רקע
יוסף אורן
התרבות - חזית שהופקרה

מסה זו היא נוסח מורחב ומעודכן של מסה שנדפסה לראשונה בכתב־העת “נתיב”, יולי 1996, ונכללה גם בספר “קולות חדשים בסיפורת הישראלית”, 1997.


המאפיין היותר מובהק של תרבות לאומית הוא ההמשכיות. דור יורש מדור קודם ומוריש לדור שלאחריו. אין להבין מהגדרה זו שההורשה היא העברה רוטינית וטכנית של נכס רוחני וקאנוני בהיקף קבוע. בתרבות לאומית חיה וחיונית קיימת התפתחות והרחבה. לכן, אין זהה הירושה שדור יורש לירושה שהוא מוריש. כמידת החיוניות הרוחנית של הדור כך יהיה גודל התוספת שלו לנכס שקיבל מקודמיו, בעת שיוריש אותו לבאים אחריו בשלשלת הדורות.

הדאגה להרחבת הירושה ולתקינות ההורשה בכל תחומי החיים של אומה מוטלת על המנהיגות של הדור. וכפי שההנהגות השונות (הצבאית, המדינית, הכלכלית, הדתית, החינוכית, השיפוטית, האקדמית וכדומה) שוקדות על מילוי חובות אלה, כל אחת על התחום שהיא מופקדת עליו, כך מוטלת גם על המנהיגות הרוחנית הדאגה להרחבת הירושה ולתקינות ההורשה בתחום התרבות.

לדאבוננו, לא גילתה המנהיגות הרוחנית בעשורים הראשונים לקיום המדינה אחריות כזו להרחבה ולהורשה של התרבות הלאומית. חידוש הריבונות אמנם איפשר תנאים מקֵלים למנהיגות הרוחנית בדורנו למלא בהצלחה את אחריותה זו, אך בשל סיבות שונות היא נטתה לזנוח את החזית שעליה הופקדה והפקירה אותה בצורה בלתי־נסלחת.

מתנגדיה של קביעה קשה זו יציבו מולה את העשייה הרבה שנעשית בכל התחומים של התרבות (הספרות, המוזיקה, המחול, התיאטרון, הציור, הפיסול, הקולנוע, המחקר והמדע), עשייה שמציירת את המדינה כאחד המרכזים היותר תוססים כיום בתרבות העולמית. היקף הפעילות התרבותית במדינת־ישראל אכן מאשר, שהתרבות במדינה היא ממש תעשייה גדולה, המעסיקה אלפי יוצרים, אלא שהתעשייה הזו תורמת יותר לתרבות העולמית ופחות לתרבות הלאומית. שכיחותם של ערכי לאום בתעשייה הגדולה הזו היא מוגבלת מדי וזניחה מאוד, והמעט שהוא מקורי ומגלה זיקה של המשכיות לתרבות הלאומית נידחה ואינו מוערך מספיק. יתר על כן: גם נכסי התרבות של הדורות הקודמים וגם הערכים היהודיים שגנוזים בהם מותקפים משלושה בעלי־עניין שהתאחדו למטרה משותפת: להשתלט על חיי התרבות בארץ ולהדיח מהתרבות הישראלית את שרידי הערכים הלאומיים שעוד נותרו בה, כדי שתצטייר כחברה שוות זכויות בתרבות הגלובאלית־אוניברסלית. שלושת בעלי העניין האלה הם: הסופרים הפוליטיים, ההיסטוריונים החדשים והשמאל הישראלי.


 

הסופרים הפוליטיים    🔗

הספרות הישראלית מונהגת מאז שנות השמונים של המאה העשרים על־ידי קבוצה של סופרים, המגלים אוניפורמיות ניכרת בנושאי הכתיבה (עלילות אלגוריות על רקע ישראלי עכשווי, המצפינות בקושי את הנמשל הפוליטי שלהן), בסוג הדמויות (ואריינטים שונים של אנטי־גיבורים) ובמסרים הרעיוניים (שהם פרובוקטיביים מנקודת הראות של התרבות הלאומית).

עם הקבוצה של הסופרים הפוליטיים נמנים אחדים מהטובים או המפורסמים בין הסופרים הפעילים כיום במדינת־ישראל: ס. יזהר, א. ב. יהושע, עמוס עוז, יצחק בן־נר, דוד גרוסמן ומאיר שלו. שליטתם כקבוצה בספרותנו היא כמעט מוחלטת, אף שהם מבטאים עמדות רוחניות מסוכנות והרסניות בנושאים היותר קובעים לעתידה של המדינה ולהמשך קיומו של העם היהודי.

כדי להסביר את הנזק שהסופרים הפוליטיים האלה גורמים להכרה הלאומית של הציבור היהודי במדינת־ישראל ובתפוצות, על־ידי הרעיונות שהם מטיפים להם בספריהם, נחוץ לסקור בקצרה כיצד פעל הסופר העברי בדורות הקודמים.

בכל הדורות הקדיש הסופר העברי תשומת־לב מיוחדת לגורל עמו ולפירוש חזונו כדי לחזק את רוח האמונה של דורו ביֵיעודו הלאומי בנסיבות המשתנות של ההיסטוריה. גם בעבר הקרוב, בעידן המכונה הספרות העברית החדשה, פסע הסופר העברי בעקבות המורשת הזו של הספרות העברית לדורותיה, ליווה את קורותיו של העם היהודי וביטא את חוויותיו כעם שהיעוד והגורל מייחדים אותו במשפחת העמים. וכאשר התחילה התחייה הלאומית, תרם הסופר העברי תרומה ניכרת לפירוש האקטואלי של החזון הקדום והמקורי של האומה וקידם את לידתה של הציונות. סופרי שתי התקופות של העידן הציוני, תקופת התחייה ותקופת העליות, שיקפו את שלבי ההגשמה של החזון וגילפו את דמות השלֵמוּת של הדור - החלוץ, שקשר את גורלו האישי בגורלו של החזון הישן־חדש, כמופת למהססים ולמשתהים להצטרף אל מגשימיו בארץ־ישראל.

הספרות שנכתבה בעידן הציוני עסקה בחולמים הראשונים, בחלוצי העליות השונות, בגיבורי המחתרות ובלוחמי מלחמת השיחרור, בעולים לארץ ובמניחי היסודות לכל מה שמפאר כיום את מדינת־ישראל במדע, בתעשייה, בחקלאות ובביטחון. אך בה־בעת חשפו סופרי התחייה וסופרי העליות גם את הלבטים ואת הקשיים, ובצד ההצלחות שיקפה יצירתם גם את הכישלונות ולא העלימה גם את הטרגדיות האישיות, שתנועתם הנמרצת של גלגלי ההיסטוריה גרמה ליחידים. לכן יהיה זה אווילי להציג את הסופרים הנפלאים הללו כסופרים תמימים או מגוייסים. טרם קמו לנו מתחרים להם, המשתווים להם בשיעור קומתם הספרותי וביושרם הרוחני.

מן הדברים האלה לא משתמעת ציפייה, שכל הכותבים הפועלים כיום בספרות הישראלית יפנו את כתיבתם לעסוק במהפכה היהודית־ציונית, שטרם הושלמה, וגם לא תביעה להוקיע כותבים שאין להם דבר בעל חשיבות לומר על מצבו ועל עתידו של הקולקטיב הלאומי שלנו. תמיד היו סופרים שהתרחקו מסיבובם של גלגלי ההיסטוריה, ואי־אפשר לבוא אל סופרים כאלה בתביעות לפעול בניגוד לנטיית־לבם האישית להתכנס בעולמם.

הדברים מכוונים כלפי כותבי הסיפורת הפוליטית, שסיבוב הגלגלים של ההיסטוריה דווקא מעניין אותם, אלה שיצירתם מטפלת בתכיפות באקטואליה ואף נוקטת עמדה כלפי מצבו ועתידו של הקולקטיב הלאומי, אך בעיצומה של ההגשמה ושל המאמץ לבצר את הריבונות הם מרעילים ללא־הרף את נשמותינו בטענות, שהמהפכה היהודית־ציונית הזו, אשר מתאמצת לתקן את הגדולה והממושכת בעוולות שהיו בתולדות האנושות, היא בלתי־מוסרית מעיקרה, אלא אם כן היא תתגלגל דווקא בכיוון הפוך לתנועתה הנוכחית, בכיוון שיסייע דווקא למתנגדי המהפכה של עמם, לפלסטינים ולעולם המוסלמי הפאן־ערבי.

סופרים אלה לא רק תוקעים מקלות בתנועת הגלגלים, כדי לעצור את כיוון מהלכם הטבעי, הנכון והצודק, אלא גם מסלפים במזיד את האמיתות הקשורות במהפכה הציונית, האמיתות על מקורותיה, על הסיבות שהולידוה, על המניעים המוסריים של הוגיה ועל מידת הצלחתה בהשוואה למהפכות אחרות שפעלו במקביל לה. סילוף האמת - תהיה תכליתו אשר תהיה - הוא מעשה פסול בתחומי הרוח והתרבות, גם אם הוא נעשה על־ידי סופרים מוכשרים ומכובדים.

התפנית לרעה הזו בספרות הישראלית החלה אחרי מלחמת ששת־הימים והואצה מאוד אחרי מלחמת יום־הכיפורים. הניצחון במלחמת ששת־הימים חידד את המחלוקת בנושא השטחים בין הימין הפרלמנטרי והחוץ־פרלמנטרי (“גוש אמונים”) והשמאל הפרלמנטרי והחוץ־פרלמנטרי (“שלום עכשיו”) בפוליטיקה ובחברה הישראלית, אך הדיו של הוויכוח באו לביטוי ביצירות הספרות רק בשנות השבעים, אחרי מלחמת יום־הכיפורים. אז גם התגבשה קבוצת הסופרים הפוליטיים כקבוצת לחץ לתמוך בעמדותיו של השמאל.

היא העניקה לשמאל הילה של נאורות ומוסריות. הצלחתם של הסופרים הפוליטיים - ניתן כבר כעת לסכם - היא בכך שעלה בידם להחדיר את המונח “שלום” לשיח הציבורי ולהמתיק בו את מרירותן של שתי הגלולות, שהציבור היהודי במדינת־ישראל התקשה לבלוע למרות מאמצי השכנוע של השמאל. והמדובר בנסיגה מחלקי המולדת ששוחררו במלחמת ששת־הימים (“השטחים”) ובנטישת רוב חלקיו של החזון הציוני שטרם הוגשמו, ובראשם השאיפה לכנֵס מחדש בארץ־ישראל את העם היהודי בשלמותו (שאיפה שמוסיפה לנימוק הרגשי־אמוני את הנימוק הפרגמטי, להמשיך ולדבוק בשטחי המולדת ששוחררו במלחמת ששת־הימים).

ואכן, מאז מלחמת ששת־הימים סטתה הספרות העברית ממסלולה המסורתי כספרות המעניקה השראה לקוראים להתמיד במהפכה היהודית ובהישגיה: חידוש ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, כינון הריבונות היהודית בה וביסוס המדינה כמרכז לעם היהודי ולתרבותו. קשה לשבח ספרות, כאשר היא משתמטת בשעות הגדולות ביותר בהיסטוריה של העם ממילוי שליחותה למהפכה שהוא, העם, מחולל, וודאי שקשה לעשות זאת, אם במקום לחזק בעת כזאת את האמונה באפשרות להשלים את המהפכה בהצלחה, מתגייסים רוב סופריה היותר מפורסמים להשרות אווירה של נכאים וחולשה ולהפיץ הססנות־ספקנות במהפכה הציונית ועוינות־התנגדות כלפי פעולותיה. מסיבה זו ראוי להגדיר את הספרות שכתבו הסופרים הפוליטיים והאפיגונים שלהם כספרות דקדנטית. זו ספרות שהסתלקו ממנה הנשמה, החזון הציוני, והיא מציעה כתחליף לחזון השקפה פוליטית פוסט־ציונית ואנטי־ציונית בעליל.


 

ההיסטוריונים החדשים    🔗

לסיועם של הסופרים הפוליטיים פתחה גם קבוצה קטנה של היסטוריונים ועיתונאים מתקפה מכיוון נוסף נגד המשך צביונה של מדינת־ישראל כמדינה יהודית־ציונית, תוך ניסיון לשלול את הציונות הן כאידיאולוגיה והן כתנועה מגשימה. חברי הקבוצה טוענים שהנרטיב הציוני הוא כוזב ולא־ אובייקטיבי, וכדי להגיע לאמת ההיסטורית חובה לקעקע את המיתוסים של נרטיב זה, לא רק מיתוסים של גבורה (המיתוס על טרומפלדור, למשל), אלא גם מיתוסים של חלוציות ציונית (המיתוס על ייבוש הביצות, למשל) וגם מיתוסים שעליהם נשען הנרטיב הציוני (כגון: הסיפור המקראי על כיבוש הארץ וסיפור הגבורה של לוחמי מצדה שלחמו ברומאים בתקופת בית שני).

אם לא די בשלילת הנרטיב הציוני, מעדיפה על פניו קבוצה זו את הנרטיב הפלסטיני, וטוענת, משום־מה, שהוא מהימן יותר מבחינת העובדות וראוי יותר מבחינה מוסרית. כל זה מכוון למטרה אחת: לטעון, שהציונות מונשמת ומוחזקת כחזון חיובי וחי בעזרת נרטיב כוזב, המייחס לה הצלחות וחיוניות, בעוד שלמעשה היא מיצתה את עצמה זה מכבר (וליתר דיוק: אחרי הקמת המדינה בתש"ח), ובכל שנות קיומה של המדינה היא הכבידה עליה להתנהל כפי שמדינה ריבונית אמורה להתנהל: על־פי האפשרויות המציאותיות שהיו פתוחות בפניה (המדיניות, הכלכליות והצבאיות).

מבין קפלי הגלימה האינטלקטואלית־אקדמית של קבוצה זו נשלף פגיון המאיים לא רק על הציונות כפרוגרמה לאומית, שעל ביצועה צריכים להוסיף ולשקוד עוד דורות רבים (שהן כינוסו של העם היהודי כולו למדינה היהודית יימשך עוד דורות אחדים), אלא מאיים גם על הציונות כמכלול הגותי־לאומי שאמור להמשיך בניהול המדינה כמדינתו של העם היהודי על-פי עקרונות ציוניים.

הקבוצה המסוכנת הזו מאמינה שעל־ידי הפרכת הנרטיב הציוני או על־ידי החלשתו היא תשיג את מטרתה: הפיכת מדינת־ישראל למסגרת מדינית־אזרחית בעלת צביון חילוני־דמוקרטי, שאופייה יוכרע בעתיד בשיטות מיעוט ורוב, ובהווה - בצירופים קואליציוניים מקריים וזמניים. כל בר־דעת מבין את המטרה המוסווית כאן: לנתק את המדינה מהשראת מטרותיה של הציונות ולהפוך אותה למדינת־כל־אזרחיה. חוסר היושר האינטלקטואלי של חברי הקבוצה מתבטא בכך שאין הם חושפים את הכוונה שמסתתרת מאחורי ההכרזה על סיום תפקידה של הציונות: להפוך את המדינה למסגרת אזרחית של תושביה בלבד (ביטול חוק השבות הציוני) ולהעניק לה צביון חילוני־דמוקרטי מוחלט (ביטול הקביעה במגילת העצמאות שמדינת־ישראל היא מדינתו של העם היהודי).

סכנתה של ההכרזה על הציונות כעל חזון שצריך לגנוז על מדף האידיאולוגיות שסיימו את תפקידן בהיסטוריה, היא מוחשית ביותר. בלי המשך העלייה ובלי שמירת זהותה היהודית־ציונית של מדינת־ישראל, לא ירחק היום ובמערכת בחירות דמוקרטית אכן תאבד לעם היהודי מדינתו, המדינה היחידה שבה הוא נהנה מחיי ריבונות מדינית ומתנאים הכרחיים להמשך פיתוחה של תרבותו המיוחדת והמקורית, וזו תיהפך לעוד מדינה במזרח־התיכון. וגם אם הקבוצה הפוסט־ציונית הזו מעלימה את תוצאות הגחמה האינטלקטואלית שלה, ברור מה יהיה סופו של התסריט ההיסטורי שלה: בהיעדר ייחוד תרבותי־יהודי למדינה, יבלע אותה הרצף הערבי, שאורב לגילויי ויתור ביזנטיים־ צלבניים כאלה בקרב היהודים שהיגרו לכאן בהשראתה של הציונות במהלך המאה העשרים.

במגמות פוסט־ציוניות מסוכנות כאלה צריך ללחום על־ידי חיזוק החינוך הציוני במערכת החינוך הממלכתית, על־ידי תגבּוּר הפעולות היזומות למימוש חלקים של הפרוגרמה הציונית שעד כה לא הושקע די במימושם, ועל־ידי המשך טיפוח ההגות הלאומית המודרנית (שאותה בעצם התרגלנו לכנות במונח “ציונות”). הסכנה העיקרית האורבת לאידיאולוגיה ברמתה של הציונות היא היעצרות וקיפאון החשיבה היוצרת, כדי לעדכן אותה על־פי הנסיבות ההיסטוריות החדשות וכדי להתאים אותה לצרכים הנוכחיים של העם היהודי. אם המדינה מתקשה להגשים את הציונות ולפעול על־פי הנחיותיה, צריכים לרכז פעם נוספת את אצולת-הרוח של העם היהודי, כדי שתתווה את המשך הדרך להגשמה המלאה של יעדיה. התרגלנו לצפות שאת המלאכה הזו תבצע המנהיגות הפוליטית בעזרת הכלים הממלכתיים שבידיה, אך אחרי שהמנהיגות האידיאולוגית פינתה את מקומה לסוג המנהיגים הקיים כעת בארץ וגם בעולם, אנו חייבים להפקיד על המשך ההגשמה של הציונות בידי מנהיגות של הוגי-דעות, כפי שהיה בעבר, מנהיגות שמוכנה ומסוגלת לעסוק בעדכון אידיאולוגי שלה ובהתאמתה למצבו של העם היהודי כיום.


 

השמאל הישראלי    🔗

ההתקפה המסוכנת ביותר על התרבות הלאומית מתנהלת גם מכיוון שלישי והיא מונהגת על־ידי השמאל הישראלי, החותר לשעבד את המדינה לערכים קוסמופוליטיים ולהדיח את הזהות היהודית ממעמדה המסורתי כמכנה לאומי משותף ומלכד לכל יהודי העולם, תהיה זיקתם לדת אשר תהיה ותהיה קהילתם באשר תהיה. זהו ניסיון להדיח את הגדרת הזהות היהודית, הגדרה שעמדה במבחן במשך דורות, ולקבוע במקומה הגדרה, שתנתק חלקים מהעם מזיקת רציפות להיסטוריה של העם היהודי, לתרבותו, לערכיו ולחזונו.

שלוש זהויות צעירות ניסו בזו אחר זו בשנות קיומה של המדינה לרשת את הזהות היהודית ולהשלים את מגמת הניתוק הזו. שתי הראשונות כשלו, כי לא הצליחו להתחרות בעושר התרבותי שמציעה הזהות היהודית, והן: הזהות הכנענית (שהטיפה להקמת ישות לאומית חדשה, הישות העברית, במרחב השמי) והזהות הצברית (שהטיפה להתבדלות הילידית של בני הארץ מהיהודים הגלותיים בתפוצות). אך מגמותיהן של שתי הזהויות הכושלות האלה נספגו בזהות צעירה שלישית - הזהות הישראלית, שבה תומך כיום השמאל הישראלי. הצעת הזהות של השמאל מצליחה, לפי שעה, יותר מקודמותיה, משום שבניגוד לשתי ההצעות הקודמות שהיו רק מופשטות, מצטיירת הזהות הישראלית של השמאל כמעשית יותר, עקב קישורה למדינה כמסגרת השתייכות אזרחית.

השמאל הפוליטי פועל לגבש, בעזרת הצעת זהות משותפת לכל אזרחיה של המדינה, יהיה מוצאם הלאומי־אתני אשר יהיה, יֵשות לאומית חדשה: הזהות של העם ישראלי. הניסיון לקבוע זהות על יסוד הגדרה אזרחית, ההשתייכות למדינת־ישראל, הוא מעשה ערמומי ביותר. כלפי חוץ הוא מבליט את המרכיבים החיוביים של הזהות הישראלית המוצעת: החיים במדינת־ישראל, השפה העברית, החוויה הישראלית, אורח החיים הדמוקרטי והתרבות החילונית שנוצרה בשנותיה של המדינה. אך למעשה מאחורי כל מרכיב כזה מסתתרת שלילה של אחד ממרכיבי התרבות הלאומית: התכחשות להיסטוריה של העם היהודי וליצירות הרוח שנוצרו במשך הדורות, דחיקת רגליה של הדת היהודית מכל מעמד משפיע בחיים, וביטול שותפות הגורל בין יהודי מדינת־ישראל ליהודים הממשיכים, אם מכורח ואם מבחירה, להתגורר במדינות הפזורה.

אין זה מקרה שהלוחמים למען הזהות הישראלית מייחלים לביטול חוק השבות, או לפחות לשינויו, באמצעים דמוקרטיים. ואין זה מקרה שהם נעזרים בדמוקרטיה כדי לבטל את ההגדרה של המדינה כמדינת העם היהודי וכדי להציע עבורה הגדרה חדשה: מדינת־כל־אזרחיה, כי עיקר שאיפתם היא לבטל כל זיקה בין המדינה לעם היהודי בהיקפו העולמי. דבר אחד הוא להתבסס על הדמוקרטיה כדי

לחתור לשוויון אזרחי לכל תושביה של המדינה ודבר שונה לחלוטין הוא להציע על בסיסה זהות משותפת לכל אזרחיה.

הזהות הישראלית, כיוון שהיא חילונית ודמוקרטית ומשום שהיא מוצעת על בסיס ההשתייכות האזרחית למדינת־ישראל, סופה שתנתק רק את היהודים מכל זיקה ליהדותם. בקרב האזרחים הלא־יהודים של מדינת־ישראל, בני המיעוטים השונים, לא קיימת תנועה מקבילה לאמץ את הזהות האזרחית הזו כתחליף לזהותם הלאומית. הגדול מבין המיעוטים, המיעוט הערבי, מחזיק בפועל בשלוש הגדרות שונות. הוא מגדיר את עצמו כפלסטיני (הגדרה לאומית), כמוסלמי (הגדרה דתית) וכישראלי (הגדרה אזרחית). רק בקרב היהודים קיימת נטייה מסוכנת זו, לוותר על שתיים משלוש ההגדרות האלה. בהיותו חילוני ויתר השמאל זה מכבר על ההגדרה הדתית. בהיותו דמוקרטי הוא מוותר בהכרח גם על ההגדרה הלאומית. ולכן נותרה לו רק ההגדרה האזרחית.

בניגוד לכל היגיון מאמין השמאל, שעם הגדרה אזרחית בלבד (הזהות הישראלית) וכשהם כה מוחלשים מבחינה תרבותית, ניתן יהיה למנוע את ההתאיינות של היהודים במדינת־ישראל בעימות התרבותי עם אזרחיה הלא־יהודים של המדינה. ללא דבקות לפחות בעוד אחת משתי ההגדרות הנוספות, (אחרי שההגדרה הדתית נדחית על הסף על־ידי היהודי החילוני, נותרה לו למעשה רק ההגדרה הלאומית) תהפוך הזהות הישראלית מלכודת מוות לחילונים ממוצא יהודי במדינת־ישראל כבר בעתיד הקרוב.

ניסיון זה, ללכד את ההגדרה הזֵהוּתית עם ההגדרה האזרחית, הוא לפי שעה חסר סיכוי, כי אין הוא מקובל על רוב אזרחיה היהודים של המדינה וגם לא על כל אזרחיה הלא־יהודים. זהו שיגעון של מיעוט קטן בעם, שלמרבה הצער התרכז בחוגי האמנויות ושם בלבד הפך לרוב. במערך הפוליטי שהיה קיים עד לבחירות של 1996, ריכז בידיו מיעוט זה עוצמה שלטונית אדירה, אותה ניצל כדי לקדם את שאיפותיו הקיצוניות בצורה דורסנית. סובלנותו ונאורותו המוצהרות של מיעוט זה מוכחשות ללא־הרף על־ידי מעשיו. כאשר הוא ממוקם כרוב בעמדת השררה, הוא מפעיל עריצות בוטה נגד אלה שבאותה עת מצויים במיעוט. עריצות זו מתגלה באי־סובלנות לריבוי דעות ולדעות שונות ובהפעלת שיטות של סתימת־פיות וחסימת הדרך לבעלי השקפות מנוגדות להביע ולפרסם את דבריהם. נאורותם של אלה נחשפת כצביעות גמורה, למשל, כשאינם מתבטאים כלפי כוהני הדת של המיעוטים במדינה כפי שהם מתבטאים נגד רבני ישראל.

השמאל ניצל כל הזדמנות שהתגלגלה לידיו כדי להתנכל לתרבות הלאומית. בכל פעם שמשרד החינוך הופקד בידי אחת ממפלגות השמאל, בוצעו שינויים בתוכניות הלימודים במקצועות ההומניסטיים שהרחיקו את הנוער, עתודת העם היהודי, מהתרבות הלאומית שלו. לפיכך צריך ללחום בהצעת הזהות הישראלית כתחליף לזהות היהודית על-ידי מניעת הבּוּרוּת בנכסי הרוח של התרבות הלאומית ועל ידי הוקעת רדידותן של יצירות אמנות שלצורך פרובוקטיבי בלבד רומסות וכותשות את הערכים היותר חיוניים והיותר יקרים של התרבות היהודית.

את המטרה הראשונה ניתן להשיג על־ידי חיבור תוכניות לימודים שפויות וקונסטרוקטיביות במקצועות ההומניסטיים בשביל מערכת החינוך, תוכניות שישימו קץ להיסוס ולרפיון של העוסקים בהקניית התרבות הלאומית לדור הצעיר שלנו. את המטרה השנייה יש להשיג על־ידי חידוש כוחה של הביקורת הערכית, קודם למתן סיוע ציבורי ליוצרים באמנויות השונות - ביקורת (ובאופן מודגש: לא צנזורה) שתבחן את איכותה של היצירה הנתמכת (בתיאטרון, בקולנוע ובשאר האמנויות הנתמכות) בכלים אובייקטיביים ועל־פי אמות־מידה תרבותיות. ואני חוזר ומבהיר: מדובר בביקורת בתחום התמיכה הכספית הציבורית, ולא בהגבלת הזכות לממן בכספים פרטיים פירסומי גחמה אישיים וגם לכנותם “תרבות”.


 

אשמת הימין    🔗

מול הקואליציה של שלושת בעלי־העניין האלה, שהתאחדו לתקוף את מורשתה הלאומית של הספרות העברית בדור הזה, לא קמה אופוזיציה מלוכדת להגן על המורשת הזו. אפילו בימה פריודית קבועה לא נוסדה כדי ללכד את קומץ הסופרים שהזנחתה של התרבות והפקרתה לבעלי־עניין אלה מקוממות אותם. דומני, שהבימה האחרונה שהיתה לסופרים בעלי ההשקפה הלאומית היתה הבימה שנוסדה אחרי מלחמת ששת־הימים - “זאת הארץ”.

למעשה, הפקיר הימין את החזית הזו לשמאל בלי מאבק ממשי. המפלגות היותר חילוניות של הימין משקיעות את כל משאביהן בפעילות הפוליטית השוטפת, ולכן אינן מפרישות כמעט כלום לפעילות בחזית התרבות, למען המשכיותה של המורשת הלאומית בחיי המדינה. והמפלגות הדתיות, שטיפוח המורשת הלאומית בתרבות הוא נושא חשוב ביותר במצען ונושא מרכזי בפעילותן, מפנות את כל משאביהן בתחום התרבות רק לציבור שלהן. ולמעשה, גם הן ויתרו על קירובה של המורשת הלאומית לציבור החילוני הגדול בקרב יהודי המדינה.

כלומר, באופן זה הופקרה החזית של התרבות על־ידי מפלגות הימין לשלושת בעלי־העניין שקמו על הערכים הלאומיים כדי להכחידם. לכן פועלים הסופרים, שהחזון הציוני והתרבות הלאומית יקרים לליבם, כיחידים וללא תמיכה ארגונית. ומשום שהם מפורדים, גם קל להשתיקם. עקב כך, קולם לא נשמע וגם תגובתם איננה משפיעה כמו התגובה המאורגנת והנתמכת של סופרי השמאל, ההיסטוריונים החדשים והמפלגות הפוליטיות של השמאל. הוא שאמרנו: מנקודת הראות של הלאומיות היהודית, התרבות היא חזית שהופקרה למכחידיה במדינת־ישראל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!