בו יסֻפר תולדות הימים החמודים אשר עברו עלינו תושבי ווילנא יע“א מאז הגיעה לאזנינו הבשורה ממסע השר זיר משה מונטיפיורי שליט”א ורעיתו הגבירה לאדי יהודית מונטיפיורי לעירנו ווילנא, עד צאתם ממנה לדרכם צלחה..

חֻבר על ידי אחד מילידי עירנו שנת והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה לפ"ק

מעזבונו של הרה“ח הבּיבּליוגרף ר' יעקב בּ’ר יצחק אייזיק בּן־יעקב ז”ל שהקדיש לבית־הספרים אשר לעדת ישראל בּווילנא ע“ש הגרמ”ש ז"ל

לכבוד עיר מולדתי עיר ואם בישראל היא ווילנא אשר במדינת ליטא:

 

הקדמה    🔗

אנא שרתי! קרית משושי! הואילי ורציני; קחי רצון מידי והריחי בפרחי העלים האלה לך הבאתי, בתוכהנה נכבדות מדובר

בך, מספרות מהיקר והגדולה נחלת מיום בוא האורח הגדול איש הכבוד נשיא אלהים זיר משה מונטיפיורי בשעריך אלה; האח! רני ווילנא גם צהלי. אוצר כל כולה היית מלפנים מאז – בכל תפוצות ישראל – עם כבוד גאוניך ותורניך, שאול שאלו לפנים בחכמיך ווילנא וכן התמו, כי תורת אמת היתה בפיך. וכל מפעל טוב בידיך; כן היית אז וכן הנך גם עתה, מרכז התורה והדת, מרכז כל חכמה ותושיה, כלילת כל צדק וכל מדה נכונה, מלאתי כל יקר והדרת קדש, מה רבו תורניך מופלגיך גאוניך ויראיך. כוכבים מזהירים מאירים עיני עמם. צולחים להורות כל דין ומשפט בישורון? ומה עצמו נדיביך ונכבדיך? ואל מי נדמו סופריך משורריך ומשכיליך?! ומאשר יקרת כן נכבדת בעיניי בחיר האנשים תפארת ישראל השר משה מונטיפיורי להראות אך אליך בהדרת קדשו. ולהתרועע אך אתך אחד עשר יום, כי לא מרובך מיתר הערים בחר בך השר מכל משכנות יעקב – הן גם שם על ימינך עיר גדולה לאלקים, גם פה על שמאלך עיר לא מצער, ויחרד אך אליך עיר הקדש – כי אם מאהבתך את ה' אלהיך ומשמרך את התורה והמצוה אשר נתן לנו משה עבד ה' ויבחר השר בך, ונפשו אותה להתרועע אתך רבים ימים. אשריך ווילנא, אשרי אנשיך, אשרי ילדיך המגודלים על ברכי התורה וההשכלה יחד כחפץ השר הנכבד חותם האמת והאמונה הזה, ואשרי גם לי הכותב אחד מצעירי בניך המתאבק בעפר רגלי סופריך ומשכיליך, האומר לראשו שחי וימחו בך פי עטיהם העונים שלום עמך; וכאשר זכיתי לראות בכבודך הזה, כן יזכני ה' לראות בנחמות הכלל ולכתוב בספר את פרשת גדולת השמחה אשר ישמח ה' את עמו בקרוב. אמן:

 

1. השמועה בעיר מביאת השר    🔗

יום ה' כ“ו ניסן שנת תר”ו הגיעה הבשורה לאזני עירנו ווילנא כי השר מונטיפיורי יתראה לעינינו בהדרת קדשו ביום ג' ב' אייר; ותהום הקריה לקול השמועה הזאת, נכבדיה וגדוליה התאספו יחד להתחקות במה לקדם את פני איש הכבוד הזה, וימתיקו סוד כל היום ההוא ולמחרתו, עד כי נועצו לנסוע נגדו למלון קריזאנקע הרחוק מהעיר שתי פרסאות, ויתפקדו כלם תחת ידי שלשת הראשים האלה הנקובים בשמותם, הלא המה: הרב הג' ר' חיים נחמן פרנס, הרב המגיד, והאזרח הנכבד ר“נ ר”ט, – יען כי שלשה אלה הריצו מכתביהם מאז אל השר הזה לעיר תחנותו ללאנדאן, על כן נתנו להם משפט הקדימה לצאת ולבוא לפני העם בדבר הכבוד הזה – ובהיות ר“ט איש סדרים ואיש מדיני אשר לפני שרים ומלכים יתיצב, העמיסו עליו את משרת כל סדרי קבלת פני השר; ורוח השקידה לבשה את התושב הנכבד הזה ויעמוד בראש כלם, ויהי להם לעינים בדבר היקר הזה; חיש הלך ויבחר בתים בעד השר בחצר ר' מיכל קצין בשדרות העליונות הנשקפות מול חצר המטרה (אטוואך); מהרו ופנו את הבתים, הכשירו את התנורים עד בואו; ויהיו כל בני העיר עסוקים בביאת מונטיפיורי, כל איש ואיש עמד באזנים קשובות לשמוע את כל המדובר מפרשת כבוד השר הזה, וביום ההוא רבו השמועות לאמר: גם השרים עושי מלאכת המלך (בעאמטע) קבלו פקודה מאת אדונינו הקיסר יר”ה לתת כבוד להשר מונטיפיורי. כל יום השבת נשאו ונתנו העם בדבר הזה, איך לקדמו, ותגעש ותרעש העיר כל היום ההוא, ואף כי ליום המחרת הוא יום א' ער"ח אייר כי אז נגמר ויצא לאורה הקארמין, – הוא שיר התהלה אשר הכינו קהל ווילנא לכבודו¹ –; והנכבדים התאזרו לנסוע נגדו, ויהי קול שאון בכל חצר בכל עבר ובכל פנה, עומדים נכונים ומחכים לכלות מלאכת הקארמין מבית הכורך, אשר נתמלא אז מרוב אדם הבאים לראות בכבודה. לעת הערב נסעו הנכבדים איש איש במרכבת כבודו לקבל פני השר, ויתר העם הָנתקו מהעיר ברגליהם ויבואו אל המגרש שניפישאק:

 

2. חכיית בואו    🔗

יום א' בבקר והעם הנשארים בעיר המצפים לבואו השכימו ויבאו אל חצר ר' מיכל קצין לראות האם בא הנוסע הנכבד הזה, אלה לאלה מביעים, אלה לאלה שואלים, ואין עונה דבר, ויעמדו שם שעה אחת, ואחר שמו פניהם ימה, וינהרו אל הגשר הירוק אשר לפני המגרש, כי ארכה להם העת, הרגעים נחשבו למו לשעות והשעות לימים; ביום ב' אחר חצות התקבצו המונים המונים אל מגרש העיר, ומשם פרצו ועברו למלון קריזאנקע, וישאלו את עוברי הדרך, איה איפה השר אשר המה מבקשים להכבד בכבודו? ואם עד מהרה יתראה אליהם? שם נפוצו השמועות ותתנגדנה אשה אל אחותה, זאת אומרת: “ארוכה היא, עוד יעברו יומים טרם יתראה אלינו” וזאת אומרת:.קרוב הוא לעירנו, עוד מעט, והנה הוא בא!" ורבים אנשים אשר היו כמאמינים ובלתי מאמינים הלכו הלוך ושוב מהמלון וויחאפקע לשניפישאק ומשניפישאק לוויחאפקע; כל בתי היין העומדים שמה על הדרך ובמגרש מלאים נפש אדם מפה לפה, אנשים ונשים וטף ממצבים שונים ונפרדים ששים ושמחים מלאים רוח תקוה מספרים מכבוד השר, ומחכים את בואו, ובלילה עמדו גם ברחובות העיר להקות להקות אנשים שומרים את בואו, כי עבר קול במחנה העברים לאמר: “בוא יבא העירה לילה ולא יומם, מבלי סבב המולה גדולה בעיר”; ובעלי פקודות העיר השוקדים על שלום העיר, שלחו מהם אחדים לעצור ברוח העם הזה – כי הוגד הוגד להם כי היהודים אומרים ומנשאים את נפשם לשאת השר עם מרכבתו על ידיהם מהגשר העירה יומם ביד רמה –; ויעמידו שוטרים על הגשר ובשער המגרש גם במלון וויחאפקע. במלון ההוא קם שאון ויריבו את השופט…… בחזקה, וישלחו יד איש ברעהו ותטוש המלחמה עד להשחית ותתום בשבירת רגל יהודי אחד ושמו….; אך העם לא שמו לבם לדבר הזה ויתאספו מקהלות רבות בכל המלונות וילינו שם, ושרי העיר שלחו אחד מבעלי הפקודות….לקריזאנקע לראות מה שמה ולכתוב את שמות כל האנשים המחכים שמה על ביאת השר, ויעש כדבריהם וישב העירה בלילה, ואז הציגו בעלי הפקודות מקציהם אחד….עם שוטריהם בחצר ר' מיכל קצין לכבוד השר, ויעמוד המשמר שמה כל הלילה; גם ביום ג' בא מבשר אחד העירה ויצו להכין בעד השר סעודת לילה, אז האמינו כל העם כי יבא בלילה הזה. ותשב רוח התקוה לפעמם, ויחליפו כח ויעמדו ברחובות עד אור הבקר; הלילה חלף ועודנו לא בא, ויעצב העם למאד כי יראו פן ירט הדרך לנגדו, ויהפוך את מרכבתו אל הדרך העולה לקאוונא לבא עירה ווארשוי, וימנעם ה' מכבוד; אך ביום ד' בבקר שבה מצהלות רוחם כי שמעו אל נכון כי יבא העירה בחצות היום, ובכן התאזרו חיל לקדמו שנית על הגשר ובמגרש שניפישאק. בין כה וכה במרוצת הימים האלה נשבת המסחור בעירנו, כי גדולי העיר עזבו את עשרם ואת בתי מרכולותיהם הרבים, ודלת העם שכחו את ענים, ויאספו יד מכל מלאכה ועסק; אך שמחו – בבשורת בואו – בלב ונפש, ויתענגו על המון השמועות אשר התחדשו אז לשעות ולרגעים:

 

3. מלון קריזאנקע    🔗

ולנכבדי עירנו אשר קדמו לבא לקריזאנקע ביום הא‘, ארכו שם הימים, וישלחו רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד, לדעת אל נכון איה מקום כבוד השר, ובהודע להם כי עודנו בווילקאמיר וישלחו מתוכם את הרב הנכבד ר’ דובער נאטקין אל השר ויקבלהו בפנים מאירים, גם קרא לו לאכול אתו לחם, וישא השר לפניו כוס יין לכבוד וחיי קהל עדת ווילנא. ובטרם שב נאטקין לשולחיו החלה רוח הקנאה לפעם במחנה הנכבדים. ויחצו לכתות נפרדות, ותאמרנה להונות אשה את רעותה ולהיות ראשונה לקדם פני השר; ויהי עוד המה מתחרים איש את רעהו ויקם ר“ט ויתפוש בלוחות² הקארמין. וירץ בחברת עוד שני נכבדים, ויכבד ראשונה לקדם פני השר על הדרך מרחק חמשה וויערסט מקריזאנקע, שמה הרים לו ר”ט את הקארמין בשם כל קהל ווילנא, ויתן לו השר את בריתו שלום, גם השיב לו רב תודה, החזיקו בידו וירצהו; אז הרהיב הנגיד ר“ט בנפשו עוז להגיד לו את תכונת עצמת כבודו וכבוד הנכבדים הרבים השומרים את בואו; ואחר קרא המליץ לוי לפני השר את דברי הקארמין ותרדנה עיני השר והגבירה דמעות מאין הפוגות. ויחל ר”ט את פניהם כי יסעו לאט לאט למען ימצא מועד לשוב אל אחיו להכינם לקבלת פני כבודו, כי נפוצים המה על פני ההרים ועוד פניהם לא מועדות להראות את פני כבודו; ויאות לו השר בזה, חיש הפך ר“ט את מרכבתו וישב לקריזאנקע ויבשרם כי השר נוסע, ועוד מעט והנה בא האדון אשר המה מבקשים; לקול הבשורה הזאת רפתה רוח הקנאה, הלבבות החלו לדפוק בעוז, וכרגע נשכחה גם קנאתם גם שנאתם עד כי לא חשבו לו לעון את אשר התגנב מאתם ועבר לפניהם להתראות לפני השר ראשונה; ויתפקדו כלם כאיש אחד חברים תחת יד ר”ט לקבל פני השר בענות חן, ויערכם במערכת כבוד בשורה, את הזקנים שם ראשונה ואת עולי הימים אחרונה, ויתיצבו כלם על עמדם עד שעה העשירית, ובכן בא השר שלום אל קריזאנקע, ויצא ממרכבתו, ויחרדו העם לקראתו ויפקדו אותו לשלום בקול גדול “ברוך בואכם בשם ה'!” ויגש הרב ויברכהו בשפת אשכנזית צחה וברורה בשם כל קהל ווילנא, ואחר נגש לפניו הרב המ“מ ויברכהו בלשון עבר; והמליץ לוי עמד על ימינו והעתיק לפניו את הברכות בשפת אנגלית; וככלותם לברך את השר הסבו פניהם אל הגבירה – אשר היתה עדנה עצורה במרכבתה ופניה אל העם – ויברכו גם אותה; והגבירה גם היא בענות צדקה לא חשכה את ברכתה מאחיה אלה, ובעינים מלאות דמעי גיל ענתה ותאמר: ברוך ה' אשר נחנו עד כה לראות את אחיותי ואחי גם בארץ הזאת. והעם עוד לא הרסו את מצבם הראשון; ויאחז ר”ט ביד השר ויעבירו על פני כל הנכבדים הנצבים, ויודיע לו את שמותם וערך כבודם איש איש לפי תכונת מעלתו כבוד עשרו וכהונת עבודתו בדבר העם; ואחר בא השר את הגבירה הביתה וישימו לפניהם לחם ויאכלו, ויהי אחרי אכלם ואחרי שתה, קראו השר והגבירה את האנשים הנקובים בשמותם אליהם הביתה ויכבדום ביין וישמחו עליהם כאשר ישמח איש על אחיהו אשר לא ראהו מימים כבירים. ורוח תודה לבשה את השר ואת מליצו הרב הדאקטאר לוי ויעמוד בראש כלם, ויודה להם על החרדה הגדולה אשר חרדו לקראתו, ועל כל הכבוד אשר עשו להם, וביחוד על דבר הקארמין אשר הגישו לפניו; ויברכם לוי בשם השר, ויאמר להם: כה אמר השר “אין בידי די טובה לפי החרדה הגדולה אשר חרדתם אלי והכבוד הרב אשר החלותם להראות לפני”; גם השכיל לוי להורותם בענות צדקו ויאמר: “כשגגה היתה מאתכם להזכיר את שמי בהקארמין, ותמעיטו בזה את דמות כבוד השר אדוני העושה עם ה' זה ימים כבירים לטובת עמו”; גם אמר להם בשם השר כי כל התודה ותשואות החן נאוו אך להגבירה, כי אך היא העירה את רוחו להציל לקוחים למות בדמשק, והיא הלבישתו עוז גם להמסע הזה, וככלותו לדבר את העם עלו על המרכבה ויסעו, והנגיד ר"מ עם הגביר ר' יעקב יאג שנסו מתניהם ויעברו במרכבתם לפניו ויצוו את העומדים על הדרך ובמגרש לברך השר בשם ה' וישמעו העם ויברכו את השר בקול גדול “ברוך הבא בשם ה'!”;

 

4. ביאת השר ביום ד'    🔗

ויסע השר בין מקהלות רבבות אנשים מברכים ומשתחוים עד בואו אל הגשר, שם קדמוהו עוד המון רב אנשים נשים וטף עם כבד, עד כי עצרו את הסוסי' מלכת, ותתנהג המרכבה בכבדות, ורבים העפילו לראותו פנים אל פנים ויאחזו במרכבת כבודם; והשר והגבירה הרואים את ההמון הנכבד הזה שמחים לקראתם בלב ונפש, ומתאמצים לחזות בכבודם, ויפתחו את צוהר המרכבה ויניעו אליהם בראשם בפנים שוחקים ומאירים כמשפט הכבוד; המרכבה נסעה לאט לאט כי רב העם מזה ומזה כנהר שוטף והולך על כל גדותיו, עד כי לא היה לה ידים לנסוע במרוצה, ורחובות העיר נמלאו רגש־יה; לשוא שקדו בעליל פקודות העיר עם שוטריהם הרבים להקים סדרים ומשטר ישר ברחובות, לשוא התרוצצו בין גלי ההמון, כי כלם נגרפו בשטף משברי ים האדם, וביחוד ברחוב דייטש אשר אליה השתפכו כל בני העיר דרך המבואות הקטנות, וידחקו איש את אחיו ויכסו את עין הארץ; והזקנים ותשושי הכח אשר הרגישו בנפשם כי אין בהם כח להתרוצץ בין תשואות הקריה לעת כזאת עלו על הגגות, ויראו רצפה חיה כובעים מכובעים ומטפחות מצבעים שונים, מתנועעת הנה והנה והמרכבה בתוך חוגגת ונועה כאניה בלב ים; גם הנוצרים הושיטו את ראשיהם בעד החלונים ויביטו בעין מלאה קנאה בכבוד השר הזה העונה אך בתנועת ראשו על המוני ברכות שלום מפיות אלפי אלפים העוטרים אותו מכל עבריו; ורבים מהיהודים אשר נגעה אהבת עמם וארצם בלבבם בכו דמעות תוגה וגיל לשם “ירושלים” החקוק על מרכבתו, ולשם איש הכבוד הבא לדרוש שלום אחיו ואחיותיו ולעשות טובה עמהם. כן נסע השר בכבוד ועוז בין רבבות אלפי ישראל השואלים בשלומו בגילת רעדה עד בואו לפני חצר ר' מיכל קצין. השר והגבירה באו הביתה; ועל יד שער החצר ההוא, חכו את בואם שלושת הנכבדים, הגביר ר' יעקב יאג, ר“ט, והרב המשכיל ר”מ נאטהאנזאהן, המה הורידום מעל המרכבה, ויעלו אותם הביתה

והעם שבו איש לאהלו, כי הוריד ה' משמים גשם וברד ולא יכלו להתחזק ולעמוד בחוץ על עמדם. לעת הערב מלאו החוצות שנית להקות להקות מחכים את עברו עליהם לבית המרחץ. בערב נסע השר והגבירה והלוי אל בית הרחצה, וירוצו אחר המרכבה המונים המונים; בבית הרחצה רחצו איש איש בלשכה מיוחדה, אך בעל הרחצה התהלך אתם לא לפי כבודם; משם שב השר לביתו, החליף כחו מעמל הדרך, ושנתו ערבה לו:

 

5. תהלוכות השר ביום ה'    🔗

הלילה חלף ועבר, השמש יצאה על הארץ השר קם ממשכבו, ואז כל כוכבי שחק וכל מאורות ישראל המה הנכבדים אשר קדמו לבא לעירנו מעירות רחוקות לשם השר: גאונים, רבנים, גבירים, כסו באור יפעת שניהם, ונעלמו מעיני העדה, כי לא שתו העם לבם לאנשי מופת האלה, בהיותם מלאים חדוה וגיל בביאת השר מארץ מרחק; העיר שכחה את עניה, תושביה עזבו את משוטות המסחור מידם ויעמדו כל הימים בחוצות, עוסקים בהלכות מונטיפיורי: אלה מפליגים כבוד עשרו, ואלה מספרים כבוד צדקתו, אלה ואלה מחזיקים ידיהם בשמועות טובות ובתקוות גדולות כי יעשה טובה את עמו. בשעה העשירית בבקר, אחר כי התפללו תפלת שחרית בצבור, נסע בלוית לוי מליצו לשחר את פני הגענעראל-גובערנער, ויקבלהו בכל אותות הכבוד – כי מכתב היה בידו מהמשנים אשר בעיר המלוכה ס“ט פעטערסבורג לחלק לו מלא חפנים כבוד ויקר כל ימי שבתו בווילנא – ויעכבהו בביתו ערך כשעה ומחצה, וידבר אתו בענות חן, ובצאתו מבית הגע”ג נסע לגענעראל השכלת העם השר גרובער; ומשם שב לביתו, ובכל המקומות אשר עברו שמה שטפו אחריהם המון רב חרף השוטרים ובעלי הפקודות העוצרים בעם. לעת הערב התפללו מנחה בציבור; ואחר המנחה -קראו אליו נכבדי העיר אשר היו אתו בכתובים, ויקבלם באהבה רבה ויושיבם על כסאות; ואחר פתח המליץ את פיו ויאמר -שם השר: “למענכם אחי עוניתי בדרך הרב הזה, למענכם אחי שמתי את נפשי בכפי לעבור ימים ונהרות, הדרך ירט לנגדי. ואחר את יום המועד אשר לבבי קוה אליו לבוא בו לעיר המלוכה, אך האלהים הרועה אותי מעודי הוא היה עמדי גם במסע הזה, ותיקר נפשי בעיניו להביאני אל מחוז חפצי ליום היותר מוכשר למבוקשי; כי ביום בואי שמה שב גם הקיסר יר”ה לעיר ממלכתו ממסקוויא וזכיתי לראות אותו פנים אל פנים?רצני, כבדני בכל עוז, כן בביתו, וכן בצאתי מאתו בשלחו אלי את שלשת המשנים³; גם הבטיחני להתהלך עמכם במדת טובו; אפס כי לדאבון לבבי גלה את מומכם לפני באמרו: כי נרפים אתם אינכם אובים לעשות מלאכה ולעבוד את האדמה, וכבר נטה עליכם קו חסדו בתתו לכם אחוזות שדה בגלילות־חערסאן, ויפזר ע“ז הוצאות עד למרבה, ורק אתם ברפיון ידיכם נטשתם את האדמה, את השורים מכרתם, ואת הכסף סחרתם; ושנית מצא את עונכם כי כל העברת המכס וכל סחורה האסורה ע”פ דת ודין המדינה הוא משלח ידכם, ואנכי נאלמתי לא מצאתי מענה“. ויוכיח המליץ את הנכבדים בשם השר, גם שם לפניהם את יתר השאלות, אשר נשאל השר מאת שרי הממשלה על אודותם, למען יצדיקו את נפשם בכתב ויסירו מעליהם תלונות הממשלה. וכאשר כלה לדבר בשם השר מלא את פיהו בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת ויוכח אותם מלבו, על אשר בחלה נפשם בעבודת האדמה המכבדת ומעשרת את בעליה, ויעזבו את המקור הנאמן הזה אשר לא יכזבו מימיו וישימו פניהם אל המסחור האכזב אבי כל רשע תוך ומרמה ועל רוחם כי זרה את החכמות והלשונות המוכרחות לעתות כאלה לכל איש באשר הנהו איש, וביחוד אל עם חכם ונבון אל גוי גדול כישראל וישרון; ובמתק שפתיו הראה אותם לדעת כי חסרון ידיעת לשון ערבי הוא הסב את תואנת דמשק והוא היה בעוכרי האמללים ההם, כי תושביה אנשים מופלגים בתורה בקיאים בכל הש”ס בבלי וירושלמי בעל פה, ולשונם היתה קצרה להצטדק לפני ממשלתם ולהראות למו כי אין זכר וסעד לדברי העלילה הנוראה ההיא בכל ספרי ישראל; ויוסף המליץ לדבר על לבם בדבר הזה, וישא על שפתיו לפניהם את שמות גדולי ישראל אנשי מופת אשר קמו בכל דור ודור, ובאשר היתה רוחם נאמנה את ההשכלה, ושפת המדינה אתם הנה עמדה בפרץ עמם לעתות בצרה –. ככלותו את דבריו כבדם השר ולוי ביין, והוא עומד עליהם בכבודם ובעצמם; וכאשר קמו הנכבדים מכסאותיהם לקח הנכבד ר“ט את אבי הסופרים הרב ר' מרדכי אהרן גינצבורג, ואת המשורר הגדול נעים זמירות ישורון ר' אד”ם הכהן, ואת הרב השלם המליץ מו“ה שמואל יוסף פין ויציגם לפני השר, ויודיע לו את יקרת ערכם וכשרון נפשם וישמח עליהם השר, ויכבדם בקרבת כבוד וישב תודה ע”ד הקארמין, הדוברת אל לבו; אחר הדברים האלה שבו הנכבדים אל ביתם שמחים וטובי לב. כי ראו את כבוד השר ואת צדקתו ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ומשכילי עירנו נושקי קסת הסופר דורשי שלום עמם באמת מלאו איש איש את ידו בעטו הברוכה לענות נכונה על כל השאלות אשר הגיש השר בשם הממשלה לפני הנכבדים; וימשכו בשבט סופר איש איש בחדר משכיתו לבדו, עד שקם הנגיד הנכבד בן גדולי עירנו ר' דוד קלאצקא ויאספם ביחד אל ביתו, שמה ישבו כל הימים ההמה המקהלה הנכבדה ההיא על כסאותם נשענים על עטיהם ונועצים יחדיו לכתוב מישרים; ומליץ נכבד אחד יודע לכלכל דבריו במשפט ולפני שרים יתיצב שמו מאסף לכל דבריהם, ועל פי עטו חברו יחדיו ויהיו למגילה חמודה המכלכלת בקרבה תשובות נכונות; גם את הרב הג' הצדיק המ"מ קראו אליהם ויקראו באזניו דבריהם, לשאול את פיו גם הוא אם המה מתאימים לחפץ המבוקש, וייטבו מאד בעיניו, כי באמת הפליאו עצה לדבר לפני השר במכתביהם בטוב טעם ודעת לטובת עמם בדברים הנובעים ממקור לבם הנאמן; ומשורר גדול אחד מקציהם הראה הפעם לעיני כל ישראל כי ידיו רב לו במליצה פשוטה (פראוע) כבדרכי השיר (פאעזיא) בתתו נוספות להמגילה עלה אחד בשם “סוף דבר”⁴ אשר כל עין קוראו רוחצת בדמעות; גם הרב השלם הנכבד ר' חיים ליב קאצענעלענבאגען, פאר המשכילים, חשף את זרוע גדלו וידו החזקה לטובת עמו בעטו הברוכה בלשונות שונות, בהעתיקו כמה וכמה מכתבים לעיני השר והמליץ מעניני הישובים, משפת רוסיא אל שפת צרפת במהירות נפלאה כסופר משכיל, ויתנם ליד המליץ לוי אשר השתאה למראה עיניו ויאמר: “לא ראיתי כבושם הזה אך הפעם, כי הורק כרגע משפה אל שפה וריחו לא נמר”:

 

6. יום הששי    🔗

וגבאי העיר טהרו את המקדש־מעט (הוא בהכנ"ס) טרם בואו העירה; סיידו וציירו את הכתלים, את המקומות רחצו,

ואת המנורות נקו, גם שלחו לפאניוויעז ויקראו משם ש“ץ מפורסם… ויתקדשו לקבל את השר במקום הקדוש הזה בחרדת קדש וברוב כבוד; ולמען עצור בעם לבלי ידחקון בבית ה' איש את רעהו השכילו לעשות בילעטין, ויחלקום אך לגדולי העיר ולבע”ב נכבדים, ועל חצר בית הכנסת העמידו בעלי הפקודות עם שוטריהם להניא את העם לבלתי יעיזו לבוא פנימה בלא בילעט, ותהום כל העיר ביום ההוא, כי התאמצו העם להשיג בילעטין בכסף או בחנם, גם שרים רבים מנוצרים קנו מידי יחידים בילעטין בכסף מלא; והשר לא יצא מביתו כל היום, וכל⁵ גדולי העיר מעמנו שלחו לו יינות ועוגות אפויות בכל ראשי בשמים, ויתן לוי לכל מביאי המנחה מנער ועד זקן א' א' רו“כ ולאחדים מהמה נתן ב' רו”כ, גם צוה עליהם להגיד לשולחיהם בשם השר כי חפצו ורצונו להכבד בכבודם בבקרם אותו ביום השבת הבא; ותרב משאת העם אל השר יותר משלש מאות בוטעלין יין מינים ממינים שונים מלבד מעדנים. ביום ההוא החלו השרים הגדולים מהנוצרים לגדל ולנשא למעלה את השר בעיני בני עמנו, כי האדון הגענעראל גובערנער שחר את פניו בביתו וישב אתו יותר משעה שלימה, גם חלה את פניו לבא אליו אל המשתה אשר יעשה בביתו ביום א' בערב כי חג הוא למו מדי שנה בשנה לכבוד בית המלך, אך השר השיבו בענות חן לאמר: “למה זה אמצא חן בעיני כבודו ואנכי יהודי ודתי בל תתנני אכול ושתות מאומה מכל העולה על שולחנך, שנית כי בגדי תפארת כהונתי (אוניפֿארעם) אין אתי כי עזבתים בווילקאמיר”; אבל האדון הגע“ג ענה ויאמר: “עלי להסיר את המניעות האלה כרגע, על המשתה לא תאכל ולא תשתה כי אם פרי עץ וטהעע, ואחר הבגדים הנה אשלח את אחד הרצים להביאם הנה; ויעתר השר לדבריו ויאמר: “כן אעשה כדבריך”; הגע”ג עבר אל ביתו, וחיש קל ציוה אל משרתיו עושי רצונו, ורץ אחד יצא דחוף בדבר הגע”ג להביא את בגדי כהונתו, גם הגענעראל שר השכלת העם גרובער והאדון הגובערנער ועוד שרים גדולים ונכבדים זולתם, באו לשחר את פניו ויתנו לו כבוד ויקר רב; וידע כל העם מקצה אל קצה כי זה האיש משה גדול מאד, ושמו נורא בין העמים. ודבר הגובערנער היה אל שופט העיר לכבד את השר בכל עוז, ויסע השופט ביום ההוא אל כל המקומות אשר אמר השר לבקרם, כמו בית תלמוד התורה ובתי המדרשים, לצוות על הגבאים לנקות החצרות והבתים. בשעה ששית לפנות ערב יצאו העם מלובשים בהדרת קודש, ויתיצבו ברחובות העיר לחזות בנועם השר והגבירה בעלותם אל בית ה‘, ותהי המית העיר כירושלים במועדיה, כלמו ששים ושמחים נדברים איש את אחיהו, ומביעים מכבוד השר, מרוב צדקתו ועשרו; אחר מנחת הערב יצא השר והגבירה ומליצו לוי על פני העיר לבא אל בית ה’. ויחזו העם בכבודו והודו וישבחו ויברכו את ה' ואת משה עבדו – כי זה האיש משה גבוה מכל העם משכמו ומעלה, תארו כאיש אלהים, רוח חן ונחת מרחפת על תמונתו, מצב קומתו וצעדיו בהוד והדר, תנועותיו וכל הליכותיו כלן תעידנה ותגדנה כי זה האיש משה מלא רוח חכמה ועוז, רוח יראת ה' ואהבת האדם, נברא אך לעשות טובה בארץ – ויתהלכו אנשי הכבוד האלה אל בית האלהי' ברגש, כי המונים המונים רצו אחריהם במהומה ורעש עד כי נחתם הדרך לפניהם מקבוצת אנשים ולא יכלו לבוא אל הקדש פנימה – לשוא התאמצו השופט ובעלי הפקודות לפנות למו דרך, כי שומע לא היה להם מאת העם הזה החפצים קרבת השר בבית האלהי' – עד אשר אמר השר לשוב אל ביתו, ויהי אך הפנה השר את שכמו לשוב הביתה נמוגו כל בני האספסוף ויתנו לו ידים לבא אל בית ה' אשר אך מספר אנשים יהודים ונוצרים היו בו, ומנורות ופנסין דלקו בו לאלפים; והאורחים הנכבדים עמדו באימה ויראה ובחרדת קדש, ויתפללו מסדורים נדפסים עברית ואנגלית. רוח תפלה ותחנונים היה שפוך על פניהם, ועינים אלף היו פונות ונשקפות עליהם, והאנשים אשר נתן להם ה' לב רגש התבוננו מהם לדעת את כבוד ה' ויראתו, כי כל עת התפלה עמדו השר והגבירה כעמודי שיש, לא נעו הנה והנה אך בהשתחויתם לפני ה‘; ויתמהו הקדושים האלה לראות אחדים מבני עמנו מחללים את כבוד המקום הקדוש הזה בשיחות בטלות. אחר התפלה יצאו יחדיו וישובו הביתה בלוית בעלי פקודות ושוטרים אשר עצרו את העם מלרוץ אחריהם; הם באו אל ביתם והעם אשר חכו בחוץ את שובם, שבו לאהליהם שבעי רצון על כל הטוב אשר עשה ה’ עמהם להראותם את כבוד האיש הכבוד הזה:

 

7. יום השבת    🔗

ביום השבת טרם בקר אך נבקעו עפעפי שחר, השכימו העם ויתפללו וותיקין ויברו לחם, הזוכים בבילעטין מהרו לבא לבהכ“נ, ושאר העם עמדו ברחובות לראות בלכת כבוד השר אל בית ה‘, העיר נמלאה רגש־יה, ועל חצר ר’ מיכל קצין עמדו שוטרים, נכונים לפנות דרך לפני האורחים הנכבדים, וביום הקדוש ההוא באו עוד המון אנשים ממגרשי העיר גם כל עושי המלאכה אשר לא הספיקו לראותם בימי המעשה, וירב העם כפלים מביום האתמול, כלם מלובשים לבושי כבוד, פניהם צוהלים משיחים איש את אחיהו וצמאים לחזות בכבוד אורחיהם היקרים, אך השר לא אבה ללכת אל בית ה' לבלי יסב גם כיום לחץ ומרוצה נפרצה כאשר הסב תמול בלכתו, ומה גם אחר אשר נודע לו כי ההמון גדול יתר מאד מאתמול, לכן התפלל שחרית בביתו; והמשכיל המיטיב נגן ר”מ מינדילזאהן התפלל שמה לפני התיבה וייטב בעיניו מאד, ויהי בהודע זאת אל העם התפרדו איש מעל אחיו עצובי רוח ומתנחמים על הרעה אשר עשו אתמול לפרוץ את חוק המוסר, להרוס לראות בכבוד השר כבני בלי תרבות, וכן לא יעשה; גם האנשים אשר כבר באו אל בית ה' שבו אל ביתם זעומי רוח עם הבילעטין, אך הרב ר' חיים נחמן זצ“ל אשר עינו דאבה לראות בעלבונה של בהכנ”ס שלח את הרב המגיד אל השר לבקשו בשם כל הנכבדים לתת כבוד אל המקדש־מעט ולבקרו גם כיום הזה, ואחר כי כבר נפוצו העם מהרחובות, וכבר נואשו על לכתו אל המקום הקדוש הזה, הנה נעתר השר לדברי המגיד וילך אתו בלוית אשתו הגבירה ומליצו לוי ובלוית כל הנכבדים אשר התפללו אז בביתו לבא אל בית ה‘; ויהי אך כצאתו החוצה, והנה להקות להקות עוטרים אותו מכל עבריו והמונים המונים נהרו מכל הפינות ויציצו כמארץ – כלפנים ילדי העברים בארץ חם – מלאו הרחובות ויסתמו לפניו את הדרך. אך שופטי העיר שכלו את ידיהם ויוליכו את השר דרך חצר ר’ מיילא. דרך מקומות אשר לא עלה על לב איש מעולם כי דרך שם ילך השר אל בית ה‘, וכן היה כי בא אל המקדש־מעט בלי פגע ובלי שטן, ואת הדלת סגרו אחריו, והשוטרים ובעלי פקודות עמדו על החצר ולא נתנו את העם לבא פנימה, לא הבדילו בין איש אשר יש לו בילעט לאשר אין לו; ולכבוד הגבירה המתפללת בבית הכנסת עזרת הנשים⁶ התפללו עוד שם נשים אחדות מבנות גדולי העיר. אחר קריאת התורה הזכירו נשמות אבותיו ואבותיה (באל מלא רחמים) גם הרים החזן את קולו (במי שברך) להשר והגבירה (אשר חברו אחד ממליצי עירנו המפורסמים). ורבים מעמי הארץ שרים גדולים ונכבדים באו אל בית ה’ לראות את האיש הקדוש הזה גם בעמדו במקום הקודש הזה לפני ה‘, המה ראו כן תמהו, ויתאחרו בבית ה’ עד שעה שניה; והעם לא עזבו את מקומם, ויעמדו בחוץ עד צאת השר מבית ה' לבוא אל ביתו ויביאום אל ביתם לשלום; ויהי כעלותם על מעלות ביתם והנה עשר נערות קטנות בנות גדולי העיר מלובשות שש לבן, על ראשיהן מקלעות פרחים, ובידיהן סלים קטנים מעשי ידי אמן מלאים שושנים, עומדות מזה ומזה, ותגשנה שתים מהנה ותמחינה את אבק רגלי השר במטפחות לבנות, ותאמרנה: “בוא ברוך ה'! נוסע נכבד! ממקום קדוש מהלכיך, על הר ציון דרכו רגליך אלה. ואנחנו מבנות ישראל אשר עפרה תחוננה ואת אבניה כאבני נזר תרצינה” והשמונה הנותרות קדמו פני הגבירה בשיר אשכנזי אשר חברו הרב החכם אביר המשכילים זאב וואלף טוגענדהאלד. ותוכן ענינו היה בדבר מסע קודש אשר נסע לדמשק לעזרת היהודים האמללים; בפיהן שרו ובידיהן פזרו שושנים לרגלי הגבירה, הכל נעשה בסדר נכון בתנועות קצובות ומדודות כאשר השכילה עליהן וגם למדתן הנגידה טובת שכל מ' ציפא קלאצקא; השר והגבירה ראו ושמחו, פניהם נהרו ופחד ורחב לבבם, ויברכו את נכבדי העיר על הכבוד הזה, והיהודים אשר עמדו בבית החיצון ראו זאת מנגד וברק תוחלת הגאולה האירה את פניהם. ומקצתם אשר חנן ה' אותם בלב רגש דמו ברוחם כי חיים המה בדורות העברו לפני גלות הארץ ועוד מלך בישורון; ביום הזה היו פתחי השר פתוחים אל כל נכבדי העיר, והשר והגבירה שקדו בכל עוז לכבדם ביינות ובמרקחות. גם שאול שאלו כל איש ואשה על כבוד שמם, אפס לשון מרביתם קצרה מענותם כיאות, כי התפעלו והשתאו על ענות צדקם, בהתרועע והשר והגבירה אתם כאשר יתרועעו אחים מלידה ומבטן, עד כי נשים אחדות מהנה שכחו כי בקרבת גברת מין הנשים הנה יושבות, ערבו את לבותן להתרועע אתה זמן רב, וגם נואלו לפזז את ידיהן לפניה הנה והנה להראותה את יקרת אבני הצמידים והטבעות המתנוססות על אצבעותיהן, תחת אשר הכבודה הזאת ישבה על כסאה מלובשה בענות חן בלי כל עדי ובלי חלי וכתם, אין טבעת על ידה, ואין עגילים על אזניה, אין אבן יקר נראה על כל לבושה, אך כבוד נפשה ויפעת הוד מדותיה המתנוצצות על פניה, האירו כשמש צדקה, וכל אבני חן אספו נגהן ויהפכו למצבות קלון נושאותיהן המתגאות בעדין לפני הגבירה בעלת כל אושר ועושר וקנין רב; ויתעסקו הנכבדים האלה כל היום בקבלת פני נדיבי עירנו הבאים לשחר את פניהם; ידי הגבירה לא נלאו לכבד את הנשים, וידי משה לא כבדו לשאת כוסות יין על פני הנדיבים; כל איש דמה בנפשו כי הוא מודע ואח לו, וידע כל העם כי זה האיש משה מלא רוח נדיבה, ואשתו הגבירה התומכת כבודו היא תבנית כבוד מין השני, יהודית שמה וכן מעשיה; עשירים ראו וידעו כי מהבל עשרם, חסידים ראו ויבינו כי כבגד עדים כל צדקותיהם, משכילים – והשכילו כי כל תכונתם תוהו וכל חכמתם מאפע, כי מימיהם לא שמעו ולא ראו עושר, גדולה, יראת שמים, וצדקת לב, במדה גדושה כזאת במקום אחד; גם שרים גדולים ונכבדים באו ביום ההוא לשחר את פני השר, אפס כי לא קבלם, באמרו: “את היום הקדוש הזה הקדשתי להתרועע אך את אחי ועמי”. וכן תם היום ההוא, אך בקבלת פני הנדיבים, אשר שבו לביתם בשובע שמחות ומהללים את ה' אשר לא השבית עוד מעמנו איש גדול כזה. בליל מוצ"ש קרא אליו יחידי סגולה מהנכבדים ויחוג עמהם התחלת ספר תורה, ויכתוב משה בידו בספר מעשי ידי אמן, ויקדש כל שם בחרדת קדש וביראה טהורה, והרב המגיד דרש לפני השר דרשה קצרה לפי הענין בטוב טעם וייטב בעיני השר והקרואים, וייטיבו לבם כל הלילה, וישמח גם משה עד מאד:

 

8. יום א' פ' אחרי    🔗

השמש יצא על הארץ, וים האדם שב לשטוף במרוצתו הראשונה. החוצות והרחובות מלאו שנית נשים ואנשים וטף הבאים בחפץ חדש לראותו גם היום – כי שמעה אזנם אשר כיום יסע לשחר פני האדון הגע“ג במלבושי כבודו (אוניפֿארעם) אשר הובאו מווילקאמיר ואשר בהמה יתראה לפני מלכת ארצו – ויעמדו גדודים מחצר ר' מיכל קצין עד היכל המלך; בשעה עשירית התראה בחוץ אל העם לבוש בבגדי תפארתו אדומים, חטובים בזהב עם כתפות זהב לבן, חרב על ירכו, וכובע ישועה מפוארה בנוצות היענה התנוססה על ראשו כאיש מלחמות; לא האמינו העם כי זה הוא האיש משה הצדיק אשר התרועע אתם ואשר כבדם אתמול ביינות ובמטעמים כאיש חסד ורך לבב, כי תחת מעטה חסד עטה כיום רוח גבורה ובחרות. עוז פניו השתנה כאיש מלחמות ביום קרב, וקרן אורו כגבור משכיל המוכתר בכתר הנצחון, וייראו העם מגשת אליו; ויסע השר במרכבת כבודו לשחר את פני האדון הגע”ג – כי היום ההוא יום משתה (טאכען) – ויקבלהו הגע“ג בכבוד גדול יתר מאד מכל הסגנים והשרים אשר קדמוהו אז בביתו, ויתהלך אתו אחת הנה ואחת הנה לפני האזרחים אחוזי יד בכל הבתים. רוזנים ראו וקמו, שרים וישתחוו; אך האיש משה התאמץ להראות לפני העמים כי הנהו יהודי ולא יבוש לדבר את בני עמו בשער בת רבים, נגש אל הרב מפה – אשר גם הוא בא להתראות לפני הגע”ג – החזיקו בידו ויפקדהו לשלום, ותיטב זאת מאד בעיני כל השרים והסגנים הנצבים עליו; ואחר שב לביתו בלוית המולה גדולה, ויחלף את שמלותיו, וישם את פניו לבקר את בתי המדרשים, כי עינו אשר ראתה בכל קדשי בני ישראל שמה בירושלים, את הר ציון ואת מקום מקדשנו, עוד לא שבעה, ותכל לחזות גם בנועם מקדשינו המעטים, ויסע ויבוא אל בהכנ“ס של הנגיד ר' זנוויל, ואיש לא ידע, גם הגבאים לא חכו את בואו ולא האמינו בנפשם כי יבא; ומשם נסע אל הקלויז אשר אחר שער הפיפיות (אָסטראבראם); ומשם נסע אל הבהכנ”ס אשר בזארעצע, ויבקר שם גם את בית מדרשם, ושם דבר ע“י מליצו לוי משפטים את הרב הג' ר' ישראל סאלאנטער על אשר לא השכיל לדבר בלשון רוסיא השלטת, ויוכח הרב הנ”ל את המליץ לו כחצי שעה. ויקש דבר איש לוי מדבר איש ישראל בהזכירו לפניו את דברי דמשק, וישב לביתו משם כבלתי נרצה, והמון רב מאנשים שונים עמדו נגד החצר כבימים הקודמים. אחר מנחת הערב בא אליו שופט העיר ויחל את פניו בשם הגע“ג לבוא עמו אל בית המשחק (טעאטער), ולא אבה, באמרו: “יהודי אנכי ונזיר העונג הזה הנני ימים רבים”; וישב השופט את דברי השר אל הגע”ג, ויוסף עוד הגע“ג לשלוח שנית את השופט אל השר לבקשו בשמו לבוא אך לרגעים אחדים אל בית המשחק הזה, ובזה יתכבדו אזרחי העיר וכל אצילי הנוצרים אשר נאספו שמה אך לראות בכבודו, ואחר זמן קט ישוב אל ביתו; ויעתר השר לדבריו אלה ויבא אל מערכת הטעאטער בלוית השופט אשר החזיקו בידו והוליכו במהירות נמרצה להמליטו מהמון רבה הרצים אחריו, ובעלי פקודות העיר הלכו מלפניו ומאחריו לפנות הדרך עד בית המשחק; כבואו פנימה עמדו לפניו כקטן כגדול והביטו אחרי משה בעין חודרת כל עת שבתו שמה. לא השקיפו על המצחקים, אף לא שמעו קול שרים ושרות, כי היו פניהם ולבותם פנויות אך על פני איש המופת הזה; וכמו אחר רבע שעה שב אל ביתו וילבש בגדי קרב, גם הגבירה שתה את עדיה עליה, ויסעו אל המשתה אשר בבית הגע”ג אשר צוה על כל בני האפרתים הקרואים⁷ לחלוק כבוד להאורחים הנכבדים; ואשה גדולה אחת מהשרות היקרות הבאות שמה רעה עינה בכבודם, ותאמר לרעותיה: “מה לנו אזרחי הארץ לתת כבוד ויקר לאנשים יהודים המתגאים אך בעשרם? הלא גם בתוכנו עשירים נכבדים! עוד הנה נדברות, והנה הגבירה באה הביתה, על ראשה מקלעת פרחי שושנים משובצים בכל אבן יקרה, על מצחה – התנוצץ אבן חן יקר הערך, זרועות ידיה תפוזזנה בצמידי זהב ממולאים ספירים, גם מנעליה הזהירו כשחר וצפירה מאבני נזר, וכל לבושה אומר כבוד; ואחריה התראה גם השר בלבושי עוז כאחד משרי הצבא; שרות ראו ותבהלנה ויפג לבן, עד כי האשה הגדולה אשר מסכה בקרב רעותיה רוח הקנאה, היא היתה ראשונה לקדם אותה בענות חן ובחרדת כבוד, ותושבנה אותה בראשן ותתכבדנה בכבודה, ותתגאינה בקרבת היהודית האורחת הזאת; גם כל השרים בראותם את איש הכבוד הזה קמו עמדו, הגע”ג לקח את הגבירה בידה לחול אתה מחול, ותהי היא הראשונה אל מחולת הכבוד הזה בלילה ההוא; וידעו כל הקרואים כי גדולה יקרת השר מאד. וכל הנשים נתנו יקר וגדולה להגבירה, ותתרועענה אתה בגילת רעדה, כי הכירו את יקרת נפשה אשר לא תסולה באבניה המבריקות העולות לערך חצי מיליאן רו“כ; גם השר משך ידו את הגבירה אשת הגע”ג לחול אתה מחול, ואחריו יצאו במחולות כל האפרתים הקרואים; ובשבתם במסבת המשתה לא אכל ולא שתה השר מאומה, כ“א פרי עץ וטהעע. גם לא אכל שום מאפה צוקער כי דאג להן לשמץ תערובת; גם היה ביום ההוא בבית הספר אשר תחת פקודת הגביר הנכבד ר' הירש קלאצקא והאזרח המכובד ר”ט אשר השכילו לערוך את הבית ואת הנערים במערכת כבוד – כי מלבד הנערים תלמידי הבית הזה, עוד אספו את כל בחורי ישראל דורשי תושיה בבית הגעאומענאזיום הבאים שמה שתי פעמים בשבוע לשמוע למוד המקרא מפי המורה הרב המליץ אבי כל תופשי עט עבר רמ“א גינצבורג ז”ל ואת למודי הדת מפי המודה המשכיל המפואר מ' זלמן זאלקינד כלם מלובשים בבגדי תפארתם (אונדירונג) – וכבוא השר אל הבית הזה ברכוהו כלם בשם ה' ומקהלת משוררים ברכו את הקיסר יר“ה, גם את השר בברכה מיוחדה אשר חברה המורה הנ”ל; וייטב מאד בעיני השר וישב להם, רב תודה. ונביאו לוי הוכיח את הנערים במוסר השכל, לאהבה את ה' וליראה אותו, באמרו: “בלב משכיל תנוח חכמה ויראה ביחד, ועצת שלום בין שתיהם”, ככלותו את מוסרו, נשא משאות מאת פני השר להמורים סך מאה רו“כ; ויוסיפו עוד השר ונביאו הלוי לבקר את בתי המדרשים ובתי הספר לרוב, ובתוכם גם את בית הספר העומד תחת פקודת המורה להועיל גערמייזא, וישא גם לו חמשים רו”כ, אחר כי נתן לו רב תודה על עמלו ושקידתו בזה; גם בקר ביום ההוא את בית חנוך הנערות העומד תחת פקודת ר' שאול פעריל, ותברכנה אותו הנערות בשיר אשכנזית, ואחר שרו לפניו את שיר המעלות שמחתי וגו', חמש חמש חליפות אלה בשפת עברית ואלה אשכנזית פסוק אחר פסוק; וכהתימן את הפסוק “ישליו אוהביך” עברית, ותענינה כלנה יחד “זיר משה מאנטעפיארי”; וככלותן אותו אשכנזית “וואהל געה’ס דיינען פריינדען” הרימו קולן בשיר עלמות “לאדי יהודית מאנטעפיארי”, הכל כאשר השכיל עליהן המשורר הגדול; ויתענג השר למחזה הנעימה הזאת, וינחם משה על אשר לא באה הנה אשתו הגבירה לראות בכבוד הבית הזה; ויתן תודה להנערות, ופזר נתן למורים מאה רו"כ, וישב לביתו וינפש מרגשת היום:

 

9. יתר הימים    🔗

ביום ה‘⁸ נסע השר בלוית האדון הגובערנאטאר עם לוי מליצו, – והמון רבה מדלת העם רצו אחריהם כדרכם, ויחר זאת להגובערנאטאר. ויאמר אל השר: “מה נעשה לעם המקילים בכבודך בשטף מרוצתם השובבה”? ויען השר ויאמר: “את האמללים האלה אנכי אכבדה, כי אך למענם חרדתי מים, וכל קרבתם ערבה לי מכל שעשועי עונג וכל יקר אשר שבעתי בבירת מלכות בריטאניה ובשאר ארצות איירופא” – ויבאו אל בית הדפוס, וירימו לו שם המדפיסים הנגידים משאות, ש“ס תלמוד בבלי, תנ”ך, כן לו וכן לנביאו הלוי, ולהגבירה נתנו סידור קרבן מנחה עם ספר מנורת המאור, ועליהם היו נדפסים שירים לכבודם אשר חברם הרב המשורר האד“ם הגדול⁹, משם נסע אל בית חולי היהודים, וינדב שם מאתים וחמשים רו”כ. ומשם נסע אל הפרייוט העומד תחת פקודת הגו“ג ויפזר שמה ערך מאתים וחמשים רו”כ. ומשם בלוית האדון הגו“ג מעירנו והגו”ג ממינסק (סימיענאוו) לבית מקלט ילדי העברים הנעזבים העומד תחת פקודת הנכבד הנגיד ר’ חייא בן הרב חיי אדם ומשנהו הגביר הנכבד גבאי צדקה גדולה ר' מרדכי שטראשון¹⁰; אל בית העוני הזה, בא השר בלוית האדונים השרים השנים, כבואו הביתה קדמוהו הילדים בברכת שלום, גם העתיקוה לשפת צרפת. ואלה דבריה:

ברוך בואך השר הבא בשם ה'

“אדונינו אבינו! יתומים אנחנו. אסופי רעב וקרה, מראש כל חוצות עירנו. בשנת בצורת זו, ע”י הנכבד ר' חייא דאנציג, ומשנהו הנגיד ר' מרדכי שטראשון, והם מכלכלים אותנו בבית הזה. אנחנו אלה פה ילדי עניי ישראל:

ויהיו לרחמים בעיני השר, כי המו מעיו עליהם, ויחוננם בחמש מאות רו“כ; גם פקד ללמדם שפת רוסיא; ויודה השר לבן הרב על חסדו וטובו את הנדכאים האלה, כי גדולים מעשי חייא; גם לקח מידו למזכרת נצח בלב שמח ובנפש רצויה אשר נתן לו למנה את הספרים אשר חברם כבוד קדושת אביהו; והאיש חייא אשר לו נפש גדולה המכרת טובה, שם חוק ומשפט לבני העוני היונקים משדי חסדו להתפלל בשלום השר במקלטן יום יום תפלה קצרה אשר חבר המשורר הנ”ל¹¹ גם בקר ביום ההוא את בית הת“ת, שם שם לו חוק ומשפט, כי ילמדו את הנערים שפת רוסיא, ושם נסה לוי מליצו את הנערים, וייטבו בעיניו מאד, ויחלק לכל נער ונער א' רו”כ, ותרב משאת כספו בעד 155 נערים 155 רו“כ, ולארבעת מלמדיהם נתן עשרה עשרה רו”כ; מלבד אשר נדב עליהם בכלל מאה אדומים. כמשפט הזה עשה גם בישיבה אשר בקלויז ר' מיילא. גם התכבד שמה בדרשה קצרה אשר דרש לכבודו הרב הגדול ראש החריפים מ' מרדכי מעלצער ראש הישיבה, וייטב בעיניהם מאד, וגם מליצו לוי – אשר גם לו עשר ידות בתלמוד – דרוש דרש לפני הישיבה, למדם דעת והוכיחם בחן שפתיו ללכת נכוחה ולסור אל משמעת הרב, ועל הגבאים צוה ללמדם שפת רוסיא, וידר על זה מאה אדומים ויותר מלבד אשר חלק לכל נער ונער א' רו’כ 170 רו“כ לסך הנערים 170 הנמצאים שמה. ולארבעת ראשי הישיבה נתן סך 70 רו”כ. ולמחרתו בקר גם את הבהכנ“ס ח”ק גחש“א בשעה חמשית אחר חצות היום; כבואו פנימה ברכו אותו העם בשם ה' ואחר, הרעישה באזניו תפלת “אלהינו ואלהי אבותינו” מפיות מאות אנשים מחבורת אנשי מעמד העומדים שמה לפני ה' איש יומו, לקול הבכי ההוא התעטפה נפשו ויעמוד גם הוא בתוך המתפללים וירם משה את כפיו ויפלל; ואחר, התפללו תפלת המנחה; ולא קמה עוד רוח באיש בראותם את איש הכבוד הזה מתפלל לפני ה' בוכה ומתודה מכה על חזהו כאחד מדלי העם, אחר התפלה הגישו אליו גבאי חבורת אנשי מעמד לתשורה שני חלקי ספרי “עבודה תמה” מכורכים יפה והש”ץ דשם ר' מרדכי הרים את קולו במי שברך להשר, ואחר צוה גם השר לברך את הגבאים דח“ק ג”ח ש“א. וירם הש”ץ את קולו שנית ויברך את הגבאים, וכבוד השר נדב על הבהכ“נ חמשים רו”כ; ומשם הלך לו איש האמת אל בתי המדרשים הישן והחדש וינדב שמה לכאו“א חמשים רו”כ וינשק את מסך הקדש ואת עמודי הארונות הקדושים; ובבית התפלה של החסידים התפלל תפלת ערבית; גם מֵתי ישראל נפקדו ממנו, כי בקר גם את בית העולם הישן, שם התפלל ובכה על קברי הצדיקים הקדושים, ועל קבר הגר“א ז”ל התפלל הוא עם לוי מליצו בתוך המענה לשון בקול רם, וכבואם אל קבר הגאון מ' שאול ז“ל אמר לו הרב החכם ר' צבי הירש קאצענעלענבאגען – אשר גם הוא נסע בלוית השר ולוי לבקר את הב”ע – אשר הוא הנהו מחבר נוסח המצבה, ויקרא הלוי את הכתובה ע" תומה, והעתיקה במהירות לשפת אנגלית לפני השר, ואח“כ בקר גם את קבר הגאון בעהמ”ח באר הגולה, ושאר קברי הגאונים, אב“ד דק”ק ווילנא הרב ר' העשיל, ור' משה קרעמער ז"ל; ואחרי כן נטלו את ידיהם ואמרו כלם את המאמר “ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב”ה וכו' “, ואחר אמר הרב ר' צבי ק”ב קדיש; שמה חלק צדקה לעניים יהודים ונוצרים לרוב. ובכל אשר נסע רצו אחריו המון רבה באין מעצור כי נלאו השוטרים להרים ידיהם וגבר ישראל.

 

10. המשך    🔗

גם נתן השר כבוד גדול לזקני עירנו, כי נסע במרכבת כבודו עם מליצו לוי לשחר את פני הרב הג' הצדיק עין העדה

ר' חיים נחמן זצ“ל, ויתרועע אתו זמן רב וינשאהו בכל אותות הכבוד על כבוד תורתו ויראתו גם לישיש הנכבד ר' יוסף זקהיים נתן מלא חפניו קטרת כבוד ויקר בבקרו אותו בביתו, ויהי המליץ בינותם בלשון צרפת בנו הרב השלם הנכבד לבית ישראל מו”ה אברהם זקהיים נ“י, גם את הרב החכם הכולל גדול בתורה ובחכמה ר' צבי הירש קאצענעלענבאגן הרים מיתר אחיו, בתתו לו מהלכים בתוך ביתו כל ימי שבתו בעירנו, ויהי לו ליועץ בכל דבריו. וכמעט על פיו יצאו ובאו לפני השר כל האורחים הבאים לקבל פני השר, הוא הודיע את לוי מהותם בלשון לאטין ויהי לנס, ויתענג השר בחברתו בכל העתות אשר שרדו לו מעמל היום למנוחת נפשו, כי מצא את לבבו המלא חכמה ודעת נאמן את ה' ואת תורתו, וגם הוא אשר הרהיב עוז בנפשו לענות תשובות נצחות לעיני השר לאחד השרים הגדולים אשר דבר סרה על היהודים לפני משה בתואנות שוא, ובפני יחידי סגולה מקהלתנו אשר נמצאו שמה בעת ההיא, ויקדש את ה' לעיני כל, ותהי זאת למנוחת לב השר והגבירה, וגם בהיותם לבדם אתו בבית בכו יחד על צרות ישראל, ונהרי נחלי דמע נזלו מעיניו לעיניהם, גם עבר בבית השר לפני התיבה כל עת היותו בעירנו – כי עוד לא שלמה לו שנת אבל אמו נ”ע – ויתן להשר במתנה את שלשת ספריו אשר חבר, והשר הטמינם במלתחתו ויאמר כי יניחם בתוך הביבלאטעק שלו, ושלשה עקסעמפלארין נתן הרב ר“צ הנ”ל להמליץ למען יקראם ויכתוב לו מלאנדאן עליהם בקורת. בימים ההמה באו אנשי הישובים המגורשים ויתנפלו לרגלי השר, ויצעקו: “הושיעה אדונינו”! השר ראם בעין רחמים ויהמו מעיו עליהם. ולעת כזאת ענם אך במי ישע אשר מעיניו שטפו, כי בכה רב בכי על צרותיהם. גם הוא גם הגבירה, וכן נרדם בעומק יגונו על משענת הכסא לעיניהם אחרי כי נחמם לאמר: “האמינו בה' כי לו התשועה, וגם אנחנו בעזרו בל נחשה מעשות כפי אשר יהי לאל ידנו”, וידעו כל העם כי נעצב השר אל רעת עמו:

 

11.    🔗

וינחל השר כבוד בעירנו, כי כל העם נהו אחריו; צדו צעדיו ברחובות. ויכבדוהו כמלאך אלהים; ולעשות למו זכרון נצח

בעירנו, קראו את הילדים הילודים בימים האלה על שמם, הזכרים בשם “משה” והנקבות בשם “יהודית”¹²; גם הנוצרים פללו בעד חייו בבתי תפלותיהם. ויהי כעלות שמש צדקתו על אופק עירנו בתתו מכספו די ברכה ליד כל עמל וקשה יום אשר נודע לו ע“פ הנכבדים הקרובים אליו. החלו אביוני עמנו לדפוק על דלתותיו ולבקש עזרה. השר הזה בטרם ידע היטב את ישראל ואת ענים, צוה אליהם ע”י מליצו לוי להביא לו איש איש את דברו ואת בקשתו בכתב וידעם. הדבר יצא מפי השר ועניי עירנו אצו רצו אל כל תופשי עט עבר לכתוב להם מכתבי בקשות אל השר, ותשב השפה העבריה אחרי בלותה לעדנ' הראשונה, כי כתבו בה דברים מדינים לאלפים, כימי ירושלים בבנינה, ועוד שופטי ישראל עושים משפט וצדק בקרבה, כי הכותבים אשר דמו בנפשם כי דבריהם יהיו נקראים לפני השר בעינים פקוחות השכילו לדבר נכונה על טהרת לשון עבר, אלה כתבו בשכר ואלה בחנם, ידים אלפים משכו בעט סופר כל ימי השבוע; המבקשים עמדו עם המכתבים כל הימים נוכח חצר השר, איש את רעהו דחקו וימסרו אותם ליד מליצו לוי; ומלבד אלה קדמוהו המון מכתבים מעניני התשובות וההצטדקות אשר דרש השר מאתם בעד הממשלה, את אלה קבל ביד ימינו ויטמנם במלתחתו¹³ ואת הראשונים שם בשק בלתי נקראים ממנו, כי לא שערה נפשו מקדם כי תבואנה לידו המון בקשות כאלה ויקבלם אך למראה; ואיש אחד מהמבינים בעם – אשר יצק את רוחו ונפשו עלי גליון גדול ורחב ידים בדבר כללי – הבין כי לא ימוד השר במדה אחת אל בקשות הפרטים והכללים. ויתחכם לחכות באולם השר עד שעה אחת אחר חצות הלילה. עד אשר יעבור רעש המון המבקשים; ויהי כראות אותו המליץ וישאלהו בשם השר: “מה חפצך ידידי”? ויען לו המבקש: “לא אובה כל מאומה, כי אם לראות את דברי בקשתי אלה נקראים באזני השר, כי בקשה כללית היא”. ויודה לו השר ע“י המליץ ויאמר: “לך לשלום ידידי, לא אתן שנת לעיני בלילה הזה עד קראי את מכתבך זה מהחל ועד כלה, וה' יצליח את חפצך בידי”; ולא עבר יום המחרת ורצון המבקש ההוא נעשה. גם אביוני הנוצרים קדמוהו במכתבי בקשות לאלפים מענינים שונים ויקבלם גם אותם, ויקראם לוי באזני השר. ויהי בעוד דלת העם עמדו בחוץ מצפים מענה, עשה השר צדקה בחדרי משכיתו ויתן נדבתו לידועים יהודים ונוצרים, מהם אשר נתן עשרה עשרה רו”כ ומהם עשרים ומעלה, ולאשה נוצרית אחת אשר הביאה לו מכתב מליצה מאחד השרים הגדולים נתן מאה אדומים; גם המחברים אשר כבדוהו בחבוריהם¹⁴ יהודים ונוצרים נקראו אל ביתו, וינשאם בכל אותות הכבוד וישא משאות מאת פניו וירם מכספו אליהם לאיש איש כפי ערכו, הכל בדרך כבוד ובחיבה יתירה, כי נתן לכל אחד ואחד שלא בפני חבירו בדברי רצוי וחן. באמרו: “כי שוקל זאת על כפו אך למזכרת תודתו, ולא למחיר הספר אשר לא יסולה בעיניו בכל זהב אופיר”. ויקדש את ה' לעיני העמים בהרבותו לעשות צדקה בקרב הנוצרים כאשר עשה את עמו ישראל; וליתר דלת העם אשר המטירו עליו בהמון גשמי מכתביהם, ואשר לא הספיקו לו עתותיו לענותם אחד אחד הפריז שנים עשר מאות רו“כ, את המחצה נתן ליד הרב המגיד לחלקם בין עניי עמו, והמחצה נתן להאדון הגו”ג בעד עניי הנוצרים; ומלבד כל אלה חלק מלא חפניו כסף צדקה מדי בקר בבקר אחר תפלת השחר לבע“ב יורדים אשר באו להתפלל בביתו – כי חדשים לבקרים באו יום יום להתפלל שמה – ויפזר השר בימים ההמה צדקה לרוב בתחבולות כבוד. בקש עצות ותחבולות להמציא נדבתו גם לידים בלתי נסו לקבל מתנות חנם. ויעל חשבון הצדקה אשר פזר בעירנו למספר שלשת אלפים לטרא שטערלינג אשר לפי חשבון כספינו עולה לתשעה עשר אלף רו”כ; וכמדת פזרונו בסדרי צדקה וחסד כן קמץ בהוצאות צרכי ביתו, לא עלו על שלחנו בימי החול יותר משני מטעמים, גם המעיט מאד במשרתים ובמשרתות, ויחי פה חיים מוגבלים כאחד מנגידי עמנו. ביום ו' נאספו על ידי הנכבד ר"ט בבית הרב ר' חיים נחמן מרבית נכבדי עירנו, ויהיו נקראים שמה באזניהם כתבי המשכילים אשר הכינו לתתם להשר להצדיק בם את בני עמנו, שמעו וישתאו, כי השכילו מאד לדבר בם נכונה, ויבכו בשמעם את דברי תחנתם אל השר ופרשת עמל ישראל, גם חרדו איש אל רעהו בהעלותם על זכרונם את האחרית הנוראה המתרגשת לבא עלינו לרגלי שנים אחדות, כאשר השכילום לדעת זאת בהעלה “סוף דבר” ויאנחו שמה בית ישראל מאד מאד; באסיפת הנכבדים הה10מה נתנו כבוד לאיש הלוי, כי שלחו לו מכתב חתום ביד כל גדולי עמנו מהרבנים והגאונים כן בני עירנו וכן בני עירות רחוקות אשר נאספו שמה, ויחלו את פניו לדרוש ביום השבת הבא בבית הכנסת הגדולה, וירצם:

 

12. השבת השני    🔗

גם היום הקדוש הזה נשא עליו כליל תפארת השבת הראשון, המונים המונים עמדו בחוצות לראות את עלותו לבית ה‘, אך הפעם הזאת נכזבה תוחלתם, כי לא בא האיש משה אל הקדש לא בערב ולא בשחר, ויתפלל בביתו; ואך אחר חצות בשעה שניה הלך השר והגבירה בלוית לוי ואיש לא ידע, וילכו הפעם חפשים בלי המית אדם ותשואות המון רבה כי כל העם שכבו את משכב הצהרים; בבואם אל חצר בהכנ"ס חכו כעשרה רגעים עד אשר נפתחו שערי הקדש, וברבע שעה מלא המון רב את בית ה’, והמליץ לוי עלה על מעלות הקדש וידרוש ברבים בקול גדול בשפת אשכנזית; תוכן הדרוש הי' נוסד על מוסדי היראה אהבת המלאכה ושנאת הבטלה למען לא ישאו עוד בני ישראל את חרפת הנוצרים האומרים כי אך עצלים המה בלתי מוצלחים לחברת המדינה, ויוסף עוד להוכיחם על אשר יבלו את ימי השבתות בטיולים ובשוט חוצות, סוף דבריו עלינו היהודים עם ה' תופשי דת שמים להיות אנשי מופת אל כל העמים בצדקה ויושר לבב; ויתר דברי הדרשה הנה הנם כתובים על ספר “משא אליעזר” להרב הבלשן מו"ה שמואל יוסף פץ; השר ישב מימין הארון כל עת הדרשה מוכתר ביראה טהורה, והגבירה ישבה בעזרת נשים, ולעת המנחה שבה לעזרת אנשים להתפלל על במת הקדש מימין השר, ויכבדו את השר בהוצאת התורה ובהכנסתה. וברדתו ממעלות הארון הלך אחורנית, העם ראו והריהו ביראת ה'; אחר המנחה שבו אל ביתם בקולי קולות:

 

13. ליל הפרידה    🔗

השבת חלף ועבר, ועמו כל משוש לבנו, כי בליל מוצאי ש“ק אחר הבדלה נאספו אליו כל גדולי עירנו וגדולי עירות אחרות קהל גדול לברכו בברכת הפרידה טרם יעבור מאתם; ויקבלם השר אשר חכה את בואם בכבוד והוד, כי הושיבם על כסאות מסביב לשלחן הטהור הערוך בטוב טעם ודעת ביינות ובכל מיני תרגימא, ונרות לבנות דלקו בכל הפינות, ויהי אור יקרות; ופני הנכבדים נהרו וישבו לפני השר והגבירה, נהנו מזיו כבודם, ולבם היה מלא רגשות יגונות מסותרות, בראותם כי משרתיו מקפלים הבגדים ומשימים באמתחות, כי קשתה עליהם פרידתו כהפרד הרוח מהגויה; והשר ישב עמהם עד שעה שניה באזנים קשובות לשמוע את כל דברי ההתנצלות אשר הכינו המשכילים לתת בידו. כי היו אז נקראים לפניו ומליצו לוי — אשר עוד לא החליף כח מדרשת היום — המליצם לפניו בלשונו הטהורה בשפת אנגלית, וישתאו הנכבדים על רוחב דעת המליץ ועל העיון הנמרץ והתחקות השר לכל הדברים, כי שאל בכל מאמר ומאמר כהלכה, והשיב לפי הענין; והגבירה ישבה גם היא מנגד, ותשלח התנומה מעיניה בלילה ההוא ותשמע לכל הדברים בלב ונפש; ויקראו לפניו ראשונה את אשר חברו משכילי עירנו ע”פ המשכיל המליץ ר' ש“י פץ, ואחר, אשר חבר המשכיל הגדול ר' בנימין מאנדלשטאם, גם הגביר הנכבד ר' ברוך רינדזונסקי חבר דברי' מועילים בשפת רוסיא, ועוד רבים זולתם; אפס לא הספיקה העת לקראם כלם באזניו, ויקבלם בידו ויאמר: “בכלי נשק האלה אלחם בעדכם ונצדק קדש ואתם תחרישון”, ויבכו לפניו הנכבדים - ויאמרו: “אהה! רכב ישראל ופרשיו! אל תשכח את ענינו ואת לחצנו”, ויקם השר וירם את ימינו ויאמר: “עמכם אנכי בצרה ובכל צרתכם לי צר, אנכי אסע לדרכי, אך לבי, ורוחי עומדים בתוככם, ועתה אל תעצבו”. ויוסף השר להאיר בשמש צדקתו גם בלילה, כי באו אליו אביוני יקירי עירנו ויהנם במתת ידו, ויפזר בלילה ההוא כמה מאות רו”כ; ואחר, החלו הנכבדים לנשק את ידי השר בלב עצב ורגז, בכו וינאקו נאקת הלל בשברון רוח, וכן הלכו ושפתותיהם נעות אך ברכה ותפלה לשלום השר והגבירה, וישאר אתו אך הנכבד ר"ט, ויכבד להיות הראשון והאחרון מכל הבאים לקדם את איש הכבוד הזה, וטרם עברו התרועע אתו, וישאיר לו השר ברכה את מגבעתו ומטפחתו¹⁵ למזכרת נצח, גם צוה עליו לקחת את כל היינות גם את המגדנות והמיצים הנותרים מיום השבת אל ביתו לחלקם בין עניי עמו ישראל, וכן עבר השר לדרכו אחר נשיקות נאמנות בשעה רביעית לפנות בקר, כל אנשי העיר ישנים אין שומע ואין רואה, אך נרדמים אחדים הקיצו לקול תרועת הרכבים — אשר תקעו והריעו — וידעו כי בכבודם זאת:

 

14. המשך    🔗

השר עבר לדרכו והעיר ווילנא נבוכה, החוצות התנצלו מעדין, אין עוד המון רבה, ואין מצהלות מקהלות בפנותיהן, ותזכור העיר עניה ומרודיה, העם שבו לסבלותם, המסחר שב למרוצתו הראשונה במסלתו הנשמה, אנשי הישובים הנדחים החלו לראות פה ושמה, לא נודעו עוד ימי ששון ימי קדש ימי נוחם אשר חגגה ווילנא אחד עשר יום, ותאמר “איה ימי משה עמנו”. והאיש משה נסע מפה בנחיצה גדולה אחר כי נרצה לו עירנו¹⁶ לבוא לעיר ווארשויא להתראות גם שמה את אחיו:

 

15. חתימה    🔗

זאת תורת האדם הגדול זיר משה מונטיפיורי, זאת צדקת גברת הנשים תפארת עמה לאדי יהודית מונטיפיורי, וזאת יקרת הבלשן לוי מליצו האיש הגדול אשר השר מונטיפיורי נשען על ידו, ולא קם עוד איש נכבד צדיק ונשוא פנים בישראל בגלות החיל הזה כמשה מונטיפיורי אשר ידעו קיסר רוסיא יר“ה פנים אל פנים באהבה רבה ובקרבת כבוד, ולכל הטובות והחסדים אשר עשה את עמו ישראל בארצות הקדם, ולכל הטוב אשר יעשה ה' ע”י בארצנו אתנו יושבי ארץ צפון בקרב בימינו. אמן:

 

.1 No.    🔗

שאלת שלום

1.    🔗

שַׁאֲלִי בַּת יַעֲקֹב יוֹשֶׁבֶת צָפוֹנָה

לִשְׁלוֹם הַבָּא לִשְׁאוֹל לִשְׁלוֹמֵךְ הֵנָּה

לִשְׁלוֹם משֶׁה וִירוּשָׁלַם¹⁷ סֶלָה!

זִכְרִי לִימֵי עוֹלָם משֶׁה! עַמֵּנוּ

וּנְבִיאוֹ הַלֵּוִי — גַּם בָּא אֵלֵינוּ

זִכְרִי! — וִימִין אֵל שֵׁנִית לֹא תֵלַהּ.

2.    🔗

זִכְרִי! וּמְחִי דִמְעָה מֵעַל פָּנַיִךְ

הַרְפִּי וַחֲדָלִי מִפָּרֵשׂ יָדַיִךְ

זִכְרִי! גַּם דֹּמִי! כִּי אֶת כֹּל יוֹדֵעַ;

לִירוּשָׁלַם חוֹתָמוֹ נָא שׁוּרִי

הֲיִשְׁכָּחֶנָּה? גַּם אַתְּ אַל תָּגוּרִי

אִמְרִי! “בַּת עִירֵךְ אָנִי!” הוֹי נוֹסֵעַ!!

3.    🔗

הַנוֹסֵעַ! מַה־גָּדְלוּ מַסָּעֶיךָ!

נָסַעְתָּ רֵאשִׁית לִידִידוּת נַפְשֶׁךָ

לִידִידוּת מִשְׁכַּן־יָהּ, לִירוּשָׁלָם;

וּמַסַּע דַּמֶּשֶׂק בַּאֲרָם מִרְשַׁעַת

עוֹד לוֹ צוֹלֵלָה כָּל־אֹזֶן שׁוֹמַעַת,

וּלְאָן תִּסַּע עַתָּה? – שִׁמְעוּ שָׁמָיִם!!

4.    🔗

מֹשֶׁה! הֲכִי מַלְאָךְ נִגְלֶה אֵלֶיךָ?

אוֹ קוֹל קוֹרֵא בַּסְּנֶה “לֵךְ אֶל אַחֶיךָ!”

אִם שֻׁלַּחְתָּ אַךְ אֶל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף?

וּלְעֵינֶיךָ פֹּה אַחֶיךָ יִגָּלוּ

בּוֹעֲרִים בָּאֵשׁ וְעוֹד לֹא אֻכָּלוּ

וּלְכַבּוֹת אֵין מַיִם, אֵין מִיָּם דֶּלֶף.

5.    🔗

וּמִי זֶה מַיִם? — מָשׁוּי מִן הַמַּיִם

וּכְגוֹאֵל דַּם אֶחָיו אָז בָּא מִצְרַיִם

הֲלֹא אַתָּה מֹשֶׁה בֶּן מוֹנְטִיפְיָארִי!

וּמִי כַנְפֵי נֶשֶׁר עָשָׂה אֵלֶיךָ

מִי צָרַר רוּחַ הַיּוֹם בִּכְנָפֶיךָ

הֲלֹא יַד שַׁדַּי בַּכֹּחַ נֶאְדָּרִי!

6.    🔗

בּוֹא נָא אִישׁ אֱלֹהִים, שָׁלוֹם בּוֹאֶךָ!

וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ. תָּבֹא אֶל עַמֶּךָ!

בּוֹא נָא וֶאֱמָר־לָנוּ “פָּקוֹד פָּקַדְתִּי!”

עַם יֳי נַחְנוּ — תּוֹרָתוֹ אִתָּנוּ —

בּוֹא נָא הֲלוֹם, וּרְאֵה כָּל־קֹדֶשׁ בָּנוּ

הֲלֹא תַעֲנֶה “מִיָּם אֵלֶיךָ חָרַדְתִּי!”

7.    🔗

משֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן! עוֹד מִזֶּה תֵּלֵךְ

גַם תָּשׁוּב בַּיִת — וּמֶה עָנָה מֶלֶךְ

זָכְרָה צֹאן אוֹבְדוֹת עַל מִי זֶה נָטִשְׁתָּ?

דֹּמִּי בַּת יַעֲקֹב! אַל נָא עוֹד תִּשְׁאָלִי

אַל נָא בִּדְמָעוֹת כּוֹס שָׁלוֹם תִּמְהָלִי

רַב לָךְ, לִשְׁלוֹם משֶׁה כִּי דָרָשְׁתָּ.

8.    🔗

וּשְׁלוֹם הַגְבִירָה כָּבוֹד תּוֹמֶכֶת

וּבְדַרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ עִמּוֹ הוֹלֶכֶת

וּשְׁלוֹם הַלֵּוִי אִישׁ רַב הַתּוּשִׁיָּה;

כִּי בִשְׁלוֹמְכֶם שָׂרִים רַבִּים יִשְׁלָיוּ

וּבְצִלְּכֶם צַדִּיקִים רַבִּים יֶחֱסָיוּ

“בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם!” עִיר וִילְנָא הוֹמִיָּה!

 

2 №    🔗

סוף דבר! החכם הרואה את הנולד, עיניו יראו למרחוק את היהודים היושבים בארצנו, בעוד ימים לא כבירים יפרדו ממנה והיו לשלשה ראשים: הראש האחד, נשים אל מחוץ לגבולותיה, להיות נפשם להם לשלל, מעוני, מרוב צרה ומעוצר רעה ויגון – והשני טוב מן הראשון, והוא לקברות יובל, לנוח על משכבותם בסעיפי אדמת ארץ מולדתם, אכולי רעב, וכבויי קרח, כאשר עינינו רואות כי כבר החל הנגף בשנה זו, ויהיו מספר המתים בה כפלים בשנים הקודמות – והשלישי, [והוא יהיה אולי יותר ממחצית כל העם] אהה! טבולי…. ממירי דתם ומותם בדת וחיים חדשים; אחינו בשרנו! בני ארץ אשכנז צרפת ובריטאניה! מה זה אתם מחשים?… ולמה זה תעמדו מרחוק! – הטוב לכם לעמוד על דם אחיכם בני אבותיכם מעולם?… והיה אם לא תחושו על שני הראשים האחרונים, המתים, והמומרים, הלא תחושו על הראשונים אשר ינוסו אליכם פלטים יום יום, אליכם ואל בניכם, ואם לא תקדימו עצות מרחוק, מה תעשו אז לפתע פתאום כי יבאו אליכם, ולעיניכם שמה יפלו חללים מתים בנוסם, עטופי רעב בערום ובחוסר כל, ובלי כח לפני רודף?… האינך רואה עוד אדונינו! כי לא כעם ארם, מצרים, ותוגרמה, העם הגדול הזה אשר באת אליו הפעם, שמה ראית רק אחוזי חרב ברזל וחנית נחושה, כל הנפגש נהרג וחדל לעולם, וכל הנמלט נשאר לחיים חיי כל יושבי הארץ, ופה אתנו לא יבואו אלינו בחרב ובחנית, אך כלנו שחוטי לשון, הרוגי עט כנף, פה חלקות ולשון תבא עמנו במשפט, והמה פתיחות מדקרות חרב פיפיות חודרות אל חדרי בטן ולב –; יצוה נא אדונינו ויקבצו לך כל הפקודות על אודות עמך ישראל, קרא נא היש מהם עונה דבר רע? כלם פה אחד אומרים: “למען היטב מעמד היהודים”, והמה אך משלחת מלאכי רעים – מלאכי מות –; כלם פה אחד אומרים: “למען השוות אותם בתור כל האדם, בתור כל תושבי עם הארץ” והמה אך להשוותם בתורת העם הזה; כלם פה אחד אומרים: “לתת ביד היהודים מעשים חדשים הכשרים לחיות בם, ולקחת מידם האסורים אשר חיו בהם עד עתה”, והמה ביד המושלים שונאינו, יקחו מאתנו את הישנים כרגע, ובחדשים, יתחפשו כחרדים על דתי הקיר"ה, ויגביהו לחקור חקרי לב, ויעמיקו לשאול שאלת שוא, איך ומה ינתנו החדשים למו, ויהי המה עושים הנה והנה, ומריצים כתביהם רצוא ושוב עד אשר יבואו לנשארים בין כה וכה, בלי כל מחיה: העוני והריש, ואחריהם חליים רעים, ובעקבותם גם המות; ומבלי שאול וחקור, יעשום כלה, להביאם ארץ נשיה, אשריהם וטוב להם! והנה שתי הפקודות האחרונות, יושבי הכפרים ויושבי הגבול, המה באים אחרי הראשונות כמעמרי עמרים אחרי הקוצרים, כי אחרי אשר כבר לֻקח מפינו כל מחיה וכל חית יד, וכל כח ידינו תם לריק והמחסור והריש גברו עלינו לאין מרפא, עוד יאספו עלינו עתה האובדים בני הכפרים, והנדחים מן הגבולים, מה נעשה לאחינו האמללים האלה, או להפך, מה יעשו המה לאחיהם העשוקים אנחנו אלה פה? – למה הפקודות שתי אלה האחרונות דומות, לאח מבוערת בתנור בוערה מאופה, והנחלים והאודים בוערים על פני התנור כלו איש איש בקצהו, ונגש אליהם האופה למהר לכלות את מעשה הבערה, ושלח את החותה אשר בידו לצברם כלם יחד כנד איש אל אחיהו, והמשאת החלה אז הלוך וחזק. ויקד יקוד אש שלהבת־יה ובערו יחדיו רגע אחד, והיו חיש למאכלת אש. – הוי הקבצו בני יעקב כלכם! הקבצו אלינו בני הגבול והכפרים, ונדמה כלנו יחד פה בערים! הקבצו! ועדת ה' היא העולה פה על מוקדה! לא מוקד אש ועצים, אשר העלו בם עם ספרד את אבותינו אז, המכלים כרגע מנפש עד בשר… כי אם מזי רעב ולחומי רשפי כפן, אשר לא יחישו מעשיהם לא ליום ולא ליומים… לא כאש ספרד אשר אכלה אז בקצותינו, כי אם אש אוכלת כל העם כלו מקצהו…. הלא הוא אשר דברנו אליך אדונינו בראשונה לאמר: “ולעיניך פה אחיך יגלו, בוערים באש ועוד לא אכלו –. והנך אדונינו יוצא מזה לשלום – ומה קול הצאן הזה באזניך מצעקים אחריך: “אבינו אבינו! רכב ישראל ופרשיו! הן צרינו ילטשו כבר עיניהם לנו, לחכות עת צאתך, עת יניח משה את ידיו מִשַכותם עלינו, והחלו אז לעשות את אשר כבר זממו, ואשרי עין לא תראה כל אלה!! אבל אדונינו! היעזוב רועה עדרו בהיותם טרף לזאבי ערב…? הלא זה דברנו: משה רועה נאמן…! זכרה צאן אובדות על מי זה נטשת? אפס כי באלהים אשר בידו לב שרים כמוך, ואשר בו דבק לבך, באלהים אלהינו זה בטחנו! כי לא יתן אותך להלוך מאתנו, עד עשותך ועד הקימך את אשר החלות לעשות; כי צדיק מושל ביראת אלהים אתה, וצדקה כשריון לבשת, צדק אזור מתניך וחסד וחנינה יקדמו פניך, ובאלה – ובישע אלהים, תשוב נא כמלאך פניו, להפיל תחנה לפני כסא כבוד הקיסר יר”ה, להתחנן ולבקש מלפניו, להטות אזן לכל הדברים אשר שמנו בפיך, משה ידבר שם – ובני אלהים הנפוצים עתה לאלפים ולרבבות על פני הדרכים והשדות אשר גורשו עתה מן הכפרים, המה יענוהו בקול, קולם אשר ברמה נשמע – ואלהי ישראל יתן את שאלתך. לחן ולחסד בעיני אבי כל הארץ הזאת, אדונינו הקיסר יר”ה, ואזניו גם תשמענה כי קול דמי רבבות בניו ועבדיו הנאמנים צועקים אליו מתוך גרונו של משה, ויטה לבו – לב אין חקר, למלא משאלות לב טהור, לב מלא חסד ורחמים. לב משה אדונינו; וה' אלהים שומר אבן ישראל ינצור על דל שפתיך אדונינו! וישמר נא גם את צאתך ובואך מעתה ועד עולם – אמן!

 

3 №    🔗

אֶל הַשַׂר בִּישֻׁרוּן אֵין יָשָׁר כָּמוֹהוּ

אֲנִי תַלְמוּד בַּבְלִי מִנְחַת נִיחֹחַ,

אִישׁ מַגִּיד צִדְקָתוֹ יִיגַע לַתֹּהוּ

וּלְסַפֵּר עֵט סוֹפֵר הֲלֹא אֵין כֹּחַ.

לִימִינִי יַעֲמוֹד לִפְנֵי עַם וֶָמֶלֶךְ

עַל כֵּן לִימִינוֹ אֲנִי עִמּוֹ אֵלֶךְ.

*

זוֹ דַרְכּוֹ אַךְ קֹדֶשׁ לֹא דֶרֶךְ גָּבֶר

לֹא מַהֲלַךְ אִישׁ כִּי הֲלִיכוֹת אֱלוֹהַּ,

עוֹד לֹא נִשְׁמַע כַּזֹּאת פֹּה וּבְכָל־עֵבֶר

כָּל שׁוֹמֵעַ יִשּׁוֹם גַּם יִתְמַהּ תָמוֹהַּ.

עַל כֵּן אֶשְׂמַח אָגִיל עַל נַחֲלַת חַבְלִי

לִהְיוֹת לוֹ מַתָּן אֲנִי תַלְמוּד בַּבְלִי.

ביום ובשנת ה' אייר עיר וילנא לפ"ק.

 

.4 №    🔗

על הסדור קרבן מנחה    🔗

זֶה רַבּוֹת נִדְפַסְתִּי רַבּוֹת נִמְכַּרְתִּי

וּבַל נִכְבַּדְתִּי עַד הַיּוֹם כִּי בָאתִי

אֶל יַד זֹאת הַיְּקָרָה וּבָהּ יָקַרְתִּי

אֶל יַד הַגְּבִירָה בַּנָּשִׁים רַבָּתִי

עַתָּה זֶה חֶלְקִי זֶה הוֹדִי וּמְאוֹרִי

לִהְיוֹת מַתָּן, לִיהוּדִית מוֹנְטִיפְיוֹרי.

 

.5 №    🔗

על החומשים    🔗

אֶל הֶחָכָם הַלֵּוִי הָרַב אֱלִיעֶזֶר

נָשָׂאנוּ מַשְׂאֵת זֶה מֵאֵת פָּנֵינוּ;

הַחָכְמָה לוֹ כַּלְּבוּשׁ הַדַּת כַּנֵּזֶר

וּמְעִילוֹ אֱמוּנָה בְּתוֹרַת עַמֵּנוּ;

וּלְחֶבְרָה יֶאֱרַח עִם הַשַׂר הַחוֹרִי

הַגְּבִיר הַצַּדִּיק מֹשֶׁה מוֹנְטִיפְיוֹרִי.

 

6 №    🔗

התפלה אשר התפללו נערי בית המקלט יום יום, לחיי השר והגבירה:

אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל!    🔗

הַשּׁוֹמֵר עַמּוֹ לְעוֹלָם, וְרַחֲמָיו לֹא יִכְלֶה מֵהֶם לְדוֹר דּוֹרִים, לְמַעֲנָם יִשְׁמוֹר וִירַחֵם אֶת שׁוֹמְרֵיהֶם וּמְרַחֲמֵיהֶם; אָנָּא שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל רַחוּם וְחַנּוּן! שְׁמוֹר וְרַחֵם אֶת הַשַׂר זִיר מֹשֶׁה מוֹנְטִיפְיוֹרִי וְרַעְיָתוֹ הַגְּבִירָה לַאדִי יְהוּדִית מוֹנְטִיפְיוֹרִי; מִמְּקוֹר הַחַיִּים אֵל חַי, וּמֵאוֹר פָּנֶיךָ אֵל נָאוֹר, וּמִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה רַב לְהוֹשִׁיעַ, מֵאוֹצָרְךָ הַטּוֹב הָרֵק לָמוֹ בִּרְכוֹתֶיךָ עַד בְּלִי דַי. וּבְרֹב רַחֲמֶיךָ הַמְּלֵאִים כֹּל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, תְּמַלֵּא כָּל־מִשְאֲלוֹת לִבָּם וְרוּחָם הַמְּלֵאִים חֶסֶד וְרַחֲמִים; יְהוָה הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל־פֶּה! שְׁמַע נָא תְּפִלַּת יַלְדֵי עֲנִיֵי יִשְׂרָאֵל, אָמֵן:

 

.7 №    🔗

על ספר שירי שפת קדש    🔗

אשר שלח המחבר המשורר אל השר לכבודו.

לִכְבוֹד הַשַּׂר הַגָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה

צַדִּיק חַי בֶּאֱמוּנַת הַתּוֹרָה וְהַתְּעוּדָה;

אַגִּישׁ מִנְחַת אַזְכָּרָה אֶת הַשִׁיר הָעֲשִׂירִי.

שֶׁמֶש יָרֵחַ וְכוֹכָב¹⁸ עַל אַבְנֵי פִּנּוֹת יִשְׂרָאֵל

עַל כִּי שֵׁם בֶּן־מְנַחֵם וּבֶן־מַיְמוֹן כְּבֶן־עַמְרָם הַגּוֹאֵל.

וּכְשִׁמְךָ אַתָּה הָרְבִיעִי הַשַּׂר מֹשֶׁה מוֹנְטִיפְיוֹרִי.

*

וְלִכְבוֹד נְוַת בֵּיתוֹ הַגְּבִירָה הַכְּבוּדָה

אַגִּישׁ שִׁירִי כִּלְבָבָהּ: קוֹל נַאֲקַת בַּת יְהוּדָה,

וּשְׁמָהּ גַּם יְהוּדִית, כְּשֵׁם הַגּוֹאֶלֶת בַּת מְרָרִי¹⁹;

בְּכָל־מִפְעַל קֹדֶשׁ וְעֲלִילִיָּה חֲמוּדָה

אַךְ הִיא בִּידֵי מֹשֶׁה תִּתְמוֹךְ בְּיָדָהּ;

וְאֶת יֶתֶר שֵׁירוֹתַי אֵלֶּה פֹה עַל סִפְרִי

אָנִיף לִכְבוֹד הַלֵּוִי לְמִנְחַת תּוֹדָה

וּבְגִילַת רְעָדָה, אֶת יָדוֹ לָהֶם הָדָה

המחבר

 

.8 №    🔗

הבית הרביעי לשיר “שמש ירח וכוכב”    🔗

הנדפס לכבוד השר.

וּמִי זֶה כּוֹכָב דּוֹרֵךְ לָמוֹ מֵאִי הַיָּם²⁰

וּכְשֶׁמֶשׁ יָנִיס צֵל מֵהֶם הֵנִיס חֶרְפַּת דָּם²¹

אוֹר יִשְׁעוֹ רָב יוֹם יוֹם כְּיָרֵחַ בַּחֹדֶשׁ;

וַיַּשְׁלִיךְ בַּעֲדָם נַפְשׁוֹ גַּם הוֹנוֹ מִנֶּגֶד²²

וַיַּעַט כַּמְּעִיל אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כַּבֶּגֶד.

וּלְחוֹתַם לִבּוֹ וּזְרוֹעוֹ שָׂם עִיר הַקֹּדֶשׁ?²³

מקהלה:

אֵין אִישׁ שׁוֹכֵחַ אוֹתוֹ וּשְׁמוֹ אֵין אִישׁ נוֹשֶׁה

בֶּן־יוֹסֵף אֵלִיָּה הוּא וּשְׁמוֹ הֲלֹא מֹשֶׁה!! ²⁴

 

.9 №    🔗

על ס' פי החירות להרב הסופר רמ"א גינצבורג. אשר הקריבו מנחה אל השר ר' משה מונטיפיורי.

הושר מאת המשורר… ידיד המחבר.

1    🔗

הֵן לֹא בַהֲמוֹת שָׂדַי לֹא חַיְתוֹ יַעַר

לֹא חַיֵּימוֹ יִחְיֶה אָדָם וָגָבֶר

הֵמָּה אִישׁ אִישׁ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שָׁעַר

בַּל יָחוּש עֲמִיתוֹ בַּל יֵדַע חָבֶר;

לֹא כֵן הָאָדָם לוֹ עָמִית וָרֵעַ.

קָהָל בָּעִיר עַם בַּמְּדִינָה יוֹדֵעַ.

2    🔗

לוּ אַךְ אֶל נַפְשׁוֹ גַּם אָדָם שָׂם עַיִן

לֹא דָאַג אִישׁ אִישׁ עַל מַחְסוֹר רֵעֵהוּ,

אֲזַי כָּל־הָאָדָם כָּמוֹהוּ כָּאַיִן

וּכְבָר אָפֵס שָׂרִיד מִכָּל־מִינֵהוּ;

כִּי אַךְ אֲגֻדָּתָם מָעוֹז חַיֵּימוֹ

בָּהּ כָּל־טוֹבָתָם גַּם כָּל־מֲאַוַּיֵמוֹ.

3    🔗

אִישׁ אִישׁ מִמֶּנּוּ כָּאִכָּר כַּמֶּלֶךְ

אֶת מִינוֹ יַעֲבוֹד אֶת עַמּוֹ אֶת רֵעֵהוּ;

בַּבַּיִת בַּשָּׂדֶה בָּעִיר בַּפֶּלֶךְ

אִישׁ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם הוּא יַעֲזוֹר מִשְׁנֵהוּ;

זֶה בֶּעֱזוּז כֹּחַ זֶה בָּהוֹן וָעֹשֶׁר

זֶה בִּמְצוֹא חָכְמָה זָה בִפְעֻלּוֹת יֹשֶׁר.

4    🔗

וּרְאוּ מַה־יֵאָמֵר גַּם פֹּה בַּסֵּפֶר

חֵילֵי עַמִּים לָחָמוּ וּלְאֻמֵּי אָרֶץ,

נָתְנוּ קֶשֶׁת כַּקַּשׁ חֶרֶב כָּאֵפֶר

נַפְשָׁם לַמָּוֶת וּבְשָׂרָם אֶל קָרֶץ;

וּבְעַד אַרְצָם וּמַלְכָּם הִתְאַזָרוּ

וּבְעַד חַיֵּי עַמָּם מָוֶת בָּחָרוּ.

5    🔗

וּלְמִי גַּם סֵפֶר זֶה מֻגָּש תִּמְצָאוּ

אֶל מֹשֶׁה הָאִישׁ אֶבֶן מוֹנְטִיפְיוֹרִי!

מַה־פָּעַל מֶה־עָשָׂה הֲלֹא תֵדָעוּ

אֶל שֶׁבֶר בַּת עַמּוֹ כִּי הִמְצִיא צֹרִי.

וּלְהַצִּיל עֲשׁוּקִים בַּדָּם אַךְ שֶקֶר

עָבַר יָם, פִּזֵּר הוֹן; וַיִּשְׁאַל חֵקֶר.

6    🔗

רַבַּת שְׁפָךְ־דָּם, זֶה דַּם בַּת עַמֵּנוּ

אַךְ חִנָּם! - כִּי שֶׁקֶר הוּא לֹא יֵאָמֵן;

(בֶּאֱמוּנַת אֱמֶת שֵׁם זֶה אֱלֹהֵינוּ

שֵׁם הַגָּדוֹל יְהוָה אֱלֹהֵי אָמֵן!!)

עַד בּוֹא מַלְכֵי צֶדֶק וַיַּכִּירוּהוּ

אָז כָּלָה מֵאַרְצָם גָּרֵש גֵּרְשׁוּהוּ. 

7    🔗

וַיִּבַקֶּשׁ־לוֹ מִפְלָט הָעִיר דַּמֶּשֶׂק

כִּי אוֹר הַחָכְמָה לֹא נָגַהּ עוֹד שָׁמָּה;

וַיָּחֶל שָׁם פָּעֳלוֹ רֶצַח וָעֹשֶׁק

כִּי בִמְקוֹם חֹשֶׁךְ זֶה עֲצָתוֹ קָמָה;

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּסַע מִצְרָיִם

וַיּושַע אֶת עַמּוֹ מֵאֲרַם נַהֲרָיִם.

8    🔗

נָס רֶשַׁע כֶּסֶל מִקַּו אוֹר צִדְקֵנוּ

כִּמְנוּסַת רַב חֹשֶׁךְ מִקֶּרֶן אוֹרָה;

וּכְנוּס הַיָּם אָז מִמֹּשֶׁה עַמֵּנוּ

נָס יַם הַדָּמִים מִפְּנֵי מוֹנְטִיפְיוֹרָה;

יַם דָּמֵנוּ הוּא הַנִּשְׁפַּך כַּמַּיִם

אַךְ דַּם נָקִי הוּא - דַּם נִקְיוֹן כַּפַּיִם.

9    🔗

וּמִי הוּא הַכּוֹתֵב פֹּה זֹאת בַּסֵּפֶר

הוּא חֲמַת דַּמֶּשֶׂק בִּלְשׁוֹן עִבְרִיָּה;

אַתָּה הוּא גִּינְצְבּוּרְגְ נוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר

נוֹתֵן מִשְּׂפַת קֶדֶם שָׂפָה פּוֹרִיָּה?

וּלְעַמְּךָ זֶה הַדַּל קַנֹּא קִנֵּאתָ

וַתַּטִּיף בִּלְשׁוֹנָם וּכְמוֹ נִבֵּאתָ.

10    🔗

וּסְפָרִים כָּתַבְתָּ רַבּוֹת אַל תֵּלֶּא

כֻּלָּם שֵׁם קָרָאוּ בַּשַּׁעַר נוֹדָעוּ;

וּלְמַעַן אַחֶיךָ תַּעֲשֶׂה כָּל־אֵלֶּה

כִּי שָׁכְחוּ נִיבָם וּדְבָרֵימוֹ לָעוּ;

וַתּוֹכַח גַּם עַתָּה זֹה סִפְרָתֶךָ

כִּי לֹא אַךְ לָךְ אַתָּה כִּי לַעֲדָתֶךָ.

11    🔗

כי לֹא בַהֲמוֹת שָׂדַי לֹא חַיְתוֹ יַעַר

לֹא חַיֵּימוֹ יִחְיֶה אָדָם וָגֶבֶר

הֵמָּה אִישׁ אִישׁ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שָׁעַר

בַּל יָחוּש עֲמִיתוֹ בַּל יֵדַע חָבֶר;

לֹא כֵן הָאָדָם לוֹ עָמִית וָרֵעַ.

קָהָל בָּעִיר עַם בַּמְּדִינָה יוֹדֵעַ.

10 №    🔗

על ספר פרחי צפון השלוח אל הרב הדאקטאר לעווי נ"י.

דברי החוברת, אל כבוד איש תפארת. אשר מיד החכמה ישא הנזר, הרב הדאקטאר החכם אליעזר הלוי נ"י

מוגשת אנכי היום לפניך אדוני! ביד הורי ויולדי ביד תומכי בידי אמנו אשר זקנה, האובדת העניה – השפה העבריה, הם המה פרחים קראוני, וכארזי אל להיות הבטיחוני (שירי שפת קדש.191); אבל אהה אדוני! זה שש שנים עברו לי מעת היותי, ובין החוחים אשר מסביב לי (שם שם) אבלו נבלו עלי תפארתי. אהה! בין אלה החוחים, כלו אמללו אלה הפרחים, והנם היום כקוצים כסוחים. בחמת עקשי לבב (שם VI) ובהבלי צבעון מורה כל מרי (אמת ואמונה כ"י) והנני הולכת תמס בארץ הלזו, ולרגלי תלך (אהה!) גם האם הכבודה גברתנו, בת אלהינו – שארית כל חמדת ישראל – העבריה! כי אמנם אין לי גואל, אין איש דורש לנפשי, בלתי אם הורי ויולדי אלה ומעטים אשר עמם פה בעיר ובמדינה, אחד בעיר, ושנים במחוז, וגם אלה ירדו פלאים בשנים לא טובות האלה, ככל יתר המון בית ישראל בארץ הזאת – ובכן חדלו ארחותי חדלו, ומהלכים אין לי פה עוד בארץ.

על כן אדוני! הנה באתי אליך אני לבדי לחסות בצל כנפי חכמתך; אספני נא אך אני אליך, להיות אתך לזכרון ושארית לבני עמי בארצי, ואל נא אראה פה ברעתי. –

והיה אם יראה לבו כי טוב להגיש הדבר לפני אלופו השר למען יחזיק במעוזי, ולכונן אשורי במעגלותיו צדק, לתת לי עוד פלטה בארץ, טוב; ואם אין, חדל נא אדוני ויהיו הדברים לך לבדך, כתבם על לוח לבך, האוצר בקרבו כל טוב ותושיה. ואלהי אמת יודע כי אך תום ואמת, כל דברי החותמת החוברת, המדברת. מפי המחבר

אברהם דוב בער הכהן לעבענזאהן.

 

11 №    🔗

המכתב אשר כתבו קהל עדת ישרון אשר בווילנא אל השר בהיותו בווארשויא.

השמש באשר היא שם, שם נכון היום, שם אור הצהרים; נשף בקר ונשף ערב, אך לארץ מרחוק עומדת. אדונינו משה איש האלהים! הן מאור פני אלהי ישראל קרן אור פניך, ומזוהר אור קדוש יעקב נאור תכנית צלמך, מעל במתי איי ימים ינחך אלהים אלהינו לסובב אל צפון, ערי עניי עמו, ותקופתך על קצותם. מלאנדאן מעוז הים מוצאך, סובב סובב הוליכך רוח אלהים אלהי ישרון, ואל מקומך השיבך שלום במרכבותיך ישועה.

מרכבותיך, רכב אלהים, רוכב שמים, סגורי חותם עירו ירושלים, מרכבות עמנו, נדיב! – באופניהם רוח החיים, חיי זה העם בני אל חי, ואל אשר יהיה שם זה הרוח ללכת, ילכו; כי האופנים מתנשאים לעומת רוח חיינו, במקום ישאך הרוח שם נכון היום, שם אור הצהרים עד כי תשים פניך ללכת, תשת חשך ויהי לילה.

זה לא כביר שמענו את צאתך אלינו מעיר מלוכת ארצנו, ויהי בקר; עד מהרה, ותופע עלינו נהרה, כבואך אלינו העירה, ותכה עין כל רואה מגבורת אור פניך, ויהי צהרים; עודנו פונים כה וכה, לפקוח עין, לראות אור, והנה מהרת גם ללכת, רד לנו היום ויפן לנטות, פשטו הצללים, ויהי ערב.

כל גדולי עירנו, זקניה חכמיה וסופריה, כאלה אשר זכו לראותך פנים אל פנים, וכאלה אשר לא זכו – והמה כהם אלף פעמים – כלם כאחד הומים עתה איש אל רעהו, מה זה היה לנו, איזה הדרך התלקח אור הברק הגדול והנורא הזה, גם חלף חיש מעבר פנינו, ואיננו. כל העיר מקצה תהום כנד ים, מספרים עתה איש לרעהו, את כבודו ואת גדלו. את טוב ואת ענות צדקו, ואת היד החזקה אשר עשה משה, ואשר עם לבו עוד לעשות, למען – ולעיני – כל ישראל! עתה בהפנותו ללכת, כל הדברים יגעים בכל פי מדבר ובכל יד כותבת, להגיד שמץ גדולתו, ועד מה מרוב צדקתו וחסדו לכל האדם, ולישראל עמו; סגור הלשון תוך פה ושפתים, עד תשמע אזן עת יחזו עינים, עד כי חדלו אלה עד כי חדלו, א בעלי הלשון ספר יחלו.

עודך מתמהמה בערי קצה גבולנו, וקוי אורך עודם שבים לפנות ערב לעומת פנינו, להשכיח את עמך חשכת הלילה; והנה עוד מעט – והשמש אצה לבוא אל מקומה, ואדונינו משה שב לו הימה, ותבוא לנו השמש הזאת, שמש צדקה היא, אך מרפא בכנפיה, ויהי אך טבלה היא במי ימים אברותיה, ואלינו חיש כרגע שבה הלילה ביללותיה. הנה באה – אהה – הנה באה ונהיתה!! –.

החשך כסה עין כל הארץ, ואימה חשכה עלתה לנו על פני אדמתנו, הכפירים שואגים לטרף, ונלוו עמם כל זאבי ערב, אהה! והנה צפרי נשף, המה הינשופים, נותני זמירות בנשפים, כעבים המה עפים, כיונים מארובותיהם נהדפים, והמה מהגים ומצפצפים, וכבני עורב אליך מר יקראו: “שומר מה מלילה? שומר מה מליל?” – ומי המה אלה הצפרים, נטושים בשדות וביערים, עטופי עמקים ומחבקי הרים, נאספים חמרים חמרים, אתה אדונינו! – והמה יושבי הכפרים! – שם טף ונשים זקנים ונערים, נגרשים כים בידי אכזרים, מי יכיל כח לספר באומר ודברים, או בעט סופר ברוב ספרים, אפס! – כי הם מובאים גם אלינו אל הערים, אבל לא אל תוך בתינו, כי אם לקברים. –

זה חלק עירנו, ומנת מדת מחוזנו, בשאר מדינות ארצנו מה עשו? ה'! אתה ידעת! –.

אל תגידו במצרים, אל תבשרו בארץ כשדים, ארם ופלשתים אל תודיעו, יון ואדום אל תשמיעו, אל נא ישמחו לקצנו,

ולאחריתנו אל ילעגו לנו, כי את אשר לא האמינו בימיהם, ישמעו עתה, ואת אשר לא קוו אז, הנה עתה מצאו ראו…

לא עליכם אחינו! כל בני עמנו! לא עליכם כל נדחי ישראל וכל נפוצות יהודה! – לא ירושלים תדמו לנו ותעידונו, ולא ציון תשוו לנו ותנחמונו, גדול שברנו מהם, אף כי מסדום אחותם, המה בחטאתם נספו, ובעונם הכו חרם, אנחנו באמונתנו הננו נרדפים עד שערי מות. ובתורתנו הננו תמים לגווע – המה אך במגלת ספר כתוב עליהם קינים הגה והי, לנו אין כל ספר די באר, ואין כל סופר די קונן. אך דומיה לנו קינה – הה! קינתינו אך דומיה!! –.

הס נא העט גם עתה, דום נא! כי לא להכאות לב אדונינו, – לב מלא אהבת אלהי ישיאל, אהבת עמו ותורתם – בהשמיע לאזניו “זו תורה וזו שכרה”!!.

אך כמזכירים את אדונינו “אל דמי לך” הנה באנו הפעם, אדונינו משה, אל דמי לך! שימה נא על לבך את דברנו בשיר “שאלת שלום” בצאתנו לקדם ולשחר פני משה כפני חמה, ולפני שמש ינון שמו תפלת השחר; ואזניך הטה נא לשמוע דברי המאמר “סוף דבר” אשר הגשנו אליך אחרי קרוא מקרא הטענות לפניך בטרם הפרדך מאתנו, בנטות צללי ערב בפנות השמש, ויפן משה ויצא, ונשאנו אליך תפלה למנחת ערב; ושמע נא, גם צעקתנו עתה באשון לילה ואפלה, בבוא שמשנו כצאתך את הארץ הזאת, ועבדיך כעומדים פה בלילות, ומתפללים – תפלת ערבית –; או אז תשית לבך לדעת, מה נעשה בנו – ומה תעשה לנו? –; קומה נא איש אלהים וקרא לאלהינו! קומה נא אח לצרה, וקרא לאחינו ממזרח שמש עד מבואו לחוש ולמהר לישועתנו – אחינו! כל הנקרא בשם אלהינו! קדמו פני הרעה, פן תקדים היא בעדנו, ויצאה ואמרה אליכם: “שובו אחים שבו תחתיכם! כי אין מי להושע עוד! – הן חמש עשרה מאות אלף נפש היו אחיכם אלה האובדים, ולא השאירו אחריהם בידי, כי אם ברכת שלום לתתה לכם, לכם אחיהם – עוזביהם –!”

אודה יי' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו:

כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו: