(הרהורים)

 

א    🔗

באחד משיריו האחרונים (“אחד אחד ובאין רואה”) מתוודה לפנינו ביאליק על המשבר הקשה, שהתחולל בנפשו.

עתה, מספר הוא לנו, “שכח המסילות לאלהיו” וחייו נגואלו. מרגיש הוא שאבד לו אותו רגש של ה“חידוש” בעולם, אותם הרעננות והתום של רשמי ילדותו, והוא מצפה עתה יום ולילה לרגע אחד, והרגע הזה יביא גאולה לכל חייו; ברגע זה תשוב ותופיע לפניו הילדות, “יקר חזיונותיו יפקדהו”, והיה “כניד עפעף הנצח בצוהר נקרע במרום”, וצבא תמונות ילדותו “יסולו עליו אורחות זוהרם”, ושוב יעמוד “נפעם לפני עולם פלאי בטהרו, גן נעול וחתום, זרוע חידות ופלאים”.

כן, עתה אבד לו הכשרון להשתומם, לעמוד משתאה לפני חידות העולם, להתרשם, באופן בלתי⁻ אמצעי. אין לו עוד אותם הרשמים הקדומים, “שלא חלה בהם יד ולא ניסה אליהם דבר שפתיים”. נשאר לו אך להתגעגע ולייחל לאותו הרגע, רגע של פדות, שבו יצופו לפניו זכרונות ילדותו.

חשוב להשוות שיר געגועים זה אל שיר אחר של ביאליק, המלא גם כן געגועים וכלות נפש – “עם דמדומי החמה”. ואמנם, כנראה, רב המרחק ביניהם. אז ערגה נפשו ל“איי הזהב – זו בחלומות ראינום”, “זו צמאנו אליהם כאל ארץ מולדת” – מולדתה הרחוקה של הנשמה. זה היה עולם קסם, המתגלה וקורץ אלינו אך בחלומות; אבל זכרו נשאר לנצח בנשמה, הד קולו מצלצל בה, והוא מעמם את כל זוהר חיי האדמה, עושה אותם ל“גיהנום”. הלא זהו, באמת, המוטיב של “המלאך” בשירת לרמונטוב. זה הוא ה“אני מאמין” של האפלטוניות – אותה האמונה בתקופה אגדית, שבה עמדה הנשמה בעולם האצילות, עולם שכולו טוב וטוהר, לפני כס יה והקשיבה לשירת מרומים; כל צלילי עולם השפל אינם אלא הד קול צרוד של שירה זו, זכרון ו“אנאמניסה” בנשמה המתגעגעת למקורה. זו היא אַפּלטוניוּת, אבל לא בצורתה הפילוסופית, כי אם בלשון השירה, החיה שלא מדעת בתור הרגשה בלבם של הרבה בני אדם ובכל אופן בלב כל משורר, שיש בו נימות רומאנטיות.

אותו רעיון עצמו נמצא עוד בספרותנו העתיקה – באגדה שלנו. הלא כה דרש עוד ר' שמלאי: “למה העוּבּר דומה במעי אמו… נר דולק לו על ראשו וצופה מסוף העולם ועד סופו… שנאמר: מי יתנני כירחי קדם… בהלו נרו עלי ראשי”.

כל זה מתגלה גם בשירו של ביאליק “עם דמדומי החמה”.

וגם עכשיו מתגעגע המשורר לעולם עבר ומצפה לתמונותיו ולהד קולו הזך. אבל עולם זה, שהוא מייחל אליו עתה, לא בשמי מרומים הוא, לא בין איי הזהב של שקיעה. עולם זה כולו ארצי. אין זה עולם אגדי, עולם שנוצר בדמיוננו, כי אם עולם ממשי, עולם שהיה קיים ונמצא לפנים, וכל אדם היה לו חלק בו. הלא בגן⁻עדן זה של הילדות היה נמצא כל אדם. לא “אידיאות אפלטוניות” היו ממלאות עולם זה, כי אם רשמים רעננים, מוחשיים וחיים, רגשות שכולם חידוש ותום וטל שחרית מסוך בהם. לא לשמים ממעל התנשאה אז הנפש – בכל שורשיה היתה יונקת מן האדמה, והאדם היה סופג אור שמש לתוכו, כאשר יספוג האילן הטובל כולו באור בוקר וכל עלה ועלה בו טובע באורה… לא קפאון ומנוחה היו בעולם זה, כי אם חיים הומים ועוברים על כל גדותיהם, שהיו ממלאים את לבבנו הקטן… עולם “איי הזהב” האפלטוני ועולם הילדות נדמים לנו כשני הפכים. רחוקים הם כרחוק שמים מארץ, כרחוק הנצח מן הרגע.

כך נדמה לכאורה. אבל אם נקרא את שירו של ביאליק בעיון, נראה כי אצלו אין ההבדל ביניהם גדול. הוא מצא איזה קשר בין שני העולמות האלה. בעולם הילדות, שכולו הומה וכולו חולף, מסתכל ביאליק “מתוך עפעף הנצח”. ברגע זה נשקף אליו הנצח, הנצח בשלמותו, ועולם הילדות בעצמו, זה נוף מכורותיו ויערו שהוא מצייר כל כך בפשטות, עולם ארצי זה נתעלה והתנשא פה; ביאליק אָצל עליו איזה זוך, איזה טוהר של שמים, איזה “לא מעלמא הדין”. ביאליק הפך עולם ילדות זה לאיזה עולם אצילות מיוחד. מקומו של עולם זה גם כן אגדי, הוא נמצא עתה “בחיק תבל ובאוצר עולם”, המזכיר לנו את אוצר האידיאות של אפלטון. איזה קפאון ושלווה מסוכים בתמונת ילדות זו, שאינם נמצאים בילדות הממשית, בילדות שבמציאות. זו היא המנוחה של זכרונות רחוקים, זכרונות מימים עברו. במשך הזמן נדמים בנפשנו השאון והרעש, כל החולף והדל אובד וכלה, כל המלחמות והסערות הולכות הלוך ושכוך, וזכרונות ימי הילדות שטים בקרבנו במנוחה, צוללים בשלווה ומתוך דומייה. כך יצללו עבי שקיעה באודם הרקיע. כך סובבים בדממה הגלגלים בתוך אין⁻סוף. לא לחינם השתמש פה ביאליק בציורים הלקוחים מתנועת הכוכבים. עולם הילדות מביט עליו “כאיילת השחר ממרום”. התמונות “יסולו עליו אורחות זוהרם”, ככוכבי לכת טסים הם בקרבנו.

ובאמת נדמה לנו, שיש איזו אַסוֹציאציה פנימית בין התמונות השונות הללו; יש איזה קשר נפשי בין ציור הגלגלים השוטפים והזכרונות הרחוקים, ומעין זה מציירים אנו לנו את ה“אידיאות” בעולם האצילות. סיבת הדמיון והשיווּי הזה, כנראה, מונחת ב“פשטות” המיוחדת והטוהר שיש בכל הציורים האלה: בתנועת הכוכבים יש תמונת⁻ראייה פשוטה, ששום ציור אחר אינו מעורב בה; כמו כן בשטף הזכרונות הרחוקים יש רק תמונת פשוטות, מפני שהרבה מן הפרטים נשכחים ואובדים, ומשום זה נצייר לנו בהם איזה טוהר ובהירות מיוחדת.

בכל אופן הוריד פה ביאליק את הרומאנטיוּת האפלטונית ארצה, או להפך, את הארץ, את עולם הילדות הרים למדרגה של עולם האצילות, שאליו מתגעגעת הנשמה כל ימיה ועורגת לתום ול“חידוש” של רעיונותיו. ובאמת עולם זה היה במציאות. יכולים אנו לכפור ב“אידיאות”, באיי הזהב, בצלילים שהקשיבה הנשמה לפני בואה לאוויר העולם; בכל זה נראה רק מילידי דמיונו של האדם, אבל “תור הזהב” של הילדות, שעליו מספר עתה ביאליק, היה בחיי כל אדם, היה במציאות; כל אחד ואחד ממנו זכה לפנים לאותו החידוש ואותו התוֹם של הרשמים, ולכל אחד ואחד ממנו אובד העולם הזה, אובד לנצח.

ומי יודע אם ציור אפלטוני זה של “עולם האצילות”, שלפני הלידה, לא נתקיים במקצתו בקרבנו (בתור הרגשה רומאנטית, ולא בתור שיטה פילוסופית) בהשפעת “עולם האצילות הארצי”, עולם הילדות, שזכרו תמיד חי בנפשנו?

 

ב    🔗

להרהורים מעציבים מביא אותנו שיר זה.

שומעים אנו, שבגדלותו של האדם “נגואלו נתיבות חייו” לבלי שוב. “מראה תכלת יש לרקיע, שרק עין הילד תזכה לו ולא יוסיף”. רק עין הילד רואה “עולם פלאי בטהרו, גן נעול וחתום”. אז, בילדותנו, כל העולם כולו עמד עמנו יחדיו בילדות רעננה גם היא, קרני אור השתעשעו בנו, הכוכבים – גם כן ילדים קטנים – הזהירו, והעבים הצחורות ילדות היתה בהן, ותמהון היינו מלאים על כל צעד, ושאלות שאלות התייצבו לפנינו בכל. עתה, כשגדלנו, נתיישן העולם עמנו ביחד, נתחלל טוהרו, ואנחנו “אבדו לנו המסילות ללבו”. אבד לנו הכשרון להשתאות ולהשתומם, אותו הכשרון שהוא מקור החיים האמיתי. הכל אנו יודעים, ולכל אנו מוצאים שם ומושג.

האומנם כך הוא הדבר? האמנם אין תיקון ל“התיישנות” זו ודרך תשובה אין? נדמה הדבר, כי לפעמים יש עם כל זה איזה תיקון.

כן, יש רגעים כאלה, רגעים חשובים בחיינו אנו, כשלפנינו “ייקרע צוהר במרום”, וגם לנו יתגלה “עולם – גן נעול וחתום”.

אלה הם הרגעים של הרגשות הכבירים; רגעים של סערות בנפש.

באופן שונה יתגלו הרגשות הללו. לפעמים הם באים מתוך אסון נורא, מתוך אבדה שאינה חוזרת: לפעמים זהו רגש אהבה המתלהט בקרבנו; או לרגל סכנה גדולה הנשקפת לנו, אבל רגעים כאלה יש ויש, ואין אדם שיינצל מהם – לאסונו, או לאושרו.

ברגעים האלה הגדולים נפשנו מזדעזעת כולה עד מעמקי צפוניה, עד שורשיה הגנוזים, ורעד פנימי מתחולל בנו, מגלה תהומות ועורם ערמות, והכל מתהפך בנו, והכל משתנה פתאום. ואם נביט אל העולם, והנה חדש הוא לפנינו, עולם שלא ראינו אותו עד הנה.

ברגעים כאלה הולך ונמס הגלד העב של האדישות ושוויון⁻הנפש, שכיסה אותנו, אותה הקליפה של הישן, שאנו מתכנסים לתוכה, מתמזמזת ונופלת, ואנו עומדים ערומים לפני העולם, העולם עומד ערום לפנינו, ואנו משתאים ומשתוממים שוב אל כל חזיון, והכל חדש, הכל מעורר תמהון.

ברגעים כאלה יש שנשמות דברניות תיאָלמנה, והן עומדות ותוהות לפני חידת ההוויה; ונשמות אילמות, להפך, פוצות פיה ואומרות שירה. ברגעים כאלה יש שמעיינות יצירה יתפרצו פתאום בנפש האדם – ברגעי חייו הגדולים…

אז כאילו מחדש נולדנו, וכל העולם נברא עתה בריאה חדשה, ובששת ימי הבריאה אנו עומדים, והעולם מתרקם… וגם מכרינו הטובים, מיודעינו מכבר, כלי ביתנו המקיפים אותנו, הגג האדום של הבית הסמוך וענפי האילן למולו, כל אלה כאילו נראה אותם בפעם הראשונה, בשפה אחרת ידברו אלינו – ברגעי האהבה או הצער הגדולים…

וגם נפשנו חדשה היא לנו, חדשה לא שערנוה…כל השריון העב שלבשנו תמיד, כל ההרגלים הישנים, שהתאַבְּנוּ בהם, נשמדו פתאום, ותוהים אנו לפני מעמקי נפשנו, רואים אנו את הגלים המכים בה – ברגעים האלה הגדולים…

__________

מה היא הסיבה? כנראה, יש ברגש החזק הזה, שתוקף את האדם, משהו מכוח האיתנים, מן האלמנטים שיש בטבע, ממקור הקדומים שלו, וברגעים כאלה אנו מרגישים כוח זה, אנו מרגישים את הרוח הנושבת על סביבינו, שומעים את המייתה, והיא מטלטלת אותנו בסערה ורואים אנו את הצוקים העזים והקשים במקום שהיתה רק אדמת בקעה רחבה.

מלבד זה יש צער בכל רגש חזק, ובצער יש קרע נפשי, ובקרע הזה אנו מרגישים מבלי דעת קטע מן הקרע הגדול, מן התהום העצומה הרובצת בתוך הבריאה ובכל יציריה, וברגעים כאלה נמתחים אלפי חוטים בינינו ובין רבבות יתר היצירים, בינינו ובין הצמחים והחיות, בינינו ובין העבים הנפזרות ונקרעות לאלפי קרעים ברקיע. שוב אנחנו אחים לכל, ושוב מתגלה בנו אותו הקשר האמיץ, שישנו בין כל ילידי עמק הבכא, בין כל צאצאי משפחת הברואים הגדולה. קורבה זו לכל צמח ולכל חי, שבילדותנו היתה חיה בנו מאליה, באופן בלתי⁻אמצעי, קורבה זו, שאנו שוכחים בימי החול של חיינו, שבה אלינו ברגעים האלה הגדולים, ומשום כך אנו אז – כילדים…

זאת ועוד אחרת: הרושם החזק הוא אור בהיר, אור חדש פנימי, שנגה בנו. הוא, כמו שאומרים הפסיכולוגים אוצל מגווניו על כל רגשותינו, על כל רבבות רשמינו, ותוקף את כל הנפש. כאלו ברק פתאום יוצא מתוך האפלה, והאיר לנו את העולם ואפילו את הפינות החבויות ואת הבכאים בקצה האופק ואת מחשכי העבים מלמעלה ואת כל פרטי הפרטים מחדש.

ואם נביט אז על העולם, והנה חדש הוא וזה עתה יצא מתחת סדן הבריאה.

באופן זה רואים אנו, כי תום ההרגשות לא לעולם אובד לנו. גם לנו הגדולים יש שייראה העולם “כגן נעול וחתום” מלא חידות, יש שגם אנו רואים בו המון חזיונות, שלא “חלה בהם יד ולא ניסה אליהם דבר שפתיים”, יש שגם בנפשנו “תרועה נאלמה” וטל שחרית מבהיק על כל העולם ובזיו קדומים של חידוש הוא נוצץ לפנינו.

אמנם לא קטן הוא המחיר, שהאדם משלם עבור זכות זו – לראות בלידתו ובחידושו של עולם. מדם לבו וממיטב נשמתו הוא משלם בעד זכות זו; יש שלבו יישבר בסערה, יש שאושרו יאבד לנצח. יוכל היות שיאמר האדם “לא הן ולא שכרן”. אבל הן אין שואלים כלל לרצונו. הסערה באה… ואף גם זה לא יהיה קל בעינינו; אל נא נשכח כי בשעה זו צופה האדם במעשה בראשית וכאילו נברא העולם לעיניו, כי בשעה זו כל אדם נעשה ל“אדם הראשון”, המביט בשחריתו של העולם. באותו רגע זוכה האדם בעולם מלא אין סוף, וכוכבים חדשים ושמש חדשה וגם גון תכלת חדש לרקיע – בכל הוא זוכה מבתחילה. באותו רגע הוא זוכה מחדש בכל מכמני אין קץ של ההוויה, והוא גומע בפעם הראשונה מכוס החיים, שאיש לא נגע עוד בה ואיש לא חילל עוד טהרתה. אז רואה הוא נתיבות ביערות קדומים, יערות מסובכים, שרגל אדם לא דרכה בהם; תבל בתולה עומדת לפניו בטהרת עלומיה…

וגם נשמתו חדשה היא. ב“אני” חדש הוא זוכה, שלא ידע איש עד רגע הרעש הגדול את תהומותיו ואת צפעוניו ושמשיו…

ברגעים כאלה עולים מימי הבריאה הראשונים, ולכן הומים עוד בהם מעיינות יצירה, מעיינות בריאה נסתרים, כאותם ימי עד והררי געש שנשארו עוד מאותם הימים, כשכל האדמה היתה גוש רותח ואוקיינוס של אש – שרידי להב קדומים הם, המתלהטים אז בקרבנו. אז זוכים אנו בניצוצות של אותה האש הקדומה הבוערת ביצירה וגם אנו יורשים מפליטת הניצוצות הללו. דועכים היו הניצוצות דורות אחרי דורות והנה שוב התלקחו ללבת אש…

ואם רגעים כאלה יהיו בחיי אמן – הוא שואב מהם, ממעיינות היצירה החבויים, כל ימיו ונעשה ליוצר. ולכל אדם הם מקור זכרונות, שמהם ניזונה נשמתו כל ימיה. כבר חלפו הרגעים, כבר הם מתכסים בערפל – והנשמה עוד רוקמת מהם את אגדות חייה. כי הזכרונות, העבר של האדם בתוך נפשו, זו היא אגדה, שיוצרת לה כל נשמת אדם, אורגת לה כל ימי חייה לעצמה בסתר באין רואים, מוצאת בהם את שיריה וצליליה, את עצבה ואת שמחתה…

וברגעי חיינו אלה, רגעים מכאיבים המשברים לבות אדם, אל נא נתכנס בקליפתנו, נציץ נא ישר אל הברקים והרעמים, אל נא נסתיר פנינו מהביט אל האלהים. טוב לפעמים להרגיש את ספינתנו נשואה בקצף על הגלים, להרגיש כי נישאים אנחנו, ואין אנו יודעים אם כבר נגזר על ספינתנו להישבר או אם נראה עוד איזה חוף חדש… מתנשאים הגלים, החוף מכוסה בערפל, אבל נפלא יהיה החוף – רב לנו אם נחלום.

 

ג    🔗

תפקיד זה, שיש לאהבה ולאסון בחיי היחיד, ישנו למהפכות ולמלחמות הגדולות בחיי האנושות. הזוועות והסופות שבציבור מחדשות פני תבל – זה אמת. מחדשות הן, לא רק משום זה שהן מהרסות את צורות החיים הישנות ומפנות מקום לצורות חיים חדשות. לא – חידוש אחר יש בהן, יותר יסודי וחשוב, כי הוא מתחולל בשורשו של העולם – בנשמת האדם. אפילו יישאר העולם כקדמותו ולא ישתנה בו אפילו כקוצו של יוד – גם אז עלינו לומר, שהוא התחדש כולו ונעשה אחר לגמרי. כי חידוש זה הוא סובייקטיבי, חידוש זה אירע בנפשנו פנימה. המהפכות מזעזעות את נפש הציבור, מביאות אותו לידי רעש גדול. אנו, שהורגלנו אל המחשבה, שכל יום יהיה דומה לחברו, ולמדנו להביט על הזמן כמו על חלקה אפורה ובת גוון אחד, אנו זוכים כולנו ברגעים אלה באותו הכשרון הגדול להשתומם ולהשתאות, ובכל רגע אנו מתבהלים, ובכל רגע אנו מחכים לתולדות פתאומיות. ברגעים כאלה מחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו לעיני כל בשר ואנו רואים “בהמיר ארץ”. אלה הם “שמים חדשים וארץ חדשה”, שראו הנביאים, בשעה ש“הראשונות לא תיזכרנה” – הם, הנביאים, הבינו את כוח ה“חידוש” הזה. ואפילו לא ישתנה כלום בסדרי הציבור – מה שאי אפשר באמת – בכל זאת התחדש העולם ממסד ועד הטפחות, ואפילו חית השדה והצמחים וההרים נתחדשו, כי נזדעזעו אז לבות בני האדם, כי חרדו הנפשות המסתכלות ורואות בעולם.

ובמובן זה אין המהפכות המתחוללות אלא ביטוי חיצוני של אותה המהפכה הפנימית, שהתחוללה בנפש האדם; אפשריות הן רק אחרי שישנה הציבור את רוחו ואת כל הלך מחשבותיו הרגיל, אחרי שלבו סר מן הקביעות והקפאון. רק משום שנתחדש מבט האדם ורק אחרי שעבר התהליך העמוק המתחולל בנפשו פנימה, – אפשר שישנה את מעשיו.

כך באים בהיסטוריה אחרי ימי החול ימי מועד, ימים המגלים חדשות ונצורות, ימי המשבר בנפש הציבור, בנפש האנושות כולה.

 

ד    🔗

באופן זה באנו לידי מושג חדש: מושג של חידוש החיים, חיי היחיד וחיי הציבור. באמצע חיי האדם, בדמי הצהריים, בשעה ששמשנו עומדת כבר בלב השמים, אנו מתחילים לחיות מחדש ואנו רואים שוב בחידוש העולם.

מושג זה הוא באמת חדש בטבע. הוא כאילו מתנגד לכל התנהגותו של הטבע, ל“שלשלת הברזל של המאורעות”.

סובב לו העולם, נמתחת שלשלת הסיבות, חוליה נעוצה בחוליה, מאורע משולב במאורע. בעקיבות גמורה שוטפים החיים. בה אין חזרה לאחור ואין הפסק. מה שנזדקן ונתיישן – ילך וייבול ואין לו תקומה. אין זכרונות של עבר נמחקים, אין כפרה לשגיאה, הכל נכתב בספר החיים הגדול – דף אחרי דף, כלום לא ייפקד שם – “ביד כל אדם יחתום”.

כך אומרים לנו חוקי ההוויה, חוקי הברזל של הסיבה והמסובב.

והנה פתאום – פתח נפתח לנו במבצר ההוויה; “צוהר חדש” נקרע בתוכה.

רואים אנו איך מתוך סערת הרגש, מתוך רושם החיים החזק, כאילו נפסקת שלשלת המאורעות ומתחילה מאלף⁻בית, ואנו עומדים שוב בראשית היצירה.

רואים אנו איך מתוך הרושם החזק והסערה מתחדשים חיי האדם, ואנו עומדים במובן זה שוב מבתחילה.

ולכן יש לרעיון זה של “חידוש הנפש”, חידושה באמצע הקיום, כוח אופּטימי גדול, מעין תנחומים; הוא מורה אותנו, כי לא דלו עוד מקורות חיינו, כי יש עוד לשד בגזענו.

“כי יש לעץ תקוה… אם יזקין בארץ שורשו, מריח מים יפריח” – אומר איוב. לא כן האדם – האדם אין לו מה לייחל.

אבל באמת לא רק לעץ יש תקווה; גם לאדם – כל זמן שהוא חי – יש תקווה לשוב ולהפריח מריח הרגש הגדול, מריח הסערה הגדולה.

במובן זה יש כוח משחרר גדול ברגש החזק, בסערת הנפש. הוא משחרר את האדם מכבלי ההוויה, מן האינרציה הגדולה שלה, הוא מציב את האדם מעל לכל שטף המאורעות, כי בכולם יש אך הזדקנות – ורק נפש האדם יש בכוחה לשוב ולהתחדש, להתחיל פתאום חיים חדשים…

כך באנו לידי מושג פסיכולוגי של משבר נפשי, המשחרר את האדם. מושג זה מרים את הנפש הזוחלת על האדמה ונותן לה כנפיים ומעוף רחב… אמנם, יש לנו עוד מושג, רחב הרבה יותר, גם כן מושג פסיכולוגי – ובמידה מסוימת גם מיטאפיסי – הנותן חירות עוד יותר גמורה לרוח האדם. זהו מושג הבחירה החפשית. רגש זה של הבחירה נטוע בלב האדם. אם נאמין בה, הרי האדם הוא חפשי לגמרי במעשיו מן החוק של הסיבה והמסובב.

אבל גדול ההבדל בין שני המושגים האלה. “הבחירה” היא deus ex machina, שהמציא לו האדם, באמרו להינצל מתוך המסיבות. בין הבחירה ובין חוקי הטבע – תהום רובצת, שאין לסתמה; את הקרע שביניהם אין לאַחות. “הכל צפוי והרשות נתונה” – על שאלה זו אין למצוא תשובה.

הבחירה מוציאה את האדם לגמרי מעולם הטבע; היא מנתקת לגמרי את הקשר בינו ובין העולם החיצון, ובמובן זה מציגה אותו בודד ויחידי, זו היא “בדידות מזהירה”, שיש בה גאות מסוימת, אבל יחד עם זה היא תלישה, תלישה גמורה, מאילן הבריאה. זו היא “סכינא חריפא דמפסקא” שלשלת המאורעות.

לא כן מושג ה“חידוש”, שראינו כאן. הוא אינו מוציא כלל את האדם מן העולם, שהרי סוף סוף מקור הכוחות הפורים, שהתעוררו בנשמה, מקור החידוש, מונח בהזדעזעות ובסערה, שבאה מן העולם החיצון. בסערה זו לא נפסק הקשר בין האדם והטבע. להפך, בה ראינו את האחווה, הקורבה הפנימית המתגלית אז בין האדם ובין הכוחות הקדומים של הטבע. הסיבה היא חיצונית וטבעית, מושג הבחירה הוא מרד בטבע, התקוממות נגדו “ביד חזקה ובזרוע נטויה”. לא כן החידוש. הוא אינו אלא שחרור הנובע מן הטבע עצמו, העולם החיצון הוא הנותן פה את החירות לאדם; מתוך הסערה שואב האדם את כוחותיו החדשים, ממעמקי ההוויה הוא דולה ומתוכה הוא מחדש נעוריו.

__________

קרוב מאוד למושג ה“חידוש” מושג קדמון אחר. מושג התשובה.

מה פשוט נראה לנו המושג הזה, מה מובן וישן! הלא הורגלנו כל כך עוד מימי ילדותנו לשמוע את המלה “תשובה”, עד שנעשית לנו כמעט כמלה בלי תוכן, עד שדשנו בה ואין אנו מרגישים בה כמעט כלום.

אבל באמת, אם נתעמק בה, נראה, כי זו היא אחת היצירות הנפלאות ביותר של המחשבה האנושית, שיש בה מעוף גדול, מעוף לשחקים ועד כוכבים.

כי בטבע עצמו אין תשובה. אם ייוולד רע בעולם, הוא הולך ומתגלגל; “מעוות לא יוכל לתקון, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר”. תולדות החטא גוררות תולדות חדשות. הרישומים שנחרתו בטבע לא ניתנו להימחות, בטבע אין חזרה לאחור, יש אך פסיעה לפנים, אך שטף מזה והלאה. לשוא תחפוץ להביט מאחריך, לשוא תאמר לתקן את שגיאותיך. משגיאותיך צמחו כבר רבבות תוצאות, ושטף המאורעות לא ייתן לך להתעכב, לעמוד אפילו רגע, הוא סוחף אותך רק לפנים, רק הלאה…

אבל בא האדם והמציא לו מושג חדש, והוא אומר כך: אם גם דבקו עוונות בנפש האדם ורבו כתמיה, אם גם נגואלה בפשעיה ונפלה נפלה – יש בידיו לחזור בתשובה. בא יום המשבר הנפשי – הוא שב מעווניו, ואז “כל חטאתיו לא תיזכרנה”. "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני – ומשלג אלבין”. הוא עומד שוב כילד, נקי מחטאיו. “גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי”. כל זה אינו אלא דמיון, שנדמה לנו, כי הוא חטא – הן נפש חדשה לפנינו, והיא לא חטאה, וכל שגיאות לא היו לה…

כן. מי שנתון כולו תחת ההיפנוזה של כוחות הטבע, לא יוכל לצייר לעצמו את מהות התשובה. כי בטבע אין תשובה. היוונים, בכל התעמקוּתם בשאלה המוסרית, כמדוּמני שלא ידעו כלל את מושג התשובה. בטראגדיה שלהם לא נמצא לה כל זכר.

ואם בא בנפש עם מושג התשובה, סימן הוא, שסר מחיי הטבע והקשר עמו וההכנעה לפניו נעשו זחוּחים. עם כזה כבר מבין את ערכם של חיי הנפש.

מושג זה, כנראה, חידשה היהדות. בייחוד יחזקאל הנביא, האוהב כל כך ומדגיש כל כך את המושג הזה. ובאמת, המושג כולו עברי. בלשון אחרת לא יתבטא מושג זה בדיוק נכון כל כך. בעברית אומרים “תשובה”: חידוש וחזרה אל המקור, אל ההתחלה וה“בראשית”. נסו לתרגם אותה לשפה אחרת – ולא תעלה בידכם; באמת, אין למושג זה שום תרגום כצורתו.

ולכן אל נא נערבב מושג זה באותה התשובה של ימי⁻הביניים, שעל פיה היה האדם צריך לבלות כל ימיו בסיגופים ותעניות, כדי לשוב מעוונותיו. התשובה בעצם מושגה אין לה כל שייכות אל המובן האפל הזה, שבא להחשיך על האדם את אור השמש.

לא. התשובה היא “חידוש נפש האדם” – זה הוא כוח מהפכני, כוח מעורר לתחייה, כוח התומך נפשות נכשלות ומעורר בהן תקוות ומעודד אותן לעבודה. לא אופל יש בה, כי אם זוהר ואמונה כבירה באדם.

ובספרות החדשה כבר הרבו לטפל במובן זה. אבל שימו לב, שהתשובה באה תמיד אצלם מתוך סערה נפשית, מתוך משבר פנימי קשה; מתוך רגש המזעזע את יסודות הנפש. זה הוא מושג פסיכולוגי, ולא מושג מוסרי בלבד.

כך עוד אצל הנביאים תשובת העם באה מתוך הסערה, מן המלחמה והצרות, שבאו מן החוץ. כך הבין את התשובה גם דוסטויבסקי, זה הבקי כל כך בחדרי הנפש. הוא ידע את חיבוט הנפש ופרכוסיה, בדרכה אל ה“חידוש” (“החטא ועונשו”). הרגישו אותה גם שקספיר (“המלך ליר”), גם טולסטוי (“התחייה”). כולם ביקשו אותה בנבכי הנפש, בתוך מעמקיה ראו את מקורה.

ורק אמן גדול אחד לא ידע את התשובה, מפני שהיה יותר מדי מושפע מכוחות הברזל של הטבע. זה היה איבסן. הוא לא ידע תשובה, וידע רק פקידת ”עוון אבות על בנים" (“צללי זוועה”).

כך נוצר לנו המושג, שבו מתנשא האדם מעל לעקיבות העיוורת של הטבע, שהאדם מחדש עולמו בחייו ומביט בעיני ילד על העולם. הנה כן נוכל להבין את הגילוי הגדול, שגילו לנו כאן הנביאים – את המהפכניות שיש בהשקפתם זו.

רעיון התשובה וה“חידוש” היה לרעיון מרכזי אצלם, לרוח החיה בכל דבריהם. אם תשובת היחיד התבלטה בייחוד בדברי יחזקאל, הנה רעיון תשובת העם כולו היה לרעיון, שממנו שאבו הנביאים את כל התנחומים, שהיו מנחמים את עמם בצרותיו. הוא היה למאור, שבו היו מגיהים את דרכי החשכה. שובה ישראל – אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה…", אחרי שאמרו: “יבשו עצמותינו – אבדה תקוותנו” – ישוב לחיים. “לאמור הן ישלח; ואַת – ושוב אלי”, “מחיתי כעב פשעיך – שובה אלי כי גאלתיך”. במקומות אין קץ היה רעיון התשובה בדבריהם למקור אורה, ורבבות גוונים וביטויים ידעו למצוא בו, אלפי צורות ידעו להלבישו.

יותר מדי אנו נמצאים תחת רושמם של חוקי הטבע, ולא מרוב טבעיות, כמו שהיה אצל העמים הקדמונים, מאמינים אנו בשלשלת הברזל ובפקידת “עוון אבות על בנים”, כי אם אפשר דווקא מחוסר טבעיות. אנו מרגישים היטב, שרושמי הטבע ופעולותיו לא ניתנו להימחות, וקשה לנו לצייר לעצמנו שהישן ישוב לחידושו.

ובמובן זה יש לנו ללמוד הרבה מן “הספר הקטן” של הנביאים. הרבה הרבה יש לנו לשאוב משלהבת דבריהם ומהרגשת העולם המיוחדת שלהם. יש לנו לשאוב מהם אמונה, אמונה ב“חידוש” – ובתחייה. כי מלא ספרם “הקטן” זוהר. הנחמה שלהם היא באמת תנחומים לאנושות האומללה, תנחומים שאמנם נאמרו בעיקרם כלפי ישראל, אבל באמת יש בהם לעורר כל לבבות דווּיים, להגיה כל פנים. מצוינים הם בבטחון העז בכוחות התחייה והחידוש.

 

ה    🔗

מושג ה“חידוש”, שבאנו אליו, מכניס שינוי לתוך שטף המאורעות הרגיל. מכיון שבמקומות מסוימים נפסקת שלשלת הסיבות ובשעות מסוימות בא חידוש בחיי האדם, והוא מתחיל מבתחילה, לפיכך אי אפשר לנו לצייר לעצמנו את מהלך החיים בתור קו אחד ההולך אך לפנים.

מכיון שיש בהם חידוש והזדקנות הבאים בחלוף זה אחר זה, צריכים אנו לצייר לעצמנו את החיים בתור גלים עולים ויורדים, עולים לפסגת הזקנה ושוב יורדים ומתחילים מנקודת אפס, כרוכסי הרים, שבמקום אחד טובעים בתכלת השמים, ושוב שרטוטיהם יורדים כמעט עד השפלה – וחוזרים ועולים.

במלים אחרות: לתוך חיי האדם נכנסת איזו מחזוריות, חילוף תקופות, “מחזור” מסוים. אמנם אין “מחזור” זה מוחלט, הישן אינו חוזר ונשנה, אלא שהכל בא בצורה חדשה.

וההיסטוריה בעצמה, שהרבה גורמים בה למשברי הנפש של הציבור, משברי נפש התוקפים עמים שלמים, ולפעמים את האנושות כולה – על כורחנו נמצא בה אותו הריתמוס של גלים עולים ויורדים. אחר שהזדקנה האנושות, משבר קשה בא עליה, סערה מתחוללת והיא מחדשת נעוריה.

ואפילו הישן מאוד – גם כן יש שיחזור ויחיה.

ריתמוס זה מתגלה בייחוד בתחיית העבר הרחוק.

אלפיים שנה נרדמו פסילי תרבות יוון ושרידי גאוני שירתה, עד שבא הרנסאנס והחזירם לתחייה, והם עמדו לפעול בין בני האדם.

וכמה דורות נרדמו הנביאים, נרדם זכר חיי עם על אדמתו – ופתאום התעוררו, פתאום באה התחייה, שאינה אלא חידוש הישן.

כי הישן אינו מת, הוא אינו אלא נרדם, מחכה הוא עד שתבוא שעת הכושר, ויתרומם גל ההיסטוריה וירימהו על פסגתו.

נרדם העבר. אבל יום הנה בא, ובשופר ייתקע, ומקיצים לפנינו הנרדמים הגדולים, כל החושבים ואנשי הרוח, וקהל גדול עומד על רגליו וחיים יהמו… אבל אין זה אותו העבר, שהיה אז. זהו עבר אחר, ישן שנתחדש. במידה זו יש לעבר גם כוח מהפכני גדול, מין נקודת סמך ארכימדית, שבהישען עליה יש להפוך את העולם…

 

ו    🔗

נחזור לאותו השיר, שממנו התחלנו.

נפש ביאליק, כפי שאנו רואים, מרגישה צורך מיוחד באותו חידוש, שאנו אומרים: עורגת היא ל“תום ילדות”. בכוח התשובה מעצמו קשה לו, כפי הנראה, להאמין: אין הוא בוטח שאחר ש“נגואלו אורחות חייו”, ישובו ויטהרו. בשביל זה הוא יותר טבעי, יותר מדי קשור לאדמה, והמושג של התשובה הוא, במידה מסוימת, נצחון על האדמה ועל הארציות.

ביאליק, כפי הנראה, הוא מאותם המשוררים המוכשרים ליצור את יצירותיהם רק מתוך תום נפשי, מתוך שפעת הכוחות הרעננים “שלא חלה בהם יד”.

כי ביאליק של ה“ברכה”, “זוהר”, ו“איך” בא לספרותנו כולו תמים כולו שלם. ביצירתו היה הומה איזה כוח פרא, כוח קדמונים. איזו אלמנטאריות מיוחדת היתה סוערת בשיריו. ממעבה יערות ווהלין בא אלינו, וכל סערות נפשו וכל כוח עלומיו היו שמורים אתו.

אבל “פרא” זה בא במגע עם תרבות אירופה. הכניסו אותו לתוך כלוב מסוגר – כי מה הם חיינו אם לא כלוב זה? והתרבות וחיי ההתבוננות היו לדלילה, לגזוז את שערו של שמשון זה, אולי תצלח לעשותו “כאחד האדם”…

לשירתו התמימה אפשר שהיתה לרועץ דווקא אותה רחבות המבט. ביאליק הוא מאותם האמנים, שיכולים ליצור דווקא מתוך צרוּת המבט, מתוך תמימות של ילד. הלא השכינה בעצמה הצטמצמה וכנסה אורה כדי לברוא את העולם – כך אומרים המקובלים. ולו, לביאליק, אבדו התום והפראות ואותה רעננות הרגש – ועל זה הוא מתאונן בשירו.

ומשונה הדבר: הוא, שהחדש היה לנשמת אפו ובנפשו יש לו שנאה אורגאנית לכל שביל ישן. ולכל מלה ישנה (“גילוי וכיסוי בלשון”), דווקא הוא השקיע עצמו כולו בתוך הישן, נעשה ל“מכנס” שלנו, למחטט בגווילים ישנים. הלא זאת היא הסתירה הרגילה כל כך אצל בן עם שיש בו “זקנה ובחרות” כאחד. אבל לא ביאליק האמן התעניין בישן. ביאליק האמן אינו יודע את ארון הספרים (“לפני ארון הספרים”), ביאליק האמן אוהב שמש ודרור ותום… זה עשה ביאליק המוסרי, ביאליק איש המחשבה והמעשה. ומי יודע, אם לא ישן זה הוא שנטל ממנו את תומו וגזל ממנו את אשו הגדולה… אבל, כפי שראינו, יש לפעמים תיקון להתיישנות זו, ותיקון זה בא לפעמים מתוך הזדעזעות רוח גדולה, מתוך רגש חזק גדול. אפשר שעוד נזכה ונחזור לראות לא את ביאליק החושב, כי אם את ביאליק האמן.

ז

רגעי הסער הם מקורות “חידוש” גדולים, בהם מפכים מעיינות חיים כבירים. במובן זה אבני בוחן גדולות הן, אבני בוחן לאנשים ולעמים, ימי דין גדולים בחייהם. האדם או העם שלא למד כלום בימים אלה ולא שכח כלום, ואינו מוכשר עוד לחדש – סימן הוא שכבר נס לחו.

ואף אנו, היחידים, אַל נא נשכח את ערך השעה. הלא

אין זאת, כי זקן העולם ונתנו

היוצר בלילה הזה על גב סדנוֹ

וישׁוֹם בכח ויאמר: חזק.

ובאותה השעה, כשהיוצר מרדד ורוקע מחדש את עולמו באש הגדולה, אז התאמץ נא לאצול לנו גם אנו אילו ניצוצות ממנה, אילו ניצוצות אור של להבת קדומים, אש⁻בראשית זו של היצירה, והיו לנו המכמנים האלה גם אחר כך, כשיבואו ימי החול, הימים האפורים…

(תרע"ח)