רקע
דורי מנור
קודם כל צריך להיות בני אדם

קודם כל צריך להיות בני אדם: זיכרון על דליה רביקוביץ


ביקור אצל דליה רביקוביץ בדירתה שברחוב יהואש. הייתי שם עם כמה מחבריי לכתב העת “אֵב”. כולנו היינו בני עשרים וקצת. דליה הייתה בתקופת דיכאונות, אבל בין דיכאון למשנהו היא הזמינה אותנו אליה ואירחה אותנו בנדיבות: לא נדיבות חומרית, אלא נדיבות רוחנית גדולה כלפי צעירים ממנה. לא היה בה שמץ מאותה המרירות או הקנאה שאנשים צעירים מאוד מעוררים לא פעם במבוגרים מהם, ובייחוד צעירים מוכשרים. ענייני משק בית מעולם לא היו הצד החזק של דליה, ודאי לא בימי המצולות שלה.


היא הציעה לנו קפה והגישה אותו עם חלב חמוץ.


היינו נבוכים: להעיר לה? לא להעיר לה? לא יכולנו לשתות את הקפה, והתבונַנו זה בזה במבט תוהה. בסופו של דבר הבחינה דליה בטעות והתנצלה בחיוך מבויש שהפיג כל מתח. אני חשבתי לעצמי בגיחוך על הסמליות היתרה שבסיטואציה: האֵם הפואטית הגדולה חולצת שד לחבורת ילדיה הרוחניים, אך חלבהּ – אללי – חמוץ. אילו העזתי להזכיר את הדבר באוזניה באחת מפגישותינו הבאות אני מאמין שהיא הייתה משתעשעת: היה לה הומור עצמי נהדר וחוש נדיר לאירוניה.

מכיוון שבאנו כחבורה לא נאמרו במפגש הזה הרבה דברים משמעותיים שהיו עשויים אולי להיאמר במפגש בין שתי נפשות. בכל זאת אני זוכר עצה אחת של דליה שסייעה לי מאוד בשנים הבאות. התאוננתי באוזניה שאני כותב מעט ובקושי, ושיש לי תקופות יובש ממושכות שבהן אני לא מצליח לכתוב דבר. אני פוחד, התוודיתי, שיום אחד השירה פשוט תיעלם לי ולא אצליח לכתוב עוד.

דליה הביטה בי בעיניה היפות, שנטרקו מפעם לפעם בגלל טיקים עצבניים, וגיחכה: “אני אישה חרדתית”, אמרה, “ויש מעט מאוד חרדות שאין לי. אבל חרדה אחת מעולם לא הייתה לי: אף פעם לא פחדתי שאפסיק לכתוב”. במקום לייעץ לי להתאמץ לכתוב יותר היא המליצה לי להשלים עם העובדה שאני כותב מעט ולקבל אותה כחלק מהאישיות שלי. לא מיד הצלחתי ליישם את העצה הטובה הזאת, אבל מעת שנהגתי על פיה היא גאלה אותי מאחת החרדות הגדולות שלי.

הייתה אצל דליה נימה בריאה של חולין ביחסה לכתיבת שירה. כל התייחסות רומנטית או מקדשת למלאכת הכתיבה נראתה לה כמו עבודת אלילים – אולי זכר לחינוך הקיבוצי שספגה, אולי תולדה של רוח הדור הדוחה כל דְבר פתוס. ביטוי משעשע במיוחד ליחס החילוני הזה אני זוכר מסיפור קטן שסיפרה המשוררת באחד מפסטיבלי השירה במטולה, שנה או שנתיים לפני מותה. היא סיפרה לקהל שזמן מה קודם לכן התקשרה אליה נערה צעירה וביקשה לשוחח עם דליה רביקוביץ. התברר שהמורה לספרות של אותה הנערה הטילה על הכיתה לכתוב על המטפורות בשיר זה או אחר שלה, והנערה החליטה לשאול ישירות את פי הגבורה. המשוררת השיבה לה בסרקזם: “תגידי למורה שלך שדליה רביקוביץ לא יודעת מה זאת מטפורה”.

בסתיו 2001 נקלענו יחד לְמונית בדרך לאולפן טלוויזיה. המכונית עמדה בפקקים והיה לנו סיפק לשוחח באריכות במושב האחורי (“תמיד במושב האחורי”, נזכרתי על כורחי בשוּרה של דליה). שוחחנו על נסיעתנו המשותפת למפגש עם אינטלקטואלים פלסטינים בשכם בשנת 1994, עם שולמית אלוני ועם קבוצה של סופרים ומשוררים ישראלים, וריכלנו קצת על מכרים משותפים. בתקופות “טובות” אהבה דליה לפטפט והייתה מצחיקה ומושחזת. כשהגענו באורח בלתי נמנע לשיחה על המצב הפוליטי – אלה היו שנות ממשלת שרון, ואני הייתי ב“ביקור מולדת” קצר מפריז – ספקה דליה את כפיה וסיפרה לי, ספק בצחוק ספק ברצינות גמורה, שהיא שוקלת לעזוב את ישראל וחושבת להשתקע בגיברלטר. “גיברלטר?!” השתוממתי. “כן, גיברלטר”, התעקשה. היו לה סיבות טובות: “זאת מושבה בריטית, ואני נולדתי תחת מנדט בריטי. היה לי רע? חוץ מזה, יש שם קהילה של יהודים ספרדים, ואני תמיד מעדיפה אותם על האשכנזים. והעיקר – יש שם ים תיכון, ואני לא יכולה לחיות רחוק מהים התיכון”, חרצה. ואני נזכרתי באותה עיר ים תיכונית מסריחה שנפש המשוררת נקשרה בנפשה “בגלל משך החיים, בגלל משך החיים”.

כשיצא ספרי הראשון חייתי כבר חמש שנים הרחק מהים התיכון ומאותה העיר, ואת רביקוביץ לא ראיתי מאז עזיבתי. היא הייתה האדם הראשון שביקשתי מאנשי ההוצאה שישלחו אליו את הספר. הייתי דרוך לשמוע את רשמיה מהקריאה, כי עד אז היא הגיבה בעיקר על תרגומי השירה שלי אבל לא על שיריי המקוריים שהתפרסמו בעיתונות. מפעם לפעם היא העבירה אליי דרך מכרים משותפים מסרים ממסרים שונים בנוגע לשירים ולמאמרים שפרסמתי, אבל בדרך כלל העירה על עניינים לשוניים ועל ביטויים שצרמו לה או שמצאו חן בעיניה, ולא על השירים עצמם. היא הקפידה מאוד על עברית עשירה ומדויקת, אבל לאו דווקא על שפה תקנית. להחלטות האקדמיה התייחסה בלגלוג קל, ואת התקן הלשוני שלה קבעה בעצמה, מתוך הרגשה פריווילגית מודעת מאוד של משוררת עברייה, שעברית היא שפת אמה. היא התעקשה, למשל, שאין כל פסול בצירוף “למרות ש־”, השנוא על עורכי הלשון למיניהם, והקפידה לבטא “מִכְּחוֹל” או “לְהַכְּחִיד” בכ"ף דגושה, משום שכך נשמע לה יפה יותר.

תמיד אמרו לדליה כמה היא מוכשרת, אבל כישרונה השירי היה לה עניין אגבי כמעט ובוודאי לא סייע לה במצוקותיה ובפחדיה. “אולי דליה רוצה היום לשמוע כמה היא יפה?” שאלה פעם דיצה, חברת ילדותה הקרובה, ובמחי שאלה רטורית אחת פקחה את עיניי להבין דברים שעד אז לא הבנתי: שעם כל הכבוד לשירה, החיים חשובים יותר. אפילו בגילוייהם הטריוויאליים לכאורה (“לעזאזל השיר וכל אשר בו,/ אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש”), וקל וחומר בגילוייהם הנאצלים. דליה ידעה דבר אחד פשוט שלא כל אחד יודע, וּודאי שלא כל המשוררים: קודם כול צריך להיות בן אדם. באחד הצמתים המשמעותיים ביותר בחיי, כשנזקקתי לקולה מאוד, היא כמו שמעה בחושיה החדים את קריאתי וידעה להתייצב בדיוק ברגע הנכון.

וזה היה הצומת:


בתחילת 2001, כשראה אור ספר השירים הראשון שלי, קפץ עליו נתן זך מיד בחמת זעם נוראה. חמת זעם? רצח בעיניים יהיה תיאור מדויק יותר. הייתי בביקור מולדת לרגל פרסום הספר, ובבוקר יום שישי אחד נודע לי שזך פרסם ב“הארץ” מאמר ארוך, בתגובה על טור רצוף שבחים אך פולמוסי מאוד שפרסם שבוע קודם לכן עורך המוסף בני ציפר. זך ביקש כנראה לשחזר, מקץ ארבעה עשורים, את המהלך המהדהד שלו נגד שירת נתן אלתרמן: אם בזמנו הוא ביצע באלתרמן רצח אב, הרי שעכשיו, לעת זקנה, הוא ביקש להבטיח את מקומו במרכז הזירה באמצעות אקט זריז של רצח בן.

אלא שאני לא הייתי בנו והוא לא היה אבי.


באותם הימים לא הייתי טירון גמור: מאחוריי היו עשר שנים של פרסומי שירים ותרגומי שירה בעיתונים, שני ספרי תרגום של שירי בודלר, ושלושה גיליונות של “אֵב”, שעוררו הדים בסצנה הספרותית. כבר זכיתי לחוש את נחת זרועה של העיתונות בישראל: כתבת מוסף נרחבת ב“הארץ”, שהוקדשה לריאיון איתי בעקבות פרסום “פרחי הרע”, הוכתרה בכותרת “לא סובל אותנו”, ותרמה רבות לעיצוב הדימוי שלי באותן השנים כסנוב פריזאי שונא ישראל, ריאקציונר שירי שמבקש להחזיר את גלגל המודרנה לאחור.

גם ההומוסקסואליות שלי שיחקה מן הסתם תפקיד ביצירת הדימוי המעוות הזה, שדבק בי עד שחזרתי לחיות בישראל: בתודעתם של קוראי עיתונים רבים קוטלגתי כדנדי מפונק, אסתטיציסט א־מוסרי המתגנדר בקישוטי חריזה ומקדיש את כתיבתו לפרובוקציות זולות ולהטפה למין הומוסקסואלי. שוב ושוב מצאתי את עצמי מככב בכתבות ובביקורות שעסקו לכאורה בשאלת ה“חזרה” לחרוז ולמשקל, ולמעשה נגעו־לא־נגעו בזהותי המינית, בדרכים סובטיליות יותר או פחות. החל במנחם בן, שהכתיר את אחד מטוריו שהוקדשו לי (הוא עסק בכתיבתי באובססיביות באותן השנים) בכותרת המעודנת “משכב זכר הוא משכב בהמה”, וכלה בטוריו ובביקורותיו של יורם ברונובסקי על תרגומי ל“פרחי הרע” ועל שיריי שהתפרסמו במשך השנים ב“הארץ”.

ברונובסקי הפליג בשבחי הכתיבה שלי, והסב לי בכך קורת רוח גדולה מכיוון שרחשתי הערכה עמוקה לידענותו ולרוחב האופקים שלו, אך בכל פעם מחדש לא שכח להסתייג באותה הנשימה מן הזהות ההומוסקסואלית הבלתי מתנצלת שהתאכזב למצוא בשירתי.

כרבים מבני דורו, התרגל ברונובסקי לראות את ההומו – בעיקר את המשוררים והסופרים מקרב ההומואים – כיצור החי במחשכים ובשולי החברה, וּודאי לא כמי שיש לו תביעות זהותיות ופוליטיות כלשהן. יתר על כן, חיי המחשכים האלה נראו לברונובסקי כמצב עקרוני ורצוי. הוא התרפק על ההוויה המחתרתית של מרסל פרוסט או של קונסטנדינוס קוואפיס, והתקשה מאוד להסתגל לחילופי הזמנים. הוא לא היה היחיד. סוף שנות התשעים בישראל עדיין היו שנים של מאבק נחשוני למדי על עצם זכותו של המיעוט החד־מיני לזהוּת, לשוויון ולהגדרה עצמית. אין פלא אם כן שדחיתי עוד ועוד את פרסום ספר השירים שלי. חששתי מן האופן שבו יתקבל. שיערתי שאצטרך לספוג רפש.

אבל לא רק הדימוי שדבק בי גרם לי להיות דרוך לקראת הפרסום הזה, אלא קודם כול היצירה השירית עצמה. ידעתי היטב שבספרי אני קורא תיגר על מוסכמות צורניות וסגנוניות שהתקבעו בשירה העברית זה שנים רבות, וקלטתי שכאשר אני בוחר לשאת את נס הקלסיציזם המודרני ולדבוק בין השאר בצורות ובמשקלים קבועים, אני מטיל אבן לבִיצה ותיקה מאוד של מים עומדים. היה ברור לי שהדבר אינו עתיד להקל במיוחד על התקבלותי.

בישראל כמו בישראל: כשמושלת בכיפה מוסכמה מסוימת היא נתפסת עד מהרה ככלל שאין בלתו. כך היה באמנות הפלסטית, כשכל אמן שהעז לחרוג מגבולות דלות החומר מבית מדרשו של רפי לביא, ולצייר ציור פיגורטיבי, נתפס במשך עשורים רבים כריאקציונר או כחובבן – וכך היה גם בשדה השירה, בעידודם האקטיבי של רוב כתבי העת ומוספי הספרות. מובן שתופעות דומות התרחשו גם בתרבויות אחרות, אלא שבהקשר הישראלי הייתה הנטייה המונוליטית חריפה במיוחד, אם מחמת צפיפותה וקוטנה של הזירה התרבותית שלנו ואם מסיבות אחרות. כך או כך, מיום שהתחלתי לכתוב שירה בער בעצמוֹתיי הצורך לנסות ולשנות את מצב העניינים הזה, ומבחינתי הוא היה כרוך ללא הפרד בעצם הצורך לכתוב את שיריי ולפרסם אותם.


כוונתי אינה רק לשאלות של צורה פואטית. סיפרתי קודם על יחס החולין המושבע של דליה רביקוביץ לשירתה ולשירה בכלל. הערכתי את היחס הזה והבנתי את שורש הבריאות שבו, אבל בי מאז ומעולם היה צורך שונה. גדלתי בתקופה חילונית מאוד של האמנות ושל השירה. בהגדרה “חילונית” אני לא מתכוון להיפוכה של אמוניות או של דתיות כלשהי, אלא ליחס של חולין כלפי המעשה האמנותי וכלפי היצירה. בשנותיי המעצבות כקורא שירה עברית, הנימה הבסיסית ברוב השירים שקראתי במוספי הספרות ובכתבי העת הייתה ארצית מאוד, והיא התאפיינה בדרך כלל בנטייה ללשון המעטה, להקטנה ולאירוניה. ולא רק כלפי השירה עצמה, אלא כעמדה עקרונית ביחס להוויות הזמן ולשאלות הגדולות של הקיום. ודאי, היו בנמצא משוררים בעלי נטיות אחרות לגמרי, אבל הם בדרך כלל נתפסו כמיושנים או כצדדיים יחסית.

“האומץ לחולין”, כהגדרת לאה גולדברג אי אז בשנות השלושים, הצליח בדורות שאחריה מעל למשוער, ואני הרגשתי שהוא אינו יכול לספק אותי עוד. הרגליים היו אחוזות היטב בקרקע, אבל העיניים שוב לא נישאו אל השחקים. בחושים של בן הדור החדש, אותו דור העתיד לחצות את הגבול המסתורי ולהסתנן אל שנות האלפיים, הרגשתי שעבר זמנו של “הפשע הלקוֹני”, ושנדרש כעת אומץ מסוג חדש:

האומץ לאי־חולין.

אבל כוונה לחוד ותדמית לחוד. שלא בטובתי מצאתי את עצמי שוב ושוב מקוטלג לא כמי שבא להציע אופציה פואטית חדשה, אלא כמי שמבקש להצעיד את השירה לאחור. מדוע? אולי מחמת אופייה הלא מהפכני של השירה מהסוג הקלסיציסטי, ואולי מכיוון שמספר התקדימים העומד לרשותנו בשירה העברית מצומצם יחסית. הלוא גם שלונסקי, רטוש ואלתרמן כתבו בחרוזים! העצלות המחשבתית הזאת תמיד הפתיעה אותי. העובדה שאין לכתיבה שלי כל קשר לכתיבתם של בני הדור המודרניסטי ההוא – לא מבחינה סגנונית ופרוזודית ובוודאי לא מבחינה תמטית או אתית – לא הפריעה לסיווג השגור שלי כריאקציונר המעוניין, כביכול, לדלג מעל המהפכה הפואטית של נתן זך ולחזור במעין זינוק־פְּתָאים אנכרוניסטי אל ימי נתן אלתרמן. תקדימים אחרים של כתיבה בקונוונציות קלסיות בעברית מודרנית ובהברה ישראלית כמעט לא היו בנמצא.

הקושי חרג מן השאלות הצורניות גרידא. בעיני רבים מבני הדור שמעליי הייתה ה“חזרה” הזאת שיוחסה לי פשע בלתי נסלח נגד הצבריות החדשה והמשוחררת של שנות צעירותם. כיום, בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת, רוב הקוראים של יצירת משוררי דור אלתרמן–שלונסקי כבר לא היו חשופים לנוכחותם ברחובות הערים או מעל דפי העיתונות היומית. אבל בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת נוכחותם החיה עדיין הטילה צל גדול, ובעיני רבים הם עדיין נתפסו כמייצגי העולם של אתמול, דור ההורים והסבים ההולך ונכחד מן העולם.

הזמנים השתנו מאז: כיום נתפסים גולדברג, אלתרמן או אלכסנדר פן, לטוב ולרע, כדמויות קרובות־רחוקות, מיתיות למחצה, ולא עוד כבני אדם בשר ודם. כעת אפשר לקרוא את יצירתם בלי שדמותם החיה, הסימפטית או האנטיפטית, תתערבב בה ותעכיר אותה. ואילו בני הדור שמעליי עוד זכרו אותם חיים ופעילים, ועל החיים כידוע אין סליחה ואין כפרה. אפילו אלה שעמדו בפרץ והוסיפו לקרוא ולאהוב את יצירתם גם אחרי המהפכה הפואטית של שנות החמישים והשישים לא מיהרו למחול להם על המבטא הזר הכבד, על הגלותיות, על לשון ה“אנחנו”, על הדמיון להורים, וחמור מכול: על הזִקנה.


ביחס אליי, מכל מקום, זך היה מהעצלים. תחת לקרוא את שירתי ולמצוא את החידוש שבה – בין שיאהב אותו ובין שיסלוד ממנו – הוא ראה בי אפיגוֹן ותו לא, חקיין של הדור הישן. את תפיסת העולם הפואטית שלי הזדרז לצמצם לכלל “נסיגה לאלתרמן ולבודלר”, כהגדרתו בַּמאמר. ממילא מובן שהתזה הזאת לא הייתה מעוגנת בשירים עצמם. המאמר שלו היה רצוף ציטוטים חלקיים ומסולפים, שתובלו בנימה אלימה ובהומופוביה משתלחת. הוא גער ב“פרח הרוע הצעיר” על הסנוביות הפריזאית שלו וכתב: “זה המקום להרגיע את פרחי המשוררים הצעירים ולהבטיח להם כי ניתן ‘לחתור למוזיקה הנכונה’ ואפילו להוות פרשת מים בעונה שחונה, גם מבלי להיות הומוסקסואלי, לסבי, דו־מיני, טראנסווסטיט, מלכת ‘דראג’ או ‘קווירי’”.

נפגעתי מאוד, והחלטתי לא לעבור על הדברים בשתיקה, אלא להגיב בדרכי. שבוע אחר כך פרסמתי מאמר תגובה ענייני ככל שיכולתי, אף שכאשר אני שב וקורא בו כיום אני רואה בו היטב את עקבות העלבון והכעס. ביום שישי שלאחר מכן פרסם זך מאמר נוסף, שאת עיקריו היטיב לסכם מאוחר יותר אחד המגיבים הרבים מעל דפי “הארץ”: “נתן זך בא בעצם בטענות לדורי מנור שהוא חורז, שוקל ומתרומם”. בשבועות הבאים התחילו להתפרסם בזה אחר זה מאמרי תמיכה והתנגחות, חלקם ביקורות ענייניות – טובות או רעות – וחלקם סתם דברי בֶּלע. מיטב המוחות התגייסו להסביר למה חרוז ומשקל זה טוב ולמה חרוז ומשקל זה רע, למה הספר שלי שינה את פני השירה העברית או למה אין הוא אלא ריאקציה שמרנית וחזרה אפיגונית לאחור. רק על דבר אחד אף אחד לא דיבר: על כך שקודם כול צריך להיות בני אדם.

דליה רביקוביץ ידעה את זה. דליה הייתה קודם כול בן אדם. ובזמן שאחרים חשבו שאני עולץ לי למקרא פרסומת החינם שעושים לספרי מעל דפי המוסף המכובד, דליה הבינה כמה קשה לי בוודאי לחוות את כל הפולמוס הזה. מניסיונה ידעה איזו טלטלה עובר משורר שזה עתה פרסם ספר ראשון, והיא ניחשה מרחוק עד כמה אני כאוב.

בלי לחשוב פעמיים היא שלחה אליי מכתב שאני נוצר אצלי כמו שריד קודש. היא כתבה לי שאת זך היא מכירה עשרות שנים, אבל שאין מה לעשות, הוא לא איש קל, ושחשוב לה להגיד לי שהיא מחזקת את ידיי ואוהבת מאוד את שיריי. ובעיקר: שלא איבהל ולא איכנע, שאמשיך לכתוב. את המכתב עטפה במעטפה בצבע קרם ושלחה אותו אליי בדואר אוויר לכתובתי בפריז.

המכתב הזה של רביקוביץ היה מבחינתי שיעור לכל החיים: הוא לימד אותי מהי נדיבות. אני זוכר שלמקרא המכתב, בעוד דמעות זולגות מעיניי, נשבעתי לעצמי שתמיד אנסה לנהוג כמוה: לתמוך ביוצרים צעירים ממני, לעמוד לצידם, לשים את עצמי בעורם של אנשים אחרים, ובעיקר: להיות בן אדם.

גם בשדה השירה רווי היצרים, הבטחתי לעצמי, אשתדל לא להשיב בכוחניות על כוחניות, לא להתגושש, לא להעליב, לא לצחצח חרבות, ואף פעם לא להסתיר את דמעותיי וחרדותיי מאחורי אגרופים קמוצים. החלטתי לנסות ולנהוג גם בעניין הזה באופן שונה מכפי שנהגו רבים מבני הדור שלפניי, וכפי שנוהגים גם כיום כמה מכותבי הביקורות הברוטליות ההולכים בדרכם: לרחוק כמיטב יכולתי מכל מאבק טסטוסטרוני, גברתני ואלים. להשקיף על קרבות הרחוב הספרותיים האלה מתוך ריחוק ואפילו מתוך מידה של חמלה ושעשוע. הרי כל אלה הם משחקים של נפשות פגומות, משחקים של גברים־גברים.


כששמעתי ב־2005 על מותה של דליה שהיתי עם בן זוגי משה אצל חבר טורקי באיסטנבול. גם מהדירה שלו, כמו מחוף גיברלטר שאליו יצאה נפשה של דליה, היה אפשר להשקיף על שתי יבשות. השקפתי מחלונו על הבוספורוס ובכיתי. פעם על אסיה, פעם על אירופה. בכיתי עלינו. למחרת ביקרנו אצל משוררת טורקייה שביתה שוכן ממש על גדות הבוספורוס. סיפרנו לה ממושכות על דליה רביקוביץ, שאת שמה לא שמעה מעולם. ניסינו את כוחנו בתרגום מאולתר של כמה משיריה: לא קל לתרגם את שיריה של רביקוביץ, היא עברייה וייחודית מדי, אבל עשינו כמיטב יכולתנו. המשוררת הטורקייה התרגשה ושאלה בת כמה הייתה רביקוביץ במותה. כשהשבתי לה שהיא הייתה בת 69 חרצה הטורקייה: “טוב, היא חייתה!”

מוזר, אבל באמירה הפסקנית הזאת מצאתי קורטוב של נחמה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!