א 🔗
יש רגע חשוב בחיי האמן היוצר – נכון יותר: בחיי יצירתו האמנותית – והוא: בשעה שהיצירה חדלה לחיות את חייה היא, הכלואים בעצמה, ידי אחרים מתחילות להריקה מכלי אל כלי, והיא שופעת ובאה אלינו דרך כמה צינורות, כלים שניים או שלישיים.
כך בשביל לדעת את ביאליק אין צורך לקרוא דווקא את ספר שיריו; פיתחו ספר של איזה משורר שהוא, מאלה שבאו אחרי ביאליק, ושם – בסגנון, באוצר המלים, בנושאים, בריתמוס – תמצאו את ביאליק. אפשר לדעת את ביירון בלי קרוא אף שורה אחת משלו. די לפתוח איזה ספר שירה באירופה, שנתחבר בדורו – של לרמונטוב, מיסה או סלובאצקי, – והרי ביירון לפניך.
אם אין “עירוּי” זה מרשה לנו לדין על שיעור⁻קומתו של האמן (הרי היו גדולים מאוד שלא הוּרקו מכלי אל כלי, מפני שהיו יותר מדי עצמיים, כמו מיכאל אנג’לו, דוסטויבסקי), הרי בכל אופן סימן יפה הוא לו, אם הברת קולו נשמעת לנו מתוך גרונות אחרים; סימן הוא, הוא חידש דבר⁻מה: שהרי זאת היא תעודתו – להשפיע.
סימן יפה הוא; אלא שרעה צומחת מכאן לאמן עצמו. עצמיותו המקורית, במידת קילוחה דרך אלפי הצינורות של האישיות השונות, נמסה וטובעת; היא מגיעה אלינו במצב מזוג מאוד, כרביעית יין ישן, שהוערה למ' סאה מים. בה במידה שהמטבע עוברת מיד ליד, מיטשטשת הצורה שעליה.
ה“ביירוניוּת” שמרה מעט מאוד מאישיותו של ביירון. אין ב“האמסוּניוּת” כלום מהאמסון עצמו. אותו החזיון אפשר למצוא בהיקף הרבה יותר רחב, עולמי, באמונות השונות. מה נשאר בנצרות מן הנוצרי, או במTרקסיזם ממארקס? הים הגדול של האנושות ספג אותם, בלעם “ולא נודע כי באו אל קרבו”. כי קיבת הכלל בריאה מאוד. ככה הוא מנצח את היחיד הגיבור, המורד בו, נצחון פיסיולוגי, נצחון⁻קיבה. הוא מעכל אותו בתוכו. הכלל, בשביל לנצח את היחיד, משתמש בכלי⁻זינה של אשה: הוא נכנע לו – והלה בטל מאליו! נקמה אכזרית וחשאית.
ב 🔗
מעין “עירוי” זה מוצאים אנו אצל אמן חשוב אחד בדורנו – שאגאל.
צייר זה – צעיר הוא, שלא הגיע עוד לפסגת התפתחותו. אבל כבר סימן זה ניכר בו; בשביל לדעת אותו – מיותר לגמרי לראות את תמונותיו הוא.
די לסור לאיזה אטליה של צייר יהודי, מאלה השואפים ליצור אמנות יהודית (לא באו בכלל – אלה שנתחנכו בבית⁻מדרש אירופי מסוים וממשיכים את חוט⁻המסורת של אמנות עם פלוני; או אישיות אחדות מקוריות למדי, שנמלטו מן ההשפעה), ולהסתכל בתמונות – והרי שאגאל לפניך. הנה על תמונה זו שתי ידיו של היהודי שלו – אחת צהובה ואחת ירוקה; אצל אמן פלוני – שיעורי⁻ הקומה הילדותיים; אצל אלמוני – אנשים פורחים באוויר. וכיוצא באלה.
שאגאל “עורך גלות”. יצירתו נקרעה אברים אברים, ואברים בודדים אלה, בלתי⁻מאוחים כלל ופזורים בלי סדר, נודדים מבית⁻יוצר לבית⁻יוצר.
_________
עובדה ברורה היא: שאגאל הניח אבן⁻פינה לציור יהודי. עד בואו היו הרבה ציירים יהודים, לפעמים בעלי כשרונות גדולים; אבל ציור יהודי לא היה. עכשיו כבר יש ציור יהודי, שיש לו גוונים מיוחדים (כמו שיש גוונים מיוחדים בציור האיטלקי ובציור האשכנזי): ירקרק יהודי, צהבהב יהודי. אפשר לאמור – גם עם אַקלים יהודי מיוחד; כי על תמונותיו של שאגאל שורר אַקלים יהודי (במובן הטראנסצנדנטאלי).
אצלו אתה רואה תמונת⁻נוף יהודית, רחוב יהודי, בית⁻מסגד כחול יהודי. רואה אתה את העז היהודית ואת הסוס היהודי.
גוון⁻צווחני, “קורע שחקים”; קו רצוץ ומרוסק.
כן, בן⁻אדם זה גילה “ציור יהודי”, וגילוי זה נעשה “כלאחר⁻יד”, בלא יודעים כמעט, בבחינת “נופל וגלוי⁻עיניים”.
פּתח חדש פּתח בהכרה היהודית. הוא מצא את אופן⁻הראייה בעולמו של היהודי, המיוחד.
וכלום ייפּלא בעינינו, אם כל האמנים הצעירים, בלי יוצא מן הכלל, נהרו אחריו, נדחקו להיכנס בפתח צר זה, להרחיבו, להמשיך בהתלהבות עבודת⁻בניין זו – שיש בה מיצירת “יש מאין”, – דבר⁻מה אבסורדי מנקודת⁻המבט המציאותית, ואף⁻על⁻פי כן עובדה היא כבר: ציור יהודי.
ג 🔗
אך עוד דבר אחד יש בשאגאל.
הוא יצר יותר מ“אמנות יהודית”. דבר⁻מה גדול יותר.
המבקר המומחה, בהסתכלו בתמונותיו, בוודאי ידע לנתחן לכמה יסודות (עד⁻כמה שהוא בקי בחכמת⁻הניתוח הגדולה). כך וכך אחוזים ימצא משל פּיקאסוֹ); כך וכך משל סזאן, וכן הלאה.
אך לא זה חשוב.
חשוב – שבשאגאל יש דבר⁻מה חדש לגמרי; דבר שלא היה לפניו.
נכנס אתה אל בין תמונותיו – ועולמו המיוחד נשזר מסביב לך, כרשת נעלמה, כופת אותך על⁻כורחך, ואתה מוכרח להסתכל בעיניו הוא.
אתה מאמין בו על כורחך.
מאמין אתה, כי ליהודי יד אחת ירוקה ויד אחת צהובה; מאמין הנך, כי יהודי דולק על הגגות במקלו ובתרמילו; מאמין הנך, שפּלונית חולבת את החמור וראשה נפרד ופורח באוויר.
“עולם הפוך”. רחובות מאונכים; שיעוּרי⁻הקומה של האנשים גדלו או קטנו עד למאוד; העובּר נראה בבטן אמו.
המומחים מוצאים כאן “כוונות”, “כוונות ספרותיות”.
אבל גם זה לא חשוב.
העיקר כאן – הלעג הגדול למציאות. חוקי הכובד, הפּרספּקטיבה, כל אשר ראו עיניך עד הנה – הכל בטל ומבוטל לגמרי.
במלה אחת אפשר לציין את תמצית הפילוסופיה הזאת, פילוסופיה של תמונות שאגאל: “להד”מ"; “עורבא פרח”.
ביתר דיוק מוסר לנו זאת הפתגם היהודי, היהודי שביהודים: “פרה פרחה על הגג והמליטה ביצה”. פתגם זה יוכל לשמש מוֹטוֹ לכל יצירתו של שאגאל. הוא יוצר “הפּרות, הפורחות על הגג”.
בידוי גמור של המציאות. נצחון הבדותה. היא, הבדותה, מולכת בכיפּה ונעשית למציאות שליטה.
ומשום כך, בשעה שהנך מסתכל ביצירות שאגאל, מרגיש אתה, כי איזה עול כבד, שרבץ על גבך, נפרק מעליך – ורווח לך. אתה יוצא מלפניו יותר חפשי משנכנסת. דבר⁻מה גדול עשה בך.
הוא גאל אותך מן ה“חוקיות”. כי האדם המודרני יותר מדי כפוף למציאות – לא בחומר (להפך, איש ימי⁻הביניים סבל יותר ממנו בחומר, יותר משועבד היה), אלא כפוף הוא לה בפנימיותו, מתבטל הוא מפניה בנפשו – וזה יותר נורא (אולי משום כך מתרוקן בזמננו ה“אני”, האישיות הגדולות בטלו מן העולם).
יש ביצירתו של שאגאל מ“ביטול היש”. וזוהי היהדות הפנימית של יצירתו, יהדות לא בצוּרה בלבד, כי אם במצע הפנימי, המיטאפיסי. כי הלא זאת היא מהותה של היהדות: הגאולה. אין לך גאולה בעולם, שאין היהודים משותפים בה שיתוף אורגאני.
יש איזה קו דק מאוד, העובר בין “ביטול⁻היש” של החסידות הבעש“טית ובין השאגאליוּת, יש דבר⁻מה משותף בין האמונה העקשנית בנסים של החסידים, “קפיצת⁻הדרך” והפריחה של ה”צדיקים" הראשונים, אבות החסידות, אותו הרעבון הגדול לנסים והפיכתו למציאוּת, שבו נגאל היהודי החוכר והמוזג מכבלי המציאות, ובין “קפיצת⁻הדרך” והפּריחה של שאגאל; יש משהו משותף בין “מעשי הנסים”, שהיה היהודי הלה יושב ומספּר לו במוצאי שבתות – ואז הוּקל לו – ובין ה“בדיות” ששאגאל מספּר לנו (כי שאגאל מספּר תכופות).
איזו שלשלת⁻ירושה עוברת כאן!
(תרפ"ג)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.