רקע
דורי מנור
נפש עטופה נייר־זכוכית: על אברהם סוצקעווער (סוצקבר)

בפעם הראשונה פגשתי אותו כסֵפר. הייתי בן 19, ובאחד מדוכני שבוע הספר בכיכר מלכי ישראל, שנים אחדות לפני שהייתה לכיכר רבין, נתקלתי ב“כנפי שחם”, קובץ ובו מבחר משירי היומן של אברהם סוצקעווער (סוצקבר). התרגומים היו חלשים ברובם, ואף על פי כן התאהבתי בו מיד. un coup de foudre: מכת ברק.

המשורר הטירון שהייתי גמע בצמא כביר את המטפורות מרעישות הקרביים שהמשורר האלמוני הזה – אלמוני בעבורי – זרה בספרו ביד בוטחת: את הנוף הישראלי הוא תיאר כ“שרירים רצים של מוות במדבר: הדיונות”; שלושה עופות פלמינגו שראה פעם בביקור באגם ויקטוריה שבאפריקה הפכו אצלו לשלושה מיתרים דרוכים על גל, שהקשת בענן עוברת עליהם ומפיקה מהם צלילים; ואילו המוות, ששום מטפורה אינה יאה לו, תואר במילים העצומות האלה: “יש גוֹנְג דממה בבן אדם”.

התרגומים המאומצים גרמו לכך שכמעט שום דבר מהתזמור המוזיקלי המושלם של שירי היומן של סוצקעווער לא הגיע אז לאוזניי, ואף על פי כן, התאהבתי. רוברט פרוֹסט אמר פעם שהשירה היא מה שהולך לאיבוד בתרגום. ואילו דוד אבידן אמר את ההפך המוחלט: “מהי שירה? זה מה שעובר בתרגום”. אלה ואלה דברי אלוהים חיים. והשירה? השירה מוסיפה, בחדווה הזדונית השמורה עימה, לסכל כל הגדרה. כך או כך, את סוצקעווער בתרגומיו העבריים הוספתי לקרוא כמעט מדי לילה לפני השינה. שכבתיבמיטה בחדר הילדות שלי, מיטת יחיד שאמי התעקשה להוסיף ולהציע בשבילי בעצמה, ולחשתילעצמי שורות משיריו של סוצקעווער.

על המשורר עצמו לא שאלתי שאלות: סופו היה ברור לי. אילו הרהרתי בדבר הייתי בוודאי מבין ששירי הספר שבידי נכתבו כולם בישראל. אבל הייתי קורא צעיר ונלהב, ולא נתתי לעובדות כאלה לבלבל אותי. לי לא היה ספק שהוא נרצח בשואה: הרי הוא כתב ביידיש. ומה טבעי יותר למשורר הכותב יידיש – כך אוּלף לחשוֹב הנער התל אביבי שהייתי – מאשר למות בשואה? היידיש היחידה שידעתי עליה בילדותי לא הייתה שפה של משוררים. לא ולא: זו הייתה שפה נלעגת ובזויה, שפה תבוסתנית של זקנים רְפֵי עור, של מִספרים על ידיהן של חנווניות קשות־יום במכולת ושל יידישקייט שמנוני וכבד הומור.


שעת ערב בבית הוריי, כמה חודשים אחר כך. הטלפון מצלצל, אני מרים את השפופרת. “אפשר לדבר עם מר דורי מנור?” שואל אותי קול לא מוכר במבטא יהודי כבד. “פה מדבר אברהם סוצקעווער”. קול מִן העֵבר האחר. כבשתי את ההלם והצלחתי להסתיר אותו. עד הסוף הסתרתי אותו: אף פעם לא העזתי לספר לו שכך נודע לי שהוא חי. הוא קרא תרגומים שלי לשירי בודלר ורצה להיפגש. קבענו בקפה אולגה שברחוב ז’בוטינסקי, ליד כיכר המדינה. אני לא זוכר הרבה מהפגישה ההיא. שוחחנו בעיקר על בודלר ועל שירה צרפתית. העזתי לגלות לו שאני מכיר את שירתו, אולי גם אמרתי לו כמה דברי הערכה חיישניים. הייתי צעיר מכדי לספר לו – עכשיו! – את כל אהבתי. איך כתבה דליה רביקוביץ? ביטלתי זמני לְאיחולים.

הוא שאל אותי עליי, על כתיבתי, כאילו הביוגרפיה התל אביבית הקצרצרה שלי וביכורי הבוסר של שירתי ראויים בכלל להדהד בחלל אחד עם סיפור חייו ועם שיריו, אקזמפלרים אחרונים לתרבות שטבעה, ניצולים זמניים מאטלנטיס היהודית הנכחדת.

לא העזתי לשאול עליו הרבה, אבל למדתי. תחילה מהספרים, אחר כך גם מפיו. למדתי על העיירה סְמוֹרְגוֹן בליטא, שבה נולד; על ילדותו בסיביר, שאליה גלתה משפחתו בשנות מלחמת העולם הראשונה, ובה חזה, כך סיפר לי, בנופים הפלאיים ביותר שיכול אדם לראות בעיניו. שמעתי על סבו, שלימד אותו עברית, על אמו האדוקה ועל אביו היפה, המנגן בכינור, שמת פתאום בסיביר על נהר האירטיש והוא בן שלושים. על שנות נעוריו בווילנה, העיר היהודית הגדולה. על אחותו הבכורה שמתה בת 13 מדלקת קרום המוח ועל השירה שהחלה להיכתב בעקבות מותה, תחילה בעברית דווקא, ואחר כך – ולעולם – בלשון האם. על פריידקע, בת זוגו מגיל 14, על יונג וילנע (“וילנה הצעירה”), חבורת המשוררים והציירים האוונגרדיסטית שהצטרף אליה והתבדל ממנה, ועל ביכורי שיריו שפורסמו עד מהרה לא רק בליטא, אלא גם בניו יורק ובפולין וברוסיה.

ואז – המלחמה. אי אפשר לכתוב על הימים ההם בלי צמרמורת. אחרי שנכבשה וילנה, ויהודיה החלו להיירות ברחובות או להישלח להשמדה בפונאר, הסתתר סוצקעווער במרווח זעיר מתחת לגגון פח בביתה של אמו. וכשחילצה אותו פריידקע באישון לילה, כעבור חודש וחצי, כבר התאבנו רגליו מרוב שכיבה והוא לא הצליח ללכת, אבל באמתחתו היו כמה מהנפלאים בשירים שנוצרו בשפה יהודית מעולם – שירים בעלי מבנה משוכלל מאוד, יצירות על־אנושיות כמעט, לא רק בנסיבות כתיבתן, אלא גם בהרמוניה הצלילית הדקה מני־דק שלהן.

אחר כך הוצא סוצקעווער להורג על ידי הליטאים: הוא אולץ לחפור את בור קברו במו ידיו, ורוצחיו כבר דרכו את רוביהם. “אני זוכר כאילו היה זה עכשיו”, סיפר לידידו, פרופ' בנימין הרשב. “כששמתי את אצבעותיי על עיניי, ראיתי ציפורים מנפנפות כנפיים… מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל כך לאט, הייתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האיטית־איטית של כנפיהן בין אצבעותיי”. אך הליטאים התכוונו הפעם רק להפחיד. הם ירו מעל לראשו והעבירו אותו אל הגטו שזה עתה הוקם. משם נשלחה אמו אל מותה בפונאר, ושם הורעל בנו הבכור עם הולדתו. והוא הוסיף יום־יום לכתוב שירים, ורק בזכותם – כך סיפר לי – שרד.

 כעבור זמן מה מונה לתפקיד שטני: באמתלה של הכנת אוסף למוזיאון הגרמני ל“מדע היהדות בלי יהודים” (Wissenschaft des Judentums ohne Juden), היה עליו ועל חבריו לבריגדת הגטו לברור מעט־מזעיר מכל כתביה של יהדות ליטא המפוארת ולשלח את כל השאר להשמדה. סוצקעווער ושאר חברי “בריגדת הנייר” טמנו במרתפי הגטו מאות כתבי יד וספרים נדירים, אף שהמעשה היה כרוך בסכנת נפשות, והצילו כך אוצרות בלומים. בספטמבר 1943, אחרי כישלון מרד גטו וילנה, הצליחו סוצקעווער, רעייתו וחברם, המשורר שמֶרְקֶה קָצֶ’רְגינסקי, להתגנב מן הגטו דרך תעלות הביוב וברחו אל היערות. הם הצטרפו אל הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית שפעלה ביערות רוסיה הלבנה, ומרקוב, מפקד הבריגדה, הפקיד אותם על כתיבת דברי ימי גבורת הפרטיזנים.

ובינתיים עשו כמה משירי הגטו של סוצקעווער את דרכם לברית המועצות ועוררו שם רושם כביר. סופרים ומשוררים בעלי מעמד במוסקבה, ובהם איליה ארנבורג, בוריס פסטרנק ויוסטאס פאלצקיס (ראש ממשלת ליטא הסובייטית בגלות מוסקבה, שהיה גם משורר ותרגם משיריו של סוצקעווער לליטאית), הפעילו את השפעתם על סטלין והצליחו לקבל את אישורו להציל את המשורר.

הבה נדמיין מטוס מים דו־מושבי הנשלח ללב היערות ונוחת על מעטה קרח של אגם קפוא. סוצקעווער ואשתו, שני צעירים בני פחות משלושים, מפלסים את דרכם בשטח האויב, בין שדות מוקשים, ובעור שיניהם מצליחים להגיע אל האגם. המשורר יושב בפתח המטוס הזעיר, פריידקע נקשרת לרגליו כי אין כיסא נוסף, וכעבור שעות אחדות – לאחר שהמטוס חומק בשן ועין מאש הארטילריה הגרמנית – הם נוחתים בשלום בשטח הסובייטי. החודש הוא מרץ 1944.

. אחרי שחרור וילנה, כמה חודשים אחר כך, עזב סוצקעווער את מוסקבה ושב אל חורבות עירו. הוא וחבריו לבריגדה ערכו חפירות בשטח הגטו כדי לחלץ את אוצרות התרבות שנטמנו שם. ב־1946 נבחר להופיע במשפטי נירנברג כחלק מהמשלחת הסובייטית והעיד ברוסית – אף שביקש להעיד ביידיש – על השמדת יהדות וילנה. יידיש לא הייתה שפה רשמית במשפט. במחאה התעקש המשורר להעיד בעמידה. זמן מה אחר כך עקר לצרפת, שם התארח עם אשתו אצל חברו, הצייר מארק שגאל, שאייר לאחר מכן כמה מספריו.

ב־1947 החליט – למגינת לבה של פריידקע, שהעדיפה את פריז (“אולי היא צדקה”, אמר לי פעם) – להיענות להזמנה שהזמין בן גוריון את סופרי היידיש החשובים ולהשתקע בתל אביב. בעיר זו חי עד מותו בגיל 97. מ־1949 ועד 1998 ערך את כתב העת היידי החשוב ביותר אחרי המלחמה, “די גאָלדענע קייט” (“שלשלת הזהב”), ובו ליקט בנאמנות אין קץ את הפירורים המפוארים שנותרו מתרבות יידיש הגדולה, קצף גלים קלוש שנותר לפליטה מיבשת אטלנטיס השקועה.

 

את מרבית הדברים האלה סיפר לי סוצקעווער בפגישתנו הבאה, הפעם בדירתו שברחוב שרת בתל אביב. הבטתי בפניו של המשורר: מימיי לא ראיתי פנים חתומות כל כך. גם כשבכה, גם כשהתלוצץ. אפילו כשקרא באוזני משיריו. “נפש עטופה נייר זכוכית”, הִגדרתי לעצמי. אשתו פריידקע הגישה לנו עוגיות, ביסלי גריל ודיאט סֶבֶן־אַפְּ (בשירי הפכתי אותו לדיאט ספרייט – חירות המשורר שנטלתי לעצמי בשיר הזה). בתו מירה, שעברה לרגע, לא ידעה שכבר שמעתי מפיו את סיפור חייו, והפצירה בו (בדרך כלל הם דיברו ביניהם יידיש, אבל לכבוד האורח עברו לעברית): “ספר לו איפה נולדת, אבא”. “איפה נולדתי, את שואלת? בעולם הבא!” רָעַם.


קצת יותר מעשור אחר כך כתבתי על הפגישה הזאת את שירי “פגישה שנייה עם סוצקעווער”, שראה אור ביולי 2003, במלאת לו תשעים, במוסף מיוחד של “תרבות וספרות” ב“הארץ”. לשיר הצמדתי מוטו מאחד משירי היומן שכתב סוצקעווער בשנות השבעים: “אומדאָיִק ביסטו, איך – דערוויַיל אומדאָרטן” (לא־כָּאני אתה, אני – לעת־עתה לא־שָׁמי).


פְּגִישָׁה שְׁנִיָּה עִם סוצקעווער. בַּקֶּצֶף שֶׁל הַדָּיֵאט

סְפְּרַיְט יוֹנַת הַנֶּפֶשׁ מְשַׁכְשֶׁכֶת אֶת לִבָּהּ.

– הֵיכָן נוֹלַדְתָּ, סוצקעווער? – אֲנִי בְּמוֹ־יָדַי אֶת

מְקוֹם הֻלַּדְתִּי כָּרִיתִי: הָעוֹלָם הַבָּא.


פְּגִישָׁה שְׁנִיָּה עִם נֶפֶשׁ עֲטוּפָה נְיַר־זְכוּכִית.

– הֵיכָן נוֹלַדְתָּ, סוצקעווער? – בַּשֶּׁקֶט הַוּוּלְקָנִי.

יוֹנַת בַּזֶּלֶת מַלְבִּינָה בָּעַיִן הַבְּדָלְחִית.

תִּשְׁעִים שָׁנָה הִיא מַלְבִּינָה, אַךְ מַבָּטָהּ לֹא־כָּאנִי.


פְּגִישָׁה שְׁנִיָּה? מוּטָב אוּלַי לוֹמַר: פְּגִישָׁה נוֹסֶפֶת.

כִּי רַק אֶתְמוֹל רָעִינוּ בָּאֲגַם שֶׁבִּטְרָקַאי

דָּגִים מְעוֹפְפִים, וְצוֹעֲנִים שְׁחֹרִים כַּזֶּפֶת

בַּבְּדֹלַח נִחֲשׁוּ אֶת הֶחָשׁוּךְ בַּחֲשָׁקַי.


וְרַק אֶתְמוֹל נִתַּרְנוּ מִן הַיַּעַר, פַּרְטִיזָנִים

שֶׁכּוֹחַ הַכְּבִידָה אֵינוֹ מַסְפִּיק לְהַפִּילָם.

מֵאָז אָנוּ דּוֹאִים עַל הַמֶּרְחָב הַמְאֻזָּן עִם

בְּרִיּוֹת מְכֻנָּפוֹת שֶׁלֹּא יָנוּחוּ לְעוֹלָם.


בְּעֶרֶב תֵּל אָבִיבִי בֶּן תִּשְׁעִים וּבֶן סְחַרְחֹרֶת

יוֹשְׁבִים עַל דָּיֵאט סְפְּרַיְט וּמִשְׁתַּכְּרִים מִן הַשִּׂיחָה.

– הֵיכָן נוֹלַדְתָּ, סוצקעווער? – בַּשִּׁיר הַבָּא. זָכוֹר אֶת

אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ הַזְּמַן, וּכְתֹב. עַכְשָׁו תּוֹרְךָ.


בתקופה שלאחר מכן פגשתי את סוצקעווער עוד כמה פעמים, לעתים לבדי, לעתים עם מי מחברַי לקבוצה שקמה סביב כתב העת “אֵב” – אנה הרמן, שמעון אדף, רועי גרינולד, אורי פקלמן, גל קובר, עינה ארדל ואחרים. רובנו היינו אז חיילים או משוחררים טריים. יותר מעשר שנים אחר כך, כשסוצקעווער כבר היה תשוש ונוטה לשכוח, הזכרתי באוזניו את שמו של חברי בני מר. “אהה, הוא פרסם פעם ב’אֵב' סיפור שובב!” הזדעק המשורר בחיוך, והתכוון לסיפור על נער צעיר העובד כזונה ממין זכר בגן העצמאות בתל אביב. שאלתי את עצמי אם זו דרכו לרמוז לי שהוא יודע שיצאתי בינתיים מהארון.

לפני שנסעתי לפריז הוא צייד אותי בכתובות של כמה ממיודעיו שם, אוּדיו המוצלים של עולם היידיש המקומי. זכור לי ששאל אותי בפגישה ההיא מי המשורר האהוב עליי מכולם. בלי להסס נקבתי בשמו של המשורר שהרביתי לקרוא אז: פול ואלרי. “על התשובה הזאת”, אמר לי, “מגיע לך שגאל!” והצביע על איור פרי מכחולו של חברו הדגול, שהיה תלוי על הקיר. לדאבוני הוא לא זכר את ההבטחה הזאת כשכתב את צוואתו, אחרת היה אצלי היום ציור של שגאל בחדר. פול ואלרי, הסביר לי המשורר, הוא אחד משני המשוררים הלא־יהודים שלימדו אותי שירה מהי. השני – סוצקעווער נקב בשם ששמעתי לראשונה – הוא המשורר הפולני בן המאה ה־19 ציפְּריאן נוֹרְוויד. את נורוויד איני יכול לקרוא במקור, ותרגומים עבריים שלו לא מצאתי כמעט. אבל בכל פעם שאני קורא מאז ביצירתו של ואלרי – אולי הקלסיציסט המובהק ביותר בין המודרניסטים – אני רואה כמה חזקים הם אמנם העבותות הקושרים אליה את שירתו הקלסיציסטית – והמודרניסטית להלל – של אברהם סוצקעווער, ועד כמה משותף ליצירת שניהם אותו תמהיל של דיוק צלילי ומטפורי כמו־מדעי מחד גיסא, ושל אמונה שירית חובקת־כול, מיסטית, מאידך גיסא. תמהיל נִסי.

 אחר כך התגלגלה השיחה למשוררים עבריים. שיחקנו משחק: אני הזכרתי שם של משורר, עכשווי או מן העבר, וסוצקעווער חרץ בן רגע את משפטו. כשהזכרתי שמות משוררים שלא העריך את כתיבתם הוא הכריז בהצטנעות אירונית שבעצם אינו קורא עברית כראוי, ומיד ביקש לברר מה דעתי על אותו המשורר או על אותה המשוררת. ואילו דרכוֹ להביע הערכת אמת הייתה להכריז בקול, בתערובת כובשת של פתוס ושל סרקזם: “משורֵייר!” או: “משוֹריירת!” שום שם תואר נִלווה לא נדרש לנו.

בייחוד התעניין מה אני חושב על משוררים שהכיר אישית: על נתן אלתרמן, על לאה גולדברג, על אבות ישורון, על אורי צבי גרינברג. את אצ“ג המשורר אהב אהבה גדולה, וחרה לו מאוד כשאמרתי לו שאיני אוהב אותו. שנים אחר כך, כשהצלחתי להתגבר מעט על סלידתי מגזענותו של אצ”ג ונוכחתי בגדלותה של שירתו ביידיש ובעברית, דימיתי לעצמי שסוצקעווער מחייך לעצמו בסיפוק.

הקשר בינינו נשמר גם בעשר השנים שבהן חייתי בפריז. כשנודע לו שאני לומד שם יידיש, החל לשלוח לי בדואר־ים את ספריו. כמעט לכל ספר צירף הקדשה ביידיש, בכתב יד שהלך והידלדל, הלך ואיבד את לֵחו. על ספרו “צווילינגברודער” (“אח תאום”), קובץ שירי היומן המופלאים שלו משנות השבעים והשמונים, כתב לי ביידיש: “לאחי התאום”. כשהתקשרתי להודות לו על משלוח אחד מספריו, שבו כתב את ההקדשה “חבריש” (בחברוּת), נזף בי בזעף, כי בטלפון הטעמתי בטעות את הב' של “חבריש”, במקום את הח' התחילית, כראוי.

בשיחותינו הוא עבר אט־אט לדבר אליי ביידיש, אך אני הוספתי לדבר אליו בעברית: לפנות לסוצקעווער ביידיש? הרי זה כמו לדבר עם שייקספיר באנגלית, עם איוב בעברית: לא הרהבתי עוז.

בבואי לביקורים בתל אביב הייתי מבקר אצלו לפעמים. הוא איבד בינתיים את אשתו האהובה פריידקע ומצבו הבריאותי הידרדר מאוד. בביקורים הללו הוא כבר לא הגיש לא ביסלי ולא דיאט סבן־אפ. אני הצעתי להכין לו תה. סוצקעווער הִרבה לדבר על מיודעיו בפריז ובעיקר על שירת יידיש. הוא סיפר לי על משה לייב הלפרן ועל ליילס, על יעקב גלאטשטיין ועל פרץ מרקיש. וכשאזרתי אומץ לומר לו: “כולם נפלאים, אבל אתה, סוצקעווער, הגדול שבהם”, לא דְבַר חנופה היה בפי, והמשורר לא מחה.

באחד הביקורים הנדירים הללו סיפרתי לו שבקיץ הקודם הייתי בווילנה ולמדתי שם יידיש בקורס שנערך באוניברסיטה המקומית. “היית בווילנע? בווילנע שלי?” בכה. הוא דרש בשלומו של כל רחוב, של כל בניין, ביקש לדעת אם הייתי בטראָקי (הלוא הוא אגם טְרָקַאי הסמוך לווילנה, אתר הקיט, שבעיירה הדוכסית שלגדתו חיתה קהילת הקראים של ליטא), ואם הייתי בפונאר.

כן, הייתי בפונאר. הגעתי לשם עם חברַי לכיתה, מקצתם יהודים אמריקאים ורוסים ומקצתם גרמנים ופולנים לא יהודים. הדריכה אותנו יהודייה מקומית קשישה וחריפה, ניצולת פונאר, שדיברה אלינו ביידיש ליטאית שאין עשירה ממנה. כמה שונה היה הביקור הזה, שהתקיים כולו על טהרת שפת הקורבן, מביקורי הנוער הישראלי במחנות ההשמדה בפולין! כל ילדותי ונעוריי סלדתי סלידה אינטואיטיבית מטקסי הזיכרון של יום השואה ומהמורשת הלאומנית שטופטפה לנו דרכם, והעסקתי את עצמי בחישובי גימטריה או בספירת נמלים. והנה, בפונאר וביידיש, הצלחתי בראשונה לבכות. מוללתי בפי עלה עשב – “אַ גרעזל פון פּאָנאַר”, כדברי המשורר בשירו הגדול מ־1981 – ובכיתי.

ב־2005, רגע לפני שעבר סוצקעווער לבית זקנים, ביקרתי אותו בדירתו עם צוות קולנוע. מפיקים של סרט תיעודי כלשהו יצרו איתי קשר וביקשו שאדבר על “תחיית” התרבות האשכנזית בקרב הצעירים, ואני הצעתי להם הצעה שנראתה לי טובה יותר: שיצלמו את סוצקעווער משוחח על יצירתו וקורא משיריו. הוא היה כבר מעורפל למדי, מצבו הבריאותי היה בכי רע, ובכל זאת הסכים. היה לו תנאי אחד: שיצלמו אותו מאחור ולא יראו את פניו. אפו נכרת כמעט כולו בגלל גידולים חוזרים ונשנים, והוא היה מכוסה פלסטר. סוצקעווער לא רצה שיזכרו אותו כאיש בלי אף.

לי הוא הזכיר, בהדרת הזִקנה הלבנה שלו, לא את האָסֶסוֹר הקוֹלֶגי קובאליוב מסיפורו של גוגול, שחוטמו נעלם על לא־כלום, אלא את הספינקס המצרי: יצור חידתי ומכונף, בן שחר הזמנים, שהקורוזיה של השנים ושל בני האדם – עדת שודדי אבנים נטולי כל חרדת קודש – היא שהעלימה את אפו טיפין־טיפין, עד שפניו נותרו כיום חלקות כמעט לגמרי.

במרוצת השיחה המצולמת התקשינו מאוד לתקשר: כדי שגם עורפו וגם פניי ייכנסו לפרֵיים הושיבו אותנו הצלמים במרחק רב זה מזה. הוא דיבר יידיש ואני דיברתי עברית. הוא התקשה לשמוע אותי, ואני התקשיתי להבין את מלמוליו, שלא תמיד היו קוהרנטיים. אבל כשביקשתי ממנו לקרוא שירים – איזו מטמורפוזה! – חזר אליו פתאום לשד נעוריו, והוא קרא בקול רם וצלול, בהטעמה ברורה ומוזיקלית, ולא חדל לקרוא במשך יותר משעה. בכל פעם שידלתי אותו לקרוא עוד שיר ועוד שיר – משהו מה“טאָג בוך”, סוצקעווער? ואולי קטע מ“סיביר”? או משירי הגטו? – והוא נענה ברצון. למותר לציין שדבר מכל זה לא נכנס לסרט. אני מקווה שכשהפיל הבמאי את אברהם סוצקעווער אל רצפת העריכה, זכר לשמור את קטעי הקריאה האלה מכל משמר.

כשהגיע סוצקעווער לתל אביב ב־1947 קיבלו אותו בתופים ובמחולות, וחשובי המשוררים של התקופה קשרו לו כתרים ותרגמו משיריו. אך כיצד קרה שאיש מהם כמעט – אפילו משוררים־מתרגמים ברוכי כישרון כנתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, אמיר גלבוע, אביגדור המאירי, שמעון הלקין – לא הצליח למסור בתרגומיו ולו שמץ מגדלותו של סוצקעווער? ודאי, שיריו קשים מאוד לתרגום, קשים עד כדי בהלה. ובכל זאת, לא הקושי הזה לבדו הוא הסיבה לאי תרגימותו של סוצקעווער בדור ההוא, אלא איזו רתיעה נפשית ותודעתית מפני המוּכר והאינטימי מדי. כלומר, מפני היידיש ומפני העולם שחרב, ובייחוד בהתגלותו הטרגית והאמנותית העליונה, המוצאת את ביטויה בקורות חייו וביצירתו של סוצקעווער (אגב, היחיד מקרב משוררי התקופה שיוצא במידת מה מן הכלל הזה הוא יעקב אורלנד, שהִרבה לתרגם את שירת סוצקעווער ולא פעם היטיב למסור את נימתה ואת תזמוריה, אף שבדרך כלל העביר אותה אלתרמניזציה קלה, זרה לרוח המקור).

גם בדורות הבאים לא שפר מזלו של סוצקעווער, ומעטים הם המתרגמים שהצליחו להעמיד לשירתו בת־דמות עברית גמישה ולא רופסת. אני לא מקל ראש בקושי הזה. עליי להודות בצער שאני עצמי נתקלתי בו ונהדפתי מפניו: סוקצעווער ביקש לא פעם – עוד לפני שלמדתי יידיש – שאנסה לתרגם את שירתו לעברית. פעמים רבות ניסיתי לתרגם משיריו, ובכל פעם נחלתי כישלון חרוץ. תרגום סוצקעווער התברר לי כקשה לא פחות מתרגום ואלרי או מלארמה, הידועים בקרב קוראי השירה העולמית כ“בלתי אפשריים לתרגום”. אלא שהשניים האחרונים לא חיו בינינו ולא כתבו את שירתם העצומה, הקשה, בשפה יהודית.


כשאני מספר לחברים או לתלמידים על סוצקעווער, התסכול בלתי נמנע. קשה לי לגרום להם להבין מיהו באמת המשורר הגדול הזה – גדול בכמה מידות על זירת הספרות שלנו, שבחרה להניח לו לחיות בישראל 63 שנים ארוכות וליצור בה את מיטב שירתו בלי שתהיה לו שום נוכחות תרבותית, ספרותית או ציבורית מחוץ למעגלים המזדקנים של שוחרי היידיש.

לך תסביר שאת שמו של סוצקעווער ראוי למנות בנשימה אחת עם גדולי המשוררים של המאה העשרים, להזכיר אותו בסמיכות למשוררים כרילקה, מנדלשטאם, ו"ה אודן ופול ואלרי. לך תספר שכאשר ראה אור בארצות הברית התרגום האנגלי למבחר שירתו של סוצקעוווער, בהוצאה של אוניברסיטת ברקלי, נפתח המבוא של הספר במילים: “סוצקעווער הוא בלי ספק מן הדגולים במשוררי המאה העשרים” – ואיש לא הרים גבה, כי הדבר מובן מאליו לכל מי שקורא את שירתו בעיניים פקוחות ובלי משפט קדום נגד היידיש.

במקרה של סוצקעווער, לא רק חוסר ההבנה המסורתי של הקהל הרחב (ובתוכו גם הקהל הרחב של חובבי הספרים, ואפילו חובבי השירה המתעכלת בקלות) ליוצרי השירה הטהורה הוא שעמד לו לרועץ, אלא גם השפה שבה כתב. בשנת 1985 זכה סוצקעווער בפרס ישראל לשירת יידיש, והתגאה בכך מאוד. אך מה להכרה מפוקפקת זו – ג’סטה פטרונית של הישראליות החדשה, האנטי גלותית, כלפי אויבתה המובסת, התרבות היהודית – ולזרם הדם של השירה העברית? כמה קשה לגרום לרוב קוראי השירה הישראלים לנתק בתודעתם את שירתו של סוצקעווער מכל הדעות הקדומות שהם אוחזים בהן באשר לשפתו.

לך תסביר שהמרחק בין סוצקעווער ובין היידישקייט הפולקלוריסטי, בין “שירי היומן” ובין סיפורי העיירה נוטפי השמאלץ, הוא כמרחק שבין לשונו של ספר קהלת ובין העברית של תוכניות הריאליטי בטלוויזיה. לך תמצא דרך לתבוע כאן, בקרב דוברי שפתך, את עלבונו של משורר גדול – אולי גדול המשוררים שחיו אי־פעם במדינת ישראל – לאחר שכמעט כל דוברי שפתו נספו במלחמה או נכחדו בדרך הטבע אחריה.

שהרי זה חמישים שנה ויותר מתקיימת בישראל מעבדה משונה השוקדת בשיטתיות על פיתוח מדע חדש: מדע היהודים־בלי־יהדות Wissenschaft des Juden ohne Judentum. וכשיושלם תהליך הפיתוח, לא יהיה כאן מקום לשירה ולתרבות, וממילא לא יהיה מקום לסוצקעווער.


באחת מפגישותינו ביקש סוצקעווער שאסביר לו מהו האינטרנט (“אינטערנעץ”, בלשונו). הסברתי כמיטב יכולתי. כדי להמחיש את דברי אמרתי לו שאם מקלידים את שמו באחד ממנועי החיפוש, אפשר למצוא ספרים שלו בשפות שונות ואפילו הקלטות שבהן הוא קורא משירתו. “זה הרי גאוני!” הגיב.

בינואר 2010, כשהתבשרתי על הסתלקותו, הקלדתי Sutzkever בגוגל והגעתי לערך המוקדש לו בוויקיפדיה האנגלית. נכנסתי לאפשרויות העריכה, הוספתי את תאריך פטירתו, ובשורה הראשונה של הערך – Abraham Sutzkever is a Yiddish poet and Second World War partisan – הפכתי את ה־is ל־was.


עצמתי – וירטואלית – את עיניו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!