שלשה שבועות במלואם היה רבי מרדכי סגל מסתגף בכל שנה מן שבעה-עשר בתמוז ואילך. חותם של אבלות היה ניכר אצלו על הכל.
במאכל ומשתה היה מחמיר על עצמו ופוסק מסעודות בשר לכל שלושת השבועות. בימים אלו היה חי על חשבון שתי הפרות הכרסניות שבחצרו, השופעות חלב משגר לשגר, עד לבחילת נפש.
וכל הזוכה מזכה גם את הרבים. בשבילו מכירים הרבה עניים שבעיר באבלם של הימים; מפני ששרה אשתו פסקה לימים אלו לשלוח חלובות לאיזה מן העניים ההגונים, שהיתה נוהגת לשלוח להם תדיר. החלב הוא עכשיו מזון שולחנה. כלום יכולה היא לסגף את בני-ביתה ולשלח נדבות לאחרים.
במקום היין האדום, שהיתה חביתו שופעת במרתף, היה מסתפק לסעודות ימים אלו בבקבוקים צרים של שכר שחור ומריר.
בבית-מסחרו היה נוהג לחתום מכתבים כלאחר יד, ולהעביר קו שחור תחת חתימתו.
מזמור “על נהרות בבל” קודם ברכת-המזון היה נאמר בימים הללו על שולחנו בניגון מיוחד. מכיר היה מזמור זה את מקומו. בימים אלו הוא העיקר וכל הסעודה טפל, שלא בא אלא בשביל לאמור אחריו “על נהרות בבל”.
וכשהגיע ערב תשעה באב, אחר שגמר סעודה מפסקת ישב לספסל, ושהה שעה קצרה, כדי להפסיק בין ערב תשעה באב לתשעה באב, חלץ מנעליו מתוך כובד ראש ונעל גאלושים (*ערדליים), שאין איסור נעילה חל עליהם; פשט קפוטתו ולבש ישנה מוכנת לדבר משנה לשנה, לקח תחת זרועותיו שק קפול ועשוי לדבר, ספר הקינות ואבוקה, והלך לבית-הכנסת. ואז ירד עליו ענן של מרה-שחורה, וכיסה אותו מכל הבלי העולם-הזה.
באותה שנה נתעכב קצת בביתו יותר מכפי מנהגו תמיד, מפני שהגאלושים הישנים נגנבו מביתו, ושלח להביא לו חדשים מן החנות.
והוא חיכך קצת בדבר משום איסור חידוש, אך חקר והעלה להלכה, שמכיוון, שאין איסור נעילה חל עליהם, הרי גם איסור חידוש אינו נוהג בם.
והוא הולך כפוי-ראש ומתאנח בתכופים.
בין אנחה לאנחה נדחקים ועולים במוחו רעיונות. יש מהם מרגיזים ומטרידים, ויש מהם, שמשביעים אותו נחת; אבל הוא סולד גם באלו וגם באלו.
את הנדוניה, של בתו כבר סילק. תיתי לו!
אבל ישנן עוד הרבה טרדות לפניו.
המלבושים בוודאי לא נתפרו עדיין כולם, אף על פי שהתחכם למפרע וחילק את העבודה לשני חייטים.
אפילו את לוח הקרואים לא הכין עדיין לשמש.
ואגב עולה במוחו שאלה: איך יתנהג בקרואים.
נוטה הוא לדעת זוגתו. צריך לקרוא את כל בני העיר בדרך ממה-נפשך: אם אוהב הוא זה, ישתתף בשמחתו; אם שונא הוא, תפקע בו מררתו.
כשהוא בודק בבני עירו, אינו מוצא אפילו אחד מהם, שלא יהי או אוהבו או שונאו.
מתוך מחשבה זו הוא נזכר בסעודתו של קמצא ובר-קמצא ובחורבן ירושלים. כמה רעה גרם אדם זה לעצמו, לדורות, לשכינה, כביכול, לכל העולמות.
ומעמיד הוא פנים של בכייה, ומביא את עצמו לידי הכרה בדבר, אנה הוא הולך, ובשל מה העולם שרוי עכשיו בצער.
ומשם הוא הולך ומעורר בעצמו זכר כל אחד מעשרת הרוגי מלכות. והוא הולך ומתאנח. הולך הוא לאמור קינות.
ומרים הוא את מבטי עיניו לחצאין, כמו מתוך אונס וכפייה. חפץ הוא להגיד לחמה השוקעת, לשמים הכהים ולכל הבריאה, שאינם כדאים אפילו תשומת לב ברגע זה.
ומבט עינו נתקל באדם נמוך, מגוהץ וכרסני, שאלמלי הבטנון, שזה נושא על שכמו לא היה ר' מרדכי מכיר בו עכשיו שזהו גדליה בדחן.
ומתחיל ר' מרדכי חוכך בדבר, אם כדאי עכשיו לדבר עמו בשל עניינו שהוא זקוק לו בו.
או שמא משום “פן יקדמנו” נוהג בדבר. הלא יש בוודאי הרבה חתונות לשבת שאחר שבת נחמו.
נישואי בנות הם מן המצוות שאינן תלויות בארץ… קודמת הכנסת כלה להלווית המת…
למחר קרוב הדבר, שיהיה טרוד, ולא יוכל להחזיר אחריו.
והוא מסכים בדעתו לרמוז לו בידו ולהגיד לו את עניינו בחצאי דיבורים וברמז, באופן שירגיש בדבר. סוף-סוף הרי הוא יהודי, ויודע הוא, שעל כל פנים אצלי אין השעה כשרה לכך לדבר בפרוטרוט.
גדליה בדחן הוא חבר בחבר של מנגנים, שמנהלה נוצרי וחבריה נוצרים; רק הוא יהודי יחיד ביניהם. צריכה היא החבורה ליהודי זה, מפני שני טעמים: ראשית מפני שאין חבריה מאמינים איש ברעהו בענייני ממונות, ואפילו למנצח-גופו, חוץ מגדליהו, שמצאו אותו נאמן לדבר, בעל חשבון ונזיר מן השיכרות.
ושנית, זקוקים הם לו בשביל חתונות בבתי היהודים. גדליה, מלבד שהוא בעל בטנון אמן, פורט על הכינור לפעמים בתנינא ובשעת הדחק אפילו בקמא, הרי הוא בדחן נפלא, יודע ל“בכות” את הכלה, להזמין מחותנים לריקודים עם הכלה, להכריז על מתנות-הדרשה בהיתולים ובדיחות חביבות על הקהל.
גדליה, כשהוא לובש כותונת מגוהצת, חושן-לבן רכוס על שני כפתורים סמוכים, פראק שחור וכובע נוצץ, הרי הוא עיקר גדול גם בחתונות ומשתאות שאצל הנוצרים. גם שם מראים לו חיבה יתירה. יודע הוא את נימוסם ואת מנהגם של המגוהצים גם בשעת פיכחותם גם מתוך ביסומם. כשהשעה צריכה לכך יש לו מעשיות ובדיחות גם בשבילם.
“דברן הגון הוא יהודי זה,” מסכימים עליו כל החברים שלא בפניו. והעיקר, שהוא יודע שיעור כוס באותו היי"ש שמכבדים בו את המנגנים במשתאות ובבאלים.
חבל, שגדליה בעצמו אינו יודע את ערכו. אדרבה, זוגתו אומרת לו שהוא שלומיאל גדול. היא מזלזלת בו ומכנה אותו לפעמים שיכור נבזה, שאינו יכול לפרנס את ביתו כדי שביעה.
מודה גדליה לדעת אשתו, שאינו יוצא ידי חובתו בפרנסה. אשתו לובשת קריעה ובליה. בבנות רבות בירכו אלהים, ולכולן יש עליו טענות ועלבונות. אינו יכול להספיק לכולן כל מה שצריך לבתולות בזמן הזה.
בן-יחיד יש לו שעוד לא מלאו לו י"ג שנים. הכל אומרים, שיהיה, אם-ירצה-השם, למדן גדול. ואפילו ידי חובתו לבן זה אינו יוצא. אפילו פרוטה אחת לא נתן עדיין על חשבון שכר-לימוד של קיץ זה.
אנוס הוא לפעמים להצטרף אל החבורה אפילו בחולו-של-מועד, אפילו בימי הספירה, ולא עוד אלא אפילו בתשעה-באב.
כלום יש לו ברירה בדבר? פרנסה מהיכן יקח? אם ימאן פעם אחת יחפשו להם אחר, בדחן מן החוץ, והוא יישאר קרוח, בטנון בלי נימים.
צדקה בת זוגתו בדבר זה, כלום לעצמו ולבדח דעתו הוא מנגן? הלא בשבילם.
יהי רצון כאילו קינות הוא מקונן.
אבל קשה עליו הדבר לפעמים; ביחוד קשה עליו פעם זו, אף על פי שהוא קרוא עם החבורה לכל נוצרי עשיר, ששם ינגנו כל הלילה וירוויחו הרבה כסף.
למחר בערב הכין לו בנו “סיום.” אשתו תכין סעודה, גם המלמד יאכל עמם בסעודה זו. זהו הסיום הראשון.
כלום זכאי הוא לבן כזה? כלום ראוי הוא ליהנות מסעודה זו, כשהוא נהנה משכר נגינותיו בתשעה-באב?
וכשראה את ר' מרדכי הולך שחוח, התבייש מפניו, הפנה את הבטנון מעל שכמו הצדה והתחיל משתמט בין הסמטאות.
אבל הלז הקדימהו, ורמז לו ביד שיקרב אליו.
“גדליה,” הוא מתחיל, “נגמר אצלי לעשות בשבת שאחר שבת-נחמו. אולי לא אתראה עמך יותר. בנוגע לשכר אין השעה מסוגלת לכך. כשתסור אל ביתי נדבר. אבל העיקר, שתדע, שמא יש לך עוד אחרים, צריך אתה להיות אצלי קבע ואצלם ארעי. התבין? אין השעה כשרה לדבר כזה בפרוטרוט. היכן אתה הולך עכשיו עם הבטנון?”
“אני הולך…”
הוא התחיל בודה אמתלה ותירוץ; אבל כשרונו סר מעליו, אינו יכול לבדות.
הוא מגמגם ועונה, עונה ומגמגם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.