתה מבקשה, וכמה יגיעות שהיו לך, ואולי תהיה לך עתה מניעה מחמת ממון, על כן אני נותן לך כלי, שכאשר תושיט ידך לתוכו תקבל משם מעות. וגזר על הרוח הנ"ל שתוליך אותו לשם.

ובאה רוח הסערה ונשאה אותו לשם. והביאה אותו אל שער, והיו עומדים שם חיילים שלא הניחו להכנס אל העיר. והושיט ידו אל הכלי ולקח מעות ושיחד אותם, ונכנס לתוך העיר. והיתה זו עיר נאה. והלך אל גביר ושכר לו מזונות, כי צריך היה לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה כדי להוציאה. ובסוף הוציאה.


מעשה בחיגר    🔗

חכם אחד, קודם מותו, קרא את בניו ומשפחתו וציווה אותם להשקות אילנות. גם יש להם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה ישתדלו להשקות אילנות.

אחר־כך נפטר החכם. והניח בנים. והיה לו בן אחד שלא היה יכול להלך. היה יכול לעמוד, רק שלא היה יכול להלך. והיו אחיו נותנים לו די פרנסתו, והיו מספיקים אותו כל כך עד שנשאר לו. והיה אותו בן מקבץ ממה שנשאר לו מפרנסתו, עד שקיבץ סכום מסויים. ונתיישב בדעתו: למה לי לקבל הספקה מהם? טוב שאתחיל לעשות איזה משא־ומתן.

ואף שאינו יכול להלך, גמר בדעתו לשכור לו עגלה ונאמן ובעל־עגלה, וייסע עמהם ללייפציג, ויוכל לעשות משא־ומתן. כששמעו בני־המשפחה זאת הוטב הדבר בעיניהם, ואמרו: למה לנו ליתן לו הספקה? טוב שתהיה לו פרנסה. והלוו לו עוד מעות כדי שיוכל לנהוג המשא־ומתן.

שכר לו עגלה ונאמן ובעל־עגלה ונסע. ובא לפונדק. ואמר הנאמן שילוּנו שם, ולא רצה. והפצירו בו, והוא התעקש. ונסעו משם, ותעו ביער, ונפלו עליהם גזלנים.

ואותם הגזלנים נעשו גזלנים על־ידי שהיה פעם אחת רעב, ובא אחד לעיר והכריז כי מי שרוצה מזונות יבוא אליו. ונתקבצו אליו כמה אנשים. והוא עשה בערמה, ומי שהיה מבין בו שאין בו צורך דחה אותו. לאחר היה אומר: אתה תוכל להיות בעל־מלאכה, ולזה אמר: אתה תוכל לעבוד בריחיים. ובירר רק אנשים חכמים והלך עמהם ליער. ואמר להם שיהיו נעשים גזלנים, באשר מכאן הולכות הדרכים ללייפציג ולברסלאו ולשאר מקומות, ונוסעים כאן סוחרים, ויגזלו אותם ויקבצו מעות.

נפלו הגזלנים על הבן הנ"ל ועל האנשים שלו. בעל־העגלה והנאמן, שהיו יכולים לברוח, ברחו, והוא נשאר על העגלה. ובאו ולקחו את התיבה עם המעות, ושאלו אותו: למה אתה יושב? והשיב שאינו יכול להלך. וגזלו את התיבה והסוסים, והוא נשאר על העגלה.

והנאמן ובעל־העגלה נתיישבו בדעתם, באשר לקחו שליחויות מאת פריצים, ולמה להם לשוב לביתם, שמא יאסרום בשלשלאות. מוטב להם להשאר במקומם ולהיות כאן נאמן ובעל־עגלה.


ברסלב 9 ב.jpg

והבן הנ"ל, כל זמן שהיה לו המאכל שלקח מביתו, לחם יבש שהיה בעגלה, אכל אותו. ואחר־כך, כשכלה ולא היה לו לאכול, נמלך בדעתו מה לעשות. והשליך עצמו מהעגלה לאכול עשבים, והיה לן יחידי בשדה ונפחד. וניטל ממנו הכח, עד שלא היה יכול אפילו לעמוד, רק לזחול. והיה אוכל העשב סביבותיו, וכל זמן שהיה יכול להושיט יד ולאכול היה אוכל שם, וכשכלה העשב סביבו עד שלא היה יכול להושיט יד היה מנתק עצמו למקום אחר ואכל שם. והיה אוכל העשב איזה זמן.

פעם אחת בא לעשב אחד שעדיין לא אכל כמותו. והוטב בעיניו אותו העשב, מחמת שהיה אוכל זמן רב עשבים והיה מכיר בהם ועדיין לא ראה עשב כזה. והחליט לעקרו עם שרשו. והיתה תחת השורש אבן יהלום. והיהלום היה מרובע, וכל צד היתה לו סגולה אחרת. ובצד אחד היה כתוב שמי שיאחז אותו צד ישא אותו היהלום למקום שיום ולילה מתקבצים ביחד, שהשמש והירח מתקבצים שם. וכשעקר העשב עם היהלום, אירע שאחז באותו הצד, ונשא אותו ובא למקום שיום ולילה מתוודעים יחד.

הסתכל והנה הוא שם, במקום ששמש וירח באים ביחד כנ"ל. ושמע שהשמש והירח מדברים. והיתה השמש קובלת לפני הירח, באשר יש אילן שיש לו ענפים רבים, וכל ענף וענף ופרי ועלה יש לו סגולה מיוחדת: זה סגולה לבנים וזה סגולה לפרנסה, זה סגולה לרפוי חולי אחד וזה לחולי אחר, כל אחד ואחד מסוגל לדבר אחר. ואילן זה היו צריכים להשקותו, ואם היו משקים אותו היה מוציא סגולות הרבה. ולא די שאין אני משקָה אותו, אלא שעל־ידי זה שאני זורחת עליו אני מייבשת אותו.

ענתה הלבנה ואמרה: אַת דואגת דאגות אחרים, אני אספר לך עסק שלי. היות ויש לי אלף הרים, וסביבות האלף יש עוד אלף הרים, ושם מקום שֵדים, והשדים יש להם רגלי תרנגולים, ואין להם כח ברגליהם, ויונקים מרגלי, ומחמת זה אין לי כח ברגלי. ויש לי אבק שהוא רפואה לרגלי, ובאה רוח ונושאת אותו.

ענתה החמה: על זה את דואגת? אגיד לך רפואה. באשר יש דרך, ומאותה דרך מתפצלות כמה דרכים. דרך אחת של צדיקים: אפילו הצדיק שבכאן מפזרים תחתיו אותו האבק בדרך, וכל פסיעה שהוא פוסע הוא דורך באותו האבק. ויש דרך של אפיקורסים: אפילו אפיקורס שבכאן מפזרים תחתיו בכל פסיעה מאותו האבק. ויש דרך של משוגעים: אפילו משוגע שבכאן מפזרים תחתיו כנ"ל. וכן יש כמה דרכים. ויש דרך אחרת, באשר יש צדיקים שמקבלים על עצמם יסורים, ומוליכים אותם הפריצים בשלשלאות, ואין להם כח ברגליהם, ומפזרים תחתיהם מאותו האבק, ויש להם כח ברגליהם. על כן לכי לשם, שיש שם הרבה אבק, ותהי לך רפואה לרגליך.

והוא שמע כל זה. בתוך כך הסתכל על היהלום בצד אחר וראה כתוב שם, שמי שיאחז באותו הצד ישא אותו אל הדרך שיוצאים ממנה כמה דרכים, כנזכר לעיל. ואחז באותו הצד, ונישא לשם, ונתן רגליו באותה הדרך שהאבק רפואה לרגלים, ונתרפאו מיד. והלך ונטל האבק מכל הדרכים ועשה לו צרורות. צרר האבק של דרך הצדיקים לחוד, וכן האבק של שאר הדרכים כל אחד לבדו, ולקחם אתו. ונמלך בדעתו, והלך לאותו היער שגזלו אותו שם. כשבא לשם, בחר לו אילן גבוה, סמוך לדרך שיוצאים שם הגזלנים לגזול, ולקח האבק של צדיקים והאבק של משוגעים ועירבבם יחד, ופיזר אותם על הדרך. והוא עלה על האילן וישב שם לראות מה יהיה נעשה בהם.

והיו יוצאים שם גזלנים, ששלח אותם הגזלן הגדול שבהם לצאת ולגזול. וכשבאו לאותה הדרך, תיכף כשדרכו על האבק הנ“ל נעשו צדיקים. והתחילו לצעוק על נפשם, על שגזלו עד הנה והרגו כמה נפשות. אבל מחמת שהיה מעורב שם אבק של משוגעים נעשו צדיקים משוגעים. והתחילו להתקוטט זה עם זה. זה אמר בשבילך גזלנו, וזה אמר על ידך גזלנו, עד שהרגו זה את זה. והיה שולח כת אחרת והיה גם כן כנ”ל, והרגו זה את זה. וכן היה עד שנהרגו כולם.

הבין החיגר שלא נשארו כי אם הגזלן הגדול בעצמו עם עוד אחד, וירד מהאילן, וכיבד את האבק הנ"ל מן הדרך, ופיזר את האבק של הצדיקים בלבד, וחזר וישב על האילן. ואותו הגזלן הגדול תמה ששולח את כל הגזלנים ואין אחד מהם שב אליו. הלך הוא בעצמו עם האחד שנשאר אצלו, ותיכף כשעלה על אותה הדרך נעשה צדיק. והתחיל לצעוק לחברו על נפשו, על שהרג כל כך נפשות וגזל כל כך. והיה תולש קברים, והיה שב בתשובה ומתחרט מאד.

כיון שראה הנ"ל שהיה יושב על האילן שהוא מתחרט ושב בתשובה כל כך, ירד מהאילן. כיון שראה הגזלן שמצא אדם, התחיל לצעוק: אוי על נפשי, כזאת וכזאת עשיתי, אהה, תן לי תשובה! ענה לו: החזר לי התיבה שגזלתם ממני. (כי כתוב אצלם על כל גזילה אותו היום שנגזל ואצל מי נגזל.) אמר לו: אני מחזיר לך תיכף, ואני נותן לך אפילו כל האוצרות של גזילה שיש לי, רק תן לי תשובה. אמר לו: תשובתך היא רק שתלך אל העיר ותצעק ותתוודה, אני הוא שהכרזתי אז ועשיתי כמה גזלנים והרגתי וגזלתי כמה נפשות. זאת היא תשובתך.

נתן לו כל האוצרות, והלך עמו אל העיר, ועשה כן. ופסקו שם באותה עיר, באשר הרג כל כך נפשות, על כן יתלו אותו, למען ידעו.

אחרי־כן התיישב בדעתו הבן הנ"ל לילך אל שני אלפי ההרים, להסתכל מה נעשה שם. כשבא לשם עמד מרחוק משני אלפי ההרים, וראה שיש שם כמה וכמה אלף אלפים ורבוא רבבות משפחות של שדים. כי הם פרים ורבים כבני־אדם, והם רבים מאד. וראה את המלך שלהם יושב על כסא ששום ילוד אשה אינו יושב על כסא כזה. וראה אותם שעושים ליצנות: זה מספר שהזיק לתינוק זה, וזה אומר שהזיק ליד זו, וזה מספר שהזיק לרגל, וכן שאר ליצנות.

בתוך כך הסתכל וראה אב ואם הולכים ובוכים. ושאל אותם: למה אתם בוכים? והשיבו שיש להם בן, והיה דרכו לילך לדרכו והיה שב בזמנו, ועכשיו זמן רב ועדיין לא בא. הביאו אותם למלך, וציוה המלך לשלוח שלוחים לכל העולם למוצאו. והיו האב והאם חוזרים, ופגשו באחד שהיה הולך יחד עם בנם הנ“ל, ושאל אותם: על מה אתם בוכים? וסיפרו לו. השיב להם: אני אודיע לכם. היה לנו אי אחד בים שהיה שם מקום שלנו, ואחר־כך הלך המלך שהיה שייך לו האי הנ”ל ורצה לבנות שם בניינים, והניח יסודות. ואמר לי הבן שלכם שנזיק אותו, והלכנו ולקחנו כחו של המלך. והיה שואל ברופאים, ולא היו יכולים לעזור לו. והתחיל לשאול במכשפים. והיה שם מכשף אחד שהיה יודע משפחתו של בנכם, ואת משפחתי לא ידע. על כן לא היה יכול לעשות לי דבר, אבל משפחתו היה יודע ותפס אותו ומענה אותו כל כך.

והביאו אותו, דהיינו זה השד שסיפר כל זה, אל המלך, וסיפר זאת לפני המלך. אמר המלך: ישיבו לו, לאותו מלך, הכח. ענה השד ואמר: היה אצלנו אחד שלא היה לו כח ונתנו לו אותו כח. אמר המלך: יקחו ממנו הכח ויחזירו למלך. השיבו למלך כי נעשָה ענן. אמר המלך שיקראו לענן ויביאו אותו לכאן. ושלחו שליח אחריו.

אמר אותו החיגר הנ"ל: אלך ואראה העניין, איך נעשה מהאנשים האלו ענן. והלך אחרי השליח, ובא אל העיר שהיה שם הענן. ושאל את אנשי העיר: מפני מה מכסה הענן כל כך את העיר? והשיבו לו: אדרבא, מעולם לא היה כאן ענן, וזה זמן מה שמכסה הענן. ובא השליח וקרא לענן, והלך משם.

נמלך החיגר בדעתו לילך אחריהם לשמוע מה הם מדברים. ושמע שהשליח שאל אותו: איך אתה בא להיות כאן ענן? והשיב לו: אספר לך מעשה. פעם אחת היה חכם אחד. וקיסר המדינה היה אפיקורס גדול, ועשה את כל בני המדינה לאפיקורסים. והלך החכם וקרא לכל בני משפחתו, וענה ואמר להם: הלוא אתם רואים שהקיסר הוא אפיקורס גדול ועשה את כל המדינה אפיקורסים, וקצת ממשפחתנו עשה גם כן לאפיקורסים. ובכן נפרוש אל המדבר, כדי שנשאֵר באמונה בהשם יתברך. והסכימו עמו. ואחר החכם שֵם, והביא אותם אל המדבר, ולא הוטב בעיניו אותו המדבר. ואמר שֵם אחר ונשא אותם אל מדבר אחר, וגם כן לא הוטב בעיניו. ואמר עוד שֵם והביא אותם אל מדבר אחר, והוטב בעיניו.

ואותו מדבר היה סמוך לשני אלפֵי ההרים, והלך החכם ועשה עיגול סביבותם שלא יוכל שום אחד להתקרב אליהם. ויש אילן שאם היה מושקֶה לא היה נשאר מאתנו, דהיינו מן השדים, כלום. על כן עומדים יום ולילה משלנו שחופרים ואינם מניחים מים לאילן. ושאל אותו: למה עומדים יום ולילה? כיון שחופרים פעם אחת למנוע המים ודי. השיב לו: יש בינינו דברנים, ודברנים אלו הולכים ועושים מחלוקת בין מלך זה למלך אחר, ועל־ידי זה נעשית מלחמה, ועל־ידי זה נעשית רעידת־הארץ, ונופלת האדמה סביב החפירה ויכולים לבוא מים אל האילן. על כן עומדים תמיד לחפור.

וכשנעשה מלך בינינו, עושים לפניו כל הליצנות, ושמחים. זה מתלוצץ איך הזיק לתינוק והיולדת מתאבלת עליו, וזה מראה ליצנות אחרת, וכן כמה מיני ליצנות. וכשהמלך בא בתוך השמחה הוא הולך ומטייל עם שרי המלוכה שלו, ומנסה בעצמו לעקור את האילן, כי אם לא היה האילן כלל היה טוב לנו מאד. והוא מחזק לבו מאד כדי לעקור האילן כולו. וכשהוא בא אל האילן אזי האילן צועק מאד, ונופל אז פחד עליו והוא חוזר לאחוריו. פעם אחת נעשה מלך חדש ביניהם ועשו לפניו ליצנויות גדולות כנ"ל. ובא בשמחה גדולה, וחיזק לבו, ואמר לעקור את האילן כולו לגמרי. ויצא לטייל עם שריו, וחיזק לבו מאד, ורץ לעקור האילן לגמרי. וכשבא אליו נתן האילן קול גדול, ונפל עליו פחד. וחזר לאחוריו ובא בכעס גדול, והלך.

בתוך כך הסתכל וראה בני־אדם, מאנשי החכם הנ“ל, יושבים, ושלח אנשים מאנשיו להזיקם, כדרכם. כיון שראו אותם אנשי המשפחה הנ”ל נפל עליהם פחד. אמר להם הזקן: אל תפחדו. וכשנתקרבו השדים לשם לא היו יכולים להתקרב אליהם מחמת העיגול שהיה סביבם. שלח המלך שלוחים אחרים ולא היו יכולים גם כן, ובא לידי כעס גדול והלך בעצמו, ולא היה יכול גם הוא להתקרב אליהם.

ביקש מהזקן שיניחו להכנס לשם. אמר לו: מאחר שאתה מבקש, אניח לך להכנס, אבל אין דרכו של מלך להלך יחידי, ואניח לך להכנס עם עוד אחד. פתח להם פתח ונכנסו, וחזר וסגר העיגול. אמר המלך לזקן: איך אתה בא לשבת על מקום שלנו? אמר לו: מפני מה הוא מקומך? מקום שלי הוא. אמר לו: אין אתה מתיירא ממני? השיב לו: לאו. אמר לו: אין אתה מתיירא? ופשט עצמו ונעשה גדול מאד עד השמים, ורצה לבלעו. אמר הזקן: אף־על־פי־כן איני מתיירא כלל, אך אם אני רוצה, תהיה אתה מתיירא ממני. והלך והתפלל קצת, ונעשה עב ענן גדול והיו רעמים גדולים. והרעם היה הורג אותם, ונהרגו כל שרי המלוכה שהיו עמו. ולא נשארו כי אם הוא והאחד שהיה עמו שם בתוך העיגול. וביקש אותו שיפסיק הרעם, והפסיק.


ברסלב 10 ב.jpg

ענה המלך ואמר: מאחר שאתה איש כזה, אתן לך ספר של כל משפחות השדים. כי יש בעלי־שֵם שאינם יודעים אלא ממשפחה אחת, ואפילו אותה משפחה אינם יודעים בשלמות, ואני אתן לך ספר שכתובות בו כל המשפחות. כי אצל המלך כתובים כולם, ואפילו הנולדים כתובים אצל המלך. ושלח את האחד שהיה עמו אחר הספר, והביא לו הספר. ופתח את הספר וראה כתובות בו אלף אלפים ורבוא רבבות משפחות שלהם. והבטיח המלך שלא יזיקו לעולם למשפחתו של אותו זקן, וציוה להביא כל הדיוקנאות של כל בני משפחתו (ואפילו אם יהיה נולד להם ילד יביאו תיכף הדיוקן שלו) כדי שלא יהיה ניזוק שום אחד ממשפחת הזקן.

אחר־כך, כשהגיע זמנו של הזקן להפטר מן העולם, קרא לבניו וציוה להם ואמר: מניח אני לכם זה הספר. והלוא אתם רואים שיש לי כח להשתמש בזה הספר בקדושה, ואף־על־פי־כן איני משתמש בו. רק יש לי אמונה בהשם יתברך. גם אתם אל תשתמשו בו, אפילו אם יימצא אחד מכם שיוכל להשתמש בו בקדוּשה. אף־על־פי־כן אל ישתמש בו, רק תהיה לו אמונה בהשם יתברך. ונפטר החכם.

עבר הספר בירושה, ובא לבן־בנו. והיה לו כח להשתמש בו בקדושה, אלא שהיתה לו אמונה בהשם יתברך ולא היה משתמש בו, כאשר ציוה הזקן. והדברנים שיש ביניהם היו מפתים את נכד הזקן הנ“ל, היות ויש לך בנות גדולות ואין לך לפרנסן ולהשיאן, על כן השתמש בזה הספר. והוא לא ידע שהם מפתים אותו, וסבר שלבו מייעצו לזה. ונסע לאביו־זקנו על קברו, ושאל אותו: היות והנחת צוואה שלא להשתמש בספר, רק שתהיה לנו אמונה בהשם יתברך, ועתה הלב מפתה אותי להשתמש בו. ענה אותו הנפטר הנ”ל: אף־על־פי שיש לך כח להשתמש בו בקדושה, מוטב שתהיה לך אמונה בהשם יתברך, ואל תשתמש בו, והשם יתברך יעזור לך. ועשה כן.


ברסלב 11 ב.jpg

ויהי היום, והיה מלך חולה באותה מדינה שיושב בה הנכד של הזקן הנ“ל, ושאל ברופאים ולא היו יכולים למצוא רפואה, כי מחמת גודל החמימות שהיתה שם באותה המדינה לא היו מועילות הרפואות. וגזר המלך שישראל יתפללו בעדו. אמר המלך שלנו: היות וזה הנכד יש לו כח להשתמש בספר בקדושה ואינו משתמש בו, על כן נעשה לטובתו. וציוה עלי להיות שם ענן, כדי שתהיה למלך רפואה מהרפואות שלקח כבר ומהרפואות שיקח עוד. והנכד הנ”ל לא ידע כלל מזה. ועל כן אני הייתי כאן ענן.

כל זה היה מספר הענן לשליח. והחיגר הנ“ל היה הולך אחריהם ושומע. והביאו אותו, דהיינו את הענן, אל המלך. וציוה המלך שיקחו הכח ויחזירו לאותו מלך הנ”ל. והחזירו לו הכח. ואז חזר הבן של השדים הנ“ל, ובא מיוסר מאד בלא כח, כי עינו אותו מאד שם. וחרה לו מאד על המכשף שעינה אותו כל כך, וציוה לבניו ולמשפחתו שיהיו אורבים תמיד למכשף הנ”ל. אך יש ביניהם דברנים, והלכו והגידו למכשף שישמור עצמו כי הם אורבים לו. ועשה המכשף תחבולות, וקרא עוד מכשפים שיודעים משפחות, כדי להישמר מהם.

חרה מאד לבן הנ"ל ולמשפחתו על הדברנים שגילו סודו למכשף. פעם אחת אירע שהלכו יחד מהמשפחה של הבן ומהדברנים למשמר אצל המלך. והלכו בני המשפחה והעלילו עלילה על הדברנים. והרג המלך את הדברנים. חרה לדברנים הנשארים, והלכו ועשו מרידה בין כל המלכים. והיו בין השדים רעב וחולשות וחרב ודבר, ונעשו מלחמות בין כל המלכים, ועל־ידי זה נעשתה רעידת־הארץ, ונפלה הארץ כולה, והושקה האילן כולו. ולא נשאר מהם כלל, ונעשו כלא היו.


ברסלב 12 ב.jpg

מעשה בבן־מלך ובת־קיסר    🔗

מעשה בקיסר אחד שלא היו לו בנים. וגם מלך אחד לא היו לו בנים. נסע הקיסר בארץ לשוטט ולבקש, אולי ימצא איזו עצה ותרופה להוליד בנים. גם המלך נסע כמו כן, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, ולא היו יודעים זה מזה. והכיר הקיסר במלך שיש לו נימוס. ושאל אותו, והודה הלה שהוא מלך. גם המלך הכיר בקיסר, והודה זה גם כן. והודיעו זה לזה שהם נוסעים בשביל בנים, ונתקשרו שניהם שאם יבואו לביתם ותלדנה נשותיהם זכר ונקבה, באופן שיהיו יכולים להתחתן, אזי יתחתנו בין שניהם.

נסע הקיסר לביתו והליד בת, והמלך נסע לביתו והוליד בן. וההתקשרות הנ"ל נשכחה מהם.

שלח הקיסר את בתו ללמוד, וגם המלך שלח את בנו ללמוד. ונזדמנו שניהם אצל מלמד אחד, והיו אוהבים זה את זו מאד, ונתקשרו ביניהם שישאו זו את זה. ונטל בן־המלך טבעת ונתן על אצבעה, ונתחתנו.

אחר־כך שלח הקיסר אחר בתו והביאה לביתו, וגם המלך שלח אחר בנו והביאו לביתו. והיו מדברים שידוכים לבת־הקיסר, ולא רצתה שום שידוך, מחמת ההתקשרות הנ"ל. ובן־המלך היה מתגעגע מאד עליה. גם היא היתה עצובה תמיד. ואף שהיה הקיסר מוליכה לחצרותיו ולפלטרין שלו ומראה לה גדוּלתה, היתה עצובה. ובן־המלך היה מתגעגע מאד עליה, עד שחלה. וכל כמה ששאלו אותו, על מה אתה חולה, לא רצה להגיד.

אמרו למשמש אותו: אולי תוכל אתה לחקור אצלו? ואמר להם, שהוא יודע, כי הוא היה עמו אז במקום שלמד שם. והגיד להם הדבר. אז נזכר המלך שכבר נתחתן הוא עצמו עם הקיסר מקודם, והלך וכתב לקיסר שיכין עצמו לחתונה, כי כבר נתקשרו מקודם. ולא רצה הקיסר, אך לא העז לסרב, והשיב לו למלך שישלח בנו אליו, ויראה. אם יוכל לנהוג במדינה, אזי ישיא לו את בתו. ושלח המלך את בנו אליו.

הושיבו הקיסר בתוך חדר ומסר לו ניירות של עסקי־המדינה, לראות אם יוכל להנהיג את המדינה. ובן־המלך היה מתגעגע מאד לראות את בת־הקיסר, ולא היה אפשר לו לראותה. פעם אחת עבר ליד כותל של אספקלריה וראה אותה, ונפל בחלשוּת. באה היא אליו וניערה אותו, וסיפרה לו שאינה רוצה שום שידוך מחמת ההתקשרות עמו. אמר לה: מה נעשה, ואביך אינו רוצה? אמרה: אף־על־פי־כן.

אחר־כך התייעצו והחליטו לפרוש בים. ושכרו להם ספינה ופרשו בים, והפליגו על הים. אחר־כך רצו לקרב עצמם אל החוף. ובאו אל החוף. והיה שם יער, והלכו לשם. ולקחה בת־הקיסר טבעתה ונתנה לו, והיא שכבה שם. ראה בן־המלך שבמהרה תקום והניח הטבעת אצלה. אחר־כך עמדו והלכו אל הספינה. בתוך כך נזכרה בת־הקיסר ששכחו הטבעת, ושלחה אותו אחרי הטבעת. והלך לאותו מקום ולא היה יכול למצוא המקום, והלך למקום אחר ולא היה יכול למצוא הטבעת. והיה הולך לבקשה ממקום למקום עד שנתעה ולא היה יכול לחזור. והיא הלכה לבקשו ותעתה גם כן.

והיה הוא הולך ותועה, הולך ותועה, עד שראה דרך והגיע לישוב. ולא היה לו מה לעשות, ונעשה משרת. וגם היא היתה הולכת ותועה, והתיישבה בדעתה שתשוב אל הים. והלכה אל שפת הים, והיו שם אילנות־פרי, וישבה שם. ביום היתה הולכת על שפת הים אולי תמצא עוברים ושבים והיתה מתפרנסת מהפירות, ובלילה היתה עולה על אילן כדי שתהיה נשמרת מן החיות.

ויהי היום, והיה סוחר גדול מופלג מאד, שהיה לו משא־ומתן בכל העולם, ולו בן יחיד. והסוחר היה זקן. פעם אחת אמר הבן לאביו: באשר אתה זקן ואני נער, והנאמנים שלך אינם משגיחים עלי כלל, וכשתסתלק אהיה נשאר ריק ולא אדע מה לעשות, ובכן תן לי ספינה עם סחורה ואלך על הים כדי להיות בקיא במשא־ומתן.

נתן לו אביו ספינה עם סחורה, והלך למדינות ומכר הסחורה וקנה סחורה אחרת, והצליח. בהיותו על הים ראה אותם האילנות שהיתה בת־הקיסר שם, וסבר שהוא מקום ישוב, ורצה לילך לשם. כשנתקרב, ראה שהם אילנות ורצה לחזור. בתוך כך הציץ לתוך הים וראה שם אילן ועליו כמראה אדם. וסבר שמא הוא טועה, והגיד לשאר האנשים שהיו שם, והביטו וראו גם כן כמראה אדם על האילן. והתיישבו בדעתם להתקרב לשם, ושלחו איש עם ספינה קטנה. והם היו משקיפים על הים כדי לכוון את השליח שלא יטעה בדרך, כדי שילך אל האילן הנ"ל.

והלך לשם וראה שיושב שם אדם, והגיד לשולחיו. והלך בן־הסוחר בעצמו, וראה שיושבת שם בת־הקיסר. אמר לה שתרד. אמרה לו שאינה רוצה להכנס אל הספינה אלא אם כן יבטיחה שלא יגע בה כי אם כשיבוא לביתו וישא אותה כדת. והבטיח לה, ונכנסה אצלו לספינה. וראה שהיא מזמרת בכלי־זמר ויכולה לדבר בכמה לשונות, ושמח על שנזדמנה לו.

אחר־כך כשהתחילו להתקרב לביתו, אמרה לו כי מן היושר הוא שילך לביתו ויודיע לאביו ולקרוביו ולכל מיודעיו שכולם ייצאו לקראתה, באשר הוא מוליך אשה חשובה כזו, ואחר־כך יוודע לו מי היא. כי מקודם התנתה עמו שלא ישאלנה מי היא עד אחר החתונה.) והסכים עמה. ואמרה לו גם: מן היושר הוא, באשר אתה מוליך אשה כזו, שתשכר את כל המלחים מוליכי הספינה, למען יידעו שהסוחר שלהם יש לו נישואין עם אשה כזו. והסכים עמה, ולקח יין טוב מאד שהיה לו בספינה ונתן להם, ונשתכרו מאד. והוא הלך לביתו להודיע לאביו ולקרוביו, והמלחים השיכורים יצאו מן הספינה ונפלו ושכבו בשכרותם.

ובעוד שהיו הסוחר ומשפחתו מכינים עצמם לילך לקראתה, הלכה היא והתירה הספינה מן החוף, ופרשה המפרשים והלכה לה עם הספינה. והם באו אל הספינה ולא מצאו דבר. חרה מאד לסוחר אבי הבן הנ"ל, והוא, הבן, היה צועק ואומר: תאמין לי שהבאתי ספינה עם סחורה. אך הם אינם רואים דבר. אמר לו הבן: תשאל את המלחים. והלך האב לשאול אותם והנה הם שוכבים שיכורים. אחר־כך ננערו, ושאל אותם, והם אינם יודעים כלל מה עבר עליהם, רק זאת שהביאו ספינה עם סחורה ואינם יודעים היכן היא. וחרה לסוחר מאד על בנו וגירשו מביתו, שלא יבוא לנגד פניו. והלך זה ממנו והיה נע ונד. והיא, בת־הקיסר, היתה הולכת על הים.

ויהי היום והיה מלך אחד שהיה בונה לו פלטין על הים, כי שם הוטב בעיניו לבנות פלטין מחמת אויר הים. והספינות הולכות שם, והיא, בת־הקיסר, היתה הולכת על הים, ובאה סמוך לפלטין של המלך. והמלך הביט וראה ספינה בלי מנהיגים ואין עליה אנשים, וסבר שהוא טועה. וציווה לאנשיו שיסתכלו וראו גם כן כך. והיא נתקרבה אל הפלטין, אלא שנתיישבה בדעתה: למה לה הפלטין? והתחילה לחזור. ושלח המלך והחזירה, והביאה לביתו.

והמלך לא היתה לו אשה, כי לא היה יכול לברור לו: מי שהיה רוצה בה לא רצתה בו, וכן להיפך. וכשבאה לשם בת־הקיסר אמרה לו שישבע לה שלא יגע בה עד שישאנה כדת, ונשבע לה. גם אמרה לו שראוי כי לא יפתח את הספינה שלה ולא יגע בה, כדי שתעמוד כך על הים עד הנישואין ויראו הכל את ריבוי הסחורה שהביאה, לבל יאמרו שלקח אשה מן השוק. והבטיח לה כן.

והמלך כתב לכל המדינות שיתקבצו ויבואו לחתונה שלו, ובנה פלטין בשבילה, והיא ציוותה שיביאו לה אחת־עשרה בנות שרים שתהיינה עמה. וציווה המלך ושלחו לה אחת־עשרה בנות שרים גדולים מאד, ובנו לכל אחת מהן פלטין מיוחד. וגם לה היה פלטין מיוחד, והיו הן מתקבצות אליה והיו מזמרות בכלי־שיר ומשחקות שם עמה.

פעם אחת אמרה להן שתלך עמהן על הים. והלכו עמה, והיו משחקות שם. ואמרה להן שתכבד אותן ביין טוב שיש לה. נתנה להן מהיין שבספינה ונשתכרו ונפלו ושכבו. הלכה היא והתירה הספינה ופרשה המפרשים וברחה עם הספינה. והם, המלך ואנשיו, הציצו וראו שהספינה איננה, ונבהלו מאד. ואמר המלך: הזהרו שלא להגיד לה פתאום, כי צערה יהיה גדול מאד על ספינה יקרה כזו, וגם אולי תהא סבורה שהמלך נתן את הספינה לאחר. רק ישלחו את אחת מבנות־השרים להגיד לה בחכמה, והמלך לא ידע שהיא עצמה ברחה עם הספינה, והיה סבור שעדיין היא בחדרה.


ברסלב 13 ב.jpg

הלכו לחדר אחד ולא מצאו אדם. וכן לחדר שני, וכן לכל אחד־עשר החדרים, ולא מצאו אדם. והסכימו לשלוח בלילה שׂרה זקנה להגיד לה. הלכה זו לחדרה, ולא מצאה אדם. ונבהלו מאד. ואבותיהן של בנות־השרים הנ"ל, שהיו רגילים שיגיעו להם אגרות מהן, ראו עתה שהם שולחים אגרות ולהם אין שום אגרת מבנותיהם. עמדו השרים ונסעו בעצמם לשם, ולא מצאו את בנותיהם. חרה להם הדבר מאד ואמרו לשלוח את המלך למיתה. כי הם היו שרי המלוכה. אלא שניתיישבו בדעתם: מה חטא המלך שיתחייב שילוח למיתה? הרי נאנס בדבר. והסכימו להעבירו ממלכותו ולגרשו. והעבירו אותו וגרשוהו, והלך לו.

ובת־הקיסר, שברחה עם אחת־עשרה בנות השרים, הלכה עם הספינה. אחר־כך נתעוררו הבנות והתחילו שוב לשחק כמקודם, כי לא ידעו שהספינה כבר הלכה מן החוף, ואמרו לה: נחזור. השיבה להן: נשהה כאן עוד קצת. אחר־כך קמה רוח סערה. שבו ואמרו: נחזור לביתנו. הודיעה להן שהספינה כבר פרשה מן החוף. ושאלו אותה על מה עשתה כן. אמרה, שהיתה יראה פן תישבר הספינה מחמת רוח הסערה, שעל־כן הוכרחה להתירה ולפרוש המפרשים.


ברסלב 14 ב.jpg

והיו הולכות על הים ומזמרות בכלי־זמר. ונפגעו בפלטין אחד, ואמרו לה בנות־השרים: נתקרב לשם. ולא רצתה, ואמרה כי כבר נתחרטה על שנתקרבה לפלטין של אותו מלך שרצה לישא אותה.

אחר־כך ראו כמין אי מאיי הים, ונתקרבו לשם. והיו שם שנים־עשר גזלנים, ורצו הללו להרגן. שאלה אותם: מי הגדול שבכם? והראו לה. אמרה לו: מה מעשיכם? אמר לה שהם גזלנים. אמרה לו: אף אנחנו גזלנים. רק שאתם גזלנים בגבורה שלכם, ואנחנו גזלנים על־ידי חכמה, שאנו מלומדות בלשונות ובכלי־זמר. ובכן מה בצע כי תהרגו אותנו? הלוא טוב שתשאו אותנו לשנים, ותהיה לכם גם העשירוּת שלנו.

והראתה להם מה שבספינה, ונתרצו לדבריה, והראו הגזלנים להן גם כן כל העשירוּת שלהם. והוליכו אותן בכל המקומות שלהם, והסכימו שלא יהיו נישאים בבת־אחת כי אם בזה אחר זה. גם שיבררו לכל אחד שׂרה אחת לפי הראוי לו, הגדול לפי גודלו וכו'. אחר־כך אמרה להם שתכבד אותם ביין טוב ונפלא מאד שיש לה בספינה, שאינה טועמת ממנו, רק טמון הוא אצלה עד יום שיזמן לה השם יתברך הזיווג שלה. נתנה להם היין בשנים־עשר גביעים, ואמרה להם שכל אחד ישתה לכבוד כל אחד מהשנים־עשר. שתו ונשתכרו ונפלו. אמרה לחברותיה: לכו ושחטו כל אחת את בעלה. והלכו ושחטו את כולם. ומצאו שם עשירוּת מופלגת מאד שלא היתה אצל שום מלך, והסכימו שלא לקחת נחושת וכסף כי אם זהב ואבנים טובות. והשליכו מן הספינה שלהן דברים שאינם חשובים כל כך, וטענו כל הספינה בדברים יקרים של זהב ואבנים טובות שמצאו שם. גם הסכימו שלא לילך עוד לבושות כמו נשים, ותפרו להן בגדי זכרים כמלבושי אשכנז, והפליגו בספינה.

ויהי היום והיה מלך אחד, ולו בן יחיד. והשיא המלך את בנו ומסר לו מלכותו. אמר בן־המלך שילך ויטייל עם אשתו בים, כדי שתהיה רגילה באויר־הים, פן יהיו מוכרחים פעם, חס ושלום, לברוח בים. והלך עם אשתו ועם שרי המלוכה והפליגו בספינה, והיו שמחים ומשחקים מאד. אחר־כך, מחמת שמחה, אמרו שיפשטו כולם בגדיהם, ולא נותרה עליהם כי אם הכתונת. והיו מתערבים ביניהם מי יעלה על התורן, והיה בן־המלך מתחזק לעלות לשם.

והיא, דהיינו בת־הקיסר, באה עם הספינה שלה, וראתה את הספינה של בן־המלך. ובתחילה היתה יראה להתקרב, אך כשקרבה קצת וראתה שהם משחקים הבינה שאינם גזלנים, והיתה מתקרבת. אמרה בת־הקיסר לחברותיה: אני יכולה להפיל אותו קרחַ לתוך הים. כי בן־המלך הנ"ל היה קרחַ, שהיה ראשו מוקרח משערות. אמרו לה: ואיך אפשר? הלוא אנו רחוקות מהם מאד. אמרה להן שיש לה זכוכית ששורפת, ועל־ידי זה תפיל אותו. ואמרה, שלא תפיל אותו עד שיעלה על ראש התורן ממש, כי כשהוא באמצע התורן, אזי כשיפול יפול אל תוך הספינה, אבל כשיעלה בראש התורן אזי כשיפול יפול לתוך הים. המתינה עד שעלה אל ראש התורן ממש, ולקחה הזכוכית ששורפת כנגד החמה וכיוונה מול מוחו עד שנכווה מוחו ונפל לתוך הים.

כיון שראו אנשי הספינה שלו שנפל, נעשה שם רעש גדול, כי איך יוכלו לחזור לביתם, והלוא המלך ימות מחמת צער. ואמרו להתקרב אל הספינה שראו, דהיינו לספינה זו של בת־הקיסר, אולי יש שם איזה דוקטור שיוכל ליתן להם עצה. והתקרבו אל הספינה, ואמרו להן שלא תתייראנה כלל, כי לא יעשו להן רעה. ושאלו אותן: אולי יש ביניכם דוקטור שיתן לנו עצה? וסיפרו להן כל המעשה, ושבן־המלך נפל לתוך הים. אמרה בת־הקיסר שיוציאו אותו מן הים. הלכו ומצאו אותו והוציאו אותו, ולקחה הדופק בידה ואמרה שנשרף מוחו. קרעו המוח ומצאו שכדבריה כן הוא, ונבהלו מאד. וביקשו ממנה שתלך עמהם לביתם ותהיה דוקטור אצל המלך, ותהיה חשובה וגדולה מאד. לא רצתה, ואמרה כי איננה דוקטור, רק שיודעת היא סתם דברים הללו.

לא רצו אנשי הספינה לחזור לביתם, והלכו שתי הספינות ביחד. והוטב בעיני שרי המלוכה מאד שהמלכה שלהם תישא את הדוקטור, מחמת גודל חכמתו שראו בו, ושיהיה הוא מלך שלהם, ואת המלך הזקן יהרגו. כי שרי המלוכה סברו שבת־הקיסר ושׂרותיה הם זכרים, כי היו מלובשים במלבושי זכרים.

אלא שלא היה אפשר לדבר דבר כזה אל המלכה, שהיא תישא דוקטור. גם המלכה, אף כי הוטב בעיניה מאד שתישא את הדוקטור, היתה מתייראה מן המדינה פן לא יתרצו שיהיה הוא מלך. והסכימו לעשות משתאות, כדי שבמשתה, בשעת חדווה, יוכלו לדבר מזה. והיו עושים משתה אצל כל אחד ביומו. כשהגיע יום המשתה אצל הדוקטור, דהיינו בת־הקיסר, נתנה להם מן היין שלה ונשתכרו. בשעת החדווה אמרו השרים: מה יפה היה שהמלכה תישא את הדוקטור. אמר הדוקטור: יפה מאד היה, אם רק היו מדברים זאת שלא בשעת שיכרות. נענתה המלכה גם כן ואמרה: מה יפה היה שתישא היא את הדוקטור, רק שהמדינה תסכים לזאת. השיב שנית הדוקטור, דהיינו בת־הקיסר: יפה מאד היה, אם רק היו מדברים זאת שלא בשעת שיכרות.

אחר־כך, כשהקיצו משיכרותם, נזכרו השרים במה שאמרו ונתביישו בעצמם מהמלכה, שאמרו דבר כזה. אך הלוא היא בעצמה גם כן אמרה זאת. וגם היא נתביישה מפניהם, אך הלוא גם הם אמרו זאת. התחילו לדבר מזה, והוסכם ביניהם כן, ונתחתנה עם הדוקטור. והלכו למדינתם, וכשראו בני המדינה שהם באים שמחו מאד, כי זה זמן רב שהלך בן־המלך ולא ידעו היכן הוא, והמלך הזקן כבר מת בטרם בואם. אחר־כך ראו בני המדינה שבן־המלך, שהוא מלך שלהם, איננו, ושאלו: היכן הוא מלכנו? סיפרו להם כל המעשה, שכבר מת, ושכבר קיבלו עליהם מלך שזה בא עמהם. ושמחו מאד על שבא להם מלך חדש.

והמלך, דהיינו בת־הקיסר שנעשתה עתה מלך, ציווה להכריז בכל מדינה ומדינה שכל מי שנמצא בכל מקום שהוא, גר או אורח או בורח או מגורש, שכולם יבואו אל החתונה שלו, איש מהם לא יהיה נעדר, ויקבלו מתנות גדולות. וציווה שיעשו סביב כל העיר מעיינות, שכשירצה אחד לשתות לא יצטרך להרחיק לכת רק ימצא מעיין אצלו. ועוד ציווה לצייר צורתו אצל כל מעיין ומעיין, ושיעמדו שומרים וישמרו, שאם יבוא אחד ויסתכל ביותר על הצורה וישתנו פניו כמי שמשתומם ומצטער, אזי יתפסו אותו בתפיסה. וכן עשו.

ובאו השלושה, דהיינו בן־המלך הראשון שהוא החתן האמיתי של בת־הקיסר, ובן־הסוחר שגירשו אביו מחמת בת־הקיסר שברחה עם הספינה וכל הסחורה, והמלך שהעבירוהו ממלכותו כי ברחה ממנו עם אחת־עשרה השׂרות. וכל אחד מאלו השלושה הכיר שזו צורתו, והסתכלו ונזכרו ונצטערו, ותפסו אותם בתפיסה. בשעת החתונה ציווה המלך, דהיינו בת־הקיסר, שיביאו השבויים לפניו, והביאו את השלושה, והכירה אותם. והם לא הכירוה, מחמת שהיתה מלובשת כמו איש.

ענתה בת־הקיסר ואמרה לאחד: אתה מלך. אותך העבירו ממלכותך בשביל אחת־עשרה בנות השרים שנאבדו. הרי לך בנות השרים, שוב למדינתך ולמלכותך.

אמרה לשני: אתה סוחר. אותך גירש אביך בשביל הספינה עם הסחורה שנאבדה ממך. הרי לך הספינה שלך עם כל הסחורה, ועל שנשתהו המעות כל כך יש לך עתה בספינה עשירוּת בכפלי־כפליים ממה שהיה.

ולשלישי אמרה: ואתה, בן־מלך, נלכה וניסעה.

ושבו לביתם.


ברסלב 15 ב.jpg

מעשה בחכם ותם    🔗

שני בעלי בתים היו בעיר אחת, והיו גדולים והיו להם בתים גדולים. והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד, ולמדו שניהם בחדר אחד. ואלה שני הבנים, אחד מהם היה בר־הבנה והאחר היה תם. (לא שהיה טיפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך.) ושני הבנים היו אוהבים זה את זה מאד. אף־על־פי שהאחד היה חכם והאחר היה תם ומוחו היה נמוך, אף־על־פי־כן אהבו זה את זה מאד.

לימים החלו שני בעלי־הבתים הנ"ל לירד. וירדו מטה מטה עד שאיבדו הכל ונעשו אביונים, ולא נשארו להם כי אם הבתים שלהם. והבנים התחילו להתגדל. אמרו האבות לבנים: אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם, עשו לכם מה שתעשו.

הלך התם ולמד מלאכת רצען. והחכם, שהיה בר־הבנה, לא היה רצונו לעסוק במלאכה פשוטה כזו, והתיישב בדעתו שיילך בעולם ויסתכל מה לעשות. והיה הולך ומשוטט בשוק, וראה עגלה גדולה עם ארבעה סוסים שהיתה רצה והולכת. ענה ואמר לסוחרים: מאין אתם? השיבו לו: מוורשה. להיכן אתם נוסעים? לוורשה. שאל אותם: שמא אתם צריכים משרתים? ראו שהוא בר־הבנה ומזורז, והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו עמהם. ונסע עמהם, ושימש אותם היטב מאד בדרך.

בבואו לוורשה, מאחר שהיה בר־הבנה, התיישב בדעתו: היות שכבר אני בוורשה, למה לי להתקשר עם אלה? אלך ואבקש ואראה, אולי יש מקום טוב משלהם. והלך בשוק, והתחיל לחקור ולשאול על האנשים שהביאוהו, ואם יש טובים מהם. ואמרו לו שהאנשים הללו הם הגונים וטוב להיות אצלם, אלא שקשה מאד להיות אצלם, מחמת שהמשא־ומתן שלהם הוא למרחקים גדולים מאד. הלך וראה משרתים של חנויות שהיו הולכים בשוק. והיו הולכים כדרכם, עם מיני חן שלהם, בכובעיהם ובמנעליהם עם הקצוות הבולטים, ושאר מיני חן שיש להם בהילוכיהם ובמלבושיהם. והא היה בר־הבנה וחריף, והוטב בעיניו מאד, מחמת שעניין נאה הוא זה וגם הדבר בביתו ובמקום אחד. הלך אל האנשים שהביאוהו ונתן להם תשואות־חן, ואמר להם שאין נוח לו להיות אצלם. ועל שהביאוהו, הרי בעד זה שימש אותם בדרך.

והלך והעמיד עצמו אצל בעל־בית אחד. ודרך המשרתים שבתחילה צריכים לשרת בפחיתוּת ולעשות עבודות כבדות, ואחר־כך באים למעלות המשרתים הגדולים. והיה בעל־הבית עושה עמו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים, שצריכים לכוף ידיהם תחת אציליהם ולהניח הבגד על בליטת־היד ברוחב הכתף. והיתה עבודה זו כבדה עליו מאד. ולפעמים היה צריך לעלות עם המשא הנ"ל לקומות הגבוהות, והיה קשה לו.

התיישב בדעתו, כי היה פילוסוף ובר־הבנה: מה לי ולעבודה זו? הלוא העיקר הוא רק בשביל התכלית, לישא אשה ולהתפרנס, ואני עדיין איני צריך להסתכל על זה. לזה יהיה פנאי בשנים הבאות, וכעת טוב לי להיות משוטט בארץ, להיות במדינות ולהשביע עיני בעולם.

הלך בשוק, וראה סוחרים שנוסעים בעגלה גדולה. ושאל אותם: להיכן אתם נוסעים? ללאגורנה. התקחו אותי לשם? הן. ולקחו אותו לשם. ומשם הפליג לאיטליה, ומשם לספרד. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל־ידי זה נעשה עוד יותר חכם, מאחר שהיה במדינות רבות. והתיישב בדעתו: כעת ראוי להביט על התכלית. והתחיל לחשוב עם הפילוסופיה שלו מה לעשות, והוטב בעיניו ללמוד מלאכת צורף, שהיא מלאכה גדולה ונאה ויש בה חכמה, וגם מלאכה עשירה היא. והוא, שהיה בר־הבנה ופילוסוף, לא הוצרך ללמוד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קיבל את האומנות ונעשה אומן גדול מאד, והיה בקי במלאכה יותר מן האומן שלימדו.

אחר־כך התיישב בדעתו: אף־על־פי שיש בידי מלאכה כזו, אין די לי. שהיום חשוב זה, ואפשר שבזמן אחר יהיה חשוב דבר אחר. והלך והעמיד עצמו אצל לוטש־אבנים. ובזכות הבנה שלו קיבל אומנות זו גם כן בזמן מועט, ברבע שנה. אחר־כך התיישב בדעתו עם הפילוסופיה שלו: גם שיש בידי שתי האומניות, מי יודע, שמא לא תיחשבנה שתיהן, וטוב לי ללמוד אומנות שהיא חשובה לְעולם. וחקר בהבנה ופילוסופיה שלו ללמוד דוקטוריה, שהיא דבר הדרוש וחשוב תמיד. ודרך לימוד דוקטוריה, שצריכים ללמוד מקודם לשון לטינית וכתבה, וללמוד חכמות פילוסופיה. והוא, בזכות הבנתו, למד גם זאת בזמן מועט, ברבע שנה. ונעשה דוקטור גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות.

אחר־כך התחיל העולם להיות בעיניו כלֹא. כי מחמת חכמתו, שהיה אומן גדול כזה וחכם ודוקטור, היה כל אחד מבני־העולם בעיניו כלֹא. והתיישב בלבו: אם אשא אשה בכאן, מי יידע מה שנעשה ממני? אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן ועכשיו באתי לגדוּלה כזו. והיו לו יסורים גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניה כרצונו. והנה נשליך כעת את מעשה החכם ונתחיל לספר במעשה התם. התם הנ"ל למד מלאכת רצענות. ומחמת שהיה תם למד הרבה עד שקיבל, ולא היה בקיא באומנות בשלמות. ונשא אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה. ומחמת שהיה תם ולא היה בקיא במלאכה כל כך, על כן היתה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום. ולא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה, מחמת שלא היה בקיא באומנותו בשלמות. רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה, כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת־לחם ואוכל.

ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תני לי לאכול. והיתה נותנת לו חתיכת־לחם ואכל. אחר־כך היה אומר: תני לי הרוטב עם קטניות. והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: מה יפה וטוב מאד הרוטב הזה. וכן היה מצווה ליתן לו בשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ומשבח מאד אותו מאכל עד מה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש בלחם שאכל טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.

וכן היה מצווה: אשתי, תני לי שיכר לשתות. ונתנה לו מים. והיה משבח: מה יפה השיכר הזה. תני לי דבש. ונתנה לו מים, והיה משבח גם כן כנ"ל. תני לי יין, וכיוצא בזה. ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאילו הוא שותה אותו ממש. וכן במלבושים. היתה להם, לו ולאשתו, אדרת־כבשים אחת בשותפות. וכשהיה צריך ללבוש האדרת, כגון לילך לשוק, היה אומר: אשתי, תני לי האדרת. והיתה נותנת לו. וכשהיה צריך ללבוש גלימה, לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תני לי הגלימה. והיתה נותנת לו האדרת, והיה מתענג עליה ומשבח: מה יפה הגלימה הזאת. וכשהיה צריך לקאפוטה, כגון לילך לבית־הכנסת, היה מצווה ואומר: אשתי, תני לי הקאפוטה. והיתה נותנת לו האדרת, והיה משבח ואומר: מה יפה ונאה הקאפוטה הזאת. וכן כשהיה צריך ללבוש איצטלא היתה נותנת לו גם כן האדרת, והיה משבח ומתענג גם כן: מה יפה ונאה האיצטלא הזאת. וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד.

וכשהיה גומר הנעל, ומן הסתם היו לה שלשה קצוות, כי לא היה בקיא באומנותו בשלמות, היה לוקח הנעל בידו והיה משבח אותה ומתענג עליה מאד, והיה אומר: אשתי, מה יפה ונפלאה הנעל הזאת, מה מתוקה הנעל הזאת, איזו נעל של דבש וסוכר הנעל הזאת. והיתה אשתו שואלת אותו: אם כן, מפני מה שאר רצענים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג נעליים ואתה לוקח רק זהוב וחצי? השיב לה: מה לי ולזה? זה עניינו וזה ענייני, ולמה לנו לדבר באחרים? הבה נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח בנעל זו: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושאר דברים כיוצא בזה כך, ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גרושים. ומה איכפת לי רווח כזה מיד ליד? והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד.

אבל אצל העולם היה ללעג. והשיגו תאוותם בו בכך שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע. והיו באים בני־אדם והתחילו בכוונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות. ותיכף כשהשיבו לו: בלי ליצנות, קיבל דבריהם והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם. וכשהיה רואה שכוונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיו חכמים ממני? הלוא אזי תהיו שוטים, כי במה אני נחשב? וכשתהיו חכמים ממני, אזי, אדרבא, תהיו שוטים.

כל זה בעניין דרכי התם. ועתה נחזור לעניין החכם. בתוך כך נעשה רעש, שהחכם הנ“ל נוסע ובא לכאן בגדוּלה וחכמה גדוֹלה. ורץ התם גם כן לקראתו בשמחה גדולה, והיה אומר לאשתו: תני לי מהר האיצטלא ואלך לקראת חברי וידידי לראותו. ונתנה לו האדרת, והיה רץ לקראתו. והחכם היה נוסע בעגלת־צב, בגדוּלה. ובא לקראתו התם והיה שואל בשלומו באהבה ובשמחה: אחי חביבי, מה אתה עושה? ברוך המקום שהביאך ואני זוכה לראותך. והחכם הנ”ל, כל העולם היה בעיניו כלֹא, מכל שכן איש כזה שנדמה למשוגע. אף־על־פי־כן, מחמת אהבת הנעורים הגדולה שהיתה ביניהם, היה מקרבו ונסע עמו לתוך העיר. ושני בעלי־הבתים, אבותיהם של שני הבנים הללו, מתו בתוך אותו הזמן שהיה החכם משוטט במדינות, ונשארו הבתים של בניהם. התם, שהיה במקומו, נכנס לבית אביו וירשו, והחכם, שהיה במדינות זרות, לא היה מי שיקבל את ביתו. והיה בית החכם כלה ואובד ולא נשאר ממנו כלום, ולא היה לחכם מקום ליכנס בו בבואו. ונסע לתוך אכסניה אחת, והיו לו שם יסורים, כי לא היתה האכסניה כרצונו. והתם מצא לו עתה עבודה חדשה, והיה רץ מביתו ובא בכל פעם באהבה ובשמחה אל החכם. ראה שיש לו יסורים מהאכסניה. אמר התם לחכם: אחי, בוא לביתי ותשב אצלי, ואני אקבץ מה שיש לי בקומץ אחד, וכל ביתי כולו יהיה לפניך כרצונך. ישרו הדברים בעיני החכם, ונכנס לביתו, וישב אצלו.

והחכם היה מלא יסורים תמיד, כי הוציא לעצמו שם שהוא חכם מופלג ואומן ודוקטור גדול מאד. והנה בא שר אחד, וציווה שיעשה לו טבעת של זהב. עשה לו טבעת נפלאה מאד וחקק בה ציורים בדרכים נפלאות מאד, וביניהם אילן שהיה נפלא מאד. ובא השר ולא מצאה הטבעת חן בעיניו כלל. והיו לו לחכם יסורים גדולים מאד, כי ידע שאילו היתה טבעת זו עם האילן בספרד, היתה חשובה ונפלאה מאד. וכן בא פעם אחת שר גדול והביא אבן־טובה יקרה שבאה ממרחקים, והביא לו עוד אבן טובה עם ציור, וציווהו שיצייר כציור הזה על האבן־הטובה שהביא. וצייר ממש כאותו הציור, רק ששגה בדבר אחד שלא היה שום אדם מבין בזה חוץ ממנו, ובא השר וקיבל את האבן־הטובה ונשאה חן בעיניו. והיו לו לחכם הזה יסורים גדולים מן השגיאה: הנה עד היכן מגיעה חכמתי, ועתה נזדמנה לי שגיאה. וגם בעניין הדוקטוריה היו לו יסורים. כשהיה בא לחולה והיה נותן לו רפואה שהיה יודע בבירור כי אם נגזר על החולה לחיות בוודאי מחוייב הלה להתרפא בעזרתה, כי היא רפואה נפלאה מאד, ואחר־כך מת החולה, והיו העולם אומרים שמת בגללו, היו לו יסורים גדולים מזה. וכן, לפעמים, נתן רפואה לחולה ונתרפא, והיו העולם אומרים: מקרה הוא. והיה מלא יסורים תמיד. וכן כשהיה צריך למלבוש, וקרא לחייט והתייגע עמו עד שלימדוֹ לעשות את המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע. וכיוֵון החייט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחת שגה בה ולא דייק. והיה החכם מצטער מאד, כי אמר בלבו: אף שבכאן זה יפה, באשר אינם מבינים בזה, אבל אם הייתי בספרד עם כנף כזו הייתי לשחוק ולשנינה.

וכך היה מלא יסורים תמיד, והתם היה רץ ובא אליו בכל פעם בשמחה, ומצאוֹ שהוא מיצר ומלא יסורים. ושאלוֹ: חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך יסורים תמיד? הלוא אני מלא שמחה תמיד. והיה הלה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו כמשוגע. ואמר לו התם: הלוא סתם בני־אדם שמתלוצצים עלי הם שוטים, כי אם המה חכמים ממני הרי, אדרבא, הם שוטים, ומכל שכן חכם כמותך. ומה תהיה אם אתה חכם ממני? והוסיף התם ואמר לחכם: מי ייתן ותגיע אתה למדרגה שלי.

השיב החכם ואמר: זה אפשר שיהיה, שאגיע אני למדרגה שלך, אם יינטל ממני השכל חס ושלום, או שאהיה חולה חס ושלום, ואעשה משוגע. כי הלוא מה אתה? איש משוגע. אבל שאתה תגיע למדרגתי, שתהיה אתה חכם כמוני, זה אי אפשר בשום אופן.

השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף־עין שאני אגיע לחכמתך. ושחק החכם ממנו מאד.

ושני הבנים הללו היו נקראים בפי העולם זה בכינוי חכם וזה בכינוי תם. כי אף־על־פי שיש כמה וכמה חכמים ותמים בעולם, הרי כאן היה ניכר הדבר ביותר. כי שניהם באו ממקום אחד ולמדו ביחד, וזה נעשה חכם מופלג מאד וזה היה תם גדול מאד. ובפנקס־המדינה, ששם רושמים כל אדם עם כינוי־המשפחה שלו, היו רושמים שם על זה כינוי חכם ועל כינוי תם. פעם אחת עיין המלך בפנקס־המדינה, ומצא שהיו רשומים שם שני הבנים הללו זה בשם חכם וזה בשם תם. והיה לפלא בעיניו שהם מכונים בשם חכם ותם, ונתאווה לראותם. אך חשב: אם אשלח אחריהם פתאום שיבואו אלי, יתבהלו מאד. החכם תסתמנה טענותיו לגמרי, והתם אפשר שישתגע מחמת פחד. ונתיישב המלך בדעתו לשלוח חכם אחד אל החכם, ותם אל התם. אבל איך מוצאים בעיר־המלוכה תם? הרי בעיר־מלוכה על־פי־רוב הם חכמים. אלא שהממונה על האוצרות הוא תם דווקא, כי חכם אין רוצים לעשותו ממונה על האוצרות, פן על־ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות. על כן ממנים על האוצרות דווקא תם. וקרא המלך לחכם אחד ולאותו תם ושלחם אל שני הבנים הנ"ל, ונתן בידיהם איגרות לכל אחד ואחד. גם נתן בידיהם איגרת אל שר־הפלך ששני הבנים הללו הם תחת ממשלתו, וציווה באיגרת ששר־הפלך ישלח להם, לחכם ולתם, איגרות משמו כדי שלא יפחדו, ויכתוב להם שאין הדבר נחוץ ואין המלך גוזר דווקא שיבואו, אלא הדבר תלוי ברצונם: אם הם רוצים, יבואו. רק שהמלך חפץ לראותם.

ונסעו השלוחים הללו, החכם והתם, ובאו אל שר־הפלך ונתנו לו האיגרת. ושאל שר־הפלך על אותם שני הבנים, ואמרו לו שהחכם הוא חכם מופלג ועשיר גדול, והתם הוא תם ביותר וכל מלבושיו כלולים באדרת כנ"ל. ונתייעץ שר־הפלך שבוודאי אין ראוי להביאו לפני המלך בלבוש אדרת־הכבשים, ועשה לו מלבושים כראוי והניחם בתוך עגלת־הצב של התם, ונתן לשלוחים איגרות. נסעו השלוחים ובאו לשם, ונתנו להם את האיגרות, החכם לחכם והתם לתם.

והתם, תיכף כשהגיעה אליו האיגרת, אמר לשליח התם שהביאה: הלוא איני יודע מה כתוב בה, קרא אותה לפני. השיב לו: אני אספר לך בעל־פה מה שכתוב בה, והוא, שהמלך רוצה שתבוא אליו. שאל התם תיכף: בלי ליצנות? השיב לו השליח: בוודאי, בלי ליצנות. תיכף נתמלא התם שמחה ורץ ואמר לאשתו: אשתי, המלך שלח לקרוא לי. ושאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל, ותיכף נזדרז בשמחה והלך ונסע עם השליח, ונכנס וישב בעגלת־הצב ומצא שם הבגדים הנ"ל, ושמח יותר ויותר.


ברסלב 16 ב.jpg

בתוך כך נשלחו קובלנות על שר־הפלך שהוא עושה עוולות, והעבירו המלך מכהונתו. ונתייעץ המלך בדעתו שטוב כי יהיה שר־הפלך איש תם, שהתם ינהיג את המדינה באמת ויושר מחמת שאינו יודע חכמות והמצאות. החליט המלך לעשות את התם הנ“ל שר־הפלך. ושלח פקודתו שהתם הנ”ל ששלח אחריו הוא יהיה שר־הפלך, ועליו לנסוע דרך עיר־הפלך, ויעמדו בשערי העיר, ותיכף בבואו יעכבו אותו ויכתירו אותו במינוי זה שיהיה שר־הפלך. וכן עשו, ועמדו בשערים, ותיכף בעברו שם עיכבו אותו ואמרו לו שהוא נעשה שר־הפלך. ושאל: בלי ליצנות? השיבו לו: בוודאי, בלי שום ליצנות. ונעשה התם תיכף שר־הפלך בתוקף ועוז.

ועתה שנתרומם מזלו, ומזל מחכים, ובאה לו קצת הבנה, אף־על־פי־כן לא השתמש כלל בחכמתו. רק נהג בתמימותו כבראשונה, והנהיג את המדינה בתמימות ובאמת וביושר, ועוולה לא נמצאה בו. ולהנהגת המדינה אין צריכים שכל גדול וחכמות, רק על־פי היושר ובתמימות. כשבאו אליו שנים לדין היה אומר לזה אתה זכאי ולזה אתה חייב, כפי תמימותו באמת ובלי שום ערמה ומרמה. וכך הנהיג הכל באמת, והיו בני־המדינה אוהבים אותו מאד.

והיו לו יועצים אוהבים באמת. ומחמת האהבה יעץ לו אחד: באשר שבוודאי תהיה קרוא אל המלך לבוא לפניו, כי הלוא כבר שלח אחריך, וגם נהוג ששר־הפלך מוכרח לבוא לפני המלך, הרי אף־על־פי שאתה כשר מאד ולא ימצא בך ובהנהגתך את המדינה שום עוולה, הנה דרך המלך לנטות תוך כדי דיבורו לצדדים ולדבר בענייני חכמות ולשונות. על כן נאה ודרך־ארץ הוא שתוכל להשיבו, וטוב שאלמדך חכמות ולשונות. ונתקבל הדבר על דעת התם, ואמר: מה איכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות? ותיכף עלה שדעתו שחברו החכם אמר לו כי אי אפשר בשום אופן שהוא, התם, יגיע לחכמתו, והנה עתה כבר הגיע לחכמתו.

אחר־כך שלח המלך להביא אליו את שר־הפלך התם. ונסע אליו. ודיבר המלך עם התם בתחילה בענייני הנהגת המדינה, והוטב בעיני המלך מאד מאד, כי ראה שהוא מתנהג ביושר ואמת ובלי שום עוולה ומרמה. אחר־כך התחיל המלך לדבר בענייני חכמות ולשונות, והשיבו התם כראוי. והוטב דבר זה בעיני המלך ביותר, ואמר: רואה אני שהוא חכם כזה ואף־על־פי־כן הוא מתנהג בתמימות כזו. וייטב בעיני המלך מאד מאד, ומינה המלך אותו שיהיה מיניסטר על כל המיניסטרים. וציווה לו מקום מיוחד ששם יהיה מושבו, וציווה שיבנו לו חומות נאות ומפוארות כראוי, ונתן לו כתב־מינוי שיהיה מיניסטר כנ"ל. וכן היה, שבנו לו בניינים באותו המקום שציווה המלך, והלך וקיבל הגדוּלה בתוקף.

והחכם, כשבאה אליו האיגרת מהמלך, השיב לשליח החכם שהביאה: המתן ולין פה, ונדבר ונתיישב בדעתנו. לעת ערב עשה עבורו סעודה גדולה. בתוך סעודתו נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיה שלו, וענה ואמר: מה זאת שמלך כזה ישלח אחרי שפל־ברך כמוני? ומה אני שהמלך ישלח אחרי? הלוא מלך כזה שיש לו ממשלה וגדוּלה כזו, ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה, איך יתקבל על הדעת שהוא ישלח לקרוא לי? אם אומַר בשביל חכמתי, – מה אני כנגד המלך? וכי אין למלך חכמים? וגם המלך עצמו בוודאי חכם גדול הוא. ואם כן מה הדבר הזה שהמלך ישלח לקרוא לי? וישתומם על זה מאד מאד.

הוסיף ואמר זה החכם: התדע מה שאוֹמַר לך? דעתי היא, שבהכרח הדבר מובן וברור שאין מלך בעולם כלל, וכל העולם טועים בשטות זו, שסוברים הם שיש מלך. וראֵה והבן: איך אפשר שכל בני־העולם ימסרו עצמם לסמוך על איש אחד שהוא המלך? בוודאי אין מלך בעולם כלל.

השיב החכם־השליח: הלוא אני הבאתי לך איגרת מהמלך. שאל אותו החכם האחר: האתה בעצמך קיבלת את האיגרת מיד המלך בעצמו ממש? השיב לו: לאו, היה זה איש אחר שנתן בידי את האיגרת בשם המלך. ענה זה ואמר: עתה ראה בעיניך כי כנים דברי שאין מלך כלל. והוסיף ושאל אותו: אמור לי, הלוא אתה מעיר־המלוכה וגדלת שם כל ימיך, הראית מימיך את המלך? השיב לו: לאו. (כי באמת כן הדבר שלא כל אחד ואחד זוכה לראות את המלך.) ענה החכם ואמר: עתה ראה גם ראה שדברי ברורים ומבוררים, שבוודאי אין מלך כלל, כי הלוא אפילו אתה לא ראית את המלך מעולם.

שוב שאל החכם־השליח: אם כן, מי מנהיג את המדינה? השיב החכם האחר: זאת אני אספר לך בבירור, ואותי תשאל, היות שאני בקיא בזה, כי הייתי משוטט במדינות והייתי במדינת איטליה. וכך המנהג, שיש שבעים שרי־יועצים, והם עולים ומנהיגים את המדינה זמן מסויים, ובשררה זו מתחלקים ביניהם כל בני־המדינה בזה אחר זה.

התחילו דבריו להכנס באזני החכם־השליח, עד שהסכימו ביניהם והחליטו שבוודאי אין מלך בעולם כלל. ושוב ענה ואמר החכם: המתן עד הבוקר, ואברר לך עוד בבירור אחר בירור שאין מלך בעולם כלל. וישכם החכם בבוקר, והקיץ את חברו החכם־השליח, ואמר לו: בוא עמי אל החוץ ואראך בבירור איך העולם כולו שרוי בטעות, כי באמת אין מלך כלל וכולם בטעות גדולה. והלכו בשוק, וראו איש־חיל אחד. תפסו אותו ושאלו אותו: למי אתה עובד? השיב: את המלך. שאלו אותו: הראית את המלך מימיך? ענה: לאו. אמר החכם: ראֵה, היש שטות כזו? אחרי־כן הלכו אל קצין אחד מן החיל, ונכנסו עמו בדברים ושאלוהו: למי אתה עובד? ענה: את המלך. שאלוהו: ראית את המלך? ענה: לאו. אמר החכם: עתה ראֵה בעיניך שהדבר מבורר, שכולם טועים ואין מלך כלל בעולם.

והוסכם ביניהם שאין מלך כלל. ענה החכם ואמר עוד: בוא וניסע ונלך בעולם, ואראך עוד איך כל העולם כולו בטעויות גדולות. והיו הולכים ונוסעים בעולם, ובכל מקום שבאו מצאו את העולם שרוי בטעות. ועניין המלך הנ"ל נעשה אצלם כעין משל, ובכל מקום שמצאו את העולם שרוי בטעות לקחו את המלך למשל: כמו שאמת היא שיש מלך כן גם הדבר הזה. והיו הולכים ונוסעים עד שכלה מה שבידם, והתחילו למכור סוס אחד, ואחר־כך סוס שני, עד שמכרו את כולם והוכרחו לילך רגלי. ותמיד היו חוקרים את העולם, ומצאו שהעולם בטעות. ונעשו עניים הולכי־רגלי, ונסתלקה חשיבותם ולא היו נחשבים כלל, כי לא היו משגיחים כלל באביונים שכמותם.

ונתגלגל הדבר שהיו הולכים וסובבים עד שבאו אל העיר שהיה דר בה המיניסטר הנ"ל, דהיינו התם חברו של החכם. ושם, באותה עיר, היה בעל־שם אמתי, והיה חשוב מאד, כי עשה דברים נפלאים. ואפילו בין השרים היה חשוב ומפורסם. והחכמים הללו באו לאותה עיר, והלכו וסבבו ובאו לפני בית הבעל־שם, וראו שהיו עומדות שם כמה עגלות, כארבעים או חמישים, עם חולים. וסבר החכם ששם דר דוקטור, והיה רוצה ליכנס לביתו, מחמת שגם הוא היה דוקטור גדול ורצה ליכנס ולעשות היכרות עמו ושאל: מי דר כאן? השיבו: בעל־שם. וימלא פיו שחוק, ויאמר לחברו: זהו שקר וטעות מפליאים מאד, וזו יותר שטות מעניין הטעות של המלך. חברי, אספר לך השקר הזה ועד כמה טועה בו העולם. בתוך כך היו רעבים, ומצאו עדיין אצלם שלושה־ארבעה גרושים. והלכו אל בית־התבשיל, ושם מוצאים לאכול אפילו בעד שלושה או ארבעה גרושים. וציוו ליתן להם מאכל, ונתנו להם.

בתוך שהיו אוכלים היו מספרים ומתלוצצים מהשקר והטעות שבעניין הבעל־שם. ובעל בית־התבשיל שמע דבריהם וחרה לו מאד, כי הבעל־שם היה חשוב שם מאד. ויאמר להם: איכלו לכם מה שיש לפניכם וצאו מכאן. אחר־כך בא לשם בן הבעל־שם. והם עדיין היו מתלוצצים מן הבעל־שם בפני בנו. וגער בהם בעל בית־התבשיל על שהם מתלוצצים מן הבעל־שם בפני בנו, והיכה אותם הכה ופצוע, ודחפם מביתו.

חרה להם מאד, ורצו לבקש משפט כנגד המכה אותם. ונתיישבו בדעתם לילך אל בעל־הבית שלהם, שהניחו אצלו החבילות שלהם, להתייעץ עמו איך להשיג משפט נגד הנ“ל ובאו וסיפרו לו שבעל בית־התבשיל היכה אותם מאד. שאל אותם: למה? וסיפרו לו שדיברו על הבעל־שם. השיב להם: בוודאי אין זה מן היושר להכות בני־אדם, אבל אתם לא עשיתם נכונה כלל שדיברתם על הבעל־שם, כי הבעל־שם חשוב כאן מאד. וראו שאין בו ממש, ושגם הוא שרוי בטעות, והלכו ממנו אל הפקיד. והפקיד היה עכו”ם. וסיפרו לו המעשה, שהיכו אותם. שאל: על מה? השיבו שדיברו על הבעל־שם. היכה אותם הפקיד הכה ופצוע ודחפם מביתו.

והלכו מזה לזה, ממושל למושל גבוה ממנו, עד שבאו לפני המיניסטר הנ"ל. ושם, לפני בית המיניסטר, עומדים אנשי־חיל, והודיעו למיניסטר שאיש אחד צריך אליו. ציווה להכניסו. ובא אותו החכם לפני המיניסטר, ותיכף בבואו הכירו המיניסטר שזהו חברו החכם. והחכם לא הכירו, מחמת שהיה בגדוּלה כזו. ותיכף התחיל המיניסטר ודיבר אליו: ראֵה למה שהביאה אותי תמימותי, לגדוּלה כזו. ואל מה הביאה אותך חכמתך? ענה החכם ואמר: מאחר שאתה הוא חברי התם, על זאת נדבר אחר־כך, ולעת עתה תן לי משפט על שהכו אותי. שאלו: למה? השיבו: בשביל שדיברתי על הבעל־שם, שהוא שקר ומרמה גדולה. ענה התם המיניסטר ואמר: עדיין אתה אוחז בחכמות שלך. ראֵה, אתה אמרת שאתה יכול לבוא למדרגתי בנקל, ואני לא אוכל לבוא לשלך. ראֵה שאני כבר באתי לשלך ואתה עדיין לא באת לשלי, ורואה אני שזה יותר קשה שאתה תגיע לתמימות שלי.

ואף־על־פי־כן, מחמת שהיה מכיר בו מכבר בגדולתו, ציווה לתת לו בגדים להלבישו, וביקשו שיאכל עמו. בשעת אכילתם התחילו לדבר. התחיל החכם להוכיח לו דעתו, שאין מלך כלל. גער בו התם המיניסטר: הלוא אני בעצמי ראיתי את המלך! השיב לו החכם בשחוק: אתה יודע בעצמך שזה היה המלך? אתה מכיר אותו ואת אביו ואת זקנו שהיו מלכים? מאין אתה יודע שזה מלך? אנשים הגידו לך שזה מלך, ורימו אותך בשקר. וחרה לתם מאד מאד על דבר המלך, על שהוא כופר במלך.

בתוך כך בא אחד ואמר: העזאזל שלח לקרוא לכם. ונזדעזע התם מאד מאד, ורץ וסיפר לאשתו בפחד גדול שהנ"ל שלח אחריו. ויעצה לו אשתו לקרוא את הבעל־שם. ושלח אחריו, ובא הבעל־שם ונתן לו קמיעות ושמירות, ואמר לו שעתה לא יפחד עוד כלל. והיתה לו לתם אמונה גדולה בזה.

והיו החכם והתם יושבים עוד, ושאל אותו החכם: על מה נפחדת כל כך? אמר לו: בשביל הנ“ל ששלח אחרינו. שחק החכם ממנו: אתה מאמין שיש עזאזל? השיב לו: אם כן, מי הוא זה ששלח אחרינו? ענה החכם ואמר: בוודאי זהו אחי, שרצה להתראות עמי ושלח אחרי במרמה זו. שאל אותו התם: אם כן, איך עבר על־פני כל המשמרות? השיבו: בוודאי שיחד אותם, והם אומרים במרמה ושקר שלא ראו אותו כלל. בתוך כך חזר ובא אחד ואמר, כנ”ל, שהעזאזל שלח לקרוא להם. והתם לא נזדעזע עתה ולא היה לו שום פחד כלל, בגלל השמירה של הבעל־שם. ענה ואמר לחכם: עתה מה אתה אומר? אמר החכם: אודיע לך, שיש לי אח שהוא בכעס עלי, ועשה מרמה זו כדי להפחיד אותי. ועמד ושאל לאותו שבא בשבילם: מה דמותו של זה ששלח אחרינו? איזה פנים יש לו, ואיזה מראה יש לשערות שלו, וכו'? השיב לו: כך וכך. ענה החכם ואמר: ראֵה, זה הוא מראה אחי הנ“ל. אמר לו התם: התלך עמהם? השיב: הן, רק שתתן לי איזה אנשי־חיל שיהיו שומרים, כדי שלא יצערו אותי. ונתן לו חיל־משמר. הלכו שני החכמים הנ”ל עם אותו האיש שבא בשבילם. וחזרו אנשי־החיל, ושאל אותם התם המיניסטר: היכן הם החכמים הנ"ל? השיבו לו שאינם יודעים כלל איך נעלמו הללו.

והעזאזל חטף אותם, את החכמים האלו, והביא אותם אל רפש וטיט. והיה העזאזל יושב שם על כסא בתוך הרפש, והשליכו את החכמים הנ"ל לתוך הרפש. והרפש היה עב ודביק כמו דבק ממש, ולא היו יכולים להזיז עצמם כלל בתוך הרפש. וצעקו: רשעים! על מה אתם מייסרים אותנו? וכי יש עזאזל בעולם? אתם, רשעים, מייסרים אותנו בחינם. והיו מונחים שני חכמים אלה בתוך עובי הרפש והיו חוקרים: מה זאת? אין זאת אלא שאנשים פוחזים, שהיינו מתקוטטים עמהם אי־פעם, עתה הם מייסרים אותנו כל כך. והיו מתייסרים שם בעינויים גדולים כמה שנים.

פעם אחת עבר התם המיניסטר לפני בית הבעל־שם, ונזכר בחברו החכם. נכנס אל הבעל־שם, והיטה עצמו אליו כדרך השרים, ושאל אותו אם אפשר שיראה אותו, את החכם, ואם יוכל להוציאו משם. ואמר אל הבעל־שם: הזוכרים אתם את החכם שקראהו העזאזל ונשאו, ומאותו היום לא ראיתיו? השיבו: הן. ביקש ממנו התם שיראה לו מקומו ויוציאו משם. אמר לו הבעל־שם: בוודאי אני יכול להראות לך מקומו ולהוציאו, רק שלא ילכו כי אם אני ואתה. הלכו יחד, ועשה הבעל־שם מה שידע, ובאו לשם. וראו שהם מונחים בעבי טיט ורפש. וכשראה החכם את המיניסטר, צעק אליו: אחי, ראֵה שהם מכים ומענים אותי כל כך בחינם, הרשעים הללו. גער בו המיניסטר: עדיין אתה אוחז בחכמות שלך, ואין אתה מאמין בשום דבר, ולדבריך אלה הם אנשים. עתה ראֵה, הלוא זה הוא הבעל־שם שהיית כופר בו, והוא דווקא יכול להוציאכם.

וביקש התם המיניסטר מן הבעל־שם שיוציאם, ויראה להם שזהו עזאזל ואינם אנשים. ועשה הבעל־שם מה שעשה, ונשארו עומדים על היבשה, ולא היה שם רפש כלל. ואלה המזיקים נעשו עפרא בעלמא.

ראה החכם הנ"ל את האמת והוכרח בעל־כרחו להודות על הכל, שיש מלך וכו'.


ברסלב 17 ב.jpg


מעשה בבן־מלך ובן־שפחה שנתחלפו    🔗

מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה בביתו שהיתה משמשת את המלכה. (ומסתמא מבשלת אינה רשאית להכנס אל המלך, אך היתה זו איזו משרתת קטנה במעלה.) והגיע זמן לידתה של המלכה, וגם השפחה הגיע זמן לידתה באותה העת. והלכה המיילדת והחליפה את הוולדות, למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפול דבר. והחליפה הוולדות, והניחה בן־המלך אצל השפחה ובן־השפחה אצל המלכה.

אחר־כך התחילו אלה הבנים להתגדל. ובן־המלך, דהיינו זה שנתגדל אצל המלך כי היו סוברים שהוא בן־המלך, היו מגדלים אותו ממעלה למעלה עד שהיה הולך וגדול, והיה בריה גדולה. ואותו בן־השפחה, דהיינו בן־המלך באמת, נתגדל בביתו. ושניהם היו לומדים יחד, בחדר אחד. וזה בן־המלך האמיתי, שנקרא בן־השפחה, היה טבעוֹ נמשך לנימוס המלכוּת, אף שהיה גדל בבית עבד. ולהיפך, בן־השפחה שנקרא בן־המלך היה טבעו נמשך לנימוס אחר, שלא כנימוס המלך. אך בהיותו גדל בבית המלך היה מוכרח להתנהג בנימוס המלכוּת, שהיו מגדלים אותו בו. והמיילדת הנ"ל, מחמת שנשים דעתן קלה, הלכה וגילתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים. והחבר חבר לו. נתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם, עד שהיו העולם מרננים איך שנחלף בן־המלך. אבל אין רשאים לדבר מזה, שלא יתגלה למלך. כי מה יעשה המלך? אין תקנה לזה, כי אי אפשר להאמין. אולי זה שקר, ואיך אפשר לחזור ולהחליף? על כן בוודאי אסור לגלות זאת למלך, ורק העם היו מרננים ביניהם על כך.


ברסלב 18 ב.jpg

ויהי היום והלך אחד וגילה הסוד באזני בן־המלך, איך שאומרים עליו שנחלף. ואמר: אך אי אפשר לך לחקור בזה, כי אין זה לפי כבודך. אבל הודעתי לך זאת כי אולי יהיה קשר כנגד המלוכה, ויוכל הקשר להתחזק על ידי זה. כי יאמרו שהם לוקחים לעצמם את בן־המלך למלך, דהיינו אותו שאומרים עליו שהוא בן־המלך האמתי. על כן אתה צריך לחשוב מחשבות על הבן הנ"ל איך להעבירו.

והלך זה בן־המלך (דהיינו זה שנקרא בן־המלך; והכלל בכל מקום שנזכר כאן בן־המלך סתם הכוונה לנחלף, שהוא באמת בן־השפחה, וכן בבן־השפחה במקום שנזכר בן־שפחה, ורק במקום שנאמר בן־המלך האמתי או בן־השפחה האמתי אז הכוונה אל האמת לאמיתה), והתחיל לגרום רעות לאבי הבן הנ“ל (אשר באמת היה אביו שלו). והיה תמיד גורם לו רעה אחר רעה, כדי שיוכרח לעקור עם בנו. וכל זמן שהיה המלך חי עדיין לא היתה לו ממשלה כל כך, ואף־על־פי־כן היה גורם לו רעות. ואחר־כך זקן המלך ומת, ולקח הוא את המלוכה, ואז עשה יותר רעות לאבי הבן הנ”ל, רעה אחר רעה. והיה עושה בדרך ערמה, באופן שלא יבינו העולם שהוא עושה לו רעות, כי אין זה נאה בפני ההמון. רק היה מעלים את הדבר וגרם לו רעות תמיד.

והבין אבי הבן שהלה עושה לו רעות בשביל הענין הנ"ל, וסיפר לבנו (דהיינו בן־המלך באמת) כל הענין. ואמר לו שיש לו רחמנות גדולה עליו, כי ממה־נפשך: אם אתה בני, בוודאי יש לי רחמנות עליך. ואם אתה בן־המלך באמת, בוודאי הרחמנות עליך גדולה יותר, כי הוא רוצה להעביר אותך לגמרי מן העולם, חס ושלום. על כן אתה מוכרח לעקור מכאן.

והיה רע בעיניו הדבר מאד. אך המלך (דהיינו זה שנעשה מלך) היה יורה בו בכל פעם חיצי רעתו, זה אחר זה. ונתיישב הבן הנ"ל בדעתו לעקור משם. ונתן לו אביו ממון הרבה, והלך לו.

וחרה לו הדבר מאד, לבן הנ"ל, על אשר נתגרש ממדינתו בחינם. כי הסתכל בעצמו: למה ועל מה מגיע לי להתגרש? אם אני בן־המלך בוודאי אין מגיע לי זאת, ואם איני בן־המלך גם כן אין מגיע לי להיות בורח בחינם, כי מה חטאי? והיה רע לו מאד. ומחמת זה פנה אל השתיה. והלך לבית־זונות. ורצה לבלות בזה את ימיו, להשתכר ולילך בשרירות לבו, מחמת שנתגרש בחינם.

והמלך תפס את המלוכה בחזקה. וכשהיה שומע שיש איזה אנשים שמרננים ומדברים מהחילוף הנ"ל, היה מענישם ונוקם בם מאד. ומלך בתוקף ועוז.

ויהי היום ונסע המלך עם שריו לתפוס חיות. ובאו למקום נאה, ונהר מים לפני המקום ההוא, ועמדו שם לנוח ולטייל. והניח עצמו המלך לשכב, ועלה בדעתו המעשה שעשה, שגירש את הבן הנ"ל בחינם. כי ממה־נפשך: אם הוא בן־המלך, לא די שנתחלף, מדוע יתגרש מכאן? ואם אינו בן־המלך גם כן אין מגיע לו לגרשו, כי מה חטא? והיה המלך חושב בזה ומתחרט על החטא והעוולה הגדולה שעשה ולא ידע לתת עצה לנפשו מה לעשות בזה. ואי אפשר לדבר על דבר כזה עם שום אדם, להתייעץ עמו. ונתעצב והיה דואג מאד, ואמר לשרים לשוב, כי מאחר שנפלה עליו דאגה אין צריכים עוד לטייל. וחזרו לביתם.

וכשחזר המלך לביתו בוודאי היו לו כמה עניינים ועסקים, ונתעסק בעסקיו, ועבר מדעתו הענין הנ"ל.

והבן שנתגרש, ועשה מה שעשה ובזבז מעותיו, פעם אחת יצא לבדו לטייל. ונח לשכב. ועלה בדעתו מה שעבר עליו, וחשב: מה זאת עשה אלהים לי? אם אני בן־המלך בוודאי אין ראוי לי זה, ואם איני בן־המלך גם כן אין מגיע לי זה, להיות בורח ומגורש. ונתיישב בדעתו: אדרבא, אם השם יתברך יכול לעשות כזאת, להחליף את בן־המלך ושיעבור עליו כל זה, הייתכן לעשות מה שעשיתי? וכי כך היה ראוי לי להתנהג? והתחיל להצטער ולהתחרט מאד על המעשים הרעים שעשה. אחר־כך חזר למקומו וחזר אל השכרות. אך מחמת שכבר התחיל להתחרט, היו מבלבלות אותו המחשבות של חרטה ותשובה בכל פעם.

פעם אחת הניח עצמו לשכב, וחלם לו איך שבמקום פלוני, ביום פלוני, יש יריד שילך לשם, ומה שיזדמן לו בראשונה, איזו עבודה להשתכר בה, יעשה אותה העבודה אף אם אינה לפי כבודו. והקיץ, והחלום הזה נכנס לו מאד במחשבתו. כי לפעמים עובר הדבר תיכף מן המחשבה, אך דבר־החלום הזה נכנס הרבה במחשבתו. אף־על־פי־כן היה קשה בעיניו לעשות זאת, והלך יותר אל השתיה. וחלם לו שוב החלום הנ“ל כמה פעמים, ובלבל אותו מאד. ופעם אחת היו אומרים לו בחלום: אם אתה רוצה לחוס על עצמך תעשה כנ”ל. והוכרח לקיים את החלום. הלך ונתן מותר המעות שעדיין היו לו לאכסניה, וגם המלבושים החשובים שהיו לו הניח באכסניה, ולקח לעצמו מלבוש פשוט של סוחרים ונסע ליריד.

ובא לשם, והשכים והלך אל היריד. פגע בו סוחר ואמר לו: רצונך להשתכר באיזו עבודה? השיב לו: הן. אמר לו: אני צריך להוליך בהמות. תשכיר עצמך אצלי? והוא לא היה לו פנאי להתיישב בדעתו על זה, מחמת החלום, וענה ואמר תיכף: הן. והסוחר שכרו תיכף, ותיכף התחיל להשתמש עמו ולצוות עליו כדרך אדון על משרתיו.

התחיל להסתכל בעצמו, מה עשה, כי בוודאי אין ראויה לו עבדות כזו, כי הוא איש רך ועתה יצטרך להוליך בהמות ויוכרח לילך רגלי אצל הבהמות. אך אי אפשר להתחרט והסוחר מצוה עליו כדרך אדון. ושאל את הסוחר: איך אלך לבדי עם הבהמות? השיב לו: יש עוד רועים מוליכי בהמות שלי ותלך עמם. ונתן לו איזה בהמות שיוליכם.

והוליכם חוץ לעיר, ושם נתקבצו יחד שאר הרועים המוליכים בהמות. והלכו יחד, והוליך את הבהמות. והסוחר היה רוכב על סוס, והיה רוכב באכזריות, וכנגדו היה מתאכזר באכזריות יתרה. והוא היה מפחד מאד מן הסוחר, פן יכה אותו הכאה אחת במקלו וימות תיכף. (כי מרוב דקותו, שהיה איש רך מאד, נדמה לו כך.)

וכך היה הולך עם הבהמות, והסוחר אצלם. ובאו לאיזה מקום ולקחו את השק שמונח בו לחמם של הרועים, ונתן להם הסוחר לאכול. ונתנו לו גם כן מלחם זה ואכל. ומשם פנו והלכו ביער עבות מאד, והלכו ותעו שתי בהמות מבהמותיו של זה הבן שנעשה רועה. צעק עליו הסוחר, והלך הוא אחריהם לתפסם, והיו בורחות והוא רודף אחריהן. ומחמת שהיער היה רצוף ועבות, הרי תיכף עם כניסתו לתוך היער לא ראו עוד זה את זה, ונתעלם מעיני החברים שלו.

והוא היה הולך ורודף אחרי הבהמות הבורחות, ורדף הרבה עד שבא לתוך עבי היער. ונתיישב בדעתו: הלוא בין כך ובין כך אמות. כי אם אשוב בלי הבהמות אמות בידי הסוחר (כי מחמת פחדו נדמה לו שהסוחר ימית אותו כשישוב בלי הבהמות), ואם אהיה כאן גם כן אמות על־ידי חיות שביער. אם כן למה לי לשוב אל הסוחר? והלך ורדף יותר אחרי הבהמות, והן בורחות.

בתוך כך נעשה לילה. ודבר כזה עדיין לא עבר עליו, שיצטרך ללון יחידי בלילה בתוך עבי יער כזה. ושמע קול נהמת חיות, שנוהמות כדרכן, ועלה על איזה אילן. ולן שם בלילה, והיה שומע קול החיות השואגות. בבוקר הסתכל וראה שהבהמות עומדות סמוכות אצלו. ירד מן האילן והלך לתפסן, וברחו. והלך אחריהן יותר, וברחו יותר. והיו הבהמות מוצאות שם איזה עשבים ועמדו לרעות ולאכול, והשתדל לתפסן, ושבו ברחו. וכך היה הולך אחריהן והן בורחות, והולך והן בורחות, עד שנכנס מאד בעבי היער. ושם חיות שאינן מתייראות כלל מאדם, מחמת שהן רחוקות מן הישוב.

ושוב נעשה לילה, ושמע קול נהמת חיות, ונתיירא מאד. ויראה והנה עומד שם אילן גדול מאד מאד, ועלה על אותו האילן. ובבואו על האילן ראה והנה שוכב שם בן־אדם. ונתיירא, אלא שאף־על־פי־כן היתה לו נחמה שמצא כאן בן־אדם. ושאלו זה את זה: מי אתה? בן־אדם. מי אתה? בן־אדם. מאין באת לכאן? לא היה רצונו לספר לו מה שעבר עליו, והשיב לו: על־ידי הבהמות. שהייתי רועה בהמות ותעו שתי בהמות לכאן, וכך באתי. ושאל הוא את האדם שמצא שם על האילן: מאין באת אתה לכאן? השיב לו: אני באתי לכאן על־ידי הסוס. שהייתי רוכב על סוס, ועמדתי לפוש, והלך הסוס ותעה ביער, והייתי רודף אחריו לתפסו, וברח יותר, עד שבאתי לכאן.

נתחברו שם השנים יחד, שתהיה להם צוותא חדא, ונדברו ביניהם שאפילו כשיבואו לישוב יהיו גם כן בצוותא חדא. ולנו שם שניהם ושמעו קול נהמת החיות ההומות ושואגות.

לפנות־בוקר שמע קול צחוק גדול מאד שהיה מתפשט על פני כל היער, והיה הצחוק גדול מאד מאד עד שמקולו נע והזדעזע האילן. נבהל ונפחד מאד מזה, ואמר לו חברו: שוב אין אני נפחד מזה כלל. כי כבר אני לן כאן כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול הצחוק הזה, עד שהאילנות רועשים ומזדעזעים. נתבהל מאד ואמר לחברו: נראה הדבר שזהו מקומם של הידועים. כי בישוב לא נשמע קול צחוק כזה. וכי מי שמע קול צחוק על כל העולם?

אחר־כך נעשה תיכף יום. הסתכלו וראו והנה בהמותיו של זה עומדות וגם סוסו של זה עומד. וירדו והתחילו לרדוף, זה אחר הבהמות וזה אחר הסוס. והבהמות היו בורחות יותר והוא רודף וכו', וכן השני רדף אחר הסוס והסוס בורח, עד שנתרחקו ונתעו זה מזה.

בתוך כך מצא שק עם לחם. וזה חשוב בוודאי מאד במדבר, ולקח השק על כתפו,

והלך אחרי הבהמות. בתוך כך פגע באדם אחד. ונתבהל בתחילה, אלא שאף־על־פי־כן היתה לו נחמה קצת שמצא כאן אדם. שאל אותו האדם: איך באת לכאן? חזר הוא ושאל את האדם הזה: איך באת אתה לכאן? השיב לו: אני ואבותי ואבות־אבותי גדלנו כאן. אך אתה איך באת לכאן? כי לכאן לא יבוא כלל שום אדם מן הישוב. נתבהל, כי הבין שאין זה אדם כלל, מאחר שהוא אומר שאבות־אבותיו גדלו כאן ואדם מן הישוב אינו בא לכאן. על כן הבין שבוודאי אין זה אדם.


ברסלב 19 ב.jpg

אף־על־פי־כן לא עשה לו האדם היערי רעה, וקירבו, ואמר לו: מה אתה עושה כאן? השיב לו שהוא רודף אחר הבהמות, כנ"ל. אמר לו האדם היערי: חדל לך לרדוף אחרי העוונות. כי אין אלה בהמות כלל, אלא העוונות שלך הם המוליכים אותך כך. די לך. כבר קיבלת את שלך, דהיינו ענשך כבר קיבלת, ועתה חדל לך מלרדפם עוד. בוא עמי ותבוא אל מה שיאות לך.

הלך עמו, ונתיירא לדבר עימו ולשאלו, פן יפתח פיו, אדם כזה, ויבלענו. והלך אחריו. בתוך כך פגע בחברו שרדף אחר הסוס, ותיכף כשראהו רמז לו: תדע לך, שאין זה אדם כלל, ולא תשא ותתן עמו כלל, כי אין זה אדם. והלך מיד ולחש לו באזניו כל זה. הסתכל חברו וירא והנה שק עם לחם על כתפו, והתחיל להתחנן לו: אחי, זה כמה ימים שלא אכלתי, תן לי לחם. השיב לו: כאן, במדבר, אין מועיל שום דבר, כי חיי קודמים ואני צריך הלחם בשבילי. הוסיף הלה להתחנן ולבקש מאד: אתן לך מה שאתן. השיב לו: מה תתן לי? כי מה תוכל לתת לי בעד לחם במדבר. השיב לו (דהיינו זה שביקש הלחם, שהוא האדם של הסוס, השיב לאדם של הבהמות, שהוא בן־המלך האמתי): אתן לך כל עצמי. שאמכור את עצמי לך בעד לחם.

נתיישב בדעתו, שלקנות אדם כדאי ליתן לו לחם, וקנה אותו לעבד־עולם. ונשבע לו הלה בשבועות שיהיה לו עבד־עולם גם כשיבואו לישוב, והוא מצדו יתן לו לחם, דהיינו שיאכלו יחד מן השק עד שיכלה הלחם. והלכו יחד אחרי האדם היערי.

וזה העבד הולך אחריו, ועל־ידי הקל עליו קצת. כשהיה צריך להגביה איזה דבר, או איזה ענין אחר, היה מצווה על עבדו שיגביה בשבילו ושיעשה לו חפצו. וכך הלכו יחד אחרי האדם היערי, ובאו למקום שהיו שם נחשים ועקרבים. נתפחד מאד, ושאל את האדם היערי איך יעברו כאן. השיב לו: הלוא גם זה ייפלא, איך תיכנס ותבוא לביתי. והראהו את ביתו שעומד באויר.

הלכו עם האדם היערי והעביר אותם בשלום, והכניסם לביתו, והאכילם והשקה אותם, והלך לו. וזה (דהיינו בן־המלך האמיתי שהוא האדם של הבהמות) היה משמש עם עבדו ככל אשר היה צריך. וחרה לעבד מאד על אשר נמכר לעבד בשביל שעה אחת שהיה צריך לחם לאכול. שהרי עתה יש להם מה לאכול, ורק בשביל שעה אחת יהיה עבד־עולם. והיה מתאנח וגונח, איך באתי למידה כזו להיות עבד.

שאל אותו אדונו: ובאיזה גדולה היית שאתה מתאנח על שבאת למידה זו? השיב לו, וסיפר לו איך שהוא היה מלך והיו מרננים עליו שנחלף וכו' (כי באמת זה האדם של הסוס הוא היה המלך הנ"ל שהיה בן־שפחה), וגירש את חברו, ופעם אחת עלה בדעתו שלא טוב עשה, ונתחרט, והיו באות עליו תמיד חרטות על המעשה הרע והעוולה הגדולה שעשה לחברו. ופעם אחת חלם לו שהתיקון שלו הוא שישליך את המלוכה וילך למקום שעיניו ישאו אותו, ובזה יתקן חטאו. ולא רצה לעשות כזאת, אך היו מבלבלים אותו תמיד חלומות שיעשה כן, עד שגמר בדעתו לעשות כן. ובכן השליך את המלוכה והלך באשר הלך עד שבא לכאן, ועתה יהיה עבד.

והשומע שמע את כל זה ושתק. ואמר בלבו: אראה ואתיישב בדבר איך לנהוג עם זה. בלילה בא האדם היערי ונתן להם לאכול ולשתות, ולנו שם. לפנות־בוקר שמעו שוב את קול הצחוק הגדול מאד, עד שכל האילנות היו רועשים ומזדעזעים. והסית העבד את אדונו לשאול את האדם היערי מה זאת. ושאל אותו, מה קול הצחוק הגדול הזה סמוך לבוקר. השיב לו: זהו צחוק, שהיום צוחק מן הלילה. שהלילה שואל את היום, מדוע כשאתה בא אין לי שֵם. ואזי צוחק היום ועושה חוכא גדולה, ואחר־כך נעשה יום, וזהו קול הצחוק הנ"ל.

ונפלא הדבר בעיני השומע, כי ענין פלא הוא זה שהיום צוחק מן הלילה. בבוקר חזר האדם היערי והלך לו, והם היו אוכלים ושותים שם. בלילה חזר ובא, ואכלו ושתו ולנו. ושמעו קול החיות, שכולן שואגות והומות בקולות משונים. כל החיות והעופות כולם נתנו בקולם, האריה היה שואג והלביאה הומה והעופות מצפצפים ומקשקשים וכולם הומים. ובתחילה נזדעזעו השומעים מאד ולא הטו אזנם אל הקול מחמת הפחד, אך אחרי־כן הטו אזנם ושמעו כי זה קול נגינה וזמרה נפלאה ונוראה מאד. והטו אזנם יותר ושמעו כי זה קול זמרה ונגינה כה נפלא שתענוג עצום מאד הוא לשמעו, וכל התענוגות של העולם כמוהם כאין והם בטלים ובלתי־נחשבים לגמרי לעומת התענוג הנפלא של הנגינה הזאת.

אז נדברו ביניהם שישארו כאן, שהרי יש להם לאכול ולשתות והם מתענגים בתענוג נפלא כזה שכל מיני תענוגות בטלים כנגד זה. והסית העבד את האדון לשאול את האדם היערי מה זאת. ושאל אותו. השיב לו: החמה עשתה מלבוש ללבנה. ואמרו כל חיות היער, שהיות והלבנה עושה להן טובות גדולות, כי עיקר ממשלתן בלילה ולפעמים הן צריכות ליכנס לישוב, וביום אינן יכולות לעשות כן, והלבנה עושה להן טובה בכך שמאירה להן, על כן תעשינה הן ניגון חדש לכבוד הלבנה שקיבלה מלבוש. וזהו קול הנגינה שאתם שומעים.

וכששמעו שזהו ניגון, היטו אזנם ושמעו שהוא ניגון נפלא ונעים מאד. ואמר להם האדם היערי: מה חידוש הוא זה אצלכם? הלוא יש אצלי כלי שקיבלתי מאבותי, והם ירשוהו מאבות־אבותיהם. והכלי עשוי עם עלים וצבעונים, וכשמניחים הכלי על איזו בהמה או עוף אזי תיכף מתחיל הוא לנגן הניגון הזה. אחר־כך חזר ונשמע הצחוק, ונעשה יום. והלך לו האדם היערי, והוא, דהיינו בן־המלך האמיתי, הלך לחפש אחר הכלי הנ"ל. וחיפש בכל אותו החדר ולא מצא, ויותר היה מתיירא לילך. אחר־כך בא האדם היערי ואמר להם שיוליכם אל ישוב, והוליך אותם אל ישוב. ולקח את הכלי ונתנו לבן־המלך האמתי, ואמר לו: את הכלי אני נותן לך, ובאשר לאדם הזה, דהיינו העבד, אתה תדע איך להתנהג עמו. ושאלו אותו: להיכן נלך? אמר להם, שישאלו וידרשו אחר מדינה שנקראת בשם המדינה טפשית והמלך חכם. שאלו אותו: להיכן ולאיזה צד נתחיל לשאול אחר המדינה הזאת? הראה להם בידו לצד פלוני, ואמר לבן־המלך האמתי: לך לשם, אל המדינה ההיא, ושם תבוא אל הגדוּלה שלך.

הלכו להם, והיו הולכים ומתאווים מאד למצוא איזו חיה או בהמה לנסות את הכלי אם יוכל לנגן. אך עדיין לא היו רואים שום חיה. אחר־כך באו יותר לתוך ישוב ומצאו איזו בהמה. והניחו הכלי עליה, והתחיל לנגן. והיו הולכים ובאים עד שבאו אל המדינה הנ"ל. ואותה מדינה, חומה היתה סביב לה, ואין נכנסים אליה כי אם בשער אחד, וצריכים לסובב כמה פרסאות עד שבאים אל השער. הלכו וסבבו עד שבאו אל השער.

בבואם אל השער לא הניחו להם להכנס. וזאת, היות שהמלך של המדינה מת, ונשאר בן־המלך. והניח המלך צוואה, שעד עכשיו היו קוראים למדינה מדינה טפשית ומלך חכם, מעכשיו יהיו קוראים לה ההיפך, מדינה חכמה ומלך טיפש. ברם, מי שיחגור מתניו לזה שיחזור השם לקדמותו, הוא יהיה מלך. על כן אין מניחים לשום אדם ליכנס אל המדינה, אלא למי שיחגור מתניו לזה.

ולא רצו להניחו להכנס, ואמרו לו: האתה יכול לחגור מתניך לזה, להחזיר למדינה את שמה הראשון? ובוודאי אי אפשר היה לו לקבל על עצמו דבר כזה, ולא יכלו הוא ועבדו להכנס. והסיתו העבד שיחזרו לביתם. אך הוא לא רצה לחזור, מחמת שהאדם היערי אמר לו שילך למדינה זו וכאן יבוא לגדוּלה שלו.

בתוך כך בא לשם אדם אחד שהיה רוכב על סוס. ורצה ליכנס, ולא הניחו גם כן, מחמת האמור. ראה בן־המלך שעומד סוסו של אותו אדם, ולקח את הכלי והניחו על הסוס. והתחיל לנגן ניגון נפלא מאד. ביקש מאד בעל הסוס שימכור לו את הכלי, ולא רצה למכרו, וענה לו: מה תוכל ליתן לי בעד כלי נפלא כזה? אמר לו האדם של הסוס: מה תוכל לפעול עם הכלי הזה? הלוא רק שתערוך עמו קומדיה ותקבל דינר. אבל אני יודע דבר שהוא טוב יותר מהכלי שלך. אני יודע דבר שקיבלתי מאבות־אבותי, והוא, להיות מבין דבר מתוך דבר. שכשאחד אומר איזה דיבור בעלמא, יכולים על־ידי אותה קבלה שבידי להבין דבר מתוך דבר. ועדיין לא גיליתי זאת לשום אדם בעולם. ובכן אני אלמדך הדבר הזה ואתה תתן לי את הכלי.

ונתיישב בן־המלך בדעתו, שבאמת דבר נפלא להיות מבין דבר מתוך דבר. ונתן לו לזה את הכלי, והלה הלך ולימדו להיות מבין דבר מתוך דבר.

ובן־המלך האמתי, מאחר שנעשה מבין דבר מתוך דבר, הלך אצל שער המדינה, והבין שמן האפשר הוא שיחגור מתניו להחזיר למדינה את שמה הראשון. כי אף־על־פי שעדיין אינו יודע איך יוכל לעשות זאת, הרי משנעשה מבין דבר מתוך דבר הבין שהדבר אפשרי. ונתיישב בדעתו שיצווה להניח לו להכנס, והוא יקבל זאת על עצמו, ומה יפסיד בזה. ואמר שיניחו לו להכנס, והניחו לו, והודיעו לשרים שנמצא איש שרוצה לחגור מתניו להחזיר למדינה את שמה הראשון.

הביאוהו אל שרי המדינה. ואמרו לו השרים: תדע, שגם אנחנו אין אנו טפשים, חס ושלום. רק שהמלך שהיה היה חכם גדול ומופלג מאד, אשר כנגדו היינו כולנו נחשבים טפשים, ועל כן היתה המדינה נקראת מדינה טפשית ומלך חכם. ואחר־כך נפטר המלך ונשאר בן־המלך. וגם הוא חכם, אבל כנגדנו אינו חכם כלל, ועל כן נקראת המדינה עכשיו להיפך, מדינה חכמה ומלך טיפש. והניח המלך צוואה, כי מי שיימצא חכם כזה שיוכל להחזיר למדינה את שמה הראשון הוא יהיה מלך, וציווה לבנו שכאשר יימצא איש כזה יסתלק הוא מן המלוכה. דהיינו, כשיימצא חכם כה מופלג בחכמה עד שכנגדו יהיו כולם טפשים. על כן דע לאיזה דבר אתה מכניס עצמך.

ואמרו לו השרים: הנסיון יהיה אם אתה חכם כזה. היות שיש כאן גן שנשאר מן המלך ההוא, שהיה חכם גדול מאד, והגן נפלא מאד, וגדלים בו כלי מתכות וכלי כסף וכלי זהב, והוא נפלא ונורא מאד, אך אי אפשר ליכנס בו. כי כשנכנס בו אדם, אזי תיכף מתחילים שם לרדפו. ורודפים אותו והוא צועק, ואין הוא יודע כלל ואינו רואה מי רודף אותו, וכך הם רודפים אותו עד שמבריחים אותו מן הגן. על כן נראה אם אתה חכם, אם תוכל ליכנס אל הגן הזה.

שאל אותם אם מכים את האדם הנכנס. אמרו לו, שהעיקר שרודפים אותו והוא אינו יודע כלל מי ומי רודף אותו, ובורח בבהלה גדולה מאד. כך סיפרו להם בני־אדם שנכנסו לשם.

הלך בן־המלך האמתי אל הגן, וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח, ואין שם שומרים. כי בוודאי אין צריכים שומרים לגן כזה. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה שעומד שם אדם. דהיינו, שהיה מצוייר שם אדם. והסתכל וראה שלמעלה מעל האדם יש טבלה, וכתוב עליה שאדם זה היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום. כי עד אותו המלך היו מלחמות, ואחריו היו מלחמות, ובימי המלך הזה היה שלום.

והתבונן, מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר, שהכל תלוי באדם זה. שכשנכנס איש לגן ורודפים אותו, אינו צריך לברוח כלל אלא להעמיד עצמו אצל האדם, ועל־ידי זה יינצל. ויותר מזה: שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו בפנים הגן, אזי יוכל כל איש ליכנס בשלום אל הגן הזה. והלך ונכנס אל הגן, ותיכף כשהתחילו לרדפו הלך ועמד אצל האדם הנ“ל הניצב אצל הגן מבחוץ, ועל־ידי זה יצא בשלום בלי פגע כלל. כי אחרים שנכנסו לגן והתחילו לרדפם היו בורחים בבהלה גדולה מאד והיו מוכים ולוקים על־ידי זה, והוא יצא בשלום ושלוה על־ידי שהעמיד עצמו אצל האדם הנ”ל.

והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום. ואזי ציווה ליקח את האדם הנ"ל ולהעמיד אותו בפנים, בתוך הגן, וכן עשו. ועברו כל השרים בתוך הגן, ונכנסו ויצאו בשלום בלי פגע כלל. אמרו לו השרים: אף־על־פי שראינו ממך דבר כזה, הרי בשביל דבר אחד אין ראוי ליתן לך המלוכה. ננסה אותך עוד בדבר אחד.

אמרו לו: היות שיש כאן כסא מהמלך שהיה, והכסא גבוה מאד, ואצל הכסא עומדים כל מיני חיות ועופות של עץ, ולפני הכסא עומדת מיטה, ואצל המיטה עומד שולחן, ועל השולחן עומדת מנורה, ומן הכסא יוצאות דרכים כבושות ומרוצפות, והדרכים יוצאות מן הכסא לכל צד, אך אין אדם יודע כלל מה ענין הכסא הזה עם הדרכים הללו. ואלה הדרכים, כשהן יוצאות ומתפשטות למרחק מה, עומד שם אריה של זהב, ואם יילך ויתקרב אצלו איזה אדם אזי יפתח האריה את פיו ויבלענו. ולהלן מאותו אריה מתפשטת הדרך הלאה, וכן בשאר הדרכים היוצאות מן הכסא. דהיינו שגם הדרך השניה, היוצאת מן הכסא לצד אחר, היא גם כן כך, וכשנמשכת היא למרחק מה עומדת שם מן חיה אחרת, כגון לביא של מתכת. וגם אליו אי אפשר להתקרב. והדרכים הללו מתפשטות והולכות בכל המדינה כולה, ואין שום אדם יודע ענין הכסא עם כל הדברים והדרכים הנ“ל. על כן תתנסה בזה, אם תוכל לידע ענין הכסא עם כל הנ”ל.

הראו לו הכסא, וראה שהוא גבוה מאד. והלך אצל הכסא, והסתכל והתבונן שכסא זה עשוי מאותו עץ שעשוי הכלי שנתן לו האדם היערי. והסתכל וראה שחסרה מן הכסא למעלה איזו שושנה, ואילו היתה שושנה זו בראש הכסא היה לה הכח שיש לכלי. והסתכל יותר וראה, ששושנה זאת החסרה למעלה מן הכסא מונחת למטה מן הכסא, וצריכים לקחת אותה משם ולהניחה למעלה, ואזי יהיה לכסא הכח של הכלי. כי המלך שהיה עשה כל דבר בחכמה, באופן שלא יבין שום אדם את הענין עד בואו של חכם מופלג שיבין את הדבר ויוכל לכוון ולהחליף ולסדר את כל הדברים כראוי.

וכן הבין שצריכים לנתק קצת את המיטה ממקום שהיא עומדת בו, ואת השולחן צריכים גם כן לנתק קצת. לשנות קצת מקומם. וכן צריך לנתק קצת את המנורה ממקומה, וכן צריך לשנות את מקומם של כל העופות והחיות. לקחת עוף זה ממקום זה ולהעמידו במקום אחר, וכן האריה, וכן כולם. כי המלך עשה הכל בערמה ובחכמה ובאופן שלא יבין שום אדם, עד שיבוא החכם שיוכל להתבונן לסדרם כראוי.

וציווה לסדר הכל כראוי, ליקח השושנה מלמטה ולקבעה למעלה, וכן כל הדברים כולם. אז התחילו כולם לנגן ניגון נפלא מאד, ועשו הפעולה הראויה להם. ואז נתנו לו המלוכה.

ענה ואמר בן־המלך האמתי, שנעשה עתה מלך, לבן־השפחה האמתי: עתה אני מבין שאני בן־המלך באמת ואתה בן־השפחה באמת.


ברסלב 20 ב.jpg

מעשה בבורגני ועני    🔗

פעם אחת היה בורגני, והיה עשיר מופלג מאד, והיו לו סחורות רבות מאד, והיו שטרותיו והאיגרות שלו הולכים בעולם, והיה לו כל טוב. ולמטה ממנו היה דר עני אחד שהיה עני גדול מאד, והיה לו כל ההיפך מן הבורגני העשיר. ושניהם היו חשוכי בנים. לזה לא היו בנים וכן לזה.

פעם אחת חלם הבורגני שבאו אנשים ועשו חבילות חבילות. שאל אותם: מה אתם עושים? והשיבו: לשאת הכל אל העני.

חרה לו מאד מאד על שהם רוצים לשאת כל הונו מביתו אל העני. ולכעוס עליהם אי אפשר, שהם אנשים רבים. והם עשו חבילות חבילות מכל אשר היה לו, מכל סחורותיו והונו ורכושו, ונשאו הכל כאשר לכל אל בית העני הנ"ל. ולא השאירו כלום בביתו כי אם כתלים ריקים. וחרה לו מאד מאד, והקיץ, וירא והנה חלום.

ואף שראה שהוא חלום, וברוך השם הכל אצלו, אף־על־פי־כן היה לבו נוקפו מאד. וחרה לו הדבר מאד על דבר החלום, ולא היה יכול להוציא מדעתו דבר החלום. והיה הוא רגיל גם מקודם להשגיח על העני הנ"ל וזוגתו ולתת להם מסת־ידו, ועכשיו, אחר החלום, השגיח עליהם יותר מאשר קודם. אך בכל עת שהיו באים לביתו העני או אשתו היו משתנים פניו והיה נבהל מפניהם, מחמת החלום שזכר.

והם, העני עם אשתו, היו רגילים אצלו לפרקים והיו נכנסים ויוצאים. פעם אחת באה אצלו אשת העני, ונתן לה מה שנתן, ונשתנתה צורתו ונבהל ונשתומם מאד. שאלה אותו העניה: אבקש מחילה מכבודכם, תגידו לי, מה זאת שבכל עת אשר אנו באים אצלכם משתנים פניכם מאד? סיפר לה כל אותו העניין, שחלם לו כנ“ל ומאותו היום לבו נוקפו מאד וכו'. השיבה לו: האם היה החלום בלילה פלוני? השיב לה: הן, ומה בכך? השיבה לו: באותו לילה חלמתי גם כן שאני עשירה גדולה, ובאו אנשים לתוך ביתי ועשו חבילות חבילות, ושאלתים, להיכן אתם נושאים? והשיבו, אל אותו העני, דהיינו לבורגני הנ”ל שקראוהו עכשיו עני. על כן מה אתה משגיח בחלום? הלוא אף אני בחלומי.

והוא נבהל ונשתומם עכשיו עוד יותר, מששמע את חלומה. שנראה היה הדבר כי ישאו עשירותו ורכושו אל העני, ודלות העני ישאו אליו. ונבהל מאד מאד.

ויהי היום, ונסעה אשת הבורגני בעגלת־צב לטייל. לקחה עמה את רעותיה, ולקחה גם את אשת העני עמה, ונסעו לטייל. והנה עבר איש־חיל אדון, שקוראים גנרל, עם החיל שלו. פנו מן הדרך אל הצד בשבילו, ועבר החיל. וראה הגנרל שנוסעות נשים, וציווה שיוציאו אחת מן הנשים המטיילות. הלכו והוציאו את אשת העני, חטפו אותה לתוך מרכבתו של הגנרל, ונסעו עמה. ובוודאי להשיבה אי אפשר, כי נסע רחוק, ובפרט שהוא איש גנרל עם חילותיו. ולקחה ונסע עמה למדינה שלו. והיא, שהיתה יראת־שמיים, לא רצתה להישמע לו כלל, והיתה בוכה מאד. והיה מבקש ומפתה אותה, והיא היתה יראת־שמיים.

והנשים שבו לביתן מן הטיול בלי העניה הנ"ל, שנלקחה. והיה העני מתאבל ובוכה תמיד ומתמרמר מאד מאד על אשתו. פעם אחת עבר הבורגני אצל בית העני. שמע שהוא בוכה ומתמרמר מאד. נכנס ושאלו: מה אתה מתמרמר ובוכה כל כך? השיבו: וכי לא אבכה? ומה נשאר לי? יש שנשאר להם עשירות או בנים, ואני אין לי כלום, וגם אשתי נלקחה ממני, ומה נשאר לי?

נכמר לבו של הבורגני על העני ונתעוררו רחמיו עליו מאד, משום גודל המרירות שראה בו. הלך ועשה דבר מבוהל, ובאמת דבר של שגעון: הלך ושאל באיזו מדינה דר הגנרל הנ"ל, והלך ונסע לשם. ועשה דבר מבוהל מאד והלך לבית הגנרל. ושם עומדים זקיפים, והוא מגודל הבהילוּת וההשתוממות שלו הלך בבהלה ולא השגיח כלל בזקיפים. וגם הזקיפים נבהלו ונשתוממו מאד, מחמת שראו אצלם פתאום בן־אדם מבוהל מאד. מאיפה בא זה לכאן? ומחמת הבהלה הניחוהו כל הזקיפים ועבר על פני כולם עד שנכנס לבית הגנרל, למקום שהיתה היא שוכבת שם.

בא והקיצה ואמר לה: בואי. ראתה אותו ונבהלה. אמר לה: תיכף תבואי עמי. הלכה עמו, ועברו גם עתה על פני כל הזקיפים, עד שיצאו. אז נבהל ונזכר שעשה דבר כזה, והבין שבוודאי יהיה נעשה תיכף רעש גדול. וכן הווה, שנעשה שם תיכף רעש גדול אצל הגנרל.

הלך הבורגני והטמין עצמו בתוך בור אחד, שהיו בו מי־גשמים, עד שיעבור הרעש, ושהה שם עמה שני ימים בתוך הבור. ראתה האשה גודל מסירות־הנפש שהיתה לו בשבילה, והצרות שסבל בשבילה, ונשבעה בה' שכל המזל שיהיה לה, כי אפשר שיהיה לה איזה מזל של גדולה והצלחה, לא יהא נמנע מאתו. ואם ירצה לקחת לעצמו כל הצלחה וגדוּלה שלה לא תמנע ממנו כלל, והיא תישאר כמקודם.

אך איך מוצאים שם עדוּת? לקחה לה אותו בור לעדוּת.

לאחר שני ימים יצא עמה משם. והלך הלאה, והיה הולך עמה הלאה והלאה, והבין שגם שם, באותו מקום, מחפשים אחריו, והלך עוד והחביא עצמו עמה בתוך מקווה. ונזכרה היא שוב בגודל מסירות־הנפש והצרה שהוא סובל בשבילה, ונשבעה עוד הפעם כנ"ל ולקחה את המקווה לעדוּת.

שהו שם בערך שני ימים, ויצאו והלכו הלאה. וכן היה כמה פעמים, שהחביא עצמו עמה במקומות אחרים כיוצא באלו, דהיינו בשבעה מקומות של מים, והם: בוֹר ומקווה ואגם ומעיין ונחל ונהר וים. ובכל מקום ומקום שהיו נחבאים שם נזכרה במסירות־הנפש וצרתו בשבילה ונשבעה לו, ולקחה אותו מקום לעדוּת.

והלכו ובאו, והיו מחביאים עצמם כל פעם במחבואים, עד שבאו אל הים. וכשבאו אל הים, והבורגני היה סוחר גדול והיה מכיר דרכי הים, גמר הוא בדעתו לבוא למדינתו. ועבר ובא לביתו עם אשת העני, והשיבה לעני, והיתה שם שמחה גדולה.

והבורגני, בשכר שעשה דבר כזה, וגם עמד בנסיון עם האשה, נפקד ונולד לו באותה שנה בן זכר. והיא גם היא, אשת העני, בשכר שעמדה בנסיון כזה עם הגנרל וגם עמו, זכתה וילדה נקבה. והיתה זו יפת־תואר מאד מאד, שלא היה יופיה כשל מין האדם כלל, כי בין בני־אדם לא נמצא יופי כזה. והיו העולם אומרים: הלוואי שתתגדל. כי חידוש נפלא כזה קשה שיתגדל, שהיו יופיה ותפארתה מופלגים מאד מאד ולא נראתה כזאת בעולם כלל.


ברסלב 21 ב.jpg

והיו העולם באים ונכנסים לראותה, והיו משתוממים מאד על גודל יופיה המופלג, והיו נותנים לה מתנות מחמת חיבה. והיו נותנים מתנות עד שנתעשר העני. והבורגני הנ"ל עלה בדעתו שישתדך עם העני, מגודל יופיה של הבת שהיה חידוש כזה. ויאמר בלבו: אפשר על זה הראה החלום שנושאים את שלו אל העני ומהעני נושאים אליו, דהיינו שישתדכו יחד ויתערבו יחד על־ידי השידוך.

פעם אחת באה אשת העני אצלו, ואמר לה דעתו, שרצונו להשתדך עמה, ואפשר בזה יתקיים החלום כנ"ל. השיבה לו: גם אני חשבתי זאת בדעתי, אך לא היתה לי העזה לדבר מזה, שאני אשתדך עמכם. אך אם אתם רוצים, בוודאי אני מוכנה ולא אמנע מכם. כי כבר נשבעתי שכל טובי והצלחתי לא יימנעוּ מכם.

והבן והבת למדו שניהם בחדר אחד לשונות וכיוצא בזה, כדרכם. והבת הזו היו הולכים ובאים לראותה מגודל החידוש, ונתנו מתנות, עד שנתעשר העני. והיו באים שרים לראותה, והוטבה בעיניהם מאד, והיה יופיה חידוש גדול בעיניהם, כי לא היה בגדר יופי אנושי כלל. ומגודל הפלגת יופיה בא על דעת השרים להשתדך עם העני הזה, וכל שר שהיה לו בן חשק להתחתן עמה. אך הרי אין נאה להם להתחתן עם איש כזה, שעל־כן הוכרחו לראות לגדל את האיש והשתדלו שיעבוד אצל הקיסר. ונעשה בתחילה קצין, ואחר־כך עלה למעלה, כי השתדלו להגביהו במהרה, והלך מהר ממעלה למעלה עד שנעשה גנרל.

והיו השרים חפצים להשתדך עמו. אך היו קופצים רבים על זה, כי כמה שרים באו בענין זה ועסקו בזה להגביהו, וגם לא היה אפשר לו להתחתן מחמת הבורגני, שכבר נדבר להשתדך עמו. והעני שנעשה גנרל היה מצליח יותר ויותר, והיה שולח אותו הקיסר למלחמה, והצליח מאד בכל פעם. ונישא למעלה למעלה.

כך היה הולך ומצליח עד אשר נסתלק שם הקיסר. ונתייעצו כל בני המדינה לעשות אותו לקיסר. ונתקבצו כל השרים והסכימו כולם שהוא יהיה קיסר. ונעשה העני הנ"ל קיסר. והיה לוחם מלחמות ומצליח מאד, וכבש מדינות, והיה לוחם ומצליח וכובש והולך, עד ששאר המדינות נתייעצו להתמסר תחת ידו ברצונן הטוב, כי ראו הצלחתו הגדולה, שכל היופי של העולם וכל המזל של העולם אצלו. על כן נתקבצו כל המלכים והסכימו שהוא יהיה קיסר על כל העולם. ונתנו לו כתב באותיות של זהב.

והקיסר הזה מיאן עכשיו להשתדך עם הבורגני, כי אין נאה לקיסר להשתדך עם בורגני. ואך אשתו הקיסרית, היא לא זזה מן הבורגני כלל. וירא הקיסר שאי אפשר לו לעשות שידוך אחר נגד הבורגני, בפרט כי אשתו מצדדת עמו מאד מאד, על כן חשב מחשבות עליו. ובתחילה ראה לחסרו, והשתדל בתחבולות כאילו אין הדבר ממנו לגרום לו הפסד. והקיסר בוודאי יכול לעשות כזאת. והיו מפסידים ומחסרים את הבורגני עד שנתדלדל ונעשה עני גמור. והיא, הקיסרית, היתה תומכת בו תמיד.

אחר־כך ראה הקיסר שכל זמן שזה הבן קיים, דהיינו בן הבורגני, אי אפשר לו לעשות שידוך אחר, והשתדל להעביר את אותו הבחור מן העולם. וחשב מחשבות להעבירו וגלגל עליו עלילות, והושיב עליו שופטים. והשופטים הבינו שרצון הקיסר להעבירו מן העולם, ושפטו להניחו בשק ולהשליכו לים.

והקיסרית היה לבה דווה מאד על זה. אך גם הקיסרית אי אפשר לה לעשות כנגד הקיסר. מה עשתה? הלכה אל הממונים שהיו ממונים להשליכו לים, ובאה אצלם ונפלה לרגליהם, והתחננה לפניהם מאד שיעשו למענה להניחו בחיים, כי למה הוא חייב מיתה? וביקשה מהם מאד שיקחו שבוי אחר מחוייב־מיתה להשליכו לים ויניחו את הבחור הנ"ל. ופעלה בקשתה אצלם, ונשבעו לה שיניחוהו. וכן עשו, ולקחו איש אחר והשליכוהו לים, ואותו הניחו, ואמרו לו: לך לך. והבחור, שכבר היה בר דעת, הלך לו.

וקודם לזה הלכה הקיסרית וקראה לבתה, ואמרה לה: בתי, דעי שזה הבן של הבורגני הוא החתן שלך. וסיפרה לה כל אותו המעשה שעבר עליה, ואיך הבורגני מסר נפשו בשבילה, והיה עמה בשבעה מקומות, ונשבעה לו בה' שכל טוּבה לא תמנע ממנו, ולקחה אותם שבעה מקומות, שהם בוֹר ומקווה וכו', לעדוּת. ובכן עתה, אמרה, אַת היא כל טובתי ומזלי והצלחתי ובוודאי אַת שלו, ובנו הוא החתן שלך. ואביך, מחמת גסותו, רוצה להרגו על חינם. וכבר השתדלתי להצילו ופעלתי שיניחוהו בחיים. על כן דעי שהוא החתן שלך, ואל תתרצי לאחר בעולם.

נתקבלו דברי אמה עליה, כי גם היא היתה יראת־שמיים, והשיבה שבוודאי תקיים כך. והלכה הבת הזאת ושלחה כְתב אל בן הבורגני, אל בית־כלאו, שהיא מחזיקה עצמה בו ושהוא החתן שלה. ושלחה לו כעין חתיכת מפה, וציירה בה כל המקומות שנחבאה בהם אמה עם אביו, שהם שבעה העֵדים בור ומקווה וכו', והזהירה אותו שישמור הכתב הזה מאד מאד. וחתמה שמה למטה.

אחרי־כן היה כנ"ל, שלקחו הממונים איש אחר ואותו הניחו, והלך לו. וילך ויעבור עד שבא אל הים, וישב בספינה ועבר בים. ובאה רוח סערה גדולה ונשאה את הספינה אל חוף אחד שהיה שם מדבר. ומגודל הסערה נשברה הספינה, אך האנשים שבה ניצלו ויצאו על היבשה. ושם היה מדבר, וילכו לנפשם כל אחד ואחד לבקש לו אוכל, כי באותו המקום לא היו רגילות הספינות לבוא לשם ועל כן לא היו מצפים שם לאיזו ספינה שתשיבם למקומם. והלכו שם במדבר לבקש אוכל ונתפזרו הנה והנה.

והלך הבחור הנ"ל במדבר, והיה הולך והולך עד שנתרחק מן החוף. ורצה לשוב ולא יכול, וכל מה שרצה לשוב נתרחק יותר ויותר, עד שראה שאי אפשר לו לשוב, והלך באשר הלך. והלך שם במדבר, והיתה בידו קשת שהיה מציל בה עצמו מן החיות הרעות שבמדבר. ומצא שם איזה דברים לאכול, והיה הולך והולך והולך עד אשר יצא מן המדבר. ובא אל מקום שהיה פנוי, והיו שם מים ואילנות־פרי סביב סביב והיה אוכל מן הפירות ושותה מן המים. ונתיישב בדעתו לישב שם מספר ימי חייו, כי קשה לו לשוב אל הישוב, ומי יודע אם יגיע עוד למקום כזה אם יניח מקום זה וילך לו. על כן היה בדעתו לישב שם ולחיות שם ימי חייו, מאחר שטוב לו שם, והיו לו פירות לאכול ומים לשתות. ולפעמים היה יוצא ורובה בקשתו ארנבת או צבי, והיה לו בשר לאכול. גם היה צד לעצמו דגים, כי היו שם דגים טובים מאד בתוך המים. וייטב בעיניו לבלות שם ימי חייו.

והקיסר, אחר שנעשה המשפט בבן הבורגני ונפטר ממנו, שסבור היה שנתקיים בו המשפט באמת ושוב איננו בעולם, חשב כי כעת יוכל לשדך את בתו. והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא בהם. ועשה לה חצר כראוי וישבה שם, ולקחה לעצמה בנות־שרים להיות לה לרעותיה, והיתה מנגנת בכלי־שיר וכיוצא בזה, כדרכן. וכל מה שהיו מדברים לה שידוכים היתה משיבה שאין רצונה בדברים, דהיינו בדברי־שידוך, רק שיבוא המשודך בעצמו. והיא היתה בקיאה מאד בחכמת השיר. ועשתה באומנות מקום שיבוא המשודך לשם ויעמוד כנגדה וידבר דברי שיר, דהיינו שיר של חשק, כדרך שמדבר החושק לחשוקתו דברי חיבה. והיו באים מלכים להשתדך, ועלו לאותו מקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו. ושלחה לקצתם תשובה על־ידי רעותיה, גם כן בדרך שיר וחיבה, ולקצתם שנראו לה יותר השיבה בעצמה והרימה קולה בשיר ובדברי חיבה. ולקצת שנראו לה עוד יותר היתה מראה עצמה פנים־אל־פנים והשיבה להם דברי שיר וחיבה. ולכולם סיימה בסוף: אבל לא עברו עליך המֵימוֹת.

ולא היה מי שמבין כוונתה. וכשהיתה מראה פניה היו נופלים מגודל יופיה, והיו קצתם נשארים בחלשוּת וקצתם נשתגעו מחמת חולי־אהבה, מגודל יופיה שהיה מופלג מאד מאד. ואף־על־פי־כן, אף שנשתגעו ונשארו בחלשות, עם כל זה היו באים מלכים להשתדך עמה. ולכולם השיבה כנ"ל.

ובן הבורגני ישב שם באותו מקום, ועשה לעצמו מקום לישב בו. וגם הוא היה יכול לנגן ויודע חכמת השיר, והיה בוחר לו עצים שראויים לעשות מהם כלי־שיר ועשה לעצמו כלי־שיר, ומהגידים של החיות עשה לו נימים, והיה מנגן ומשורר לעצמו. והיה לוקח הכְתב שהיה לו, ששלחה לו בת־הקיסר, והיה משורר ומנגן ונזכר בכל המאורעות שהיו לו, ואיך אביו היה בורגני וכו' ועתה הושלך הוא לכאן. והלך ולקח הכְּתב, ועשה לו סימן באילן אחד ועשה שם מקום וטמן שם הכְתב. וישב שם איזה זמן.

פעם אחת היתה רוח סערה גדולה ושברה כל האילנות שהיו עומדים שם, ולא היה יכול להכיר האילן שטמן שם הכתב. כי בעוד שהיו עומדים היה לו סימן להכיר, ועכשיו שנפלו נתערב האילן בין האילנות שהיו שם הרבה מאד ולא היה יכול להכיר האילן. ואי אפשר לבקוע כל האילנות לחפש את הכתב, כי היו רבים מאד. והיה בוכה ומצטער על זה מאד, וראה שאם יישב כאן בוודאי ישתגע מגודל הצער, שהיה קשה עליו מאד. ונתיישב בדעתו שמוכרח הוא ללכת הלאה, ויעבור עליו מה, שאם לא כן הוא בסכנה רבה מגודל הצער.

ולקח לו בשר ופירות בתוך שקו, וילך באשר הלך. ועשה לעצמו סימנים באותו מקום שיצא משם. והיה הולך עד שבא אל ישוב, ושאל: איזו מדינה היא זאת? השיבו לו. שאל אם נשמע כאן מאותו הקיסר. השיבו לו: הן. ושאל אם נשמע כאן מבתו יפת־התואר. השיבו לו: הן, אך אי אפשר להשתדך עמה.

ונתיישב בדעתו, מאחר שאי אפשר לו לבוא לשם, והלך אל המלך של אותה מדינה, וסיפר לו כל לבו: שהוא החתן שלה ובשבילו אינה רוצה להשתדך עם אחר, ומאחר שאי אפשר לו לבוא לשם, ובכן הוא מוסר לו למלך כל הסימנים שבידו, דהיינו שבעת המֵימוֹת הנ"ל, ושאותו מלך ילך לשם וישתדך עמה, ולו יתן בעד זה מעות.

הכיר המלך שדבריו כנים, כי אי אפשר לבדות זאת מן הלב, והוטב הדבר בעיניו. אך נתיישב בדעתו שאם יביא אותה לכאן ואותו הבחור יהיה פה, אין הדבר טוב לפניו. ולהרגו קשה בעיניו, כי מדוע ייהרג על הטובה שעשה לו? ובכן נתיישב בדעתו לשלחו למרחק מאתיים פרסה.

חרה הדבר מאד לבן הבורגני על אשר הוא משלחו בעד טובה כזו שעשה לו, והלך שם אל מלך אחר וסיפר לו גם כן כנ"ל, ומסר לו כל הסימנים. ולשני הוסיף סימן אחד יותר וציווה עליו וזרזו שייסע תיכף, אולי יוכל להקדים את חברו. וגם אפילו אם לא יקדימו, יש לו סימן יותר מחברו. והשני נתיישב בדעתו גם כן כמו הראשון, ושלח גם כן את אותו הבן למרחק מאתיים פרסה.

וחרה לו שוב מאד, וילך אל השלישי. ולשלישי מסר עוד סימנים מובהקים ביותר. וילך המלך הראשון ויסע תיכף, ובא לשם, למקום בת־הקיסר. ועשה לו שיר, ושילב בתוך השיר בחכמה כל אותם המקומות, דהיינו שבעת העדים הנ“ל. אך על־פי השיר נזדמן לו שלא סידרם כסדר, את המקומות. ובא לשם, אל המקום, והגיד השיר. כששמעה בת־הקיסר שמות המקומות הנ”ל נפלא הדבר בעיניה, ונראה לה שבהכרח זהו בן־זוגה. רק היה קשה בעיניה שלא סידרם כסדר. אף־על־פי־כן חשבה בדעתה, שאולי מחמת חכמת משקל השיר בא לו זה הסדר, והסכימה בלבה שזה הוא, וכתבה לו שהיא משודכת לו. ונעשו שמחה ורעש שנמצא לה בן־זוגה, והכינו את החתונה.

בתוך כך בא השני, והיה רץ גם כן לשם. ואמרו לו שכבר היא משודכת ולא השגיח בזה, ואמר שאף־על־פי־כן יש לו דבר להגיד לה שבוודאי יפעל. ובא והגיד שירו, וסידר כל המקומות כסדר, וגם נתן עוד סימן. ושאלה אותו: מאין ידע הראשון? לא היה טוב לפניו להגיד לה האמת, ואמר שאינו יודע. ונפלא הדבר בעיניה מאד, ועמדה משתוממת שגם הראשון סיפר המקומות, ומאין יוודעו לאדם סימנים אלו. אף־על־פי־כן נראה היה בעיניה שזה השני הוא בן־זוגה, מאחר שראתה בו שסיפר כסדר המקומות וגם הוסיף סימן. ובאשר לראשון, אפשר שעל־פי חכמת השיר בא לו שהזכיר אותם מקומות.

והבחור בן הבורגני, ששילחו המלך השני, חרה לו והלך אל המלך השלישי, וסיפר לו כנ"ל ומסר לו עוד יותר סימנים מובהקים. ולפניו גילה כל לבו, שהיה לו כְתב שהיו מצויירים בו המקומות, ובכן יצייר לעצמו המלך גם כן על נייר כל אותם המקומות ויביא אליה. והשלישי נתיישב בדעתו גם כן שאין טוב לפניו שיביא אותה לכאן וזה הבחור יהיה כאן, ושלח אף הוא את הבחור למרחק עוד מאתיים פרסה.

והמלך השלישי רץ גם כן לשם, דהיינו ליקח את יפת־התואר. ובא לשם, והגידו לו שכבר יש שם השנים הנ"ל. והשיב: אף־על־פי־כן. כי יש לו דבר שבוודאי יפעל. והעולם לא היו יודעים כלל מפני מה היא מתרצה לאלה יותר מלאחרים. ובא גם השלישי, והגיד שירו בסימנים מובהקים יותר, והראה הכתב עם ציור המקומות. ונבהלה מאד, אך לא יכלה לעשות דבר, מחמת שגם הראשון נראה לה שזה הוא, ואחר־כך השני. על כן אמרה שלא תאמין עד שיביאו לה כתב־ידה שלה בעצמו.

אחר־כך נתיישב בדעתו הבחור בן הבורגני: עד מתי יהיו משלחים אותו בכל פעם יותר רחוק? על כן גמר בדעתו שהוא בעצמו ילך לשם, אולי יפעל הוא. והיה הולך וסובב עד שבא לשם, ואמר שהוא יש לו דבר שבוודאי יפעל. ובא והגיד שירו, ונתן עוד יותר ויותר סימנים מובהקים, והזכיר לה שלמד עמה בחדר אחד, וכיוצא בזה. וסיפר לה הכל: שהוא שלח המלכים הנ"ל, ושטמן הכתב באילן וכל מה שעבר עליו. אבל היא לא השגיחה כלל בזה. להכיר אותו בוודאי אי אפשר היה, כי כבר עבר זמן רב, ובסימנים לא רצתה להשגיח עוד כלל, עד שיביאו לה הכתב. כי גם על הראשון סבורה היתה שזה הוא בוודאי, וכן על השני וכו', על כן לא רצתה עוד בשום סימנים.

נתיישב הבחור בדעתו שכאן אי אפשר לו לעשות שהיות כלל, מפחד הקיסר, וגמר לשוב ולחזור למקומו אל המדבר שהיה בו, ושם יבלה ימי חייו. היה הולך וסובב להגיע למדבר, והגיע לשם. בתוך כל הנ"ל עברו כמה שנים, והסכים הבחור בדעתו שישב שם במדבר ויבלה שם ימי חייו. כי על־פי מה שהעריך בדעתו חיי האדם בעולם־הזה הגיע לכלל דיעה שטוב לבלות כאן מספר ימיו, וישב שם ואכל מן הפירות וכו'.

ועל הים היה רוצח. והרוצח שמע שנמצאת יפת־תואר כזו בעולם וחשב לתפסה, אף שהוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס. אך חשק לתפסה כדי למכרה לאיזה מלך ויקח בעדה הון רב. והתחיל להשתדל בזה. והרוצח הרי הוא מופקר, והפקיר עצמו: אם יפעל יפעל, ואם לאו לאו, ומה יפסיד? כי הוא מופקר, כדרך הרוצח. והלך הרוצח וקנה סחורות רבות מאד מאד, ריבוי מופלג. גם עשה ציפורים של זהב, והיו נעשות באומנות עד שנדמה שהן חיות ממש וטבעיות. גם עשה שיבולים של זהב, והיו הציפורים עומדות על השיבולים. וזה כשלעצמו חידוש היה, שהציפורים עומדות על השיבולים ואין השיבולים נשברות. כי היו הציפורים גדולות. גם עשה בתחבולות שנדמה היה שהן מנגנות: אחת היתה מכה ומקשקשת בלשונה, ואחת היתה מצלצלת בפיה, ואחת היתה מזמרת. והכל היה בתחבולות, שהיו בני־אדם עומדים שם בתוך חדר שבספינה מאחורי הציפורים, ועשו כל הנ"ל ונדמה היה שהציפורים בעצמן מנגנות.

נסע הרוצח עם כל אלה למדינה שהיתה שם בת־הקיסר. ובא אל העיר שהיתה שם, והעמיד ספינתו ושילשל העוגן, והציג עצמו כסוחר גדול. היו נכנסים ובאים שם לקנות אצלו הרבה סחורות יקרות, ועמד שם איזה זמן, רבע שנה ויותר, והיו נושאים ממנו סחורות יפות שקנו אצלו. חשקה גם בת־הקיסר לקנות סחורה ממנו, ושלחה אליו שיביא סחורה אליה. שלח לה תשובה שאינו צריך לזה, לשאת סחורה לבית הקונה, אף־על־פי שהיא בת־הקיסר, ומי שצריך סחורה יבוא אצלו. וסוחר אין מי שיכריח אותו לזה.

התיישבה בת־הקיסר בדעתה שתלך אצלו. ודרכה היה, שהיתה מכסה את פניה כשהלכה בשוק כדי שלא יסתכלו בה, כי יכלו בני־אדם ליפול בחלשות מחמת יופיה. הלכה בת־הקיסר וכיסתה את פניה, ולקחה גם רעוּתיה עמה, וחיל־משמר הלך אחריה, ובאה אל הסוחר הנ"ל וקנתה שם סחורות אצלו. אמר לה הסוחר: אם תבואי עוד הפעם אראה לך דברים יפים מזה, שהם נפלאים מאד. והלכה לה ושבה לביתה.

שוב פעם אחרת באה וקנתה והלכה לה. ועמד שם הרוצח הזה איזה זמן, ובתוך כך נעשתה בת־הקיסר רגילה אצלו, נכנסת ויוצאת. פעם אחת באה אליו, והלך ופתח לה החדר שהיו עומדות שם ציפורי־הזהב, וראתה שהוא חידוש נפלא. ורצו גם האחרים, דהיינו חיל־המשמר, ליכנס ואמר: לאו, לאו, את זה איני מראה לשום אדם, רק לך, שאת בת־הקיסר, אבל לאחרים איני רוצה כלל. נכנסה היא בעצמה, והלך גם הוא אל החדר ונעל הדלת. ועשה כפשוטו, שלקח שק והניחה בעל־כורחה בתוך השק. ופשט ממנה מלבושיה, והלבישם למַלח אחד, וכיסה פניו ודחפו לחוץ ואמר לו: לך. והמלח הזה לא ידע כלל מה נעשה עמו, ותיכף כשיצא לחוץ ופניו מכוסים, והחיילים לא ידעו, התחילו לילך עמו מיד, לפי שהיו מדמים שזאת היא בת־הקיסר. והוא, דהיינו המלח, הלך עם החיילים שהוליכוהו ולא ידע היכן הוא כלל, עד שבא לחדר שהיתה בת־הקיסר יושבת שם. וגילו פניו, וראו שהוא מלח, ונעשה רעש גדול ואותו סטרו על פניו היטב ודחפוהו החוצה.

והרוצח לקח את בת־הקיסר, וידע שבוודאי ירדפו אחריו. והלך מן הספינה וטמן עצמו עמה בבור שהיו בו מי־גשמים, עד שיעבור הרעש. ואת המלחים של הספינה ציווה, שתיכף ומיד יחתכו את העוגנים ויברחו. כי בוודאי ירדפו אחריהם, ובוודאי לא יהיו יורים אל הספינה מחמת בת־הקיסר שהם סבורים שהיא שם. ואמר: רק שיהיו רודפים אתכם, ועל כן תברחו מיד, ואם ישיגו אתכם – ישיגו, מה בכך? כדרך הרוצחים שאינם משגיחים על עצמם כלל.

וכן היה. שנעשה רעש, ורדפו תיכף אחריהם, אך לא מצאוה שם. והרוצח החביא עצמו עמה בבור של מי־גשמים, והיו מונחים שם, והיה מפחיד אותה שלא תצעק, שלא ישמעו בני־אדם. והיה אומר לה: אני מסרתי נפשי בשבילך, כדי לתפסך, ואם אפסיד אותך אין חיי נחשבים אצלי כלום. כי מאחר שאת כבר בידי, הרי אם אחזור ואפסיד אותך ותמנעי ממני אין חיי נחשבים אצלי כלל. על כן, תיכף כשתתני צעקה, אחנוק אותך מיד, ויעבור עלי מה. כי איני שווה בעיני כלום.


ברסלב 22 ב.jpg

ותירא לנפשה מפניו. אחר־כך יצא עמה משם והוליך אותה לעיר. והיו הולכים והולכים ובאו למקום אחר, והבין שגם שם מחפשים, והחביא עצמו עמה עוד במקווה. וכן יצא משם והלך והחביא עצמו עמה עוד במקום אחר, עד שהיה מחביא עצמו עמה בכל שבעה המקומות שהחביא עצמו הבורגני עם אמה, שהם שבעה העדים הנ"ל, עד אשר בא אל הים. וחיפש שם למצוא על־כל־פנים ספינה קטנה של דייגים, כדי לעבור עמה, ומצא ספינה. ולקח את בת־הקיסר אף שלא היה צריך אותה, כי היה סריס, אך היה רוצה למכרה לאיזה מלך, והיה מתיירא פן יטלו אותה ממנו. והלך והלביש אותה בבגדי מַלח ונדמתה לזכר, ועבר עמה בים.

באה רוח סערה ושברה את הספינה, ונשאה אותה אל החוף. ובאו אל אותו חוף שהיה שם מדבר, ושם היה הבחור. והגזלן, שהיה בקי בדרכים, כדרכם, וידע שכאן הוא מקום מדבר שאין מגיעות אליו ספינות, לא היה מתיירא כאן משום אדם. הניח את בת־הקיסר, והלכו זה לכאן וזו לכאן לבקש להם אוכל, ונתרחקה מן הגזלן. והגזלן הלך בדרכו, וראה והנה אינה אצלו. התחיל לצעוק אליה. והיא התיישבה בדעתה ולא השיבה לו, כי אמרה: מאחר שסופי יהיה שימכור אותי, למה לי להשיב לו? ואם יחזור ויגיע אצלי, אגיד לו שלא שמעתי. ובפרט שאין רצונו להרגני, כי הוא צריך למכור אותי. ולא השיבה לו, והלכה הלאה. והוא, הגזלן, היה מחפש אנה ואנה ולא מצאה, והלך הלאה ולא מצאה. ומן הסתם אכלוהו חיות רעות.

והיא הלכה הלאה והלאה והיתה מוצאת לה איזה אוכל. והלכה עד שהגיעה אל המקום שהיה יושב שם הבחור הנ"ל. וכבר נתכסתה בשערות, וגם היתה לבושה כמו זכר בבגדי מַלח, ולא הכירו זה את זו. ותיכף בבואה באה עליו שמחה, על שבא עוד אדם, ושאל אותה: מאין באתָ לכאן? השיבה: הייתי עם איזה סוחר בים וכו‘. שאלה אותו: מאין באת אתה לכאן? השיב לה גם כן: על־ידי איזה סוחר וכו’. וישבו שם שניהם.


ברסלב 23 ב.jpg

ואחר שנלקחה בת־הקיסר מן הקיסר, היתה הקיסרית מקוננת ומטיחה ראשה בכותל על אבידת בתה, והיתה מצערת מאד בדברים את הקיסר, שעל־ידי גסותו איבד את הבחור הנ"ל, ועתה אבדה בתם. ואמרה: הלוא היא היתה כל המזל וההצלחה שלנו, ואיבדנו אותה, ומה יש לי עוד היום? והיתה מצערת אותו מאד. ובוודאי גם לו בעצמו היה צר מאד על אבידת בתו, ועוד היתה הקיסרית מוסיפה על צערו ומכעיסה אותו. ונעשו קטטות וכעסים ביניהם, והיתה מדברת אליו דברים רעים, והכעיסה אותו כל כך עד אשר אמר לשלחה. והושיב דיינים ופסקו לשלחה ושלחוה.

אחר־כך היה הקיסר שולח למלחמה ולא היה מצליח. והי תולה הדבר באיזה גנרל, לאמור בשביל שעשית כך על־ידי זה הפסדת במלחמה, ופיטר אותו. אחר־כך שלח עוד למלחמה ולא הצליח, ופיטר עוד גנרלים. וכך פיטר כמה גנרלים. וראו בני המדינה שהוא עושה דברים זרים, בתחילה שילח את הקיסרית, ואחר־כך גנרלים, והתיישבו בדעתם: אפשר להיפך? לשלוח אחר הקיסרית, ואותו ישַלחו, והקיסרית תנהיג את המדינה? וכן עשו. ושילחו את הקיסר, והשיבו את הקיסרית, והיא הנהיגה המדינה. ותיכף שלחה הקיסרית להחזיר את הבורגני עם אשתו הבורגנית והכניסה אותם לפלטין שלה.

והקיסר, כשהיה משולח, עמד וביקש מהמוליכים שלו שיניחוהו: כי אף־על־פי־כן הייתי הקיסר שלכם, ובוודאי עשיתי לכם טובות. עתה חנוּני נא בזאת והניחו לי ללכת, כי בוודאי לא אשוב עוד אל המדינה ואין לכם להתיירא. הניחו לי ואלך, ואהיה על־כל־פנים חפשי בשארית ימי חיי שנותרו לי לחיות. והניחו אותו, והיה הולך והולך.

בין כך ובין כך עברו כמה שנים, והיה הקיסר הולך והולך ובא על הים. ונשא גם כן הרוח את הספינה, ובא גם כן אל המדבר הנ"ל, עד שבא אל המקום שיושבים שם אלו השנים, דהיינו הבחור בן הבורגני ובתו יפת־התואר הלבושה בבגדי זכר. ולא הכירו זה את זה, כי כבר נתכסה הקיסר בשערות וכבר עברו כמה שנים. והם גם כן כבר נתכסו בשערות. ושאלו אותו: מאין באת לכאן? והשיב להם: על־ידי סוחר וכו'. וכן השיבו לו הם. וישבו שם השלושה יחד, והיו אוכלים ושותים, והיו מנגנים בכלי־שיר, כי כולם היו יכולים לנגן.

והוא, הבחור, היה החרוץ ביניהם, כי הוא היה שם מכבר, והיה מביא להם בשר, ואכלו, והיו שורפים שם עצים, שהיו יקרים מזהב בישוב. והיה הבחור מוכיח להם שכאן טוב לבלות ימי חייהם, יותר מכפי הטוב שיש לבני־אדם בישוב. שאלו אותו: מה טוב היה לך, שאתה אומר שכאן טוב לך יותר? השיב להם, וסיפר מה שעבר עליו, שהיה בן בורגני וכו' עד שבא לכאן. ומה היה לו בזה שהיה בן בורגני? שהיה לו כל טוב. גם כאן יש לו כל טוב. והוכיח להם שטוב לבלות כאן ימי חייהם.

שאלו הקיסר: השמעת מאותו קיסר? השיב לו ששמע. שאל אותו על יפת־התואר, אם שמע ממנה. השיב לו גם כן הן. והתחיל הבחור להתרגז ואמר: זה הרוצח! דהיינו שהתכוון לקיסר, כי לא ידע שמדבר עמו הקיסר עצמו, והיה הבחור מדבר בכעס כחורק בשיניו עליו. ושאלו הקיסר: מפני מה הוא רוצח? השיב לו: בשביל אכזריות שלו וגסותו באתי לכאן. שאלו: ואיך? והתיישב הבחור בדעתו שכאן בוודאי אין לו ממי להתיירא, והגיד לו וסיפר כל אותו המאורע שעבר עליו. שאלו הקיסר: אם היה אותו קיסר בא לידך, היית נוקם בו עכשיו? השיב לו: לאו. אדרבא, הייתי מפרנסו כמו שאני מפרנס אותך. שוב התחיל הקיסר להתאנח ולגנוח, כמה רעה ומרה שֵיבתו של אותו קיסר. כי שמע שיפת־התואר שלו נאבדה, והוא עצמו נשלח. ויאמר עוד אותו הבחור: בשביל אכזריותו וגדלוּת שלו איבד את עצמו ואת בתו, ואני הושלכתי לכאן. הכל בגללו. שאלו הקיסר שנית: אם היה בא לידך, היית נוקם בו? השיב לו: לאו. אדרבא, הייתי מפרנסו ממש כמו שאני מפרנס אותך. ויתוודע הקיסר אליו והודיעו שהוא עצמו הוא הקיסר, ומה שעבר עליו וכו'. ונפל עליו הבחור וחיבקו ונשקוֹ. והיא, יפת־התואר שהיתה נדמית לזכר, שמעה כל זאת, מה שהללו מדברים זה לזה.

והבחור, דרכו היתה להלך בכל יום. ועשה לו סימן בשלושה אילנות, כי היו שם אלפי אלפים אילנות, וביקש בהם הכְתב הנ"ל. ועשה בהם הסימן כדי שלמחר לא יצטרך לבדוק ולחפש שוב באלה שלושת האילנות, אולי ימצא אותו הכְתב. וכשהיה חוזר משם היה בא עם עינים בכוּיוֹת, מחמת שהיה בוכה כשביקש ולא מצא. שאלו אותו: מה אתה מבקש באלה האילנות, ואחר־כך אתה חוזר ועיניך בכוּיות? השיב להם, וסיפר כל אותו המעשה: שבת־הקיסר שלחה לו כְתב וכו‘, וטמן אותו באלו האילנות, ובאה רוח סערה וכו’, ועתה הוא מבקש אולי ימצא. אמרו לו: למחר, כשתלך לבקש, נלך גם כן עמך, אולי נמצא אנחנו אותו הכתב.

וכן היה, והלכו גם הם עמו. ומצאה בת־הקיסר את אותו הכתב באילן, ופתחה אותו, וראתה שהוא כתב־ידה ממש. חשבה בדעתה: אם תגיד לו תיכף שהיא היא, ותחזור ותפשוט אלו המלבושים ותחזור ליופיה ותהיה שוב יפת־תואר כמקודם, יוכל ליפול ולגווע. והיא רוצה שיהיה הכל בכשרוּת כדת. הלכה והחזירה לו הכתב, ואמרה לו שמצאה הכתב. תיכף נפל בחלשוּת. והחיו והבריאו אותו, והיתה ביניהם שמחה גדולה.

אחר־כך אמר אותו הבחור: למה לי הכתב? היכן אמצאנה? בהכרח היא עכשיו אצל איזה מלך, ולמה לי זאת. אבלה כאן ימי חיי.

והשיב לה הכתב ואמר לה: הא לךָ הכתב ולֵך ותישאנה. כי הרי נדמתה לו שהיא זכר. ורצתה לילך, וביקשה ממנו שיילך עמה גם כן: כי בוודאי אקח אותה, ומן הטוב ההוא אשר יהיה לי אתן לך חלק גם כן. והבחור ראה שהוא, דהיינו בת־הקיסר שאנו מדברים עליה בלשון זכר, איש חכם, ובוודאי ישיג ויקח אותה, ונתרצה ללכת עמו. והקיסר נשאר לבדו, כי היה ירא לשוב אל המדינה. וביקשה ממנו שילך גם כן: כי מאחר שאשוב ואקח את יפת־התואר, ויוחזר המזל, אין לך אימה עוד, ואוכל להשיבך למקומך.

והלכו אלה השלושה יחד, ושכרו להם ספינה, ובאו אל המדינה שיושבת שם הקיסרית. ובאו אל אותה עיר שהיא יושבת שם, והעמידו הספינה. והתיישבה בת־הקיסר בדעתה: אם תודיע תיכף לאמה שהיא באה, תוכל זו לגווע. ושלחה אליה לאמור, שנמצא איש שיודע ידיעה מבתה. אחר־כך הלכה בעצמה וסיפרה לקיסרית כל מה שעבר על בתה, וסיפרה לה כל המעשה, ולבסוף אמרה לה: והיא גם כן כאן. אחר־כך אמרה לה האמת: אני אני היא. והודיעה לה שגם החתן שלה, בן הבורגני, גם הוא כאן. ואמרה לה שאינה רוצה אחרת אלא שישיבו את אביה הקיסר למקומו. ואמה לא היתה רוצה בזה כלל, כי חרה לה עליו מאד שבשבילו היה כל הנ"ל, אך אף־על־פי־כן הוכרחה למלא רצון בתה. ורצו להשיבו, ויבקשו, והנה אין הקיסר נמצא כלל. והגידה לה בתה שגם הוא כאן.

והיתה החתונה. והשמחה היתה שלמה. והזוג הזה קיבל המלוכה והקיסרות ומלכו בכיפה.


ברסלב 24 ב.jpg

מעשה בבעל־תפילה    🔗

פעם אחת היה בעל־תפילה, שהיה עוסק תמיד בתפילות ושירות ותשבחות להשם־יתברך. והיה יושב מחוץ לישוב.

והיה רגיל ליכנס לישוב, והיה נכנס אצל איזה אדם (ומן הסתם היה נכנס לקטנים במעלה, כגון עניים) והיה מדבר על לבו מהתכלית של העולם, שבאמת אין שום תכלית כי אם לעסוק בעבודת ה' כל ימי החיים, ולבלות בתפילה ובשירות ובתשבחות וכו'. והיה מרבה לדבר עם האיש דברי התעוררות, עד שנכנסו הדברים באזניו ונתרצה להתחבר עמו. ותיכף כשנתרצה היה לוקחו ומוליכו למקומו שהיה לו מחוץ לישוב. ובאותו המקום היה נהר, גם היו שם אילנות ופירות, והיו אוכלים מן הפירות. ועל בגדים לא היה מקפיד כלל.

וכך היה רגיל תמיד להכנס לישוב ולפתות ולרצות בני־אדם לעבודת השם־יתברך, לילך בדרכו ולעסוק בתפילות וכו'. וכל מי שהיה מרוצה עמו היה לוקחו ומוליכו למקומו שמחוץ לישוב. והם היו עוסקים שם רק בתפילות ושירות ותשבחות להשם־יתברך, ובווידויים ותעניתות וסיגופים ותשובה. והיה נותן להם חיבורים שהיו לו בעניני תפילות ושירות ותשבחות ווידויים, והיו עוסקים בזה תמיד.

ומשהיו נמצאים בין אותם אנשים שהביא שהיו ראויים גם כן לקרב בני־אדם לעבודת השם־יתברך, היה נותן לאחד מהם רשות שגם הוא יכנס לישוב לעסוק בכך. וכך היה הבעל־תפילה הנ"ל עוסק בעניין זה תמיד, והיה מקרב אנשים ומוציאם מן הישוב.

עד שנעשה רושם בעולם, והתחיל הדבר להתפרסם. כי פתאום נמלטו איזה אנשים מן המדינה, ולא נודע אים. וכן פתאום איבד אחד את בנו, ולא נודע איפה הוא. עד שנמצא כי הבעל־תפילה הנ“ל הולך ומפתה בני־אדם לעבודת השם־יתברך, כנ”ל. אך לא היה אפשר להכירו ולתפסו, כי היה מתנהג בחכמה והיה משנה ומחליף עצמו אצל כל אחד ואחד בשינוי אחר: אצל זה היה נדמה כעני, ואצל זה כסוחר, וכיוצא בזה. גם כשהיה נכנס לדבר עם בני־אדם, והיה רואה שאינו יכול לפעול אצלם כפי כוונתו, היה מרמה אותם בדברים עד שלא היו מבינים את כוונתו הטובה, וכאילו אין כוונתו כלל לקרב אל השם־יתברך. ולא היה אפשר להבין שכוונתו לזה, אף־על־פי שבאמת כל כוונתו, כשהיה מדבר עם בני־אדם, היה רק לזה. אך כשהיה מבין שאינו פועל אצל האדם, היה מסבבו ומעקמו ומרמהו עד שלא היה האיש יכול כלל להבין את כוונתו הטובה.

והיה הבעל־תפילה עוסק בעניין זה עד שנעשה רושם ופרסום בעולם, והיו מצפים לתפסו, אך לא היה אפשר. והיה יושב עם אנשיו מחוץ לישוב ועוסקים בתפילה ושירות ותשבחות וכו‘. גם היה הבעל־תפילה יכול להספיק לכל אחד ואחד מה שצריך: אם היה מבין באחד מאנשיו כי הלה, לפי מוחו, צריך לעבודת ה’ שיהא הולך מלובש במלבושי זהב, היה מספק לו, וכן להיפך, שלפעמים נתקרב אליו איזה עשיר, והיה מוציאו מן הישוב, והיה מבין כי זה העשיר צריך לילך בבגדים קרועים ונבזים, והיה מנהיגו כך. כפי שהיה יודע צורך הספקת כל אחד ואחד כן היה מספק לו.

ואצל האנשים הללו, שקרבם אל השם־יתברך, היו תענית או סיגוף יקרים יותר מכל התענוגות שבעולם.

ויהי היום, והיתה מדינה שהיתה בה עשירוּת גדולה. כולם היו עשירים. אך היו דרכם והנהגתם זרים ומשונים מאד, כי הכל היה נוהג אצלם כפי העשירוּת, שהיה ערך כל איש ואיש לפי העשירות שלו: מי שיש לו כך וכך אלפים או רבבות יש לו מעלה זו, ומי שיש לו כך וכך ממון יש לו מעלה אחרת, וכן כיוצא בזה. כל סדר המעלות היה אצלם כפי הממון של כל אחד ואחד, ומי שיש לו כך וכך אלפים ורבבות הוא מלך.

וכן היו להם דגלים: מי שיש לו כך וכך ממון הוא בדגל זה ויש לו מעלה פלונית באותו דגל, ומי שיש לו כך וכך ממון הוא בדגל אחר ויש לו שם איזו מעלה לפי ערך ממונו. והיה קצוב אצלם כמה ממון יהיה לו לאדם שיהיה נחשב באותו דגל במעלה פלונית, וכמה ממון יהיה לו שיהיה נחשב בדגל אחר ובמעלה אחרת. וכך היו הדרגה והמעלה של כל אחד ואחד כפי הממון.

וכן היה קצוב אצלם, שכשיש לאדם כך וכך ממון הריהו סתם בן־אדם, ואם יש לו פחות מזה הריהו חיה, או עוף, או כיוצא בזה. והיו אצלם חיות רעות ועופות, דהיינו כשיש לו רק כך וכך ממון הריהו נקרא אריה אנושי, או כיוצא בזה שאר חיות רעות ועופות. כי עיקר אצלם היה הממון.

ונשמע בעולם שיש מדינה כזו, והיה הבעל־תפילה מתאנח על זה, והיה אומר: מי יודע עד היכן הם יכולים לילך ולתעות על־ידי זה. ונמצאו אנשים מאנשיו של הבעל־תפילה אשר לא שאלו את דעתו, והלכו לשם, אל המדינה הנ"ל, להחזירה למוטב. כי היתה להם רחמנות גדולה על אותם בני־אדם שנתעו כל כך בתאוות ממון, ובפרט שהבעל־תפילה אמר שהם יכולים לילך ולתעות יותר ויותר.

והלכו לשם, ובאו אל המדינה. ונכנסו לאחד מהם, ומן הסתם נכנסו אל איזו חיה (דהיינו לאדם קטן במעלה, שיש לו סך מועט, והיה נקרא אצלם חיה). והתחילו לדבר עמו, כדרכם, שבאמת אין זו תכלית כלל, ועיקר התכלית הוא רק עבודת ה'. ולא שמע להם האיש כלל, כי כבר נשתרש אצלם שהעיקר הוא רק הממון.

והוא (דהיינו אחד מאנשי הבעל־תפילה), היה מדבר עוד עם אחר, וגם זה לא שמע אליו. והיה מרבה לדבר עמו, והשיב לו הלה: יותר אין לי פנאי לדבר עמך. שאל אותו: מפני מה? השיב לו: היות שאנחנו כולנו מוכנים עתה לעקור ממדינה זו למדינה אחרת. באשר ראינו שעיקר התכלית הוא רק הממון, על כן הוסכם אצלנו לילך למדינה ששם יכולים לעשות ממון, דהיינו שיש שם עפר שעושים ממנו זהב וכסף. ועוד הוסכם, שהם רוצים שיהיו אצלם כוכבים ומזלות. דהיינו מי שיהיה לו ממון כפי הסכום שקצבו הוא יהיה כוכב, כי מאחר שיש לו כל כך ממון יש לו הכח של אותו הכוכב, כי הכוכב מגדֵל זהב. כי מה שיש עפר שעושים ממנו זהב זה מחמת הכוכב שמגדל באותו מקום עפרות זהב, ונמצא שהזהב נמשך מן הכוכבים. ומאחר שיש לאחד כל כך הרבה זהב נמצא שיש לו כח אותו הכוכב, ועל כן הוא בעצמו כוכב.

וכן אמרו שיהיו אצלם מזלות. דהיינו כשיהיה לאחד סכום מסויים שקצבו על זה, הוא יהיה מזל. וכן עשו להם גם מלאכים, הכל כפי ריבוי הממון. ולבסוף הסכימו ביניהם שיהיו להם גם כן אלוהויות, ומי שיהיה לו ממון הרבה, כך וכך אלפים ורבבות כפי מה שקצבו על זה, הוא יהיה אלוה. כי מאחר שהאלוהים משפיע עליו כל כך הרבה ממון על כן הוא בעצמו אלוה. וקיימו ועשו ככל הנ"ל.

גם אמרו, שאין ראוי להם כלל לישב באוירא דהאי עלמא, ואין ראוי להם להתערב עם בני העולם, שלא יטמאו אותם, כי שאר בני העולם הם טמאים לעומתם. על כן נמלכו בדעתם שיבקשו לעצמם ההרים הגבוהים ביותר בעולם וישבו שם, כדי שיהיו מרוממים מאוירא דעלמא. ושלחו בני־אדם לבקש ולחפש הרים גבוהים כנ"ל, והלכו וביקשו, ומצאו הרים גבוהים מאוד. והלכו כל בני המדינה וישבו שם על ההרים הגבוהים, דהיינו שעל כל הר והר ישב איזה קיבוץ מאנשי המדינה. ועשו סביב ההר גדר גדולה, והיו שם חפירות גדולות וכיוצא בזה, עד שלא היה אפשר בשום אופן שיבוא אליהם אדם. כי לא היה אלא שביל נעלם אל ההר, באופן שאדם אחר לא היה יכול כלל לבוא אליהם, וכן בהר הסמוך וכן בכל ההרים. והעמידו שומרים בריחוק מן ההר, שלא יתקרב זר.


ברסלב 25 ב.jpg

והם היו יושבים שם על ההרים והיו מתנהגים במנהג הנ“ל. והיו להם אלוהויות רבות, דהיינו לפי הממון. ומאחר שהממון היה עיקר אצלם, עד שעל־ידי ממון הרבה היו נעשים אלוה, על כן היה להם חשש מרציחה וגזלה. כי כל אחד יהיה רוצח וגזלן כדי שיהיה נעשה אלוה על־ידי הממון שיגזול. אך אמרו כי מאחר שהוא, דהיינו בעל־הממון, הוא אלוה, ישמור הוא מגזל ורצח. והתקינו עבודות וקרבנות שיהיו מקריבים ומתפללים אל האלוהות הנ”ל. גם היו מקריבים בני־אדם, והיו מקריבים את עצמם אל האלוהות הנ"ל, כדי שיהיו נכללים בו ואחרי־כן יתגלגלו ויהיו עשירים. כי עיקר האמונה אצלם היה הממון.

והיו להם עבודות וקרבנות וקטורת שהיו עובדים בם את האלוהויות הנ“ל (דהיינו את בעלי־הממון), ואף־על־פי־כן היתה המדינה מלאה רצח וגזל. כי מי שלא היה מאמין בעבודות הנ”ל היה רוצח וגוזל כדי שיהיה לו ממון. כי היות ובממון יכולים לקנות כל דברי אכילה ומלבושים, ועיקר חיוּת האדם על־ידי הממון (כן היתה סברתם לפי דעתם המשובשת והנבוכה), על כן היה הממון האמונה שלהם. והיו משתדלים שלא יהיה נחסר אצלם ממון כלל. אדרבא, צריכים להשתדל להוסיף ולהכניס ממון ממקומות אחרים לתוך המדינה. והיו יוצאים מהם סוחרים לסחור במדינות אחרות, כדי להשתכר ממון ולהכניס ממון למדינה. וצדקה, בוודאי שהיא אסורה לפי דעתם, כי היא מחסירה מאדם ממונו אשר נתן לו האלוהים . שהעיקר שיהיה לו לאדם ממון, והצדקה פוגמת בממון, על כן אסור אצלם ליתן צדקה.

גם היו אצלם ממונים, שהיו ממונים להשגיח על כל אחד אם יש לו כך וכך ממון כמו שהוא אומר. כי כל אחד היה צריך להראות את עשרו מדי פעם, כדי שיישאר באותה המעלה שהיתה לו לפי ממונו. ולפעמים היה נעשה מחיה אדם, ומאדם חיה, דהיינו אם אבד ממונו או הרויח ממון. והיו להם צורות ודיוקנאות של אותן האלוהויות (דהיינו בעלי־הממון), והיו מחבקים ומנשקים אותם. כי זו היתה עבודת־האל והאמונה שלהם.

והאנשים הכשרים של הבעל־תפילה חזרו למקומם, וסיפרו לו את גודל הטעות והשטות של אותה המדינה, איך הם נבוכים מאד בתאוות הממון, ושהם רוצים לעקור למדינה אחרת ולעשות להם כוכבים ומזלות. ענה ואמר הבעל־תפילה, שהוא מתיירא שלא יתעו יותר ויותר. אחר־כך נודע שעשו לעצמם אלוהויות. אמר הבעל־תפילה, שעל דבר זה היה מתיירא ודואג מתחילה. והיתה לו רחמנות גדולה עליהם, ונתיישב בדעתו לילך בעצמו לשם, אולי ישיב אותם מטעותם.

והלך לשם, ובא אל השומרים העומדים סביב ההר. והשומרים, מן הסתם, היו אנשים קטנים במעלה, הרשאים לעמוד באוירו של העולם הזה, כי אנשים שיש להם מעלות בזכות הממון אינם יכולים כלל להתערב עם בני העולם ולעמוד באוירו של העולם הזה, שלא יטמאו בעצמם. אף לא היו יכולים לדבר עם בני העולם, שלא יטמאו אותם הללו בהבל פיהם. אך גם השומרים היו להם אותם דיוקנאות של אלוהויות, והיו מחבקים ומנשקים אותם מדי פעם, כי גם אצלם היה עיקר האמונה הממון. ובא בעל־התפילה אצל שומר אחד והתחיל לדבר עמו בדבר התכלית, שעיקר התכלית הוא רק עבודת ה' ותורה ותפילה ומעשים טובים וכו', והממון הוא שטות ואינו תכלית כלל. ולא שמע אליו כלל השומר, כי כבר נשקע בלבם מימים רבים שהעיקר הוא רק הממון. וכן הלך הבעל־תפילה לשומר שני ודיבר עמו, ולא שמע אליו גם כן. והלך אל כל השומרים, ולא שמעו אליו כלל.

והתיישב הבעל־תפילה בדעתו, ונכנס לתוך העיר שהיתה על ההר. וכשבא לשם היתה אצלם פליאה, ושאלו אותו: איך נכנסת לכאן? (כי לא היה אפשר לשום אדם ליכנס אצלם, כנ"ל). השיב להם: מאחר שכבר נכנסתי, יהיה איך שיהיה, מה אתם שואלים על זה? והתחיל לדבר עם אחד מהם על התכלית וכו‘, ולא שמע אליו הלה כלל, וכן השני, וכן כולם, כי כבר נשתקעו בטעותם. והיה הדבר תמוה בין אנשי העיר שבא אצלם אדם ומדבר אליהם כדברים האלה, היפך אמונתם. והרגישו שאולי האדם הזה הוא הבעל־תפילה, כי כבר נשמע אצלם שיש בעל־תפילה כזה בעולם, וכבר נתפרסם הדבר בעולם. אך לא היה אפשר להכירו ולתפסו, כי היה משנה עצמו אצל כל אחד ואחד, אצל זה היה נדמה כסוחר ואצל זה כעני, וכו’. ותיכף נמלט משם.

ויהי היום, והיה גיבור שנתקבצו אליו כמה גיבורים. והיה הגיבור עם גיבוריו הולך וכובש מדינות. ולא היה רוצה כי אם הכנעה, וכשהיו בני מדינה מכניעים עצמם תחתיו היה מניחם, ואם לאו היה מחריבם. והיה הולך וכובש, ולא היה רוצה שום ממון, רק הכנעה תחתיו. והיתה דרכו של הגיבור לשלוח את גיבוריו אל מדינה כשהיה עדיין רחוק ממנה הרבה, חמשים פרסאות, כדי שיכניעו אותה תחתיו. והיה כובש מדינות.

והסוחרים של מדינת העשירות הנ“ל, שהיו סוחרים במדינות אחרות, שבו למדינתם וסיפרו על דבר הגיבור. ונפל על השומעים פחד גדול, ואף־על־פי שהיו מרוצים להכניע עצמם תחתיו, הנה כששמעו שהוא ממאס בממון ואינו רוצה ממון כלל, וזה היפך אמונתם, היה בלתי אפשרי אצלם להכנע תחתיו, כי היה זה להם כמו שמד. ונתייראו מאד, והתחילו להקריב קרבנות לאלוהותם. והיו לוקחים חיה (דהיינו מי שיש לו ממון מעט, שהוא חיה אצלם) והקריבוה קרבן לאלוהות הנ”ל, וכיוצא באלו עבודות.

והגיבור היה הולך ומתקרב אליהם, והתחיל לשלוח אליהם גיבוריו, כדרכו. והיה עליהם פחד גדול, ולא היו יודעים מה לעשות. וייעצו להם אנשים סוחרים משלהם, שהיות והיו במדינה אשר כל בניה כולם הם אלוהויות (דהיינו שכל אנשי אותה מדינה, מקטן ועד גדול, הם עשירים מופלגים, עד שגם הקטן שבהם הוא אלוה, לפי טעותם), והם נוסעים עם מלאכים (דהיינו שהסוסים שלהם מכוסים בעשירות גדולה, בזהב וכיוצא בזה, עד שכיסוי של סוס אחד עולה לסך של מלאך שלהם, ונמצא שהם נוסעים עם מלאכים, כגון שקושרים ג' זוגות של מלאכים אל העגלה ונוסעים עמהם), ובכן צריך לשלוח שליחים אל אותה המדינה, ומשם בוודאי תהיה עזרה, שהרי בני המדינה ההיא הם כולם אלוהויות. כזאת היתה עצת הסוחרים, והוטב הדבר בעיניהם מאד.

והבעל־תפילה גמר בדעתו שיילך עוד הפעם אל אותה מדינה, אולי אף־על־פי־כן ישיב אותם מטעותם. והלך לשם, ובא אל השומרים, והתחיל לדבר עם שומר אחד, כדרכו. וסיפר לו השומר על הגיבור הנ"ל שיש להם פחד גדול מפניו. שאל אותו הבעל־תפילה: ומה אתם רוצים לעשות? סיפר לו השומר שהם רוצים לשלוח שליחים אל המדינה שבה כולם הם אלוהויות וכו'. שחק ממנו מאד הבעל־תפילה ואמר לו: הלוא הכל שטות גדולה, כי גם בני אותה המדינה הם רק בני־אדם כמונו, וגם אתם כולכם ואלוהויות שלכם כולם רק בני־אדם ולא אלוה. רק יש יחיד בעולם שהוא הבורא יתברך שמו, ואותו לבד ראוי לעבוד ולו ראוי להתפלל, וזה עיקר התכלית.

כדברים האלו דיבר הבעל־תפילה אל השומר, ולא שמע אליו השומר, כי כבר נשתקעה אצלם טעותם מימים רבים. אף־על־פי־כן הרבה עליו הבעל־תפילה דברים, עד שלבסוף השיב לו השומר: מה אני יכול לעשות? הלוא אני רק יחיד בעלמא, וכנגדי בני המדינה שהם רבים. וזאת התשובה היתה קצת נחמה לדובר, כי הבין שהתחילו דבריו ליכנס קצת באזני השומר. כי הדברים שדיבר מקודם והדברים שדיבר עתה נתקבצו יחד עד שעשו איזה רושם בלבו של השומר, והתחיל הלה להיות בספק מעט ולנטות אליו קצת. וכך הלך הבעל־תפילה אל השומר השני ודיבר עמו כנ"ל, ולא שמע אליו, ולבסוף השיב לו גם כן: אני יחיד כנגד בני המדינה וכו'. וכך כל השומרים כולם השיבו לו תשובה זו לבסוף.

אחר־כן נכנס הבעל־תפילה אל העיר. והתחיל שוב לדבר עמם כדרכו, שכולם בטעות גדולה ואין זו תכלית כלל, רק עיקר התכלית לעסוק בתורה ותפילה וכו‘. ולא שמעו אליו, כי כולם נשתקעו מאד בזה מימים רבים. וסיפרו לו על דבר הגיבור, ועל כך שהם רוצים לשלוח אל המדינה שכולם בה אלוהויות וכו’. ושחק מהם, ואמר להם כי זו שטות, וכי כולם רק בני־אדם ולא יוכלו לעזור כלל, רק שיש יחיד יתברך שמו וכו'. ועל דבר הגיבור אמר להם בתמיהה: האם אין זה הגיבור הידוע לי? ולא הבינו דבריו.

ונעשה רעש בעיר, באשר נמצא אחד שמדבר כזאת ועושה שחוק מאמונתם. והבינו שבוודאי הוא הבעל־תפילה, כי כבר נתפרסם אצלם. וציוו לחפש אחריו ולתפסו אף־על־פי שהוא משנה עצמו אצלם בכל פעם, וחיפשו אחריו ותפסוהו. והביאוהו אל השרים, והתחילו לדבר עמו. ואמר להם גם כן כנ"ל, שכולם בטעות ושטות גדולה, ואין הממון תכלית, ויש יחיד שהוא הבורא יתברך שמו, ובני אותה מדינה שאתם אומרים שהם כולם אלוהויות לא יוכלו לעזור לכם כלל, כי הם רק בני־אדם. ונחשב אצלם למשוגע. כי כל בני המדינה היו שקועים בטעות של הממון כל כך, עד שזה שדיבר כנגד דעתם וטעותם היה נחשב למשוגע.

ושאלו אותו: מה זה שאתה אומר על הגיבור אם אינו הגיבור הידוע לך? השיב להם: אני הייתי אצל מלך אחד, ונאבד אצלו גיבור, ואם הגיבור הנ"ל הוא אותו גיבור הרי יש לי היכרות עמו. ומה שאתם בוטחים במדינה ההיא שהכל בה אלוהויות, זו שטות, כי הם לא יוכלו לעזור לכם, ולדעתי אם תהיו בוטחים בם הרי אדרבא, זו תהיה מפלתכם. אמרו לו: מנין אתה יודע זאת?

השיב להם, שאצל המלך הנ“ל, שהוא היה אצלו, היתה תמונת יד, עם חמש אצבעות ועם כל השרטוטים שיש על היד. ויד זו היתה המפה של כל העולמות, וכל מה שהיה מאז בריאת שמים וארץ ועד הסוף וכל מה שיהיה אחר־כך הכל היה מצוייר על אותה יד. והיה מצוייר בשרטוטי היד ציור עמידת כל עולם ועולם לפרטיו, כמו שמצוייר על מפה. והיו בשרטוטים כמו אותיות, כמו שעל המפה כתובות אותיות ליד כל דבר ודבר כדי לידע מה הוא הדבר הזה. דהיינו לדעת שכאן היא עיר פלונית וכאן נהר פלוני, וכיוצא בזה. וגם פרטי כל המדינות והעיירות והנהרות והגשרים וההרים ושאר דברים פרטיים, הכל נרשם על היד בשרטוטים הנ”ל. וגם כל בני־אדם שהולכים בתוך המדינה וכל המאורעות שלהם, הכל נרשם שם. והיו כתובות שם גם כל הדרכים ממדינה למדינה וממקום למקום, ועל כן (אמר הבעל־תפילה) הייתי יודע איך ליכנס אל העיר הזאת, אף שאי אפשר לשום אדם ליכנס לכאן. וכן אם אתם רוצים לשלוח אותי לעיר אחרת אני יודע הדרך, הכל על־ידי היד הנ“ל. וכן היתה רשומה בה הדרך מעולם לעולם. כי יש דרך שבה יכולים לעלות מארץ לשמים (כי אי אפשר לעלות לשמים מחמת שאין יודעים הדרך, ושם היתה רשומה הדרך לעלות לשמים). כי אליהו עלה לשמים בדרך פלונית, והיתה כתובה שם אותה דרך, ומשה רבנו עלה לשמים בדרך אחרת, והיתה כתובה שם גם הדרך ההיא, וכן חנוך עלה לשמים בדרך אחרת, וגם דרך זו היתה כתובה שם. אף נרשם על אותה יד כל דבר ודבר כפי מה שהיה בעת בריאת העולם, וכפי ההווה שלו, וכפי מה שיהיה. כגון סדום, שנרשמה שם כפי שהיתה בעת ישובה קודם שנהפכה, וגם היתה מצויירת שם הפיכת סדום, וגם היה מצוייר שם ציור של סדום כפי שהיא אחר ההפיכה. ושם באותה היד, ראיתי שהמדינה הנ”ל אשר אתם אומרים על אנשיה שהם כולם אלוהויות, היא עם כל האנשים הבאים אליה לקבל עזר ממנה, כולם יהיו כלים ואובדים.

כל זה אמר להם הבעל־תפילה. ונפלא בעיניהם הדבר מאד, כי היו ניכרים דברי אמת. כי ידוע שעל המפה מצויירים כל הדברים. ושאלו אותו: היכן הוא המלך הנ“ל? אולי יגלה לנו דרך איך למצוא ממון? השיב להם: עדיין אתם רוצים ממון? על ממון אל תדברו כלל. שאלו אותו: אף־על־פי־כן, היכן הוא המלך הנ”ל? השיב להם: גם אני איני יודע.


ברסלב 26 ב.jpg

ומעשה שהיה כך היה: היו מלך ומלכה, והיתה להם בת יחידה, והגיעה זו סמוך לפרקה. והושיבו יועצים לייעץ מיהו שראוי להשיאה לו, וגם אני הייתי שם בין בעלי העצה, כי המלך היה אוהב אותי. והיתה עצתי שיתנו לה את הגיבור. באשר הגיבור עשה לנו כמה טובות, שכבש כמה מדינות, על כן ראוי שיתנו לו את בת־המלך לאשה. והוטבה עצתי מאד והסכימו כולם לזה. והיתה שם שמחה גדולה על שמצאו חתן לבת־המלך, והשיאו אותה לגיבור, וילדה בת־המלך ולד. ואותו התינוק היה יפה־תואר מאד מאד, ויופיו לא היה יופי של מין אנושי כלל. שערותיו היו של זהב ולהן כל הגוונים, ופניו היו כפני החמה, ועיניו אורות אחרים. והתינוק הזה נולד עם חכמה גמורה, שראו בו תיכף שהוא חכם גמור. כשהיו בני־אדם מדברים, היה שוחק במקום שצריכים לשחוק, וכן כיוצא בזה. והכירו בו שהוא חכם גדול, רק שעדיין אין לו התנועות של גדול, כגון דיבור.

והיה אצל המלך מליץ, דהיינו דברן בעל לשון ומליצה, שהיה יכול להמליץ דברי צחוּת נפלאים מאד ושירות ותשבחות למלך. והמליץ היה מליץ נאה גם מעצמו, אך המלך הראה לו דרך איך יעלה לקבל כח חכמת המליצה. והיה למלך חכם, ואותו חכם היה חכם גם מעצמו, אך המלך הראה לו דרך איך יעלה ויקבל חכמה, ועל־ידי זה היה חכם נפלא מאד. וכן הגיבור, שהיה גיבור מעצמו, אך המלך הראה לו דרך איך יעלה ויקבל גבורה, ועל־ידי זה היה גיבור נפלא ונורא מאד. כי יש חרב התלויה באויר העולם, ולחרב הזאת שלושה כחות: כשמגביהים את החרב, אזי בורחים ונסים כל שרי־החיל, וממילא יש להם מפלה, כי כשנסים המפקדים אין מי שינהיג המלחמה, ואזי אין תקומה במלחמה. אך אף־על־פי־כן אפשר שהנשארים יתקרבו למלחמה. ויש לאותה חרב שתי פיות, ולהם שני כחות: על־ידי חוד אחד נופלים כולם, ועל־ידי החוד השני מגיע להם חולי ובשרם נכחש ונימס, רחמנא לצלן. דהיינו שרק על־ידי התנועה שעושים באותה חרב מגיע לשונאים כנ"ל. והמלך הראה לגיבור את דרכה של חרב זו וכך קיבל הגיבור את גבורתו הגדולה. וגם אני הראה לי המלך את הדרך לעניין שלי, וקיבלתי משם מה שאני צריך. וכן היה למלך אוהב נאמן, שהיו הוא והמלך אוהבים זה את זה באהבה נפלאה ונוראה מאד, עד שאי אפשר היה להם כלל שלא יראו זה את זה איזו שעה. אך אף־על־פי־כן יש שעות שצריכים להיפרד קצת, והיו להם ציורים שהיו מצויירות בהם צורות שניהם והיו משעשעים את עצמם בציורים הללו בעת שנפרדו אחד מחברו. ובציורים האלו היה מצוייר איך המלך והאוהב הנאמן אוהבים את עצמם ומחבקים ומנשקים את עצמם באהבה גדולה. והיתה סגולה לאותם ציורים, שמי שהיה מסתכל בהם היתה באה לו אהבה גדולה מאד. וגם האוהב הנאמן קיבל אהבה מן המקום שהראה לו המלך. וכשהגיעה העת, הלכו הללו כל אחד ואחד למקומו לקבל משם כחו. דהיינו המליץ והגיבור וכל שאר אנשי המלך, כל אחד עלה למקומו לחדש שם כחו.

ויהי היום, והיתה רוח סערה גדולה בעולם. ורוח הסערה הזאת בלבלה את כל העולם כולו, והפכה ים ליבשה ויבשה לים, ומדבר לישוב וישוב למדבר, והפכה את כל העולם כולו. ובאה רוח הסערה הזאת לתוך בית המלך. ולא עשתה שם שום היזק, רק שנכנסה וחטפה את הילד של בת־המלך. ובתוך הרעש, תיכף כשנחטף התינוק היקר, רדפה בת־המלך אחריו, וכן המלכה וכן המלך, עד שנתפזרו כולם ולא נודע מקומם.

ואנחנו כולנו לא היינו בכל זה, כי היינו עולים כל אחד ואחד למקומו לחדש כחו, כנאמר לעיל. וכשחזרנו ובאנו לא מצאנו אותם כולם, וגם היד הנ“ל נאבדה אז. מאז נתפזרנו כולנו, ואין אנו יכולים עוד לעלות כל אחד ואחד למקומו לחדש כחו. כי לאחר שנהפך ונתבלבל כל העולם ונחלפו כל מקומות העולם מים ליבשה וכו', בוודאי אי אפשר עתה לעלות בדרכים הראשונות, כי עתה צריכים דרכים אחרות, לפי חילוף ושינוי המקומות. אך הרושם שנשאר אצל כל אחד ואחד הוא גם כן גדול מאד, ואם הגיבור הזה הוא הגיבור של המלך הנ”ל הריהו בוודאי גיבור גדול מאד.

כל זה השיב הבעל־תפילה לאותם אנשים, והם שמעו דבריו ותמהו מאד. והחזיקו את הבעל־תפילה ולא הניחוהו לילך מהם.

והגיבור היה הולך ומתקרב, והיה שולח בכל פעם שליחיו עד שנתקרב ובא אליהם. ועמד מחוץ לעיר ושלח להם שליחיו, ונתייראו מאד. וביקשו מהבעל־תפילה שייתן להם עצה. אמר הבעל־תפילה שצריכים לחקור את הדרך וההנהגה של הגיבור, כדי שיכיר על־ידי זה אם הלה הוא אותו הגיבור של המלך. הלך הבעל־תפילה ויצא אל הגיבור הנ"ל, ובא אל המחנה שלו. והתחיל לדבר עם אחד מגיבוריו של הגיבור, דהיינו אחד מן השומרים, ושאל אותו: מה מעשיכם, ואיך נתחברתם עם הגיבור הזה? השיב לו הלה: מעשה שהיה כך היה. נמצא כתוב בספרי דברי הימים, שהיתה רוח סערה גדולה בעולם, והפכה את כל העולם כולו, ים ליבשה ויבשה לים ומדבר לישוב וכו', ואחר הרעש ובלבול שנתבלבל העולם התיישבו בני־העולם בדעתם לעשות להם מלך. וחקרו מי ראוי לעשותו מלך עליהם, ואמרו: היות והתכלית היא העיקר, על כן מי שמשתדל ביותר באשר לתכלית הוא ראוי להיות מלך. והתחילו לחקור מהי התכלית.

והיו ביניהם כתות כתות. כת אחת אמרה, שעיקר התכלית הוא כבוד. כי אנו רואים שהכבוד הוא העיקר אצל העולם, כי כשאין נותנים לו לאדם כבודו, דהיינו שמדברים אליו איזה דיבור כנגד כבודו, הרי זה כאילו שפכו דמו. ואפילו לאחר מיתה מקפידים לתת למת את כבודו, לקברו בכבוד וכיוצא בזה, ואף־על־פי שאחר מיתה אין שייך עוד ממון או תאווה אצל המת, בכל זאת על כבודו של המת מקפידים. נמצא שהכבוד הוא עיקר התכלית. על כן צריכים לבקש איש מכובד, וגם שיהיה רודף אחר הכבוד ומשיג כבוד, כי איש כזה מסייע את הטבע הרוצה בכבוד. נמצא שזה האיש משתדל למען התכלית ומשיג אותה, והוא זה שראוי להיות מלך. והלכו לבקש איש כזה. הלכו ומצאו קבצן זקן אחד, שהיו נושאים אותו ואחריו היו הולכים בערך חמש מאות אנשים, כולם צוענים, וגם הוא צועני היה. והקבצן הזה היה עיוור ועקום ואילם. והאנשים הללו הלכו אחריו כי היו אנשי משפחתו, אחיות ואחים וזרע־מרעים שלו, עד שנעשה מהם הקיבוץ הנ"ל שהלך אחריו ונשא אותו. והוא הקפיד מאד על כבודו, כי היה כעסן גדול וכועס עליהם בכל פעם בקפדנות גדולה, וציווה בכל פעם שישאו אותו אנשים אחרים והיה חוזר וכועס. נמצא שקבצן זקן זה הוא איש מכובד מאד, שיש לו כבוד כזה וגם רודף אחר הכבוד ומקפיד כל כך על כבודו. על כן הוטב הקבצן הזה בעיני אותה כת וקיבלו אותו למלך. והיות שגם הארץ גורמת, כי יש ארץ שגורמת ומסוגלת לכבוד ואילו ארץ אחרת גורמת למידה אחרת, על כן ביקשו ארץ גורמת לכבוד. ומצאו מדינה שמסוגלת לזה וישבו שם.

כת אחרת אמרה שאין הכבוד עיקר, וחקרה ומצאה שעיקר התכלית הוא רציחה. כי אנו רואים שכל הדברים כלים ונפסדים, וכל מה שיש בעולם, עשבים וצמחים ובני־אדם, הכל צריך לבוא לכליון והפסד. נמצא שתכלית הכל הוא הכליון וההפסד, ועל כן הרוצח, שהוא הורג ומכלה בני־אדם, הוא שמרבה להביא את העולם אל התכלית. הוסכם איפה ביניהם שהתכלית היא רציחה, וביקשו איש שיהיה רוצח וכעסן ובעל קנאה ביותר, כי איש כזה הוא הקרוב ביותר אל התכלית והוא ראוי להיות מלך. והלכו לבקש. ושמעו קול צעקה. ושאלו: מה קול הצעקה הזה? השיבו להם שקול הצעקה הוא היות ואחד שחט את אביו ואת אמו. ענו ואמרו: וכי יש רוצח אביר־לב וכעסן יותר מזה שהרג את אביו ואת אמו? האיש הזה הוא שהשיג את התכלית. והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו עליהם למלך. וביקשו ארץ גורמת לרציחה, ובחרו להם מקום של הרים וגבעות, שהוא מקום הרוצחים, והלכו וישבו שם עם מלכם.

כת אחרת אמרה שראוי למלוך מי שיש לו שפע מזונות, ואינו ניזון ממזונות של שאר בני־אדם אלא ממזונות דקים, כגון חלב. אך לא מצאו תיכף איש כזה שאינו ניזון ממזונות של שאר בני־אדם, ובחרו להם לפי שעה איש עשיר שיש לו מזונות הרבה. ועשו את העשיר למלך, עד אשר ימצאו איש כנ"ל ואז ירד העשיר מן המלוכה. ובחרו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם.

כת אחרת אמרה שיפת־תואר ראויה למלוך. כי עיקר התכלית שיהיה העולם מיושב, ולזה נברא העולם, ומאחר שיפת־התואר מעוררת תאוה זו לישוב העולם נמצא שהיא מביאה אל התכלית. ובחרו להם יפת־תואר, ומלכה עליהם, וביקשו להם ארץ גורמת לזה והלכו וישבו שם.

כת אחרת אמרה שעיקר התכלית הוא הדיבור. כי מותר האדם מן הבהמה הוא הדיבור, ומאחר שזה עיקר היתרון שיש לאדם על כן זהו עיקר התכלית. על כן ביקשו להם איש דברן, שידע כמה לשונות וירבה לדבר תמיד. והלכו ומצאו איש צרפתי משוגע שהיה הולך ומדבר אל עצמו, ושאלוהו אם הוא יודע לשונות. והיה יודע כמה לשונות. ואיש כזה בוודאי השיג התכלית, שעל כן הוטב בעיניהם וקיבלו אותו למלך. ובחרו להם ארץ גורמת לעניין שלהם, והלכו וישבו שם עם מלכם. ובוודאי הנהיג אותם בדרך הישר.

כת אחרת אמרה שעיקר התכלית הוא שמחה. כי כשנולד בן שמחים, וכשיש חתונה שמחים, וכשכובשים איזו מדינה שמחים, ונמצא שתכלית הכל היא שמחה. על כן ביקשו איש שיהיה שמח תמיד והוא יהיה מלך עליהם. והלכו ומצאו ערל אחד שהיה הולך בכתונת בזויה ונשא בקבוק יי“ש, ואחריו כמה ערלים. וזה הערל היה שמח מאד, כי היה שיכור מאד, וראו שהוא שמח ואין לו שום דאגה. על כן הוטב בעיניהם הערל הזה, כי השיג את התכלית שהיא שמחה. וקיבלו אותו למלך עליהם, ובוודאי הנהיג אותם בדרך הישר. ובחרו להם ארץ גורמת לעניין שלהם, דהיינו מקום של כרמים, שיהיו עושים יין ומהחרצנים יהיו עושים יי”ש ולא ילך שום דבר לאיבוד. כי זהו עיקר התכלית אצלם, לשתות ולהשתכר ולהיות שמחים תמיד, אף־על־פי שאין שום שייכות ועניין לשמחתם כי אין להם כלל על מה לשמוח. אך היה עיקר התכלית אצלם להיות שמח תמיד על לא דבר. וישבו באותה ארץ.

כת אחרת אמרה שהעיקר הוא חכמה. וביקשו להם חכם גדול ועשו אותו מלך עליהם, וביקשו להם ארץ גורמת לחכמה והלכו וישבו שם.

כת אחרת אמרה שעיקר התכלית הוא להשגיח על עצמו באכילה ושתיה ולגדל האברים. וביקשו אחד בעל אברים גדולים, כי מאחר שיש לו אברים גדולים יש לו חלק גדול יותר בעולם, כי הוא תופס מקום יותר, והוא סמוך יותר אל התכלית. על כן איש כזה ראוי למלוך. והלכו ומצאו איש ארוך, והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו למלך. וביקשו להם ארץ גורמת לזה והלכו וישבו שם.

והיתה כת אחרת שאמרה כי אין כל זה תכלית, רק עיקר התכלית הוא לעסוק בתפילה אל השם־יתברך ולהיות עניו ושפל־ברך וכו'. וביקשו להם בעל־תפילה אחד, ועשו אותו למלך עליהם.

כל זה סיפר אחד מהגיבורים הנ“ל להבעל־תפילה. וסיפר לו שהם (דהיינו אלו הגיבורים שנתחברו עם הגיבור הנ"ל) הם מן הכת של בעלי האברים, שקיבלו עליהם למלך בעל אברים כנ”ל. ויהי היום והלכו מחנה אחד מהם עם העגלות שהולכות אחרי המחנה, שמוליכות מאכל ומשתה וכיוצא בזה. ובעלי האברים הללו אימתם היתה מוטלת על הבריות, כי היו אנשים גדולים וגיבורים, ובוודאי מי שפגע בהם נטה מן הדרך. ויהי כאשר הלך המחנה הנ“ל בא כנגדם גיבור אחד, והגיבור הזה לא נטה מן הדרך ונכנס בתוך המחנה ופיזר אותם לכאן ולכאן, ונתייראו אנשי המחנה מפניו. והוא נכנס לתוך העגלות ואכל כל מה שהיה שם. ונפלא הדבר בעיניהם מאד מאד, ותיכף ומיד נפלו לפניו ואמרו לו: יחי המלך! כי ידעו שגיבור כזה בוודאי ראוי למלוך, שעיקר התכלית לפי דעתם הוא מי שהוא בעל אברים כנ”ל, ובוודאי ימחול לו המלך על המלוכה. וכן הוה, שנתקבל למלך על הכת הזאת, והוא הוא הגיבור שאנו הולכים עתה עמו לכבוש העולם. והוא (דהיינו הגיבור שנעשה מלך) אומר שיש לו כוונה אחרת במה שהוא הולך לכבוש את העולם, וכי אין כוונתו כלל לזה שיהיה העולם כבוש תחתיו.

שאל הבעל־תפילה: ובמה גבורתו של זה הגיבור, המלך שלכם? השיב לו: במדינה אחת לא רצו להכניע עצמם תחתיו, ולקח הגיבור הזה חרב שיש לו, ולחרב שלו ג' כחות, וכשמגביהים אותה בורחים כל שרי החיילים וכו'. כששמע זאת הבעל־תפילה הבין כי זהו בוודאי אותו גיבור של המלך הנ“ל, וביקש אם אפשר שיתראה פנים עמו. השיבו לו, שיודיעו הדבר לגיבור וישאלו אותו אם יתן רשות. והלכו ושאלו אותו, ונתן רשות. וכשבא הבעל־תפילה אל הגיבור הכירו זה את זה, והיו ביניהם שמחות גדולות מאד מאד על שזכו להתוודע יחד. והיו בכיות, כי זכרו את המלך ואנשיו ובכו על זה. על כן היו ביניהם שמחות ובכיות. ודיברו הבעל־תפילה והגיבור איך נתגלגלו ובאו לכאן. וסיפר הגיבור, שמאז שהיתה רוח הסערה הנ”ל נתפזרו כולם, והוא, כשחזר מן המקום שעלה לשם כדי לחדש כחו, לא מצא את המלך עם כל האנשים שלו. אז הלך באשר הלך, ועבר במקומותיהם של כולם. דהיינו שעבר באיזה מקום והבין ששם בוודאי המלך, אך לא היה יכול למצאו. וכן עבר במקום אחר והבין ששם המלכה, אך לא היה יכול למצאה. וכן עבר על כל האנשים, אך אותך לא עברתי.

ענה ואמר הבעל־תפילה: אני עברתי על מקום כולם, וגם על המקום שלך. כי הייתי עובר במקום אחד וראיתי שעומד כתר המלך, והבנתי שכאן בוודאי המלך, אך לא הייתי יכול לבקשו ולמצאו. והלכתי עוד ועברתי על ים של דם, והבנתי שזה הים נעשה בוודאי מהדמעות של המלכה שבוכה על כל הנ“ל ובוודאי המלכה היא כאן, אך לא היה אפשר לבקשה ולמצאה. וכן עברתי על ים של חלב, והבנתי שזה הים נעשה בוודאי מהחלב של בת־המלך שנאבד בנה, והיה דוחק אותה ריבוי החלב, ומזה נעשה הים הזה של חלב. ובוודאי כאן היא בת־המלך, אך לא היה אפשר לבקשה ולמצאה. ועברתי עוד וראיתי שהיו מונחות שערות הזהב של התינוק הנ”ל, ולא לקחתי מהן, וידעתי שכאן הוא בוודאי התינוק, אך לא היה אפשר לבקשו ולמצאו. ועברתי עוד, והייתי עובר ים של יין. וידעתי שזה הים נעשה בוודאי מהדיבורים של המליץ, שהוא עומד ומדבר תנחומין לפני המלך והמלכה, ואחרי־כן מחזיר פניו ומדבר תנחומיו אל בת־המלך, ומאלו הדיבורים נעשה ים היין. אך לא הייתי יכול למצאו. ועברתי עוד, וראיתי שעומדת אבן ועליה חקוקה תמונת היד הנ"ל עם השרטוטים, והבנתי שכאן הוא בוודאי החכם של המלך, והוא שחקק את תמונת היד על האבן, אך לא היה אפשר למצאו. ועברתי עוד, וראיתי שעומדים מסודרים על הר אחד שולחנות של זהב ושאר אוצרות המלך, והבנתי שכאן הוא בוודאי הממונה על האוצרות, אך לא היה אפשר למצאו.

השיב הגיבור: גם אני עברתי על כל המקומות הללו. ואני לקחתי משערות הזהב של התינוק, שבע שערות לקחתי ולהן כל מיני גוונים, והן יקרות לי מאד. והייתי יושב במקום שישבתי והייתי מחייה עצמי במה שאפשר, בעשבים וכיוצא בזה, עד שלא היה לי עוד שום דבר להחיות עצמי. והלכתי באשר אלך, וכאשר הלכתי ממקומי שכחתי את הקשת שלי שם.

השיב הבעל־תפילה: אני ראיתי את הקשת הזאת, וידעתי שבוודאי היא קשת שלך, אך לא הייתי יכול למצוא אותך.

וסיפר עוד הגיבור: כשהלכתי משם הייתי הולך עד שפגעתי במחנה הנ"ל. ונכנסתי לתוכם, כי הייתי רעב מאד והייתי רוצה לאכול. ותיכף כשנכנסתי לתוכם קיבלו אותי למלך עליהם, ועתה אני הולך לכבוש העולם. וכוונתי היא, אולי אוכל למצוא את המלך עם האנשים שלו.

ודיבר הבעל־תפילה עם הגיבור, מה עושים עם האנשים הללו, דהיינו בני אותה מדינה שנפלו בתאוות ממון כל כך עד שבאו לידי שטויות כאלו, שבעלי הממון הם אלוהויות אצלם, ושאר ענייני שטות. ענה ואמר הגיבור, ששמע מהמלך כי מכל התאוות אפשר להוציא את מי שנפל לתוכן, אך מי שנופל לתאוה זו של ממון אי אפשר בשום אופן להוציאו מתוכה, ובוודאי לא תפעל אצלם כלל. אלא ששמע מהמלך שעל־ידי הדרך שיש לאותה חרב שממנה קיבל את גבורתו יכולים להוציא את מי שנפל ושקע בתאוה זו של ממון.

וישבו יחד, הגיבור והבעל־תפילה, איזה זמן. ובעניין בני המדינה שביקשו מהבעל־תפילה שיצא אל הגיבור בשבילם, פעל הבעל־תפילה אצל הגיבור להרחיב להם את הזמן, ונתן להם הגיבור ארכה. ומסרו הגיבור והבעל־תפילה סימנים זה לזה כדי שיוכלו לידע אחד מחברו, והלך לו הבעל־תפילה לדרכו.

ובדרך הילוכו ראה הבעל־תפילה אנשים שהולכים ומתפללים ונושאים חיבורים של תפילות. ונתיירא מהם, וגם הם נתייראו ממנו. ועמד להתפלל, וגם הם התפללו. אחר־כך שאל אותם: מי אתם? השיבו לו: בעת שהיתה אותה רוח סערה שאז נפרדו בני העולם למיניהם, אלו בחרו בזה ואלו בזה, בחרנו אנחנו לעסוק תמיד בתפילה להשם־יתברך, וביקשנו ומצאנו בעל־תפילה אחד ועשינו אותו למלך.

כששמע זאת הבעל־תפילה הוטב הדבר בעיניו מאד, כי בזה הוא חפץ. והתחיל לדבר עמהם, וגילה להם סדר תפילותיו וחיבוריו וענייניו. כששמעו דבריו נפקחו עיניהם וראו גודל מעלתו של הבעל־תפילה הזה, ותיכף עשו אותו למלך עליהם, כי המלך שלהם מחל לו על המלוכה. וראו שהוא, הבעל־תפילה, מופלג במעלה יתרה מאד מאד, והיה לומד עמהם ומאיר עיניהם, ועשה אותם לצדיקים גמורים. כי גם מלכתחילה היו צדיקים, אך הבעל־תפילה האיר עיניהם עד שנעשו צדיקים נוראים מאד. ושלח הבעל־תפילה איגרת לגיבור והודיעו איך שזכה ומצא אנשים כאלו ונעשה מלך עליהם.

ובני המדינה של ממון היו עוסקים כמקודם בענייניהם ובעבודתם, והזמן שהגביל להם הגיבור היה ממשמש לבוא. ונתפחדו מאד, ועשו עבודתם הנ"ל והקריבו קרבנות וקטורת והיו מתפללים לאלוהותם. והסכימו ביניהם שהם מוכרחים לשלוח שליחים אל המדינה שיש בה עשירות מופלגת, ואשר לפי דעתם כל בני אותה המדינה כולם אלוהויות הם, והללו בוודאי יושיעו אותם, מאחר שכולם הם אלוהויות. ושלחו שליחים לשם.

והשליחים, בדרך הילוכם לשם, הלכו ותעו. ומצאו אדם שהיה הולך עם מקל, ואותו מקל היה עולה יותר מכל האלוהויות שלהם. דהיינו שהמקל שלו היה עם אבנים טובות יקרות, והיה שווה יותר מכל העשירות של כל האלוהויות הנ"ל. וגם היה אותו אדם הולך בכובע עם אבנים טובות שהיה שווה הון רב. ותיכף ומיד נפלו לפניו בכריעה והשתחוויה, כי לפי דעתם היה האדם הזה אלוה על כל אלוהויות שלהם, מאחר שיש לו עשירות מופלגת כזו. (והאדם הזה היה הממונה על האוצרות של המלך הנ"ל.)

אמר להם האדם: זה הוא חידוש אצלכם? בואו עמי ואראה לכם עשירות. והוליך אותם אל ההר שהיה שם אוצר המלך, והראה להם את האוצר. ותיכף ומיד נפלו בכריעה והשתחוויה, כי לפי דעתם זהו אלוה על כל האלוהויות. אך קרבנות לא הקריבו שם, כי כשיצאו השליחים לדרכם הזהירו אותם שלא יהיו מקריבים קרבנות בדרך, באשר חששו שאם ירצו להקריב קרבנות לא ישאר מהם כלום. כי אולי ימצאו איזה אוצר בדרך, אולי ילך אחד מהם לבית־הכסא וימצא שם אוצר, ויתחילו להקריב את עצמם אליו, ולא ישאר מהם אף אחד.

ונמלכו השליחים בדעתם: למה להם לילך אל אותה מדינה שיש בה עשירים מופלגים שהם כולם אלוהויות? הלוא אצל איש זה יוכלו לקבל ישועה. שהלוא איש זה הוא אלוה גדול מכולם, מאחר שיש לו עשירות עצומה ומופלגת כזו. על כן ביקשו את האיש שילך עמם למדינתם, ונתרצה להם והלך עמם.

ובא למדינתם, והיתה אצל בני המדינה שמחה גדולה על שמצאו אלוה כזה, כי היו בטוחים שעל ידו תהיה להם תשועה וודאית. וציווה זה האיש שקודם לכל יהיה סדר מתוקן ונכון במדינה, ולא יקריבו קרבנות כלל. והתחילו בני המדינה לבקש מאתו בעניין הגיבור הנ"ל שעמד עליהם. וענה הממונה על האוצרות גם הוא ואמר: אפשר שזה הוא הגיבור הידוע לי.

והלך הממונה אל הגיבור, וביקש מאנשיו של הגיבור אם אפשר להתראות עמו פנים. אמרו שיודיעו לו וישאלו אותו, והלכו ושאלו אותו, ונתן רשות. ונכנס הממונה אל הגיבור, והכירו זה את זה, והיו ביניהם שמחות גדולות ובכיות. אמר הגיבור לממונה: תדע, שגם הבעל־תפילה הכשר שלנו ראיתיו, וכבר נעשה מלך. וסיפר הממונה לגיבור שהוא עבר על מקום המלך ועל מקומם של כל אנשיו, אך את מקום שניהם, דהיינו הבעל־תפילה והגיבור, לא עבר. ודיברו יחד הממונה והגיבור על אודות המדינה הנ“ל שנתעתה ונבוכה כל כך עד שבאה לשטויות כאלו. והשיב הגיבור לממונה תשובה כפי שהשיב להבעל־תפילה, דהיינו ששמע מהמלך כי מי שנשתקע בתאוה זו של ממון אי אפשר לו בשום אופן לשוב ולצאת מתוכה. רק על־ידי הדרך שיש לחרב הנ”ל יכולים להוציאם מזה. ודיבר הממונה עם הגיבור להרחיב הזמן עם בני המדינה עוד יותר, ונתן להם הגיבור עוד ארכה.

אחר־כך מסרו הממונה והגיבור סימנים זה לזה, והלך הממונה וחזר אל המדינה. ונתן להם עצה, לבני המדינה: כי היות שהוא יודע כחו של הגיבור ומהיכן מקבל הלה את כח גבורתו, ואף סיפר להם עניין החרב הנ"ל שממנה מקבל הגיבור כח גבורתו, ובכן, אמר להם, נלך אני ואתם אל מקום החרב ועל־ידי זה תוכלו להתגבר כנגדו.

וכוונת הממונה היתה, שכשיבואו לשם יוכלו לשוב ולצאת על־ידי זה מטעותם, כנ"ל. וקיבלו דבריו. והלך הממונה, ובני המדינה שלחו עמו את גדולי המדינה שהם אצלם אלוהויות, והלכו יחד. והודיע הממונה לגיבור את הדבר הזה, שהוא הולך עמם לבקש את מקום החרב, וכוונתו שאולי יזכה בדרך הילוכו למצוא את המלך ואנשיו. ענה ואמר הגיבור: גם אני אלך עמך. ושינה הגיבור את עצמו, כדי שלא יבינו אלו האנשים שהלכו עם הממונה כי הוא הגיבור, והלך גם כן עם הממונה.


ברסלב 27 ב.jpg

ונתיישבו בדעתם שיודיעו הדבר להבעל־תפילה, והודיעו לו. ואמר הבעל־תפילה שגם הוא ילך עמם, והלך אליהם. וציווה הבעל־תפילה לאנשיו שיתפללו שיצליח ה' דרכם ויזכו למצוא את המלך עם אנשיו, כי תמיד היה הבעל־תפילה מתפלל על זה. ובא הבעל־תפילה אל הממונה והגיבור, ובוודאי היו ביניהם שמחה גדולה ובכיות. והלכו שלושתם יחד, והאלוהויות הנ"ל, דהיינו העשירים גדולי המדינה, הלכו עמהם.

ויתהלכו באשר הלכו ובאו למדינה אחת והיו שם שומרים סביב המדינה. ושאלו את השומרים על עסקי המדינה ומי המלך שלה. השיבו השומרים כי בעת שהיתה אותה רוח סערה, שאז נפרדו בני העולם למיניהם, בחרו להם בני המדינה שלהם שהעיקר הוא חכמה, וקיבלו עליהם חכם גדול אחד למלך. אך זה מקרוב מצאו חכם גדול ומופלג בחכמה מאד מאד, ומחל לו המלך שלהם את המלוכה וקיבלו את הלה למלך. כי אצלם העיקר הוא חכמה.

ואמרו אלה השלושה, דהיינו הממונה והגיבור והבעל־תפילה: נראים הדברים שזהו החכם שלנו. וביקשו אם אפשר להתראות פנים עמו, והשיבו להם שיודיעו לו וישאלו אותו. והלכו ושאלו, ונתן להם רשות. ובאו השלושה אל החכם, שהוא המלך של אותה המדינה, והכירו זה את זה, כי החכם הזה היה החכם של המלך הנ"ל. ובוודאי היו שם שמחה גדולה ובכיות. כי בכו איך זוכים למצוא את המלך עם כל אנשיו.

ושאלו את החכם אם אינו יודע מן היד של המלך. והשיב להם, שהיד היא אצלו, אך מעת שנתפזרו על־ידי רוח הסערה ומאז נעלם מהם המלך אין הוא, החכם, רוצה להסתכל כלל על היד, כי היא שייכת רק למלך. אך חקק דמות היד על אבן כדי שישתמש בזה קצת לצורך עניינו. ודיברו עם החכם איך נתגלגל ובא לכאן. וסיפר להם, כי מעת שהיה רוח הסערה הנ"ל הלך באשר הלך, עד שמצאו אותו בני מדינה זו וקיבלו אותו למלך. ולעת עתה הוא צריך להנהיג אותם לפי דרכם, כפי חכמתם, עד אשר ברבות הזמן ישיב אותם אל האמת.

ודיברו עם החכם אודות בני המדינה הנ“ל שנתעו ונבוכו בשטות ועבודה זרה של ממון. ואמרו: אלמלא לא נתבדרנו ונתפזרנו כי אם בשביל אותה מדינה, להחזיר אותה למוטב, היה די לנו בזה, כי נתטפשו ונתעו כל כך. כי באמת כל הכתות הנ”ל כולן נתעו ונבוכו וצריך לתקנן ולהשיבן משטותן ולהחזירן אל התכלית האמתית, ואפילו הכת שבחרה לה את החכמה גם היא לא השיגה התכלית האמתית וצריכה היא תיקון ותשובה, כי בחרה בחכמות חיצוניות ואפיקורסיות, אך מכל הטעויות הנ"ל נקל יותר להשיב ולהחזיר אל האמת, ואילו הללו שנתעו בעבודה זרה של ממון נשתקעו בה כל כך עד שאי אפשר להשיבם מזה.

ונתרצה החכם גם כן לילך עמהם. והלכו ארבעתם יחד, וגם האלוהויות השוטים הנ“ל הלכו עמהם. והלכו ובאו למדינה אחת, ושאלו את השומרים על עניין המדינה ומי המלך שלה. השיבו, שלאחר אותה רוח סערה בחרו להם בני מדינה זו שהתכלית הוא הדיבור, וקיבלו עליהם דברן בעל לשון למלך. אחרי־כן מצאו איש אחד שהיה בעל לשון ומליצה ודברן מופלג מאד מאד, וקיבלו אותו למלך, כי המלך מחל לו המלוכה מאחר שהוא בעל לשון כזו. והבינו הארבעה שבוודאי זה המליץ שלהם, וביקשו אם אפשר להתראות עם המלך הזה. ואמרו השומרים שיודיעו לו ויקבלו רשות, והלכו, ושאלו, ונתן להם רשות. ונכנסו הארבעה אצל המלך של מדינה זו, והוא היה המליץ של המלך כנ”ל. והכירו זה את זה, והיו ביניהם גם כן שמחה גדולה ובכיות.

והלך המליץ גם הוא עמהם, והלכו עוד לבקש אולי ימצאו את הנשארים, דהיינו את המלך וכו‘. כי ראו שה’ מצליח דרכם והם מוצאים בל פעם את חבריהם, ותלו כל זה בזכות הבעל־תפילה הכשר שלהם, שהוא מתפלל תמיד על זה ועל־ידי תפילותיו זכו למצוא את חבריהם הנ"ל.

והלכו ובאו למדינה אחת. ושאלו גם כן על עניין המדינה ומי המלך שלה. השיבו להם, שהם מן הכת שבחרה לה את השמחה והמשתה לתכלית, ושקיבלו איזה שיכור שהוא בשמחה תמיד להיות מלך עליהם, ואחר־כך מצאו איש אחד שהיה יושב בתוך ים של יין והוטב זה בעיניהם ביותר, כי הוא בוודאי שיכור מופלג מאד מאד, וקיבלו אותו למלך. וביקשו חמשת החברים להתראות עמו פנים, וקיבלו רשות, ונכנסו אצל מלך זה. והוא היה האוהב הנאמן של המלך, שהיה יושב בתוך ים היין שנעשה מדברי התנחומין של המליץ. והכירו זה את זה, והיו ביניהם גם כן שמחה גדולה ובכיות.

והלך גם האוהב הנאמן עמהם. והלכו עוד, ובאו למדינה אחת, ושאלו את השומרים: מי המלך שלכם? השיבו, שהמלך שלהם היא יפת־תואר. וזאת מחמת שהיא מביאה אל התכלית, כי התכלית היא ישוב העולם, כמבואר לעיל. ובתחילה היתה אצלם איזו יפת־תואר מלכה, אך אחרי־כן מצאו יפת־תואר מופלגת מאד ביפיה וקיבלו אותה למלך. והבינו החברים שהיא בוודאי בת־המלך הנ"ל. וביקשו להתראות עמה, וקיבלו רשות, ונכנסו, והכירו כי היא בת־המלך. וגודל השמחה שהיתה שם בוודאי אין לשער. ושאלו אותה איך באה לכאן. סיפרה להם, שכשבאה רוח הסערה וחטפה את התינוק היקר, יצאה היא בשעת הבהלה אחר התינוק ולא מצאה אותו. ודחק אותה החלב, ומזה נעשה ים של חלב. ואחר־כך מצאו אותה בני מדינה זו וקיבלו אותה למלך עליהם.

והיתה שם שמחה גדולה. גם בכו מאד על התינוק היקר הנ"ל שנאבד מהם, ועל אביה ואמה שאינה יודעת מהם. והנה נמצא שבא בעלה של המלכה הזאת, כי הגיבור הוא בעלה, ועתה יש למדינה מלך. וביקשה בת־המלך את הבעל־תפילה שילך במדינתה ויטהר אותה מהזוהמה הגדולה שלה, כי מאחר שאצלם היה עיקר התכלית עניין יפת־תואר, בוודאי היו מזוהמים מאד מאד בתאוה זו. על כן ביקשה שילך ויטהר אותם קצת לעת עתה, שלא יתגשמו בזוהמה זו כל כך. כי מלבד התגברות התאוה היתה אצלם כעין אמונה שזו התכלית, ועל כן בוודאי היו משוקעים מאד בזה.

אחר כך הלכו כולם לבקש את השאר, דהיינו את המלך וכו'. והלכו ובאו למדינה אחת, ושאלו גם כן: מי המלך שלכם? השיבו שהמלך שלהם הוא בן שנה. כי הם מן הכת שבחרה לה כי מי שיש לו שפע מזונות ואינו נזון ממזון של שאר בני־אדם הוא ראוי להיות מלך, וקיבלו לפי שעה עשיר אחד למלך. אחר־כך מצאו אדם שהיה יושב בים של חלב והוטב בעיניהם מאד, כי אדם זה נזון כל ימיו מחלב ואינו נזון ממזונות של שאר העולם. על כן קיבלו אותו למלך, ועל כן נקרא בן שנה, מחמת שנזון מחלב כמו בן שנה.

והבינו שזה הוא התינוק הנ"ל, וביקשו להתראות פנים עמו. והלכו ושאלו וקיבלו רשות, ונכנסו אצלו, והכירו זה את זה. כי גם הוא הכיר אותם, אף־על־פי שהיה תינוק קטן כשנעלם מאתם, אך מאחר שהיה חכם גמור מעת היוולדו הכיר אותם. ובוודאי היתה שם שמחה נוראה מאד, וגם בכו על שאינם יודעים עדיין מהמלך והמלכה. ושאלו אותו: איך באת לכאן? וסיפר להם כי רוח הסערה, כשחטף אותו, נשאו למקום שנשאו. והיה שם באותו המקום, והיה מחייה עצמו במה שמצא שם, עד שבא אליו ים של חלב. והבין שזה הים נעשה בוודאי מהחלב של אמו, כי בוודאי דחק אותה החלב ומזה נעשה הים, ויש שם באותו ים החלב, והיה נזון מן החלב, עד שבאו בני המדינה הזו וקיבלו אותו למלך.

אחר כך הלכו עוד, ובאו למדינה אחת. ושאלו: מי המלך שלכם? השיבו שהם בחרו להם שרציחה היא התכלית, וקיבלו עליהם למלך רוצח אחד. אחרי־כן מצאו אשה שהיתה יושבת בתוך ים של דם, וקיבלו אותה למלך, מחמת שראו כי היא בוודאי רוצח גדול מאד מאד, בהיותה יושבת בתוך ים של דם.

וביקשו גם כן להתראות עמה פנים, והלכו וקיבלו רשות, ונכנסו אליה. והיא היתה המלכה הנ"ל, שהיתה בוכה תמיד ומהדמעות שלה נעשה ים הדם. והכירו זה את זה, והיתה שמחה גדולה מאד. ועדיין היו בוכים על שאינם יודעים מן המלך.

והלכו עוד ובאו למדינה אחת, ושאלו: מי המלך שלכם? השיבו, שהם בחרו למלך איש מכובד אחד, כי אצלם עיקר התכלית הוא הכבוד. אחר־כך מצאו זקן אחד שהיה יושב בשדה וכתר על ראשו. והוטב בעיניהם, כי הוא מכובד גדול מאחר שהוא יושב בשדה מוכתר בכתר, וקיבלו אותו למלך.

והבינו החברים כי בוודאי זה הוא המלך שלהם. וביקשו אם אפשר להתראות עמו, והלכו וקיבלו רשות, ונכנסו אצלו, והכירו כי הוא הוא המלך עצמו. וגודל השמחה שהיתה שם בוודאי אי אפשר לשער במוח. ואלו האלוהויות השוטים שהלכו עמם לא ידעו כלל מה השמחות הללו.

והנה עתה חזרו ונתקבצו כל הקיבוץ הקדוש יחד, ושלחו את הבעל־תפילה אל המדינות הנ“ל (דהיינו המדינות של הכתות שבחרו להן מידות רעות לתכלית) לתקן אותן ולטהרן ולהשיבן משטותן, כל מדינה ומדינה משטות וטעות שלה. כי כולם תעו ונבוכו. ועתה היה בוודאי כח בידי הבעל־תפילה לילך אליהם ולהשיבם, כי קיבל כח ורשות מן המלכים של המדינות הנ”ל, כי כאן היו המלכים שלהן. והלך הבעל־תפילה לטהרן ולהחזירן בתשובה.

ודיבר הגיבור עם המלך אודות בני המדינה שנפלו אל העבודה הזרה של ממון, ואמר למלך: כפי ששמעתי מפיכם, על־ידי הדרך שיש לי אל החרב יכולים להוציא את מי שנשתקע בעבודה זרה של תאוות ממון. השיב לו המלך: כן הדבר. והודיע המלך לגיבור כי בדרך העולה אל החרב הנ“ל יש דרך מן הצד, ובאותה דרך באים אל הר של אש. ועל ההר רובץ אריה, וכשצריך האריה לאכול הוא הולך ומתנפל על העדרים ולוקח לו צאן ובהמות ואוכלם. והרועים יודעים מזה ושומרים מאד את הצאן מפניו, אבל האריה אינו משגיח בזה כלל, וכשהוא רוצה לאכול הוא מתנפל על העדרים. והרועים מכים ומרעישים עליו, אבל האריה אינו שומע, רק לוקח לעצמו צאן ובהמות והומה ואוכלם. ואותו הר של אש אינו נראה כלל. ומן הצד יש דרך אחרת, ובאים באותה דרך אל מקום הנקרא קעך, דהיינו בית־בישול. ושם, באותו בית־בישול, יש כל מיני מאכלים, ואין שם שום אש כלל, רק מאכלים מתבשלים על־ידי הר האש הנ”ל. והר האש רחוק משם מאד, אך שבילים וצינורות הולכים מהר האש אל בית־הבישול, ועל־ידי זה מתבשלים המאכלים. וגם בית־הבישול הזה אינו נראה כלל, רק שיש סימן, שעומדות ציפרים על אותו בית־בישול ועל־ידי זה יודעים ששם הוא בית־הבישול. והציפרים הללו מרחפות בכנפיהן ועל־ידי זה הן מבעירות ומכבות את האש, והן מלהיבות את האש כפי במאכלים, שלצורך מאכל פלוני צריכים להלהיב האש כך ולצורך מאכל אחר צריכים להלהיב האש כך. ובכן (אמר המלך אל הגיבור) תוליך את האנשים תחילה נגד הרוח, כדי שיגיע אליהם ריח המאכלים הנ"ל. אחר־כך, כשתתן להם מן המאכלים, בוודאי ישליכו תאוה זו של ממון.

וכן עשה הגיבור, ולקח את האנשים, דהיינו את גדולי המדינה של העשירות שהם אלוהויות במדינתם. וכשיצאו הללו ממדינתם עם הממונה, כנזכר לעיל, נתנו להם בני המדינה כח והרשאה שכל מה שיעשו השליחים הללו יהיה עשוי, וכל בני המדינה מוכרחים להתרצות לכל מה שיעשו אלו ולא יוכלו לשנות. ולקח אותם הגיבור והוליכם בדרך הנ"ל, והביא אותם עד בית־הבישול של המאכלים. ובתחילה הוליך אותם כנגד הרוח, והגיע אליהם ריח המאכלים, והתחילו לבקשו מאד שיתן להם מהמאכלים הטובים הללו. אחר־כך הוליך אותם מכנגד הרוח, והתחילו לצעוק שיש סרחון גדול. חזר והביא אותם כנגד הרוח, ושוב הגיע אליהם הריח הטוב של המאכלים, וחזרו וביקשו אותו שיתן להם מן המאכלים. וחזר והוליך אותם מכנגד הרוח, וחזרו וצעקו שיש סרחון גדול מאד.

ענה ואמר להם הגיבור: הלוא אתם רואים שאין כאן שום דבר שיסריח. בהכרח צריך לומר שאתם בעצמכם מסריחים.

אחרי־כן נתן להם מן המאכלים. ותיכף כשאכלו מן המאכלים התחילו להשליך ולזרוק מהם והלאה את כספם וזהבם, וכל אחד חפר לעצמו חפירה וקבר את עצמו בתוך החפירה, מחמת גודל הבושה שנתביישו על־ידי זה שהרגישו גודל הסרחון של הממון, לאחר שטעמו מן המאכלים הנ"ל. וקרעו את פניהם וקברו את עצמם ולא היו יכולים להרים פניהם, ונתבייש כל אחד מחברו. כי שם, באותו מקום, הממון הוא הבושה הגדולה מכל הבושות, ומי שרוצה לדבר דברי ביזוי לחברו אומר שיש לו ממון. וכל מי שיש לו יותר ממון מתבייש יותר. וכל אחד לא היה יכול הרים פניו אפילו בפני חברו, מכל שכן בפני הגיבור. וכל מי שהיה מוצא אצלו עוד איזה דינר או גרוש היה מבער אותו מיד ומשליכו ממנו למרחוק בחפזון גדול.

אחרי־כן בא אליהם הגיבור, והוציא אותם מהחפירות והקברים, ואמר להם: בואו עמי, כי עתה אינכם צריכים עוד להתיירא מן הגיבור, כי אני הוא הגיבור. וביקשו ממנו שיתן להם מן המאכלים הללו כדי להוליך למדינתם, כי רצו שגם כל בני המדינה יצאו מתאוה זו של ממון. ונתן להם מאלו המאכלים, ונשאו אל המדינה שלהם. ותיכף כשנתנו להם, לבני המדינה, מאלו המאכלים, התחילו להשליך את כספם וזהבם, וטמנו עצמם במחילות עפר מגודל הבושה. העשירים הגדולים והאלוהויות נתביישו ביותר, וגם הקטנים, שהיו נקראים אצלם חיות רעות כנזכר לעיל, נתביישו על שהיו עד הנה קטנים בעיני עצמם מחמת שאין להם ממון. כי עתה נתגלה שאדרבא, הממון הוא עיקר הבושה. כי המאכלים הנ"ל יש להם סגולה שמי שאוכל מהם ממאס בממון מאד, ומרגיש סרחון הממון כמו צואה וטינוף ממש. ואזי השליכו אלילי כספם ואלילי זהבם.

אחר־כך שלחו לשם את הבעל־תפילה. ונתן להם תשובות ותיקונים וטיהר אותם. והמלך מלך בכיפה. וכל העולם שבו אל השם־יתברך ועסקו רק בתורה ובתפילה ותשובה ומעשים טובים. אמן כן יהי רצון.


ברסלב 28 ב.jpg

מעשה בשבעה קבצנים    🔗

אספר לכם איך פעם היו שמחים.

פעם אחת היה מלך, ולו בן יחיד. רצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול. והנה כל פעם שהמלך עושה משתה השמחה גדולה מאד, ובפרט עתה, כשמסר את המלוכה לבנו בחייו, בוודאי ובוודאי שהיתה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל שרי המלוכה, כל הדוכסים והשרים, והיו שמחים במשתה מאד. גם אנשי המדינה היו נהנים מזה שמוסר הוא את המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיו שם כל מיני שמחה: מקהלות וקומדיות וכיוצא בזה. הכל היה שם במשתה ההוא.

וכשנעשו שמחים מאד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים ורואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, ובכן ראה שלא תתעצב כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. וגם אם תהיה בעצבוּת, אף־על־פי־כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאד.

קיבל בן־המלך את המלוכה ביד רמה ועשה לו שרי מלוכה ודוכסים וחיל. וזה בן־המלך היה חכם והיה אוהב חכמה מאד. והיו אצלו חכמים גדולים, וכל מי שבא אצלו עם איזה דבר חכמה נחשב אצלו בחשיבות גדולה מאד. והיה נותן כבוד ועושר בשביל החכמה, לכל אחד כפי רצונו: מי שהיה רוצה ממון היה נותן לו ממון, ומי שהיה רוצה כבוד היה נותן לו כבוד. הכל בשביל החכמה.

ומחמת שהיתה חשובה אצלו החכמה כל כך, עסקו כל אנשי המדינה בחכמות, כי זה היה רוצה שיקבל ממון על ידי זה וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומחמת שכולם עסקו רק בחכמות על כן שכחו שם באותה מדינה טכסיסי מלחמה. שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים, עד שהקטן שבאותה מדינה היה במדינה אחרת חכם גדול מכולם, והחכמים שבאותה מדינה היו חכמים מופלגים גדולים מאד. ומחמת החכמות נתפקרו החכמים של אותה המדינה, ומשכו גם את בן־המלך הנ"ל לדעתם ונתפקר גם כן. ושאר בני המדינה לא נתפקרו. מאחר שהיתה עמקות ודקוּת גדולה באותה החכמה של החכמים, לא יכלו שאר בני מדינה ליכנס באותה החכמה ולא הזיקה להם.

ובן־המלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד בכי טוב והיו לו מידות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה, והיה גונח ומתאנח על שנפל למבוכות כאלה ונתעה כל כך. אבל תיכף כשהיה מתחיל להשתמש בשכל חזרו ונתחזקו אצלו החכמות של האפיקורסות. וכן היה כמה פעמים כשנזכר בדבר והיה גונח ומתאנח, ותיכף כשהתחיל להשתמש בשכל חזרה ונתחזקה אצלו האפיקורסות.

ויהי היום והיתה בריחה באיזו מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער, ואבדו שם זכר ונקבה: אחד איבד זכר ואחד איבד נקבה. ועדיין היו הללו קטנים, בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול, וצעקו ובכו.

בתוך כך בא אצלם בעטליר אחד, דהיינו קבצן, עם השקים שלו שנושא בהם לחם. התחילו אלו הילדים להתקרב אליו והיות כרוכים אחריו, ונתן להם לחם לאכול, ואכלו. שאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים. כי היו ילדים קטנים.

התחיל ללכת מהם, וביקשו ממנו שיקח אותם עמו. אמר להם: איני רוצה שתלכו עמי.

בתוך כך הסתכלו והנה הוא עיוור. והתפלאו: מאחר שהוא עיוור, איך יודע להלך? וברכם הקבצן העיוור שיהיו כמוהו, שיהיו זקנים כמוהו. והשאיר להם לחם לאכול, והלך לו.

והבינו הילדים כי השם יתברך השגיח עליהם, והזמין להם קבצן עיוור לתת להם אוכל.

אחר־כך כלה אצלם הלחם, ושוב התחילו לצעוק עבור אוכל. אחר־כך נעשה לילה, ולנו שם. בבוקר לא היה להם לאכול, והיו צועקים ובוכים. בא קבצן אחר שהיה חרש. התחילו לדבר אליו, והראה להם בידיו ואמר להם שאינו שומע. ונתן להם גם הוא לחם לאכול ופנה ללכת. רצו גם כן שיקחם עמו ולא רצה, וברכם שיהיו כמוהו. והשאיר להם לחם והלך לו.

כלה הלחם אצלם וחזרו וצעקו. בא קבצן שהיה כבד־פה. התחילו לדבר עמו, והיה מגמגם בלשונו ולא ידעו מה הוא אומר. והוא היה יודע מה הם מדברים. נתן להם גם כן לחם לאכול, וברכם שיהיו כמותו, והלך לו.

בא קבצן שהיה צווארו עקום, ונהג אף הוא כך. ואחריו בא קבצן בעל חטוטרת, ובא קבצן בלא ידיים, ובא קבצן בלא רגליים, וכל אחד נתן להם לחם וברכם שיהיו כמותו.

אחר־כך חזר וכלה הלחם אצלם. והתחילו ללכת לישוּב, עד שבאו לאיזו דרך. והלכו באותה הדרך עד שבאו לאיזה כפר. נכנסו הילדים לבית אחד, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם. חזרו ונכנסו לבית אחר ונתנו להם גם כן. כך היו מחזרים על הפתחים. וראו שזה טוב, והסכימו ביניהם שיהיו תמיד ביחד. עשו להם שקים גדולים והיו מחזרים על הפתחים. והלכו לכל השמחות, לסעודות ברית־מילה ולחתונות, ולכל מקום אחר. והלכו לעיירות ואל הירידים, וישבו בין הקבצנים, כדרך שיושבים שם עם קערה, עד שהיו אלה הילדים מפורסמים אצל כל הקבצנים. כי כולם הכירו אותם וידעו שאלו הם הילדים שאבדו ביער.

פעם אחת היה יריד גדול בעיר גדולה. הלכו הקבצנים לשם, ואף אלו הילדים הלכו לשם. ועלה בדעת הקבצנים שישדכו את שני הילדים ושישאו זה את זו. ותיכף כשדיברו על כך קצת קבצנים הוטב הדבר מאד בעיני כולם, וגמרו השידוך. אבל איך עושים להם חתונה? ונתייעצו, היות שביום פלוני תהיה סעודה של יום הולדת המלך, ילכו לשם כל הקבצנים, וממה שיבקשו לעצמם שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה.

וכן היה. והלכו כל הקבצנים לסעודת יום ההולדת, וביקשו להם לחם ובשר, וקיבצו גם מה שנשתייר מן הסעודה. והלכו וחפרו בור גדול, שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו בקנים ועפר וזבל, ונכנסו לשם כולם. ועשו שם חתונה לילדים והכניסו אותם לחופה, והיו שמחים מאד מאד.


היום הראשון

גם החתן והכלה היו שמחים מאד, והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים ומתגעגעים מאד: איך לוקחים לכאן את הקבצן הראשון העיוור שהביא לנו לחם ביער? ותיכף ומיד, תוך כדי שהיו מתגעגעים מאד לקבצן העיוור, ענה זה ואמר: הנני. הנה באתי אליכם לחתונה, ואני נותן לכם מתנה לדרשה: שתהיו זקנים כמוני. כי בתחילה רק ברכי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה: שתחיו חיים ארוכים כמוני. ואתם סוברים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל. רק שכל זמנו של העולם כולו אינו עולה אצלי אף כהרף־עין. ואני זקן מאד ועדיין אני ינוקא לגמרי, ולא התחלתי עדיין לחיות כלל. ולא אני בעצמי אומר זאת, אלא שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול.

ואספר לכם מעשה: פעם אחת הלכו אנשים בספינות רבות על הים. באה רוח סערה ושיברה את הספינות, והאנשים נצלו ובאו אל מגדל אחד. ועלו על המגדל ומצאו שם כל מיני מאכלים ומשקאות ומלבושים וכל מה שצריכים, והיו שם כל טוב וכל התענוגות שבעולם. ואמרו, שכל אחד יספר מעשה ישן, מה שהוא זוכר כזכרון ראשון, דהיינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזכרון.

והיו שם זקנים ונערים, וכיבדו את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחילה. ענה ואמר: מה אספר לכם? אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף! ולא ידע שום אחד מה הוא אומר. אך היו שם חכמים ואמרו: בוודאי זהו מעשה ישן מאד.

כיבדו את השני שיספר. ענה השני, שלא היה זקן כמו הראשון: זה הוא מעשה ישן? מעשה זה אני זוכר גם כן, אבל אני זוכר גם כשהיה הנר דולק. ענו ואמרו שם: זהו מעשה ישן יותר מן הראשון. והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא צעיר מהראשון, זוכר מעשה ישן יותר מן הראשון.

כיבדו את השלישי, שהיה צעיר יותר, שיספר. ואמר: אני זוכר גם כשהתחיל בניין הפרי, דהיינו כשהתחיל הפרי להתרקם. ענו ואמרו: זהו מעשה ישן ביותר.

ענה הרביעי, שהיה צעיר עוד יותר: אני זוכר גם כשהביאו את הגרעין לנטוע את הפרי.

ענה החמישי, שהיה צעיר עוד יותר: אני זוכר גם את החכמים שהיו חושבים וממציאים את הפרי.

ענה השישי, שהוא זוכר גם את טעם הפרי קודם שנכנס אל תוך הפרי.

ענה השביעי ואמר שהוא זוכר גם את ריח הפרי קודם שנכנס אל תוך הפרי.

ענה השמיני ואמר שהוא זוכר גם את מראה הפרי קודם שנמשך ועלה על הפרי.

ואני, דהיינו הקבצן העיוור שמספר כל זה, הייתי גם כן שם, והייתי אז תינוק לגמרי. ואמרתי להם: אני זוכר את כל אלו המעשיות ואני זוכר לא כלום. ענו ואמרו: זהו מעשה ישן מאד, יותר מכולם. והיה אצלם חידוש גדול שהתינוק זוכר יותר מכולם.

בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל, ואמר לאנשים: חידלו מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרותיכם!

ואמר להם, שייצאו מן המגדל כסדר זקנותם, כל מי שזקן יותר הוא יצא תחילה. והוציא תחיל את התינוק, כי באמת היה זקן יותר מכולם. וכן כל מי שהיה צעיר יותר הוציא קודם, ואת הזקן הגדול הוציא באחרונה, כי כל מי שהיה צעיר יותר היה זקן יותר, והזקן שבהם היה צעיר יותר מכולם.

ואמר להם הנשר הגדול: אני אפרש לכם את המעשיות שסיפרו כל האנשים האלה. זה שסיפר שהוא זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף, משמע שהוא זוכר גם כשחתכו את טבורו בעת הלידה. והשני שאמר שהוא זוכר שעה שהיה הנר דולק, משמע שהוא זוכר גם כשהיה בעיבור ונר דולק על ראשו. וזה שאמר שהוא זוכר עת שהתחיל ריקום הפרי, משמע שזוכר הוא כשהתחיל הגוף להתרקם בעת יצירת הוולד. וזה שזוכר עת שהיו מביאים את הגרעין לנטוע את הפרי, משמע שזוכר הוא גם כשנמשכה הטיפה בעת הזיווג. וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, משמע שזוכר הוא גם כשהיתה הטיפה עדיין במוח. וזה שזכר את הטעם, כוונתו הנפש. והריח, כוונתו הרוח. והמראֶה, כוונתו הנשמה. והתינוק אמר שהוא זוכר לא כלום, כי הוא למעלה מכולם וזוכר אפילו מה שהיה קודם נפש ורוח ונשמה, שהוא בחינת אַין.

ואמר להם הנשר הגדול: שובו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם, שנשברו, וייחזרו וייבנו. וברך אותם. ולי אמר: אתה בוא עמי, כי אתה כמוני, זקן מאד וצעיר מאד. ועדיין לא התחלת לחיות כלל, ואף־על־פי־כן אתה זקן מאד, וגם אני כך.

נמצא שיש לי הסכמה מאותו הנשר הגדול, ועתה אני נותן לכם חיים ארוכים שלי במתנה.

נעשתה שם שמחה וחדווה גדולה ועצומה מאד.


ברסלב 29 ב.jpg

היום השני

ביום השני של שבעת ימי המשתה חזרו וזכרו בני הזוג את הקבצן השני, דהיינו החרש, שהחיה אותם בתתו להם לחם. והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחים לכאן את הקבצן החרש שהחיה אותנו? ותוך כדי כך שהיו מתגעגעים אליו, והנה הוא בא ואמר: הנני.

ונפל עליהם ונשק אותם, ואמר להם: עתה אני נותן לכם במתנה שתהיו כמוני, שתחיו חיים טובים כמוני. כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועתה אני נותן לכם חיים טובים שלי במתנה גמורה. ואַתם סוברים שאני חרש? אין אני חרש כלל. רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום כדי שאשמע את החסרונות שלו. כי כל הקולות כולם הם מן החסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם כולן הן מחמת החסרון, שהאדם שמח על חסרונו שנתמלא. ואצלי כל העולם כולו אינו עולה לכלום, כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון. ויש לי הסכמה על זה, שאני חי חיים טובים, מן המדינה של עשירוּת. (וחיים טובים שלו היו שהיה אוכל לחם ושותה מים.)

וסיפר להם כי יש מדינה שיש בה עשירוּת גדולה, אוצרות גדולים. פעם אחת נתקבצו אנשיה והתחיל כל אחד להתפאר בחיים הטובים שלו, איך הוא חי חיים טובים. וכן סיפר כל אחד ואחד מסדר החיים הטובים שלו. ועניתי ואמרתי להם: אני חי חיים טובים שהם טובים יותר מהחיים הטובים שלכם. והא ראיה, אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע למדינה פלונית.

היות שיש מדינה ובה גן יפה ופירות שהיו להם כל מיני טעמים שבעולם, גם היו שם כל מיני ריחות שבעולם, וכל מיני מראות, גוונים ופרחים שבעולם. הכל היה שם באותו הגן. והיה על הגן גנן אחד, והיו בני אותה מדינה חיים חיים טובים על־ידי אותו הגן. פעם אחת אבד שם הגנן. וכל מה שהיה שם באותו גן בוודאי מוכרח היה לכלות ולהפסק, מאחר שאין שם הממונה, דהיינו הגנן, אבל אף־על־פי־כן היו יכולים לחיות מן הספיחים שבגן.

ובא עליהם מלך אכזר, על אותה מדינה, ולא היה יכול לעשות להם דבר. והלך וקילקל את החיים הטובים של המדינה שהיו לה מן הגן. ולא שקילקל את הגן, אלא שהשאיר שם באותה מדינה שלוש כתות עבדים, וציווה עליהם שיעשו מה שפקד עליהם. וקילקלו את הטעם, שכל מי שירצה לטעום יטעם טעם נבילה. וכן קילקלו את הריח, שכל הריחות יהיה להם ריח חלבנה. וכן קילקלו את המראה, שהחשיכו את העיניים כאילו יש עננים ועבים.

ועתה, אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע אותם. ואני אומר לכם שאם לא תושיעו אותם, יוכלו הקלקולים של אותה מדינה להזיק לכם גם כן.

הלכו העשירים אל אותה המדינה, וגם אני הלכתי עמהם. ובדרך הילוּכם היו חיים גם כן כל אחד ואחד חיים טובים שלו, כי היו להם אוצרות.

כשבאו סמוך למדינה, התחילו להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו שנתקלקל. ואמרתי להם: אם עתה, שעדיין לא נכנסתם, כבר נתקלקל אצלכם הטעם וכו', איך יהיה אם תכנסו לשם? ומכל שכן איך תוכלו להושיע אותם? ולקחתי לחם שלי ומים שלי ונתתי להם. והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכל הריחות, ונתקן מה שנתקלקל אצלם.

ובני המדינה, דהיינו המדינה שהיה שם הגן, התחילו לפקח על תיקון המדינה שנתקלקל שם הטעם וכו'. ונתיישבו בדעתם: היות ויש מדינה של עשירות, ונראה להם שהגנן שלהם שנאבד הוא משורש אחד עם אותם בני המדינה של עשירוּת, שיש להם גם כן חיים טובים, על כן היתה עצתם לשלוח אל אותה המדינה של עשירות, ובוודאי יושיעו אותם. וכן עשו, ושלחו שלוחים אל אותה המדינה של עשירוּת.

הלכו השלוחים ופגשו בהם, בבני אותה מדינה של עשירות. ושאלו את השלוחים: להיכן אתם הולכים? השיבו: אנו הולכים אל אותה המדינה של עשירוּת, שיושיעו אותנו. ענו ואמרו: אנחנו בעצמנו בני אותה מדינה של עשירות, ואנו הולכים אליכם.

אמרתי אני, דהיינו הקבצן החרש שמספר כל זה, להם: הלוא אתם צריכים לי, כי אתם לא תוכלו ללכת לשם ולהושיע להם. על כן אתם תשארו כאן, ואני אלך עם השלוחים להושיע להם.

והלכתי עמהם, ונכנסתי לעיר אחת שבמדינה. וראיתי שבאים אנשים ואומרים איזה דבר־הלצה, ואחר־כך מתקבצים אליהם עוד איזה בני־אדם, עד שנעשה קיבוץ, ואומרים דברי־הלצות, והם מחייכים ושוחקים. והטיתי אזני ושמעתי שהם מדברים ניבול־פה, זה אומר דבר של ניבול־פה ממש וזה אומר בדקות יותר, זה שוחק וזה יש לו הנאה, וכיוצא בזה.

אחר־כך הלכתי לעיר אחרת, וראיתי ששני בני־אדם מריבים זה עם זה מחמת איזה משא ומתן. והלכו אל בית־הדין להתדיין, ופסק להם בית־הדין: זה זכאי וזה חייב. יצאו וחזרו ונתקוטטו זה עם זה, ואמרו שאינם רוצים בית־דין זה, רק בית־דין אחר. ובחרו להם בית־דין אחר, ונתדיינו לפני אותו בית־הדין. אחר־כך חזר ונתקוטט אחד מאלה עם אחר, ובחרו להם בית־דין אחר. וכך היו מריבים ומתקוטטים שם ובחרו להם כמה בתי־דין, עד שכל העיר היתה מלאה מבתי־דין.

הסתכלתי וראיתי שזה מחמת שאין שם אמת. עתה זה מטה דין ונושא פנים לזה, ואחר־כך חברו נושא פנים לו, כי הם מקבלים שוחד ואין בהם אמת. אחר־כך ראיתי שהם מלאים ניאוף ממש, ויש שם ניאוף הרבה עד שנעשה כהיתר אצלם.

אמרתי להם, שבשביל זה נתקלקלו אצלם הטעם, הריח והמראה. כי זה המלך האכזר השאיר אצלם שלוש כיתות עבדים, שיהיו הולכים וקלקלים את המדינה. היו הולכים ומדברים ביניהם ניבול־פה, והכניסו ניבול־פה בתוך המדינה, ועל־ידי ניבול־פה נתקלקל הטעם, עד שכל הטעמים הם טעם נבילה. וכן הכניסו שוחד במדינה, ועל־ידי זה חשכו העיניים ונתקלקל המראה, כי השוחד יעוור עיני חכמים. וכן הם הכניסו ניאוף במדינה, ועל ידי זה נתקלקל הריח, שעל־ידי ניאוף נפגם הריח. על כן רְאו לתקן את המדינה שלוש עבירות אלו, ולחפש אחרי האנשים האלה ולגרשם. ואז, כשתתקנו שלוש עבירות אלו, לא די שיתוקנו הטעם, המראה והריח, כי אם גם הגנן שאבד יוכל להמצא.

ועשו כן, והתחילו לתקן את המדינה משלוש העבירות הללו. וחיפשו אחרי האנשים הנ"ל, והיו תופסים איזה אדם ושואלים אותו: מהיכן באת לכאן? עד שנתבררו אצלם האנשים של המלך האכזר, וגרשו אותם, ותיקנו את המדינה מעבירות.

בתוך כך נעשה רעש: אפשר כי זה המשוגע שהולך ואומר שהוא הגנן, וכל אחד מחזיק אותו למשוגע, וזורקים אחריו אבנים ומגרשים אותו, אפשר אף־על־פי־כן כי הוא הוא הגנן באמת?

הלכו והביאו אותו לפנינו, ואמרתי: בוודאי, זה הוא הגנן באמת.

נמצא שיש לי הסכמה מאותה מדינה של עשירוּת שאני חי חיים טובים, כי אני תיקנתי את המדינה. ועתה אני נותן לכם במתנה את החיים הטובים שלי.

ונעשתה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאד. הראשון נתן להם במתנה חיים ארוכים, והשני נתן להם במתנה חיים טובים.


ברסלב 30 ב.jpg

היום השלישי

ביום השלישי חזרו ונזכרו בני הזוג הזה, והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחים לכאן את הקבצן השלישי, שהיה כבד־פה? תוך כדי כך והנה הוא בא ויאמר: הנני. ונפל עליהם ונשק אותם, ואמר להם גם כן: בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם מתנה לדרשה, שתהיו כמוני.

ואתם סבורים שאני כבד־פה? אין אני כבד־פה כלל. רק שהדיבורים של העולם שאינם שבחים להשם יתברך אין בהם שלימות, על כן אני נראה ככבד־פה מאלו הדיבורים. אבל באמת אין אני כבד־פה כלל, אדרבא, אני מליץ ודברן נפלא מאד. ואני יכול לדבר חידות ושירים נפלאים, עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותי. ובאלו החידות והשירים שאני יודע יש כל החכמות. ויש לי הסכמה על זה מאותו האיש הגדול הנקרא איש החסד האמתי. ויש בזה מעשיה שלמה:

פעם אחת ישבו כל החכמים יחד, וכל אחד התפאר בחכמתו. זה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשיית ברזל וזה התפאר במין מתכת אחר, וזה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשיית כסף, שהוא חשוב ביותר, וזה התפאר שהמציא עשיית זהב, וזה היה מתפאר שהמציא כלי־מלחמה, וזה היה מתפאר שהוא יודע לעשות אלו המתכות שלא מאלו הדברים שעושים מהם אלו המתכות, וזה היה מתפאר בחכמות אחרות, כי יש כמה דברים שהמציאו בעולם על־ידי חכמות כגון אלוּם ואבק־שריפה וכיו"ב. והיה כל אחד מתפאר בחכמתו.

ענה שם אחד ואמר: אני חכם יותר מכם, כי אני חכם כמו היום. לא הבינו שם מה זה שאומר שהוא חכם כמו היום. ואמר להם, כי כל החכמות שלהם יכולים לקבץ אותן ולא יצטרפו אלא לכדי שעה אחת, אף־על־פי שכל חכמה וחכמה נלקחת מיום אחר, כפי הבריאה שהיתה באותו היום. עם זאת יכולים על־ידי חכמה לקבץ את כל אלה החכמות בשעה אחת, אבל אני חכם כמו יום שלם.

עניתי ואמרתי לו: כמו איזה יום אתה חכם? ענה ואמר עלי: זה הוא חכם ממני, מאחר ששואל כמו איזה יום. אבל כמו איזה יום שתרצו אני חכם.

ועתה קושיה: מפני מה זה ששואל “כמו איזה יום” הוא חכם יותר מזה שהוא “חכם כמו איזה יום שתרצו”? אך יש כאן מעשיה שלמה: כי זה איש החסד האמתי הוא באמת איש גדול מאד, ואני, דהיינו הקבצן כבד־הפה, הולך ומקבץ כל החסדים־של־אמת ומביא אותם אל זה איש החסד האמתי. ועיקר התהוות הזמן הוא על־ידי החסדים־של־אמת.

ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן יוצא מעיין. וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידיים ורגליים וכו', אבל ציפורן רגלו של אותו לב העולם היא נלבבת יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעיין עומד בקצה אחד של העולם, ולב העולם עומד בקצה אחר של העולם. והלב הזה עומד כנגד המעיין ונכסף ומשתוקק תמיד בהשתוקקות גדולה מאד מאד לבוא אל אותו המעיין, וצועק מאד לבוא אל אותו המעיין. וגם זה המעיין משתוקק אליו.

ולב זה יש לו שתי חולשות: אחת, כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו, ושנייה, מגודל ההשתוקקות והגעגועים שהוא מתגעגע ונכסף תמיד ומשתוקק מאד בכלות־הנפש ממש אל אותו המעיין. כי הוא עומד תמיד כנגד המעיין וצועק.

וכשצריך הלב לנוח קצת, שתהיה לו אריכות־הרוח קצת, אזי באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגינה עליו מן החמה. ואז יש לו מנוחה קצת. וגם אז, בשעת מנוחה, הוא מסתכל כנגד המעיין ומתגעגע אליו.

אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין? כי כשהוא רוצה ללכת ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה את השיפוע ואינו יכול להסתכל על המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין, אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין. וכשהוא עומד כנגד ההר אזי הוא רואה את ראש השיפוע של ההר אשר שם המעיין. אבל תיכף כשילך ויתקרב אל ההר נעלם מעיניו ראש השיפוע, ולא יוכל לראות את המעיין, ותצא נפשו חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיוּת של כל דבר, ובוודאי אין קיום בלא לב. על כן אינו יכול ללכת אל המעיין, ורק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק, כנזכר לעיל.

וזה המעיין אין לו זמן, כי המעיין אינו בתוך הזמן כלל. אך עיקר זמנו של המעיין הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשמגיע היום לסופו ונפסק, לא יהיה זמן למעיין ויסתלק חס ושלום, ואזי יסתלק גם הלב חס ושלום ויתבטל כל העולם, חס ושלום. ואזי, סמוך לגמר היום, מתחילים הם ליטול רשות זה מזה, ומתחילים לומר זה לזה חידות ושירים נפלאים. ואיש החסד האמתי הנ"ל יש לו השגחה על זה, וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק אזי איש החסד נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן את היום למעיין, ואזי שוב יש זמן למעיין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם כן בחידות ושירים נפלאים מאד. ויש שינויים בין הימים: כי יש יום א' בשבוע ויום ב' וכו', וכן יש ראשי חדשים וימים טובים. וכל הזמן שיש לאיש החסד האמתי הכל הוא על ידי, דהיינו הקבצן כבד־הפה שמספר כל זה, כי אני הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, אשר מהם התהוות הזמן.

נמצא שיש לי הסכמה מאיש החסד האמתי, שאני יכול לומר חידות ושירים שיש בהם כל החכמות. ועתה אני נותן לכם במתנה גמורה שתהיו כמוני. ונעשתה שם שמחה וחדווה גדולה מאד.


ברסלב 31 ב.jpg

היום הרביעי

כשגמרו השמחה של אותו יום ולנו אחר־כך, חזרו בני הזוג בבוקר והיו מתגעגעים לקבצן שהיה צווארו עקום. בתוך כך והנה הוא בא ואמר: הנני. בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, ועתה אני נותן לכם מתנה לדרשה, שתהיו כמוני.

ואתם סוברים שיש לי צוואר עקום? אין צווארי עקום כלל, אדרבא, יש לי צוואר ישר מאד, צוואר יפה מאד. רק שיש הבלי עולם, ואני איני רוצה להוציא שום הבל ורוח בהבלי עולם. אבל באמת יש לי צוואר נפלא מאד. כי יש לי קול נפלא מאד, וכל מיני הקולות שבעולם שהם קול בלא דיבור אני יכול להוציאם בקולי.

ויש לי הסכמה על זה: כי יש מדינה בה בקיאים מאד בחכמת הנגינה, וכולם עוסקים שם בחכמה זו, ואפילו בנים קטנים. ואין שם קטן שלא יוכל לנגן באיזה כלי־שיר. והקטן שבאותה מדינה הוא חכם גדול במדינה אחרת בחכמת הנגינה, והחכמים והמלך שבאותה מדינה והמקהלות שם הם חכמים מופלגים מאד מאד בחכמה ההיא.

פעם אחת ישבו החכמים של אותה מדינה והיה כל אחד מתפאר בנגינתו. זה היה מתפאר שהוא יודע לנגן בכלי־שיר פלוני, וזה היה מתפאר שיודע לנגן בכלי־שיר פלוני. זה היה מתפאר שיודע לנגן בכמה כלי־שיר, וזה התפאר שיודע לנגן בכל כלי־שיר. זה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי־שיר פלוני, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי־שיר פלוני. זה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כמה כלי־שיר, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו תוף ממש, כאילו מכים בתוף, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כאילו יורים בתותחים.

ואני הייתי גם כן שם. עניתי אני ואמרתי להם: קולי טוב יותר מקולותיכם, והא ראיה, אם אתם חכמים כל כך בקול נגינה, אם כן הושיעו את שתי המדינות. ושתי מדינות אלו רחוקות הן זו מזו אלף פרסאות. ובשתי המדינות, כשמגיע לילה, אין יכולים לישון, כי כשנעשה לילה אזי מתחילים הכל לילל בקול יללה, אנשים נשים וטף. אם היתה מונחת שם אבן היתה נמוֹחה. כי בלילה הם שומעים קול יללה, ומחמת זה כולם מייללים. במדינה זו שומעים קול היללה ומייללים, וכן במדינה האחרת, אף כי שתי המדינות רחוקות זו מזו אלף פרסאות. ועל כן, אם אתם חכמים כל כך בנגינה, אֵראה אם תוכלו להושיע אותן שתי מדינות, או שתוכלו לכווֵן קולכם כקולם.

אמרו לי: התוליך אותנו לשם? אמרתי: הן, אני מוליך אתכם לשם. ונתעוררו כולם לילך, והלכו ובאו לשם. וכשהגיע הלילה היו כולם מייללים מאד, וגם החכמים הנ"ל היו מייללים, וראו שאינם יכולים להושיע. אמרתי להם: על־כל־פנים תאמרו לי מהיכן קול היללה. אמרו לי: ואתה יודע? השיבותי: אני יודע בוודאי.

כי יש שתי ציפרים, אחד זכר ואחת נקבה, והם רק זוג אחד בעולם. ואבדה הנקבה, והוא הלך וחיפש אותה, והיא חיפשה אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה עד שנתעו. וראו שאינם יכולים למצוא זה את זה ונשארו עומדים, ועשו להם קנים. זה הציפור עשה לו קן סמוך למדינה אחת משתי המדינות הנ"ל, ולא סמוך ממש, רק שיכלו לשמוע קולו באותה מדינה. וכן היא עשתה לה גם כן קן סמוך למדינה השניה. וכשמגיע הלילה, אזי אלו בני־הזוג הציפרים מתחילים כל אחד לילל יללה גדולה מאד, כי כל אחד מילל על בן־זוגו. וזהו קול היללה שנשמע באלו שתי המדינות. ומחמתה אין יכולים לישון.

לא רצו להאמין זאת, ואמרו לי: התוליך אותנו לשם? ואמרתי: הן, אך אין אתם יכולים לבוא לשם, כי כשתתקרבו לא תוכלו לסבול את קול היללה. אם כאן אין אתם יכולים לסבול, ואתם מוכרחים גם כן ליילל, כשתגיעו לשם לא תוכלו לסבול כלל. וביום מתקבצות שם ציפרים, והן מנחמות ומשמחות את כל אחד מבני־הזוג הנ"ל בשמחות גדולות מאד מאד, ואומרות להם דברי תנחומים שעדיין אפשר שימצאו זה את זה, עד שביום אי אפשר לסבול את גודל השמחה שיש שם. וקול הציפרים המשמחות אינו נשמע למרחוק, רק כשמגיעים לשם. אבל קול בני־הזוג שמייללים בלילה הוא נשמע למרחוק, ואי אפשר לבוא לשם מחמת זה.

אמרו לי: ואתה יכול לתקן זאת? השיבותי: אני יכול לתקן, כי אני יכול לעשות ולכוֵון כל הקולות שבעולם. גם יכול אני להשליך קולות, דהיינו שכאן, במקום שאני מוציא קול, לא יהיה נשמע הקול כלל, וברחוק יהיה נשמע. ועל כן יכול אני להשליך את הקול של הציפורה שיגיע סמוך למקום הציפור, וכן להשליך קול הציפור שיגיע סמוך למקום הציפורה, ולמשכם יחד על־ידי זה.

אך מי יאמין זאת? הולכתי אותם לתוך איזה יער. ושמעו קול כמו אחד שפותח את הדלת וחוזר וסוגרה ונועלה בבריח, ויורה בקנה־שריפה, דהיינו רובה; ושולח את הכלב לחטוף את הדבר שהיה יורה, והכלב מתחבט וגורר את עצמו בתוך השלג.

כל זה שמעו החכמים והסתכלו ולא ראו דבר. גם לא שמעו ממני שום קול כלל. רק שאני הייתי משליך קולות כאלו ועל כן שמעו אלו הקולות. נמצא שיש לי הסכמה מאותה מדינה שקולי נפלא מאד, ואני יכול לעשות כל מיני קולות שבעולם. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה גמורה שתהיו כמוני.

ונעשתה שם שמחה וחדווה רבה מאד.


ברסלב 32 ב.jpg

היום החמישי

ביום החמישי גם כן היו שמחים, וזכרו בני־הזוג את הקבצן שהיתה לו חטוטרת. והיו מתגעגעים מאד: איך לוקחים לכאן את אותו הקבצן בעל החטוטרת? כי אם היה הוא כאן היתה השמחה גדולה מאד. והנה הוא בא ואמר: הנני, הנה באתי אל החתונה. ונפל עליהם וחיבק ונישק אותם, ואמר להם: בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, ועתה אני נותן לכם מתנה לדרשה, שתהיו כמוני.

ואין אני בעל חטוטרת כלל. אדרבא, יש לי כתפיים כאלו שהן בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

ויש לי הסכמה על זה: כי פעם אחת היתה שיחה בין אנשים, וכל אחד ואחד היה מתפאר שיש לו בחינה זו של מועט המחזיק את המרובה. מאחד מהם היו מחייכים ושוחקים, והשאר שהתפארו נתקבלו דבריהם, אבל בחינת מועט המחזיק את המרובה שיש לי היא גדולה משל כולם.

אחד התפאר שהמוח שלו הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כי הוא נושא במוח שלו אלפים ורבבות אנשים עם כל ההצטרכות שלהם וכל ההוויות והתנועות שלהם. הכל כאשר לכל הוא נושא במוחו, ועל כן הוא מועט המחזיק את המרובה. ושחקו ממנו, ואמרו כי האנשים אינם כלום והוא אינו כלום.

ונענה אחד ואמר: אני ראיתי מועט המחזיק את המרובה. כי פעם אחת ראיתי הר שהיה מונח עליו הרבה זבל וטינוף. והיה חידוש אצלי: מהיכן בא על הר זה כל כך זבל וטינוף? והיה שם אדם אחד אצל אותו ההר ואמר: כל זה ממני. כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר, והשליך על ההר תמיד זבל ופרש מאכילה ושתיה שלו, וטינף שם, ועל ידו נתרבה הזבל והטינוף על אותו ההר. נמצא שזה האיש הוא מועט המחזיק את המרובה, כי על ידו נתרבה הזבל כל כך.

ואחד התפאר, שיש לו בחינת מועט המחזיק את המרובה, כי יש לו חתיכת מדינה שהיא מוציאה פירות הרבה. ואחרי־כן, כשמחשבים את הפירות, רואים שהמדינה אינה מכילה די מקום להחזיק כל כך הרבה פירות. נמצא שהיא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. והוטבו דבריו.

ואחד אמר, שיש לו פרדס נפלא מאד ויש שם פירות וכו', ובקיץ נוסעים לשם כמה וכמה בני אדם ושררות לטייל שם, כי הוא פרדס נאה מאד. ובאמת אין בפרדס מקום שיחזיק כל כך הרבה אנשים, ועל כן הוא מועט המחזיק את המרובה. והוטבו דבריו גם כן.


ברסלב 33 ב.jpg

ואחד אמר, שהדיבור שלו הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. כי הוא בעל־סוד, דהיינו מזכיר, אצל מלך גדול. ובאים אצלו כמה וכמה בני־אדם, זה בא עם שבחים למלך וזה בא עם בקשות, וכיוצא בזה, ובוודאי אי אפשר למלך לשמוע את כולם. והוא יכול לקבץ את כל דבריהם בתוך איזה דיבורים מועטים ולספר לפני המלך, ויהיו כלולים בהם כל השבחים והבקשות וכל דבריהם כולם. נמצא שהדיבור שלו הוא מועט המחזיק את המרובה.

ואחד אמר, שהשתיקה שלו היא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. כי יש עליו מקטרגים הרבה ובעלי לשון־הרע, שמלשינים עליו הרבה מאד. וכל מה שמלשינים ודוברים ומקטרגים עליו בלשון הרע, הוא בשתיקתו מתרץ הכל על־ידי מה שהוא שותק בלבד. נמצא ששתיקתו היא מועט המחזיק את המרובה.

ואחד אמר, שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כי יש עני סגי־נהור והוא גדול מאד, והוא, דהיינו המתפאר, קטן לגמרי, ומוליך אותו. נמצא שהוא מועט המחזיק את המרובה, כי הסגי־נהור היה יכול להחליק וליפול, והוא מחזיק אותו.

ואני, דהיינו בעל־החטוטרת שמספר כל זה, הייתי גם כן שם, ואמרתי: האמת היא שיש לכם בחינת מועט המחזיק את המרובה, ואני יודע כל מה שכיוונתם בדבריכם. זה האחרון שהתפאר שהוא מוליך את הסגי־נהור הגדול הוא גדול מכולכם, אבל אני למעלה למעלה מכולכם בכלל. זה שהתפאר שהוא מוליך את הסגי־נהור הגדול, כוונתו שהוא מוליך את גלגל הירח, שהוא בבחינת סגי־נהור, כי אין לו אור מעצמו כלל ואין לו משלו כלום. והוא מוליך את הירח אף־על־פי שהוא קטן וגלגל הירח גדול מאד והוא קיום כל העולם, כי העולם צריך את הירח. נמצא שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה.


ברסלב 34 ב.jpg

אבל בחינת מועט המחזיק את המרובה שיש לי היא למעלה מכולם בכלל.

והא ראיה: פעם היתה כת אחת והיו חוקרים. היות וכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דווקא היא רוצה לנוח, וכן יש לכל עוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דווקא הוא רוצה לשכון, על כן חקרו אם יכולים למצוא אילן כזה אשר כל החיות יתרצו לשכון בצלו, ועל ענפיו ישכנו כל ציפורי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך אל אותו האילן, כי העונג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ואין שם שום היזק משום חיה. וכל החיות והעופות מעורבים שם, וכולם משחקים שם, ובוודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם.

וחקרו לאיזה צד צריכים לילך כדי לבוא אל אותו האילן, ונפלה מחלוקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם. כי זה אמר שצריכים ללכת לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן, וזה לכאן, עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים ללכת כדי לבוא אל אותו האילן. ובא חכם אחד ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד ללכת אל האילן? חיקרו תחילה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן. כי אל אותו האילן לא כל אדם יכול לבוא, רק מי שיש לו המידות של האילן. כי זה האילן יש לו שלושה שרשים: שורש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא ענווה. ואמת הוא גוף האילן, ומשם יוצאים ענפים. על כן אי אפשר לבוא אל האילן כי אם מי שיש בו המידות הללו.

והכת הנ“ל היתה בתוכם אחדות גדולה מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו. כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן. על כן נתעכבו, ויגעו וטרחו עד שבאו כולם אל המידות הנ”ל, ואזי באו כולם לכלל דעה אחת והסכימו על דרך אחת לילך אל האילן, והלכו כולם. הלכו איזה זמן עד שהיו רואים מרחוק את האילן, הסתכלו וראו והנה אין האילן עומד במקום כלל. כי אין לאילן מקום כלל. ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו?

ואני, דהיינו בעל־החטוטרת, הייתי גם כן שם עמהם, ואמרתי להם: אני יכול להביא אתכם אל האילן. כי זה האילן, אף שאין לו מקום כלל, באשר הוא למעלה מן המקום לגמרי, הרי מבחינת מועט המחזיק את המרובה שלו הוא עדיין במקום, כי על־כל־פנים יש לו מקום מועט, אלא שהוא מועט המחזיק את המרובה. ואילו מועט המחזיק את המרובה שיש לי הוא בבחינת סוף המקום לגמרי, שמשם ומעלה אין מקום כלל. על כן אני יכול לשאת את כולכם אל האילן, שהוא למעלה מהמקום לגמרי.

ולקחתי אותם ונשאתי אותם לשם, אל האילן. נמצא שיש לי הסכמה מהנ"ל שיש לי בחינה עליונה של מועט המחזיק את המרובה. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה שתהיו כמוני.

ונעשתה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאד.


ברסלב 35 ב.jpg

היום השישי

ביום השישי היו גם כן שמחים, והיו מתגעגעים: איך לוקחים לכאן אותו קבצן שהיה בלא ידיים? והנה הוא בא ואמר: הנני, הנה באתי אליכם לחתונה. ונשק אותם ואמר להם: אין אני בעל מום כלל בידי. ובאמת יש לי כח בידי, רק שאין אני משתמש בכח שבידי בזה העולם, כי אני צריך את הכח לענין אחר.

ויש לי הסכמה על זה מן המבצר של מים.

כי פעם אחת ישבנו יחד איזה אנשים, והיה כל אחד ואחד מתפאר בכח שבידיו. זה התפאר שיש לו גבורה זו בידיו, וזה התפאר שיש לו גבורה אחרת בידיו, וכן כל אחד התפאר בגבורה שיש לו בידיו. אחד היה מתפאר שיש לו גבורה כזו בידיו שכשהוא יורה חץ עדיין יכול לחזור ולמשכו אליו. ושאלתי אותו: איזה חץ אתה יכול להחזיר? כי יש עשרה מיני חצים ועשרה מיני סמים, וכשרוצים לירות חץ מושחים אותו באיזה סם. וכשמושחים אותו בסם זה הוא מזיק כך, ובסם שני הוא מזיק יותר, וכן כל עשרת מיני הסמים, שכל אחד גרוע יותר מקודמו. והחצים הם ממין אחד, רק מחמת שינוי הסמים שמושחים את החץ בהם, שהם עשרה מינים, נקראים עשרה מיני חצים. ועל כן שאלתי אותו: איזה מין חץ אתה יכול להחזיר? וגם שאלתי אותו אם קודם שהגיע החץ לאותו שנזרק אליו יכול הוא להחזירו, או גם לאחר שהגיע החץ עדיין יכול הוא להחזירו. ועל זה השיב כי אפילו כשהגיע החץ עדיין יכול הוא להחזירו. שאלתיו: אך איזה מין חץ אתה יכול להחזיר? השיב: מין חץ פלוני אני יכול להחזיר. אמרתי לו: אם כן, אין אתה יכול לרפא את בת־המלכה, מאחר שאין אתה יכול להחזיר ולמשוך כי אם מין חץ אחד.

אחד היה מתפאר שיש לו כח כזה בידיו, שאצל מי שהוא לוקח ומקבל ממנו הוא נותן לו, כי קבלתו היא נתינה. וממילא הוא בעל־צדקה. ושאלתי אותו: איזו צדקה אתה נותן? השיב שהוא נותן מעשֵר. אמרתי לו: אם כן, אין אתה יכול לרפא את בת־המלכה. כי אין אתה יכול כלל לבוא במקומה, הואיל ואין אתה יכול להכנס כי אם בחומה אחת.

אחד התפאר שיש לו כח כזה בידיו, שאותם ממוּנים שיש בעולם וכל אחד מהם צריך חכמה, הוא יכול ליתן להם חכמה על־ידי שסומך עליהם ידיו. שאלתי אותו: איזו חכמה אתה יכול ליתן בידיך? כי יש עשרה קבין חכמה. השיב: חכמה פלונית. אמרתי לו: אם כן, אין אתה יכול לרפא את בת־המלכה. כי אין אתה יכול לדעת את הדופק שלה, באשר אינך יכול לדעת כי אם דופק אחד, ויש עשרה מיני דפקים.

אחד התפאר שיש לו כח כזה בידיו, שכשיש רוח סערה הוא יכול לעכבה בידיו, ולעשות בידיו לרוח שיהיה במשקל כראוי, דהיינו מכוּון. שאלתי אותו: איזה רוח אתה יכול לאחוז בידיך? כי יש עשרה מיני רוחות. השיב: רוח פלוני. אמרתי לו: אם כן, אין אתה יכול לרפא את בת־המלכה. כי אינך יכול לנגן לפניה אלא ניגון אחד, ויש עשרה מיני נגינה, והנגינה היא הרפואה שלה, ואתה אינך יכול לנגן כי אם ניגון אחד מהעשרה.

ענו ואמרו הם: מהי היכולת שלך? השיבותי: אני יכול מה שאין אתם יכולים. היינו כל תשעת החלקים שאין אתם יכולים אני יכול.

כי יש מעשה: פעם אחת חשק מלך אחד בבת־מלכה, והשתדל בתחבולות לתפסה עד אשר עלתה בידו ותפסה. פעם אחת חלם אותו המלך שהיא עמדה עליו והרגה אותו. הקיץ ונכנס החלום בלבו, וקרא לכל פותרי החלומות. ופתרו לו שיתקיים החלום כפשוטו, שהיא תהרוג אותו. ולא יכול המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה. יהרוג אותה? צר לו. ישלחה מעל פניו? זה חרה לו, כי איש אחר יקחנה. הוא השתדל אחריה כל כך ועתה תבוא לידי אחר? וגם אם ישלחנה ותבוא לידי אחר, עתה בוודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו, מאחר שהיא אצל אחר. יחזיקה אצלו? היה מתיירא מחמת החלום. ולא ידע המלך מה לעשות לה.

בין כך נתקלקלה קצת אצלו האהבה אליה מחמת החלום, ובכל פעם נתקלקלה יותר ויותר. וכן נתקלקלה האהבה אצלה גם כן בכל פעם יותר ויותר, עד שנעשתה אצלה שנאה אליו וברחה מפניו. ושלח המלך אחריה לבקשה, ובאו והגידו לו שהיא נמצאת אצל המבצר של מים.

כי יש מבצר של מים, ושם עשר חומות זו לפנים מזו, וכולן של מים. וגם הקרקע שהולכים עליה שם בתוך המבצר היא של מים, וכן יש שם אילנות ופירות, הכל של מים. ויפי המבצר וגודל החידוש שלו אין צורך לספר, כי בוודאי הוא חידוש נפלא מאד מאחר שהוא מבצר של מים. ולהכנס בתוך זה המבצר אי אפשר, כי מאחר שהוא כולו של מים יטבע במים מי שייכנס בו.

ובת־המלכה כשברחה באה עד אותו המבצר, והיתה הולכת שם סביב אותו מבצר של מים. והגידו למלך שהיא הולכת שם סביב אותו מבצר, והלך המלך עם חילו לתפסה. כשראתה זאת בת־המלכה נתיישבה בדעתה שתרוץ לתוך המבצר, כי היתה רוצה יותר לטבוע במים משיתפוס אותה המלך ותהיה אצלו. וגם אולי תינצל אף־על־פי־כן, ותוכל להכנס לתוך המבצר של מים. כשראה המלך כך, שהיא בורחת אל המים, ציווה לירות בה, ואם תמות, תמות. והיו יורים בה, והגיעו אליה כל עשרת מיני החצים שמשוחים בעשרה מיני הסמים כנ"ל. והיא ברחה לתוך המבצר ונכנסה לתוכו, ועברה דרך שערי החומות של מים. וכשבאה לפנים נפלה שם ונתעלפה.

ואני, דהיינו הקבצן בלא ידים, מרפא אותה. כי מי שאין בידו כל עשרת מיני הצדקות אינו יכול להכנס לתוך כל עשר החומות הנ“ל, כי יטבע שם במים. והמלך וחילו רדפו אחריה וטבעו במים. אך אני יכול להכנס לתוך כל עשרת חומות המים הנ”ל. וחומות המים האלה הן גלי הים שעומדים כחומה, והרוחות הם המעמידים והמנשאים אותם, והם עומדים שם תמיד. ואני יכול להחזיר ולמשוך ממנה, דהיינו מבת־המלכה, את כל עשרת מיני החצים. ואני יודע את כל עשרת מיני הדפקים על ידי עשר האצבעות, כי בכל אצבע ואצבע מעשר האצבעות יודעים דופק מיוחד. ואני יכול לרפא אותה על־ידי כל עשרת מיני הנגינה. ועל כן אני מרפא אותה.

נמצא שיש לי כח כזה בידי. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה.

ונעשתה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאד.

[הערת ר' נתן שטרנהרץ: גמר המעשה, היינו מה שהיה ביום השביעי כשבא הקבצן בלא רגליים, וגם סיום התחלת המעשה מעניין המלך הנ"ל, לא זכינו לשמוע, ואמר שלא יספרם עוד. והוא הפסד גדול, כי לא נזכה לשמעם עוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו, אמן.]


ברסלב 36 ב.jpg



 

חלומות    🔗


חלום על קרבן יום־הכיפורים    🔗


ברסלב 37 ב.jpg

סיפר:

ואראה בחלום שהיה יום הכיפורים. וזה היה פשוט אצלי שבכל יום־כיפורים מקריבים אחד לקרבן, שהכהן הגדול מקריב אותו. וביקשו אחד לקרבן, ונתרציתי אני להיות קרבן. ואמרו לי שאכתוב עצמי על זה, וחייבתי עצמי בכתב. אחר־כך, כשרצו להקריב אותי, חזרתי בי והייתי רוצה להתחבא. אך ראיתי שכל ההמון סביבי, ואיך אפשר להתחבא? ויצאתי מן העיר, ובתוך יציאתי חזרתי ובאתי לתוך העיר, והנה אני מסתכל שחזרתי ובאתי לתוך העיר! והייתי רוצה להתחבא בין אומות־העולם. וחשבתי, שאם יבואו כל העולם ויבקשוני מהם, בוודאי ימסרו אותי לידם. ונמצא אחד שנתרצה להיות קרבן במקומי. אף־על־פי־כן מתיירא אני על להבא.


חלום על מצוקה לא־מובנת    🔗

סיפר בכסלו שנת תק"ע, בבית הקטן שהוא יושב בו:

הייתי יושב בביתי, ולא היה שום אדם נכנס אצלי, והיה זה תמוה בעיני. ויצאתי לחדר השני, וגם שם לא היה שום אדם. ויצאתי לבית הגדול ולבית־המדרש, ולא היה שם גם כן שום אדם. והתיישבתי בדעתי לצאת אל החוץ, ויצאתי לחוץ, וראיתי שעומדים בני־אדם עיגולים־עיגולים ומתלחשים זה עם זה: זה מתלוצץ ממני, וזה משחק בי, וזה מעיז פנים כנגדי, וכיוצא. ואפילו האנשים שלי היו גם כן נגדי, וקצת התלחשו בסוד ממני, וכיוצא כנ"ל. וקראתי לאחד מאנשי, ושאלתי אותו: מה זאת? והשיב: איך עשיתם כזאת? הייתכן שתעשו חטא גדול כזה? ואני לא ידעתי כלל על מה הם מתלוננים עלי.

וביקשתי את האיש הנ"ל שילך ויקבץ איזה אנשים מאנשי־שלומנו. והלך מאתי ולא ראיתיו עוד. והתיישבתי בדעתי להפליג לאיזו מדינה אחרת, ובאתי לשם. והיה שם גם כך, שהיו עומדים גם כן בני־אדם ודיברו מזה כי גם שם יודעים. והתיישבתי בדעתי לישב באיזה יער, ונקבצו אלי חמישה אנשים מאנשי־שלומנו, והלכנו ליער וישבנו שם. וכשהיינו צריכים לאיזה דבר־מאכל וכדומה היינו שולחים אחד מהאנשים וקנה לנו מה שהיינו צריכים. והייתי שואל אותו אם נשקט הרעש, והשיב: לא, כי עדיין הרעש חזק מאד.

תוך כדי שהיינו יושבים שם, בא זקן אחד וקרא אותי, ואמר שיש לו איזה דבר לדבר עמי. והלכתי עמו והתחיל לדבר עמי. ענה ואמר: האתה תעשה כזאת? ואיך אין אתה מתבייש בפני זקנך ר' נחמן ובפני זקנך הבעש“ט ז”ל? ואיך אין אתה מתבייש מתורת משה ומהאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב וכו‘? ומה אתה סבור, שתשב כאן? האם אתה יכול לישב כאן תמיד? הלוא המעות שלך ייכלו, ואתה איש חלש, ומה תעשה? וכי אתה סבור שתפליג לאיזו מדינה? ממה נפשך: אם לא ידעו שם מי אתה לא תוכל להיות שם, כי לא יתנו לך מעות, ואם ידעו מי אתה גם כן לא תוכל להיות שם, כי גם שם ידעו מזה. השבתי לו: מאחר שכן הוא, שאני מגורש כזה וכו’, יהיה לי עולם־הבא. השיב לי: עולם־הבא אתה סבור שיהיה לך? אפילו בגיהנום לא יהיה לך מקום להיטמן שם, כי עשית חילול־השם כזה. השבתי לו: הייתי סובר שתנחמו אותי ותדברו על לבי, ועכשיו אתם עושים לי יסורים. לכו לכם! והלך מאתי הזקן.

ובהיותי יושב שם, התיישבתי בדעתי: מאחר שאני יושב שם זמן רב כזה, יכול אני לשכוח לגמרי את הלימוד. וציוויתי לאיש הנ"ל ששלחתיו לעיר בשביל צרכינו, שיבקש שם איזה ספר ויביא לנו. והלך אל העיר ולא הביא ספר. והשיב שאי אפשר להביא, כי בוודאי אסור לגלות בשביל מי צריכים הספר, ובהצנע אי אפשר למצוא ספר. והיו לי יסורים גדולים על שאני נע ונד וגם אין לי שום ספר, כי יכולים לשכוח את הלימוד לגמרי.

אחר־כך חזר ובא הזקן הנ"ל ונשא ספר תחת זרועו. ושאלתי אותו: מה אתם נושאים? והשיב: ספר. אמרתי לו: תנו לי הספר. ונתן לי, ולקחתי אותו. ולא ידעתי כלל איך להניח את הספר. ופתחתי את הספר ולא ידעתיהו כלל, והיה דומה בפני כלשון אחרת וככתב אחר, כי לא ידעתי בו כלל, כלל לא. והיו לי יסורים גדולים מזה. והייתי מתיירא גם מהאנשים האלו שהיו עמי, שכשיוודע להם זאת אולי גם הם יפרדו ממני.

ושוב קרא אותי הזקן הנ“ל לדבר עמי, והלכתי עמו. והתחיל שוב לדבר כנ”ל: איך עשית כזאת? איך אין לך בושה? אפילו בגיהנום לא יהיה לך מקום להיטמן שם. אמרתי לו: אם היה אומר לי כזאת אדם מבני העולם העליון, הייתי מאמין לו. השיב: אני בא משם. והראה לי דבר שהוא משם. ובא על דעתי המעשה הידוע של הבעש“ט ז”ל, שהיה סבור הבעש“ט ז”ל גם כן שאין לו עולם־הבא, ואמר: אני אוהב את השם יתברך גם בלי עולם־הבא. והשלכתי ראשי לאחור במרירות גדולה מאד.

וכאשר השלכתי את ראשי כך, באו ונתקבצו אלי כל הנזכרים למעלה שאמר לי הזקן להתבייש בהם, דהיינו זקני והאבות וכו', ואמרו לי את הפסוק “ופרי הארץ לגאון ולתפארת” (ישעיה ד, ב). ואמרו לי: אדרבא, נהיה מתפארים בך. והביאו לי כל האנשים שלי ובני (כי גם בני נפרדו ממני בתחילה בעת הנ"ל), ודיברו על לבי דברים ההפך מבתחילה.

ומה שהשלכתי את ראשי, אם היה אדם שעבר שמונה מאות פעמים על התורה כולה משליך את ראשו במרירות כזו, בוודאי היו מוחלים לו.


חלום על אינסופיות    🔗

סיפר רבנו ז"ל בערב יום הכיפורים, אחר הכפרות:

היה הולך ביער אחד, והיער היה גדול בלי קץ וסוף. ורצה לשוב על עקבותיו. ובא אליו אחד ואמר לו שבזה היער אי אפשר לבוא לסופו וקצו, כי היער הזה הוא בלי קץ וסוף, וכל הכלים שבעולם כולם נעשו מזה היער. והראה לו דרך איך שיצא מזה היער.

אחר־כך בא לנהר אחד, ורצה להגיע לסוף הנהר. ושוב בא אליו אחד ואמר לו שבזה הנהר אי אפשר לבוא לסופו, כי זה הנהר אין לו קצה וסוף, וכל בני־העולם שותים מן המים של זה הנהר. והראה לו גם כן את הדרך וכו'.

ואחר־כך בא אל ריחיים שהיו עומדות על אותו הנהר. ובא אליו גם כן אחד ואמר לו שאלו הריחיים טוחנות טחינה לכל העולם כולו. ואחר־כך חזר ובא אל היער הנ"ל וראה שם נפח אחד, שישב שם ביער ועשה מלאכתו. ואמרו לו שזה הנפח עושה כלים בשביל כל העולם כולו.

והדברים סתומים מאד.


חלום על אורח ומעוף    🔗

סיפר בשנת תקס"ט, א' של חנוכה, אחר הדלקת נר חנוכה:

בלילה נכנס אורח אל בעל־הבית, ושאל את בעל־הבית: מאין פרנסתך? והשיב לו: אין לי פרנסה קבועה בביתי, רק מחייתי מן העולם. ושאל אותו: מה אתה לומד? והשיב לו. והיו מסיחים יחד, עד שנכנסו בתוך שיחתם דברים היוצאים מן הלב. והתחיל בעל־הבית להשתוקק ולהתגעגע מאד איך משיגים ומגיעים לאיזה דבר־מעלה שבקדושה.

אמר לו האורח: אני אלמד עמך. ותמה בעל־הבית והתחיל לחשוב: אולי אין זה בן־אדם כלל? אך חזר וראה שהוא מדבר עמו כדרך בני־אדם. אז התחזקה תיכף האמונה אצלו, להאמין בו, והתחיל לקראו רבי, ואמר לו: קודם לכל אני מבקש ללמוד מכם איך לנהוג כלפי כבודכם. ואין צריך לומר שאפגום ממש בכבודכם, חס ושלום, רק אף־על־פי־כן קשה לו לאדם להיזהר לגמרי כראוי. על כן אני רוצה שתלמדוני איך לנהוג בכבודכם. השיב לו: כעת אין לי פנאי. בעת אחרת אבוא אליך ואלמדך זאת, וכעת אני צריך לילך מכאן. אמר לו בעל־הבית: גם זאת עלי ללמוד מכם, כמה אני צריך ללוות אתכם. ענה לו: עד אחרי הפתח.

והתחיל בעל־הבית לחשוב: איך אצא עמו? כעת אני עמו בין הבריות, ואם אצא עמו לבד מי יודע מי הוא. ושאל אותו ואמר לו: יש לי פחד לצאת עמכם. השיב לו: אם אני יכול כך ללמוד עמך, גם עתה, ברצותי לעשות לך איזה דבר, מי ימחה בידי? ויצא עמו בעל־הבית מן הפתח. ואזי, תיכף, חטף אותו.

והתחיל לפרוח עמו. והיה קר לו. ולקח הלה מלבוש ונתן לו לבעל־הבית ואמר לו: קח המלבוש וייטב לך, ויהיה לך מאכל ושתיה וכל טוב, ותשב בביתך. ופרח עמו. בתוך כך הסתכל בעל־הבית והנה הוא בביתו, ולא היה מאמין בעצמו שהוא בביתו. אך הסתכל והנה הוא מדבר עם בני־אדם, ואוכל ושותה כדרך העולם. חזר והסתכל והנה הוא פורח כבתחילה. חזר והסתכל והנה הוא בביתו. חזר והסתכל והנה הוא פורח. וכן היה מתנהג זמן רב.

אחר־כך הוריד אותו הלה בין שני הרים, בגיא. ומצא שם ספר, והיו בו צירופי אותיות אז"ח הוא ד' וכו'. והיו מצויירים בספר כלים, ובתוך הכלים היו אותיות. גם היו בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולים לעשות על־ידן את הכלים הללו. והיה לו חשק רב ללמוד את הספר. בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו.

חזר והסתכל והנה הוא במקום ההוא. והתיישב בדעתו לעלות אל ההר, אולי ימצא שם איזה ישוב. וכשעלה על ההר ראה עומד שם אילן של זהב, עם ענפים של זהב, ועל הענפים תלויים כלים כמו הכלים המצויירים בספר. ובתוך הכלים היו כלים שעל־ידם עושים את הכלים הללו. והיה חפץ ליקח משם את הכלים ולא היה יכול, מחמת שהיו מסתבכים שם על הענפים העקמומיים. בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו.

והיתה לו פליאה גדולה: מה זאת שהוא פעם כאן ופעם שם? והיה חפץ לספר זאת לבני־אדם, אך אין מספרים פליאה כזו לבני־אדם, שאין ראוי להאמין. בתוך כך הסתכל מן החלון וראה את האורח, והתחיל לבקש אותו מאד שיבוא אצלו. אמר לו הלה: אין לי פנאי, כי אני הולך אליך. אמר לו בעל־הבית: גם זה עצמו נפלאת בעיני. הרי אני כאן ומה זה שאתם הולכים אלי.


ברסלב 38 ב.jpg

חלום על חתונה מסוכסכת    🔗

ביום ב', כ“ד אייר תק”ע, באומאן, סיפר חלום שחלם באותו הלילה.

וראה בחלום שהיתה חתונה, והלך גם כן אל החתונה. וידע את שם החתן. והסתכל וראה אדם מהעולם הבא, דהיינו אדם מת. והתפלא מאד, ואמר בלבו: הלוא אם יראו אותו הבריות יהיה רעש גדול מאד. והיה יודע גם את שמו של המת. ואמר, שהשמות הללו, של החתן ושל המת, אינם שמות העצם אלא שמות ממש, שמרמזים למה שמרמזים, כמו כל השמות הקדושים.

אחר־כך ראה גם הקהל את המת הנ"ל. ודיבר עמהם, שהלוא זה מת. ואמרו: אף־על־פי־כן. ולא היה אצלם שום חידוש כלל.

אחר־כך, סיפר, הוטב בעיני לילך לאיזה בית־כנסת, באשר משם יהיה טוב יותר להסתכל על החתונה. וסבבתי שם, ובאתי אל בית־הכנסת. והיו מזמרים שם, במקום החופה, לחתן, בזה הלשון: בחור הוא זה, חתן הוא זה. וגם ידעתי את הניגון, והיה ניגון יפה, ניגון של שמחה. והייתי מסתכל שם מבית־הכנסת.

אחר־כך גם שם לא הוטב בעיני והלכתי לביתי. וכשבאתי לביתי מצאתי שהחתן שוכב על הארץ. ניערתי אותו ואמרתי: הלוא מזמרים לך כל כך, ואתה שוכב כאן?


חלום החוזר על עצמו    🔗

בתחילת קיץ תקס"ד ענה ואמר: אספר לכם מה שראיתי ותספרו לבניכם.

אחד היה שוכב על הארץ וסביבו היו יושבים במעגל, וסביב המעגל עוד מעגל וסביב המעגל עוד מעגל, וכן עוד כמה מעגלים, וסביבם היו יושבים עוד כמה אנשים בלי סדר. ואותו שהיה שוכב באמצע היה מניע בשפתיו, וכולם סביבו היו מניעים בשפתותיהם אחריו.

אחר־כך ראיתי והנה אותו האמצעי איננו, והיושבים סביבו הפסיקו לעשות בשפתותיהם. שאלתי: מה זה? השיבו לי, שנתקרר וגוע ופסק מלדבר, והפסיקו מלדבר. אחר־כך התחילו כולם לרוץ. ורצתי אחריהם, וראיתי שני ארמונות, ושם היו יושבים שני שרים. והרצים רצו אל השרים והתחילו לטעון עמהם: למה התעיתם אותנו? ורצו להורגם. וברחו השרים החוצה.

וכשראיתים הוטבה בעיני מאד המהות שלהם, ורצתי אחריהם. וראיתי מרחוק אוהל יפה. וצעקו מתוכו אל השרים: חיזרו לאחוריכם, ובקשו את כל הזכיות שיש לכם, וטלו אותן בידיכם ולכו אל הנר התלוי שם, ושם תפעלו כל מה שתרצו.

וחזרו לאחוריהם, וקיבלו את הזכיות שלהם, חבילות של זכיות. ורצו אל הנר, ואני רצתי אחריהם. וראיתי נר דלוק תלוי באויר. ובאו השרים והשליכו את הזכיות אל הנר, ונפלו מהנר ניצוצות לתוך פיהם. והחזיר עצמו הנר ונעשה ממנו נהר, ושתו מהנהר. ונוצרו בריות בקרבם, וכשפתחו פיהם לדבר יצאו מהם הבריות. וראיתים רצים ושבים, ואינם ממין האדם ולא ממין החיה אלא רק בריות.

אחר־כך התייעצו ביניהם וביקשו לחזור למקומם. ואמרו, איך נוכל לחזור למקומנו? אמר אחד: נשלח שליח אל זה העומד שם ואוחז חרב מן השמים ארצה. ושאלו: את מי נשלח? והחליטו לשלוח את הבריות. והלכו הבריות, ואני רצתי אחריהן.

וראיתי אותו מאוּיים עומד משמים ארצה וחרבו בידו, ולה כמה פיות: פה אחד למיתה, ופה אחד לעניוּת, ופה אחד לחולשות, וכן כמה פיות לשאר עונשים. והתחילו לבקש: הנה זה זמן רב היו לנו יסורים ממך, ועתה היה לנו לעזר והבא אותנו אל מקומנו. ואמר: איני יכול לעזור לכם. וביקשו: תן לנו את הפה של מיתה ונהרוג אותם. ולא רצה. וביקשו פה אחר, ולא רצה ליתן להם שום פה. וחזרו.

תוך כדי כך באה פקודה להרוג את השרים, והסירו את ראשם. בתוך כך חזר המעשה כשהיה, דהיינו שהיה אחד שוכב על הארץ וסביבו מעגלים וכו' ורצו אל השרים וכו', הכל כנזכר לעיל.

אלא שעתה ראיתי שהשרים לא השליכו את הזכיות אל הנר, רק לקחו את הזכיות והלכו אל הנר, ושברו לפניו את לבם והתחילו לבקש לפניו בתחנונים. ונפלו ניצוצות מן הנר לתוך פיהם. והתחננו עוד, ונעשה מהנר נהר, ושתו ממנו, ונוצרו הבריות כנ"ל. ונאמר לי שהללו יחיו, כי הראשונים נתחייבו הריגה על שהשליכו הזכיות אל הנר ולא ביקשו בתחנונים כמו אלו.

ולא ידעתי מה זה. ואמרו לי: לך אל החדר הזה ויפרשו לך. והלכתי, והיה יושב שם זקן אחד, ושאלתיו על זה. ותפס זקנו בידו ואמר לי: הרי זקני הוא פירוש על המעשה! ועניתיו: איני יודע עדיין. אמר לי: לך אל החדר הזה ושם תמצא פירוש. והלכתי לשם, וראיתי חדר ארוך ורחב עד אין קץ וכולו מלא כתבים, ובכל מקום שפתחתי ראיתי פירוש על המעשה.


חלום על השתמדות לשוא    🔗

תקס“ט. חלם לו שהיה קיבוץ אחד של יהודים עם מנהיג אחד שהיה גדול מאד בעולם. וגזרו גזירה להרוג את כל היהודים. והמנהיג נפל על עצה שצריך לשנות עצמו לערל, והלך וקרא לאומן וגילח לו את הזקן עם הפיאות. אחר־כך נתברר שזה שקר, שלא נגזרה כלל הגזירה הנ”ל. כמה בושה הגיעה לאותו מנהיג! בוודאי אי אפשר היה לו להיראות לפני העולם, והוצרך לעקור ולברוח. ואיך יוצאים מן הפתח, ואיך שוכרים עגלה, וכיו"ב? בוודאי היו לו בושה וכלימה גדולה מאד אשר אי אפשר לבאר, ובוודאי הוצרך לישב איזה זמן אצל ערל עד שיצמח זקנו.


ברסלב 39 ב.jpg

חלום על צדיק מטונף    🔗

תקס"ד, ליל שבת־קודש אחר הקידוש.

ואראה בחלום שהייתי בתוך עיר, ונדמה לי בחלום שהעיר היתה גדולה מאד. ובא לשם צדיק גדול, מן הצדיקים הישנים, שהיה מוחזק לצדיק גדול. והלכו הכל אליו, וגם אני הלכתי אליו. וראיתי שהיו כולם עוברים אצלו בצידו ולא נתנו לו שלום, והיה נראה שעושים זאת בכוונה. ותמהתי מאד שהיתה להם עזות כזו, כי ידעתי שהוא צדיק גדול, ושאלתי על זה, איך יש להם עזות כזו לבלי ליתן לו שלום בכוונה. והיה התירוץ, כי באמת הוא צדיק גדול, אך יש לו גוף מלוקט מכמה מקומות שהם בבחינת מקומות מטונפים. אבל הוא בעצמו אדם גדול, וקיבל על עצמו שהוא יתקן את זה הגוף. ואין שואלים בשלום חברו במקומות המטונפים, על־כן לא נתנו לו שלום.


חלום על המת המתרחק    🔗

יום ה', בין כֶּסֶא לעשור, תק“ע לפ”ק, פה ברסלב. סיפר לנו שחלם לו ואינו יודע הפירוש.

שאיש אחד שהיה מאנשינו נפטר לעולמו, והוא מת באמת, אך הוא לא ידע עד אותו היום. ונדמה לו בחלומו שכל העולם עומדים סביבו ונוטלים רשות ממנו לנסוע לדרכם, כנהוג, אחר ראש־השנה. ואותו האיש הנפטר היה גם כן עומד שם, ושאל אותו: מדוע לא היית לראש השנה? השיב לו: הלוא כבר נפטרתי לעולמי. אמרתי לו: בשביל כך? ואם האדם נפטר, אינו רשאי לבוא לראש־השנה? ושתק. ומחמת שכמה בני־אדם דיברו עמי מאמונה, דיברתי עמו גם כן מזה, ואמרתי לו: וכי אין בעולם רק אני? אם אין אתה מאמין בי, התקרב לצדיקים אחרים. מאחר שנשארה לך עדיין אמונה באחרים, התקרב אליהם. ואמר: למי אתקרב? ונדמה לי שהראיתי לו, כמורה על איזה מפורסם: לזה התקרב. השיב לי: אני רחוק ממנו. אמרתי לו: קרב עצמך לאחר. והייתי מעלה לפניו כל המפורסמים ועל כולם אמר שהוא רחוק מהם. אמרתי לו: מאחר שאתה רחוק מכולם ואין לך למי להתקרב, טוב לך לישאר כאן כבתחילה ותחזור ותתקרב אצלי. השיב לי בלשון תמיהה: מכם אני רחוק מאד.

ונדמה היה לי שהוא באמצע היום והחמה עומדת כנגד הראש. והגביה עצמו למעלה באויר עד שעלה אל החמה, והיה הולך עם החמה, וירד מטה מטה על הארץ כהילוך החמה, עד שירד למטה לארץ ממש בשקיעת החמה. וכן הלך יותר עם החמה, עד שבחצות לילה בא עם החמה כנגדי ממש מלמטה. כי בחצות הלילה אז החמה כנגד רגלי האדם ממש.

ואז, כשירד למטה מאד עד שהיה כנגדי ממש מלמטה, שמעתי קול צעקה שצעק אלי: השמעתם כמה אני רחוק מכם?

ואיני יודע הפירוש.


ברסלב 40 ב.jpg

חלום הציפורים    🔗

שנת תקס"ז, ברסלב.

בחלום היו הולכים חיילים רבים מאד והיו פורחות אחריהם ציפורים רבות מאד, המונים גדולים. ושאלתי לאותו שאצלי: למה הן פורחות הציפורים שאחריהם? ואמר לי שהולכות לעזור לאותם החיילים. ושאלתי: איך יעזרו להם? והשיב לי שהציפורים האלו מפרישות מעצמן ליחה, שעל־ידי אותה הליחה מסתלקים אלה שכנגדן, ובזה הן עוזרות לאותם החיילים. והיה זה מוקשה בעיני: הלוא במקום ההוא שמפרישים הליחה נמצאים גם אותם החיילים, ויזיק להם גם כן. בתוך כך ראיתי שהתחילו הציפורים להוריד עצמן למטה עד שעמדו כולן על הארץ, והלכו אחרי החיילים והיו מלקטות מן הארץ בפיהן. והדבר שליקטו היה דבר עגול ולא היה דבר־מאכל.

והיה מוקשה בעיני: איך יבואו וילכו אלו הציפורים אחרי החיילים, כי בהליכה האדם הולך מהרה יותר מן הציפורים, ומהו זה שמלקטות? ואמרו לי שמהדבר שהן מלקטות נעשית הליחה הנ"ל שממיתה אותם שכנגדן, ובכל מקום שמפרישות הליחה מסתלקים ומתים אלה שכנגדן. (והיו מוּקשים לי בזה כמה דברים ואיני זוכרם).

ונכנסתי למקום מוצנע, וראיתי שהיה פתח נמוך מאד. נכנסתי לשם ושבתי. ולא היו שום חלונות באותו החדר, והיה שם חושך. ונכנסתי כי הייתי רוצה להתחבא, ונחבאתי שם. בתוך כך התחילו להיכנס לשם כל הציפורים. והייתי רוצה לגרשן והייתי מפריחן בידי, ועמדה שונרא בפניהן. ודרך הציפורים לברוח מפני השונרא, ומחמת זה נכנסו כולן לאותו החדר, וכל מה שהייתי מפריחן בידי לא הועיל מחמת השונרא. ושאלתי: למה הן באות לכאן? ואמרו לי שהן באות לכאן להיות להן אבעבועות. ושאלתי: למה זה? ואמרו לי שהליחה של האבעבועות היא הליחה הנ"ל שממיתה אותם שכנגדן. ושאלתי: הלוא מאבעבועות יכולות למות גם כן משלהן? ואמר לי שכן הוא באמת, ואותן שמתות נבלותיהן מזיקות לאותו המקום שהן מתות שם.

והיה לי צער גדול, כי יראתי שלא אגווע חס ושלום מסרחון הנבלות, כי היו שם ציפורים הרבה מאד. והייתי מתפלל להשם־יתברך על זה. בתוך כך עברו מעליהן האבעבועות, וחזרו לבריאותן. ופרחה משם ציפור בשמחה, וכן פרחו כולן אחריה, ונעשתה צעקה בעולם: מזל טוב, מזל טוב! וגם אני שאגתי: מזל טוב!


ברסלב 41 ב.jpg



 

שיחות    🔗


ברסלב 42 ב.jpg


בילדותו    🔗


ברסלב 43 ב.jpg

בהיותו יושב לפני רבו ללמוד בימי קטנותו, היה רוצה תמיד לקיים “שיויתי ה' לנגדי תמיד” (תהלים ט"ז ח'), והיה מתייגע לצייר נגד עיניו שם הוי"ה ברוך הוא. ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלומד, והיה רבו כועס עליו.

ואף־על־פי־כן, כל ימי ילדותו היה עושה מעשי־נערות הרבה מאד, דהיינו ענייני שחוק וקפיצות וטיול. והיה רגיל בזה מאד.


מחשבות נעוריו    🔗

היה רגיל לספר הרבה מעניין מחשבותיו שהיו לו אז בימי נעוריו, בעת שעסק בעבודותיו. שצייר בדעתו שאינו רוצה להיות מפורסם בשום אופן, ולא היה רוצה לקבל זאת כלל. והיו לו כמה וכמה מחשבות בענין זה, איך יעלים עצמו מן העולם, ומהיכן תהיה פרנסתו.

ולפעמים היו לו מחשבות שייחזר על הפתחים ואיש לא יידע ממנו.


ביער    🔗

סיפר ר' נפתלי שאמר רבינו ז"ל, שטוב היה אילו היו סוסים לכל איש כשר, שיסע בכל פעם עם בני־הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו ביראת־שמים ותהיה להם התבודדות, כי השדה והיער טובים מאד להתבודדות.

וסיפר אז מענין הנהגותיו בימי הנעורים, שהיה רגיל ליקח סוס מבית חותנו, ורכב על הסוס לאיזה יער, ושם ירד מהסוס וקשרו לאיזה אילן, והוא הלך לתוך היער לעשות את שלו והתבודד שם כדרכו. וכמה פעמים התיר הסוס עצמו, וברח למקומו לבית חותנו. וכשראו שם שהסוס בא לבדו היו דואגים ומתפחדים מאד, כי אמרו שבוודאי נפל מהסוס, חס ושלום. וכמה פעמים נפלו עליו גשמים גדולים בעת שהיה ביער ובא לביתו בלילה.


על הנהר    🔗

בכפר אסאטאן, סמוך לעיר מעדווידווקע, שם היה דר חמיו ז“ל, ושם היה עיקר גידולו. ושם הולך נהר גדול, ועליו גדלים קנה וסוּף הרבה מאד. היה דרכו בקודש של אדמו”ר זצוק“ל, שהיה לוקח לפעמים ספינה קטנה ושט עמה בעצמו לתוך הנהר הנ”ל. ואף־על־פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, היה שט בה עד אחורי הקנה וסוף, עד המקום שלא היו רואים אותו עוד. ושם עשה מה שעשה בעבודת השם יתברך, בתפילה והתבודדות. אשרי לו.


בסירה טובעת    🔗

מעניין הספינה הנ"ל, שהלך בה לתוך הנהר והוא לא ידע להנהיג הספינה: וכשבא בתוך הנהר רחוק מהיבשה ולא ידע כלל מה לעשות, כי הספינה מתנודדת וכמעט שתטבע חס ושלום, ואז צעק להשם יתברך והרים ידיו אליו כראוי. (וכן כשהיה תלוי בידיו על החומה בטבריה, כשרצה לברוח מהעיפוש רחמנא לצלן, וראה תחתיו ים כנרת וכמעט כמעט שנפל, כמבואר במקום אחר בסיפור הנסיעה שלו לארץ־ישראל, אז גם כן צעק בלבו להשם יתברך כראוי.) והיה רגיל לספר זאת, ורצה להכניס בלבנו שכך צריך כל אחד ואחד לצעוק להשם יתברך ולשאת לבו אליו יתברך, כאילו הוא באמצע הים תלוי על חוט־השערה, ורוח־הסערה סוערת עד לב השמים, עד שאין יודעים מה לעשות וכמעט אין פנאי אפילו לצעוק.


תחילתו    🔗

וכן היה נכנס בעבודת ה', וכל עבודתו בהצנע גדול מאד מאד, עד שלא ידע שום אדם ממנו כלל, כי היה סתום וגנוז מאד. ועיקר עבודתו בתחילה היה בפשטות גדולה, בלי שום חכמות כלל. וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות־נפש, ולא היה לו שום דבר־עבודה שבא לו בנקל.


כמו מחברו    🔗

גם סיפר מגודל הבושה שהיתה לו, שהיה מתבייש מהשם יתברך. והיה מרגיש ממש הבושה על פניו. והיה מרגיש כמו מי שמתבייש מחברו מאד.


אפילו על צנון    🔗

סיפר, שבימי ילדותו, כשהיה סועד סעודתו, היה אחר־כך נותן שבח והודייה להשם יתברך בלשון אשכנז על כל סדר אכילתו. ולא היה מסתפק בברכת־המזון שהיה מברך, רק מעצמו נתן שבח והודייה להשם יתברך בלשון אשכנז על כל סדר אכילתו שנתנו לו באותו היום. כגון שהיו נותנים לו מתחילה מעט יין־שרף וחתיכת לעקיך, ואחר־כך צנון, וכיוצא בזה כל סדר הסעודה, היה מסדר שבח והודייה להשם יתברך על כל דבר ודבר בפרט.


נפילה והתחלה מחדש    🔗

סיפר הרבה מעניין גודל היראה והבושה שהיו לו בילדותו, שהיה זריז ובוֹש מאד. ואמר, שהיה מתחיל כמה פעמים ביום אחד, דהיינו שהיה מתחיל להיות איש כשר, שמעתה יעבוד את השם יתברך, ואחר־כך באותו היום עצמו נפל מזה. ונפל לתאוות אכילה, וכיוצא בזה. וחזר והתחיל באותו יום פעם אחרת שמאותה עת יהיה איש כשר וכו', וחזר והתחיל מחדש. וכן היה כמה פעמים ביום אחד.


ברסלב 44 ב.jpg

קשה עם העולם    🔗

סיפר, שבימי נעוריו עדיין לא היה במדרגה זו של עכשיו, שיוכל לדבר עם העולם ואף־על־פי־כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש. כי אתה סבור שבפעם אחת באים לכל המעלות? לא כן הוא, רק צריכים להתייגע ולטרוח מאד קודם שבאים לאיזו מעלה טובה. ואז היה קשה לו להיות ביחד עם העולם, מחמת שהיה רוצה לעסוק בעבודת ה'.


היראה שעל פניו    🔗

הרב הקדוש ר' נחום ז"ל מטשארנאביל ראה אותו בימי נעוריו בקהילת מעדוודיווקע. נתבהל מעוצם היראה שהיתה על פניו אז, ואמר, שמה שנאמר “בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו” (שמות כ' ט"ז1) זה רואים בחוש אצלו.


אותו הדבר דווקא    🔗

סיפר, שבימי בחרותו היה לו פחד גדול מאד מן המיתה. והיה מתפחד ומתיירא הרבה מאד מן המיתה, ואז היה מבקש מהשם יתברך שימות על קידוש השם. והלך בזה זמן רב, ואינו זוכר כמה. אבל זה הוא יודע, שהיה זמן רב, אפשר שנה, שהלך בזה וביקש תמיד על זה. ולא היתה שיחה ותפילה שלא ביקש על זה שיסתלק על קידוש השם. ומגודל פחדו ויראתו אז מהמיתה היה זה בעצמו אצלו מסירות נפש על קידוש השם ממש מה שהיה מתפלל על זה. כי היה פחדו גדול מאד אז מזה.

ומהנ"ל הבנתי שאותו הדבר שמתגבר על האדם והוא משוקע בו, אותו הדבר דווקא הוא צריך לשבר בשביל השם יתברך, כי זה עיקר עבודתו.


כמה היה טוב לי כאן    🔗

סיפר ר' שמעון, שפעם אחת, לאחר שנעשה רבינו ז“ל מפורסם, נסע עמו דרך כפר אסאטאן, ששם יגע רבינו ז”ל בעבודתו הגדולה בבית חותנו שהיה דר שם. ונסע עמו דרך השדות, והיה רבינו ז"ל מתגעגע מאד ואמר: כמה היה טוב לי בכאן, כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן־עדן. כי שם באלו הדרכים היה רגיל לילך ולהתבודד. והיה מיצר ומתגעגע מאד, ואמר: הלוא כאן היה טוב לי מאד, ולמה לי הפרסום של עכשיו.

גם עוד פעם אחת סיפר, שבהיותו בימי נעוריו, כשהיה מתבודד באיזה מקום ביער או בשדה, כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי. ולא היה העולם נראה בעיניו כאשר מקודם.


היום החולף    🔗

פעם אחת עמדתי לפניו לעת ערב סמוך לתפילת המנחה, והיה מסתכל בחלון בדרך השתוקקות נמרצת וכליון־עיניים, ודיבר עמי מענין היום שחולף ועובר מהרה. ואמר: מה שיש לי לעשות בזה העולם! (ואמר זאת בדרך הפלגה, כלומר שיש לו הרבה מאד לעשות בזה העולם) והנה היום חולף ועובר מהרה.


ברסלב 45 ב.jpg

אין עולם־הזה    🔗

אמר רבינו ז"ל:

הכל אומרים שיש עולם־הזה ועולם־הבא. והנה עולם־הבא אנו מאמינים שיש. אפשר יש עולם־הזה גם כן באיזה עולם, אך בכאן נראה שהוא הגיהנום, כי כולו מלא יסורים גדולים תמיד.

ואמר שאין נמצא שום עולם־הזה כלל.


אבל שם    🔗

ואל תאמר שהשאוֹל והקבר בית מנוס לך. כי בעולם־הזה, שיש בו לאדם טרדות ועול הפרנסה, יכול להיות שיעקוץ וינשוך אותו פרעוש והוא לא ירגיש, מחמת שמחשבתו טרודה באיזה ענין של פרנסה וכיו"ב. אבל שם בקבר, שאז אין לאדם שום טירדה ושום מחשבה אחרת, אז הוא שומע אפילו הרחישה וההילוך של התולעים, איך הם רוחשים ובאים עליו, ומרגיש הצער של כל נשיכה ונשיכה.


טעם מיתה    🔗

אמר, שכמה פעמים צייר לעצמו ענייני מיתה כאילו הוא מת ממש, עד שהרגיש טעם מיתה ממש. גם שמעתי שאמר, שבימי נעוריו היה מצייר לעצמו מיתתו, ואיך יבכו עליו, וכו'. וצייר לעצמו היטב כל ענייני מיתה, ואמר שמלאכה היא לצייר לעצמו זאת היטב.


רק בסוף    🔗

אמר, בענין היראות והפחדים, שאדם מתיירא ומפחד על־פי־רוב מכמה דברים או מבני־אדם שאינם יכולים להזיק לו כלל. והדבר נראה שרק בסוף, כשהאדם מסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת, אז יהיה לו ישוב־הדעת באמת, ויסתכל על עצמו ויראה האמת, שכל היראות והפחדים שהיה מתיירא מאיזה בני־אדם שעמדו כנגדו הכל היה שטות והבל, ובחינם היו לו יראות ופחדים מהם. כי מה יעשה לו אדם?

וכן לענין התאוות. כי אז יראה היטב שבחינם כילה ימיו בהבל ובשטויות ובלבולים כאלו. ומי הכריח אותו לזה?


סמוך לעולם־הבא    🔗

ראוי לאדם להרגיל את עצמו להיות בעולם־הבא. דהיינו, להיות מופרש מתאוות כמו בעולם־הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שום תאווה מהתאוות הבהמיות הכלות ונפסדות של העולם־הזה. וכמו שאנו רואים שהחולה, מחמת שהוא סמוך קצת לעולם־הבא, על כן הוא מואס באכילה ושתיה ומשגל, ואין לו שום תאווה. אדרבא, כל התאוות מוקצות ומאוסות עליו מחמת שהוא סמוך לעולם־הבא.


עצבותו של המת    🔗

אמר:

על־ידי מרה־שחורה ועצבות אין אדם יודע שמו. ואמר בדרך לצון, שהמת כששואלים אותו שיאמר שמו, הוא שוכח את שמו. וזה מחמת שהמת הוא בעצבות ומרה־שחורה מאד, על כן אינו יודע שמו. והכלל, שצריך ליזהר מאד מאד להיות בשמחה תמיד.


אין מבינים שטות העולם    🔗

צריך לזה זכיה גדולה, שיזכה אדם ליישב עצמו שעה אחת ביום, ושתהיה לו חרטה על מה שצריכים להתחרט. כי לאו כל אחד זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום. כי היום הולך וחולף ועובר אצלו, ואין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם אחת בכל ימי חייו. על כן צריכים להתגבר ולייחד לו פנאי ליישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם, אם כך ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו.

ומחמת שאין אדם מיישב דעתו ואין לו דעת, ואפילו אם יש לו לפעמים איזה יישוב־דעת אין הדעת המיושבת מאריכה זמן אצלו ותיכף ומיד חולפת ועוברת הדעת ממנו, וגם אותה מעט הדעת שיש לו אינה חזקה ותקיפה אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם־הזה. אבל אם היה לאדם שכל מיושב, חזק ותקיף, היה מבין שהכל שטות והבל. בפרט התאווה שיש לכמה בני־אדם להיות מפורסמים ולהנהיג העולם ולנסוע במדינה, הכל הבל ורעות־רוח, והיא שטות גדולה באמת. כי באמת אין שום תענוג ונחת־רוח אפילו בעולם־הזה, כי הוא מלא יסורים ובזיונות.


מה?    🔗

פעם אחת אמר לי, שראוי לשאול בני־אדם שאינם חושבים על אחריתם: מה? ואמר תיבה זאת, מה, בהמשכה ובקול גדול מעומק הלב. כלומר שראוי לשאול בני־אדם שאינם חושבים על אחריתם: מה? כלומר, לאחר כל הסכסוכים והבלבולים והמניעות והטענות והאמתלאות של שטות והבל שיש לרוב בני־אדם, תירוצים של שקר על שרחוקים מהשם יתברך, אף־על־פי־כן, סוף כל סוף, מה יהיה ממך? ומה תעשה באחריתך? ומה תשיב שולחך דבר? ומה אתה חושב? וכי אין אתה יודע שאתה גר בארץ הזאת, וכל ימי שנותינו הבל וריק, כצל עובר וכענן כלה וכו'? וכל זה אדם יודע היטב. ואם כן, מה אתה חושב?


הקדמות    🔗

אמר:

כל התורה שלי כולה הקדמות.


אין זמן    🔗

אמר:

אצלי העיקר הוא ראש השנה. ותיכף כשחולף ראש־השנה אני מטה אזני ושומע אם מכים בכותל לעורר לסליחות לשנה הבאה. כי אין שום זמן כלל. כי כל השנה חולפת ועוברת כהרף־עין.


ברסלב 46 ב.jpg

חדר מיוחד    🔗

טוב מאד לאדם שיהיה לו חדר מיוחד לו לבדו, לעסוק שם בעבודת ה', בתורה ותפילה. ובפרט התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, שלזה צריכים בוודאי חדר מיוחד.


תחבולות להתבודדות    🔗

ואמר רבינו ז“ל שאפילו הישיבה בעצמה שיושבים בחדר מיוחד לבד, גם זה טוב מאד. ואפילו אם אין זוכים שיהיה לו חדר מיוחד, אף־על־פי־כן יכולים להתבודד ולדבר בינו לבין קונו. ואמר רבינו ז”ל שתחת הטלית הוא גם־כן חדר מיוחד. כי כשמשלשל הטלית על עיניו, יכול לדבר בינו לבין קונו מה שרוצה. גם יכול להתבודד ולפרש שיחתו כששוכב על מיטתו ומכסה עצמו בסדין, כמבואר במקום אחר שכך נהג דויד המלך עליו השלום, שזוהי בחינת “אשחה בכל לילה מטתי” (תהלים ו'). גם יכולים לישב על הספר, ויסברו אחרים שהוא לומד, והוא יכול אז לדבר בינו לבין קונו.

ועוד יש לזה כמה תחבולות, למי שחפץ באמת לנהוג הנהגה זו של התבודדות העולה על הכל, שהיא יסוד שורש הקדושה והטהרה והתשובה. אבל טוב יותר להשתדל שיהיה לו חדר מיוחד.


סיבת הריחוק    🔗

אמר:

מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו, הוא רק מחמת שאין להם יישוב־הדעת. והעיקר להשתדל להתיישב בדעתו היטב, מה התכלית שבכל התאוות ובכל עניני העולם־הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף והן תאוות שמחוץ לגוף, כגון כבוד. ואז בוודאי ישוב אל ה'.


הייתכן?    🔗

היתה התפילה והתבודדות שלו בינו לבין קונו ברוח נמוכה ולב נשבר. עוד שמעתי, שפעם אחת שאל אותו אחד מבני־הנעורים הקטנים, איך להתבודד. ולימד אותו לומר לפני השם יתברך: “רבונו של עולם, רחם עלי! הייתכן שיעברו ימי בהבל כזה, וכי בשביל כך נוצרתי?”

לימים עמד זה האיש אחר כתלי רבינו ז“ל ושמע שרבינו ז”ל עצמו שפך את לבו לפני השם יתברך בדיבורים כאלו.


בחינת “לא”    🔗

שמעתי בשמו, שאמר על הפסוק “אם יסתר איש במסתרים ואני לא אֵראנו” (ירמיה כ"ג):

כי כשאדם מקטין את עצמו, אז השם יתברך גם כן מקטין את עצמו. אבל כשהאדם מתגאה ומתגדל, אזי השם יתברך גם כן מראה גאוותו וגדלו. וזהו “אם יסתר איש במסתרים”, שכשהאדם מקטין ומסתיר את עצמו במסתרים, אזי “ואני לא אַראנו”, שאני גם כן מראה עצמי אליו בבחינת “לא”, שהיא בחינת אין ואפס, בחינת ענווה ושפלות.


עם השכינה    🔗

כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתוודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו. כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו, פגם אצלה גם כן, כביכול.


ברסלב 47 ב.jpg

אפילו מלה אחת    🔗

אמר:

אפילו כשאין אדם יכול לדבר בהתבודדות אלא תיבת “רבונו־של־עולם!”, גם כך טוב מאד.


בלשון שמדברים בה    🔗

ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהיינו, לקבוע לו על־כל־פנים שעה או יותר, להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת.

ותפילה ושיחה זו יהיו בלשון שמדברים בה, דהיינו בלשון אשכנז (במדינתנו). כי בלשון־הקודש קשה לו לפרש כל שיחתו, וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים, מחמת שאינו מורגל כל כך בלשון, כי אין דרכנו לדבר בלשון־הקודש.


כאיש אל רעהו    🔗

אמר:

הלוא כשהשם יתברך עוזר בהתבודדות, אז ההתבודדות היא כאשר ידבר איש אל רעהו.


רק על־ידי התבודדות    🔗

סיפרו לי שאמר, שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על ידי התבודדות. והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפורסמים אמתיים, ואמר שכולם לא באו למדרגתם כי אם על־ידי התבודדות.


ברסלב 48 ב.jpg

ההתבטלות היא התגשמות    🔗

את דברי רבי חנינא בן חכינאי, שאמר “הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, ומפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו” (אבות פ"ג), פירש כך:

דע, שעיקר הביטול שאדם מבטל ישותו ונעשה אַין, ונכלל באחדוּת השם יתברך, אין זה אלא על־ידי התבודדות. וההתבודדות צריכה מקום וזמן מיוחדים, שלא יבלבלו אותו המונעים. והזמן הוא בלילה, היינו “הניעור בלילה”, שאז הכל ישנים. והמקום הוא “בדרך יחידי”, ולא בדרך הרבים, שלא יפסיקוהו עוברי־דרכים, אלא דווקא בדרך שאין רבים הולכים שם ילך ויתבודד, דהיינו “והמהלך בדרך יחידי”. ואז יכול לפנות לבו מכל וכל, ויכול לבוא לביטול כל הישות, דהיינו “והמפנה לבו לבטלה”. ואז, כשנתבטל לגמרי, אזי הוא נכלל באחדוּת השם יתברך, ואז הוא בא לבחינת מחוייב. כי הקדוש־ברוך־הוא מחוייב המציאוּת, וכל הדברים הם רק אפשר המציאוּת. וכשנתבטל ונכלל באחדותו, אזי הוא יוצא מבחינת אפשר ונכלל במחוייב, וזוהי בחינת “הרי זה מתחייב בנפשו”.


תחת הסדין    🔗

הזהיר מאד כמה פעמים על ענין השיחה בינו לבין קונו, שכל אדם ידבר וישיח בינו לבין קונו, ויתיישב בדעתו היטב מה הוא עושה בעולם־הזה, וירחם על עצמו, ויפרוש כפיו בתחנונים ופיוסים לבקש ולהתחנן מלפני השם יתברך שיזכהו ברחמיו המרובים להתקרב לעבודתו יתברך. וישתדל להמציא לו טענות ובקשות על זה. וענין שיחה זו יהיה בלשון אשכנז שמדברים בה.

אבל יותר מזה הירבה לדבר עמנו הרבה מאד בענין זה כי מי שירגיל עצמו לנהוג הנהגה זו בכל יום, על־כל־פנים שעה אחת, בוודאי יזכה להתקרב אליו יתברך באמת. ואף אם לפעמים הוא רואה שמקיים הנהגה זו ימים ושנים ואף־על־פי־כן עדיין לא זכה להתקרבות כראוי, אף־על־פי־כן יחזק עצמו יותר ויותר, כי סוף כל סוף יועיל לו בוודאי.

ואמר, שדויד המלך עליו השלום יסד מזה ספר תהלים. ואמר שעיקר ההתבודדות של דויד המלך היה על מיטתו, בעת ששכב על מיטתו וכיסה עצמו בסדין, אז היה מדבר ומשיח כל לבו לפני השם יתברך, כמו שנאמר: “אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי” (תהלים ו' ז').


תפילתו על התפילה    🔗

אדונָי, שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. פתח פיךָ לאילם וזכֵני לסדר תפילתי לפניך בלשון רחמים ותחנונים, בלשון צחה וזכה, בלשון שמלאכי־השרת משתמשים בה, בלשון שאוכל לעורר רחמיך האמתיים עלי, בשלמות לשון־הקודש.


תפילתו על הימים המתים    🔗

מלא רחמים, אתה יודע כמה ימים מתים ופגרים ממש מונחים במקום שמונחים על־ידי ריבוי ועוצם פשעַי העצומים והרבים מאד מאד שעשיתי מעודי עד היום הזה.

אתה יודע איך הוצאתי החִיוּת מימים הרבה באכזריות גדולה מאד. ולא די שלא הוספתי על הימים חיוּת מלמעלה על־ידי תורה ועבודה אלא גם הוצאתי מהם עצם חיותם לגמרי, על־ידי ריבוי עוונותי שעשיתי בהם, אשר תיקון כל אלה הימים המתים הוא על־ידי תעניות הרבה, כאשר גילית לנו על־ידי חכמיך הגדולים.

רחם עלי ועזרני והושיעני, ברחמיך העצומים ובחסדיך הנוראים והנפלאים, שאזכה בכח התענית הקדושה של יום־הכיפורים, ובכח כל התעניות שתזכני ברחמיך הרבים להתענות בחיי, שאזכה על־ידם לתקן כל אלה הימים המתים. ואזכה להתענות הרבה כל כך, עד שאצטרך להשתמש עם כח של ימי היניקה, בכח החלב שינקתי ממעי אמי, באופן שאזכה להחיות ולהעלות ולתקן כל הימים אשר עברו עלי מיום היותי עד הנה. ואזכה ביום צאתי מן העולם לבוא ולהכנס לפניך, עם כל הימים של ימי חיַי, בקדושה גדולה. ויהיו כל הימים שלי שלמים וקדושים וטהורים ומתוקנים בתכלית התיקון כרצונך הטוב, ולָא אֵיעוּל בכִסוּפָא קַמָּךְ.

עזרֵני עזרֵני, הושיעני הושיעני, עשה עמי פלא לְחיים, לבל אהיה כמת חס ושלום. לא אמות כי אחיה ואספר מעשי־יה. שמח נפשי האומללה מאד, העלובה מאד.


ברסלב 49 ב.jpg

תפילתו על התכלית    🔗

רבונו של עולם, אתה ידעת כמה אני רחוק מהתכלית האמתית. ולא די שלא נזהרתי בכל מעשי שלא לעשות דבר שאין בו השגת התכלית האחרונה, אף גם עשיתי מהֵפֶך אל הֵפֶך, ועשיתי מעשים הגורמים להתרחק מאד מן התכלית, חס ושלום. ופגמתי הרבה, ונתרחקתי מן התכלית האמתית בתכלית הריחוק.

ועתה, אבי שבשמים, למה לי חיים כאלה, חיי צער כאלה, חיים מרים ומרורים כאלה, האם זה נקרא חיים? הלוא אלף מיתות טובות מחיים מרים כאלה, מאחר שאיני זוכה בחיים האלה להשגת התכלית האמתית.


תפילתו על החיים האמתיים    🔗

רבונו של עולם, מרא דעלמא כלא, מחייה מתים ברחמים רבים, חַי החיים, תן לי חיים, ואֶחיה ולא אמות.

תן לי חיים אמתיים, חיים נצחיים, חיים טובים, חיים ארוכים, חיים שיש בהם יראת־שמים, חיים שנזכה על־ידם בכל עת ובכל רגע להשגת התכלית האחרונה האמתית, אשר בשביל זה בראת כל העולמות כולם, ובשביל זה באנו מעולם העליון, מרום המעלות, לעולם השפל הזה. חוס וחמול עלי ותן לי תקווה, ולא אובַד. וחזקני ואמצני שאזכה מעתה לרַחם עלי, להתרחק ולסור מרע לגמרי, ולא אעשה עוד שום דבר שאין בו השגת התכלית האחרונה האמתית. חמול על מעשה ידיך וזכני לשוב אליך באמת, עד שאזכה אל התכלית האמתית – להרים ולהגביה ולהכליל סוף המעשה במחשבה תחילה.


תפילתו בעת אבדן־עצות    🔗

ה' אלוהים, אתה ידעת את גודל פחיתות ושיפלות ופגם דעתנו. כי דעתנו נפגמה ונתקלקלה מאד על־ידי מעשינו הרעים ומחשבותינו המגונות ודיעותינו המבולבלות מאד, עד אשר אין אנו יודעים כלל לתת עצה בנפשנו איך להתנהג בשום דבר שבעולם.


תפילתו על הפרנסה    🔗

ריבונו של עולם, אתה יודע עוצם דחקנו ועמלנו ומיעוט וצמצום הפרנסה, שנתמעטה מאד פרנסת עמך בית ישראל, בפרט פרנסת הכשרים החפֵצים להכנס בדרך הקודש ולעבדך באמת, אשר פרנסתם דחוקה מאד. ורבים נמנעים הרבה מעבודת השם־יתברך מחמת עול וטירדת הפרנסה.

עזרֵנו והושיענו, שלא תמנע ותעכב אותנו הפרנסה מעבודתך באמת, כי לך לבדך עינינו תלויות. כי אין אתנו יודע עד־מה שום סיבה ועסק בדרך הטבע איך להמשיך פרנסה, כי אם עליך לבד אנו נשענים.


ברסלב 50 ב.jpg

תפילתו מתוך מרירות הנפש    🔗

ריבונו של עולם, פתח פיך לאילם כמוני, למרוחק כמוני, לנרדף כמוני. עזרֵני לפרש את לבבי המר לפניך.

כי נפשי מרה לי מאד מאד, עד אשר איני יודע איך אני יכול לחיות ולהתקיים אפילו שעה אחת מעוצם מרירות לבי, כי פגמתי בברית־הקודש, במקור החיים.


תפילה מתוך הבלבול והטירוף    🔗

אנא ה'. תן לי עצה, תן לי חנינה, תן לי ישועה שלמה. עשה עמי פלא לחיים, לבל אהיה חס ושלום כמת בחיי. עשה עמי חסד חינם, כאשר נאה לך, לא כמעשי הרעים ופעולותי המגונות ודעותי המעורבבות. חוס וחמול נא על נפשי האומללה מאוד. יהמו נא מעיך ורחמיך על עצם הטוב שיש בי, שיוכל להתגבר, לכבוש את הגוף ותאוותיו תחתיו. שיהיה הרע כפוף ובטל תחת הטוב, עד שיתבטלו ממני כל תאוות הגוף ומידותיו הרעות, באופן שאזכה להיות כרצונך הטוב באמת תמיד. אבי שבשמים, אבי שבשמים, אב החסד, אב הרחמן באמת, החומל דלים, השומע אנקת אביונים, הרואה בעלבון עלובים, השומע ומאזין צעקה מעמקי שאול תחתיות ומתחתיה, עד אשר אין מקום אשר לא תשמע ממנו קול אנחה ואנקה. למדני מה לדבר לפניך. הוריני מה שאומר לפניך. הודיעני מה שאצעק אליך. חמול נא על עלוב נפש כמוני, על נכא לבב כמוני, על חסר דעה, חסר לב כמוני, על חלוש כח כמוני, על מבולבל ומטורף ומעורבב בכל מיני ערבובים כמוני. אשר הטוב שבי כבוש כמו בבית־הסוהר ממש, ובגלות גדולה ומרה מאוד.


תפילת שאינו יודע מה לעשות    🔗

רבונו של עולם, חוס ורחם עלי. חוס וחנני. חנני, ה‘, חנני, כי רב שבעתי בוז. רבת שבעה לה נפשי לעג השאננים. רבת שבעתי מרירות תאוות העולם הזה והבליו. השע ממני ואבליגה, בטרם אלך ואינני. השע ממני ואבליגה מעט. בעמל ידך אל תבעט. הרי אני עומד לפניך כעני בפתח. כעין העבד אל אדוניו, כעין השבוי החייב, המצפה למתנת חינם, שואל ומבקש על נפשו, ועיניו כלות כל היום לנדבת חסד, כן עיני תמיד אל ה’, עד שיחנני וישיבני בתשובה שלמה לפניו באמת. פרשתי ידי כל היום, נפשי כארץ עייפה לך, סלה. ואם אמנם גם דברי אלה מעורבבים בפניות הרבה, מה אעשה, ה'? להיכן אברח?


תפילה להנצל מתאוות הממון    🔗

רבונו של עולם. חוס וחנני, והיה בעזרי, ומלטני והצילני מתאוות ממון, שהיא עבודה זרה ממש. ולא עבודה זרה אחת בלבד, כי אם שבעים עבודות זרות של כל השבעים עכו“ם, כאשר גילית לנו על־ידי חכמיך האמתיים. שכל מי שנופל לתאוות ממון, חס ושלום, כאילו עובד כל העבודות הזרות של כל השבעים עכו”ם. והוא מופרש ומובדל מאמת ומאמונה קדושה, מאור פני מלך החיים, מאנפין נהירין, ונתקשר בפנים חשוכין, בסטרא דמותא חס ושלום, בעצבות ומרה שחורה. והוא מלא דאגות ויגונות תמיד, וכל ימיו כעס ומכאובים, ואין לו שום חיות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.


תפילת הנרדף על־ידי עצמו    🔗

רבונו של עולם, השומע צעקה מעמקי שאול תחתיות ומתחתיו. שמע צעקתי ונאקתי ואנחתי המרה מאוד, הכבדה מאוד, העמוקה מאוד. אי שמים, הקיצו לצערי ורדיפתי, מה שאני בעצמי רודף את עצמי ביותר, וגם אחרים רודפים אותי מאוד מאוד. ותהי המלחמה עלי פנים ואחור. שובה ה‘, עד מתי, והנחם על עבדך. אהה ה’, אהה ה'. שטחתי אליך כפי מעמקי עמקי עמקים. מעמקי עמקי ההסתרה שבתוך הסתרה, מאלפים ורבבות הסתרות. צר לי מאוד, אבי שבשמים, צר ומר לי מאוד. צר ומר לי מאוד.


תפילה להבריא את הנפש העייפה    🔗

ובכן תרחם על נפשי העייפה מאוד, היגעה מאוד. ותשפיע עלי מים קרים להחיות ולהשיב ולהבריא את נפשי העייפה והיגעה מאוד מאוד. כי זה ימים ושנים אשר אני מתפלל בלא לב, ואיני זוכה להכניס כל כוונת לבי לתוך התפילה, ולבי רחוק מדיבורי התפילה. אשר בגלל הדבר הזה נפשי עייפה מאוד.


תפילה של תקווה    🔗

אבל אני ידעתי גואלי חי, ואחרון על עפר יקום. ועדיין יש לי תקוה גם עכשיו. ואין שום יאוש בעולם כלל. על כן כל עוד נפשי בי אצעק אליך, כל עוד רוחי בקרבי אצפצף לרחמיך, כל זמן שהנשמה בקרבי אצפה ואקווה ואייחל לתשועתך.


אל נפשו    🔗

נפשי החזקה והפיקחת,

למה לא חסת עליך,

ושכחת אוּמן המגדֵל אותך,

והאכילך ממתקים, והלבישך ארגמן?

ועתה את רמוסה בין עקבי צאן,

ובין רגלי התאוות העבות והגשמיות,

ואת ערום ועריה.

יין משתך נהפך למשתה דמעות.

חזק ונתחזק.

ואל תהיה כפיל הגדול, וכגמל,

שאפילו כשימשכהו בחוטמו העכבר לא יבעט בו.

וכל זה מחמת שטות, שאינו יודע מכוחו.

אבל נפשי, הפיקחת וחזקה.


מה תעשה ליום פקודה

ומה תשיב לשולחך דבר?

אל תבט על מצהלות הזמן,

כי גופך חלש ודל,

הזמן הולך והומה,

והגוף, אפשר עכשיו בא יומו.


נקוֹב לב האבן

והאר לי משם מעט פניך, ברה כחמה, יפה כלבנה.

אל תחריש ואל תשקוט,

הרימה קולך הערב בשירוֹת והודה.

ופתח פיך, ותוציא דבריך הנעימים לפני הקב"ה.

דלה עיניך למרום, וזכור אהבתך הישנה.


טיול מחוץ לעיר    🔗

סיפר לי איש אחד מזלאטיפאלי, שבהיות רבינו ז“ל יושב בזלאטיפאלי התפלל פעם אחת בקיץ בבוקר השכם, ואחר־כך שלח את בתו הילדה שרה לקרוא לאיש הנ”ל. בא לרבינו ז“ל והוא אמר לו: בוא עמי לטייל. והלך עמו חוץ לעיר, והלכו בין העשבים. ענה רבינו ז”ל ואמר: אם הייתי זוכה לשמוע את קול השירות והתוּשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול! כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם, וטוב מאד לעבוד ביניהם את ה' ביראה.

אחר־כך הלכו ובאו סמוך להר אחד, סמוך לעיר, ושאל אותו: מה זאת? וסיפר לו ענין אותו ההר, ואמר לו שילך עמו לשם. כשנכנסו לשם, לא נראו לחוץ כלל, כי ההר הנ“ל היה חלול בתוכו ועמוק קצת בתוכו. נכנס לשם רבינו ז”ל עם האיש הנ“ל, וישב רבינו ז”ל שם על הארץ. לקח מבית־יד שלו את ספר שערי ציון, והתחיל לומר, ובכה מאד מאד. והיה אומר מדף לדף, ובכה הרבה מאד מאד בלי הפסק. והאיש עמד אצלו והחזיק המקטרת שלו, ועמד משתומם וראה בכייתו הגדולה מאד. ושהה זמן מרובה בזה.

כאשר פסק מלבכות ציווה על האיש הנ"ל שילך ויסתכל בחוץ היכן היום עומד. יצא וראה שכבר פנה היום והשמש נוטה לשקוע. וכל כך התמהמה בבכייתו, קרוב ליום שלם בקיץ, בלי הפסק. אחר־כך ציווה לו להוציא אש ועישן המקטרת וישב מעט, ויצאו לחוץ. ואמר לו, שעתיד להיות זמן שיהיה קשה מאד להתקרב אליו. אך אני עכשיו בידכם, אמר, ואם תרצו, אני יכול לעשות מכם צדיקים כמוני בעצמי.


ברסלב 51 ב.jpg

הקיץ המתעורר    🔗

אמר:

בחורף כל העשבים וכל הצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ כולם מתעוררים וחיים, ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה. שיחה זו תפילה ותחינה ותשוקה וגעגועים להשם יתברך. ואז כל שיח ושיח השדה, המתחילים לחיות ולצמוח אז, כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפילתו.

והאריך אז בשיחה נפלאה בעניין זה.


התעלוּת העשבים    🔗

כשבא מלעמבערג, והיה עדיין החולי שלו, דהיינו השיעול, מתגבר עליו, ואז היה נוסע בכל יום לטייל סמוך לעיר לשם רפואה. ושמענו מפיו הקדוש אז, בדרך הטיול, כמה תורות וכמה שיחות וסיפורים נפלאים ונוראים. גם המאמר המתחיל “דע כשאחד מתפלל בשדה” בליקוטי מוהר“ן תנינא סימן י”א, הנאמר על הפסוק “ויצא יצחק לשוח בשדה” וכו' (בראשית כ“ד ס”ג), אף הוא נאמר אז בעת שנסענו עמו לטייל ועמדנו בשדה אחד, וירדנו מהעגלה, והוא היה עדיין יושב על העגלה, ועמדנו סביבו. בתוך כך הגיעה שעת המנחה והיינו רוצים להתפלל שם, אז אמר התורה הנ"ל. והענין שם, שכשמתפללים בשדה אזי כל העשבים נכנסים לתוך התפילה וכו'. עיין שם.

ואמר אחר־כך, שכמו שאנחנו עומדים סביבו, הוא רואה כל העשבים, איך כל עשב ועשב דוחק עצמו לכל אחד ואחד מהעומדים שם כדי לעלות ולהיכנס בתוך תפילתו.


קרוב לאדמה    🔗

דע, כשאחד מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באים בתוך התפילה, ומסייעים לו, ונותנים לו כח בתפילתו.

וזה שנקראת התפילה שיחה, בבחינת “שיח השדה” (בראשית ב'). שכל שיחי־השדה נותנים כח וסיוע בתפילתו. וזה בבחינת “ויצא יצחק לשוח בשדה” (בראשית כ"ד), שתפילתו היתה עם סיוע וכח השדה, שכל עשבי־השדה נתנו כח וסיוע לתפילתו.

ועל כן בקללה נאמר: “והאדמה לא תתן את יבולה” (דברים י"א). כי כל יבול הארץ צריך ליתן כח וסיוע בתוך התפילה, וכשיש פגם ועיכוב בזה, אזי נאמר “והאדמה לא תתן את יבולה”.

ואפילו כשאינו מתפלל בשדה, גם כן נותן יבול הארץ סיוע לתפילתו. דהיינו כל מה שסמוך אל האדם, כגון אכילתו ושתייתו וכיוצא בזה. אך כשהוא בשדה, כשהוא סמוך להם ביותר, אזי כל העשבים וכל יבול האדמה נותנים כח בתפילתו.


במקום של עשבים    🔗

מצאתי בכתב־יד של החברים, שאמר שטוב יותר שההתבודדות תהיה מחוץ לעיר, במקום של עשבים, כי העשבים גורמים שיתעורר הלב.


תיקון הנשמות בשדה    🔗

דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד. וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בבחינת נשמות קדושות הגדלות שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות, שהן נעות ונדות מחוץ לשדה, וממתינות ומצפות לתיקון, שתוכלנה לשוב ולהכנס למקומן. וגם אפילו נשמה גדולה, שבה תלויות כמה נשמות, לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ קשה לה לחזור לשם. והן כולן מבקשות ומצפות לבעל השדה, שיוכל להתעסק בצורך תיקונן. ויש נשמה שתיקונה על־ידי מיתה של אחד, או על־ידי מצווה ועבודה של אחד.

ומי שרוצה לחגור מתניו, להכניס עצמו להיות הוא בעל השדה, צריך להיות איש תקיף וגבור־חיל, וחכם, וצדיק גדול מאד, אדם גדול ומופלג במעלה מאד. ויש אחד שאינו יכול לגמור הענין כי אם במיתתו. ואפילו לזה צריך להיות גדול מאד, כי יש כמה וכמה גדולים שאפילו על־ידי מיתתם לא יועילו. רק אם יש אדם גדול ומופלג במעלה מאד מאד, יכול הוא לגמור מה שצריך בעוד בחיים חיותו. כי הרבה יסורים ודברים קשים עוברים עליו, אך על־ידי גדלותו ומעלתו הוא עובר על כולם, ועושה פעולות השדה כמו שצריך.

וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסן, אזי טוב ויפה מאד להתפלל.


בדד על ההר    🔗

רבינו ז"ל היה לו חדר מיוחד בכפר, שישב בו לבדו, ואף־על־פי־כן היה הולך לרוב על פני השדה, בתוך איזה יער וכיוצא, והיה מתבודד שם הרבה.

ופעם אחת הלכתי עמו בק“ק מעדוואדווקע שהיה דר שם תחילה, והלכתי עמו אנה ואנה אצל השדות וההרים, ונטתה ידו על פני השדות וההרים, ואמר לי: על כל אלו השדות וההרים שאתה רואה סביב העיר, ועל כל המקומות הסמוכים לעיר סביב, בכולם הלכתי וסבבתי כמה וכמה פעמים. דהיינו שהיה הולך ומתבודד שם בכל המקומות הנ”ל. וסיפר לי ששם, על ראש ההר, יש מקום גבוה מאד, ושם בראש גובהו יש בתוכו כמו בקעה, והיה עולה על ראש ההר ונכנס לתוך הבקעה, ושם היה אוהב להתבודד כמה פעמים, ולפעמים היה הולך במקומות אחרים כנ"ל.


היה ישן    🔗

שמעתי מאבי ששמע מאנשי שלומנו המקורבים אליו ז“ל, שפעם אחת בראש־השנה אמר רבינו ז”ל לאנשיו:

מה אתם נוסעים אלי? מה אתם רוצים ממני? הלוא אם לא הייתם אצלי הייתי ישן, וכשהיו תוקעים בשופר הייתי ניעור.


ברסלב 52 ב.jpg

או – או    🔗

העולם־הזה אינו כלום, רק למשוך אל התכלית הנצחית. ואין לאדם להסתכל אם יהיו לו מעות אם לאו, כי בין כך ובין כך יבלה ימיו במידה שווה. כי העולם־הזה מטעה אותנו לגמרי, שמראה לאדם כאילו הוא מרוויח בכל פעם, ובסוף אינו כלום. כאשר נראה בחוש ברוב בני־אדם, שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא־ומתן, ולבסוף, כשבאים לחשבון, אין נשאר בידם כלום. ואם אפילו משיג מעות, לוקחים אותו מן המעות. והכלל, ששניהם אין להם קיום ביחד, דהיינו האדם עם המעות. או שלוקחים המעות מן האדם או שלוקחים האדם מהמעות, ומעולם לא נמצא שישאר אחד עם המעות.


להתחדש    🔗

גם אין טוב להיות זקן. הן חסיד זקן והן צדיק זקן. זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום ולהתחיל בכל עת מחדש.


האינו־יודע שלו    🔗

אמר בעצמו, שהאינו־יודע שלו הוא חידוש יותר מהידיעה שלו.


ברסלב 53 ב.jpg

ביטול הזמן על־ידי השכל    🔗

השם יתברך הוא למעלה מהזמן. וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד, ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי. אך דע, שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהיינו מחמת ששכלנו קטן. כי כל מה שהשכל גדול יותר, הזמן קטן יותר.

כמו בחלום, שאז השכל מסתלק, ואין לו כי אם כח המדמה, אזי ברבע שעה יכולים לעבור שבעים שנה. ואחר־כך, כשמתעוררים מהשינה, אזי רואים שכל אלה הזמנים ושבעים השנה שעברו בחלום הם זמן מועט מאד באמת. וזה מחמת שבהקיץ חוזר השכל אליו, ואצל השכל כל שבעים השנה שעברו בחלום הם רק רבע שעה. ואילו שבעים שנה ממש הם שבעים שנה גם אצל השכל שלנו.

אבל בשכל הגבוה למעלה משכלנו, גם מה שנחשב אצלנו לשבעים שנה ממש הוא רק רבע שעה, או פחות. רק שאין אנו מבינים זאת. כי גם בחלום, אם היה אחד בא לאדם בשעת החלום, והיה אומר לו שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים באמת אינו כלום, והכל הוא רק רבע שעה, בוודאי לא היה מאמין לו כלל. כי לפי הדמיון שבחלום נדמה לו שעוברים ימים ושנים. כמו כן בממשות, אף־על־פי שאצלנו, לפי שכלנו, נדמה שזהו זמן של שבעים שנה, הרי בשכל הגדול יותר הוא רק רבע שעה. וכן למעלה ולמעלה, בשכל שהוא גבוה עוד יותר, גם הזמן שבשכל הגבוה משכלנו אינו נחשב שם אלא לזמן מועט ופחוּת מאד. וכן למעלה ולמעלה, עד אשר יש שכל גבוה כל כך ששם כל הזמן כולו אינו נחשב כלל. כי מחמת גודל השכל כל הזמן אין ואפס לגמרי.

ועל כן המשיח, שעבר עליו מה שעבר מיום בריאת העולם, וסבל מה שסבל, לבסוף יאמר לו השם יתברך: “בני אתה, אני היום ילדתיך” (תהלים ב'). והדבר תמוה ונפלא מאד, לכאורה. אך זה מחמת גודל שכלו של משיח, לפי גודל מדרגתו. ומחמת הפלגת עוצם מעלת שכלו, שיגדל אז מאד מאד, יהיה כל הזמן שעבר עליו מיום בריאת העולם אין ואפס ממש, ויהיה כאילו נולד היום ממש. כי יתבטל כל הזמן בשכלו.


היסורים המקרבים    🔗

אמר:

לאחר כל היסורים, אף־על־פי־כן השם יתברך מיטיב עמנו. וגם באמת בוודאי אין היסורים קטנים, אבל נגד דביקות אחת להשם יתברך, מה שזוכים לאיזו בחינה של דביקות במחשבה או בבחינה אחרת, כל היסורים אינם כלום נגד זה, ועל ידם בעצמם מתקרבים ומתדבקים אליו יתברך. כי אם נוטלים ממני בריאות גופי, מי נוטל ממני הבריאות? השם יתברך. אם כן אני נדבק בו יתברך. וכן כשלוקח חס ושלום איזה בן, מי לוקח? הווי אומר השם יתברך. אם כן אדרבא, עתה הוא סמוך יותר אליו יתברך, כי בעולם־הבא סמוכים יותר להשם יתברך.


ההסתתרות הכפולה    🔗

יש שתי הסתרות.

וכשהשם יתברך נסתר בהסתרה אחת, גם כן קשה מאד למוצאו, אך אף־על־פי־כן אפשר לאדם להתייגע ולחתור עד שימצא אותו, מאחר שיודע שהשם יתברך נסתר ממנו.

אבל כשהשם יתברך נסתר בהסתרה תוך הסתרה, דהיינו שההסתרה בעצמה נסתרת ממנו, דהיינו שאינו יודע כלל שהם יתברך נסתר ממנו, אזי אי אפשר כלל למצוא אותו, מאחר שאינו יודע כלל מהשם יתברך. וזה בבחינת “ואנכי הסתר אסתיר” (דברים ל"א), דהיינו שאסתיר ההסתרה, שלא ידעו כלל שהשם יתברך נסתר. ואזי בוודאי אינו יכול למצוא אותו, מאחר שאינו יודע כלל שצריך לבקש אותו, כי אינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו, כי ההסתרה בעצמה נסתרת.

אבל באמת, בכל ההסתרות, ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם מלובש השם יתברך. כי בוודאי אין שום דבר שלא תהיה בו חיוּת השם יתברך, כי בלעדי חיוּתו לא היה לדבר קיום כלל. ועל כן בוודאי בכל הדברים, ובכל המעשים, ובכל המחשבות, מלובש שם השם יתברך.

ואפילו אם, חס ושלום, עושים דבר־עבירה, שהוא שלא כרצון השם יתברך, עם כל זאת בוודאי יש שם חיוּת השם יתברך, אך שהוא בהעלם ובצמצום גדול.


לגלות רצונו של אלוה    🔗

הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השם יתברך, כי יש בכל דבר רצון השם יתברך. הן בכלל הבריאה, דהיינו מה שהשם יתברך רצה לברוא את העולם בכלל, והן בפרטי הבריאה, בכל דבר ודבר בפרט, יש רצון השם יתברך. דהיינו שהשם יתברך רצה שזה הדבר יהיה כך, בתמונה הזאת ובכח הזה ובטבע הזה, ודבר אחר יש לו תמונה אחרת וכח אחר וטבע והנהגה אחרים. והצדיק מחפש ומבקש תמיד אחר אלו הרצונות.


ברסלב 54 ב.jpg

תכלית דבר היא ראשיתו    🔗

דע כי לכל דבר יש תכלית, ולתכלית יש עוד תכלית אחרת, גבוה מעל גבוה. למשל, תכלית בנין הבית, כדי שיהא לאדם מקום לנוח. ותכלית המנוחה, כדי שיוכל בכח זה לעבוד את השם. ותכלית העבודה, וכו'. ותכליתו של כל דבר מחוברת למחשבה ולשכל יותר מהדבר שממנו באה התכלית, וקרובה אליהם יותר ממנו. כי סוף מעשה במחשבה תחילה. נמצא, שהסוף והתכלית תחילתם במחשבה וקרובים הם לה, ומהתכלית נשתלשל המעשה. למשל: כשעולה במחשבה לבנות בית, בוודאי הבית אינו נבנה בבת אחת, אלא צריך להכין עצים, ולסתת ולבנות כל עץ ועץ לפי צרכו, ואחר־כך נבנה ונשלם הבית. נמצא איפוא כי שלמות הבית, שהיא תכלית הבנין וסופו, היתה במחשבה תחילה. נמצא איפוא שהתכלית קרובה למחשבה יותר מתחילת המעשה.


למצוא את עצמו    🔗

בעניין אמירת תהלים דיבר עם אחד. ואמר לו, שעיקר אמירת תהלים לומר כל מזמורי תהלים על עצמו, למצוא את עצמו בתוך כל מזמור ומזמור.

ושאל אותו האיש: איך? ופירש לו רבינו ז“ל קצת, כי כל המלחמות שביקש דויד המלך עליו השלום שיצילהו השם יתברך מהן, הכל צריך לפרש לעצמו על מלחמת היצר־הרע וחיילותיו. וכיוצא בזה בשאר המזמורים. ושאל אותו: איך יפרש לעצמו הפסוקים שדויד המלך עליו השלום משבח את עצמו, כגון “שמרה נפשי חסיד אני” (תהלים פ"ו), וכיוצא בזה? השיב לו: גם זה צריך לפרש על עצמו, כי צריך לדון את עצמו לכף זכות ולמצוא בעצמו איזו זכות ונקודה טובה. הלוא על יהושפט כתוב: “ויגבה לבו בדרכי ה'” (דברי הימים ב' י"ז), שבדרכי ה' ועבודתו יתברך הגביה לבו קצת. עוד אמר לו רבינו ז”ל: הלוא בבוקר אנו אומרים בתחילה: “מה אנו ומה חיינו” וכו‘, ואנו מקטינים עצמנו מאד. ואחר כך אנו אומרים: “אבל אנחנו עמך בני בריתך” וכו’.


לרחם על הגוף    🔗

וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן יידע מזאת ההשגה. בבחינת: “ומבשרך לא תתעלם” (ישעיה נ"ח). מבשרך דווקא. שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, דהיינו בשר גופך. כי צריכים לרחם מאד על הגוף, לראות לזככו, כדי שיוכלו להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת. כי הנשמה של כל אדם רואה ומשגת תמיד דברים עליוניים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם.

וכשהגוף הוא בבחינה זו, זה לטובת הנשמה. שלפעמים היא נופלת ממדרגתה, וכשהגוף צח ומואר, תוכל הנשמה להתרומם ולחזור למדרגתה על־ידי הגוף. דהיינו על־ידי תענוגי הגוף תוכל לזכור ולעלות לתענוגים שלה. כי מאחר שהגוף גם כן טוב וכשר, אין הוא נלכד בתענוגים, ועל כן תוכל הנשמה לחזור על־ידי תענוגי הגוף למעלתה, לתענוגים שלה. וכן על־ידי ההתרשמויות שיש בגוף, על־ידי הארות שהאירה בו הנשמה מקודם, תוכל עתה לזכור ולעלות חזרה למדרגתה. וזה בבחינת “מבשרי אחזה אלוה” (איוב י"ט), מבשרי דווקא.


הולדת התורה מתוך החטא    🔗

בשבועות תק"ע היה באוּמאן, בתחילת כניסתו לשם, ולא אמר תורה באותו היום־טוב. אחר־כך אמר לנו בדרך הלצה: אתם אינכם כל כך חוטאים שאומר לכם תורה.

וסיים אחר־כך בעצמו, כי יש כמה תורות שנעשות על־ידי חטאים דווקא, כגון פרשת העגל וכיוצא בזה, שהתורות שבאותן הפרשיות נעשו על־ידי חטאים. וכן אמרו רבותינו ז“ל, אלמלי לא חטאו ישראל לא היו להם רק ספר התורה וספר יהושע. כי שאר נביאים וכתובים לא נעשו רק על־ידי שחטאו ישראל והוצרכו להוכיחם, כמו שפירש רש”י שם. נמצא, שעל־ידי החטאים של ישראל נעשו תורות שלמות, דהיינו כל ספרי נביאים וכתובים.


מעלת היצר־הרע    🔗

והיא מעלה גדולה, כשיש עדיין יצר־הרע לאדם. כי אז יכול הוא לעבוד את השם יתברך עם היצר־הרע דווקא, דהיינו לקחת כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסן בתוך עבודת ה'. ואם אין יצר־הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. והעיקר הוא לעצור ולעכב החמימות בעת התאוות, ולהניחה בעת התפילה והעבודה.


לבקש במרחקים    🔗

כל מי שגדול יותר צריך לבקש מבוקשו בריחוק מקום יותר. כמו שאנו רואים, שהצומח חיותו ומבוקשו סמוכים לו מיד, כי הם צומחים מן הארץ, בסמוך לו ממש. ובהמה מבוקשה סמוך לה, גם כן על הארץ, אך בריחוק קצת יותר מן הצומח, כי הבהמה גדולה במעלה מן הצומח. אבל בן־אדם צריך לבקש מבוקשו בריחוק יותר ויותר מן הבהמה. ועל־כן משה רבנו עליו השלום, שהיה גדול במעלה מאד, היה צריך לבקש מבוקשו בריחוק מקום ביותר. ועל־כן הוצרך לבקש לו אשה ממדין.


ברסלב 55 ב.jpg

צריך לנסוע    🔗

אחד שאל אותו על ענין נסיעה לאיזה מקום, אם יסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש להמנע מזה ולישב בביתו דווקא. כי בכל מקום שאדם נוסע לשם, הוא מתקן שם איזה דבר. אפילו איש פשוט לגמרי.

והוסיף: על כן בוודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם, באותו מקום דווקא, כדי שיתקן שם מה שהוא, דווקא, צריך לתקן שם. על כן טובה נעשית עמו מה שנזדמנה לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל. וכמו שאמרו רז"ל על יעקב אבינו: ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא וכו'.

וכל זה דיבר עם איש פשוט לגמרי.


העולם כנסיון    🔗

פעם אחת אמר לי:

כל מה שאתה רואה בעולם, כל מה שנמצא בעולם, הכל הוא בשביל הבחירה והנסיון.


אין לו כלום    🔗

קודם שנסע לארץ־ישראל, בסמוך, שאל אותו אחד מפני מה אינו מקרבם ואינו מדבר עמם. אמר לו, שאין לו עתה דיבורים.

אחר־כך היה הולך ושב בבית, וענה ואמר: אני עני ואביון יותר מכל הגדולים. זה יש לו ממון, וזה יש לו כסף, וזה יש לו עיירות, ואני אין לי כלום.

והוסיף: אך זאת נחמתי, כשאני נזכר שבעולם האמת יהיו כולם צריכים לי וישתוקקו כולם לשמוע החידושים שאני מחדש בכל עת ובכל רגע. מהו אני? רק מה שהנשמה שלי מחדשת.


ברסלב 56 ב.jpg

נסיעתו קודם נסיעתו לארץ־ישראל    🔗

קודם שנסע לארץ־ישראל היה בקאמיניץ. והנסיעה שלו לקאמיניץ היתה פליאה גדולה. כי פתאום נסע מביתו, ואמר שיש לו דרך לפניו לנסוע, ונסע מביתו בדרך שנוסעים למעזיבוז. ואמר, שהוא בעצמו אינו יודע עדיין להיכן הוא נוסע, ונסע למעזיבוז. ובמעזיבוז נתוודע לו מן השמיים שהוא צריך לנסוע לקאמיניץ, ונסע לקאמיניץ. וכל נסיעותיו היו בפשיטוּת כדרך אנשים פשוטים, בלי שום התנשאות ובלי שום פרסום, אף־על־פי שאז כבר היה מפורסם בעולם. אף־על־פי־כן הזהיר מאד את אנשיו שנסעו עמו שיזהרו לבלי להודיע בשום מקום שהוא נוסע, ולא ידעו בשום מקום שהיה שהוא נמצא שם, כי נסע בהיעלם, כדרך הסוחרים.

ונכנס רבינו ז“ל לתוך העיר עם איש אחד שהיה עמו אז, והיה שם עד הלילה. ובלילה ציווה לאיש שהיה עמו שייצא מן העיר, והוא ז”ל נשאר שם לבדו בתוך העיר. וציווה על האיש הנ“ל שביום המחרת יבוא לתוך העיר וימצאנו שם. והוא ז”ל לן שם לבדו בתוך העיר, ואין שום בריה יודעת מה עשה שם. וביום המחרת נכנס האיש הנ"ל לתוך העיר ומצאו שם.

ואחר־כך נכנס הוא ז“ל עם האיש הנ”ל לתוך כמה וכמה בתים, ועשו להם איזו סיבה להיכנס שם, ובקצת בתים ציוו ליתן להם יין־שרף וכיוצא בזה. והיה בתוך הרבה מאד בתים, ואין שום אדם בעולם יודע כוונתו מה עשה שם. ואחר־כך נסע משם לביתו.

ואמר רבינו ז"ל: מי שיודע מפני מה היתה ארץ־ישראל תחילה בידי כנען ואחר־כך באה לידי ישראל, הוא יודע מה הוא היה תחילה בקאמיניץ ואחר כך בארץ־ישראל.


אינו צריך כתבים    🔗

קצת אמרו שנסע כדי למצוא שם את הכתבים של הבעל־שם־טוב שסגרם באבן, ואומרים שהם טמונים בקאמיניץ, ואמרו שנסע לשם בשביל זה. והוא ז"ל התלוצץ מזה ואמר שלא נסע כלל בשביל זה, כי אינו צריך להם כלל. ואמר: אילו היה רוצה אותם הכתבים היו מביאים אותם לביתו, אך הוא אינו צריך להם כלל.


הפרידה האכזרית    🔗

בערב חג הפסח, שנת תקנ“ח לפ”ק, יצא אדמו“ר ז”ל מהמקווה ואמר לזה שהלך עמו, שבשנה הזאת יהיה בוודאי בארץ הקדושה.

וכאשר שמעה אשתו זאת, שלחה בתה אליו לשאול אותו: איך אפשר לו להניח אותן? מי יפרנסן? והשיב כך: את תסעי למחותנך, אחותך הגדולה ייקח אותה אחד להיות בביתו משרתת קטנה, אחותך הקטנה ייקח אותה אחד לביתו מצד רחמנות ותהיה משרתת במטבח. וכל מה שבביתי אמכור הכל להוצאות הדרך. וכאשר שמעו זאת בני־ביתו געו כולם בבכיה ובכו כמה ימים. ולא היתה לו שום רחמנות עליהם, ואמר כי יהיה איך שיהיה הוא יסע בוודאי, כי רובו כבר הוא שם והמיעוט הולך אחרי הרוב. ואמר: אני רוצה לנסוע לארץ־ישראל, ואני יודע גודל המניעוֹת והעיכובים שיהיו לי על זה בלי שיעור וערך, אך כל זמן שהנשמה בקרבי, כל זמן שתהיה לי רוח־חיים באפי, אמסור נפשי ואסע בכל כחי לשם. כל עוד נפשי בי אסע לשם, וה' הטוב בעיניו ייעשה.


אפילו בלי מעות    🔗

ואמר: אני רוצה לנסוע מיד, איך שיהיה, אפילו בלי מעות, אך מי שירצה לרחם עלי ייתן לי מעות להוצאות. ותיכף נסעו אנשי־שלומנו בעיירות הסמוכות וקבצו מיד איזה סך, למען יהיה לו על־כל־פנים להוצאות לנסוע מביתו. כי הנסיעה היתה בנחיצות גדולה, וראו שאי אפשר לעכבו בשום אופן.


ברסלב 57 ב.jpg


ברסלב 58 ב.jpg

על הים השחור    🔗

וביום ח“י אייר נסע מביתו מק”ק מעדוועדיווקא לעיר ניקלאייב. ושם היתה ספינה עבור חטים, ונסע עם אותה הספינה דרך אודיסה. כי מקודם היו המשולחים ושאר אנשים יראים לנסוע דרך אודיסה, כי אמרו שהים מסוכן דרך שם, והוא בחכמתו הגדולה הבין תיכף שטוב יותר מכמה טעמים לנסוע על הספינה מאודיסה, כי מקצרים את הדרך.

וציווה לאיש שהיה עמו לקנות נייר הרבה ודיו. ומיד בבואם על הספינה התחיל לכתוב תורה. והזהיר את האיש הנ"ל לבל יעיין כלל בכתביו, והוכרח האיש להבטיח לו בהן־צדק שלו, ואז האמין לו ונתן לו המפתח מהתיבה.

ובבואם לספינה, והתחילו לילך על הים השחור, תיכף במעת־לעת הראשון היתה רוח סערה עד שהגלים קפצו על הספינה, והוכרחו להיות בחדר סגור ומסוגר, מחמת המים שלא יבואו עליהם. והיו ברקים ורעמים ורוחות גדולות בלי ערך, והיה פחד גדול מרעש הרעמים והגשמים ושאון הגלים, ומחמת פחד לא היה באפשרי לישון בלילה.

ואחר ארבעה ימים באו לאיסטנבול. וישבו על החוף, כי לא היו יודעים באיזה בית להכנס. כי לא היו יכולים להכיר בין ישמעאלי ליהודי, ולא יכלו לשאול מחמת שלא היו יודעים לשונם.


המת    🔗

בנסעו מאודיסה על הים השחור היה רעש גדול ורוח סערה גדולה. אז בא אליו מת אחד שנפטר בסמוך. ושאל רבנו ז"ל את האיש שהיה עמו: הראית?


באיסטאנבול    🔗

קודם שבא לארץ־ישראל היו לו יסורים גדולים ומניעות גדולות מאד, אשר אי אפשר לבאר ולספר. ובאיסטאנבול השליך עצמו לתוך קטנוּת מופלגה מאד אשר אין לשעֵר, והלביש עצמו במלבוש קרוע, והלך יחף ובלא כובע העליון. והלך בחוץ, והלך כאחד מן הפחותים שבפחותים, וכיוצא בזה עניינים רבים כאלה מענייני קטנוּת ופחיתוּת שעשה שם איזה זמן.

ועשה מלחמה עם שאר אנשים בדרך צחוק, כדרך הנערים שמצחקים זה עם זה, וכו'. וכיוצא בזה שאר ענייני צחוק וקטנוּת אשר אי אפשר לבאר ולספר.

גם נזדמן שהיו שם באיסטאנבול מסביבותינו שני אנשים שהיו תחילה בארץ־ישראל וחזרו אז בעת שהיה רבינו ז"ל שם באיסטאנבול בדרך הילוכו לארץ־ישראל. ופגשו בו ולא הכירו אותו, ועשה בחכמתו ונדמה להם כאילו הוא איש־מירמה, חס ושלום. והיו מבזים אותו בכל־מיני בזיונות כמה ימים רצופים, והוא היה מקבל על עצמו כל הבזיונות, ואדרבא, עשה תחבולות לזה שהם יבזו אותו.

ואמר רבינו ז“ל, שאילו לא היתה עליו זאת, דהיינו הקטנוּת, שהשליך עצמו לקטנוּת הגדולה הנ”ל, לא היה באפשרי לבוא לארץ־ישראל, מחמת המניעוֹת שהיו לו. כי בכל מקום שבא לשם היה שם עיפוש רחמנא־לצלן, ומלחמות גדולות היו אז בעולם, ואנשי צרפת היו אז בסביבות ארץ־ישראל. ורוב המניעוֹת שהיו לו אי אפשר לספר.

ואמר, שהבעל־שם־טוב ז“ל והגאון ר' נפתלי ז”ל לא יכלו לבוא לארץ־ישראל מחמת המניעוֹת שהיו להם, והוא ז“ל היו עליו כל המניעוֹת שהיו להם ועבר על כולם. והקטנוּת הנ”ל הועילה לו מאד, ובלא זה לא היה יכול לבוא לשם.


נפילה צורך עליה    🔗

ושמעתי בשם רבינו ז"ל שאמר, כי קודם שבאים לגדלוּת צריכים ליפול תחילה לקטנוּת. וארץ־ישראל היא גדלוּת שבגדלוּת, על כן צריכים ליפול

תחילה בקטנוּת שבקטנוּת.


היציאה מאיסטאנבול    🔗

ואז, באותה העת, היתה המלחמה של הצרפתי. שהלך הצרפתי לארץ התוגר, למצרים ולארץ־ישראל וכיוצא, כמפורסם. וכאשר נשמע לאנשי איסטאנבול שהמלחמה הנ“ל מתעוררת והצרפתי הולך ובא על הים, אזי לא רצו קהילה־קדישא של איסטאנבול להניח שום יהודי לצאת מקיר העיר וחוצה, לפרוש על הים. ורבינו ז”ל לא השגיח בזה ורצה להפקיר את עצמו. ואמר לאיש שהיה עמו: תדע שאני רוצה לסכן את עצמי אפילו בסכנות גדולות ועצומות, אך את נפשך איני רוצה להפקיר. ובכן, אם תרצה קח לך מעות להוצאות ושוב בשלום לביתך, ואני אסע לבדי בהיעלם ובהסתר מאנשי איסטאנבול, כי את עצמי אני מפקיר, יהיה איך שיהיה. והאיש הנ"ל מיאן בזה ואמר: במקום אשר יהיה שם אדוני, אם למוות אם לחיים, שם יהיה עבדך, ובאשר תלכי אלך גם כן.


ברסלב 59 ב.jpg

בלבב ימים    🔗

ובלכתם על הים היתה רוח סערה גדולה מאד מאד, והיתה הספינה בסכנה גדולה, יעלו שמים ירדו תהומות וכו‘. ולא היה עוד בלב איש מהם להינצל מן המיתה. והיו צועקים כולם אל ה’. והיה לילה אחד כמו יום הכיפורים ממש, שהכל בוכים ומתוודים ומבקשים כפרה על נפשם. ואמרו סליחות ושאר דברי תפילות ותחנונים.

ורבינו ז“ל היה יושב ודומם. והתחילו כמה אנשים לומר לו מפני מה הוא שותק בעת צרה כזאת, ולא השיב. אך אשת הרב דק”ק חאטין, שהיתה מלומדת, ובכתה וצעקה כל הלילה, התחילה היא גם כן לומר לו כאלה, מפני מה הוא דומם, וכמדומה שקילל אותה. ואמר לה: הלוואי הייתם שותקים גם אתם, והיה טוב לכם. ובזאת תיבחנו: אם אתם תשתקו ישתוק הים מעליכם גם כן. וכן היה, ופסקו מלצעוק ושתקו, ואזי מיד כשהאיר היום “יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו” וכו' (תהלים ק“ז כ”ט).

ואחר יום או יומיים נשארה הספינה בלי מים שראויים לשתיה, ולא נשאר להם כי אם כלי אחד של מים סרוחים ועכורים, ותולעים היו מרחשות בהם. ואלה המים חילקו לאנשי הספינה במידה, והיתה להם סכנה גדולה מהצמאון יותר מכל הסכנות. ואזי התפללו אנשים, נשים וטף מקירות לבם, ונתעוררה עוד הפעם רוח סערה גדולה והביאה הספינה אחר שתי מעת לעת לארץ הקדושה, לחוף ירושלים, לעיר־הקודש יפו.


כניסתו לארץ    🔗

אך הספינה לא יכלה לעמוד שם, מחמת גלי הים שרצו להפכה, ולא הועילו שום עצה ותחבולה לזה. והיה הדבר לפלא גדול בעיני הקאפיטאן, ושאל מה זה ועל מה זה. והשיבו החכמים של הספרדים, שקבלה בידם איש מפי איש שבזה המקום הושלך יונה בן־אמתי הנביא. ולא יכלה הספינה לעמוד שם אותו הלילה, והוכרחו לזוז עם הספינה משם. והלכו משם, ובאו בערב זכור ברית לעיר־הקודש חיפה, ועמדו אצל הר הכרמל נגד מערת אליהו. ובאשמורת הבוקר אמרו כל העם סליחות בשמחה גדולה, ואחר־כך התפללו תפילת שחרית, ואחר־כך הלכו כולם לעיר־הקודש חיפה, אנשים ונשים וטף.

ואז נכנס רבינו הקדוש ז“ל לארץ הקדושה. ובא אל המקום אשר נכסף אליו והשתוקק אליו בהשתוקקות וכיסופים וגעגועים גדולים מאד, ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה, והשליך נפשו מנגד עבור זה. וגודל עוצם השמחה שהיתה לו באותו הרגע שנכנס ועמד על אדמת־הקודש אי אפשר לשער במוח. אילו כל הימים דיו וכו' לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה. כי תיכף ומיד השיג מה שהשיג, כי אמר שתיכף כשהלך דל”ת אמות בארץ־ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג.

ואחר חצות היום הלכו למקווה, ואחר־כך לבית־הכנסת, ונתמהמהו עד הלילה. וכשבא רבינו ז"ל לביתו, אל אכסניה שלו, היתה לו שמחה גדולה ועצומה עד מאד. ובכל רגע ורגע אמר לאיש שהיה עמו: אשריך שזכית לכך להיות עמי כאן. וציווה לו לקרוא ולהזכיר לפניו מהפתק כל הנרשמים שם, דהיינו כל הנלווים אליו שנתנו לו פתקים משמותיהם. ואכלו שם סעודת הלילה של ראש־השנה, והכל בשמחה גדולה עד אחר הסעודה, עד ששכבו שם לישון.

ובבוקר הלכו לבית־הכנסת. ואחר שבאו מבית־הכנסת נתעוררו בו דאגה ולב נשבר מאד בלי ערך, ולא דיבר מאומה עם שום בן־אדם.


לחזור    🔗

ותיכף אחר ראש־השנה היה רצון רבינו ז"ל לחזור לביתו. ולא היה רוצה לנסוע כלל לשום מקום, לא לצפת ולא לטבריה.


הישמעאלי    🔗

בתוך כך שהיה יושב שם בחיפה, בא ישמעאלי אחד רך בשנים וישב אצלו ודיבר אליו דיבורים הרבה, ולא ידע מה הוא אומר. וכן היה בכל סעודה וסעודה ביום ובלילה, והיה מחבב אותו מאד. ופעם אחת בא אליו בכלי זין בכעס גדול, והתחיל לזעוק ולצעוק עליו, והוא לא ידע מה הוא מדבר. אך אשה אחת היתה שם, ותיכף כשהלך הישמעאלי אמרה אל רבינו ז“ל שיברח מבית זה, למען השם, כי זה הישמעאלי אומר שהוא ז”ל יילך עמו ללחום. ותיכף ברח הוא ז“ל לבית החסיד המפורסם מו”ה זאב מטשארני אוסטרהא, והצניעו אותו בחדרי־חדרים. ואחר־כך בא הישמעאלי הנ“ל עוד הפעם לבית־אכסניה של רבינו ז”ל, ואמר: היכן האיש הלז? להווי ידוע לו שאני אוהב אותו מאד. אני אתן לו החמורים וגם הסוס שלי, שיילך עם השיירה לטבריה, ושוב אין לו להתפחד ממני כלל. וכן היה, שבא רבינו ז"ל אל אכסניה שלו, ובא הישמעאלי ולא דיבר לו כלום, רק שתק ושחק. ואחר־כך חיבב אותו זה הישמעאלי מאד באהבה יתירה.

ועניין זה של הישמעאלי היה פליאה גדולה. ואמר רבינו ז“ל, שהיו לו יסורים מהאהבה של הישמעאלי יותר מאשר מן השנאה והכעס שלו. וכפי הנשמע מפיו הקדוש, היתה בעניין מעשה זה שהיה לו עם הישמעאלי סכנה גדולה, וכמדומה שנשמע מפיו הקדוש שאמר, שזה הישמעאלי היה הסמ”ך־מ"ם בעצמו.


ברסלב 76 ב.jpg

לטבריה    🔗

ובחול המועד סוכות הלכו כל העולם, וגם רבינו הלך עמהם, למערה של אליהו הנביא, ושם עשו כל העולם שמחה גדולה וריקודים ומחולות. והוא לא היה שמח כלל, רק ישב שם בהכנעה גדולה ובלב נשבר. ושאל הרב ר' זאב הנ“ל את האיש שהיה עמו: מה זה ועל מה זה שהוא בעצבות מראש־השנה עד עתה? ה' יודע אם טוב הדבר. וגם בשמחת־תורה עשו הקפות בריקודים ושמחה כנהוג, בפרט שהיו שם אנשים חסידים. והוא ז”ל היה גם כן בבית־הכנסת, ולא רצה לעשות שום הקפה, רק ישב שם בהכנעה ובכפיפת־ראש. (כאשר היה דרכו כן, על־פי־רוב, קודם שזכה לפעול מה שהיה רוצה.) ואחר שמחת־תורה אמר לאיש שהיה עמו: ברוך השם, פעלתי מה שרציתי על צד היותר טוב ונכון, ואף־על־פי־כן היה בדעתי להתמהמה כאן מחמת חיבוב ארץ־ישראל. ועכשיו ברצוני לנסוע לביתנו לחוץ־לארץ, על כן לך ושכור הספינה לאיסטאנבול. ולא אבה האיש שהיה עמו לשמוע אליו ומיאן לנסוע לביתו, כי אמר שרצונו להיות בטבריה וכו'. והשיב לו רבינו ז"ל: מאחר שאתה מתאווה להיות בטבריה, לך ושכור חמורים לשם. כי דרכו היתה לבלי להתעקש הרבה על שום דבר. ושכר חמורים והלכו לעיר־הקודש טבריה.

ובאו לשם לעת ערב. וכל הלילה הלכו אנשי טבריה לקבל את פניו, זה נכנס וזה יוצא, והרבה הלבישו עצמם בבגדי־שבת לכבודו. ולא היה ישן כל הלילה מחמת זה.


במערות    🔗

ובבואם להר הגדול, שיש שם על ראש ההר מערת התנא ר' כרוספדאי, ולא היה אפשרי לילך עם החמור לשם, קפץ מעל החמור והלך הוא בעצמו עם האיש שהיה עמו. והלך כמעט על ידיו ועל רגליו עד בואו למערה זו. ושם נשתהה קצת, וחזרו משם למערה אחרת. והיו על מערה של ינוקא אחד, ולאותה המערה היו הכל יראים להכנס, כי אמרו שנחש כרוך שם באותה המערה. גם אילן גדול היה על מערה זו. ורבינו ז"ל היה הראשון שנכנס לשם, ולא היה שם נחש כלל, ומאז והלאה התחילו כולם לילך באותה המערה.


ברסלב 60 ב.jpg

הבריחה מטבריה    🔗

ואחר זמן קצר נפל שם דֶבר בעיר, והוכרח לברוח מאכסניה שלו לאכסניה אחרת. ואחר־כך נפל שם הדֶבר גם כן, והוכרח לברוח מטבריה. ובריחתו מטבריה בעת הדֶבר רחמנא־לצלן היתה בסכנה גדולה מאד, כי השער של החומה היה סגור, והיה מוכרח לברוח דרך המערה עד שבא אל החומה אצל שפת הכנרת. ורצה לעלות על החומה ולירד משם, כדי לצאת על־ידי זה מן העיר. ויהי כאשר עלה על החומה ועבר ובא על הצד השני, כלפי חוץ, הסתכל והנה הים תחתיו, והוא היה תלוי ועומד על ידיו ועל רגליו על החומה למעלה, ותחתיו היה הים. ונשא לבו להשם־יתברך והצילו ברחמיו, ויצא בשלום עד שבא לעיר הקדושה צפת. וישבו שם ימים אחדים, עד שנשמע שהצרפתי יבוא בקרוב לעכו.


מן הקורות בספינת־המלחמה    🔗

באו אל הספינה הגדולה שהיתה עומדת סמוך לחיפה, וראו שהספינה מסובבת עם תותחים, והיה להם לפלא. אך אמרו בלבם שמחמת ששעת מלחמה היא, על כן גם הספינה של הסוחרים הולכת עם תותחים. ובאמת ספינה זו היתה ספינה של מלחמה, עם אנשי־חיל וכלי־זין. ובוודאי סכנה גדולה ועצומה מאד היא להתוודע עמהם יחד, בפרט עם אנשי־חיל ישמעאלים, שהם פראי־אדם, ובפרט לפרוש עמהם על הים. ורבינו ז"ל, בשעת בריחתו בעוצם הרעש, לא כיווֵן להכנס בספינה ששכרו לו, כי לא ידע היכן היא, ונכנס בשעת בהלה לספינה זו. ולא ידע כלל שהיא ספינה של מלחמה.

ולקחו אותם הישמעאלים והכניסו אותם אל הספינה הגדולה, ונתנו להם חדר מיוחד. וגם נתנו לאיש שהיה עם רבינו ז"ל קנה־שריפה טעון. ולא היו יכולים לשאול אותם דבר, כי לא ידעו הלשון. ולא היה להם שום מאכל ומשתה בספינה, ואחר שתים או שלוש שעות בלילה סגרו דלת החדר ושכבו לישון.

ובבוקר באו אל הספינה אנשי־חיל. ורבינו ז“ל עם האיש שלו רצו לבוא להתנפל לרגלי הקאפיטאן ולהתחנן לו שיניח להם לשוב אל החוף, אך בתוך כך עקרו העוגנים וברחו לצד שהרוח נשאם, מחמת פחד. כי המלחמה נתעוררה מיד, ונשמע קולה מאד, ושמעו שם על הספינה קול גדול מאד של ההורמאטיס והבאמביס (דהיינו התותחים והפצצות) ושאר קולות כאלה מענייני מלחמה. כי קולם נשמע למרחוק מאד. וגודל הסכנה והאימה והפחד שהיה להם אז אין לשער, ונפלו למשכב שניהם יחד, ולא היה להם אפילו מים לשתות, כי לא הכינו להם כלום, כנ”ל.

וה' ברוב רחמיו וחסדיו נתן להם חן בעיני ישמעאלי אחד שהיה קעכיר (דהיינו טבח) אצל הקאפיטאן, ונתן להם בגניבה ספל קהוה שחורה אחד לכל אחד בבוקר ובערב. ומחמת החולשה שלהם היו מוטלים על ערש דווי רחמנא־לצלן, ולא ידעו בעצמם היכן הם, כי היו סגורים בחדר שלהם נופלים למשכב. אך זאת שמעו, שהיתה רוח סערה ונשאה את הספינה, ולא ידעו לאיזה מקום נישאה.

כששמעו שהגיעה הספינה לאיזה חוף הלכו מהחדר לחוץ לראות המקום שהגיעו לשם, וראו שאין זו איסטאנבול. ושאלו את הישמעאלי הנ"ל, ואמר שהמדינה הזאת נקראת אדאל. והם שמעו כבר הנהגתם, שכשבא יהודי לידם מצווה ראשונה אצלם להקריבו לקרבן. וכאשר שמעו שזו אדאל, הלכו מיד לחדר שלהם וסגרו הדלת בעדם והחביאו עצמם שם, והיה עליהם פחד גדול.

ועמדה הספינה שם שלושה ימים. ואפשר היה בדעת הקאפיטאן לעמוד שם עוד, אך פתאום עמדה רוח סערה ונותקו החבלים של העוגן, ונשאר העוגן בים, והלכה הספינה מעצמה משם. והיתה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים (המן המן, דהיינו גוואלד). והיתה הספינה מטורפת בים כל הלילה עד אור הבוקר. אז נשקטה רוח הסערה וישמחו כי ישתוקו.

אך לא הנחם למחוז חפצם, כי על־ידי רוח הסערה חזרו ובאו סמוך לעכו, בערך מהלך יום. ואחר־כך, אחר חצי היום, נתעוררה עוד הפעם רוח סערה גדולה ונשאה את הספינה. והיתה הספינה מטורפת ומבולבלת כמה ימים ולילות רצופים, יעלו שמים ירדו תהומות, ולא היתה לבעלי־הספינה שום עצה איך להמלט. ויחוגו וינועו כשיכור, כל חכמתם תתבלע. וביום החמישי בשעה השתים־עשרה התחילו להוציא המים מהספינה מהמדור השלישי על־ידי הפלומפים (דהיינו המשאבות). ונתרבו המים הרבה על הספינה, והלכו המים גם לחדר של רבינו ז"ל, והוכרח רבינו לעלות על איזה מקום גבוה לשכב, והאיש שהיה עמו עלה למקום אחר.

ושאל אותו האיש ואמר לו: אני איני יודע להתפלל אפילו תפילה הסדורה מאנשי כנסת־הגדולה, מכל־שכן עכשיו בעת הצרה הזאת, אבל כבוד תורתו יודע להתפלל בעד כלליות ופרטיות, ומפני מה אין אתם מתפללים עכשיו? והשיב: עכשיו, מחמת המוֹחין דקטנוּת, אני מרוחק מהשם־יתברך.

אך בחמלת ה‘, מחמת תוקף רוח הסערה, היתה הליכת הספינה במהירות גדולה, ופרחה הספינה כמו חץ מקשת ממש, ובאה הספינה למקום שהענן שותה משם, והיה שם כמו שער והרים סביב לו, ועברה הספינה שם בשלום. ובתוך כך האיר ה’ עיניהם ומצאו החור שדרכו נכנסים המים בספינה, ושחטו תייש ולקחו העור שלו ותיקנו הספינה, וניצלו בשלום מהסכנות הגדולות והנוראות הללו. והיה זה בערב שבת־קודש, והיתה להם שמחה גדולה, ואמר רבינו ז"ל אז הודו לה' בשמחה גדולה.

משם הלכו דרך מקומות הרבה מאד. ואכילה שהיתה להם על הספינה היתה רק מה שנתן להם הטבח הנ"ל מצד רחמנות מהמחסן שלהם, צנימים ותולעים מרחשות עליהם. והיו הולכים ומבקשים ופורשים ידיהם בהכנעה בכל יום כעני בפתח, והיה נותן להם מהצנימים האלה ואכלו זאת לבד. ואחר שעה או שתים באו אל כרך גדול העומד על הר של אבנים באמצע הים, ושם קנו הישמעאלים פירות הרבה, ולהם נתנו בעד טאלר אחד חרובים הרבה.


ברסלב 61 ב.jpg

ברודוס

ובאה הספינה והגיעה אור לארבעה־עשר בניסן לכרך גדול שעומד על אי הים, ושם עיר גדולה לאלוקים ושמה ראדיש (היא רודוס). והכירו שזו עיר של ישראל, והיתה להם שמחה גדולה כי יוכלו לקנות כאן מצות לפסח וארבע כוסות. אך זה לא עלה על דעתם שהקאפיטאן והישמעאלים יניחו אותם ליכנס לעיר הזאת, כי ראו והבינו שהישמעאלים רוצים לתופסם ולגוזלם, ואפשר ימכרו אותם.

ובבוקר, שהוא ערב פסח, נסע הקאפיטאן עם כמה ישמעאלים על ספינה קטנה לתוך העיר. ובאו לפניו וביקשו ממנו לחם לאכול, ודיברו עמו ברמיזה. והשיב להם ברמיזה והודיעם שיש כאן יהודים ויכולים אתם לקנות לכם לחם. ונסע מיד עמו האיש של רבינו ז“ל, ובא אל העיר, והלך אחריו אחד מהישמעאלים שלו לשמרו שלא יברח. אך השם־יתברך שלח לו במחשבתו, היות שבהיותם באכסניה בטבריה שמעו מר' צבי הארקער שאשתו ממשפחת פרענקים ושהיא מיוחסת גדולה, ואמר שיש לה אח ברודוס חכם גדול וצדיק, ועלה זאת על דעתו. ותיכף ומיד שאל על זה החכם, ומיד שלחו אל החכם הנ”ל ובא אצלו האיש של רבינו ז“ל. ותיכף בבואו אמר לו החכם: תדע, שזה הקאפיטאן כבר עיקלנו אותו עם הספינה עד שיניח אתכם לצאת מספינתו. ומעות צריכים ליתן לו כמה שירצה, וטוב להודות לה' אשר הציל אתכם, כי זה הקאפיטאן הוא גזלן מפורסם והוא מושרש ברשעתו, כי יחוסו הוא מחמשת סרני פלשתים, כי כך הוא חותם עצמו. ואז באו שניהם אל העיר, רבינו ז”ל עם האיש המשמש שלו הנ“ל. ובבואם אל העיר אמרו הישמעאלים שהם מרגלים, ונפל פחד גדול על הספרדים בעצמם. ותיכף הביאו להם מלבושים שלהם, והוכרחו להלביש עצמם במלבושים שלהם כמנהגם. והיה רבינו בצער גדול מחמת זה, והאיש הנ”ל שחק.

ונתקבל רבינו ז“ל לפני החכמים והוטב בעיניהם מאד, והחזיקו אותו לחידוש גדול. ואחר־כך בא רבינו ז”ל בעצמו בשמחה, ואמר: ברוך־השם־יתברך שזכינו להצלה הזאת. והיה שם בכבוד גדול מאד עד אחר החג.


הביתה בספינת המתים    🔗

ואחר החג שכרו להם ספינה לאיסטאנבול ונתנו להם איגרת, אולי חס ושלום תזדמן להם עוד איזו סיבה, שיעמדו בעזרם בכל עיר ועיר. והלכו עם ספינה זו. ושם היו גרעקין הרבה (דהיינו יוונים), והיה בהם עיפוש, והם לא ידעו, אך ראו שמתים על הספינה. וברוך ה' שהיתה רוח סערה ונשאה הספינה במהירות לקהילה־קדישא איסטאנבול. והיו שם עשרה ימים. וגם באיסטאנבול היתה להם סכנה, כי מחמת שלא הראו הפאספורטים שם בנסיעתם לשם על כן לא רצו עכשיו להניחם לנסוע משם. והעמיסו עליהם עול כבד ליתן סך עצום מאד באופן שישיגו פאספורטים מהתוגר. והשם־יתברך חמל עליהם והזמין להם איש אחד שלא ידעו אותו ולא הכירו אותו, והלך לאיזה שר מהישמעאלים וגנב דעתו, ואינם יודעים כלל כמה נתן לו.

והלכו על הים מאיסטאנבול לגאלאץ, והגיעו לאיזו עיר על איי הים, ושם לקחו אותם לבית־האסורים והוכרחו ליתן ארבעה אדומים בעד כל נפש. ומשם והלאה לא אירע להם שום דבר, רק זעפת־הים היתה כמה פעמים.


ברסלב 62 ב.jpg

בסוף ימיו    🔗

בסוף ימיו אמר, שהוא מחיה עצמו מאד במה שזכה להיות בארץ־ישראל.


איש אחר    🔗

אמר:

כל הצדיקים הגדולים הגיעו למעלה ולמדרגה שהגיעו, אבל עמדו בזה. ואני, ברוך השם, בכל רגע ורגע אני נעשה איש אחר.


אני נהר    🔗

אמר:

אני נהר המטהר מכל הכתמים.


עוד יהיה זמן    🔗

אמר לי:

עוד יהיה זמן שתהיו מתגעגעים מאד על שהיה בידכם חידוש נפלא כזה ועזבתם אותו.


בעתיד    🔗

שמעתי בשמו שאמר:

עוד יהיה זמן שיתמהו איש לרעהו, ויאמרו אחד לחברו: האתה הכרת את ר' נחמן? אתה היית בביתו? אתה הכרת אחד מאנשיו, את זה או זה?


ברסלב 63 ב.jpg

האש שלו    🔗

שמעתי מאיש אחד ששמע מרבינו ז"ל שאמר: האש שלי תוקד עד שיבוא המשיח.


ברסלב 64 ב.jpg

למה הוא צריך שיחלקו עליו    🔗

ונתן טעם למה שחולקים עליו: כי הצדיק נקרא אילן, ויש לו שרשים וענפים. וכל צדיק, קודם שמגיע למדרגתו, יש עליו מחלוקת. כי אמרו רבותינו: “האי תיגרא דמיא לבידקא דמייא” (סנהדרין ז' ע"א). נמצא שהמחלוקת היא בבחינת מים, והמים, היינו המחלוקת, מרימים את האילן. אבל אני צריך שתהיה עלי מחלוקת תמיד, כי אני הולך בכל פעם ובכל רגע מדרגה לדרגה. אילו הייתי יודע שאני עומד עכשיו כמו בשעה הקודמת, לא הייתי רוצה את עצמי כלל בזה העולם.


הנרדף    🔗

כשחולקים על האדם, נמצא שרודפים אותו, והוא בורח בכל פעם להשם יתברך. וכל מה שחולקים עליו יותר, מקרבים אותו יותר להשם יתברך. כי השם יתברך בכל מקום, בבחינת “אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך” (תהלים קל"ט). נמצא שבכל מקום הוא בורח להשם יתברך. וזה בבחינת “ופרעה הקריב, שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים” (מ“ר בשלח פ' כ”א), שעל־ידי רדיפתו אותם נתקרבו יותר אל השם יתברך.


אין יודעים מאומה    🔗

אמר:

כשם שהחולקים אין יודעים עלי מאומה – כך המצדדים אין יודעים עלי מאומה.


מכל צד    🔗

את הפסוק “רבים לוחמים לי מרום” (תהלים נ"ו) פירש: דהיינו שיש לו לאדם שונאים למעלה במרום.


כמו גרעין    🔗

שמעתי בשמו שאמר, שעל־ידי המחלוקת שחולקים על האדם עושים לו טובה, כי על־ידי זה יכול לגדול ולצמוח. כמו כשנוטעים גרעין בארץ: אם היתה כל הארץ הדוקה יחד לא היה אפשר שיגדל ויצמח מהגרעין אילן, ובהכרח שתחלק הארץ קצת כדי שיהיה מקום לאילן להתגדל. כמו כן על־ידי המחלוקת שחולקים, על־ידי זה נותנים לו מקום להתגדל ולצמוח.


זה היה ר' נחמן    🔗

אמר:

עוד יאמרו בימים הבאים: אַי, זה היה ר' נחמן! כי יתגעגעו מאד אחרי.

גם אמר, שבימים הבאים יהיה חידוש גדול על שחלקו עליו, ויאמרו בדרך תמיהה: על זה היו חולקים? גם אמר, שכשיחלוקו על אחד יאמרו: הלוא גם עליו היו חולקים. כלומר, על כן אין ראיה מן מחלוקת.


אילן    🔗

שמעתי מפיו הקדוש בימי חנוכה תקס"ג, ענה ואמר: אני אילן נאה ונפלא מאד עם ענפים נפלאים מאד, ולמטה אני מונח בארץ ממש.


הסכנה שבמתנגדים    🔗

כשיש מחלוקת על האדם יכולים להטות אותו מדרך השם יתברך ולהפילו ממדרגתו, חס ושלום. וזה שהתפאר דויד המלך עליו השלום: “רבים רודפי וצרי, מעדותיך לא נטיתי” (תהלים קי"ט). שאף שהיתה עליו מחלוקת רבים, עם כל זה לא נטה מדרך השם יתברך.


להיזהר מהתמנוּת    🔗

צריך להיזהר מאד מהתמנוּת, כי זה הזוכה ליראה יש לו השתוקקות להתמנות, כי מי שיש בו יראת־שמים דבריו נשמעים (ברכות ו' ע"ב), ומחמת שדבריו נשמעים הוא משתוקק להתמנות. אבל צריך לשמור עצמו מאד מהתמנות, כי ההתמנות מפסדת השפעת הנבואה.

וזה שאמר יהושע למשה, כשאמר לו “אלדד ומידד מתנבאים במחנה” (במדבר י"א): “אדוני משה, כלאם”. פירש רש“י (בסנהדרין י"ז): “הטל עליהם צרכי־ציבור והם כלים” וכו'. כי צרכי־ציבור, דהיינו התמנות, מכלים ומפסידים הנבואה, כנ”ל.


אף הם    🔗

אמר, שאם היה הבעל־שם־טוב שומע תורתו, היה אצלו גם כן חידוש. אם היה רבי שמעון בר־יוחאי שומע תורתו, היה גם כן חידוש, גם אז.


לא הוא    🔗

פעם אחת אמר:

עלי אין חולקים כלל, רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו. ועל איש כזה בוודאי ראוי לחלוק.

ואמר, שהם חתכו וציירו לעצמם אדם וחולקים עליו.


כקליפת־השום    🔗

שמעתי מפיו הקדוש שאמר:

אני יכול עכשיו לומר: כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת־השום.


ברסלב 65 ב.jpg

על המלחמה והמחלוקת    🔗

כל העולם מלא מחלוקות, הן בין אומות־העולם וכן בכל עיר ועיר, וכן בכל בית ובית בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני־ביתו ומשרתיו ובניו. ואין מי שישים על לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת. כי היום שעבר לא יהיה עוד, ובכל יום הוא מתקרב למיתה.

ודע, שהכל אחד. שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו וכיוצא כנ"ל, היא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות. כי כל אחד מאנשי־ביתו הוא בבחינת אומה מיוחדת, והם מתגרים זה עם זה כמו שיש מלחמות בין האומות. וגם אפשר להכיר כל אחד מאיזו בחינה של אומה הוא. כי ידוע שיש מידות באומות, שזה כעסן ורוצח וכיוצא, וכמו כן יכולים למצוא בפרטיות בבני־הבית.

ואפילו אם אחד אינו רוצה לריב, ורוצה לישב בהשקט ושלווה, עם כל זה הוא מוכרח להיות גם כן בתוך המחלוקת והמלחמות. כמו שנמצא במלחמות שבין המלכים והאומות, שנמצאת לפעמים איזו אומה שרוצה לישב בשלווה ואינה רוצה בשום מלחמה, אדרבא, היתה מרוצה להשתחוות לחברתה כמה פעמים, ואף־על־פי־כן גוררים אותה על כרחה לתוך המלחמה. שזה אומר שתהיה מצדו, וזה להיפך, עד שנלחמו עמה גם כן.

וכמו כן ממש נמצא בפרטיות, במלחמות הבית הנ“ל. כי האדם עצמו הוא עולם קטן, ונכלל בו עולם ומלואו. מכל־שכן האדם וביתו, שנכללות בהם כל האומות, ונלחמים ומתגרים זה בזה כנ”ל.

ועל כן, לפעמים, כשאחד יושב לבדו ביער, יכול שיהיה נעשה משוגע. וזה מחמת שהוא לבדו, ונכללות בו לבדו כל האומות, והן מתגרות זו בזו, והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת, כפי התגברות אומה על אומה שהן כולן נכללות בו לבדו. ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי, מחמת התהפכות הדיעות שבו שעל־ידי התגרות האומות שנכללות בו לבדו, כנ"ל. אבל כשהוא בישוב, בין אנשים, יש מקום למלחמה להתפשט בכל אחד מבני־הבית או בין השכנים.


הלב הנשבר    🔗

סיפר לי אחד מאנשיו, שפעם אחת שאל את רבינו ז"ל: מהו החילוק שבין לב נשבר למרה־שחורה?

השיב לו: לב נשבר הוא כך, שאפילו כשעומד בין העולם יחזיר פניו ויאמר: רבונו־של־עולם!

ובאותה שעה עצמה ובתוך כך אמר רבינו ז"ל בעצמו: רבונו־של־עולם! בהתעוררות נפלאה ובנשיאת־ידיים, בהשתוקקות נמרצת כדרכו.


תולדות המעשה בשבעה קבצנים    🔗

המעשה של שבעה הבעטלירס, דהיינו שבעה קבצנים, שנדפס בספר המעשיות, סיפרוֹ כמה ימים, ובכל פעם סיפר עניין השייך למה שדיברו עליו, שעל־ידי זה התחיל לספר המעשה.

בתחילה, בליל שבת־קודש, התחיל על־ידי הטבק שלקח מאיש מאנשיו, ונזכר באגרת ששלחתי אני לחברי, שהגיעה לידו ז"ל, וכתבתי בה שיהיה בשמחה. אז דיבר על כך.

וענה ואמר: אני אספר לכם איך פעם אחת היו שמחים. והתחיל לספר המעשה, וסיפר כל התחלת המעשה עד סוף המעשה של יום ראשון של הקבצן שהיה עיוור. וכל זה היה בליל שבת־קודש, ואני הייתי אז בביתי בנעמריב. ואחר־כך ביום ג' בא חברי לביתי, וסיפר לי מעשה זה. ועמדתי מרעיד ומשתומם, כי אם אמנם כבר שמעתי ממנו מעשיות נוראות הרבה, אבל מעשה כזה עדיין לא שמעתי מפיו הקדוש מעולם.

ואחר־כך נסעתי לשם ובאתי לבית רבינו ז“ל, בעת שהיה סגור בחדרו כבר. ובבוקר, שהוא יום ד', נכנסתי אצלו ודיברתי עמו הרבה, וסיפרתי לו מעשיות מהעולם ששמעתי בסמוך. ואחר־כך דיבר עמי מעניין המעשה הנ”ל שסיפר בליל שבת־קודש, ואמר שהוא חפץ מאד להודיע הסוף, דהיינו מה שנעשה בכל שאר שבעת ימי המשתה. וגם כל סוף גמר המעשה של בן־המלך שקיבל המלוכה מאביו בחייו, שממנו התחיל הסיפור. ואמר לי אז שבכל יום ויום משבעת ימי המשתה בא אחד משבעה הקבצנים וברכם ונתן להם מתנה לדרשה וכו‘. וגם סיפר עמי מסדר הסיפור של הזקנים בעלי הזכרון, שלא שמעתי הענין כסדר בביאור יפה מפי חברי, וביאר לי הוא ז"ל בעצמו קצת כסדר. וגם דיבר עמי מעניין מה שהתפאר העיוור שאינו זוכר כלום, שזוכר כשעדיין לא היתה שום הוויה וכו’, והתפלא על זה.

ואחר־כך הייתי נכסף מאד שיתחיל לספר מיום השני, ולא עלתה בידי. כי בתוך כך בא המשרת שלו ואמר: רבי, הגיע זמן סעודה. וערך השולחן לפניו לאכול, והוכרחתי לצאת מלפניו.

לאחר שישן מעט אחרי אכילתו חזרתי ונכנסתי אצלו. ועמדתי לפניו וסיפרתי לפניו כמה דברים מענייני העולם, והרוב מבארדיטשוב שהייתי אז בסמוך שם. ודיברתי עמו מעניין שכולם מלאים דאגות וחסרונות הרבה, שכל העשירים הגדולים חסר להם הרבה מאד לכל אחד ואחד. ואחר־כך עניתי ואמרתי לפניו פסוק זה: “גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא אדם את המעשה אשר עשה אלהים מראש ועד סוף” (קהלת ג' י“א, ועיין פירוש רש”י שם). ענה הוא ז"ל: הלוא זה המעשה שלנו! ותיכף שאל: היכן אנו עומדים בהמעשה? ונבהלתי תיכף מרוב הכיסופים שהיו לי לשמוע זאת, והשבתי לו בבהלה שאנו עומדים ביום השני. ענה ואמר: ביום השני חזרו ונתגעגעו וכו‘. וסיפר אז ביום ד’ כל המעשה של היום השני. ואחר־כך בליל שבת־קודש המעשה של הימים השלישי והרביעי. ואחר־כך ביום א' המעשה של היום החמישי. ואחר־כך ביום ג' שלאחריו המעשה של היום השישי. ואחר שסיפר המעשה של יום שיש עמדנו לפניו. וסיפר לפניו איש אחד מהאנשים איזה מעשה. ענה ואמר: הלוא זה הוא מעניין המעשה של היום השביעי. ואמר, שנראה שהעולם מספרים ממעשה שלו, והיה רוצה מאד לספרו. אך לא זכינו שיספרוֹ אז, ושוב לא סיפרוֹ עוד.

המעשה של ימי שלישי ורביעי סיפר בליל שבת־קודש כנ“ל. ואז, באותה העת, היה נכדו הילד מוטל על ערש־דוי, והיה לו צער גדול מזה. כי חליו היה כבד עליו מאד, בפרט שבתו הצדקת מרת אדל היה לה עם הילד הנ”ל צער גידול בנים מאד רחמנא־לצלן, השם ישמרה מעתה. והוא ז"ל נכנס בליל שבת־קודש וישב אל השולחן בצער, ולא נתמהמה בסעודה זאת כלל, ותיכף בירכנו ברכת־המזון קודם שהתחילו העולם להכנס אליו כדרכם תמיד. אחר ברכת־המזון נשאר יושב אל השולחן הקדוש, ופתח פיו הקדוש והטהור והנורא, ואמר אז שיחה נפלאה ונוראה שהיתה בה תורה קדושה, כדרכו תמיד ברוב שיחותיו הקדושות. וכל השיחה היתה שייכת לצערו הגדול שהיה לו. וכמדומה שדיבר אז מעניין הלב שרודפים אותו.

לאחר־כך, בתוך אותה שיחה, ענה ואמר: איך אנו עומדים בהמעשה? ותיכף נבהלנו והשבתי לו בבהלה ובאימה וביראה, שאנו עומדים ביום השלישי. ענה ואמר: ביום השלישי חזרו ונזכרו הזוג הזה איך לוקחים וכו' (כנדפס בספר סיפורי־המעשיות). וסיפר כל המעשה של היום השלישי, שנעשתה שם שמחה וכו'. ואחר־כך תיכף סיפר המעשה של היום הרביעי. ותיכף כשגמרו נסתלק מהשולחן בזריזות. ומחמת שהייתי טרוד בדעתי מאד לחזור על שתי המעשיות הנוראות מיום השלישי ויום הרביעי, חזרתי עליהן עם אנשים שהיו שם, לבל יישכח דיבור מהן, ומחמת זה נשכחה ממני כל השיחה הקדושה הנ"ל שדיבר מקודם, חבל על דאבדין. שבח ותהילה לאל חי על הנשאר לנו, שזכינו לזכור ולרשום המעשיות האלו, אשר אפילו לפי מעט ההתנוצצות שבלבי אין לי כלי הדיבור והכתיבה לדבר מנוראות נשגבות מעלתו.

אחר־כך, ביום ג‘, ואז היה סמוך לפסח, יצא מביתו ומחמת שהיו מטייחים הבית בטיט לצורך פסח, ונכנס לבית הרב. ושם עמדנו לפניו, ואיני זוכר איזה עניין סיפרו לפניו שהיתה לו שייכות מעט לאיזה עניין של המעשה של היום השישי. והנה אז היה סמוך לפסח, כנ"ל. הכלל, שבכל מעשה שסיפר נתגלגל הסיפור על־ידי איזו שיחה שהיה מסיח ומדבר עמנו מסיפורי העולם, ובתוך כך התחיל לספר המעשה, על־ידי שנמצאו בסיפור איזה דיבורים שהיתה להם איזו שייכות למעשה שהיה בלבו. וזו היתה בבחינת אתערותא דלתתא, להמשיך השגת אלוהות שהלביש בתוך אותו מעשה. וכך היה אצל כל מעשה ומעשה, וכן אצל כמה תורות שגילה שלא בעת הקבועה לקיבוץ. ובכל זה ראינו תמיד נוראות ה’ וגדולת מעלת הצדיק, שכל הדיבורים שבעולם הם אצלו תורה והתגלות אלוהות. אך ביותר ויותר ראינו זאת בשעה שגילה את סיפור־המעשה הנורא הזה של ז' הקבצנים.


ברסלב 66 ב.jpg

השמחה שלאחר הסיפור    🔗

שמעתי מאבי ז“ל, שאחר שסיפר אדמו”ר זצוק"ל את המעשה מהבורגני היתה אז בין אנשיו שמחה גדולה ועצומה. ושרו אז את הכתוב: “כי ניחם ה' ציון” וכו' (ישעיה נ"א ג').


לשמח את היגון    🔗

בענין השמחה. למשל, כשלפעמים בני־אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ובמרה־שחורה, ומכניסים אותו בעל־כרחו לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו שיהיה שמח עמהם. כן בענין השמחה, כי כשאדם שמח, אזי המרה־השחורה והיסורים מסתלקים הצדה. אבל מעלה יתרה היא להתאמץ ולרדוף אחרי המרה־השחורה דווקא, ולהכניס אותה גם כן בתוך השמחה, שיהפוך המרה־השחורה וכל היסורים לשמחה.

וזה בבחינת “ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה” (ישעיה ל"ה). שהיגון והאנחה בורחים ונסים מן השמחה, אבל צריך לרדוף אחריהם דווקא, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דווקא לתוך השמחה כנ"ל. וזהו “ששון ושמחה ישיגו” וכו', שהששון והשמחה ישיגו ויתפסו את היגון והאנחה.


ברסלב 67 ב.jpg

התנועה    🔗

ידוע שעצבות היא מידה מגונה מאד, וצריך להתרחק ממנה מאד, וראוי להחיות ולהרים עצמו. כי יידע שכל תנועה והעתקה שאדם מניע ומעתיק עצמו כשנכנס לעבודת ה' היא יקרה מאד בעיני ה‘, אפילו הוא מניע עצמו רק כחוט השערה. כי מחמת שהאדם הוא בגופו בעולם העשיה, קשה מאד עליו כל תנועה והעתקה. על כן היא יקרה מאד בעיני ה’.


תולדות המעשה בבן־מלך ובן־שפחה    🔗

במוצאי שבת פרשת נח, שנת תק"ע, נכנסנו אליו כדרכנו, והיטה בידו שנלך מאתו, ותיכף הלכנו מאתו. והיה לנו לפלא, כי דרכנו היתה תמיד לדבר עמו הרבה במוצאי שבת. והיה לנו קצת צער מזה, ונכנסנו לבית הרב דפה. אחר איזה שעות שלח המשרת שלו וקרא אותנו שניכנס אליו, ונכנסנו אליו אני וחברי ר' נפתלי. וציווה לספר לו חדשות, כדרכו תמיד שהיה שואל לספר לו חדשות דווקא. וסיפר לו ר' נפתלי מה ששמע אז מעניין מלחמת הצרפתי, שהיתה באותן העתים. ואז, באותה השיחה, היינו מתפלאים ותמהים על גודל ההתנשאות שנתנשא כל כך פתאום, כי היה בתחילה עבד פשוט ונעשה קיסר. ודיברנו עמו אז מעניין זה.

ענה ואמר: מי יודע איזו נשמה יש לו? כי יוכל להיות שנתחלף, כי כן בהיכלי־התמורות מתחלפות לפעמים הנשמות וכו‘. ואחר־כך התחיל לספר שכבר היה מעשה כזה, שפעם אחת ילדה המלכה ובאותה העת וכו’, וסיפר כל המעשה של הבן־מלך שנתחלף.


לקורות המעשה בזבוב ועכביש    🔗

אחר פטירת אשתו בזאסלאב נשתדך בברוד, וכשבא לביתו לברסלב סיפר בשבת את המעשה של המלך שהציל אותו הדף של הספר וכו'. ואמר, קודם שסיפר אותו המעשה: אספר לכם נסיעתי. ועל זה סיפר המעשה הנ"ל, ושם באותו המעשה חסר הסיום של יפת התואר שיצאו ממנה בנים.


המעשה בבורגני ועני    🔗

המעשה של הבורגני סיפר אחרי שסיפרו לפניו מקודם מעניין כתב עם אותיות של זהב. וזה היה אחר פורים תקס"ט.


מוטב בלי פירושים    🔗

אמר לעניין סיפורי־המעשיות שסיפר, שטוב יותר היה לבלי לגלות בהם שום רמז להיכן הם מרמזים. כי כשהדבר נסתר יכולים לפעול בו יותר מה שצריכים.


לשמוח בעל־כרחו    🔗

והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכחות, להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה־שחורה ועצבות, מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים. על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא. אף שגם לב נשבר הוא טוב מאד, אך רק באיזו שעה. וראוי לקבוע לו איזו שעה ביום, לשבר לבו ולפרש שיחתו לפני השם יתברך.

אבל כל היום כולו, צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר יכולים בנקל לבוא למרה־שחורה, יותר מאשר יכולים על־ידי שמחה לבוא לאיזו הוללות, חס ושלום. על כן צריך אדם שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר.


מה יש להתבייש?    🔗

פעם, כשהיה בשמחה גדולה, גער בר' נפתלי על שהיה בוש קצת לנגן אז, ואמר: נפתלי, מה יש לנו להתבייש? כל העולם לא נברא אלא בשבילנו.


להחיות על־ידי שמחה    🔗

על־ידי השמחה יכולים להחיות אדם אחר. כי יש בני־אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם, והם היו רוצים לספר, אך אין להם מי להסיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים יסורים ודאגות. וכשבא אדם עם פנים שוחקות, יכול להחיות אותם ממש.

ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד. וכמו שמובא בגמרא מאותם שני בדחנים (תענית כ“ב ע”ה) שזכו למה שזכו על־ידי שהיו משמחים בני־אדם.


רקד לבדו    🔗

אחר שמחת־תורה הייתי רגיל לבוא אליו, ובכל שנה כשבאתי אליו אחר שמחת־תורה שאל אותי אם הייתי שמח בשמחת־תורה. וסיפר לי כמה פעמים איך היו העולם שמחים בביתו, והיתה לו נחת גדולה מזה. וכן עוד פעם אחת באמצע השנה דיבר עמי בענין שמחת־תורה, אם אני מרגיש שמחה בלבי אז. כי חפצו ורצונו היו מאד שנהיה שמחים בכל השנה כולה, בפרט בשמחת־תורה ופורים ושבת ויום־טוב.

וסיפר לי שפעם אחת, בשמחת־תורה, רקד בעצמו לבדו בחדרו, בלי סיוע אנשים אחרים.


הנפש והריקוד    🔗

מטֶבע הניגון, שנמשכת נפש השומע אחר הניגון ומתבטלת בכלות־הנפש אחר תנועות הניגון. מכל שכן מי שיכול לרקד, שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי תנועת הניגון. כי יש תנועה בכל אבר ואבר ששייכת לתנועות הניגון. כגון, שאצל זאת התנועה צריכים לנענע בראש או לכפול עצמו, וכיוצא בשאר אברים וברגלים שצריכים לעשות תנועה בהם כפי תנועות הניגון. ובפרט מי שמנגן ניגון עם דיבורים ושיר, שמשקל השיר מכוון ממש כפי נעימות הניגון, וגם הריקוד מכוון ממש כפי נעימות הניגון ומשקל השיר, כי כולו אחד. כשזוכים לשמוע זאת אזי מתבטלים ממש בכלות־הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא. וזה התענוג גדול מכל התענוגים ואין תענוג גדול מזה, ומי שלא טעם זאת אינו יודע כלל מתענוג. ואלו העומדים סביבו אין יכולים ויודעים מה לעשות, רק יש להם כלות־הנפש והשתוקקות נפלאה מעוצם התענוג, והוא עומד באמצע ועושה כנ"ל.


אין בה כלום    🔗

היצר־הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני־אדם, וידו סגורה, ואין אדם יודע מה בתוכה. והוא מרמה בני־אדם ושואל לכל אחד: מה אני אוחז? ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה. ועל־כן הכל רצים אחריו, כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואחר־כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום.


יגיעת פינוי־הדרך    🔗

אמר:

מהנגלות שלי אין אתם צריכים ללמוד. דהיינו, אף־על־פי שכפי שאתם רואים ממני נדמה לכם שאני על־פי רוב בעצבות, אין אתם צריכים ללמוד מזה, רק להיות בשמחה תמיד. כי האם אתם מדמים עצמכם אלי בכל הדברים לעשות כמוני?

ועוד אמר: באמת אני בשמחה.

וגם: מחמת שאני צריך תמיד לפנות הדרך במקום שהיה תוהו ומדבר, לעשות שם דרך, לקצץ משם כל המעכבים שם את הדרך, וצריכים לקצץ אילנות הגדלים שם אלפים שנים, ולהיות הולך ושב אנה ואנה, לקצץ ולחזור ולקצץ, כדי שתהיה הדרך כבושה לרבים. ואמר רבינו ז"ל כי מחמת יגיעות כאלו הוא בדאגה על־פי רוב, דהיינו מחמת בחינת פינוי־דרך.


להיות למעלה ולמטה    🔗

עיקר שלמות הצדיק, שיוכל להיות למעלה ולמטה. שיהיה יכול להראות למי שהוא למעלה, ושנדמה לו שהוא במדרגה עליונה, שהוא ההיפך. וכן, להיפך, למי שהוא למטה מאד במדרגה התחתונה, בתוך הארץ ממש, יהיה מראה לו כי, אדרבא, הוא סמוך להשם יתברך. וזו השלמות מוכרחה שתהיה לצדיק, ובלא זה אינו צדיק כלל.

כי צריך להראות למי שהוא למטה מאד. בדיוטא התחתונה לגמרי, שעדיין הוא סמוך לה' ממש כביכול, ולעוררו, ולגלות לו: ה' עמך, ואל תירא, ואל תפחד, ואל תחת, כי הוא יתברך עמך, ואצלך, וקרוב לך ממש, כי “מלא כל הארץ כבודו” (ישעיה ו').

כשהאדם מונח למטה לגמרי, ורואה שהוא בדיוטא התחתונה חס ושלום, רחוק מאד מהשם יתברך, ראוי לו להחיות עצמו בזה עצמו, היינו שזה כשלעצמו הוא התקרבות. כי מקודם היה מרוחק כל כך עד שלא היה יודע כלל שהוא רחוק. ומאחר שהוא יודע על־כל־פנים שהוא רחוק, זוהי כשלעצמה התקרבות, ובזה ראוי לו להחיות את עצמו, ולשוב אל ה'.

וכן להיפך, למי שהוא למעלה מאד, צריך הצדיק להראות לו שהוא רחוק לגמרי מהשם יתברך, כי שם למעלה, בשמים, שם דווקא שואלים “איה מקום כבודו”. ולהיפך, למי שהוא בארץ ממש, יהיה מראה לו כי ה' עמו, כי “מלֹא כל הארץ כבודו”.


לא די בעולם אחד    🔗

וזה בחינת בנים ותלמידים שצריכים להניח בעולם. לכאורה הדבר תמוה: כי הלוא העיקר שצריך האדם לשבר עצמו לגמרי מן החומר, ואם כן, למה הוא חיוב, כשהאדם נסתלק לגמרי למעלה, שיניח אחריו בנים בזה העולם הגשמי? הלוא אדרבא, טוב להסתלק לגמרי למעלה. אך באמת עיקר השלמות היא להיות למעלה ולמטה, בשמים ובארץ. כי כשהוא בעולם אחד לבד אין זו שלמות.


אבל אתה    🔗

פעם אחת הייתי קובל לפניו על ענייני, והייתי אומר לפניו בדרך קובלנא: “יגעתי בקראי ניחר גרוני כלו עיני מייחל לאלהי” (תהלים ס"ט). והרים ידיו מעט, ואמר בלשון רכה: אם כן, מה לעשות?

אחר־כך ענה ואמר לי: הלוא אם דויד המלך עליו השלום אמר “יגעתי בקראי ניחר גרוני”, היה כפשוטו, שכבר קרא וצעק כל כך עד שהיה עייף ויגע ממש בקראו, וניחר גרונו ממש. אבל אתה, תודה לאל, עדיין אתה בכחך.


לא בשביל עצמו    🔗

שמעתי בשמו שאמר:

אני אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל. רק באתי לעולם לקרב נפשות ישראל אל השם יתברך. אבל איני יכול לקרב כי אם מי שבא אצלי ומספר לי חסרונו.


ברסלב 68 ב.jpg

הנופלים    🔗

יש בני־אדם שכשהם נופלים, חס ושלום, מעבודת ה‘, מכל־שכן אותם שנכשלים באיזו תאווה רעה או בעבירה, חס ושלום, הם שונאים ומתגרים במי שעוסק בעבודת ה’ ורוצים להפילו, חס ושלום, ומחלישים את דעתו מאד, ומבזים אותו בכמה לשונות. וגם אומרים לו שגם הוא יפול כמו שנפלו הם, רחמנא לצלן.

כמו שראיתי כמה מהחסידים של עכשיו, שלפני כמה שנים התחילו קצת בעבודת ה' ואחר־כך נפלו למה שנפלו, כל אחד לפי נפילתו, רחמנא לצלן. ואחר־כך, כשראו את בני־הנעורים הרכים בשנים, שנתעוררו בעבודת ה' והתחילו להתפלל בהתלהבות ובלב שלם ולהתמיד בלימוד, כאשר מצויים עכשיו כמה בני־נעורים כשרים המשתוקקים מאד מאד להשם יתברך ומתחילים להתפלל בכל לב בכוונה גדולה, וכשרואים אלו החסידים הנפולים אותם הם שוחקים מאד מהם, ומבזים אותם ומחלישים את דעתם מאד מאד, ואומרים להם שאין ממש בעבודתם וכו'.

כל זה מחמת קנאה, מחמת שהם נפלו. והם רוצים, חס ושלום, שגם השאר יהיו כמותם, רחמנא לצלן. ובאמת צריך שיהיה להיפך.


אמונה וליצנות    🔗

טוב יותר להיות פתי מאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפילו בשטויות ושקרים כדי להאמין גם באמת, מלהיות חכם ולכפור בכל, חס ושלום. דהיינו שהוא כופר בשטויות ושקרים ועל־ידי זה נעשה אצלו הכל ליצנות, וכופר גם באמת חס ושלום. ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום (עדוּיות פ“ה מ”ו).


המת בקרב החכמים    🔗

פעם אחת שחק ואמר: אם היו מניחים להכניס מת אחד בין החוקרים כשיושבים וחוקרים בחכמתם, היו מתבטלות כל החכמות שלהם.


מה בכך?    🔗

שמעתי בשמו שאמר: מה לדאוג על פרנסה? הלוא אין דאגה וחשש כי אם שמא ימות ברעב אם לא תהיה לו פרנסה. ומה בכך כי ימות? גם בלא זה צריכין למות.


החכמה לבלי להיות חכם    🔗

ובאמת, אחר כל החכמות, אפילו מי שיודע חכמות באמת, צריך להשליך כל החכמות, ולעבוד את ה' בתמימות ובפשטות גמורה, בלי שום חכמות. וזאת היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל. כי באמת אין חכם בעולם כלל, ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך.


העיקר    🔗

פעם אחת עמדתי לפניו, והוא ז"ל היה מונח על מיטתו, ונזרקו דיבורים אלו מתוך פיו הקדוש, ואמר בזה הלשון:

העיקר הוא “מבטן שאוֹל שוַעתי” (יונה ב').


לשחוק מכל העולם    🔗

אמר לאחד, שעולה על דעתו שיקח את אשתו ויסע למרחקים ויהיה שם בהעלם גדול מן העולם. וילך לו לפעמים לחוץ בשוק, ויסתכל על העולם וישחוק מכל העולם.


הר האש    🔗

פעם אחת נכנס לבית ואמר: מה לעשות כשעומד לפני האדם הר גדול של אש, ומן העבר בשני של ההר מונח אוצר טוב ויקר ונחמד מאד, אבל אי אפשר לבוא אל האוצר כי אם כשעוברים דרך הר האש, והכרח הוא לבוא לאותו האוצר הנחמד והיקר?

אחר איזה ימים שוב דיבר מזה, ושחק ואמר: כבר נודע לי הדבר, מה לעשות לזה.


ביטול    🔗

פעם אחת אמר לי בזה הלשון:

ואם בכל־רע אתה, צא ובטל עצמך.

ושאלתי אותו: איך מבטלים את עצמו? והשיב: יבלום פיו ויעצום עיניו וזהו ביטול־עצמו.


האילן היורה    🔗

דע, שיש אילן שגדלים עליו עלים, שכל עלה צריך להיות גדל מאה שנים, והוא נמצא בפרדסים של השרים, וקוראים אותו בלשונם “מאה שנים”. ומסתמא, כשהוא גדל מאה שנים, בוודאי עובר עליו מה שעובר.

ואחר־כך, בסוף מאה השנים, הוא יורה בקול גדול כמו קני־שריפה. והבן הנמשל היטב.


אין מה    🔗

שמעתי ממנו כמה פעמים שאמר בזה הלשון: אין מה לעשות.


מה צריכים לעשות?    🔗

אמר:

את זה תקבלו מאתי, שלא להניח שיטעה אתכם העולם. כי לא נמצא מי שיהיה לו קץ וסוף טוב מן העולם. וכל בני־אדם שהיו, אפילו אותם שתפסו בידם כל העולם הזה כולו, היה סופם רע מאד, גם לדורי דורות קלקלו והפסידו. ואפילו אומות־העולם צריכות לידע מזה.

מאחר שאין העולם הזה כלום, מה צריכים לעשות? על זה צריכים זכייה מן השמים, לידע מה שצריכים לעשות.


החזרה הנצחית    🔗

ובאמת דע כי כל העולם כולו הוא בחינת גלגל חוזר שקוראים דריידיל, דהיינו סביבון. והכל חוזר חלילה ומתהפך: מאדם מלאך, וממלאך אדם, ומראש רגל, ומרגל ראש. וכן שאר כל הדברים שבעולם כולם חוזרים חלילה ומתגלגלים ומתהפכים מזה לזה ומזה לזה, מעליון לתחתון ומתחתון לעליון, כי באמת בשורש – הכל אחד.

כי יש נבדלים, דהיינו מלאכים שהם נבדלים לגמרי מן החומר, ויש גלגלים שהם בחינת חומר אבל חומרם זך מאד. ויש עולם השפל, דהיינו זה העולם השפל שהוא חומר גמור. ואף־על־פי שבוודאי כל אחד מאלו השלושה נלקח ממקום מיוחד, אף־על־פי־כן בשורש הכל שם כולו אחד. ועל כן כל העולם כולו הוא בבחינת גלגל החוזר, והכל חוזר ומתהפך.


השינה    🔗

יש כמה בלבולים המתדבקים ומתחברים במוח, ובפרט בלבולי אמונה. ועל־ידי השינה נפרדים מהמוח. וביותר מועילה השינה לאמונה.


דמויות המופת    🔗

שמעתי מפיו הקדוש, בעת שדיבר עמנו על גודל העניין של סיפורי־מעשיות מצדיקים שנדפסו בספריו הקדושים, ואמר אז שהוא עצמו ז"ל עיקר התעוררותו לעבודת השם יתברך באמת היה על־ידי סיפורי־מעשיות הצדיקים.


ברסלב 69 ב.jpg

הצעקה כשלעצמה    🔗

הצעקה בלב בעצמה היא בבחינת אמונה. כי אף־על־פי שבאות על אדם כפירות גדולות וקושיות, אך מאחר שצועק על־כל־פנים בלבו, בוודאי עדיין יש בו ניצוץ ונקודה מהאמונה הקדושה.

כי אם, חס ושלום, לא היתה בו עוד שום נקודה מהאמונה כלל, לא היה צועק כלל.


קצה ישראל וסופו    🔗

באומאן, שני שבועות אחר בואי לכאן, היה מספר עמי בעניין יראת ה', ואם אני בוכה לפרקים. ענה ואמר:

הנה אנחנו עתה אצל הקצה והסוף של ישראל, במקום שגבול ישראל כלה. כי לכל דבר יש קץ וסוף. ועל כן צריכים שמירה גדולה שלא נכשל, חס ושלום.


ברסלב 70.jpg

ההולך במדבר    🔗

פעם אחת היה אחד מאנשי־שלומו קובל לפניו על חסרון פרנסתו. אמר לו רבינו ז"ל:

איני יודע איך יש לכם לב כזה לבלבל אותי בהבלי העולם־הזה. הלוא אני דומה כמי שהולך יומם ולילה במדבר וחותר ומבקש לעשות ממדבר ישוב. כי כל אחד מכם, לבו מדבר שממה מאין יושב, ואין שם מדור לשכינה. ואני חותר ומבקש בכל עת לעשות איזה תקון ומקום בלבבכם, להיות שם מדור לשכינה. הלוא כמה יגיעות צריכים כדי לעשות מאילן סרק כלים יפים וראויים לתשמיש אדם. כמה יגיעות צריכים לזה עד שמסתתים אותו ומנסרים אותו ומתקנים אותו במעצד ובשאר כלים הצריכים לזה. ממש יגיעות כאלו צריך אני לייגע את עצמי עם כל אחד מכם, לעשות עמו איזה תיקון.

ואתם מבלבלים אותי בהבלים כאלה.


להחיות עצמו עם ניגון    🔗

אמר:

טוב לאדם להרגיל עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון. כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולמשוך את לב האדם אל השם יתברך.

ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף־על־פי־כן בביתו ובינו לבין עצמו יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון, כפי שיוכל לזמר אותו.


שירת העשבים    🔗

דע, כי יעקב אבינו, כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ־ישראל. וזה סוד “קחו מזמרת הארץ בכליכם” וכו' (בראשית מ"ג), בבחינת זמר וניגון ששלח על־ידם ליוסף. וכמו שפירש רש"י: “מזמרת, לשון זמר” וכו'.

כי דע, שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאכלו. גם אין הוא רועה תמיד במקום אחד, ולפי העשבים והמקום שהוא רועה שם כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, וזה בבחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה.

וזה סוד מה שנאמר “ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה, ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב” (בראשית ד'). כי תיכף כשהיה בעולם רועה מקנה, היו תיכף כלי־זמר כנ"ל.

ועל־כן דויד המלך עליו השלום, שהיה יודע נגן (שמואל א' ט"ז), היה רועה. כנ"ל גם מצינו באבות העולם כולם, שהיו רועי מקנה.

וזה בחינת “מכנף הארץ זמירות שמענו” (ישעיה כ"ד). דהיינו שמזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ. כי על־ידי העשבים הגדלים בארץ נעשה ניגון. ועל־ידי שהרועה יודע הניגון, הוא נותן כח בעשבים, ואזי יש לבהמות מה לאכול. וזה בחינת “הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע” (שיר השירים ב'). דהיינו שהנצנים גדלים בארץ על־ידי הזמר והניגון השייך להם. נמצא, שעל־ידי הזמר והניגון שהרועה יודע הוא נותן כח בעשבים, ויש מרעה לבהמות.

הניגון הוא גם טובה לרועה עצמו. כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות, היה אפשר שימשכו ויורידו את הרועה מבחינת רוח האדם לרוח הבהמיות, עד שירעה הרועה את עצמו, בבחינת “וילכו לרעות את צאן אביהם” (בראשית ל"ז). ופירוש רש"י שהלכו לרעות את עצמם. ועל־ידי הניגון ניצל מזה, כי הניגון הוא התבררות הרוח, שמבררים רוח האדם מרוח הבהמה, בבחינת “מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה” (קהלת ג'). כי זהו עיקר הניגון, ללקט ולברר הרוח הטובה, ועל כן, על־ידי הניגון, ניצל מרוח הבהמיות.


העשירים המשוגעים    🔗

מה שאנו רואים שכל הנגידים הגדולים, כמעט כולם, הם משוגעים ממש, כמו שאנו רואים בחוש שכל מי שהוא עשיר יש לו שגעון גדול, דע, כי הממון עושה אותו משוגע. כי הממון הוא מנפולת העשירות של הנביאים, כי כל הנביאים היו עשירים (נדרים ל"ח). וכשבאה הנבואה על הנביא היה כמו משתגע, כשם שפירש רש“י “ויתנבא – ואשתטי” (שמואל א' י"ח). ואצל הנגידים הנ”ל נעשה על־ידי הממון שגעון גמור. ועל כן הם נעשים משוגעים, על־ידי העשירות שלהם.


הממון ואי־הבטחון    🔗

את הכתוב “אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך” (תהלים נ“ה כ”ד) פירש כך:

“אנשי דמים ומרמה”, דהיינו מי שהוא בעל מחלוקת, ונופל לתאוות ממון, וימיו כלים ברדיפת מותרות. וזה “לא יחצו ימיהם”, ש“אין אדם מת וחצי תאוותו בידו” (מ"ר קהלת סדר א'). וזה “לא יחצו”, שאין משיג חצי תאוותו. וזה שסיים “ואני אבטח בך”, שהוא ההיפוך מתאוות ממון. כי המשוקע בתאוות ממון אינו בוטח בה', כי הוא עובד כל עכו"ם. אך “ואני אבטח בך”, שתוכל להזמין לי פרנסתי בסיבה קלה, ואהיה שמח בחלקי, ולא אהיה משוקע בתאוות ממון.


העפר האוכל    🔗

את דברי ה' אל הנחש “ועפר תאכל כל ימי חייך” (בראשית ג' י"ד) פירש כך: “עפר” זה בבחינת ממון, כמו שנאמר “ועפרות־זהב לו” (איוב כ"ח ב'). דהיינו שהממון והעשירות, שהם בבחינת עפר, יאכלו כל ימי־חייך. כי הממון אוכל ומכלה כל ימי־חייו של האדם.


לחם ומלפפונים    🔗

פעם אחת דיברו לפניו מדאגת פרנסה. גער בהם ואמר: מה לדאוג על פרנסה? הלוא לחם עם מלפפונים הוא מאכל טוב.


כשצריך לאכול    🔗

אמר:

טוב היה לאדם שיבחר לו איזה מקום וישב שם יומם ולילה ויעסוק בתורה ותפילה ועבודת ה', וכשצריך לאכול ירוץ לתוך איזה בית ויקח שם בחפזון פת־לחם וכיוצא להעביר רעבונו, ואחר־כך יחזור לעבודתו.


החכם והממונה    🔗

סיפר:

מעשה במלך אחד שהיו לו שני בנים, אחד היה חכם ואחד שוטה. ועשה את השוטה ממונה על האוצרות, ולחכם לא היתה שום התמנוּת, רק ישב אצל המלך תמיד. והיה תמוה מאד בעיני העולם שזה שאינו חכם יש לו כל ההתמנוּת והכל באים ונכנסים אצלו להכניס או להוציא מן האוצרות, וזה החכם אין לו התמנוּת כלל.

והשיב להם המלך: וכי זו היא מעלה מה שהוא לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם לעולם? כי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות, ובא לידי עצות חדשות שאיני יכול לבוא אליהן, ועל־ידי אלו העצות אני כובש מדינות שלא הייתי יודע מהן כלל, אשר ממדינות אלו נמשכים ובאים כל האוצרות שלי. אבל זה הממונה לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם לעולם. על כן בוודאי גדולה ונשגבה מאד מעלת החכם על הממונה, אף־על־פי שנראה שאין לו שום התמנוּת.


ותתפשהו בבגדו    🔗

על הנאמר “ותתפשהו בבגדו” (בראשית ל“ט י”ב) העיר:

הבעל־דבר והסיטרא־אחרא תופסים את האדם בבגדו, דהיינו שמטרידים אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו. כי טרדת הצטרכות מלבושים ובגדים של האדם היא מבלבלת מאד את האדם, ומונעת אותו מעבודת השם יתברך, וזהו “ותתפשהו בבגדו”.

אך מי שהוא בעל נפש ולבו חזק בה‘, אינו משגיח גם על זה שאין לו בגד ללבוש, אינו מטריד עצמו בזה. וזהו “וינח בגדו אצלה וינס” (בראשית, שם). שמניח בגדו ומלבושו ונס ובורח מהם ואינו משגיח כלל על זה, רק עושה את שלו בעבודת ה’ כפי מה שיכול.


גם בשאול    🔗

גם בשאוֹל־תחתיות, חס ושלום, יכולים להתקרב אליו יתברך ולעבדו באמת.


צער בכל יום    🔗

דע, שכל אחד מישראל, אפילו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום. וכל מי שדעתו יותר גדולה צערו גדול יותר, בבחינת “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” (קהלת א').


המבולבלים    🔗

שמעתי בשמו שאמר: בוודאי נמצאים כשרים אף־על־פי שאין להם התבודדות, אבל אני קורא אותם מבוהלים ומבולבלים, ופתאום כשיבוא משיח ויקרא אותם, יהיו מעורבבים ומבולבלים. אבל אנחנו נהיה דומים כמו אדם אחר השינה, שדעתו נוחה ומיושבת היטב.


איך שעושים עושים    🔗

לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר־כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג אלא בדרך אחרת, ולפעמים יש לאדם בלבולים גדולים מזה, אמר:

מה צריכים להתבלבל? איך שעושים עושים, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום.


כמו סמים    🔗

אמר:

לפעמים אני מדבר איזה דיבור לאיזה אדם, ואין הדיבור עושה פעולתו עד לזמן רחוק. כמו שיש שנותנים איזה סמים, צריך הסם לשהות בתוך האדם איזה זמן, ואחר־כך הוא עושה פעולתו.


ברסלב 71 ב.jpg

להזהר    🔗

כשעוסק לעורר בני־אדם, הוא צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק מהרע שלהם, שלא יזיק לו. כמו שאמרו רז“ל: “כל המלמד לתלמיד שאינו הגון” וכו' (חולין קל"ג). וכן אסרו חז”ל לכתוב על עור בהמה טמאה (שבת ק"ח).


אי אפשר לספר    🔗

את הפסוק “כי ידעתי כי גדול ה' ואדוננו מכל אלהים” (תהלים קל"ה) פירש כך:

דויד המלך עליו השלום אמר “כי אני ידעתי”: “אני” ידעתי, דווקא. כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לאמרה לחברו. ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני את הזריחה וההתנוצצות של גדולת ה' יתברך שהיתה לו אתמול. ועל כן אמר “כי אני ידעתי”, “אני” ידעתי דווקא, כי אי אפשר לספר כלל.


מכל הדברים    🔗

מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, כי מלא כל הארץ כבודו. ואפילו מסיפורי הגויים צועק גם כן כבוד השם יתברך, כמו שנאמר: “ספרו בגויים את כבודו” (תהלים צ"ו ג').

כי כבודו יתברך צועק תמיד וקורא ומרמז לאדם שיקרב אליו יתברך, והוא יתברך יקרב אותו ברחמים, באהבה ובחיבה גדולה. וזה שהאדם מתלהב לפעמים בתוך תפילתו ומתחיל להתפלל בהתלהבות וחשק גדול, ותפילתו שגורה ומרוצה בפיו, זהו אור השם יתברך בעצמו כביכול, שנתלבש בו וקורא אותו לעבודתו יתברך. כי זו ההתלהבות שהאדם מתלהב בתפילתו היא בבחינת השם יתברך בעצמו כביכול, בבחינת “היא תהלתך והוא אלהיך” (דברים י' כ"א), שהוא יתברך הוא בעצמו התהלה והתפילה.

ולפעמים האדם מתפלל לפני השם יתברך כביכול, וגם כשהשם יתברך מסתלק ומתרחק חס ושלום מן האדם, הוא צריך להתפלל ולהשליך התפילות אחריו יתברך, בבחינת “השלך על ה' יהבך” (תהלים נ“ה כ”ג).


אילו היה השי"ת קטן    🔗

סיפרו לי שפעם אחת היה מדבר עם אנשיו, והיה מוכיח ומייסר אותם הרבה בדברים על שעדיין אינם עובדים את השם יתברך כרצונו, כדרכו הטובה תמיד לדבר רק מזה. אחר־כך, אחר שהוכיח אותם הרבה, נתרצה להם קצת והתחיל לקרבם ולדבר עמהם רכות, ואמר: מה אני רוצה מהם? הלוא אף־על־פי־כן הם אנשים כשרים. והתחיל לדבר על לבם וכו'.

אחר־כך ענה ואמר: בוודאי אתם אנשים כשרים. אך אילו היה השם יתברך קטן כמו אנכי, בוודאי היה די מאד בעבודה שלכם. אבל באמת השם יתברך גדול מאד מאד, על כן בוודאי אתם צריכים להתחזק בכל פעם ברצון חזק לעבדו כראוי לעבוד אותו יתברך, אשר לגדולתו אין חקר.

והרים אז את עצמו והגביה ידיו למעלה, ואמר: אבל השם יתברך גדול כל כך, וכו'. ונשא ידיו למעלה בתנועה נפלאה לרמז על הפלגת גדולתו יתברך.


כך ראוי שיהיה    🔗

בענין הקושיות שמקשים על השם־יתברך, רגיל היה לומר: אדרבא, כך ראוי להיות דווקא, שיהיו קושיות על השם־יתברך, וכך נאה ויפה לו לפי גדולתו ורוממותו. כי מעוצם גדולתו ורוממותו, שהוא מרומם מאד מדעתנו, על כן בוודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו את הנהגתו. ואם היתה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם כן היתה חס ושלום דעתו כדעתנו.


אין לוותר    🔗

הלך אנה ואנה בבית המיוחד שהיה לו פה בברסלב, וסיפר עמי מעניין דרכי עבודת ה‘. שיש על־פי־רוב יסורים גדולים לעבודתו, ואחר־כך מניחים לו לפעמים מעט ויש לו איזו מנוחה, כידוע למי שנכנס קצת בעבודת ה’.

וענה ואמר: אין רשאים לוותר להשם־יתברך. כלומר, שבתחילה היו לו יסורים ובלבולים, ואחר־כך כשיש לו מנוחה קצת יאמר שכבר מילא השם־יתברך שאלתו ואין צריכים להפציר בו עוד. כי באמת עדיין לא נתן השם־יתברך הישועה בשלמות.


ברסלב 72 ב.jpg

חיים שלא היו כדוגמתם    🔗

נכנסנו פעם אחת אליו, אני וחברי, ובאנו לחדרו. והיה שוכב על מיטתו, והתחיל לדבר עמנו.

ענה ואמר: אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם. כי יש כמה מיני חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה.


ברסלב 73 ב.jpg

העולם־הבא בעולם־הזה    🔗

אמר:

העולם־הבא שיש לנו בעולם־הזה כשהשם־יתברך עוזר לפעמים – אין לשער.


להתפלל    🔗

אמר:

מה יש לאדם לעשות בזה העולם? אין צריך כי אם להתפלל, וללמוד להתפלל.


לדעת בארץ    🔗

חסיד אחד בא לפניו, שהיה חשוב קצת, וכבר היה בא־בימים קצת, והיתה לו ידיעה בכתבי האר“י ז”ל. ורצה להתקרב לרבינו ז“ל, והתחיל לדבר עם רבינו ז”ל כדרך החסידים החשובים. ואמר לרבינו ז"ל: יורנו רבינו דרך לעבודת הבורא יתברך.

ענה רבינו ז"ל בלשון תמיהה: לדעת בארץ דרכך? דהיינו, מי שהוא עדיין משוקע בארציות גמורה רוצה לדעת דרך להתקרב אל השם יתברך?

וכפי המובן מהסיפור, שקפידתו היתה מה שהלה מדבר עמו בלשון גדלוּת, שרוצה לידע דרך להשם יתברך, כאילו לא חסר לו כי אם לידע דרכים. כי רבינו ז"ל רצה שידבר עמו באמת.


הדעת והנצחיות    🔗

כל הצרות והיסורים והגלות אינם אלא לפי ערך חסרון הדעת. וכשתושלם הדעת, אזי יושלמו כל החסרונות, בבחינת “דעת קנית מה חסרת” (נדרים מ"א). וכתוב: “לכן גלה עמי מבלי דעת” (ישעיה ה'). ועיקר החיים הנצחיים יהיו לעתיד מחמת הדעת, שתרבה הדעת, שידעו הכל את ה'. ועל־ידי הדעת יוכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו.


אילו ידעתיו – הייתיו    🔗

חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח. ומי שנכלל בשורשו, דהיינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח. כי מאחר שהוא נכלל באחד, והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך. וכן אין שלמות אלא להשם יתברך, וחוץ ממנו כולם חסרים, ומי שנכלל בו יש לו שלמות. ועיקר ההכללה שיהיה נכלל באחד הוא על־ידי הדעת אותו יתברך. כמו שאמר החכם: אילו ידעתיו הייתיו.


הסתירה הבראשיתית שאינה ניתנת להבנה    🔗

כאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבוראו מחמת שהיה הכל אינסוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל־ידי צמצום זה נעשה חלל פנוי. בתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים והמידות, שהם בריאת העולם. וזה הצמצום של החלל הפנוי אי־אפשר להבינו ולהשיגו כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים, יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על־ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוהותו משם ואין שם אלוהות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי והכל אינסוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמתו, בוודאי אף־על־פי־כן יש שם גם כן אלוהות, כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו. ועל כן אי אפשר להשיג כלל את בחינת החלל הפנוי, עד לעתיד לבוא.


עוד בעניין זה: פרעה והקליפות    🔗

את שני הפסוקים (שמות י‘, א’ – ב') “ויאמר ה' אל משה בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן־בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה',” פירש כך:

“בוא אל פרעה”. פרעה הוא בבחינת החלל הפנוי. כי פרעה הוא לשון ביטול, מלשון “תפריעו את העם” (שמות ה'), שהוא בטל ופנוי מכל. ושם, בחלל הפנוי, יש כבדוּת לב, כי אי אפשר להשיג את בחינת החלל הפנוי. וכל החכמות הבאות משם יש בהן כבדוּת לב, כי הן נשארות בקושיא על השם יתברך. ואי אפשר למצוא שם את השם יתברך, מחמת שפינה אלוהותו משם כביכול, כדי שתוכל הבריאה להתהוות.

“למען שיתי אותותי אלה בקרבו”. דהיינו שמה שהכבדתי את לבו, שאי אפשר למצוא שם את השם יתברך, זה היה “למען שיתי” וכו', כדי שאשית בקרבו האותיות של הבריאה, היינו כדי שתוכל הבריאה להתהוות שם בתוך החלל הפנוי.

“ולמען תספר”. כי שם, בתוך הבריאה שנתהוותה בחלל הפנוי, שם תוכל לספר ולדבר, כי יש שם אותיות ודיבור, שעל ידם נתהוותה הבריאה.

“באזני בנך ובן־בנך.” כי עיקר הבריאה היתה בשביל רחמנותו, והבריאה היתה על־ידי הדיבור, כנאמר לעיל. כי הרחמנות שורש כל הבריאה, והכל נברא כדי לגלות רחמנותו. וזה “ולמען תספר באזני בנך” וכו', עד כאן רחמי האב על הבן.

“את אשר התעללתי במצרים”. זה בבחינת הקליפות שבאות מריבוי האור, משבירת הכלים. כי “התעללתי” פירש רש"י “שחקתי”. דהיינו שעשיתי שחוק בעולם. שהקליפות הן כנגד הקדוּשה רק כמו מי שמדמה ומשחק עצמו ומעקם עצמו לחברו, וכמו קוף המשחק ומדמה עצמו לאדם.

“ואת אותותי אשר שמתי בם”. כי יש שם אותיות, הבאות מריבוי אור, משבירת הכלים.

“וידעתם כי אני ה'”. כי שם תוכלו להכיר את ה‘, כי יש שם ניצוצות הקדוּשה ואותיות, כנאמר לעיל. דהיינו, שאפילו בתוך בחינת השחוק, בחינת הקליפות, דהיינו בחינת אפיקורסות, גם שם תוכל להכיר את ה’.


כולו טוב וכולו אחד    🔗

על הפסוק “ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד” (זכריה י"ד ט') העיר:

עכשיו מברכים על הרעה “ברוך דיין אמת” ועל הטובה “הטוב והמטיב”, אבל לעתיד יברכו על הכל “הטוב והמטיב”. כי לעתיד, כשתתגלה הדעת, ידעו שאין שום רע בעולם כלל, רק כולו טוב וכולו אחד.


למעלה מטוב    🔗

פעם אחת דיבר מענין טוב העולם־הבא, מה שיכולים לזכות על־ידי עבודת ה' באמת. ענה ואמר:

מוכרחים לומר ולקרותו בשם טוב, כי אי אפשר לקרותו בשם אחר להודיע לבני־אדם. אבל באמת אפילו טוב אין שייך לומר על זה. כלומר שהוא אפילו למעלה למעלה מטוב.


מחשבות זרות    🔗

אמר, שזו טובה גדולה מה שבאות על אדם מחשבות זרות ופניות, כי בלא זה, אם היה האדם מתפלל התפילה כראוי, לא היה אפשר לסבול כלל את גודל עוצם הקטרוגים שיש על התפילה שהיא כראוי. אבל על־ידי שהתפילה מלובשת במחשבות זרות, אין החיצונים מסתכלים עליה כל כך ואין הקטרוג גדול כל כך, ועל־ידי זה יכולה התפילה לעלות. ובוחן הלבבות הוא יודע האמת לאמתה, שאף־על־פי שיש לאדם פניות ומחשבות זרות, פנימיות מחשבתו היא לה' לבדו.


חופש הבחירה    🔗

איש אחד שאל אותו כיצד היא הבחירה. השיב לו בפשטות: הבחירה היא ביד האדם. אם רוצה עושה ואם אינו רוצה אינו עושה.

והעיר על כך ר' נתן: רשמתי זאת, כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד. מחמת שהם מורגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם על כן נדמה להם שאין להם בחירה חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן.


ברבע שעה    🔗

שמעתי בשמו שאמר: כשזוכים לדעת השלמה, אזי יכולים לעשות ולעבוד את השם יתברך ברבע שעה מה שאדם אחר צריך לעבוד ולהתייגע על זה שבעים שנה.


הצעקה האילמת    🔗

דע, שיכולים לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד, ולא ישמע שום אדם כלל. כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה.

וזה יוכל כל אדם, דהיינו שיצייר במחשבתו הצעקה ויכניס קול הצעקה במחשבה, ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון, כדרך שצועקים. וייכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת קול דממה דקה. ושום אדם לא ישמע כלל.


ברסלב 74 ב.jpg

מה בין עצבות ללב נשבר    🔗

עצבות היא כמי שהוא בכעס וברוגז, כמי שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו.


כאילו    🔗

אמר:

ובאמת, לפי גדולתו יתברך, כל אלו העבודות אינן כלום. רק הכל הוא בדרך כאילו, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך.


לא כל כך    🔗

פעם אחת שאלתי אותו: כמה יראים התייגעו בעבודת ה' הרבה מאד, ואף־על־פי־כן לא הגיעו למדרגת הצדיקים הגדולים?

השיב בפשיטות: מסתמא לא התייגעו כל כך.


המתגאה בשטויות    🔗

איש אחד מקלי־עולם נכנס אצלו בעיר אחת, והתפאר לפניו על אשר הוא מלומד בלשונות הגויים. כי היה עתה בבתי־ערכאות שלהם ולא ידעו הסופרים שלהם תיבה אחת לקרותה היטב, והוא פירש להם. והיתה לזה האיש גדלות גדולה מאד על שהוא מלומד כל כך בלשונותיהם. ואחר־כך יצא האיש הנ“ל, והיה רבינו ז”ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדלוּת כל כך משטויות כאלה.

וישב שם איש אחד מהאנשים שהיה למדן מופלג וירא ה'. וענה ואמר לרבינו ז"ל: אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלוּת מדברי שטות ממי שיש לו גדלות, חס ושלום, מדברי תורה?

ושתק רבינו ז"ל איזו שעה קלה. ואחר־כך ענה ואמר:

אדרבא, נהפוך הוא. וכמו שאמרו רז"ל לענין ר' עקיבא שנתפס בתפיסה, שאמר לו פפוס: אשריך ר' עקיבא שנתפסת על דברי תורה, ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.


במה יתנחם חסר־האמונה    🔗

אמר:

מי שיש לו אמונה חייו חיים, והוא מבלה ימיו בטוב תמיד. כי כשהולך לו כראוי ויש לו טוב, בוודאי טוב לו. ואפילו כשאינו כך, גם כן טוב, כי הוא בטוח שאף־על־פי־כן השם יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו. כי מאחר שהכל מאת השם יתברך, בוודאי הכל לטובה.

אבל מי שאין לו אמונה חס ושלום, חייו אינם חיים כלל. כי תיכף כשעוברת עליו איזו רעה, שוב אין לו שום חיות. כי אין לו במה לנחם עצמו כלל.


כדאיות האמונה    🔗

מי שהוא איש אמונה, התשובה שלו יותר קלה. כי התשובה צריכה להיות תשובת המשקל, דהיינו, כפי התענוג שהיה לו מהעבירה כן יהיו לו ממש צער ויסורים. ומאחר שיש לו אמונה, על כן לא היה תענוגו בשלמות בשעת העבירה רחמנא לצלן, כי היה מעורב ביגון, שידע כי מרה תהיה אחריתו, כי יהיה לו עונש קשה ומר רחמנא לצלן, רק שלא היה יכול להתגבר על תאוותו. על כן תשובתו קלה יותר, כי אינו צריך לסבול יסורי־התשובה כל כך, מאחר שגם בשעת העבירה לא היה תענוגו בשלמות.

אבל המְחקרים שאין להם אמונה, תשובתם כבדה יותר, כי לא היו להם יסורים כל כך בשעת העבירה.


להמתין בבטחון    🔗

שמעתי בשמו שאמר, שאם לא היה ממתין בבטחון לישועת ה', כבר היה איש נוסע ומטולטל, כמו כל הנוסעים המטלטלים עצמם בשביל הפרנסה, כנהוג עכשיו.

והכוונה כי אמר זאת לעניין הנהגת־הבית בפרנסה ומלבושים ושאר צרכי־הבית, שעל־פי־רוב חסר לאדם הרבה. כגון זה חסר מלבוש פשוט, ויש שחסרים מלבושים חשובים, או דירה, וכו‘. שצריכים להמתין לישועת ה’ ולבלי לדחוק את השעה למלאות החסרון תיכף ומיד, רק צריכים להמתין עד שירחם ה'.


אני יודע    🔗

אמר:

אף־על־פי שאין אתם יודעים מגדולת השם יתברך, ראוי לכם לסמוך עלי. כי אני יודע מגדולתו יתברך. והזכיר אז את הפסוק: “כי אני ידעתי כי גדול ה'” (תהלים קל"ה).


מחר עולם אחר    🔗

על הפסוק “היום אם בקולו תשמעו” וכו' (תהלים צ"ה) העיר:

זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום. הן בעסקי פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום למשנהו, והן בעבודת השם יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצים להכנס בעבודת ה' נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשאת משא כבד כזה. אבל כשיחשוב שאין לו אלא אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות.

כי אין לאדם בעולמו אלא אותו היום ואותה השעה שעומד בם, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי.


גם על קטנות    🔗

שמעתי מאיש אחד מאנשיו, שפעם אחת דיבר רבינו ז"ל עמו בענין בגדים. ואמר לו, שעל כל דבר צריכים להתפלל. דהיינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד, יתפלל אל השם יתברך שיתן לו בגד ללבוש. וכן בכל כיוצא בזה, דבר גדול ודבר קטן, על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך, על כל מה שיחסר לו. אף־על־פי שהעיקר להתפלל על העיקר, דהיינו על עבודת השם יתברך, לזכות להתקרב אליו, אף־על־פי־כן גם על זה צריכים להתפלל.

ואמר, שמי שאינו מתנהג כך, אף־על־פי שהשם יתברך נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו, כל חיותו היא כמו של בהמה, שהשם יתברך גם כן נותן לה לחמה וכו'.


אין זה לכבודך?    🔗

וכן שמעתי אנכי גם כן מפיו הקדוש, על דבר קטן ופחוּת מאד שהיה קצת נחוץ לי. ואמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם, כי היה לי לדבר־פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחוּת כזה, ומה גם שלא היה הכרחי ביותר. ענה ואמר, בלשון תימה: אין זה לכבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה?


בצוק העתים    🔗

אמר:

עכשיו, בעתים הללו, קשה מאד מאד שיהיו מעות לאיש כשר, כי צריך שתהיה לו ירידה גדולה מאד חס ושלום עד שישיג מעות. ואפילו אחר הירידה חס ושלום מעבודת השם יתברך, עדיין לאו כל אחד משיג מעות. כי גם הרשעים וקלי־עולם לאו כל אחד מהם משיג מעות.


עניין אחר לגמרי    🔗

אני מקנא מאד באיש כשר. כי נדמה שהולך בן־אדם עם דקין וכרכשאות ואיברים כשאר כל העולם, ואף־על־פי־כן באמת הוא עניין אחר לגמרי. כי איש כשר יקר מאד, אשרי לו.


ברסלב 75 ב.jpg

חזות עגומה    🔗

אמר:

עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר ופשוט יהיה חידוש גדול כמו הבעש“ט ז”ל.


לבקש גדולות    🔗

אמר:

העולם אומרים שאין צריך לבקש גדולות. ואני אומר שצריך דווקא לבקש גדולות. לבקש ולחפש אחר הצדיק הגדול ביותר דווקא.


על־ידי בלבולים דווקא    🔗

יש אנשים כשרים שאין להם פרנסה, ויש להם דוחק ובלבולים גדולים מזה, וזו טובה לעולם. ודע, שיש דיבורים יקרים שיוצאים על־ידי בלבולים דווקא. אך יש חילוקים בין הבלבולים, כמובא במדרש שיש תרדמה של נבואה, כמו שנאמר: “ותרדמה נפלה על אברם” (בראשית ט“ו י”ב), ויש תרדמה של שטות, וכו'. תרדמה היא בלבול־הדעת.


המבלבלים    🔗

בני־אדם הם מונעים גדולים מאד. ודע, אם היה האדם לבדו ולא היו אצלו בני־אדם אחרים למונעו, אף־על־פי שגם אז היו באים על האדם כל הבלבולים וכל המחשבות הטורדות וכל המניעות, אף־על־פי־כן בוודאי היה מטה עצמו לדרך החיים, כי סוף כל סוף נוטה תמיד לדרך האמת. ואפילו אם היה עובר עבירה חס ושלום, רחמנא לצלן, אף־על־פי־כן בוודאי היה מתחרט חרטה גדולה מאד בכל פעם, וסוף כל דבר היה נשאר אצל האמת. אבל כשיש בני־אדם המבלבלים, דהיינו כשהאדם מתחבר חס ושלום ואיזה חכמים בדעתם שיש להם איזו ידיעה בחקירה ופילוסופיה, או לכת־לצים, זאת המניעה וזה הבלבול גרועים מהכל.


בגנות השלום    🔗

דע, כשיש שלום בעיר, הוא מפני שאין בר־דעת בעיר הזאת. כי אם אין דעת, הבדלה מנין? (ירושלמי, ברכות פ“ה ה”ב).

אבל כשיש בר־דעת בעיר, אזי יש הבדלה, דהיינו שיש אנשים שנוטים לבר־דעת ודבקים בו, ויש אנשים שחולקים עליו.


אור גדול מלסובלו    🔗

כי לא היה העולם יכול לסבול אור של הצדיק, שאורו גדול מאד מלסובלו, וגם מחמת שיש כמה דינים וקטרוגים גדולים על הצדיק הגדול האמתי, על כן הם חולקים עליו, ובזה הם משתיקים הדינים והקטרוגים.


בשבח השכחה    🔗

אמר:

אצל העולם, השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בשכחה מעלה גדולה.

כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה אדם זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודת השם יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים מאד את האדם כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו, על־ידי השכחה נשכח מה שעבר.

ואמר, שאצלו הדרך היא, שכל מה שעבר והלך נפסק והולך לחלוטין, ואינו חוזר עליו בדעתו עוד כלל, ואינו מבלבל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך.


על הזכרון    🔗

בענין המחשבות שבמוח, פלא גדול הוא וגדולת הבורא יתברך שמו, איך שהמחשבות מונחות במוח חבילות־חבילות הרבה מאד, אלו על אלו. וכשאדם צריך לאיזה דבר ונזכר בו, הריהו מושך ומוציא אותו הדבר שהיה מונח במחשבה, ונזכר בו. והדבר פלא: היכן היה מונח אותו הענין עד עכשיו? ויש קשרים וסימנים במחשבות המונחות במוח חבילות־חבילות הרבה. וכשנזכר באיזה דבר, מחמת שנזדמן ענין המעורר אותה המחשבה על־ידי הקשר והסימן שבה, אזי מוציא אותה המחשבה מתוך חבילי־חבילות המחשבות המונחות ומסודרות במוח. ואזי, כשמושך ומוציא אותה המחשבה, מתהפכות ומתגלגלות כל המחשבות מסדרן שהיו מונחות. כעין שרואים בדברים גשמיים: כשמושכים ומוציאים דבר מתוך איזו קופה וחבילה, אזי מתהפכת ומתגלגלת כל הקופה והחבילה.


בפשטות    🔗

שוב פעם אחת היה מדבר מאמונה. ענה ואמר:

אצל העולם, אמונה דבר קטן היא, ואצלי, אמונה דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל, רק בפשטות גמורה, כמו שהנשים והמון העם הכשרים מאמינים.


איך יוכלו    🔗

אמר:

אוי, איך יוכלו לעמוד אנשים מועטים נגד כל העולם!


אבדן־עצות    🔗

קל יותר ליתן עצה לאחר מלעצמו. כי כשהאדם עצמו צריך עצה, קשה לו מאד. בתחילה חושב מחשבות ויש לו כמה סברות והוכחות שצריך לעשות ולהתנהג כך, ואחר־כך, כשגמר בדעתו דרך זו, חוזרת ועולה במחשבתו סברה אחרת, ובזה חוזר וסותר כל דרך העצה וההנהגה הראשונה שהיתה בדעתו, ויש לו הוכחות וסברות רבות להיפך ממש. אשרי הזוכה לעצה שלמה ונכונה מהשם יתברך, באופן שלא יאבד עולמו בחינם, חס ושלום.


ברסלב 76 ב.jpg

פשטות    🔗

שמעתי בשמו שאמר, שעיקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על־ידי פראסטיק, דהיינו פשטות, שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשטות, ועל־ידי זה דווקא הגיע למה שהגיע.

גם אמר, שדיבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו לו גם כן שלא הגיעו למדרגתם כי אם על־ידי עניין הפשטות, שעסקו בעבודתם בפשטות גמורה, בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו', ועל־ידי זה הגיעו למה שהגיעו. אשרי להם.


צדיק פשוט    🔗

בענין הנהגת הפשטות של צדיק־האמת. לפעמים צדיק־האמת הוא איש פשוט ממש, שנוהג עצמו בדרכי הפשטות, ואינו מגלה שום תורה, ועוסק בשיחת־חולין וכיוצא בזה. והוא אז בבחינת איש פשוט ממש.


מחיה פשוטים    🔗

מוכרח הצדיק הגדול לירד וליפול לתוך פשיטות, ולהיות איש פשוט ממש איזו עת. כי על־ידי זה הוא מחיה את כל הפשוטים, יהיו מי שיהיו.


הקדושה המסתתרת    🔗

דע שיש צדיק גדול מאד, שאין העולם יכול לסבול קדושתו, על כן הוא מתעלם מאד, ואין רואים ממנו שום קדושה ופרישות יתרה. זה מחמת גודל קדושתו. וזה בחינת “כל השירים קודש ושיר־השירים קודש קדשים” (ידים פ"ג). נמצא ששיר־השירים קדוש יותר מכל הספרים. והנה מצינו ששלמה המלך עליו השלום חיבר שלושה ספרים, משלי, קוהלת ושיר־השירים. ובאמת משלי וקוהלת הם כולם מלאים מוסר ויראת־שמים מאד, ומצינו בהם תיבות קדושה וטהרה. אבל בשיר־השירים אין נמצאות תיבות קדושה וטהרה כלל. וזה מחמת גודל עוצם קדושתו אין רואים שם שום קדושה.


כבוד    🔗

אמר:

מי שרוצה כבוד הוא שוטה.


עוד מעט – ואין רשע    🔗

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע. ועל־ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על־ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בבחינת “ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו” (תהלים ל"ז). שצריך אתה לבקש בו “עוד מעט” טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע. וזהו “ועוד מעט ואין רשע”, על־ידי זה שמוצא ברשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על־ידי זה “והתבוננת על מקומו ואיננו”, דהיינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, “ואיננו” שם על מקומו הראשון. כי על־ידי זה שמוצאים בו עוד מעט טוב, איזו נקודה טובה, ודנים אותו לכף זכות, על־ידי זה מוציאים אותו באמת מכף חובה לכף זכות, וזהו “והתבוננת על מקומו ואיננו” כנ"ל.

וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו.


שלוחי מלאך־המוות    🔗

אמר בדרך לצון, שעל מלאך־המוות קשה מאד להמית בעצמו, כי כל העולם תלוי בו וקשה וכבד עליו לעשות הכל בעצמו, על כן העמיד שלוחים במקומו בכל מקום, והם דוקטורים, שהם שלוחיו להמית אנשים. כי הם ממיתים בני־אדם הרבה מאד מאד. אשרי מי שמתרחק מהם ומחזק עצמו בהשם יתברך, לסמוך עליו לבד.


אם תציירי יהיה כן    🔗

היה מעשה באדיל, בת רבינו, שהיתה חולה. ונכנס אליה רבינו הקדוש, ואמר לה שתצייר במחשבתה שטוב לה עתה מקודם. וענתה לו: איך יכולים לצייר כך במחשבה? הלוא מרגישים כאב גדול. ואמר לה רבינו הקדוש: הלוא המחשבה יש לה כח גדול. אם תציירי יהיה כן.


להתהלך בעולם ולבזותו    🔗

אחד שאל אותו אם להיות מלמד. השיב לו: לא, טוב לך יותר להיות סוחר ובעל משא־ומתן. רק בשעה שתלך בשוק תמאס ותבזה את העולם־הזה בפיך.


גלגולו של זקן    🔗

ר' שמעון ז“ל רצה ללמוד שחיטוּת, ושאל את אדמו”ר ז“ל. השיב לו רבינו הקדוש שילמד דוקטורוּת. אמר לו ר' שמעון: אתם רוצים שאהיה רוצח? השיב אדמו”ר ז"ל: וכי אין זו רציחה שלוקחים את התרנגול מגלגול של איש זקן ותופסים אותו בזקנו ושוחטים אותו?


רחוק מהם    🔗

אמר:

ראוי יותר לבנים להיות רחוק מהם, לבלי להיות דבוק בהם להשתעשע בהם בכל פעם. רק לבלי להסתכל עליהם כלל.


כמי שיוצא מחדר לחדר    🔗

כשהיה באוּמאן, שמע בביתו קול של הצועקים בבית־העלמין על קברי אבותם, כנהוג. ושמע אשה אחת שהיתה צועקת שם על קבר אביה: אבי, אבי! בקול מר מאד. ובתו היתה עומדת אצלו. ענה ואמר לה: האשה הזאת צועקת בכוונה היטב אבי, אבי, אבל אביה איננו בכאן כלל. ואמר: טוב כשבאים על קברי־אבות לומר למתים השוכנים סביב קבר אביהם ואמם וכיוצא בזה, ולבקש שיודיעו להם שבאו בנם או בתם. כי בוודאי לא כל המתים מסתלקים ממקום קבורתם למקום שנטרדים, כי הרבה שרויים על קברם.

ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשוש על זה שמא אינו שם, כי מיתת הצדיק היא רק כמי שיוצא מחדר לחדר אחר. והמשיל אז לבתו על עצמו: כמו שאני עתה בחדר זה, אחר־כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי, אם את תבואי אצל הדלת ותצעקי: אבי, אבי! לא אשמע דבריך?


געגועים    🔗

פעם אחת אמר הבעש“ט ז”ל: אם היתה לי זוגתי הראשונה, הייתי עולה למרום באמצע היום בשוק מעזבוז לעיני כל, ולא כמו אליהו שעלה במדבר. ופעם אחת אמר רבינו הקדוש: אם הייתי יודע גודל העניין של הזווג הראשון, הייתי אומר: היי חולה ובלבד שתחיי. כי זוגתו היתה חולה זמן רב.


ברסלב 77 ב.jpg

היא השכינה    🔗

שמעתי מרבינו ז"ל שבימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה, ובימי יעקב בשם רחל ולאה. וכן מובא בזוהר הקדוש מעין זה.


על מצוקת העולם־הזה    🔗

אמר:

אפילו חכמי המחקרים של אומות־העולם מודים שהעולם־הזה מלא יסורים תמיד, כמבואר בספריהם הרבה מזה. ואמרו שאין טוב בעולם־הזה כי אם הסבל, דהיינו שצריכים בעולם־הזה לקבל על עצמ לסבול כל מה שיעבור עליו וכו'.

אבל כל דבריהם אינם מועילים לעולם בלא התורה הקדושה שזכינו לה אנחנו, בני ישראל. כי אין אדם זוכה לזה שיקבל על עצמו הסבל בעולם־הזה, ושלא יפחידוהו צרות העולם־הזה, כי אם על־ידי התורה הקדושה. כי כמתיישב אדם בדעתו היטב, האמת לאמתה היא שהעולם־הזה אין בו שום תכלית כלל. כי אפילו אם היה העולם־הזה מלא נדיבות ועשירות בלי שום יסורים וצער ודאגות כלל, אף־על־פי־כן הוא הבל וריק, כי הזמן חולף ועובר כהרף־עין, וימינו כצל עובר ולא כצלו של דקל וכו‘. וכמו שנאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו’ ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה" (תהלים צ' י').

מכל שכן שגם כל העולם־הזה מלא צער ויגונות ויסורים ודאגות וטרדות בלי שיעור. מגדול ועד קטן, מן גדולי העשירים המופלגים עד תכלית עני שבעניים, כולם מלאים דאגות וטרדות, הוצאות פרנסתם ושאר יסורים מיסורים שונים, וצרות והרפתקאות, כידוע לכל. ואפילו קיסרים ומלכים ושרים גדולים מלאים דאגות ויסורים ופחדים רבים בלי שיעור, כידוע למי שבקיא בהם ובדרכיהם. וכל זה ידוע ומבואר אפילו לחכמי אומות העולם.

ואף־על־פי־כן אין מי שיברח מזה כי אם כשבוחר חלקו בתורה ובמצוות הקדושות, ומרוצה להסתפק בתכלית המיעוט מזה העולם כדי לעסוק בתורה ולבלות ימיו על התורה ועל העבודה. אז דווקא יכול לברוח מן עמל העולם־הזה, לפטור מעליו עמל ויגיעות וטרדות ומרירות־נפש של דאגות העולם־הזה, ולחיות חיים אמתיים בתורה ועבודת ה', אשר הם עיקר החיים האמתיים בעולם־הזה ובעולם־הבא.


יהיה מה לספר    🔗

אחד שאל את רבינו ז“ל: מדוע אין שום ספר מכם, כמו “שבחי הבעש”ט” שיש מהבעש“ט ז”ל? והשיב לו: מהיכן נעשה “שבחי הבעש”ט“? לאחר הסתלקות הבעש”ט נתקבצו התלמידים וסיפרו כל אחד מה שידע. גם ממני יהיה מה לספר.


לדורות הבאים    🔗

אמר, שכל התורות והשיחות שלו אינם בשבילנו לחוד, כי אם את אשר ישנו פה ואשר איננו פה. וכמה פעמים דיברנו עמו בעניין זה ורמז לנו בדבריו להודיע לדורות הבאים את כל מעשי ה' הגדול שעשה עמנו.

ואמר: דע והאמן, אם אפשר להוציא אחד מן הרפש, גם מי שייתאחז בו יוציאו אותו גם כן.


ברסלב 78 ב.jpg

להפשיט גופו    🔗

קודם הסתלקותו אמר, שכבר הוא עומד עכשיו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אופן כל זמן שמלובשים בגוף. ואמר, שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו.


אבדן הצדיק    🔗

פעם אמר לי רבינו ז"ל שהיום נראה לו מלאך חדש ויודע שמו, ויש תחתיו ממונים, ויש להם שופרות בידם, והם תוקעים תקיעה ואחר־כך תרועה ואחר־כך חוזרים ותוקעים תקיעה. והם כולם חופרים ומבקשים אחר אבידות, כי יש דברים אבודים הרבה.

ולפעמים הצדיק בעצמו שמחפש אחר אבידות הוא בעצמו אובד לפעמים. וזה בבחינת “יש צדיק אובד בצדקו” (קהלת ז' ט"ו).


מות המשיח    🔗

אמר:

העולם סוברים שלכשיבוא משיח לא ימותו. לא כן הוא. כי אפילו משיח בעצמו גם הוא ימות. ואמר זאת ברבים.


התקרבות המוות    🔗

אמר, שתיכף כשבא עליו השיעול ידע מיד שיסתלק. ותיכף התחיל לדבר בעניין הסתלקותו. ואמר אז, שיש עליו פחדים גדולים. ואמר, כי צריך שיהיו אצלו ששים גבורים כמו שהיו להבעל־שם־טוב ז"ל, ודיבר הרבה בעניין זה.

ופעם אחת בכה בשבת, ור' נפתלי היה אז אצלו.


הספר או החיים    🔗

בלעמבערג בין פורים לפסח שנת תקס"ח, הלך אל חדר מיוחד, ובכה שם הרבה מאד. וקרא לר' שמעון ודמעתו על לחיו, ונאנח ואמר: אין עם מי להתייעץ.

וסיפר לו אז שיש לו ספר בביתו שאיבד את אשתו ובניו בגללו, כי נסתלקו עבור זה. ועכשיו אינו יודע מה לעשות. והעניין היה, כי ראה שמוכרח להסתלק שם בלעמבערג, אך אם יושרף זה הספר יוכל לחיות. על־כן היה רבינו ז"ל מסופק ולא היה יודע לתת עצה בנפשו, כי צר היה לו מאד לשרוף את זה הספר הקדוש והנורא מאד.

והשיב לו אז ר' שמעון: בוודאי, אם יש איזו סברא שחייכם תלויים בזה, בוודאי טוב יותר לשרוף הספר, כדי שתשארו בחיים. השיב לו רבינו ז"ל: על־כל־פנים ייתארך הזמן בוודאי. ואף־על־פי־כן צר לי מאד לשרפו, כי אין אתה יודע גודל יקרת קדושתו של זה הספר, ואנכי איבדתי בגללו אשתי הראשונה ובני, וכמה יסורים עצומים היו לי בשביל זה. והיה בוכה מאד מאד.

אחר־כך בא הדוקטור לביתו, ור' שמעון ורבינו ז“ל היו עוסקים בעניין השיחה הנ”ל. סיפר ר' שמעון לפני הדוקטור בדרך קובלנה על רבינו ז“ל, שהוא בוכה עכשיו בעת הזאת שחוליו כבד עליו כל כך. והדוקטור נבהל מאד לפני רבינו ז”ל, דיבר עמו קצת, והלך.

אחר־כך אמר רבינו לר' שמעון: אם כן, איפוא, הא לך המפתח של השידה שלי, ולך מהר, חושה אל תעמוד, ותשכור עגלה לברסלב, ואל יעצרך הגשם והשלג, ורוץ מהרה לברסלב, תיקח שני הספרים, אחד מונח בשידה והשני מונח בתוך התיבה של בתי אדיל, תיקח אותם ותשרוף אותם. (הספרים היו שנים שהם אחד, כי אחד היה מועתק מחברו). אך למען השם הזדרז מאד בזה! והזהיר את ר' שמעון מאד שלא יתחכם לשנות דבריו חס ושלום, לבלי לשרוף איזה עניין ולגונזו אצלו, רק יקיים דבריו בזריזות גדולה.

הלך ר' שמעון בזריזות גדולה ושכר עגלה לברסלב לבית רבינו ז"ל. ובבואו לדאשיב, שהיא סמוכה לברסלב, נפל ר' שמעון פתאום ולא היה יכול לקום. הבין שהוא מעשה הבעל־דבר, שרוצה למונעו מלקיים דבריו. ציווה ר' שמעון להניח אותו על העגלה ולנסוע לברסלב כל עוד נפשו בו. והיה מצפה שיבוא לברסלב, שיוכל על־כל־פנים לצוות שישרפו הספרים לפניו. וכן היה. הניחו אותו על העגלה, ונסע לשם, ובבואו לברסלב חזר תיכף לאיתנו, ולקח שני הספרים ושרפם.


איגרת לאנשי־שלומו    🔗

נכתבה ארבע שנים לפני מותו

מודיע אני לכל אנשי־שלומנו כי קצתי בישיבת ברסלב מגודל הצרות והרפתקאות שעדו עלי, ועכשיו אהיה מתהלך מאוהל אל אוהל, ולא להשתקע אלא לגור. ובכן שאלתי ובקשתי מכם שלא יהיה לריק יגיעי שיגעתי עם כל אחד ואחד, ושמתי את נפשי בכפי בשביל טובת נפשכם. ה' הצדיק ואני הרשעתי, ומעשי גרמו לי היסורים ומיתת הבנים המסולאים, והמחלוקת והקטרוגים. אף־על־פי־כן ידעתי גם ידעתי שגם העסק שעסקתי עמכם להוציא אתכם משיני הסמ“ך־מ”ם, על כל אלה עיניו לטש ושיניו חרק עלי. ובכן אהובי, אחי ורעי, חזקו ואמצו ביראת ה‘, כל אחד ואחד לפי כחו ובחינתו, ולא יהיה לריק יגיעי, ושמרו תורת משה עבד ה’ כאשר למדתי אתכם. ותדעו, שאף־על־פי־כן שאני רחוק עכשיו מכם, אין זה כי אם ריחוק הגופות, ואין הריחוק הזה חס־ושלום בנפשותינו, כי קרובים אנחנו. אהובי, אחי ורעי, נא ונא שיהיו דברי אלה אשר התחננתי קרובים אליכם יומם ולילה. ומודיע אני שעכשיו אני מתגורר בזסלב, ופה אשב אי“ה לערך שלושה חדשים. הכ”ד אהובכם הכותב בדמע מגודל השמחה אשר בלבבי שהקב“ה נתן לי כח ברזל לשאת עול יסורים וטלטולים כאלו, נחמן במוה' שמחה יצ”ו. מודיע אני שברוך־השם אני בקו הבריאות, בלא עסק רפואות גשמיות. נחמן הנ"ל.


להשליך את העולם    🔗

יום ב' כ"ד אייר באומאן, היה מדבר עמי ואמר שבעתים הללו הוא חפץ מאד לסלק ולהשליך מאתו העולם, היינו שהוא רוצה לבחור מקום לישב לבדו בעצמו ולא יהיה עליו עוֹל העולם. ואמר, כי הוא חושב שאם לא היה מתחיל בתחילה בעניין הנהגת מפורסם אפשר שהיה מגיע למה שהיה מגיע.

ואמרתי לו: הלוא משה רבינו עליו־השלום היה עוסק גם כן בזה, בהנהגת העולם, לקרב בני־אדם לה'. השיב: הלוא גם משה רבינו עליו־השלום שגה בזה, כי גם משה נענש על שקירב את הערב־רב.


אינו יודע איך לעשות    🔗

ואמר, כי עיקר העבודה שיש בכל דבר הוא מה שמניחים לאדם את הבחירה שלו, דהיינו שנשאר הדבר על דעתו ואין בו מצווה, שאין מצווים אותו על אותו הדבר שום מצווה ואין אומרים לו כלל לעשות כן. רק שנשאר הדבר על דעתו שיעשה כפי מה שיבחר לו.

ובזאת הבחינה עיקר העבודה והבחירה, כי נשאר מסופק תמיד איך הוא רצון השם־יתברך, מאחר שלא ציווה עליו איך לעשות. ואמר, כי כנגד רצון השם־יתברך אין נמצאות אצלו שום כבידות ויגיעה בשום עבודה ובשום עניין שבעולם, ואפילו כל היסורים שבעולם, כפי מה שהוא יודע מיסורים, שהוא אינו רוצה להוציאם בדיבור רחמנא־לצלן, כל היסורים וכל הדברים שבעולם היה מקבל בנקל אם היה יודע שזה רצון הבורא־יתברך. בוודאי, כי מאחר שהוא רצון הבורא יתברך, הוא מרוצה מן הכל ואין שום דבר ושום יסורים כבדים עליו, כלל וכלל לא. אבל עיקר היגיעה והיסורים שלו הוא בבחינה הנ"ל, היינו הדבר שנשאר על דעתו לבחור לו לעשות כרצונו ואין בו שום מצווה, בזה עיקר היגיעה והכבידות, כי אינו יודע איך לעשות.


תמה על עצמו    🔗

ליל שבת, י“ב בתמוז תק”ע, סיפר על־יד השולחן מענייניו ותמה על עצמו על שעושה תמיד דברים משונים ונפלאים מדעת בני־אדם, על אשר הוא תמיד נע ונד ממקום למקום. ומה היה חסר לו במעדוועדווקע? היה ראוי לו לישב שם תמיד, כי שם היה יושב בשלווה והשקט, והוא לא רצה לישב בשלווה. ונסע משם וקבע דירתו בברסלב. אחר־כך, בזה הקיץ, נסע מברסלב וקבע דירתו באומאן, והיה ראוי לו לבחור דירתו אצל איש הגון והוא בחר לו אכסניה שם, וכו'. והיה קורא תמה על עצמו על שעושה דברים משונים ונפלאים כאלה.


אין עם מי לדבר    🔗

ואמר לנו: אתם אנשים קטנים במעלה מאד, ואין לי עם מי לדבר.


אין לנו חלק בעולם    🔗

שמעתי מאיש אחד מאנשי־שלומנו, כשנסע עמו מאומאן לטירהאוויצע בקיץ תק"ע, היה מדבר עמו בעניין עצמו, ואמר: תמה אני, כמו שאין לנו חלק בעולם־הזה כלל.


אכזבה    🔗

פעם אחת אמר:

הלוא שברו אותנו כחרס הנשבר. הלוא הייתי סבור שאתם כולכם תהיו צדיקים, צדיקים גדולים עם שכל כזה שבכמה דורות לא היה שכל כזה. ועתה שברו אותנו כחרס הנשבר.


בדידות הקבר    🔗

ואמר, שהיה רוצה לנסוע לארץ־ישראל, היינו לנסוע עוד הפעם לארץ־ישראל ולהסתלק שם, אך הוא מתיירא שמא לא יוכל להגיע לשם. גם אם יסתלק שם לא יבואו אנשים על קברו, ולא יהיה להם עסק ועובדא עם קברו. אבל כשישכב במדינתנו בוודאי נבוא על קברו ללמוד ולהתפלל שם, ויהיו לו שעשועים ותענוג גדול מזה.

ומאותו הזמן והלאה דיבר הרבה מעניין הסתלקותו, ודיבר הרבה מעניין קברו, וגילה דעתו כמה פעמים בכמה מיני לשונות שיבואו על קברו תמיד, לומר תהלים על קברו וללמוד שם ולהרבות שם בתפילה ותחנונים.

ואמר, שכשאחד יבוא על קברו ויאמר פרק תהלים בהתעוררות הלב, יהיה לו תענוג גדול מזה. ועשה אז תנועות בגופו ובעצמותיו, ורמז שיהיה לו חילוץ־עצמות בקברו כשיאמרו תהלים על קברו. ועוד דיבר בזה העניין כמה פעמים. ואחר־כך גילה עשרת פרקי־התהלים, ואמר, שמי שיבוא על קברו וייתן פרוטה לצדקה ויאמר אלו עשרת פרקי־התהלים, הוא יניח עצמו לאורך ולרוחב לעזור לזה האיש, אפילו אם עבר זה מה שעבר. וייחד שני עדים לעדוּת על זה.


ראשי פרקים שנמצאו בכתב־יד שלו    🔗

מקץ שנתיים. אחרית הימים. ופרעה חולם. סטרא־אחרא מתחזקת. והנה עומד שתק. יאור תשובה מבכי נהרות חבש. נשאו נהרות קולם.

ויגש אליו יהודה תקרובתא מלכא במלכא נתאחדו במצוות. כי הנה המלכים אזי עברו כל מלאכי חבלה. ידבר נא באזני ולא יבלבלו את קולי. ואל יחר אפך. בצר לך. כפרעה תשובה. בפרוע פרעות בהתנדב. כי כמוך כפרעה. תשובת המשקל. יוסף הטמין חרפתי.

ויקרבו ימי ישראל למות. התאחדות הזמן. למות זה בצר לך וכו' באחרית הימים. ויקרא לבנו ליוסף. תשובה שאר ישוב בנך. הטמין חרפתי. אל תקברני במצרים במצר הגרון. בשעת בחי' בצר לך.

וישמע יתרו קריעת ים סוף ומלחמות עמלק. קריעת ים סוף זה ביטול הזמנים. וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם. עמוד אש זה לילה וענן זה יום והקב"ה ערבבם וביטל הזמנים. מלחמת עמלק זה תשובה.


דרך חדש    🔗

אמר:

התפללו עלי שאשוב לבריאותי, ואוליך אותכם בדרך חדש שלא היה מעולם. אף־על־פי שהוא בדרך הישן מכבר, הרי הוא חדש לגמרי.


ההר הנורא    🔗

שמעתי מרבי נתן, שאמר לו קודם ראש־השנה באוּמאן:

הנה הולך לקראתנו הר גדול ונורא מאד. אך איני יודע אם אנחנו הולכים אל ההר אם ההר הולך אלינו.


לא שייך    🔗

כשהיה שוכב וגונח גניחות הרבה מאד, אחר־כך ענה ואמר: אין זה שייך לי כלל, רק אחד עומד ומכה והוא במקום שהוא.


באגרוף    🔗

סמוך להסתלקותו, בעת התגברות החולי שהיה לו, היה חלוש מאד וכמעט שגווע בכל עת. והיינו עומדים לפניו, והוא ז"ל היה יושב על הכסא חלוש מאד, והיה מיוסר ביסורים גדולים מאד, והיה מדבר עמנו בדרך קובלנא על גודל יסוריו. בתוך כך סתם ידיו בחזקה ועשה אגרוף, ונענע באגרוף ידו בכח כאומר: אף־על־פי־כן כחי חזק בקרבי מאד.

ואי אפשר לצייר זאת בכתב. והמובן מדבריו, שגם בעוצם חולשת הגוף עדיין כחו חזק ואמיץ, ועדיין כחו הולך ומתגבר לגמור הכל כרצונו בעזרת השם־יתברך.


אף־על־פי־כן עשינו משהו    🔗

בליל ב' של ראש־השנה, בעת שהתגבר עליו החולי מאד, ענה ואמר לאיש שעמד לפניו אז: הלוא מן המיתה כבר אין אני מתיירא כלל. והוסיף: הלוא אף־על־פי־כן עשינו איזה דברים בעולם. ותפס אז איש אחד וטפח לו בכתפיו ואמר לו בזו הלשון: אברמיל (כך היה שם האיש שדיבר עמו, כי היה שמו אברהם), מיר האבען זיך פארט עפיס גיטאהן אוף דער וועלט. אף־על־פי־כן עשינו משהו בעולם.


סמוך למותו    🔗

בשבת נחמו, באוּמאן, סמוך להסתלקותו, ומעשה שהיה כך היה.

באותה העת בסמוך נכנס לדירה אחרת שנסתלק שם. ואותה הדירה היתה טובה לפניו מאד לישב בה, כי היו לו שם רחבות־ידים ואויר יפה מאד, כי היה שם גן לפני החלונות. אך הדירה היתה של וכו'. וסמוך לשבת נחמו נכנס לשם, ובאותה השבת נתקבצו כמה אנשים חדשים וגם ישנים שבאו אליו לשבת־קודש, והיה קיבוץ גדול.

ובליל שבת־קודש נכנס מחדרו לבית שהיו העולם מקובצים שם. והיה חלוש מאד מאד, כמעט לא היה לו כח לדבר. ותיכף קידש על הכוס. ואחר הקידוש ישב אצל השולחן ולא חזר לחדרו תיכף, כדרכו תמיד בעת הקיבוץ. וישב בחלישות גדולה, והתחיל לשיח ולדבר מעט בחלישות ובעייפות גדולה.

ענה ואמר: מה אתם נוסעים אצלי? הלוא אני איני יודע עתה כלל. כשאני אומר תורה יש לכם על מה לנסוע ולבוא אלי, אבל עתה על מה באתם? הלוא אני איני יודע עתה כלל, כי אני עתה רק פראסטיק לגמרי, דהיינו פשוט. והאריך בשיחה זאת, וכפל ושילש כמה פעמים שאינו יודע כלל, ושהוא רק איש פשוט לגמרי, ושהוא פראסטיק. ואז אמר שהוא מחיה את עצמו עתה רק במה שהיה בארץ־ישראל.


השמחה הפתאומית    🔗

ואחר־כך בא בשמחה גדולה, וציווה לזמר “אזמר בשבחין” תיכף, קודם נטילת־ידים לסעודה (מה שדרכו היה תמיד לזמר אחר ברכת־המוציא), וגם בעתים הללו שהיה חלוש מאד על־פי־רוב לא היו מזמרים כלל. אך עכשיו מגודל השמחה ציווה לזמר תיכף, וגם הוא עצמו היה מזמר עמנו יחד. ואחר־כך היה מדבר ומשיח עמנו הרבה, בשמחה גדולה ובחן אמתי נפלא ונורא מאד מאד. וישב כל הסעודה בשמחה רבה, ודיבר והשיח הרבה עמנו, וחיזק אותנו מאד מאד בכמה וכמה לשונות, וקצת מזה נדפס. ואז צעק מעומק הלב: גיוואלד, זייט אייך ניט מייאש! אל תתייאשו!

ואמר בזה הלשון: קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין. אין יאוש כלל.


העיקר    🔗

אמר:

דע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והעיקר שלא יתפחד כלל.


 

מקורות    🔗

סיפורי מעשיות

ליקוטי מוהר"ן

ליקוטי מוהר"ן תנינא

שיחות הר"ן

שבחי הר"ן

חיי מוהר"ן

שבחי מוהר"ן

ליקוטי תפילות

כוכבי אור

סיפורים נפלאים

שיחות וסיפורים



  1. במקור מופיע בטעות: “שמות כ‘ כ’ ” אך הציטוט לקוח מפסוק ט“ז. הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!