א 🔗
אחרי הפסק קצר, שבא מפני סיבות חיצוניות בחיי הספרות העברית בתחילת המלחמה, שבה ועברה לפנינו תקופה של “פריחת” הספרות. יצאו כמה מאספים, ירחונים, שבועונים בכל תפוצות הגולה. במאספים הללו, כמו “כנסת”, “עולמנו”, “התקופה”, “העוגן”, “גבולות”, פגשנו שוב את סופרינו הידועים לנו מכבר. מצאנו גם שמות חדשים אחדים. היו בהם, במאספים הללו, כמה דברים יפים: קצתם אמנותיים באמת, כשירי פיכמן, קצתם מעניינים ומקוריים, כ“מפיסתופל” של פרישמן (התקופה א). היו גם מרגליות אמיתיות כשירי ביאליק האחרונים ב“כנסת”.
ואף⁻על⁻פי כן, אם נסתכל בכל הספרים הללו, שיצאו לאור בתקופה סוערת זו, מיד נראית לעינינו עובדה אחת, המעוררת הרהורים מעציבים, מעציבים מאוד. ואפילו היו הערכים האמנותיים שבספרים האלה גדולים פי עשרה משהם באמת – לא היה בכוחם להכשיר בעינינו את הספרות ולהצדיקה.
הספרות – כמובן, הדברים אמורים לא בחלק הפובליציסטי, כי אם בספרות היפה – לא נענתה כלל על המאורעות הכבירים, שעברו לפנינו. לא נמצא בה כל רושם של הנחשולים הגדולים שהטביעונו אף הד כל⁻שהוא של הרעם, שהרעיש מלוא מרחבי עולם זה חמש שנים…
והרי ימים עברו עלינו, שלא הרבה נמצא כדוגמתם בתולדות העולם… חורבן ושמות בכל הארץ, חורבן ושמות בנפשנו פנימה. בכל רחבי תבל קשה למצוא נפש אחת, אדם אחד, שלא גלה, שלא טולטל כמה טלטולים, שלא עבר דרך שבעת מדורי גיהנום.
והרי הימים הללו היו שקולים כנגד כמה שנים, כנגד דורות שלמים. אפילו הנפש השלווה ביותר עשויה היתה בימים כאלה לאבד את “שיווי⁻המשקל” שלה ולתעות ולעשות תעתועים… היו ימים מלאים נוגה⁻ברק מעוור⁻עיניים, ימים, שבהם אפשר היה להשתגע משמחה; היו ימים שחורים משחור, בלי זיק⁻אור אחד של נחמה, כימי הדם והאופל בשנת 1915…
והלא אין שבט פרא שבפראים במעמקי הטונדרות, שלא הזדעזעו חייו עד היסוד, שלא שאף, מדעתו או שלא מדעתו, לחיים אחרים, אחרים לגמרי… והרי כבר שבים ומטיילים בתוכנו מיליוני אנשים, שהביטו בלי נוע בפני המוות, שהתייחדו עם המוות – במעמקי יערות, בחפירות, בין שריקת פצצות וברק רקיטות, לא יום או יומיים, אלא שנים…
_________
ובשעה זו אם נפנה אל הספרות שלנו – תקיף אותנו אידיליה רכה ושוקטת… הכל ממש כמו שהיה לפני חמש שנים. פיכמן קושר כתרים ל“אלול”, לבּציר – כמו שעשה לפני חמש שנים; שמעונוביץ מהלל את יפעת היער, את “הזלזלים הדקים הערומים” כמו לפני כן. טשרניחובסקי כמקדם “עובד אלילים” (התקופה ב) ומכהן לפני “התמוז” שלו. אמנם, כל זה יפה; לפעמים יפה מאוד. אבל האומנם רק זה מצאו בחיים, לא יותר מזה?
והפרוֹזה אולי קפואה עוד יותר… אפּלבוים מהלל את “החסידות” (ב“כנסת”), כמו שהיללו רבותיו. שטיינמן מתאר את האכּסטרנים שלו, המפטפטים, מפטפטים, מפטפטים בלי קץ… (“סחור סחור”). גיבורו של בן⁻אברם מת משחפת וירא מפני “סבל⁻הירושה” (“עננים”). ובכל היצירות – אותו החיטוט הישן, הניקור הישן, אותן הסערות, המתחוללות על חודו של מחט, והטראגדיות, ששיעוּרן כעדשה…
והלא אם נפתח כעת את ספרי גאוני הספרות העולמית, שלפני ה“מבול”, נראה, כי זקנה קפצה עליהם פתאום. אותם האצילים והפקידים של טולסטוי, האינטליגנטים הגוֹועים משעמום של צ’כוב – הרי רוח נשאה אותם כמוץ ואינם, הרי כולם כמיני חיות שלפני המבול הם לפנינו. אבל אלה, לכל הפחות – מהד הנצח יש בתיאורם. וספרותנו הדלה והענייה? מדינות נחרבו – וספרותנו מקוננת על בחור, שאיבד את תומו בלכתו ראשונה אל יוצאת⁻חוץ (“לילה” של בן⁻אברם, התקופה א). מסביב מאורעות מלאים צבעים לוהטים, רותחים, מעוורי⁻עיניים כברקים ואפלים מני שחור, ובספרותנו – אותה האפרורית, שהיתה מאז…
הלא אפילו הבּוּר שבבּוּרים, המטומטם שבמוחות, חשב מחשבות חדשות, נשתנה תכלית שינוי. הלא העם כולו חל ורגז תחתיו, למד דבר⁻מה. והסופרים שלנו, כאותם מלכי הבּוֹרבּוֹנים בשעתם, לא למדו כלום ולא שכחו כלום…
מאַין העיוורון הזה? מדוע כל צורות החיים נחרבו – והסופר עודו דבק בשאבּלונה הישנה, בנוסח הישן שלו? האומנם לא התפעלו מאימת יום⁻הדין, מן הדראמתיות הנפלאה של ממלכות⁻ענקים נאבקות במלחמת⁻ייאוש, האם לא קיבלו כל רישוּמים מהתמונות הגרנדיוזיות של המונים נעקרים ממקומם, נישאים בסערה כגלי⁻אבק ונופלים ונגררים שוב כנחלי⁻דם? איך זה, בשעה שהריע השופר מקצה עולם ועד קצהו ועקר עמים נרדמים וזעזע מתים מקבריהם – הספרות שלנו לא שמעה, לא שמה אל לב?
או האומנם אין הספרות שלנו אלא בית⁻נכות מאוּבּק, צרור של תעודות ארכיאולוגיות, מלא מקק סופרים ותולעה?
ב 🔗
התשובה הראשונה, שעולה על הדעת – להצדיק במקצת את הספרות – היא פשוטה וידועה.
אין האמנות יכולה לטפל בענייני דיומא. רק העבר נחלתה וחלקה; ההווה רועש יותר מדי, שעין האמן תשלוט בו. האמן יותר מדי “נוגע בדבר” ביחס למאורעות ההווה, ואם יציירם, בהכרח יהיה זיוף בדבריו. תחסר לו המנוחה האובייקטיבית, ה“אטאראקסיה”. בשעת המאורעות יפה השתיקה. לפני אימת המאורע נדהם האמן, אז הוא בבחינת “וידום אהרן”.
קחו, למשל, את הספרות הרוסית בראשית המלחמה. היא לא ידעה לשתוק ולשום יד לפה – וכמה צביעוּת התגנבה בה! הספרות הפּטריוטית הרוסית בתחילת המלחמה ודאי כתם היא בתולדותיה. זה היה מתועב – הריקוד וקול תרועת היושבים על הכלים, ב“עורף” השליו, בקניהם החמים, וקוראים למלחמה ולדם, בשעה ששם, בחפירות, גוועים אחיהם בדממה…
בעוון זה לא נכשלה ספרותנו. ראשית, כי בולמוס של פטריוטיוּת אי⁻אפשרי היה ברחובנו. ושנית, היא שתקה אז על כורחה. אבל הרי סוף⁻סוף הופרה השתיקה, והיא פתחה פיה, והיא החלה לדבר ודיבּרה – שוב על אותם האכּסטרנים שסרחו ושוב על אותן העלמות המשתגעות משעמום.
ודאי, רק העבר הוא קניינה האמיתי של האמנות. “מלחמת המולדת” של 1812 מצאה לה תיאוּר גאוני רק כעבור יובל שנים – על ידי טולסטוי. אבל הלא כבר עברו שנים מתחילת המלחמה. ושנים אלה יש בכללן כמה דורות. הרבה הרבה מתופעות⁻המלחמה כבר נהפכו לנחלת העבר, כמו הקרבות הגדולים, תנועת הפליטים הראשונה, הגירושים. והסופרים – הם כאילו לא התרשמו כלל מכל זה. האומנם לא נדו לייסוריו של העם, לא השתתפו בצערו – הם, היכולים לחטט כל כך במכאוביהם הקטנים בתכלית הקטנות?
דומה הדבר, כאילו יושב לו הסופר שלנו על איזה כוכב רחוק רחוק, שגלי האור מן הארץ האומללה שלנו מגיעים אליו רק אחרי עבור כמה שנים. יושב הוא על אותו כוכב ושפופרת בידו, והוא רואה עוד תחום⁻מושב, אכסטרנים, בטלנים רוחשים על האדמה ומתפלספים. חכו עוד שנים, עוד הרבה שנים, – הרי סוף⁻סוף יגיע אליו גל⁻אור מימי המלחמה, ואז – אז יאמר שירה אחרת…
אבל דורנו קצר⁻כוח לחכות… הוא מרגיש, כי זה כבר הגיעה השעה לשמוע את המלה הגואלת. תהי המלה פגומה, כנסיון ראשון, תהי עלובה וחלשה עוד – אבל היא צריכה להישמע!
ג 🔗
אבל אפשר, שהסופרים שותקים מפני סיבה אחרת.
אין הם חפצים לכתוב על אודות הסערה.
יש אצל טולסטוי ברומאן שלו “מלחמה ושלום” תיאור חיי עיר⁻פלך בימי מלחמה. רבים דימו, כי באותה תקופה חיו כל בני רוסיה אך במחשבה אחת: להציל את המולדת. טולסטוי אומר, כי דבר זה שקר הוא. המלחמה היתה כמאורע בלתי⁻חשוב כלל למול המאורעות הקטנים של אהבה, עסקים, ריב משפחה. כי היחיד אינו נבלע בציבור. להפך, אולי דווקא בשעה שהיחיד נהפך לגרגר⁻חול במדבר, לטיפת⁻מים בים סוער, תתגבר בו בייחוד התשוקה לפרוש לקרן⁻זווית, להעלים עיניו לגמרי מן הסערה. משום כך נמצא, כי לעולם אין היחיד אגואיסטי כל כך, עד לידי גועל נפש, כבשעות סער כאלו. בשעות כאלו היחיד מוכשר לכל מעשי נבלה, רק כדי להציל את חייו, ובטמטום⁻לב גמור מביט הוא על אֶחיו שנהרגו. זו היא ריאַקציה טבעית של אינסטינקט⁻החיים, של הגנה עצמית.
ומשום כך אולי הסופר גם הוא מבקש לו מקלט, אשר שמה לא תחדור רוח הסער. בהתעסקו באכּסטרנים ובארגמן השקיעה הוא נח מטלטולי החיים. כך דרכו של היחיד, כשהוא טובע בים, הוא נאחז בכל קורה עוברת. אולי גם צורות הספרות הישנות – גם הן קורה כזו, שהיחיד אוחז בה ואינו מרפּה ממנה.
ובייחוד טבעי הוא אינדיבידואליזם זה בספרותנו, החולה במחלת האינדיבידואליזם זה כבר. כולה היא שירת יחיד, כולה – רשות היחיד. גם הפרוזה שלנו – באמת ליריקה היא. מה הם סיפוריו של גנסין, אם לא ליריקה, אם לא השתפכות⁻נפש? ואפילו שופמן, הקר והשליו בין סופרינו, האין יצירתו חיטוט בפנים הנפש, הנפש הבודדה לגמרי?
ה“בדידות” אפיינית היא לספרותנו. אפילו הגאון שבמשוררינו, ביאליק, הלא זה כבר קרא: “ומה לי ולגזעי ומה לי ולשוֹכי?” – ופרש לו לקרן⁻זווית. המשבר הנפשי, שעבר על המשורר, הואר באור בהיר במאמרו המקיף, העמוק, של פרידמן, “יגון היחיד” – מאמר, שאפשר לחשבו כסך⁻הכל של תקופה שלמה.
טבעי הדבר, שספרותנו זו גם עתה עוסקת לה בענייני יחיד, רוקמת לה כמקדם רקמת⁻רגשות דקה, ועוצמת עיניה בבוז משאון השוק…
__________
הדבר הוא טבעי. אבל בכל⁻זאת מעציב מאוד. אם חיינו אינם נעימים, מובן, שקצת בני⁻אדם בורחים מהם ומעלימים עיניהם מהם, אבל זהו מעשה של מוגי⁻לב… אמנם, נעים לסופר להתנשא על מן הארץ הטובעת בדמיה ולטוס בגאון בין שחקים, אבל עלובה היא הספרות, הפורשת מן האדם הסובל. היא יכולה לקונן או לרנן; להתייחס בחיוב או בשלילה למאורעות חיינו. אבל לשתוק, לשתוק לגמרי – איך אפשר? ואם ירד האדם, ואם שאול נפל, האם אין הספרות צריכה להיות “עמו בצרה”, ללכת אחריו בכל הירידות שלו, להציץ באומץ⁻לב לכל התהומות שנפערו?
ואנו מתאוננים עוד על שהקהל אינו אוהב את הספרות, אינו מתעניין בה. אבל על מה יאהב אותה? על שפרשה ממנו וטסה בשמי⁻שמים?!
ד 🔗
אבל באמת אי אפשר לקבול כל כך על הסופרים. לא בחפץ בלבד הדבר תלוי, הם לא יכלו פשוט לענות על השאלות החמורות, שהציג הזמן. הספרות לא היתה מסוגלת כלל לפתור בעיות רחבות כל כך. תחבולותיה הישנות לא הועילו לה.
נתאר לנו אדם, שבא לחקור את סודות הטבע ויש ברשותו רק מיקרוסקופּ. זהו כלי מצוין כדי להסתכל בטיפת⁻מים ולגלות בה עולם מלא, לראות בריות קטנות, רוחשות, פרות ורבות, ניזונות; אבל אם חפץ הוא לראות עולם גדול – כוכב שביט, שעיבּט אורחותיו, לבדוק את “שביל החלב”, לצפות בימי⁻האש הגועשים על פני השמש, בהררי⁻הנוגה ועמקי⁻הצל על הירח, לא יצלח מיקרוסקופ זה למאומה. נחוצה שפופרת מרחיקה⁻ראות, נחוץ טלסקוֹפּ.
הספרות שלנו, ולא רק הספרות שלנו, כי אם בכלל הספרות העולמית לפני המלחמה, היתה בבחינת מיקרוסקופ כזה. כולה עסקה ב“עולם קטן”, בנפש פעוטה, בזווית קטנה, וחיטטה בה וניקרה בה ודרשה על כל קוץ תלי⁻תלים, והיא שהתרגלה בעבודת “לוטש אבנים יקרות”, מאַין יכלה למצוא כוח בעצמה – להקיף עולם מלא? וכשבאו הימים הגדולים והטילו לתוך אוקיינוס רותח עמים שלמים, כשאחזה דלקה ביסודות תבל – רפת⁻אונים עמדה הספרות לפני המאורעות, בינתה קצרה מהשיגם.
ובאמת, לא הספרות לבדה כך. “פשיטת⁻הרגל” של הספרות היא אך חלק קטן מפשיטת⁻הרגל של כל העומדים בראש, של המעמדות השולטים, של האינטליגנציה, של ראשי האנושות ורבּי⁻חובליה. כולם נסחפו בזרם. על כולם נמסכה רוח⁻עוועים, כולם היו למשחק בידי כוחות⁻האיתנים וטולטלו ככפיסי⁻עץ. לא היה אף אחד חפשי. אף אחד, שידע לראות נכוחה.
נוֹאלו שרי צוען,
חכמי יועצי פרעה – עצה נבערה.
ואבדה חכמת חכמיו
ובינת נבוֹניו תסתתר…
כולם עברו לפנינו: אלה שנלחמו וידיהם צבועות בדם ואלה שעמדו מנגד והריעו; וילהלם קיסר, קרנסקי, ועוד ועוד – כולם יצאו בקולי קולות על הבימה וירדו בחרפה ולתוך העלטה.
כי האנשים כולם קטנו. “קטנוּת המוח” – זוהי התכונה האפיינית של דורנו; כל העיניים טחו מראות – ומדוע תינצל מקטנות זו הספרות הדלה שלנו?
ה 🔗
תחבולות חדשות, מיתודות חדשות, צורות חדשות צריכה למצוא הספרות, כדי לצייר תנועת ההמונים המתגלגלים ושוטפים לעין.
יצירות מופתיות כאלו מעטות הן בספרות העולמית, ותחבולות אלו לא תוכל הספרות למצוא בבית⁻מדרשה של היוונות המהוללה; המיתודוֹת הללו מקומן נפקד אפילו בהיכלי⁻היופי הקדומים, ולשוא נחפשן שם.
יש רק ספר אחד ישן, שממנו נוכל ללמוד הרבה, איך יש להרגיש את “תנועת ההמונים”.
זהו ספר הנביאים.
אצל הנביאים נמצא שירת⁻סער מופתית, קלאסית.
הנביאים לא ידעו גיבורים. את נבוכדנאצר, סנחריב, את כל התנינים הגדולים ראו כ“גרזן”, שבו חוצבת יד נעלמה. הם ראו בגיבורים רק כלי⁻משחק.
ביצירותיהם פועלים ההמונים. הם “הומים כהמות מים רבים”, הם עולים “כעלות ים לגליו”.
שם נמצא את הריתמוס של הסערה, אשר בפניו תקצר הנשימה. פעמים מאמריהם קצרים, כנצנוץ ברק באפלה, פעמים ארוכים ומתנהלים בכבדות, כעבי⁻סופה שחורות הממשמשות ובאות. סגנונם קודח ולוהט כהר⁻געש יורק לבה, ושוטף כמפל⁻מים. הוא מסוגל למסור לנו את נשמת רוח הסערה, הצורבת, “המכלה מנפש ועד בשר”.
הנה שם ה' בא ממרחק,
בוער אפּו וכובד משאה,
שפתיו מלאו זעם
ולשונו כאש אוכלת…
ויש שפתאום מתוך האפלה אור יגיה. בין הגלים הסוערים אי קטן, כולו ירוק וברוך⁻אור… הכל שוקט פתאום.
הלוך להרגיעו ישראל –
מרחוק… על כן משכתיך חסד.
ואחרי⁻כן שוב חורבן ואפלה, ושוב גלים מתנפצים אל חוף.
מי שחפץ לחיות עם הסערה “כציפור סער”, לחדור אל תוך⁻תוכם של המאורעות – ילמד מהם.
ילמד אותה הפרימיטיביות של כוחות⁻קדומים, של איתני הטבע. הוא בעצמו צריך להיות לזיק בודד, לחלמיש⁻צור, “לחומת נחושת ולעמוד ברזל”, רק אז יוכל להציץ אל התהומות וללכת ישר וזקוף⁻קומה.
צורות חדשות ותוכן חדש – זו היא היצירה, שאליה צריכים אנו לשאוף.
ו 🔗
בספרות העברית היו נסיונות בודדים לתפוס את הסער. הנה ציורים קטנים אחדים של ד“א פרידמן ב”העם" – ציורים זבים דם ממש; פשוטים הם כל כך! חייל גוסס באוהל התחבושת… “אנושות”, אנושות אמיתית היתה בהם. בן⁻אברם בציור קטן, “בכף”, ניסה למסור לנו רגשות אדם, המובל למלחמה, כפרפר המתחבט ביד נעלמה וחזקה.
אבל כל זה בודד עוד ודל…
ומסביב – כל אותה השירה הישנה, שורר עוד השלום העתיק, “הכל עטוף ירקרק” כמקדם…
כשם שאנו לובשים את הבגדים, שנארגו לפני המלחמה; כשם שבכל שאר מקצועות החיים אנו משתמשים עוד באוצרות, שאצרה האנושות בעמל⁻כפיה לפני המלחמה – כך הספרות משתמשת בנושאים שלפני ”המבול".
אבל בגדינו כבר נקרעו, כבר נהפכו לטלאי על גבי טלאי, הגיעה השעה להמירם באחרים!
וגם הספרות חייבת למצוא לה לבוש חדש…
ולכאורה, כמה עשיר הוא התוכן החדש! הלא בכל אשר נפנה – דראמות לוהטות, ענקיות. ייסורי שאול, רעב, דבר, חרב, מעשי נבלה ומסירות⁻נפש. הלא החיים כאילו באמת עזרו לספרות, להוציאה מן המצר – לפניה קרקע בתולה, אשר לא נגעה בה עוד יד יוצר מעולם. ובמובן זה היא מאושרת הרבה יותר מן הספרות שלפני המלחמה, שהנושאים שלה כבר דשו ודשו בהם רבים.
“לפנים היתה האמונה לעמוּד⁻אש הולך לפני המחנה ומאיר את האופל. עתה נהפכה למאסף, למאסף את הנחשלים והמפגרים ללכת, את החלשים שעייפו ממלחמת החיים”.
הדברים האלה שאמר חוקר אחד בנוגע לאמונה, נכונים גם בנוגע לאמנות.
החיים כבר שטפו ועברו הלאה, הרחק הרחק מאוד, והיא, הספרות, זוחלת לה עוד, כסוסה צולעת, שעגלה סניטארית רתומה לה, זוחלת לה ומאספת את רכי⁻הלב, שלא ההינו להביט ישר אל אימת החיים…
אוי ואבוי בשעה כזו למי שאוטם אזניו משמוע את קול ה' מן הסערה…
“כך אי אפשר”, “התחדשו, התחדשו!” –זועקים הרחובות, קירות הבתים, אבני השדה. ואם לא, תזרוק אתכם ההיסטוריה בלי חמלה – היא אינה יודעת חמלה – בין גלי יתר הרקב… ב“ספרות סאניטארית”, בבית⁻מושב לזקנים ולחולים אין לה צורך עוד.
“להיות או לחדול” – זו היא השאלה העומדת לפני ספרותנו, לפני כולנו, חרותה באש מעוורת⁻עיניים בשחור עבי⁻הסער…
(תרע"ט)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.