א. 🔗
עניני תחיתנו הלאומית, תחית עם ישראל על אדמת ישראל, יגעים עד מאד. בעצלתים משרכת הציונות את דרכיה, שלשים וחמש שנה למן הקונגרס הראשון, והאחרון הכי נכבד – ההכרזה הבלפורית גם היא בת חמש עשרה שנה, ופעמי הגאולה נשמעים חרש, לאט לאט… יש ואנו חומדים לצון על אבותינו הקדמונים, אשר את הדרך הקצרה ממצרים עד ארץ כנען עשו במשך ארבעים שנה תמימות, זו הדרך אשר בימינו עוברים אותה בטיסה אחת של שעות מספר. והנה – והנה אנו עמלים זה עשרות בשנים לחדור אל הארץ, להאחז בה ולבוא בקרבה אל המנוחה ואל הנחלה, ועוד היום רחוקים אנו גם מן הנחלה השלמה וגם מן המנוחה השלמה… שבעה עשר מליון אנו, ובארץ לנו כהיום רק אחוז אחד, ותשעים ותשע הידות מחוצה לה, בארצות הגולה. ואם בקצבה אטית כזו נוסיף ללכת, מי יודע את אשר יקרנו בדרכנו. מי לידינו יתקע, כי בני עמנו בארצות הגולה לא יתיאשו מן הגאולה, עיניהם תכלינה ולא יוסיפו להביט אל הנעשה בארץ, בארץ האבות לפנים. כהיום הזה עוד שביבי התקוה הגדולה “להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים” מאירים להם לפעמים, אבל איה איפה הבטחון כי תקוה זאת לא תאבד חלילה, והשבט הקטן אשר נאחז היום בארץ ישראל יהיה כאחד שבטי ישראל הנחתים בארצות הגולה הרבות, והיהודים תושבי ארץ ישראל יהיו גלות ישראל בארץ ישראל.
כהיום הזה עוד נמשכת והולכת הלהבה של תקוה הגאולה, ועוד טרם נדעך כליל האור המזהיר של השני לנובמבר 1917. העליה עודנה נמשכת, כחה של הדחיפה העצומה הראשונה עוד טרם רפה, ובמאמצים עוד אנו מוצאים את האמצעים החמריים והרוחניים, לשים אותם ביסודות תחיתנו בארצנו. “דרך יום כה, ודרך יום כה”, ולעתים קרובות תנועתנו מתפרנסת ממאורעות השלילים בחיי הגולה יותר מהתעוררות לאומית לתחיה. אבל – עוד הפעם – מי יודע עד כמה ימשך הדבר הזה. פגרינו יפלו במדברי הגולה, והדורות הבאים, חניכי היאוש והאכזבות של אבותיהם, יסירו מעל לבותיהם את החלומות ואת התקוה אשר אנו חולמים ומקוים היום, וימחו כעב את זכרונינו ואת מאמצינו, וישובינו הקטן, האחוז האחד והדל, ישאר בודד, לבדו, נדח…
ברור איפוא, כי עלינו להמציא דבר מה אשר יהיה ענין לכל העם לאורך ימים רבים. עלינו לתת ברקיע שמי ארצנו כוכב, אשר יאיר מרחוק לכל העם, לבנות לו מגדל אור, אשר אליו ימשכו לבות בני הגולה, מגדל אור אחד שאין שני לו.
מה הוא הדבר הזה?
תאמרו: הנה המושבות החקלאיות. הן נהיתה מהפכה בחיים הכלכליים של חלק הגון מהמוני האוכלוסים היהודים, שעזבו את חיי הפרנסה האוירית, וישובו בארצנו אל חיי העבודה, עבודת האדמה. אבל, לא רב הוא החדוש הזה. נסיונות כאלה נעשו כבר ברוסיא עוד באמצע המאה העברה, זה נעשה גם באמריקא ובארגנטינא במדה יותר גדולה מאשר בארץ ישראל. ברוסיא היו לפני חמישים שנה כמאה אלף מישראל שהתפרנסו מעבודת האדמה, ובשנים האחרונות, לאחרי המהפכה הרוסית, נתוספו עשרות אלפים משפחות מבני עמנו ברוסיא לחקלאות.
בנינו את תל אביב והגדלנו את הערים הקימות בשכונות חדשות, והשקענו בזה מרץ ויזמה למופת. יצרנו בארץ השוממה הזאת תעשיה שלא היתה בתוכה, ואנו מטפחים את המסחר ומציבים לנו יד. האם יש בזה ערך מן החדוש, אשר יקח את לבב העם באשר הוא שם ולעולם ועד? לא. הן תושבי ערים אנו כל גלותנו, המסחר והתעשיה הוא משלח ידינו ולחם חקנו בכל הארצות, ואין פלא כי גם פה, בארץ־ישראל, עשינו את כל אלה. יתרון הכשר אין בזה.
ובכלל, לא החומר הוא המושך את הלב, המבעיר נצוצי קסם בעיני האומה. את הרגשות הלאומיים מעורר ומפתח לא החומר, כי אם הרוח, לא המעשה, כי אם הרעיון, הנאצל, ההוד.
ובכן תאמרו אולי: השפה העברית החיה, בתי־הספר שלנו בארצנו, החל מן הגנים לילדים ועד לאוניברסיטה, – ואלה הלא מושכים את הלב, מעוררים חפץ ורצון בלבות בני עמנו להתקרב אל ההופעה החדשה הזאת, להתאחד עמה. ואמנם, הן הורים למאות שאפו עוד קודם המלחמה לחנך את ילדיהם בבתי־הספר בארץ־ישראל.
ואולם, אל נא נשלה את נפשנו בחזיון הזה. התרבות הלאומית כבודה במקומה מונח, אבל אין לה אחיזה בקרקע המולדת, אחיזה הכרחית. במשך הזמן הארוך של גלותנו היו לעמנו אכסניות רבות, שבהן צמחה וגדלה ועשתה פרי הלולים תרבותנו הלאומית מחוץ לארץ ישראל. הלא גלות בבל היא אשר שמה קץ ותכלה, ותבער את הבעלים והעשתורות ונכחדה עבודת האלילים מישראל. תקופות רבות היו לנו בגולה, שבהן ישבה לכסא התורה, תורת ישראל, והיא שפכה ממשלה על חיי עמנו. תקופת נהרדעא ופומבדיתא בבבל, תקופת חכמי פרובינצא בצרפת, התקופה האחרונה בליטא ופולין, המאור שבתורה היה מספיק להאיר את חשכת הגלות, והתורה היתה לחזיון רם ונשא, הקורא והקורץ אליו את רגשי הנפש של האומה בגולה, בעתות צרה ומצוקה ועבדות. עכשיו דעך המאור הזה. התרבות הלאומית מאבדת לאט לאט את צביונה המקורי, ומשתדלת להעשות כללית, אוניברסלית. המאור שבתורה הלאומית יש אשר יפנה הדרו מפני מאורות אחרים שחדרו אל חיינו מן החוץ, לאחרי שהונח לנו קצת ושאפנו רוחות חופש ודרור לרוחה. והרי קשה מאד לחכות ולקוות לזה, כי התחיה הלאומית ותרבותנו המקורית והחלשה, שהיא ברובה המכריע חקוי והעתקה מן התרבות הכללית, – כי אלה יעצרו כח למשוך את לבות העם לימים רבים אל חלקת הארץ הקטנה אשר בין הירדן ובין הים התיכון.
עלינו איפוא החובה למצוא את האבן השואבת, את היהלום אשר ישפיע אור ויזרענו על כל מחשכים, ויברא בעמנו את הלך הנפש, למען יהיו עיניו וליבו נתונים לאותה הארץ, אשר בה היה עמנו כבר פעמים לעם ואשר בלעדיה לא ישוב לתחיה לעולם.
החכם אמר: “טוב מראה עינים מהלך נפש”, – ושניהם יחד טובים שבעתים. מראה עינים לבדו – בול עץ הוא, פסל אלם, עצבי כסף וזהב, ורוח אין בו. וגם הלך־נפש לבדו – חזון שוא הוא, קול דברים, נשיאים ורוח, והתעיף עין ואיננו. והאדם הוא גויה ונפש, חומר ורוח, בלול מעפר הארץ ומתכלת השמים. כבהמות נדמו בני האדם אם אך למראה עין ישתחוו, וחוזה הוזה יהיה אם תמיד ישא רק למרום עיניו. הבו לו עצם אשר רוח בו, ואז ידבק בו לעולם.
ב. 🔗
גם רועה ישראל הראשון, משה בן עמרם, נוכח סוף סוף, כי אם לא יעשו בני ישראל משכן, – אז לא ישכון אלהים בתוכם. הלקח של מעשה אהרן אחיו פקח את עיניו. התפקיד להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, והפקודה: אך את שבתותי תשמורו, וכי היום השביעי קודש לד' – נעלים הם מאד. אבל העם דורש אלהים אשר יתהלך לפניהם. הם לא ידעו מה זה היה לזה משה האיש, אשר עלה אל ההר ובושש לרדת ממנו. והם אמרו אל אהרן: עשה לנו אלהים אשר יתהלך לפנינו. ואהרן הבין את הלך הרוח הזה, והוא ראה את צדקת דרישתם, והוא גם בנה מזבח לפני עגל הזהב אשר עשה. אמנם משה אמר כי אהרן פרע את העם; אמנם נלחם נלחם משה בעובדי העגל. אבל גם הוא הקים את המשכן, ויבנה מזבח להקריב עליו שלמים ועולות, אם כי האלהים לא דבר על עולה וזבח. משה היה מוכרח לתת מרותו על הקרבנות, “ולא יזבחו עוד לשעירים”. הקדושה הערטילאית, בלי כל אחיזה בחיים הממשים, חדלה ופנתה את מקומה למשכן, בנוי יריעות תכלת וארגמן, כסף וזהב, ולכל הצעצועים: ארון ושלחן ומנורה, אבני שוהם ואבני מלואים. הן גם הוא בקש מאת האלהים, כי יראנו את כבודו, אם את האל בעצמו לא יראה האדם וחי; ולכן, לכל הפחות, ימלא נא כבוד ד' איזה מקום, בית או משכן.
משה מת ויהושע מכניס. בתקופה הראשונה לחרותם, בצאת ישראל ממצרים ביד רמה, בעת אשר נפשם היתה מלאה צהלת החרות, יכול היה משה להוליך את העם לתוך מי ים סוף, ואך דבר אל העם ויסעו. ואולם לאחרי הנסיונות הרבים של ארבעים השנה במדבר, אולי לא היה משה בטוח כי הוא גם יוכל להעביר את העם את הירדן, אך יהושע ידע מה עליו לעשות. הוא אמר אל העם: “אל חי בקרבכם”, והוסיף: הנה ארון הברית עובר לפניכם בירדן. ואל הכהנים אמר: שאו את ארון הברית ועברו לפני העם", לא כמו שהיה מקומו של הארון במסע המחנות בכל ימי לכתם במדבר. לאיש כיהושע האמין העם, אף אם הוא אומר להם, כי “מחר יעשה ד' בקרבכם נפלאות”, בעת אשר משה היה מוכרח להזכיר ולשוב ולהזכיר להם את האותות והמופתים אשר כבר ראו עיניהם.
בני ישראל לא חפצו כלל להיות עם לבדד, וכל ההוד והתפארת אשר ראו אצל אחרים לקחו את לבבם הם. אל שמואל אמרו: תנה לנו מלך, שימה עלינו מלך. הרואה התקצף והתרגז, אך קול אלהים אשר בקרבו אמר לו: “שמע בקול העם”. לשוא נסה הנביא לתאר בפניהם את “משפט המלך”, את כל העול הקשה אשר יכביד על צוארם במאסם את האלהים ממלוך עליהם. הם באחת: “מלך יהיה עלינו, והיינו גם אנחנו ככל הגוים”. הדבר נעשה, ומני אז לא סר שבט המלוכה מעל בני ישראל עד גלות הארץ. ואולם בן בית הלחמי, דוד בן ישי, התבונן ונוכח כי אך בן אדם הוא, ובאין אלהים שוכן בקרב העם לא יאריך הוא וביתו על כסא המלוכה. והוא הלך להעלות אליו, אל מקום שבתו, “את ארון האלהים, אשר נקרא שם ד' צבאות יושב הכרובים עליו”. התהלוכה היתה רבת פאר, בתרועה ובקול שופר, ושלושים אלף בחור מישראל השתתפו בה, וגם המלך בעצמו חגור אפוד בד כאחד הכהנים. והבין דוד וידע, כי למען כונן את ממלכתו, עליו לבנות גם “בית מנוחה” בירושלים לארון הברית. נתן הנביא אמנם הניא אותו מעשות זאת. טוב לד' לשבת גם בתוך היריעה, והאל לא דבר את אחד משבטי ישראל המושלים, הרועים את העם, לבנות לו בית, וכי לא הוא, דוד, איש המלחמות ושופך הדמים, אשר יבנה בית לשם ד‘. הדבר יצא אל הפועל בידי בנו החכם. שלמה מלא את התכנית אשר הכין אביו למען תכון המלכות בידו ולזרעו אחריו, ויבנה בית “גדול והפלא”. שלמה ידע, כי ד’ אמר לשכון בערפל, והבית הזה קודש להקטיר קטורת סמים ומערכת תמיד לפני ד', אם כי ידע שהשמים ושמי השמים לא יכלכלהו.
ואמנם בית המקדש מלא את התפקיד, אשר מחולליו ובוניו התכוונו לשים עליו. הוא שמר על עם ישראל וגם על בית המלוכה. ימי שלמה בן דוד היו הימים הכי מאושרים בחיי עם ישראל, וכל שבטיו היו מאוחדים לעם אחד, אם כי הכביד את עולו על נתיניו. וגם לאחר מותו, ועשרת השבטים נקרעו מעל העם ויבדלו מעל בית דוד וילכו אחרי ירבעם בן נבט, שמרו שבטי יהודה ובנימין את אמונתם לבית דוד ולירושלים עיר הבירה שלו, הודות לבית האלהים אשר עמד על מכונו בתוכה. בן נבט הבין את כח המושך של הבית, “ואם יעלה העם לעשות זבחים בבית ד' בירושלים, ושב לבו אל אדוניהם”. ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אל ישראל: הנה אלהיך אשר העלוך מארץ מצרים. אבל עגל הזהב, פרי התרבות המצרית, הדבר אשר לקח את לב ההמון בערבות המדבר, חדל להיות לו ערך, לאחרי ההוד והיפעה של בית האלהים אשר בירושלים. ועגלי הזהב אשר העמיד ירבעם בהרי אפרים, בבית־אל ובדן, פנו את מקומם לכל מני אלילים, הבעלים והעשתרות, תרבות העמים שכניהם, ולא היה דבר מקורי, ישראלי, לאומי, אשר האדיר את עשרת השבטים לעשותם לעם אחד. בתי המלוכה לאפרים ירדו אחד אחר משנהו, ועשרת השבטים גלו מעל אדמתם, בעוד אשר השושלת של בית הלחמי האריכה ימים רבים, ושבטה סר רק לאחר גלות הארץ וחורבן הבית בתגרת יד בבל, פטיש כל ארצות המזרח אז.
ואת ערכו של בית המקדש בחיי העם והמדינה הבינו גם הכובשים הבבלים. מלך בבל שדד פעמים את כלי הקדש, וגם “קצת את כלי הזהב אשר עשה שלמה מלך ישראל בהיכל ד'”, ונבוזראדן, בבואו את בית ד', ואחריו שרף את בית המלך ואת יתר הבתים בירושלים. מלך בבל הגלה את החרש והמסגר, את הפחות והסגנים, אבל את עם הארץ היושבים על אדמתם בעריהם ובכפריהם השאיר בארץ. כי באין מקדש אלהים בתוך ירושלים, באין מראה עין והלך נפש, אז חדל העם להיות עם, והם יהיו עבדים למלך בבל ונציבו, למס עובד לו. ובאין מלך ובלא מקדש, – מה הדבר אשר יקשר עוד את השארית הנמצאה אל הארץ הלזו. חדל להיות ערך ויחס אל המולדת, ולמראה החרדה הראשונה, לרגלי המרד של ישמעאל בן נתניה אשר הכה את פקיד מלך בבל, את גדליהו, קמו “כל העם מקטן ועד גדול ויבואו מצרים כי יראו מפני כשדים”.
ג. 🔗
שבעים השנים אשר עשו בני ישראל בגולה טהרו אותם מטומאת האלילים, וזכר הבעלים והאשרות נמחה כליל, וכל העם שב לעבוד את אלהי ישראל לבדו. בארץ גלותם כמו התפקח, ורבים מהם רכשו להם חכמה ודעת. ילדים מבני ישראל למדו “לשון וספר כשדים” ויהיו “משכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע”, ואלה מאסו בצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר בבקעת דורא במדינת בבל, ולא אבו לעבדו. נפשם ערגה אל מקדשם בירושלים, שאיפתו הגדולה והאדירה של העם היתה לעלות ירושלימה, למען לשוב ולבנות שם את בית המקדש. ולמלא את השאיפה הזו באה גם הכרזת המדינה הפרסית לעם ישראל. כורש מלך פרס בהצהרתו אינו אומר מאומה על דבר הזכויות המדיניות לעם ישראל בשובם לארצם ולמולדתם, אין דבר על החזרת ארץ ישראל לבעליה. כורש אומר ומכריז כי “ד' אלהי השמים פקד עליו לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה”. פקודת אלהים היא לא על בני ישראל, כי אם על המלך כורש, ואך הוא, המלך, מזמין את בני ישראל כי יעלו לירושלים ויבנו שם את בית אלהי ישראל. מובן שההכרזה הזו היתה מתאימה לחפצו של העם כולו, אשר נשא נפשו והתגעגע מאד על מקדשו לפנים. מלך פרס בהכרזתו לא הנחיל את העולים מן הגולה למולדתם ערים וכפרים, שדות וכרמים, ואך נתן להם בחזרה את כלי בית ד' אשר הוציא נבוכדנצר מירושלים ויתנם בית אלהיו. אותם הוציא כורש ויתנם במספר על ידי הנשיא ביהודה. היהודים התפללו אל מרכז רוחני ממשי, בצורת בית מקדש, ואת חפצם זה לא מנעה ממלכת פרס מהם. זה היה בימי כורש, ואת ההכרזה הזאת אישר גם דריוש המלך, וגם הוא מדבר בפרטיות על בנין בית המקדש אשר יזבחו בו זבחים, ולטובת הבנין הזה הוא מצוה לתת מנכסי המלך אשר בעבר הירדן, מבלי להזכיר דבר על בנין חרבות ירושלים.
הדבר הזה, בנין חרבות העיר, החל להעשות בימי המלך ארתחששתא. נחמיה בן חכליה הצליח להשפּיע על המלך הזה, כי יתן לו רשיון לבנות את “העיר קברות אבותיו” החרבה. נחמיה הבין, כי לאחר שנבנה בית המקדש, והכהנים והלויים והמשוררים עומדים על דוכנם, ועבודת בית האלהים מסודרת לתפארה, אז ימשך לב העם אחרי ארץ מולדתם, ולכן עת גם לבנותה. נחמיה היה זהיר מאד במעשיו ובדבריו, “וליהודים ולכהנים ולחורים ולסגנים ליתר עשי המלאכה” לא הגיד דבר. אבל סוף סוף ראו ונוכחו כי “יד ד' טובה עליו”. וגם את דברי המלך אשר אמר לו גלה להם, והם אמרו: נקום ובנינו". השכנים הרעים והצוררים לישראל, סנבלט ומרעיו, אשר בראשונה בזו ולעגו לעבודתם, אך לאחרונה, כאשר ראו ונוכחו בערך העבודה של שכניהם היהודים והבינו את שאיפתם לשוב לקדמותם ולהיות גוי בארץ מולדתם, הציעו לפני היהודים לכרות עמהם “ברית שלום” ולבנות את הארץ יחד, כלומר להסיר מעליהם את עול השעבוד הפרסי. נחמיה דחה את ההצעה הזו, ואז התחילו הערבים והעמונים והאשדודים להצר ליהודים בכל אשר יכלו. הצוררים אמרו: “מה הדבר הזה אשר אתם עושים, – העל המלך אתם מורדים?” חרה להם, כעסו הרבה, והכעיסו נגד הבונים, “ויקשרו כולם לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו תועה”. אבל גם היהודים סדרו “הגנה עצמית”, ולא חדלו מלבנות את הארץ, ויד אחת עושה במלאכה והיד השניה מחזיקה בשלח, והיו להם רמחים ומגנים, קשתות ושריונים, והמלאכה נעשתה, והכתוב אומר: “וישבו הכהנים והלויים והשוערים והמשוררים מן העם והנתינים וכל ישראל בעריהם. ויגע החודש השביעי, – ובני ישראל בעריהם”. זאת אומרת: כל העם הושיב את ערי ארץ ישראל.
בית המקדש השני מלא תפקיד ראשון ומכריע בכל תולדות התקופה מימי העליה מבבל עד גלות ישראל מעל אדמתו וחורבן הממלכה בידי הרומאים. הבית היה הנקודה המרכזית, הנשמה שבגוף האומה, רעיון החיים הלאומיים. אך כחמישים אלף היה מספּר “כל הקהל כאחד”, הם ועבדיהם ואמהותיהם, בימי נחמיה, ולאחר שנבנה הבית לא פסקה העליה, והוסיפו והוסיפו לעלות אל הארץ מכל ארצות הגולה, ומספּר בני ישראל בארצם גדל ויהי לאלפי אלפים. הכח המושך היה בשביל האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים ובכל תפוצות הגולה היה, כמובן, לא השלטון הפרסי, ואף לא מלכות יון הרשעה, כי אם הבית אשר שם אלהי ישראל נקרא שמו עליו. קטון היה הבית הזה מן הראשון אשר בנה שלמה בשעתו, חסר היה אמנם ארון הקודש ולוחות הברית, אבל כבודו היה גדול בעיני העם. ונתקימו דברי הנביא כי כבודו יהיה גדול מכבוד הבית הראשון. לא היה איש מישראל אשר לא נשא את נפשו אליו, אשר לא שאף לראותו, לשפוך את שיחו בתוך כתליו. בתקופה ההיא נעשה בית המקדש מרכז החיים המדיניים של האומה הישראלית, וחיים ממלכתיים מבלעדי המקדש לא היו להם, לא יכלו להיות, אחרי שהארץ היתה לאחד המחוזות של ממלכה זרה, פרסית או יונית, ואז היה להם בית המקדש למדינה, לשליט על החיים האזרחיים. בימי הבית הראשון השתדלו המלכים, אשר מלכו בירושלים בכח הירושה, לרכז את החיים המדיניים בפניהם הם ובסביבותם, ומעשיהם הם, הטובים בעיני ד' או הרעים, היו הקו והמשקולת של המדינה הישראלית בימיהם. את בית ד' כמעט הזניחו, מלבד המלכים מנשה ויאשיהו בנו – הראשון לשקצו והשני להקדישו. הממלכה האשורית התחזקה התקופה ההיא ותשפוך ממשלתה על כל ארצות המזרח, ולקולה חרד גם חזקיהו. מנשה בנו הפך את המקדש לתועבה, ויבן מזבחות בשתי חצרות בית ד', “כתועבות הגויים”, ולעומת זה השתדל יאשיהו בנו לתקן את בדקיו. זאת היתה התקופה היחידה בימי הבית הראשון שהרגישו השלטונות בכל הערך המדיני, הממלכתי, אשר לבית המקדש. ועתה, כשוב הגולה מבבל, היה להם בית אלהים לבדו לשליט ומושל וזולתו אין.
מאתים השנה, מראשית המעלה מבבל עד אחרית ממשלת פרס, אשר עברו על היהודים בארצם, הגדילו והאדירו את ערכו של בית המקדש ויתנוהו עליון לכל ההוי. הכנסת הגדולה חקקה דינים, סיגים ותקנות לכל חיי האומה, והכהן הגדול היה באמת גם השליט האזרחי העליון, בהיות מפתחות בית ד' בידיו. וכאשר נפתה לב הכהן הגדול מנשה אחרי בת הנציב, סנבלט השני מבני הכותים, ויקח אותה לו לאשה, גאלו אותו אנשי כנסת הגדולה מן הכהונה. אז הבטיח לו חותנו לבנות לו בית מקדש בהר גריזים, ולא מעטים היו מן הכהנים ומן העם אשר הלכו אחרי מנשה אל המקום אשר אמר לבנות שם מקדש חדש. המקדש ורק המקדש היה לסמל האומה, והוא לבדו משך אחריו את לב העם. ההיסטוריה חוזרת על נסיונותיה, ומעשי ירבעם בן נבט נשנו גם הפעם, – וגם הפעם ללא הצלחה, כי לב האומה נשאר נאמן לבית מקדשו בירושלים.
האם יש עוד צורך לדבר על ערך בית המקדש בתקופה שלאחרי זה, בהגיע הגבור המוקדוני ויקח את כל ארצות הקדם, ויהודה נתנה בידי מלכות יוון. הקנאה הגדולה אשר קנאו לבית המקדש החשמונאים רוממה ונשאה עד למאד את משפּחת הכהנים הדלה מכפר מודיעין, והעלתה אותם עד לכהונה גדולה, וגם עד כסא המלוכה לדורות אחדים. שושלת החשמונאים השכיחה בימי הבית השני את שושלת בית הלחמי. העם זכר לבני המשפּחה הזאת את גבורתם ואת מעשי ידיהם בהצילם את מחמד נפשם, את בית המקדש מידי אלו אשר טמאו אותו, למתתיהו בן יוחנן ובניו אשר פנו את ההיכל ויטהרו את הבית מן התועבה ומן הטומאה. שמונת ימי חנוכת המקדש נקבעו לדורות עולם לתהלות ותשבחות ולהדלקת הנרות, אף כי המקדש חרב ואיננו עוד. הן גם הבית האדומי, בית הורדוס, עלה למלוכה הודות להתחתנותו עם אחת מבנות החשמונאים, עם מרים. את ערכו של בית המקדש ידעו גם הרומאים בימי שלטונם על יהודה; ברצותם לתפוש את לב העם נתנו זכויות מיוחדות לבית המקדש, ולהפך, ברצותם למרר את חיי היהודים היו מחללים את המקדש. בתתם את הכהונה הגדולה לאשר מצא חן בעיניהם ולא רוחו של העם. ומי אינו יודע את כל כובד המלחמה אשר היתה לחיל רומא כאשר צרו על חומת בית המקדש, אשר עליו הגינו היהודים בכל שארית כחותיהם, בטפת דמם האחרונה.
ד. 🔗
היד הקשה של רומא כבדה מאד על ישראל, ארץ היהודים נכבשה ועטרת מלכותה הוסרה מעליה. המכה הגדולה, האחרונה, המכרעת היתה בנפול בית המקדש בידי הצר, ונשרף בידי המנצחים ולא היה עוד. רבות הממלכות אשר נוצחו בידי רומא, פטיש כל הארץ בתקופה ידועה, אבל העמים נשארו לשבת בארצותיהם, ותקופות פחות או יותר ארוכות עברו, והממלכות שבו והיו. לא כן היהודים. הם יצאו את ארצם וילכו באשר הלכו, הגרו לכל אפסי ארץ, ובזמן גלותנו הארוכה, הנמשכת עוד היום, היו זמנים שהמולדת הארצישראלית כמעט נתרוקנה מבניה.
ואחד מן הגורמים העיקריים של ההופעה הזאת הוא – חורבן בית המקדש. באין הבית אשר שם אלהי ישראל נקרא עליו, חסרים היו חיי האומה את הנקודה המרכזית, שכל יתר ההוי של חייהם היה רק ההיקף לנקודה זו. מה להם ארץ יהודה ומי להם בקרבה, אם המקדש חרב? הן כל ערכה של ירושלים, עיר יבוס זו, היה גם הוא אך ורק בגלל המקדש אשר התנוסס על ההרים אשר בתוכה, והמקדש הוא שנתן מהודו על העיר הזאת. את חיי המדינה בימי הבית השני שכח העם ולא זכר אותם, ואין פלא: לא רב הנחת אשר שבעו היהודים מאת מלכיהם, ביחוד מאת מלכי בית הורדוס. תחת זה רבים הזכרונות אשר עשה לו העם העברי “זכר לחורבן”, חורבן בית המקדש, שאותו הוא מעלה על ראש שמחתו, ואותו אינו חדל לבכות עד היום. גם את נצחונו של בית המקדש העם זוכר, וחוגג הוא את ימי החנוכה, אם כי התשיעי באב היה צריך להשכיח את החג הזה. התקוה לבנין בית המקדש מחדש היתה מושלת וחזקה בלבות הדורות הראשונים לאחרי החורבן. מרגלא בפי החכמים: “מהרה יבנה המקדש”, “לכשיבנה בית המקדש”, ומתירין לבנות אותו גם בשבת ובלילה, – כל המאמרים ממין זה מראים, עד כמה גדולה היתה התקוה ואדירה היתה השאיפה לראות את הבית בהבנותו שוב.
אמנם צריכים אנו להודות, כי עזרא ואחריו אנשי כנסת הגדולה השתדלו להכין תרופה למכה, אשר תוכל לבוא, אם התרבות של הדת הישראלית תהיה מרוכזת אך ורק בגבולות הר המוריה והעבודה בבית המקדש ובחוג הצר של הכהנים. עזרא ותלמידיו נתנו את לבם ללמד את העם תורה, שהיתה צריכה ומסוגלת לקחת את מקומה של עבודת בית המקדש, עבודה של קרבנות, זבחים ועולות. עוד מראשית שובם מגלות בבל נמצא אחד הנביאים, אשר גם נסה להטיף נגד בנין הבית, וגם ראה בזה המעטת הדמות של אלהי ישראל. “השמים כסאי והארץ הדום רגלי, – איזה בית אשר תבנו לי?!” בשצף קצף הנביא ההוא על הקרבנות, הלעיב בכהנים וביחוסם, ונבא ליום אשר גם מבני הנכר יהיו לכהנים. אל הקרבנות התנגדו גם בימי הבית על מכונו, ואחד קרא: “לוקוס, לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל”. הזוגות, התנאים וכל תופשי התורה השתדלו בעוד מועד לחנך את העם ולהכשירו להמשיך את חייו התרבותיים גם לאחרי שיחרב בית המקדש ועבודת הקרבנות לא תהיה בתוכו עוד. את לימוד התורה השתדלו להעלות על ערך העבודה בבית המקדש, ודרשו את הכתוב “טוב יום בחצריך מאלף”: טוב לי יום שעוסקין בתורה מאלף עולות, ואת תורת העולה האדירו על הקרבת העולה. ידעו והבינו החכמים, כי לשוב לארצם ולבנות את מקדשם לאחר הגלותם אין בידם. ואמנם התורה היתה סיג ליהודים, לבל יתערבו בגוים בכל מקומות גלותם, במקום אשר לא יכלו ולא חפצו לבנות להם מרכז בצורת בית מקדש. והרעיון הזה גם הצליח. התורה היתה מעוזנו ומשגבנו בכל אשר התהלכנו בגולה. נהרדעא ופומבדיתא יצרו לעמנו ספרות, שהלכה והתפתחה, ובכל דור ודור ידעו גדולי עמנו להתאים אותה אל תנאי הסביבה, והתורה ישבה על כסא המלוכה בחיי המלוכה בחיי אומתנו בכל מקום שהם, בכל המרכזים השונים שבהיקפם ישבו בני הגולה והמשיכו להם את חייהם, מבלי לנתק את חוט השני של האומה הישראלית המקשרת את המרכזים יחד. ואין כל ספק, כי השיור הזה של התורה הוא אשר הציל את עמנו מכליון וששמר עלינו עד היום הזה. ואולם התורה גם לא נסתה להשכיח את בני הגולה את עברם בארצם. ותופשי התורה וראשיה בגולה, להפך, הוסיפו להעמיק בלב העם ובכל רגשותיו ובמאורעות חייו את הזכרונות לארץ ישראל ולמקדש. ארץ האבות ובית הבחירה הם נושאים למקצועות מיוחדים ונכבדים בספרותנו התלמודית ולאחריה, וספרותנו לאחרי הגולה מלאה וגדושה מכל הנוגע לארץ ולמקדש. שקדו החכמים לפתח בקרב העם את הגעגועים לחדש ימיו כקדם על אדמתו. כל רגשי התוגה והיגון היותר חזקים, היותר עצובים, נשפכים מלב העם היהודי במיטב תפלותיו אשר התקינו החכמים לזכר אותם ימים ושרק “מפני חטאנו גלינו מארצנו ונתרחקנו מבית מקדשנו”, והנפש היהודית במעמקי הלב אינה חדלה לכלות אל הרגע המשיחי, אל שובו לקדמותו. “התקוה הגדולה” לא אבדה לנו בכל התקופות והזמנים, גם בימי הרעות והגזירות וגם כאשר הונח לנו מעט, והיא גם הקימה לפעמים משיחי שקר, שהוליכו מקצות העם שולל. אבל גם בהכזבם לא פסה האמונה, כי עוד יבוא יום, היום הגדול, ועמנו ישוב להיות גוי בארצו הנה הכותל המערבי, הן אין זה אחד מכותלי בית המקדש, ורק שארית החומה של הר הבית, שדרות אבנים אחדות מן הגדר של בית המקדש. הטורים העליונים נבנו עליהם לא מכבר, בימי אברהם פחה. את הרחבה הצרה שעל פני הכותל מטמאים ומזהמים הערבים השכנים על ידה, ודבר אין בכל הנדבכים האחדים אשר יראו לעינינו איזה מראה קודש, ובכל זאת כמה גדולים הגעגועים לכל אדם מישראל לבקר את המקום הזה, וכמה עז הוא שטף הדמעות ההולך ונשפך מלבות בני עמנו, בשפכם את שיחם לפני אלהים במקום הזה ויודעים זאת גם צוררינו ומנדינו, והם בחרו את הכותל הזה להכאיב לנו בנכליהם, כי יודעים ומרגישים הם עד כמה יפצעו את לבבנו הכה ופצוע, בהתעללם בכותל המערבי.
התרבות החדישה, שבני עמנו היו הראשונים להסתגל אליה, זו התרבות החותרת תחת יסודות הדת, – לא רק שלא הצליחה להכרית את האמונה מלב העם; כי אם הגבירה והאדירה את תקות התחיה הלאומית בלבו. כי מה זה שיבת ציון בימינו, וההכרזה הבלפורית, והמעשים הגדולים הנעשים על ידי היהודים בבנין הארץ השיממה על גדות הירדן, “אם לא פרי התקוה הזאת בת אלפים השנים”.
ה. 🔗
בימי המלחמה העולמית נפל בגורלנו, כמעט בהיסח הדעת, את אשר לא חכינו. בתהפוכות המלחמה, שלא היתה דוגמתה, נוצרה סביבה, שבה צמחו ועלו גם נצני תקוותנו הגדולה. המצב המדיני באחרית המלחמה הביא לידי חלוקתן של המדינות התורכיות באסיה, ולרגלי תנאים שונים נזכרו אז הממלכות בזכותם של בני ישראל על ארץ ישראל. היה בזה בודאי גם מן הצורך להפקיד את ארץ המעבר הזאת בידי עם שקט ושלו, ואשר ישמח על המנוחה. ואת לבות רבים מן העמים אשר גם לקח שבי הרעיון של תחית עם ישראל, זה החזיון הגדול אשר חזו נביאינו הקדמונים, יוצרי הכתבים, אשר גם העמים הנוצרים קדוש יאמר להם. הממשלה הבריטית הכריזה חגיגית על הדבר הזה, ומועצת השלום של כל המדינות אשרו את ההכרזה, וימלאו את ידי אנגליה להוציא את דבר התחיה של עם ישראל אל הפועל.
מכאן ואילך מתחילה פרשת התלאות, המוצאות אותנו על דרך תחיתנו בארצנו עד היום הזה.
ברית המדינות וחבר הלאומים החליטו לטובתנו את אשר החליטו, אך השלטון הצבאי אשר משל אז בארץ ישראל לא היה שלם עם הדבר הזה. את חברי ועד הצירים של ההסתדרות הציונית לא קבלו בסבר פנים יפות בבואם אל הארץ. לא חפצו להכיר בזכות שפתנו הלאומית, וגם נסו לעולל עלינו עלילות רגול. המצביא הגינירל אלנבי לא רצה להניח אבן פנה ביסוד בנין האוניברסיטה העברית, וגם אסר על אנשי הצבא היהודים לעשות זאת. את הגדודים העברים המתנדבים צררו השלטונות בכבלים רבים. במלאת השנה הראשונה להכרזת בלפור נעשה נסיון להתנפל על תהלוכת ילדינו, ובחג הפסח הראשון סודרו בירושלים פרעות ככל משפטן ברוסיא הצארית: את חברי ההגנה אסרו ונגד ז’בוטינסקי סדרו משפט צבאי, ודנו אותו למאסר במבצר עכו. כמו קרן אור מבעד לחשכה נראה לנו מבעד לחשכה זו, בעת אשר מסן־רימו באה אלינו הבשורה, כי זכותנו על תחיתנו בארצנו אושרה עוד הפעם, וכי הממשלה הבריטית מנתה את הרברט סמואל, אחד מבני ישראל, לנציב בארץ יהודה השמחה היתה רבה, ובתפילת “קדיש” הנהיגו לאמר בחייכון וביומיכון ובחיי נציבנו מנחם בן אליעזר – דבר שזכה לזה רק הרמב“ם בשעתו. אבל לצערנו הגדול גם שנות השלטון של נציבנו זה היו מלאות אכזבות. הוא שחרר את עארף אל עארף ואת חג' אמין חוסיני, וגם להראשון נתן משרה נכבדה, ואת השני רומם ונשא למעלת מופתי, זה ראש צוררנו מאז ועד היום הזה, אם כי שני אלה נמצאו אשמים בסדור הפרעות בירושלים. בימי הנציב היהודי התחוללו בארץ פרעות נוראיות ביהודים. ובבית הקברות בתל־אביב ארוכה השורה של קברות אחים, קרבנות הפרעות, שגם המשטרה השתתפה ברציחתם. הרברט סמואל היה הראשון אשר גזר על העליה היהודית, זו שהוגבלה היום עד המועט במועט, בימיו נקרא עבר הירדן מעל ארץ־ישראל וכל חבל בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה סגור ומסוגר בפני היהודים. היהודים, וגם החילים המשוחררים, לא־קבלו אף חלקה מאדמת הממשלה, בעת שעשרות אלפי דונמים מאדמות בית־שאן נתנו לבידואים. מאת עזבונו של הנדיב היהודי כדורי נבנה בית ספר חקלאי לערבים, וחלקם של היהודים מונח עד שיבוא אליהו, אם כי כל החלוקה הזו של העזבון בין יהודים לערבים היא מעיקרא מופרכת. אימתם של הערבים היתה תמיד על השליט הזה, ובזה היה הנציב היהודי פחדן כאחד מאחיו ילדי הגלות. סטורנס הערום, חברו של לאורנס, נשאר למושל על ירושלים, ויהי צלו על ימינו של סמואל. את שפתנו הלאומית, שפת תחיתנו בארץ לא למד, אם כי הוא וביתו חיו חיי העם העברי, והיו קרובים אלינו מאד. בקושי הכניסו לתוך מסגרת א”י, ראשי תיבות ארץ ישראל, ואולי – אינה ישראלית… הבטחון הצבורי בארץ בימים ההם היה רע מאד, ושודדים פרשו על כל דרכים. אמנם הנציב שבא למלא את מקומו של סמואל, הלורד פלומר, בער את השודדים מן הארץ, וידע לשים מתג ורסן באף הערבים המתפרצים, אך ימי נציבותו לא ארכו. וזכר שלטונם של לוק וצ’נסלור חקוק במאורעות אב התרפ"ט ובכל ההמשך שבא לאחריהם: ועדת שאו, תזכיר סימפסון, ספר הלבן של פאספילד, וכולי וכולי, עד עצם היום הזה.
עתה נוצר מצב, אשר לרגליו כמו נשתתקה ברחובותינו, בגולה וגם בארץ, צהלת הגאולה, ביחוד לאחר שפס מלבותינו האמון על כנות הבריטים, בנוגע למעשיהם בארץ־ישראל. אמנם אנו, היהודים היושבים בארץ, מחזקים איתן את עמדותינו, אנו קמים ובונים על אף כל המפריעים, וגם רוחות בלתי מצויות אינן מזיזות אותנו, אבל הן לא בשבילנו לבד אנו עמלים, ואנחנו הלא מטרתנו היא להחיות את כל העם, לפתח בכל הגולה הגדולה רוח תחיה לאומית. ואנו מרגישים, כי ששון היצירה הלאומית מחוץ להישוב נדום. למה נכחד, וכוחות יצירה גדולים חדלו לבוא אלינו. איה הנוער העברי הבריטי, למה איננו בא אלינו לחיות אתנו ולהיות לנו לפה אל הממשלה האנגלית? איפה הם אנשי המעשה מארצות הברית שמעבר לים, מחוללי נפלאות בשטח הכלכלה, והיודעים גם להטיל השפעתם על מושלי ארץ? המעוף הגדול חדל, ירד ויש חשש פן תהפך חלילה הסתדרותנו הלאומית, הציונית, להיות “כולל”, השולח שד"רים אל הגולה לקשקש בקופסאות צדקה ולאסוף כספים לצרכי הישוב, “חלוקה” חדשה, רחמנא ליצלן…
הבו איפוא, וניצור דבר בארץ, שהוא יסמל במציאותו את הגרעין, את הרעיון הלאומי, אשר כמוהו לא יהיה ולא יכול להיות באחת מארצות הגולה, אפילו בארץ הכי מרובה באוכלוסין יהודים. הבו ונבנה בירושלים דבר גדול ושלם, אשר ימשוך אליו את לבות העם היהודי גם במראהו החיצוני, גם ברוחו הפנימי. עוד אחד־העם הזהיר אותנו בכל אומץ הגיונו הגדול וביתרון כשרונו הנעלה, לבל נשכח את הקודש מפני החול, לבל נשליך את כל תקות תחיתנו על הגורמים החמריים לבדם בעבודתנו בארץ ישראל להחיותה. הוא צוה לנו לעבוד “מלמטה למעלה, וממעלה למטה”, הישוב החמרי והישוב הרוחני יחד, בעת ובעונה אחת. אומרים: אחד־העם העמיד את כל התחיה הלאומית אך ורק על מרכז רוחני. הדברים האלה לא נכונים. הוא לא זלזל מעולם בעבודה היסודית החמרית, ורק דרש שלא יסתפקו בבנין החמרי לבדו, וכי יד ביד עם פתוח ההתישבות ידאגו גם למוסדות רוחניים, שהם אך הם ימשכו את לבות כל העם אל העבודה הנעשית בתחית העם והארץ. את הרעיון הזה מצא אחד־העם גם במחברתו הידועה של הד"ר ל. פינסקר, ואחד־העם הרחיב והעמיק ובאר אותו וישימנו גולת הכותרת לעבודת הישוב.
והרעיון הזה, הנחיצות של מרכז רוחני בארץ־ישראל, חי וקיים, ועלינו להשתדל להגשימו.
ו. 🔗
מה הוא הדבר הגדול והשלם הזה, אשר לו אני מתפלל ואותו אני מציע להגשימו.
אני מתכוין אל אותו הדבר, אשר בשמו קראתי בראש ההרצאה הזו: בנין מקדש מעט.
אני יודע ומבין כי יצחקו, ילעגו לי. הליצנים שבקרבנו יאמרו: הנה הלז, איש המעשה נעשה לאיש הרוח, המטיף לקרבנות ולכל סדרי העבודה בהיות בית המקדש על מכונו. יאמרו, כי בדעתי להעמיד את כל מנגינת תחיתנו הלאומית על רכישת הכותל המערבי, ואולי גם את ההר מאחריו. ידונו אותי ברותחין מכל צד. ואני עבדכם איננני מן הנגררים אחרי בעלי הזיות, ואפילו אין חלקי עם החרדים, ולא נמניתי מעולם בין שומרי החומות הדתיים. גם “מזרחי” אינני. רעיון מוזר על עולות וזבחים לא יעלה על לבי, ועבודה שבלב היא היותר רצויה על אלהי ישראל. הצעתי היא, כי עם ישראל יבנה לו על אחד ההרים הסובבים את ירושלים מקדש מעט, לא "חורבה, לא “קלויז”, לא בית מדרש בנוסח גלותי, כי אם מקדש, אמנם מקדש מעט, אך הבית אשר יבנה יהיה בית תפלה לכל בני ישראל לסוגיהם ולמפלגותיהם, והבנין הזה וסביבותיו וחצרותיו יהיו קודש לכל היקר לעמנו בארץ מולדתו, ואליו יהיו העינים והלבבות של בני הגולה באשר הם נחתים.
וזאת תורת הבית הנראה לי בחזון. היכל גדול ושבע מחלקות לו, שבעה אולמים זה על יד זה, ויריעות עץ ושטיחים מבדילות ביניהם. כל אולם ואולם משמש בית תפלה מיוחד בנוסח ידוע, כל קהלה וקהלה לפי המסורת אשר בידה. יוצאי ספרד לבדם, האשכנזים לבדם, חסידים לפי מנהגיהם, תימנים לפי נוסחתם, וגם המתקנים בשלהם, ואפילו הרפורמים יקבלו אולם לבדם, לסדר להם את התפילה כמתוקן אצלם. ורק פעמים ידועות בשנה, למשל: ביום הכפורים בסדר העבודה, בליל הראשון של פסח, בעת התקיעות בשופר בראש השנה, בליל שמחת תורה בעת ההקפות, – אז ירימו את קירות העץ והשטיחים המבדילים בין שבעת האולמים, וקהל המתפללים יתאחדו כלם לשעה אחת ויהיו לגוי אחד, וימצאו שפה אחת ודברים אחדים אל אביהם שבשמים ואל עמם בארץ.
מובן, שאין אני קובע מסמרים, איני מתקן תקנות בשביל סדרי החיים והעבודה של מקדש המעט הזה, אבל נחוץ כי כל איש בישראל ימצא בטוי לרגשותיו הדתיים וגם הלאומיים בבית הזה ובחצרותיו. היקפו של הבנין יקיף ויאדיר את הנקודה המרכזית. המוסדות התרבותיים של תחיתנו לכל מראותיה והופעותיה השונים יקבעו להם בהמשך הזמן מקום בחצרות מקדש־מעט הזה. בתי עולים וחלוצים, בית העם, משרד הרבנות הראשית, מכון המשפט העברי, הועד הלאומי, אספת הנבחרים, ועוד המון מוסדות תרבותיים וישוביים לאומים – כולם יתרכזו לאט לאט סביב הבית הזה, והוא אשר יקרא “הבית הלאומי” בהא הידיעה, והשם הזה יהיה הולם אותו במראהו וברוחו. אין ספק כי ברבות הימים יבנו בקרבת הבית הזה גם בתי חסד כמו מושבים לזקנים, בתים להכנסת אורחים, בתי־ספר, ישיבות, וגם בתי מלון רגילים לאורחים. מרכז רוחני כזה יעזור להיהדות לחזור למקורה, ואז יתקיימו דברי אחד־העם, “ומכל ארצות פזוריהם, גם מן המקלט היותר בטוח, יכונו היהודים את לבם באהבה אמתית כנגד ירושלים של ההוה, לא של העבר ושל העתיד בלבד”. אל נא תשכחו כי עניני תרבותנו הלאומית, באיזו צורות שהן, לא חדלו להיות חביבים על בני עמנו בכל מקום שהם, ולמרות שהטמיעה עושה שמות בארצות רבות בגולה, עודם שמורים לנו אוצרות של בעלי כשרון ורוח הנאמנים לרוח תרבותנו. והבנין הזה שאני מציע, אם כי בצורתו ובגרעינו יהיה סמל דתי, אך הוא יהיה נושא נכון של המושג מרכז תרבותי. ואיש מישראל לא יחדל לשאוף, לכל הפחות פעם בחייו, לבוא ולראות בעיניו את הבית הזה ואת כל סביבותיו נגד עיני רוחי: מראה ה“סדר” של פסח בחצרות הבית. על הרחבה הגדולה, שטופה כולה אור חשמלי, אלפי אנשים ונשים אשר חרדו מכל כנפות הארץ ועלו לארץ ישראל לחוג את חג החרות. הבית יהיה מרכז למדע העברי, לספרותנו העברית וגם להאמנות הלאומית שלנו, ועל ידו כל אלה יתגדלו ויתקדשו, כמו שנתגדלו ונתקדשו החיים הפרטיים של כל אדם מישראל, וכל דבר שבמשפט ושבבריאות ובחיי משפחה קבלו אצלנו, מימי בית שני, צל דתי, כלומר לאומי. עכשיו נצטמצם המדע העברי בקרן זוית של האוניברסיטה, שבקושי פנתה איזו חצאי קתדראות בשבילו; הספרות העברית נעשית על ידי חובבים או – יותר גרוע – סוחרים, המקרבים והדוחים כפי רצונם, כפי צורך השוק; האמנות הלאומית מתבטאת בקיומו העלוב של “בצלאל”. ואולם לגמרי אחר יהיה המצב של שלש אלה, אם ישמשו נקודות למרכזנו הלאומי הראשי. המדע הלאומי יחדל להיות ענין של פרוטקציה, הספרות לא תהיה עסק ופרקמטיא, וגם האמנות שלנו תצא אל דרך המלך ותחדש את נעוריה.
האידאלים הלאומיים של עם ישראל אינם באים בשום אופן בנגוד עם המציאות, שאני מתאר לי בחזון, בהבנות מקדש־מעט הזה. הוא אינו בא למעט אף כמלוא נימא את הדמות של רעיון התחיה הלאומית לכל גדלו והיקפו. אור האידאלים הגדולים, שעמנו נושא בחובו, שבהם הוא גומר תפילותיו שלש פעמים ביום, שהוא מקוה לראות בתפארת עוזם ותקון העולם במלכותם, – האור הגדול הזה לא יחדל לזרוח מעולם, ואין זה ותור על ירושתנו מעולם, על מרום מראשון, מקום מקדשנו, אפילו בקוצו של יוד. כל שעל אדמה מהר המוריה, כל אבן מאבני המקום הקדוש הזה, קודש קדשים הוא לנו ולבנינו עד עולם. מקדש־מעט זה הוא רק אחת התחנות של דרך תחיתנו, התחנה שהגשמתה נמצאת בידינו, לפי דעתי, ושהיא מקרבת אותנו אל הנכסף והנאצל.
ואני רואה את בת השחוק על פניכם, קוראים. אמנם תניעו ראש על חזיוני, ותנודו לי על רוח המציאות הבריאה אשר כמו נגוזה ממני. תאמרו: זקן האיש, והוא אומר הבל הבלים ורועה רוח. אבל.. נער הייתי וגם זקנתי, ולא מעטים הם החזיונות אשר נהפכו למציאות. ולמה איפוא לא יהיה גם חזון מקדש־מעט כאחד מהם, מובן, אם תרצו…
* * *
פחות מהכל מטרידה אותי שאלת האמצעים החמריים, הכספיים הנחוצים להוציא אל הפועל את הרעיון על דבר בנין הבית. יודע אני כי כסף תועפות נחוץ לנו להקים את הבנין מן המסד ועד הטפחות על אולמיו וחצרותיו. ואנו יודעים, כי את הכסף לבנין הבית הראשון והבית השני נתנו הממשלות, המלך שלמה והמלך הפרסי מאוצרות המלוכה, ומאת השלטון המנדטורי היום אולי רק מעצורים נמצא, אך לא פרוטת נחושת. אבל, כאמור, זוהי דאגתי האחרונה. העם היהודי, הנותן שנה שנה מאות אלפים לירות לכלכלת הקומץ הישובי, האחוז האחד מהמוניו שהתאחז בארץ, ודואג לצרכיו השונים; העם אשר לבנין האוניברסיטה הירושלמית ולהחזקתו מביא תרומות גדולות, – הוא יתפרק ויתן ויחזור ויתן לבנין מקדש־מעט בעיר קדשו. אני הגבר גזבר הייתי בירושלים בשנה הראשונה לאחרי ההכרזה כאשר השמיעו על “קרן הגאולה”, וראיתי את עמנו בהתלהבותו ובהתנדבותו. העם בהמוניו חגר ממסגרותיו, ויתפרק ויביא בשמחה מכל אשר היה לו. וזה העם איש ירושלים, אלה האמונים עלי תולעת “החלוקה” אשר ידע לקבל ולא לתת, בתור עמדו ונדחקו להביא את תרומותיהם, ובשעות מאוחרות אחרי חצות הלילות היו מביאים בלב טהור את נדבותיהם. עצם מעצמיו של עמי אנכי, והתרבות הנכרית לא השכיחה ממני את רגשותיו הטמירים של העם היהודי. ואני איני מסופק אף רגע, כי כזרם מים כבירים ישטוף מבול של נדבות מכל שדרות בני עמנו לטובת מקדש־מעט על ההר אשר יבחרו למטרה זו בסביבות ירושלים.
אך יקרבו נא אנשי מעשה ורוח אל העבודה הזאת, אך יכריזו נא בקול אל העם, ואז תראו כי הד הקול הזה יענה לכם מכל פנות העם והוא יענכם בקול.
ועוד דבר אחד, תמוה קצת בעיניכם, אבל גם הוא בגדר האפשרי. מקדש מעט בירושלים יקח כל לב, גם את לבות רבים מבני הנכר. חירם מלך צור צוה לכרות עצים מן הלבנון ויעשה אותם רפסודות ויביאם ליפו לשם בנין מקדש שלמה. הפחות הפרסים בעבר הירדן קבלו פקודות מאת מלכות פרס לעזור לבנין הבית השני. רעיון מקדש מעט ילהיב גם היום את לבות רבים מן הגויים. ואם יוליוס רוזנואלד התנכר לאוניברסיטה העברית, מאיזו סבה שהיא, ויבכר בעזבונו עליה את המכללה בבירות, הנה לא מן הנמנע כי ימצאו לעומת זה רוקפלרים ופורדים מתוך העמים, והם יתנדבו לפאר את המקדש המעט אשר יקום על אחד מהררי ציון. זכרו ואל תשכחו, כי הנצרות ביסודה אינה מחייבת כל שנאה לישראל ולקדשיו. להיפך: הלא אחות קטנה היתה לנו האמונה הזאת ביום הולדה. הסירו ממנה את ירושת האליליות, את העיקר “דוכרא ונוקבא”, ואז שטחים רבים משותפים לנו, ואם לב מי מן הנוצרים אינו מלהיב השם הגדול ירושלים! רומא לעולם לא תירש את מקומה של זו העיר על נביאיה ועל מסורותיה הקדומות, וירושלים תחלוש ותמשול לעולם גם על הדוגלים בשם הברית החדשה.
האח, מי יתן אנשי מעשה ורוח, אשר יאזרו חלציהם לגשת אל העבודה אשר אני מציע בזה! היא יכולה להעשות, להתגשם. ואז – גם העם גם הארץ ישובו לתחיה.
ירושלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.