כוכב ממסילתו: חיי בר־כוכבא: סיפור היסטורי

וכשראה אותו ר' עקיבא היה אומר: “דרך כוכב מיעקב” (במדבר כ“ד, י”ז) –

דרך כוֹזִיבָא מיעקב, זהו מלך המשיח. אמר לו ר' יוחנן בן־תוֹרְתָא:

עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן־דוד אינו בא.

איכה רבה ב' ה; ירושלמי תענית, פ"ד, ה, ח

 

1. נער יתום עוזב את ביתו    🔗

אישה ונער יצאו מביתם, דרוכים למסע ומוגנים מפני הצינה. קיבלה אותם אפלולית שלפני השחר. השמים היו מכוסים עננים ומן האדמה עלתה לחות. מעין תחרה של טל כיסתה כל אשר היה חשוף לאוויר בלילה.

למרות מראה השמיים והאדמה, קיץ היה, חודש אב. בעונת שנה זו גדל החום בארץ־ישראל בימים, אך בלילות מכסים עננים את השמיים. בשפלה שוררת לחות רבה. בהרים צינה, עד לזריחת השמש.

את שעת יציאתם למסעם קבעו האישה והנער לשעה שלפני הזריחה. דרך רבה יעשו עד שישיגם החום.

בידי האישה כבידי הנער היו סלי נצרים, סל בכל יד. האישה העמידה אותם על הקרקע, נעלה את פתח הבית והביטה מסביב, לבדוק אם מוגפים תריסי החלונות כראוי.

“נישק למזוזה לפני שנצא”, אמרה האישה משלא הגיב הנער, כפי שציפתה, אמרה לו: "קודם אתה ".

הנער הניח את סליו לפני פתח הבית, הושיט את יד ימינו אל המזוזה שבצד הימני של המשקוף, נגע בה בקצה אצבעותיו, החזיר את ידו מן המזוזה וקירב את קצות אצבעותיו שנגעו במזוזה אל פיו ונשקן. האישה היחרתה־החזיקה אחריו.

שניהם נטלו את סליהם בידיהם ופנו אל מבנה מעין דיר שבקרבת הבית.

האישה כבת שלושים וחמש היתה,גבהת קומה, דקת גיזרה ובעלת פנים צרים ומאורכים כשקד. בעיניה השחורות הלאות ובשפתיה הצרות נשקף צער. צעיף צבעוני כיסה את רובו של שער ראשה. הנער, בנה, היה בשנתו הארבע עשרה. לא מזמן מלאו לו שלוש עשרה שנים והוא הגיע למצוות ונתקבל לעדה. יפה מראה וחסון בגופו היה. עיניו, שהיו שחורות כעיני אמו, שפעו ערנות. שפתיו היו מלאות. תלתלים שחורים כיסו את קודקודו וירדו למצחו ולצווארו.

משחזרו אל חזית הבית היו האם והבן רכובים על חמורים חסונים,כשסליהם קשורים לצדי בהמותיהם. הם הביטו ארוכות בבית, רכבו מסביבו ואחר דירבנו את חמוריהם להחיש את הליכתם.

כוזֵבָא, כפר מושבם בהרי חברון, היתה לפניהם. אפלים היו דרכי הכפר, סגורים ומסוגרים בתיה. כלבים נבחו מעט והשתתקו. חתולים שניבהלו רצו הלוך וחזור ושבו למרבצם. תושבי כוזבא, כורמים ועובדי אדמה ברובם, ישנו את שנת העובדים. כמוהם בעלי המלאכה והתגרים שבכפר. איש לא נקלע בדרך הרוכבים עד שיצאו מכוזבא והגיעו לאם הדרך המובילה לחברון.

בדרך נקלעו בהולכי רגל וברוכבים על חמורים. מפני האפלה הם הלכו ורכבו בפסיעות קטנות. אחדים מהם באו מכפרים שונים והולכו לכוזבא לעבוד בכרמיה כשכירי יום בבציר הענבים; אחרים הלכו לחברון, כדי למכור בעיר מתנובת אדמתם. משהבחין הולך רגל ברוכב, או רוכב בהולך רגל נשמעה מפיו הברכה: “השם עמך”. המבורך ענה למברכו “יברכך השם”.

לחברון הגיעו לפני שזרחה השמש. הבן, שרכב מאחורי אמו קרא לה: “האם נתעכב בעיר, אמא?” “לא”, ענתה האם, וקראה בקול: “נתקדם ככל שאפשר לפני שיכה בנו החום, שמעון”.

חברון כבר התעוררה.עוברים ושבים ניראו בדרכיה; כורמים ועובדי אדמה יצאו אל חלקותיהם מחוץ לעיר, לעשות מלאכתם בהן בשעות הבוקר הראשונות, כשהשמש אינה לוהטת והחום אינו מעיק.

במבואות העיר הבחין שמעון כי אמו לא פנתה לדרך המובילה לבית־לחם והעולה לירושלים, כי אם לדרך המובילה לכפר חרסה ומשם לבית־גוברין. סבור היה כי טעתה האם והוא קרא לה: “אמא, לא זו הדרך לירושלים”. “יודעת אני, שמעון”, ענתה האם. “אנו נוסעים ללוד דרך בית ־גוברין, ולא דרך ירושלים”. “למה?” קרא שמעון. “אספר לך כשננוח בכפר חרסה”, ענתה האם.

היו הבן והאם רכובים על חמורים חסונים, כשסליהם קשורים לצידי בהמותיהם

עד שהגיעו לכפר חרסה כבר זרחה השמש. רוב העננים נתפזרו והלחות על פני האדמה נספגה בקרני השמש. ליד הבאר בכפר ירדו מחמוריהם,ישבו ושתו ממימי הבאר ומילאו בהם נאד ריק שהיה בכליהם.

“למה אנו נוסעים בדרך זו ללוד ולא בדרך העוברת את ירושלים, אמא?” שאל שמעון. האם לא ענתה מיד אלא נאנחה חרישית. אחר ענתה כשצער רב בקולה ובדבריה:“למן היום בו נהרג אביך, השם יקום דמו, בירושלים, לא דרכה רגלי בירושלים. לא אבוא אל העיר אשר בה נשפך דם בעלי, אלא כשיבוא משיח השם ויגאלנו”.

את העקיפה של ירושלים נימקה האם בנימה עצובה. היא הפסיקה מעט בדיבורה והמשיכה בנימה שונה, מעשית ולגלגנית כאחד: “בדרך בה ניסע יש יתרון אחד: נוכל לבקר אצל הדוד יוסף, אחי אביך היושב בבית־גוברין. הנה לך טובה אחת שצמחה לנו מן הכבוש הרומי. הם סללו דרכים ובנו כבישים למכביר בהם ניתן להגיע כמעט לכל עיר וכפר. ודאי, הם לא עשו זאת למעננו ולטובתנו, אלא למען עצמם ולמען מתן אפשרות לגיסותיהם לנוע בכל מקום. עם זאת, אנו נהנים”.

“וכמה זמן נשב אצל הדוד?” שאל שמעון. האם ענתה: “לא יותר מיום־יומיים. אם יראה לנו מידה נאה של הכנסת־אורחים. עלינו להגיע ללוד לפני השבת”.

האם קמה וביקשה לעלות על החמור, הבן לא קם. הוא שאל שאלה אשר החזיקה את האם במקום: “היודעת את מה שמדברים על אבא בכפר, אמא ?”

האישה התיישבה והתקרבה אל הנער בנימת תוגה, כזו אשר בה נימקה את עקיפת ירושלים, ענתה: “ידעתי בני ידעתי. ישנם בכפר אנשים, אשר בהבל פיהם עוקרים הרים וגבעות, יוצאים למלחמה ומנצחים, כובשים ארצות ומתיישבים בהן, אלה יישמרו מכל רע תמיד. מדיבורים לא ישפך דם. ואלה מאשימים את אבא על שהשלים, כביכול עם הכיבוש, על שעסק בפיוס הכובשים בכך שהמשיך לעבד את כרמיו ולמכור מיינו ושמנו לחילות הרומיים החונים בירושלים. אבא ערג לחרותנו כראשי המדברים, אלא הוא לא ראה את בואה בדיבורים והוא חשש שמא הדיבורים יביאו לשפיכות דמים. כל ימיו קונן על חורבן ירושלים במרד ברומיים; כל ימיו התאבל על ההרוגים במלחמה ועל שכול משפחותיהם. את הישנות החורבן וההרג ביקש למנוע בדרכו שלו, דרך השמירה על הקיים ועל השלום עד שתוכשר השעה לפדות.”

דמעות ניצנצו בעיני האישה כשסיימה. בסער רוחו התגרה בה הבן בקריאה: “ועל כך נהרג, על כך נשפך דמו בחוצות ירושלים?!”.

“חייל רומי שיכור דקר אותו בחרבו”. השיבה האם, בהתעלמה מן ההתגרות.

“והחייל בא על עונשו, אמא?” התגרה הבן שנית באמו. הוא ידע כי החייל לא נענש, אפילו אם קויים מישפט, לכאורה, על שהרג יהודי. האם לא ענתה.

“ומי ינקום את דם אבי השפוך, אמא?”,שאל הבן, הפעם לא בהתגרות, אלא בכנות. “דמו צועק מן האדמה! מי ינקום אותו?”

“השם יתברך!”, ענתה האם. “השם יקום דמו”, חזרה על תשובתה,

“ולי, בנו, אסור לנקום את נקמתו?” זעק הנער אל החלל.

“אל תשאל אותי שאלות ממין זה, בני. לא אדע להשיב לך בהן או בלאו. מי אני שאפסוק מה מותר ומה אסור? הלא נוסעים אנחנו אל אחי המלומד, ר' אלעזר המודעי, כהן מבית החשמונאים. כאחד מחכמי התורה הוא יודע להשיב על האסור והמותר; וכצאצא החשמונאים הוא ידע להדריך אותך בשאלות ממין זה. החשמונאים אסרו מלחמה על מלכות יוון הרשעה, לא בהבל פיהם, כתושבי כוזבא על רומי, כי אם בקשתם ובחרבם”.

שמעון הסתפק בתשובה וקם ממקומו, לרמוז לאמו כי לא יעכב אותה עוד. אולם האישה נישארה במקומה. שקועה בהירהורים היתה. בלעג כלפי עצמה שאלה את הבן: "הידעת כי גם לי קראו המודעית, עד שנישאתי והלכתי אחרי אביך לכוזבא? כן, ברוריה המודעית קראו לי ".

עתה קמה גם היא, שניהם התירו את חמוריהם, עלו עליהם והמשיכו בדרכם.

הדרך מכפר חרסה לבית־גוברין התפתלה בין כרמי ענבים וזיתים בגבעות, ובין שדות חיטה בחלקות השטוחות שבין הגבעות, בכרמי הענבים היה הבציר בעיצומו. מתחת לעצי הזית העבותים ישבו בוצרים ועובדי אדמה לפוש מן העבודה בכרם ובשדה. השמש זרחה ברקיע. רק עננים לבנים מועטים שטו בו. החום עלה בהתמדה.

עד שהגיעו לבית־גוברין כבר עבר רוב היום, רבות נחו בדרכם, אך מעט שוחחו במנוחתם. במבואותיה ובדרכיה של בית־גוברין ניתקלו בתנועת אנשים ונשים, בהמות רכיבה ובהמות משא. נסתיים יום השוק. אלה שבאו אליו מבחוץ, למכור או לקנות, חזרו למקומותיהם; בני בית־גוברין חזרו לבתיהם.

מכיוון שלא ידעה את בית גיסה, יוסף, פנתה ברוריה לעוברים ושבים לשאול על הדרך אל הבית. רוב הנשאלים היו באי השוק מבחוץ ולא ידעו להשיב לה. לבסוף נתמזל לה מזלה והנשאל היה מבני המקום; ולא זאת בלבד. שכן היה ליוסף והוא הדריך את ברוריה ובנה, שירדו מחמוריהם, אל יעדם.

משעמדו לפני הבית יצאה לקראתם אישה כבת שלושים, בעלת פנים עגלגלים, שעליזות רבה השתקפה בהם, ובעלת קומה נמוכה ועגולה. שלושה ילדים מעל גיל חמש ושניים מתחת לגילם עמדו לצידיה.

ברוריה התוועדה אל האישה: “השם עמך. אני ברוריה, אשת אלימלך אחי יוסף בעלך. וזה שמעון בני. אני מביאה אותו אל אחי ר' אלעזר המודעי, היושב בלוד”.

“יברכך השם”, ענתה האישה. “אני יעל. ברוך בואכם בצל קורתנו. יוסף טרם חזר מן השוק, אך הוא יבוא עוד מעט. הכנסו נא לבית; ביתכם הוא. רחצו ידיכם ורגליכם והכונו לסעודה. את חמוריכם העבירו לידי הילדים הגדולים והם יובילום אל הדיר”.

הם נכנסו לבית. הילדים, שלא היו עסוקים בהובלת החמורים, נילוו לברוריה ולשמעון ועקבו אחר מעשיהם בעיניים סקרניות. יעל פנתה למיטבח להכין סעודה לבני הבית ולאורחים. מדי פעם הגיחה מן המטבח ובאה לאורחים. כל שדברה עמהם בחביבות דיברה, ומשאמרה לה ברוריה כי היא טורחת עליה יותר מדי, השיבה יעל בכנות: “אורחים בבית, אור בבית. ואינני מפונקת באור יקרות. ומי יקר באורחים מבני המשפחה, ואיזה אור יקר מן האור שהם מביאים לבית?”.

חלק מן הילדים שהו אצל ברוריה ושמעון וחלק יצאו אל מחוץ לבית לבשר לאביהם, כי הגיעו אורחים, קרובי משפחה.

“השם עמכם ברוריה, גיסתי ושמעון, בן אחי” אמר יוסף בהכנסו לבית ובעמדו מול אורחיו. “יברכך השם”, ענו ברוריה ושמעון.

“ברוכים יהיו הבאים בצל קורתי”, המשיך יוסף בברכותיו, ברוריה השיבה לברכה בתודה, ויוסף שאל: “מה הביא אותך ואת בנך אלי, ברוריה ?”.

בטרם הספיקה ברוריה להשיב, עמדה יעל ליד בעלה ואורחיה. היא הגיחה מן המיטבח, כששמעה את כל הברכות והתודות. "הנח לה יוסף, מכינה אני כרה ראויה לאורחינו היקרים. כשתסעד תשאל אותם מה שתשאל והם יענו לך מה שיענו ".

יוסף הביע השלמה עם גזירת אשתו, אך לא הסכמה. הוא פנה למקום בו עמדו חבית המיים, קערות וכדים ועסק ברחיצת הידיים והרגליים. ילדיו התחלקו; אלה סובבו אותו ואלה סובבו את ברוריהה ושמעון שישבו בחדר על כרים ומרבדים.

בעמדו מולם לא הסירה ברוריה עין מגיסה. לרגע היה נידמה לה, כי בעלה עומד לפניה.כה דומים היו האחים, בקומתם הגבוהה, בחוסנם, בשערם המלא, המתולתל והשחור, בפניהם העירניים ובשפתיהם המלאות. משפנה יוסף ממנה, לאחר הופעתה של יעל, התבוננה ברוריה בבנה, לוודא אם נכונה תחושתה, כי דומה הוא לאביו ולדודו. היא מצאה, כי נכונה היא מעל לכל ספק. אפילו את אפו הדק והמקומר, את סנטרו המחודד והבקוע ירש מאביו, כשם שזה ואחיו ירשו מאבותיהם.

יעל לא הכזיבה במלאכתה במיטבח, כרה ראויה להתכבד בה הכינה, היא וילדיה הגישו לשולחן: טסים עמוסים צלי כבש, ירקות למיניהם זיתים כבושים, פת שטוחה שנאפתה על אש.יוסף מצידו העמיס על השולחן כדי מיים ויין עשויים חרס.

בעל הבית והילדים אכלו בתיאבון. בעלת הבית, יותר משטעמה מן המטעמים שהכינה, זירזה את אורחיה ליטול מן הטסים מלוא חופניים ולא להשאיר.

יוסף לא חזר על שאלתו. על כן השיבה לו ברוריה לפני שנשאלה שנית. "נוסעים אנחנו אל אחי אלעזר בלוד. מקיימת אני משאלה שהביע לפני, כשבא אל ביתי לנחם אותנו באבלנו על מות אלימלך, אחיך, לאחר שהתוודע אל שמעון ושוחח עמו רבות, אמר לי: “כשימלאו לו שלוש עשרה שנה, הביאי אותו אלי. מבקש אני, כי יגדל בביתי ויהא תלמיד בישיבתי”. זה היה לפני כשלוש שנים.

“גם אני מוכן לגדל את שמעון בביתי”, הגיב יוסף על ההודעה, “אמנם ישיבה אין לי ואינני גדול בתורה כאחיך, אך כרמים יש לי, כמו שהיו לאחי. אצלי ילמד שמעון ללכת בדרכי אבותיו, אשר כולם כורמים היו. גם הם, גם אחי, השם יקום דמו, גם אני, עובדי השם ונאמנים למיצוותיו”.

דברי יוסף הביכו את ברוריה. כיצד תידחה את הזמנתו וכיצד תתרץ את העדפת הזמנתו של אחיה על הזמנתו? וכיצד היא תתרץ אותה באוזני שמעון, אשר עיניו אורו לשמע דבריו של יוסף דודו?.

“הקדים אותך, אחי”. פתחה ברוריה. “לא אוכל לחזור בי לאחר שהבטחתי לו, כי אמלא את משאלתו. ילמד הנער תורה אצל אחי, ואם ירצה להיות כורם כאבותיו, לא יזיק לו להיות תלמיד חכם ויודע תורה”.

“יהיה כך”, אמר יוסף כמשלים עם עובדה שאין לערערה. “אולם חבל, כי יבלה שנים על ספסל הלימודים מבלי לקחת חלק בדברים העשויים להתרחש בארצנו”.

“איזה דברים?” שאלה ברוריה. יוסף הנמיך את קולו כמוציא סוד, "הלא כבושים אנו בידי רומי והכיבוש נמשך. זה ארבעים שנה שאין לנו לא עיר בירה ולא בית־מקדש, שאדמותינו משועבדות לשלטון ושעלינו לשלם לו בעד הרשות להשתמש בהן; אדמותינו שנחלנו מאבותינו והם מאבותיהם עד לכובשי כנען בשעתם, אינן עוד בבעלותנו, אלא בבעלות אויבינו הערלים.

“אלימלך אחי, ורבים כמותו, השלימו עם כל אלה, לא מאהבת רומי חלילה, אלא מפני שהם חוששים, כי אם נתקומם ונמרוד בה, יחזור עלינו חורבן, כדוגמת חורבן עירנו ומקדשנו בידי הלגיונות של טיטוס הרשע, כאשר נלחמנו על ירושלים. הם מסתפקים ברשות לעבד את אדמותיהם ולסחור בתנובתן ולייחל למפנה שיבוא. אולם אין מפנה בא על עם בלא מעשים משלו. עבדות, בכל צורה שהיא, משחיתה את הנתונים בה והם עלולים לשכוח חרות מהי. לזה אסור להסכים. הכיבוש חייב להיפסק. אנחנו עבדים לשם ולא לרומי. עלינו להלחם על חרותנו”.

“יום יבוא, ודאי שיבוא, מוכרח שיבוא, ואם לא השנה, אז בעוד מספר שנים, והדברים ששמעת מפי לא יהיו הצהרות בלבד, אלא בסיס למעשים. עמנו יקום וימרוד. הוא יכין חייל גדול ועצום להילחם באויב הוא יוכל לו. לא יחזור עוד מעשה החורבן מימי טיטוס. ולחייל שיקום דרושים בחורים בני חייל, כשמעון בנך”.

“אצטרף לחייל ברגע שיוקם, הדוד”, קרא שמעון שבלע כל מילה מדברי דודו. עיניו שיקפו להבה של התלהבות.

“לדבר על דברים שלא באו לעולם, לא כדאי”, אמרה ברוריה בנימה של קינטור. “הלא אלה דברים בטלים”. היא פנתה מגיסה אל בנה בנימה של תוכחה: “ואתה שמעון אל תהיה מן הקופצים בראש. אל תבטיח דברים בעלמא”, ברוריה המירה את נימת דבריה בנימה של פיוס: "אתה נוסע אל דודך ר' אלעזר, כדי ללמוד תורה. השתדל ללמוד ואל תפליג בחלומות ".

יוסף לא השיב לגיסתו, שמעון לא הגיב על דברי אמו. לאחר שתיקה פנה יוסף את ברוריה ואמר: “שבי נא בביתנו עם בנך כל זמן שתרצי, ברוריה, ביתנו ביתכם”.

“תודה, יוסף”, השיבה ברוריה, “מכניס אורחים אתה, כאחיך. אולם עלינו להגיע ללוד לפני שבת. נשב אצלכם יומיים וניסע”.

יעל קמה מן השולחן וזירזה את הילדים לבוא עמה. ברוריה הצטרפה אליהם ופרשה מן החדר.

משנשארו יוסף ושמעון לבד, גילה שמעון לדודו עד כמה היה מעדיף להשאר בביתו מאשר לבוא אל הדוד האחר. אף על פי שהדוד אלעזר מבית החשמונאים, הוא, שמעון, חושש, כי הדוד איננו קרוץ מאותו חומר. הלא גם אמו מבית החשמונאים, והדוד יוסף שמע את תגובתה לדבריו.

“אולי תשפיע אתה עליו, שמעון”, הגיב יוסף, ספק ברצינוצ ספק בצחוק.

“בעיקר אני שואף לדבר אחד”. אמר שמעון. "לנקום את נקמת דם אבי שנשפך בחוצות ירושלים ".

“אם חזקה שאיפתך לנקום, כמו שאיפתי ושאיפת חבריי למרוד בכובש, תזכה אתה לראות בנקמה ואנחנו נזכה לראות במרד”, סיים וסיכם יוסף את שיחתם, לפני ששניהם פרשו למקום לינתם.

ברוריה ושמעון יצאו ללוד, כפי שחישבו את מסעם. מבית־גוברין נסעו בדרך המובילה לחמתן, דרך שניסללה לא מכבר על ידי חילות רומיים. בחמתן נחו ובה לנו. למחרת עם שחר ירדו לשפלה בכביש המוליך ללוד.

לוד עיר גדולה הייתה, הומה עם רב, בנויה לרוב בתי קומה, עטורת גינות וככרות.

בניין הישיבה של ר' אלעזר המודעי היה אחד מבנייניה הבולטים של העיר. הוא הכיל אולמות רבים וחדרים לעיון. הבניין עמד בתווך של חצר גדולה, אשר בקצוותיה עמדו בנייני המגורים של תלמידי הישיבה שבאו ללמוד בה ממקומות אחרים בארץ.

דומה לבתי המגורים של התלמידים שלא מתושבי העיר, אך קצת גדול ממנו, היה ביתו של ר' אלעזר. ברוריה הצביעה עליו מרחוק וסיפרה לבנה על נוהגו של אחיה לגדל יתומים בביתו: “כאשר שאלתיו פעם על טעמו של נוהגו זה ענה לי בפסוק שבתהלים: ‘אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת’. והסביר לי אחי: ‘מי זה העושה צדקה בכל עת? זה המגדל יתומים בביתו’. מלומד וצדיק הוא אחי, דודך, שמעון”.

משעמדו בשערי החצר של הישיבה ובנייניה, אמרה ברוריה לשמעון: “שמע, שמעון. קול התורה בוקע מהבית”.

לפני האתר של בניין הישיבה והבתים שמסביבו, ירדו ברוריה ושמעון מחמוריהם. הם פנו לבית מגוריו של ר' אלעזר. קיבלה אותם אשת ר' אלעזר, חולדה. היא הכירה את ברוריה, וברוריה הכירה אותה. לאחר הברכות וההזמנה לפוש בבית אמרה חולדה: "אלך לקרוא את אחיך, ברוריה ". היא יצאה מן הבית ולאחר שעה קלה הופיע בו ר' אלעזר. חולדה נכנסה לבית אחריו.

בחיוך רחב ובלבביות בירך ר' אלעזר את אחותו ואת בנה. הוא לא הסיר את עיניו משמעון גם כשדיברה אליו ברוריה.

“קיימתי את משאלתך, אלעזר”, אמרה ברוריה לאחיה. “הבאתי אליך את בני שמעון, כדי שילמד ממך תורה ודרך־ארץ”.

“ברוך בואך, שמעון”, חזר ר' אלעזר על הברכה שבירך את אורחיו בהכנסו לבית. הוא הושיט את ידו לשמעון ומשהבחין במבוכת הנער, אחז ביד ימינו, החזיקה בידיו ואמר: “באת ללמוד, שמעון, והווי ידוע לך, כי אין מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה. התורה ציוותה לנו, כי אב חייב ללמד את בנו, שנאמר ‘והודעתם לבניך’. מפני שיתום אתה, ואני אחי אמך, מצווה עלי ללמדך ולשכור לך מלמדים בישיבתי. תדור בביתי ותהיה לי כבן, כאותם יתומים שאני מגדל בביתי, ואף יותר מהם, כי שארי בשר אנחנו”.

“יגמול לך השם את חסדך”, אמרה ברוריה בהתרגשות. ר' אלעזר לא שם לב לדבריה ולנוכחותה בכלל. הוא פנה שוב אל שמעון ואמר לו “שלשה יתומים מתגוררים כעת בביתי. לשניים מהם גורל כגורלך. אבותיהם נהרגו בידי חיילים רומיים. השם יקום דמם ואת דם אביך ודמם של כל הקדושים. כשם שהדודה ואני נהיה לך כהורים, הם יהיו לך, חברים, חברים לתלמוד וחברים לכל דבר”.

ר' אלעזר חזר לבניין הישיבה. חולדה טרחה על ברוריה ועל בנה היא הראתה להם את החדר בו יגור שמעון ביחד עם שניים מן היתומים, בני הקדושים. כן הראתה להם את חבית המיים לרחצה ואת חדר האוכל המשפחתי. לברוריה הראתה את המקום בו תוכל להציע את מצעה, כל עוד שהיא תשהה בביתם.

“לא אשהה כאן אלא הלילה הזה”, הצהירה ברוריה בפני חולדה ושמעון. “אין אני רוצה לחצוץ בין שמעון לבין אחי, בין התלמיד לבין רבו. אחזור לכוזבא כבר מחר”.

משהגיעה שעת הפרידה בין האם לבין הבן, עמדו דמעות בעיני שניהם, נתעוותו פני שניהם בצער. כאם כבן דיכאו את את בטויי רגשותיהם. ברוריה ביקשה לפייס את שמעון באמירה: “יהיה לך טוב כאן, בני. תלמד תורה מפי גדול בתורה; והוא יהא לך לאב, במקום אביך שדמו נשפך”.

“מעדיף הייתי ללמוד מלאכת הכרם, אמא. מעדיף הייתי להיות בביתו של הדוד יוסף ולעשות עמו במלאכות שבכרמים ושמחוצה להם”, היתה תשובת שמעון לדברי הפרידה של אמו. נסערת ממישמע אוזניה, היא ניפרדה ממנו בדברים ששמץ של נזיפה היה בהם: “אל תחטא לאלהים, שמעון, ואל תזלזל בתורתו. זכור, כי גם אתה צאצא לחשמונאים, אשר קידשו תורה וגבורה. תהא נא דרכם דרכך ותן נא לדודך, ר' אלעזר, להורות אותה לך”.

ברוריה עלתה על חמורה והתרחקה מן האתר. שמעון הביט אחריה שעה ארוכה ועמד במקומו גם לאחר שנעלמה מעיניו.

 

2. לימודים שלא עלו יפה    🔗

לאחר שמסר ר' אלעזר את בן אחותו להשגחתו של אחד מראשי הקתדראות בישיבתו, לא ראה אותו שמעון אלא לעתים רחוקות, ובעיקר בשבתות. בימי חול סעדו חולדה, אשת ר' אלעזר, וארבעת היתומים שבבית, לבד. רק בשבתות הסב גם ר' אלעזר לשולחן בשעת הסעודה.

הלימודים בישיבה היו קשים לשמעון. על אף מאמציו של ראש הקתדרה להקל עליו בהבנת הדברים ובשינונם, לא הסתגל שמעון ללימודים ותביעותיהם. חסר היה את לימודי היסוד, שהיו מנת חלקם של רוב התלמידים, בגילו ומעל לגילו. אירועים וחוקים, אישים וזמנים שסופר עליהם בתורה, ואשר שימשו נושא לפירושים ולפירושי פירושים, היו כספר חתום בפניו. שעה שרוב רובם של שאר התלמידים התמצאו בהם. מי בבקיאות רבה ומי בבקיאות פחותה, הוא נתקל בלעגם של תלמידים. אך לעגם לא העיק עליו כמו ההכרה של פיגורו בנושא הלימודים. לולא סבלנותו וטוב לבו של ראש הקתדרה, שניחם אותו בצערו ושהיה מבטיח לו, כי עוד מעט קט והוא ישחה בים התורה ופירושיה כאחד הטובים שבתלמידיו, מי יודע אם שמעון לא היה נמלט מן הישיבה, עוזב את בית דודו וחוזר לכוזבא, אל אמו, או לבית־גוברין, אל דודו יוסף.

“כל ההתחלות קשות”, היה ראש הקתדרה אומר, כל אימת ששמעון נבחן באחד הנושאים ולא עמד במבחן. והוא הוסיף לנחמתו דברים שהיו מכוונים לא לשמעון בלבד, אלא לכלל ציבור התלמידים. "רבי עקיבא הגדול, רבן של כל ישראל ומבאי ביתו של ראש ישיבתנו, מרן רבי אלעזר המודעי, לא ידע תורה בכלל, עד שהגיע לגיל ארבעים. “אין מוקדם ומאוחר בלימוד התורה”.

לעומת הפער בינו לבין חבריו ללימודים, היתה קיימת קירבה רבה בין שמעון לבין חבריו היתומים, אשר עמהם התגורר בביתו של ראש הישיבה. אף אחד מהם לא למד בכיתה בה למד הוא, ועל כן לא ידעו דבר על קשייו בלימודים. הם היו גדולים ממנו במספר שנים, אך הם נמשכו אליו, בשל מראהו הנאה והחסון ובשל מידת צניעותו והתעלמותו מכך, כי קרוב משפחה הוא לבעלי הבית. בן אחותו של ראש הישיבה, ר' אעזר המודעי.

סמוך לבואו ולהתערותו בבית, נוצרה בין ארבעת היתומים שבביתו של ר' אלעזר מעין חבורה. שונים היו מכל שאר התלמידים. הן במצבם המשפחתי הן במגוריהם. אף כי ראש הישיבה השתדל לא להעדיף תלמיד אחד על חברו, הוא חש בקרבה יתירה, אבהית, אל היתומים שהוא גידל בביתו.

שמעון שלא סיפר לחבריו היתומים על נסיונותיו בלימודים, לא נימנע מספר להם על יתמותו. הוא תיאר בפניהם את נסיבות מותו של אביו בחוצות ירושלים, את הריגתו בידי חייל רומי שיכור שדקרו בחרבו ולא נענש; והוא לא העלים מחבריו את האשמה שהטילו באביו כמה מתושבי כוזבא, על שהשלים עם הכיבוש וביקש לפייס את הכובשים. לעומת דעתם של תושבי כוזבא על אביו, חזר בפני החברים על דעתה של אמו, מבלי להזדהות עמה. בעיקר עמד על כך, כי חובתו כבן היא לנקום את נקמת דם אביו.

את הדעות השונות על אביו מסר שמעון בלא התרגשות יתירה ומבלי לגלות לאיזו מן הדעות הוא נוטה. לגבי חובת הנקמה שלו אין הם חשובות.

ישוע, הגדול שבין החברים בחבורת היתומים והוותיק שבהם בישיבה, ידע לספר סיפור דומה לזה של שמעון.

“אנו תושבי בית־אל ליד ירושלים זה דורות רבים. אבי היה נימנה עם טובי העיר, כאביו לפניו וכרוב אבותיו. משתבעו הגיסות הרומיים, שחנו בקרבת המקום, לספק להם ולבהמותיהם מיים, מזון ומספוא ולהכין להם סוגי נשק לפי דוגמאות שהם מסרו, הפקידו טובי העיר את העניין בידי אבי. הוא היה רוכש את המיים, המזון והמספוא מידי אנשי בית־אל והסביבה, והוא היה מוסר לבעלי המלאכה את הדוגמאות של נשק שהממונה בלגיון היה נותן בידיו, שיעשו כמותו בכמויות שנידרשו”.

"פעם אחת התחלף הממונה שידע את אבי והוקיר אותו, באחר. הקודם היה מקבל את אבי בסבר פנים, סמך על רישומיו ומעולם לא העיר על איכות הנשק. הממונה החדש מדד ושקל כל כמות של מיים, מזון ומספוא, בחן בשבע עיניים את סוגי הנשק. והוא החל להציק לאבא, הן על הכמויות, הן על האיכות. הדברים הגיעו עד להאשמת אבי ובעלי המלאכה שעסקו בהכנתם של כלי הנשק, כי בכוונה הם מספקים נשק קלוקל, כדי להכשיל את החיילים הרומיים בקרב. הממונה החדש החזיר משלוח של של כלי־נשק בטענה, כי אינם ראויים לשימוש, והוא סירב לשלם תמורתם. ולא זאת בלבד. הוא תבע את אבא למשפט בפני ראש הלגיון. יכולים אתם לתאר לעצמכם איזה מין משפט זה היה ".

בהגיעו לפרשת המשפט השתתק ישוע. ניכר היה, כי נאבק הוא בהתרגשות האוחזת בו וכי עוצר הוא נזילת הדמעות שעלו בעיניו. החברים שררו בדומיה. הם ציפו להמשך הסיפור. אל לא השמיעו דבר לעודדו.

ישוע התאושש קימעה. הוא חזר על המשפט האחרון שלו והמשיך את סיפורו אחריו. “יכולים אתם לתאר לעצמכן איזה מין משפט זה היה. הוציאו את אבא להורג. ללא השתדלותם של חבריו בקרב טובי העיר, ולולא שפע של שוחד על ראשו של ראש הלגיון, היו צולבים את אבא. צולבים! בזכות הדברים ובזכות הממון הרב שליווה אותם, עשו לאבא חסד והמיתוהו בחרב. השם יקום דמו”.

החברים חזרו על תפילת ישוע: “השם יקום דמו”.

ישוע המשיך. "כלום סבורים אתם שלא ריננו על אבי, כמו שריננו על אביו של שמעון? ריננו. זה אמר: “מי יודע אם באמת לא החסיר בכמויות ושלשל כספים לכיסו בלא תמורה?' וזה אמר: ‘ואולי היתה מלאכתם של עושי הנשק רמייה בכוונה, למען יוחזרו כלי הנשק לידיים יהודיות וישמשו למלחמה ברומיים בעתיד?’ אלא אבא, כאביו של שמעון, איש ישר ומהוגן היה”

סיפורו של ישוע תם. והגיע תורו של יהונתן, היתום השלישי בחבורה שאביו נהרג בידי חייל רומי.

“המעשה באבי שונה ממעשיכם, שמעון וישוע” פתח. “פעם אחת יצא אבי מביתנו ללכת לכפר סמוך והוא לא חזר. חיכנו וציפינו לשובו – לשווא. משיצאו לחפש אותו, מצאו אותו הרוג תחת אחד מעצי האלון שמחוזנו עשיר בהם. פגיונו של חייל רומי היה תקוע בלבו. החייל שדד את כספו. מספר מטבעות נשמטו מידיו החמסניות ונימצאו ליד גווית אבא”.

יהוסף, אשר אביו מת ממחלה שחלה בה, השמיע את תגובתו לסיפוריהם של שלושת חבריו, אשר הגורל התאכזר לאבותיהם. “לא די לאויבינו להחזיק בארצנו, לשלול מאתנו את חרותנו ולגזור עלינו גזירות לפי רוחם ורצונם, הם הורגים בנו גם בימים שאין בינינו מלחמה. עד מתי?”

הטיח כנגדו ישוע: “ואילו לא היו הורגים בנו ולא היו גוזרים עלינו גזירות, היינו צריכים להשלים עם הכיבוש? די בשלילת חרותנו, כדי להפיח בנו רוח לקום ולהילחם. אלא אין לנו מי שיקרא לנו ומי שינהיג אותנו במלחמה”.

ענה שמעון ואמר: “יש הנענים לצו השעה בטרם יקראו. לא אלמן ישראל”.

משיהונתן ביקש לדעת את כוונת דבריו, סיפר שמעון על הדברים ששמע מפי הדוד יוסף בבית ־גוברין. והוא סיים בדבריו “יבוא יום”.

בחודש אב, בעיצמו של הקיץ, הגיע שמעון ללוד ונכנס לישיבת דודו, ר' אלעזר המודעי. שבועות מספר לאחר בואו החל חודש אלול. בפעם הראשונה בחייו הכיר שמעון את המינהגים הנהוגים בחודש זה ואת כינויו כ"חודש הרחמים והסליחות ", כהכנה ליום הזיכרון, יום הדין, הוא ראש השנה שחל בראשון לחודש תשרי, גם בכוזבא קיימו את יום הזכרון, אך לא קדמו לו הליכים של חזרה בתשובה, של בקשת מחילה מחברים וממורים, כדי להיטהר מעבירות שבין אדם לחברו. שמעון התרשם עמוקות מן המינהגים וההליכים שהיו חדשים לו. הם נראו בעיניו כאצילים, כמרוממי נפש ורוח.

ימים ספורים לפני ראש השנה עזבו התלמידים שבתיהם מחוץ ללוד את הישיבה כדי לקיים את "הימים הנוראים "עם בני משפחתם. התלמידים, שבתיהם בעיר, התפללו בראש השנה בבית־הכנסת רחב הידיים של הישיבה. גם התפילות של היום המקודש עשו רושם רב על שמעון. מעולם לא חש בקירבה לאלוהים, כמו בהשפעתן.

ב“שבת שובה”, השבת שלפני יום הכיפורים, דרש ר' אלעזר בפני המורים והתלמידים וקהל שומעים רב שהתכנסו בבית־הכנסת של הישיבה בשעות אחר הצהרים.

בדרשתו הרחיב ר' אלעזר את הדיבור על מחללי הקדשים והמבזים את המועדות. תוך כדי הדגשת חשיבותם של הקדשים והמועדות במשלים ודברי אגדה, הוציא על מחלליהם ומבזיהם גזר דין נורא, לאמור: “אף על פי שיש בידם תורה ומעשים טובים – אין להם חלק לעולם הבא”.

ר' אלעזר לא פירט אל מי הוא מתכוון. על כן פתחו בימים שבין “שבת שובה” לבין יום הכיפורים המורים, התלמידים ושאר השומעים בוויכוח על כוונתו, היה חלק שסבר, כי ראש הישיבה התכוון לאותם היהודים המשלימים עם אי־קיומו של בית המקדש, עם הפסקת הבאת הקרבנות ואשר מבזים שבת ומועדים, וכל זאת, כדי להידמות לגויי הארצות, אף כי הללו מציקים לישראל וחורשים עליו רעה. לעומתם היו שסברו, כי לא ליהודים חוטאים התכוון ר' אלעזר. לא איש כמוהו יקטרג על בני ישראל לפני יום הדין. הוא יצפה, כי ישובו מדרכם הרעה ויחיו בעולם הזה והבא. הם סברו כי ראש הישיבה התכוון לנוצרים, לאלה שפנו עורף לדת ישראל מתוך ביטולה וביזוייה.

ביום הכיפורים שוב דרש ר' אלעזר בבית־הכנסת, וגם בדרשתו זו הוציא את גזר הדין הנורא שהוציא ב“שבת שובה”, אלא הפעם הוציאו על “המפירים בריתו של אברהם אבינו עליו השלום ועל המגלים פנים בתורה שלא כהלכה”. ושוב לא פירט למי הכוונה, אם לאותם היהודים שלא מלו, או לאלה שמלו ומשכו את עורלתם לכסות המילה, כדי שלא תיראה, או לנוצרים שביטלו את המילה, תוך טענה, כי האמונה נחשבה לאברהם לצדקה, לא בהיותו מהול, כי אם בהיותו ערל דוקא. ושוב התווכחו התלמידים, המורים והשומעים בינם לבין עצמם על כוונתו של ראש הישיבה, החל במוצאי יום הכיפורים וכלה בערב חג הסוכות. דבר אחד לא עמד לוויכוח, כי הן היהודים המפירים את הברית, הן הנוצרים המבטלים אותה, מוצאים סימוכין בתורה בפירושים של דברים הנאמרים בה, שלא לפי כוונתם, אלא בעיוותים חמורים, פירושים “שלא כהלכה”.

גם הדרשות ששמע מפי דודו, גם הוויכוחים על כוונתם, היו חידוש גמור לשמעון, אולם מהם לא התרשם כמו מן התפילות ומסדרי ה“ימים הנוראים”. עם זאת הוא חש באכזבה שהדוד לא דיבר בעניני השעה, שלא התעכב על הכיבוש ולא הביע דעה על הדרוש לסילוקו.

עבר הקיץ ובא סתיו. המועדים נסתיימו והליכות הישיבה חזרו למסלולן. בתפישת שמעון את נושאי הלימודים לא חל שנוי. ראש הקתדרה, אשר בידיו הפקיד ר' אלעזר את לימודיו של בן אחותו, אמר נואש. הוא לא התנחם עוד, כפי שהתנחם סמוך לבואו של שמעון. כי התלמיד המפגר עוד ישכיל וישחה בים התורה והמשנה כאחד הטובים שבתלמידיו. והוא לא ניחם עוד את שמעון בדברים מסוג זה, כאשר הבחין כי רוח תלמידו נכה, בשל פיגורו בלימודים. ראש הקתדרה נאבק עם עצמו אם לגלות את כישלונו ואת כישלון תלמידו לראש הישיבה אם לא. הוא עשה נסיונות נואשים להביל את תלמידו אל דרך העיון והלימוד, אך ללא תוצאות. לבסוף סיפר על כך לדוד התלמיד, לראש הישיבה, לר' אלעזר.

הדין וחשבון על רמת לימודיו של בן אחותו, ברוריה, אשר קיבל מראש הקתדרה, לא נעם לר' אלעזר וגרם לו עגמת נפש מרובה. תחילה חקר את ראש הקתדרה על השיטות בהן נהג כלפי התלמיד. הוא שאל אותו: “האם נהגת לפי האמור במשלי: ‘חנוך לנער על פי דרכו’?” אף ראש הקתדרה ענה לראש הישיבה בדברים הלקוחים ממשלי: “בדרך חכמה הוריתי אותו; הדרכתיו במעגלי יושר”.

ר' אלעזר תירץ בפני ראש הקתדרה את פיגורו של בן אחותו: "בכפר גדל, בין עובדי אדמה ישרים ויראי חטא, אך רחוקים מתורה. והוא יתום זה למעלה משלוש שנים ".

בנימה מעשית הודיע ר' אלעזר לראש הקתדרה כי הוא משחרר אותו מתפקידו כמורה ומדריך לשמעון. מעתה ידאג הוא, הדוד, להמשך לימודיו.

השיחה בין ראש התקתדרה לר' אלעזר נתקיימה ביום הששי בשבוע, לאחר השיעורים. בשבת לא הזכיר ר' אלעזר בפני שמעון את השיחה עם מורו, גם כשהסבו יחד בשולחן השבת. במוצאי השבת קרא הדוד את בן אחותו לבוא אל חדר לימודיו בבית.

כל ימיו נזהר ר' אלעזר שלא להלבין פני אדם, לא ברבים ולא ביחידות. לעיתים היה רומז, כי דעתו של אדם המלבין פני חברו ברבים, כדינו של מחלל את הקדשים. לגבי עצמו נהג בחומרה יתירה, וניזהר מלהלבין פני אדם גם ביחידות.

את שיחתו עם שמעון פתח בשאלה: "עתה, משאתה נמצא אצלנו כבר זמן מה, התוכל לומר לי מה מצאת ומה לא מצאת לפי רוחך בבית ובישיבה? "

פני שמעון אורו לשמע שאלה זו. הרבה הירהורים היו לו בשבועות האחרונים, הן בימים, הן בלילות, לגבי הדרך והזמן שבהם יוכל לגלות לדודו מה מצא ומה לא מצא לפי רוחו בביתו ובישיבתו. עתה קלחה תשובתו כאילו ניטל רסן מלשונו.

“ביתך, דודי, מורי ורבי, הוא כל אשר בן מבקש מבית הורים. אתה לי כאב אוהב והדודה כאם אוהבת. גם החברים המתגוררים בביתכם נעשו לי קרובים כאחים לכל דבר. לבי רוכש תודה לך ולדודה על כל הטובה שעשיתם עמדי”.

שמעון הפסיק. ידע ר' אלעזר כי דברי בן אחותו עד כאן לא היו אלא הקדמה להבעת דעה על מצבו הרוחני, על נסיונותיו מחוץ לבית. הוא המתין להמשך דבריו של שמעון, מבלי להגיב על האמור לגבי הבית.

שמעון המשיך בנימה תקיפה, אך בבררו כל מילה.

“נפל בחלקי ללמוד כאן יראת השם וכוונת תפילה. אך גם בהיותי בכוזבא הייתי סבור, כי ירא השם אני, נתחוור לי רק כאן כמה מדרגות יש ליראתו. כאן עליתי בכמה מדרגות והדבר משמח את לבי. על כוונת התפילה למדתי רק בהיותי כאן. אין כמותה לקרב אדם לבוראו ולחוש כי הבורא קרוב לו. כאן ניפתח בפניי צינור של דו־שיח עם השם יתברך”.

שוב הפסיק שמעון ושוב המתין ר' אלעזר להמשך. והוא ידע, כי בהמשך דבריו יגלה שמעון את דעתו על לימודיו ועל פיגורו בהם.

“יסלח לי נא דודי, מורי ורבי, אם אומר עכשיו דברים שבוודאי לא יסבו לו נחת”, פתח שמעון את החלק הזה של תשובתו. “לא ראיתי ברכה בלימודיי, אף כי מורי טרח עלי מאד. לבי ונפשי אינם נוטים לחוקים ומשפטים. יודע אני כי בלעדם לא ייתכנו חיים תקינים בין אדם לחברו וגם, כי הם משקפים את רצונו של הקדוש ברוך הוא. אך רחוקים הם ממני; דעתי אינה נוטה להתעמק בהם, לצלול אל פירושיהם. נסיתי בכל כוחי, אך הדבר לא עלה בידי”.

תמה תשובתו של שמעון לשאלה ששאל אותו ר' אלעזר, דודו. עתה היה על ר' אלעזר לברר דבריו, כדי להעמיד את בן אחותו על תוצאות השיחה עם מורו, ראש הקתדרה. ר' אלעזר בחר למטרתו שאלה נוספת. ברוך גדול שאל: “אמור לי נא, שמעון. במה חושקת נפשך ובמה היית רוצה לעסוק?”

שאלה זו פתחה בפני שמעון פתח להבעת משאלות לב שהוא נטה להן מזמן ושנתחדשו לו בעת שהותו אצל דודו בלוד. על אחדות מהם הוא קיווה לקבל הדרכה מאת הדוד. החשמונאי, כפי שאימו הכינה אותו לקבלתן, אולם עד כה לא קיבלה. דבריו קלחו בתשובותיו: “נפשי חושקת בהעמקת יראתי את השם יתברך ובחדירה לסוד התפילות; נפשי חושקת במעשים כדוגמת אבותינו החשמונאים, הדוד, שהביאו פורקן לעמנו וטיהרו את מקדשנו מנוכחות זרים; נפשי חושקת לנקום נקמת אבי ונקמתם של שאר הקדושים. אמנם לשם הנקמה, אבל מצאנו כי גם אחינו נקמו את נקמתם, ככתוב במגילת אסתר: 'ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם.”

בפנין של ר' אלעזר נשתקפו קורת רוח והפתעה. הוא ראה בפניו נער, אשר אף על פי שהוא מתקשה בלימודיו בתורה, משכיל להתבטא כהלכה ולהביע משאלות לב כמבוגר. ר' אלעזר גם הבין, כי בן אחותו רמז לו על מחדל מצדו. הן לא דיבר עמו מעולם על צרות הכיבוש ועל הערגה לחרות, על נקמת דם אביו ועל נקמת דמם של כל הקדושים. ר' אלעזר התקשה בתגובתו. עלה בו הספק אם טוב עשה כשגירה את הנער הרגיש בשאלה ששאל אותו: “במה חושקת נפשך ובמה היית רוצה לעסוק?”

ר' אלעזר פתח בשבחי משאלותיו של שמעון להעמיק את יראתו את השם ולחדור לסוד התפילות. את שבחיו תיבל, כנוהגו, בדברי משל ואגדה. בתגובתו על משאלת הנער לעסוק במעשים הראויים לחשמונאי ולנקום את דם אביו, התלבט ר' אלעזר. חייב לסדר את מחשבותיו לפני שפתח. והוא בירר כל מילה ומילה לאחר שפתח.

"כולנו מצווים לעסוק במעשי החשמונאים, להביא פורקן לעמנו ולטהר את מקדשנו. אני ואחיי הכהנים על אחת כמה וכמה. אלא דרוש לנו אות מן השמיים כי מעשינו רצויים בפני השם יתברך. הלא ניבא על כך הנביא ישעיה בקראו: ‘בעיתה אחישנה’. לא אנו יודעים את עת גאולתנו. רק השם יתברך יודע אותה. ואנו מאמינים כי בעיתה הוא יחיש אותה.

“ואשר לנקמה, נקמת דם אביך השפוך ונקמת דמם של קדושינו, הבה נסמוך על השם יתברך. עליו ניבאה תורה, כי דם עבדיו יקום; עליו ניבא הנביא ירמיה 'לשם אלהים צבאות יום נקמה להנקם מצריו”; עליו העיד בעל התהלים ‘כי הוא יעשה נקמה בגויים, תוכחות בלאומים’.

“ומה יהיה עלי, הדוד, מה אעשה אני?” שאל־זעק שמעון באכזבה.

“אין אני יכול לתת לך תשובה על כך” ענה ר' אלעזר תוך השתתפות בסערת הרגשות של בן אחותו. “אני וכל ישראל, שותים ממימיו של גדול הדור, זקן חכמי התורה, המורה והמוכיח בשער: רבי עקיבא בן יוסף. אליו נבוא ואותו נשאל וכדבריו נעשה”

גם תשובה זו לא סיפקה את רוחו הנסערת של שמעון. אולם הוא לא הוסיף לשאול ולהקשות. ביקש ר' אלעזר לשכך את אכזבת הנער ברוך גדול ובנימה של פיוס הוא אמר לבן אחותו: תנוח נא דעתך שמעון. אין בכל העם הזה מי שלבו עורג לחרות כר' עקיבא. ואין בארץ הזאת דבר הסמוי ממנו. עיני כל שוחרי החרות תלויות בו; כל מבקשי נקמה באויב מייחלים לדבריו. הוא ראשנו. הוא ידריך אותך ואת העם כולו".

 

3. במחיצתו של ר' עקיבא    🔗

מלווים שמשו של ראש הישיבה, יצאו ר' אלעזר ושמעון בבוקרו של יום הראשון בשבוע כשיעדם בני־ברק. מקום מושבו של ר' עקיבא ומקום ישיבתו הגדולה. הם רכבו על חמורים חסונים ומטופחים וישבו על אוכפים מהודרים.

יום סתיו צח ובהיר היה. השמיים האירו בזוהר של תכלת. השמש חיממה ולא העיקה. את דרכם עשו במתינות ומתוך הנאה ממראה עיניהם. לאורך הדרך, משני הצדדים, השתרעו פרדסים לפרי הדר, מוגנים מפני הרוחות על ידי שדרות של ברושים. הברושים היו מאובקים. אבק הדרך של חודשי הקיץ היה מונח על ענפיהם כוילון דק גם עצי פרי ההדר היו מאובקים. הכל כמו ציפה ליורה שיבוא וישטוף אותם ויחזיר את הברק והצבע לעלים ולענפים.

משהגיעו הרוכבים לכפר שבאמצע הדרך, בין לוד לבין בני־ברק עצרו ליד הבאר שבמבואות הכפר. שמשו של ראש הישיבה דהר אל הכפר לתור אחר אכסניה או בית, שבהם יוכלו לנוח אדונו ובן אחותו ושבהם יוכלו לטעום משהו. הם לא לקחו אתם לא מיים ולא מזון. בשל קוצר הדרך.

כשחזר השמש מן הכפר רכבו אחריו ר' אלעזר ושמעון ובאו אל הבית שמצא השמש ראוי למנוחתם ולסעודתם.

אחרי שרחצו ידיהם וטעמו מה שטעמו מן התקרובת שהוגשה להם על ידי בעל הבית, ביראת כבוד ובתחושה של זכות, על שהוא משרת תלמיד־חכם כר' אלעזר המודעי, פנה ר' אלעזר אל בן אחותו ואמר לו: “ועתה, שמעון, נדבר בר' עקיבא. עומד אני לבקש ממנו לקבלך כתלמיד, לא בסוגיות החוקים והמשפטים, כפי שלמדת בישיבתי, אלא בסוגיות המועדות והמקדש וקדשיו, אשר הן הן המפתח ליראת השם ועיון התפילה, אשר בהם חושקת נפשך. ישיבתו של ר' עקיבא גדולה משלי פי כמה ובה ישנן כיתות לסוגיות שונות של לימודים”.

מראה פניו של שמעון לא גילה כל תגובה לאמור. הוא ציפה להמשך, אשר יצדיק מה שאמר לו הדוד, כי הם יבואו אל ר' עקיבא, כדי לקבל את תשובתו בדבר משאלת לבו של הנער לנקום את נקמת דם אביו.

ר' אלעזר הבחין בצפייתו של שמעון והמשיך: “לא שכחתי, כי נפשך חושקת במעשים כדוגמת אבותינו החשמונאים ובנקמת דם אביך. גם על כך אדבר אל ר' עקיבא אך בקשר לכך עלי לומר לך כמה דברים. גדולתו של ר' עקיבא בתורה גלויה וידועה לכל. מקובל על כל חכמי הדור, כי אפילו דברים שלא ניגלו למשה רבינו נתגלו לו. כי דברים שהיו מוסתרים בתורה, הוציאם ר' עקיבא לאורה. על כן גדול כבודו בסנהדרין שביבנה, על כן פזורים תלמידיו לאורכה ולרוחבה של ארצנו. אין פלא, איפוא, כי על גדול כזה מהלכות גם אגדות מאגדות שונות”.

ר' אלעזר הפסיק מעט, כאילו להתכונן למעבר מדברים גלויים וידועים לדברים שבאגדה ושבשמועה. ר' אלעזר המשיך:

"חלק מן האגדות ודאי ידוע לך, כגון זו על מוצאו מן הגרים ועל היותו בור ועם הארץ עד גיל ארבעים. מלבד אגדות אלה ישנן אגדות על נישואיו עם בת אדונו כשהיה רועה, ועל שאבי אשתו, העשיר, הדיר את בתו מכל נכסיו, מפני שנישאה לו, על עוניו הכבד לפנים ועל עושרו הגדול כעת ועוד ועוד. גרעין של אמת ישנו ברוב האגדות האלה, אך לא הן הקובעות את דמותו.

“מתייחס אני בספק־מה לגבי המעשים המסופרים בו בעניין חתירתו למלחמה במלכות רומי. הוא מרבה לנסוע בארצות חוץ והוא מגיע למרחקי אפריקה ואסיה במסעותיו. הדעת נותנת, כי אלה נסיעות לשם הפצת דעת תורה ופסיקה בקהילות היהודיות הפזורות בגולה; אך יש המתלחשים כי הוא גם מעורר בסתר למרד יהודה ברומי ואוסף כספים לצרכיו. ועוד, ישנם אנשים ששמעו מפי השמועה, כי אי־שם במסתרים, מקיים ר' עקיבא בתי־אולפנא ללימודי מלחמה, וכי בחירי תלמידיו לומדים בהם. אני על כך לא שמעתי מפיו דבר, ברם, אם יתרצה לנו ויקבל אותך כתלמיד, ואם תתקרב אליו, והוא יתקרב אליך, יתכן שתשמע, יתכן שתדע”.

נסתיימה המנוחה ונסתיימו דברי ר' אלעזר. הוא קם ממקומו ולא נתן לשמעון להעלות את השאלות, שביקש להעלותן לאחר שמיעת המעשים המסופרים בר' עקיבא, ואשר נושאם היה מרד ברומי. הם המשיכו במסעם.

משהגיעו למבואות בני־ברק עמדו. ר' אלעזר שלח את שמשו העירה והורה לו להודיע לר' עקיבא, כי הוא ובן אחותו מבקשים לראות את פניו. בפנותו אל שמעון הסביר ר' אלעזר את דבר השיגור של השמש: “ידוע, כי ר' עקיבא ציווה לבנו לאמור: ‘אל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חברך’. נוהג אני לפי כלל נאה זה”.

לאחר ששהו במקום שעה קלה, המשיכו בדרכם במתינות. הם ציפו לבואו של השמש אליהם כשבפיו הודעה, כי מילא את שליחותו. ברכיבה איטית מאוד עברו את הדרכים הראשונות של העיר, עד שדהר לקראתם השמש. הוא הודיע, כי הוא בא בפני ר' עקיבא, הודיע לו על בוא האורחים וכי ר' עקיבא מצפה להם בביתו.

השמש רכב לפניהם והדריכם לביתו של ר' עקיבא. סמוך לבית ירדו ר' אלעזר ושמעון מחמוריהם ומסרום בידי השמש. מרחוק ראו את ר' עקיבר עומד בפתח ביתו ומצפה להם.

בעוד ר' אלעזר פוסע לקראת ר' עקיבא, עזב ר' עקיבא את מקומו ופסע לקראת ר' אלעזר. הם התחבקו והתנשקו ומפי שניהם בקעה הברכה הנהוגה לגבי הרואה את חברו לאחר שלושים יום: “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.

ר' אלעזר הציג את שמעון בפני ר' עקיבא. "הוא בן אחותי. שמעון שמו. יתום הוא מאביו, אשר נפל שדוד מחרבו של חייל רומי זדוני. זה כמה זמן הוא שהה בביתי ולמד בישיבתי. בענייניו באתי אל רבינו ".

“שלום עליך, שמעון”. אמר ר' עקיבא הוא פנה לשני אורחיו ואמר: “הכנסו נא לבית, רחצו ידיכם ורגליכם וטעמו דבר. לאחר מכן נשוחח בענייני הנער. ברוך בואכם בצל קורתי”.

שמעון לא הסיר עין מר' עקיבא. לפי המסופר הוא נולד כעשרים שנה לפני חורבן ירושלים ובית המקדש. מכיוון שמאז עברו ארבעים שנה, חישב שמעו, כי ר' עקיבא בן ששים הוא, ברם, חזותו לא גילתה זאת. כשהישווה שמעון את חזות דודו, בן הארבעים, לחזותו של ר' עקיבא, בן הששים, מצא כי חזותו של הקשיש צעירה מזו של הצעיר. בזקנו האדמוני של ר' עקיבא ובזר השערות שמסביב לקרחת ראשו, לא נראתה שערה לבנה אחת. לעומת זה רבות היו שערות השיבה בזקנו ובשערות ראשו של הדוד. פניו של ר' עקיבא היו פנויות מקמטים, לא כפניו של ר' אלעזר, והליכתו היתה של אדם צעיר ולא כהליכתו של הדוד, שהיתה כשל זקן.

ר' עקיבא הציג את אורחיו לפני אישתו, רחל. את ר' אלעזר הציג כמודעי, כיוצא בית החשמונאים, שהעם זקוק לגבורתם כיום, כשם שהיה זקוק לה בשעתם, לפני כמה וכמה דורות; את שמעון הציג בדברים שבהם הציגו דודו לפניו.

“ברוך בואכם בצל קורתנו” בירכה בעלת הבית את האורחים והדריכה אותם אל מקום המיים לרחיצת הידיים והרגליים.

תכשיט גדול מאוד של זהב על שרשרת של זהב השתלשל על חזה האישה. שמעון הביט בו בסקרנות והאישה הסבירה לו את התכשיט. “צורת ירושלים חקוקה על תכשיט זה. ‘ירושלים של זהב’ הוא ניקרא. מינחת בעלי הוא, ואיני הולכת לשום מקום בלעדו”.

בעלי הבית והאורחים הסבו לסעודה, ובעל הבית פתח בדברי תורה לקיים מה שמקובל בקרב חכמים: "שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים. אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא ".

וכך פתח ר' עקיבא:

“תורה־זו יראה, שנאמר: ‘וראו כל עמי הארץ, כי שם השם נקרא עליך ויראו אותך’. ומניין שהיא אורה לכל אור? שנאמר: ‘כי נר מצוה ותורה אור’. ומנין שהיא חכמה לכל חכמה? שנאמר; ' ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם'”.

וכך המשיך ר' עקיבא לדרוש דרשות על התורה, עד שהעירה לו אישתו בדרך־ארץ ובחיבה: “עקיבא, לא טעמת דבר ואתה מונע מן האורחים לטעום”.

ר' עקיבא הפסיק מיד והביט בעיין טובה ואוהבת על אשתו. משתמה הסעודה והם בירכו על המזון בנעימות נאות, פתח ר' אלעזר: “מקובל עלינו, כי מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים, על כן אמרו: ‘וחכם עדיף מנביא’. כאשר פתח רבנו בדבריו והורה, כי תורה זו יראה, כיוון אל אחת ממשאלות לבו של בן אחותי. לבו ונפשו לחיזוק ייראתו את השם ולמציאת דרכו אל הבורא בעיון תפילה”.

שמעון נבוך מגילויו של הדוד, אך ר' עקיבא הגיב עליו בסיפוק. “נדבר על משאלות הלב של הבחור, מכובדי, ביחידות”.

לאחר פתיחה זו פנו ר' עקיבא ור' אלעזר לחדר סמוך. שמעון נשאר לבדו עם בעלת הבית, נבוך היה, מפני הידיעה כי ברגע זה מדובר בו ביחידות בין שני החכמים, ומפני שהוא לבד עם בעלת־הבית, אשר לא ידע הכיר ולא ידע את נוהגיה. זו הבחינה במבוכתו של הנער ופתחה: “היה לנו בן, אשר שמו היה שמען, כשמך. הוא נפטר”.

שום צער לא היה ניכר בדבריה. עובדה שקרתה מזמן סיפרה, וזה מתוך כוונה להפיג את מבוכתו של שמעון. אבל זו לא פגה. אדרבא, היא גברה. רחל עברה מענייניה שלה לעניין הנער. היא שאלה את שמעון על מוצאו, על מעשיו ועל הדברים האהובים עליו. תחילה השיב שמעון כשהמבוכה מדברת מגרונו, אך הוא התאושש בהדרגה ודיבר באופן חופשי.

עוד זו שואלת וזה משיב, ור' עקיבא ואורחו חזרו מהתייחדותם. ר' עקיבא פנה לשמעון כשווה לשווה ואמר לו: “ועתה נתייחד אנחנו”. הוא רמז לשמעון לבוא אחריו ושניהם יצאו לחדר הסמוך. ר' אלעזר נישאר עם בעלת הבית.

בישבם זה מול זה, התבונן ר' עקיבא בשמעון שעה ארוכה לפני שפתח ואמר: “דודך מסר לי מילה במילה את השיחה ביניכם שהביאה אתכם אלי. ידוע לי כי מלבד שנפשך חושקת בהעמקת יראתך את השם יתברך והחדירה לסוד התפילות, היא חושקת במעשים כדוגמת אבותיך החשמונאים ובנקמת דם אביך השפוך. מפי דודך גם שמעתי, כי תובע אתה במפגיע את חלקך בנקמה זו, אף על פי שדודך הביא בפניך דברי תורה, נביאים וכתובים, כי הנקמה לשם”.

ר' עקיבא הפסיק מדבר ושוב התבונן שעה ארוכה בפניו של שמעון הניסער והנירגש.

“צודק דודך, המודעי. הסוגיות של מועדות, המקדש וקדשיו הן הן מפתח ליראת השם ולעיון ותפילה. הן נלמדות באחת הכיתות של ישיבתי ואצרף אותך אליה. לדאבון לבי לא אוכל לשכן אותך בביתי ולהיות לך כאב, כדודך. הרבה ימים עלי לעשות ביבנה, בישיבות הסנהדרין, ואני מרבה לנסוע אל קהילות אחינו בארצות רבות ובאיי הים. אולם אדאג לכל צרכיך וביתי יהא פתוח לפניך תמיד”.

ושוב הפסיק ר' עקיבא בדיבורו, אולם הוא פתח לאחר הפסקה קלה בלבד: "אמת היא, כי אתה צאצא לבית החשמונאים וטוב הדבר שאתה שואף למעשים כדוגמתם. ברם, עליך להתאמץ להיות ראוי להם; עליך לחתור תמיד, כי מעשיך יגיעו למעשיהם באותה רוח טהרה וקדושה שפעמה בלבם. כאשר תגדל תבין, כי יחוס אבות אינה זכות, אסור שתהיה זכות. חובה היא וכחובה יש לקבלה.

“במעשים אשר אתה שואף אליהם ובנקמת דם אביך, לא תוכל לעסוק עד שתגיע לגילם של יוצאי צבא. למד במשך שנים מספר ובהגיעך לגילם של יוצאי צבא התייצב בפניי. אם אמצא אותך כבעל בינה אסייע בידך להגיע למילוי משאלותיך. ודע לך, בחורי חביבי, כי אלמלא בינה אין העולם יכול להתקיים אפילו שעה אחת. נאמר בתורתנו: ‘הבו לכם אנשים חכמים ונבונים’, כלומר הבו לכם בעלי בינה להיות ראשים עליכם. מכאן אתה לומד, כי גדולה בינה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן התורה. אם אין בינה באדם, אין תורתו שווה כלום, כל שכן מנהיגותו”.

משהפסיק ר' עקיבא הפעם, ברור היה, כי לא יוסיף לדבר עוד. רוך גדול עלה על פניו כשהוא פנה לשמעון ושאלו: “ובכן בחורי, חביב, המסכים אתה לקבל על עצמך את הלימודים ההמתנה למעשים?”.

“בכל לבי ונפשי אני מסכים, רבי”, אמר שמעון בהתרגשות. “יהא השם בעזרתך”, ענה ר' עקיבא וקם ממקומו. שמעון קפץ ממושבו והלך אחר ר' עקיבא לחדר בו חיכו להם ר' אלעזר ובעלת הבית. להם הודיע ר' עקיבא:

"הבחור ילמד באחת הכיתות של ישיבתי ויתאכסן בישיבה. אמרתי לו כי ביתי יהא פתוח בפניו תמיד ".

בחגים ובמועדים יבוא אלי ללוד. הן ממלא אני כלפיו תפקיד אב". הודיע ר' אלעזר. ר' עקיבא הגיב על כך באומרו: “לדאבון לבי נבצר ממני למלא תפקיד דומה. הן נע ונד אני בארץ ובחוץ לארץ”.

בעלי הבית והאורחים שכבו לישון. בבוקר השכם, אחרי תפילת־שחרית ופת־שחרית נפרדו ר' אלעזר ושמעון, כשר' אלעזר אומר לבן אחותו “אשרי הדור שר' עקיבא נימנה עם ראשיו, ואשריך, שמעון, שתלמד בישיבתו. זכות אבות עמדה לך”.

ר' אלעזר גם ניפרד מר' עקיבא ומאישתו ופנה לצאת לדרך. שמשו חיכה לו בחוץ עם החמורים.

עוד באותו בוקר הביא ר' עקיבא את שמעון אל ראש הכיתה בישיבתו. הוא הציג בפניו את הנער, אמר לו באיזה סוגיות של לימודים להדריכו, וציווה עליו לדאוג לכל צרכיו.

שמעון היה לאחד מאלפי התלמידים של ר' עקיבא. בימים למד בחשק ובשקידה, ובלילות הפליג בהרהורים ובניחושים. הידהדו באוזניו הדברים המסופרים בר' עקיבא, כפי ששמעם מדודו בדרכם לבני־ברק. ברוחו ליווה שמעון את ר' עקיבא במסעותיו; נכנס לאחד מבתי־האולפנא שלו ללימודי מלחמה.

“גדל!” הוא ציווה לעצמו, “גדל מהר!” אצה לשמעון השעה לגדול, להתבגר, לקנות בינה ולזכות בסיועו של גדול הדור להגיע למילוי משאלותיו.

מלימודיו בבני־ברק נהנה שמעון ולא התנסה עוד במועקת הפיגור, בה התנסה בלוד. ביטחונו העצמי גבר בו מאד והוא זכה להוקרה מצד מוריו. הוא גם התבגר ונעשה לעלם נאה. מדי בקרו בבית דודו בלוד, בחגים ובמועדים, העירו לו על כך הדוד והדודה והחברים שהתגוררו בביתם. ישוע, יהונתן ויהוסף לא העלימו את קינאתם בשמעון על זכייתו להימנות עם תלמידיו של ר' עקיבא הגדול ועל שקיבל ממנו הבטחה, כי יסייע לו במילוי משאלות לבו לגבי מעשים כדוגמת מעשי המכבים ולגבי נקמת דם אביו.

שמעון גדל בעיניהם מדי ביקור וביקור. בפניו התוודו על בעיות התבגרותם ועל נסיונותיהם. הוא היה לראשם, לראש חבורת היתומים, צמאי נקמה.

את ר' עקיבא ראה שמעון מפרק לפרק, ר' עקיבא היה שולח לקרוא לו והיה יושב עמו בביתו, שואלו על לימודיו ועל ביקוריו אצל דודו והיה מביע את סיפוקו על התקדמותו בלימודים ובמעמד בקרב חבריו. בכל שהייה ושהייה בביתו של ר' עקיבא הסבירה רחל, אשתו, פנים לעלם הנאה, השיאה לו מעצותיה והשתדלה להנעים לו את השעות שהוא בילה בביתה.

שמעון התחבב על ר' עקיבא ועל אישתו. אך על פי שהם לא היו לו שארי בשר כר' אלעזר, הוא חש אליהם קירבה ואהבה.

בשנה השנייה ללימודיו בבני־ברק הגיעה לשמעון שמועה רחוקה, כי אמו חלתה ומתה במחלתה. אף כי לא הספיק לקבור אותה, הוא חש לכוזבא להשתטח על קברה. מכוזבא נסע לבית־גוברין לפקוד את דודו יוסף. על שאלתו של הדוד אם שריר וקיים הנדר שלו מאז להצטרף לחייל של המרד כשזה יקום, ענה שמעון: “לפי שעה אני לומד בישיבתו של ר' עקיבא. כאשר אגיע לגיל יוצאי צבא יסייע ר' עקיבא בידי להגיע למילוי משאלות לבי: ללכת בעקבות אבותי החשמונאים ולנקום את נקמת דם אבי השפוך”. “יהיה השם בעזרך”, בירך אותו הדוד.

לזמן חוקים קבועים. אין אדם יכול להחיש או לעצור את מהלכו. לשוא מרד שמעון בחוקי הזמן, לשוא דחק בהם לקדם את גילו, להשוות אותו לגילם של יוצאי צבא. לא עבר כמעט יום, בו לא התייסר מפני מרחק הזמן עד שיזכה למילוי משאלותיו בסיועו של גדול הדור, ר' עקיבא. הוא למד בשקידה, זכה לשבחים על בינתו מפי מוריו ומפי ר' עקיבא עצמו, אך הזמן לא קבע את מהלכו על פי דרישותיו שלו, כי אם על פי חוקיו הקבועים. ימים הצטרפו לשבועות ואלה לחודשים ואלה לשנים ועוד היום המקווה רחוק.

הפסקה בשיגרת הימים והשבועות והחדשים הביאו החגים, בהם נסע אל דודו ללוד. בבית הכנסת של הדוד התפלל את תפילות החג; על שולחנו סעד את סעודותיו. ר' אלעזר היה שואל אותו על לימודיו ועל פגישותיו עם ר' עקיבא, והיה מספר לשמעון, כי בפגישתם עם ר' עקיבא ביבנה, מקום הסנהדרין, או בלוד, כשבא ר' עקיבא לביתו, היו משוחחים בו. “ר' עקיבא משבח אותך כתלמיד חרוץ וכעלם נבון”, היה ר' אלעזר מודיע לבן אחותו. “נכונים לך דברים גדולים וחשובים בסיועו”, היה מנבא. שמעון עלץ לשמע השבחים והנבואה, אך בלבו פנימה רטן על הזמן העומד בינו לבין קיום הנבואה.

מדי חג בחג, מדי בואו של שמעון לבית הדוד, נתהדקה החבורה של ארבעת היתומים שנתגבשה בזמן שבתו בלוד ושנתחזקה לאחר עזיבתו. שמעון הבחין בסימני התבגרותם של ישוע, יהונתן ויהוסף, והם הבחינו בסימני התבגרותו. ברם סימניהם היו בולטים מסימניו. פני החברים בלוד רזו ולבשו צורה של פני אברכים. על סנטריהם ושפתותיהם העליונות צמחו שערות של זקן, שעוד מעט קט יכסה אותם. אצל שמעון ניראתה רק ראשית צמיחתן של שערות של זקן. לא זאת בלבד. מי בהיסוס, מי בגילוי, דיברו החברים שבלוד על התעוררות דעתם וישותם לערגה לקרבת נשים. זה דיבר על מאבק עם היצר, וזה כמו התרפק על הצפוי לו, כשישא אישה ויוכל לספק געגועים ותשוקות, המקוננים בו. הם דיברו אל שמעון כשווה להם, אם כי דעתו וישותו לא היו נתונות להתעוררות הערגה לאישה כדעתם וישותם. הוא העדיף קרבת בנים והסתפק בה.

בשיחותיהם דחקו גם החברים בזמן ובמהלכו. “אימתי ימלא ר' עקיבא את הבטחתו לך?” הם שאלו אותו, מבלי להיות מודעים כל צרכם עד כמה הם נוגעים בעצב רגיש בנשמתו. “הלא הוא הבטיח לסייע לך במילוי משאלתך למעשים ולנקמה”, הם הזכירו לו. מה יכול היה שמעון להשיב להם? “הלא טרם מלאו לי שבע־עשרה שנים ואין בחור בגילי נימנה עם יוצאי צבא”. הוא העדיף לשתוק ושתיקתו כתשובה היתה בעיניהם.

לעומת המבוכה שעוררו שאלות אלה, שררה התעוררות בקרב החברים, כשדיברו בעתידם המשותף. “לא תחמיץ להזכירנו לטובה בפני ר' עקיבא בבוא היום”, אמרו החברים לשמעון והוא השיב בתוקף: “לא אחמיץ”. משהם הביעו ספק אם ינהג ר' עקיבא כלפיהם, כמו שהבטיח שינהג כלפי שמעון, השתדל שמעון להוציא הספק מלבם. “דודי, ר' אלעזר, סיפר לי כי קיימת שמועה, כי ר' עקיבא במסעותיו בחוץ לארץ מעורר למרד יהודה ברומי ואוסף כסף לצרכיו. וכי ישנם בעלי שמועה המתלחשים, כי הוא מקיים, אי־שם במסתרים, בתי־אולפנא, אשר בהם לומדים בחירי תלמידיו מלחמה. אינני יודע כמה אמת יש בסברה ובהתלחשויות; גם הדוד אינו יודע. אך אם אמת בהן, ודאי שר' עקיבא לא ידחה מתנדבים למלחמה וללימוד מלחמה, בתנאי אחד: שהם יהיו בעלי בינה. מעל לכל דבר הוא מחשיב בינה”.

מועטים ימי החג ורבים ימי החול שביניהם. עד שמלאו לשמעון שבע עשרה שנים עמד במרדו בזמן ובדחיקתו את הקץ. משמלאו לו, גמר אומר לבקש מר' עקיבא למלא את ההבטחה שנתן לו. אלא ר' עקיבא נעדר באותה תקופה מן הבית ולא היתה לו לשמעון הזדמנות לשוחח עמו על משאלתו. או שר' עקיבא ישב ביבנה בישיבות הסנהדרין, או שנע בערי יהודה והגליל, או שנסע למרחקי אסיה ואפריקה.

באותם ימים היה שמעון מודע לכך כי חוסר תשוקתו לאישה מעיד עליו כמאה עדים, כי יוצא דופן הוא. מחשבה שעלתה בדעתו להתגבר על רתיעתו ולנהוג לפי הכלל המקובל, לעמוד תחת חופה בהגיעו לגיל שמונה עשרה, הוא דחה כמעט בשאת נפש. לעומת זה תלה את עתידו באותם תלמידי חכמים ומורים בעם, אשר לא נשאו נשים. אלה הסבירו את הדבר באמרם כי נפשם חשקה בתורה, כי התורה להם אחות וכלה, והוא קבע לו קו משלו: “נפשי שלי חשקה במלחמת עמי לחרות, במלחמתו על שחרור ירושלים. המלחמה תהיה לי לאחות ולכלה!”.

משחזר ר' עקיבא לבני־ברק לאחר העדרות ממושכת, ומשנזדמנה לו לשמעון שעה לשיחה עמו, הוא אמר לרבו: “מלאו לי שבע עשרה שנים, רבנו, ואני תקוה, כי מוריי מצאו בי תלמיד חרוץ. אם רבנו מוצא בי בינה, כדי לסייע לי להגיע למילוי משאלות לבי, שטוחה בקשתי בפניו לעשות עמדי את החסד הזה”.

ר' עקיבא התבונן ארוכות בשמעון בטרם השיב לו. עיניו שפעו אהבה לעלם ועל פיו עלה חיוך טוב לב. הוא פתח ואמר: "אשריך, שמעון שהגעת לגילם של יוצאי צבא כאשר מוריך מצאו בך תלמיד חרוץ וכאשר אני מוצא בך בינה. אני עומד לבקש מתלמידי המובהק, אשר שמו כשמך וכשם בני בכורי המנוח, ואשר כינויו הוא בר־יוחאי, להדריך אותך אל אחד מבתי־האולפנא ללומדי מלחמה, שהקמתי לתלמידיי. הוא עושה בדרכים בימים אלה. מיד עם שובו הנה אעביר לו בקשתי. בר־יוחאי יפעל בשמי וכל אשר יאמר לך, כאילו אני אמרתי ".

סערה של הכרת טובה פרצה בלבו ובדעתו של שמעון. הוא לא ידע כיצד להשיב על כל הטובה שרבו השפיע עליו. הוא כופף את ראשו עד שהגיע לידו של ר' עקיבא שהיתה שרויה על השולחן שביניהם, והוא הרעיף עליה נשיקות. ר' עקיבא הניח לו לתת פורקן לרגשותיו.

משפירק חלק מסערת רוחו ניזכר שמעון בהבטחתו לחבריו בלוד ואמר: “ירשה לי רבנו להזכיר לפניו לטובה שלושה מחבריי הלומדים בישיבת דודי בלוד והמתגוררים בביתו, כי יתומים הם מאב. לשלושתם מלאו מזמן שבע עשרה שנים. לשניים מהם גורל משותף לגורלי: אבותיהם נהרגו בידי חיילים רומיים. גם נפשם חושקת למעשים. גם הם יבקשו ללמוד מלחמה”.

“לכשאקבל הסכמתו של דודך, ר' אלעזר הכהן, המודעי, ואשמע מפיו, כי בעלי בינה הם, כמותך, אצרף אותם אליך. עד שיחזור בר־יוחאי מביקוריו בבתי־האולפנא אבקר בלוד ואשוחח עם דודך על היתומים שבביתו. מפני שהוא כאב להם, אני חייב להימלך בו. הוא לא ביקש עליהם כפי שביקש עליך, בחורי חביבי. את שהודעתי לך, שמור בסוד גמור, שמעון.”

תמה השיחה. הגיעו לידי סיום שנות ההמתנה. כמה מחשבות על קיצן הגה שמעון, במרוצתן, כמה תקוות תלה בסיומן. סוף סוף יתמלאו משאלותיו. הוא יעבור לבית־אולפנא למלחמה. ואם יתרצה הדוד יעברו עמו חבריו ישוע, יהונתן ויהוסף. אמנם רק ימים מועטים הפרידו בינו לבין מטרתו הנכספת, אך הם ניראו בעיניו כימות עולם.

 

4. הלומדים מלחמה    🔗

מדי בואו ללוד, היו פעמיו הראשונים של ר' עקיבא אל הישיבה של ר' אלעזר המודעי. בטרם הגיעו לעיר, היה שולח את שמשו ומורה לו להודיע למודעי על בואו. על ר' אלעזר היה נוהג לדבר כעל המודעי, כשלא כינה אותו בשמו המלא ובציון כהונתו.

בבואו לישיבה, היה ר' אלעזר מזמין את אורחו הדגול לומר דברי תורה בפני התלמידים שנאספו לכבודו באולם הגדול של הישיבה ושנשארו עומדים, כל עוד עמד ר' עקיבא על רגליו ודרש בפניהם. לאחר מכן התיחדו שני החכמים בחדר הלימוד של ר' אלעזר והיו דנים בענייני הלכה ובענייני השעה.

הפעם מסר ר' עקיבא למארחו, כי הוא עומד למלא את משאלת לבו של בן אחותו בצרפו אותו לבחירי תלמידיו, הלומדים מלחמה. כך נודע לר' אלעזר, כי הדברים שהיה שומע מפי השמועה, על קיומם של בתי־אולפנא ללימודי מלחמה, מיסודו של ר' עקיבא, והשמורים לבחירי תלמידיו, אמת הם. הוא לא שאל שאלות ולא ביקש פרטים, כי הבין שמדובר בעניין כמוס. ר' אלעזר הופתע לשמוע את דברי אורחו בעניין תלמידיו היתומים, שהוא גידל בביתו.

“שמעון הזכיר לטובה את תלמידיך, יושבי ביתך וביקש ממני לצרף גם אותם אל לומדי המלחמה. אמרתי לו, כי עלי לקבל את הסכמתך, כי כאב אתה להם, ולשמוע מפיך, כי בעלי בינה הם כבן אחותך”.

“הסכמתי ניתנת בלב שלם, רבי”, אמר ר' אלעזר והוסיף: “בעלי בינה הם, אך הרשה לי נא לשאול, מה לומדים תלמידיך בבתי־האולפנא שהקמת, אשר יכשירם לתפקיד שאתה מועיד להם!”

ר' עקיבא המתין קימעה לפני מתן תשובתו. משפתח בה, נצצו עיניו וכל עצמותיו אמרו התלהבות.

"שמעון וחבריו, ורבים רבים כמותם, נפשם חושקת במעשים לחרותנו ולפדות ירושלים עיר קודשנו מעול זרים. אשרי העם שבנים לו כבנינו. אולם מלומדי מלחמה אנחנו ויודעים, כי לא די בחשקת נפש כדי לנצח. כאשר מרדו אבותינו וזקנינו ברומי בא עליהם האויב בכוח גדול שלא יכלו לו. ואולי היו יכולים לו, אילולא היו מפולגים במחנות, והיו מקבלים כולם את מרותו של מפקד אחד שהיה משליט עליהם ציות ואחדות. גם במלחמה העתידה, עלינו לצפות לכך, כי רומי תבוא עלינו בכוח גדול. על כן עלינו להקים צבא אחד ומאוחד שיסור למשמעתו ולמרותו של מפקד אחד. אשר למלחמה גופא, עלינו לנהוג לפי עצתו של בעל משלי: ‘ובתחבולות תעשה מלחמה’.

“תחבולות מלחמה לימוד הן צריכות. בבתי־האולפנא שלי לומדים אותן. כל נשק אישי ונשק כנגד גייס של האויב, כל שריון וחרב, כל רומח ומגן, שניתן היה להעביר אליהם, הועבר, וכן אבני בליסטראות ומכונות לייריתן וכלים אחרים. בכל אלה יעלה עלינו האויב, אך לא בתחבולות. בחורינו מכירים את השטח, הם חייבים להכיר כל עץ שיתן מחסה, כל מערה שתתן מסתור, כל שלא ראוי למארב”.

ר' עקיבא הפסיק את משאו ולא חידש אותו אלא לאחר זמן.

“בראש כל, מטרת הלימודים היא לגלות מבין הלומדים איש בינה ואיש מלחמה, משכמו ומעלה מכל העם. הוא העתיד להיות המצביא, משוח המלחמה שיביא את הנצחון על האויב, את החרות לארצנו ואת הפדות לעיר האלהים”.

ושוב הפסיק ר' עקיבא, אלא הפעם חידש מיד את דבריו: “מי יודע אם תפקיד זה לא נועד לבן אחותך, המודעי, לשמעון כוזבא, מבית החשמונאים, מצאצאי המכבים”.

תמו דברי ר' עקיבא והשניים ישבו זמן מה בדומיה. אחר פתח ר' אלעזר: "כבר הזכרתי וחזרתי והזכרתי בפני רבנו כי חל עליך מאמר החכמים: ‘חכם עדיף מנביא’. דברת כנביא וכחכם ומי יתן וכל דבריך יקוימו. אולם הרשה לי ואזכיר לך דברים הכתובים בתורה, שיתרו אמרם לחתנו, משה רבנו עליו השלום: ‘כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך’.

"הן המלחמה העתידה ברומי מלחמת העם תהיה ולא מלחמתו של איש אחד ויהיה מורם מעם כמה שיהיה. היא גם לא תהיה מלחמת תלמידיך בלבד, אלא היא תקיף כל שכבות העם, ובתוכם עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סוחרים ומתווכים.

“על כן מן הרצוי, כי תצרף אליך אישים שישאו עמך את העול שאתה נושא בהכנות למלחמה. אל תשא עול זה לבדך”.

כדרכו וכפרסומו קיבל ר' עקיבא ברצון דעת חבר שהובעה בכנות הוא אמר לבעל ההצעה: “כמה אמת הם דברי מלאכי הנביא: ‘כי שפתי כהן ישמרו־דעת’. היה נא עמי במשימה ונצרף אלינו חכמי־תורה, אנשי־מעש ושומרי סוד, ונישא ביחד בעול. ואתה ידידי ורעי תהיה הכהן הגדול בינינו”.

לבני־ברק חזר ר' עקיבא בלווית שלושת חבריו של שמעון, אשר שמעון הזכירם לטובה לפניו ואשר ר' אלעזר הסכים כי יצטרפו לבן אחותו בלימודי מלחמה.

החברים חגגו את איחודם לאחר פרידה של למעלה משלוש שנים. בימים בהם ציפו לבואו של האיש, אשר בהדרכתו יביאו אל יעדם המיוחל, לא נפרדו במשך רוב שעות היום והלילה. בצפיה מתוחה עברו ימי ההמתנה.

משנקראו לאחר כמה ימים לבוא בפני בר־יוחאי שחזר לעיר, הופתעו לראות אדם אשר פניו כפני סגפן. כחוש היה ועיניו היו שקועות בחוריהן. אך כשדיבר אליהם והכין אותם לדרך שמעו איש, אשר רגיל לפקד. בר־יוחאי השביעם לשמור בסור כל אשר ישמעו ויראו מעתה.

משיצאו מבני־ברק והדרימו, הם לא עשו את דרכם בכבישים הנוחים שסללו הרומיים. בר־יוחאי לא גילה לפקודיו את טעמו בדבר, והם לא שאלוהו. בכלל היה בר־יוחאי ממעט לדבר בדרך. במקום זה היה מרבה בדברים כאשר נחו.

במקום המנוחה הראשון גילה לפקודיו את טעם עקיפתו את הכבישים הרומיים: “ישנם מבני עמנו, ואפילו חכמי־תורה ביניהם, המשבחים מעשיה של מלכות רומי ואומרים: ‘כמה נאים מעשיהם של אומה זו. תיקנו דרכים, תיקנו גשרים, תיקנו דברים שתועלתם רבה’. אולם אני אומר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם ולצורך שליטתם בנו ודיכויינו בידם. על כן אנהג לפי הכלל: לא מדובשם ולא מעוקצם”.

משנחו בשנייה, תחת עץ חרוב עתיק וחסון גילה להם בר־יוחאי דברים על ר' עקיבא ועל יעדם. “כידוע, אשתו של רבנו בתו של כלבא־שבוע היא. משנישאה לרבנו כשהיה רועה של אביה, הדירה כלבא־שבוע מנכסיו, משחזר רבנו מלימודיו ומחנה גדול של תלמידים עמו, קיבלה אותו כל העיר כגדול בתורה. הלך גם כלבא־שבוע לקבלו. אמר לו ר' עקיבא: ‘אלמלא ידעת שבעל בתך יהיה תלמיד־חכם, היית מדירה?’ ענה לו כלבא־שבוע: “לא ולא” אמר לו רבנו: ‘אני הוא’. נפל כלבא־שבוע על פניו ונשק לר' עקיבא על רגליו ונתן לו חצי ממונו”.

זכר שמעון את מה שאמר לו דודו על האגדות המהלכות על ר' עקיבא והוא תמה שמא הסיפור שבפי בר־יוחאי, אף הוא אינו אלא אגדה. באו דברי בר־יוחאי לאחר הסיפור והחווירו לו, כי יותר מגרעין של אמת בסיפור.

“מה עשה ר' עקיבא בהון שבא לידיו?” פתח בר־יוחאי, והמשיך "אחר מרבה נכסים, מכניס כלים של זהב לביתו. לא כן, רבנו מחוץ לתכשיט הקרוי ‘ירושלים של זהב’ שהעניק לאשתו, לא ראיתי כלי זהב בביתו, אף על פי שהבריות מספרים, כי הוא אוכל מעל שולחנות של זהב ועולה למיטתו בסולם של זהב. את מרבית הונו הקדיש רבנו להכשרת העם למלחמה על חרותו.

“הוא קנה בתי בד אחדים שבהם היו עושים שמן זית. מימי הכיבוש הרומי נהגו בעליהם לחצבם מתחת לפני הקרקע, כדי להסתירם מעיני המוכסים הרומיים שהיו עושקים אותם. בשעתו פסק ר' עקיבא, כי מותר להבריח את המכס. באותם בתי־הבד שרכש, הקים רבנו בתי אולפנא לתלמידיו, לומדי מלחמה. על כל אחד העמיד ראש מבין טובי וותיקי תלמידיו. על פי המלצותיהם הוכשרו בתי־הבד למטרתם החדשה. מערכות ששימשו לאוצרות שמן חוברו; גובהן הוגבה והן חוברו במעברים. וכל זה מתחת לפני הקרקע. אפילו אם יעבור עליהם גדוד שלם של חיילים רומיים לא יבחינו דבר. אלא במקום שהוסתר בעבר נימצאים כיום כלי־נשק מכל המינים. ובמקום הדורכים בגת מתאמנים בחורים כמוכם בשימושם של הכלים”.

בעיניים נוצצות, בפעימות לב מוגברות שמעו ארבעת החברים את תיאור היעד, אשר אליו הם נוסעים, את תיאורם של בתי־האולפנה אשר באחד מהם ילמדו מלחמה.

בר־יוחאי המשיך: “כבית־האולפנא שאתם באים אליו יש אחדים ביהודה. חלקם בבתי־בד לשעבר, וחלקם במערות מדבר יהודה. כולם הוכשרו וצויידו בכספו של ר' עקיבא. עלי הטיל להיות מקשר בינו לבין ראשי בתי־האולפנא כולם, להודיע להם על מאווייו ולהודיע לו על מילוי תפקידם”.

“ומה מספר התלמידים בכל אחד מבתי־האולפנא ומה מספרם יחד?” שאל ישוע. בר־יוחאי השיב: “אין מכניסים בבית־אולפנא למעלה מעשרים תלמיד. בכולם יחד לומדים קרוב למאה ועשרים. כאשר תשמעו על אלפים מתלמידיו של ר' עקיבא הלומדים מלחמה, דעו כי גוזמה היא ולא אמת, גוזמה כרבים מן הסיפורים עליו”.

משהגיעו לסביבת בית־גוברין, נתגלה לפני שמעון נוף, כפי שהכירו מביקוריו בעיר עם אמו ולאחר פטירתה. הגבעות וחלק מן המישורים היו נטועים כרמי־זיתים וענבים ורוב המישורים היו שדות חיטה ודגנים.

מסעם של ארבעת החברים בהדרכת בר־יוחאי נתקיים בין חג הפסח לבין חג השבועות. הכרמים לבלבו והשדות היו מלאים תבואה באחדים מהם החלו לקצור.

מזרחה מלכיש, בין כרמי־זיתים וענבים, לא הרחק מכפר אשר מראה בתיו, בוסתניו וגינותיו העיד על רווחת תושביו, ציווה בר־יוחאי לפקודיו לשבת בצל אחד העצים. לבדו יבוא אל בית־האולפנא להודיע לראשו על צירופם של הארבעה.

כלוחם צעיר דהר בר־יוחאי אל יעדו. הרוח אחזה בבלוריתו ובזקנו האדמוניים. חיש נעלם מעיני החברים, אשר לבם נתמלא מתח וצפייה. הוא נעדר שעה רבה. במשך רוב זמן ההמתנה לשובו היו החברים שקועים בדומיה. דעתו של כל אחד מהם היתה נתונה למה שסיפר בר־יוחאי על ר' עקיבא למרות תיאורו את האתר, הם לא יכלו לדמות לעצמם את מראהו.

המקום בו שהו שפע שלום ושלוה. מדי פעם עברו לצדם עובדי אדמה ובירכום בברכת “השם עמכם”. והם ענו למברכיהם “יברכך השם”.

עד שראו את בר־יוחאי דוהר אליהם עבר כבר רוב היום. הוא הסביר את עיכוב שובו: “ראש בית־האולפנא עסוק היה בהדרכה ולא התפנה לשיחה עמי אלא לאחר שסיים. חברי מנוער הוא. שנינו תלמידי ר' עקיבא ושנינו עוסקים במשימות שרבנו הטיל עלינו, שמו יהושע וכינויו ‘הגרסי’. מפני שהיה טוחן גריסים, עד שהטיל עליו רבנו להיות ראשו של בית־אולפנא זה”.

כשאמר להם בר־יוחאי, לאחר רכיבה קצרה: “הגענו”, לא עמדו החברים על דעתו. הם עמדו בחלקת שדה שלא נבדלה מסביבתה במאומה. כרמים השתרעו במרחק לא גדול ממנה ועצי תאנה, נטועים בצפיפות, היו בקרבתה.

מתחת לעצי התאנה הסיר בר־יוחאי מן האדמה כמה ענפי עצים ונתגלה לחברים פתחה של מה שנראה בעיניהם כמערה, אשר רבות מסוגה מצויות בארץ יהודה.

בר־יוחאי העמיד אותם על המציאות. “כאן היה בית בד לשמן. את הכניסה אטמו ולא השאירו אלא פתח צר. כאשר תכנסו בו תמצאו כי ממנו מוביל משטח משופע אל החדר הראשון באתר. תצטרכו לזחול אליו.”

בר־יוחאי נכנס ראשון. החברים עמדו ואיש מהם לא זז ממקומו. כאשר שמעון פנה לישוע, הקשיש מבין החברים, להכנס בראש החברים, אמר לו ישוע: “אתה, שמעון תכנס בראש. בזכותך באנו עד הלום”. יהונתן ויהוסף הביעו את הסכמתם לדבריו.

נכנס שמעון, הוא התכופף וזחל עד שעמד בחדר נתון באפלולית, אף על פי שצוהר לאור היה בתיקרתו. אחד, אחד, הצטרפו החברים. הם עמדו משתאים. החדר גדול היה. קירותיו החצובים היו חלקים וסימני החוצבים ניראו בהם, למרות האפלולית. עיניהם החלו להתרגל אליה. היו בקירות שקעים ובהם נרות של שמן, אולם הם לא דלקו.

בר־יוחאי הודיע, כי יצא להביא את “הגרסי”, וארבעת תלמידי המקום, שאותם עליו להעביר אל בית־אולפנא אחר, אשר טרם התמלא במכסה של עשרים תלמיד. עם בואם נעשה צורך לפנות מן המקום ארבעת תלמידים במקומם. כלל הוא ואין עוברים עליו, כי אין מכניסים לבית־אולפנא למעלה מעשרים תלמיד.

בר־יוחאי נעלם במעבר שיצא מן החדר, אך תוך שעה קלה חזר ומאחוריו איש בגיל העמידה וארבעה תלמידים בגיל החברים.

“זהו ר' יהושע הגרסי”, הציג בר־יוחאי את ראשו של בית־האולפנא לפני החברים. “הגרסי”, בלי רבי ובלי שם", תיקן אותו ראש האולפנא. גבה קומה וחסון היה. שערות ראשו וזקנו שחורים היו וכמו זהרו גם באפלולית החדר.

“הגרסי” קרב אל החברים, הלך מאחד לחברו, סקר כל חבר בחזותו ונידמה היה גם בשריריו. משסיים את בדיקתו אמר:

“ניכר בכם, כי עד כה ישבתם ולמדתם, כשאתם ישובים על ספסלי ישיבה. מעתה תלמדו כשאתם עומדים על רגליכם או גוחנים על בטנכם. בכך לא תמירו קודש בחול. גם המלחמה לשחרור ארצנו מאויב, קודש היא. מלחמתנו כמלחמת חובה דינה: הכל חייבים לצאת, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.”

בר־יוחאי נפרד מן החברים ומ“הגרסי”, רמז לתלמידים המתפנים ויצא מן החדר כשהתלמידים מאחוריו.

“הגרסי” נכנס למעבר והחברים אחריו. מעבר צר היה, חצוב בסלע כמו החדר בו עמדו, אך גובהו נמוך מגובה החדר היה. הם היו חייבים להתכופף.

הם באו אל חדר רחב ממדים, אשר בשקעים שבקירותיו דלקו נרות שמן. כך יכלו לראות כלי נשק רבים שהיו מפוזרים על פני קרקע החדר, כשתלמידים עוסקים במיונם ובניקויים. היו שם חרבות ורמחים, מגלים ומגנים, אבני בליסטראות ומכונות.

סמוך לחדר היה בור מיים עמוק מאד וכמעט מלא מיים.

מחדר הנשק הוביל אותם “הגרסי” אל חדרים אחרים באתר. כולם מרווחים היו ובכולם נתגלו לחברים מחזות שהפתיעו אותם. באחד עמדו מספר זוגות של תלמידים בדו־קרב מדומה בחרבות, ובאחד התגוששו שתי קבוצות, זו בזו, כשקבוצה אחת מבקשת להכניע את חברתה.

בר־יוחאי העמיד אותם על המציאות. “כאן היה בית בד לשמן”

חדר ומחילה

גם מראה התלמידים באתר הפתיע את החברים. הם ידעו, כי כולם מתלמידיו של ר' עקיבא היו, כלומר כולם למדו בישיבות אשר בהדרכתו. אולם חזות כולם כחזות החיילים היתה; היא אף הזכירה חזותם של חיילים בגיסות רומי מעמים שכנים ליהודה.

עד רדת הלילה התוודעו החברים לשיגרת החיים והפעילות באתר. בהדרכת “הגרסי” ובהדרכת אחד התלמידים במקום, שהחליף את ראש בית־האולפנא בהדרכתו, עברו בכל החדרים, הכירו את כל המיתקנים, וביניהם את מקוה הטהרה, ושמעו על כל הסידורים.

על כל ארבעה תלמידים מונה כמדריך אחד התלמידים הוותיקים, שהוכיח כשרון ושהצטיין בלימודיו. ברם, לא הונהגו במקום דרגות ולא ניתנה כל עדיפות לממונים במזון או במגורים. לכולם היה דין אחד.

התלמידים גרו במקום, התפללו בו, סעדו ולנו בו. לנשואים שביניהם הותר לצאת מבתיהם סמוך לכל ראש חודש ולשהות בחוג משפחתם כשבוע ימים.

הלימודים התחלקו בין קצת שיעורי תורה שניתנו על ידי ראש בית ־האולפנא, ר' יהושע הגרסי, לבין הרבה שיעורי מלחמה שניתנו על ידי התלמידים המצטיינים, ראשי הקבוצות, ועל ידי מדריכים מבחוץ. אלה היו וותיקי המרד הגדול, שנלחמו בלגיונות רומי ביהודה ובירושלים, לפני חורבן העיר והמקדש. הצעיר שביניהם היה למעלה מבן ששים והקשיש שביניהם קרוב ל“גבורות”. עם זאת היה כוחם במותניהם וליחם לא נס.

מפי המדריכים הקשישים האלה למדו תלמידי המקום הזה, ותלמידיהם של שאר בתי־האולפנא מיסודו של ר' עקיבא, על דרכי המלחמה של החייל הרומי, על התנהגותו בקרב בכלל. ועל דבקותו בשיטות המקובלות בלגיונותיהם בפרט.

בהדריכו את התלמידים החדשים, חזר בפניהם המדריך הוותיק על כלל אחד, אשר המדריכים הקשישים שיננו לתלמידיהם של בתי־האולפנא: “החייל הרומי משועבד להילכות קרב, אשר למד מפי קציניו. אין הוא מסוגל לסטות מהן, אפילו בהיווכחו, כי הן אינן עומדות במבחן מגעו עם אויב. על כן הוא פגיע מכל הפתעה, מכל שיטת קרב השונה משיטתו”.

לאחר שחזר על משנת הקשישים, ותיקי המרד, עמד המדריך על חזותם וחוסנם. “זקנים אלה ניראים כבני שלושים וארבעים, כאשר הם מדגימים שימוש בכלי נשק, או כאשר הם יוצאים עמנו לשטח, ללימוד דרכי מארב והתקפה, הם מגלים כוח ועוצמה שכל צעיר היה מתברך בהם”.

ארבעת החברים נעשו לתלמידי המקום והיו נתונים לשיגרת החיים בו. ברם, זו לא השפיעה על הארבעה במידה שווה. ישוע, יהונתן ויהוסף התקשו להתרגל לחיים שרובם מתחת לפני האדמה. זה התייסר מפני השיעורים המפרכים באתר, וזה מפני היציאות אל שטחי ההרים והטרשים, שתבעו הליכה ארוכה, טיפוסים קשים וזחילה על הבטן.

שלושתם חשו בעליל, כי חסר להם ההווי של העיר, כי מעיק עליהם העדר מראה של אישה במקום. על אף קשיי השיעורים בפנים ובחוץ, לא נעדרה מלבם הערגה לקירבת אישה. והם הצטערו על שלא הקדימו נישואים לכניסתם לבית־האולפנא. לו הקדימו, היו יכולים לצאת ולבוא אל נשותיהם אחת לחודש. מכיוון שלא הקדימו הם נדונים להתנזרות, מתוך ערגה ותשוקה שאינן באות לכלל סיפוק.

ניבדל מהם בתכלית, שמעון, הצעיר שבחבורה. השיעורים בתוך האתר לא העיקו עליו בכלל. אדרבא, הם הסבו לו סיפוק ונחת־רוח. היציאות לחיק הטבע והאימונים במארבים בין הגבעות והטרשים גרמו לו להתרוממות רוח.

שמעון היה תלמיד נוח למדריכו ונושא לקינאה בעיני חבריו שבאו עמו. כאשר היפנה שאלה למדריך, שיבחו זה על ששאל לעניין. וכאשר המדריך בחן את ידיעותיו בנושא מסויים, והוא השיב עליו, שיבחו המדריך כי ענה כהלכה.

העדר קירבת אישה לא הציק לשמעון, כפי שהציק לחבריו. אדרבא הוא הקל עליו. נאמן נשאר לקו שקבע לעצמו: “המלחמה תהיה לי לאחות ולכלה”. בכך ראה נדר, נדר לשם, העומד מעל לכל תשוקה, מעל לכל נטייה שיש לאדם.

לא עברו ימים רבים לשהותם של ארבעת החברים באתר וללימודיהם בהדרכת המדריך, עד שהמדריך ציין את שמעון כראוי למלא את מקומו. הוא המליץ בפני ראש בית־האולפנא, ר' יהושע הגרסי, למנות את שמעון מדריך ולשחרר אותו מן התפקיד, כי מבקש הוא לחזור למשפחתו וללימודיו הרגילים, לאחר העדרות ממושכת משניהם. “הגרסי” הסכים בתנאים מסוימים, הוא חייב להשתכנע אישית מכישוריו של שמעון להיות מדריך, והוא חייב לבקש מבר־יוחאי להביא תלמיד חדש למקום, לאחר שהמדריך יפנה אותו.

בבדיקתו השתכנע “הגרסי” כי בדין המליץ המדריך על שמעון למלא את מקומו. על אף גילו הצעיר ועל אף מיעוט זמן שהותו בבית־האולפנא, הוא נהג כרגיל ובקיא בכל לימדי המלחמה, גילה התמצאות בשטח, תבונה בשימוש בנשק, תעוזה במארבים.

“הגרסי” זימן אצלו את ישוע, יהונתן ויהוסף והודיע להם, כי מעתה יהיה שמעון, חברם, למדריכם. ויצורף להם תלמיד חדש, כדי להשלים את מספרם: ארבעה תלמידים למדריך.

המדריך הקודם ניפרד מתלמידיו־פקודיו, ושמעון החל במילוי תפקידו. חבריו, ישוע, יהונתן ויהוסף נתברכו בעליית מעמדו של שמעון. הם שמחו בהכרה, אשר כישוריו זכו לה. בגאווה על חברותם פנו אליו כחבר לחבר, וגם הוא היה משיב להם כדרכם. אך בהדרגה החלו לראות שינוי ביחסו אליהם. תחילה חשבו, כי אין השינוי אלא ענין של תחושה והם ביקשו להתעלם ממנו. אך משגברו תופעות השינוי, החלו להתייסר בו.

כשהם פנו אל שמעון כחבר, התיימר כאילו לא שמע; כשחזרו על דרך פנייתם העיר להם, כי לא זו הדרך לפנות אל מדריך, מפקד.

שמעון היה נתון לתפקידו יומם ולילה, באתר ומחוצה לו. הוא החמיר עם עצמו כשעסקו באימונים בתוך האתר או בסיורים בשטח ובהצבת מארבים. מארבעת פקודיו תבע לעשות כמוהו, לא לעסוק בחישובי זמן וכוחות. והוא גער בהם כשחשב, כי הם מתרשלים או מתחמקים.

פניו לבשו ארשת חדשה, של רצינות, של מורא מפני התפקיד, של התמסרות כוללת, ללא סייגים.

ישוע, יהונתן ויהוסף נכחו לדעת, כי לא כשמעון חברם בביתו של ר' אלעזר המודע בלוד, שמעון מדריכם בבית־האולפנא. בכל דרך אפשרית, בדיבור, בחיוכים, בעשיית טובות מסויימות לו, עד כמה שהדבר היה אפשרי בתנאי המקום, הם ביקשו להחזיר את חברותם למצבה הקודם, אך הם העלו חרס במאמציהם.

פעמים רבות שוחחו ביניהם על מדריכם. הם הצטערו, כי השררה חוללה בו שינוי שלא לטובה, לא לטובת עצמו ולא לטובת חבריו־פקודיו, אולם הם זכרו מה שסיפר להם מיטיבם, ר' אלעזר המודעי על כוונותיו של ר' עקיבא בהקמת בתי־אולפנא. “בראש כל”, אמר ר' עקיבא לר' אלעזר, “מטרת הלימודים היא לגלות מבין הלומדים איש בינה ואיש מלחמה, משכמו ומעלה מכל העם”

מבלע לדעת, כי הם מתכוונים לדעתו של ר' עקיבא, כי הוא ציפה לכך, כי שמעון יהיה האיש המיוחל, צפייה, אשר עליה לא מסר להם ר' אלעזר, הם דיכאו את מרירות לבם ואת יסוריהם, באמרם זה לזה:, אולי יהיה שמעון האיש; אולי נבחר הוא להנהיג אותנו במלחמה. אל לנו להלין עליו בשל חומרתו".

הם השלימו עם דרכו, והוא הלך והגביר את השררה שלו.

 

5. בר־כוזבא מצביא    🔗

ר' עקיבא קיים את הבטחתו לר' אלעזר המודעי, לעשות לפי עצתו והמלצתו: לצרף אליו אישים שישאו עמו בעול ההכנות למלחמה, בכלל ובפעילותם של בתי־האולפנא ללימודי מלחמה, בפרט.

משהיה נפגש עם חכמים בישיבות הסנהדרין או בנסיעותיו על פני הארץ, היה שם את עיניו על אלה מביניהם שניראו לו כאנשי־מעשה ושומרי־סוד, והיה מודיע להם, כי יזמן אותם בקרוב לביתו להתיעצות של סוד. הוא פנה לבעלי פלוגתא מובהקים ולידידים עושי דברו, כאחד, ולא היה אחד שהוא פנה אליו שלא הסכים להענות ולבוא.

לאחר פניות אלה זימן לישיבה בביתו בבני־ברק את חבריו וידידיו כר' טרפון, בעל המאמר: “עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים”, וכבן־עזאי, שהיה מכריז בכל עת מצוא:, כל חכמי ישראל אינם שווים כר' עקיבא", ביחד עם בעלי הפלוגתא המובהקים שלו: ר' ישמעאל ור' אליעזר, שהיו מרבים לחלוק על פסיקותיו ופירושיו. אליהם צירף את בעל ההצעה, ר' אלעזר המודעי ואת ר' שמעון בר־יוחאי, המקשר בינו לבין בתי־האולפנא השונים ללימודי מלחמה. לישיבה הראשונה הזמין גם את ר' יהושע הגרסי.

ישבו החכמים והקשיבו לדברי הפתיחה של מארחם. בדומיה גמורה ובהקשבה דרוכה שמעו את משאו: "עברו כארבעים וחמש שנים, אנו מנועים מהקריב קרבנות ולעלות ולהיראות לפני אלהינו שלוש פעמים בשנה, כפי שציווה לנו. מימי יציאת מצרים לא ידענו חיים בלא משכן ומקדש, זולת התקופה בת שבעים שנה של גלות בבל. כשעלה משה אל ההר, לקבל מאת השם את לוחות הברית, והתורה והמצוה, שכתב השם להורות את העם, היה דבר השם אליו: ‘עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. והמשכן היה עם העם במדבר והוא התנחל עם העם בארץ הבחירה. כאשר הניח השם את דוד המלך מסביב מכל אויביו, היתה בקשתו הראשונה של המלך מעם נתן הנביא: לבנות בית לשם, כי לא ישב השם בבית, מיום יציאת מצרים עד ימיו. השיב לו הנביא מפי השם: ‘לא אתה, כי אם בנך יבנה בית לשמי’. על הבית שבנה שלמה אמר השם: ‘ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל’.

“מכאן, שאנו מצווים להקים את בית־המקדש שחרב, כמו שהקימוהו שבי ציון בימי עזרא ונחמיה וכמו שקידשוהו וטיהרוהו המכבים. כמוהם עלינו לבנות את בית השם, למען ישכון בתוכנו כמו ששכן בתוכם, למען יחסה עלינו כמו שחסה עליהם. ואז, אם נקיים את חוקותיו ומצוותיו, לא יעזבנו ולא יטשנו לעולם. הוא יהיה עמנו כמו שהיה עם אבותינו ואנו נהיה עמו בלא חטא ועוון. למדנו להתחרט על מעשי אבות שלא שמרו לו אימונים וללכת בדרכי אבות שעבדו אותו באמת ובלב טהור”.

ר' עקיבא הוסיף לדבר בעניין המקדש ובניינו, קבע, כי העוסק בבניין המקדש מוחלים לו עבירות שעבר בשל הבניין, כי כפי שקויימו הנבואות על החורבן יקויימו הנבואות על התקומה והוא סיים בהכרזה נילהבת: “הנצח היא ירושלים, וההוד: בית המקדש”.

ראשון המגיבים היה ר' ישמעאל שהיפנה לר' עקיבא שאלות נוקבות: “הן מלכות רומי שליטה בירושלים ויש אומרים, כי כוונתה להפוך אותה לעיר בדמות עריה; כיצד נקים בה בית מקדשנו? כיצד נתגרה במלכות אדירה שהדבירה עמים רבים וגדולים? כיצד נעמוד בפני לגיונותיה, אשר אף אם אינם מצויים כיום בארצנו, עלולים להשלח אליה בעת מלחמה?”

החרה־החזיק אחריו ר' אליעזר: “מימי חורבן הבית שוכנת השכינה ביבנה. בזכותו של ר' יוחנן בן זכאי הוקם בה בית לתורה, אשר שינון וקיום מצוותיה יקרים בעיני השם מכל עבודה בבניין של עצים ואבנים”.

לעומת בעלי הפלוגתא קמו זה אחר זה שאר המסובים והביעו תמיכה בר' עקיבא. אלעזר המודעי הפציר בר' עקיבא לפרוש בפני המסובים את מחשבותיו ותכניותיו בדבר השגת היעד של בניין בית המקדש. ר' עקיבא נענה לו ואמר:

“זה שנים אני עוסק במתן תשובה לשאלות ולהשגות שהושמעו כאן במסעותי בארצות הגולה הרמתי כסף לצרכי מלחמתנו העתידה ברומי. בכסף זה ובכסף משלי רכשתי אתרים ביהודה ללמד בהם בני ישראל קשת. ששה מתלמידיי המובהקים וביניהם יהושע הגרסי, היושב פה עמנו, העמדתי על בתי־אולפנא אלה. מאה ועשרים מתלמידיי לומדים בהם ומתאמנים בהם. בכל אתר ואתר מצויים כלי ־נשק רבים. ותיקי המרד הגדול מדריכים את התלמידים בשימושם ובתחבולות מלחמה למיניהן”.

קפץ ממקומו ר' ישמעאל ושאל בכעס: “במאה ועשרים מתלמידיך ובזקנים מוותיקי המרד תצא למלחמה ברומי, עקיבא?”

ר' עקיבא ענה לו בנחת: “גאון עוזכם – זה בית המקדש הנלחם למען הקמתו של מקדש השם, ניתן לו גם גאון וגם עוז. כשם שנער ניכנס לישיבה כדף חלק ונעשה כעבור שנים מספר תלמיד־חכם ומלא תורה כרימון, כך יהיו תלמידים אלה, כעבור שנים מספר לראשי צבא גדול. מהם יצאו שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ביניהם ובקרבם גדל מי שעשוי להיות משוח המלחמה. והוא יגאלנו משיעבוד; הוא יקרא דרור לירושלים”.

שאל ר' אליעזר: “ודבר מן הדברים שעשית, עקיבא, לא נתגלה לכובשים?”

“לא נתגלה ולא יתגלה”, השיב ר' עקיבא. “ראשית, הם ממעטים לשוט בארץ יהודה. הם מסתפקים בגביית מסים, ארנונות ומכסים. ושנית, תלמידיי המובהקים יודעים לקיים את פעולותיהם בתבונה. יספרו הם עליהן”.

ר' עקיבא רמז לבר־יוחאי לספר על פעולותיו, ולאחר שזה סיים, ביקש מ“הגרסי” למסור למסובים על בית־האולפנא שהוא עומד בראשו.

עד שהתלמידים סיימו את סיפוריהם והשיבו על שאלות המסובים, ועד שאלה סיימו את דיוניהם על הנושא, עבר רוב הלילה. לפנות בוקר הסכימו הכל, כי ראוי ר' עקיבא להוקרה על פועלו, וכי טוב עשה שזימן אותם לשמוע עליו. ר' עקיבא הודיע, כי על פי עצתו של ר' אלעזר המודעי, הוא התכוון לבקש מן המסובים להיות לו לעזר ולשאת עמו בעול. הוא שאל כל אחד מהם אם הוא מוכן לכהן כחבר בוועד־החכמים שיעסוק בסתר ובהכנות למלחמה. והכל נענו בחיוב. ר' טרפון הביע את דעתו, כי רצוי להתחיל בהקרבת קורבנות, עוד לפני בניין בית המקדש. ור' אליעזר דגל בכך, כי ללוחמים יותר לצאת חמושים אפילו בשבת.

אפילו ר' ישמעאל נתן הסכמתו להצעת ר' עקיבא והוסיף, כי לפי דעתו יש להתיר ללוחמים בשעה של סכנה לחייהם לעבור על כל המצוות לבל ייהרגו, כי לא קדושים דרושים לשם ולעם, כי אם חיילים.

סיכם ר' עקיבא בקורת רוח את הישיבה: “שימחתם אותי בהסכמתכם. כל שרוח הבריות נוחה ממנו, רוח המקום נוחה ממנו. השם ינחה אותנו, ובעזרתו ננצח. עוד שנים רבות של הכנות לפנינו, אבל יום יבוא וידרוך כוכב מיעקב”.

ר' עקיבא הקפיד לכנס את ועד־החכמים לעתים קרובות. כשהיו בפיו חדשות, על כניסת סכומי כסף גדולים לצורכי המרד, על רכישת כלי־נשק, על הצטרפות מומחים למלחמה לסגל בתי־האולפנא וכדומה, היה מעוניין להתחלק בהן עם חברי הוועד, וכשלא היו בפיו חדשות, התכוון להרגיל אותם בתפקידם.

החכמים שמעו את הדברים שמסר להם ר' עקיבא על ההכנות המעשיות למלחמה, אולם מעל ומעבר נטו לעסוק בהכנות הרוחניות ליום המיוחל בהלכות מלחמה. באלו עסקו רוב הזמן ולעתים נידמה היה, כאילו יושב ועד החכמים על מדוכת עניין המתרחש בשעה זו, ואשר הובא לדיונם משדה הקרב.

הם פירקו ופירשו כל פסוק ופסוק שבתורה הדן במלחמה. את האמור בספר דברים כ' ב־ד: “והיה בקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן, ודיבר אל העם: ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם: כי השם אלהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם”. החלו על המלחמה העתידה לבוא בין יהודה לרומי. הם פירקו את פסוקיו ונתנו פירושים לדבריהם. אחד פירש:, הכהן – זה כהן משוח מלחמה", ושני קבע: “ודיבר אל העם – בלשון הקודש”.

במיוחד התעכבו ופירשו את הפסוק: “כי ה' אלהיכם ההולך עמכם”. ממנו הסיקו כי יהיה כוחו של האויב כמה שיהיה, כוחו של ישראל יהיה עדיף ממנו. כי השם הולך עמו ונלחם לו.

ר' עקיבא נהנה מכך שקירב את המלחמה העתידה ללבם של חכמים. מהם אלה שהם בני פלוגתא שלו, והחכמים נהנו מכך שניתנה להם הזדמנות ללמוד וללמד, בשלווה של ימי שלום, הילכות מלחמה שעתידה לבוא.

משחזר ר' עקיבא מאחד ממסעותיו, הבחינו בו מקורביו כי חל שינוי חד בהתנהגותו. עצבות היתה נסוכה על פניו. הוא מיעט לדבר וכמעט התנזר מאכול. הוא ביקש לכנס את ועד־החכמים ומשזה ישב בביתו פתח בסיפור המאורעות שנודעו לו במסעו: “היוונים, תושבי אלכסנדריה וכן יוונים תושבי ערים אחרות במצרים, קירינטי, קפריסין וארם נהרים מרדו בשליטים הרומיים ועשו בהם טבח. בעקבותיהם קמו אחינו, תושבי מקומות אלה ומרדו אף הם. הקיסר טריינוס דיכא את מרד היוונים והטיל על אחד ממצביאיו, לוסיוס קוויטיוס, לדכא את מרד היהודים. יהודי אלכסנדריה שלהם היה, כידוע, מעמד שליט בעיר דוכאו באכזריות. רבים נטבחו. ממעמדם הקודם לא נישאר זכר. קהילות קודש במצרים, קיריני, קפריסין וארם נהרים נכחדו ובני ישראל נטבחו בהמוניהם. אוי לנו, כי רעה כזאת באה על ישראל; אוי לנו, כי נשברו ונעקרו ישובים יהודיים בגולה שהיו קשורים בלב ונפש אל ארץ קדשנו והיו מעבירים לנו את תמיכתם בכל עת. אוי לנו, כי נתקיימו לגבי ישובים אלה הדברים של בעל התהילים על ירושלים ותושביה: ‘נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ־ארץ: שפכו דמם כמים’.”

ר' עקיבא פרץ בבכי ועמו כמה מן החכמים. לאחר דומיה ממושכת נהגו החכמים כדרכם. בעלי הפלוגתא של ר' עקיבא היפנו אליו שאלות נוקבות ומכאיבות: חבריו־ידידיו השתדלו לנחמו.

מבלי להאשים את ר' עקיבא בגלוי, פתח ר' ישמעאל בשאלה: “האם יכולים אנו לומר בפה מלא, כי ידינו לא שפכו את הדם הזה? האם לא עודדנו את אחינו למרוד, בהביאנו אליהם את דבר המרד שאנו מתעתדים להכריז עליו, מבלי להעמיד אותם על האמת, כי לא הרי ישראל בארצו כהרי ישראל בגולה!”

החרה־החזיק אחריו ר' אליעזר:

“והיה ועודדנו אותם למרוד, למה לא שקדנו על כך, כי יעסקו בהכנות, כמו שאנו עוסקים בהן, שילמדו בניהם קשת, כמו שאנו מלמדים את בנינו?”

את מעשיו של ר' עקיבא בהרמת הכספים ובהכשרת הלבבות והתנאים הגשמיים למרד, אימצו ר' ישמעאל ור' אליעזר כמעשיהם הם, אף כי לא תרמו להם דבר. מן הכשלון התרחקו כמדבר מאוס. אף כי שהם דיברו בלשון “אנחנו”, הכוונה היתה לר' עקיבא. ולו בלבד. הרי הם לא נכשלו.

ר' טרפון ובן עזאי הטיחו דברים נגד הרמזים המקטרגים של השואלים, אך ר' עקיבא השתיק אותם. “את השאלות ששאלתם, אחיי, גם אני שאלתי. ולא שאלתי אותן ברמזים ובדברים סמויים, כי אם שאלתי וחזרתי ושאלתי את עצמי: 'עקיבא, האם גרם דבר מדבריך, מעשה ממעשיך לאסון הזה?”

“והתשובות שהשבתי לעצמי אשיב לכם, רבותי: מדי דברי על המרד העתיד לבוא בארץ יהודה עמדתי על שלושת התנאים לעריכתו: צבא של לוחמים, מצביא אחד לכולם, אחדות העם. אמרתי וחזרתי ואמרתי, כי צבא אינו קם יש מאין, כי אם יש להכינו ולהכשירו, כי מצביא אחד לכולם חייב לקום מתוך אלה הלומדים מלחמה, וכי אחדות העם קודמת לכל. את דחיית מועד המרד ביהודה הסברתי בכך, כי טרם קם הצבא, כי טרם נימצא המצביא, כי טרם נתעורר העם לאחדות. כיצד תעלו על דעתכם, כי היה בדבריי ובמעשיי משום עידוד לקהילות בגולה למרוד? כלום לא משתמע מהם ההיפך? אוי לנו, כי אחינו לא הבינו מה שאמר כאן ישמעאל: ‘כי לא הרי ישראל בארצו, כהרי ישראל בגולה’. ואוי לנו, כי טרם הגענו, אנחנו בוועד שלנו, לכלל אחדות”.

ר' עקיבא שם את ראשו על השולחן שלפניו, כאבל, הכל דממו. המקטרגים בשל חרטת־מה על קיטרוגם; המגינים, בשל השתקתם על ידי ר' עקיבא, בטרם יכלו לומר את דברם.

האסון שבא על קהילות היהודים בגולה פגע בכושרו הגופני והרוחני של ר' עקיבא. הוא לא התאושש מאבלו על הקורבנות, ולא היה בו עוד רוח הבטחון, כי המרד המתוכנן יביא את הישועה לעם ואת בניין בית המקדש. עם זאת לא הפסיק בעידוד ההכנות למרד. מבר־יוחאי ביקש וקיבל דינים וחשבונות על הלימודים בבתי־האולפנא, על מספר התלמידים שיצאו ועל אלה שבאו במקומם, ועל מספרם הכולל של תלמידיו שלמדו בבתי־האולפנא. מספרם הגיע לכחמש מאות.

ר' עקיבא מצא צורך בעוזר במגעיו עם חברי ועד־החכמים, בסופר ומזכיר. הוא שם את עינו על תלמידו, יהושע הגרסי, אשר על אחד מבתי־האולפנא שלו. בשיחה עם בר־יוחאי שאל אותו ר' עקיבא, אם ניתן להעביר את “הגרסי” מראשות בית־האולפנא לבני־ברק כדי שיוכל לשמש לו סופר ומזכיר. כן שאל אותו מי לדעתו מסוגל למלא את מקומו.

בר־יוחאי לא היסס במתן תשובתו:

“בכל אחד מביקוריי במקום, שיבח “הגרסי” בפני את זריזותו, תושייתו, בינתו ותעוזתו של שמעון, הבחור מכוזבא. בלא ספק יוכל הוא למלא את מקומו של “הגרסי”, וזה יוכל לסייע לך, כפי שביקשת”.

החילופים בוצעו כמתוכנן. “הגרסי” ניפרד מתלמידיו ושמעון מונה כראש בית־האולפנא. עם המינוי, ביקש שיימנעו לקרוא לו בשמו. כשם שקראו ל“הגרסי” לפי משלוח ידו, הוא מבקש שיקראו לו בשם כפר מוצאו: כוזבא. בן־כוזבא או בר־כוזבא יהיה שמו מעתה וכך כונה מעתה על ידי פקודיו ועל ידי ראשיהם של שאר בתי־האולפנא.

“הגרסי” ראה את תפקידו בבית־האולפנא בעיקר בהרבצת תורה לתלמידים, בדאגה לסידורים לכלכלתם ולרווחתם ובפיקוח על מעשי המדריכים. בר־כוזבא מיעט בהרבצת תורה. כנושאים לשיעורי התורה, אשר קיים, בחר את נושאי לימודיו בישיבת ר' עקיבא בבני־ברק: הסוגיות של מועדות, המקדש וקדשיו. כקודמו דאג לסידורים לכלכלתם ולרווחתם של התלמידים, אך הוא לא הסתפק בפיקוח על מעשי המדריכים, אלא הוא נעשה מעין מדריך המדריכים. הוא היה בא אל כל כיתה וכיתה, משתתף בפועל ממש באימוני התלמידים, תופש את מקומו של המדריך, מפעיל, מסביר, אף משבח או נוזף, לפי העניין.

עלייתו זו במעמדו, והוא בסך הכל כבן תשע־עשרה, גרמה שוב למיפנה בדרכיו. אף כי המשיך בתביעותיו למאמצים עליונים של פקודיו, אף כי המשיך להתעמר להם, ניכנסה נימה של פיוס בדבריו. הן חבריו לשעבר הן שאר התלמידים הודו בכך, כי אין בר־כוזבא דורש מהם אלא חלק מזערי ממה שהוא דורש מעצמו. בהכרה זו מסרו עצמם לידיו לשבט ולחסד; הם קיבלו את שררתו והשלימו עם העמרתו.

משמלאו שלו־עשרה שנים לפעילותו של שמעון בר־יוחאי כמקשר בין ר' עקיבא לבתי־האולפנא המפוזרים בארץ יהודה, הוא בא אל רבו ובקשה בפיו: “ינתן לי נא לחזור אל לימודי התורה. שלוש עשרה שנים מילאתי את שליחות רבנו. הייתי נע ונד. הזנחתי את ביתי ולא קיימתי את המוטל על אב לגבי בני אליעזר. לא התלוננתי מעולם ואינני מתלונן כעת. ראיתי ברכה במעשיי והייתי לרצון מורי ורבי, רבן של כל ישראל. אולם עתה אבקש ממנו: יתן לי נא רבנו לחזור לשבת לרגליו וללמוד תורה מפיו”.

ר' עקיבא הקשיב בדריכות, פתח בדברי שבח על שרותו של תלמידו בתפקיד שהטיל עליו לפני שלוש עשרה שנים וסיים בשאלה, אשר לה ציפה המבקש: “ומי ימלא את מקומך?” בלא היסוס ענה בר־יוחאי גם הפעם: “שמעון בר־כוזבא! הוא ראוי למלא את מקומי”.

כאן התערב יהושע הגרסי שהיה נוכח בשעת השיחה: “אינני חולק על חברי, כי שמעון בר־כוזבא ראוי למלא את מקומו. אולם אל לנו להעלים מרבנו את התכונות של בר־כוזבא. אוהב שררה הוא. הוא תובע הרבה מעצמו ותביעותיו מן התלמידים קשות. בשעה של מחדל הוא גוער בהם ובדרך כלל הוא מתעמר להם”.

“הגרסי” היה ממשיך למנות את תכונותיו השליליות של שמעון בר־כוזבא, אך בר־יוחאי הפסיקו: “אתה הכרת אותו כמדריך; אני מכיר אותו כראש בית־אולפנא, הממלא את מקומך. מאז שעלה למעמד זה, הוא הוכיח תבונה גם בחינוך. נימה של פיוס ניכנסה לדבריו. הכל מקבלים את שררתו. אף את התעמרותו”.

ר' עקיבא רמז לתלמידים המתדיינים, כי ברצונו להשמיע את דעתו. הוא פתח ואמר: “עמנו נוטה למחלוקת ולריב אחים, מימי יציאת מצרים עד ימינו, בכל דור ודור קמים קורח ועדתו לריב עם בחירי השם והעם. ונס המדבר אינו חוזר מאז. על כן חשוב שישלוט בעם הזה איש, אשר ישכיל להשליט את דבר השם וטובת העם על הכל. ירושלים לא נחרבה אלא בגלל שינאת אחים ומריבות אחים. ואם בר־כוזבא אינו תובע מתלמידיו ־פקודיו אלא מה שהוא תובע מעצמו, ישלוט בהם ויטיל עליהם מרות הן מטרת הלימודים בבתי־האולפנא היא לגלות מבין הלומדים איש מלחמה משכמו ומעלה מכל העם, האיש העתיד להיות המצביא, משוח המלחמה. כבר אמרתי פעם אחת לר' אלעזר המודעי, שהביא את הנער לביתי ולישיבתי. ‘מי יודע אם תפקיד זה לא נועד לבן אחותך, לשמעון בר־כוזבא מבית החשמונאים’. דברי שניכם מחזקים בי את התקווה, כי אכן הוא יהיה האיש”.

כפי שנהג כראש בית־האולפנא ליד בית־גוברין, נהג בר־כוזבא כמקשר בין ר' עקיבא לבתי־האולפנא בכל ארץ יהודה. הוא לא הלך בדרך קודמו, אלא חידש דרך משלו במילוי התפקיד. בר־יוחאי היה מסובב בבתי־האולפנא אחד לחודש או לחודשיים, מציץ בכל אחד מהם ומקיים שיחות ארוכות עם ראשיהם. לאחר כל סיבוב וסיבוב, היה בא לר' עקיבא, מוסר לו על התרשמותו והיה מרצה על ממצאיו בפני ועד החכמים. בדרך כלל היה מתרשם לטובה ממראה עיניו ומשמע אוזניו. הרצאותיו בפני ועד החכמים שיקפו שביעות רצון ובטחון.

בר־כוזבא היה שוהה בכל בית־אולפנא במשך יום־יומיים. כאשר יצאו התלמידים לאימונים, היה מתלווה אליהם. משסיים סיבוב ור' עקיבא ביקש ממנו למסור לו על התרשמותו, היה דוחה כל חוות־דעת עד שיטיב להכיר את המצב ולעמוד על סגולותיו ומחדליו. בעמדו בפני ועד־החכמים הירבה לדבר על החסר ועל הדרוש. מהבעת שביעות רצון נימנע לחלוטין.

אל ר' עקיבא, מיטיבו ומרוממו התייחס כתלמיד לרב נערץ, כנתין לשר ולמלך. עם זאת הבהיר לרבו, מיטיבו ומרוממו, כי מילוי־תפקידו דורש, כי יוכל לדבר עמו בלא מחיצות ולפרוש בפניו דברים שאינם יאים להשמיעם בפני ועד־החכמים. ר' עקיבא הסכים.

לאחר זמן מה מסר בר־כוזבא לר' עקיבא על התרשמותו מתיפעולם של בתי־האולפנא, וממילוי יעדם: “במתכונתם הנוכחית הם אינם ממלאים את התפקיד שהצבת להם: להיות בית יוצר להכנות למרד ולמלחמה נתת את הסכמתך, רבי, כי אדבר עמך בלא מחיצות. ובכן, לקסרקטינים הפכו הבתים. יושבים בהם תלמידים שנים על גבי שנים, מבלי ללמוד שיטות חדשות ומבלי להתערות בדרכי מלחמה. הם כחיילים המתבטלים בקסרקטינים ומי יודע אם יצליחו בעת מבחן”. כך המשיך בר־כוזבא ובכך הביך את ר' עקיבא אשר שמע ולא הבין, הקשיב ולא יכול היה להשלים עם משמע אוזניו. בר־כוזבא גולל את מה שמצא בסיבוביו, ולא חסך מרבו דבר: “ראשיהם של בתי־האולפנא, תלמידיך המובהקים, רבי, עוסקים בעיקר בהרבצת תורה. אין הם מקדישים תשומת לב מספקת ללימודי מלחמה ולאימונים. מצאתי מדריכים שאינם ראויים לתפקידם וראיתי ותיקי המרד, אשר מרוב זיקנה אינם מסוגלים לחזור אפילו על לקחי המלחמה שבה השתתפו וטוב הדבר, כי עלולים היו להכשיל את התלמידים בלימודי דרכים של מלחמה לפני קרוב לחמישים שנה, שאין להן אחיזה במלחמה העתידה לבוא”.

ר' עקיבא הירהר רבות לפני ששאל את בן חסותו: “ומה אתה מציע, שמעון כוזבא?”

“תנתן לי הרשות לבצע שינויים בכל המערכת, לסגור בתי־אולפנא אחדים, שאין התנאים שבהם תורמים למטרתנו, להגביל ישיבת תלמיד באחד מהם בשתי שנים, למען אפשר תחלופה וצבירת מלומדי מלחמה רבים, להחליף ראשיהם של בתי־האולפנא לבחור במדריכים חדשים”.

ר' עקיבא השיב בחיוך: “ומה יאמר על כך בר־יוחאי, אשר מילא את תפקידך במשך שלוש־עשרה שנים ולא מצא כל פגם בבתי־האולפנא?” בר־כוזבא השיב: “בר־יוחאי תלמיד־חכם גדול הוא, ואני אינני יכול להשתוות אליו בתורה. אולם בזכותך, רבי, ובזכות אבותי החשמונאים, נתקרבתי לנוהגי המלחמה. הוא ראה את תפקידו, כפי שמילא אותו ואני רואה את תפקידי, כמי שמוטל עליו להכשיר עם למלחמה”.

ניכר היה בר' עקיבא, כי נהנה הוא מכך שתלמידו ובן־חסותו אמור להיות למפקדם של בתי־האולפנא שהוא הקים בשעתם, כי יש תקווה, כי תימלא משאלתו, כי בר־כוזבא מבית החשמונאים יהיה באחד הימים משוח המלחמה, מצביא העם במרדו ובמלחמתו ברומי. כאילו הוא מדבר אל עצמו חזר ר' עקיבא על דברי בעל התהילים: “ברוך השם צורי, המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה”. אחר אמר ברוך גדול: “הרשות אשר בקשת ניתנת לך, וחזור נא על כל הדברים שאמרת לי בפני ועד־החכמים. ולא תבוא אליהם כאחד מתלמידיי, אלא כמי שקיבל על עצמו להכין צבא לעם הזה, כמי שתובע לעצמו מעמד של מצביא, ותובע מקרואי העדה, אנשי השם, ראשי האבות וחכמי ישראל כי יקבלו את מרותו”.

בר־כוזבא קיבל את ההודעה כאילו ציפה לה. והוא הוסיף לבקש “רבנו ממעט כעת בנסיעות לבני הגולה. אני בא לבקש ממנו לחדשן”.

“ומה התכלית שבדבר?” שאל ר' עקיבא. “הן אסון כבד ירד על הקהילות. רבים היו הקורבנות בנפש וגדולים הקורבנות ברכוש. לא ניתן כעת לבוא אליהם ולדבר עמהם על הכנותינו למרד, ובוודאי שלא ניתן לדרוש מהם תרומות של כסף”.

“לא לכך התכוונתי, רבי”, השיב בר־כוזבא. “הכנותינו למלחמה זקוקות למערכת של מודיעין. חייבים אנו לדעת מה מתרחש בארמונותיו של קיסר רומי בבירתו ובמחוזות המלכות; מה זוממים מצביאיו בכל אתר. בלעדי זה אנו משולים לעוורים וחרשים שאינם יודעים להבחין ולשמוע מה שמסביבם”.

“וכיצד נקים מערכת כזו?”

“מפני האסון שבא על הקהילות, ודאי הוא כי גדול זעמם של בניהן על מלכות רומי הרשעה. רבנו ימצא בקרבן אנשים צעירים, אשר יתכן ובעבר הם התרחקו ממורשתנו והתקרבו לתרבות יוון ורומי, שומעים את שפתיהן ומעורים בתרבותם. אלה ימצאו דרך אל השליט ואל המצביאים ואלה יגלו לנו את דעותיהם ומזימותיהם”.

“ולמי יעבירו את גילוייהם?”

“לך, רבי”.

“לא; לך, בר־כוזבא. אעשה כדברך, אולם על כך לא תמסור דבר לוועד החכמים. זה חייב להיות סוד הסודות שבהכנותינו”.

את מה שגילה בר־כוזבא לוועד ־החכמים, הם קיבלו בלא ויכוח. ניכר היה בבעלי הפלוגתא של ר' עקיבא, כי מעדיפים הם את ניהול העניינים בידי תלמידו לשעבר על ניהולם בידיו. בר־יוחאי שמע את דברי הבקורת וההצעות לעתיד ולא הגיב עליהם. בלבו הסכים להם. ור' עקיבא חידש את נסיעותיו כשמטרה חדשה להן, המטרה שהציב לו המצביא. אשר גם הוא, ר' עקיבא, ראה חובה לעצמו לקבל את מרותו.

בר־כוכבא ניגש לביצוע הצעותיו שנתקבלו בלא וויכוח. לא בחיפזון ביצע אותן אלא באורך־רוח וכמצביא החש כי עתותיו בידו. היום פיטר ראש ־אולפנא אחד ולאחר כמה חדשים פיטר שני. היום מינה ראש־אולפנא חדש ולאחר כמה חדשים מינה שני. בהדרגה פוטרו רובם של ראשי בתי־האולפנא שקיבל בשעתו ובמקומם מונו חדשים וביניהם חבריו הוותיקים, פקודיו, אשר אותם הדריך, ישוע, יהונתן ויהוסף. הם נעשו לעושי דברו בנאמנות ללא גבול.

בתי־אולפנא אחדים נסגרו במרוצת הזמן ואחרים הורחבו ושופצו. תלמיד שגמר שתי שנות למודים נשלח הביתה, אגב רישום שמו, מקום מושבו וזיקתו לישיבת ר' עקיבא. במקומו נתקבל תלמיד אחר מקרב המועמדים הרבים שהתדפקו על פתחו של ר' עקיבא.

בר־כוזבא היה לראשם של כל בתי־האולפנא, למפקדם של כל הלומדים בהם מלחמה. הוא היה למצביאו של צבא ההולך ומתהווה.

 

6. התכונה למרד    🔗

באחד הימים, בהם עשה בר־כוכבא בבני־ברק, לשם יציאת ידי חובה כלפי ר' עקיבא וועד־החכמים, אשר בפניהם היה סוקר את מעשיו מדי פעם בפעם, מבלי שסקירותיו עוררו דיונים או וויכוחים. נמסר לו כי זה כמה ימים מחכה לו בעיר צעיר המבקש לשוחח עמו, על פי הוראת ר' עקיבא.

מוסר הידיעה לא הסתיר את בוזו לצעיר הזה ולא העלים את פליאתו על כך שר' עקיבא ראה לנכון להורות להביאו בפני בר־כוזבא.

“עלי להכין את אדוני למראה הצעיר הזה”, אמר מביא הידיעה. “כולנו נידהמנו כאשר ראינו אותו, וכאשר הורה לנו רבנו להפגישו עם אדוני, מראהו כמראה עלם יווני בלהקת מחוללים. תווי פניו נקביים עד כדי להפליא. גבות עיניו ארוכות וצורת קשת להן; שפתיו אדומות ועבות כשפתי אחת היצאניות. שערותיו מתולתלות ויורדות עד לערפו. מעולם לא ניראה כבחור הזה במקומותינו”.

“הביאו אותו לפניי” פקד בר־כוזבא.

הצעיר עמד בפני בר־כוזבא כחייל לפני קצינו. בר־כוזבא ראה והכיר כי אמת דיבר מוסר הידיעה. יופיו של העלם הדהים את בר־כוזבא הזין את עיניו בו לפני שיבקש ממנו לשבת ואמר לו: “אם שלח אותך אלי ר' עקיבא, סימן כי ראוי אתה לאימוני. מה בפיך?”

ראשית כל אבקש סליחת אדוני על כך שאני מתקשה לדבר בלשון היהודים. איש קיריני אני ובין יוונים גדלתי. אף זכיתי לקרבתו של אחד מחצרני הקיסר, הלוקח אותי לכל מקום שהוא בא שמה, פרט לאחוזתו, אשר שם מתגוררת אשתו. כעת הוא נמצא באחוזתו ומשום כך יכולתי לבוא אל אדוני.

|גדלתי בין יוונים, הוקסמתי מדרכם להדר את הגוף ולסלסל את המחשבה. האמנתי, כי אמת בפיהם כשהם מגנים מעשים של אכזריות ושפיכות דמים. אך אלה הוכחו כאבק פורח. ראיתי אותם רומסים ורוצחים בשכונות היהודים, כשאלה מרדו בהם. הם באו לבית אבי אמי והרגום לעיני אחיי ואחיותיי הקטנים. בי לא פגעו, כי סבורים היו, כי יווני אני כמותם. נדרתי נדר לנקום בהם את דמם של הורי ואחיי ואחיותיי, ולא ידעתי כיצד לקיים את נדרי עד שנפגשתי בר' עקיבא. הוא היה מבאי בית אבי. כאשר שמעתי, כי הוא בא לעירנו, בקשתי לראות את פניו והוא קיבל אותי, על אף שהסובבים אותו ביקשו להרחיק אותי ממנו, מפני המראה היווני שלי".

"סיפרתי לו על נדרי וכן סיפרתי לו כי קרוב אני לחצרן הקיסר. ר' עקיבא ראה בכך פתח לקיום נדרי.

“מיטיבי היה חצרן בחצרו של טריאנוס הקיסר. משזה הוצא להורג על ידי מי שבא במקומו, הדריאנוס, הוא שמר על מקומו במועצת הקיסר החדש. בה אני מוסיף לשבת לרגליו.”

בר־כוזבא ראה בצעיר אח לגורל, אף קינא בו מעט על שמצא דרך לנקום את נקמת דמו של אביו, אך הרגיזה אותו הקדמתו הממושכת “ספר את מה שבפיך”, ציווה עליו.

ניבהל מן הגערה ומחוסר האדיבות שלא היה רגיל בשכמותה, מסר הצעיר את הידיעות שבפיו.

"הקיסר הדריאנוס הודיע ליועציו, כי לא ינהג ביד קשה בעמים הכבושים בידי רומי. פניו לשלום, הוא עומד לכרות ברית שלום עם הפרתים, אף על פי שנלחמו ברומי בעוז.

“גם ליהודים רוחש לבו טובות. הוא מבקש לעשות את ירושלים למטרופולין ולהתיר את בניין בית־המקדש החרב. הוא מוכן אפילו לתרום למלאכת הבניין”.

“מה עוד בפיך?” שאל בר־כוזבא את הצעיר. וזה השיב: “זה כל מה שבפי, אדוני”.

“חזור למקומך ולמיטיבך”. אמר בר־כוזבא לצעיר שקם ועמד לפרוש.

“עשה אוזניך כאפרכסת כאשר דנים בענייני יהודה ויהודים במועצת הקיסר. וכל מה שתשמע שמור בזכרונך והבא אלי”. על כך השיב לו הצעיר:

“רק בזמן ביקוריו של מיטיבי באחוזתו אוכל לבוא אל אדוני”.

בר־כוזבא הירהר בידיעה שקיבל על כוונת הקיסר החדש לבנות את בית־המקדש ועל משמעותה. הוא חשש, כי בהוודע הדבר לחכמים, הם יצהלו ויעלוזו ויסיחו את דעתם מן המרד והמלחמה, אשר עיקר תכליתם ומטרתם: בניין בית המקדש בירושלים. אולם לא לירושלים, כמטרופולין של רומי התכוונו נביאי התקומה; לא לבית־מקדש, שידי קיסר ערל ועובד עבודה זרה יקימו, ערגוּ מחכי קץ זה קרוב לחמישים שנה; לא לשם כך הוא הכין את היסודות לצבא גואל ומושיע.

בר־כוזבא החליט, כי מוטב שהחכמים ישמעו את הידיעה מפיו, מאשר מפי אחרים; כי מוטב שהוא יעמיד אותם על משמעות הידיעה, כפי שהוא מפרש אותה, פן תישבה הידיעה את לבם על אף הפח שהיא טומנת לדבר המרד והמלחמה ברומי.

בר־כוזבא בא אל ר' עקיבא ומסר לו מה ששמע מפי המודיע ששלח אליו. לתימהונו ראה, כי ר' עקיבא לא עמד על הסכנה אשר שאיפות הקיסר מהוות לחרות ירושלים ויהודה. בר־כוזבא העמיד אותו עליה. הוא ביקש ממנו לכנס את ועד־החכמים ולתמוך בדעתו השלילית לגבי ההצעה כנגד הדעות החיוביות שהוא מצפה מצד חברי ועד אחרים.

בר־כוזבא לא טעה בניחושיו.

משמסר לנאספים על הידיעה שקיבל על כוונות הקיסר, מבלי להוסיף עליה ממחשבותיו ופירושיו. נשמעו קריאות של התפעלות בקרב חברי הוועד.

“מעשה כורש מלך פרס” קרא ר' ישמעאל; “העיר השם את רוחו של הדריאנוס קיסר לפקוד לבנות לו בית בירושלים”, החרה־החזיק אחריו ר' אליעזר. השאר שתקו. אמר ר' אלעזר המודעי: “ישמיע נא ר' עקיבא את דעתו על הידיעה”. אמר ר' עקיבא: “יגיד שמעון בר־כוזבא”.

“יסלחו לי נא רבותיי”, פתח בר־כוזבא. "מה אמר כורש? מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית השם אלהי ישראל הוא האלהים אשר בירושלים'. כלומר כורש מסר את בניין בית השם בירושלים בידי שבי ציון. לא הוא עסק בבניין ולא הוא תיכנן את הבניין. לעומתו זומם הדריאנוס להפוך את ירושלים למטרופולין של רומי. את בית־המקדש הוא מבקש לבנות כדוגמת בתי־הטומאה של רומי ומקדשי העמים הכבושים בידה; בהם מקריבים לקיסר־האליל.

“חלילה לנו לפול בפח הטמון לנו. עלינו לסכל את המזימה בכל דרך הניתנת לנו”.

בכוונה נימנע ר' עקיבא לומר את דברו לפני בר־כוזבא. כדי לתמוך בו, היה צריך לשמוע את נימוקיו תחילה. עתה השמיע את דעתו:

“כתוב: ‘בונה ירושלים השם’. נשים נא את הדבר אל לבנו. נצטווינו ‘בן נכר לא יבוא אל מקדשי’. חלילה לנו לפתוח בפניו את שערי הקודש. בית המקדש הוא גאון עוזנו. אנו נבנה אותו ולא בן נכר עובד אלילים”.

ר' טרפון ובן־עזאי תמכו, כרגיל, בר' עקיבא. דעתו של בר־כוזבא הכריעה את הכף. כאשר תופנה כוונת הקיסר אל חכמי ישראל, הם ידחו אותה.

בר־כוזבא המשיך לכונן את צבאו, לשים עליו מפקדים ולפקוד עליהם כשר צבא. על אף גילו הצעיר, הוא אך עבר את גיל העשרים, הוכיח יכולת בלתי מצוייה בתכנון ובפיקוד. מאז שקיבל לידיו את בתי־האולפנא, הוא שינה את סדרי הלומדים בהם מן הקצה אל הקצה. את רוב זמנם בילו הלומדים בשטח, בנחלי אכזב, במורדות הרים הצופים על שבילים, בחורשות נותנות מסתור. שם התאמנו בתצפיות, בצעדה בהחבא, במארבים ובקרבות פנים אל פנים. בר־כוזבא היה עורך ביקורי פתע בקרב המתאמנים, לעמוד על כושרם ולפקח על פעולות מפקדיהם. משמצא פגם בקרב המתאמנים, היה מבליג ודוחה על הערה עד להשמעת דבריו בפני כלל המתאמנים; הערות של בקורת לגבי מפקדים, היה משמיע באוזני המפקד הנוגע בדבר בלבד, כי לא חסך משום מפקד את שבט בקורתו. הוא לא חסך אותו גם מחבריו לשעבר ישוע, יהונתן ויהוסף. אך הם, כיתר המפקדים, לא הלינו עליו. הם קיבלו את דעתו וסרו למרותו. על אף חומרת שררתו. הם חרקו שיניים, וביצעו את הוראותיו בנאמנות.

בסיומו של כל ביקור, היה בר־כוזבא פוקד על מפקד היחידה להקהל את הלומדים לשמיעת דבריו. הוא היה פותח בהערכת הדברים שראה והיה עובר לדבר על מטרת הלימודים וההכנות: "כאשר נצא למלחמה בכובש, לא נלחם בו במערכות של חזית מול חזית. נוכיח לו, כי הוא גֵר בארץ, וכי אנו מכירים בה כל שביל וכל נחל, כל הר וכל גבעה. הוא הכובש; אנו בני הארץ. כל חייל רומי המהלך בדרך יהיה מטרה לחרבנו; כל גדוד רומי שיצעד בסך, נבוא עליו ממרומי הגבעות, ונשמידו. לא נשאיר זכר לגיסותיו בארץ יהודה. ומשתנוקה יהודה מטומאת הכובש, נעלה לירושלים לרשת אותה כבימי החשמונאים, ונקים בה את מקדשנו, כבימי עזרא ונחמיה.

“לזאת עלינו להתאמן; בזאת ניבחן”.

רוב המפקדים לא העזו להפנות אל בר־כוזבא השאלה שניקרה במוחם: “אימתי?” ישוע העיז. בר־כוזבא נאות להשיב לו על שאלתו: “כאשר יהיו לי אלף מלומדי־מלחמה וחמשים מפקדים יודעי דבר. במרוצת השנים הבאות אקרא לכל התלמידים שסיימו לימודיהם בבתי־האולפנא לשוב אליהם לאימונים מחודשים של כחודש ימים. על עתודת צבאנו לערוך ירחי־כלה ללימודי מלחמה, כפי שתלמידי ישיבות לשעבר עורכים אותם ללימודי תורה”.

הידיעה שמסר הצעיר בכל המראה של יווני, רֵעו של מקורבו של הקיסר, נכונה היתה. משלחת מטעם הקיסר באה אל נשיא הסנהדרין וביקשה ממנו לכנס את חבריו לשמיעת דבר הקיסר. כאשר הגיעה לר' עקיבא ההזמנה לבוא לישיבת הסנהדרין לשמיעת דברי הקיסר, הבין על מה ידובר באותה ישיבה, והוא ביקש מבר־כוזבא ללוות אותו ליבנה ולהיות לידו בזמן הישיבה.

משלחת הקיסר עמדה בכבוד לפני חברי הסנהדרין וראשה הודיע: “חסד נוטה אדוננו, הדריאנוס קיסר, לעם היהודים ועת רצון לפניו כלפיהם. הוא קורא שלום לכל העמים החוסים בצלו ונותן שלומו בארץ יהודה. ברוח זו הוא גמר אומר לבנות את ירושלים החרבה ולהשיב לה את פארה, להקים מחדש את מקדשכם, שעלה בלהבות במרד שעשיתם בקודמיו לפני כחמישים שנה”.

חברי הסנהדרין שמעו את דברי ראש המשלחת והשתוממו. אלה ניענעו בראשיהם בתמיהה למשמע אוזניהם ואלה, עיניהם ניצנצו ודמעו מרוב שמחה.

משסיים ראש המשלחת את דברו שאל הנשיא: “מי מבקש להשיב?” קם ר' עקיבא ואמר: “כבודו של הקיסר וכבוד הסנהדרין מחייבים, כי נתבונן בתכניות הבנייה לבניינו של בית־המקדש, המצויות בידי הקיסר, לפני שנשיב לו דברנו”.

הסכימו עם ר' עקיבא גם בעלי הפלוגתא שלו, ר' ישמעאל ור' אליעזר. שיבחו את תבונתו מעריציו, ר' טרפון ובן־עזאי.

ראש המשלחת וחבריה נבוכו מן הדרישה, אך קיבלו את הדין ופרשו תוך הבטחה כי יגישו את תכניות הבנייה בהקדם.

לא עברו ימים רבים והסנהדרין ניקרא לישיבה שנייה בעניין דבר הקיסר. הוגשו תכניות הבנייה המפורטות לבניין בית־המקדש. הנשיא העבירן בין החברים ומשהוחזרו לו לאחר שעיינו בהן כל חברי הסנהדרין, פסק הנשיא: “על פי תכניות הבנייה תהיינה סטיות מרחיקות לכת בין הבניין החדש לבין הבניין הקודם. על פי ההלכה הנהוגה בישראל אין לחרוג מתחומי המקדש ומידותיו, כהוא זה. אנו מודים לקיסר על חסדו, ואנו מבקשים ממנו לשתף חכמי ישראל בהכנת התכניות של הבית”.

שוב פרשו חברי המשלחת מעם הסנהדרין בפחי נפש ובמורת רוח גלויה.

חברי וועד החכמים ור' עקיבא בראשם חגגו את נצחונם. מלאכתם נעשתה על ידי נשיא הסנהדרין. דעתו של בר־כוזבא הכשילה את רצון הקיסר.

צבאו של בר־כוזבא נתחזק ונתגבש. במרוצת השנים שהוא עסק בגיבושו ובחיזוקו עלה מספרם של הלוחמים בכוח מדי שתי שנים. קיומו של הצבא לא נתגלה, אף על פי שאת רוב זמנו בילה באימונים בשטח ולא מתחת לפני האדמה כבימים הראשונים של ההכנות למלחמה. “ירחי הכלה” שהנהיג היו לעובדה ולהצלחה. כל שנה שעברה קירבה את המועד להכרזת המרד ולפתיחת המלחמה.

רשת המודיעין שעמדה לרשותו של בר־כוזבא לא היתה גדולה ורחבה כל עיקר. בסך הכל הצליח ר' עקיבא לגייס אליה שלושה צעירים זועמים על מעללי רומא: את הצעיר מקיריני ואחד מדמשק ואחד מקפריסין. שלושתם העבירו ידיעות לבר־כוזבא, מהן חשובות ומהן לא חשובות. המודיע העיקרי היה הצעיר בעל המראה של יווני. חדשות חשובות שמע כשהוא הסב לרגלי מיטיבו בדיוניה של מועצת הקיסר. והוא חיכה בכליון עיניים לביקורו הקרוב של מיטיבו באחוזתו, כדי להעבירן לבר־כוזבא. משבא אליו לאחר זמן יכול היה הצעיר למסור לבר־כוזבא על תגובת הקיסר לדרישתו של נשיא הסנהדרין בעניין תכניות הבנייה לבית המקדש.

“הוא רתח כמיים על פני אש רבה; מפיו פרצו קללות כאבנים לוהטות מהר געש. וכל שרתח וכל שקילל עודד את אנשי מועצתו להוסיף שנאה וקיטרוג. הדריאנוס נישבע להינקם ביהודים, ובראש וראשונה בחכמיהם, חברי הסנהדרין”.

עברו כמה חדשים והמודיע הזריז הביא חדשות נוספות בפני בר־כוזבא: “משנאינו מפצירים בקיסר להחיל גם על תושבי יהודה את איסור המילה, היינו כריתת הערלה של הזכרים. החוק האוסר על הסירוס, שהונהג בכל מלכות רומי, כולל גם איסור של כל הדומה לו והמשמש לו סמל, כגון המילה. מתוך רתיעתו מפני פגיעה ברגשות היהודים, נימנע הקיסר עד כה מלהחיל את החוק על יהודה. עתה הוא עומד בלחץ הכבד של מקורביו להחילו לאלתר”.

ועוד ידע בעל התלתלים לספר, כי התכניות לבניין ירושלים כמטרופולין רומי הולכות ונשלמות. אחד משמות הקיסר – איליה – ייקרא עליה. בתכניות בית־המקדש לא הוכנס ולא יוכנס כל שינוי. להכעיס את חכמי ישראל והנוהים אחריהם יוצב בו גם מזבח ליופיטר אלילם.

הידיעות שקיבל בר־כוזבא מן הצעיר, רעו של מקורבו של הקיסר, ומיתר המודיעים, עודדו את בר־כושבא להחיש את הכרזת המרד ופתיחת המלחמה. יש לנקות את ארץ יהודה מכל חייל רומי בהקדם ויש לגרש ולהשמיד את חיילי הלגיון החונה בירושלים, בטרם יבצע הדריאנוס את כוונותיו.

במלאות חמישים ושבע שנים לחורבן ירושלים ובית־המקדש גמר בר־כוזבא אומר לכנס את ועד־החכמים ולהודיע לו על כוונתו להכריז על המרד ולפתוח במלחמה. צבאו היה מוכן, נשקו דרוך. הוא בטח בתמיכת ר' עקיבא ומעריציו וידע, כי יוכל גם להסתייגויותיהם הצפויות של בעלי הפלוגתא הקבועים של הרבי. בעודו מהרהר בדבר הגיע אליו הצעיר בעל התלתלים ובפיו ידיעה מרעישה ובלתי צפויה: “הקיסר עומד לבוא לארץ־ישראל”.

את החלטת הקיסר הסביר המודיע בפרוטרוט.

“מכיוון ששלום שורר בכל ארצות מלכותו, מבריטניה ועד מרחבי אסיה, ומכיוון שחרבו מושבתת ממעשי מלחמה, נתמלא לבו של הדריאנוס רצון לפקוד ולהכיר את הפרובינקיה הקטנה אשר יהודה שמה. בכל מסעותיו הרבים לא פקד אותה עד כה; על אף שענייניה העסיקו אותו לא מעט בעבר, טרם הכיר אותה, על כן מנוי וגמור עמו להקים את מחנהו בארץ־ישראל”.

הידיעה היכתה את בר־כוזבא בהלם. היא תחייב את דחיית המרד והמלחמה. אל הקיסר יתלוו המעולים ממפקדיו, הבכירים מחיל המשמר שלו. צבאו שלו, צבא מתנדבים, המורכב ברובו מתלמידי־ישיבה, לא יוכל לכוח שיבוא עם הקיסר.

נחמה פורתא היתה לו לבר־כוזבא בהתמרמרותו. לא לעולם חוסן. כמה זמן ישהה הקיסר בארץ ישראל? שנה, שנתיים, שלוש? אך יסתלקו, הוא והנילווים אליו, ויום המרד יבוא. אלא מה? לו עצמו יווספו שנים על שנותיו כעת הוא בשיא אונו; “בן שלשים לכוח” אמרו חכמים, והוא בן שלושים ושתים שנה. מה יהיה מצבו כאשר הקיסר ישתהה בארץ מעל לשלוש שנים?

עם בוא הקיסר הוכח לבר־כוזבא, כי לא לשוא חשש. דכאונו אף גבר בו למשמע הידיעות על החיל הרב שבא עם הדריאנוס.

חיילים רומיים החלו לשוטט בדרכי יהודה. גדודים עברו בשטחם של בתי־אולפנא של המרד. התלמידים־המתאמנים צפו בהם בזעם. לולא פקודתו המפורשת של בר־כוזבא לא להתגרות בחיילים רומיים, הם היו באים עליהם ומשמידים אותם, כפי שהתאמנו באימוניהם. עתה נאלצו להתחפר כאילו היו חסרי אונים.

אימוני החיילים בשטח צומצמו והוגבלו בעיקר ללילות. את רוב זמנם היו חייבים לבלות מתחת לפני הקרקע, כבזמן שלפני פיקודו של בר־כוזבא.

הדריאנוס קיסר

מטבע שנטבעה לזכר ביקורו בארץ ישראל

עברה שנה והקיסר לא זז. מארץ־ישראל פקד על לגיונותיו הפזורים על פני ארצות רבות; ממחנהו ביהודה מלך ושלט במלכותו, על עממיה ומחוזותיה, בו קיבל סנטורים ומבקשי פניו למיניהם; אליו באו משלחות של מלכים ושרים שהיו כפופים לרומי.

בר־כוזבא ציפה בקוצר־רוח לבוא המודיע שלו מחצר הקיסר, אך זה בושש לבוא. מסתבר כי מיטיבו של הצעיר נהנה מן הישיבה בארץ־ישראל ואינו להוט לבקר באחוזתו ולפקוד את אשתו. נימנע מבר־כוזבא לדעת כמה זמן חושב הקיסר לעשות בארץ, כמה זמן עליו לנצור את נשקו ולעכב את הכרזת המרד והיציאה למלחמה.

לפני בואו של הקיסר ארצה הכל היה ניראה כה פשוט, כה קל. הרעש שהשתולל אז בארץ פגע בעיקר במושבות האויב ובמחנות צבאו. משנחרבו קיסריה ועמאוס לא עמד עוד מכשול רציני בפני חיילי בר־כוזבא. את החיילים הנותרים מצבא רומי היו מסלקים מארץ יהודה בהסתערויות מן המארב. הדרך לירושלים היתה מתפנית חיש ועל הלגיון העשירי הרומי, החונה בירושלים, היו מתגברים בקרבות פנים אל פנים. אחרי בוא הקיסר השתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה. גיסות רומיים משוטטים בארץ. ירושלים עומדת להיבנות כעיר רומית לכל דבר ואחד משמות הקיסר ייקרא עליה: איליה, “איליה קפיטולינה”.

בר־כוזבא לא היה בודד בדיכאונו ובתיסכולו. גם בקרב ועד החכמים השתרר קוצר רוח. איש מבין חבריו לא העז לתבוע הכרזה על המרד ויציאה למלחמה, אך הם באו בטרוניות על בר־כוזבא על שדחה אותן עד שבא הקיסר. כל אימת שהקיסר עזב את מחנהו בארץ־ישראל לשם ביקורים במצרים או בסוריה, הם היפנו שאלות אל בר־כוזבא, אם לא זה הזמן לפעול, אם כדאי לחכות עד שהקיסר יחזור לרומי או ירחיק לאחת מארצות מלכותו הרחוקות.

בר־כוזבא היה משתחרר בוועד מעט מתיסכולו. הוא היה תוקף את המתלוננים והיה משיב לשואלים בכעס. "כלום אני מתערב בקביעת ההלכות שלכם, כלום אני מביע דעה אימתי לקבוע ראשי חדשים ומועדים? עיסקו נא בדברים שאתם מאומנים להם והניחו לי לעסוק בענייני המרד והמלחמה.

“מוועד זה אני צופה לתמיכה בתכניות של ראשו, ר' עקיבא, ולא בערעור דעותיו. ר' עקיבא הטיל עלי לקבוע אימתי לפעול ואימתי לעצור פעולה”.

ר' עקיבא תמך בבר־כוזבא באמרו: “אשרינו ואשרי דורנו, כי קם לנו מפקד נבון היודע את מלאכתו. אל לנו או למישהו אחר ליטול לעצמנו תפקידי מפקדים. ירושלים נחרבה מפני ריבוי מחנות לוחמים ומפקדי לוחמים. למלחמה העתידה יקום רק מפקד אחד, מצביא אחד: שמעון בר־כוזבא”.

משנרגעו הרוחות בוועד החכמים, סיפר בר כוזבא על מאורע שחייב אותו להטיל מרות כמצביא.

“אחת היחידות צפתה בקבוצת חיילים רומיים חמושים שצעדה לתומה בשטח קרוב לבית־האולפנא של היחידה. מן המארב התנפלו אנשי היחידה על החיילים הרומיים, הרגו אותם ולקחו את נשקם. מפקדו של אותו בית־אולפנא הוא חברי מנוער, ישוע שמו. הייתי חייב להענישו ולהעניש את אנשי היחידה שהמרו את פקודתי לא להתגרות בחיילים הרומיים ולא לצאת למלחמה בהם. למזלנו לא נותר פליט מן החיילים הרומיים והמעשה לא יוודע. אך שלחתי להודיע לחברי, כי בהישנות מעשה כזה אשים אותו באזיקים עד עולם”.

חברי הוועד נזדעזעו מן הסיפור. רק ר' עקיבא שיבח את המספר: “ברוך חונן הדעת, ברוך המלמד בינה לשמעון בר־כוזבא”.

הזדעזעותם של חברי ועד־החכמים לא השפיעה על בר־כוזבא וגם שבחיו הנילהבים של ר' עקיבא לא נגעו ללבו. מזמן חדל לראות את עצמו כשליח הכפוף לשולחיו, הירא מבקורתם ושש לשבחם. בהשפעתו של ר' עקיבא ועל דעת הוועד נתמנה מצביא לצבא המתכונן למלחמה. במעמד זה הוא חייב להיות עצמאי, אדון לעצמו ולהחלטותיו. בדבר אחד, חשוב, הוא יזדקק להם ולהשפעתם על העם. לפני שיכריז על המרד ועל היציאה למלחמה יפזר את אלף לוחמיו על מפקדיהם ומדריכיהם על פני כל ארץ יהודה. קבוצות, קבוצות יחנו בכל גבולות הארץ, עד שכם בצפון ועד באר־שבע בדרום, לאורך בקעת הירדן וים־המלח במזרח, השפלה וחוף הים במערב. הם יתחפרו בהרים ובעמקים, ייאחזו בערים, ביריחו, בבית־לחם, בחברון, ולא יפסחו על ישובים כעין־גדי וכביתר. לא יהיה מקום פנוי מהם בכל ארץ יהודה. בכל מקום בו יחנו קבוצות חייליו יוכרז על גיוס למלחמת חובה. הוא לא ירוקן את הארץ מתושביה, אלא יגייס רק צעירים וכשירים בגופם. וכל הגיוס יוכרז מטעם רבן הדור, ר' עקיבא, ומטעם חכמי הדור, חברי ועד־החכמים. לכך, ולכך בלבד הוא זקוק להם; מטעם זה הוא מקיים את הקשר אתם.

המודיע לא בא, אך השמועה התפשטה בארץ: הקיסר עומד לעזוב את ארץ־ישראל ולחזור לרומי. חלוץ מחנהו כבר עזב.

לבו של בר־כוזבא החל לפעום בדרך שלא פעם מעולם. הגיעה שעת ההכרעה, הגיעה שעתה של הכרזת המרד. הוא יפזר את חייליו בכל ארץ יהודה ויצווה על מפקדיהם ומדריכיהם להכריז על גיוס מטעם ר' עקיבא והחכמים.

בר־כוזבא עמד בפני ועד־החכמים וגילה את תכניתו. הוא ביקש יפוי כוח להכריז בשמו ובשם ראשו, ר' עקיבא, על גיוסם של צעירים וכשירים בגופם לחיל המרד. יפוי הכוח ניתן לו. ור' עקיבא הכריז בעמידה: “דרך כוכב מיעקב. דרך כוכבו של שמעון בר־כוזבא. זהו מלך המשיח”.

ר' ישמעאל ור' אליעזר נישארו יושבים ולא השמיעו מילה. ר' טרפון בן־עזאי וכל שאר החברים קמו וקראו: “יחי מלך המשיח!” ר' אלעזר המודעי, הכהן, ניגש אל בן אחותו, הניח את ידיו על ראשו ובירכו בברכת הכוהנים: “יברכך השם וישמרך. יאר השם פניו אליך ויחונך. ישא השם פניו אליך וישם לך שלום”.

הכל ענו “אמן” בקול גדול. גם ר' ישמעאל ור' אליעזר.

בר־כוזבא פרש מחברי הוועד כמלך הפורש לארמונו לאחר שהוכתר במעמד של ראשי העם בידי ראש הכוהנים.

 

7. “מרד בר־כוכבא”    🔗

אף כי הקיסר ומחנהו כבר עזבו את גבולות ארץ־ישראל, לא מיהר בר־כוזבא לנקוב במועד לפתיחת המרד. בדעתו קבע לו מועד, אולם אותו לא גילה לאיש. הוא פקח אישית על ביצוע תכניתו, ליווה את קבוצות חייליו בהתחפרותן בהרים ובעמקים; עקב אחר כניסתן לערים ולישובים; תחם את גבול האחזותן בבקעת הירדן ובים־המלח, בשפלה ובחוף הים. הוא היה בכל מקום, אך בשום מקום לא שהה למעלה מיום־יומיים; הוא פקח על הכל, אך נתן למפקדים ולמדריכים לעשות את המלאכה.

חייליו, מפקדיהם ומדריכיהם הפיצו את שם מצביאם בכל מקום. הם סיפרו על הכבוד שחלקו לו חכמי הדור ועל הכינוי שבו כינהו גדול הדור, רבן של כל ישראל, ר' עקיבא: “המלך המשיח”.

עוד בטרם נהג בעצמו כמלך המשיח, עיטרוהו תושבי הערים והישובים בכנוי זה ועמדו בפניו ביראה ובכבוד הראויים לנושא מישרה זו. בכל מקום התנדבו תושבים להעניק לו ולפמלייתו סוסי רכיבה מעולים. את מיטב בתיהם העמידו לרשותו לזמן שהותו בקרבם. בהדרגה הוטה שמו מבר־כוזבא לבר־כוכבא, כראוי לאיש אשר ר' עקיבא המשיל עליו את המאמר: “דרך כוכב מיעקב”.

בר־כוכבא, לשעבר בר־כוזבא, הקיף את עצמו נושאי כלים, עושי דברו. בידם הפקיד את הפיקוח על הגיוס. בדרך כלל נענו צעירי יהודה בהתלהבות לקריאת הגיוס. אצה להם השעה להכרזת המרד והם ציפו לה בכליון עיניים. את סרבני הגיוס ציווה בר־כוכבא לעצור עד שיאמרו: רוצה אני. ועל הוריהם ציווה לסלק קנסות כסף לקופת המרד.

בראשית הקיץ התפזרו חיילי בר־כוכבא על פני הארץ. כאלף היו בסך הכל והם צריכים למלא ולתגבר את שורותיהם על ידי המגויסים. את הגיוס קבע המצביא לתקופה שלאחר הקציר, הדיש והאיסום. במועד זה לא יזדקקו עוד עובדי האדמה לבניהם ולא יהוו מכשול לגיוסם. מועד זה גם יאפשר גביית מס, בין בממון בין בדגנים, בין בקמח, מאת התושבים.

המגוייסים היו חייבים לעבור אימונים; היו חייבים ללמוד להשתמש בנשק ולהצטייד בו; היו חייבים להכיר דרכי הלחימה שקבע המצביא.

פעולות ההכנה, הגיוס ואימוני המגוייסים לא נעלמו מעיני החילות הרומיים שחנו בארץ יהודה. אולם, הם לא עמדו על משמעותן. החילות הרומיים היו מתי מספר; חיל מצב באחת הערים לא הכיל למעלה מכמה עשרות חיילים. אלה חנו במחנות מוקפי חומות ונתבטלו מחוסר מעש. החיילים היו מלומדי מלחמות ומנוסי קרבות. הם באו מכל חלקי המלכות; דיברו בלשונות שונות, נהגו באורח־חיים שונה, אף סגדו לדתות שונות. שום דבר היה מאחד אותם ועושה אותם לחטיבה אחת מלבד מלחמה. אך מלחמה לא היתה בארץ. הם אפילו לא התאמנו בדרכי מלחמה בשטחים שבהם חנו. ימיהם עברו בשיעמום ולילותיהם בהוללות כל עוד סופקו להם שכרם ומזונם, לא ידעו דאגה. והמתרחש מסביבם, גם אם יוצא דופן היה, לא הסיט אותם ממנהגם.

מלבד חיל־המצב בערים הראשיות, חנה חיל־מצב באזורים חקלאיים ובאיזורים מדבריים. חיל זה דמה בכל לחיל־המצב בערים, פרט לשיעמום ולהוללות. שיעמומם היה גדול יותר ולשם הוללות היו חייבים לנוע אל הערים.

עבר סתיו ועבר חורף. צבאו של בר־כוכבא נתגבש בכל מאחזיו והכיל אלפים, אף כי לא נימנו ולא הופקדו חייליו. כל מאחז ומאחז, בין בערים, בין בהרים ובעמקים, בין בגבולות, היה ליחידה צבאית שעמדה ברשות עצמה. וכל היחידות סרו למשמעתו של המצביא, של בר־כוכבא, של המלך המשיח. והכל ציפו לאות, לפתיחת פעולות המרד והמלחמה.

הכל גם ציפו לדבר בר־כוכבא על ירושלים, ודבר על העיר לא יצא מפיו. לא הרי ירושלים אשר בה חנה הלגיון העשירי המהולל של צבא רומי, כהרי חילות־המצב הפזורים על פני ערי יהודה, הריה ומדבריותיה. תורה יגיע לאחר שימוגרו הכוחות הרומיים בערים ובאיזורים.

את חג הפסח בילה בר־כוכבא במבצר שבנה הורדוס בין בית־לחם וחברון, הוא מבצר הרודיון. הורדוס בחר בהר זה בשל מעמדו החולש על מרחבים גדולים מכל עבריו, עמקים פוריים וגבעות נטועות כרמים וזיתים. כדי להקים במקום זה מבצר וארמון על כל אבזריהם קטע את ראש ההר, אשר צורה של חרוט לו ועשה אותו לחרוטית.

בליל הסדר הזכירו המסובים לבר־כוכבא כי זו השנה הששים ושתים לכיבוש ולשיעבוד. הוא הוכיח אותם באמרו: “זו השנה האחרונה לפני הגאולה והחרות”.

בר־כוכבא בחר במבצר הרודיון, משום שהוא איפשר לו שליטה על מרחב מיושב ופורה ומשום שישיבתו בארמונו של הורדוס אמורה היתה לשוות מידה של מלכות למעמדו כמלך.

אל המבצר הגיע בימות הגשמים ועמו באו אנשי מטהו. הם גבו מסים ותבעו אספקה מן הכפרים שבמרחבים מסביב להר, והם העבירו למחנות הצבא ולמאחזיו את הוראותיו של המצביא. בר־כוכבא ישב בארמון שהיה לפנים ארמונו של הורדוס והורה לכל מחנה ולכל מאחז להתכונן להכרזת המרד והמלחמה, להרבות באימונים, להכשיר את המעוזים התת־קרקעיים לעמידה בקרב ולמבטח ומגן בעת הצורך. הוא הקפיד על כל פרט, על כל סוג נשק, על אגירת מזון ומיים ועל הכנת מקומות איכסון להם. גם מקווה טהרה ציווה להכין בכל מאחז, בין על פני הקרקע בין מתחתיה.

מדי שובם מסיורי ההדרכה והפיקוח מסרו אנשי המטה דין־וחשבון על מימצאיהם לבר־כוכבא. בחג הפסח היה בידם למסור דין וחשבון מסכם: “כל אשר ציווית לעשות המצביא, נעשה. כל מה שבקשת להכין, הוכן צבאך דרוך ומוכן לקריאתך”.

לשמע הדברים ציווה בר־כוכבא לאנשי מטהו לצאת מיד אל הצבא ולהביא לו את דברו: “למן הרגע בו יגיע אליכם השליח של המטה שלי, הנכם קרויים למלחמה. כאיש אחד נלחם על חרות יהודה מעול הכובש הזר. נטהר אותה וניטהר. המטרה היא: ירושלים, אך קודם עלינו לנקות את יהודה מכל חיילי האויב”.

בר־כוכבא הלך אנה ואנה והכתיב לאנשי מטהו את דברו לצבא. הוא סיים בדברי עידוד לחייליו: “אל תיראו, אחיי הגיבורים. מלחמתנו מלחמת קודש היא והנצחון יקדש את כולנו. אנו מגינים על ארצנו, אשר אותה אנו אוהבים כנפשנו ומכירים כמו את ביתנו. האויב נלחם על שלטון בארץ לא לו, אשר אינה ידועה לו כלל וכלל. סופו ליפול בידינו. לנו הארץ ולנו הנצחון”.

אנשי המטה יצאו בהולים למלא את תפקידם: להכריז על פתיחת המלחמה. בר־כוכבא נשאר במבצר ועמו מעט מיועציו ומשרתיו. הוא פסע מחדר לחדר. התרגשות כזו של חתן שבא אל חדר כלתו בליל הכלולות, אחזה בו, אחזה בשמעון מכוזבא שבהרי חברון, במי שבמרוצת הזמן היה לבר־כוזבא ושנקרא עתה בפי כל בר־כוכבא, מלך המשיח.

משפרשו רובם של חברי מטהו אל יעדיהם ונותרו במבצר אך מתי מעט מנושאי כליו ועושי דברו, נסתגר בר־כוכבא לבדו בחדר וציווה לא להפריעו, אלא כאשר יגיעו דינים וחשבונות על פעולות צבאיות. מעתה על חברי מטהו לפשוט יום־יום אל כל המקומות שבהם ממוקמים חייליו: באתרים שמתחת לפני הקרקע ובמאחזים בהרים ובעמקים, בבתים שבהם הם חונים בערים ובאהלים שבמדבר. את מה שהם שומעים על קרבות ומה שהם רואים במשכנות חייליו, עליהם להביא אליו, יום יום. מי שיקדים לבוא יקדים למסור את עדותו. על פי העדויות שהוא יקבל, הוא יכוון את מהלך המלחמה.

היחידה בפיקודו של ישוע, חברו מנעורים של המצביא, אשר נכשלה בשעתה ויצאה להילחם בחיילים רומיים באיסור, הריעה לשמע ההודעה, כי מעתה יוכלו, אף מצווים, לצאת למלחמה, כי הוחל במרד. ושיחקה להם השעה. שוב ניראו בתצפית חיילים רומיים. לתומם צעדו בדרך לאורך הנחל, בית שתי גבעות. ישוע פקד על חייליו, ותיקים ומגוייסים, לרדת בלאט ממאחזם ולהקיף את הצועדים לתומם מארבעה צדדים. בשמעם את צעקתו: “מלחמה לשם בעמלק מדור דור!”, עליהם להתקיף את חיילי האויב בלא רחמים ובלי להותיר ממנו שריד ופליט, כפי שעשו בשעתו. והוא סיים באמרו: “אף על פי שהפעם יהיה הקרב עם מספר גדול יותר של חיילי האויב, יכול נוכל להם כאז. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו”.

מששמעו חיילי בר־כוכבא את צעקת הקרב של מפקדם ישוע, הם חזרו על צעקתו, התנפלו על חיילי האויב ברמחיהם ובחרבותיהם, וטבחו בהם בטרם יוכלו להתגונן כראוי. חיילי בר־כוכבא לא פסקו מלחזור על צעקת הקרב שעלתה עד לב השמיים. כל עוד נשמעה אנחת פצוע מחיילי האויב, אשר דקירת החרב לא המיתה אותו, נשמעה צעקת הקרב שלהם. רק לאחר שפסקו האנחות פסקו הצעקות. דומיית מוות נשתררה בדרך שבין הגבעות שהיתה נתונה בצל.

בתידרוכים שקיבלו חיילי בר־כוכבא ומפקדיהם בימי אימוניהם, הם נצטוו לפרוק מחללי האויב את נשקם וכל חפץ בעל ערך, לקבור את החללים בקרבת מקום נפילתם, ולא להותיר שום עקבות לקרב.

שוב חזרו בקרה הוותיקים התופעות והמחזות שבאו בעקבות טבילת האש הראשונה שלהם. הם לא היו עזים כמו אז, שעה שלא הבליגו והתנפלו על קבוצת חיילים רומיים, על אף האיסור שהוצא בשעתו, אך גם במידתם הרפויה יותר, די היה בתופעות ובמחזות להעיד על כך, כי וותיקי חייליו של בר־כוכבא בני ישיבה היו לפנים. למראה הטבוחים בידיהם, למראה גופותיהם השסועים והדם הרב שנשפך, הותקפו הוותיקים סחרחורת ומיחושי קיבה. חלק מהם נאלץ להפסיק בקרב ולפנות לצדי הדרך. גרונם היה מלא קיא, מעיהם התמרדו. מעורערים היו בחושיהם.

לעומתם עסקו המגוייסים, רובם בנים של עובדי אדמה ושל רועי צאן ובקר, במלאכת הפירוק והקבורה בלא רתיעה. רגילים היו בציד של שועלים, תנים ושאר מזיקים בשדה, בלכידתם ובקבורתם; רגילים היו בפנוי פגרים בעדריהם. ומותר האדם מן הבהמה, לא הדריך את שלוותם ולא העיב על תחושת נצחונם. המגוייסים חזרו אל המאחז כששירת מנצחים בפיהם; הוותיקים חזרו אליו כחוזרים מלויית המת.

איש המטה של המצביא פקד את המאחז כבר למחרת מגעו עם האויב ומיגורו. מפיו של ישוע, המפקד, שמע על הקרב של אנשי המאחז ועל תוצאותיו. “לא נשאר מהם שריד ופליט”, במלים אלה סיים ישוע את סקירתו בפני איש המטה. אף הוא מסר לאנשי המאחז על קרבות של מאחזים אחרים ביום הראשון של המלחמה. “רובם נסתיימו בנצחון כמו הקרב שלכם”, סיכם את סקירתו. בכך רמז, כי לא לעולם נצחון, כי היום הראשון של המרד ראה גם מפלות ונסיגות. ברם, יותר מן הספח שגילה, לא גילה.

בר־כוכבא לא השלים עם שום מפלה, לא סלח שום נסיגה. כאשר הצליחו חייליו לטהר שטח מסויים מחיילים רומיים ומאחזיהם, ציווה להעבירם למקומות שבהם התבצרו חיילי האויב ועמדו בהתגוננותם מפני חיילי צבא המרד. הוא נימנע מהתקפה על מחנות הרומיים בערים, מתוך העדפת סילוקו של הכובש מן הכפרים, ההרים והמדבר. והפקודה שהוציא המצביא לצבאו היתה: “לא להותיר מן האויב שריד ופליט”. כך תימנע העברת ידיעות על המרד למושלים הרומיים בתחומי הארץ מחוץ ליהודה, בסוריה, במצרים ובשכנותיה. הלגיון שבירושלים והמחנות שבערי יהודה נמצאו במעין מצור של המורדים, ולא היה מקום להניח כי יצאו מהם שליחים למושלים.

תכסיסיו של בר־כוכבא להתקפות על המחנות הרומיים בערים. תהילת הנצחונות בכפר ובהר הלכה לפניו. משלחות משלחות של ישובים ביהודה עלו אל מבצר הרודיון, להריע למצביא, למלך המשיח. ארץ יהודה סילקה את כובשיה. עתה הגיע תורן של ערי יהודה להיטהר מן הכובש.

התנגדותם של המחנות הרומיים בערים היתה יעילה וגרמה קורבנות לרוב בשורות המתקיפים. על אף חיי ההוללות של החיילים הרומיים בימי שלום, הם הוכיחו את יכולתם כחיילים מנוסים בימי מלחמה. כאשר צרו עליהם חיילי בר־כוכבא, הם פרצו מתחומי מחנותיהם, והניסו את הצרים, בהפילם בהם חללים לרוב. כאשר הצליחו חיילי בר־כוכבא לפרוץ אל מחנותיהם, הם עמדו כאריות ודקרו בחרבותיהם, כל מי שהתקרב אליהם. כאשר לא נותר להם מחסה במחנה, הם עברו לרחובות העיר, התבצרו בבתים ונלחמו משם בבאים עליהם.

ידיעות קשות הגיעו למטה בר־כוכבא על הקרבות בערים. רב היה מספר ההרוגים מצבאו ועצום מספר הפצועים. רוממות הרוח של החדשים הראשונים של המרד פינתה את מקומה לדכאון ולספק. בר־כוכבא שהיה מקבל את הידיעות על הנצחונות בשלוות נפש, כאילו אין בהן רבותא, קיבל את הידיעות על המפלות והנסיגות בסערת נפש, כאילו הן באות לערער תחת סמכותו. הוא ציווה לבדוק אם עשו מפקדיו את המוטל עליהם, או התרשלו; אם הודרכו חייליו כראוי, או אם נעזבו לנפשם. הוא סירב להאמין, כי יד הרומיים על העליונה בזכות נסיונם ואומץ לבם. “צאו והווכחו אם יש לי צבא של חיילים או של מוגי לב”, ציווה לאנשי מטהו, “צאו והענישו בשמי כל מתרשל וכל רך־לב. אני מוסר אותם בידיכם. עשו בהם לפי הבנתכם. עלינו לטהר את הערים לפני החורף, כדי שנוכל לעלות לירושלים ולשחרר אותה”.

משחזרו אנשי המטה והודיעו, כי לא מצאו בשרות הלוחמים לא רשלנות ולא פחדנות, כי לא היה מקום להעניש איש, לא חזרה שלוות הנפש לבר־כוכבא. הוא סער, חזר על חשדותיו הקודמים, אף על פי שנמצאו ללא יסוד. היה זה אחד מאנשי המטה שהחזיר אותו אל השפיות. “אנחנו מעטים מדי, המצביא”. אמר. “אל תלין על חייליך ומפקדיך. הם נלחמים בעוז ושופכים את דמם בלא רתיעה”.

“אם כן, נגייס את כולם, כל מי שיכול לאחוז בחרב יגוייס. לא נסתפק עוד בצעירים כשירים. נסתער על האויב בהמונים ונוכל לו”.

מעתה יצאו המוני אדם להסתער על מחנות הרומיים בערים. התנגדותם של המתגוננים נשברה לאחר קרבות קשים שתבעו קורבנות רבים בשני הצדדים. בקרבות אלה לא ניתן היה להגשים את הצו: “לא להותיר מן האויב שריד ופליט”. חיילים רומיים בודדים הצליחו להמלט. הם הגיעו למחנות החייל הרומי שמחוץ לארץ יהודה. לגיונות מסוריה ומצרים נשלחו ליהודה להלחם במורדים. אולם רבים מבין חייליהם לא הגיעו לכלל קרבות עמהם. הם נפלו חללים במארבים ששמו להם חיילי בר־כוכבא. ואלה שנותרו מוגרו בקרבות. נצחונו של בר־כוכבא על החייל הרומי היה שלם. כל ארץ יהודה היתה בידיו. לא נותר בה אף חייל של צבא הכיבוש. הגיע תורה של ירושלים לשיחרור ולבניין המקדש בתוכה.

תרועת הנצחון הדהדה בכל ארץ־יהודה. בהריה נשמעה רינה ובעמקיה שירה וזימרה: “שלנו היא הארץ. אשרי הדור שככה לו. יחי שמעון המצביא, יחי בר־כוכבא נשיא ישראל”.

משקולת עופרת מימי בר־כוכבא

נוסח הכתובת: שמעון בן כסבא נשיא ישראל ופרנשו פרס

ועד־החכמים, ור' עקיבא בראשם, עלו למטהו של בר־כוכבא. הם פתחו בברכות על נצחונות צבאו ועל שחרור ארץ־יהודה מן הכובש ועברו לקונן על הקרבנות שעליהם שמעו, ואשר על נפילתם בקרב דאב לבם.

בר־כוכבא לא השיב על הברכות; לעומת זה הגיב על הקינה.

“האם שכחתם במי נלחמנו? האם סבורים הייתם, כי נוכל לחיילי האויב מבלי לשפוך את דמנו? מלחמה היתה לנו ברומי, לנו, ליהודה, הזעירה בארצות, ויכולנו לה, לאדירה במעצמות. כל קורבן יירצה; שום טיפת דם לא נשפכה לשוא. בדמנו השקינו את חרותנו ובדמנו נחשל אותה”.

כמבויישים שמעו חברי הוועד את דברי המצביא ושתקו. עד שהפנה אליו ר' עקיבא את שאלתו: “אימתי נעלה לירושלים?”

“לירושלים נעלה כאשר הלגיון הרומי העשירי החונה בה יווכח לדעת, כי אין לו תקומה מול צבאנו. על ירושלים לא נצטרך להילחם. נצחונותינו ביהודה ימסרוה לידינו”.

לשמע דברים אלה אמר ר' ישמעאל: “אשרי האוזנים שכך שומעות. נודה לשם יתברך, כי לא יישפך עוד דמם של ישראל; כי לא ייעשו בו עוד בעלי מומים”.

החרה־החזיק אחריו ר' אליעזר: “אכן, דם רב של בנינו נשפך במלחמה, ומי יודע אם לא יכולת למנוע זאת, בר־כוכבא”.

בכעס ובחימה הגיב בר־כוכבא על הדברים: “כלום אני הוא זה השופך דמם של ישראל; אני העושה אותם בעלי מומים? במלחמת השם נשפך דמם; למען ארצנו וערי אלהינו הם נעשים בעלי מומים. בל ישלה עצמו איש מכם: אין עצה ואין תחבולה למנוע שפיכות דמים בקרב. ואילו הוצרכנו לשפוך דם חיילינו על כיבוש ירושלים, לא הייתי מהסס אפילו לרגע אחד לצוות עליהם להלחם ולשפוך את דמם”.

הדעות בוועד־החכמים נחלקו; אלה נתמלאו מורת־רוח מדבריו של בר־כוכבא, ואלה קיבלו אותם בקורת־רוח. פתח ר' עקיבא ואמר: "אחיי, הלא מקובל עלינו, כי שמעון בר־כוכבא הוא המלך המשיח. אל נא ננהג כלפיו, כפי שנהגו קורח ועדתו כלפי משה רבנו. הוא שיחרר את ארצנו מן האויב והוא יביאנו לירושלים עיר קודשנו, לטהר אותה ולבנות אותה כבראשונה, להקים בה את בית מקדשנו לכפר על כל עוונותינו.

“עד עתה לווינו אותו מרחוק; מעתה מקומנו הוא במטהו, מטהו של המצביא. עמו נעלה לירושלים. בה נעמוד לימינו ובה נזכה לראות בישועות השם ובחסדו לחסידיו”.

ר' עקיבא פנה לר' אלעזר המודעי ואמר: “ןאתה אלעזר הכהן, צאצא הכהנים הקדושים לבית החשמונאים, אתה תהיה המשרת בקודש, במקדש השם, אשר נקים בעיר קודשו. איש הבירה תהיה, אחינו, שני לנשיא, יד ימינו של אחינו, ר' ישמעאל. הוא יהיה הכהן הגדול, אתה תטהר את הר־הבית מטומאתו ובידך יופקד בניין בית המקדש; ר' ישמעאל, אחיך הכהן, יטול לידיו את העבודה, את הקרבתם של תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם; הוא, הכהן הגדול, יכנס לקודש הקדשים לכפר על כל חטאותינו”.

הכל קמו ממושבם מחוץ לר' אלעזר שנתמנה כאיש הבירה ור' ישמעאל, אשר מעמדו ככהן גדול הוכר על ידי ראש הוועד ועל דעת חבריו.

אחד אחד ניגשו חברי הוועד לשני הכהנים וביקשום לברך אותם. זה כזה שם את ידיו על ראשי החברים ובירך אותם בברכת הכהנים.

משנסתיימו הברכות פנה ר' ישמעאל, כהן גדול, אל בר־כוכבא ואמר לו בלשון שדמתה לפקודה: "עתה, צווה לבקש בכל ערי יהודה כהנים זקנים, שלא נס ליחם, למען יפקדו את הר־הבית השומם ויציינו, יתחמו ויגבילו כל מקום קדוש ומקודש, את ההיכל ואת קודש הקדשים, את הלשכות ואת המזבח. על מלאכתם יצטרכו למסור דין־וחשבון לר' אלעזר, איש הבירה ולי. אנו נבדוק את עדותם, נחקור אותם על זכרונם ומהימנותם. לאחר מכן ייחסמו המקומות, לבל יגש אליהם מי שלא התקדש והיטהר.

ועוד מלאכה לפניך, הנשיא. צווה לבקש ולגלות את אחרוני בית אבטינס, שהיה ממונה על פיטום הקטורת בבית המקדש כשהיה קיים.

“אל תתן לזמן לעבור ללא מעשה ואל תדקדק בהוצאות”.

בר־כוכבא נענע בראשו כאות הסכמה, אך ניכר היה בפניו כי לא נעמה לאוזניו לשונו של מי שנתמנה לתפקיד הכהן הגדול. כלום ראוי לכהן גדול לדבר אל הנשיא בלשון ציווי?

ר' אלעזר המודעי, שנתמנה כאיש הבירה, הבחין במורת רוחו של בן אחותו. הוא קרא לו ואמר: “צר לי צר, כי אחותי, זכרונה לברכה, לא זכתה לשמוח במעשיך הגדולים, שמעון. תן לי ואברכך”. הוא שם את ידיו על ראשו של בן אחותו ובירך אותו בברכת הכהנים: “יברכך השם וישמרך”.

 

8. נשיא בעם, מלך בירושלים    🔗

ציפיותיו של בר־כוכבא לגבי פינויה של ירושלים מהלגיון העשירי נתקיימו במלואן. אף אלה בקרב ועד־החכמים או בעם, שהיו מפקפקים בשיקוליו הצבאיים נוכחו לדעת, כי נתון הוא בתכונות של מצביא לתפארת, כי גדולה תבונתו, כפי ששיבח אותה ר' עקיבא.

נודע ביהודה, כי הנציב הרומי טיניוס רופוס שחנה עם הלגיון העשירי בירושלים ציווה על פקודיו לפנות את העיר. נצחונות המורדים ביהודה בחודשי הקיץ העמידו את הלגיון המבודד בירושלים במצב ללא נשוא. המורדים שלטו בכל הדרכים המובילות אל העיר. הם ניתקו אותה מאספקה מסודרת ומנעו הושטת עזרה ללגיון מחילות רומיים שחנו בגליל, בשומרון ובעמק הירדן. צדק בר־כוכבא בתחזיתו: "על ירושלים לא נצטרך להילחם. נצחונותינו ביהודה ימסרוה לידינו,.

עם זאת ביקש בר־כוכבא לשוות לכניסת צבאו לירושלים צביון מיוחד. ירושלים עמדה להיות הכתר בנצחונותיו, הפנינה שבכתר. צבאו לא יכנס אליה כאל עיר, אשר מגיניה נטשוה וזנחוה. הוא יכנס אליה בראש צבא מנצח, אשר שיחרר את העיר מידי כובשיה, אשר חזר אל עיר מלוכתו, עיר קודשו. מיד אחר חג הסוכות יכנס.

על אף שלא היה צורך בכוח רב לשם לקיחת העיר, קבע בר־כוכבא כי ארבעה גדודים יכנסו אליה והם יתרכזו קודם לכניסתם בארבעה ישובים קרובים לירושלים: יריחו במזרח, חמתן במערב, בית־אל בצפון וחברון בדרום.

כמצביא אשר ראייתו הוכחה כנכונה, דאג בר־כוכבא לכל פרט ופרט של כניסת צבאו לירושלים. הוא היה לבמאי של הזירה, זירה ללא צחצוח חרבות וללא שפיכות דמים. הוא פקד על הגדודים להתמקם בגבעות המשקיפות על העיר עד שהוא, המצביא יתן את האות לכניסה אליה. הוא הזהיר אותם שלא ינהגו במינהג “הקריעה”, הנהוג למראה ירושלים החרבה. בפקודה שהוא העביר לחיילים אמר: "זו הפעם הראשונה לאחר למעלה מששים שנה יבואו בני עמנו אל ירושלים, לא כדי לקונן על חורבנה, כי אם לגאלה ולבנותה. אבותינו ספדו לעיר בקראם: ‘באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים’; אנו נהללה ונריע לה בדברי בעל התהילים: “שמחתי באומרים לי בית השם נלך עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים”.

כבמאי מעולה קבע בר־כוכבא את כניסת צבאו לירושלים לשעות הערב, אחרי השקיעה, כשנושאי לפידים ילכו לפני כל גדוד. לפיכך היתה לגדודים שהות להתבונן בעיר ממרחק במשך יום שלם. לרוב רובם של החיילים היתה זו הפעם הראשונה בחייהם שעיניהם חזו בעיר. משחר ילדותם שמעו על יופיה; כל אחד מהם ידע את המאמר: “עשרה קבים יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים”. ואכן הם הוקסמו מנוף ההרים שמסביב לעיר, מאורה הזוהר ומאווירה הצח, מגווני שקיעתה. אך הם גם חזו בחורבן שבא על העיר. חומותיה היו נתוצות ואבניהן היו פזורות ליד מקום הצבתן; הר־הבית, אשר החונים בהר הצופים ראוהו, כאילו הוא על כף ידם, היה משטח של ערימות אבנים ועמודים, שלא נגעו בהם מאז שריפת בית־המקדש. המגדלים שבנה הורדוס במערב העיר היו הרוסים ברובם ומה שנותר מהם, נותר לפי פקודתו של האיש שגרם להריסתם, טיטוס. ביקש המנצח במלחמתו ביהודים להשאיר עדות לדורות כמה אדירים היו הביצורים שפרץ, כמה עצומים היו המיכשולים שהוא גבר עליהם.

בקוצר רוח ובהתרגשות הולכת וגדלה ציפו הכוחות לשקיעה, להדלקת הלפידים ולירידה מן הגבעות לבוא אל ירושלים.

נושאי הלפידים נצטוו לקרוא בקול: “אימרו לבת־ציון הנה ישעך בא”, והחיילים נצטוו לענות אחריהם.

בין נושאי הלפידים לבין החיילים הוצבו הכהנים הזקנים, ששרתו בבית־המקדש כשהיה קיים, ושאמורים היו לציין את המקומות המקודשים בהר הבית, את תחומי ההיכל וקודש הקדשים ואת מקום המזבח.

השמש שקעה וקרניה האחרונות הציתו מעין אש ברקיע ממעל ובאדמה מתחת. אבני החומות המנותצות של העיר, החורבות והעמודים הפזורים על הר הבית, שרידי המגדלים במערב, הכל להט בגוונים שדמו ללהבות אש. כל רגע התחלפו הגוונים: מאדום לוורוד, מוורוד לזהב, מגוון לבן־גוון.

הודלקו הלפידים. הכהנים הזקנים ניצבו מאחוריהם, החיילים היו נכונים לירידה מן הגבעות ולכניסה לעיר.

רצועות של אש ניראו על מורדי הגבעות; הקריאות “אימרו לבת ציון, הנה ישעך בא” הידהדו בחלל. צבא בר־כוכבא נכנס לירושלים ללא קרב וללא שפיכות דמים.

בר־כוכבא ירד עם הגדוד שחנה בהר־הצופים. כאשר הוצע לו לרדת רכוב על סוס, סירב ואמר: “לירושלים עולים ברגל”. הכוח אשר עמו, עמד להכנס להר־הבית; יתר הכוחות עמדו להתמקם בעיר. אף כי לילה היה, לא היו רבים שהכינו את עצמם לשינה. הם עמדו במקומם כחולמים. הם הגיעו לעיר האלהים. רגליהם עמדו בשערי ירושלים. עד בוקר לא נכנס הכוח אשר עם בר־כוכבא אל הר־הבית, ועד בוקר לא התמקמו הכוחות האחרים העיר.

בא בוקר. עננים לבנים פזורים כיסו את פני השמיים וקרני השמש העולה צבעו אותם בגוונים מגוונים שונים. בעוד הכוחות שעמדו להתמקם בעיר, החלו בביצוע משימתם, הוסיף הכוח אשר עם בר־כוכבא לעמוד בפאתי הר־הבית. הוא לא יכנס אליו, אלא לאחר ציון המקומות המקודשים על ידי הכהנים הזקנים, פן יחללו את קדושתם.

העיר היתה חרבה בעיקרה. במשך למעלה מששים שנה לא ניבנה בה בנין חדש, זולת כמה מבנים בסביבת הר־הבית, אשר שימשו ללגיון הרומי העשירי. כל הבתים שנהרסו ונשרפו בימי המלחמה הגדולה עמדו בחורבנם וניכרה בהם שריפתם. לידם עמדו בתים שהריסתם לא היתה שלמה, ואשר אש המלחמה לא פגעה בהם. אלה, אף כי לא שלמים היו, ראויים לשימוש היו, ואכן גרו בהם בני עמים שונים שהשתקעו בירושלים בימי השלטון הרומי. גם יהודים היו ביניהם. תושבים אלה, ערב־רב של עמים, יצאו עתה לקבל את הבעלים החדשים של העיר. הם הגישו להם מיים ולחם וסייעו להם למצוא בתים ראויים לשיכון הנשיא המצביא ואנשי מטהו.

בין הבתים החרבים ובין הבתים השלמים כמעט, על פני כל שטח פנוי ובצדי הדרכים, נערמו ערימות של פסולת. אבנים שנעקרו מקירות של בתים, קירות עץ חרוכים, אשר תמכו בגגות, לפני שהגיעה אליהן האש, מסגרות עץ של דלתות וחלונות, ריהוט וציוד שבור ושרוף, היו מונחים במקומות אליהם נתגלגלו בסער הקרבות, אך הובלו אליהם על ידי השרידים שנותרו בעיר ועל ידי התושבים שהשתקעו בעיר החרבה.

הכוחות מצאו בעיר בתים במספר מספיק להאחז בהם, כל עוד יחנו בה; אף מצאו והכשירו למגורים, בתים, אשר על אף הפגיעות בהם, היו מצויינים בהידורם. אלה עמדו בעיקר בגבעה המערבית, מול הר־הבית, וביניהם היה מצוי בית אחד שדמה לארמון. הגבעה המערבית שימשה בעבר למיוחסי ירושלים ועשיריה; בימי השלטון הרומי השתכנו בה קציני הלגיון; בבית דמוי הארמון ישב הנציב הרומי.

לכוחות שהתמקמו בעיר נתגלתה עיר גדולה. בתיה וחורבותיה השתרעו על שטחים רחבים, גבעות ומישורים, מורדות וגאיות.

השעות בהן התמקמו הכוחות בעיר היו שעותיהם הגדולות והיפות של הכהנים הזקנים. אף כי זקנים מופלגים היו, אף כי שירתו בקודש לפני למעלה מששים שנה, כשהיו אברכים או פרחי כהונה, הם זכו לתחיית כוחותיהם מקדם. כצעירים הם דידו בין ערימות האבנים הפזורות, מדדו מרחקים בצעדיהם, פילסו לעצמם דרך כשהדרך לפניהם היתה חסומה.

את מדידתו של מיתחם הר הבית הספיקו לסיים במהרה. מידותיו היו קבועות מקדמת דנא, ולא היה צורך אלא למנות חמש מאות אמה לרוחב וחמש מאות אמה לאורך. קביעת מקומם המדוייק של ההיכל והדביר והמזבח תבעה מדידות חוזרות ונישנות. שבע פעמים מדדו מרחקים עד שקבעו מקומם. רבים היו הוויכוחים ביניהם עד שהגיעו לפסיקה. את מדידותיהם וויכוחיהם עשו בהדרת קודש וביראה. בידם הופקד לקבוע את המקומות המקודשים בהר־הבית. חלילה להם לגרום מיכשול לבאיו.

והיו ויכוחים שלא נסתיימו בהחלטה חד־משמעית, ואפילו לא ברוב ברור. זקנים היו העוסקים במלאכה; עברו למעלה מששים שנה מאז ששירתו במקום. ואת מה שהיה לקוי בזכרונם, השלימו בעמידה על דעתם.

ברעש גדול התייצבו לפני בר־כוכבא. מחנה התמימים בדעותיהם השתבח בממצאיו; האחרים עמדו על דעותיהם הסותרות והמשיכו בוויכוחיהם.

בר־כוכבא השתיקם. על אלה שהגיעו לידי הסכמה, ציווה לחזור למקומות שציינו ותחמו. הוא ציווה עליהם לאסוף אבנים מן ההריסות שבהר ולהציבן בגבול האתרים. על אלה שדגלו בדעות סותרות, ציווה להביא את דעותיהם בפני איש הבירה והכהן הגדול ולצאת עמהם לשטח. הם יכריעו.

מלבד המשימה של ציון ותיחום של המקומות המקודשים, עמדה בפני בר־כוכבא המשימה של ניקוי הר־הבית מן ההריסות והעמודים הפזורים ומהרי האשפה והפסולת שנערמו בחלקים שונים של המיתחם הגדול. משימה זו העיקה עליו והעיבה על רוממות רוחו.

מיתחמו של הר־הבית היה שטח ישר ובעל ממדים גדולים. בוניו ומרחיביו של בית־המקדש בימי הורדוס המלך, עיצבו את השטח על ידי מילוי ובניית עמודים תחתיו. חומות תּמך עצומות תמכו והקיפו אותו מכל צדדיו. מימי חורבן הבית היו מונחים בשטח אבני המקדש ועמודיו, שרידי ציודו ומזבחו. הלגיון השתמש בשטח לשם איכסונם של פסולת מיטבחיו ואשפת בתיו. ריח רע נדף מערימות הפסולת והאשפה. על כל אלה נתווספה פסולת הבתים שהלגיון הרס אותם לפני שנסוג ופינה את העיר. מבוכה אחזה את בר־כוכבא נוכח מראה עיניו.

“לא תהיה ברירה אלא לחזור על מעשי שלמה המלך והורדוס המלך”, הסיק הנשיא בדעתו; “כפי שגייסנו חיילים למלחמה נצטרך לגייס תושבים לעבודה”.

הפקודה לביצוע מסקנתו יצאה מפיו עוד בטרם פנה אל הבית שהוכן לו, ביתו ההדור מנכבדי ירושלים, אשר שימש מישכן לנציב הרומי. מעתה ישמש לנשיא ישראל.

אנשי מטהו ניקו את הבית והביאו אליו ריהוט וציוד מבית־לחם. זקיפים עמדו לפני הבית ולא נתנו לאיש להכנס אליו, ללא רשות הקצין הממונה על סדריו. משרתים ומשרתות מכפרים סמוכים לירושלים הובאו אל הבית לשרת את הנשיא. בית הנשיא ייקרא הבית מעתה, משכן נשיא ישראל.

בר־כוכבא ישב בבית כמצביא הנח לאחר מלחמה שנסתיימה בנצחון מוחץ של צבאו; כנשיא לעמו המשוחרר מעול כובש. חכמים וזקנים נשואי פנים מכל ערי יהודה עלו לירושלים לפקוד אותה בחרותה, לחזות את פני משחררה, את בר־כוכבא נשיא ישראל ומלך המשיח.

משגבר זרם הבאים אל משכן הנשיא, פשט בר־כוכבא את בגדי הקרב שלו ולבש בגדי מלוכה. הוא גידל את שער ראשו ועשה בו מחלפות, משח את גופו בשמן ובבושם. על שולחנו הוגשו מעדני מלכים. ומשבאו אליו ר' אלעזר איש הבירה ור' ישמעאל, כהן גדול, כשהם לבושים בבגדיהם הרגילים, בגדי תלמידי־חכמים, נזף בהם הנשיא: “כלום לא ציווה השם למשה לעשות בגדי קודש לאהרון לכבוד ולתפארת. לכו ועשו לכם בגדי כהונה ואל תחסכו מהם תכלת וארגמן, כסף וזהב”.

המגוייסים לעבודה בהר־הבית, תושבי ערים וכפרים ביהודה, עשו את מלאכתם כשאנשי מטהו של המצביא־הנשיא מזרזים אותם. בהדרגה נתפנה הר הבית מן הפסולת והאשפה, מן ההריסות והעמודים. מיתחמו החל להיראות בכל הדרו כשהמקומות המקודשים מצויינים בו, ואיש אינו דורך עליהם.

ועד־החכמים בראשות ר' עקיבא נתכנס במשכן הנשיא. עמדו לדיון שאלות משאלות שונות, אשר הנשיא ראה צורך לדון עליהן עם הוועד ובעיקר השאלה של בניין המקדש. אל הדיון באו ר' אלעזר ור' ישמעאל כשהם לבושים בגדי פאר, כדוגמת בגדיהם של הכהן הגדול וסגן הכהנים. עם כניסתם עלתה התפעלות על פני המסובים. פניו של הנשיא, הלבוש בגדי מלוכה גילו סיפוק.

בעוד החכמים דנים בנושאים, חולקים זה על דעתו של זה, או מסכימים זה עם זה, הגיע אל המשכן הקצין הממונה על פנוי הר־הבית וסביבתו וביקש לראות את פני הנשיא. בר־כוכבא ציווה להביאו בפניו, בעודו יושב עם ועד חכמים.

“איש בשורה אנכי היום הזה”, פתח הממונה בנימה של חג ובמליצה של המקרא. “מטמון גדול של מטבעות כסף וארד נתגלה באחת החורבות של משכנות הלגיון. כפי הניראה נשכח בשעת מנוסתם. לידו מצאנו רשימות מקבלי שכר שכללה חיילים וקצינים ואף את הנציב. רבים מבין המטבעות נושאים את דיוקנו של הדריאנוס קיסר וביניהם מטבעות שנטבעו לכבוד ביקורו בארץ־ישראל”.

שומעי הבשורה היו פעורי פה. רק הנשיא נשאר בשלוותו. “היכן נמצא המטמון עכשיו?”. “הוא שמור בשידה ועליה שומרים המובחרים מבין קציניי”, ענה הממונה.

“האם היתה ביזה לפני שהגיע לידיך?” היקשה הנשיא.

“חלילה וחס, אדוני”, ענה הממונה. “חיילי עושים את מלאכתם בהדרת קודש, לא פחות מן הכהנים הזקנים, אשר היו עמנו”.

“נס גדול היה פה”, הילל ר' עקיבא את המאורע. “נס גדול”, חזר אחריו ר' אלעזר; “נס בתוך נס”, חיזק ר' ישמעאל את ההלל.

“המצויה מיטבעה בירושלים?” שאל הנשיא. שאלתו נענתה בשלילה. “אם כן נעביר את המטמון לביתר. שם מצויה מטבעה עוד מן הימים שלפני חורבן ירושלים. ושם מצויים חרשים וצורפים מבני עמנו היודעים לעשות בכסף ובארד מעשי אמן ואומן. הם יטבעו על המטבעות הנכריים טביעות שיעשו אותן למטבעות שלנו, מטבעות לחרות ישראל”.

התלהבות גדולה אחזה במסובים. הכל צהלו, הכל בירכו על הנס ועל חכמת הנשיא להנציחו בהטבעת מטבעות שיעידו על הנס של החזרת החרות לישראל.

נשמע קולו של ר' עקיבא ונשתתקה ההמולה. “מן הדין כי נמתין בהטבעת מטבעות עד שנקים את בית־המקדש. ראוי גם להביא את הדבר לפני הסנהדרין למען יפסוק על מה שייטבע על המטבעות שלנו. הלא הם ישמשו גם לדברים של קדושה”.

כל המסובים נענעו בראשיהם כאות הסכמה לדברים שנאמרו על ידי ראש הוועד, ר' עקיבא. לעומתם גילה בר־כוכבא מורת־רוח. הוא לא היסס לשלול את דבריו של הזקן והגדול.

“לא נמתין” פסק. “זוהי שנה ראשונה לגאולת ישראל ועלינו לבשר על כך לבני עמנו בכל אשר הם. המטבעות שלנו ישאו עדות זו. אחרי שנה אחת יבואו מטבעות של שנה שניה ושלישית, והן ישאו את תבנית המקדש אשר נקים. ועד־החכמים יקבע מה שייטבע על המטבעות שלנו. והסנהדרין יטריח את עצמו ויבוא לביתר לחזות בהם”.

הנשיא דיבר כמלך כל יכול אשר הכל סרים למשמעתו. איש לא השמיע מילה של הסתייגות מדבריו. ר' עקיבא ניכנע ואמר: “יהיה כך”.

עוד באותה ישיבה הוסב הדיון על מה שייחקק על המטבעות. בר־כוכבא הציע לראות במטבעות החשמונאים דוגמה למטבעות שייטבעו בביתר. "מה שנחקק עליהן ייחקק בשינוי מתאים על המטבעות החדשות. במטבעות החשמונאים היה חקוק שמו של הכהן הגדול ובמטבעות החדשות יחקק שמו של הכהן, איש הבירה; במטבעות החשמונאים היה חקוק: ‘לחרות ציון’ או ‘לגאולת ציון’; אף אנחנו ננהג כך, אלא נקדים גאולה לחרות, ובמטבעות השנה הראשונה נטבע: “לגאולת ישראל”.

מחוץ לר' ישמעאל, שנתמנה כהן גדול, הסכימו הכל לדברי הנשיא. ר' ישמעאל ראה בהם העדפה של עמיתו בשל קירבתו המשפחתית לנשיא. אך הוא שתק כדי לא להחשד ברדיפה אחרי כבוד.

אחרי שדיבר בר־כוכבא ואחרי שנתקבלו דבריו על ידי חברי הוועד, הביע ר' עקיבא את דעתו בנושא המטבעות: “במטבעות החשמונאים צורף לשמו ולתוארו של הכהן הגדול גם התואר של ראש ‘חבר היהודים’. עתה, משהפרדנו תפקידי הנשיאות מתפקידי הכהונה, מן הדין שיחקק על המטבעות גם שמו ותוארו של נשיאנו, ‘שמעון נשיא ישראל’ לצד שמו של איש הבירה”.

וכך הוחלט. עוד הוחלט לעטר את המטבעות בעיטורים שישקפו את ברכת הארץ ואת הפולחן בבית המקדש: דקל ואשכולות ענבים, לולב ואתרוג, נבל וחצוצרות. ולכשיבנה בית־המקדש תחקק צורתו על המטבעות שיוטבעו בשנת בניינו.

נושא אחר שעמד לדיון בוועד־החכמים היה נושא הקרבת הקורבנות. פינוי השטח לבניין בית־המקדש, הכנת התכניות לבנייתו וביצוע הבנייה יקחו כשנה לפחות. לעומת זה מוכן ומזומן המזבח. המותר להקריב עליו קורבנות לפני בניין הבית?

מטבעות מימי שלטונו של בר־כוכבא

ארד – שנה אחת לגאולת ישראל (132/33 לספה"נ)

צד אחד: שמעון נשיא ישראל; צד שני: אלעזר הכהן

מטבע דינר כסף

כתובת: שמעון, לחרות ירושלים

הדעות היו חלוקות. היו שהתירו והיו שאסרו, עד שאמר ר' טרפון: “בימי שיבת ציון התירו את העבודה קודם שהוקם בית המקדש. אף אנו ננהג כך. מקריבים על הר הבית אף על פי שאין בית”.

נתקבלה ההלכה לפי ר' טרפון.

חודשה הקרבת קורבנות, נתפנה מקום ההיכל, הוחל בבנייתו. ארץ יהודה היתה משוחררת מעול כובש; ירושלים היתה בידי ישראל.

יהודה נבדלה לטובה משאר מחוזות הארץ. בגליל ובמחוזות הדרום, אשר בהם לא נערכו פעולות מרד, הוסיפו לחנות חיילים רומיים; השומרון היה בידי הכותים שנפרדו והופרדו מכלל ישראל. רק יהודה מכל מחוזות ארץ־ישראל היתה בידי שלטון ישראל.

בר־כוכבא מלך בירושלים כאחד ממלכי החשמונאים; הוא גם נתן להפיץ ידיעה, כי מצד אביו הוא מצאצאי בית דוד, כפי שהוא מצאצאי החשמונאים מצד אמו. חלק הכוחות שעלו בשעתם לירושלים נשלח לבתיהם; חלק נשלח למאחזים בהרים, בעמקים ובמידבר ובאתרים ששימשו בתי־אולפנא ללימודי מלחמה. רק כוח זעיר נשאר בירושלים ועיקר תפקידו היה לשוות צביון של מלוכה לעיר המלוכה.

עם שיחרורה של העיר החלו אנשי יהודה להשתקע בה. העבודה בבית־המקדש התקדמה, אך משהושלם הבניין הוא עורר רגשות מעורבים. היו ששמחו בו, והיו שהתייחסו אליו בביטול. הוא נעדר הדר; צנועה היתה צורתו, ללא ההוד של קודמיו, שהיה ידוע לכל. “הוקם ההיכל, אשרינו!” הריעו אלה; “לא היכל ולא זכר להיכל!” ענו להם המבטלים.

על אף מידותיו וצורתו הצנועים החלו אנשי הגלויות לעלות אליו בשלושת הרגלים. די היה להם לחזות בקיומו של היכל הקודש בהר־הבית ולהתבשם בריח הקורבנות.

הנשיא היה בא אל ההיכל בלבושו המלכותי, והכהן הגדול היה עושה בו בבגדי הכהונה המפוארים שלו. העם היה מריע להם בכל פעם שהזינו בהם את עיניהם.

ועד־החכמים בראשותו של ר' עקיבא פעל כמועצת המלך לכל דבר. הצעה שהועלתה בו להזמין את הסנהדרין לעבור מיבנה לירושלים נדחתה. אך משהגיש ר' ישמעאל כהן גדול הצעה לכרות ברית שלום עם רומי התחוללה בו סערה.

“ימים ולילות רבים הגיתי במה שאני עומד להגיד לכם”, פתח ר' ישמעאל. "התקיימו בנו הדברים שאמר ר' יהושע אל העם: “את כל אויביכם נתן השם בידך. לא נפל דבר מכל הדבר הטוב הזה אשר דיבר השם אל בית ישראל, הכל בא'. מצביאנו שיחרר את יהודה ומולך עלינו בירושלים. שלום ושלווה מסביבנו. אין מחריד. במצב זה ראוי כי תישלח משלחת לרומי, אל הדריאנוס קיסר, לדבר עמו שלום, לבקש ממנו לאשר ולתת תוקף לשלטונו של נשיאנו, כמו שנתנו קודמיו למלכים מבית החשמונאים. אם לא נעשה כן עלולה יד רומי לפגוע בנו באחד הימים ונצטרך לעמוד מול כוחה נאדיר החובק עולם”.

דממה השתררה בחדר הישיבות. איש לא דיבר. רבים השפילו עיניהם הכל ציפו לתגובת הנשיא.

בנחת ובלא נימה של כעס פתח בר־כוכבא בתגובתו.

“מחשבות דומות למחשבותיך, אישי כהן גדול, עלו בדעתי. ברם, דחיתי אותן. לאחר שמרדנו ברומי, לא תנהג בנו כאילו לא מרדנו. יתכן והיא תשלים עמנו, אולם היא ולא אנחנו נקבע את אופי השלום בינינו. היא תחזור ותטיל עלינו את מרותה; היא תשלול מאתנו את האחיזה בירושלים ובהר־הבית, ומי יודע אם לא תבקש להציב פסל בהיכל? כלום יעלה אחד מאתנו על דעתו להפקיר את פרי נצחוננו? אמת, היו מלכים מבית החשמונאים, אשר ביקשו מרומי לשים כתר על ראשיהם ולתת מגן למלכותם אך לא זאת היתה דרכם של אבותיהם המכבים. אם רומי תדבר שלום עמנו, נענה לה. ואם לאו, נשמור על חרותנו ונלחם עליה, בעת הצורך”.

והוא סיים בהצהרה שדמתה לשבועה: “כנשיא ישראל שמתם אותי בתור כזה אחיה; ובתור זה אמות, אם ניגזר עלי למות”.

ר' ישמעאל, כמו התקפל במקומו. הוא לא הגיב בדברים על דחיית הצעתו, אך חזותו גילתה את מורת רוחו. הוא הביט מסביבו לראות אם חבריו בוועד הזדעזעו מיהירותו של הנשיא כמוהו. רובם העמידו פנים, כאילו אין חילופי הדברים נוגעים בהם, כאילו זה וויכוח בין הכהן הגדול והנשיא. בלא לשפוט עם מי הצדק, הם הלכו אחרי הכלל, כי דעתו של הנשיא קודמת לכל דעה אחרת, אף לזו של הכהן הגדול.

הישיבה נסתיימה. בר־כוכבא יצא והכל קמו לכבודו. גם ר' ישמעאל היה בין הקמים.

זכרון הישיבה והדברים שהעלה בה ר' ישמעאל לא נטשו את בר־כוכבא. הרי אלה דברים שטעם רב בהם; הרי הוא בעצמו הגה בדברים דומים. והוא חשש מפני פלישת דעות מן הסוג הזה אל מוחות העם. אם ידובר כך בככרות הערים ביהודה ובחוצות כפריה, מן ההכרח שיגיעו הדברים לאוזני הנציבים הרומיים. הללו נימצאים באיזורים בארץ־ישראל שמחוץ ליהודה ובשכנות הארץ. אם יסיקו כי לא כל העם תומך בנשיאו, כי חל ערעור באימונו ובדבקותו של העם במשחררו, יהיה זה מן התבונה הצבאית והמדינית לבחון את כוחו ושררתו של המצביא בעימות צבאו עם צבא רומי, ולו גם בקרב של מיבחן.

בר־כוכבא ראה את הסכנה העלולה לצמוח מהתפשטות הדעות שהעלה ר' ישמעאל, ואשר גם הוא הגה בהן. הוא דחה אותן לאחר שיקול וגם השליט את דעתו על ועד־החכמים. אך מי ידחה אותן מדעת העם?

הוא החליט לעשות למניעת הסכנה בעודה באיבה.

ואת הסכנה הצפויה לעם יהודה ולארץ יהודה, לירושלים עיר המקדש ולנשיא השוכן בתוכה. ראה בר־כוכבא בעליל. אחד ישמיע דעה כפי שהשמיעה ר' ישמעאל כהן גדול, ומיד יווצרו מחנות של מחייבים ושל שוללים. עם זה להוט אחרי מחלוקת מאז ומתמיד. אפילו בימי סכנה וחרום לא יימנע מהן. הפועל היוצא מזה הוא, שיש למנוע יצירת מחנות ויהי מה, שיש להשתיק מיד כל מי שמשמיע דעה בדבר פיוס עם רומי. בל יושמעו הדברים ביהודה ובל יגיעו לאוזני הנציבים הרומיים בקירבת יהודה.

על ועד־החכמים לא יוכל לסמוך בעניין זה. גם על ר' עקיבא לא. הם שמעו את דברי ר' ישמעאל ולא מחו עליהם. את דעתו קיבלו מפני שהוא הנשיא. הם רגילים במחלוקת ואינם רואים את הסכנה שבה. עליו להטיל על המקורבים אליו ביותר מאנשי מטהו לעשות את הבלתי נימנע, להשתיק את התובעים פיוס עם רומי ולמנוע התפשטות דעותיהם ותביעותיהם.

בר־כוכבא נתן את עיניו בשלושה אנשי מטהו בירושלים והחליט לצרף אליהם את חבריו מנוער, אשר אותם העלה למפקדים על אזורים, את ישוע, יהונתן ויהוסף.

כאשר עמדו בפניו העלה בר־כוכבא את חששותיו לפניהם:

“זכינו ושחררנו את יהודה ואת ירושלים. השלום והשלווה בערי יהודה, אך אליה וקוץ בה. יתכן ויקומו מבני עמנו ויאמרו: זה הזמן לפייס את רומי, לבקש הכרתה בשלטוננו. הפחד ידבר מגרונם, פחד שמא תומר השלווה במלחמה, ומפני אימתה של מלחמה חדשה הם יראים. שקלתי את תוקפה של דעתם, כי הגיע הזמן לפייס את רומי. רומי לא תתפייס עם יהודה חופשית. היא תקרא שלום ליהודה שנכנעת ומשתעבדת בפניה. אל לנו לפחד כבעלי דעה זו. הפחד הוא אויב גדול מכל אויב. על כן החלטתי למנוע השמעת דעות מן הסוג הזה ולשקוד על כך, כי לא יתפשטו. עלי להכביד את לבי, למען לא תיפגע יהודה, למען לא יגיעו דברים על פיוס לאוזני רומי ויעודדוה להלחם בנו. בידכם אפקיד את המשימה, אך אני אשא באחריות, עליכם יקטרגו ואותי יקללו. זה גורלו של מנהיג בעם”.

ששת המקורבים קיבלו על עצמם המשימה והבטיחו למפקדם, נשיאם, כי יעשו כפי שציווה עליהם.

בין אם הגיעו לאוזני הנציבים הרומיים דברים של תושבי יהודה שהצביעו על אי שקט בקרבם, בין אם פעלו מכוח שיקולים צבאיים ומדיניים משלהם, הם החלו להתגרות מלחמה בכוחות בר־כוכבא. נציב סוריה שלח כוח שהופקד עליו להתחבר עם הלגיון העשירי שנטש את ירושלים ללא קרב והתמקם אי־שם ליד קיסרי; ונציב מצרים שלח את מליאת הלגיון העשרים ושניים למלחמה ביהודה.

בהגיע לירושלים ולערי יהודה הידיעות על הכוחות הרומיים המתקרבים, נאחזו רבים בהלה. בקרב ועד־החכמים היו כאלה שראו בכך הגשמת החששות שהביע ר' ישמעאל בשעתן והצטערו על דחייתם בידי בר־כוכבא. בקרב העם, שרוב בניו גוייסו לצבא, נשתררה מבוכה. לגיון שלם, עטור נצחונות עולה על יהודה.

מי שעקב אחר הכנותיו של בר־כוכבא להתמודד עם המצב שנוצר, לקדם את פני הרעה ולסלקה מעל יהודה, מן ההכרח שהיה חייב להכיר בגדולתו כמצביא, בתעוזתו כמנהיג.

הוא לא הוציא את צבאו ממאחזיו למלחמה על שדה הקטל. כבימים הראשונים של המרד בחודשי הקיץ שעבר, בחר בר־כוכבא בהתקפות פתע, במארבים, בניצול כל גבעה ועמק לעצירת כוחות האויב. יתרונו הגדול של צבא בר־כוכבא על הכוחות המאומנים והמנוסים של האויב היתה ידיעתו את השטח, יכולתו לנצל כל מסתור, לקצר כל דרך לעצמו ולחסום כל התקדמות של האויב.

מאחזי צבאו של בר־כוכבא הנחילו מכה אחר מכה על כוחות רומי, הפילו בהם חללים, פיזרו את פליטת חייליהם לכל עבר, לא השאירו שריד ופליט מהלגיון העשרים ושניים המהולל. במקום להכנס לירושלים ולכבשה מידי היהודים, כפי שחשב, עלה בגורלו של לגיון זה מה שלא עלה עוד בגורלו של שום לגיון רומי: הווא הושמד כליל.

תרועת נצחון הידהדה בהרי יהודה ועמקיה; בעריה נשמעו קולות ששון ושימחה; בירושלים עמד העם כולו לקבל את פניו של המצביא, הנשיא כמשיח השם, כמלך המשיח. לא ערעור ולא שמץ של ערעור נשמע על מנהיגותו ותבונתו.

סלע כסף לחרות ירושלים (134/35 לספה"נ)

צד א‘: דביר המקדש; צד ב’: לולב ואתרוג

 

9. לפני הסער    🔗

אש בערה במזבח על הר־הבית; ריח של בשר חרוך עם ריח של קטורת נדף בו. אך הר־הבית היה שומם ברובו. בית־המקדש, שהוקם בשנה הראשונה לגאולת ירושלים, לא היה אלא בבואה של בבואה של בניין הורדוס, שהיה אחד מפלאי העולם בשל ממדיו והדרו. אף ציודו של הבית לא היה שלם.

המצב לא השתנה לטובה בשנה השנייה. המלים “לגאולת ירושלים” שעל המטבעות הוחלפו ב“לחרות ירושלים” וצורת הבניין נחקקה עליהם, אך לא נמצאו בקופת המלוכה משאבים לבניין שלם. גם לא נמצאו בארץ ובגולה נדבנים שילכו בעקבות ניקנור מאלכסנדריה, שתרם לבניין בית המקדש שנחרב שערים מפוארים עשויים בתערובת המתכת של קורינתוס שביוון, תערובת של זהב, נחושת וארד.

בערי יהודה נשתרר מעין בולמוס של חיים. רבתה הבנייה, גדלו המסחר והמלאכה. עמם הופיעו סימנים של הוללות. רבים לא האמינו, כי השקט והשלווה יימשכו. אמנם הובסו חיילי רומי בידי חיילי יהודה, אמנם הושמד לגיון רומי שלם, אך רומי נישארה מלכות אדירה ומי יודע אילו מזימות נקם היא רוחשת. המפקפקים בהמשך השלום והשלווה פירשו את ההוללות בכלל הנהוג לפני סער ומצוקה: “אכול ושתה כי מחר תמות”.

חרדה גדולה שררה בקרב הזקנים. הם חזו על בשרם את עוצמתה של רומי ואכזריות גיסותיה במלחמה; ואם לא חזו אותן, סיפורי אבותיהם עליהן הידדו באוזניהם. עם זאת ניזהרו שלא לגלות את חרדתם בפני הצעירים, אפילו בפני בניהם, ידוע היה, כי הם, הצעירים, נוטים ללכת אחרי בר־כוכבא בכל. ולא זאת בלבד. חושדים היו, כי ימסרו למפקדי הצבא שלו על כל חרדה וחשש לגבי העתיד שבפי תושבים, אף אם אלה הוריהם או זקניהם. רובם של הצעירים שירתו בצבא וגם אם השתחררו מן השרות, ראו את עצמם כחיילים לכל דבר.

בולמוס החיים וההוללות שנלוותה לו, לא פקדו את ירושלים. בה שרר שיממון. פה ושם הוקם בניין חדש, אך העיר נשארה חרבה בעיקרה. אבני החומות הנתוצות נשארו במקומן ואבני בית־המקדש, אשר פונו מהר־הבית נערמו בפאתי המיתחם.

זקנים רבים לא היו בירושלים, אך המעטים שהיו בה היו אחוזים חרדה כזקני שאר הערים ביהודה. והם ניזהרו כמותם שלא לגלות את חרדתם.

על אף זהירותם של הזקנים ועל אף דיכויים של דיבורים ומעשים ברוחם על ידי אנשי צבאו, היה בר־כוכבא מודע לחרדות ולחששות. הוא חש אותם כמצביא וכמלומד מלחמה.

לנאמניו גילה את האני המאמין שלו: “רומי לא תתגרה מלחמה בנו. ודאי, מפלות גיסותיה ואבדן הלגיון העשרים ושניים חורים לה ומעוררים את חימתה, אך בגללם לא תשבית את השלום והשלווה השוררים כעת בכל ארצות מלכותה. על כורחה היא תצטרך להתעלם מיהודה ומעשיה. זעירה מדי ובלתי חשובה מדי בעיניה ארץ יהודה, שתצא למלחמה, כדי להשיבה לעצמה. יתכן ולמראית עין היא תשלח חיילים לגבולנו, להוכיח, כי אין היא מפקירה את חייליה, אך אלה יהיו כוחות מוגבלים. נוכל להם כמו שיכולנו לקודמיהם”.

בר־כוכבא שלל את החרדות והחשדות כאיש צבא ומצביא, אך בתור שכזה הוא שקד על קידום כל רעה, פן תבוא על אף סברתו כי לא תבוא הוא הגביר את גיוסם של צעירים, הרחיב את עשיית כלי־נשק וציוד, תיכנן דרכי התקפה והגנה.

המאחזים התת־קרקעיים בכל הארץ הורחבו וחוזקו. הוטל עליהם לשמש נקודות מוצא להתקפה ומקלט בהגנה. פתחי המאחזים צומצמו למנוע כניסת אויב אליהם; המעברים שבהם הונמכו, כדי להקשות על אויב שהצליח לחדור, להתקדם על נשקו.

בר־כוכבא הירבה להעדר מירושלים. הוא היה מסייר במחנות צבאו ובמאחזיו, כמו בימים בהם היה ממונה על בתי־האולפנא ללימודי מלחמה. והוא היה בא אל המיטבעה בביתר. לבו רחב וביטחונו התחזק למראה המטבעות שנשאו את שמו ושם דודו ושהעידו בכתובות שהיו חקוקות עליהן כי באה גאולה לישראל. כי הוחזרה לישראל ולירושלים חרותן.

בשובו מאחד מסיוריו לירושלים חיכתה לו ידיעה משמחת. נאמר לו, כי הבחור בעל המראה של יווני בא לעיר ומבקש להתייצב בפניו.

בר־כוכבא שלח להביאו בפניו ללא דיחוי. כל ידיעה על הדעות הרווחות בחצר הקיסר רצויה, חשובה וערכה רב מבחינת הכוננות לבאות. זה זמן רב מאד הדיר הבחור את רגליו ממנו והוא נשאר בלי ידיעות על המתרחש במועצת הקיסר. בר־כוכבא ציפה לבואו של המודיע בכליון עיניים. משבא, ציווה על כל אנשיו להשאיר אותם לבדם ולא להפריעם כל עוד הם ביחד.

תחילה הסביר המודיע את סיבת העדרו הממושך, אחר בירך את המצביא על נצחונותיו ואת הנשיא על מלכותו. ידיעות רבות היו בפיו.

"משהגיעו אל הקיסר הידיעות על גירוש חילותיו מיהודה ועל אובדן הלגיון העשרים ושניים לא התרגש. הוא הרגיע את אלה מאנשי מועצתו שדרשו פעולות עונשין ונקם. ‘בשביל כברת ארץ קטנה ובלתי חשובה זו אשר יהודה שמה, אתם מבקשים ממני להתגרות מלחמה’ נזף ביועציו "

דברי המודיע היו כצרי ללבו ולדעתו של בר־כוכבא. הוא צדק כשאמר למקורביו כי רומי לא תתגרה מלחמה ביהודה. ברם, הדברים שהשמיע המודיע בהמשך, ערערו את תחושת הרגיעה של בר־כוכבא והסעירו אותו. הם מוטטו את התחזית שלו לגבי רומי ויהודה.

"יועצי הקיסר הסכימו לדעתו, כי אין יהודה לכשעצמה ראויה לתשומת לבו ולהתעסקותו בה. אולם הם הזהירו אותו, כי יהודה עלולה לשמש דוגמה לעמים אחרים, גדולים מעמה ובעלי שטחים גדולים משטחה. ‘מה שיאה ליהודה’, אמרו לקיסר ‘ייראה כנאה בעיני אחרים והם ילכו בעקבותיה. אין הקיסר יכול לקבל על עצמו סיכון כזה’.

“הדריאנוס השתכנע וציווה בו במקום להזמין את יוליוס סברוס, מושל בריטניה והמעולה במצביאיו, לבוא לרומי, לקבל בה תידרוך ולצאת ליהודה כדי לדכא את מרד היהודים ולשים קץ למלכות אשר קמה ביהודה”.

לשמע הדברים האלה היתה בפי בר־כוכבא רק שאלה אחת: “האם סיפרת כבר למישהו מה שסיפרת לי עכשיו?”

המודיע השיב בשלילה. הוא המשיך.

“בהתיעצות אנשי הצבא במחיצת הקיסר שמעתי, כי יעמידו לרשותו של יוליוס סברוס לגיונות החונים במקדוניה, ובארצות הדנובה, בסוריה, במצרים, בלוב ובמאוריטניה. הוא יביא עמו את הלגיון החונה בבריטניה. השלום השורר בכל גבולות רומי מאפשר את שילוחם של חמשה־ששה לגיונות לארץ יהודה”.

בר־כוכבא לא הודה על הידיעות ולא הגיב עליהן תגובה כלשהי. המודיע חשש, כי דבריו לא נקלטו.

יהודה בסכנה גדולה, אדוני", הוא אמר. “העניינים יצאו מידי הקיסר מעתה הם נמצאים בידי המצביאים צמאי הדם, המובטלים בימים אלה שהם ללא מלחמות וקרבות. יש רק דרך אחת להסיר את הסכנה מעל יהודה: לחלות את פני הקיסר ולדבר עמו שלום. שונא מלחמות הוא הדריאנוס. יד המושטת לו לשלום הוא לא ידחה. נדיב לב הוא גם כלפי אויביו”.

בר־כוכבא דיכא בקושי את הכעס שעלה בו. הוא קרא לאחד מאנשיו שהמתינו בפתח החדר ואמר לו: “שיחתי עם האורח נסתיימה. לוו אותו אל מקומו”.

בפחי נפש ובסערת רוח, בחיל וברעדה פרש המודיע מעם בר־כוכבא. הוא הזהיר ואזהרתו לא נקלטה. הוא יעץ ועצתו נדחתה. פחד נורא אחז בו. הרי הוא לא גילה לבר־כוכבא אלא כשליש, כרבע ממה ששמע במחיצת הקיסר. הסכנות גדולות משהוא תיאר אותן; הכוחות העומדים לעלות על יהודה עצומים ממה שהוא מנה אותם. כל שעשה בהענותו לבקשת ר' עקיבא יושם לאל. כל שחוללו בר־כוכבא וצבאו, כל נצחונותיהם, כל כיבושיהם ובנייניהם, כולל בניין בית־המקדש, יאבדו ויימגרו. הוא חייב למצוא אוזן קשבת לאזהרותיו; לב מבין לעצתו.

המודיע לא חזר ליפו באותו יום, כפי שחשב, כדי לרדת לאניה שתביא אותו ליוון, בה חנה הקיסר ואליה עמד לחזור מיטיבו שיצפה לו. הוא בא אל ביתו של ר' עקיבא וחזר בפניו על כל מה שסיפר לבר־כוכבא. גם לר' עקיבא לא גילה כל שידע. והוא מסר לאיש שגייס אותו לשרות המודיעין של בר־כוכבא, כי אזהרתו ועצתו נפלו על אוזניים אטומות, כי הנשיא לא הגיב על כל מה שאמר לו אלא בשאלה, אם סיפר למישהו מה שסיפר לו, וכי הוא גירש אותו מעל פניו כאשר סיים את דבריו.

פניו של ר' עקיבא נפלו לשמע הסיפור ולשמע תגובתו של בן־חסותו. זיקנתו המופלגת ניכרה בהם. עיניו נתמלאו דמעות. “בגילי ובמצבי לא אוכל לקוות להשפיע עוד על הנשיא”, אמר בצער ובקול חנוק. “הוא היה תלמידי, גידלתי אותו ורוממתי אותו. תמכתי בו בשל תעוזתו ובינתו, אך נידמה, כי שררה פוגמת בבינה, כי היא הקובעת אצל מנהיג ומצביא ולא הבינה. עצה זו שאתה יעצת לו, השיא לו גם אחד מחבריי, ר' ישמעאל, כהן גדול. הוא דחה אותה כפי שדחה את עצתך. מכיוון ששתקתי אז, אין לי הזכות לבוא אליו היום ולהשיא לו את העצה הנבונה והנכונה ששניכם העליתם. ברם, אבקש מדודו, חברי, ר' אלעזר המודעי, ללכת אליו. על כן נבוא ביחד אל חברי ואתה תגלה באוזניו מה שגלית באוזני”.

המודיע עשה כפי שציווה לו ר' עקיבא. בדברו ר' אלעזר לא העלים דבר. ולא טרח לחסוך ממנו תיאורי זוועות עתידות אשר חזה בעיני רוחו. לידיעות על ההכנות הצבאיות של רומי, אשר אותן מסר לבר־כוכבא ולר' עקיבא, הוא הוסיף ידיעות על הכוונות של יועצי הקיסר לגבי יהודה ותושביה:

"כל ישוב ביהודה ישמש מטרת השמד ללגיונות; כל ישוב וישוב ישמש להם כאותן הזירות בהן הם מאלצים את שבוייהם לקטול זה את זה או להיות טרף לחיות פרא. לא כבני ישראל, אשר סולדים מפני שפיכות דם, בני רומי. הם מתמוגגים למראה דם שנשפך בזירותיהם עולזים וצוהלים כאשר בני אדם הורגים זה את זה או נטרפים בידי חיה.

"שמעתי על מחשבות להושיב במקום עובדי האדמה היהודים, שייהרגו או יימכרו לעבדים, מתיישבים מבני עמים אחרים. לאיכרים יהודים יותר להמשיך שבת רק במקומות בהם הם מגדלים את האפרסמון והתמר. אין מומחים מהם לגידולם. רומי לא תוותר על ההכנסה הכספית ועל ההנאה התזונתית שהיא מפיקה מפירות אלה.

"עתה יקיימו את כל המזימות אשר שונאי ישראל חרשו מזמן ואשר הקיסר לא נתן את ידו להוצאתן לפועל. על המילה יטילו איסור ויענישו עליה בעונש מוות. לאיסור זה, אשר לו לטשו שונאי ישראל את עיניהם מזמן, יוסיפו עתה איסור חמור על לימוד תורה ברבים, המיוחד על לימוד ילדים ונערים. תאסר שמירת שבת ומועדים וייענש כל מעשה שיש בו משום זכר לעצמאותה של יהודה ושל שלטון יהודי בה, מדיני או רוחני.

"בית־המקדש הצנוע שהקים הנשיא בירושלים ייחרב כמו שנחרב בית־המקדש שעמד בהר־הבית בכל תפארתו, לפני שנלחמה יהודה ברומי, לפני למעלה מששים שנה. במקומו יוקם היכל להדריאנוס קיסר ובו יוצב פסל הקיסר, כשהוא רכוב על סוסו. העיר תיקרא על שמו של הקיסר, איליה, איליה קפיטולינה. ישיבת יהודים בתוכה ובסביבתה תאסר, אף ייאסר על יהודים להסתכל בעיר הקודש מרחוק.

“המטרה היא למחות את זכר ישראל מיהודה. לא יהודה תיקרא עוד. כי אם סוריה־פלשתינה”.

המודיע סיים את מסירת דבריו בעיני שומעיו, ר' עקיבא ור' אלעזר, ניקוו דמעות. המלים הראשונות שהשמיע ר' אלעזר היו: “לשמע דברי הבחור נזכרתי בתוכחה שבתורה. הלא יש לקרוע את הבגדים לשמע דברים אלה”.

הוא פרץ בבכי ור' עקיבא אמר לו בקול חנוק: “לא עת לקריעת הבגדים היא העת הזאת, כי אם עת למעשים. לא בכיה נדרשת מאתנו, אלא קידום פני הרעה. בקשתי אליך, אישי כהן, איש הבירה, כי תבוא אל בן אחותך, אשר גידלת כבן. וכי תאמר לו, כי עליו לקבל את עצת הבחור, הדומה לעצתו של ר' ישמעאל, אשר לא תמכנו בו לדאבוני, היינו לשגר שליח אל הקיסר בכל הדחיפות ולדבר עמו שלום. רק מעשה כזה עשוי להציל את העם והארץ, את חרותנו וחרות ירושלים”.

ר' אלעזר קיבל על עצמו את השליחות.

למוחרת, לבוש בגדי כהונה, בא ר' אלעזר בפני בר־כוכבא. עוד בטרם פתח בדברים אשר שינן לעצמו במשך רוב שעות הלילה, נתקל בזעמו של הנשיא. כל שהספיק לומר היה: “בא אלי ר' עקיבא ועמו הבחור המוזר, בעל המראה היווני, אשר היה אצלך לפני כן”, כאשר התפרץ בר־כוכבא בצעקה: “היכן הוא בן הבליעל הזה, הזונה לבן זונה ערלית?”

פעור פה שמע ר' אלעזר את ההתפרצות ואת ניבול הפה של האיש המנהיג את עמו, הנשיא, בן אחותו הכשרה.

“הוא עזב את הארץ וחזר ליוון” ענה במבוכה.

“הייתי צריך להמיתו, או לפחות לכרות את לשונו, למען לא יפיץ בקרבנו מה שאדוניו פקדו עליו להפיץ”, אמר בר־כוכבא לאחר שהחזיר שלווה לקולו.

ר' אלעזר השתדל למלא את השליחות שקיבל על עצמו. הוא אזר עוז ודיבר על פי השינון שעשה בשעות הלילה, והקדים לדבריו דברי הגנה על כנות המודיע.

“אין אני סבור כי הבחור עושה רצון אדוניו”, פתח. "ראיתי כמה הזדעזע מהדברים שמסר. שנואה עליו רומי בשל מה שעשתה לבית אביו.

“חזקה על יועצי הקיסר לחרוש מזימות, וחזקה על מצביאים לבקש עיסוק לחייליהם ושימוש לכלי הנשק אשר ברשותם”.

בר־כוכבא הפסיק את הדובר. “ואני אומר, כי להפחיד אותנו בא הבחור לירושלים. ואתה הדוד, ור' עקיבא הגדול, נפלתם בפח של שולחיו”.

בר־כוכבא אמר את דבריו בשקט אך בתקיפות רבה. אף כי התרוצצו בו שתי דעות, האחת להאמין בדברי המודיע, והשניה, לראות בו שליח האויב, הוא נתן עדיפות לדעתו השנייה, התעקש לשלול את הראשונה.

ר' אלעזר ראה, כי כל ששינן לעצמו לא יועיל בשיחה עם בן אחותו. הוא חדל לחזור על דברי המודיע ופנה אל בר־כוכבא כקרוב משפחה ולא נימנע אפילו מחנופת־מה.

גדולתך, שמעון, היתה תמיד לראות את הנולד. על כן שיבחו הכל את בינתך. כלום לא רצוי להקשיב לאזהרות, גם אם אין הן מהימנות כל צורכן? מה שחוללת עד כה ייזכר לדורות ודורות על דורות ישבחוך כאשר תצליח לקיים שלום בארץ ולמנוע מלחמה בה,.

“דורות על דורות ישבחו אותי על שלא הקשבתי לאזהרות שוא ולא הטלתי עלי את עולה של רומי הרשעה”, השיב בר־כןכבא בלשון דודו.

ר' אלעזר המשיך בנימתו הקודמת:

"כאשר יהודה היתה משועבדת וחיילי רומי ונציביה משלו בנו, הנהגת את העם במרדו ובמלחמתו. עתה, כשאנו משוחררים מעולה של רומי, שומה עליך להנהיג את העם לחיי שלום, לחיים שאין בהם אימת מלחמות ואבדן.

‘יהיו מניעי הבחור המודיע אשר יהיו, אנא זכור נא, כי גם ר’ ישמעאל כהן גדול, שהוא בוודאי דורש טוב לעמו, יעץ לך לשגר משלחת לרומי. לא מדובר כלל בקבלת עולה, אלא בבקשת שלום עמה.

“טובה הליכתו בזהירות של רואה סכנה, מצעדתו הנועזת של זה המתעלם ממנה; טובה בקשת שלום אגב הכנעת היצר, מהידרדרות למלחמה, אגב מתן דרור ליצר”.

“מול סכנה נעמוד, הדוד, כמו שעמדנו עד כה”, השיב בר־כוכבא בכעס “ואני אומר, כי עדיפה מלחמה על שלום של כניעה. עדיף המוות על חיים בחסדי רומי, שאינם אלא חיי שיעבוד ועבדות סמויים”.

“מחיי שעבוד ועבדות ניתן להחלץ, גם כשאינם סמויים, כפי שהוכחת. מחידלון ומוות אין ישועה והצלה. אני מפציר בך: שלח שליח לקיסר ודבר עמו שלום. חיי העם בידך. עתיד הארץ תלוי בך”.

ר' אליעזר דיבר בהתרגשות גדולה ובנימה חדשה. דמעות ניקוו בעיניו. בר־כוכבא לא השיב להפצרה. הוא ישב במקומו וחזותו הביעה מורת רוח מן המעמד. מפני דרך־ארץ לא גירש את דודו מפניו, אך בחזותו ניכר הרצון שילך לו.

ר' אלעזר נואש מן האפשרות להשפיע על בן אחותו. כל שיכול היה לומר לו בשעת פרידה היה: “יעזור לנו השם”. על כך השיב בר־כוכבא כשלגלוג על שפתיו: “בל יעזור ובל יכשיל”.

תם המעמד.

בשיחה עם ר' אלעזר לא נכח איש מאנשי מטהו של בר־כוכבא. משנכנסו אליו כמה מהם לאחריה, קיבל אותם הנשיא כשפניו זועמות וקולו שופע כעס: “איש זה, דודי, אח אמי, המטרף לאלה שלא נוח להם בחרותנו, שמשיאים לי עצה למכור אותה בנזיד עדשים של הכרתו של קיסר רומי בשלטוני. הקדים אותו ר' ישמעאל כבן גדול, אלא ר' ישמעאל דיבר לפי תומו. דודי דיבר על פיו של בוגד בעמנו, יושב או שוכב בחיק אדונו במחיצת הקיסר. נמאסו לי דיבוריהם ועצותיהם. הכהנים הראשיים בבית־המקדש שכחו, או מבקשים לשכוח, כי חייליו הם שפינו את הארץ מכובשיה, כי בזכותם אנו יושבים בירושלים, כי לולא הם לא היו מקדש וכהנים, תמידים ומוספים. אינני רוצה לראות עוד את פניהם. לא אשב עוד עם ועד־החכמים. אין בקרבו איש זולת ר' עקיבא והוא זקן. תש כוחו ועומם זכרונו. מהיום כל מעשינו על פי שיקולינו ייקבעו. איש לא יתערב בהם עוד”.

דבריו הבוטים של בר־כוכבא, יותר משהם נאמרו באוזניהם של אנשי מטהו, נאמרו באוזני עצמו. בהם דיכא פירורים של חרדה, אשר דבריהם של מזהיריו הותירו בדעתו. בהם חזר על סירובו לקבל את עצותיהם.

חרדה ובטחון עצמי נאבקו בקרבו, שתי דרכים נפרשו לפניו. הוא היה חייב להחלץ מן החרדה ולחזק את בטחונו, לבחור בדרך שלו ולחסום את הדרך השניה בצומת.

בר ־כוכבא החליט לעבור מירושלים לביתר. היו לו הרבה נימוקים לכך. הוא ייפטר מישיבות עם ועד־החכמים שהיה לו לזרא. הוא יהיה קרוב יותר למחנה צבאו ולמאחזיו. ביתר ראוייה להיות מושב של מפקדה צבאית בימי שלום ומבצר של התכוננות ועמידה בימי מלחמה. היא קרובה לירושלים ומשמשת כמרכז ישובי חשוב. גם הסנהדרין ישב בה בתקופה מסויימת. ובה יוכל להזין את עיניו במעשי המיטבעה הטובעת את מטבעות הגאולה והחרות, בתוספת שמו.

הוא פקד על אנשי מטהו לבחור לו ולעצמם בתים בביתר. כאשר יעבור אליה יקח עמו גם חלק מן הצבא שחנה בירושלים.

הנשיא, המלך המשיח, שמעון בר־כוכבא, קבע את מושבו בביתר. אנשי ביתר שלא הכירוהו קודם לכן, ראו לפניהם דמות שלא תאמה כלל וכלל את התיאורים ששמעו עליה. קומתו היתה שחוחה. שיבה ניראתה בשערות ראשו וזקנו, וזיקנה נשתקפה מפניו. והוא טרם הגיע לגיל עמידה.

גם אנשי מטהו ראו לפניהם מפקד שחלו בו שינויים. נטשה אותו שלוות רוחו הקודמת; מקולו ניטלה הצלילות; מדבריו נעדר הביטחון.

בביתר ציפה בר־כוכבא להכרעה. בתא אחד של לבו קיווה כי צדק בראיית המודיע כשליחו של האויב, זה היה התא שאליו נתן להשקיף לאלה שסובבוהו. בתא שני של לבו, אשר שמר בסתר בפני כל, אף בפני עצמו, חשש פן יקויימו דברי האזהרה של הבחור, בעל המראה של יווני, אשר אותו גירש מעל פניו.

בביתר ציפה להכרעה. בה ימלוך כנשיא פטור מעולה של רומי, או בה יכון מטה המלחמה שלו ברומי, מלחמה שתכריע בגורל יהודה וירושלים, בגורל צבאו ובגורלו שלו. אלו שתי האפשרויות שלפניו; אחרות אין.

 

10. כוכב שדעך    🔗

אל השינויים שחלו בחזותו ובהתנהגותו של בר־כוכבא, מאז שעבר מירושלים לביתר, נילוו גם שינויים בסדר־יומו ובנושאים אשר אליהם שם את לבו. הוא מיעט לסייר, שלא כבעבר, במחנות צבאו ומאחזיו, והניח למפקדיו לפקח במקומו על כוננותם של המפקדים והחיילים, על מאגרי המים והמזון, על כושרם של הציוד והנשק.

דאגתו היתה נתונה לכוננות העם לבאות. חששות וחשדות רדפוהו, שמא לא יעמוד העם במיבחן של המלחמה העלולה לפרוץ, על אף ספקותיו, ואשר לא תהיה כמלחמה שנילוותה למרד. זו תהיה מלחמת־איתנים, הוא ידע, וכל גילוי של רפיון־לב, של חולשת־דעת מצד העם, סכנה בהם. גדולה היתה סכנה זו, בעיניו, מסכנת הפלישה של צבאות רומי ליהודה. מול צבאות רומי יעמוד צבאו, אך רפיון־לב, של חולשת־דעת מצד העם, סכנה בהם. גדולה היתה סכנה זו, בעיניו, מסכנת הפלישה של צבאות רומי ליהודה. מול צבאות רומי יעמוד צבאו, אך רפיון־לב וחולשת־דעת מצד העם, עלולים להביא לבגידה, לכניעה.

על כן ציווה בר־כוכבא לששת מקורביו שבידם הפקיד לקיים רשת מודיעין בעם ובצבא, לתגבר ולהרחיב את פיקוחם על הלכי הרוח הקיימים בערים ובמאחזים. עליו לדעת אותם ולפעול על פיהם. מי שיימצא אשם בזריעת בהלה, בין בעם, בין בצבא, חייב להיענש בכל חומר הדין. אליו יש להביא את האשמים. הוא ישפוט אותם.

הובא בפניו איש בגיל העמידה שעליו העידו אנשי מטהו, כי הוא מקהיל אנשים בעירו, לספר להם מה ראו עיניו כשעשה בגליל, ותמצית סיפורו אימה ופחד מפני הצפוי ליהודה.

בר־כוכבא ציווה על האיש לחזור בפניו על סיפורו. בקומה זקופה ובלא פחד כלשהו, מילא האיש אחר הפקודה:

"ראיתי חיילים רומיים סוללים דרכים לתנועת גיסות; הם גם מרחיבים דרכים וכבישים קיימים, כדי לאפשר לכלי־מלחמה גדולים ועצומים לנוע בהם. החיילים אינם מעלימים את מטרות פעולתם: הכנה לפלישתם של לגיונות רומיים בלא מספר לארץ יהודה.

“אנשי הגליל שרואים את ההכנות מתברכים בכך, כי הם לא עוררו את זעמה של רומי, כי יושבים הם בשלווה ויוסיפו לשבת בה, כאשר צרה גדולה תבוא על יהודה”.

“וזה כל מה שספרת לקהלך?”, שאל בר־כוכבא. האיש שתק, במקומו ענה איש המודיעין של בר־כוכבא.

“במו אוזניי שמעתי אותו מיילל: ‘אוי לנו ממה שצפוי לנו. יצא שכרו של המרד בהפסדו. ישבנו בשלווה וקפצה עלינו רוח רעה למרוד ברומי’.”

“אתה מודה?” שאל בר־כוכבא בדרך של שופט. האיש הודה, אך הוסיף: “לא יללתי. אין זו דרכי ליילל. סיפרתי מה שראיתי ושמעתי, ואמרתי מה שאני חושב”.

בלא דין ודברים נוספים פסק בר־כוכבא את עונשו של האיש: “רכושו יוחרם לטובת הצבא. רק ביתו ואמצעי פרנסתו יישארו בידו”.

הובא בפני בר־כוכבא אחד ממפקדי המחנות של צבאו. עליו העיד איש המודיעין: “מפקד זה השמיע דברי קיטרוג עליך, הנשיא, בפני חבריו המפקדים, שעשו במחנה אשר בפיקודו”.

“מה השמעת?” שאל בר־כוכבא. המפקד השיב בשלוות־נפש: “לא דברים משלי השמעתי, אלא דברי חכמים. מצאתי כתוב: ‘כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה לאדם, פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, ואם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו’. זאת למדתי בישיבת ר' עקיבא. הלא שנינו היינו תלמידיו”.

“אל תחזור בפניי על דברי חכמים. מה אמרת ולמה התכוונת?” גער בו בר־כוכבא.

"לא אמרתי, אלא מה שאמרו חכמים. אך הכל הבינו, כי חטאת, הנשיא, בגאווה ובהתנשאות. היית מנהיגו של מרד, מצביא בקרב. עתה, הנך לובש בגדי מלוכה, מתרחק מן העם כאילו אתה חושש מפניו, מטיל אימה על הצבא, זה הצבא שאתה הקמת. הנהגתך מעידה עליך, כי אינך ראוי למלוכה, כי מלך אכזר אתה, ולא מלך של חסד. ניכר בך, כי חשוך בנים אתה, כי חסר אתה חמלה.

“את תפקידי בצבאך מלאתי בנאמנות, לא למענך, אלא למען חרות יהודה, חרות מכובש זר ומשליט אכזר ועריץ. גם בצבאך נשארתי נאמן למורנו, ר' עקיבא, ולמשנתו”.

דברי המפקד שנאמרו בנחת ובכנות הרשימו את השומעים במחיצתו של בר־כוכבא. ניראה היה, כי גם הוא התרשם וכי נטה להתייחס בקולא לחטאו של המפקד. אך הוא התאושש במהרה. פניו לבשו ארשת של כעס גלוי ובכעס אמר לנאשם: “הבאת דברי חכמים בגנותי. אני אביא דברי חכמים שמהם תתגלה ערוותך. ישנו מאמר חכמים הקובע: ‘כל המעז פניו במלך כאילו מעז פניו בשכינה’. גם מאמר זה למדתי בישיבתו של ר' עקיבא. דין מעז פניו בשכינה יהיה דינך. מתפקידך תורחק בבוז ובקלון, ותוטל עליך גלות מכל מקום ישוב”.

דבר המשפטים בפני בר־כוכבא, והעונשים שהוא הטיל על אלה שהובאו בפניו, נודעו בארץ והשפיעו את השפעתם. דיממת פחד השתררה בציבור. רק ר' עקיבא לא החריש. הוא בא לביתר ועמד בפני בן־חסותו כמוכיח: “לא זו הדרך לחזק את לב העם, שמעון. האימה שאתה משליט תיפגע בך ובתהילתך. הנענשים ובני ביתם יקללוך ויכפישו את שמך עד עולם. במקום להיזכר לדורות, כמי שהושיע את עמו, תיזכר כרודן, כעריץ”.

“הטלת עלי חובת מלך, רבי. אני חייב לקיימה. מי כמוך מכיר את דרכי העם הזה, השונא מרות ואוהב פילוג, המטיל דופי במנהיגיו ואוכל את רבותיו?”

ר' עקיבא לא התדיין עם בן־חסותו. הוא התיאש מן האפשרות להשפיע עליו. בא הקץ לקירבה ששררה ביניהם למן היום בו הביא ר' אלעזר המודעי את בן־אחותו, את שמעון, הנער מכוזבא, אליו לבני־ברק, ללמוד בישיבתו ולהימנות עם תלמידיו, לומדי מלחמה. ר' עקיבא החליא לא לחזור לירושלים, אלא לחזור לביתו וישיבתו בבני־ברק.

שמועה רדפה שמועה ועדי ראייה הפכו מיחידים לרבים. מי שחזר ליהודה מן הגליל או מן הדרום, משפלת החוף או מעבר לים, סיפר: “ראיתי אותם בדרך; ראיתי אותם באים”. כשהשמועות הגיעו לאזני בר־כוכבא, הוא ציווה להביא בפניו את עדי הראייה. אף כי לא היה עוון בכפם, הם חששו מזעמו.

יותר מתמיד הקפיד להיות לבוש בגדי מלוכה. הוא הקשיב לעדי הראייה מבלי להתפרץ, ועודד אותם למסור מה שראו. כשהם עשו כמבוקשו, הוא היה אומר, בשלוות נפש מדומה:

“יבואו כאוות נפשם; יבואו ויאבדו כפי שאבדו אלה שקדמו להם”.

עדי הראייה הנירגשים לא התרשמו יתר על המידה משלוות הנפש המדומה של הנשיא. מכיוון שלא זעם עליהם, וחששם הוכח כבלתי מוצדק, מצאו עוז בנפשם לשאול: “האם באמת אתה עומד להילחם באויב עצום זה? בעינינו ראינו, כי הוא מכסה את פני הארץ, ורוחנו נפלה בנו”.

“ודאי שאלחם בו. יהודה לא תיכנע לאויב; ירושלים לא תימסר לידיו; בית־המקדש לא יהיה כלי־משחק לשעשועיו”.

לגיונות רומיים החלו להגיע לגבול יהודה בזה אחר זה. יוליוס סברוס נטה את אוהלו בה.

בעודו בדרך למד יוליוס סברוס את דרכי המלחמה של יריבו. הוא התפעל מכושרו של בר־כוכבא כמצביא, מתושייתו ותבונתו. נעים היה לו לדעת, כי באיש יהודי זה מצא איש מגזע המצביאים המחוננים. טוב להלחם ביריב כזה, מאשר באלו שבהם היה עליו להלחם בארצות הרינוס ובבריטניה. אלה פראים למחצה היו; יריבו ביהודה הוא בן מינו.

למפקדיו נתן תידרוך, על פי הידיעות שאסף: “לאויב מאחזים לרוב בהרים ובעמקים, על פני הקרקע ומתחתה. סגולתם היא לאפשר לו להגיח, להתקיף ולחזור למקום מבטחים. על כן נצור עליהם מצור. ניתן להם להרקב במאחזיהם. הם אגרו מים ומזון. אך אלה ייכלו במהרה. יש בידם נשק, אך לא יהיה שימוש בו. בסופו של דבר יפרצו מתוך יאוש ויפלו לידינו, או ייכנעו, ונוכל לעשות בהם כאוות נפשנו.”

בר־כוכבא, במקום מושבו בביתר, עמד על כוונת יריבו. אנשיו גילו לו, כי יוליוס סברוס אינו שולח את לגיונותיו לקרב. הם לא הבינו את כוונותיו. בר־כוכבא הבין אותן. “בכוונתו לשים מצור על מאחזינו, להרעיב את חיילינו ולגרום למותם בצמא”, אמר למפקדיו. “מכאן, שעלינו להקדים רפואה למכה. נפנה את המאחזים החיצוניים במעוד מועד ונצמצם את מיקומו של צבאנו לשטחים בפנים הארץ, בהם נוכל לעמוד, להלחם באויב ולנצחו.”

חיילי סברוס הזדנבו אחרי חיילי בר־כוכבא שהתפנו ממאחזים חיצוניים והפילו בהם חללים לרוב. הם התקדמו בהדרגה לפנים הארץ והתמקמו בדרכים.

צבא בר־כוכבא עסק בהתחפרות. הוא התחפר בערים ובכפרים; הוא הקים מאחזים, מעל פני הקרקע ומתחתה, בשטחים מיושבים ובמדבר, והוא היה דרוך למלחמה גלויה.

לסברוס לא אצה השעה. הוא דבק בשיטת המצור גם לגבי מחנותיו של צבא בר־כוכבא בערים ובכפרים, במאחזים בשטחים המיושבים ובמדבר, והוא היה דרוך למלחמה גלויה.

לסברוס לא אצה השעה. הוא דבק בשיטת המצור גם לגבי מחנותיו של צבא בר־כוכבא בערים ובכפרים, במאחזים בשטחים המיושבים ובמדבר. לרשותו עמד מיטב הציוד למצור. על פי הוראותיו תיכננוהו מהנדסי צבאו. היו בו חידושים שלא ניראו עדיין בשום מלחמה. היו בידי צבאו מגדלי־עץ לשם יריות מעל ומעבר לחומות ערים; היו בידי צבאו אילי ־פריצה, אבני־בליסטראות ומכונות לשילוחן, במספרים גדולים שיספיקו לעריכת מצור בעת ועונה אחת על עשרות ישובים ומאחזים.

חיילי סברוס היו לחיילי מצור. הם מיעטו במעשי מלחמה ועמדו מול חיל יהודה כציידים לפני מאורות שועלים וזאבים. כמותם ציפו ליציאתם; כמותם היו נכונים להרוג ביוצאים.

שיטת המצור הוכיחה את עצמה. ביום זה אזלו המים והמזון במראה אחד, ולמחרתו במחנה אחר; ביום זה לא יכלו חיילי מאחז אחד לעמוד בצמא וברעב ולמחרתו חיילי מאחז אחר.

הנצורים פרצו את מצורם ונילחמו בזעם וביאוש. רובם ככולם נפלו בידי אויביהם, הומתו או נישבו. קורות המלחמות לא ראו מעשי גבורה רבים כמעשי הגבורה של חיילי יהודה במלחמה זו; אך גם מחזות טבח רבים, כפי שערכו בהם חיילי רומי לא ראו. ולמחזות הטבח נילווה מחזה מעורר זוועה. חיילי יהודה שלא נפלו בקרב ושלא נפצעו בו, ביחד עם תושבי הערים והכפרים שבתוכם חנו, סודרו שורות שורות לשם שילוחם לשוקי העבדים בעזה ובערי החוף.

לפי המקובל שצבא הרומי, ערכו החיילים הרומיים ביזה בכל הישובים שכבשו, אנסו נשים ובנות, הציתו בתים ומטעים, הפכו את הישובים לעיים.

שטחה של יהודה חופשית מאויב הלך והצטמצם. אליו נהרו שרידי חרב מן הצבא ומן הישובים ואלה שהצליחו להמלט משורת המשולחים לשוקי העבדים.

רבים מן השרידים והנמלטים היפנו את זעמם אל מי שהוסיף ללבוש בגדי מלוכה, כאילו לא נכרת רוב ממלכתו בידי אויב. בדרכים שהמו פליטים ובישובים החופשיים אשר אליהם הגיעו, תשושי כוח ובדכאון רוח, נשמעו דברים כגון: “היכן הוא זה שכינינו אותו בר־כוכבא, מלך המשיח? לא בר־כוכב ייקרא עוד, כי אם בר־כזב!”

אנשי המודיעין של בר־כוכבא לא פסקו מלהיות פעילים גם בעת צרה זו שבאה על יהודה. הם פשטו בין השרידים והנימלטים, אסרו על הנועזים שבהם והביאום בפני בר־כוכבא בביתר.

האסירים עמדו בפניו ביראה ובפחד, אך הוא לא חקר אותם על דבריהם, אלא על מה שהתרחש במקומם בימי המצור ופריצתו. אחדים מן האסירים הגיבו בהשוואת מצבם למצב שראו בביתר: “נושלנו מכל; נישארנו בלא משפחה ובלא בית. רק את נפשנו הצלנו. על כן קשה לנו להאמין למראה עינינו כאן. סביבת ביתר כורעת מיבולים. מעיינותיה שופעים מים. אנו חזינו בשריפת מטעינו, בסתימת מעיינותינו”.

הם הופתעו לשמוע את דברי תגובתו של בר־כוכבא: “אנו מקריבים קורבנות על מזבח חרותנו, אחים. נסיגה ממקומות מסויימים אין פירושה תבוסה במלחמה. מותר להפסיד קרב אחד ויותר, אך אסור להתייאש מן הניצחון. וזה בוא יבוא. כל ישוב ביהודה שחרב, ייבנה מחדש וישגה; כל מטע שנישרף יינטע מחדש ויפרח, וכל מעיין שניסתם יפונה ויגביר את שפיעת מימיו. לא נוכל להחיות את החללים ולעולם נתאבל עליהם, אך בזכותם תשובו לנחלתכם; במותם הם ציוו את החיים ליהודה”.

הוא ציווה לדאוג למחסורם של השרידים והנימלטים, לשכן אותם במיטב הבתים של ביתר ולשקוד על ריפויים בגוף ובנפש.

שרידי חרב ונימלטים משבייה הוסיפו להגיע לביתר. גם תושבי ערים וכפרים שלא התנסו במצור, ביקשו להקדים רפואה למכה ובאו לחסות בביטחונה. ביתר נתמלאה פליטים לרוב מסביבות יבנה ולוד, באר־שבע ואשתמוע.

על אף פגעי המלחמה הקשים הוסיפו עריה הראשיות של ארץ יהודה לחיות חייהן כרגיל. לא רק בסביבת ביתר כרעו השדות יבולים, לא רק בתחומה שררה השלווה, אלא גם בחברון ובבית־אל, ביריחו ובבית חורון. בירושלים נימשכה העבודה בהיכל שעל הר הבית, והמטבעה בביתר הוסיפה לטבוע מטבעות בציון מספר השנים לגאולה ולחרות.

לסברוס לא אצה השעה. ישוב אחר ישוב, מאחז אחר מאחז נלכדו ברשת המצור שהוא פרש עליהם. וכגורלם של הישובים והמאחזים שכבר נפלו בידיו, גורלם של אלה.

שטחה של יהודה החפשית הלך והצטמק; ממלכת בר־כוכבא לא השתרעה עוד אלא על חלק מן הממלכה שקדמה למלחמה. אל חלק זה התקדמו, בהדרגה ובלא חיפזון, הלגיונות של סברוס. הם באו מן הצפון, מן הדרום ומן המערב. ים־המלח במזרח שימש מכשול להתקדמותם עד שהועמדו לרשותם סירות למעבר. יהודה החפשית כולה היתה במצור; יהודה הכבושה היתה לשממה. עריה וכפריה היו לחורבות; בשדותיה שכבו הרוגי מלחמה ללא קבורה; דרכיה המו שורות של שלוחים לעבדות.

בר־כוכבא ונאמניו לא אמרו נואש. מעצם עמידתם הסיקו, כי יתכן מיפנה למצב, כי נותר פתח־תקווה לניצחון.

ביתר היתה לסמל ההתנגדות והתקוות. המושל בה, בר־כוכבא, נהג מינהגי מלכות כבימים ימימה.

העיר ביתר נתמלאה. לוחמים שנסוגו ממחנותיהם ומעוזיהם, תושבים שנמלטו מהרג ומשביה, ואלה שעזבו את ישוביהם, אף על פי שהמלחמה טרם הגיעה אליהם, מילאו אותה. בתי העיר שניבנו כמישכנם של אלפים מעטים, היו למשכנם של רבבות. דרכיה שנסללו לצרכיה של עיר שלווה, נחסמו מרוב חיילים וכלי מלחמה שנעו בהן. ומרוב עוברים ושבים שביקשו לשאוף את אווירה הצח של העיר.

ביתר נסכה ביטחון בקרב נאמני בר־כוכבא ותקווה בקרב מבקריו. בר־כוכבא שהוכיח תושיה בקרבות, הוכיח גם תושיה בביצורים. הוא לא סמך על הטבע שסיפק לעיר הגנה בגבולה בצפון, במזרח ובמערב על ידי מידרוני הרים תלולים וגאיות עמוקים. להגנה זו מידי הטבע, הוסיף הגנה על ידי חומות ומגדלים. בגבולה הדרומי של העיר, בו לא ניתנה לה הגנה בידי הטבע, ציווה להקים חומה וביצורים. בחומה זו ניפרץ שער אל המעין העיקרי של העיר שמחוצה לה. הוא שסיפק את מי השתייה לתושבים.

החומות, המגדלים והביצורים שהקיפו את העיר, נועדו להרחיק ממנה את האויב המתקדם. לאלה לא יוכל וכאשר יווכח בכך יסוג כלעומת שבא. וזו תהיה שעתם הגדולה של הלוחמים.

בר־כוכבא פקח על תחזוקתם של אמצעי ההגנה שהקים בעיר. הוא הזמין את זקני חברון ובית־לחם השכנות לבוא לביתר ולהתרשם מביצוריה. בגאווה הוא הדריך אותם ובבטחון אמר להם: “פה ייעצר האויב. מפה תחל תבוסתו”.

היו מבין האורחים שהתרשמו, כפי שביקש בר־כוכבא, והיו שחזרו לעריהם בחרדה.

הבטחתו של בר־כוכבא לזקני חברון ובית־לחם נכזבה, כמו שנכזבה הבטחתו לנאמניו, כי רומי לא תתגרה מלחמה ביהודה. נפלה חברון, נפלה בית־לחם. אחרי מצור וקרבות עזים נפלו. באלוני ממרה שליד חברון ניפתח שוק עבדים. בו נמכרו שבויי חברון ובית־לחם בחצי חינם. כה רב היה מספרם.

משנפלה בית־לחם נתרוקנה ירושלים מתושביה. אף כי לא הוטל עליה מצור, גורלה היה מוכרע. היא תפול בידי סברוס ללא קרב כפי שנפלה בלא קרב בידי בר־כוכבא. חלק מן המתפנים מירושלים שם את פניו לביתר, אך רובם ביקשו להימלט מזירות המלחמה ופנו לגליל ולשפלה.

ועד־החכמים שישב ללא מעשה בירושלים, לאחר שעזבה ראשה, ר' עקיבא, התפזר. רוב חבריו חזרו למקומותיהם מחוץ לגבולות יהודה. ר' אלעזר המודעי בא לביתר. רק ר' ישמעאל כהן גדול נישאר על משמרתו. הוא היה למעשה מושלה של העיר. למשמעתו סרו יתרת תושביה וחיל המצב שבה, אשר הקשר בינו לבין מטהו של בר־כוכבא נותק למעשה.

בבואו לביתר לא התעלם ר' אלעזר המודע מן הבזיון שנחל מידי בן־אחותו. אך כקרוב משפחה חש כי הוא חייב להתחלק עמו בצרתו. הן הבטיח בשעתו לברוריה, אחותו הצדקת, כי יהיה לבנה, יחידה לאב.

עם זאת לא בא ר' אלעזר אל בר־כוכבא. משבושש לבוא, שלח הנשיא אליו והזמינו. ר' אלעזר בא, לבוש בגדים רגילים. בר־כוכבא קיבלו כשהוא לבוש בגדי מלוכה. הוא בירך את הדוד בלבביות ואמר לו, כי משתבח הוא בבואו לביתר. הוא הפציר בר' אלעזר לחזור וללבוש בגדי כהונה. “הצטערתי כאשר הודיעו לי, כי באת לעיר בלעדם”, אמר לדודו ברוך.

המצור על ביתר התהדק. חיילי סברוס הלכו והתקרבו, הלכו והקיפו את העיר בכל גבולותיה. עוד ניתן היה לתושבים ולחיילים שנימלטו מטבח, משבייה ומסכנה לבוא אל העיר ולמצוא מחסה בה, אך הדרכים והשבילים אליה הלכו ונחסמו, אפילו העקלקלים שבהם.

לאחר שהחריב עשרות ישובים, הפיל אלפי חיילים ושבה רבבות, היתה ביתר האתגר הגדול שלפני יוליוס סברוס, המבחן במכריע. שבה שכן עיקר צבאו של בר־כוכבא, בה שכן הוא עצמו, המצביא, הנשיא, יריבו הגדול. אם לא יכריע אותו במהרה, לשוא נלחם, לשוא לקח את ירושלים בלא קרב וסתר את היכל היהודים שהוקם במקום בית־מקדשם לשעבר.

היה יסוד לחרדתו של יוליוס סברוס. לגיונותיו סבלו אבידות קשות מידי חיילי יריבו. גם אם יזכה לניצחון מכריע לא יוכל להודיע בדין וחשבון שלו לקיסר ולסינאט, כי לו ולחייליו שלום.

מה שחישב יוליוס סברוס חישב שמעון בר־כוכבא ביתר שאת. אם יחזיק מעמד בביתר ישתנה מזלו, יהיה הוא המנצח ולא יריבו. ביוליוס סברוס ראה את יריבו בשדה־הקרב, אך את יריבו במלחמה, מלחמת הקיום ליהודה, ראה בקיסר עצמו, בהדריאנוס. את מזימות הקיסר עליו לסכל, להציל את ארץ יהודה מיד עושי דברו, המבקשים להכחיד את זכרה ואת זכר אמונתה מן הארץ.

חורבות ביתר ומחנות הרומאים

המצור החל ללבוש צורה התקפתית. קשתים וקלעים רומיים שילחו את חציהם וכלי ירייתם אל העיר וחיילי בר־כוכבא פרצו מן החומות ושלחו אש במגדליהם והרגו את העומדים עליהם.

קרב אכזרי ביותר התנהל על הגישה למעיין שמחוץ לחומות העיר. מזון לא היה חסר בביתר. מאגרים גדולים של כל מיני מזון היו בעיר; אך הורגש מחסור במי שתייה לרבבות שהצטופפו בין חומותיה.

בידעו את חשיבות המעיין ובדבקו בשיטת המצור הפעיל, השקיע יוליוס סברוס מחשבה ומאמצים למנוע גישה אל המעיין למגיני ביתר. דייק מבוצר הקים בינו לבין שער החומה, אשר ממנו עמדו לבוא המגינים לשאוב מים מן המעיין. על דייק זה היו נטושים קרבות עזים, אשר בחלקם השתתף גם בר־כוכבא. ברם, תוצאות הקרבות היו קשות ביותר. יום יום פרצו מגינים משער החומה והסתערו על הדייק, כדי להתקרב אל המעיין ויום יום נהדפו. ירדו עשרים, חזרו עשרה, מהם פצועים; ירדו שלושים, חזרו חמשה, כולם פצועים. ירדו ששים ובר־כוכבא בראשם, חזר בר־כוכבא בלבד ובלא פגיעה.

הצלתו של בר־כוכבא בקרב זה נחשבה על ידי נאמניו כנס מן השמיים, כאצבע אלהים, החפץ בחייו ובנצחונו.

המחסור במיים הלך וגדל. היה צורך לקצוב מים במשורה לחיילים ולהזהיר את התושבים, כי עליהם להסתפק במנות זעירות של מים למען יספיקו למגינים. בר־כוכבא נואש מפריצת הדייק ומשאיבה מן המעיין.

הצרים על ביתר הירבו בהתקפותיהם והמגינים הנצורים השיבו מלחמה. ביתר העיר היתה לשדה קטל. מיום ליום גבר המוות בין חומותיה; מיום ליום אזלו בה המים; מיום ליום גם התרוקנו מאגרי המזון.

המגינים נשענו על מצביאם. הוא היה לראש הלוחמים, ובושה היא לפגר אחריו. לעומתם רטנו התושבים, בני המקום ואלה שנמלטו אליו מבחוץ, על האיש שגרם לכל הצרה הזאת. תחילה רטנו בסתר, בזכרם את העונשים שהנשיא היה מטיל על רכי לב ומקטרגים. בהדרגה הסירו רסן מלשונם בבתים פנימה. אך גם מחוצה להם נשמעו השינויים על שמו: “לא בר־כוכבא, בן־כוכב, כי אם בר־כוזבא, בן כזב”.

בסער הקרבות, המטר החצים ואבני בליסטראות, לא היה מקום להשתיק את רכי הלב והמקטרגים. ומספרם הלך וגדל.

החלו לדבר על כניעה, תחילה בסתר ואחר כך בגלוי. טובי העיר ביתר וזקני השרידים והנמלטים נתאספו על אף הסכנה שבהליכה ברחובות, מפני החצים ואבני הבליסטראות. הם לא ישבו בדיונים ארוכים עד שהגיעו למסקנה, כי אין מנוס מן הכניעה. מספר ההרוגים והפצועים מרקיע שחקים, הרעב והצמא תובעים קרבנות אף הם; מסתובבים בעיר רבים שדעתם ניטרפה עליהם מפני הצמא. כדי למנוע כי לביתר ולרבבות המצטופפים בה יהיה גורל כלישובים הרבים, שנימחו מעל פני האדמה, ולתושביהם שניטבחו ונימכרו לעבדות, יש לבוא אל המצביא, הגיבור, העומד בראש המגינים והלוחם בגבורה ולומר לו “די! עם כל הכבוד לגבורתך, הן עיניך הרואות, כי אין לה תכלית. לא תוכל להחזיק בביתר. המשך המלחמה פירושה חורבן העיר וכלייה למגינים ולתושבים כאחד. הצל את הנדונים למוות, כל עוד הדבר בידך”.

טובי העיר והזקנים היטיבו לנסח את פנייתם הנואשת לבר־כוכבא, אך לא נימצא ביניהם אחד שהיה מוכן להביא אותה בפניו. הם הסכימו לבוא אל ר' אלעזר המודעי, דוד המצביא, ולבקש ממנו להיות להם לדובר.

ר' אלעזר סיפר למבקשים על נסיונו כשבא אל בן אחותו וביקש ממנו לדבר שלום עם הדריאנוס, קיסר. “לא”, הוא אמר להם, “אין אני שליח מתאים לבקשת כניעה. בחרו לכם אחר, והשם יהיה בעזרכם”.

טובי העיר והזקנים לא הירפו ממנו, אך הוא עמד בסירובו. הוא סיפר להם על חרדתו מן הצפוי לביתר, למגיניה ולתושביה, לשארית הפליטה אשר ביהודה, לעם כולו ולירושלים, עיר הקודש בפרט.

"שמעתי מפי איש שבא מחצר הקיסר, כי זוממים להטיל איסור על המילה בכל ארץ־ישראל, עונשים כבדים על לימוד תורה ברבים ועל שמירת שבת ומועדים. אוי לנו כי לכך הגענו. מאז שהחלו הקרבות, וביֶתֶר שאת מאז בואי לביתר, אני עומד בתפילה בפני שומר ישראל ומתחנן בפניו יום־יום: “אל תשב בדין היום!.”

המשלחת של טובעי העיר ביתר והזקנים עמדה לקבל את הדין ולפרוש מעל ר' אלעזר. אך אחד הזקנים, מצומק בגופו וכחוש פנים, אשר זקן לבן דליל מאד צמח על לחייו הנפולות, יצא מן השורה, התייצב בפני ר' אלעזר והחל לדבר עמו. תחילה לא נקלטו דבריו. קולו היה חלש ודמה יותר לציוץ של ציפור מאשר לדיבורו של גבר, אולם הזקן התאמץ מעל לכוחותיו כדי שדבריו יובנו: “לי אין מה להפסיד, אישי. למעלה ממאה שנים מלאו לי ומותי קרוב. אולי יבוא היום ואולי מחר, ואם לא מחר, יבוא מחרתיים. צרות רבות ראיתי בימי חיי. עיני ראו מלחמות, טבח, רעב וצמא. הייתי בירושלים לפני שנחרבה וראיתי בחורבנה. אך חורבן כזה, כפי שהוא צפוי לנו כאן, טרם ראיתי. אחרי חורבן ירושלים נישארה יהודה על תלה, נשארנו בישובינו, בשדותינו, בכרמינו ובמטעינו. כעת חרבה יהודה וחרבים ישוביה. אנו אחרונים. אם נחיה, כלומר אם יחיו הצעירים, הם ישובו ויישבו את הארץ, יקימו ישוביה ויקיימו את יהודה. אם נמות או נימכר לעבדות, תישאר יהודה בשממונה, באין יושב, באין יהודים. כלום תוכל להתנכר לבקשתנו, נוכח כל זה? בחפץ לב הייתי אני בא לפני האיש אשר הביא עלינו את הרעה הזאת, אך לי לא יתנו לגשת אליו. שמע נא בקול זקן מופלג הנוטה למות: לך אל האיש והצל את שארית הפליטה”.

“אלך”, אמר ר' אלעזר כשדמעות בעיניו. “ברכת השם עליך”, אמר הזקן שהביא לשנוי עמדתו, כשהוא רועד ונוטה לפול; “יתן לך השם שפת לימודים שתדבר אל לב הנשיא” אמר. וישב על הארץ באפיסת כוחות.

למוחרת היום, בעיצומה של התקפה מרעישה על העיר, בעברו בין חללים ופצועים, מגינים ותושבים נמלטים מסכנה, הגיע ר' אלעזר אל מפקדתו של בר־כוכבא. לבוש היה בגדי כהונה, אך קומתו היתה שחוחה ופניו היו נפולים – שערות ראשו וזקנו היו לבנות. הן הלבינו לאחר עזיבתו את ירושלים ובואו לביתר.

בעומדם זה מול זה ניבהלו זה ממראהו של זה. לבו של הדוד נתפלץ למראה השינוי שבא על בן־אחותו, ולבו של זה היה המום למראה דודו. בר־כוכבא שעמד במיטב שנותיו, שטרם הגיע לגיל עמידה, ניראה היה כמי שקם ממיטת חוליו וטרם החלים. עיניו היו שקועות בחוריהן, לחייו היו נפולות ושערות ראשו וזקנו, שיבה זרקה בהן.

“ברוך בואך, הדוד”, קיבל בר־כוכבא את ר' אלעזר. בואו של הדוד אליו עוררה את רוחו. פניו אורו והוא ציפה לדבר האורח; הם לא נפגשו זמן רב.

ר' אלעזר התעלם מדברי המרידה באלהות שהפטיר בן אחותו לאחר שיחתם בירושלים ובירך אותו בברכה המסורתית: “יברכך השם”.

“מה הביאך אלי, הדוד?” שאל בר־כוכבא. ר' אלעזר השיב: “צרת העיר הביאה אותי אליך, שמעון. הלא העיר ביתר כל בית ישראל אשר ביהודה היא כיום. טובי העיר וזקני הפליטה של יהודה באו אלי וביקשו ממני לבוא אליך ולחלות פניך: ‘הנשיא, אמור למשחית: הרף!’ העם הלך אחריך, שמעון. הוא נלחם בפיקודך, צהל בנצחונותיך, ולא עזב אותך גם לאחר שפלשו צבאות רומי ליהודה והשמו אותה. אלא עתה מדובר לא בעם יהודה אלא בפליטת יהודה. זו שהיא תושבת העיר מאז ומתמיד וזו שנמלטת אליה. את הפליטה הזאת יש להציל מאבדון, שמעון. יהודה תימחק אם זו לא תישרד”.

“פירוש דבריך ופירושם של הדברים של האנשים אשר בשמם אתה מדבר הוא, כי אכנע לאויב; כי אמסור לו את העיר”, אמר בר־כוכבא בלא כעס ובלא לגלות מורת רוח. הוא דיבר כאילו לוודא אם הבין כשורה את הדברים שנאמרו לו.

“בכניעה לאחר עמידה בגבורה כמו שאתה עמדת, וכמו שהעם עמד, אין חרפה, שמעון. יש בה ראיית הנולד, יש בה הצלת נפשות, יש בה הבטחת העתיד לעם שנילחם ושכרע”.

“ואני מפרש אותה אחרת, הדוד” ענה בר־כוכבא בהתרגשות. “בעיני כניעה היא העדפת חיים של עבדות על מיתה בכבוד, העדפת חיי שעה על תהילת נצח”.

“לא תהילה תהיה אחריתך, שמעון בר־כוכבא, כאשר תתעקש ולא תתן לעיניך לראות את המתרחש, כאשר תביא לחידלון של שארית הפליטה”.

“אמות ולא אכנע!” פסק בר־כוכבא והוסיף: “ועל תהילתי או קלוני ישפטו הדורות הבאים”.

ר' אלעזר לא ראה מקום להוסיף ולהפציר בבן־אחותו, אשר עמד מולו רועד ונושך את שפתיו. בר־כוכבא אף הוא לא הוסיף לדבר.

כאשר פרש ר' אלעזר מבר־כוכבא, לאחר שתיקה ובירכת פרידה, נשמע קול רעש גדול. אילי־הברזל של הצרים נגחו בחומות העיר לכל אורכן, נגחו וחזרו ונגחו. קשתים וקלעים שלחו אל תוך העיר את חציהם וקלעיהם והעיר היתה אחוזה מהומה, כמו שלא היתה בכל הימים הרבים של המצור.

ניכנס אל בר־כוכבא אחד מאנשי מטהו. הוא הודיע, “ר' אלעזר עומד לצאת מן הבית. הזקיף שבפתח עצר אותו מצאת ובא אלי בשאלה אם מותר לו לתת לזקן לצאת אל חוצות העיר. המוות יארוב לו בחוץ. חצים ואבני קלע מתעופפים בכל מקום. האם לעכב את ר' אלעזר בבית, הנשיא?”

בר־כוכבא ניענע בראשו כאות של תשובה שלילית.

ר' אלעזר הספיק לעזוב את ביתו של בן אחותו ולצאת החוצה. חץ וקליע פגעו בו בעת ובעונה אחת והוא כרע, נפל ומת לפני בית הנשיא.

המהומה בעיר היתה פתיחה של התקפה מרוכזת של הצרים עליה, כשיעד ההתקפה אחד ויחיד: הבקעת החומות ופריצה לעיר. רעש מחריש אוזניים נישמע במשך שעות רבות. אילי־המצור עשו את מלאכתם נאמנה. החומות נבקעו ודרך הפרצות פרצו החיילים הרומיים. המגינים התגוננו בגבורה והתושבים התבצרו בבתיהם. אך אלה ואלה נפלו על פי חרב או נישבו.

בר־כוכבא וקומץ מבחירי חייליו הסתערו על האויב והיכו בו. רוב החיילים אשר עמו נפלו חללים, הוא ניצל.

עם שניים ששרדו התייצב בר־כוכבא מול קבוצות של חיילים רומיים. בחרבו הפיל רבים, אך את המוות שביקש מידם לא מצא. הם כמו הוכו בהלם למראה גבורתו. הוא קיווה שימיתוהו והם השאירוהו בחיים.

כחיה פצועה התרוצץ בר־כוכבא בחוצות ביתר. בכל מקום נערמו גוויות, של חייליו, של תושבי העיר ושל חיילים רומיים. בהרבה מקומות החלו הממונים על כך מצבא סברוס לאסוף שבויים ולהוליכם אל מחוץ לעיר, להביאם אל שוקי העבדים. צעקות קרב ואנחות פצועים התערבו בחלל האוויר ואש נראתה מבעירה את בתי ביתר.

מדי פעם הפעיל בר־כוכבא את חרבו והפיל חייל רומי משתולל בטבח. משנתייאש מנפילה בקרב פנים אל פנים. החליט כי לא חרב של אויב תביא למותו ללא קרב, כי אם חרבו שלו. ברם, חרבו שהפילה חללים לרוב סירבה להמית את בעלה. פצוע ואין אונים שכב ליד אחד הבתים. עד שאחד החיילים הרומיים שעמד להכנס לבית כדי לבזזו, ראה אותו ודקר אותו למוות.

החייל לא ידע מי היה קורבנו. בעילום שם מת האיש, אשר שמו הלהיב את בני עמו והטיל אימה על לגיונות רומי. גוויתו לא נקברה במשך זמן רב, כמו שלא נקברו גוויותיהם של כל הרוגי ביתר. וכשנקברה לא ידע איש כי זו גוויתו של שמעון כוזבא, המכונה בר־כוכבא, נשיא ישראל, המלך המשיח. הכוכב שדרך דעך והשאיר מאחוריו ארץ שוממה מתושבים, חרוכה וחרבה.

* * *

יוליוס סברוס ולגיונותיו ניצחו במלחמתם בשמעון בר־כוכבא וצבאו. רומי גברה על יהודה; הדריאנוס, קיסר רומי גבר על שמעון, נשיא ישראל.

מלחמה בין בלתי־שווים בכוחות, במספרים ובמשאבים היתה המלחמה ביניהם ובלתי שווים הם רישומן בתולדות עמיהן של דמויותיה העיקריות. דמותו של הדריאנוס זכורה כאחת הדמויות החשובות של קיסרי רומי. במטבעות ופסלים לרוב הונצח דיוקנו. קברו קיים עד היום הזה בעיר שהיתה בירת ממלכתו – רומא. דמותו של בר־כוכבא זכורה לפי שברירי מקורות, יהודים ולא־יהודים, ובהם סתירה רבה בהערכת אישיותו ופועלו. תבנית דיוקנו לא נמסרה לדורות וקברו לא נודע.

יוצאת דופן היתה דמותו לפי המקורות; חכמי ישראל היו מפולגים בדעותיהם על האיש; אגדות אפפוהו בזכרון בני עמו, בימי חייו ולאחר מותו.

משלל הדעות עליו ומערפילי האגדות מסביבו, מצטיירת דמותו כמורכבת ובעלת ניגודים: של לוחם קנאי לחרות עמו וארצו מעול זרים – ושל שליט רודן בעל נטיות לאכזריות; של בעל תבונה רבה בהנהגת מרד – ושל מתעלם ביודעים ממציאות של מלחמה ומתביעותיה; של בעל יכולת לראות את הנולד בראשית פעולתו – ושל עיוור לגבי ראיית הסכנות והחורבן באחרית ימיו.

שני ההיבטים בדמותו של בר־כוכבא משמשים לשני לקחים מפועלו: לקח של סמל ומופת – ושל סכנה והרתעה.