והוא ספור נחמד מהשערוריה ‏אשר נהיתה זה שלשים וחמש שנה בבית הכנסת‏ אשר בעיר‏ הקטנה “זִפְרוֹנָה” בליל שמחת ‏ תורה, ובתוכם אָז גם ‏אנכי הכותב; י’א’מ’ד' יליד ווילנא:

 

הַקְדָמָה קְטַנָה    🔗

הספור הנוכחי הזה הנֵהו יליד האמת אשר נהיה בּעליל זה שלשים ושש שנה, ואנכי מבני הנעורים אָז אשר לקחו חלקם בהריב הקדוש הזה, ויהי שמור בנאד זכרוני ימים רבים, עד כי מצאתי און לי למשוךְ בעט סופר וָאכתבהו בדיו על הספר, ויהי מונח תחת ידי שנים רבות, עד כי גמרתי בלבי כעת, עת לדבר להוציאו לאור.

הספר הזה אין בו לא איסור ולא היתר, לא גדרים ולא אזהרות, לא חמורות‏ ולא קַלות, לא סודות ולא רמזים, באשר כי איננו כי אם ספור אמתי כמו שהיה, ולא שניתי בו כי אם שמות הערים לבד המורים ‏על תכונתן, ובכל אלה כבודו ותועלתו במקומו מונח, כי איננו נגרע בערכו מכל המון הספורים מקורות העתים שכבר חלפו ועברו, למען דעת בני עמי מספר המעלות אשר עלו או ירדו במעלות סֻלם התרבות (ציוויליזאציאן) מאז ועד עתה. כל קורא משכיל ירצה ויחונן האישׁים (דיא פערזאנען) אשר יפגשם מְתֻאָרים בהספור הזה, כמו את הרב מאראנע, ר' פֿייווע אולאק והדומים להם, בכוסף נמרץ כאחד מֵחוקרי קדמוניות המתרפק בתעצומות ועוז על גלי העצמות (גריפפען) מחיות השדה אשר כבר היו לעולמים (פאן דער אור־וועלט) ועתה ספו תמו, בהמצאם עתה ספונים בחיק האדמה, וכמוהו מרוב ‏חפצו להבין בהיצורי קדם האלה בל תגעל נפשו לנגוע בהם בגלל הרקב ודם התבוסה המדובקים בהם, כן כאשׁר אקוה, לא ימאס גם הוא בספורי זה בגלל איזו שגיאות אשר תמצאנה בו מהיותו נדפס בחפזון נמרץ ולא הספקתי להשגיח עליו בעין פקיחה.

וכן לא יפקוד עלי הקורא עון מלות הזרות הנפגשות לרוב בחבורי הקטן הזה, כי השתמשתי בהן אךְ להרחבת הבאור בעוד הרוסי והאשכנזי‏ משתמש במלות רבות משפות אחרות וגם נכריות אשר אין להם שום קורבה לשפתם כ"א לתפארת הקריאה לבד, ואין מכלים.

י’א’מ’ד' יליד ווילנא

 

1. תְּכוּנַת הָעִיר זִפְרוֹנָה    🔗

שמה בעמק ברכה אשר ישמחהו הנהר “אָ” בהמון פלגיו ובשפעת גליו, והסגור מזה ומזה ברוכסי הָרִים ובעבי יערים, יוֹשֶׁבֶת על דרךְ המלךְ עיר קטנה ושמה “זִפְרוֹנָה”. תכיל בקרבה אךְ שלשים בתים שפלי קומה מכוסים בתבן נפוצים על פני האדמה באין סדרים כזֹרים במזרה המקרה, לבד אלה שמה בית תפלה ליהודים, ומקדש לנוצרים המתנשאים בשיא גגותיהם לכל המשׁכנות האלה, ואשר חשךְ משחור תארם מגשׁם וממטר ומשטף הזמן אשר שׁלח בם שִנו ויאכלם בכל פה, במעונות האלה תְקַנֵן מאז רדת העיר מטה, הַתּוּמָה, הענוה, ההסתפקות והמנוחה, כי ‏יגורו שם ששים נפש מבני עמנו תמימי דרךְ עובדי אדמה מעודם, ודבר אין להם עם כל אדם, ובלעדם עוד שמה מתי מספר מבני האכלים ‏ אשר היו עבדי עולם להאדון “צ'…” אשר לו כל הככר הזה עד בית חורון התחתון.

לפנים היתה עיר רבתי עם סחר גוים, כי אדוניה הראשונים אנשי חסד הועילו למסחרה במשא יד ובבנותם בית דוהר (פאסט) בית מלון בעליות מרוּוָחות, בית מְנַסֵר נסרים (זעגמיהלע) וביסדם שמה גם ימי שוקים (ירידים) ינהרו אליה ‏מכל המקומות אשר סביב לה, ותעש חיל במסחרה, חרף (טראץ) שבתה בין שתי עיירות הגדולות מִמֶנָה, והֵנָה בית־חורון התחתון וחצר־שוּעל, צרותיה השתים אשר נמלאו עתה מזאת החרבה בהסבן אליהן כל מערבה ומסחרה,‏ ויהי כאשר פשטו הצרפתים על הארץ הזאת בלכתם לחצוב להם קבר בארץ רוסיא, אשר לפניהם הלךְ הרשף כְחָלוץ, והדבר לרגלם כמאסף, נהפכה זפרונה כרגע, ותהי למשואות נצח, כי חרשי משחית האלה אשר שלחו בְאֵש את העיר המעטירה ‏מאסקווא מָלאו ידיהם ראשׁונה למלכם מלךְ בלהות בהתבערה הקטנה הזאת‏ אשר הבעירו כמנסים את ידם פה זפרונה, ותעל כליל השמימה.‏ מרבית תושביה מתו במגפה, ומתי המספּר אשר נשארו בה המה אבות תושביה עתה. ויהי כאשר נשמדו הצרפתים מקרב הארץ והשלום שָב אלינו, הֵצִיצָה שׁנית מערמות עפרה כיוֹנק מארץ ציה, כי לא שבה עוד אל כבודה הראשון, באשר אדוניה הראשׁונים‏ מטיביה ומחזיקיה ‏נלוו אל הצרפתים‏ וירדו אתם למלחמה וַיִסָפוּ, ומאז ועד עתה זפרונה ‏מוסרה מעיר ודורש אין לה, כי נסגרה בידי אדונים קשים שׂונאי נפש היהודים ולא ישיתו לבם לעניה ולדלותה, וַתֵּרֶד פלאים, ולא נשאר לה מכל מחמדיה,‏ כי אם בית־עולם מֶרְחַב־יָה, עדות לזפרונה כי היתה לפנים רבתי עם, ועוד מוסדות אחדות מבתי חומה אשר ספו תמו ולא נודע מי היו שוכניהם.

 

2. הִתְיַסְדוּת נֵר תָּמִיד    🔗

במצב השפל והנורא ההוא, מצאתי את העיר הקטנה הזאת בהיותי בה לחתן לאחד מתושביה, ותהי בעיני בהיותי יליד עיר גדולה, קריה עליזה, עיר הומיה, אשר תחרש בה כל אוזן מרעש אֹפָן מקול שוט וממשק נשקי צבאיה בקרבה. כעיר נצורה, כארץ נשיה, כגבול רגש כל חיים, כי שכנה עליה דומית־קבר,‏ חרישית מות, אשר לא הפריעה דבר

[במקור שבספריה הלאומית חסרים עמ' 8־7]

שְאול את פי הפרנסים בזאת, ויקצפו עלינו קצף גדול, ובכל אלה היו כמחשים, ולא דברו אתנו מטוב ועד רע, אךְ עברתם היתה שמורה בלבם עד עת קץ, והוא יום שמיני עצרת, עת מצוא לכל ריב ומדון בהעירות הקטנות ולבוא במשפט עם כל אשר העוה למו כל ימות השנה.

 

3. אֱלוּל    🔗

כן עברו עלינו שמה ימי הקיץ בנעימות האהבה והריעות כחזיון חלום עָרֵב, וכאשמורה בליל האביב, ולרגלם בא החדש הששי הוא אלול בהמון פחדיו, ושגיון מנהגיו אשר נצדקו וגם נקדשו אךְ בהעירות הקטנות אשר תושביהן יחיו חיי מנוחות ועתותיהם בידיהם לבלותם כאות נפשם. ויהי אךְ תקעו שמה בשופר ואנשי העיר חרדו חרדה גדולה ויעזבו מידם את המחרשה, החרמש והמגל, וינהו אחרי מוכיחים ומגידים‏ המחזירים אז בּעירות, ויצומו ויזעקו בחזקה, שקדו על דלתי המקוה ועל שערי בית עולם הנשען לבית הכנסת, ומלאכתם בשדה נעשה ע"י אִכָּרִים נוצְרִים, ויאכל החורש הזה את חלקיהם, לחם חֻקָם מִנָה להם המלךְ מַלְכּו של עולם להחיות בהם את נפשם ואת נפשות ביתם הַשָּנָה כלה, כי היו נטושים עד חֲצִי היום כשיות פזורות ‏על פני השדה, מקום קברות אבותיהם, וישוחחו אתם כאשר ישיח איש את רעהו בעודנו חי, וילעגו עליהם העוברים וְהַשָבִים (כי דרךְ המלךְ עובר על ידו) מבלי ידעם כי בית הקברות שמה, בהיות חצר מות הזה אךְ כשדה ‏מרעה בלתי מוקף חוֹמה או גדר, או גם נסמן במצבת אבן, ויראו בעיניהם המשתטחים האלה בנוע ראשיהם (קאפשיטעלען) כמרקדים בלא מנגן.

גם עלינו חברת מנורת התמיד נחה קדושת החדש הזה, כי היינו עצורים כל היום בבית המדרש כאסיר אל בור ולא יספנו לצאת עוד בין הערבים לרוח היום, כי אמרנו פן יסקלונו העם, וכמוהם כמונו טבלנו שחרית במקוה קָרָה אשר ישרצו מימיה צפרדעים, סרטונים, וכל רמש. גם לא ברינו לחם עד אחר חצות היום, ובלילות אחרנו שבת בבית המדרש עד עלות השחר, אךְ לא בלמוד לבד בלינו שמה הזמן כי הראינו שמה נפשותינו גם טובה. אכלנו שמה תפוחי אדמה צלויים ונסכם לוג יי"ש ומדת שכר, והנזיד אשר מצאנו איש איש בית חותנו, אכלנו על השׂבַע ואךְ למראה.

 

4. המסבבים    🔗

החולי הרע והרבה על בני עמנו תושבי הארצות האל אשר ממקבת בורה נֻקָרָה כל ענים וכל עמלם תוצאות (שפרודעל) כל מחסורם, אֵם כל עמלם ושברם ואשר בשלה גם מכס כל בשר לנו (קאראפקע)¹ אשר כִלָנו ואשר דִמנו, הוא המון רבה מהעצלים ומהבטלנים, ומהקבלנים‏ המסבבים בעירות ובכפרים לקבץ נדבה ולאכול לחם חסד אשר יושיטו להם נדיבי עמינו, מבלי דעת את הרעה הגדולה אשר המה עושים בזאת את עמם ואת מולדתם, כי בצדקתם להאספסף הנועז הזה, יְאַלפו עוד המונים המונים למשוךְ יד מכל מלאכה ומכל ‏עבודה וללבוש טלית שאינה שלהם למען קדש וכחש, ולהתגולל‏ על אחיהם הנותרים אשר ידיהם ‏ עוד חרוצות לאסוף ולרכוש בזיעת אפם.

האנשים האלה אשר התעיבו² למחות באצבעותיהם קערות אחרים וְהַכְלֵם בל ידעו (כי אין בושת בכל מְזימותיהם) יבחרו לגוע מלאכול פתם אשר ידם להם עמלה³ ואין גם מקוה להוציא גם יקר אחד מהזוללים האלה כי משחתם בם, ידעו אךְ קחת, ותת בל יוכלו, ידעו ליהנות אךְ משל אחרים ולא ליהנות‏ משל עצמם, ואף כי אחרים משלהם גם בכל אשר ייטיב להם, כי כסף אונים להם. צרבת העוני בנפשות החטאים האלה אשר בל יוכלו להרפא ממנה גם במלא בתיהם כסף וזהב.

האספסף הזה מתחלק למחלקות שלש, האחת אשר גם היא תֵחָץ למפלגות‏ קטנות תָכִיל בקרבה מוכיחים, דַרְשָנִים וספדנים המחזירים‏ בעירות, המוכיחים המה מרבית אנשים אשר בחֻבָם המה ההפך מאשר יִרָאו בגלוי, יכו העם בשבט פיהם בבתי המדרשים ובבתי הכנסיות, ויעירו אזנם לשגות מכל אמרי דעת ולנער כפם מכל עסקי העולם, יורום לבלות גופם וזמנם בהגות ספרים וסגופים אשר אין להם שחר, ואשר מתנגדים מקצה אל קצה לטהרת דתנו; הדרשנים יתהוללו בשבתות ובמועדים בדרשות של הבל, שאלותיהם תפל, ותשובותיהם תֹהו, תחלת דרושם סכלות לא מעט, ואחריתו הוללות‏ רבה וקדיש אחריו, עליהם יתעלו הספדנים אשר מרחוק יריחו כל נכבד גֹוֵעַ ויבואו לבכותו בכסף מלא בעוד נשמתו בו, ואשר גם בידם שמות הרבנים אשר מתו בזו השנה, או גם אשר עור ימותו בעוד שנתים, (כי מאן קצירי ומריעי כרבנן?) כתובים איש איש על דף מיוחד אתם בספר, והספדו בצדו, והיה אם תמו לִגְוֹעַ גם אלה ואפס עוד אדם כשר לבכותו, אזי יעשו מספד מר על מות שני בני אהרן, וירעשו העולם על הגזירות המתרגשות לבוא בעולם (אשר ינבאו אךְ מלבם) ומבכים את העם בכיה של חִנָם, הוי כן יתענו בני עמנו תחת ידי מתעים נתעים, זה יניחם, וזה יקחם, זה יאחז, וזה יפליט, ואין מציל, באשר כי ההמון אהבו כן והמשכילים ידומו.

המחלקה השניה‏ המה האנשים אשר בל ידעו לדרוש או גם להספיד, כ“א להנעים נאום, לספר גדולות מהגדולים, מדרכם בקודש, משיחותיהם חול, גם ילמדו לשונם להגיד גמטריאות בכל פרשה ופרשה, נוטריקון, רמזים, ידעו לבשר ישועות ונפלאות הנעשות שמה בארץ הקדושה, ומהם מראים ‏עוד העתקות ‏ מאגרות ‏ שקר כי המשיח הַמְקֻוָה כבר הִגִיחַ ממקומו בראש חילו הגדול ממערב הפנימי, והשולטאן הולךְ לקראתו עם שריו וגדוליו לשום עטרה בראשו ולקדם פניו במנחה, ואין מחסור להגאולה כ”א תשובה שלמה ועשות חסד, לנוסעים מתעים כאלה יקראו ההמון בשם אורחים הגונים, ולהם הצדקה לשבות ולאכול בבתי הנכבדים.

גם הנוסעים לארץ הקדושה⁴ בעלי שמות, חזנים נוסעים. (אומציגלער), שדכנים, מוכרי ספרים, בעלי מגיהים, בעלי תשובות, הולכי גולה (גלות אבריכטער) עגונות, כלם לחלוקה הגדולה הזאת יחשבו, באשר מלאכה אחת לכלם להתעות העם בכזביהם ולאכול בשרם מעליהם.

המחלקה השלישית תָכיל בקרבה את ההמון הגדול מהריקים והפוחזים, קלון בית ישראל, חרפת עמנו אשר בעמל אנוש אינימו⁵ כי דבר אין להם עם כל מלאכה ועסק, אוכלים אךְ לחם העצלות ביד‏ רמה ואין מכלים אותם דבר, ידודון ידודון (תמיד) להקות להקות מעיר לעיר, מכפר לכפר, עד כּי יְכַסו את עין הארץ, בהם הרה ויולדת יחדו, יעלו בכל בתי הישובים חמרים חמרים, ויאכלו מפתם ומטבחם וילכו להם גם בלא השָבת תודה וברכה, או גם בלא הכרת טובה, ויש מהם אשר לא יזוזו ממקומם עד כי ינתן להם עגלות וסוסים לנהלם עד כפר השני, ובני הכפר תמימי דרךְ בל ילאו להטפל ‏את הַנֵטֶל הזה חמת מלאה עון⁶, ינשאום וינטלום עד כי נגוזו וַיִסָפו את הנודדים יחד בתער פקודת הגרוש אשר עוד מעט עָבְרָה על יושבי הכפרים האלה, סָפוּ כשער ראש יונק את הַכִנִם יחד ביום ‏ התגלחו מִנִתְקו.

 

5. ר' פֶייוֶוע אוּלַאק    🔗

אם בשל אשר יעמלו הטבעים (דיא פהיזיקער) הַתָּרִים אחרי מצפוני התולדה זה שנות אין מספר, לחלק (קלאסס־עפיצירען) צאצאיה באותות למחלקותיהם ומערכותיהם בספריהם אי קץ, עוד רב הנשאר לפניהם בהמון התולדות אשר בל ידעו אל מי מהמפלגות הרבות‏ למנותם, אף כי עוד רַב הנשאר לפני צעיר הסופרים ‏כמוני אשר נסיתי ‏זה אך ראשונה לחלק פליטי יהודה אלה, אשר בל אוּכַל הַגֵד יחוסיהם במחלוקותי אלה אל נכון:

שוּרוּ שמה בהתולדה לא עוד פֹרָש מה הוא הפאליפ ומה הוא הספוג (שוואמע) אם חי לחיים, או צומח לצמחים הנמו, ופה בפלגות הערב הרב הזה עוד‏ אתי אישים אחדים אשר בל אדע עוד לנקוב שם המערכה (קלאססע) יָכסו עליה אלה, מהיותם נסמנים בכל האותות לכל המפלגות השלש אשר אמרתי, כי פעם ראיתים דורשים ברבים, מספירים בהמחלקה הראשונה, ופעם ראיתים מרבים לספר נפלאות מארץ הקדושה, עוסקים ‏ בסגולות‏, בהשבעות, כמעשׂה האנשים למחלקה השניה, ופעם ראיתים נלוים‏ בענותם להאספסף אשר למחלקה השלישית, מסבבים ‏ בעירות כהפחותים, ומהיות ‏כי אחד מֵהַמְסֻפָּקִים (אונגעוויסע) היה כְלִיל (איין אויס בונד) ממפלגות שלשתן האלה בשחיתותיו הרבות,‏ הרימותיו‏ עתה מאחיו וָאכירהו‏ להעמידו לפניךָ קורא נעים, למען תראהו ותדעהו ויהיה לך למופת לשפוט ממנו את יתר אחיו ותגל נפשך לראות כי טהר ד' את ארצנו מגלולים כאלה. האישׁ הזה הנהו ר' פייווע אולאק את אבותיו לא אדע, אךְ אותו ראיתי, וגם את בניו הכרתי, אך לפי המסורת גרוף היה⁷ מישׁיבת כפר עין זיתים. האיש הזה לא היה ארוךְ ולא קצר, אךְ היה בריא אולם, רחב כתפים, עב ירכים, גרמיו כמטיל ברזל, אבריו מוצקים, מפיקי כח, פּניו אדוּמים, חוטמו מעוקל, עיניו שחורות מזרי פחד תשורנה מבין שבכי שׂערות גבותיו ועפעפיו הארוכות כנמר עלי דרך וכדוב אורב מחורש מצל, זקנו ומחלפות‏ ראשו רבות החלאה אשר הלבינו מזוקן השתרגו‏ יחד סביבות פניו,‏ פני‏ להבים, כאזורי שלג אזורים‏ להר שרפה (פייער שפייערן בערג), שְפָמו אשר‏ פרא יגדל ומחה (שטריפטע) על קצות הזקן מזה ומזה נמלא רסיסי לֵיח נחיריו, וממנו ירדו כטל חרמון‏ וכגשם נדבות על פי מדותיו, על מצחו הגדול ‏ השטוח כמישור ואשר כבר האריך עליו הזמן למעניתו ויקמטהו ליקהת ‏קמטים,‏ שכנה עליו עננה, חזיז ורעם וכל בלהות צלמות,‏ כי שונא נפש האדם ‏היה הנוכל הזה מנעוריו, ומעולם ‏לא קרן פניו מברק חסד‏ ורצון, כי בסופה ובסערה דרכו מעולם, ובאשר שם עינו קרה אסון, כי היתה צרה מאד בטובת חבירו.

וכאשר היה מוזר במבנה גויתו, כן שֻנא בלבושו מרקמת “קיטייע” המגיע‏ עד הארץ ופסי רקמת משי ‏ שחוֹר (פאסאמאן) יסובו את פי ראשו, את כנפיו עד עקבו, עשרים קרסי נחושת קלל ‏בהשפה מזה ומזה, ירכסוהו אךְ מלעומת הבטן, ובעד חזהו השעיר לא סגרו ויראה תמיד החוצה בעד פי טליתו הקטן,‏ על לבושו זה היה חגור שלש חגורות זו למעלה מזו, הראשונה היתה אךְ שפת רקמת צמר (אקרייקא) הארוכה מהאבנט חגרו הכהנים בקודש, שניה לה מרקמת “קיטייע” שחורה הקצרה ורחבה מהראשונה, השלישית היתה אזור רקמת “קאמלעט” רחבה מהשניה וקצרה מהראשונה וראשה אחוז בקרס נחשת. מתחת לחגורות‏ השלשׁ האלה היתה תלויה לו מטפחת למחות הָאַף מגואלה וארוכה‏ כמפת יד סרוחה עד הקרסולים, ולא השתמש כ"א בקצה האחרון הסחוב על טיט חוצות. רגליו היו נעולות בנעלים גדולות וכבדות, מחציתן ממולאות בחציר ובתבן ‏ועליהן ‏עבטיט,‏ כי לא נִקָן הפרא הזה מעולם והעלו גם צְמָחִים (שימעל). ראשו היה מכוסה ביארמילקע גדולה רבת החלאה, כֻלה משקה מליח הַיָזַע וּמנוּמָרָה מכל אבקת אבני השחזה ומרסיסי דיו כי מָחָה בה את סכינו ואת עטו, ולא נודע אם היא רקמה או מעור אילים. ממעל לה לבש מצנפת לבדים ירוקה ועליה חבש עוד מגבעה (שליַאפַא) בימי הקיץ עם שולַיִם רחבים אחוזים בחבלי בוץ בראשו הקטן והסגלגל. גם המכנסים אשׁר לבש צדקו יחד את התלבושת כֻלו, כי היו רקמת פשתה כֵהָה אשר לא רֻחָצה ולא באה במים מיום צאת הצרפתים מהארץ.

בצאתו לדרךְ לבש עוד על גבו “דעליע” מרקמת “קיטייע” שחרחר, וביום סגריר התכסה עוד בבגד צמר עב אשׁר לו גם עטיפת ראש מאחורו (קאפסאן) ובידו הימנית אחז מטה עוז אשר בראשׁו כפתור נחשת קלל ובקצהו מסמר ברזל, ובשמאלו החזיק מושכות ילקוטו‏ העשוי מעור עגל לא עֻבד, עמוס על כתפו ככבד אבן, כי בו היה ספון טליתו, שני זוגות תפילין, סדוּר שערי ציון, תפלת הדרךְ, ספר תהלים, ספר מפעלות אלקים, סכין למול שלחוּפית עם ‏ פתותי “טאבאק” לעשׁן, כתבים עתיקים, העתקות מאגרות ארץ ישראל, כתבי עדות מהרבנים כי הנהו בחיר האנשים‏ ויקר רוח; גם בחגורותיו אשר במתניו היו טמונים חפצים רבים, טאבאקירקע, קרן הפרה (ראָזאָק) אוצר אבק הטאבאק להריח, בתי עינים, זוגות שְתַיִם, קסת הסופר מנחשׁת קלל עם תיק הקלמוסין, אבן פלדות (קראמין) עם עשת ברזל צרוף (שטאל), שברי כלי מקטרת; לבד כלי מקטרת שלמה (פיפקע) אשר לא משה מפיו כ“א באכלו. קולו היה עב ועמום, דבורו מהנחירים, גם היה איש דברים מאד ואיש לא נחבא משוט‏ לשונו; ויוקיר ויקל בכבודו של אדם הכל לפי טוב הנדבה אשׁר קבל מידו. גם על המדינות אמר איזו לקלון ואיזוֹ לכבוד. מי לא הֻכָה בשׁבט בפיו?! ועל מי לא שפךְ זעם שפתיו? גם על שָׂב, גם על ילד. גם העצמים בבטן המלאה לא זכו בעיניו, ומי כמוהו היה מהיר לשון לספר נסים ונפלאות מארץ הקדושה, ממחנות דן, מבני משה, ובדברו מהן עמד וימודד בפשוט זרועותיו השתים רחב כתפיהם, רום דגליהם אשר הרים בפיהו‏ מכל תורן אֳנִי; גם גלה קצים במסתרים, וידבר רתת מקדושי עליונים, ובדברו עשה על כל פרק ופרק שאיפת “טאבאק”, או גמיאת יי”ש, ‏ואז בחומו המו מעיו על הכלל ויתן קולו בבכי ויבכו‏ כל הנצבים עליו, אךְ כרגע חלף רוח וינחמם, הוציא מילקוטו חבילות חבילות כתבים, מכתבים מנשיאי ארץ הקדושה, המבשרים אל נכון כי שנת גאולה באה, וכי כבר הגיחו בני דן ממחבואם ויעברו את הנהר סמבטיון והנה הנם לפדות את גלות החל הזה, נחמם וישתקו ויקראו אותו לאכל אתם לחם. ובשבתו אתם על השלחן הראה אותם כי נפלא הוא מכֹּל גם במאכלו ובמשתהו, כי אכל לחם אנשׁים עשרה, ולְקָבֵל עשרים חמרא שתה, וזאת לו אךְ מאָכלו על שלחנות אחרים מאז נעתק משדי אמו, וכן עשה גם הוא‏ את בניו. כי אךְ גמלם מחלב אשׁתו הטיף בפיהם טפות‏ אחדות מנזיד הגריסים‏ אשר יבשלו בהקלויזען, (טפות אשר נפש הנדיבה תצא בהן) ומאז והלאה לא נהנו מסעודה שלהם עד כי כלו לאכל (כי מתו).

ובעודנו‏ מספר אךְ ממרום ומכל קדש שת עינו גם בארץ למנות ירחי הריון מכל בנות הגבירים אשר בעירות האלו, כבני צוען לפנים‏ את המלאות בישראל בעודם לבית פרעה,‏ למען ידע עת לדתן ויבא להתפלל בהקשותן, ולאכל מהזבחים בליל שמורים (וואכנאכט) בברית המילה. גם ידע לקרא בשׁם כל נער ונערה אשר הגיע פרקם להנשא, ולא העביר מועד חתונתם, גם לא נכלם לבא לבית הגבירים לברכם במז"ט בלילות הטבילה לאמר “יִתֵּן ד' לְךָ הֵרָיוֹן מֵהַלַיְלָה הַהוּא!” ויאכל וישת‏ בכל אשר בא, כי בכל מקום היה שלחנו מוכן לפניו,‏ מלבד הנדבה אשר קבל, כי ידו היתה פתוחה לכל, גם היה מהיר להתפלל בעד כל חולה, והיה אם נרפא‏ וחי נשא ברכה מאתו שקל כסף, ואם גוע בעונו מהר להספידו וללמוד בעדו משניות, להגיד קדיש, אם הגוע לא השאיר אחריו בן, והכל ביֹקר גדול.

ובהיות זפרונה עומדת ‏על אם הדרךְ אשר משם מסלות שלש, האחת תפנה לעטרות עיר, השניה לבית לחם, והשלישית לחצר שועל, נפקדה העיר הקטנה הזאת ממנו פעמים עשר בשנה, כי מאז החלה רוח הרעבתנות לפעמו בין הערים האלה לא החשיךְ לסור גם אליה, ומדי עברו פתה יושביה בכל פעם לכתוב ספר תורה, נביאים, לקנות ש"ס, ליסד חברות. וַיִפָתו ויחוגו בכל עת בואו אליהם התחלה או סיום.

ותהי העיר הקטנה הזאת אשר נשמרה מאז מיין לשכורה ולמוצא יי"ש, כי חגו את המועדים ‏החדשים אשר בדה להם הסובא הזה במחולות‏ ורקודים והוא בראשם, שר פזמונים עתיקים בנגון מהארץ הקדושה, וכל העם עונים אחריו ומכרכרים בכל עֹז אנשים ונשים יחד, ואיש כוסו בידו ויהיו לה כל ימי שבתו אתם ימי משתה ושמחה.

ומי שלא ראהו שמח ומתהולל על חתונת הנגידים לא ראה מצחק מימיו כי היה מהיר לשיר שיר הישן והנושן “אדם הראשון האט גיהאט זיבען זין אונ איינע איינציגע טאכטער” משל קדמון בפי כסילים. גם היה מהיר להתהפךְ כגלגל ‏לפני סופה‏, ויחון בזה את הנכבדים ויהללוהו כי הגדיל לעשות,‏ ומי כמוהו היה תקיף ונאמן בעיני הנשים הזקנות אמות הגבירים, כי החליק אליהן בעיניו, גלה להן סגולות, פתר להן חלומות, חז להן עתידות טובות, גם לא התעצל להרבות בשבח בניהן ונכדיהן וינבא גם מקוי ידן כל טוב סלה. והוא היה הראשון אשר בִשֵר בעטרות עיר כי נתבטל הנאבאָר הראשון⁸‏ והיהודים נקיים לביתם מעבודת הצבא עד בלתי שמים, וכאשר לא האמינוהו בדבר הזה ויתן להם אות נאמן בהריקו לפיהו כוס ישועות‏ מיי"שׁ חדש לעיניהם ‏בבת אחת,‏ כי משומרי ישן היה מעולם ויהי לנס. זאת שמץ דבר מתהלוכות האיש ר' פייווע אולאק,‏ ממוצאיו וממבואיו, זכרהו קורא נעים ויהיו למשמרת אתך בנאד זכרונך, עד הציגי אותו לפניךָ‏ שנית כמפלצת גנים (שטראסידלע) שמה במחזה אשר אגלה לפניךָ שמה בשער ליל בלהות הוא:‏ “לֵיל שִמְחַת תוֹרָה”.

 

6. הַמַגִיד    🔗

“אין עבר ופנה אשר‏ לא תכירנו התולדה לטוב או לרע בסגולה מיוחדת תבדילהו בה מכל יתר המקומות”. יאמר אביר החכמים מחכמי זמננו האדון הומבאלד בספרו קאסמוס. ואנכי אענה אבתריה: “אין עיר ואין כפר בתבל כלה אשר לא יפליאנו הבורא באיש מופת העולה באיזו כשרון נפש או גופני על יתר מרעיו תושבי עירות אחרות‏ אם לשבח, אם לגנות”, ובמשפטי זה בל תכזיבני גם העיר הקטנה הזאת “זפרונה” אשר היתה מצויינה או באנשים שנים בעלי תכונות מתנגדות זו לזו כשני צירי העולם, כי האחד היה מופלא בטובתו, והשני ברעתו, והמה הרב המגיד דמתא, והשני השמש דמתא.

ככוכב מזהיר הנשקף על פני הארץ בליל שואה וסער מבין מפלשי עב וצעיפי ערפל, כן התנוֹסס על אדמת העיר הקטנה הזאת מבין תושביה החשוכים (מקום כל אפל וכל אולת נושנת) האיש ר' שלמה מאַראָנא אשר היה רב ומגיד מישרים בּעיר הזאת, והיה אז כבן חמשים שנה, טוב רואי, זךְ הרעיון, מופלג גדול בתורה, ירא אלקים מרבים, ומדבר בלשון המדינה כיליד הארץ. גם הבין בחכמת הרפואה ויודע ‏ ספרי העתים (היסטאריא) ויגדל האיש מאד בעיני השר (צ…) אשר לו העיר וכל הככר, ובעיני יתר השרים, ויכבדוהו כנשיא אלקים כי כל הדבר הקשה הגישו אליו ואחר דבריו לא שִנו, ועצתו בכל הענינים היגעים היתה להם כאשר ישאל באלקים, כן ליהודי וכן לבן עם אחר, וחרף (טראָץ) מעוט שכירותיו כי היו אךְ טפחות⁹ לא חדל מעשות חסד וצדקה את העניים והאביונים היושבים אתו בעירו, הוציא משפט לאור לעני ולעשיר אךְ חנם, וישכךְ כל תלונה טרם התגלעה, ויהי שלום בזפרונה כל ימי שבתו בקרבה.

הישר באדם הזה קץ בהמוכיחים הצבועים ובהמגידים הסובבים בארץ, גם שם תָהלה בהמלמדים אשר לא יבינו במקרא,‏ ואין להם חלק בדקדוק ויראם כלם ברע, הראשונים קרא בשם “מתעי העם”, ואת האחרונים קרא בשם “תולעת עקב” באמרו: “זאת התולעה אשר תְמַלֵט ביצתה בפרחי ישראל ובקעה שם גוריה‏ המשחיתים בַפֶרִי בטרם יְבֻכַר, אין נפשי אל המתעים האלה!” שמעתיו אומר בחרות אפו עליהם (בראותו אותם פעם אחת מסֻבים למכביר במשתה חתונה אחת) “לא הגלות תאשם בעמל עמנו כ”א האנשים האלה אשר ‏יניאום מכל מלאכה ומכל עבודה", כי הם המה לבני ישראל בדבר נשואי בניהם בעודם באבם רכים וצעירים, בעודם חניכים ‏(צאגלינגע) ‏וצריכים בעצמם למדריכים ומנהלים ישרים, או גם לשבט מוסר לעשותם אישים מועילים לחברת האדם‏ כל הימים¹⁰ שורו שמה למולנו עשרה נוצרים חפשים וחרוצים, כגן עדן הארץ תחתיהם, כי עֻבָדה בחפץ כפיהם, מסביב למעונם צוה ד' את הברכה, גָרנם יפרוץ מרוב דגן, אסמיהם ימלאו מרוב טובה, שלום אמת במגוריהם, כי האשה אשר לקחו איש איש מהם בנעוריו לעזרה תְלַוהו ותנחהו בכל מעקשי מסלת‏ החיים כַמלאך מושיע עד יומו האחרון (באם אךְ המות לא יפריד ביניהם) אם הבנים שמחה כל ימי מגוריהם בארץ, כי אין שלוחין ואין גרושין‏ באהליהם, וכאשר ירבו צאצאיהם כן תרב לתת יבולה, כי כל יד שם עֲמֵלה, שב וילד אי נקי, ובאשר השקידה שמה גם הברכה, לא כן ראיתי בבני עמי נרפים המה כי מרפים אותם המתעים האלה, ולו גם אחד מאתנו יתמכר לעבוד את האדמה הנהו עודר‏ אךְ בלב ולב, ובעוד ידו אחת מחזקת בהמחרשה, תאחז ידו השניה באמת המסחר אשר ינהגהו בכבדות כי הגה מהמסלה סלוּה הסוחרים, כי שמטוהו הפרות¹¹‏ ותוליכנה אותו עקלקלות ואי אומר השב, מחסרון הנסיון הנקנה אךְ בימי הנעורים אשר יעשום בני עמנו אךְ תקרובות לאליל כבוד המדומה. ובצאתם ממקלטם (חדרם) בהיותם עמוסים אז בבנים ובבנות‏ למכביר לסחור בארץ ולא ידעו, ימכרו הסחורה בזול, כאשר ימכור איש אשר לא מישראל הוא את התפילין אשר ימצא בדרךְ בעד נקלה, ומהיות גם הנשואין אך משחק למו ונקל בעיניהם להתגרש ולהנשא פעמים אין מספר, אין שלום גם באהליהם, כי יִוָסְרו לרוב בני הגרושה השנואה תחת יד אשה החדשה האהובה,‏ אשר לה הכח והגבורה לשלוט בהם לרעה לכל אות ‏ נפשם, ובין כה וכה אךְ ריב ומדון בבית, ולכן אין נחת וסדרים באָהלי יעקב, והאדמה תֵשַם תחתיתם, ויד מי בכל העמל הזה? אחר כי נתיבת דתנו אך שלום ואמת, וגם יד הממשלה פשוטה לקומם כל נכשל בעמנו אשר יתמכר ‏אךְ לעבוד האדמה? אם לא המדיחים האלה אשר לא ידעו ולא יבינו את התבל, ויהבילום וידיחום מדרךְ ‏העולם.

כדברים האלה וכחזיון הזה דבר האיש האמתי הזה לעיני נכבדי בני עמנו אשר ישבו אז לפניו, ואנכי אז עודני נער ואענה אבתריה:‏ “נביאיך חזו לך שוא ומדוחים ולא גלו על עונךְ!”

גם אותו זכרהו קורא נעים! כי גם אותו תראה עוד במועד שמחת תורה בצאתו לישע לנו ויצילנו ‏מהרעה

הגדולה, אשׁר אמרו יושׁבי העיר להדיח עלינו חברת “נר תמיד” הוא השיב השלום על כנו, וישפוט מישרים בינינו, רוח ד' תניחנו שמה בשדה מנוחות הנשמות. הטהורות,‏ כי כבר הלךְ היקר הזה לעולמו לקצור מאה שערים מאשר זרע פה מטה בעמק הבכא.

 

7 . יָמִים נוֹרָאִים    🔗

האלול חלף ועבר ולרגלו בא ירח האיתנים‏ הוא תשרי בהמון פחדיו ובעשר קדושותיו; הישובים וכל בני הכפרים התקבצו יחד ובאו העירה בליל שלפני ראש השנה בעגלות טעונות בכל טוב אשר יספוק לנו יושבי עירות על ירח ימים, הביאו אתם מיני קמחים ובשׂר, ירקות ופרי עץ ודבש לרוב אין חקר להיי"ש ולשכר, האנשים האלה היו מוצקים ובריאים כבירי כח, תמימי דרךְ וישרים למאד, אךְ בלתי מבינים בספר, ‏חצים מדברים יהודית, וחצים מדברים כפרית, ובהתפללם לא יכלתי הבן אם מדברים עברית או כפרית. ביום ראש השנה התעטפו כלם בהדרת קדש, ובכל אלה אין “שטריימעל” נראה בכל המונם; אחר תפלת השחר לפני התקיעות נשא הרב את משלו בתוכחת מגולה, תוכה רצוף יראה טהורה, מוסר השכל, אהבת רֵעים, והכל במתק לשון ובתורת חסד, בחרדת‏ קֹדש ורתת כעומד לפני מלךְ, לא הניע גויתו, לא עוה את פניו, ואךְ עמד כנציב שיש; בפיו דבר ועיניו הורידו כנחל דמעה והעם עמדו דומם תוכו לרגליו והקשיבו כמהים את דבריו, וינהו אחרי ד' ביום ההוא, איש איש נחם על רעתו, וידרו נדרים לבלתי חלל עוד השבתות, ולבלתי התגדר איש במכס רעהו, וברדתו מהבמה קמו העם ועמדו וינשקו את כנף בגדו וידיו, כי היה כאב להישובים, ויורם בכל עת לעשות אךְ צדקה וחסד וללכת

בדרךְ טובים.

אחרי הקריאה הלכו הישובים לבקר איש את סוסו. ויתאחרו ‏לשוב, כי מרבית בעירם בערו בשדה אחר ויחזיקו בם האכרים וימאנו להשיבם ויריבו אתם בחזקה, אחר התפלה שבו לביתם ויאכלו משמנים, וישתו ממתקים, וכהתימם לאכל, הלכו לשחר איש את פני רעהו. ובני העיר אתם, וישתו “מעד” למדי. סוף דבר לא היה ימים טובים לזפרונה כשני ימים טובים ‏של ראש השנה, כי המו בתיה אז מרוב ‏ ארם אוכלים ושותים ומהללים את ד'.

בשעה שלישית הלכנו ברגש גדול ובהמון חוגג אנשים ונשים להגיד “תשליךְ” שמה בהיער הגדול,‏ עברנו בין ארזי אל נושקי שמים, לקול צוחת ‏מי נהר איתן הנלחץ שמה בין שפאים שקופים, ובין סעיפי סלעים, ראיתיו ויאחזני שער ופחד קראני, כי את כל אשר חזיתי מאז אךְ ברוחי ובהלךְ נפש בהדלת (פערז) “אשר לא עלה על לב איש” ראיתי עתה שמה מחוקה בעליל, אלוני זוקן אשר במורד שרשמו ושיאן לעב יגיע, ואשר האריכו אז צלם על נאות הדשא הפיחו‏ אלי פחד אל מזה, ותועפות צורים מכל תבנית מוזרה אשר אין משלה בארץ החיים, האצילו פלצות לנפשי מזה. הוי מה נורא המקום ההוא! ומה צדקו בני זפרונה כי יחדוהו לבית תפלה לתשליךְ, ומה ‏ עצמה יד הבדידות לשבר לבות בני האדם עת כי אל יראת שדי תלוה, אשרי האיש יבוא אל היכלה לכהן שמה בקדש אחת בשנה כמוני אז בחביון עוזה היא “התולדה” במחשכי יערות מקום כל נשגב סלה, כי שם זה ראשונה בנתי לדעת כי כמו האדם כן עשתונותיו יחד ישנו ויחלופו לרגעים, והגות לבו מחר הפוכה מהגות לבו עתה, כי כאיש אשר לו פי שנים במנות החיים יצאתי מהעיר,‏ וכנואש מכל חמדה, שבתי אליה ובקומי בבוקר התחדשה רוחי בקרבי ואהיה לאיש אחר, ואט את שכמי ‏ שנית לסבול כל חמר קדושת עשרת ימי תשׁובה ויום הכפורים‏ אשר עברו עלינו ברעם וברעש ובמוראים גדולים, ובעמדי שחוח בבית אלהים ביום הקדוש מכה על החזה ומתודה,‏ שמחתי בחֻבי‏ לקראת המועד הנכסף הוא “חג הסוכות” ובעוד עיני נגרה מים מאין הפוגות‏ תגלנה ‏ עצמוֹתי אשר דֻכאו ערב יום הכפורים מהמלקות הנאמנות, ותפרחנה‏ מריח משוש שמחת “בית השואבה” אשר נתבשם אז ממנה לאפי כל העולם כלו.

 

8. סֻכּוֹת    🔗

הישובים שבו לביתם, ובני העיר לסבלותם,‏ ואנחנו בני חברת “נר תמיד” יצאנו לחירות מבית המדרש, עלינו שנית למרום הרים ‏לשאוף רוח חדשה ‏ולהתרועע‏ יחד בין הערבים כימי קיץ עברו, כי הימים ‏אשר בין סכות ובין יום הכפורים המה ימי דרור מעולם,‏ ימים אשר אין שלטון להחותנים על חתניהם לכלוא אותם בבתי המדרש, והיינו אז חפשים כצפור בשמים, וכעופר‏ על הרי בתר, שׁטטנו בכל הככר, עלינו הרים, ירדנו בקעות כאשר יעשה התינוק הבורח מבית הספר, ונשיש לקראת המועד הנכסף מבלי חת לכל העתיד לנו, גם באנו היערה בקרדומות לכרות שוכות עצים: לָסךְ הסכה ולכסוח זמורות הכשות (האפען) לאסור הספון ‏(דראניצעס אדער לאטען) בהבדים כתלים לסכות. במוצאי יום טוב הראשון של חג, ליל התקדש מאז לחסידים ‏ולאנשי מעשה לשמוח ולהודות, התאספנו יחד אל בית אחד מאתנו, ונעש משתה גדול, וכן עשינו כל לילות החג בית איש יומו, ואין זר אתנו. ויחר זאת מאד לבני העיר וירגנו באהליהם לאמר: ‏“מי אלה המה הנערים מקרוב‏ באו ויעשו חדשה בעירנו, ואת פינו לא שאלו”? ויגמרו בנפשם לבוא אתנו במשפט ביום שמיני העצרת, ויתחרשׁו כל ימי החג ולא נודע עד יום ד' דחול המועד כי ביום הזה הלכנו יחד לקצור “ערבות” בעסק גדול ובהמון חוגג, שׁמה על האי הקטן אשׁר על הנהר (אָ) בתָוךְ, הבלתי רחוק מבית התפלה לתשליךְ, ארכו כשתי מאות אמה ורחבו מאה באמה, כלו משׁקה, עטוף בירק דשא, ועל שפתו מזה ומזה פרח ושושן למדי חבוים בצל ארזים, אלונים, לוזים, צפצפות וערבי נחל, והנהר אשר ילפתהו בזרועות שׁתים כדוד נאמן את רעיתו יחרישׁ‏ פה באהבתו משׁאון דכיותיו שמה בין מוקשי עולם אשר הפחידוני ביום הזכרון, כי פה מימיו אף לאט ינהקו, והמיתן חסד ינעם לאזן כמשׁק רוחי נחת יפיחו בנימי מנים ועוגב; גם מתוק שמה לעינים לראות במשחק גדודי הדגים המצחקים ושטים בין מחלפות גליו, כגן עדן האִי הזה כל ימי הקיץ, ועתה גם בראשית ימי הבציר לא התנצלו עוד את עדיו מעליו; אל האי הזה באנו כל ימי הקיץ‏ בין הערבים לרחוץ ולטבול, ועתה באנו לקצור “ערבות” בהמון חוגג; נערים שׁנים נשאו לפנינו חבית קטנה מחֻשׁקה בחשוקים (רייפען)‏ עשרים, וקערת בדיל המלאה לה “פירעסקעס”. קצרנו “ערבות” ושמחנו כיד היי"שׁ הטובה עלינו, ונסב את האי במחולות ורקודים עד ערוב היום; השמים היו שקטים ממעל והנהר‏ מתחת מאין רוח מרחפת ואין עלה נדפת,‏ והיינו טובים ושמחים בראותנו כי גם התולדה אתנו בברית, כי זה ימים שׁלשׁה היתה אךְ בזעף את כל הככר הזה ותתך עליו מטרות עז בסופה ובסערה ‏ וערפל חתולתה כמסתרת פּנים וקצוף, ועתה

[במקור שבספריה הלאומית חסר עמ' 34]

העיר הקטנה הזאת, ירום ונשא מאד המנהג הקדמון לעשות משתה ביום שמיני עצרת אחר חצות היום בבית‏ הגבאי הגדול אשׁר הנהו גם הפרנס והמוכסן, על המשתה הזה קרואים כל בני העיר למגדול ועד קטן, ומתענגים שמה על רוב טוב עד הערב, ביום הושענא רבה אחר חצות מנקים ומטהרים את אולם בית הגבאי מטיט ומרפש,‏ כי כל ימי השנה הנהו רפת לבקר, ומכלא לצאן, אֻרָוָה לסוסים, וכלוב לעופות, קירותיו יכסו אז ביריעות שש ורקמה,‏ ובמסכי הקדש, במפות, במקלעות‏ פרחים. על פני קרקע האולם יזרו חול צהוב ועלים חדשים, השלחנות יעשׂו שמה אךְ מקרשים קלים וארוכים ערוכים על חביתות ריקנות ‏ מכוסים ביריעות‏ פשתה בלתי מלובנות. המטעמים העולים עליהם המה פרי עץ, יי“שׁ, שכר, מעד, פירעסקעס, הגבאי יושב בראש הקרואים‏ עטור בשטריימיל ‏וכל אחד ואחד שותה לכבודו ולחייו, והנשים הצובאות פתח האולם מביטות בפניו ונהנות‏ מזיווֹ ושמחות מאד, החזן עם מקהלתו הקטנה (קאָהר)¹² ירעים בקולו נפלאות ולא יסף עד קומם, וכהתימם לאכל יובילו את הגבאי בהדרת קדש ובהמון חוגג כנשיא אלהים לבית הכנסת, לפניו ילךְ החזן עם המקהלה (קאָהר) הלוך ורנן, ואחריהם כל אדם ימשוךְ; ובהגיעם לשער בית העולם יעמדו מלכת וישירו לפני הגבאי בקול בּוכים את הפזמון “שוכני בתי חמר!” באמרם: פן ירום לבבו ויתגאה על הצבור מרוב טובה וכבוד אשר ינחל ביום ההוא¹³. זאת תורת המשתה אשר עושים שנה שנה ביום שמיני עצרת, וכמשפטו עשו גם עתה, קראו לכל התושבים,‏ ולנו חברת “נר תמיד” לא קראו, אךְ אנחנו אשר ידענו עוד תמול מה יֵלֵד מחר, הכנו מאתמול כל לחם חמודות, ועשינו משתה גם אנחנו בבית אחד מאחינו וגם גדול היה שלחננו משלחנם, כי נתן בו גם בשר ודגים למדי, גם נספחו אלינו כל בני עוֹני היושבים אחורי התנור והכירים הנשכחים מקהל ועדה, לא יאכלו עם אחיהם כ”א מצות ‏ בפסח, ונאכל ונשׁתה ונשיר שיר חדש עד כי נשמע למרחוק.

וכהן בני נכר העיר הזאת, איש זקן ונכבד מאד, אשׁר שמש בכהונתו זה ארבעים שׁנה וידע כל יליד זפרונה כיהודי, כנכרי, עד כי לכלם בשם יקרא, אז עבר לתמו לפני פתח בית מועדנו בלכתו מבית תפלתו אחר התימו תפלת ערב, לבוש בבגדי כהונתו נחפז לבוא אל ביתו, ויהי כשמוע את מנגינתנו זמרת־יה ויעמד כמשתאה מחרישׁ לדעת מה השאון ‏הזה העולה מהבית ההוא,‏ ומי אלה הנבדלים מקהל העיר וחוגגים ‏ לבדם אחרי ‏ ידעו מאז כי ישישׂו שנה שנה ביום. הזה אךְ בבית הגבאי הגדול ד"ב. ויהי בראותנו אותו עומד בחוץ על יד פתה ביתנו חרדנו לקראתו ונביאהו‏ אלינו הביתה, ונתנו לו מקום בראשׁ הקרואים, כי היה הנכבד בכל חבר הכהנים אשר להנוצרים בּכל הככר הזה, ידע בטיב לשונות‏ ארץ הקדם עברית וערבית, גם היה תוכן גדול ובעל מדידה, יודע העתים (היסטאריקער) וכחכמתו כן עשרו, כי היה בעל נכסים רבים, ‏ בן גדולים ‏מזרע אפרתים, וכעשרו כן היתה ענותנותו וטובו לכל בני העיר, הלוה להם כסף בלא נשךְ ומרבית, והיה להם לסתרה לעתות בצרה פעמים רבות, ויקר מאד בעיני היהודים ובעיני הנוצרים ומה גם בעיני הרב המגיד ר' שלמה מאראנא.¹⁴

ויהי כשבתו אתנו על השלחן ספרנו לו כי ילידי עירות אחרות נחנו והננו פה‏ אךְ חתנים לוקחי בנות תושבי העיר הזאת, ונבוא כלנו בברית ביסדנו פה חברת “נר תמיד”. אך נואלנו לעשׂות זאת בטרם שאלנו את פי הפרנסים ויקצפו עלינו‏ קצף גדול, ולא קראו ‏אותנו אל המשתה אשר עשו, וגם אמרו להחרימנו, לולא עמד הרב מאראנא בפרץ, ולכן חוגגים אנחנו לבדנו בבית הזה, ועתה כי בא האדון בצל קורתנו יכבדנו ‏ לעיני בני עירו ויאכל אתנו לחם, ויואל הכהן לשבת אתנו עד לכתנו לבית הכנסת, כי ראה את דברינו נכוחים, וכי גם יש בנו אנשי מדע יודעי לשון עברית ויודעי נגן, אשר לא ראה כזאת מעולם בכל אלפי זפרונה, ובראותו כי איש איש מאתנו נותן נדבה ליין ולשכר, שלח גם הוא את נערו משרתו אשר היה אתו, להביא שני קנקנים “מעד” ישן נושן אשׁר בשלם זה שלשים שנה, ולא אחר הנער להביא ערךְ ארבע מדות בבקבוק נחשת ויעמידהו ‏ על השלחן, ותעט המסבה אל המשקה ותשתה בכוסות הגדולות אשר לשכר, ויעד בהם הכהן לאמר: “הזהרו בכבוד המשקה הזה אשר הנהו כביר מאביכם ימים, כי זה שלשים שנה אשר הנהו שוקט על שמריו וריחו לא נמר, אמנם יתן בכוס עינו אךְ כעין המים, וגם הנהו הולךְ למישרים, אךְ באחריתו ישכר גם כל גבור לשתות יין”. שמענו ונחליף הכוסות הגדולות בקטנים ובכל אלה צהלה רוחנו ממנו ונשמח כלנו כאיש אחד, וגרם קולנו בשיר ונשמע עד למרחוק, והכוסות הלכו סביב סביב ועל סביבותיהם שבו ללכת, וכאשר נתרוקנו הקנקנים, צוה הכהן את נערו אשר אתו להביא שניים ושלישׁיים, וכטוב לבו בהמעד אמר‏ גם להביא ממסבת הקהל את נגיד העיר רא"ק…. סוחר עצים העושה סחורה עם כספו, וכל עתותיו בידו, והוא הנכבד בכל הסביבה. הכהן צוה ומי זה לא יבוא? ואף כי שלח אחריו את נערו אשר אתו, ויבהיל להביא אותו ואת חתנו ובנו, גאים. ועזים, וישׁבו אתנו אךְ ככפויים ואנוסים על פי הדבור בכבד ראש ובשפלות עינים כי יכלמו להביט בפנינו, ובין כה וכה רפה היום לערוב, והמגיד שלח אחד ממשרתי העיר לקרוא את הנגיד לאמר: “כבר הגיע זמן הליכות הגבאי הגדול בקדש, ואם אין פניו הולכים אתנו לא ימושו המסֻבים מהשלחן” ונאמר אל המשרת: "מה לך ולבני ‏ העיר, הלא בוקר אתה כל השנה (איין אקסענהירט) סוב אחרינו ואכֹל ושתה אתנו עד לכתנו יחד אל בית ה' ", ולא שב עוד אל שׁולחו, ובין כה וכה נשמע בכל העיר לאמר: “הכהן דולה ומשקה מסבתנו מהמעד הישן שלו!” ויפלו אלינו רבים מהמסבה הגדולה, ונער הכהן עודנו הולךְ ושב עם קנקנו מהמסבה למקלטו,‏ וממקלטו להמסבה להביא המעד, וחברת “נר תמיד” צהלה ושמחה.

 

10. שָׂרֵי הַגְדוּדִים    🔗

היום חלף ועבר, והלילה כסה באדרת אֹפל כל גבע ועמק, וגם את העיר זפרונה ומסבותיה (געלאגען) השתים (שלנו ושל הגבאי הגדול) הַנְחִתּות ברחובה אשה לקראת אחותה בבית גבאי שלה, כשני מחנות צרים גבורי כח ערוכים כאיש אחד למלחמה אשר יצביאון אנשים שנים בעלי נפש מתכונות שונות והפוכות, האחד היה איש איציק, רופא בחצר, גֹבה לו ויראה לו, לבו כלב אריה, ושם לו בכל הככר לגבורה, מאז העיר את מטהו על להקת שודדים אשר כתרוהו בלכתו‏ לבדו במסלה העולה לכפר ק… ויכם ויניסם ‏ובידו אין מאומה כ"א משענתו ויהי לנס, והוא‏ אז כבן עשרים וחמש שנה, וזה ירחים שׁלשׁה כי בא לגור בזפרונה ויט אחרינו, ויהי כראותנו כי הנהו גבור חיל ונשימהו בלילה ההוא ליל קרב ומלחמה, לשר על צבאותינו.

ושר הצבא אשר לצרינו בהריב הקדוש הזה הנהו האיש אשר תדעהו מאז‏ לרב אונים ואמיץ כח והוא ‏“ר' פייווע אולאק”, כי כאח לכל צרה יולד¹⁵ וּכרוח נושבת לכל תבערה תִלָוֶה, כן נספה הנרגן הזה על צרינו בלילה ההוא ויאמר להכחיד אותנו כאיש‏ אחד מזפרונה. וזה דבר המשטמה לחברתנו ‏זאת; בעברו לתמו ממחרת יום הכפורים דרךְ זפרונה לבוא לעטרות עיר אשר יעלה שמה שנה שנה לחוג את חג הסכות לאכול כל שָמֵן בבתי הגבירים נאחז בפתע פתאום מהשופט לאמר: “פקודה בידי‏ מעיר בית חורון לשלוח אותך שׁמה אסור בכבלי ברזל, באשר כי מרגל אתה, והנך בברית את טירקייא, אשר מלכנו הנהו כיום איש ריבה, וכבר נראה בידך מכתבים מארץ פלשתים, ממצרים, מבגדד,‏ ומארץ לובים, ועתה הנך ברעתך, דמך בראשך, וזה ירח ימים כי הנני מבקשך בכל אלפי יהודה ולא מצאתיך, ועתה ברוךְ ד' כי סגרך היום בידי!” וישם אותו במשמר, וגם חבילתו (פעקיל) לקח ויחתום אותה בחותמות הממשלה לעיני העדה כמשפט, וגם אמר להציגו ביום מחר לפני עדת השופטים אשר בבית חורון לשׁפוט אותו כאיש אשר משפטו נגע עד כסא המלוכה, וירפו ידי ר' פייווע אולאק למאד וגם בני העיר נבהלו כי ישב אתם בלא “פאס”‏ ויתנפלו לרגלי השופט ויתחננו אליו להחזיקו בעירם עד אחר הרגל, ועל האיש “פייווע אולאק” צוו לנפול למשכב, ולהתחל לעיני השׁופט, ויהי אך זועה בכל העיר, כי חרדו איש אל רעהו, עד כי ערב בעדו הרב המגיד מאראנא ‏כי לא יעזוב זפרונה, ומידו יבֻקש נפשו, ותהי העיר נבוכה כל ימי החג, כי היו כלם ‏ עצבים ודואגים על קדושם זה, לבד חברתנו “נר תמיד” אשר לא שתה לבה לעניה זאת, ותחוג ביד רמה כאשר אמרתי מדי יום ביום, ותהי העיר בקצף עלינו עד מאד.

ועתה ביום הושענא רבה אחר חצות, בפתע פתאום נחם השופט אל האיש פייווע אולאק, ויסר מעליו את מאסרו (ארעסט) וגם את חבילתו השיב לו חתומה כמו שהיתה, עדות כי נודע לו. כי אךְ שקר ענו בו, כי לא היה מעולם מרגל, ובערב נשמע עוד בעיר למגנת לבנו, כי אנחנו חברת “נר תמיד” הלשינוהו להשופט, באשר כי שונא הוא לנו מתמול שלשום, והנה אך בשלנו כל הרעה הזאת לו, אשר כמעט היתה בנפשו, ומלבד אשר חסר את נפשו מטובה ברגל הזה לבלתי לחוג בעטרות עיר ויחוג בזפרונה, ותהי זאת כצקת שמן על גחלי אש, כי ראו אותנו בני העיר כמלשני בסתר אשר אין להם דמים, ולכן למען קחת נקם ממנו שמוהו עתה לראש בקרָב‏ אשר יחפוצו ללחום אותנו במלחמת מצוה בליל שמיני עצרת הזה.

 

11. הַשַׁמָשׁ    🔗

ולמען יוכלו בני העיר לָמוד את מדת דיננו בליל הנקם הזה במדה גדושה,‏ ושופט העיר לא יניאם בדבר

הזה הֵסַבּו בערמתם אשר יִקָרא השופט ביום ההוא לעיר בית חורון התחתון בדבר משפט ישן נושן כי זפרונה תחשב לפלך (קרייז) בית חורון התחתון בדבר כל ריב ומדון, ולשלם כל מכס, ויטוש זפרונה וכל עתותיה ביד איש יהודי והוא השמש דמתא,‏ וועלקע שמו, אשר יכהן שמה תחתיו בכל עת נסעו למקום אחר.

האיש הזה היה אז כבן ארבעים שנה, רשע עריץ, ידו בכּל, לפניו רגזו וחלו כל בני העיר, וכמוהם כל עובר ושב. גם השופט והגבוהים אשר עליו לא נשאו ראשם נגדו, וכל אשר הם עושים שמה הוא היה עושה. גם האפרתים אשר מסביב נחתו מפניו, כי הוא ידע כל מתי שוא וכל נעלם, יראה כל עון אשר לא התבוננו המון רבבות‏ בעלי פקודות אשר בכל הפלךְ, גם היה מהיר להתעולל עלילות ברשע. איש סוחר כי נהג עדר בקרים דרךְ זפרונה התגולל עליו לאמר: השורים קצצו בנטיעות ‏השתולים‏ בעברי הדרכים ולא נתנם הלוךְ הלאה, ובעלי השורים אשר מאנו לבוא אתו במשפט פן יהיו הוצאותם מרובות על זכיותם, ובין כה וכה ירזה משמן בשר עדרם, כפרו פניו בשקלים שלשים והלכו להם. איש כי נטה ללון שמה במלון, יהודי או נוצרי, שם תָהלה בהפאס שלו ואמר להביאו עד בית חורון התחתון אל מקום המשפט, ויפדה הנוסע את נפשו בשקלים שנים; גם שרי הגדודים נאחזו בסבך תרמיתו, בעברם עם מחניהם דרךְ זפרונה באמרו: כי בני הצבא פשטו ידיהם בבני העיר ולא השיגו ממנו מכתב תעודה (כי הלכו עם מחניהם אךְ במסלה ויקנו כל הנדרש להם אךְ במחיר) כ“א בשחד מכסף מלא; הוא תבע את המסים ועל‏ פיו התפקדו לאיסקאסקע, הוא מִנָה את הרב המגיד וימן את מניותיו, הוא עשה תקנות, על פיו עלו לתורה, ועל פיו היו נקראים למשתה,‏ עשה כלה בהיי”ש והמקטרת (טרופקע) לא מָשָה מפיהו,‏ לא נשא פנים, ולא הוקיר כל אדם, לבד את פייווע אוּלאק, כי אךְ הוא היה קדושו, ואךְ הוא לקבליה חמרא שתא, ועמו לא חפץ עוד בארץ, ואוי לאיש אשר הרעימו ואוי היה לו חברת “נר תמיד” כי נואלנו לנגוע בקדושו זה וערבנו אותנו להתמודד (מעסען) את מרעים כאלה.

[במקור שבספריה הלאומית חסר עמ' 44]

עלילותיו, לא שתה לבה לכל אשר נהיה אז בזפרונה, ותשת חשךְ ויהי לילה כתמול שלשום, גם הכוכבים לא הוגו ממסלותם התוה להם יוצרם בשמים מיום כוננו,‏ עמדו על משמרותיהם ויסעו וישקיפו על פני העיר הקטנה הזאת בעין קלון תחת אשר הקניאום לעשות כמתכנתם‏ שמה בשפל בחגוי מעונותיהם בהעלותם נרות רבות שמה בבתי הגבאים מהמסבות השתים האלה, ואז קמו לעֻמתם, ממשתה נגינתם, הגבאי הגדול וקרואיו לבוא אל בית הכנסת, החזן ומקהלתו הלכו ראשונים כנוגנים בראשי הגדוד, אחריהם הלך הגבאי הליכתו בקדש תחת חפת כבוד,‏ וזקני העיר סביבו, איש איש נרו בידו, ויתר העם והטף משכו אחריו ברגלים ובאבוקות כזנב אחורי ככבא דשביט, הלכו לאטם בצעדות מדודות וקצובות ובכבד ראש עד בואם לפני שׁער בית ‏ העולם, וכהתמהמהם שׁמה לזמר הפזמון “שוכני בתי חמר” כאמור, החלו ללכת ברגש, במחולות, ברקודים, ידודון ידודון, עד בואם לבית ה' בקולי קולות ויעמדו שמה איש על מקומו, נקם בלבם, זעם על שפתם, כל אחד הניף ידיהו באגרוף רשע כאיש אשר למהלומות יקרא, ויחכו לבואנו בקצר רוח (אונגעדולד) כי אחרנו לשבת עם הכהן אשר תהינו על קנקנו למכביר, ונשב שׁם עד כי בא אלינו רץ אחר רץ לאמר “הנרות בבית הכנסת‏ הולכים וספים ועתה קומו לכו!”. לדברים האלה קם הנגיד ויאמר אל הכהן: “ראה אבי וגם ראה כי העם מחכים על בואי לבית ה' ועתה שלחני אבי!”. ויברכהו הכהן וילךְ לו במנוסה כנמלט מפח יוקשים, ואז קמנו גם אנחנו ועשינו גם אנו חפה כלולה בהדרה, העלינו נרות למרבה, ונוליךְ בקולי קולות ובהמון חוגג גם את הגבאי שׁלנו, אךְ לא אותו לבדו כ"א אותו ואת הכהן, וכל בני החבורה‏ הלכו מזה ומזה איש איש נרו בידו ששים ושמחים

[במקור שבספריה הלאומית חסר עמ' 46]

ויבוא חדר בחדר להתחבאות, ואותנו השאיר לבדנו צפויים אלי כל מכה ופגע, וכראות יתר העם אשר היו בבית הכנסת כי נס הכהן ויאמרו: “האח! עתה סר צלם מעליהם!” ויצאו כלם מהקדש חוצה חמושים במקלות אשר הכינו לדבר, ויחלו להכות בנו מכות בלתי סרה, ואנחנו בראותנו כי המלחמה החלה, ונקם עליהם ונכם גם אנחנו ונרדפם ונהיה עליהם עד פתח הבית.

 

13. הַתִּגְרָה    🔗

והאיש איציק הרופא גבורנו עלה כפורץ לפנינו לפנות לנו הדרך אל הקדש, ונבא אחריו הביתה ושם עלתה יד איש ברעהו ויהי אך זועה, אנחנו הכנו איש אישו נגדו באגרוף, והמה הרעישו אלינו במחזורים,‏ בסדורים, בספרי הש“ס, וככלותם לנפץ בהקדשים האלה, מלאו ידם בפרקי המנורות בשברי השטנדראות, ושר צבאנו איציק לא נלחם את הגדול ואת הקטן כ”א את השנים האלה, את השמש “וועלקע” ואת קדושו “ר' ‏ פייווע אולאק” ויךְ אותם בשוקו על ירכם, וישליכם החוצה, ויבקש בעת ההיא לטהר את הבית גם מיתר החטאים אשר אךְ קרבות יחפצון, ולהשיב השלום על כנו, אךְ כבר גברה תבערת הריב ותאחז בכל פנות הבית ונִלָחמה איש באחיהו עד להשחית.

הוי! רבים המה חללי היין, עצומים‏ המה הרוגי קנאה הדת, ומה לא תהיה יום ‏תוָעדנה הרעות השתים האלה גם יחד? כאשר קרנו פה זפרונה בלילה ההוא, אשר שתי אלה כתֻמם באו אלינו להכריתנו מארץ החיים, כי בני העיר היו הרבים ואנחנו המעטים, ויהיו לאגודה אחת, וילחצו אותנו בחזקה אל אחת מפנות הבית, נר התמיד הרסו לעינינו עד היסוד,‏ ואותנו דמו להרוג עד אחד לולא נמלטנו לעיניהם על תקרת המקומות הגבוהות כארבע אמות, ונמצא מקום לנוח, וגם די נשק‏ ללחום בהם נגד אויבינו, והמה ספרים ‏ ישנים, עצי חיים שבורים, מנורות חמר הערוכות שמה מרבים להעלות נרות בהן שנה‏ שנה בליל שמחת תורה. שברי לבנים וערמות‏ עפר,‏ וכל מיני נפץ לרוב, כי לא טהרו הפראים האלה את הבית הזה מיום הוסדו ונשליכם כל אלה עליהם ‏ בתגרת יד, ואחר מאתנו הניף עוד עליהם גשם נדבות בבקבוקי השמן אשר הכנו קודם הרגל למרבה, ויעמדו שמה בגבה, מקום נחיתותינו עתה שמה, וירד השמן על זקנם ועל פי מדותם,‏ והאיש איציק עודנו נלחם בבית על הארץ ואין עומד נגדו, מכה ומפיל לארץ, ואשר שכב לא הוסיף לקום.

ובין כה וכה ספו הנרות וגם‏ כבו בקדש, לא נשארו כ"א נרות אחדים אשר עמדו בראש הבמה אשר שגבה מיד כל זד להשיג ולכבות ויהלו אך אור קפאון ויהי בכל הבית אך צלמות ‏ ולא סדרים, והנלחמים נזעקו והמו עד כי צללו הספים מקול‏ קוראם “הַכּוּ אַל תַּחְמוֹלוּ!” ולא נשמע קול המגיד וקול יתר הזקנים המתנפלים לפני הלוחמים ומתחננים לאסוף כל יד ולשבת מריב לקול שאון המכים והמֻכּים והנצחון‏ אשר מעולם לא באחת הנהו, ואל אשר ידבר טובות בבקר‏ ידבר קשות בערב, הפיר בריתו גם אתנו והחליף את שגיון אהבתו עשרת מונים בשעה אחת, רגע היה לעזר לנו, ורגע הרים קרן צרינו, ויהי כי נלאו אנשינו לעמוד שמה בגבה, ונרד מטה, כי אמרנו לנוס על נפשנו ולא יכלנו, כי היו הדלתות נעולות. ויהי כראותנו כי כלתה אלינו הרעה ונשליךְ נפשנו מנגד, כי אמרנו נמותה הפעם מות גבורים ונלחמה את הנעלים אשר ברגלינו ‏ (כי שלף איש נעלו) ובהחגורות אשר במתנינו כי עשינו מהם קליעות עבות, ואחדים מאתנו נִסו להבקיע אל הגבאי הגדול, והאיש איציק בראשם גבור מושיע, ונחל להכות שנית בצרינו, כי נחה עלינו רוח הנצחון, והיה הנכשל בנו כדוד ואפינו ועוזנו על בני זפרונה אשר שתו עלינו מסביב.

ואנכי הצעיר בחבורה,‏ כּי הייתי אז אךְ כבן שבע עשרה שנה, נמלטתי אז כצפור מתקרת המקומות כי קלותי ואעל על ראש ארון הקדש, ומשם העפלתי לפסג (ערקלימען) הטפחות (געזימסען) כאילה שלוחה, ומאיתן מושבי זה שטו עיני, בכל פנות הבית אשר היה אז לעיני כגיא הרגה ומהפכת צרים.

ראיתי אז רבות,‏ אךְ עטי הנהו ערל שפתים מלהגיד אף החצי אשר ראיתי, כי קשות ראיתי אשר לא אובה עוד לראותן, השלחנות היו הפוכים, הספרים נרמסים, השטענדראות מנופצות, המנורות מפורקות, הילדים בוכים, הזקנים גוחים, הנערים הומים, והאנשים זועמים, כל זקן גרועה, וכל מחלפה גדועה, כל יד שמוטה, וכל לחי מרוטה, על כל פנים הלכו אימים, וכל שמלה מגוללה בדמים, ושאון זעקת נפצעים הבקיע מרומים.

הוי קורא נעים! תבוא עד דור אבותיך, כי יתמו לךָ שנותיךָ, ואם גם מאה מנתך בחיים, ואז תאסף אל עמך, כי לא נשָא ולא ישא אלהים (שוינט ניעמאנדען) כל נפש, ואז תראה אם גם תצדק את התפתה מנגד, ושמה לא תבוא¹⁶ תראה שמה מהפכת אלקים. וכל כאב אנוש, תראה כל עצב וכל עוני, מגינות לב ושבר רוח, ‏ תשמע כל אמרי נואש וכל תאלה, תקשיב שועת נכאים מעֻנים בידי מלאכי זעם, ואז תבין דברי אליך עתה מליל בלהות, מליל התקדש חג שמע"צ שמה בזפרונה, ותשמח כי לא היית אתנו בהיכל ה' שׁמה ונסתר רב עמל מעיניך.

ויהי בעודנו לוחמים את הגבאי הגדול ואת אגפיו, את ר' פייווע אולאק ואת עוזריו, והנה הנשים הצובאות בעזרת נשים ורואות בנפש מרה בעד החלונות הנשקפים לבית כנסת האנשׁים, את כל המחץ הגדול הזה, ואשר נלאו לקרא אשה בשם אישׁה לסור מהמרוצה הזאת, התפקדו לשבור הדלת הנקראת (מילע טירעל) פרצו ותעמודנה בין שני גדודי הלוחמים, החזיקו באנשיהן ותפצורנה בם לסוג אחור, ותפרדנה בין העצומים האלה כבנות (זאבינער) בין אבותיהם ובין בעליהם הרומים¹⁷ והמלחמה חדלה, כי הוציאום החוצה, ואז נמלטנו גם אנחנו מבית הכנסת ובקדשׁ נשׁאר שַמָה, כי לא נותרו שמה כ“א המגיד ועוד עשרה אנשי' אשר לא פגרו עוד מלעמוד על רגליהם, ואשר לא היה להם נשׁים או אשׁר לא באו להצילם, ויתפללו שמה מערבית בשפה רפה כבליל תשעה באב, לא עשו כ”א שלש הקפות בחפזון נמרץ, ולא קראו בתורה כ"א אנשים שלשה,‏ וישובו לביתם חיש ומהר לפקוח על הנפצעים כי מרבית ‏ בני העיר היו כואבים ומגוללים בדמים, דין מוחיה פּציעא, דין עינו שמוטה, דין אציליה פדוךְ ודין ארכובה תבירא,‏ ורופא אין בכל העיר לחבוש ולרפא, כי האיש איציק רופא מהיר ויחיד בזפרונה שר צבאנו התחבא בבית שׁכנו הנכרי, וכל חברת “נר תמיד” חרדו אחריו להועץ ולעמוד על נפשם, כי נודע גם בחצר השר כל השערוריה הזאת הנעשה בבית ד', וגם נשמע לאמר‎:‏ כי מלאךְ שלוח מהפרנסים לבית חורון התחתון לזעוק חמס עלינו, ויהי אךְ זועה.

וימלא המגיד בלילה ההוא את מקום הרופא, כי היה כל הלילה מאהל אל אהל עד הבקר לחבוש כל מחץ כיד הרפואה הטובה עליו, ובעודנו מרפא שמה כל בשר, השכיל לרפאות גם הנפשות, כי שכך הלבבות ‏ בלשונו מרפא,‏ וישסע אותם לבלתי לבוא במשפט עמנו, בהרשיעו אךְ אותם בעיניהם לאמר: “לולא שלחתם אתם יד בראשׁונה או לא החל הנגף בעם, עֵד אנכי בזאת, ועד הכהן הנוצרי, ועתה למה תתגרו ברעה אשר עשיתם בעצמכם?” וינוחו כל העם על משכבותם בשלום גוחים וכואבים כל העיר מקצה, גם בהשמש “וועלקע” ובקדושו “פייווע אולאק” העיד לאמר:‏ “הזהרו מבוא את אחיכם בריב, כי אךְ אתם השנים הסבותם בהדבר ההוא” אך שני אלה אשר עברם היין העיזו פניהם נגדו ויאמרו: "יאיר נא הבקר וזפרונה תעמוד בחיל, כי כבר יצאו שני רצים דחופים ומבוהלים לבית חורון להביא צבא גדול וידעון שדון. ואנכי אשׁר יצאתי באחרונה מבית הכנסת, כי ישבתי שמח במרום קצו כצפור בודד על גג, ולא יכלתו רדת לעיני העם וָאדום עד כי לא נשאר איש בקדש ותכבה כל נר,‏ ואז ירדתי ממכוני כאיש נדהם והלכתי לאטי אצל כל פנה ואיש לא ראני כי היה חשךְ ואפלה ואשמע כל אשר ידֻבר בהבתים לאמר: “כה יעץ הרב וכה ענהו השמש!” ואבוא אל בית איציק כי שמעתי לאמר: כי כל חברת נר תמיד נאספים שמה, וישמחו לקראת בואי כי דאגו עלי מאד, ואספר להם את כל אשר שמעתי נדברים איש איש בביתו וייראו מאד, ויועצו יחד לצאת מהעיר, ולהסתתר בבית אחד מהישובים הגרים ביער, עד כי יעבור הזעם, ויהי בעודנו‏ נדונים אל מי מהישובים לסור, שלח אלינו הרב המגיד בסתר לאמר: “סעו לכם ולכו אל האיש מרדכי אשר בכרכמיש, כי האיש “וועלקע” חורש עליכם רעה, ועתה התחבאו ושבו שמה עד שוב אפו ממכם, ואנכי אהיה‏ לכם לעזרה מהעיר”, ונשמע לעצת איש האלקים הזה,‏ ויהינו לצאת.

 

14. הַמְנוּסָה    🔗

ויתפקדו אנשי בריתנו ‏ עשרים וחמשה איש, מרביתם מֻכים ונפצעים ומגוללים בדמים, לא נפקד מאתנו כ"א חתן השמש לבד כי שב אל כלתו, ונעזוב את העיר בחצות לילה לבוא אל כרכמיש, ונלךְ במסלה אשר בערבה מנגב לזפרונה עד בואנו אל הנחל (אָ) עברנו המעברה, ונסוב החורשה,‏ כי יראנו לכת בדרךְ אשר בשדה, פּן תדבקנו הרעה, ונלךְ בסתר היער באֹרח אשר לא עבר בה איש זה שנים לקול פחדים באזנינו מזאבי ערב ומבכי נהרות ועינות מים, יִצְוָחוּ שמה בין עריצי נחלים כי יגיחו מראש צורים לתהומות תחתיות.‏ ויהי בעודנו נחפזים לבוא אל חפצנו, ורוח נסע מאת ד' ויגז נשיאים נכבדי מים, ויריק עלינו מטרות עוז ויהי דרכנו אך חֹשךְ וחלקלקות וַנִפול בכל אשר הלכנו, וכל מלבושינו רקמת משי נגואלו בטיט ובחמר, וגם בכל אשר הלכנו נאחזו בסבך ובקוץ ונקרעו לעינינו, וירב היער לאכל בבגדינו מאשר אכל הדרךְ והגשם, והדמיון אשר בכל תושיה¹⁸ יתקלס, וכל חקי התולדה אךְ למשחק לו, כי יתן לבו כלב אלקים לברוא חדשה בארץ, לבנות ולהרוס, ולהעמיד אחרים תחתם בתהו אשר ימוטו גם המה בעודם יוצרו, וכרגע גם עקבותיהם לא נודעו, וכן יחליפם כלבוש עד כי יחלוף גם הוא ואין לו, הפך עלינו עתה בלהות ויראנו זרות, כי הראה לנו הארזים כאנשים, ואת שאון הרוח יגעש שמה ביער השמיע אותנו כקול נחרת סוסים וכקול המון רבה, ואת הקיטור העולה מהארץ דמינו לאבק רגלם, עד כי אמרנו רודפים המה אחרינו, ונלךְ חרש כל הלילה, ויאר לנו בעוד כברת ארץ לבוא לכרכמיש, כי תעינו בדרך שעות שלש.

השמש יצא על הארץ ואנחנו באנו אל מחוז חפצנו אל הכפר כרכמיש, ויחרד האישׁ מרדכי לקראתנו, כי לא ידע מכל הנעשה בעיר ויאמר: “השלום בואכם?” ונאמר שלום “כי באנו אך לחוג פה עמך יום האחרון, כי בורחים אנחנו מהעיר” ונספר לו את כל הקורות אותנו, ויקבל אותנו בזרועות אהבה ויביאנו אליו הביתה ויברךְ את הרב על עצתו הטובה לשלוח אותנו אליו; גם אשתו הכבודה “דבורה” אשת חן תומכת כבוד בעלה שמחה גם היא לקראת בואנו,‏ ותמהר וַתָזֶד נזיד “קאווע” ותשם לפנינו כי אמרה: “קפואים המה הנערים מהקור ומרעידים מהגשמים” גם צותה על עבדה לנקות את בגדינו ומנעלינו, ויהי אך החלפנו כח שכחנו את כל עמלינו כמים עברו, ורוחנו צהלה, התפללנו בצבור בלא טליתים, עשינו הקפות כמצוה וכתורה ונשמח מאד ואין זר אתנו; כי הכפר הזה הנהו רחוק מאדם, לא תעבור בו כל נתיב ודרךְ לבוא גם אל כפר אחר, רֻכְסֵי הרים עטופים ביערים עבים מזה,‏ ואגמי מים רחבי ידים לעמתם מזה, והאכרים אשר שמה המה מתי מספר, רובם דיגים, עושי גמי ומחצלאות, לוחות לחביתות (קלעפקע), צורפי שמן עצים (טרעפעטין לייטערר)‏ כלם סחורה ‏למרדכי היהודי אשר יובילהו שנה שנה לפרייסין.

אחר התפלה ישבנו יחד על השלחן ונשתה יי“ש ישן מבושל בדבש, אכלנו כל מיני מרקחת, ואחר נטלנו ידינו וישימו לחם ויהי לחם רב כסעודת שלמה בשעתו, דגים לרוב מבושלים בטוב טעם מתוקים וחמוצים, המרק היה נפת צופים משיב נפשׁ, לא היה משקל לכל מיני הבשר אשר הגישו לפנינו מצאן, מבקר, מאוזות ומתרנגולים. גם הלפת היה כלול מכל מיני ירקות מטוגן בדבש, ובבשר שמן ומֻקטר בכל אבקת בשמים, ואחר העלו “מעד” ישן ושכר חזק למרבה עד כי לא יחקר,‏ לא חסרנו דבר כ”א בטן לבלוע את המעדנים האלה.

אחר המשׁתה ירדנו הגרן שמה על חציר חדש כי חדל הגשם. השמים הטהרו. זרחה השמש וחם היום ושנתנו ערבה לנו, כי היינו עיפים ויגעים מעמל הדרך וממלחמתנו תמול בקדש, ונקם אחר שעה חמישית ונתפלל מנחה כחולמים ברוח סרה, ‏כי גם בשבתנו בביתנו תאבל עלינו נפשנו בצאת המועד מנחמנו תנחומות אל, ואף כי בהיותנו גולים ממקומינו חוגגים לבדנו בספר, שכוחים מתבל כלה, ורעיותינו האהובות לנו עזובות מאתנו, יושבות בבתי אבותיהן וכוהות על מנוסנו בהמועד הנכסף הזה,‏ כי לא ידעו אָז הַתַּמוֹת האלה אן הלכנו‏ ואן פנינו מועדים ודואגות לנו אם לא נודדים אנחנו ביערים ונושאים גם חרפת רעב.

ויהי אךְ כלינו הקדיש אחר המנחה והנה חבל בני הישוב יורדים מטבור הארץ עם נשיהם ובניהם מתרוננים מיין, הולכים ובאים לתֻמם לשמוח בבית ר' מרדכי ותחי רוחנו;‏ ישבנו שנית על השלחן ונשתה “מעד” לרויה, ונאכל כל פרי עץ. ואחר יצאנו במחול ואחר תפלת המעריב חלו אותנו בני הישוב ללכת אתם לביתם ונואיל, וילךְ אתנו גם האיש מרדכי דרך מחשכי יערות עד בואנו אל בית אחד מהם העומר לבדו בשדה והוא סגור, והמפתח ביד הבעלים, וימהרו ויפתחו הדלת, וחֹם נעים נודף מבשר צלי ודגים עלה באפינו. חישׁ העלו הגרות והנה בית גדול לפנינו נקי וטהור, ושלחן ארוך ערוך עומד בַתָוֶךְ. חלת לחם אחת גדולה וארוכה מונחת עליו, ונשׁב שמה עד חצות הלילה והבעלים מגישׁים רָב אֹכל חמוצים מתוקים ונסכם י“ש ומעד ישן. ושכר למדי מגישים ושמחים ואומרים:‏ “מה נכבד היום כי סרו אלינו אורחים נכבדים כאלה!” האח! אשריכם בני עמי! כלכם אנשי מדות אתם, גם בני הישוב אשר כלנו לועגים להם לאמר כי פרועים המה גם אלה מלאים רגש כל טוב, גם אלה תמימי דרךְ, אנשי אמת מכניסי אורחים, ותחנותם בכפרים אךְ עשות חסד, מחזיקים יד כל הֵלֶךְ כיהודי כנוצרי במשאת יד ובארוחת תמיד, ובגלל הדבר הזה היה ברכת ד' אתם בבית ובשדה הדגן לא כלה מהמגורה והיי”ש לא חסר מהחביות ובגללם. צוה ד' את הברכה בכל הארץ הזאת, כי היה אז שׂבע גדול בגלילות האלה, אַטוּן דגן חמשה רו“כ, אַטוּן חטים עשרה רו”כ, משקל חמאה עשרה ג''פ, משקל בשר ארבעה ג“פ. ונהיה טובים. ומאז גֹרשו מהכפרים , נאסף החסד ונאספה גם הברכה, ויד מי בהמעל הזה?! אם לא הבטלנים המסבבים אשר רבו ע”י זאת למעלה ראשׁ ויהפכו מדת החסד לחסר ונאסף המשען והנשׁען. ונלין שמה בלילה ההוא וממחרת החג קראו אותנו הישובים מהכפרים הסמוכים לשמוח גם אתם, ונהיה מישוב לישוב עד יום הרביעי ונאכל ונשתה בכל אשר באנו כל טוב, כלנו מלובשים בבגדי יום טוב ובשטריימליךְ, גם התפללנו תפלתנו חול בנגון של יו"ט עד בואנו תֵל מלח הרחוקה מזפרונה אךְ פרסה אחת, ונחנו שמה כיום תמיד.

 

15. תֵּל מֶלַח    🔗

העיר הקטנה הזאת אנשים בה מעש והעזובה רבה בתוכה מאשר בזפרונה, כי רחוקה היא מדרךְ המלךְ וגם חֻבאה בתוךְ עבים ונעלמה מתבל כלה. תושביה יהודים חסידים עצלים ונרפים. את הארץ לא יסחרו וגם האדמה אינם עובדים, אךְ הוזים שוכבים בבית תפלתם כל היום כלו ושוקדים על היי“ש כהאכרים השוכנים אתם עבדים נקנים (לייב אייגענע) חיים כצמחים (וועגעטירען) ואינם יודעים מאומה מכל הנעש' גם בזפרונה. אין להם חלק בבינה כחסידי מכ”ת. וריב לא להם הוא אשר יריבו מרבים התוכנים זה שנים אם השמש תסוב את הארץ או הארץ תסוב אותה כי לעיניהם תסֻבּנה שתיהן ובאשׁר כי בשלהם כל יתרון למותר מאֵין להם כל שכר בכל חשׁבון וחכמה חדשה תחת השמש לכן לא אחד מהם היה גם בתָרי הארץ למצוא איים החוקים וארץ חדשה להחיות עם רב¹⁹ או גם בעושי חשבונות מחשבת כל חוֹשב (ערפינדונגען)²⁰ ובעודם ידמו כי כל העולם כלו אךְ בשבילם נברא נזונים המה אך כהפשפשים (וואנצען) אשר בבדקי‏ קיר ביתם, או ככמהין (שוואמע)‏ אשר אךְ מאוירא‏ קא רבי' כי מכלכלים את נפשם אך מחלב עזים שתים אשר יְחַיוּ בירק אשר לאיש איש מהם בגנו, ובמחיר בלויי הסחבות (לומפען) אשר בנותיהן מאספות מהאשפתות אשר בכפרם, או גם במחיר הדשן אשר יצברו שמה בעד עושי הפאטעש, ובכל אלה המה טובי לב מעולם, ששים ושמחים ועושים משתה תָמִיד. היי“ש והטרובקא לא ימושו מפיהם, כל העם מקצה שׁוגה במשׁקה מאז הבקר עד הערב,‏ שמה ינובב היי”ש, גם הבתולות,‏ אי־נקי.

כל יום ויום הנהו חג בפני עצמו וישתו אך למען שַׁכֵּר, ויהי לחק בתל מלח:.1) להריק כוס ברכה על כל ביצה וביצה אשר תמלט התרנגולת לאיש בביתו..2) לעשות משתה ושמחה יום כי תפלט פרתו.3) לעשות משתה גדול בת כי תולד.4) לתלות המפתח מלשכות היי“ש להאיש אשר אךְ תזָכָר אשתו שמה בבית המדרש כל שמונת ימי המילה לאמר: הצדקה לכל הצבור. לקחתו ולפתוח בו אוצר היי”שׁ ולשתות לרויה, ‏ כי הפקר בית דין הפקר.6) לחוג היארצייטין.7) לעשות משתה ושמחה ביום כלות הנאבאָר.8) לחוג ביום מסורת האיסקאסקי.9) להשתכר ביום בא הפאס לאיש זר בתוכם.10) לשתות בשובם מהקבורה.‏ ומה נאמר עוד מהחגים והמועדים לימי הפורים אשר כתורה יֵעָשו או גם מארוסין מנשואין, אז כל החביתות פתוחות,‏ וכל הרוצה לשתות שותה לרויה ואין מוחה‏ בידו.‏ וכן שׁמה החגים ינקופו, ונגש כוס בכוס מראשׁית השנה עד אחרית השנה, אל מוצא היי“ש הזה (שפרודע!) ינהרו מעולם כל שוקדי יי”ש מעטרות עיר מבית חורון התחתון מזפרונה, ואליו סרנו גם אנחנו בלכתנו אז גולים מתרוננים מיין, ובני העיר אשר חכו את בואנו כי הגידו להם השכורים ‏אשר באו אליהם אחר החג מכל המקומות לאמר;‏ שמענו כי אנשי חברת “נר תמיד” אומרים נלכה תל מלח, יצאו לקראתנו כל העם מקצה, איש איש קנקנו בידו, וירעשו הכוסות, צללו הגביעים, כי הגיפו איש איש באחיהו טרם שתו למו פיהם כמשפט כל שותי יין במסבות, ותבקע הארץ לקול הקורא: “לחיים! לחיים!” וכאשר הריקו כליהם וינפצם, וישובו העירה בקולי קולות, ושמה הביאונו אל הלשכה (שטיבעל) ‏ושתינו שמה יי“ש שנית. אכלנו אבטיחים חמוצים, ופרי עץ לרוב, ובערב עשו משתה גדול לפנינו בבית הפרנס וניטיב לבנו עד חצות הלילה, ואין אחד מהמסבה הכלים אותנו גם בדבר, ונהיה טובים איש לרעתו בלילה ההוא, מתנגדים עם חסידים, וחסידים עם מתנגדים, כתות שתים האויבות זו את זו מרבים כשני האיתנים (עלעמענטע) ההפוכים האש והמים אשר בהיי”ש אשר לא יעדר בכל אשר ברית יכרותו מופתי השלום בכל הארץ.

 

16. “המלאכות”    🔗

ויהי בשבתנו שמה על השלחן בבית הפרנס ששים ושמחים וחוגגים, והנה החזן מזפרונה והשמש “וועלקע” בלוית זקנים שנים מלובשים בבגדים באו אלינו הביתה בפנים מאירים ובשורת שלום בפיהם לאמר: “באנו אליכם במלאכות קהל זפרונה לקרא לכם לשלום כי נחמו התושבים אליכם ולא יאמרו עוד לבוא במשפט עמכם באם תקבלו עליכם את הדין אשר חרצו עליכם ביום הקהל.1) לכפר פני הקדש אשר חללתם בספרי ש”ס חדש, כי הישנים נקרעו בקרב.2) לבלתי כונן עוד נר תמיד בבית הכנסת.3) לרצות את פני ‏ ר' פייווע אולאק אשר נטל את שלו מתחת ידכם,‏ ובזאת תשובו לאהליכם ואל תיראו כי נעתר לכם גם הגבאי וכל עוזריו".

ויושיטו לנו מכתב גם מהרב המגיד אשר מלא את דבריהם וינוחו, ונשמח מאד להדברים האלה ונאות להתנאים השלשה ונאמר שלום, ויקראו אותם בני “תל מלח” לאכול אתם לחם, וישבו אתנו על השלחן ונחדש הברית‏ בכוס מלא מסך. ויהי אחר אכלנו ויאיצו‏ בנו המלאכים לשוב לזפרונה בלילה, ויען הגבאי שלנו ‏ויאמר: “בל יִשָמַע כזאת על פיכם, לינוּ פה הלילה אתנו, כי לא נשוב לעירנו כמתגנבים בחשך ובאישון לילה‏ כ”א יומם בקוֹל תרועה,‏ ובבואנו שמה נחוג עוד שבעה ימים אחרים, כל ימי הָשַׁמָה בשֶלנו כל ימי החג". ונישן כלנו על הארץ ונתנו ערבה לנו, כי בטרם באו המלאכים אלינו דאגנו בסָתום, נפחדנו פחד מבית דין הגדול אשר בבית חורון התחתון לאמר “מה נעשה ובמה נצטדק באם יפקדו עלינו החטאה הגדולה הזאת להרם יד ולהכות באגרוף רשע בבית ה' " ועתה כי נודע לנו כי לא יבואו עוד במשפט אתנו ורָוַח לנו, אף כי בשמענו עתה מפי השמש כי כפשע היה בינינו ובין בית האסורים, כי כל תושבי העיר היו פה אחד לזעוק עלינו חמס שמה בבית חורון התחתון ומכתב הבקשה הי' כבר נכון כתוב וחתום ומסור בידו להריצו ליד השופטי' ולולא עמד הרב בפרץ והכהן הנוצרי אשר שניהם שקדו על מטות הנפצעים, אז כבר הגיעה הבקשה למחוז חפצה, ותקף מדת הדין היה מתוח עלינו. אך בעצת השנים האלה נעשה אספה רבה במוצאי יום טוב האחרון ונמנו כל העם אחר הנפה ואחר הגדר²¹ וגמרו. לענוש אותנו בהעונשים האמורים מעלה, ולקרא לשלום לנו, ויוסף השמש “וועלקע” לספר: “כי זה שני ימים אשר הנהו מבקש אותנו בכל אלפי הישובים ולא מצאנו, עברנו”, אמר בכבד ראש “בכל שדה קיר חרש ואינכם, באנו עד הר שפר, ועקבותיכם לא נודעו, ואמרנו לשוב לזפרונה, והנה חבל שכורים נגדנו ובשר ויי”ש בידם להביא “תֵּל מֶלַח” ולשמוח, ויקחו אותנו אתם בחזקה ונמצא אתכם פה לתֻמנו, ועתה אל תאחרנו, כי מחכים ודואגים לכם בעיר זפרונה חותניכם ונשותיכם ושנית,‏ הלא אתכם איציק הרופא, והוא נדרש לנו מאד לרפאות עוד כל מחץ אשר עוד לא נרפא, וכי גם ר' ראובן הזקן מסדר האיסקאסקע אך נשמתו בו, כי נרמס ברגלי העם בליל התבוסה ועוד רבים כואבים וגוחים!”. הבקר אור ואנחנו קמנו והיינו נכונים לדרך, אךְ פרנס העיר דבר אתנו קשׁות ויאמר: "האכול ושתה וגם שמוח בעירנו זאת ולעזבה בלאט כנָס ממחתרת? או כבן פריץ הנפלט אחרי עשותו המזמתה בטרם יכיר איש את רעהו? ובטרם נריק את הקנקנים אשר החלנו לשתות ביחד? ועתה אם בינה בל תוסיפו דבר בדבר הזה פן יפגעו בכם אנשי העיר אנשי השם אנשים גבורים לשתות יין מעולם, ונאספתם כאיש אחד, חי נפשי! כי לא תסורו מזה עד חצות היום אם גם ימותו חצכם שמה בזפרונה.

“כּן דברת” ענינו כלנו: “לא נסור מפה עד חצות היום” ונתפלל כלנו ביחד בנגון של יום טוב, ובין כה וכה נאספו אלינו כל בני העיר ונשתה רב יתר מתמול, ואחר חצות היום עזבנו את העיר והתושבים שלחונו עד הר שפר בתפים ובמחולות‏ ובכנורות, והבדחן בראשם, החליל ‏ הכה לפנינו, נוגנים ושרים כחתולים (קעצענמוזיק) מרביתם בגדיהם הפוכים ופניהם מפוחמים משחקים בעצי גורף (קעצערע) בלוחות תנורים (זאסלינקעס) וירעשו ההרים לקולם. לא נעשה כבוד כזה לכל רב ושליט, ויפרדו מאתנו בנעתרות נשיקות אשר התוו על פנינו תוי הפיח (רוס) ואנחנו ישרנו לכת הלוךְ ורנן עד בואנו אל קיר חרש, שם עמדנו ורחצנו את פנינו, ונסרוק את שערי ראשינו, כי אמרנו אין לבא העירה כפוחזים וריקים. והשמש שנס את מתניו וירץ לפנינו העירה לבשר בואנו, ויחרדו כל בני העיר לקראתנו, ויפגשׁנו על הגשר.

 

18. בְּרִיתֵנוּ שָׁלוֹם    🔗

על הגשר! הוא הגשר הבנוי על נהר קטן (ס') אשר הֻכו עליו פליטי הצרפתים בנוסם לפני הרוססים ויפשטו אז בשובם על כל הככר ויבוזו וגם אמרו להאביד שריד מזפרונה באש. ויהי כי השיגום הקאזאקין התקבצו נדחי צרפת האלה על הגשר הזה ויהיו לאגודה אחת, וביניהם עוד נושקי רובי קנה רובה, והרוססים מתי מספר כחשיף עזים נגדם וילחמו בם ויכום‏ כי אִמצו להם יושבי העיר בזעקתם לפני ה' בקדש ויהי לנס. ויקראו שם הגשר כשם הנהר “סונאצא” לאמר: יצא השונא מעירנו. וינחשו לפגשנו עליו באמרם: כי שמו נאה להשלום, והשלום נאה לשׁמו; על הגשר העתי הזה (געשיכטליכען) מצאנום נחיתים מלֻבּשׁים בבגדים כי בששי נהיתה זאת והיום פנה לערוב, נושא דגל שלומים משמלה לבנה עמד בראשם, אחריו המגיד והגבאי הגדול, וכראותם אותנו מנגד הניף הנדגל בסודרין ויקרא בקול עז: שלום! שלום לאורחים נכבדים ואהובים!" “שלום לתושבים נכבדים ולעירם!” ענינו כלנו פה אחד, “אחינו אתם! אחינו אתם! שׁובו אתנו לעירנו!” אמר לנו הגבאי “הננו אתאנו לכם!” השׁבנו אותם “וכן נשב אתכם לשלום!” “ולכן אתם שלום וכל אשר לכם שלום!” פצו פה ואמרו.‏ והחזן ומקהלתו פצחו רנה והביאונו העירה בשמחה רבה, ונסב איש לביתו, ושמה בא כל חותן את חתנו על החשבון, אךְ הילדות תנחם מהרה כי ביום המחר עשינו חג גדול ונשמח היום כלו ומחרתו את בני העיר יחד. בליל שבת נעשה אורים גדולים (בעלייכטונגען) בבית הכנסת, ובבקר התפלל החזן עם מקהלתו, עלינו לתורה ונדור נדרים. אחר זה דרש המגיד דרוש נחמד יסודתו על האהבה ועל השלום, ויוכח אותנו הצדדים השנים על אשר העוינו וחטאנו לד' ואיש אל רעהו.

ויוסף האיש האמת לדבר הפעם כיד האמת והתבונה עליו ויאמר. “וכן ראיתי בכל ריב בכל משטמה בכל מחלוקה ובכל קרע (סיסמא) בהדתות, המה אך תוצאות הוספות מצות וגדרים הגו רעים בהעיקר ומהרסים היסודות, החברות חוברות אשה רעותה. תחצנה העם לכתות רבבות ויתעום כמו ‏צאן נפרשות ביום ענן. ואתם בני הנעורים הנכם כמו אלה ביסדכם פה “נר תמיד” ובהקימכם חברה חדשה בעיר הזאת, אשר לא ידעה מתמול שלשום, ירְאוּ את ד' גם בלעדה, והאמת והשלום אהבו, כי יקר השלום בעיני ד' מזֶבח, והאמת מחלב אילים²² ולכן בחפץ לבבנו הסירו שם חברה מקרבנו כי כלנו חברים בדבר ‏ד'. אחרי התפלה קרא הפרנס את כל בני העיר אליו ויעש לפניהם כֵרָה גדולה, ובערב עשינו משתה, ונשיש עד הבקר. פייווע אולאק לא היה אז בעיר כי. הלךְ לעטרות עיר לאסף את אשר הותיר אחריו ביו”ט העבר, ושב אלינו אךְ לשבוע חנוכה כי אז מסרנו את הש"ס לבני העיר ונכפר גם את פניו במשתאות קטנות אשר עשה איש איש מאתנו לפניו ויעתר לנו, והעיר “זפרונה” שוקטת.